פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1762

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתמוז תשפ"ב. 7.7.2022.

עם הצרופה: משפחת שיאון מקדש ברנע.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: לפני איזה עשרים אלף שנים. // זיוה שמיר: על פזמוניו של נתן אלתרמן: הרעיון ההיסטוריוסופי הטמון בשיר הילדים "ספני שלמה המלך". //  אורי הייטנר: 1. אי אמון באופוזיציה. 2. צרור הערות ‏6.7.22. // אירית שושני: שני שירי דגים. // עמירם רביב: ספר לי סיפור. // אהוד בן עזר: עשרת הדיברות לסופר המצליח. // בשביס-זינגר: על כתיבה לילדים. // עקיבא נוף: יד ביד. // דוד מלמד: הגדוד נלחם בז'רגון. // אדיר כהן: יְדִידִי הַקָּשִׁישׁ. // משה גרנות: על ספר השירים "ביני לבין מקומו"  מאת דורון מנשה. // עדינה בר-אל: משפחת שיאון במושב קדש ברנע. // חנה סמוכה מושיוב: תנו להם כנפיים. חלק א'. // מכתב על בייקון ושינקן במקווה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // נעמן כהן: עמנואל בן סבו – ארס קטלני. // יוסף קיסטר על אב"א אחימאיר. // מנחם רהט: שמרית מאיר – שיעור בבוגדנות. // ממקורות הש"י.

חברים, אנחנו מוצפים בחומר מעניין וראוי לפרסום!!! – אנא קצרו בדבריכם

ואז יש סיכוי רב יותר לפרסם אתכם בהקדם!

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

לפני איזה עשרים אלף שנים

לִפְנֵי אֵיזֶה עֶשְׂרִים אֶלֶף שָׁנִים

כְּשֶׁאַבָּא וְאִמָּא הָיוּ עוֹד קְטַנִּים

אַבָּא'לֶה שָׁכַב בַּמִּטָּה וּבָכָה

וְאִמָּא, בְּבַיִת אַחֵר, קְצָת צָרְחָה

כָּרָגִיל –

אַבָּא רָצָה בֶּטַח בַּקְבּוּק-חָלָב אוֹ מוֹצֵץ

וְעַל אִמָּא אָסְרוּ, יְחֵפָה, לְהִתְרוֹצֵץ –

וְעוֹד אֵיזֶה עֶשְׂרִים אֶלֶף כָּאֵלֶּה מִינֵי עִנְיָנִים

כְּשֶׁהַגְּדוֹלִים עוֹד הָיוּ חֲבוּרַת קְטַנְטַנִּים.

טוֹב, אַתֶּם יוֹדְעִים –

אִם הָיִיתִי חַי לִפְנֵי עֶשְׂרִים אֶלֶף שָׁנִים לְפָחוֹת

בֶּטַח הָיִיתִי הָאָב שֶׁל דֵּי הַרְבֵּה מִשְׁפָּחוֹת

וְיָכֹלְתִּי לָתֵת "פְרָאסְק" לְכָל אַבָּא-תִּינוֹק

וְיָכֹלְתִּי לוֹמַר לְכָל אִמָּא לִשְׁתֹּק –

וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהֶם כָּל הַיּוֹם – לֹא-וָלֹא לֹא-וָלֹא וְזֶה לֹא –

עַל כָּל דָּבָר שֶׁהַיּוֹם אֲנִי נֶעֱנָשׁ בִּגְלָלוֹ –

לָמָּה לֹא?

אִלּוּ הָיִיתִי יָכֹל לוֹמַר לְהוֹרַי עֶשְׂרִים אֶלֶף פְּעָמִים לֹא

הָיִיתִי גִּבּוֹר וְחָכָם כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה –

מאי 1980

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

הרעיון ההיסטוריוסופי הטמון בשיר הילדים

"ספני שלמה המלך"

את שירו של אלתרמן "סַפָּני שלֹמה המלך" (וליתר דיוק שישה בתים מתוכו) הלחינה נעמי שמר מתוך "ספר התֵּבה המזמרת" (1958). תודות לה הפך שיר-העלילה ההֶרואי שחובר לילדים ולנוער – לפזמון פופולרי בביצועה של אילנה רובינא, ומי יודע?! אפשר שאורי זוהר, שהיה בשנות השישים בעלה של הזמרת, חייך למשמע הפזמון-החוזר הפותח במילים "עֶצְיוֹן-גֶּבֶר, עֶצְיוֹן-גָּבֶר," והחליט לכתוב את מערכונו על חידון התנ"ך (בדבר "גֶּפן במובן גָּפן").

"ספר התֵּבה המזמרת" נועד אמנם לילדים ולנוער, אך גם למבוגרים וליודעי ח"ן היודעים לפענח את החידות הטמונות בו.  כותרתו רבת-המשמעים רומזת בראש ובראשונה לתֵּבת הזִמרה (street organ) של הטרוּבּדור ("ההֵלך"), שאלתרמן עשאו לסמל השירה הבוהמיאנית ובאמצעותו העטה על "תל-אביב הקטנה", ש"חולות הזהב" שלה להטו מחום השמש, מסכה כמו-אירופית –  זרה, עתיקה ומוּצלת.

בשירי "כוכבים בחוץ", תֵּבת הזִמרה היא כידוע חלק בלתי נפרד מן האינוונטר הפיוטי של העולם האלתרמני, שמרכיביו הם: הפונדק והנר שבחלון, הדרכים וההֵלך, הבְּאֵר וכיכר השוק (וכיוצא באלה דמויות-קבע ו"אבזרים", הלקוחים הישֵר מִבּין דפיהם של ספרי אגדות נושנים). כבר בשיר הפתיחה של "כוכבים בחוץ" נרמז כי המנגינה לעולם נשארת: תמיד עתיד הניגון לחזור לעולם, גם אם ירחיק נדוד. תמיד יחזור העולם לקדמותו ויִסוב על צִירו, כתֵבת נגינה על מנגנון הגליל שלה.

זה המשמע הראשון והמרכזי של "התֵּבה" ביצירת אלתרמן (בית הקיבול של מנגנון הגליל המשונן, המשמיע צלילים ידועים ומוּכּרים בסדר מחזורי קבוע). 

משמע שני, אך כלל לא מִשני בחשיבותו, קשור לתחומי הלשון. "תֵּבה" היא המילה הכתובה, המצטרפת מצירופן של אותיות זו לזו (מכאן הצירוף הכבול "ראשי תֵּבות"). שירי "ספר התֵּבה המזמרת" עוסקים גם במחשבת הלשון, ומפוזרות בהם עשרות הברקות מילוליות, משעשעות ורציניות כאחת, כגון הדיון בשיר "מלכּיחדק" על מתן שם מתאים לפיל, ש"נוֹדָע כְּמֻמְחֶה לִלְשׁוֹנוֹת הַפִּילִים. / בְּקִצּוּר, פִּיל בַּלְשָׁן: פִּילוֹלוֹג."

 בהסיטו את המוקד מן הסיפור הקמאי וההֶרואי של הקדמונים, אנשי הקרדום והרומח, אל עולמם העכשווי, האנטי-הֶרואי, של הלמדנים והמשוררים, אנשי הספר (שינוי אורתוגרפי זעיר הופך את ה"יער" ל"עיר" ושינוי פונטי קל הופך את ה"קשת" ל"קסת") הובאו בספר זה שירים מודרניים ובהם "גיבורים" שההֶרואיקה שלהם מוטלת בסימן שאלה.

  כזה הוא, למשל, שיר הילדים "הקרב על גרנדה" המתבסס על כפל משמעיה של המילה "מערכות", צורת הריבוי של  המילה "מערכה" (המציינת ענייני לוחמה הֶרואיים בשדה הקרב) וצורת הרבים של המילה "מערכת" (המציינת עניינים שונים מתחומי עולם הספר).  שמואל הנגיד, שר צבאהּ של גרנדה, נודע במעללי הלוחמה ההֶרואיים שלו ובשירי המלחמה האֶפִּיים מלאי-ההוד שלו, ואילו בשירו של אלתרמן הוא מופיע בדמותו הביתית, הרכה והנינוחה, של  אב המתפאר בכתיבה התמה של בנו הקטן, משוש-חייו. 

והנוסע ההֶרואי רבי בנימין מטוּדֶלה חוזר בתום מסע נועז ורב-תהפוכות לחדרו, ומתחיל להעלות את קורות מסעותיו על הכתב. את מסעותיו באוקיינוס הוא ממיר בקולמוס ואת מרחבי תבל –  בקיטונו הצר של הסופר. משמע, אפילו בנימין מטוּדֶלה, מגלה הארצות, מתגלה בשירו של אלתרמן הנושא את שמו בתורת "ספרא וסייפא" – נוסע נועז אך גם "יעקב יושב אוהלים" שאינו מושך ידו מן הקסת והנוצה. משירו של אלתרמן נרמז, בלי שהדברים ייאמרו במפורש, שאלמלא עשה כן, לא היו הדורות הבאים מכירים את שמו ויודעים על עלילותיו. אלתרמן האגרונום, שהמיר את ה"אֵת" ב"עט" רומז כאן שכתיבה גם היא עשייה, והשפעתה אינה פחותה מזו של עלילות הגנרלים.

  על רקע הנורמות השולטות בשירת הילדים של אלתרמן, דיון בענייני לשון כמו זה שבשיר "מלכּיחדק" איננו בבחינת "סטיית תקן", או הפתעה בלתי צפויה. דיונים פילולוגיים מצויים ב"ספר התֵּבה המזמרת" בשירים לא מעטים.  אפילו שיר-המקהלה הרם והגברתני, המלַווה כפזמון חוזר את שירו של אלתרמן ("עֶצְיוֹן-גֶּבֶר, עֶצְיוֹן-גָּבֶר / עֶצְיוֹן-גָּבֶר, יַם אֵלוֹת", וגו'), מבוסס לאמִתו של דבר על  חילופי מסורה – על הבדלי נוסח דקים ו"פחותי ערך" בטקסט המקראי – שלכאורה רק בטלנים המתפלפלים מאחורי התנור בבית-המדרש הישן ימצאו בהם  עניין – הם, ולא ספנים גברתניים ושריריים הנושמים מלוא רֵיאותיהם אוויר ימים צלול.

 ממבט ראשון, לפנינו אבּסוּרד מוחלט: שינוי זעיר כקוצו של יו"ד, עניין  ללמדנים קפדניים ונוקדניים, משמש כאן בסיס לשיר מקהלה קולני ובריא של חֶבר מלחים אמיצי זרועות ורמי קול.  בעומק הדברים טמונה מחשבה היסטוריוסופית מעמיקה המלמדת שלמילה הכתובה (קרי, ל"תֵּבה")  יש בתולדות עם ישראל מקום של כבוד. הלמדנות היהודית לא  הקלה ראש אפילו באות אחת שבתורה, אף בסימן ניקוד זעיר שבָּהּ. בשנת העשור למדינה, רמז אלתרמן לקוראיו הצעירים, שאלמלא המיתו עצמם חבורות של למדנים באוהלה של תורה על כל תֵּבה ותֵבה שבספר הספרים, ספק רב הוא אם היו הדורות האחרונים  זוכים לראות את תחיית הלשון, העם והארץ.

למרבה האירוניה, הוא שׂם את הידע הדק והמדויק הזה של שינויי המסורה, ידע שלפעמים אינו שמור אפילו אצל אותם למדנים ופילולוגים המדקדקים כחוט השׂערה, בפיהם של מַלָחים משׂורגי שרירים הרחוקים ת"ק פרסה מעולם הלמדנות – מדקויותיו ומדקדוקיו.

ובמאמר מוסגר: תמונה אירונית דומה של מַלָּחים אינטלקטואליים, הדנים בכובד ראש בשאלות של ספרות ותרבות, כלולה גם בשיר הז'ורנליסטי "פִּירָטים" (משירי "רגעים", "הארץ" מיום 2.5.1935), המסתיים בתיאור הקומי והאוקסימורוני של "מַלָּחִים בְּמִשְׁקָפַיִם / מִתְוַכְּחִים עָל קֶרֶן בְּיָאלִיק."  שוב ושוב רמז אלתרמן לקוראיו הצעירים, שאלמלא הקפידו היהודים בגולה על כל תג ותו, לא היה העם מחַדש את ימיו כקדם.

ב. ציונות ללא מרכאות

את ספר שירי הילדים המאוחר שלו, "ספר התֵּבה המזמרת", הוציא אלתרמן לאור בשנת העשור למדינה, בתקופה שבּהּ עסקני מפלגה קשישים הטיפו "ציונות", והלאו את שומעיהם בסיסמאות ובמליצות חבוטות (קריאת המיאוס "אַל תטיף לי ציונות" ביטאה באותה עת  את נקיעת נפשם של הצעירים ממילים נדושות, חסרות כיסוי, שנשמעו אז ברמה מפי כל עסקן ומעל כל במה).

בשנות החמישים נמשכו צעירי הסופרים אל האקזיסטנציאליזם הסַרטרי, שהתרחק מן הלאומיוּת, מסממניה ומדגליה. הצעירים הללו, בני "דור המדינה", חיפשו את הפינה האינדיווידואליסטית המוצלת, זו שאינה עומדת "באור התכלת העזה" של המציאוּת הישראלית החשופה. הם מרדו באחיהם הגדולים – בני  דור תש"ח – הלוחמים והחולמים, שהאמינו בערכים קולקטיביים.

  והנה, דווקא "בשעה  זו" של פיחות בערכים הקולקטיביים בקרב צעירי הדור הצעיר דאז, החליט אלתרמן ללמד את קוראיו הצעירים פרק בציונות, מבלי להשניא עליהם את הנושא שנזדלזל  אז ונשתחק עד מאוד. הוא עשה כן לא רק בגלוי, כבשירו לילדים "אנשי עלייה שנייה", ולא רק בעקיפין, כבשירים המתארים את החייאתם של חבלי הארץ הקדומים – את שפת ים סוּף ב"ספני שלמה המלך" ואת חבל לכיש בשיר "שלושה צַבִּים". הוא עשה כן ברוב שיריו מסוף שנות החמישים, לרבות שירי "עיר היונה", שנכתבו באותה עת.

   אליבא דאלתרמן, אותם ענייני מסורה "קלי ערך" ו"תלושים משורש", שהעסיקו את הראש היהודי באלפיים שנות גולה, נתַרגמו במאה העשרים לעשייה חלוצית – פיזית וארצית. אותה עקשנות ששמרה בגווילים העבשים על "קוצו של יוד", הפכה בתקופת העליות הראשונות מָנוף לעשייה חלוצית בלתי-נלאית. אותה דבֵקות באות המֵתה, שהיא חסרת כל משמעות בעיני "זר לא יבין זאת,"  היא שהביאה לתחיית העם והשפה, ולבניית הארץ (ובעקיפין, להחייאתה של הספנות העברית ולבניית נמל אילת).

שיריו של אלתרמן רומזים לכך ששנים רבות לא היו לעם  ספנים, לוחמים, רועים ובוקרים, ועתה, עם החייאת חבלי ארץ קדומים, חוזר העם לחיים בריאים ונורמליים. יוצא אפוא, שאת אשר הטיפו עסקני ציונות קשישים בנאומים ארוכים ומשעממים, שהשניאו את המושג "ציונות" על בני הנוער דאז, הביא אלתרמן בשירי ילדים אלה בדרך קצרה ועקיפה, לפעמים אפילו משועשעת,  מבלי שהדברים יאבדו לרגע את עומקם ואת רצינותם.

בין הבתים שבחרה נעמי שמר להלחין מצויים הבתים הבאים:

כֵּן, הָיָה זֶה חֶבֶר עַז מֵאֵין כָּמוֹהוּ!

יַמָּאִים הָיוּ הַלָּלוּ! אִיש וָאִיש!

צוֹר וָכוּש יָדְעוּ טִיבָם, אַשְדוֹד וְהוֹדוּ,

יָם אֵלוֹת וְיָם כַֹּפְתוֹר וְיָם תַרְשִיש!

גַם מָשוֹט, גַם כּוֹס הֵטִיבוּ לֶאֱחוֹז הֵם.

גַם פִּגְיוֹן יָדְעוּ לִתְפּוֹס בְּהִידָרְשָם.

הֵם נָשְאוּ עָגִיל גָדוֹל בִּתְנוּך הָאוֹזן

וּמִצְנֶפֶת מָאְדֶמֶת לְרֹאשָם.

וְאֶל מוּל מֶרְחַק הָאוֹפֶק הַנָגוֹל

כָּך הָיוּ הֵם מְזַמְרִים יַחְדָיו בְּקוֹל:

עֶצְיוֹן-גֶבֶר, עֶצְיוֹן-גָבֶר

עֶצְיוֹן-גָבֶר, יָם אֵלוֹת.

בּסִירוֹת הַיָם יֵעָבֶר

וּבְאוֹנִיוֹת גְדוֹלוֹת.

אַך רָחָב מִיָם לֵב גֶבֶר,

מִי עוֹבְרוֹ בְּאֵין מָשוֹט?

נַעֲרָה מֵעֶצְיוֹן-גָבֶר,

עֶצְיוֹן-גָבֶר יָם אֵלוֹת.

זאת זימרו הם אחר כך בקול עצבת /  ארוכה הדרך לתרשיש / אחר כך לקול פקודה ברוח צֶוות / למלאכה קפצו בין רגע איש ואיש. //  עד שמעם פקודה לתקוף... ואז בשעט / בסערה הם באוייב היו פורצים / וכמעט היתה האונייה נבקעת / בקוראם: יחי שלמה ויחי הצי! // ובעודם עוברים כסער ועלעול / כך היו המה נושאים ביחד קול: /  "עציון גֶּבר, עציון גָּבר / עציון גבר ים אֵילות  /  שיכֶּה אותנו דבר / אם ניסוג ואם נימוט / יוודע היום מי גבר / ותשמע את פועלו / נערה מעציון גבר / עציון גבר ים אילות. // ובשובם באונייה לחצות ימים בה / היא נושאת אוצרות כל ארץ ואיים./ אלמוגים בה וזהב בה ובְשָׂמים בה / שנהבּים בה וקופים ותוכיים. / היא חותרת ומקוטרת מור ופלא / מצולקת מסופות וזַעַף קְרב / ויודעה היא: ימאֵי שלמה המלך / נפלאו מאלמוגים ומזהב. // [...] שָׁר הרוח, שָׁר מפרץ כחול /  כול וכול שרים יחדיו בקול: "עציון גֶּבר, עציון גָּבר  [...]  עציון גבר ים אֵילות", וגו'.

ולהלן הבתים שעליהם בחרה נעמי שמר לוותר בשיר המולחן והמושר:

ולאחר מִסדר לגמו מיין הרֶקח / על סיפון טיילו, ממרום המעקה / בשקיעה חזו יחדיו: שַׁראצר, פֶּקח / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה / [...] כן! ברוח זו גם קְרב היו עורכים הם / בנגַּח אותם ספינת לִסטים-של-ים. / כך עמדו מול החִצים והרמחים הם, / כחומה עמדו במערך מושלם - - / [...] כל נמל אשר אליו ספינה כִּיוונו / שם רֵעים להם. בכוש, בפוט, בלוב, / כך הוגד: אנשי שלמה – אנשי שלומנו... / ימאים הם! יש בם רשף, יש הִבהוב! // כך בכל מקום שבו השליכו עוגן / ובייחוד במדינת שְׁבָא, בעיר קיטור / שקשרה עם יהודה קשרי-ברית-אומֶן. / שם ממש לראות פניהם עמדו בתור! // התהלכו שורות-שורות בעיר קיטור הם / וסביב אין עם שְׁבָא נח... הכל אָצים... / עַם שְׁבָא נע ! סוער! מניף דגלים על תורן! / ורועם: יחי שלמה ויחי הצי! // שְׁבָאיוֹת יפהפיות וקשוטות-פרח / צוואריהם חובקות, קוראות בקול נוּגה: / הישאר, שראצר! איך אֶחיה כך, פֶּקַח? / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה / ולִבָּם  כמעט נכנע... אין לנתקו... / אך אזיי יחדיו היו נושאים הם קול: "עציון גֶּבר, עציון גָּבר  / [...]  עציון גבר ים אילות",  וגו'. // על חרטום ובראש תרנים צופים הם פֶּרע / כל כולם מן הטבח עד הקצין, / נכונים, עם היראות נצנוץ חוף הארץ / להרעים: יחי שלמה ויחי הצי! // ואחד מתחיל בשיר.... וכבר עד רגע / שָׁר הכול! שָׁרים חרטום ומעקה / ותרנים שרים! שרים שַׂראצר, פֶּקח, / הֲדרמלך ורמליה ובִן-יָקֶה!

מדובר אפוא בשיר-עלילה ארוך ורב-מִפנים, מין אֶפּוֹס עִברי לילדים ולנוער (ובל נשכח שהומרוס, אבי האֶפּוֹס, תיאר בעיקר את עלילותיהם של יורדי-ים); ואולם, כבמיטב המסורת האוקסימורונית שלו, שׂם אלתרמן בפי גיבורי החיִל השריריים דברים המתאימים להיאמר מפי למדנים חיוורי מצח, הממיתים עצמם באוהלה של תורה. כאמור, אלתרמן השתמש כאן אפוא בבקיאותו המקראית, מורשת לימודיו בבית-ספר דתי, כדי לרמוז לקוראיו שהסַפָּנים העבריים של הנמל העברי הראשון הם יורשיהם של ספני שלמה המלך, ושאלמלא קמה התנועה הציונית לא היו מוקמים נמל וצי, אף לא היו קמים יורדי ים עבריים.

  בשירו-פזמונו "סַפָּני שלֹמה המלך" לפנינו גיבורים גבריים (שגבריותם מתוגברת בעזרת משחק-המילים "גֶּבר – גָּבר") ובעזרת תיאור הנערה, איילת האהבים,  העוברת בלִבָּם ללא משוט. לפנינו מחשבה היסטוריוסופית, המתחפשת לשיר ילדים כמו-הֶרואי על "פיראטים" יהודיים היודעים להיאבק עם סערות וסופות. צִדו האֶפּי של השיר הוא רק תירוץ ללמד בעקיפין את בני דור הצעיר  פרק  ציונוּת מבלי ליַגעם ומבלי לעורר את התנגדותם.

 ובתחומי הלשון: העברית ב"ספר התֵּבה המזמרת" אינה קלה ואינה מתיילדת. גם בשיר שלפנינו אלתרמן לא "יָרד" אל הילדים, אלא העלה אותם אליו. הוא לא חסך מֵהם את הצורך לפתוח מילון ולגלות מהו "עַלעוֹל" ("סערה" לפי מדרש רבה שיר השירים ג'), אף להבין ש"שנהב" אינו רק החומר שממנו עשויים חטי הפיל, אלא גם הפיל בכבודו ובעצמו (בלשון ימי-הביניים). כמו  ביאליק, חשב גם אלתרמן – בנו של משורר לילדים, ממייסדי גן-הילדים העברי   שערך את  כתב-העת לענייני גן הילדים "הגנה" –  שמותר, אף רצוי,  לתת לילדים "אגוזים קשים", ולא  מזון טחון ומעובד.

ג. בזכות הסינרגיה הנוצרת בעבודת צוות

השיר "ספני שלמה המלך", לרבות בתיו שלא נכללו בפזמון שהלחינה נעמי שמר וביצעה אילנה רובינא, מדגיש את חשיבותם של השיתוף ושל עבודת הצוות בדרך להשגתן של מטרות "גדולות מהחיים".

לאחרונה טען דן מירון (במאמר בעיתון "הארץ" מיום 26.4.2022) שאלתרמן הסתייג מן הקיבוץ ולא נתן ל"התיישבות העובדת" מקום בשירתו ה"לאומית".  בפסקנות האופיינית לו קבע מירון: "נתן אלתרמן הדיר את הקיבוץ משירתו ולא הניח לו מקום אפילו בכרוניקה האֶפִּית המקיפה של מלחמת העצמאות 'שירי עיר היונה', כאילו לקיבוץ לא היה שום חלק במאבק על קום המדינה."

על דבריו חָלק אקי להב, בן אחותו של אלתרמן וחוקר שירתו, בפייסבוק שלו –

https://www.facebook.com/aki.lahav

מן התאריכים 30.4.2022, 1.5.2022. 6.5.2022, בהביאו ראָיות מ"שירים על ארץ הנגב" ומ"מריבת קיץ", הסותרות את דברי מירון (אקי להב אף מתכנן כתיבת מאמר פרשני מפורט על שירו של אלתרמן "חצרו של קיבוץ").

 תפקידו של האינטלקטואל, כך חזר וטען החוקר פרופ' ראובן צור ז"ל, חתן פרס ישראל, הוא לחפש את ההבדלים בין תופעות הנראות דומות ולחדדם (ולהימנע מטשטוש ההבדלים ביניהן). כן טען ראובן צור שאם לפני החוקר מונחת יצירה דוּאליסטית, והוא  מתעלם – בשוגג או בכוונה תחילה – מאחד מן הניגודים המרכיבים אותה, אף משליך את כל יהבו על מִשנהו, הריהו  מראה  חצי אמת, ומחצית האמת  גרועה לפעמים משקר גמור.  

 מירון, בבקשו לבסס את הנחתו לגבי מקומם של הקיבוצים ביצירת אלתרמן, התעלם מן העובדה  שהמשורר –  כבמיטב המסורת האוקסימורונית שלו –  התבונן בקיבוץ במבט דואליסטי כבמהות ששני הפכים מתרוצצים בתוכה: היתה בו ביקורת כואבת על אותם ערכים שהעידו על  התכחשות הקיבוץ לטבע האדם בעקבות רעיונות שהגיעו מברית-המועצות (התכחשות ליצר האימהי בגידולם של עוללים ויונקים, התכחשות ליצר הקניין,  התכחשות לשוני שבין אדם לרעהו בכל הנוגע למבנה הנפש ולמבנה האישיות). ביקורת כזו עולה ממחזהו "כנרת, כנרת", שהוא – בעת ובעונה אחת –  "שיר-הלל" לקיבוץ ו"שיר של פגעים" המונה את חסרונותיו (ואכן, אלתרמן – "אוקסימורון מהלֵךְ" שכּתב כתיבה אוקסימורונית – יכול היה לגלות בו-זמנית אהבה ואיבה כלפי אותו אובייקט עצמו).

ואולם, בצד התנגדותו לרעיונות טוטליטריים שהגיעו לתנועה הקיבוצית היישֵׁר מברית-המועצות, היתה בו באלתרמן הערצה גדולה כלפי הקיבוץ כמפעל חלוצי-ציוני שהתבטא בנכונותם של החלוצים, מקימי הקבוצות והקיבוצים, לוותר במסירוּת עילאית על טובתם האישית למען טובת הכלל – להקריב קורבן אישי עצום למען הרעיון הקוֹמוּנלי. רוב שירי "ספר התֵּבה המזמרת" מדַבּרים בזכות  עקרונות השיתוף, שבזכותם מוקמים מפעלים שאין בכוחו של אדם יחיד להקימם.

 במילים אחרות, כאינטלקטואל אמִיתי ידע אלתרמן להבחין בין תופעות שלכאורה יש ביניהן  קווים של דמיון, ולחדד את ההבדלים ביניהן. על-כן הוא היטיב להבין  שהקבוצות והקיבוצים שהקימו אנשי העלייה השנייה אינם הקולחוזים הרוסיים, שהרי איש לא כפה על החלוצים להקים קיבוצים ולהקדיש להם את חייהם. אלתרמן דיבר בשבח רעיון השיתוף שבבסיס הקיבוץ, ודי להתבונן בשירו "אנשי עלייה שנייה", שמירון התעלם ממנו משום-מה, כדי להיווכח שבין הפלאים שנתחוללו בארץ-ישראל בראשית המאה העשרים (ייבוש הבִּיצות, הפרחת השממה, הקמת "השומר", תחיית הלשון העברית), כלול גם פרק על הקמת הקבוצות והקיבוצים:

הֵם אָמְרוּ – נְיַסֵּד קְבוּצָה

וְנִהְיֶה אֲנָשִׁים אַחִים,

וּבְכָל, מִשְּׂרוֹךְ נַעַל וְעַד חֻלְצָה,

נִתְחַלֵּק בִּלְבָבוֹת בִּלְבָבוֹת שְׂמֵחִים.

כָּךְ אָמְרוּ וְנָטְעוּ אֹהָלִים לְבָנִים

וּבְכִנֶּרֶת וּדְגַנְיָה הֵחֵלּוּ חוֹנִים,

וְכָל רוֹאֵיהֶם

אָמְרוּ עֲלֵיהֶם –

אֵיזֶה מִן בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים...

מַפְלִיגִים בַּדִּמְיוֹן וְחוֹלְמִים חֲלוֹמוֹת

בֶּאֱמֶת בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים מְאוֹד!

לאור מה שכָּתב אלתרמן על הקיבוץ בשירו "אנשי עלייה שנייה" על אותם "בני אדם משונים" ("משונים" באמת ובתמים, אך גם בלשון סגי-נהור וגם מתוך לגלוג על אותם בורגנים שמכנים אותם "בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים"), ובעוד אחדים משיריו הז'ורנליסטיים ומפזמוניו שלא הובאו בחשבון, ברי שהרעיון שהעלה מירון בדבר יחסו המתנכּר של אלתרמן כלפי הקיבוץ הוא רעיון  תמוּהַּ, אם לנקוט לשון המעטה. גם את אחדים משירי "עיר היונה", שבהם כתב אלתרמן על הקיבוץ בדרכי עקיפין, לא בחן מירון בתשומת-לב יתֵרה  (וראו דבריו של אקי להב).

יש בהנחה התמוהה הזאת בדבר הדרת הקיבוצים ביצירת אלתרמן משום ניפוח לממדי ענק של  צל-צִלה של איזו אמת אובייקטיבית, שמקורה בהתנגדותו של אלתרמן לכל גילוי של תכתיב שהגיע מכִּיווּן ברית-המועצות. אחדים מבני-משפחתו נשארו מאחורי "מסך הברזל", ואלתרמן חרד לשלומם והתייסר מן העובדה שהוא ככל הנראה לא יוכל לראותם לעולם. טיעונו של מירון מסתמך אפוא על בדל של אמת, ההופך אצלו לאמת כוללת, וזהו  כֶּשל ביקורתי חמוּר.

  ואף זאת: הנחה ביקורתית המתבססת אך ורק על נתונים פוזיטיביסטיים מובהקים (כגון השאלה: כמה שירים כּתב אלתרמן על הקיבוץ), נובעת מהתעלמות מן הפואטיקה האלתרמנית.  כאמן-אמת לא נהג אלתרמן כמו אותם ציירים ומשוררים ממוסחרים שהציגו את הכותל או את מגדל-דויד, או את שדות העמק, בסגנון סנטימנטלי הקולע לטעמם צרכני האמנות ה"פיליסטרים" – בעלי המאה וחסרי ההבנה. הוא הרי לעג לא פעם לאמנים כאלה בשירי "רגעים" שלו, וגם במחזהו "כנרת, כנרת", הוא שׂם בפי גרישה הבונדיסט  דברים "נֶגֶד הָרוֹמַנְטִיקָה הַצִּיּוֹנִיסְטִית שֶׁל זְרִיחוֹת וְרֻדּוֹת / וְשֶׁל עֲצֵי תְּמָרִים עִם מַחֲרֵשָׁה וָתֶלֶם / וְעִם פּוֹעֵל שֶׁל מַרְמֶלָד עַל תְּעוּדוֹת תְּרוּמָה."

הגם שלא התפתה לכתוב על הנושאים האלה באופן ישיר וחזיתי, ידע אלתרמן לתאר את ירושלים ואת ההתיישבות העובדת בקווים דקים ומרומזים, לעִתים מעומעמים, כבמיטב השירה הנאו-סימבוליסטית של "אסכולת שלונסקי". על ירושלים כתב אלתרמן בלי סוף ביצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה. בשירתו הקלה הוא נהג להזכיר את שמה, וגם בשירתו הקנונית תיאר אותה באותם מקומות שבהם התרחק מאִזכור שמות מפורשים (אלתרמן חִייב תמיד את קוראיו לקרוא בין השורות).

 ובנושא ההתיישבות העובדת: מיהם הדוברים הנושאים את השורות  "וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ" ("דף של מיכאל") אם לא בני הקיבוצים והמושבים? על מי נאמרו המילים "לָכֹף אֶת קוֹמָתוֹ עַל מַחְרֵשָׁה וָאֵת" (בשיר "קרואי מועד")? מדוע סיים אלתרמן את שירו "עיר הגירוש" בתמונת "חֲבֵר הַקִּבּוּץ הַמְמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר"? בתארו את חייה של הלוחמת ברכה פוּלד מאש הצבא הבריטי במחזור "סיפור מלילה", מדוע בחר אלתרמן להדגיש דווקא את הפרק הקיבוצי הקצר שבחייה של הצעירה שהתחנכה בברלין ובלונדון ("בַּלֵּיל נָטְרָה שָׂדֵהוּ הַנִּזְרַעַת")?

וניתן להביא עוד ועוד דוגמאות כאלה מתוך "עיר היונה". ומיהם אותם פלמ"חניקים שאלתרמן כתב עליהם בלי סוף, בשירתו לסוגֶיהָ? האם לא היו ברובם בני ההתיישבות העובדת, או בני תנועות הנוער החלוציות שהכשירו את עצמם להגשמה בקיבוצים? עשרות שאלות כאלה  וכגון אלה צריכות להישאל בטרם יוצאים בהכרזה המשונה שלפיה התנכר אלתרמן  להתיישבות העובדת.

לאמִתו של דבר, אלתרמן עמד נפעם מול יכולתם של מקימי הקיבוץ לעמוד בקשיי העבודה הפיזית המתישה, מול ההקרבה העצמית שלהם, הסגפנות חסרת הפשרות, החנקת יצר האימהוּת והאשמת הנכנעים ליצר זה ב"התברגנות". הוא התקשה אמנם להאמין שיכול אדם להחניק את יצריו הראשוניים, ובמיוחד את דאגתו ליוצאי חלציו. אף-על-פי-כן, הוא הצדיע ביצירתו לנחישותם של אותם "בְּנֵי אָדָם מְשֻׁנִּים", שהקריבו את חייהם למען מימושו של רעיון השיתוף.

מטורו של אלתרמן בפרוזה "ועידת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד", משנת 1960, התעלם דן מירון, או שמא לא הכּירוֹ כלל. כאן קבע אלתרמן ש"תור התחייה לא ידע נס גדול יותר מהתהוותו והתלכדותו וקיומו של ציבור אנשי הקיבוץ והקבוצה," אף ביקש להתערב בוויכוחים שהתעוררו באותה עת  וכ"איש מן הצד להביע מקצת מיראת הכבוד אשר כל אדם מישראל חייב לחוש לנוכח הוויה קיבוצית זו שהיא צומת חייה המודעים של האומה." את שירו של אלתרמן "חצרו של קיבוץ" קרא מירון בחיפזון, ומאמרו הנ"ל זרוע שגיאות רבות  בפירושו של שיר זה (למשל, אין בשיר דבר וחצי דבר על "אנקותיו הנרגנות של גבר-אב המביט מרחוק ביוצאי חלציו 'בעיני הכיליי למראית הזהב'; תיפלות קיומו לאחר שניטל ממנו תבלין אהבת הבצע והקניין; ביטול מעמדו של הגבר כמפרנס וכמגונן," – כדברי הפרשן),  אך זהו נושא למאמר נפרד.

 ולסיום אעיר גם זאת: ברבים משירי "ספר התֵּבה המזמרת" מדובר על עבודת צוות קולקטיבית – על שיתוף ועל סינרגיה, כמקובל ברעיון הקיבוצי.  ואיך מלמדים את קוראיו הצעירים של "ספר התֵּבה המזמרת" פרק בקולקטיביזם –  בעשייה למען הכלל,  כבקיבוץ,  ללא שיקולים של רווח אישי  –  מבלי להישמע ולהיראות בעיניהם עסקן קשיש וטרחן, המגבב באוזניהם מליצות ריקות? אלתרמן עשה כן בסיפורים היסטוריים שובי לב, המפתים את הילד להאמין שסיפור פשוט ומענג לפניו, ולא דיון  הגותי רציני ומייגע.     

 ב"ספני שלמה המלך" הדגיש אלתרמן את עבודת הצוות של יורדי הים. כל אחד מהספנים יכול היה לעשות לביתו וליהנות מחיזוריהן של נשים נוכריות יפהפיות שהתרפקו עליו, אך כל אחד מהם תמיד חזר אל עבודת הצוות המחייבת בשירותו של שלמה המלך. גם בשירו "הקרב על גרנדה" הציג אלתרמן  את אחוות הלוחמים בצבאו של רבי שמואל הנגיד, ואפילו בשיר הקרקס "הפירמידה של האחים וונג" הראה  שבזכות האחווה והערבוּת ההדדית, לא פחות  מאשר בזכות היכולת האתלטית, עומדת הפירמידה  האנושית הקולקטיבית של האחים עמידה איתנה, ואינה קורסת.

אלתרמן חזר והדגיש שעבודה קולקטיבית יכולה להניב תוצאות שמפעל יחיד אינו יכול להגיע אליהן.  בשיריו הראה לקוראיו מה כוחן של רֵעוּת ושל עשייה משותפת. הוא הדגים את עקרון הסינֶרגיה  (synergism), המלמד שתוצאת המאמץ השיתופי גדולה מסכום מרכיביו.

   אחוותם של  אחים ושל אחים לנשק, "גאוות היחידה", רֵעות הרֵעים בין בני קבוצה שעלתה על הקרקע או בין בניה של חבורה ספרותית שפרצה דרך חדשה –  אלה הן מחולליה של הסינֶרגיה, ובזכותן העולם קיים ומתקדם. ביצירתו הדגיש אלתרמן את השיתוף מתוך בחירה, שבלעדיו אי-אפשר לממש רעיונות אדירי ממדים, בחיי המעשה כבחיי הרוח.

אכן, יש בכוחה של העבודה השיתופית לשאת ברכה גם בחיי הרוח. אלתרמן ראה מול עיניו  הרואות איך בני חבורת שלונסקי, שלכאורה לא התאימו כלל לשאת בעול תרגומי שייקספיר לעברית (בני החבורה לא ידעו אנגלית כראוי, ונסתייעו במהלך עבודתם  בשלל תרגומי מופת לשפות אחרות), בחרו להעמיס על כתפיהם את מִפעל התרגום המרוכז והאיכותי ביותר בתחום תרגומי שייקספיר לעברית. בהשוואה למִפעל הענקים החלוצי של שלונסקי, אלתרמן, אליעז וכו'  יבולם של המתרגמים האחרים, שלא נטלו חלק במפעל הגדול הזה, היה יבול זעום. המאמץ המשותף של בני האסכולה הניב תוצאה סינֶרגטית, ששום מאמץ אישי של יוצר כלשהו, יהא פורה ומוכשר ככל שיהיה,  לא הצליח עד כה להדביקהּ.

ואשר לקיבוץ: לא אחת התארח אלתרמן בקיבוצה של אהובתו הראשונה, עברייה עופר, ובקיבוצה של אחותו לאה להב. לאחר שנתאלמנה מאביו, הצטרפה גם בֶּלה אלתרמן, אִמו של המשורר, אל קיבוץ תל-עמל [ניר-דוד]. אלתרמן  מעולם לא התנער מן האינטליגנציה הקיבוצית. הטובים שבחבריו היו: מנחם דורמן, איש גבעת ברנר, שמואל בונים, אז חבר קיבוץ יקום, המבקר דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה, ומייסד "אמנות לעם" זאב יוסיפון (יוסקוביץ), שגם בקורותיו נרשם פרק קיבוצי רב-שנים. מכל מקום, הנחתו של מירון בדבר המלצתו של אלתרמן ש"רועי הרוח" (המשוררים) יתחככו באנשים הפשוטים של השווקים והשכונות מעולם לא באה לידי ביטוי בחייו החוץ-ספרותיים. 

  אלתרמן הכיר את הקיבוץ היכּרות בלתי-אמצעית, וראה בו את  אחד מהישגיה הגדולים של הציונות, מבלי להתעלם מן האתגרים הקשים שניצבו לפני חברי הקיבוץ לנוכח חולשותיו  של  הטבע האנושי. ייתכן שהציג את  הקיבוצים ביצירתו במשׂוּרה ובמרומז  אך, למען האמת, כך הציג כל דבר שהיה קרוב ללִבּוֹ.

נזכיר בהקשר זה שכאשר נשאל ביאליק מדוע לא כתב חיבר שירי ארץ-ישראל כמצופה מ"משורר לאומי", ענה  המשורר לשואל בשאלה: "האם כתבת פעם מכתב אהבה לאימך?"

גם ביאליק וגם אלתרמן כתבו על הישגיה המופלאים של הציונות, אך   מעולם לא עלה בדעתם לִמנות את מיספר השורות שהקדישו לנושא.

זיוה שמיר

* * *

הזמנה להשקת ספרו של

משה גרנות

"גם ג'וזף סיסקו צחק"

דברי פתיחה: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים

בהשתתפות: פרופ' זיוה שמיר

אהוד בן עזר

בני דון יחייא

קריינות: ענת זגורסקי-שפרינגמן

היום, יום חמישי 7.7.2022

19.30 התכנסות וכיבוד קל

20.00 תחילת האירוע

בית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, תל-אביב

* * *

אורי הייטנר

1. אי אמון באופוזיציה

לצד הסיכומים של ממשלת בנט, מן הראוי לסכם גם את שנת כהונתה של האופוזיציה, שהיתה שונה בתכלית מכל אופוזיציה אחרת בתולדות המדינה. כן, גם משתי אופוזיציות שאותן הנהיג נתניהו, בטרם 12 שנות שלטונו גרמו לו לאמץ את התפיסה ש"המדינה זה אני." מאיר אריאל כתב פעם: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון." והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה, כולל הכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבה מנפנפת האופוזיציה. תופעה כזו לא ידענו בעבר.

מנחם בגין, שהיה ראש האופוזיציה במשך 29 שנים (עם הפסקה של שלוש שנים שבהן היה חבר בממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים), הוא האיש שעיצב את דמותה של האופוזיציה בישראל. הוא הנהיג אופוזיציה לוחמת, קשוחה, מאתגרת, אבל אופוזיציה ממלכתית, עניינית ונאמנה. במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא השמיע בגין מילת ביקורת על המחדל שקדם לה. בדיון בכנסת הוא אמר שלאחר שוך הקרבות יבוא הזמן לבירור יסודי, אך כעת כולנו מאוחדים ומלוכדים סביב המטרה האחת – לנצח במלחמה. את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה פתח בגין באומרו: "בהתאם לנוהג הפרלמנטרי היפה, הבוקר נברך את יצחק רבין על הקמת ממשלתו ונאחל לו הצלחה בתפקידו. הערב נצביע אי אמון בממשלתו." ובדיון על מבצע אנטבה אמר ראש האופוזיציה בגין: " היום אומר לראש הממשלה בשם האופוזיציה: השקפותינו שונות, אנו נמנים על מחנות שונים. בבית הזה החופשי עוד בוודאי יהיו ויכוחים בינינו, יסודיים, רציניים, אולי אף חריפים. אבל היום הזה בכל ליבנו נאמר: ראש הממשלה – כל הכבוד!"

האם אנו יכולים לדמיין דברים כאלה מפיו של ראש האופוזיציה נתניהו? כמובן שלא. היתה זו אופוזיציה שהתייחסה לממשלה כאל אוייב, שיש להילחם בו מלחמה טוטלית, עד כלות, בלי אמנת ז'נבה, בלי לקחת שבויים. לממשלה לא ניתנו מאה ימי חסד וגם לא מאה שניות של חסד. גם לא שנייה. ברגע שבנט נקרא להציג את ממשלתו ועוד טרם אמר את המילה הראשונה החלה התפרעות רבתי של ח"כים מן האופוזיציה שנמשכה עד תום נאומו, וכך גם בכל נאומיו ובנאומי ח"כים מן הקואליציה. לא קריאות ביניים אלא הפרעות והתפרעויות, גידופים וקללות ואלימות מילולית; פלא שלא הבעירו צמיגים. טרור אישי הופעל נגד ח"כי ימינה ובני משפחותיהם כדי לשבור אותם ולהביא אותם לפרוש מן הקואליציה. כל אלה, ללא שום מחלוקת עניינית, אלא רק מתוך דה-לגיטימציה לעצם כהונתה של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה.

המעשה החמור ביותר, היה הצבעת האופוזיציה באופן אוטומטי נגד כל הצעה של הממשלה, גם בהצבעות על חוקים לאומיים וביטחוניים מובהקים, בניגוד למסורת הפרלמנטרית בישראל, ובלי "כאבי בטן". מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד פעולות ימניות ואופוזיציה משמאל – בעד פעולות שמאליות. ובסוגיות ביטחוניות – הכנסת התאחדה תמיד.

הפעם האופוזיציה התנגדה באופן גורף לכל הצעה ואפילו לחוק יו"ש שהפלתו היתה יוצרת כאוס במדינה. הכאוס היה המטרה. האופוזיציה נהגה על פי האסטרטגיה של לנין: כמה שיותר רע למדינה – טוב יותר למפלגה. נתניהו נהג כאותו פרח טיס שנשר מהקורס והצטרף למערך הנ"מ, בהצהירו: אם אני לא אטוס – אף אחד לא אטוס. לכל הממשלות בתולדות המדינה היתה אופוזיציה, שהציגה אלטרנטיבה מולה.

לראשונה, פעלה כאן אופוזיציה למדינה. אופוזיציה שנהגה כמו אותה אישה במשפט שלמה שהציעה לגזור את התינוק לשניים. התינוק הוא מדינת ישראל. אני מקווה שהבוחר הישראלי ינהג במשפט הזה כשלמה.

2. צרור הערות ‏6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבנייה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי... אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"? 

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) – ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד. לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תוכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל. הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעייה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה. עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי. מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות. אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודייה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפייה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר. מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על... "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו. יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו היתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא. מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השנייה היא הכנופייה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא היתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ). בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתוכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך. אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה... אשכנזי. מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה. ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי. נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית? אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השנייה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק היתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה – אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים". דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופייה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה. ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון. עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל. השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר. מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעלייה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד. לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם היתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא היתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי). "שומרי הגולן"... מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית? לעיתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמיים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת? בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגייה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי. ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תוכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות. [לא הבנתי את הניסוח. –אב"ע].

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן. אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב. אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו. אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם). כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסייה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

* ביד הלשון: מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי. ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'." הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה. עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העלייה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

אורי הייטנר

* * *

אירית שושני

שני שירי דגים

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ שִׁיר

לוֹקֶטֶת גַּרְגְּרֵי חוֹל לִכְתֹּב בָּהֶם שִׁירַי  

לִיצֹר מִלּוֹת חוֹף סוֹעֲרוֹת כְּיָם

אֶכְלָא שִׁירִים בַּקּוֹנְכִיּוֹת

אַטְמִין בָּאַלְמֻגִּים

אֶתְלֶה כַּעֲדָיִים

עַל צַוְּארֵי כְּרִישִׁים

יִבְלְעוּם שְׁלֵמִים בְּלִי הָנֵד עַפְעַף

יַקִּיפוּם דְּגִיגִים בְּסִיבוּב מָהִיר

וְכֹה יָשִׁירוּ בְּלִבָּם: כָּרִישׁ כָּרִישׁ שָׁמֵן יָהִיר

בַּבֶּטֶן יֵשׁ לוֹ שִׁיר

*

דְּגִיגֵי אַקְוַרְיוּם מִתְעַרְבְּלִים בִּי   

שׁוֹתִים אוֹתִי בְּנֹעַם

נִים לְדָג דָּג לְנִים

נִים וְלֹא נִים

וְרִיד וְעוֹרֵק

אֲנִי סַהֲרוּרִית מֵעֹנֶג

רוֹצָה לִהְיוֹת

דָּגִיג בִּי

לִשְׁתּוֹת אוֹתִי

עַד טֹהַר לִי 

(מתוך ספרי "בקונכיית ידו של אלוהים", ספרי עיתון 77, 2017).

* * *

עמירם רביב

ספר לי סיפור

"העולם עובד על סיפורים, כל השאר, תיאוריה."

נזכרתי בסלוגן הזה שהמצאתי לפני שנים לטובת יום עיון על הגישה הנרטיבית בטיפול, כשקראתי בספרו החדש של מאיר שלו ׳אל תספר לאחיך׳ (עם עובד, 2022).

המספר שבספר אומר: "...אני מגיש לך אותו בתור סיפור, וסיפורים מסדרים את המציאות." (ע' 16).

נזכרתי גם במקרים הרבים שבהם סופרים שונים מתייחסים לנושא הכתיבה הצגת הסיפור, והמשמעות שהם מייחסים להשפעות הסיפור על הקוראים והמאזינים.

נראה שגלגוליו של הסיפור מתחילים מראשית היווצרות התקשורת הבין אישית האנושית. מאחר שלא נשארו הקלטות מהתקופה הניאנדרטלית, נצטרך להסתפק בעדויות מציורי המערות הפרהיסטוריים, שהם אולי ההמחשה הראשונה לסיפור מצוייר. בתקופות מאוחרות יותר נוכל למצוא שפע של סיפורים בכתבי הקודש של דתות ואמונות שונות. למעשה המצאת הכתב איפשרה להנציח את הסיפורים כפי שאנו רואים בקברים העתיקים במצרים ובארצות אחרות באגן הים התיכון.

אבל לא על ההיסטוריה של הסיפור וגלגוליו באתי לספר לכם, אלא להציג בפניכם אוסף וינייטות של דברי סופרים על ספרים. תהא זו תרומתי הצנועה לכבוד שבוע הספר העברי, לעידוד הקריאה וההוראה של המקצועות ההומניסטיים שעומדים עליהם לכלותם עם החידושים שיוזם משרד החינוך ביחס להשמטתם מרשימת בחינות הבגרות.

אפתח בכמה ציטוטים מדברי סופרים שדיברו בשמם, או דמויות ספרותיות שדיברו בשם הסופרים על מהותו וחשיבותו של הסיפור וערכו לכותב ולקורא:

"לעולם לא תהיה אבוד, אם יש לך סיפור טוב לספר ומאזין להקשיב לסיפור. כל סיפור חייב להגיע אל סופו." מתוך הסרט אגדת הפסנתרן.

אמר אחד הגיבורים של הסדרה המצליחה "משחקי הכס", טיריון לאניסטר: "אין שום דבר בעולם יותר עוצמתי מאשר סיפור טוב."

ועוד כמה פנינים מתוך המאות שמופיעות ב-15 עמודים גדולים וצפופים תחת הערכים: "ספר" ו"ספרות" בספר הציטטות הגדול של אדיר כהן  (כנרת 1996):

"הספר הוא החבר היותר טוב בעולם.״ ר' משה אבן עזרא.

"ספרי הם ידידים שלעולם לא יאכזבוני." תומאס קארלייל.

"ככל שספר טוב יותר כך הוא משאיר יותר מקום לקורא." הולברוק ג'קסון.

"כל הספרים הטובים דומים בזה שהם אמיתיים יותר מהמציאות, בגומרך לקרוא ספר מהם תרגיש כי הכול התרחש לך ולבסוף הכול שייך לך: הטוב והרע, ההתלהבות, מוסר הכליות והצער, האנשים ומזג האוויר." ארנסט המינגווי.

"ספרים הם אמצעי לראות בעיני זולתנו בשעה שאין ביכולתנו לראות במו עינינו." הרברט ספנסר.

"ספרות איננה על דבר מה, היא הדבר כשלעצמו." ולדימיר נבוקוב.

"בראשית היה הסיפור והסיפור היה בראשית." אנטול פראנס.

אפשר היה להמשיך ולצטט בשבחה ובגנותה של הספרות, אבל הייתי רוצה להציג בצורה מסודרת כמה מההיבטים של כתיבה וקריאת ספרים כפי שהם מופעים במדגם קטן של ספרים שקראתי. בהמשך לדבריו של מאיר שלו בספרו החדש: ׳אל תספר לאחיך׳ נזכיר כי על הפונקציונליות של הסיפור מבחינה ארגונית והמשגתית הוא כבר עמד הרבה קודם, בספרו ׳כימים אחדים׳: "שתכליתו של כל סיפור היא לתת סדר במציאות. לא רק סדר של זמנים אלא גם מעלות של חשיבות. ויש אומרים שכל סיפור בא לעולם רק כדי לענות על שאלות." מאיר שלו, "כימים אחדים", עם עובד, 1994 עמ' 36).

היבט אחר על הפונקציונליות של הסיפור והשפעת דמויותיו על הקורא מביא פביו וולו: "הדמויות שאתה מוצא בספרים, המשפטים והמילים הם כמו גשרים שמאפשרים לך לעבור ממקום שבו אתה נמצא אל מקום שאליו אתה רוצה להגיע, וברוב המקרים זה גשר שמחבר בין האני הישן שלך לבין האני החדש שמצפה לך." ("הזמן שאבד לי", פאביו וולו, כנרת, זמורה, ביתן, 2012, עמ' 104).

באותו ספר, כמה עמודים קודם מפרט פאביו וולו מה עושה הקריאה לקורא, מה הוא עשוי להפיק ממנה: "כן אבל הבעיות שלי הן למעשה, לא בראש. אבל לפעמים אתה משתמש בראש כדי לפתור אותן. אני לא רוצה להתעקש, אבל אתה צריך לדעת שהקריאה מפעילה משהו בתוכך: דמיון, רגשות ותחושות. היא פותחת את החושים כלפי העולם ומאפשרת לך לראות ולזהות דברים שיש בך ואולי לא ראית אותם. הקריאה מאפשרת לנו לחשוף את נפש הדברים. לקרוא, פרושו למצוא את המילים הנכונות, המתאימות, כדי לתת ביטוי לדברים שלא ידעת להגדיר." – "מילים של הדמויות בספרים מהדהדות בתוכנו כמו הד, כי הן כבר היו שם. זאת הידיעה שעליה דיבר אפלטון, הידיעה שלנו שנמצאת בתוכנו... וחוץ מזה כף לקרוא. נקודה. לפעמים אחרי שאני קורא ספר אני מרגיש שבע, מסופק ומרוצה."

(השיחה עם השכן החדש, רוברטו, מתוך "הזמן שאבד לי", פאביו וולו, כנרת , זמורה, ביתן, 2012,  עמ' 72-73).

לקרלוס רואיס סאפון יש הרבה מה לספר על תכליתו של הסיפור ומהו וגם על הרקע ההיסטורי של הסיפור ומהותו: "הכול עניין של סיפור, מרטין. הדברים שאנחנו מאמינים בהם, הדברים שאנחנו מכירים, הדברים שאנחנו זוכרים, ואפילו הדברים שעליהם אנחנו חולמים. הכול זה סיפור, עלילה, רצף של אירועים ושל דמויות טעונות במטען רגשי. אקט של אמונה הוא אקט של קבלה, קבלת סיפור המסופר. אנחנו יכולים לקבל משהו כאמיתי רק אם אפשר לספר אותו." (קרלוס רואיס סאפון, "משחקו של המלאך", כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010, ע' 150).

קרלוס רואיס סאפון ממשיך ומפרט את מנגנון העברת ערכים, השקפות עולם ותפיסות מציאות באמצעות הסיפורים:

"מרטין, המשל הוא אולי אחד המנגנונים הספרותיים המעניינים ביותר. אתה יודע מה הוא מלמד אותנו?"

"מוסר השכל,"

"לא. המשלים מלמדים אותנו שבני אדם לומדים ורוכשים רעיונות ותפיסות באמצעות סיפורים, עלילות ולא באמצעות דיונים תיאורטיים והטפות מוסר מלומדות. ואת הלקח הזה אפשר להפיק מכל אחד מהטקסטים הדתיים הגדולים. בשורה התחתונה בכולם יש סיפורים שבהם הגיבורים צריכים לצלוח משברים, לגבור על מכשולים ולצאת למסעות רצופי אירועים שנועדו להעשיר אותם מבחינה רוחנית. כל כתבי הקודש הם קודם כל ומעל לכול סיפורים נפלאים, שהעלילות שלהם נוגעות בכל ההיבטים העיקריים של הטבע האנושי וממקמות אותם בהקשר מוסדי ובסיפור מסגרת של דוגמות על טבעיות שנגזרו מראש…" (קרלוס רואיס סאפון, "משחקו של המלאך", כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2010, עמ' 235).

קורט וונגוט, מעט ספקן, תוהה אם לא עבר זמנו של הספר הכתוב בגלל הטלוויזיה והקולנוע (למרות שהרי ברור שאין טלוויזיה וקולנוע בלי סיפור), אך הוא מתעשת ומשיב לעצמו:

״ב-1966 כשהטלוויזיה וסרטי הקולנוע כה מצליחים לרתק משכילים ובורים כאחד, לא נותר לי אלא להטיל ספק בקיסמי הוראת הכתיבה שלי, המוזרים, למעשה, אם נותנים על כך את הדעת. אבל דבר אחד נכון: ניסיונות הפיתוי של דון ז'ואנים וקליאופטרות זולים בהרבה כשהם נעשים בעט על גבי נייר, בהשוואה לקולנוע שם דרושים שחקנים מרוויחי הון, ובמאים יקרנים... עם כל זאת, למה לטרוח? הרי לכם תשובתי שלי: להרבה אנשים דרוש נואשות המסר הבא: 'אני חושב ומרגיש כמוך, איכפת לי ממה שאיכפת לך, למרות שלרוב האנשים לא איכפת מזה כלל. אינך לבד!'" (קורט וונגוט, "רעידת זמן", זמורה ביתן, עמ' 177).

עד כאן על התועלת והשימושיות שבסיפור עבור הקוראים. אבל מה לגבי הכותבים?

ראו מה כתבו על כך ראג' קאמלג'ה ועמוס עוז:

"כאשר אתה מתקשה לומר משהו, כאשר המילים נלכדות בחזה שלך, שפתיך רוטטות, כמו בחורף, אתה תמיד יכול לכתוב על זה." (ראג' קאמלג'ה, "כסוי מיטה כחול", עמ' 37).

"החשק להעניק הזדמנות חוזרת למה שאין ולא תהיה לו הזדמנות חוזרת – הוא אחד הדחפים המניעים את ידי גם עכשיו, בכל פעם שאני יושב לכתוב סיפור." (עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", כתר, 2002 עמ' 30).

אני מאמין שכמעט כל קורא תהה בפני עצמו: מה עבר לסופר בראש? מדוע כתב את מה שכתב, על מה התבסס? התהייה המתרחבת וחוזרת לשאלתו של ביאליק: "התדע מאין נחלתי שירי?" מה מקורות ההשראה? מהו המנגנון? מה עומד מאחורי הצורך לכתוב?

סופרים אחדים משתפים את הקוראים במה שנעשה ב"מטבח". כמו למשל: "תמיד אפשר, אמר לו וולבק כשדיבר על קריירת כתיבת הרומנים שלו, לכתוב הערות, לנסות לנסח משפטים; אבל כדי לגשת לכתיבה של רומן צריך לחכות להופעתו של גרעין אותנטי של נחיצות. אף אחד אף פעם לא מחליט בעצמו על כתיבת ספר, הוא הוסיף: ספר לדבריו הוא כמו גוש בטון שמחליט בעצמו איזו צורה ללבוש ואפשרויות הפעולה של הסופר מצטמצמות לעצם עובדת היותו כאן, ולהמתנה, באפס מעשה מדכדך, שהתהליך יתחיל מאליו." (מישל וולבק, "המפה והטריטוריה", בבל, ידיעות ספרים, 2011).

ומה 'דוחף' ומניע את הסיפור? ראו את טענת המחברת: "האושר הוא גן מוקף חומת זכוכית: אין יוצא ואין בא. בגן עדן אין סיפורים, מפני שאין שם מסעות. האובדן והצער והאומללות והערגה הם שמניעים את הסיפור קדימה לאורך נתיבו העקלקל." (מרגרט אטווד, "המתנקש העיוור", כנרת, 2008).

ראו גם על מעשה המרכבה של הסופר: "היא לא הבינה שהכתיבה היא מעשה יהיר וחסר משמעות, ושהיא מטליאה אנשים ואירועים יחדיר רק כדי שחייה יראו מעניינים יותר. היא מילאה את התפקיד הראשי במחזה שלה, ודרך עיני דמותה הצליחה לראות כמה מטומטמים ותמימים הם הגברים." (מא ג'יאן, "הסופר שגילגל אטריות", אחוזת בית ספרים, 2008 עמ' 66).

ומשהו נוסף על המכניזם של בניית הסיפור, שזירת העלילה ומה שכרוך בכך: "ברומנים שלך אתה משקר בכוונה או מתוך בורות? ...הסופר היסס במשך שלוש שניות, אחר כך תקף בחזרה: 'השליחות שלי היא לשקר,' צעק, "'ני משקר בחדווה. הספרות היא אמצעי העומד לרשותו של שקרן אמיתי כדי למצוא את מקומו בחברה... ההבדל הגדול בין הדיקטטורות לדמוקרטיות נעוץ בכך שבמשטרים מן הסוג הראשון יש רק אמת אחת, אמת שהשלטון כופה, ואילו במדינות החופשיות יש לכל אדם הזכות להגן על גרסתו שלו ביחס להתרחשויות. האמת, אמר הסופר, אינה אלא אמונה טפלה.'" (ז'וזה אדוארדו אָגוּאָלוּזה, "מוכר האתמולים", מחברות לספרות, 2012, עמ' 83).

ההצהרה על מקומו של השקר מביאה לתהייה על טיבה החמקמק של האמת בספרות ואולי אפילו על חוסר הרלוונטיות שלה לערכו ולמהותו של הסיפור. ראו נוסח מדויק בן 4 מילים, בחזקת מועט המחזיק המרובה:

"מצידי, שישקר, העיקר הסיפור." (אקוטגווה ריונוסקה, "ראשומון", הוצאת גוונים טרקלין).

וכביכול מוסיפה פרנטה ומרחיבה על הפונקציונליות של השקר בחיים ולא רק בספרות: "כדי לשאת את הקיום, אנו משקרים, ומעל לכול אנו משקרים לעצמנו," אמרה אלנה פרנטה בריאיון מ-2002. "שקרים מגינים עלינו, משככים את הסבל, עוזרים לנו להימנע מאימת ההתבוננות הפנימית. הם מקהים את זוועות התקופה ואפילו מצילים אותנו מעצמנו.״ מבחינת פרנטה, הבדיות שאנשים מספרים זה לזה ולעצמם בחיי היומיום – אני מאושרת; אני אוהב את אשתי; לא הבנתי מה אני עושה – הן "מעשיות מקסימות", ואולי "שקרים קטנים". ברגעים שבהם האשמה והבושה מאיימות על תודעתנו, כשהן מזעזעות את יסודות התפישה העצמית שלנו, השקרים הקטנים האלה עוזרים לנו שלא להביט עמוק מדי פנימה.

ביטוי בוטה, כביכול ביקורת על כל מלאכתם של הסופרים, מנוסח כמסקנה או עצה לחיים, אבל חוזר ומדגיש את טיבה החמקמק של האמת בסיפור: "העצה הראשונה שלי היא: לעולם אל תאמיני למה שאומר לך גבר. מעל לכל, לעולם אל תסמכי על סופר – הם לוכדים אותך ברשת של מילים שאין ממנה דרך מילוט. הם מתפרנסים מהמצאות, הם שקרנים מקצועיים. הם מספרים לך סיפורים על דברים שאף פעם לא קרו בעולם האמיתי. אני לפחות מעולם לא הייתי עדה לסיפור אהבה כמו אלה שעליהם הם כותבים בספרים." (מא ג'יאן, "הסופר שגילגל אטריות", אחוזת בית ספרים, 2008).

ואי אפשר לסיים קטע זה בנושא ה"אמת" בסיפור בלי לצטט את המוטו ההקדשה לסבו המופיע בראשית ספרו של יונס יונסון: "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (הוצאת כתר 2011).

"איש לא היטיב לרתק את קהל מאזיניו יותר מסבא, שהיה יושב ומגולל את סיפורי המעשיות שלו, רכון מעט קדימה על מקלו, ופיו מלא טבק לעיסה: –   לא יכול להיות...זה נכון סבא? שאלנו אנחנו הנכדים הנדהמים.

­– אלה שרק מספרים את מה שקרה באמת, אותם לא שווה לשמוע, השיב סבא."

ולסיום, עוד משהו מחוויות הסופר, הן על התהליך  של כתיבה ומחיקה ועד ה-Happy end  מבחינת הסופר: "... כל כך הרבה תודות לאיש שהמציא את המחקים – עכשיו שידע שמלאכת הכתיבה היא עניין של מחיקת מילים לא פחות מאשר הוספתן ..." (פול אוסטר, "1234", עמ' 166, עם עובד, 2019).  מעניין כמה מחק פול אוסטר כשעדיין נותרו 887 עמודים בסיפרו...

וזה מה שאומרת סירסי ברמן לראבו קאראביקיאן: "הרגע המלהיב ביותר בשבילי הוא כשאני מוסרת כתב יד למוציא לאור שלי ואומרת: 'הנה! גמרתי את הספר הזה, אני לא רוצה לראות אותו יותר'." (קורט וואנגוט, "זקן כחול", זמורה ביתן, 2019).

 אבל כמו בכל תחום נראה שלא ניתן להשיג הסכמה על טיבה של הספרות.  ראו למשל ביקורתו הבוטה של סמי ברדוגו המדבר על ספריהם של סופרים אחרים ומגדיר מה לטעמו מטרת הספרות:

"לא מתעכל לי טוב – השנינות, העלילה הקופצנית ושוצפת, היכולת לאפיין את הדמויות מבחינה חברתית. תנו לנו מנה טובה של עלילה, הומור. אולי קצת עצב, דברים שבאים על פתרונם באופן כזה או אחר ואיזה כף ואיזה יופי. זו ספרות מדורדרת.

"הסופרים האלה עסוקים בחנופה – לעצמם, לספרות ולקהל שחושב שספר הוא שמיכת פוך שהוא נועד להתכרבל בה או כוס התה שהוא אמור לשתות בהנאה. אבל ספר לא נועד לזה וכסופר מוטלת עלי החובה המוסרית לכתוב את הבעיות, את המצוקות, את הפערים, את הכאבים, את המוות ואת החיים וגם את היופי. וכל מי שלא עושה כך חוטה חטא גדול לספרות ומסיר אחריות." (מתוך ראיון של סמי ברדוגו ע"י רונן טל . הארץ, גלריה שישי 27.5.22 עמ' 26).

קטונתי לשפוט, אבל מצידי, העיקר שבכלל יקראו...

לסיום רשימה זו שניסתה לרפרף מעט בעולמם של סופרים, ספרים וסיפורים. איני בטוח שבתי-ספר הם המקום האידיאלי להתחיל להקנות לתלמידים את חדוות הקריאה. לדעתי חשוב להתחיל עוד קודם, בבית. קריאת ספרים לפעוטות היא התחלה טובה. המשך חשוב עוד יותר הוא לראות את ההורים קוראים ספרים, משוחחים על ספרים. אבל את ההמשך, יש לצפות בכל זאת, ממערכת החינוך בה ישנם בעלי מקצוע – המורות והמורים שבלמדם את המקצועות ההומניסטיים הם עשויים להקנות גישה, לטפח תובנות, להעלות למודעות ולעורר סקרנות לגבי הספרות והסיפורים. גם אם לא כל אחת ואחד הוא זלדה המשוררת, מורתו הנערצת של עמוס עוז, יש בידם להנחיל לתלמידיהם עניין וחיבה לספרים.

עמירם רביב

 יוני 22

* * *

אהוד בן עזר

עשרת הדיברות לסופר המצליח

א

לעולם, לעולם אל תודה, לא בפומבי ולא בשיחה-בשניים, כי רצית שספרך ייעשה לרב-מכר. הרי זה מעשה שלא יסולח. מוטב שתאמר כי סבור היית שכאבך הפרטי לא יעניין יותר מקומץ תמהונים, ואין מופתע ממך על כך שספרך זוכה להצלחה כללית.

ב

והיה אם כאבך הפרטי אכן עניין לא יותר מקומץ תמהונים, או אם ספריך משעממים, ואין להם קוראים, ולמרות כל זאת הביקורת הספרותית מהללת אותך כאחד מגאוני-הדור – שא בגאון ראשך, בוז לספרים הקריאים ורבי-המכר, וקטוף את הפרסים והמלגות הציבוריים כל עוד הם ניתנים לך בזכות רום-מעלתך וחשיבותך האזוטרית.

ג

דע, ספר גרוע שכתב סופר חשוב – חשוב יותר מספר מעולה שכתב סופר בלתי-חשוב. לכן חשוב מאוד הוא להיות חשוב, ופחות חשוב הוא לדעת לכתוב ספר טוב. ודע – מידת חשיבותך נמדדת על פי מידת כשרונך להציג עצמך כסופר חשוב כבר מראשית הופעתך.

ד

יוצא מכך, אל לך להתאמץ יתר-על-המידה בכתיבה. שכן אם אתה סופר חשוב, לא חשוב מה שאתה כותב, כי כל מה שאתה כותב הוא חשוב. ואם אינך סופר חשוב, על אחת כמה וכמה – מה טעם להתאמץ? ממילא אין חשיבות למה שאתה כותב.

ה

לעולם, לעולם אל תכתוב ספר שקל לקרוא אותו ולהבינו. רוב המבקרים הם כה חסרי-ערך בעיני עצמם, שהם בזים לכל ספר שהם מבינים אותו, בעשותם את ההקש ההגיוני הבא: אני הלא חסר-ערך. אני הבנתי את הספר ואפילו נהניתי ממנו במקצת. משמע – הספר חסר-ערך.

ו

לעולם, לעולם, כתוב ספר שקשה, לפחות במקצת, לקוראו אותו ולהבינו עד תומו. רוב המבקרים הם כה חסרי-ערך בעיני עצמם, שהם מעריצים כמעט כל ספר שאינם מבינים אותו, בעשותם את ההקש ההגיוני הבא: אני הלא חסר-ערך. אני לא הבנתי היטב את הספר וכמעט לא נהניתי ממנו (או, לחלופין, כל כמה שאכתוב על אודותיו לא אצליח לרדת לעומקו או להקיף את גדולתו). משמע – הספר הוא בעל-ערך.

ז

אם תחכה בצנעה להכרה, לכבוד, לתגמולים ולתמלוגים – תימק בציפייתך, ולשווא. לכן אל תהסס לחטוף כפי יכולתך כל עוד כוחך עימך. הכול עסוקים בענייניהם, ואיש לא יעניק לך משהו בחינם רק בזכות היותך סופר.

ח

אך עשה מעשיך כך שאיש לא ירגיש שאתה נדחק לחטוף, אלא יחשבו שקהל רב דוחף אותך מאחור קדימה, קדימה אל ראש התור; וראוי לעשות זאת בחיוך מבוייש ומלא הכרת ערך עצמך, וכמו על כורחך.

ט

אם אינך בריון מטבעך, השתדל להעמיד עצמך מראש בעמדה אפרוחית נוגעת-ללב של מי שרבים רוצים לגלותו, לעזור לו ולטפחו עד זיקנה ושיבה טובה (הדבר תקף במיוחד לגבי נשים וילדים, וסופרים המשתייכים למיעוט מקופח זה או אחר, כגון ג'ינג'ים או פדראסטים).

י

ולבסוף, אל תשמיץ את עמיתיך, אפילו כל דבריך אמת, עלול להיווצר רושם שאתה מקנא, ממורמר, חסר-כישרון או חסר-חשיבות. מוטב לך לומר דבר טוב אחד, אבל רק אחד, על כל אחד מיריביך. וזכור, רק קדושים (או נוכלים) מסוגלים לגדלות-נפש שכזו.

אהוד בן עזר

מתוך הספר: "סדנת הפרוזה", אסטרולוג, 2000, וכן הציטוט הבא:

בשביס-זינגר על כתיבה לילדים

הסופר יצחק בשביס-זינגר אמר פעם כי הוא אוהב לכתוב סיפורים לילדים, ויש לו מאה סיבות לכך. הוא לא מנה את כולן, אבל עשר מהן הוא פירט:

ראשית

מפני שילדים קוראים ספרים ולא ביקורת.

שנית

מפני שאם משהו מוצא חן בעיניהם, הם מצפצפים על מה שכותבים המבקרים.

שלישית

מפני שאינם מחפשים בספרות את זהותם האבודה.

רביעית

מפני שהקריאה אינה משמשת להם אמצעי להשתחרר מרגשי אשמה, או להתגבר על ניכור.

חמישית

מפני שהילדים אינם אוהבים פסיכולוגיה.

שישית

מפני שהם אינם מנסים להבין את פראנץ קאפקא ואת ג'יימס ג'ויס.

שביעית

מפני שהילדים עוד מאמינים באלוהים, במשפחה, בשדים וברוחות, בסימני-פיסוק

ובכיוצא-באלה דברים שיצאו מהאופנה.

שמינית

מפני שהם אינם מחפשים בספרים אפאראט מדעי עם הערות שוליים ומראי-מקומות.

תשיעית

מפני שהילדים יסגרו ספר המשעמם אותם, מבלי שיתביישו מפני מישהו.

ועשירית

מפני שהם אינם מצפים כי הסופר האהוב עליהם ידבר רעות על המין האנושי.

בשביס-זינגר

* * *

עקיבא נוף

יד ביד

יָדִי בְּכַף ידך אֶתֵן

וְיַחַד נְהַלֵּך,

אֶל הַמָּחָר הַמִתְכַוְונֵן

לַפֶּלֶּא הַמוֹלֵךְ

בִּנְשִׁיקָה שֶׁל פֶּה אֶל פֶּה,

שְׂפָתַיִים לוֹהַטוֹת

הַמְחַפְּשׂוֹת אֶת הַמַּרְפֵּא

בְּאַהֲבוֹת חוֹטְאוֹת.

בְכַף ידך – אֶצְבְּעוֹתַי

יַתְווּ אֶת הַנָּתִיב,

יאמְרוּ הֵיכָן, יאמְרוּ מָתַי

נֶחְוֶוה את האָבִיב

שֶׁבִּפְרִיחָה מְּבוּשָׁמָה

בְּנֵרְדְּ וּבִלְבוֹנָה

מָזוֹר לַגּוּף וְלַנְשָׁמָה

שֶׁל נֶפֶש העוֹנָה –

לִשְׁאֵלוֹת מִּשְׁאוֹל תַחְתִית

הַמְּבַקָשוֹת תְשׁוּבָה,

לּסִיגּוּפֵי הַתַּעֲנִית

בְּבוֹר האַכְזָבָה.

אֲנַחְנוּ אז נִפְסָע, דוֹלְגִים

על בּוֹר ועל עֶלְבּוֹן,                            

נָשִיב בְּבוּז לַמַּלְעִיגִים,

עִמָּם נָבוֹא חֶשְׁבּוֹן.

* * *

דוד מלמד

הגדוד נלחם בז'רגון

באביב שנת 1923 הוקם בתל-אביב גדוד לוחם שסימן את אויבו במלה "ז'רגון". הגדוד היה "גדוד מגיני השפה העברית", והז'רגון היה לפי אחת ההגדרות: "לשון בלולה מיסודות של לשונות שונות, כגון: הלשון האידית המדוברת בפי המוני ישראל בגולה" (מילון אבן-שושן), ולפי האנציקלופדיה העברית :"סלנג, מונח שמציין, בדרך כלל, ז'רגון של קבוצות חברתיות הנחשבות לנחותות מבחינת הפרסטיז'ה הסוציאלית-תרבותית שלהן או שונות מן החברה הכוללת (סלנג של חיילים, מלחים, כפריים, תלמידים, גנבים, יהודים בחברות לא-יהודיות וכיו"ב)." האויבת הייתה שפת האידיש, אם-כי נאמרו דברים גם נגד שפת הלאדינו וגם נגד השפה הרוסית.

הגדוד הוקם לאחר המאבק על שפת ההוראה בחינוך ורצונם של גורמים שונים ביישוב לחזור לשפת האידיש. היתה תחושה שמעמדה של העברית נחלש הן בשפת היום-יום והן באסיפות פומביות. עובדה זו הובילה קבוצת תלמידים של גימנסיה "הרצליה", בעזרת הוריהם, לנסות ולהשליט את העברית בכל תחומי החיים בארץ.

פעולתם הראשונה ייתה כשעברו ברחובות תל-אביב תלמידי בתי-ספר תיכוניים יחד עם פועלים ופקידים, ושרו שירים עבריים. לאחר חודשיים החלו לחלק פתקי "עברי, דבר עברית," ללמד שיעורי עברית, ולפנות לגופים שונים ולשכנע אותם להפסיק את השימוש בלועזית.

ביום הספר העברי הראשון בחול-המועד פסח תרפ"ו – הם השתתפו בהפצת כרוזים מתוך אוטובוסים מקושטים שסיירו בעיר ובהקמת דוכן להפצה והחתמה בשוק הספרים.

הם נקטו בצעדים הסברתיים אך לא תמיד שקטים. לעתים הפעילו כוח ואלימות. באחד המקרים ניפצו שימשת בית-קפה שבעליו סירבו להחליף את שלט החזית לעברית. במקרה אחר סוכלה הצגה באידיש בהתפרעות, הטלת פצצת-סירחון לפיזור הקהל וניתוק זרם החשמל.

לדעתם היתה פעילותם מלחמה עקרונית שהתמזגה עם המאבק להצלחת המפעל הציוני. הם סברו כי פעולותיהם הכרחיות במסגרת המלחמה נגד הזלזול בשפה העברית, ונבעו מן הלחץ להגשים את ציפיות הישוב. כל מאמציהם נועדו לשכנע את הציבור לדבר עברית ולהימנע משימוש ב"ז'רגון", הוא הכינוי הדוחה שהדביקו לאידיש.

מבנה הגדוד היה עשוי כמו יחידה צבאית: פלוגת תעמולה, פלוגת הפצה, פלוגת הגנה, ועוד.

מאחורי היוזמה והאירגון עמד בוגר גימנסיה "הרצליה" הרצל בן-ארי שגם צרף לתלמידים מספר תלמידות מסמינר לוינסקי. באסיפה שאירגן נכחו קרוב ל-20 מתלמידי הגימנסיה ובה העלה את שאלת מצב השפה העברית ואת הצורך להקים גוף שיילחם נגד הזלזול בשפה זו. הקמת הגדוד התקבלה בהתלהבות ע"י אישי-ציבור וסופרים בתל-אביב וע"י מורי הגימנסיה. לימים הקים הגדוד סניפים גם בישובים אחרים בארץ.

תוכנית העבודה כללה את הפצת העברית, תעמולה למענה, ועמידה על המשמר נגד הזלזול בה. החלטתם לייסד את הגדוד נומקה ע"י מייסדיו בביטאונה: "שומע הנך ברחובות תל-אביב דיבור ושירה בשפות זרות ושונות. יש אשר תדמה, כי לא בארץ-ישראל הנך, אלא באחת מארצות הגולה. המצב הגיע לידי כך, שעיתונים ז'רגוניים החלו מופיעים בירושלים הבירה, כרוזים שונים מודבקים ברחובות בשפה הז'רגונית, באסיפות נואמים בשפות שונות, חסרה אך פתיחת בתי-ספר לועזיים – ולפנינו גלות שניה." ("גדודנו", תשרי תרפ"ד, מובא בספרו של שמעון א. שור, גדוד מגיני השפה בארץ-ישראל, 1936-1923).

תלמידי "הרצליה" "מנעו קיום אסיפות שבהן הנואמים אמורים היו לדבר באידיש, ערכו הפגנות, לעתים אלימות עד כדי שערורייה, כדי למנוע קיום ערבי תרבות ונשפים באידיש, או הצגת סרטים דוברי אידיש.

פרופ' יוסף קלוזנר, מתומכי הפעילות התקיפה של הגדוד כתב במאמרו "המרת הלשון" בשנת תרפ"ד (1924) בין היתר: "על הז'רגון הגרמני (יידיש) והספרדי (לדינו)... נוספה הלשון הרוסית... מי יערב לנו שאף ה'רוסית' ברבות הימים, אפשר, לאחר שיישאר מרוסיה מה שנשאר מספרד, לא תיעשה לשון מיוחדת 'יהודית' של תל-אביב וחיפה?" (מובא בספרו הנ"ל של שמעון א. שור, עמ' 62).

במכתב של הגדוד לראש עיריית תל-אביב ב-8 בספטמבר 1930 נכתב: "עוד בימים הראשונים של ועד תל-אביב נקבעה המסורת לבלי להרשות שימוש בז'רגון בפומבי בתל-אביב. בזמן שהראינוע נמסר בקונצסיה מטעם העירייה היה סעיף מיוחד בחוזה-החכירה בדבר איסור השכרת האולם להצגות בז'רגון." (עמ' 27 בספרו של שמעון א. שור: "גדוד מגיני השפה בארץ-ישראל 1936-1923).

"הנוער העברי" שבסניף התל-אביבי של הגדוד אכן עמד על משמר השפה ולא רק בבתי- הספר. בכרוז שהפיצו לקראת הבחירות להנהלת בית-הכנסת הגדול בתל אביב, פנו אל הבוחרים:

"אל תבחרו להנהלת בית-הכנסת את ראשי אגודת ישראל המתנקשים בבניין הבית הלאומי בארץ-ישראל! אל תבחרו באלה הרוצים להשליט את לשונות הז'רגון (ז.א. יידיש, ספניולית, וכו') בחדרים ובבתי הספר שלנו." (מתוך אוסף הכרוזים בארכיון ההיסטורי של עיריית ת"א, מובא בספרו של שור, עמ' 19).

בספר אחר של שמעון א. שור: "חרב הלשון", הוא מביא את דבר המייסדים (עמ' 199): "אנו מייסדי 'גדוד מגני השפה', שהשפה העברית, היא לדעתנו, אחד היסודות העיקריים שעליו ייבנה ביתנו הלאומי, לא יכלנו להיות עדי ראיה ושמיעה לחזיון זה ולהסתכל בשוויון-נפש לזלזול הגס והמחפיר בשפתנו." ("גדודנו", תשרי תרפ"ד, 1924). 

ובמקום אחר הוא מביא את סיפורו של יוסף אהרונוביץ, מהוגי-הדעות של תנועת העבודה, ב"הפועל הצעיר" משנת תרע"ג. אהרונוביץ מספר "שהזדמן לבנק והיה עד-שמיעה לוויכוח נלהב שהתנהל בשפה הז'רגונית בין שני יהודים חשובים: פקיד גבוה בבנק שהוא גם סופר עברי, וסוחר ועסקן לאומי מסור."

אהרונוביץ העיר להם: "אם עברים טובים שכמותכם מדברים בינם לבין עצמם ז'רגון, הרי זה חטא שצריך לצעוק עליו חמס."

השניים ענו לו בקול נרגז מאוד עד שהוא נרתע לאחור. הסוחר אמר לו: "עד שאתה בא לצעוק חמס על הז'רגון שלנו, צעק יותר על שלושה-עשר האחוזים ריבית שהבנק העברי לוקח מהסוחרים העברים." ("חרב הלשון", עמ' 42).

גם בעיתונות התקופה ניתן מקום לנושא המאבק ב"ז'רגון". בדיווח מירושלים על "סיום בבית המדרש למורים מזרחי" כתב "דאר היום" ב-2.6.1925: "בשעת סעודה פתח הרב ברכיהו הזקן עפ"י הזמנת המנהל... את דרשתו בפלפול ב-ז' ר ג ו ן (הריווח במקור). ההתרגשות גדלה מאוד בין התלמידים וכעבור רגעים מספר קם אחד מהם... והושיט ליד הרב פתקא של גדוד מגיני השפה העברית: 'עברי, דבר עברית!'.

"המנהל התנפל על התלמיד וציווה לגרשו מיד מהאולם, וכדי לפייס את הרב 'הנעלב' ביקש ממנו להמשיך את דרשתו, דווקא בז'רגון, ואחר גמרו הודה לו מקרב-לב והוסיף: 'זאת היא העברית המקורית! כך למדו באשכנז וכך עלינו ללמד גם כאן!'

"אחר תום הסיום קבל התלמיד המעיז נזיפה מהמנהל ואיום של גירוש מהסמינר... בין כל המורים... לא נמצא אף אחד שיעיז להתנגד לחלול השפה העברית ע"י דרשה בז'רגון במשך שעה וחצי באופן פומבי ובמוסד חינוכי עברי הנתמך ע"י ההסתדרות הציונית וע"י מנהל שהוא חבר לוועד החינוך ולוועד הלשון העברית... שמענו ג"כ כי גדוד מגני השפה העברית פנה אל המנהל לתת באורים והתנצלות על המעשה המחפיר הזה."

כעבור שנים אחדות, ב-19.12.1939, כתב ב' אליצדק ב"המשקיף" ביטאון המפלגה הרביזיוניסטית, "הערות": "היכן האיגוד להשלטת העברית? היכן גדוד מגיני השפה, שכאילו נתחדש בזמן האחרון? היכן פעולתם הנמרצת נגד הלשונות הזרות בכלל, ובפרט ובייחוד נגד האידיש, שסכנתה גדולה ביותר מפני שהיא מתיימרת לרשת את מקומה של העברית? כיצד קרה הדבר, שהעיתונים הז'ארגוניסטיים נמכרים בגלוי בבתי-המסחר לספרים ובקיוסקים, ואין פוצה פה ומצפצף?... האומנם אין צעירינו מרגישים את הסכנה שבדבר? האומנם אין לנו עוד צעירים ציוניים בכלל? כנראה, יהא צורך להטיל את התפקיד של הגנה על לשוננו על הציונים הוודאיים, על צעירי-הבית"ר, שהרי 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'."

אך עם הזמן שקעה החמה, וניעורו גם געגועים. ב-24.12.1948 כתב אשר נהור מאמר ב"המשקיף" תחת הכותרת "לבנים – לא, גדוד מגיני השפה – כן":

"בליל שבת שעבר התקיימה מסיבה לסופר האידישאי ברלינסקי, שעלה לא מזמן לארץ-ישראל. אחד הנואמים 'העלה בנאומו גם את הזמנים, בהם נשלכו לבנים על אסיפות אידישיסטיות בתל-אביב, וכן הזכיר את תעלוליו של 'גדוד מגיני השפה העברית'. ברוך השם, היום אנו פטורים ממשלחת מלאכה רעה זו. עכשיו אפשר לכנס אסיפה אידישיסטית וליהנות מאווירה חמימה וביתית (היימליך און ווארם) כמו בימים הטובים ההם בגולת פולין... דיברו עוד אחרים, אחד אפילו בעברית, ומר פאפיירניקוב... הקריא משיריו האידישאיים. ממש מחיה נפשות. אין לבנים, אין 'גדוד מגיני השפה העברית'."

אכן, דרך ארוכה חלפה מאז, האידיש כבר אינה מאיימת על העברית, ובמקומה קיבלנו מילים לועזיות אחרות בכל מקום אפשרי.

והיכן "גדוד מגיני השפה העברית"?

דוד מלמד

* * *

אדיר כהן

יְדִידִי הַקָּשִׁישׁ

הִתְלוֹנֵן יְדִידִי הַקָּשִׁישׁ

שֶׁהַשָּׁנִים הַמִּתְוַסְּפוֹת וְנֶעֱרָמוֹת

הִכְבִּידוּ עָלָיו

עַד שֶׁשּׁוּב לֹא יָכֹל לְשֵׂאתָן

וְאִבֵּד טַעַם וְרָצוֹן בְּחַיָּיו.

הוּא תֵּאֵר סֵדֶר בָּקְרוֹ

עִם הִוָּלֵד יוֹמוֹ הֶחָדָשׁ

שֶׁאֶצְלוֹ הָיְתָה זוֹ

לֵדָה שְׁתוּקָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

"אֲנִי מִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר

וְתוֹהֶה לְשֵׁם מָה הִתְעוֹרַרְתִּי,

אֵינֶנִּי מְצַפֶּה לְדָבָר,

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר,

אֵין לִי כֹּחַ לְחוֹלֵל דָּבָר,

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב

וּמוֹנֶה אֶת קֶצֶב

פְּעִימוֹת דָּמִי

הַזּוֹרֵם בְּעַצְלוּת בְּעוֹרְקַי.

לְרֶגַע חוֹדְרִים לְחַדְרִי

צִיּוּצֵי הַצִּפֳּרִים

שֶׁהִתְעוֹרְרוּ אַף הֵן

וְרַעֲשָׁן צוֹרֵם בְּאָזְנַי.

לְפֶתַע אֲנִי נִזְכָּר

בְּכוֹס הַקָּפֶה

הַמְּצַפָּה לִי

אַךְ יוֹדֵעַ

שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַהֲכִינָהּ

וְאֵין בִּי רָצוֹן לָקוּם.

מְצַפֶּה לַחְזֹר

וְלַעֲצֹם אֶת עֵינַי

אַךְ אֵינֶנִּי נִרְדָּם שׁוּב.

לְמַזָּלִי לַחַץ בַּשַּׁלְפּוּחִית

מַקְפִּיצֵנִי מִן הַמִּטָּה.

הוֹלֵךְ לַשֵּׁרוּתִים

וּמַשְׁתִּין עַצְמִי לַדַּעַת.

יוֹם חָדָשׁ נִפְתָּח".

מתוך ספרו החדש "כמה מוקדם יהיה מאוחר", שירים ומחשבות, בהוצאת אמציה, 2022.

* * *

משה גרנות

עטוף דממה כבטלית

על ספר השירים "ביני לבין מקומו"

 מאת דורון מנשה

סלונט, 103 עמ'

שם הספר של דורון מנשה "ביני ובין מקומו" מנתב את הקורא אל דילמה שבה מן הסתם מתמודד המשורר שלנו בחייו, ובוודאי בשירתו – בינו כאדם, שצרכים אנושיים לו (קרי: נתיב ההומניזם) ובין בוראו, שכן האמונה אינה ממרכזת את האדם, אלא את האלוהים, ורק את אלוהים.

כידוע, במגילת אסתר לא מוזכר שם שמיים, ועל כן פורשו דברי התוכחה של מרדכי לאסתר – "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד' 14), כמכוונים להצלה שתגיע מהאל, ו"המקום" הפך לאחד מכינוייו הרבים של האל, שהרי את השם המפורש אסור לבטא משום קדושתו המכלה.

שירה, שאינה ליטורגית בנוסח מזמורי תהילים ושירי הפייטנים, מן ההכרח עוסקת במצבו של האדם, בגורלו של האדם, במודעות לארעיותם של החיים, בארוס על אינספור ביטוייו. וכן, אחד הנושאים המרכזיים אצל כל המשוררים הוא השירה עצמה, ועל נושא זה נכתבו אינספור שירים ארס-פואטיים. נושא מצוי בהכרח גם בקובץ השירים שלנו, אבל צריך לציין שאופן המבע הוא ייחודי ומרתק. הרי דוגמה:

ידיעה

זו חירות מסוג אחר

לעבור את כל הפרוזדור הזה

מבלי לומר

ולהשתתק על אף השירים עמוסי הצבע

קטנים וגדולים מעוטרים

או ערומים כביום היוולדם.

זו הידיעה הרוטטת שבכל יציאה לאוויר הפתוח

משהו שב ונשרף ולא יתגלה עוד לעולם.

(עמ' 21). 

"הפרוזדור הזה" בעגה האמונית הוא העולם הזה (ראו דברי רבי יעקב באבות ד' משנה ט"ז), והמסר המשתמע הוא שממש לא משנה עד כמה השירים יהיו מעוטרים, או ערומים – צריך להיות מודע לכך שיש סוד שהשירה הגדולה לא תגלה לעולם, ויש בידו של המשורר הברירה להשתתק.

בשיר אחר "זכר לאהבות" (עמ' 22) המשורר מדמה את השירים לקוצים. אי נחת מהכתיבה ניתן למצוא גם בשיר "בקלישות קולי" (עמ' 29): "בקלישות קולי / בחסרון ידי / כתבתי את הלא-מילים הללו / את הריק הנושב ברוח הפרצים," ובהמשך אני סבור שוב שהמילה "מקום" נסבה על האל: "שפחדתי להזדקן / ולהבאיש ריחי / דווקא מן המקום / שבו אמורים / להתעשר מרוב כול."

בשיר "געגוע" (עמ' 30) ניתן ביטוי לשאיפה של המשורר להצליח להביא לעולם את "השיר האחד". דברים דומים בניסוח אחר כתב בזמנו נתן אלתרמן בשיר "הנה העצים": "אינני רוצה / לכתוב אליהם / רוצה בליבם לגעת." ושאול טשרניחובסקי תיאר בשיר "הפסל" כיצד היוונים נפעמים מיפעתו של פסל זאוס עד כי כולם נופלים אפיים ארצה וסוגדים לו. היחיד שלא היה מרוצה הוא הפסל עצמו, כי בליבו נבט הרצון להפיק ממפסלתו פסל הרבה יותר יפה, הרבה יותר אלוהי. אמן אמת, משורר אמת, לעולם איננו מרוצה מיצירי עטו-מקלדתו, ותמיד מייחל לשלמות.

בשיר "קם על יוצרו" (עמ' 32) נמצא אפילו נימה של הומור (מצרך נדיר בשירה): "כולם שיבחו את המשורר / אבל את השיר / איש לא הבין," ובהמשך: "השיר דפק כמשוגע / על פתחי ליבו של המשורר / אבל המשורר לא היה שם / הוא חגג במסיבות / על צאת ספרו החדש / מסובל שכחה וכיבודים." העיקר בעיני המשורר ו"צרכניו" הוא יחסי ציבור, ולא הזעקה שבשיר.

דימוי מקורי למאבק של המשורר עם המילים נמצא בשיר "מי מהם" (עמ' 33):

ובבקרים אני ממתין

לקיבוץ העדרים, למי שיגולל האבן

מעל באר המילים המחוצות

להשקות ורק במעט

את הלב היבש.

הדימוי לקוח מסיפור מפגשו של יעקב עם רחל  (בראשית כ"ח 11), שמרומזת בו כוחה של האהבה שגרם למעשה הגבורה של יעקב לגולל את האבן מעל פי הבאר. בשיר שלנו רובצת אבן ענקית על באר המילים, שעל מנת ללחלח מעט את הלב היבש – צריך לעשות מאמץ אדיר להסיר את האבן הזאת.

השיר "סירס-זמנסקי" (עמ' 54) הוא מעין המשך ל"מי מהם": "גם השירה / צריכה להיות כפופה / לחוקי האהבה," וכתנא דמסייע מביא המשורר את התרגיל הידוע מתוך סדרת ספרי הפיזיקה משנות הארבעים במאה הקודמת בארצות הברית, ספרי  הפיזיקאים סירס וזימנסקי, ספרי לימוד שהיו מופצים בכל העולם, וכמובן גם בישראל. התרגיל מתאר מצב דמיוני שבו תלמיד נופל מעל גורד שחקים, והשאלה היא תוך כמה שניות ובאיזו מהירות חייב אדם פלאי (סופרמן!) לעוט אחריו כדי להציל את התלמיד הנופל. ובכן, בשיר שלנו הנופלים הם "אנשים" (כלומר, כל אחד מאיתנו), "ורק אדם פלאי היה אמור לתופסם, / להצילם מן ההתרסקות הנצחית" – שוב, המאמץ האדיר, שהשירה הכפופה לחוקי האהבה, שחייב להיות מושקע כדי לא להתרסק (ראו שיר ארס-פואטי נוסף: "שדים זעירים", עמ' 71).

וכיוון שבאהבה עסקינן, אזכיר את "שיר אהבה אלטרנטיבי" (עמ' 49; השיר היחיד בקובץ שמוזכר בו שמו המפורש של המשורר – "דורון"). הדובר מתאר כיצד הוא ורעייתו יוצאים לילה לילה מן העולם "מחוברים בחוט דק של געגועים" – יופי של מטפורה! – "ונלך אני ואת לעמוד לפני האלוהים / ובחן הנשי המיוחד שלך תעודדי / אותי: דורון אל תתעייף / ואל תרקיב בבקשה, / אמתין לך באותה המתיקות / גם / באחרית הימים." יש כאן ארמז אלתרמני על אהבה שמתמידה גם אחרי המוות, ולכאן מצטרפת האמונה של הדובר שתהיה תקומה (בעיקר לאוהבים!) באחרית הימים. ואם מדובר בארמז אלתרמני, אזכיר את השיר "האיש שהולך איתי" (עמ' 66), כשמסתבר שהאיש הזה הוא הדובר עצמו:

"הוא ספקן / חתרן / ומצולק לב / רק לרגעים אני מודה / שהוא אני. // שעות ארוכות / אני מתנכר / לו בגידים ובמילים / קשות, ומוכיח לו / בכתובים / שאף אחד / אף לא האלוקים שאותו הוא / כל כך אוהב / לא הכריח אותו / לשנות אותי / מהילד / טוב העיניים / שהייתי."

הדואליות שבאדם – מאיך שהוא אמור להיות מלידתו, ולמה שהפך לאורך קורות חייו – על דואליות זאת קונן אלתרמן בשירו "איגרת" מתוך "כוכבים בחוץ".

יש עוד המון נושאים שבקובץ השירים הזה הראויים להידון, כמו  האמונה ("השגחה", עמ' 57; "אין עוד מלבדו", עמ' 77); כמו "הטיול המאורגן שאותו אנו מכנים חיים" ("מה נשאר מלבד הזיכרון", עמ' 100); כמו חמקמקות האושר ("צילו של דבר", עמ' 97); כמו המסיכה הדבוקה בנו והפכה חלק ממיהותנו ("הסרת מסיכות", עמ' 16), כמו הפרק שעניינו הערצה לאח הבכור שעל פי השיר הנ"ל, ועל פי השיר "צרור שירים" (עמ' 103) הלך לעולמו.

ובכן יש עוד המון נושאים והמון שירים מרתקים שראוי להקדיש להם מקום בדיון על הספר, אבל מה אעשה והעורך מקפיד איתי כשאני מאריך ברשימותיי. אזכיר כאן רק מעט על הפרוסודיה של הקובץ: כצפוי, אין בקובץ זה חרוז משקל, והפיסוק מופיע בו במסורה. במיספר שירים נמצא אנאפורות (מילה החוזרת בתחילת השורות), כמו ב"זה העול" (עמ' 46), "על החתום" (עמ' 56), "צילו של דבר" (עמ' 97). וכן, נמצא בקובץ גם לשון פיגורטיבית ייחודית, כגון "עטוף דממה כבטלית", "קיפולי הזמן", "מחוברים בחוט דק של געגועים".

למרות שהבטחתי למהר ולסיים את הרשימה הזאת, אני חש צורך להוסיף דבר מה: בצעירותי, כשעדיין חיפשתי את דרכי בחיים, למדתי שלושה סמסטרים בפקולטה למשפטים, ונבהלתי ממבול החוקים המתחדשים, ומאוקיאנוס פסקי הדין והתקדימים המשפטיים, ולכן נטשתי את התחום הזה, שלא חשתי בו את הלחלוחית שהיא כל כך חיונית לנשמה. בימי חלדי חיברתי מאות רצנזיות למשוררים "נטו", וגם למדענים בכל מיני תחומים, שהנשמה ניתבה אותם לחיבור שירים. מעולם לא נתקלתי (נון שלי!) במשפטן שכותב שירים. סבור הייתי שהתחום המייגע הזה מייבש את הנשמה היתירה החיונית כל כך לכתיבת שירה. והנה, דורון מנשה כותב שירים עמוקים ומפעימים, והוא לא סתם עורך דין, אלא פרופסור למשפטים שהשיג שלושה תארים בהצטיינות יתירה, ואת הדוקטורט סיים בציון "מעולה". אני חייב מייד לעדכן את עצמי.

משה גרנות

* * *

עדינה בר-אל

מן העולם הגדול אל גבול מצרים

משפחת שיאון במושב קדש ברנע

ענן שיאון חי בילדותו ובנעוריו במושב נווה מבטח. הוא למד בתיכון האזורי באר-טוביה. אחר כך התגייס לחיל האוויר, בו שירת בשירות הסדיר ובקבע כעשר שנים. את רעייתו אסנת (אוסי) הוא פגש בטיול חוג של תנועת המושבים, בו שניהם היו מדריכים. "במשך שלוש שנים טיילנו בחו"ל על אופנועים," מספר ענן, "רכבנו מארצות הברית לדרום אמריקה וחזרה. לאחר שובנו ארצה נישאנו והקמנו חברת טיולים בשם  'סנדלים'. במקביל הדרכנו בתנועת המושבים כמה שנים." אחר-כך פנתה אסנת לתחום הביולוגיה. היא למדה לתואר ראשון ושני. ענן עסק בהפקות טיולים ואירועים, בעיקר סדנאות והכשרות למנהלים. "בשנת 2006 החלטנו לשנות כיוון ולהיות חקלאים." מספר ענן. "סגרנו את החברה ועברנו לקדש ברנע. הגענו בעקבות חברים שהיו בין מייסדי המקום. מצאנו שיש פה קהילה חמה וחקלאות אינטנסיבית שהתאימה לנו. שש עשרה שנים עסקנו בחקלאות. היה לנו משק אורגני לייצוא מהגדולים בארץ בשיווק ישיר. יצאנו עגבניות שרי ומלפפון בייבי לאירופה ולקנדה. בהמשך גידלנו כ-100 סוגי ירקות אורגניים ושיווקנו עצמאית בארץ באמצעות הדוכנים שלנו בשוקי איכרים. לפני חצי שנה הפסקנו לעסוק בחקלאות ועברנו לתחומים אחרים."

אסנת רעייתו של ענן היא מורה, מאז שהגיעו לקדש ברנע. היא לימדה וחינכה בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר וכעת מלמדת בבית-ספר יסודי 'משאבים' בקיבוץ משאבי שדה. במקביל היא עוסקת בטיפול פסיכותראפי בשיטת CBT. ענן הוא עתה רבש"ץ של היישוב. תקופת-מה הוא היה מורה בבית-ספר מעו"ף, בית ספר למחוננים בבאר-שבע. שם התמקד בטיפוח ובפיתוח יצירתיות. הוא עסק גם בהקמת חדרי בריחה ומרחבי בריחה.

הם הורים לשלושה: ים היה קצין בפלס"ר נחל, מפקד צוות. עתה הוא באפריקה, מטייל עם אופנוע כמעט שנה. שוהם היתה לוחמת בקרקל, והיא מטיילת בהודו מזה חצי שנה. חוף הצעיר מסיים עכשיו את לימודיו במדרשה בבן גוריון. 

כאשר ענן מתבקש לתאר את החיים בקדש ברנע, הוא  אומר: "יש כאן קהילה מאוד חמה, מאוד תומכת. כולם מכירים את כולם, כמו שהיה במושבים פעם. אנחנו חיים פה במדבר, על גבול מצרים, וזה לא כל כך פשוט. אנחנו משתדלים לעשות את החיים טובים. המושב קולט עתה צעירים, כארבע-חמש משפחות בשנה, גם של בנים חוזרים וגם אחרים."

מחצית מהתושבים מתפרנסים מחקלאות ומחצית עוסקים בתחומים אחרים, ביניהם חינוך, תיירות ועסקים עצמאיים. "קדש ברנע מפורסמת בעגבניות השרי שלה," אומר ענן. "בעבר הכול היה מיועד לייצוא. היום – לשוק המקומי. החקלאים כאן מתמודדים כמו כל החקלאים בארץ. זה לא פשוט, אבל ממשיכים לעבוד ומתפתחים. יש לנו פה מו"פ – מחלקה למחקר ופיתוח, שעוזרת רבות בטיפוח גידולים חדשים. אחד מהם הוא סליקורניה (צמח המלח). אנחנו היצואנים הגדולים ביותר של סליקורניה לצרפת."

מסתבר שבמקום הרחוק הזה בקצה הדרומי של המדינה, כל פעילויות התרבות והחינוך (הפורמלי והבלתי פורמלי) משותפות לחמישה יישובי פיתחת ניצנה הצמודים זה לזה בתחום המועצה האזורית רמת הנגב: קדש ברנע, כמהין, באר מילכה, עזוז, ניצנה. וכך כל הפעילויות לילדים, לנוער ולמבוגרים משותפים.

"אנחנו חוגגים יחד את החגים." מספר ענן. "כל מושב אחראי לחג מסוים. מאוד נחמד פה. אנחנו חיים בשיתוף כמו שהיה פעם במושבים וקצת נעלם עם השנים."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1238, 23.6.2022.

* * *

חנה סמוכה מושיוב

תנו להם כנפיים

חלק א'

הגוזלים שלנו צמחו וגדלו. התחתנו ועזבו את הקן והם בנו לעצמם קן והולידו ילדים. ואנו נותרנו שנינו בקן, וכיף לנו ביחד להזדקן. הם וילדיהם יישארו לעד ילדינו, אף שהם לא שייכים לנו, כדבר המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן, אלא לעצמם. בתי האחת, בעלה ושני ילדיהם – רונה בת השלוש עשרה ודניאל בן העשר, בישרו לנו שהם עוברים לתקופת מה להשתקע בארץ זרה. אחרי יום כיפור, נפל הפור! ארה"ב סגורה, ועל תאילנד הרחוקה, נפלה הבחירה. לכמה זמן? – לא ידוע. הרגשנו זעזוע... האם זה כל כך גרוע?

ברגע שנודע לי הרעיון, שהלך ולבש עור וגידים, שאלתי מה יהיה עם הילדים והלימודים. לא התייחסתי לגעגועים, שכבר מגיעים... הבנתי, שמנוי וגמור, לידינו לא ימשיכו לגור. ברגע הראשון, נאלמתי דום!!! לא הבנתי איך אפשר לקום לעזוב הכול לארץ חדשה בזמן פנדמיה, שלא פסחה על אף מדינה, ואין מפלט מפניה. מה יהיה אם הם יחלו? איך יתגברו על הלימודים בשפה אחרת, שלא ברור עד כמה היא מובנת?! היה לי קשה לעכל את הרעיון, שלא אראה את הנכדים מדי יום, ולא אכין להם צהריים ולא אכין איתם שעורים, שאותם ואותי מעשירים.

נחרדתי מרעיון של בתי לנסוע לארץ רחוקה בעיתוי הזה, שבו אימת הקורונה, מאיימת בכל מדינה. מחניק לי בגרון. הרגשנו שנשמטה מאתנו ההגנה שמעניקה לנו בתנו המסורה, שקרבתה אלינו, דאגות מלבנו מסירה. אנו עוברים תקופה מאוד קשה, שבה אביה מחלים ממחלה קשה, שבמהלכה היא לנו עזרה ובנו תמכה.

בתוך תוך ליבי, ידעתי, שהם יסעו. אלו החיים שלהם ויש להם זכות לחיות את חייהם כמו שהם רוצים, היכן שהם רוצים, כשבארץ המצב גרוע והם סגורים. למרות הקורונה ולמרות הסכנות של סגירות השערים והפסקת הטיסות לסרוגין!!! צעירים רבים עושים זאת. בין אם הם בחל"ת, ובין אם הם יכולים לעבוד מרחוק באמצעות המרשתת, הזום והמחשב. מי אני שאצר את צעדיהם ואמנע מהם להתפתח. זו תקופה מטורפת ובתקופה הזו, בתי מצטרפת למאות או אלפי צעירים שמחפשים ארץ אחרת, יותר משחררת, שניתן לחיות בה בלי אימה ובלי חדשות רעות.

הם מוכרחים לשנות אווירה, זכותם להתנסות, לחוות, לראות עולם. מי אני שאמנע מהם לממש את חלומם?! מי אני שאעצור בעדם להגיע ליעדם?! גם אני רציתי כנפיים לעוף ולראות עולם שאותו מצאתי בספרים ובדמיון, אך לא במציאות. תמיד כנף אחת שלי היתה שבורה ולעוף לא איפשרה. הייתי בטוחה שתפקידי להיות מְרָצָה ולא עשיתי את מה שאני רוצה. וכמו שאמר המשורר החכם: "אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם, אך אל לכם לעשותם כמותם, כי החיים פניהם קדימה לא אחור..."

אם ברגע הראשון הייתי המומה, אני מתעשתת, והופכת לתומכת נלהבת. אני שמחה שלבת שלי יש העוז להתנסות, האמצעים והאפשרות לקום לארוז את כל המשפחה ולצאת עימה למסע. היא תמיד היתה פורצת דרך. היה לה העוז לנפץ חומות. שום דבר לא עמד בדרכה, הערצתי אותה על ההעזה. תמכתי בה בכל מה שהיא עשתה. לא פחדה מכישלון, ושום כישלון לא גרם לה לחידלון. בכל פעם היא המציאה את עצמה מחדש, וכבר הספיקה לטייל עם ילדיה בחצי עולם. היא לא רצתה לשמוע עצות, ובצדק. רצתה להיות היא עצמה ולא צל של אביה ואימה. ודווקא כעת, חשוב לה שנאמר: "הן." נפנה את הדרך, לא נחסום, ונברך, "הצליחי בדרכך!!!" – חשוב לה להמשיך להרגיש שהיא בת טובה, אבל גם חשוב לה להיות, היא עצמה, ואיתה אני מסכימה. ואני שומעת את המשורר לי אומר: "תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם כי להם הגיגיהם..." ואני מבינה שאני חייבת לתת לה לבטא את עצמה וללכת בדרך שהיא בחרה. נלווה אותה ונחווה אתה חוויה שלא הכרנו.

לעומתי, בעלי, שבחייו התחולל מהפך. בגלל מחלה ממארת שבו פגעה, שממנה לא נרפא. הוא נלחם על חייו, עבר ניתוחים קשים וטיפולים כימותרפיים מתישים, שטילטלו אותו בין חיים למוות, והילדים עבורו, היו קרש הצלה מהתופת אל החיים. הוא גילה את ערכם וליבו גאווה נמלא, הוא לא היה מוכן להשלים עם הרעיון שהבת שליוותה אותו במשך שנה וחצי מקרוב, שביקרה אותו מדי יום, הסירה מליבו חרדות ומחשבות כואבות, קמה והולכת. הוא לא הפסיק לנסות לבלום אותה, לדבר אל ליבה, לשתף אותה בחששותיו, שאולי ימיו ספורים, והוא עלול למות! לספר לה כמה הוא כאוב ועצוב, כי הוא חושש, שהוא לא יזכה לראותה שוב. הוא לא חדל לנגן לה על המצפון, שתעשה טיול ותשוב. התחנן בפניה, שתימנע, שתיסע לזמן יותר קצר וקצוב, כי חשוב לו לדעת שבמהרה היא תשוב. קשה יהיה לו בלעדיה, דווקא בימיו הקשים, כשהם כל כך מחוברים והיא קרובה אליו יותר מתמיד.

כל חייו, אביהם עשה הכול למען ילדיו. המחלה, חיברה וקירבה וקשרה אותם אליו מחדש. אולי זה הדבר הטוב, שגרמה המחלה הארורה! תמיד ריגש אותי לראות את שלושת ילדינו יושבים סביב מיטתו של אביהם, כשעל פניו נהרה, ולא משנה כמה מצבו היה רע. 

מעולם לא עמדנו בדרכם של ילדינו ויש להם החופש, לבחור את דרכם, "כי נשמתם מסתופפת בבית המחר... והם אינם שייכים לכם" (לנו). הם של עצמם, והם יעשו מה שטוב להם. זו זכותם! אנחנו שייכים לעולם האתמול, והם לעולם אחר שמשתנה בקצב מסחרר והכול בו שונה. הם חיים את ההווה... ודווקא כעת, כשבתנו היא רעייה ואם, אביה חש אליה קשר חזק, בל ינותק... ודווקא כעת, היא מרגישה, שזה הזמן לקום ולראות עולם, כי היא לא רוצה שחייה יעברו עליה סתם. וקשה לה שהוא מוציא לה את האוויר מהגלגלים ואותה מגבילים.

הוא מעולם לא הציב לה גבולות. גדלה כמו פרח בר – עצמאית ודעתנית והלכה בדרך הישר. ועתה, היא חשה שהיא ילדה, והמילים שלו נוגעות בליבה, ומגבירות את כאבה. לא נוח לה, שהוא לא מבין אותה, נותן לה הרגשה שהיא נוטשת, ומפקירה אותו, כשהיא יודעת שהיא לא בת יחידה, ומלבדה יש לו את אימה ושני אחיה.

כשראיתי שהנסיעה הזו היא בנפשה, ולא לה קל עם ייסורי המצפון שהיא חשה כלפי אביה. והיא לוקחת ללב את העובדה שהוא לא זורם איתה, צר היה לה לראותו מתנגד ועצוב וכאוב. עשיתי כל מה שיכולתי לעודד את אביה, שישחרר... היה לו מאוד קשה לוותר ולתת לה את ברכת הדרך.

היא התנחמה, שאימהּ, זורמת איתה ומבינה, והיא לא מייסרת אותה שעלול להיות קשה בלעדיה. והמשורר הגאון, כל הזמן לה אומר: "ילדיכם אינם ילדיכם... גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם..." תנו להם לעוף לאן שהם רוצים, "אתם הקשת ממנה כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים..." ואני שומעת אותו ומבינה, שזכותה של הבת ומשפחתה להגשים את מה שעולה בדעתה.

אחרי שהיא קיבלה ממני את ברכת הדרך, ואחרי שדיברתי על ליבו של אביה שישחרר... היא מייחלת שנבוא לבקר. הם עוברים לארץ רחוקה, שלא נראה לי שנטוס לבקר אותה. אני לא אוהבת טיסות למרחקים ארוכים... ואביה בוודאי לא יעמוד בזה. אנו בימי קורונה. וריאנטים חדשים של קורונה צצים השכם והערב, מי בכלל יעז לצאת מהארץ וייקח סיכון שהוא עלול לחלות, או למות?! נתתי לה להבין שהיא שוגה בהזיות. ולא נבוא לבקרם בארץ רחוקה, מרחק אחת עשרה שעות טיסה, בתוספת המתנות בשדות התעופה, בדיקות קורונה לפני ואחרי הטיסה, בידוד, לבד במלון?! מהארץ לא נצא, אין סיכוי!!! זה לא פשוט... לא הבטחנו להם כלום... נשמח לקבל מכתב בדואר האלקטרוני, בשיחות וידאו בווטסאפ ונהיה שותפים לחוויה ונמתין בערגה לשובם.

תאילנד

ספטמבר 2021, אנו עדיין בתקופת קורונה. ולמרות הירידות והעליות בשיעור התחלואה, מדינות מגבילות את הכניסה ומחמירות בתנאי הכניסה. תאילנד פותחת את שעריה ומאפשרת נחיתות באי פוקט. ומחייבת בדיקות רבות וחובת בידוד וחוקים מחמירים, וכשעוברים את כל המחסומים, הם רשאים לטוס מפוקט לאי קוסמוי וממנו לאי קופנגן, שם הצעירים רוצים "להשתקע".

כל אחד ארז מזוודה, עם בגדי קיץ בלבד, והיעד, תאילנד – לאי קופנגן (שפירושו – אי החולות הלבנים), אי קטן, שטחו מאה עשרים וחמישה קמ"ר, בולטים ביופיים עצי הקוקוס התמירים, מטעי בננות קטנים, מנגו, פפיה ושיחי אננס. ויער עד. אין פיסת אדמה חשופה, כולה מכוסה בצמחיה. העצים מתנשאים לגובה של יותר מ-30 מ', האזור המיושב, נמצא בשולי האי, לרוב לאורך החוף המערבי. אין כביש סלול שמקיף את כל האי, והחוף במזרח פחות מפותח, כי ההרים מגיעים עד לים. גשמים יורדים שם רוב ימות השנה, ושוטפים את הצמחייה הרעננה, שתמיד בוהקת בניקיונה. הטמפרטורה מדי יום לא יורדת משלושים מעלות, והלחות היחסית קרובה תמיד ל-80%-90%. חם והביל, אפילו יותר מיולי אוגוסט בתל אביב.

כבישים דו-סטריים, נסיעה בצד שמאל. הרבה אופנועים על הכבישים, כדי לאפשר גישה לכל מקום, וחנייה שאינה דורשת הרבה מקום. דרכי העפר (יש גם כאלה!) מוצפות בשלוליות עמוקות שיוצרים הגשמים הכבדים, שמשבשים את הדרכים. קשה להאמין שדרכי העפר, המשובשות והשלוליות העמוקות מובילות לריזורטים ולווילות נופש יפיפיות לאורך החופים המרהיבים ובתוך "הג'ונגלים" הירוקים. בולט הפער בין היופי המסחרר, יופי מעולם אחר, לבין התשתיות העלובות (עולם שלישי). 

אוכלוסיית האי לא עולה על 20,000-25,000, שחלקם הגדול נופשים ומשפחות ישראליות שכבשו את האי. יש ישראלים שגרים שם כמה שנים, ויש שהצטרפו בתקופת הקורונה. ברחובות, במסעדות בחנויות, שומעים יותר עברית מתאית. יש שחיפשו פרנסה והקימו עסקים: מסעדות עממיות ואפילו אוכל גורמה; יש שמשכירים מכוניות ואופנועים; יש מורים המלמדים בבתי הספר הבריטיים, מאמנים כדור רגל, מלמדים יוגה, העצמה נשית; יש שרכשו פיסת קרקע ובנו מיספר בתי נופש בג'ונגל או ליד החופים ומתפרנסים מהשכרתם; רוב הישראלים לא מתפרנסים מעבודה במקום. רבים מהם "עובדים מרחוק." המשפחות הצעירות שבאו עם הילדים חווים את החוויה לגור מחוץ למכורה, להתחבר לפשטות, לשקיעות המרהיבות, למאכלים הטרופיים ולטיולים בחיק הטבע. שיש בהם משהו מרגיע.

כשיצאו מהבידוד בפוקט, ערכו טיולים והוקסמו והיה מהפנט. משם טסו בטיסה קצרה לאי קוסמוי, שהו שם כמה ימים ועשו הכרות עם האי, ועזבו בהפלגה לקופנגן, לווילה ששכרו שם בעוד מועד. רעות צילמה לי את הבית ושלחה סרטון. נראה מיוחד מאוד. כל יום הם בילו באטרקציה אחרת: פעם האכילו פילים; פעם היו בחווה לשיקום פילים וטיפלו בהם; ליטפו קופים במסעדה; שטו עם סירת משוטים בלגונה; טיפסו למפל מים מקסים; אכלו במסעדות, שבהן הוגש אוכל שהוא תאווה לעיניים – אננס שבתוכו יש שיק פירות, חצי אננס ממולא שתוכנו הוצא והוא ממולא באורז, עוף וירקות ומוגש בצורה מעוררת תיאבון, מקושט בפרח היביסקוס סגול ארגמן. פירות טרופיים חתוכים בצורה יפה בשלל צבעים מדהימים, גלידות ועוגות ומאפים נפלאים, וברקע שקיעות מרהיבות שמוסיפות נוי וצבע למקום, לפני שהחשיכה יורדת והשמש לים נופלת. נהנים ממסז'ים. שוחים בבריכה הסמוכה לבית או למסעדה, והכל כל כך יפה וטוב ברקע עצי הקוקוס. מדי יום מדברים בטלפון. שולחים תמונות וסרטי וידאו ומרגישים קרוב ומבינים שטוב להם ומקסים.

נהנים מחופים נפלאים סביב האי, עם גאות ושפל, שלאורכם ריזורטים – דירות נופש יפיפיות שמכל חלון רואים את הנוף – או ג'ונגל, או חוף ים שנסוג, מסעדות, בתי קפה, שקיעות בשלל צבעים, פינוקים, מסז'ים, שיט, טיפוס למפלים, למקדשים וגלישות על גלים, כשיש גאות ויש רוח וים, כי לפעמים הים נעלם.

בניגוד לארצנו הקטנטונת והדחוסה, שמנצלת כל פיסת קרקע לבניה והצפיפות בה גבוהה, שם אין לחץ על האדמה. אין בנייה גבוהה יותר מקומתיים. אין פקקים, שבהם שעות נתקעים. יש רושם שכולם אנשים טובים, רגועים. לא נועלים דלתות בבתים ולא במכוניות ואין גנבות. הישראלים מחוברים יחד בחגים ושבתות ובעסקים, ואין שום הרגשת פחד או לבד. כולם חביבים וטובים ונותנים עצות ועוזרים ולא אוכלים האחד את השני.

במשך כשנה הילדים התכוננו לנסיעה. למדו בזום שיעורים פרטיים – אנגלית, ומתמטיקה, כדי שיוכלו להשתלב בבית הספר בכול מקום על פני היקום, כשאימם תומכת בהם וכל צעד מלווה. אחרי שההורים עשו עבודת הכנה, רשמו את הילדים ללמוד בבית ספר בריטי פרטי, שבו הם לומדים את כל המקצועות באנגלית. רונה פגשה חברה בגילה והיא רצתה לעלות כיתה בגללה. עברה על החומר שהם למדו בשנה האחרונה, נבחנה והתקבלה לכיתה הנכונה. בהתחלה היה קשה, אך מהר היא התגברה על מחסום השפה. למדה לפתוח את הפה באנגלית ולתרגם את הסימנים במתמטיקה, ואת השמות של היסודות "בטבלה המחזורית" ועוד ועוד מילים שחוזרות בכל מקצוע. ולי אמרה, שהיא כבר חושבת באנגלית.

למרות הגעגועים, לסבא ולסבתא, הילדים לא רוצים לחשוב על חזרה ארצה. רוצים ליהנות מהחברים הטובים, מהשלווה שהשיעורים מעניקים, מהיופי וממה שהמקום להם מזמן. כמו הוריהם למדו לסגוד לתענוגות החיים, למסז'ים, למסעדות, לאוכל טוב, לשקיעות מדי יום. יש גם משלוחים אם חולים ואם לצאת מהבית מתעצלים. לא יכבסו ולא יגהצו! בגדים מלוכלכים, שולחים למכבסה תמורות באטים מעטים. הם שוכרים בתים יפים ומפוארים עם בריכות שחייה ושירותי ניקיון והחלפת מגבות ומצעים פעמיים בשבוע (במחיר לא זול). רובם מחליפים דירות אחת לחודש או חודשיים, כך שלא רוכשים שום רהיטים, או חפצים מיותרים. קונים שירותים בזול (כביסה, מספרה, אוכל, מסעדות, מסז'ים), ומספקים פרנסה למקומיים, שלאחרונה בקושי מתקיימים, בגלל הפגיעה של הקורונה בתיירות, והקיום שם לגמרי לא פשוט.

מדי ערב רוב המשפחות הולכות לחוף הים לחזות בשקיעות. יושבים במסעדה או בבית קפה על החוף. שותים שֵייק פירות טרופיים רעננים, ומקנחים בארוחת ערב אחרי יום נעים. כל פעם מגיעים לחוף אחר, כל פעם לנוף אחר, והחופים והשקיעות שם בשלל צבעים, המשתנים על רקע הים ועצי הקוקוס שעל החוף, שפורשים את כפות הענפים המנוצים, לכל עבר, שכמו כנפיים נפרשות, וכשהשמש מתחילה לשקוע, הם יוצרים צללים. בתמונות שהם שולחים, הנוף נראה מדהים.

הקשר איתם נשמר עמוק יותר וקרוב, וזה הרווח והערך המוסף של המגורים מעבר לים. לא תיארתי לי שהם יגורו במקומות כל כך יפים, עם חלונות גדולים הצופים על נוף מרהיב, לרוב של חוף, קרוב או רחוק, או בתוך יער עם בריכה, ופריחה מרהיבה של גינות מטופחות בשלל צבעים וירוק בכל הגוונים, צמחיה עשירה רחוצה בגשם שיורד מדי יום, בריכה במרכז הבית שמסביב לה יש דיק, שטובלים בה מתי שמתחשק. עובד אחראי את הגינה ואת הבריכה מתחזק. בית מערבי, עם מטבח גדול ומאובזר, עם סלון, חדרי שינה גדולים, מיטות רחבות עם סדינים לבנים, שלכל חדר צמודים מקלחת ושירותים והכל מאוד יפה ונעים. וכל כך הרבה חוף, וכל כך הרבה ים, ויער, ועצי "קוקו-נט" עמוסים לעייפה בקוקוסים גדולים כל אחד, שבמסעדות מגישים אותם קרים ערופי ראשים ושמים בתוכם קש ויונקים את מימיהם, המכילים סוכר, סיבים תזונתיים, ויטמינים ומינרלים. אפשר גם לקנות קוקו-נט לשתייה בחנויות ירקות ובסופרמרקטים ולשתות את מימיהם גם בבית.

מדי יום בתי שולחת לנו תמונות מרהיבות, ומשתפת אותנו בחוויות המדהימות שהם עוברים. וכשטוב להם – טוב גם לנו. כמה טוב שהנכדים חווים את כל היופי הזה ומודעים לקיומו של חבל ארץ אחר שקיים בתבל, עם אקלים, שלנו, נראה מוזר, שבו יורדים הרבה גשמים כשחם.

בחופשות סמסטר, הם עוזבים את קופנגן ונוסעים עם ההורים לאיים אחרים, שאליהם טסים ומפליגים. כל אי ויופיו ונופו המטורף, מלונות מדהימים ביופיים, עם מגוון האטרקציות הימיות והאחרות, עם צבעי המים הכחולים ירוקים בצבעי טורקיז, עם צוקים גבוהים, עם הגאות והשפל, עם החולות התחוחים הרכים והלבנים. חופשה בלתי נגמרת.

בעלי כל בוקר מתקשר. ואחרי שהוא שומע על הדברים הטובים שעליהם עוברים, הוא לא מפסיק לשאול: "מתי אתם שבים?" והם עונים: "מתי אתם באים?" ולא מרפים. ומשכנעים אותנו לבוא לבקר וליהנות מכל היופי שמחכה לנו שם. והכי פחות נעים לשמוע, שכל ההורים של כל המשפחות הישראליות באים לביקורים, וגם הם רוצים לזכות בביקור של ההורים.

אני משתמטת, לא אוהבת את השיחות האלה... הן מכבידות עליי. נמאס לי לומר, "לא נבוא!" ובכל פעם לחפש סיבות... אני יודעת שאנו מעמדתנו לא נזוז. כל הרעיון לטוס לתאילנד הרחוקה נראה הזוי. כל עוד הקורונה מתפשטת בעולם כולו ולא עוצרת, לא אסכן את בעלי בטיסה כל כך ארוכה! אך בתי והילדים וחתני, אינם מרפים ועלינו לוחצים.

הזמן עובר, דברים משתנים, שדות תעופה נפתחים, מוסרות הגבלות, מסכות, בדיקות ובידודים. הגיע סוף לתירוצים, וכבר לא נעים לי להמשיך לומר, "לא, לא, לא." והם שואלים: "למה לא?"

בעלי לא עונה, ולא אומר, מה דעתו... היינו בשיא העונה של קטיף האבוקדו, הפקאן ופרי ההדר. הוא לא יכול לעזוב לפני שהכול נקטף ונאסף. לבתי יש פתרונים, הציעה שאבוא לבד. אין לי אומץ לעזוב את בעלי, מי יטפל בו וידאג??? ביקשה שנשלח לה את הדרכונים שלנו במיל. הזהרתי אותה שלא תזמין כרטיסים, אנו עדיין תקועים ומעמדתנו לא זזים.

שמענו שבפסח, רבים יטוסו משדה התעופה בלוד, בגלל הסרת רוב ההגבלות על הטסים לחו"ל, והצפיפות והדוחק והשירות הגרוע, מונעים מאיתנו לנוע... ורונה מתחננת שאבוא ליום ההולדת שלה בליל הסדר, ואם לא, אז בתאריך הלועזי. הסברנו להם שפסח השנה יפסח עלינו. נחשוב אולי נבוא אחרי החג, כשהעומס בשדה התעופה לא יהיה כה רב...

בתי ניצלה את ההזדמנות שיש הקלות בטיסות מנתב"ג, וגם תאילנד לא מחייבת בדיקות ובידוד עם הנחיתה, והתחילה לחפש טיסות שיתאימו למועד שאמרנו: "אולי?!" ולא התכוונו באמת...

יום אחד, בתיאום עם בעלי, היא שלחה כרטיסים לתחילת מאי, שבוע וקצת אחרי פסח. רעדתי. הייתי בהלם. בעלי, ששמר על שתיקה... לתדהמתי, השיב לה בחיוב!!! איך הוא יעזוב את אימו הקשישה?! אמר לי, "אל תדאגי בבקשה, הילדים ואחותי ידאגו לה." הוא הסיר ממני כל אחריות. לא פיללתי שהוא ייאות, ייקח את נפשו בכפו ויחליט לטוס לראות את בתו ואת הנכדים החמודים.

כדי שלא אחפש תירוצים נוספים, רעות שידרגה לנו את הכרטיסים למחלקה ראשונה, על חשבונה. הבטיחה שהיא תגיע עם כל המשפחה שלה לקוסמוי לאסוף אותנו משדה התעופה, שם ננחת אחרי שנמריא מבנגקוק. בקוסמוי שכרה וילה מפוארת ויפה לשני לילות, כך שיהיה לנו לפחות יום שבו נוכל לטייל גם בקוסמוי. היא דואגת לכל, ואני חייבת להשתחרר מכל הפחדים והחששות. חייבת להרפות!!! כשהבת שלי רוצה, הכול היא משיגה!!!

בחיל וברעדה התחלתי להתכונן למסע. ועדיין איני מאמינה...

הטיסה שלנו בצאת יום הזיכרון, בערב יום העצמאות. ביום הזיכרון עלינו לטקס בבית העלמין, שבו טמון אלון אחייני. פגשתי שם את המפקד שלו שהוא טייס ב"אל על", שבירר מי מטיס את הטיסה לבנגקוק, דיבר עם הטייסים, שאמרו לו שהם ישמחו לארח אותנו בקוקפיט. התרגשתי והרגשתי שזכינו בפריבילגיה מיוחדת.

העקוב הפך למישור, החלטתי לשים את החששות מאחור. שיכנעתי את עצמי, שיהיה רק טוב. פגישה עם טייסים ועם המשפחה שבקוסמוי לנו מחכה. נישן במטוס, נגיע רעננים. לא נלך לאיבוד ולא נסחב מזוודות. והעיקר נראה את הנכדים הנפלאים שגדלו וצמחו במשך שמונת החודשים.

חנה סמוכה מושיוב

28.6.2022

המשך יבוא

* * *

מכתב על בייקון ושינקן במקווה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים

שלום חיימקה

אחרי שאני אוכלת בבוקר

בייקון מטוגן עם ביצה מקושקשת

ומכינה לי סנדוויץ' עם שינקן טרי לעבודה

בתוכו פרוסות מלפפון בצל ועגבניית שֶׁרִי כֵּהָה

בדרך הביתה חזרה

אני טובלת את הַכּוּס שלי במקווה

אצל הבלנית מהמושבה שלי יוכבד גולדשטיק

צוללת עד האף

ויוצאת טהורה לתשדיר שירות

על טומאה וטהרה

ובכסף שאני מקבלת

קונה אצל הדרה

עוד זוג מכנסיים מדהים

שמתאים לירכיים שלי

ולכּוּס הטהור

בקצה הדגדגן

המתחבא

שם

יולי 2022

פוצ'ו: תודה על השיר של חיימקה שפינוזה, אני מקבל אותו בזרועות פתוחות לאגודת הטמבלים ומפנה לו את מקומי כיו"ר.

* * *

נעמן כהן

עמנואל בן סבו – ארס קטלני

עמנואל בן סבו מתנאה בעצמו שהוא "מחנך, וסופר ספרי ילדים מעצבי זהות בנושא השואה," ומחזיק מעצמו גם מומחה לשנאה. הוא מספר שנסע לגרמניה, נעמד ברחוב חבוש כיפה מול אנטישמי גרמני-נאצי שהסתכל עליו בשנאה, והוא לא השפיל מבט, אלא חייך עד שהגרמני הסתלק. איזו גבורה יהודית! ועתה הוא מגדיר את מה שאני כותב: "ארס קטלני" – "ספוג שנאה קיצונית ובריונות מילולית." (ועוד ביטוי גס ומעליב שאהוד בן עזר בטובו צינזר) ("חדשות בן עזר", 1761). למרבה הצער בן סבו אינו מביא דוגמא להוכחת דבריו, אלא רק מכליל.

אינני מבין מהו "עיצוב זהות בנושא השואה לילדים" שהוא כותב, אבל כן מבין את ביטויי השנאה שלו כאן. כחובש כיפה הוא עובר על העבירה הקשה של הלבנת פנים ברבים שעליה נאמר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" וגם "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". (סוטה (דף י' ע"ב).

מכיוון שברצוני לתקן את דרכיי, וחלילה לי לכתוב "ארס קטלני" – "ספוג שנאה קיצונית ובריונות מילולית." (ועוד ביטוי גס ומעליב שאהוד בן עזר בטובו צינזר), הרי אני מעלה אתגר לעמנואל בן סבו: תן דוגמה אחת למשפט אחד כזה שכתבתי, וניווכח אם הוא תואם את דברי הבלע שלך. אם תמצא משפט כזה אתנצל. מבטיח לתקן את דרכיי.

ואלה שמות בני ישראל

תודה לזיווה שמיר על דבריה המחכימים על שאלתי בדבר הלועזית של נתן אלתרמן.

כמיטב המסורת היהודית היפה, וכיהודייה טובה, על שאלה היא מחזירה לי מיד שאלה: "מהי בדיוק המוטיבציה שלך, נעמן כהן, כשאתה מחזיר לכותבי חב"ע את שמם הגלותי שניתן למשפחתם בדורות עברו? לעניות דעתי ראוי לעשות כן רק כשהשם הלועזי, מורשת הגלות, מצביע על איזו מגילת יוחסין ראויה לשמה." ("חדשות בן עזר", 1761).

אז ראשית אינני עושה זאת לכותבי חב"ע דווקא, אלא לכל אדם שאני כותב עליו. חלקם הגדול מטבע הדברים דמויות יהודיות היסטוריות מן העבר, למשל קרל הלוי-מרקס (צאצא רש"י ומהר"ל) או ליאון דוידוביץ' ברונשטיין-טרוצקי מייסד הצבא האדום, או יצחק בֶּלִישָה הור, שר המלחמה הבריטי בתחילת מלחמת העולם השנייה יהודי ממוצא מרוקאי, ועוד ועוד.

סוקרטס טען כי שמו של האדם מעיד על טבעו. בארץ בכלל נוהגים לכנות אנשים מכובדים בכינויים מתיילדים מגן הילדים, לפעמים אף מגוחכים, ציפי במקום ציפורה, בוג'י, במקום יצחק, בוגי, במקום משה, מני, במקום מנחם (מני נפתלי, אף פעם לא מני בגין), בני, במקום בנימין (בני גנץ, אף פעם לא בני נתניהו) וכו'.

השם המלא נותן מידע ביוגראפי-היסטורי רב על אותו אדם עליו כותבים, ובכך אני מוסיף מידע חשוב לקוראים.

אזכיר רק תגובה אחת שכתבתי בעבר שתבהיר את עמדתי. (רק הגבתי למכתב שכתבה נגדי לא כתבתי עליה קודם לכן):

"חדשות בן עזר", 1227 –

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php

עצה לבריאות טובה

תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר", 1226)

אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת וודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט.

למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!

ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7

פעמים רבות קיבלתי ביקורת על הזכרת השמות המלאים. משום מה זה מרגיז אנשים, לא מובן לי למה, מפני שתמיד כתבו לי אנשים שהם גאים בשם המקורי שלהם, מעולם לא כתב לי מישהו שהוא נעלב או נפגע מהזכרת שמו המקורי. כמובן אם הייתי יודע שמישהו נעלב בעודו בחיים הייתי מיד משמיט את שמו המקורי. (חוץ מ"שיקלגרובר" השם המקורי של היטלר...)

הנה ראי, זיוה שמיר, כמה דברים מעניינים למדנו משם המשפחה המקורי שלך: "אני, אישית דווקא גאה גם בשמי הלועזי (גרבורג-הרבורג) שמבית-אבא, שממנו צמחו אישים רבים בדורות האחרונים, כפי שיכול  לראות בנקל כל מי שמשוטט באינטרנט. כך גם לגבי השם 'קליר', שם משפחתה של סבתי מצד אבי, 'גרנט-רימון', שם משפחתו של סבי מצד אימי, ו'שטרסברג', שם משפחתה של סבתי מצד אימי (השם האחרון מעיד שמשפחת סבתי מצד אימי עברה בדרך נדודיה בעיר Strasbourg בסמוך לגבול צרפת-גרמניה, שבה ישבו יהודים עוד בימי-הביניים)." באמת פיסת היסטוריה מרתקת.

מוזרה לי מאוד ההתנגדות לאזכור השם המקורי. לפני שנים כתב אחד (מפאת כבודו לא אזכירו בשמו) כי הוא מקבל בחילה מאזכור השמות, המלצתי לו על תרופה טובה נגד בחילות והמלצתי לו פשוט לשמור על הבריאות ולא לקרוא, לדלג. זה בסדר גמור. מכיוון שלא רציתי חלילה להזיק ולהביא מחלות לקוראיי, אלא רק תועלת, תקופה מסוימת אף כתבתי אזהרה בפתיחה: "בקטע הבא יש שמות מלאים."

כאמור השם המלא נותן את הסיפור המלא. למשל כשאת כותבת: "זוהר ארגוב הוא האריק איינשטין של המזרחיים." למי שלא מכיר, לא ברור האם כמו איינשטיין גם ארגוב הוא זמר אשכנזי-רוסי, הרי כזה הוא לפי השם? לכן יש חובה להוסיף את שמו המקורי עורקבי. זוהר עורקבי-ארגוב, ואז ברור שהוא ממוצא תימני ולא רוסי. הוא הדין בזמר איל ביטון-גולן.

 להבדיל אלף הבדלות, התקשורת הישראלית מעלימה משום מה את שמו המקורי של המתחזה לרב שהעליל עלילות דם נוראיות על האשכנזים, ששמו המקורי הוא עוזי אזולאי (שם משפחה מרוקאי ע"ש אזור במרוקו) לכן תמיד אני מציין את שמו המקורי לטובת הציבור. או אזכור שמו המקורי של הגזען האנטי-אשכנזי רון מוסא-כחלילי. אותה חשיבות יש גם בציון שמו המקורי של איתמר חאנן-בן-גביר. (חאנן בערבית עיראקית גביר), או באזכור השם המקורי מייצ'סלב בגון (בגון ברוסית רץ) של מנחם בגין. ותקצר היריעה מדוגמאות של אישים מהארץ ומהעולם שאזכור שמם המלא, אותו אני מביא, נותן מידע חשוב.

אפילו מבחינה פרקטית ידיעת השם המקורי הכרחית. כדאי היה למשל לנשים המנוצלות ע"י נוכל הטינדר – סיימון לבייב, לדעת ששמו המקורי הוא שמעון חיות.

בנימין גנץ היה וודאי זהיר יותר בבחירת עובד משק בית בביתו אם היה יודע את שמו המקורי של עומרי גורן, המרגל לטובת איראן ששכר לעבודת הבית – סרגיי גורוחובסקי. מוסר שכל: הקפידו תמיד לדעת את השמות המלאים.

בניגוד לדעתך איני סבור שהחשיבות לציין את השם המקורי של אדם הינה רק אם הוא בעל שושלת יוחסין חשובה, החשיבות היא לכל אדם גם אם בא מעמך. כאמור בשמות יש מידע היסטורי תרבותי עצום.

את כותבת על ישראלים יורדים החוזרים לשם משפחתם הקודם, אבל אני סבור שדווקא מרתקת התופעה התרבותית של ישראלים שאינם יורדים, החיים בארץ, הנותנים לבניהם שמות לועזיים. למשל יהודים ממוצא מרוקאי המלינים על קיפוח מצד האשכנזים ואינם נותנים לבניהם שמות עבריים, אלא דווקא שמות של אשכנזים גויים, (לא מרוקאים). למשל קוראים לבת: חג מולד ("נטלי"), או נותנים לבן את השם הגאלי-אירי ליוחנן העברי, או יוחנא הערבי– שון. או ליאם, הצורה הגאלית-אירית לווילהלם. רק לאחרונה שמעתי על נינה של זוג יהודים פולנים ניצולי שואה שהיו במחנות, דור שלישי בקיבוץ, שהוריה נתנו לה את השם היילי. (מזל שניצולי השואה כבר נפטרו כי השם היה מזכיר להם וודאי "הייל היטלר").

ואלה שמות בני ישראל

מסורת! מסורת! מסורת! (ושמות גרמניים)

אברהם ג'ג'טי-בניהו, לשעבר דובר צה"ל והיום יחצ"ן, מתמוגג מנחת. הוא הוזמן ל"גן שקד" בקיבוץ להבות חביבה, לטקס "קבלת שבת" של נכדתו האהובה.

"שרנו שירי שבת,", מספר אברהם ג'ג'טי-בניהו, "והנכדה קרנה מאושר וחילקה עוגות וחלות שאפו בגן, ואז הדלקנו נרות, והילדים, עם הגננות ליאת ובלי, שיננו את הברכה 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת.' ככה ממש, לראשונה בלב הקיבוץ של 'השומר הצעיר'. ולא בנוסח הקיבוצי, אלא היהודי. ואני, שגדלתי בבית מסורתי שהיה כה חסר לי עבור ילדיי שגדלו בקיבוץ ושמעו שופר ביום הכיפורים לראשונה רק לפני חמש שנים, קיבלתי את זה אצל נכדתי וחבריה לגן 'שקד', שמשלב חילוניות עם יהדות בסיסית, ואני מאושר." ("מעריב", 1.7.22).

נהדר. מסורת! מסורת! מסורת! – דא עקא, שמה של הנכדה הצברית דור שלישי בארץ הוא השם הגרמני אֶלְמָה שהוא בגרמנית – הקטנה של השם וילהלמינה.

אז מה אומר שם הנכדה הגרמני בקיבוץ על מסורת יהודי סוריה "לדורותיהם", או על המסורת של "הקיבוץ הארצי" של "השומר הצעיר"?

הוונדטות הילדותיות שתוקעות את המדינה

כל הטרלול הפוליטי של המדינה בשנים האחרונות ובזבוז המיליארדים על בחירות חוזרות ונשנות מקורם בשתי וונדטות ילדותיות ופרימיטיביות המסכנות את המדינה.

1. איווט אביגדור לובוביץ' ליברמן, עושה ונדטה נגד נתניהו מפני שלדבריו נתניהו היה אחראי לחקירת המשטרה נגדו. למותר לציין שהדבר האחרון שמעניין את ליברמן זה נושא השחיתות. מסכנה פאינה קירשנבוים הרועדת מפחד ומוכנה לשבת עשר שנים בכלא בגלל ההיעלמות המסתורית של כל העדים נגד ליברמן.

2. גדעון משה זריצ'נסקי-סער עושה ונדטה נגד נתניהו בגלל שלא קיבל ג'וב של שר. למותר לציין שהדבר האחרון שמעניין אותו זה נושא השחיתות כפי שהראתה תמיכתו בנתניהו עד שלא קיבל את הג'וב לו ייחל.

מוטב היה שהחסידים השוטים והמשתטים שלו, הצועקים נגד השפעת סמוטריץ ובן גביר, יצטרפו לממשלה בראשות נתניהו הצטרפות שתנטרל את השפעתם. עצם הוונדטה הילדותית רק מעצימה אותם. האם הם יתעלו על עצמם ויראו את טובת המדינה מעל רגש הנקמה הילדותי פרימיטיבי שלהם?

המנון התקווה באוניברסיטת חיפה

בטקס סיום לימודי התואר ראשון שהתקיים באוניברסיטת חיפה, התבקש הקהל לקום לשירת ההמנון הלאומי "התקווה". סטודנטים ערבים רבים וחלק מהערבים בקהל שתקו ולא שרו את ההמנון, ואף בחרו, כאמור, להמשיך לשבת במופגן.

https://rotter.net/forum/scoops1/750867.shtml

אי הכבוד לשירת ההמנון "התקווה" מלמד על חוסר התקווה מהערבים. אך יש לציין לשבח את אוניברסיטת חיפה שלמרות שרוב תלמידיה ערבים היא ממשיכה בטקס הסיום במסורת של שירת ההמנון. באוניברסיטת תל אביב ביטלו לחלוטין את שירת ההמנון.

טרור ערבי-מוסלמי נגד מטיילים יהודים

חסימת סירות, זריקת אבנים, מוזיקה רועשת וקללות הן רק חלק מהאלימות שחווים לאחרונה מטיילים יהודים בנחלי הצפון מצד ערבים-מוסלמים החוסמים סירות מטיילים יהודים שרק רוצים ליהנות. שוטרים הוצבו על גדות הנהר במטרה למנוע את מעשי האלימות, בזמן שמשפחות מתלוננות: "שיט מהגיהנום".

https://rotter.net/forum/scoops1/751006.shtml

לכל סוגי הטרור הערבי-מוסלמי נגד היהודים נוסף סוג חדש של טרור נגד טיילים ונופשים יהודים. ודוק: זה לא "טרור מטיילים" (כמו שאין "טרור חקלאי") אלא טרור נגד מטיילים יהודים. את כל סוגי הטרור הערבי-מוסלמי נגד היהודים יש לחסל. למרבה הצער כל זמן שהממשלה תלויה ב"אחים המוסלמים" וברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) זה לא ניתן.

מילים מילים מילים

התחייבויות התחייבויות התחייבויות

המילים הריקות של יאיר למפל-לפיד

בדומה ל"בינוט" של בנט (ההתחייבויות עליהן חתם) הנה תזכורת ממה שהתחייב חליפו יאיר למפל-לפיד לפני הבחירות: "אם ננצח אני מתחייב, נבטל את חוק המרכולים, נבטל את חוק הג'ובים, נבטל את חוק ההמלצות, נבטל את השר ללא תיק, נחזיר את לימודי הליבה, נחזיר את מתווה הכותל, נתקן את חוק הלאום, נתקן את חוק החינוך המיוחד, נתקן את חוק הפונדקאות, נעביר את חוק הקלון, נעביר ברית זוגיות ותחבורה בשבת. ובחודש הראשון של המושב הראשון הדבר הראשון שנעשה, נגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות."

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1542732704030117889?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

בדומה להתחייבויות של בנט גם כאן מילים ריקות ונבובות. הוא לא עשה דבר ולא קיים דבר. דבר אחד נכון. הוא הצביע נגד חוק הלאום, אך למזל העם היהודי ומדינת ישראל הוא לא תוקן.

כיצד מרקדין לפני הכלה? – מרקדין "מה יפית"!

שר התחבורה, מרב קסטנר-מיכאלי הגיעה לרקוד לפני הכלה – נכדתו של ח"כ משה רפאל וינראב-גפני. הרקדן מרב קסטנר-מיכאלי הגיע לעזרת הנשים, והפלא ופלא היה היחיד שרקד במכנסיים.

https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/12021969

והנה עובדה מטרידה. בשום כלי תקשורת לא צוין שמה של הכלה. כמובן לא על ידי רקדנית ה"מה יפית". מה זה אומר על מעמד הנשים?

נ.ב. מבקש סליחה. בכל פעם שאני כותב על מרב קסטנר-מיכאלי, אני מתבלבל בדקדוק העברי.

נעמן כהן

* * *

חמישי ב"בית אבא" ברמת-גן

סדרת ההרצאות במלאת 60 שנה לפטירתו של ד"ר אב"א אחימאיר כבר בעיצומה. הכניסה חופשית – הרשמה מוקדמת חובה.

יוסף קיסטר על אב"א אחימאיר

סדרת הרצאות, ימי-עיון וביקורים מודרכים לציון 60 שנה לפטירתו של ד"ר אב"א אחימאיר (1897-1962), היסטוריון, עיתונאי, סופר ומחולל 'ברית הבריונים' – המחתרת הראשונה בארץ-ישראל שקראה תיגר נגד השלטון הבריטי בעקבות מאורעות הדמים של אב תרפ"ט (אוגוסט 1929), מתקיימים מאז ערב חג השבועות ה'תשפ"ב ב"בית אבא" ברמת-גן, רח' ניצנים 12, בבית בו התגורר עם בני ביתו בעשור האחרון לחייו (1952-1962). ההרצאות מוקדשות לדיון באישיותו, בהגותו ובפעילותו הציונית.

ד"ר אחימאיר נפטר בטרם עת ביום ד' בסיוון ה'תשכ"ב, ערב חג השבועות, בבית בתו זאבה זבידוב (אחימאיר), ברמת-אביב, שעה ששיחק עם נכדתו. בן 65 היה במותו כשהוא עדיין בשיא פעילותו כעורך וכהיסטוריון באנציקלופדיה העברית, כעיתונאי בכיר במערכת יומון 'חרות' וכהוגה דעות.

מאז פעילותו הציונית בארץ ישראל, עמד אחימאיר במוקד הפולמוס הפוליטי שבין "השמאל" לבין "הימין". תחילה, עם עלייתו השנייה ארצה, יולי 1924, היה איש 'שמאל'. חבר מפלגת "הפועל הצעיר" (1924-1928). השתתף בעיתונים: "הפועל הצעיר", "קונטרס", "דבר", ו"הארץ". גם באותן שנים הוא לא היה אחד שמתיישר עם הקו המפלגתי, אלא מביע דעות מקוריות על המציאות בארץ ישראל, על השקפת העולם, ועל מעמד הפועלים והאירועים השוטפים. היה ביקורתי ולא עבר לסדר היום על נושאים שחייבו, לדעתו, ביקורת. כך מצא עצמו בוויכוחים עם משה שרתוק (שרת), דוד זכאי, משה גליקסון, יוסף אהרונוביץ, ברל כצנלסון ואחרים. לעיתים, המערכת בה פורסמו רשימותיו הוסיפה הסתייגות, או הערה, כי רשימה זו בחתימתו איננה משקפת את דעת עורכיו.

בפרק זמן זה, אחימאיר עבד בתור ספרן מטעם "ועדת התרבות" בזיכרון יעקב, עבד למחייתו בייבוש ביצות כבארה, איש הוראה מטעם "ועדת התרבות" ופועל בקבוצת גבע, מורה במושב נהלל. שם לחם נגד השקפותיו הפציפיסטיות של נתן חפשי, מראשי "ברית שלום" ו"איחוד".

המיפנה חל בימים י"ט-כ' בשבט ה'תרפ"ח (10-11 בפברואר 1928), בכינוס הייסוד של ארגון העובדים הרביזיוניסטים במושבה נחלת יהודה ליד ראשון לציון. בכינוס זה בו נטלו חלק 14 צירים, הוחלט על הקמת סיעה עצמאית של עובדים לאומיים במסגרת ההסתדרות הכללית. שלושה פורשים ממפלגת "הפועל הצעיר" שהשתתפו בכינוס זה: ד"ר אחימאיר, הסופר והרופא ד"ר יהושע ה' ייבין והמשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), בחרו את הדגל הלאומי הכחול-לבן על פני הדגל האדום – המעמדי.

הם הביעו תמיכתם להקמת "גוש העבודה הרביזיוניסטי", לימים "הסתדרות העובדים הלאומית". כן החליטו לאמץ את הרעיון הלאומי של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, משורר, סופר ומתרגם, ראש בית"ר, יו"ר המפלגה הרביזיוניסטית (הצה"ר), ומנהיג ציוני הפועל להגשים את חזונו של ד"ר בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים.

עם הצטרפותו של אב"א אחימאיר לתנועת ז'בוטינסקי, יזם הפגנות ראשונות נגד שלטונות המנדט ("השלטון הזר" ו"ממשלת חברון") וטען, כי "הצהרת בלפור, שאינה עכשיו אלא פיסת-ניר, שכל דיכפין מקמטה ומפרשה כרצונו"...("דאר היום", 21.10.1930). הוא שאב השראתו מחייהם ומותם של הגיבורים יוסף תרומפלדור, אהרן ושרה אהרנסון, חברי ניל"י, ותמך בזאב ז'בוטינסקי ובתנועת בית"ר. לא רק תמך במאמריו ובנאומיו, אלא יזם הפגנות ואף עמד בראשן נגד שלטונות המנדט, שהיו בעיניו אבן-נגף להקמת המדינה היהודית במולדת.

אחת ההפגנות הייתה נגד ביקורו של סגן שר המושבות הבריטי ד"ר דרומונד שילס בתל-אביב (9.10.1930). בצאתו של האורח ממלון "פלטין", בתל-אביב, מלווה בראש העיר מאיר דיזנגוף, ד"ר חיים ארלוזורוב, נכבדי היישוב והעיר העברית ושוטרים, לרבות יהודים, נתקל בחבורת המפגינים חברי 'ברית הבריונים' ובראשם ד"ר אחימאיר. לדבריו, "היתה זאת ההפגנה הציונית הראשונה נגד השלטון המאנדאטורי" ("חרות", 5.10.1960). הפגנה שתוכננה להיות מאופקת הסתיימה באלימות קשה מצד המשטרה ובמאסר ארבעה מפגינים וביניהם אחימאיר, ששרו את "התקווה" תוך כדי הנחתת מכות אלה.

מאז ידע ד"ר אחימאיר הפגנות ומאסרים, בתי סוהר ומאבקים וכן הסתה פרועה כנגדו וכנגד חבריו על-ידי מפלגות הפועלים והעיתונות המגויסת. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת הריגתו של ד"ר ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לא"י, על שפת ימה של תל-אביב, בליל שבת, 16 ביוני 1933. אחימאיר ושני חבריו: אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו יעד לרדיפות הזויות ולרצח אופי. הם זוכו על-ידי בית המשפט הבריטי. אחימאיר אף זוכה מאשמה במשפט רצח ארלוזורוב עוד ביום ב' בסיוון תרצ"ד – 16 במאי 1934. כן זוכו בבתי המשפט במדינת ישראל ובוועדת החקירה הממלכתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון (בדימוס) דוד בכור (ט"ו בסיון תשמ"ה – 4 ביוני 1985), אבל לא על-ידי המעלילים והתקשורת המגויסת  עוד שנים רבות לאחר מכן. אולם הם עמדו גם במבחן זה.

על אישיותו של ד"ר אחימאיר עמד ז'בוטינסקי עוד קודם לפרשה מפלגת ועגומה זו במאמרו המכונן "על האוואנטוריזם", ("חזית העם", 11.3.1932). "אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל-אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והכתה אותו ברחוב אלנבי בתל-אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד;  אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהשתתף ב'אוואנטורה' לכבוד האדון נורמן בנטביץ'. פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!"

על דמות ציונית מרתקת ומיוחדת זו שנפטרה בטרם עת לפני שישה עשורים, ניתן ללמוד ולשמוע בשבועות אלה במפגשים ובימי העיון הנערכים כל יום חמישי ב"בית אבא" ברמת-גן, הנערכים בשיתוף מכון ז'בוטינסקי בישראל ומוסד הרצל באוניברסיטת חיפה. עד כה התקיימו ארבע הרצאות.

להלן תוכנית ההרצאות הבאות – כולן מתחילות בשעה 19.00. בגלל מיגבלות המקום – חובה להירשם מראש, במוזיאון ז'בוטינסקי, טל' 03-7525903

חמישי 30.6 – פרופ' עוזי אלידע: אב"א אחימאיר והעיתונות העברית.

חמישי  [היום!] 7.7 – שלמה נקדימון: אחימאיר שלי – זיכרונות אישיים.

חמישי  14.7 – ד"ר אבי שילון: אב"א אחימאיר ומורשתו – הימין המקורי והימין הנוכחי.

חמישי 4.8 – פרופ' מעוז עזריהו: הנצחת אחימאיר.

* * *

מנחם רהט

שמרית מאיר – שיעור בבוגדנות

הריאיון הנגוע בחוסר נאמנות אישית, שהעניקה היועצת המדינית לשעבר של בנט, המחוייבת ללויאליות מוחלטת לבוס, מוכיח שוב שבנט שגה בבחירת הסובבים אותו.

מן המפורסמות הוא, כפי שהוכח ולא רק בשנה האחרונה, שראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, פיספס בגדול במשימה החשובה של בחירת האנשים שהלכו לצידו ואלה שנילוו לעשייתו הפוליטית. רשימת נוטשי הכוורת מזה והסיעה מזה, ארוכה ומאכזבת. נתחיל בסיעה עצמה: עמיחי שיקלי, עידית סילמן וניר אורבך, הפכו את סיעת ימינה של בנט לסיעה המובילה בכנסת ה-24 בשיעור הנטישות. אין ספק שחלק מהנטישות היו מוצדקות מבחינת הנוטשים:

שיקלי אמנם התקשה לתת ידו לקו הפוליטי שהוביל בנט עם הקמת הקואליציה בה השתתפו גם לפיד ומנסור עבאס, אבל באותה מידה של יושרה שהפגין לעין כול, היה עליו לנהוג באינטגריטי גם לגבי הבעלות על המנדט שהחזיק ולהודות ביושר שהנכס המניב הזה אינו שלו ועליו להחזירו לבעליו. עידית סילמן שכבר הוכיחה את כישרונה בדילוגי כדאיניקיות בין מפלגות, כך שבנט אמור היה להיות מודע לכך ולהדירה מרשימתו. וניר אורבך שניסה בשארית כוחותיו להחזיק מעמד עד הרגע האחרון אבל הוכרע תחת תוצרי 'תעשיית הרעל' שירדה לחייו ומיררה את חייהם של ילדיו.  

והיו לא מעט נטישות נוספות ברמת הכוורת. חודש לאחר פרישת סילמן פרש דובר מפלגת ימינה עובד פרל. יום לאחר מכן הודיעה על התפטרותה היועצת המדינית שמרית מאיר, גל"צניקית בעברה ופרשנית לענייני ערבים. ונימוקה עימה: "שורת המשימות הארוכה שהטלת עליי חייבה הקרבה ניכרת בחיי האישיים. לקראת סיום שנה בעבודה משותפת קרובה, זה הזמן לעזוב." בהמשך לפרישה המהדהדת של האדם הקרוב ביותר לאוזנו של רה"מ, פרש ראש הסגל טל גן-צבי, שהחזיק בתפקיד הבכיר ביותר בלשכת רה"מ. נראה שפרש על רקע האיבה הסמויה שהתפתחה בינו לבין מאיר, בין היתר גם בשל הכישלון ההסברתי של פרשת משלוחי האוכל למעון ראש הממשלה ברעננה, שיוחס כל-כולו למאיר.

פורשת נוספת היתה נעמי ששון, העוזרת האישית של בנט בראשות הממשלה ותקופה מסויימת גם היתה מנהלת לשכתו. בנט ניסה לרכך את פרישתה וכתב אז בטוויטר: "היא היתה לי לעזר רב, ועכשיו – כמו אבא גאה – אני נרגש עבורה, כי הגיעה העת לפרוס כנפיים לקראת אתגרים חדשים."

עוד פרישה היתה של דוברו של ראש הממשלה, מתן סידי, שהודיע כי "הגיעה העת לפנות לאפיקים ולאתגרים חדשים. אני רוצה להודות לראש הממשלה על הכול ולאחל לו הצלחה רבה בעבודתו המסורה למען הציבור בישראל."

לזכותם של כל הפורשים, חוץ משמרית מאיר, ייאמר כי הם שמו מחסום לפיהם ונמנעו מלכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת, אם היתה כזו. יצאה מכלל זה היועצת המדינית שמרית מאיר, מי שנחשבה לדמות הקרובה ביותר אליו חוץ מרעייתו גילת. היא בחרה, כפי שהגדירה זאת העיתונאית יסמין לוי, 'לשבת שבעה' על נפילת הקואליציה ועל פרישת בנט מהחיים הפוליטיים בדרך מקורית: עוד לא התקררה גופת הקואליציה ואף בטרם יצא בנט בהודעת הפרישה ("היו שלום, אני הייתי ביניכם"), וכבר הזדרזה לתקוע בה סכין ולסובב אותה. בראיון לנדב איל בידיעות אחרונות, שפורסם בשישי שעבר (חלקו השני מתפרסם היום), הפרה מאיר באופן מטריד את הקוד האתי והחוזה הלא כתוב בין פוליטיקאי ליועץ במשרת אמון, והיא עוד מוסיפה חטא על פשע היום. למה מטריד? משום שיועצת כה קרובה זוכה למעמד זהה של פסיכולוגית, קולטת ברקים ורעמים. היעלה על הדעת שפסיכולוג, או רופא, או כל איש סוד מקצועי אחר, יפר בצורה כל כך בוטה את חובת הנאמנות החלה עליו, מוסרית וחוקית? המהלך המכוער של מאיר, הוריד אותה לדיוטא התחתונה של אמינות ומוסר, גרר ביקורות נגדה אפילו מידוענים במחנה ביבי. כך למשל טען בועז ביסמוט, ביביסט מושבע, שהראיון החושפני הוא "מעשה די מגעיל." ברשתות החברתיות מרבית המגיבים, כולל מן הימין הקשוח, טענו שמדובר במעשה מבחיל.

בראיון לנדב אייל עסקה מאיר, איך לא, גם בתחום המדיני. היא טענה למשל שממשל ביידן קשוח יותר מממשל אובמה. האמנם? ברק רביד, העוקב מקרוב אחר התנהלות הבית הלבן, שזכה לראיון ארוך עם הנשיא טראמפ ומחבר הספר 'השלום של טראמפ', אומר: "זה קשקוש. ממשל ביידן רצה לשמר את יציבות ממשלת בנט." בסדרת ציוצים בטוויטר הוא מפריך את טענות מאיר שממשל ביידן החמיר עם בנט יחסית להתנהלותו הרכה של אובמה כלפי נתניהו, ומסכם: "אחרי כל הפירוט הזה אין מנוס מהמחשבה שאחת משתיים: שמרית מאיר לא יודעת את כל זה וחושבת שההיסטוריה החלה ביום שנכנסה ללשכת ראש הממשלה. או גרוע מכך – היא יודעת את כל זה אבל מעדיפה להציג דברים הפוך מסיבות שלא לגמרי ברורות לי."

שמרית מאיר דיברה גבוהה גבוהה ועוד תדבר, לרבות בנושא שבו עסקינן – מינוייו הלא מוצלחים של בנט. וזה מה שאמרה בתשובה לשאלות המראיין בדיוק בתחום זה: "הרי לא יכול להיות שסביב מישהו אחד יהיו כל כך הרבה מופעי בוגדנות ותקיעת סכין בגב." הפעם צדקה מאיר. היא רק שכחה לכלול את עצמה ברשימת תוקעי הסכינים החלודים בגבו של אדם – במקרה גם ראש ממשלה – שנתן בה אמון מוחלט וציפה להתייחסות לויאלית דומה גם מצידה.

מנחם רהט

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

עקיבא נוף: פרופ' יובל שטייניץ הוא האיש אשר הביא להפקת הגז בישראל ובכך העשיר את קופת המדינה במיליארדים לשנים רבות וחסך לכל אזרח, מתקציבו האישי, הוצאה ניכרת לצורך אנרגיה ביתית. זאת עשה שטייניץ בתבונה, במעשיות, ביכולת מאבק להשגת יעדים.

פרופ' יובל שטייניץ הוא האיש שתרם לייצוב הכלכלה הישראלית, בין השאר. ברעיונו החדשני לעצב תקציב דו-שנתי. פרופ' יובל שטייניץ הוא דוגמא לפוליטיקאי חכם, יעיל, נקי-דעת ונקי כפיים, הפועל בענייניות ובסגנון תרבותי, בנועם הליכות, צמוד עקרונות ונטול רדידות. אם אכן יפרוש עתה מהכנסת, תהא בכך אבדה משמעותית לעשייה הפוליטית בישראל. אני, עדיין, מקווה כי מנווטי "הליכוד" ימצאו דרך לשמר בצמרתם את סלע החן החשוב הזה,  הקרוי – פרופ' יובל שטייניץ.

אהוד: דעתי כדעתך.

* משה גרנות: זיוה שמיר הסבירה באריכות שהנוהג של נעמן כהן להזכיר את השמות הגלותיים ליד השם העכשווי-העברי של האיש עליו הוא כותב – הוא נוהג לא ראוי. יש אישים שמאוכזבים ממדינת ישראל, ומבטאים זאת בחזרה לשם הגלותי, ויש אנשים – ואני בתוכם – שרואים במדינת ישראל נס גדול וישועה גדולה, ורואים בגלות, למרות ההישגים הכבירים בכל התחומים – בית קברות של העם היהודי, והזכרת השם הגלותי היא מעשה דווקאי: לא מעניין את נעמן כהן מי אתה, הוא יחשוף מי אתה "באמת". אינני מתבייש בשם במשפחה של אבי – גרינברג, ולא בשם המשפחה של אימי – גולדמן, אבל אלה שמות שנכפו על אבותינו בקיסרות האוסטרית, ואני גאה בשם שבחרתי לעצמי במדינה שנתנה לפליטים כמוני קורת גג וגאווה לאומית.

אני יודע שנעמן כהן אובססיבי בעניין הזה, אבל, כמו זיוה שמיר – ניסיתי.

אני מודה לנעמן כהן על התיקונים באשר לאי-דיוקים שלי לגבי ממשלת בנט. יחד עם זאת, אני עומד על כך שממשלת בנט היתה ממשלה בעלת אוריינטציה לאומית וציונית, והעובדה שרע"ם, למרות האידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית, החליטה לשתף פעולה עם בנט, סער, ליברמן, הלאומיים הימניים ביותר – היא לברכה.

מצא חן בעיניי הניתוח האובייקטיבי של אורי הייטנר על אישיותו ומעשיו של יאיר לפיד, והבנתי שהמאזן הוא חיובי. אורי הייטנר צודק בסלידה כלפי הישראלים שמתכוונים לרדת מהארץ בשל ההתייקרויות.

אתה, אהוד, פירטת את הדברים שנשאת בהשקה של כרכי "בחיי" של פוצ'ו, ועדינה בר-אל הביאה פכים קטנים מההשקה. אשריך, פוצ'ו, שכל מכריך אוהבים אותך, כולל נגה מרון המנוחה! למרות הנזיפה שלה.

* אהוד: אולי יש כבר השפעה למאבק על האמת ההיסטורית שאנו מנהלים שנים רבות נגד הצ'יזבאט של יורם טהרלב על חמשת הרוכבים, שהתקבל כתיאור אמיתי של תולדות פתח תקווה?

ב"שבועון פתח תקווה" מיום 4.7.22 אנחנו קוראים: "בניגוד למה שמשתמע מהשיר 'הבלדה על יואל משה סלומון', המשלחת הראשונה שיצאה לכפר מלאבס כללה את סלומון וגוטמן בלבד."

* בְּאיזה חומר מורח את צה"ל מאמר המערכת הפרו-פלסטיני של עיתון "הארץ": "מותה של שירין אבו עאקלה: דרושה חקירת מצ"ח: צה"ל מוכרח לספק תשובות של ממש לנסיבות הריגתה של עיתונאית, שהיתה סמל פלסטיני בחייה ובמותה, קל וחומר לאחר שישראל חיללה את ארונה בעת מסע ההלוויה הבלתי נשכח שלה. במקום למרוח שוב את כל העולם בהבטחות ערטילאיות ובמסע הסברה שאינו נגמר, צריך לדרוש שתיפתח מיד חקירה פלילית במצ"ח." ["הארץ", 6.7].

* אהוד: מיספר הנמענים שלנו "ירד" מ-2298 ל-2192 לאחר שאיתרנו וביטלנו 107 כתובות של נמענים שכנראה כבר אינן קיימות – כי הקבצים הנשלחים אליהן חוזרים מבלי שהתקבלו על ידן. ואולם מיספר הקוראים בפועל גדול מרשימת התפוצה שלנו כי כל גיליון שמעלה יוסי גלרון-גולדשלגר לאתר באוניברסיטת אוהיו – נקרא באמצעות האינטרנט על ידי עשרות ומאות דוברי עברית בכל רחבי העולם, ומדובר בגיליונות של המכתב העיתי, החל משנת 2005. מבחינה זו "חדשות בן עזר" הוא גם מעין אנציקלופדיה לכל הנושאים שהופיעו בו במרוצת 17 שנות קיומו.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-2, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל