פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1766

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשפ"ב. 21.7.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ. // זיוה שמיר: המוזה, המוזיקה והפזמון. // יצחק הילמן: האשלייה הישראלית בדבר ברית הגנה עם ערב הסעודית. // מתי דוד: מפלגת התקשורת הפכה לרשות השופטת. // אורי הייטנר:  צרור הערות ‏20.7.22. // על מבצע "ירקון" בפיקודו של אשר לוי, שנפטר השבוע בגיל 96, ועל יורם ליפסקי, שהשתתף במבצע. // דוד מלמד: אוטו ואליש – "המעצב העברי הראשון". // יונתן גורל: בחינת בגרות במתמטיקה. // אסי דגני: שיר על שני רופאים. // מכתב מחנה סמוכה מושיוב. // מכתב מרעות מושיוב רבסקי. // יצחק שויגר: דעה קדומה. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 2. הכפר הערבי פג'ה: ראשית. // נעמן כהן: האם מקרי הוא שסופרים אשכנזים יהיו "סופרי התחייה" ודווקא סופר "מזרחי", א"ב יהושע, יהיה סופר המיתה של הציונות? // יהודה גור-אריה:  יובל דיין – שמירת-נגיעה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ט"ו. משה דויד מדבר מן המחצבה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים לילדים

מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

לִפְעָמִים, בַּלֵּילוֹת, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ

מַרְגִּיז שֶׁכָּזֶה, מִין בַּרְנָשׁ – תַּעֲלוּל,

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

עִם צִנּוֹר, מַמְטֵרוֹת וְרָטֹב עַד בְּלִי גְּבוּל!

וְהַחֶדֶר שֶׁלִּי אָז הוֹפֵך לִבְרֵכָה,

וּבָהּ מִישֶׁהוּ-פִּישֶׁהוּ מַתִּיז עָלַי מַיִם

וּמַתְחִיל לִהְיוֹת קַר, וּבִמְקוֹם הַשְּׂמִיכָה –

יוֹרֵד עָלַי דְּלִי, וְיוֹרְדִים גַּם דְלָיַיִם –

וְגַם גֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף מִשָּׁמַיִם

וְלִי אֵין מִטְרִיָּה, אָז אֲנִי מִתְעוֹרֵר –

מַרְטִיבוֹנֶס כְּבָר טָס לוֹ אֶל חֶדֶר אַחֵר

אַךְ בְּטֶרֶם הוּא נָס, לִי חֲצִי מִכְנָסַיִם –

הִסְפִּיק לְהַרְטִיב – לֹא אֲנִי, בְּחַיַּי,

כֵּן, זֶה הוּא שֶׁעוֹבֵר עִם מַשְׁפֵּך בֵּין מִטּוֹת

מְחַפֵּשׂ יְלָדִים בַּלֵּילוֹת לְהַשְׁקוֹת

אֵיזֶה טוּמְטוּם – גִּנָּה הוּא רוֹצֶה לְגַדֵּל מִתַּחְתַּי? –

וְשֶׁאִמָּא תַּגִּיד לְאַבָּא בַּבֹּקֶר: "לָמָּה שׁוּב זֶה קוֹרֶה כְּשֶׁהַיֶּלֶד יָשֵׁן!"

מָה אֲנִי יָכֹל לַעֲשׂוֹת אִם בַּלַּיְלָה, כָּל לַיְלָה, מְבַקֵּר אוֹתִי מִישֶׁהוּ –

קוֹרְאִים לוֹ אָדוֹן מַרְטִיבוֹנֶס פוֹן פִּישֶׁהוּ

וְתֵדְעוּ שֶׁזֶּה הוּא וְרַק הוּא וְרַק הוּא הָאָשֵׁם!

ספטמבר 1980

* * *

זיוה שמיר

המוזה, המוזיקה והפזמון

מכתב תודה לאהוד בן עזר, לקוראי עיתונו ולשולחֵי כל משוב ותגובה

לפני כשלוש שנים, עוד לפני שידענו שנגיף מיקרוסקופי יגיף את האנושות בכל אתר ואתר, אף לפני שהמפגש האנושי הפך ממפגש של פנים מול פנים למפגש של מסֵכה מול מסֵכה, פגשתי את "הסופר הנידח" ואת רעייתו "המיסתורית" – קרי, את אהוד ויהודית בן עזר –  בבית-קפה תל-אביבי.  דוּבּר בינינו על  האפשרות שאפרסם ב"חדשות בן עזר"  סִדרת-מאמרים שתוקדש לפזמוני אלתרמן – לאחת הסוגות הנידחות ביצירתו רבת-הפנים של מי שחיבר שירים, "טורים", "רגעים" ומחזות, אף תרגם עשרות מחזות זרים משפות אחדות. מכל הז'אנרים המגוּונים הללו דווקא הפזמונים, הנשמעים עד עצם היום הזה מעל גלי האתר ומושרים בפי רבים, לא זכו לדיון נרחב.

 זוהי הזדמנות להודות לאהוד על נדיבותו ורוחב לִבּוֹ: הוא פתח את דלתות האכסניה שלו לרווחה, ופירסם בקביעות ובהתמדה את הסדרה "המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן" במרוצת ארבעים וחמישה גיליונות רצופים (!).  בזכות העריכה המוקפדת ולוח-הזמנים המדויק הפכה הסִדרה לאבן שואבת לקוראים רבים ומגוונים, שהתעניינו בה איש-איש מטעמו שלו.

מילונים העוסקים באֶטימולוגיה מגלים לנו שהמוזה, המוזיקה והפזמון – שלושתם הגיעו אלינו מאותו שורש יווני עתיק. אני אישית התעניינתי בטקסטים האלתרמניים – בתרומתו הייחודית של משורר גאון שממשיכים למשוך את קוראיהם כבחבלי קסם. יבואו המוזיקולוגים, ויוסיפו את אבחנותיהם. ואולם, מתברר שלא כולם חשבו כמוני, ומתחו ביקורת נוקבת על  המעמד העליון שהענקתי לטקסט  ברשימותיי.

לרשימת ביקורת המתפרסמת במוסף הספרות של עיתון יומי אין אפילו רבבה אחת של קוראים (שהרי לא כל קוראי העיתון מגלים עניין במוסף הספרות). רשימה המתפרסמת ב"חדשות בן עזר" וב"שיתופים" השונים (ולעתים, "המשונים") שהיא מייצרת, מגיעה בסופו של דבר למיספר קוראים גדול פי כמה וכמה.

הנה, לדוגמה,  הרשימה "אלתרמן כמקור השראה לזמר הים תיכוני", שהתפרסמה ב"חדשות בן עזר" 1760, הגיעה לעיניו של הרב מיכאל אברהם –  http://mikyab.net/ –  האתר האישי  של דמות רבנית ייחודית שמושכת אליה אלפי קוראים,  אם לא למעלה מזה. כאן נכתבה בעקבות דבריי בחב"ע רשימה ארוכה עד מאוד, שבמהלכהּ נשאלתי שאלות מאתגרות, כגון: "איני יודע מניין שואבת זיוה שמיר את ההנחה [...] שבפזמון העיקר הוא המילים והמנגינה באה רק במקום השני?  [...] לפעמים המילים הן ערך מוסף למוזיקה ולפעמים ההיפך."

עניתי על השאלות שהופנו אליי באתר הנ"ל בנימוס המתבקש, וניסיתי להתעלם מן ההאשמות שהופנו שם נגדי. לי נראה שמאמרי בגיליון 1760  של "חדשות בן עזר"  כבר סיפק את התשובה הנדרשת לקושיות כאלה, בקביעה  ש"את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים."

ואולם, בשנים האחרונות התהפכו היוצרות: בניגוד לכל כללי ההיגיון והשכל-הישר, רחובות ובתי-ספר נקראים על-שם זמרים ידועים וזמרות פופולריות, ולא על שם מי שחיברו את השירים המושרים בפיהם. לפנינו "עולם הפוך" כשם אחד מפזמוני "המטאטא" שחיבר אלתרמן הצעיר. 

וגם הזלזול בקניינו הרוחני של היוצר נותן את אותותיו: כל "גיספנומטר" יכול לבחוש במילותיו של אלתרמן, ולעשות בהם שימוש חקייני נלוז.

זוהי הזדמנות להודות גם לרבים מקוראי "חדשות בן עזר", שעקבו אחרי הסדרה והוסיפו לה  מן הידע האישי שלהם. כל  תגובה ומשוב מוסיפים מידע ומחממים את הלב. תודתי נתונה  לאליהו הכהן, לד"ר משה גרנות, לאורי הייטנר, לנעמן כהן, לפוצ'ו, לתקוה וינשטוק, ליעל מדיני, לד"ר דינה קטן בן-ציון, למיכל סנונית, ועוד רבים וטובים. מדי שבוע מגיעות גם תגובות רבות מעמיתיי באוניברסיטאות ובמכללות, אך תקצר היריעה מלפרט את שמות המגיבים. והנה, לאחרונה הגיע לידיי גם המכתב המעניין הבא:

שלום פרופ' זיוה שמיר,

בהקשר לרשימתך (ב'חדשות בן עזר' 7.7.22 מס' 1762) על פזמונו של אלתרמן 'ספני שלמה המלך' – אולי יעניינו אותך הדברים הבאים: באחד מלילות שבת שנת 1988, בתוכנית 'סיבה למסיבה', רִאֲיֵן מֶני פאר את נעמי שמר, את תמר ואותי בשלישייה. הנושא היה ביוגרפיה קצַרצֶרֶת שכתבנו על נעמי לספר 'אנשי מופת' שערך מיכאל בר זוהר בהוצאת משרד הבטחון. בדקה 7.04  שואל אותנו מֶני, איזה שיר של נעמי אנחנו אוהבים פחות. עניתי שהעלינו פעם השערה כאילו בשיר "עציון גֶבֶר עציון גָבֶר" אלתרמן כתב גם את הלחן. נעמי התפקעה מצחוק ולא ייחסנו לכך שום משמעות.

הנה הריאיון :

תשע שנים אחרי פְּרֵדָתֵנוּ מנעמי, באוקטובר 2013, התבקשנו לכתוב קיטעי-קישור ל"מחווה לנעמי שמר בקאמרי." לא היינו זקוקים לתחקיר, אבל ליתר ביטחון פנינו ללֵלי, בתה של נעמי, ושאלנו עם יש בידיה משהו שאנחנו לא מכירים. ללי שלחה לנו עמוד מודפס במכונת כתיבה ובו  כמה דברים שכתב אביה, גדעון שמר. בין הדברים היתה  הפיסקה הבאה: "הלחנת 'ספני שלמה המלך' היתה הלחנת אלתרמן הראשונה של נעמי. השיר הולחן לתוכניתה של להקת הסמבטיון 'השד יודע' (1959) שביימתי. היינו נשואים. וכמי שהכיר לה את עולם הבידור וחשף אותה לאותו עולם, לקחתי אותה לפגוש את אלתרמן בביתו, כדי לבקש ולקבל את רשותו להלחנה. נעמי השמיעה לאלתרמן את השיר בהלחנתה, והוא לא היה מרוצה. 'צריך להוסיף קצת טכניקולור. שיהיה יותר ססיל-דה-מיל,' אמר אלתרמן. נעמי הבינה מה שהבינה, שינתה את הלחן וזכתה לבִּרכָתוֹ."

 אין לכך כל סימוכין, אבל חרף ההקלטה האיומה, סביר ביותר להניח, שהמולת לחנו של ה"בית" – מן הביצוע של "הסמבטיון" בשנת 1959 – הוא הלחן שהשביע את רצונו של אלתרמן. בבקשה בקישורית:

 הקול הבולט הוא של רחל אטאס. אילנה רובינא – שהיתה מאוד מיודדת עם נעמי בשנות השישים הראשונות, כששתיהן הין "בין הבעלים" –הקליטה את הלחן המקורי של נעמי רק ב 1972.
        בבקשה:

כל טוב

עמוס רודנר

 11.7.22

תודה מקרב לב לעמוס רודנר על המידע האישי המעניין, המלמד על יחסי הגומלין המצויינים שהיו לאלתרמן עם מלחיניו (כידוע, הוא אפילו הִרשה להם לא פעם לשנות מילה, להוסיף או לגרוע, כדי להקל על ביצוע השיר).

לא כל קוראי "חדשות בן עזר" יודעים שעמוס רודנר ורעייתו תמר ז"ל אגרו ידע רב על תולדות הזמר הישראלי והיהודי, בארץ ובתפוצות. ציטטתי מדבריו של עמוס רודנר ברשימתי "בין מלאכת החרישה למלאכת החריזה" על "שיר העבודה" ("כחול ים המים") שפורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 1761, מיום 04.07.2022. היה לי הכבוד והעונג להדריך את תמר רודנר בדיסרטציה המצוינת שחיברה לפני שנות דור על "התגנבות יחידים" של יהושע קנז (וגם להימנות עם צוות השופטים שזיכה את אחיה, המשורר אריה סיון, בפרס ישראל לשירה).

*

בשבוע הבא, כך סוכם בין אהוד בן-עזר לביני, אפתח כאן סִדרה חדשה שתעסוק גם היא באלתרמן. מתברר שהפופולריות של המשורר הענק הזה לא פחתה, חרף המכות שניחתו עליו מכל עבר. בסוף ימיו היה אלתרמן "שק החבטות" של צעירי המשוררים, ובזה ניכּר דמיון בינו לבין ביאליק, שגם הוא עמד בסוף ימיו מול צעירים תאבי שלטון שניסו לחרוץ דין ולקבוע הלכות פסוקות בִּמקום לשבת ליד שולחן הלימודים ולקנות בינה ודעת.

בפרקי הסִדרה החדשה אעסוק גם במאבקם של מתנגדי אלתרמן נגד מלך המשוררים של זמנו, וכן בתשובתו של המשורר המוכה בין שיטי יצירותיו המאוחרות. הסדרה החדשה תיקרא "אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש". ייכללו בה גם דברים שפורסמו במרוצת השנים, ועכשיו הם נכתבים מחדש, בהרחבת-מה, מתוך פרספקטיבה חדשה או מחודשת.

בשנים האחרונות נכתבים על אלתרמן עשרות מאמרים וספרים. העניין הרב שמעוררת יצירתו היא התשובה הניצחת למתנגדיו, שחלקם נזנחו בדור האחרון לאנחות – הם ויצירתם. לאור המאמרים החדשים הרבים שנכתבים על אלתרמן, מתבקש לנער את האבק מעל החומר הביקורתי והמחקרי הישן, ולשכתב את מקצת הדברים ואגב כך להחזיר כמה בנים אובדים אל חיק הורתם.

 כשנה לפני מותו פירסם אלתרמן את הבורלסקה "המסכה האחרונה" (1969). כאן כתב על הצעירים שתקפו אותו ואת חבריו "בִּטְּעָנוֹת הָאוֹמְרוֹת כִּי זָקַנּוּ." הוא מתאר את מתנגדיו הצעירים כ"אֲסַפְסוּף-בְּנֵי-תִּשְׁחֹרֶת" ה"חוֹתֵר בְּתֹקֶף-יִצְרֵי-קַרְיֶרָה," אך מתעייף תוך זמן קצר מן החתירה נגדו. אפשר  שאלתרמן רמז בדברים אלה לסגירתו של כתב-העת האוונגרדי "לקראת" (שבּוֹ פרסם זך את מאמרו האיקונוקלסטי "הרהורים על שירת אלתרמן", שזך וחבריו ניפחו את חשיבותו לממדים חסרי תקדים) – כארבע שנים לאחר היווסדו? כך או אחרת, ב"המסכה האחרונה" טופח  המשורר על כתפו, ומבטיח לעצמו  ולחבריו בני-דורו בחיוך מריר-מתוק ש"הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ":

אִם מַצַּב-הַדְּבָרִים יִמָּשֵׁךְ

תֶּחְדַּל חֲתִירָה תַּחְתֵּינוּ

וְיִשְׁכַּח הַצִבּוּר אֵי וְאֵיךְ

וְכֵיצַד יִתָּכֵן שֶׁדְּבַר מָה יִתְהַפֵּךְ...

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

והיום, יובל שנים ויותר לאחר פטירתו של אלתרמן, ניתן באמת לראות ולהראות שהזמן פעל לטובתו: בשנים האחרונות נכתבו ונכתבים על יצירתו עשרות מאמרים ונערכים עליה ימי-עיון, בעוד שלגבי רוב מתנגדיו אפשר להחיל את דברי יצירתו האחרונה של אלתרמן הקובעת ש"מְרוּצַת הַיּוֹבְלוֹת הָאָצִים / כִּרְסְמָה חֲלֻדָּה גַּלְגַּלִּים וּקְפִיצִים..."

אכן, דברים שכתבו נתן זך וחבריו נגד אלתרמן לפני שישים שנה – לפעמים נראים כיום מופרזים עד מאוד, מלאים בחשיבות עצמית יתֵרה. הם גם נראים לא אחת מיושנים יותר ממאמרים  שכּתב אלתרמן בן העשרים לפני מאה שנה ויותר.

זיוה שמיר

* * *

יצחק הילמן

האשלייה הישראלית בדבר ברית הגנה

עם ערב הסעודית

בשבוע שעבר ביקר הנשיא ביידן בישראל ובערב הסעודית. המטרה האמריקאית היתה להפגין נוכחות באזור, אחרי פרשת רצח חשוקג'י שיצר מתיחות רבה בין ארה"ב לערב הסעודית. בנוסף היה גם ניסיון מסוים להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית, למרות שהיא כבר בשיאה. זאת בניסיון לרסן את עליית מחירי הנפט ולמתן בכך את האינפלציה. עם זאת הציפיות הישראליות, להביא את ערב הסעודית להסכם שלום הדדי ולברית צבאית נכשלו לחלוטין. 

ההישג היחידי של ישראל מהביקור של ביידן בערב הסעודית, הוא פתיחת שמי ערב הסעודית לטיסות מטוסים מישראל ואליה, מה שיוזיל את מחירי הטיסה למזרח הרחוק ולאוסטרליה. עוד לא ברור מה תקבל ערב הסעודית מארה"ב בתמורה. לא אתפלא אם מדובר באספקת מטוסי אף 35 לערב הסעודית.

הסיבה לאדישות הסעודית נובעת, ככל הנראה, ולמרות שממעטים לדבר על כך – בעיקר בגלל פערים תרבותיים אדירים, שקיימים בין ערב הסעודית לישראל. הפערים האלה הרבה יותר חזקים  מכפי שחושבים. גם הפערים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין ניכרים, אבל הרבה יותר צנועים מאשר הפערים מול ישראל. שתי האחרונות אכן מדינות מוסלמיות, אבל הן מחזיקות במיספר גדול של תושבים זרים, ממוצא הודי, פקיסטני ונפאלי, והן גם הנהיגו רפורמות מערביות הרבה יותר רציניות מאשר מה שהספיקו הסעודים להנהיג.

בנוסף על כל אלה, ערב הסעודית איננה זקוקה למטרייה ישראלית, לא להגנתה היבשתית ולא להגנתה מאיומי הגרעין האיראניים. איומים אלה מופנים לפי שעה, רק כלפי ישראל. ערב הסעודית נהנית לפי שעה ממטרייה אמריקאית, שלדעתה, גם אם היא לא מכריזה על כך, תימשך עוד שנים ארוכות, וזאת למרות הקולות העולים בארה"ב, לצמצם את נוכחותה באיזור. הביקור האחרון של ביידן בממלכה הוכיח זאת.

יש לזכור שארה"ב מחזיקה בבסיס ענק בבחריין, שהיא החצר האחורית של ערב הסעודית. הבסיס הזה מבטיח לכל מדינות האיזור חופש שיט במפרץ הפרסי, שמחצית מתצרוכת הנפט העולמית עוברת דרכו. מדובר בבסיס המרכזי של הצי החמישי של ארה"ב, שכולל נושאות מטוסים, סיירות, משחתות, צוללות, ושדה תעופה ענק עם עשרות מטוסי קרב. 

אשר לאיום האיראני, ביידן הצהיר בביקורו, גם בארץ וגם בערב הסעודית, שארה"ב עדיין מצפה לחתימת הסכם גרעין עם איראן, אבל גם אם הוא לא ייחתם, היא לא התחייבה להפעיל אופציה צבאית.

עם זאת ביידן הצהיר בשני מוקדי הביקור, שארה"ב, בלי קשר לאופי הממשל, לא תתיר לעולם לאיראן להחזיק בנשק גרעיני. משמעות הצהרה זו היא, שאיראן תיאלץ להימנע מהצטיידות בפועל בנשק גרעיני. כלומר, היא תעשה את כל ההכנות לייצור נשק גרעיני, אבל תימנע מהצטיידות. בכך תימנע איראן עילה אמריקאית לתקיפתה. במקביל, גם ישראל תיאלץ למתן את עמדתה, ולהיצמד למדיניות אמריקאית. זאת משום שישראל התחייבה לארה"ב, שלא תפתיעה אותה בהתקפת פתע על איראן. 

 בטווח הארוך, ארה"ב מנסה לצאת מהאיזור, ולאור מגמה זו, היא תוסיף לעודד את הקמתה של ברית צבאית איזורית, כולל ערב הסעודית וישראל. ברית זו אמורה לשמש תחליף לנוכחות אמריקאית קבועה באיזור. מטרתה של ארה"ב לחסוך בכך טריליוני דולרים. זאת כלקח ממלחמות עיראק ואפגניסטאן, והשפעתן השלילית על המשק האמריקאי.

ההערכה האמריקאית היא שברית מזרח תיכונית, עם אספקת נשק אמריקאית וישראלית לאיזור, כולל מטוסי אף 35 חדישים, שגם ערב הסעודית רוצה מאוד לקבלם, וכולל כל מערכות הנ"מ החדישות של ישראל, די בה כדי למנוע השתלטות איראנית, רוסית או אפילו סינית על האיזור. אלא שברור לכולם, שברית צבאית איזורית כזאת, לא תיתכן ללא השתתפותן הפעילה של ערב הסעודית וישראל. אבל מאחר שערב הסעודית מעמידה תנאים בלתי אפשריים להכרה בישראל, אין היתכנות ממשית לברית כזאת, והיא עוד רעיון שצפוי לפי שעה להיגנז.

לכן, ערב הסעודית תעדיף את המשך הקשרים החשאיים שלה עם ישראל, ללא הכרה דיפלומטית, ובלבד, שלא תוצף בתיירים ישראליים כופרים, שהרחוב הסעודי יתקשה מאוד בנוכחותם. אחרי הכול, ערב הסעודית איננה מדינת תיירות, ועיקר התיירות שלה בא מעולי הרגל למכה ומדינה. ערב הסעודית היא המדינה הגדולה והעשירה במזרח התיכון עם 37 מיליון תושבים ועם תוצר לאומי גולמי של 1.5 טריליון דולר, שהוא פי שלוש בערך מהתוצר הישראלי. כמחצית התוצר שלה בא מהפקת הנפט והשאר מתעשייה ומשירותים מקומיים.

ערב הסעודית היא הלקוחה הגדולה ביותר של נשק אמריקאי, למרות שהיא גיששה לאחרונה גם בהצטיידות בנשק רוסי, מדובר בטנקי טי 90.  בגלל המלחמה באוקראינה צפויה כאן אספקה איטית ואפילו ביטול הסכם. ערב הסעודית מחזיקה בלמעלה מ-2,000 טנקים, רובם מתוצרת ארה"ב, ב-400 מטוסי קרב, רובם אמריקאיים, ב-100 מסוקי קרב אפאצ'י אמריקאיים, בכעשרת אלפים נגמ"שים וכלי רכב קרביים קלים אחרים, רובם אמריקאיים. בקיצור צבא אדיר, אבל כמעט ללא ניסיון קרבי ועם מחסור חמור בטייסים וצוותי קרקע.

נקודת התורפה הבולטת של מערכת ההגנה הסעודית, הוא חסר רציני בהגנה אווירית, בעיקר מול אלפי כלי הטייס בלתי מאויישים שאיראן מאיימת להפעיל בזירה. אלה מסכנים מאוד את שדות הנפט ואת הנמלים. המדינה היחידה שמסוגלת להשלים את הפער המסוכן הזה היא מדינת ישראל. בהיעדר יחסים גלויים וישירים בין ישראל לערב הסעודית, הזמינה הממלכה כוחות אמריקאיים מצויידים בכיפת ברזל להגנת שמיה. יש להעריך שאותו הדבר היא תעשה משיושלם פיתוח מערכת הלייזר נ"מ של ישראל, שככל הנראה יסופק על ידה גם לארה"ב.

מאחר והסדר שלום ישראלי פלסטיני  הוא חסר היתכנות בטווח הנראה לעין, לא נראה שערב הסעודית תכיר בישראל. ישנה אופטימיות זהירה, שזה אולי יקרה אחרי פרישתו של המלך פייסל, אבי "תוכנית השלום הערבית", שישראל איננה יכולה לקבל.

לסיכום, ערב הסעודית נהנית מהחיכוך שבין ישראל לאיראן, אבל איננה משתתפת בו, להוציא המלחמה בתימן. בו בזמן, למרות שכאן בישראל לא כל כך שמים לב לכך, היא מקיימת דיאלוג גלוי עם איראן ליישוב המחלוקות שביניהן.

לכן, ישראל לא תופתע אם למרות הכול, ערב הסעודית תגיע להסכם אי התקפה עם איראן. אותו הדבר יכול לקרות גם בין איחוד האמירויות ובחריין לבין איראן. הסכמי אברהם הם צעד חשוב באיזור, אבל המשותף בין כל המדינות המפרציות, כולל ערב הסעודית – לבין איראן עדיין רב בהרבה מהמשותף עם ישראל. אחרי הכול, ההבדלים בין הסונים לשיעים, קטנים בהרבה מההבדלים בין המוסלמים ליהודים ובעיקר ההבדלים בין ישראל למדינות ערב.

אשר לאיראן, זו צפויה להתקדם למצב של מדינה סף גרעינית, מבלי להגיע ממש עד למערכת נשק גרעינית. זאת במטרה לשמור על ההגמוניה שלה באיזור, ובעיקר בכדי לשמור על משטרה הפנימי השיעי קיצוני. איראן תחכה להזדמנות שאמריקה תיחלש, ואז היא תפרוץ לנשק גרעיני פעיל. תהליך דומה כבר קרה עם צפון קוריאה והשמיים לא נפלו.

בעשור הקרוב, ערב הסעודית תמשיך בקשריה החשאיים עם ישראל, כולל רכישת נשק ישראלי בין במישרין ובין דרך ארה"ב. ערב הסעודית לא זקוקה לברית הגנה עם ישראל, אלא למקרה שארה"ב תחליט לנטוש את הגנתה על ערב הסעודית כמעט לגמרי – וזה לא נראה באופק.

יצחק הילמן

* * *

מתי דוד

מפלגת התקשורת הפכה לרשות השופטת

חלוקת העבודה השגרתית והנורמטיבית בדמוקרטיה מתפקדת, קובעת שהפוליטיקאים הם אלה שמעצבים את החקיקה והמדיניות. ואילו העיתונאים הם אלה שמבקרים את הפוליטיקאים ואת המדיניות.

בשנים האחרונות מתגבר גל העיתונאים שעושים "הסבה מקצועית" והופכים לפוליטיקאים. הכנסת הופכת ליריד תעסוקה אטרקטיבי לעיתונאים רבים, שמשנים את הנוסחה הדמוקרטית שקבע בזמנו מונטסקייה בדבר חלוקת הרשויות: מחוקקת, מבצעת, שופטת. הם הופכים עצמם גם לרשות המחוקקת וגם השופטת.

העיתונאים מתיימרים "לעשות סדר" בזירה הפוליטית באמצעות שני מנופים: כוח אחד של העיתונאים שמוצבים בכנסת כפוליטיקאים נבחרים, הפועלים ברשות ובסמכות. כוח שני שמהווה עתודת מילואים של העיתונאים, שממשיך לפעול מחוץ לכנסת בזירה התקשורתית. התוצאה קיומה של "מפלגת התקשורת", שיש לה "חזית ועורף" משתפי פעולה.

מפלגת התקשורת מכסחת ומנצחת

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה. שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל למחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעם מיהו המשיח ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסק הדור הכול יכול בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון שקובע הטון בכל שלטון. השפעת התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שקובעים מי לחקירות ומי לצמרות.

עיתונאים שהפכו "לפוליטיקאים" בכנסת ובמערכת

העיתונאים המקצועיים שהפכו בשעתם לחברי כנסת: שלי יחימוביץ. נחמן שי. מיקי רוזנטל. מירב מיכאלי. יאיר לפיד. עופר שלח. ינון מגל. שרון גל. ניצן הורביץ. אורבך ז"ל.

העיתונאים המקצועיים של פי דעותיהם שהם בפועל גם "פוליטיקאים" במערכת: בן כספית (מעריב). שמעון שיפר (ידיעות). גדעון לוי (הארץ). אמנון לורד (ישראל היום). חגי סגל (מקור ראשון). רזי ברקאי (גל'צ). רינה מצליח (ערוץ 2). עמית סגל (ידיעות וערוץ 2). סימה קדמון (ידיעות). אראל סגל (ישראל היום).

למרות שיש ביניהם חילוקי דיעות רבים, הם כולם משוכנעים שהם יודעים טוב יותר מכולם, כיצד לנהל את המדינה והכלכלה, כיצד לחסל את הטרור, כיצד לעשות שלום,  כיצד להדביר את הקורונה, כיצד לטפח רווחה וחינוך. לעיתונאים יש "חזית ועורף". העיתונאים שהפכו לחברי כנסת הם ''החזית". העיתונאים במערכת הם "העורף".

מה המשותף והמפריד בין העיתונאי לפוליטיקאי ?

קיימת תלות וקירבה בין עיתונאים לפוליטיקאים. תלות שיש בצידה תמורה הדדית חסויה. הפוליטיקאי מדליף מידע לעיתונאי שמפרסם אותו, בתמורה להאדרת פעילותו ושמו של הפוליטיקאי. זו זירה חסויה מזכות הציבור לדעת. הפוליטיקאי זקוק לפרסומת כדי להצדיק את קיומו. העיתונאי זקוק למידע כדי להצדיק גם הוא את קיומו. זה שילוב מנצח, ללא שקיפות ודווח. עולם אפל וסגור. הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. מעמדו, פרסומו ויוקרתו הציבורי אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו, אלא במידה רבה קשריו עם העיתונאים.

 מתי דוד

* * *

באבל על מותו של חברנו

מידד דורון

איש חרוץ, כישרוני, רב פעלים כל ימיו

חבר גרעין "צבר" בבחרותו

בעלה של נעמי לבית בן-דב

הלווייתו התקיימה ביום שלישי, 19.7, בבית עלמין ירקון

ניחום אבלים בבית משפחת דורון, טאגור 53, ת"א, קומה 8 דירה 31

עד יום ה' בין השעות 10.00-13.00 ו-17.00-21.00.

בשישי בין השעות 10.00-19.00, ומצאת השבת עד 23.00.

תנחומים לכל בני המשפחה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏20.7.22

* בחושך ובאור – לכל המֵצָרִים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

את השיר הזה כתב יחיאל מוהר בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. משה וילנסקי הלחין. הדודאים שרו. השיר הפך באחת ללהיט ענק. הוא היטיב לבטא את לבו הפועם של הציבור הישראל ונתן מענה לצורך בהעלאת המורל הציבורי, בתחושת המצור הקשה ערב המלחמה, והתחושה של סכנה קיומית מיידית למדינת ישראל.

ערב מלחמת ששת הימים, ביצעו המצרים מספר צעדי תוקפנות נגד ישראל. הקיצוני שבהם היה חסימת מצרי טיראן, כלומר הטלת מצור ימי על ישראל מכיוון ים סוף. חסימת המצרים היתה קאזוס-בלי = עילה למלחמה, לכל דבר ועניין. בעצם חסימת המצרים, מִצְרַיִם הכריזה, למעשה, מלחמה על ישראל. היה זה עשר שנים וחצי אחרי שישראל יצאה למלחמת סיני, בעיקר סביב אותה בעייה, האיום על חופש השיט של ישראל באמצעות חסימת מצרי טיראן. צה"ל כבש את סיני וכמובן את מצרי טיראן ונסוג מהם, בין השאר תמורת ערבויות של נשיא ארה"ב, אייזנהאור  להבטיח את חופש השיט. והנה, שוב חסמו המִצְרים את המֵצָרים.

במלחמת ששת ישראל שבה ישראל וכבשה את סיני. כעבור 12 שנים, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל הסכימה לסגת מכל סיני, כולל המצרים. הנסיגה הושלמה שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1982. חופש השיט של ישראל היה אחד העוגנים המרכזיים בהסכם השלום. על האיים טיראן וסנפיר הוצב כוח בינלאומי, להבטיח את מימוש חופש השיט, בהתאם להסכם.

ההסכם עם מצרים התעלם מכך שמצרים אינה הבעלים של איי טיראן וסנפיר. זהו שטח השייך לערב הסעודית, שהוחכר לידי מצרים ב-1950, לאחר מלחמת השחרור, לצורך חסימת המצרים, כחלק מן המלחמה בישראל. אם יש שלום בין ישראל למצרים, לשם מה מצרים צריכה את האיים? הסעודים דרשו אותם בחזרה. ב-2017 נחתם הסכם בין מצרים לסעודיה, על החזרת המצרים לידי ערב הסעודית. כעת, כחלק מן ההבנות בין ארה"ב לסעודיה בביקור ביידן, הכוח הבינלאומי יעזוב את מצרי טיראן, וסעודיה תוכל להפוך את האיים לאתרי תיירות. סעודיה התחייבה לשמור על חופש השיט. ישראל הסכימה לכך.

לדעתי, זו טעות. כל עוד אין שלום בין ישראל לסעודיה, ישראל אינה צריכה לוותר על הכוח הבינלאומי שיבטיח את חופש השיט. ואפילו ללא הסכם שלום, ניתן היה לדרוש לפחות חתימת הסכם בין ישראל לסעודיה על הבטחת חופש השיט. העמידה שלנו על קיום הכוח הבינלאומי חיונית קודם כל כדי להבטיח באמת את חופש השיט, בלי לסמוך על הרודנים הסעודיים, אך גם כקלף מיקוח למינוף דרישתנו להסכם שלום עם סעודיה והצטרפותה להסכמי אברהם.

* מצבו הנפשי – גדעון לוי פרסם פשקוויל ארסי נגד ביידן וארה"ב, על הפניית העורף לפלשתינאים והפקרתם, על התמיכה במדינת האפרטהייד, על החקיקה נגד BDS. מתוך ערימת הזבל דגתי את המשפט הבא: "נשיא שלא טורח לפחות להגות כהלכה את שמה של שירין אבו עאקלה, העיתונאית שנהרגה קרוב לוודאי בידי ישראל והפכה לסמל לאומי ובינלאומי – ג'מאל חשוקג'י הוא ידע להגות."

ג'מאל חשוקג'י הוא עיתונאי סעודי, שבעקבות דברי ביקורת שכתב על הנהגת מדינתו, זומן בתרגיל עוקץ לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, שם נרצח בדם קר וגופתו בותרה. קרוב לוודאי שמי שנתן את ההוראה הוא יורש העצר הסעודי, בן סלמן.

שירין אבו עאקלה היא כתבת שנקלעה לקו האש, וכפי שקרה למאות רבות של כתבים לפניה ויקרה לעוד רבים רבים אחריה, נהרגה מפגיעת כדור. לא ידוע אם היא נהרגה מאש צה"ל או מאש האויב. מה שבטוח הוא שאם היא נהרגה מירי צה"ל, היה זה ירי אקראי. ודאי שאין כאן נושא לחקירה פלילית כלשהי, כמקובל כאשר נהרגים עיתונאים שנקלעים לקו האש. אבל אצל תועמלנים שקרנים, גסים וארסיים כמו גדעון לוי, אין משמעות לעובדות. יש מטרה מסומנת במגן דוד, ויש לירות בה. כאשר דווקא ישראלי מפיץ תעמולה גסה וארסית כזו, ראוי להרהר על מצבו הנפשי ועל המצב הנפשי של המו"ל שמעסיק אותו.

* למה הוא לועג לו – לאורך ימי ביקורו של ביידן בישראל ואחריהם, פירסם רוגל אלפר פשקווילים של בוז ולעג לביידן. אפילו פשקוויל שאינו קשור לעניין – פשקוויל נגד מרצ, היוצא נגד המועמדים זהבה גלאון ויאיר גולן וקורא להקים מפלגת שמאל חדשה, יהודית ערבית, שתפעל להפיכת של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" (שם מכובס לביטול המדינה היהודית), הוא שירבב בתוכו פסקה של לעג לביידן.

מדוע הוא לועג לו? אפשר להסביר זאת בשנאתו לנשיא שהוא ידיד מדינת ישראל השנואה עליו, ושמגדיר עצמו ציוני; האידיאולוגיה שנגדה הוא נלחם בכל כוחו. זה אולי מסביר את השנאה, אך לא את הלעג. את טראמפ הוא שנא יותר אך הוא לא לעג לו, כפי שאינו לועג גם לנתניהו. הלעג הוא לעגו של השמאל הרדיקלי לשמאל המתון. כפי שהקומוניסטים לעגו תמיד לסוציאל-דמוקרטים. הם רואים בהם פשרנים, פרווע, חסרי חוליות. הם יכולים לכבד פשיסטים ולאומנים, אך לא שמאל מתון (וגם לא ימין מתון). אלפר הרדיקלי, רואה עצמו "מהפכן", ומהפכנים שונאים את ה"רפורמיסטים". אלפר רואה את הזרם ה"פרוגרסיבי" (בהזדמנות אכתוב מילה על המילה המכובסת הזאת) הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית ואינו יכול לשאת את העובדה שהמפלגה הדמוקרטית מעמידה בראשה אדם מתון.

* המקף – שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, מה חשוב יותר באידיאולוגיה של המפלגה, הדתי או הלאומי? תשובתו של בורג היתה: "המקף."

הציונות הדתית ראתה את העצמה כמקף המחבר, בין הלאומיות החילונית נטולת הדת לבין החרדיות שהיא דת נטולת לאומיות. אך המקף הוא מעבר לזה. הוא גם האידיאה של הציונות הדתית להיות הגשר בין חלקי העם, הגורם המאחד, המלכד. לא בכדי, המפד"ל של שפירא, של בורג, של זבולון המר, דחפה תמיד לממשלות אחדות לאומית.

איך הידרדרה הציונות הדתית למצב שהייצוג הפוליטי שלה הוא הקיצון ביותר; לאומנות קיצונית ודתיות קיצונית? הרבה מאוד אנשים בקרב הציבור הדתי לאומי סולדים מהסמירטוץ' של תנועתם ועוד יותר מכך, מהחיבור עם הכהניסטים. הציבור הרחב הזה, המחפש את המקף, את הגשר, נטול ייצוג פוליטי. הציבור הזה הוא האתגר למפלגת דרך ארץ ולימינה או לחיבור ביניהם (שאני תומך בו עקרונית, בתנאי שאיילת שקד תצליח לשכנע אותי שבשום תרחיש לא תחבור לגוש בן-גביר). המצע הראוי שיש להציג לציבור הזה, בנושאי דת ומדינה, הוא אמנת גביזון-מדן.

* בית המקדש הלא נכון – ארנון סגל משתייך לזרם החרד"לי המשיחי בציונות הדתית. הוא נושא את דגל הקמת בית המקדש בימינו, אולי יותר מכל דמות אחרת בחיים הציבוריים שלנו. הוא נושא את דגל העלייה להר הבית והרחבתה והעמקתה כנושא המרכזי של חייו. הוא עורך את "דף הבית" בעיתון "מקור ראשון", המופיע מדי שבוע ערב שבת ומעלה את סוגיית בית המקדש והר הבית על ראש שמחתנו. על פי כל הגדרה אובייקטיבית, ארנון סגל, הוא איש ימין קיצוני, אפילו רדיקלי. ארנון סגל חבר במפלגת הציונות הדתית (כלומר המפלגה המתיימרת לשווא לייצג את הציונות הדתית). לקראת הפריימריז, הוא הגיש את מועמדותו לכנסת. ומיד החלה סערה רבתי ומסע הסתה ושיימינג חריף נגדו. על מה ולמה? על היותו, תחזיקו טוב... ססמולן! וכל כך למה? כיוון שבית המקדש עליו הוא חולם ואותו הוא רוצה להקים, הוא בית מקדש לאלוהי ישראל, ולא לפולחן האישיות של נתניהו. כן, ארנון סגל אינו סוגד לנתניהו, ולכן הוא ססמולן. ולא סתם ססמולן, אלא ססמולן קיצוני, כי כל ססמולן, כלומר כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא ססמולן קיצוני. הרי אין ססמולן לא קיצוני.

המצפן של ארנון סגל אינו בנימין נתניהו אלא הר הבית ובית המקדש. ולכן, כאשר מדיניותו של נתניהו בנושא הר הבית לא נשאה חן בעיניו, הוא מתח עליו ביקורת. וכאשר עליית היהודים להר הבית הגיעה לשיאה תחת ממשלת בנט, הוא שיבח אותו על כך. נו, סססמולן או לא ססמולן?

לא זו אף זו – ארנון סגל מעז להיות בנו של חגי סגל. חגי סגל היה איש המחתרת היהודית ושנים רבות הוא עורך "מקור ראשון" ומראשי הדוברים של הימין האידיאולוגי בישראל. כעורך "מקור ראשון", הוא אינו רואה את תפקידו להיות שופר של נתניהו. ולכן, "מקור ראשון" הוא עיתון ססמולני קיצוני. יתר על כן, ארנון סגל מעז להיות אחיו של עמית סגל. ועמית סגל, הוא בכלל מהגרועים שבאויבינו. תשאלו את יאיר נתניהו. הוא בכלל לא עיתונאי, אלא שופר הרל"ב. עיתונאים אמתיים הם מי שיודעים מה תפקידם. שמעון ריקלין, ברדוגו, עקיבא ביגמן. הם מבינים שעיתונאות אמיתית, עיתונאות חופשית, היא להיות שופר ביריוני של נתניהו. הם אינם ססמולנים כמו חגי ועמית סגל. ובכן, רשמו לפניכם – ארנון סגל, ססמולן קיצוני.

* עגל הזהב – הלהיט החדש בדת פולחן האישיות - תליון זהב עם תמונתו של נתניהו. עגל הזהב 2022.

* לוזר גאה – איזה ביביסט כתב לי בלעג משהו על כך שהלוזרים הפוליטיים ממגנטים אותי. השבתי לו, שאני פשוט מזדהה עם לוזרים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא רקדו עם רוב העם סביב עגל הזהב. אני מזדהה עם הלוזרים שהאמינו ביהושע בן-נון וכלב בן-יפונה ולא הלכו אחרי עשרת המרגלים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא הלכו עם רוב העם אחרי שבתי צבי. אני מזדהה עם הרצל הלוזר, שהרוב המוחלט של העם לא הלך אחריו ולעג לו.

* העבֵרה שגומדה – כתב אהוד בן עזר: "במערכת המשפט הישראלית ובתקשורת התהפכו היוצרות. רק מקבל ה'שוחד' נאשם ואילו המשחדים, עוזריהם ועוזרותיהם הם לא מושחתים ולא אשמים. הם צדיקים שיש לחבקם, להגן עליהם ולטפחם. וצריך לכסות אותם כדי שלא יצטננו, כי רק בעזרתם נפליל את נתניהו!"

אב"ע טועה. בתיק השוחד בכתב האישום נגד נתניהו, תיק 4,000, הוא נאשם בקבלת שוחד והזוג אלוביץ' נאשם במתן שוחד. בתיק 1,000, שמשום מה העבירה בו גומדה לעבירת מתנות אסורות – העבירה היא רק של איש הציבור מקבל המתנה ולא של מעניקי המתנה. ולמה אהוד התבלבל? כנראה שכמוני, וכמו רבים נוספים, אפילו הוא, המעריץ את נתניהו, מבין שתיק 1,000 צריך היה להיות תיק שוחד.

* הצבעה אחת – כאשר בני גנץ עמד להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, ובוגי יעלון, יו"ר מפלגת תל"ם, שבה הייתי חבר, נתן את ידו לכך – בו ביום פרשתי מן המפלגה. טענתי שהרשימה המשותפת היא מפלגה אנטי ישראלית קיצונית, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל ובטרור. זו היתה עמדתי העקרונית. בנוסף לכך, התנגדתי לכך גם מבחינה מעשית. טענתי, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזו לא תחזיק מעמד יותר משבועות אחדים, היא תיפול, נלך לסיבוב בחירות רביעי והציבור יגרש במקלות את מי שידו היתה במעל, ונתניהו יזכה בניצחון גדול, חסר תקדים. בשיחות שקיימתי עם תומכי המהלך. הם ניסו לשכנע אותי, ולדעתי הם בעיקר ניסו לשכנע את עצמם, בטיעונים הבאים: א. לא מדובר בשותפות בקואליציה אלא בתמיכה מבחוץ. ב. צריך אותם רק להצבעה אחת. אח"כ נסתדר בלעדיהם. ג. ברגע שנתניהו ייצא מבלפור, הליכוד יתפורר וחברי כנסת מהליכוד יזחלו לממשלה שתקום, או שנתניהו יודח וכל הליכוד יזחל לממשלה. ד. בסוגיות הלאומית והביטחוניות, האופוזיציה תתמוך בממשלה, כפי שהיה מאז קום המדינה, ולכן אין מה לדאוג.

אני שומע היום שוב על הנכונות של לפיד להקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של המשותפת. אלי אבידר, למשל, מוביל קמפיין שעיקרו – הקריאה הזאת.

ההבדל בין אז לעכשיו, הוא שהניסיון לימד אותנו כמה דברים. על סמך הניסיון הזה, ראוי לבחון את הצידוקים להקמת ממשלת הפיגולים הזאת. א. כפי שטענתי אז, תמיכה מבחוץ גרועה אף יותר מכניסה לקואליציה, כיוון שאז אין לתומכת מבחוץ שום אחריות והיא תנהל מו"מ סחטני על כל הצבעה. ב. אין חיה כזו הצבעה אחת. בכל שבוע מתקיימות עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. כפי שראינו בממשלה הקודמת, אחרי שירדה ל-60 מנדטים, היא לא הצליחה לשרוד, בשל העדר רוב בהצבעות. קל וחומר כאשר מדובר בקואליציה של פחות מ-60 שמסתמכת על מפלגה קיצונית בעלת 15 מנדטים (כפי שהייתה אז הרשימה המשותפת). ג. כפי שראינו, נתניהו יצא מבלפור, אף ח"כ מהליכוד לא עזב, הליכוד לא החליף יו"ר וגם גוש נתניהו נשאר יציב. ד. כפי שראינו, האופוזיציה לא היתה אחראית והצביעה פעמים רבות נגד האינטרס הלאומי, כך שלבטח אי אפשר לסמוך עליה.

לפיכך, ברור שאסור להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכהניסטים ועוזריהם, צריכים להיות פסולי חיתון, מחוץ לתחום. אז איזו קואליציה תקום? ברגע שתהיה הסכמה על פסולי החיתון, תפתחנה אפשרויות קואליציוניות יצירתיות שונות. הן תחייבנה את השותפות בקואליציה לגמישות ולוויתורים, אפילו ויתורים כואבים, אך הכול עדיף על קואליציה עם אחת מפסולות החיתון.

* מענה לגזענות – ברשומה שפרסמתי לאחרונה, סיפרתי על מלחמתי מאז שנות השמונים בגזענות ובכהניזם, עוד בימים שבהם תמכתי בתנועת התחיה. בין השאר, סיפרתי איך צעדתי עם חניכיי, חברי גרעין "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער בחיפה נגד הכהניזם, שאורגן בידי מענ"ה; מטה על נגד הגזענות. אספר בכמה מילים על המטה. הקים אותו ועמד בראשו חברי יהודה וולמן, חבר קיבוץ מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. במטה, שהוקם ביוזמת התנועה הקיבוצית לאחר ש"הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, השתתפו כל המפלגות הציוניות מן הליכוד בהנהגת שמיר ועד רצ, העיריות הגדולות – ת"א, ירושלים וחיפה, ההסתדרות, כל תנועות הנוער מן הימין והשמאל, בתי ספר רבים ברחבי הארץ ועוד. מענ"ה פעל באופן צמוד עם יו"ר הכנסת שלמה הלל, שלאחר בחירתו של כהנא, ראה מתפקידו להילחם נגד תופעת הגזענות והכהניזם ולדאוג שלא תהיה עוד אפשרות לכהניסטים להיבחר לכנסת.

מענ"ה ערך בחוצות הערים מבצע החתמה ארצי להוצאת תנועת "כך" מחוץ לחום. 823,000 איש חתמו על העצומה. המטה רתם את ההתאחדות לכדורגל ומרכזי הספורט למאבק בגזענות ובכהניזם. המאבק במגרשי הכדורגל נפתח במשחק הכדורגל בין מכבי חיפה, האלופה להפועל פ"ת, בקריית אליעזר. ראשי ההתאחדות לכדורגל הגיעו למקום, ולפני שריקת הפתיחה נאמו נגד הגזענות יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מזכ"ל ההסתדרות חיים הברפלד ויהודה וולמן.

כפי שסיפרתי, בהפגנה בחיפה השתתפו כל תנועות הנוער, ובהן בית"ר ובני עקיבא. זה היה מקור הכוח של המאבק בגזענות הכהניסטית – ההתייצבות המשותפת של הימין, המרכז והשמאל שכם אל שכם כדי לדכא את ההתפרצות הגזענית הזאת. התוצאה הישירה הייתה החוק נגד הגזענות שנתמך בידי כל סיעות הכנסת, זולת סיעת היחיד (היה דבר כזה, בימים שבהם אחוז החסימה עמד על 1%) של כהנא. החוק אסר על הגזענים להתמודד בבחירות לכנסת. ואחרי שתלמידו המובהק של כהנא והמועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש הגשים את "תורתו" של כהנא בטבח בחברון, הוצאה תנועת "כך" אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור. היה זה ניצחון של הדמוקרטיה, היהדות והציונות על הגזענות הכהניסטית. אבל מסתבר שהיה זה ניצחון לטווח קצר. הגזענות הפשיסטית הכהניסטית המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. הימין הישראלי, שהיה שותף מלא ומוביל במלחמת החורמה בגזענות, שינה את עורו וחיבק בחום אל לחיקו את הכהניסטים. בג"ץ הקריב את החוק למולך "חופש הביטוי" ואיפשר לכהניסטים לרוץ לכנסת תחת שם אחר ("עוצמה יהודית"). וכעת השאלה היא איך נכניס את השד הכהניסטי חזרה לבקבוק.

* סנסציה במפלגת העבודה – היו"ר לא הודחה.

* ציבורה – כאשר מרב מיכאלי מדברת על האזרחיות והאזרחים הוותיקות והוותיקים שרוצות ורוצים, עושות ועושים נוסעות ונוסעים – זה טרחני, זה מעצבן, זה מתיש, זה מעיק, זה בעיקר מכער את השפה. אבל זו לא שגיאה בעברית.

לעומת זאת, כאשר היא אומרת שהציבור הישראלי חכם וחכמה, זאת כבר פרודיה על עצמה. אולי היא תעתור לבג"ץ נגד השפה העברית, על כך שהמילה ציבור היא בלשון זכר ולכן היא "מדירה" את הנשים, או משהו כזה? אגב, האם המילים – קבוצה, נבחרת, קהילה, עדה, סיעה, כת, מפלגה, ממשלה, הנהלה, הנהגה, מדינה, מעצמה, ממלכה, קיסרות, אומה ואנושות, מדירות מתוכן את הגברים?

* סמן ימני – כאשר נתבקשתי לכתוב באתר "תבור – יהדות ישראלית" על א.ב. יהושע (מאמר שאותו פרסמתי גם ב"חדשות בן עזר"), עמדה לנגד עיניי ההצפה של עשרות מאמרים עליו, ורציתי לתקוף את הנושא מכיוון ייחודי. מרבית המאמרים וההספדים עסקו, כמובן, ביצירתו הספרותית, והעיסוק בפעילותו הפוליטית והגותו הפוליטית עסקו בעמדתו בנושא הפלשתינאי ובתפנית החדה שחלה בה בשנותיו האחרונות. בחרתי לכתוב על א.ב. יהושע בנושא שרק מעטים עסקו בו – שלילת הגולה. הצגתי את השקפתו הייחודית, הסברתי מדוע אינה כנענית והשוויתי אותה ל"אוטואמנסיפציה" של פינסקר. גם מתחתי ביקורת על כמה מטענותיו. מכל מקום, לא היה זה מאמר שבו הצגתי את השקפתי, אלא את השקפתו של יהושע, ולכן המחלוקת של אודי מנור אינה איתי אלא עם יהושע.

עם זאת, לא אכחד שיש לי סימפטיה לסנטימנט של יהושע בנושא שלילת הגולה, כיוון שהוא הסמן הימני המציג את האידיאה הטהורה של שלילת הגולה שהייתה מיסודות הציונות. גם אני רואה בגולה תופעה שלילית ומייחל לעליית העם היהודי לארץ ישראל. אני חושש, שרוב יהודי הגולה יתבוללו בדורות הבאים, בעוד היהודים בארץ שבה הם רוב והתרבות היהודית היא תרבות הרוב, אי אפשר כמעט להתבולל. טבנקין אמר פעם שיהודי הוא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני בטוח שהנכד של מי שחי בארץ יהיה יהודי. לעומת זאת, רוב הנכדים של מי שחיים בגולה לא יהיו יהודים. אני מסכים עם א.ב. יהושע, שרק בארץ ישראל ניתן לחיות חיים יהודיים שלמים. ולכן, גם אם איני מקבל את הניתוחים ההיסטוריוסופים שלו (אך לא בז להם, כי הם מאתגרים את החשיבה שלנו), אני שותף, גם אם ברמה מתונה יותר, לשלילת הגולה, שהוא מציג. בניגוד למה שאודי מנור כתב, האנומליה שעליה מצביע יהושע אינה הקשר בין יהודים בארץ ובגולה, הרי גם הוא שמר על קשרים כאלה, אלא הזיקה בין דת ולאום, שאיפשרה  ליהודים לחיות בגולה, כי על דת ניתן לשמור בכל מקום. על התפיסה הזאת אני חולק, כפי שכתבתי במאמרי. דווקא העמים שהלאומיות שלהם התבססה רק על קשר עם המולדת לא שרדו כעמים ברגע שהוגלו ממולדתם, ואילו הקשר בין דת ולאום ביהדות, איפשרה את הזיקה לארץ ישראל לאורך הדורות, שבזכותה העם היהודי שרד את הגולה.

* מירה עוואד צודקת – הזמרת הערבייה הישראלית מירה עוואד עזבה את הארץ. על השאלה האם ירדה מן הארץ השיבה, שישראל אינה גבוהה יותר מארצות אחרות ולכן עזיבה אינה ירידה, ואולי אף עלייה. מבחינתה היא צודקת. ההגדרות עליה וירידה אינן טופוגרפית ואינן נוגעות למי שאינו יהודי. הן הגדרות זהותיות, רוחניות, תרבותיות הנוגעות רק ליהודי. יהודי אינו "מהגר" לארץ ישראל או ממנה. יהודי עולה מהגולה לארץ ישראל או יורד, חלילה, מארץ ישראל לגולה. לא-יהודי שמהגר מישראל לאירופה הוא כמו יהודי שמהגר מצרפת לבריטניה.

* עתירה קנטרנית – בג"ץ קיבל עתירה נגד בית החולים "לניאדו", על כך שהוא מפלה נשים לא נשואות, לעומת נשים נשואות, בכך שאינו עושה להן הפריה חוץ גופית. אילו במערכת הבריאות של מדינת ישראל היתה אפלייה כזו, העתירה היתה מוצדקת ופסק הדין – מתבקש. כך גם אילו היה מדובר בבית חולים ממשלתי או ציבורי. אולם בית החולים "לניאדו" הוא בית חולים פרטי, חרדי, בבעלות חסידות צאנז. למיטב הכרתי, פסק הדין שגוי והעתירה קנטרנית. פסק הדין שגוי, כי ישראל, כדמוקרטיה ליברלית, יכולה להרשות לעצמה להכיל בית חולים שנוהג על פי אורחות החיים החרדיים. העתירה קנטרנית, כיוון שבמקום לרוץ לבית המשפט, העותרת יכלה לגשת לבית חולים אחר בסביבה, למשל "הלל יפה" או "מאיר", ולבצע שם את הטיפול. לא כל דבר הוא "פרינציפ" ולא על כל דבר צריך לריב.

* פגע וברח – פרשת מופע 58 הדקות של עומר אדם, החזיר אותי לאירוע משנת 1999. הייתי אז מזכיר הקיבוץ ורכז תרבות. היה לנו פורום של רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן, יחד עם המתנ"ס, וארגנו סל של הופעות באולם הספורט במרום גולן. אחת מהן הייתה של זהבה בן, שהיתה אז בשיא הפופולריות שלה. המופע נקבע למוצ"ש. האולם התמלא עד אפס מקום. מחכים ומחכים והזמרת לא מגיעה. כשכבר תפסנו אותה, הסבירו לנו שהיא שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת לכיוון הצפון. לא ידעת זאת כשקבענו את ההופעה למוצ"ש? הסברנו לצופים וביקשנו את סבלנותם, ואכן, רובם ואולי כולם המתינו בסבלנות. והנה, זהבה בן מגיעה. הזמרת עולה על הבמה. קוצרת תשואות. שרה עשרים דקות, מנופפת בידה לקהל, אומרת להת' ויוצאת.

היינו בהלם. בטח ירדה להחליף בגדים. אולי תעלה לכמה הדרנים. אך לא. היא רצה למכונית ונסעה. ולאחר מכן הוסבר לנו שהיא מיהרה כי למחרת בבוקר היתה לה טיסה לחו"ל. כמובן שלא ויתרנו וקיבלנו את הכסף, או לפחות את חלקו הגדול, חזרה.

[אהוד: איך זרח מפרחונך שנתניהו אחראי גם לפשלה הביביסטית של זהבה בן?]

* שעליו לך נתנה מדינת היהודים – אין ראוי מ"מגש הכסף" לחתום את הסדרה הנפלאה של זיוה שמיר, על פזמוניו של אלתרמן. זיוה סיפרה שב-12.9.47, ימים אחדים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" בנמל המבורג, השתמש אלתרמן לראשונה במושג ההרצליאני "מדינת היהודים". 11 ימים לאחר מכן, הפליגה מבולגריה ספינת המעפילים "מדינת היהודים". עם המעפילים בספינה הזו נמנה אבי, יוסף הייטנר.

* דאבל פרקינג – נסעתי לפגישה בתל-אביב. חניתי במגרש חנייה וקיבלתי מיד מסרון מ"פנגו", שמזמין אותי להקליק ולהפעיל את החנייה. בתום הפגישה חזרתי לחנייה, נכנסתי לרכב, נסעתי ליציאה, והמחסום לא עלה. התקשרתי למשרדי החניון, ולא היה להם איך לעזור לי. וכך שילמתי על החנייה פעמים – פעם ל"פנגו" ופעם למגרש החנייה. ואני שואל אתכם, חבריי התל-אביביים. זאת הכנסת האורחים שלכם, לאנשים שבאים מן הצפון הרחוק?

נכנסתי לבית הקפה, התיישבתי עם בן שיחי. הוא אמר, מופתע, שהיה בטוח שאני הרבה יותר מבוגר. – "בן כמה חשבת שאני?" שאלתי. – "חמישים בערך". הוא הופתע שבעתיים לשמוע שאו-טו-טו אני בן שישים. האמת היא שאני אוהב יותר לקבל מחמאות כאלו מנשים צעירות.

* ביד הלשון: בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא היתה אוכלת אותה – כתבה במדור הספורט של "הארץ", במלאת חמישים שנה לניצחון הסנסציוני של נבחרת הנוער של ישראל בכדורסל, תחת המאמן רלף קליין ובכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת בריה"מ, קיבלה את הכותרת: "בלי האמונה בריה"מ לא היתה אוכלת אותה."

הכותרת מרמזת לניצחון הישראלי הבא על בריה"מ, חמש שנים מאוחר יותר – ניצחונה של מכבי ת"א על אלופת בריה"מ צ.ס.ק.א. מוסקווה, בווירטון שבבלגיה, במסגרת גביע אירופה לאלופות, 1977 (השנה שבה מכבי, לראשונה, זכתה בגביע). לאחר הניצחון קרא הקהל, רובו ככולו ישראלי, את קריאת הניצחון: "הוא הא מה קרה? צ.ס.ק.א. אכלה אותה."

כעבור שלוש שנים, ב-1980, עלתה התוכנית (הטובה ביותר לטעמי) של "הגשש החיוור" – "קרקר נגד קרקר", בבימויו של יוסי בנאי. אחד המערכונים הבולטים בתוכנית היה "שחקן כדורסל". במערכון, סלים וארזה (השם הפרטי הוא רבים של סל ושם המשפחה הוא שמה של קבוצת הכדורסל האיטלקית המפורסמת), מנסה להפוך את בנו, נשרק'ה, לכוכב כדורסל. הוא אינו מרשה לו ללכת לבית הספר ומאמן אותו בבית. אלא שנשרק'ה, הוא תלמיד מחונן, אך מגושם, כבד-תנועה ו... נאמר זאת בעדינות – ספורטאי הוא לא. המורה של נשרק'ה, מר תושיה, בא לביקור בית, לשכנע את האב להחזיר את בנו ללימודים. הוא מתקשה להאמין למראה עיניו. "אני לא מאמין!" – "תאמין, תושיה, תאמין. בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא היתה אוכלת אותה."

את סלים וארזה גילם שייקה. את נשרק'ה – פולי. את תושיה – גברי.

אורי הייטנר

* * *

על מבצע "ירקון" בפיקודו של אשר לוי

שנפטר השבוע בגיל 96

באביב 1955 השיק דיין את תוכנית הפעולה במצרי טיראן וקיווה לגייס את תמיכת בן גוריון והרוב בממשלת שרת. תוכנן מבצע עומר, על שם בנו של בר-לב (אף ששר הבט"פ מוותר על הו"ו), מח"ט גבעתי ומי שהיה ראש מטהו של דיין בפיקוד הצפון. "חלוקת העבודה בינינו," אמר אז האלוף לרמטכ"ל, "תהיה פשוטה. אתה תתקן אחר הצהריים כל מה שאקלקל בבוקר."

עומר היה מבצע חטיבתי בפיקוד בר-לב ובהשתתפות גדוד הצנחנים 890, בפיקוד אריק שרון. אהבה גדולה בין השניים לא צמחה שם. כהכנה למבצע נדרש סיור בציר החשוד כבלתי עביר, בין אילת לשארם א-שייח. המג"ד לוי הוביל חמישה אנשי סיור ומודיעין בהרפתקה מפרכת ומסוכנת, שהסתיימה בחילוץ של הרגע האחרון במטוסים קלים. הצל"ש שהעניק לו דיין הומר לאחר שנים בעיטור המופת.

עומר בוטל, בהיעדר התלהבות מצד בן גוריון ושותפי הסוד שבין השרים, אך תוצרי "ירקון" שימשו לאחר שנה את חטיבת המילואים 9, אנשי עמק יזרעאל בפיקוד אברהם יפה, בתנועתם באותו ציר ב"קדש". [" הארץ", 19.7.22].

אהוד: פגשתי את אשר לוי בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, בספטמבר 2013, כאשר השתתף בלוויה של בן-דודי יורם ליפסקי, שהיה אחד מחמשת המפקדים שלקחו חלק, תחת פיקודו, במבצע "ירקון" בשנת 1955. עכשיו כבר שניהם אינם, ונותר זיכרו של המבצע המסוכן  שאותו הם ביצעו בהצלחה וזכו על כך להערכה רבה.

יורם היה בנו-בכורו של דודי גרשון ליפסקי, אחיה המבוגר של אימי דורה-דבורה לבית ליפסקי בפתח-תקווה. יורם היה מבוגר ממני בשנה.

באתר הגבורה נכתב: סג"ם יורם ליפסקי התנדב למבצע "ירקון" בין התאריכים 9-12 ביוני 1955 – משימה מסוכנת וקשה. כאיש גבעתי הוא התמיד בביצוע המשימה, על אף תקלות וקשיים פיזיים החורגים מגדר הרגיל, וסיימה בהצלחה. על מעשה זה הוענק לו: עיטור המופת ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

באתר "מצפן ורשת" נכתב: מבצע "ירקון" היה מבצע ראשון מסוגו בתולדות צה"ל שכלל שיתוף פעולה תקדימי בין כוחות קרקע, אוויר וים. ביוני 1955 מיצרי טיראן היו חסומים לתנועה ימית ושיט ישראלי לכיוון מפרץ אילת. במטה הכללי תכננו מבצע לפתיחת נתיבי השיט. כהכנה למבצע, נדרש להכניס לשטח האוייב כוח סיור רגלי סודי שיבדוק את תנאי השטח. מפקד חטיבת "גבעתי" חיים בר לב בחר שישה סיירים, ביניהם אהרון לברן ודב שמחוני, להשתתף במשימה. הסיירים יצאו בסירה לכיוון סיני, על פי התכנון הם היו אמורים לרדת עד השעה 00:01 בחופי מצרים אך הסירה הגיעה לחוף בשעה 30:02 בלילה, למרות זאת הם החליטו לרדת מהסירה והחלו לסייר בציר. במהלך המבצע הקשר היחיד שהיה לסיירים עם הארץ התרחש רק בלילה, כאשר מטוס הדקוטה היה טס מעל הציר בו סייר הצוות, ובר לב היה מדבר עם הסיירים במכשיר קשר. היה מתוכנן שבאחד הלילות מטוס הדקוטה יגיע ויצניח לסיירים מים בג'ריקנים, בשלוש ההצנחות הראשונות המים צנחו בהרים ורק בפעם הרביעית המים צנחו בוואדי, בנקודה שהלוחמים יכלו להגיע אליה. באותו הלילה, לאחר שכבר טס חזרה לכיוון ישראל, שב המטוס אל הסיירים והם התבקשו להגיע לקו פרשת המים (קו דימיוני העובר לאורך ראש הרכס), נאמר להם שמשם הם יתפנו חזרה לישראל, וכך קרה. כחצי שעה לאחר שהמריאו, כוחות מצריים הגיעו לאותה הנקודה. כך נמנע מפגש מסוכן בין הצבא המצרי לכוחותינו.

על משימה זו הוענק לששת הסיירים, סא"ל אשר לוי, רס"ן עמנואל שקד, סגן יגאל תלמי, סגן אהרון לברן, סג"ם יורם ליפסקי וסמל דב שמחוני, עיטור המופת בידי הרמטכ"ל, על כך שהתנדבו למשימה מסוכנת וקשה זו, התמידו בביצועה וסיימו אותה על אף תקלות וקשיים פיזיים החורגים מגדר הרגיל.

* * *

דוד מלמד

אוטו ואליש – "המעצב העברי הראשון"

"סמוך לצוהרי יום ה', ה-13 במאי 1948, נכנס אוטו ואליש, סוכן פירסום וגרפיקאי תל-אביבי, למשרדו... על שולחנו מצא פתק: 'בוא מיד אל שרף בסוכנות.'

"ואליש, דלוק-עיניים אחרי לילה ללא שינה, לא נלהב מהזמנה דחופה וסתומה זו... עשרת הימים האחרונים עברו עליו בעבודה קדחתנית בהכנת סידרת בולים חדשים, תשעה במיספר, נושאי הכתובת 'דאר עברי'... ואליש שבילה את הלילה... בהשלמת ובהדפסת הבולים, אמר להציץ במשרדו וללכת הביתה לישון.

"אולם הפתק הקצר גזר אחרת, ומקץ רגעים אחדים עלה ואליש במדרגות בנין הסוכנות והופנה אל חדר בקומה ב'. בהיכנסו, נתקבל באנחת 'סוף-סוף' קצר-רוח, ושני הנוכחים בחדר, זאב שרף... ושלמה קדר... אמרו לו בקיצור נמרץ: 'עליך להכין תוך 24 שעות את האולם הגדול של המוזיאון בתל-אביב לשם עריכת טקס הכרזת המדינה.' עוד בטרם התאושש ואליש מתדהמתו קלטה אזנו שתי מילים: 'סודי בהחלט' – ושני מבשרי המבצע המפתיע יצאו את החדר."

כך פתח פנחס יורמן את מאמרו "מאחורי הקלעים של טקס הכרזת המדינה" בעיתון "דבר" ב-17 באפריל 1953, וכך גם נפתח סיפור מרגש על איש מיוחד ורב-כישרונות שנקלע אל לב אחד האירועים ההיסטוריים הגדולים בתולדות העם היהודי.

אוטה (אוטו) וליש, שעתה מלאו 110 שנים להולדתו (ב-25 באפריל 1906), נולד באוסטרו-הונגריה (לימים צ'כוסלובקיה), וכבר בצעירותו עבד כגרפיקאי בפראג. הוא עלה לארץ בשנת 1934 ופתח בתל-אביב סוכנות לפרסום וסטודיו לגרפיקה. הסטודיו שימש לא רק למטרות מסחריות אלא גם כמרכז עבור הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה").

וליש היה מעצב גרפי שיצר רבים מהסמלים הבולטים של המדינה, ובהם כתיבה קליגרפית (אמנות הכתיבה הקישוטית) של מגילת העצמאות, שהנציחה את מקומו בהיסטוריה של מדינת ישראל. כמו-כן עיצב וליש בולים, מטבעות, שטרות, מדליות, כרזות ציבוריות וכרזות של חברות מסחריות כמו "תנובה" ו"אוסם".

יורמן מתאר במאמרו את חלקו של וליש במאמץ הטכני לקראת הרגעים הגדולים של הכנת טקס הכרזת המדינה.

"בלי לאבד אף רגע אחד אץ ואליש אל המוזיאון, ובקיבתו חש ריקנות מוזרה מתוך התרגשות בלתי-שכיחה. אכן, אוטו ואליש, סוכן פרסום וצייר, היה נרגש! הגבר בן ה-42, יליד צ'כוסלובקיה, טיפל בקונגרסים הציוניים האחרונים בסידורים טכניים ואמנותיים, בהכנת וקישוט האולם וכו'... ויצאו לו מוניטין כ'הופך אולמות' מובהק, אך מעודו לא הועמד במשימה נכבדה מעין זו שיש לבצע ביממה אחת. במוזיאון בתל-אביב כבר ידעו המנהלים, כי יש להעמיד את האולם לרשות ואליש – ולא לשאול שאלות... לפי הוראות שרף וקדר, התקשר ואליש עם ד"ר ריבקינד, איש קרן-היסוד... הממונה על ההזמנות לטקס. בידי ריבקינד היתה רשימת מוזמנים ארוכה וואליש נאלץ לנהל מאבק קצר ועז, 'לקצר את הרשימה ככל האפשר...' לפנות ערב נקרא 'הופך האולמות' עוד פעם אל שרף ונאמר לו להיות מוכן לכתוב את הצהרת הקמת המדינה...

"צירי מועצת העם חתמו ישר על הקלף בעוד משה שרתוק מחזיק בקלף. 'דבר' כתב ב-16 במאי 1948: 'שרתוק אוחז בקצה המגילה של קלף כיהודי אדוק שאוחז בגווילים בשעה של קריאת-תורה. הוא אינו משמיט לרגע את הקלף מידו כמשרת העם... בשבועות הבאים, גדושי מאורעות המלחמה, הוחל בטיפול סופי בהכרזה. דרוש היה סופר סת"ם שיכתוב את נוסח ההכרזה על קלף. הרבנות הראשית המליצה על סופר סת"ם, הלה ניגש למלאכה אך הניסיון לא עלה יפה ובסופו של דבר ביצע ואליש ועוזרו רודי סידנר את העבודה העדינה. צריך היה להחליט על הכתב והכתיב, מספר תורה עתיק נבחרה אות ספרדית ברוכה בשתי מעלות: נאה ונוחה לקריאה... לא היתה חותמת מדינה ושני סופרי סת"ם עשו חותמת ממגן דוד."

וליש נכנס להיסטוריה בעיקר בשל הקליגרפיה של מגילת העצמאות, אך כידוע, בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, לא הקריא בן-גוריון את הכתוב מן המגילה. בידו היתה טיוטה שהודפסה במכונת-כתיבה, משום שהוויכוחים על ניסוחי המגילה איפשרו לווליש להספיק לכתוב רק את חלקה התחתון. לכן היתה המגילה עשוייה משלושה ריבועי נייר-קלף תפורים, ובתום הטקס היא נתפרה אל קלף ריק שעליו חתמו חברי מועצת העם.

ב-3 במאי 1968 כתב "דבר": "אחרי הטקס – כשהמלחמה עדיין בעיצומה – פנה וליש לרבנות הראשית, וביקש ממנה להמליץ על סופר-סת"ם מנוסה, שיעלה את נוסח מגילת העצמאות על הקלף. הסופר שהרבנות המליצה עליו ניגש למלאכתו העדינה, אך טעה כנראה בבחירת הדיו. במקום אותיות מלאכת-מחשבת, כוסתה המגילה בכתמים מכוערים, שטישטשו כליל את השורות. בסופו של דבר, ביצע אוטו וליש – שנסתייע בעוזרו רודי סינדר – את כתיבת הקלף, לאחר שבחר אות מתאימה מספר תורה עתיק."

לאחר עלייתו לארץ בשנת 1934 היה וליש אחראי על הסידורים הטכניים והאמנותיים, כולל הכנה וקישוט האולמות של הקונגרסים הציוניים. נוסף לכך היה אחראי גם על עיצוב היכל העצמאות במוזיאון תל-אביב הראשון לקראת טקס הכרזת העצמאות. כמו-כן עיצב את סמלי המשטרה והצבא של ישראל ואף הגיש הצעות לדגל ולסמל המדינה – הצעות שלבסוף לא התקבלו.

בימים שבהם עסק בעבודה חשאית ריכז וליש את עיקר עבודתו בצריף הנמצא במקום שבו משתרע היום מיתחם המגורים והבילויים "שרונה", מול הקריה בתל-אביב.

בשנים שלאחר-מכן ערך וליש תערוכות בולאיות בארץ ובחו"ל ויצר את סידרת הבולים הראשונה שהנפיקה המדינה "דאר עברי". הסידרה הוכנה ערב הקמת המדינה בפעילות קדחתנית ובתנאי מחתרת, והשם "דאר עברי" נקבע משום שלמדינה עדיין לא היה שם רשמי.

נושא הסידרה היה מטבעות יהודיים שנטבעו בעת העתיקה החל מתקופת ממלכת החשמונאים ועד דיכוי מרד בר-כוכבא. וליש המשיך לעצב בולים עבור נושאים שונים גם בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. הוא היה האיש שעיצב את מטבעות הפרוטה הישראליים ואת המדליה הממלכתית הראשונה של המדינה, וכן עיצב שטרות-כסף, כרזות וציורי-לוגו עבור חברות שונות.

העיתון "דבר" סיפר על בולי "דאר עברי" ברשימה ב-24 באפריל 1958 ש"בתחילת 1948... כמעט בשעת-האפס, פנה ד. רמז אל הצייר אוטו וליש וביקש את הצעתו. אך משום שווליש הוא אחד מאלה, הרואים את הנולד – זה כבר שייך למקצוע של סוכן-פרסומת – לא חיכה להזמנה והצעתו היתה כמעט מוכנה אצלו: ציורים של מטבעות עתיקים מתקופת המרד הראשון והשני נגד הרומאים (70-66, 135-132 לסה"נ)."

דוגמא לפן נוסף ביצירתו של וליש היא ספרון שיצא-לאור בשנת תרצ"ח (1938) "ארץ ישראל, דיאגרמות ומיספרים" בהוצאת הלשכות הראשיות של קרן-היסוד ושל הקרן הקיימת לישראל. את הספרון כתב ד"ר א' מכנר ומלווים אותו כמובן ציוריו של אוטו וליש.

במאי 2015, כשווליש כבר לא היה בין החיים, נערכה תערוכת-יחיד ראשונה שלו במוזיאון תל-אביב, "פני עם וארץ", שכללה מבחר מהכרזות שבאוסף המוזיאון ופריטים מאוסף בנו ערי וליש. בתערוכה שנערכה על יצירתו הוא הוצג כתועמלן שראה עצמו כחלק חשוב במאבק על הקמת המדינה.

היו שכינו את וליש "המעצב העברי הראשון" (כמו עדי רובינשטיין ב"ישראל היום") וציינו שהביא עמו ידע וניסיון גרפי אירופי – מצרך חשוב בתקופה שלפני קום המדינה. ואכן, וליש פנה מיד ליישום הידע שלו לשם עיצוב מודעות, סמלים ומוצרים של העשייה הלאומית. הוא עסק בכל: הגה, יזם, צייר, הדפיס, הפיק, אירגן, ביצע והביא לדפוס – בימים שבהם כל העבודה נעשתה באופן ידני.

"לווליש שמור מקום בשורה הראשונה של היכל התהילה של גדולי המעצבים הגרפיים בישראל" – אומר המעצב הגרפי, הטיפוגרף והמאייר רני רדזלי באתר YNET. וליש זכה בהזדמנות להיכנס לספרי ההיסטוריה דרך עיצוב התוצרים הממלכתיים.

בפרקי-זיכרונות שהחל לגבש כספר בשנות ה-70 ולא הספיק להשלימם בטרם מותו, כתב וליש בהתייחסו למטבעות היהודיים העתיקים שעיטרו את סידרת בולי "דאר עברי": "לעמנו לא היו בתקופת עצמאותו בעבר סמלים ממלכתיים חזותיים. העצמאות באה לידי ביטוי על-ידי המטבעות אשר הוטבעו בזמן הזה. בחרתי אפוא את הסמלים אשר הופיעו על מטבעות יהודיים לפני כאלפיים שנה."

בסיכומו של דבר, וליש הטביע את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל והצליח להעניק מראה חזותי כמעט לכל מה שנקרה בדרכו. יצירותיו מעידות על יוצר בעל תודעה היסטורית, שהבין את גדולתו של הרגע והשתתף בעיצובם של מעמדים היסטוריים יוצאי-דופן. מכלול יצירתו נפרש על פני מיספר עשורים ויבשות ומשקף את השינויים בטעמים וברפרטוארים של התרבות הישראלית.

כישרונו היחיד במינו, תשוקתו העיצובית חסרת התקדים, גמישותו כמעצב, ונכונותו להתפתח עד הרגע האחרון לחייו היצירתיים, הם מאפייני אמנותו של וליש בעידן כינון האומה.

בני דורנו הממוחשב יביטו אולי בתמיהה על כל הכרזות שעיצב וליש, האיש שפעל ויצר בעידן שבו פוטושופ לא היה קיים, אך תרומתו לפיתוח התרבות החזותית שהתהוותה בישראל היא אחד הסיפורים המרתקים של התקופה, שלא נחשף דיו עד עתה, ויש לקוות שיזכה למקום הראוי לו בפנתיאון התרבות של ישראל.

ואולי סמלי הדבר שאוטו וליש נפטר ב-15 במאי 1977, התאריך הלועזי של יום-העצמאות, 29 שנים לאחר היום שבו הטביע את חותמו הגרפי על מגילת העצמאות של ישראל.

דוד מלמד

* * *

יונתן גורל

בחינת בגרות במתמטיקה

תמיד "הסתמכתי" על חיים גורי ז"ל. הוא סיפר לי כי כאשר האוניברסיטה היתה ב"טרה סנטה", קבלוהו ללימודים בלי "בגרות במתמטיקה".

בעיניי, זה נראה כחלום רחוק, מיוחל, אבל רחוק. ייסורים רבים גרמה לי "בגרות במתמטיקה", בגללה נשרתי מהלמודים וכל השתדלויותיו של פרופסור הלקין ז"ל לא הועילו, ה"מחסום" נשאר. סופו של דבר – התקבלתי להיות מורה באוניברסיטה ב"הר הצופים" בלי "בגרות" ובלי "תואר אקדמי", וכשהיה נדמה לי שרווח לי באה האוניברסיטה והעמידה בפניי – "תארים אקדמאים" או נשירה.

וכך מצאתי עצמי סר למשמעת האוניברסיטה ועם הקשיים, בעיקר הפסיכולוגים, לומד לתואר ראשון ומסיים אותו ב-1977. הלא יאומן קרה. ואז באה האוניברסיטה ואמרה  "קידום, רק עם תואר שני, מוסמך." ושוב, בלית ברירה, וכשאני עובד בשתי משרות, עשיתי תואר שני ובעקבותיו קבלתי דרגת "מרצה" ו"קביעות", וכאשר התחלתי בדוקטוראט, וכשהיה נדמה שאני מסיים אותו – באה האוניברסיטה וסגרה את המחלקה בה עבדתי, ולמורת רוחי הוציאה אותי לפנסיה, כך שעבודת הדוקטור שלי נראתה לי מיותרת ולא רלבנטית, וגם אם היו בידי פרקים שלמים בעבודה מוכנים, היא נגנזה ולא זכתה לצאת כספר, כפי שהמנחה שלי פרופסור דב נוי ז"ל תיכנן.

אגב "עבודתי" היא על "יהודי גרוזיה", בעיקר "היסטוריה, מסורת, תפישת עולם והקשר עם ארץ ישראל", וכשכתבתי אותה היו לנגד עיניי סביי מצד אבי שעלו לירושלים בין 1840 ל-1880 והתחתנו עם יהודיות ספרדיות שהיו בירושלים באותו זמן, ו"הייחוס" שלהן העניק ל"עולים מגרוזיה של המאה ה-19" מימד חדש, ועליי לציין שסבי, אבי אימי, היה "נשיא עדת הגורגים" ומת באמצע כהונתו בהיותו בן 57 והוא קבור בהר הזיתים ב"חלקה הגורגית" ליד הוריו, שמתו ב"זיקנה מופלגת".

הנה כי כן, "נתח" מההוויה הירושלמית של "הראשונים" שזכו לחיות ולמות בירושלים, מה שהעניק להם תחושה של חיים שלמים, מספקים ורבי תוכן ועלילה... וכך כתבתי את תולדותיהם בלי "בגרות במתמטיקה".

יונתן גורל

אהוד: אני קיבלתי את תעודת הב"א בפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים מבלי שמילאתי את החובה של שיעור שנתי בהתעמלות. כנראה שכבר אז סברתי, שההתעמלות הטובה ביותר היא המנוחה.

* * *

אסי דגני

שיר על שני רופאים

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת

לִמְדָּנִי ד"ר גְּרִינְפֶלְדֶּר

(רוֹפֵא פְּרָטִי)

כֵּיצַד לְהִתְנַגֵּב

אַחֲרֵי הָרַחְצָה:

עִם הַמַּגֶּבֶת

מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

לִמְשֹׁךְ לִשְׁנֵי הַצְּדָדִים,

הֵנָּה וָהֵנָּה,

יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה,

הָלֹךְ וַחֲזֹר,

אַחַר לְנַגֵּב אֶת הַשֵּׂעָר,

אֶת הָרֹאשׁ וְכָל הַשְּׁאָר.

עַד הַיּוֹם

מְשַׁמֶּשֶׁת אוֹתִי

תּוֹרָתוֹ זוֹ

וַאֲנִי זוֹכְרוֹ לְטוֹבָה.

וְהָיָה רוֹפֵא אַחֵר, ד"ר קְלֵיבֶּרְג

שֶׁאִמִּי עָבְדָה אֶצְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם

אַחֲרֵי שֶׁגָּמְרָה אֶת בֵּית הַסֵּפֶר לַאֲחָיוֹת

וְהִיא פָּנְתָה אֵלָיו עֵקֶב מְצוּקָתִי.

הַקְּלִינִיקָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה אָז בְּחֵיפָה

וְנָסַעְנוּ אֵלָיו.

אֻשְׁפָּזְתִּי שָׁם, אֶצְלוֹ עַל הַכַּרְמֶל,

עִיר יָפָה חֵיפָה,

חֵיפָה עִיר יָפָה –

וְהַזְּמַן פָּתַר אֶת הַבְּעָיָה שֶׁלִּי.

אסי דגני

* * *

מכתב מחנה סמוכה מושיוב

16.7.2022

שלום רב אהוד בן עזר,

ראשית, תודה על זה שאתה מפרסם את רשימותיי. אלמלא זה היה זאת, אולי לא הייתי כותבת כלל, או שהייתי כותבת והכל היה נשאר על דיסקט. היום, כשאני כותבת, אני יודעת שיש לי קהל קוראים. אני כותבת את עצמי, וכבר לא רק כותבת לעצמי. זכיתי בזכותך לצאת לאור.

באשר לתגובתך על "תנו להם כנפים" שכתבתי, ופירסמת ב"חדשות בן עזר 1762 ו-1764, אשיב על שאלותיך אחת לאחת:

לא מאפשרים לילדי בית הספר בתאילנד לדבר עברית בהפסקות, כי הילדים הישראלים מהווים רוב בכל הכיתות, ומטרת בית הספר שהם ילמדו אנגלית. אני מרגישה שזה מבורך, כי זו הכוונה של ההורים לשלוח אותם לבית ספר אנגלי. ההורים רואים שיש חשיבות להקנות לילדיהם את השפה האנגלית וזו הסיבה שדניאל, הבן הצעיר, התחיל ללמוד בבית ספר פרטי דו-לשוני, שנפתח כאן בבית חנן, מכתה א' עד כתה ג' (עד שפרצה הקורונה). לאחר ה"סגרים" הרבים, שבעטיים כמעט שלא למדו בבית הספר. אימם יצאה לחל"ת ולקחה את המושכות והתחילה לסייע לילדים בלימודים ולקדם אותם. רשמה אותם לחוגים בזום: אנגלית, מתמטיקה ועברית, כי מערכת החינוך הייתה משותקת ולא תיפקדה. בתאילנד הם מדברים עברית בבית, קוראים ספרים בעברית. הילדים ממשיכים לקבל שיעורים פרטיים מהארץ בזום, בעברית ובמתמטיקה, כדי לחזור ולהשתלב בארץ במערכת החינוך לכשיחזרו ארצה.

כמובן, שאני מקווה שתוך זמן קצר הם יחזרו. בימים אלה הם בונים כאן את ביתם ליד ביתנו במושב והם קשורים אלינו ואנו אליהם בחבל הטבור.

נסיעתם בזמן הקורונה, למרות שבעלי הטיל עליה "וטו", יצאה לפועל, כי הרגשנו שחייבים לשחרר אותם, לצאת ולראות עולם. איש מאיתנו לא מוכן להפסיד את ילדיו, ולשמוח שהם חיים בארץ רחוקה, אך לתת להם הזדמנות לפקוח עיניים ולראות ארצות ותרבויות אחרות, כשאת עבודתם הם עושים מרחוק, למה לא?

נכון שהסכנה שהם יפלו ברשת ולא ירצו לחזור. החשש קיים. אנו לא רוצים לראות את הנכדים פעם בחצי שנה או שנה, בעיקר בגיל הזה שהם צומחים ומתפתחים, אך אנו שמחים שהם חווים עולם אחר, שלא ידעו שהוא קיים, וגם מושכים אותנו לבוא לבקר אותם וגם לארח אותנו "בביתם" בהרבה אהבה וחום ולשתף אותנו בעולמם.

אני חוששת מתסריט האימה, שהם עלולים להישאר שם יותר מדי זמן, או לנדוד למדינות אחרות. גם אם כן, את הקשר איתם נמשיך לקיים. לא נעניש אותם, כי מלבדנו אין להם אף אחד, וכל עוד מתאפשר לנו מבחינה בריאותית, ניסע לבקר אותם. הם באופוריה מכל הבחינות, ולא נמנע מהם ליהנות.   

תאילנד נתפסת כמקום שיש בו "תיירות מין", ארץ של ארבעת הSים: SEA, SUN, SEX, SAND  – ועליה כביכול כולם נדלקים, אבל מדובר במשפחה עם ילדים ולא זה הדבר היחיד שהיא מציעה. מדובר במדינה יפיפייה, עם נופים מדהימים ומקדשים מיוחדים, ותרבות אחרת ופירות אקזוטיים ופילוסופיית שמחפשת את השלווה והרוגע בנפש ואת הנתינה לאחר. האקלים שם לא נסבל – חם ולח והרבה גשמים.

דווקא תאילנד, בניגוד לארצות הברית, מאפשרת סוג של שקט, רוגע, מדיטציה, יוגה, ופחות מרוץ אחרי רכוש. מספיק מכנסיים קצרים, חולצת טריקו או גופייה, וכפכפים, כי ממילא נרטבים וחובה לחלוץ נעלים לכל מקום שנכנסים. דווקא הצניעות שם כבשה את בתי וגם אותי, למרות שלתיירים הם מציעים מה שהם לא יכולים לאפשר לעצמם, אך זוהי פרנסתם.

באשר לתופעה של צעירים ומשפחות שעוזבים את הארץ והולכים לחיות בארצות אחרות ובין היתר מוצאים שם פרנסה, רואים עולם וכל השאר וגם נתקעים שם לעולם. אפשר לראות בכך כאב גדול למשפחה ולעם, אך זוהי דרך העולם. משחר ההיסטוריה יהודים נודדים, לא מוצאים את עצמם כאן. זה הפסד למדינה ולהורים שבארץ נותרים ומחכים לביקורים.

בוא לא נשכח, שאנו מדינה קטנה וצפופה והבילוי בכבישים מדי בוקר לעבודה ובחזרה אורך שעות רבות וגוזל הרבה עצבים. האלימות, הפיגועים, הטילים, המהומות, הדריסות, כואבים ומתסכלים. יש מדינות שבהן ניתן למצוא את השקט, שבארץ כל כך חסר. כמובן לתקופה מוגבלת. אתה יודע יפה שכמחצית מהעם היהודי לא חי בישראל. מי שיושב על סיר הבשר,  לא עולה לישראל. יעלו הנרדפים, הפליטים, ואלה שגילו את הציונות באיחור. אולי זה בסדר. אנו מדינה קטנה, ואין מקום לכולם, וחלקם הגדול עושים נפלאות בעולם ואף זוכים לפרסים ולפרסי נובל ומאדירים את שם העם היהודי. ראה את אלברט בורלא שעומד בראש חברת "פייזר", שחברתו המציאה את החיסון נגד קורונה ואת הקשר החם שהוא מגלה כלפי מדינת ישראל כשהוא עצמו אזרח ארצות הברית. וראה שחקנים שהיגרו מהארץ ועשו קריירה נפלאה בכל מקום בעולם והביאו לנו שם.

אני שואפת שילדיי יגדלו את ילדיהם כאן במדינת ישראל, שבה נולדו. הם נולדו למדינה משלהם, אנחנו לא!!! ואנו יודעים כמה זה היה קשה וכמה דם נשפך לפני ההקמה וגם אחר כך ועד היום זה כך. אין לי כל התנגדות שבתי יצאה עם בעלה וילדיה ורואה לעומק מדינה אחרת. אני מאוד מקווה, שהיא תשוב בחזרה עמוסת חוויות והרגשה שהיא הגשימה חלום ותאמר, "אין כמו בבית..."

לכן אני חושבת שצריך לתת לילדינו "כנפיים לעוף" וגם להראות להם את הדרך חזרה. ויש מצב שרבים ישתקעו במדינות שונות ויגלו יכולות וימצאו תעסוקות ויפרחו ויצמחו. להורים, זה יכאב, אך הם גם יהיו גאים בילדיהם שעושים חייל בכל מקום שבו הם נמצאים. היום בכל מדינה ובהרבה ערים בעולם יש "מושבות ישראליות", ושם מחפשים את הקרבה למי שיש לו רקע דומה לשלהם.

בידידות,

חנה מושיוב סמוכה

* * *

מכתב מרעות מושיוב רבסקי

16.7.2022

לאהוד בן עזר שלום רב,

אנחנו ממש לא ירדנו מהארץ, אנחנו במסע משפחתי בעולם לזמן קצוב. לומדים, מכירים תרבויות, רואים נופים ותופעות טבע ומקומות מיוחדים, לומדים להתחבר, להכיר את העולם את עצמנו. ישראל היא הבית, אבל זה לא אומר שאסור לנו לטייל לטווח ארוך בעולם ואז לשוב אליה מלאי געגועים.

תאילנד כבר מזמן לא רק מקום לקשישים וצעירות תאילנדיות אלא מקום כייפי זול עם טבע עוצמתי ואנשים סופר נחמדים למשפחות ולרווקים צעירים. כמובן שתופעת הקשישים קיימת. ראינו זאת רק באזורים ספציפיים כמו פאטיה וזה לא קשור אלינו בשום צורה.

לילדים אסור לדבר בבית ספר בעברית, כמו כן, אסור לדבר ברוסית, בגרמנית ובכל שפה אחרת. זה בית ספר אנגלי שמטרתו לימוד אנגלית ועל הילדים להתמודד עם השפה. זו היתה אחת המטרות המרכזיות שלנו במסע, לאפשר לילדים לשנה שנתיים ללמוד אנגלית בדרך הטובה ביותר ולהכינם לתפקידים עתידיים בעולם גלובלי ולפתוח את העולם בפניהם.

אנחנו עובדים פה מרחוק, בעלי עובד כעצמאי דרך הזום והטלפון ופעם בכמה חודשים הוא מגיע לארץ לחודש או יותר לראות מה נעשה.

אנחנו מאושרים שיצאנו ממרוץ העכברים בארץ לשנה בעולם, איפשרנו לעצמנו ולילדנו לנשום, לחשוב, לחשב מסלול, ליהנות מהטבע ומתרבויות ומלהכיר אנשים חדשים. זו חוויה לכל החיים.

ישראל היא הבית, והבית מחכה לנו, אבל כרגע אנחנו חיים נהנים, קולטים ולומדים. לא ירדנו ולא ברחנו. הכול בסדר. נגיע לתיכון ולצבא. אנחנו פטריוטים אמיתיים ומשגררים את ישראל באהבה ובכבוד. אימי לא עלתה למעברה מעיראק ובתה לא ברחה. ולא סתם הסבים של אבא שלי הגיעו לארץ בטרם היתה לנו מדינה, האחד מבולגריה ב-1919 והשני מגרמניה ב-1939 – ולמרות הקשיים אז, אחד הקים כאן יישוב והשני היה רופא. אנחנו לגמרי עושים מה שטוב לנו ויודעים שאין לנו ארץ אחרת מלבד מדינת ישראל.

שבוע טוב.

רעות מושיוב רבסקי

* * *

יצחק שויגר

דעה קדומה

בוקר

"אני אראה לה מה זה פסיכולוגית MA BA.

"מה היא חושבת לעצמה, שהתכשיטים שקיבלתי במתנה, זה עניין שלה?

"אני אראה לה מה זה לתת לי תכשיט רומני ועוד לרמות ולהגיד שזה עלה 42,000 דולר. זה לא היה שווה אפילו עשרה דולר התכשיט המזויף הזה.

"עומדת בבית המשפט כמו איזה פרציפלוכה ומדקלמת את השקרים שאמרו לה להגיד.

"אני שותה שמפניות? אני משתכרת מריח של שמפניה! אני לא הכנסתי לפה שלי אף פעם אלכוהול חוץ מיין מתוק של קידוש  שאבי הכריח אותי לשתות  בקידוש של יום שישי."

הצעקות רק המשיכו והמשיכו ואני לא מבינה מה קורה פה. אני גרה בבניין שקט, וצעקות כאילו ששומעים בכל הבניין. זה לא רגיל אצלנו. וגם התוכן שלהן מסקרן מה לעשות. אני רק בן אדם.

אני מתקשרת לסיגלי חברתי הקרובה.

"את לא מאמינה מה אני שומעת? אני שומעת צעקות איומות  בבניין שלנו. כל מה שאני שומעת אחת לאחת, זה חזרה על כל הפרטי כל של בית המשפט  הזה בירושלים. את יודעת, לאיזה משפט אני מתכוונת. אני לא הייתי בבית במשפט, אבל די בקיאה לפי מה שפורסם בעיתון. ואני עוקבת כמו כולם. איך אפשר שלא. יכול להיות שההיא, את יודעת, זאת שקיבלה את התכשיט הרומני נמצאת אצלנו בבניין?"

"יכול להיות? למה, יש לה חברה אצלכם בבניין?"

"לא יודעת. יכול להיות שההיא, השכנה מקומה ראשונה, היא חברה שלה. זה מתאים לפי הגיל וגם אני יודעת שהיא היתה צעירה, אז היא הייתה דיילת."

"אני לא מאמינה שהיא תצרח ככה. במקום זר, אבל אם את אומרת  ששומעים טוב?"

"תאמיני לי, סיגלי, שומעים טוב מאוד. את יודעת מה, כדי להיות בטוחה, חכי רגע, תישארי על הקו. אני אלך לצד השני של הדירה, שפונה לרחוב. שם בטח שומעים יותר טוב.

"סיגלי, את לא תאמיני לי. בדיוק עכשיו שהלכתי לצד השני, אז הצעקות  פסקו. יש לי במרפסת של המטבח כזה תריס שתמיד אני סוגרת אותו, אבל עכשיו פתחתי קצת, שאוכל להציץ וגם לשמוע את הצעקות ואז הצעקות הפסיקו וראיתי ככה דרך החריצים, ממש בין העלים של העץ שמכסה את הכניסה לבניין, ככה חלק מדמות של אישה  בלונדינית, כשהיא יוצאת מהבניין. אבל היה קשה לראות ולזהות בדיוק. את יודעת בקושי רואים שם משהו."

"מה את אומרת? אז בטוח שזאת היא. כי אם הצעקות הפסיקו ויצאה אישה בלונדית מהבית אז היא פשוט הלכה."

"סיגלי, מה כדאי לעשות? שווה לעשות עם זה משהו?"

"למה לא? תתקשרי למישהו בכיר. לא איזה זוטר. תתקשרי נניח לבן כספית. הוא שומע דבר כזה ישר הוא  כותב מאמר. והוא גם חוקר קודם. הוא לא סתם כותב ללא ביסוס. יש לו אינטואיציה של כלב שמריח כמהין. את יודעת כזה כלב שהאיטלקים יוצאים איתו לחורשה והוא מריח ומוצא מתחת האדמה פטריות שכל אחת עולה מאתיים יורו."

"ומה הוא יכול כבר למצוא?"

"מה את מדברת? תחשבי בהיגיון. הוא יכול למצוא שהשכנה שלך היא חברה של האידיוט המיליונר האוסטרלי והיא קשורה באיזה שהוא קשר איתו. בכל זאת דיילת, את יודעת איך שהן. אולי ההיא השכנה החברה של הדפוק האוסטרלי שבעצם היא יזמה את כל הקשר איתה. היא היתה חברה שלה מתקופת הדיילות והיא הכירה לה את האוסטרלי וככה הנשים ניהלו את העניין  ושיכנעו אותו לקנות את הבית שלידה בקיסריה. אחר כך בעלה ראה שהוא כזה עשיר וכזה פזרן, אז הוא למד לחלוב אותו ואפילו היה הולך להתגלח אצלו כי הוא אוהב את האפטר שייב שלו."

"תשמעי את ממש צודקת. בטח בגלל זה לא עשו עניין מזה שהאוסטרלי נעשה פתאום שכן שלו. יכול להיות שלא רצו להתחיל להתעסק עם העניין הזה. כי מה בסך הכול מה הוא עשה? הוא עשה לכל היותר עסקת תיווך  של הבניין שליד הבית שלו בקיסריה וסידר שהאוסטרלי יבנה שם  ארמון. אבל הוא לא קיבל עמלה . אז זה מותר, לא?"

"מעניין . אז איך מתקדמים ?להתקשר עכשיו לבן כספית?"

"אני הייתי מחכה כמה שעות. עכשיו בוקר, זה לא בוער. אולי אחרי הצהרים, ככה בחמש, תיכנסי לשכנה ותגידי לה: 'אולי יש לך במקרה קצת חלב? אני מתה לאיזה קפה של אחרי הצהריים עם חלב ובדיוק נגמר לי החלב.' ואז יש מצב שהיא אומרת לך, 'בואי תיכנסי, תשתי יחד איתי. אני בדיוק מכינה לעצמי.' ואז את מדובבת אותה, כמו, 'מה היא עשתה כשהיתה צעירה.' ואם היא תזכיר שהיא היתה דיילת, את יודעת שאת נמצאת על קרקע בטוחה."

סוף היום

"סיגלי  הי."

"מה קורה היית אצל השכנה?"

"הייתי. היא פתחה את הדלת וביקשתי חלב והייתי מה זה נחמדה וחברותית כזאת."

"והיא?" – "קצת עוינת. היא אמרה 'חכי פה.' והלכה והביאה לי חצי כוס חלב בכוס נייר והגישה לי." – "ושאלת?"

"כן. היתה לי ברירה  היא לא נתנה צ'אנס ולא הכניסה אותי לבית שלה. אמרתי לה:  תשמעי אני לא רוצה  לחטט יותר מדי  אבל הבוקר שמעתי צעקות רבות מהבית שלך, קרה משהו?"

"אז היא מסתכלת עלי בחיוך כזה עקום, ואומרת: 'אני עכשיו עושה סדנת צעקות אצל איזה פסיכולוגית. היא אומרת שזה טוב להרגעה. והבוקר היתה לנו פגישה. והיא, הפסיכולוגית, ביקשה שלפני שאני באה לשיעור, אז כדאי לעשות חזרות בבית, אז עשיתי  פי מה שחשבתי באותו רגע   ואחר כך הלכתי לסדנה."

"וואו, מה את אומרת? ומה צבע השיער שלה "

"בלונדי, מה חשבת?"

יצחק שויגר

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 2. הכפר הערבי פג'ה: ראשית

אני לא זוכרת מתי נודע לי שפג'ה היה כפר ערבי לפני שבנו שם את השיכון שלנו. במבט לאחור נדמה שתמיד ידעתי, אבל אני משערת שהעובדה הזאת לא היתה ידועה לי בגיל 6 וכמה חודשים, כאשר הגעתי לראשונה אל הבית החדש שלנו. כמו אצל כל ילד שגדל בסביבה חדשה, הידע מצטבר בהדרגה, ואם אין מדובר בגילוי יוצא דופן, קשה לזכור מתי בדיוק זה קרה.

אך האמת היא שגם בשנים הבאות לא ידעתי הרבה יותר. רק בשנים האחרונות, עידן ועידנים לאחר שעזבנו את פג'ה, התחלתי להתעניין בעבר הרחוק של המקום בו גדלתי. כיום זה נראה מוזר בעיניי. אבי היה קומוניסט ואני עצמי גדלתי בתנועת הנוער הקומוניסטית. ביקרנו לפעמים בכפרים הערביים באזור המשולש, והיו לנו אפילו חברים ערבים בקבוצה שלנו בפתח תקווה. אבל עובדה, העבר הערבי של המקום בו גדלתי לא עניין אותי במיוחד. אבי טען שהכפר הערבי לא היה בשיכון שלנו, פג'ה עירוני, אלא בשיכון הסמוך. האם זכר זאת באופן אישי? איני יודעת מהיכן שאב את המידע הזה, אבל הוא צדק. הכפר הערבי היה בצד המזרחי של כביש לוד, במקום שאז נקרא פג'ה ותיקים, ואחר כך שונה שמו לנוה כיבוש ולימים שוב שונה שמו לקריית אלון.

   כמה פרטים מעניינים על מה שקרה בפג'ה ותיקים, ומה שלא קרה בפג'ה עירוני – מצאתי כעבור עשרות שנים בארכיון פתח תקווה. הקרן קיימת לישראל, שתפקידה היה לפַנות את ההריסות בכפרים הערביים, פנתה אל עיריית פ"ת (16.1.51) ודרשה תשלום עבור פינוי ההריסות של הכפר פג'ה. המהנדס העירוני י. אלפרוביץ השיב (24.1.51) ללישכה הראשית של הקק"ל בירושלים: "השיכון העירוני לא הוקם במקום שהיה בו הכפר הערבי ולכן לא היה פה כל צורך בפינוי ההריסות. כל עבודות הפיתוח נעשו ע"י העירייה בלבד."

בשיכון שהוקם על חורבות הכפר, אז פג'ה ותיקים, כנראה הקק"ל לא ביצעה את עבודות הפינוי וההריסה כהלכה. 300 משפחות של ותיקי ההסתדרות שהשתכנו על אדמות פג'ה פנו במכתב (22.12.50) אל העירייה, וביקשו את הריסת ופינוי החורבות. הם טענו שבחלק מן הבתים הערביים השתכנו משפחות תימניות, וביקשו לפַנותן.

במכתב אחר שנשלח לעירייה (14.12.50) התלונן אחד המשתכנים שקיבל דירה ליד בית ערבי בו גרות 2 משפחות תימניות, וביקש העברה לדירה אחרת. ישנה התכתבות בין אחד יוסף מזרחי לבין העירייה ובה בקשה להרוס את הבית הערבי, כנראה בית אחר, בו השתכנו 4 משפחות תימניות. ראש העיר, פנחס רשיש, השיב שאין אפשרות לעשות זאת כל עוד לא נמצא פיתרון למשפחות האלה. מזרחי איים בשביתת רעב. ב-1952 לא נמצא עדיין פיתרון לארבע המשפחות בבית הערבי, וראש העיר קיווה להעביר אותן לשיכון עמידר, שיכון שנועד לעולים חדשים.

אמנם הכפר הערבי פג'ה לא שכן על אדמות השיכון שלנו, אבל היו גם אצלנו כמה בתים ערביים, וכולנו ידענו שאלה בתים ערביים. בפינת הרחוב הראשי שחצה את השיכון לשניים, רח' גורדון, ממש במקום בו נגע הרחוב הזה בכביש לוד, היה בפינה הצפונית בית ערבי. משפחה תימנית גרה שם. היה להם בן שהיה בערך בגילי, אך מעולם לא דיברתי איתו או עם בני המשפחה האחרים, למרות שעברתי שם פעמיים ביום, בדרך לתיכון ברֶנֶר ובחזרה. הם בפירוש לא נחשבו לחלק מן השיכון שלנו. היה בניין גדול יותר ברח' גורדון עצמו, מצידו הדרומי, וגם שם גרה משפחה תימנית. לשם הגעתי לעיתים נדירות. כעבור שנים רבות מישהו אמר לי שהיה שם מסגד, אבל לא עלה בידי לאמת את הקביעה הזאת. לא זכור לי שמישהו התלונן על כך שגרה שם משפחה תימנית, וגם לא מצאתי שום תלונות שהשתמרו בארכיון.

ברח' שלמה מילר, בחצר של לאה'לה, אחת מחברות ילדותי, היה עץ תאנה גדול. לפעמים היתה נותנת לי לטעום כמה תאנים בשלות. קינאתי בה. כל כך אהבתי תאנים. היו לנו בחצר יותר מ-20 עצי פרי, אבל אף אחד מהם לא היה עץ תאנה. לא זוכרת אף אחד אחר בשיכון שהיה לו עץ תאנה. הורינו לא הכירו את העץ הזה למרות מעמדו התנ"כי כאחד משבעת המינים. מכל מקום, כולנו ידענו שעץ התאנה בחצר של לאה'לה הוא עץ ערבי.

אני לא חושבת שסיפור לידתו ומותו של הכפר הערבי פג'ה הוסתר מאיתנו בכוונה. ההורים שלנו וגם המורים שלנו, לא גדלו ברובם בארץ ולא הכירו אותה היטב. המידע הכתוב היה מועט מלבד מה שנכתב בעיתונים. גם רדיו לא היה אז לכולם, לנו לא היה רדיו בבית בשנים הראשונות שלנו בשיכון. האנציקלופדיה העברית, מקור המידע הכי מוסמך במחצית השנייה של המאה ה-20, הושלמה רק ב-1980 לאחר כחצי יובל שנות עבודה. ספריות העיון היו מעטות. למעשה מקור המידע העיקרי היו סיפורי ותיקים, אך לא זכור לי שמישהו מוותיקי האזור הוזמן אי פעם לספר לנו על הכפר הערבי פג'ה, למרות שהרבה ילדים בבית הספר שלנו גרו בפג'ה עירוני. יתר על כן, אני לא זוכרת שוותיקי האזור הוזמנו לספר לנו על ראשיתה המפוארת של עין גנים, למרות שבית הספר שלנו היה במרכזו של מה שנחשב למושב העובדים הראשון בא"י.

כיום, במאה ה-21, יש כמובן הרבה יותר מקורות, אך למען האמת לא מצאתי שום מחקר של ממש, מחקר אקדמי מוסמך, על הכפר הערבי פג'ה. דווקא על הכפר הערבי מלַבֶּס נערך לאחרונה מחקר ע"י רועי מרום, שהתפרסם בכתב העת "קתדרה" (מס' 146, תשפ"א): "מלבס: הכפר ותושביו עד הקמת פתח תקווה." על הכפר הערבי פג'ה עדיין לא נערך מחקר של ממש. נעזרתי באתר "זוכרות" ובאתר Palestine Remembered, שניהם אתרים מגמתיים בעלי אג'נדה ברורה, אבל יש בהם הרבה מידע, ובכמה מקורות אחרים, רובם באינטרנט. את המידע שמצאתי אני מסכמת להלן.

מקור השם פג'ה הוא בשיבוש של המילה היוונית  פגאי, שמשמעותה מעיינות, על שום הקירבה למעיינות הירקון. שם זה מופיע במקורות מן התקופה ההלניסטית כמו גם במקורות יהודיים. בתקופת המישנה התקיים שם יישוב יהודי הנושא שם דומה לזה היווני: פוגה.  הכפר הערבי פג'ה הוקם על שרידי אתר ארכיאולוגי שכלל שרידי עמודים, כותרות עמודים, יסודות בניינים ובור מים. זה לא היה כפר שמקורותיו לוטים בערפילי ההיסטוריה, כפר שהיה קיים מקדמת דנא, מאז ומעולם, כפי שאנו נוטים לא אחת לדמיין את הכפרים הערביים. הכפר פג'ה הוקם בשנות ה-30 או ה-40 של המאה ה-19, אותה מאה בה הוקמה פתח תקווה – אך כ-40 שנה קודם לכן. 

האיש שיצר למעשה את המפה הנוכחית של הכפרים הערביים באזור שפלת החוף היה מוחמד עלי פאשה (1769-1849). הוא היה קצין ממוצא אלבָּני, יליד חבל מקדוניה, שנשלח ע"י הסולטן העות'מני בראש יחידות צבא לעצור את התקדמות צבא נפוליאון במצרים. מוחמד עלי הצליח להשתלט על מצרים, ותחת הנהגתו זכתה מצרים לאוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מנית. מטרתו היתה להקים מדינה חזקה בסגנון אירופאי, ואמנם בתחילת המאה ה-19 הפכה מצרים למעצמה אזורית. שושלת מוחמד עלי שלטה במצרים מאז עלייתו לשלטון ב-1805, ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 בהנהגת גמאל עבדול נאצר.

מוחמד עלי ערך מסעות צבאיים ברחבי המזרח התיכון, שהביאו לכיבוש סודאן, חצי האי סיני וצפון תימן. בשנת 1931 שלח מוחמד עלי את בנו הבכור, איברהים פאשה (1789-1848), למסע כיבוש של א"י וסוריה. איברהים פאשה הגיע ליפו בלווית צבא של 40,000 חיילים. הוא כבש ללא קרב את יפו, עזה, רמלה, חיפה וירושלים. עכו נכבשה לאחר מצור של 7 חודשים. כיבוש הארץ בידי איברהים פאשה הביא לשינוי דמוגרפי מהותי בא"י. הוא הביא עמו עשרות אלפי מצרים לשם ביצוע עבודות שונות, וגם כדי לקבץ סביבו אנשים שיהיו נאמנים לו. ביניהם היו עשרות אלפי פלאחים מעמק הנילוס, שהיו חסרי אדמות וללא אמצעי קיום אחרים. האזור של אגן הירקון היה נוח במיוחד, משום הקירבה ליפו, עיר הנמל, וגם משום שזה היה מרכז השלטון המצרי בארץ. המהגרים שהגיעו בעקבות הצבא התיישבו ביישובים קיימים, אך בעיקר בשפלת החוף שהיתה למעשה ריקה. הכיבוש המצרי נמשך כעשור בלבד. איברהים פאשה נסוג בסופו של דבר מא"י והשליטה חזרה לידי העות'מנים. הפלאחים המצרים נותרו במקומות בהם התיישבו. חלק מן היישובים שהוקמו אז: עארה, ערערה, כפר קרע, טייבה, כפר קאסם, אום אל פאחם, ג'לג'וליה, קלנסאווה, סומייל – וגם מלָבֶּס. אז הוקם גם הכפר פג'ה. האוכלוסייה המצרית שמרה על ייחודה התרבותי במשך דורות רבים.

ראשוני פתח תקווה רכשו את אדמות מלבס ב-1878. זה היה הכפר הערבי הראשון שאדמותיו נרכשו ע"י יהודים למטרות התיישבות. הכפר פג'ה* היה קרוב מאוד לפתח תקווה, פחות משני קילומטרים ממזרח למושבה. בתחילת המאה ה-20 נרכשו חלקות אדמה אחדות שהיו בתחומי הכפר הערבי פג'ה. סמוך להקמת המדינה כשליש מאדמות פג'ה היו בבעלות יהודית.

אני עושה כאן אתנחתא קצרה כדי להביע את תחושת הפליאה, ההפתעה ואי האמון על כך שחלק זה של ההיסטוריה המקומית לא היה ידוע לי. איני זוכרת שאי פעם למדנו, ביסודי או בתיכון, על ההיסטוריה של האזור שלנו במאה-מאתיים השנים האחרונות. איני זוכרת ששמעתי אי פעם על מוחמד עלי פאשה או על בנו איברהים פאשה, ועל ההשפעה העצומה שהיתה להם על עיצוב האזור בו גדלתי.

יתר על כן, לאחר מלחמת ששת הימים למדתי בקורס מורי דרך שנמשך שנה תמימה. באופן טבעי הדגש הונח אז על המקומות החדשים אליהם אפשר היה להגיע לאחר המלחמה ההיא. אך המחשבה שאפשר היה לקבל תעודת הסמכה בלי לדעת את תולדות אזור שפלת החוף, ממש מרכז הארץ, בלי לדעת מי היו מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, וכיצד התהוו יישובים כמו מלבֶּס, טייבה או סומייל – היא ממש בלתי נסבלת. ומאחר שהייתי אחת משני הבוגרים שזכו עם סיום הקורס בתעודת הצטיינות, זו לא היתה כנראה ה"פאשלה" שלי.

במהלך השנים נתקלתי בהערות שהתייחסו למוצאם המצרי של הכפרים הערביים באזור שפלת החוף, בדרך כלל מתוך קריאה בעיתונים, אך רק עכשיו הבנתי לראשונה מדוע-מתי-איך כל זה קרה.

בתי הכפר נבנו מלבנים עשויות בוץ וקש. ב-1922 חיו בפג'ה 164 תושבים. הכיבוש הבריטי הביא עימו שגשוג ונוספו בכפר גם בתי בֶּטון. ב-1931 חיו שם 707 תושבים, וב-1945 כבר היו שם 1200 תושבים. ב-1922 נפתח בית ספר יסודי, ובשנות ה-40 למדו בו 771 תלמידים ו-10 תלמידות. אנשי הכפר התפרנסו מגידול דגנים, ירקות, בננות והדרים, שהושקו במי גשמים ובארות. הם עבדו גם כעובדים שכירים במושבה היהודית. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם נועד הכפר הערבי פג'ה להיות בתחומי המדינה היהודית.

נסיה שפרן

---------------

* אהוד בן עזר: יורשה לי להביא כאן את תחילתו של הפרק "שומר עברי פלאי" מִספר זיכרונותיו של סבי יהודה בן עזר ראב "התלם הראשון" (מהדורת 1956 וכן במהדורת 1988), הקושר את פֶגֶ'ה לאחר הסיפורים מראשיתה של פתח-תקווה, לפני כ-143 שנים:

באחד מימי סוף החורף התרל"ט (1879), למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי את עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שהלכו ונבנו ואתחמם.

מעבר הכפר הערבי פג'ה הלך וקרב בכוון אלי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. חזה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הרכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלויה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא נגש אלי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור רוח ובדיאלקט ערבי זר. "נהארך סעיד." "סעיד ומברך," עניתי, והוספתי כנהוג "תפדל!" הוא הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה יפה; בוודאי איזו "צפור" חשודה שיש לשים עליה עין ולזכרה יפה.

למחרת בבוקר בחזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנייה. שוב רכב לעבר המושבה. הפעם ברכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו. פתאום קרא הזר: "אנא ישראל," ולמרבה השתוממותי הוסיף: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד," בנשאו את עיניו למרום.

זה היה הבדואי היהודי דאוד אבו-יוסף, מסביבות בגדד. ראוי הוא האלמוני הזה שאציב לו זיכרון בזה, כי מכל האנשים שהכירוהו נשארתי כיום לבדי בחיים.

נכנסנו האוהלה, והוא הסיר מעליו את העקאל והכפייה וראשו נשאר חבוש רק בטקייה. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה אז. על ספל קפה שחור ספר לי את קורותיו:

בבגדד מצויות משפחות יהודים העוסקות במסחר צמר וחלב עם בדואי המדבר. במשך 8-9 חודשים בשנה גרות משפחות אלו בין הבדואים במדבר. הוא, אבו-יוסף, היה בן לאחת המשפחות האלה, אלא שהיה מרחיק יותר מכולן ללב המדבר ויהי בו כבן-בית. פעם אחת נלווה אל שיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מדבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר. אז עבר עימהם את נג'ד, חצר-מות ושאר מקומות מלאי תעלומה אפילו כיום.

"ומה הביאך הלום?" שאלתיו. הוא סיפר: באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק החליט לעלות לירושלים עיר הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח ללון בפֶגֶ'ה, בבית השייך של הכפר. בהיוודע לשייך כי אורחו יהודי הנהו, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מפג'ה ישנו כפר של יהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם. אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פראנג' [אירופים], ויחשוב כי טעה השייך. בלונו בלילה השני בפג'ה סיפר לשייך את דבר פגישתו איתי, אז הבטיחו השייך באללה ובנביאו כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום שנית, כדי להתוודע אל אחיו.

לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר והתרגל אל היהודים המשונים האלה, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון; באותם הימים היינו עדיין טירונים בהלכות ישמעאל.

אבו-יוסף הקים לו סוכת מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: רבאבה (כינור ערבי פרימיטיבי), שקית התפילין, וספר שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות. מיד החל בעבודתו יחד עימי ועם יעקב מימון, ונעשה מורי ורבי בהלכות-שמירה ויחסי-שכנות.

[סוף ציטוט].

* * *

נעמן כהן

האם מקרי הוא שסופרים אשכנזים יהיו "סופרי התחייה" ודווקא סופר "מזרחי" יהיה סופר המיתה של הציונות?

איני נכנס לביקורת ספרותית אם היה סופר גדול אם לאו (אני משאיר זאת למומחים פרופסור זיווה שמיר וד"ר משה גרנות), אבל לית מאן דפליג שאברהם גבריאל יהושע הוא הסופר החשוב ביותר שאינו אשכנזי בין הסופרים העבריים ילידי ארץ ישראל שנולדו בתקופת היישוב, ושפת אימם עברית. האם זה מקרי שבין סופרי התחייה – תחיית הציונות ודור המדינה, הסופר היחיד שאינו אשכנזי, יהיה הסופר של המיתה, מיתת הרעיון הציוני של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל?

אברהם גבריאל יהושע תמך מאז 1967 בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", ובאחרית ימיו הגיע למסקנה שאין לו היתכנות, ולכן נסוג מהציונות ומרעיון המדינה היהודית הריבונית, ותמך בהקמת מדינה אחת דו-לאומית ומתן אזרחות שווה לערבים-הפלסטינים. (את כל המקורות הבאתי ב"חדשות בן עזר" 1759, "אברהם גבריאל יהושע בין פוליטיקה למוסר").

אם ניקח את כל הסופרים העבריים ילידי הארץ, החל מוותיק הסופרים העבריים ילידי הארץ, משה שמיר (מה שם משפחתו המקורי?) שהחל כאיש "השומר הצעיר" תומכי המדינה הדו-לאומית, וסיים כאיש מפלגת התחייה, ועד הקצה השני הסופר עמוס קלויזנר-עוז שהחל במפא"י וסיים כחברו הקרוב של הג'יהאדיסט של אש"פ, הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי. אף אחד מהם לא עלה על דעתו למרות כל הקשיים – לוותר על הציונות ועל ריבונות לאומית לעם ישראל.

אברהם גבריאל יהושע הגדיר עצמו "מזרחי" (במקום "מערבי-מוגרבי-מרוקני") רק באחרית חייו עם עליית הגזענות האנטי-אשכנזית. וגם אז הוא שאל "מה לי ולמרוקו?"

יהושע מתייחס ל"מזרחיותו", (מערביותו-המוגרבית-מרוקאית) בראיון שנתן לגואל פינטו על ספרו "המקדש השלישי". המראיין גואל פינטו (מערבי-מוגרבי-אלג'יראי) מציין שיהושע כותב על הרב הש"סניקי באהבה רבה והוא מכניס שם משפט: (דקה 19) "בניגוד למה  שהמזרחיים חושבים האשכנזים דואגים להם..." "נכון," עונה יהושע, "באמת יש כפיות טובה ואני מדבר כאיש מזרחי, אימי הגיעה ב- 1932 ממרוקו, ואני יכול לדבר כמזרחי, הקליטה של המוני המזרחיים שלא טרחו לבוא לארץ ישראל במאה ה-19 וה-18 כאשר הם יכלו, זו היתה אותה אימפריה תורכית, הם יכלו להגיע מסוריה מעיראק מכל המקומות הללו, הם לא הגיעו כמו שכל עם ישראל לא הגיע והפסיד את הקמת המדינה לפני השואה, נכנסנו לצנע בגלל הקליטה נכון לא רק של מזרחיים גם של אשכנזים ניצולי השואה שהגיעו מאירופה. אבל העניין הזה של הקליטה לקחת על עצמנו את האחריות לעם ישראל שנבעה מהעובדה שהיה קיצוץ באוכל ובאלף דברים ואני זוכר שהחניכים שלי היו הולכים ללמד אותם עברית. לא לשכוח ולבוא עם הטרוניות האלה הבלתי פוסקות של המזרחיים מול האשכנזים. זה לא נכון, וגם לא צודק."

גואל פינטו: "המזרחיים כפויי טובה?" יהושע: "אני אומר שחלק מתלוננים, לא כולם מתלוננים, יש הרבה מהם שקיבלו את זה אני זוכר את לובה אליאב שעבד בעניין קליטת עלייה ובנה את המושבים בחבל לכיש ועוד מקומות. זה לא נכון יש הרבה הרבה מזרחיים שאינם שותפים לגל הזה של השיטנה שיוצא היום מחלק מהם. יש הרבה מהם שיודעים ומעריכים את הדרך שבה נעשתה הקליטה שלהם בשנות החמישים כשהמדינה הזו היתה ממש סמרטוטית מבחינת יכולותיה... "

יהושע: "עניין בית המקדש עניין מרכזי בינינו לבין הערבים. המדהים הוא שהרצל, הגאונות של הרצל, בחור בן 36 שנפטר בגיל 44 – בלעדיו לא היינו כאן היום, הוא הדליק את הניצוץ הזה של הציונות, והוא מתאר באלטנוילנד שבאים לירושלים ורואים את המסגד עומד, ועל ידו עומד בית המקדש השלישי. הוא קורא לו היכל המונותיאיזם, אבל הוא ראה בגדולתו שיש כאן מוקש בירושלים שהר הבית יושב על חורבות המקדש ולכן, לכן צריך לבוא משהו אלטרנטיבי."

גואל פינטו: "מדוע היצירה הזו על בית המקדש היא הצוואה שלך? הרי יכולת לקחת אותה למקום אחר לגמרי למשל מיני ולמרות זאת הלכת לבית המקדש, למה?"

יהושע: "הרבה שואלים אותנו מאין באה לכם הפרסומת הזו שיש לכם עמוס עוז, אתה, גרוסמן ואחרים אנחנו ידענו תמיד לגעת בעניינים הגדולים בשאלות הגדולות תוך כדי תיאור והתרכזות בפסיכולוגיה של הפרט בסיפורים אישיים. אני מרגיש את הנגיעה הזו בנושאים הגדולים יום יום. אני מרגיש שזה צורך בלי לפגוע בדמות בפסיכולוגיה. זה היה גם אצל הסופרים הגדולים באומות העולם. בספר הכנסתי משפט של איקה אשתי: "אל תקנה אידיאה תקנה מציאות." כך אמרה לי כששלחה אותי לקנות פירות וירקות. אנחנו ארבעים שנים בשלום עם מצרים וגם עם ירדן ועם הפלסטינים יש לנו אפשרות להגיע להסכמים לפי דעתי. היו ימים קשים יותר מימינו, במלחמת ההתשה כל יום נפלו לנו 12-13 חיילים, כל יום. ובגבולות עם ירדן וסוריה, אני אומר אנחנו צריכים להיכנס ולראות איך אנחנו גומרים עם הכיבוש הזה ומציעים משהו אחר אני לא יודע אם זה מדינה יכול להיות משהו אחר זה אזרחות מה שהם רוצים היום זה שוויון. הם לא רוצים מדינה נדמה לי." (א.ב. יהושע – "המקדש השלישי" כאן)

https://www.kan.org.il/podcast/item.aspx?pid=26862

ההיסטוריון פרופסור ישראל יעקב יובל (מישהו יודע את שמו המקורי?), יליד הקיבוץ הדתי שדה אליהו, שהתפקר, התפרסם בעולם כשבדומה להיטלר שהאשים את היהודים בהשמדתם – האשים את היהודים בעלילות הדם של הנוצרים כלפי היהודים. לטענתו הקרבת החיים של היהודים על קידוש השם בזמן מסעי הצלב והריגת בניהם היתה הטריגר לנוצרים להמציא עליהם את עלילות הדם, ועל זה הוענק לו אות הכבוד ההצטיינות במסדר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (Verdienstkreuzes am Bande des Verdienstordens der Bundesrepublik Deutschland).

פרופסור יובל היה היועץ ההיסטורי של יהושע בספרו "מסע אל תוך האלף", וככזה הוא התכבד לשאת דברים לזכרו באירוע לציון 30 למותו של הסופר א.ב. יהושע (אין לי מושג אם בהשפעתו האשים גם יהושע את היהודים בהשמדתם בכך שהטריפו את הגרמנים):

ישראל יעקב יובל מספר שיהושע שאל אותו איך קרה שבמאה העשירית 95 אחוז מהיהודים חיו תחת כיבוש ערבי, ורק 5 אחוז מהיהודים היו אשכנזים, ואילו במאה העשרים היחס התהפך ורק 5 אחוז מהיהודים חיו תחת כיבוש ערבי? יהושע אמר לו "מצאתי את הסיבה מדוע האשכנזיות ניצחה? והתשובה שלו כי יהודי אשכנז כיבדו נשים ואסרו על הפוליגמיה. (דקה 38:51).

זו כמובן טעות. ישנן סיבות אחרות להתנוונות ולירידת העולם הערבי-מוסלמי שעימו (וגם עקב הרדיפות) נשארו היהודים באותו מיספר במשך אלף שנים תחת כיבוש ערבי-מוסלמי. אבל הדבר החשוב הוא שלדבריו ביקורתו על היהדות והכרזתו כי רק הטריטוריה והשפה הם מעצבים את זהותו הביאו אותו לנטישתו את הציונות ולזנוח את פתרון שתי המדינות. תמיכתו במדינה דו-לאומית מתבססת על הערכה  שלו שברבות הימים יקום כאן עם ישראלי חדש. שילוב של יהודים ופלסטינים. הוא חשב על התקדים של מדינת החשמונאים שהשתלטה על אוכלוסייה נוכרית גדולה וכדי להטמיע אותה הציעה להם להתגייר. אחד מהם הפך למלך על יהודה ובנה את בית המקדש. אם הורדוס האדומי זכה למלוך על יהודה מדוע לא ימונה בעתיד פלסטיני לראשות ממשלת ישראל. (דקה 44:30)

https://m.facebook.com/hadarim.reali/videos/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%97%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%99/1118698712052135/

איני בטוח שיהושע עצמו היה חותם על דברי יובל. אבל הרעיון אינו חדש. המרכסיסט דב בר בורוכוב, מאבות תנועת הפועלים ומייסד מפלגת "פועלי ציון", חזה שעם ניצחון הציונות הסוציאליסטית, ערביי ארץ ישראל יתבוללו ביהודים ויתגיירו.

גם גרשם גוסטב שוקן המנוח, בעל עיתון "הארץ", שעלה מגרמניה, קרא גם הוא להתבוללות עם הערבים בהנחה שהם יתבוללו ביהודים, ויקימו "אומה ישראלית".

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2811572

לעומתם, מאיר ולד-יערי, שהיה בעד מדינה דו-לאומית עד מלחמת השחרור, לא סבר  שהערבים יתגיירו. אמנם לדוד יוסף גרין-בן גוריון בהשפעת יצחק שימשילביץ-בן צבי, היו מיספר חלומות לגייר את הבדווים בנגב לאחר קום המדינה, אך הם נזנחו. המצב כיום מראה על תהליך הפוך. רבות יותר היהודיות המתאסלמות, מהמוסלמיות שמתגיירות.

ברור שאין כל סיכוי שהערבים יתגיירו, ולא יקימו "אומה ישראלית", מדינה דו-לאומית (שאינה יותר מדינה יהודית), ברוח דבריו של יהושע, תהפוך מהר מאד למדינה ערבית-מוסלמית דיקטטורית בסגנון הערבי המקובל בכל המדינות הערביות. ברור שבתהליך קצר (אולי לפי השעון האיראני) יבוא הקץ למדינת היהודים. השעון, שהוצב בלב הבירה איראנית בשנת 2017, חוזה את השמדתה הסופית של ישאל בשנת 2040, כ-92 שנים לאחר הקמתה. על השלט מסביב לשעון נכתב בפרסית, ערבית ואנגלית ... https://www.israelhayom.co.il/article/486015

גם יהושע עצמו, לו היה בחיים, לא היה נשאר זמן רב לחיות תחת כיבוש ערבי במדינה בה היהודים מיעוט והשפה העברית אינה שפת המדינה. אם לטענת יהושע מה שמגדיר אותו זה לא יהדות, אלא רק טריטוריה ושפה, ללא יהדות, למה בכלל ירצה לחיות בארץ ישראל שהפכה לפלסטין ושפתה אינה עוד עברית?

כאן כבר אי אפשר שלא להזכיר את האבחנה החשובה שעשה דיאודורוס קריבליס, פטריארך הכנסייה היוונית אורתודוכסית, שהגיב על דברי יצחק רוביצוב-רבין שאמר לאחר אוסלו: "ציונות זה לא נדל"ן."

 "על מה רבין מדבר? האם אינו מבין כלל מהי ציונות? הציונות זה יהדות פלוס נדל"ן! בלי נדל"ן אין ציונות!"

לדידו של אברהם גבריאל יהושע אין יהדות, לכן אין גם יותר ציונות ונדל"ן. אברהם גבריאל יהושע ניתק את עצמו מהיהדות, מהציונות, ומהמדינה היהודית, ובלעדי היהדות והמדינה היהודית, לשם מה בכלל נחוצה לו השפה העברית?

לסיכום: בהיסטוריה לפי ההיסטוריון הבריטי אדוארד הלט קאר יש עובדות ופרשנות.

העובדות הן:

 1. אברהם גבריאל יהושע, הוא הסופר היחידי שאינו אשכנזי בין דור ילידי הארץ בתקופת היישוב ששפת אימו עברית.

2. אברהם גבריאל יהושע הוא הסופר היחידי ביניהם שוויתר על הציונות והמדינה היהודית.

3. ככל שגבר בתקופה האחרונה העיסוק ב"פוליטיקת הזהויות", וככל שיהושע נתבע להזדהות "מזרחית" (מוגרבית-מערבית יהודית-ערבית) עם שורשיו, כך גברה הזדהותו של יהושע עם הערבים-המוסלמים עד כדי "ישועיות", כלומר אהבת האויב (מתי פרק ה') תוך ביטול העצמי נסיגה מן הציונות וויתור על מדינה יהודית, וחיים בה.

פרשנות: האם העובדה שככל שעסק יהושע יותר במזרחיותו בהשפעת "המזרחיים", והזדהה עם "מזרחיותו" עלתה גם הזדהותו עם הערבים-המוסלמים כישועי (לא כוויינינגר)? האם הקורלציה הזו היא שהביאה אותו לוויתור על הציונות? או היא מקרית? על זה ידונו החוקרים לעתיד.

איראן מזיינת את רוסיה

באחד הסיפורים המשעשעים בממואר של עמוס קלויזנר-עוז, "סיפור על אהבה וחושך", הוא מספר שהתלווה לסבו הרוויזיוניסט לאסיפת בחירות של מייצ'סלב בגון-מנחם בגין בירושלים, בה הוא זעק: "הנשיא אייזנהאואר מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! גי מוֹלֶה ואנתוני אידן מזיינים את נאצר!! כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!" פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: "ומי מזיין את ממשלת בן־גוריון?" וכאן הרים מר בגין את קולו והריע בנצחנות: "לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!"

 עמוס קלויזנר-עוז, הצעיר ניסה בכל כוחו להתאפק ולא לצחוק, אך כוחו לא עמד לו. והוא התפקע מצחוק לתדהמת המבוגרים. בגין נאלץ להפסיק את הנאום עד שסיים לצחוק, וסבו של עוז הוציא אותו מהאולם וסטר לו בחוזקה.

בריה"מ נחשבה למעצמת על שתעשיית הנשק המתקדמת שלה זיינה חצי עולם במיטב הנשק, ואחריה ירשה רוסיה את מקומה. והנה חל מהפך היסטורי שיש לו משמעות בינלאומית היסטורית. מסתבר שרוסיה כבר אינה מעצמת על. למרות כוחה ועוצמתה ותעשיית הנשק שלה, היא אינה מסוגלת לנצח את אוקראינה, והיא נאלצת לפנות לאיראן שתספק לה כטב"מי תקיפה מתוצרת תעשיית הנשק לה. רוסיה לא מזיינת את איראן, אלא איראן מזיינת את רוסיה.

בכל השנים (מלבד במלחמת השחרור), התרגלנו לעובדה שבריה"מ ואחר כך רוסיה מזיינת את אויבנו. התרגלנו כל השנים להילחם נגד נשק רוסי שהתרגלנו לשמו: ממטוסי ארטיום מיקואין ומיכאיל גורביץ (מיג), ועד רובה הסער של מיכאיל קלשניקוב (קלצ'ניקוב), ועתה יהיה עלינו להתרגל לשמות חדשים איראנים למשל קטב"ם "שהאד/129."

אין ספק כוחה העולה של איראן, ועוצמתה התעשייתית צריך להדאיג אותנו מאד גם במישור הקונבנציונלי, מפני שבניגוד לנאצים ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, האיראנים מצהירים בריש גלי שהם מזיינים את עצמם ואת החיזבאללה ואת הח'ותים במטרה לחסל אותנו.

קלימט חרסני – לאן ניסע?

לפני שנים היתה לי שכנה פולנייה. גברת בורובסקה. מיד עם תחילת הקיץ היא היתה אומרת לי במבטא פולני כבד: "בֶּאָרֶץ בֶּקָיץ יש קלימט חרסנָי. אני בֶּקָיץ נוסעת תמיד לֶאֶאוּרוֹפָה." (יש לבטא עם ריש לשונית ונ' רכה). ולאן הגענו היום, בֶּאֶאוּרוֹפָה יותר חם מישראל. בלונדון יותר חם מתל אביב, יש שם יותר מ-40 מעלות, ואין להם מזגנים. מה נעשה לאן ניסע?

מירושלים של זהב של רבי עקיבא למדליית הזהב של ביבי

התכשיט "ירושלים של זהב" היה מין כתר מזהב בצורת ירושלים, שניתן על ראשי הכלות. תכשיט מין עטרה (כתר) מוזהבת שהיו הנשים האמידות חובשות על ראשן, או שרשרת המחוברת לבגד במין סיכה.

ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, את רבי עקיבא שהיה רועה את צאנו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים, שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: הן. נתקדשה לו בצנעה. שמע אביה והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאה לרבי עקיבא. בימות החורף היו ישנים במתבן... אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב.

ירושלים של זהב (תכשיט):

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%A9%D7%9C_%D7%96%D7%94%D7%91_(%D7%AA%D7%9B%D7%A9%D7%99%D7%98)

והנה היידי מוזס, בתו של של מנחם מוזס מיהדות התורה, שנשלחה בגיל 14 מהארץ למנצ'סטר להתחנך עם בנות חרדיות סוערות ושם יצא[?] מהארון, מתמודדת עתה בפרימריז לליכוד וכיאה למעמד היא ענדה לצווארו של ישראל כ"ץ תליון זהב בדמות יו"ר התנועה בנימין מילקובסקי-נתניהו. התליון המכונה "שרשרת הנאמנות." "זו הצהרת נאמנות למפלגה שלנו," אמרה. "אנחנו גאים להיות במפלגה הזו שיש לנו נבחרים מעולים וראש ממשלה בקרוב נפלא בנימין נתניהו."

באתר האינטרנט שבו נמכר התליון המוזהב נכתב: "שרשרת מיוחדת לאוהבי ביבי אמיתיים –נשים וגברים כאחד. שרשראות ייחודיות בעיצוב ובאיכות מעולה. סמל הנאמנות – שרשרת שמסמלת את חזרתו של ראש הממשלה האמיתי בנימין נתניהו לראשות הממשלה. ככל שיותר תומכים יענדו את השרשרת, השמאל יבין שאנחנו עדיין כאן ולא מתכוונים לוותר."

רז פרג', יזם שרשרת הנאמנות לנתניהו, סיפר: "אנשים עטים על זה, כרגע יש מאות פניות. המחיר לא עולה, זה רק כדי לסגור הוצאות. אנחנו רוצים להראות לו כמה אנחנו אוהבים אותו."

חה"כ ישראל כ"ץ הסביר בחשבון הטוויטר שלו מדוע הסיר את השרשרת: "אתמול בכנס בגבעת זאב ניסתה מישהי לענוד לצווארי שרשרת. אני לעולם לא עונד שרשראות, לכן כפי שרואים בסרטון – סילקתי אותה מיד בלי לדעת כלל מה זו השרשרת. לא הייתי מתייחס לקוריוז כזה, אלמלא צייצו בתקשורת: 'ישראל כ"ץ ענד שרשרת עם דיוקן של ביבי.' ככה נראה עיוות מגמתי." (בכנס הליכוד: היידי מוזס, ישראל כ"ץ ושרשרת הנאמנות לנתניהו)

https://www.inn.co.il/news/571618

ראו את ההבדל בין תכשיט הזהב "ירושלים של זהב" לבין תכשיט הזהב "נתניהו של זהב".

ואני רק שאלה. כיצד זה חבר כנסת חרדי מיהדות התורה, שליחו של האדמו"ר מוויז'ניץ, יליד הארץ, נותן לבתו את השם הגרמני "היידי"? האם יתכן שבקרב ילדי החסידות פופולארי הספר "היידי בת ההרים"? האם השם הזה שהעניק לבתו בא מ"הקינדער שטובע" שלו?

בין ברל כצנלסון למרב קסטנר-מיכאלי

מרב קסטנר-מיכאלי זכתה ברוב של 82 אחוז מקולות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה. ערן חרמוני שרצה להחזיר את מפלגת העבודה למקורותיה הפסיד:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=752565&forum=scoops1

יגידו לי וותיקי מפא"י החיים עדיין, או החוקרים את מפלגת העבודה ההיסטורית, האם יש דבר אחד משותף בין ברל יעקב כצנלסון לבין מרב קסטנר-מיכאלי?

מלחמת השחרור – לא מלחמת 48'

באופן מוזר מאמץ אהוד ראב-בן עזר את הנרטיב הערבי כשהוא כותב: "אהרון בן עזר ראב, בן-דודי, ודודו-אחי-אימו של דורון גיסין – היה אחד המפקדים שלחמו בקרבות לטרון הקשים. אברהם גיסין, אביו של דורון, היה אחד המפקדים של גדוד "העין" שהגן על פתח-תקווה במלחמת 48' וכבש את הכפרים הערביים שממזרח לה" ("חדשות בן עזר" 1765)

ודוק: הערבים מדברים על מלחמת 48' והנכבה. אצלנו מדובר על מלחמת השחרור. שחרור העם היהודי מריבונות זרה, ושחרור  חלקי ארץ ארץ ישראל מכיבוש ערבי.

אהוד: השם מלחמת 48' נותן את התאריך המדוייק של המלחמה. היום כבר לא משתמשים בשם המפואר והכואב "מלחמת השחרור" שהיה לה בזמנו אלא החליפו ל"מלחמת הקוממיות"!

האווילות של גיל תמרי והנזק שגרם בנסיעה למכה

כתב ערוץ 13 גיל תמרי, נכנס לעיר הקדושה לאיסלם מכה, למרות איסור הכניסה ללא מוסלמים, והביא משם כמה תמונות חסרות חשיבות.

https://twitter.com/newsisrael13/status/1549110975265181698

זה עורר נגדו זעם אדיר בסעודיה, המאיים לפגוע בכל סיכוי נורמליזציה איתה, המסע של תמרי הינו סתם אווילות ולא שליחות עיתונאית, ורק גרם נזק ליחסים עם סעודיה.

תמרי לא הביא שום תמונה חשובה ממכה. לו לפחות היה עושה כתבה על מצודות היהודים באל-מדינה, על השוק העתיק באל-מדינה בו נרצחו יהודי אל-מדינה לאחר שלא הסכימו לקבל את האיסלם, או נוסע לחייבר ושם מצלם את מצודות היהודים שמופיעות בסרטי התעמולה של חיזבאללה. אבל סתם כך לפגוע בסעודים ובתקווה לקיום איזו נורמליזציה בעתיד. מיותר לגמרי.

נעמן כהן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [ 162]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

יובל דיין – שמירת-נגיעה

סערה-זוטא עוררה כידוע הזמרת יובל דיין, כאשר הופיעה לפני הנשיא ביידן, בקבלת-הפנים בבית-הנשיא בירושלים. בסיום הופעתה הושיט לה הנשיא את ידו ללחיצה, כמקובל. אך הזמרת הדתייה [חרדית?] נמנעה מללחוץ את היד הנשיאותית המושטת של האיש הזקן בן-השמונים, זאת מבחינה הלכתית של "שמירת-נגיעה". המגזר הדתי-חרדי העלה אותה מיד על נס והפך אותה ל"גיבורה". גיבורה? איזו גבורה היא להביך, או אף להעליב את המנהיג של העולם החופשי, אחד המנהיגים החשובים בעולם? לסרב ללחוץ את ידו של אדם מפני שהוא גבר [זכר...] אדם זקן בן 80? מעשה [מחדל] טיפשי ומגוחך.

הזמרת הגיבה בהתרגשות לסערה שחוללה בדעת-הציבור, זה בעדה, זה נגדה, באומרה: כך חינכו אותי הוריי היקרים, לאצילות וכבוד-האדם. כל הכבוד לה ליובל דיין האצילה על יחסה המכובד להוריה. אך בלי-משים נשאלת כאן השאלה: איפה כאן כבוד-האדם? איפה כאן האצילות – בהלבנת פניו של אדם, במקרה זה – אדם שהוא נשיא של מעצמה עולמית? האם לא ידועה לה המצווה הכתובה בתורה –  "והדרת פני זקן"?

כל זאת בשם חוקי-צניעות לאישה, לפי ה"שולחן ערוך" שחיבר רבי יוסף [ג'ו...] קארו לפני 700 שנה, בשלהי ימי-הביניים. כך נוהגים יהודים דתיים גם בימינו, על-פי פסקי-הלכה והוראות של רבנים מחמירים מבית שמאי, ואיש [דתי] אינו מעז לסטות מכך כזרת ולשאול: האמנם? כל מה שעתיק זה מקודש? האם שום דבר לא השתנה בעולמנו מאז? היהדות מושכת במשך הדורות עגלה מלאה חוקים ואיסורים וסייגים לגבי התנהגותו של יהודי, [ובמיוחד של יהודייה] בחיי היום-יום, מרגע קומו משנתו עם שחר, ועד "שמע ישראל" של לילה, [כולל מעשים שבינו לבינה, שנעשים בלילה]. אולי הגיע הזמן להחליף את הסוסים, ולחדש את המטען הכבד הזה? הגיע הזמן, שיקום לנו איזה גאון-הלכה כגדולתו של רבי יוסף קארו, ויעביר את ה"שולחן ערוך" תחת עיניו, כבקרת רועה עדרו,  ויתאים את ההלכה העתיקה הזאת לימינו אלה.

יהודה גור-אריה

אהוד: אבי ז"ל היה אומר על כך: "כשהטיפשות מושלת."

* * *

אני אכתוב את התנ"ך

ספר חדש מאת איתמר פרת

https://nivbook.co.il/product/%D7%90%D7%A0%D7%9s9-%D7%90%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A/?lp

כותב המחבר:

'כזבים ("צ'יזבאת") הם, על פי הגדרתם, מעשים שאשכרה קרו, אבל לא לך.'

על מנת לתקן את ילקוט הכזבים של התנ"ך שִׁחְזֵר המחבר את פועלם של מלאכי המקרא, המספרים – בגוף ראשון – את סיפור מלאכותם, וכיצד יצרו את ההיסטוריה הידועה בעליל.

ספר אחר ספר, פרק אחר פרק, נגלל תנ"ך אלטרנטיבי, חילוני, חדש אך מוכר. שזורים בו דרמה, ידע היסטורי, שירה אֶפִּית, חוויות חיים.

* על מה שר למך                              * מאין חוכמת שלמה

* אגדת החוק והצדק                         * איך עושים רמטכ"ל

* על מה לא בכתה רחל                      * כיצד נחצבה נקבת חזקיהו

* מיהו בעצם לפידות                         * כתיבתן של נבואות ישעיהו

* מיהי אימו של דוד                          * מה היתה טעות מרדכי

* היכן  נמצא פרץ עוזה                      * מה חלם הורדוס

המחבר מיצה את המציאות הריאלית, אך לא מתוך המסורת ולא מתוך הפירושים והמדרשים. כתיבתו שאובה מעצם פסוקי הכתובים, מתוך הפליאוגרפיה, הארכיאולוגיה, הגיאולוגיה. ומן המסד הזה הוא שלח לחופשי את דמיונו, את זיכרונו, את השירים שבנפשו. כל זאת בעיקר לעצמו.

אך גם למענך, הקורא. לחלוק עמך את יינו ופִתּוֹ, וגם להשאיר משהו.

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ט"ו

משה דויד מדבר מן המחצבה

"תביא את הכיסא," אמר ניסים לוי.

"יש הספסל," ענה דנינו.

"השתגעת? אתה יודע מי צריך לבוא היום? איך אתה חושב שהם יוכלו לשבת על הספסל?"

"שישקו לי," אמר דנינו והלך למשרד להביא משם כיסאות-משענת. לשם כך היה עליו לחצות את חצר המחצבה. בעוברו על-פני פתח מחסן-הכלים בדק דנינו מתוך הֵרגל את המנעול התלוי על הדלת. באופק שלחה השמש קרניים אחרונות של שקיעה, ואור-הדמדומים עטף את הגבעות החומות של המחצבה ואת כתמי-הבורות הלבנים הרבים שבהן. דנינו הוסיף לקלל חרש את המסיבה, האורחים, ואת ניסים לוי שתפס אותו לעזור בהכנות. הגיע למשרד ובעט בדלת לפותחה והניח סימן של קצה נעלו בחלקה התחתון המרופט.

כשחזר, עמוס ארבעה כיסאות, פגש את חדידו עובר כשהוא נושא רובה וכובע-צמר לראשו.

"שלום, חדידו, ימח שמך," אמר לו, "למה שלא תעזור גם אתה קצת?"

"אני עובד, שומר."

"אני שונא את המחצבה בלילה, בחושך," אמר דנינו, "אני מפחד. ימח שמו, החושך."

"מצויין החושך," אמר חדידו, "כל הלילה אני יושב ומסתכל עליו."

"ולא קר לך?"

"למשוגעים לא קר. חה-חה-חה," אמר חדידו והסתלק.

"טפוּ," ירק דנינו, "אני שונא את המחצבה בלילה. זה רק בשביל חדידו להסתובב בה בשעות האלה. ניסים! ניסים!"

"כן," יצא ניסים מן המועדון, "איפה אתה, יא דנינו? כבר כמעט לא רואים אותך!"

דנינו שהה זמן רב בדרך ובינתיים החשיך.

"תדליק את החשמל בחוץ! העיניים שלי עיוורות בלילה!"

"איזה לילה על הראש שלך?" שאל ניסים. אבל דנינו עמד באמצע החצר ולא זז עד שהעלה ניסים אור במרפסת.

בהגיעו למועדון כבר היו אנשים נוספים במקום. רבינוביץ הגיע עם אשתו ובתו.

"מה כל כך מוקדם?" שאל ניסים, "אפילו לא באו עוד כל הפועלים."

"התגעגעתי," ענה רבינוביץ, "תכיר."

ניסים לחץ את ידי האישה והבת.

"באמת אני שמח שבאתם," אמר, "כבר כל הפועלים כאן מתגעגעים לאדון רבינוביץ."

פרש לפינה, הוציא מכיסו את הברכה שכתב כדי להשמיעה במסיבה וחזר ושינן אותה לעצמו. דנינו ניגש ושאל: "יַא ניסים, תגיד – אני גמרתי כבר עם הבקשות שלך?"

"אל תפריע!" אמר ניסים.

"אוֹ, אוֹ, כבר גם אתה נהיית אינטליגנט. בסוף רק דנינו יישאר בן-אדם במחצבה." והוא ניגש אל רבינוביץ ושאל: "איך הבריאות שלך, חבר רבינוביץ? באמת אנחנו זוכרים אותך בשמחה."

בינתיים סיים ניסים את החזרה, העיף מבט סביב והחל צועק: "דנינו, איפה המיץ ואיפה הניירות על השולחנות, ולמה לא שברו את הקרח בפחים של המשקאות? מה זה? מה זה? וכבר האורחים באים." ויחד הם הרימו שולחנות, הזיזו ספסלים, חילקו את הממתקים בצלחות-הקרטון ופתחו את בקבוקי המשקה.

"איך שאתה עובד, ניסים," אמר רבינוביץ, "אף פעם לא ראיתי אותך חרוץ כל-כך!"

"מי זה כאן ניסים לוי?" שאל בחור צעיר שנכנס לחדר ובידו מכשיר-הקלטה. ניסים ניגש אליו. "שלחו אותי מן הרדיו, אמרו לפנות אליך בשביל החשמל וכל הסידורים."

"איזה סידורים?" שאל ניסים.

"אנחנו מקליטים את המסיבה שלכם. מה אתה שואל אותי? זה אתם ביקשתם."

"אולי," ענה ניסים, "מן ההנהלה בעיר."

ספראי נכנס והִכּה כף אל כף. "יַא-בָּא-יֶה, חֶברֶה. יהיה שמח הערב, מה?"

דנינו, משראה אותו, פרש לצד השני של האולם והעמיד פני נעלב. שם תפס את משה דויד והתחיל להציק לו בשאלות: "זה נכון שמנטלו כבר קונה פרדסים? מה, הוא כבר עשיר כל-כך גדול? למה אתה לא מנצל את הקשרים שלך איתו?"

ניסים מיהר אל ספראי והוליך אותו אל שולחן המוזמנים.

"לא, לא," אמר ספראי, "אני רוצה לשבת בין הפועלים. מה זה, חברים? עושים לי הפלייה?"

כולם צחקו עימו, ובסוף הסכים לתפוס את מקומו בקצה השולחן, כמעט ליד הדלת.

טכנאֵי-הרדיו מילאו בינתיים את המועדון במיקרופונים, בחוטים ובסוללות-הקלטה, ערכו כמה ניסיונות והודיעו כי מצידם הכל מוכן לפתיחת החגיגה. רוב הפועלים כבר הגיעו והסבו לשולחנות והביטו בהנאה גלוייה אל בקבוקי המשקה, הצלחות העמוסות דברי מתיקה ומאפה וירקות מוחמצים ופירות טריים, והקערות המלאות פיסטוקים ודלועים וחמניות. מנהל המפעל הגיע עם כל פמלייתו – הגזבר, חברי מועצת המנהלים, עיתונאי ומזכירת המשרד. המזכירה, כבת עשרים וחמש, עוררה מיד את תשומת-ליבם של הפועלים. את נשותיהם וילדיהם לא הביאו עימם, כדי שלא יפגום הרעש באופי החגיגי של המסיבה. שונה הדבר לגבי בחורה, אשר יש לה מקצוע והיא משׂכילה ויכולה להשתתף עימם אפילו כשהיא לבדה.

דנינו רמז לעבר מנהל המפעל ואמר למשה דויד:

"אתה חושב שהוא מזיין אותה?"

"מה אני יודע?" ענה לו. "הרי אצלם הכל יכול להיות. הם חיים בחופש."

דנינו הוסיף: "גם אני חושב כך, והסימן – שהוא הביא אותה איתו. איך שאצלה רואים את הכול. חביבי, הלב משתגע מבחורות כמוה. איך, איך זה שכּל מה שאצל הנשים שלנו גרוע עושה אצלן חם בלב. אבל אתה חושב שהוא יכול לעשות לה ככה, בגלוי?"

משה דויד ענה: "אמרתי לך שהם חיים בחופש. אתה לא רואה בקולנוע? מה איכפת לו מה שיגידו? אם היא נותנת לנו לראות כל-כך, בטח היא נותנת לו עוד יותר."

"אח, אח," נאנח דנינו, "איזה חיים טובים שיש להם, הממזרים. והלוואי והייתי יכול לשים יד עליה."

מזכיר המפלגה נכנס כמתגנב לחדר. איש לא ניגש לקבל את פניו. מצד אחד לא רצה לבוא למסיבה, אולם היעדרו היה מתפרשׁ כהודאה מוחלטת בכישלון, ולכן הופיע על-כורחו. רבינוביץ היה היחיד שחייך אליו, ולכן מיהר וישב בקירבתו.

אחרון הופיע נציג המשרד הממשלתי המטפל במפעל. ניסים הושיב גם אותו אל שולחן המוזמנים, הִכה בכף-ידו על השולחן וביקש שקט. אחר-כך הוציא את דף-המַחברת שעליו כתב את ברכתו וקרא:

"רבותיי וחברים נכבדים מאוד – "

נשמע קול נפילה וניסים הפסיק את דבריו. הכול פנו אל רבינוביץ שהפך את בקבוק היין שלפניו בשעה שפרש את דפי הנאום שהכין לו. היין נשפך על מכנסיו, ומנהל המפעל זז מהר הצידה כדי שלא יירטב גם הוא. רבינוביץ ניסה לתפוס בבקבוק ולהציל את ניירותיו. בתו ניגשה אליו והוציאה מטפחת כדי לספוג את הכתם שעל מכנסיו.

"יש ברז מים בחוץ," אמר ניסים לוי.

רבינוביץ ענה: "לא נורא, לא נורא," וניער את טיפות היין מעל דפי הנייר. דנינו רץ והביא סמרטוט ישן וניגב במרץ את שולחן המוזמנים כשהוא תוקע עיניים בספראי היושב בצד.

לאחר דקה אמר הלה: "שלום."

"שלום," ענה דנינו, "מה שלומך?"

"טוב," ענה ספראי.

"אפשר להמשיך?" שאל ניסים לוי.

"בבקשה," אמר רבינוביץ, "אַל תתחשבו בי."

ניסים החל קורא את הברכה מראשיתה: "שלום, רבותיי וחברים נכבדים מאוד. באמת שיהיו מבורכים. בייחוד החבר מנהל המפעל והחבר ספראי והחבר רבינוביץ, שאנחנו עושים הערב את השמחה בשבילו מפני הפרידה שלנו ממנו. כואב הלב לחשוב שהוא כבר הולך."

מחיאות-כפיים מצד הפועלים ליווּ את הקטע על רבינוביץ.

"הנה אנחנו רואים – יש מי הדואג ושוקד על הטובה שלנו. באמת אנחנו מודים מאוד לכל האורחים שבאו להשתתף איתנו בשמחה."

טכנאי-הרדיו כיוֵן אליו את המיקרופון. ניסים הזיז ראשו לכאן ולכאן ולא ידע כיצד להסתדר עם המכשיר המשונה והנייר שמתוכו עליו לקרוא ועם האנשים שאליהם הוא צריך לפנות בדבריו.

"אני רוצה עוד לומר, חברים, אנחנו לא שוכחים את האנשים שדואגים להתפתחות שלנו ולימדו אותנו. עד שעכשיו אנחנו מתחילים להיות אחראים על העבודה. באמת, כולנו מודים לחבר ספראי על העזרה שלו. תמיד אמרנו שהוא הידיד שלנו ויש לו אוזן שומעת לבקשות שלנו. אני מברך אתכם, חברים. תחי המחצבה שלנו והדמוקרטיה!"

מנהל המפעל קיבל את רשות-הדיבור. הפועלים לא הבינו היטב את דבריו, אבל התבוננו בעניין רב אל חליפתו הכהה וצרת-הגזרה אשר לא דמתה כלל לאותם ז'אקטים רחבים ותלויים כשק שהיו תופרים אצל חייטים בשוק או קונים מן המוכן או משומשים. עניבתו היתה מחוזקת בסיכת-כסף מבריקה ותיק-העור שלו נשא עליו סמל של חברת-תעופה.

דנינו לחש למשה דויד: "יַא, איזה בן-אדם חשוב הוא. אני חושב כבר הוא לא מתעסק עם המזכירה, רק עם שחקניות מהסרטים. לזאת – השׂער שחור, וההן 'בּלוּנדיות' כמו פצצות."

"השתגעת?" אמר משה דויד. "איפה יש מההן בארץ?"

"אתה חושב שאין לו כסף לנסוע לאמריקה בשביל לעשות להן?" ענה דנינו.

ניסים מסר את רשות-הדיבור לרבינוביץ. הלה קם, תפס בידיים רועדות את המיקרופון וקירבוֹ אליו. כתם היין במכנסיו כיסה את כל אזור מפשׂעתוֹ, והוא ניסה בעצבנות לכסות עליו בדפי-הנייר הכתובים בצפיפות, שהידקם אליו. עד שהחל לדבר התערבבו הדפים מרוב שהיה הופך בהם כל הזמן, והוא לא מצא את הדף הראשון. מראה הניירות שהחזיק בידו עורר אנחה בקהל ובשולחן המוזמנים מחשש השעמום הצפוי להם בשעה הקרובה.

רבינוביץ כבר ויתר על חיפוש הדף הראשון, תפס באחד האמצעיים והחזיקוֹ לפניו ואמר: "חברים. אני, אני נרגש מאוד מקבלת-הפנים שעשיתם לי. כבר מזמן רציתי לומר לכם – שאני נרגש מאוד. אני תמיד עשיתי, לא איש של דיבורים. בכל-זאת ישבתי בשבועות האחרונים. חשבתי עליכם. על המחצבה. רציתי להסביר פעם אחת את הרעיונות שלי, שאני רוצה שימשיכו אותם בעבודה וביחסי-העובדים במפעל. תסלחו לי, חברים, שאני נרגש מאוד מקבלת-הפנים, מן הפרידה, מן הצער. כבר מזמן רציתי, רציתי לומר כי אני, אני – "

עיני הנוכחים פנו ממנו לעבר הפתח: שם הופיע חדידו, ברובהו ובכובע-הצמר לראשו, הביט אל רבינוביץ, והלה נִפנה גם הוא לעומתו. ראה חדידו את כתם-היין על מכנסיו וגיחך. ניסה רבינוביץ להמשיך בדבריו וקולו בגד בו. ידיו רעדו והניירות נשמטו והתפזרו על צלחתו. מיהר לאסוף אותם ולא עלה בידו. חדידו שם כף-ידו על פיו וצימצם כתפיו כדי שלא יפרוץ בצחוק.

"מה קרה, חדידו?" לחש אליו אחד שישב ליד הדלת.

"מה קרה לזין שלו?" אמר חדידו, והוא נחנק בתוכו מן הצחוק.

רבינוביץ העיף בו שוב מבט, אף כי לא שמע את דבריו. חדידו קרץ לו בעין אחת, ואחר-כך בשנייה. רבינוביץ שׂם את ידו על מצחו, ניסה להתרכז, הרים נייר ושוב הביט בו. לבסוף התבלבל והוסיף לדבר בעל-פה.

"רבותיי, כלומר, חברים – "

שכחו את חדידו והביטו בתמיהה אל רבינוביץ וראו כיצד מתעוותים פניו והוא נאנח, וחוזר ונאנח, ואינו יכול להמשיך, ופתאום – פורץ בבכי. וכך עמד, גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון הקטן שלפניו, עמד והתייפח בקול רם כתינוק. אשתו ובתו מיהרו אליו, ליטפו את גבו, והבת הצעירה קראה: "אבא, אבא, אַל תבכה. אתה לא צריך להתרגש כל-כך. כולם כאן אוהבים אותך."

מנהל המפעל הסתובב על כיסאו.

"אבא, בוא, בוא! תנוח קצת, אחר-כך תמשיך לדבּר, כולם יחכו לך. כולם!" הוסיפה הבת לדבּר אליו. והן יצאו שתיהן, האם והבת עם רבינוביץ המתייפח, וניסים לוי ליווה אותם, פַּתח את הדלת ואמר: "הנה בפינה עומד ספסל, תוכלו לנוח עליו. באמת, אדם טוב הוא אדון רבינוביץ."

"תודה, תודה לך," ענו לו, "אתה לא צריך להפריע את הערב כולו למעננו. תוכל לחזור, ודאי כולם מחכים לך."

בחדר המשיכו אנשי-הרדיו לסובב בשקט את סליל-ההקלטה, אדישים לכל המתרחש. העיתונאי רשם בחיפזון ציונים בפנקסו הקטן – כה נוגע ללב בכיו של מנהל-העבודה המזדקן. זו תהא ה נ ק ו ד ה ברשימה. דמעות ספּוֹנטניוֹת.

שאר הנוכחים ישבו ושתקו.

ניסים חזר והמשיך: "חברים, עד שהחבר רבינוביץ ינוח קצת ניתן רשות-הדיבור לחבר ספראי. יקום ויברך אותנו."

ספראי חיכה עד שיגישו אליו את המיקרופון. בא טכנאי והגביהוֹ מעט. חייך אליו בתודה. כיעכע בגרונו ואמר: "ידידים וחברים נאמנים, קהל נכבד. כבוד גדול עשיתם לי כאשר הוזמנתי אליכם. אני גאה שיכולתי לעמוד לצידכם ולעזור לכם בצעדים הראשונים לקראת העצמאות בתוך המפעל. חששות רבים מילאו אותנו שעה שהעלינו את רעיון הבחירות, ועליי לומר שנתקלנו בלא מעט התנגדות הן מצד פועלי המפעל והן מצד האחראים לגורלו. והנה בשעה טובה עברנו את כל המכשולים והשגנו בכוחנו האחד והמלוכד את המטרה המשותפת. ואני גאה לראות ידידים, אנשים בעלי עין פקוחה וראש פתוח, יושבים ולומדים מעצמם את עבודת המפעל. מתעניינים בבעיותיו וחרדים על כל הצלחה שלו. חברים, הענקנו לכם הערב זכות גדולה – בחירות. עכשיו, גם הדרישה חמוּרה לנו אליכם – עבודה, הרבה עבודה והתמסרות."

בכך סיים. לא הזכיר את רבינוביץ. גם לא את ניסים לוי. בכוונה.

אחרון קיבל את רשות-הדיבור מזכיר המפלגה. בעצם, התקין עצמו לומר כמה מילים חריפות, אולם התפרצותו הנרגשת של רבינוביץ קילקלה את האווירה העליזה של הערב וכבלה אותו, וכדי שלא לפגום בטעם הטוב הסתפק בכמה מילים כלליות וסיים בצורך שבהבנה הדדית. הרבה הבנה.

את נציג המשרד הממשלתי שכחו משום-מה. אחר-כך נזכרו בו ושאלו אם גם הוא רוצה לומר דבר. אולם הלה חייך והניע בידו לאות ביטול.

בכך הסתיים החלק הרשמי של הערב. ניסים לוי הודה למברכים. מישהו קרא: "בתיאבון ו"לחיים". הוּשׂם תקליט על הפּטיפוֹן שהובא במיוחד למסיבה. רבינוביץ חזר עם אשתו ובתו וישב במקומו. ניגשו אליו, הרימו כוס והוא התאושש מעט, אבל את נאומו לא נשא עוד. דפיו התגלגלו חלקם על השולחן וחלקם על הרצפה, ואיש לא שׂם לב לכך.

אנשי-הרדיו ניגשו להשלים את כַּתבתם בשיחה חיה עם הפועלים. בתוך המולת האכילה ופיצוח הגרעינים והרמת הכוסות נשמעו שאלות: "מה שמך?" – "כמה זמן אתה עובד במחצבה?" – "אמוֹר, אם היו נותנים לך להחליף את מקום-עבודתך, האם היית עושה זאת?" – "מדוע?" – הם סובבו מפועל לפועל, אבל התשובות לא הניחו את דעתם. מפני הרעש הרב לא נקלטו היטב דברי האנשים, חלקם לא הבינו את השאלות, ואלה שהבינו דיברו בשפה לא-ברורה עד שלא ניתן לקלוט דבר מגמגומיהם. ראש-הצוות בלש בעיניו לכאן ולכאן בתקווה למצוא אדם שיוכל לסַפּר בשפה פשוטה על המחצבה.

בפינה שממול לשולחן המוזמנים ישבו דנינו ומשה דויד, בקבוק הקוניאק לפניהם, והם מוזגים זה לזה ושרים:

"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יַא משה דויד!

וְיא דנינו בשמחה –

אַי אי, אי יא יא."

ודנינו מכה כל אותה שעה בכף-ידו בקצב על לוח השולחן, מניע ראשו הנה והנה וביד השנייה טופח על גבו של משה דויד. לפתע הפסיק, תקע אצבע בצלעותיו וקרא: "אַי, טיפש! לא רצית לבוא? הא?" – ומשה דויד לא חדל לזמר, ורק הרים ידו אליו ועשה עצמו כמאיים באצבעו:

"וְיַא דנינו, בשמחה!"

השאר עשו מעגל סביבם ומחאו כפיים וליוו אותם בסלסולי-קול ובהעוויות-פנים. ראו כך אנשי-הרדיו ומיהרו אליהם והעמידו את המיקרופון מול דנינו ומשה דויד ושיתפו עצמם במחיאות-הכפיים. גם יתר האורחים שעמדו בשולי המעגל הצטרפו ועימם ניסים לוי שעמד והִכה יד ביד באמונה ובכל כוחו, כדי להרבות את השמחה. וכבר נשכח בכיו של רבינוביץ, והאולם הקטן התמלא קולות שאון ועליזות.

לקח דנינו כוס ביד, הִכה בה על השולחן והעביר אותה למשה דויד. לקח אותה משה דויד, גמע ממנה, העמידה על השולחן, הִכה בה מכה קלה וחזר והעביר אותה ליושב מימינו. קיבל דנינו כוס אחרת מן היושב לשמאלו וחזר על הפעולה הקודמת. וכך החלו הכוסות עוברות בקול מאיש לאיש. פעם הקשה. פעם לגימה. אחת, שתיים, הקשה, אחת. אחת, שתיים, לגימה, אחת. ובפינה מזג מישהו קוניאק נוסף לכוסות שהיו חוזרות אליו כמעט ריקות במעגל. והכול ממשיכים במרץ וכמו במין תחרות בקצב השיר:

"אַי אי, אי יַא-יא. אי אי, אי יא-יא. יא משה דויד, ויא דנינו בשמחה."

לבסוף סיים דנינו את המשחק בזמרו זמר היתולי בקול מסתלסל ועולה, אשר גרר גלי-צחוק מצד כל הנוכחים, חוץ מן האורחים שלא הבינו בו דבר.

משסיים, נדחק איש-הרדיו אליו ואמר: "האם היית מוכן שנשוחח איתך ונקליט את דבריך?"

"אִנתִּי לא צריך לטרוח עליי מן אֶל כבוד לִלדַבּר בּאִל-רדיוֹ כּוּלוּ-אִל-יוּם, פוּק, פוּק, עלייכּוּם." ענה לו דנינו בז'רגון שעורר שוב רעמי-צחוק.

"חבר, אנחנו לא מתלוצצים איתך, אלא רוצים לשוחח על העבודה שלך במחצבה ועל החיים בכפר. אנו לא עושים כאן הצגה."

דנינו הביט בו, הירהר מעט ואחר-כך שינה את טעמו והחל מדבר בנוסח אחר: "מי אני, מסְכּן, יא דנינו בלי מילים בפה, שילך לדבר בּאִלרדיוֹ של כּוּל כּוּל אִלמדינה? הנה 'אַנטֶליגֶנט' גדול כמו אִלמוּמחים מן כּוּל העולם יוכל לדבּר בעברית הצֶחה שלו על מה שתשאל. קוּם, יא משה דויד! קוּם! קוּם! האדא מן אִלרדיוֹ מתרַצֶה לדבּר איתך בּכוּל הכבוֹד!"

והוא תפס במשה דויד ודחף אותו לפני המיקרופון, ובעצמו התחמק מן השולחן. משה דויד היה שתוי מעט, אך עדיין הבחין יפה במה שרוצים ממנו.

איש-הרדיו שאל: "מה שמך, חבר?"

"משה דויד."

"כמה זמן אתה עובד במחצבה, משה?"

רצה גם משה דויד לשנות את טעמו ולענות לאותו בחור מצוחצח מן הרדיו בעברית העילגת והמעורבבת בערבית ולעורר רעמי-צחוק בקרב הקהל, ובכך להתחמק מן השיחה. אבל בראותו את המבט החשדני והמבטל שנתן בו הבחור נדלק והתמלא גאווה וענה: "עשר שנים אני עובד במחצבה, חבר. עשה שנים שלמות, מן הבוקר עד לערב."

אנשי-הרדיו מיהרו כולם לעבר משה דויד והחלו לבדוק את פעולת מכשיר-ההקלטה. ראש הצוות רמז להם להתכונן, המראיין הכין שאלות נוספות ולפני שהמשיך שׂם לרגע את כף-ידו על המיקרופון, למען לא ייקלט דבר, ואמר למשה דויד: "העברית שלך טובה מאוד. ועכשיו נעשה איתך שיחה על העבודה במחצבה. אתה לא צריך להתרגש, גם לא למהר. אני אשאל ואתה תענה לי, כאילו נפגשנו במקרה ברחוב. אתה מבין?"

"כן."

"משחק נחמד מאוד," הירהר, "אני מדבר והם שומעים והכול נהנים מן השפה שלי."

"כאשר אני מתחיל להקליט, משה, מיד אתה לוקח את המיקרופון ליד ואומר: 'הלו, רדיו! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה.'"

"בסדר."

"קח."

"הלו, רדיו! כאן משה דויד, מדבר מן המחצבה."

"שלום, משה, שמחנו לפגוש אותך, ואני מצטערים להפריעך לכמה דקות בעבודתך. בעצם, כמה זמן אתה עובד כאן?"

וכך הוסיפה השיחה לקלוח ביניהם. המראיין שואל ומשה דויד עונה וסביבם עומדים רוב הפועלים וכמה מן האורחים שעדיין נישארו במקום. חשב משה דויד: "אדם משכיל העובד ברדיו מלא עניין לשמוע כל מה שעבר עליי, וכיצד הסתגלתי לתנאי-העבודה, ומה היו המעשים שהשאירו עליי רושם רב ביותר במשך השנים. איש מן הפועלים לא היה יכול לנהל שיחה כה חופשית, ועוד לתוך המיקרופון. והנה אנחנו קוראים אחד לשני בשם הפרטי, והוא שואל אותי אם ביקרתי פעם בתיאטרון. בוודאי. אמנם, את שם ההצגה אינני זוכר, אבל הבנתי היטב." כולם פערו פיהם בתימהון. משה דויד ביקר פעם בתיאטרון? והרי מעולם לא סיפר. ודאי שלא סיפר. וגם על הספרים שקרא לא אמר מילה. וכי היו מבינים אותו? ואולי ישאל הבחור מן הרדיו, למשל – מה היה הספר האחרון שקראת בו? מצאת את האדם הנכון, חבר מן הרדיו, את משה דויד.

אך במקום לשאול לספרים נזכר הבחור במטרת הכּתבה וחזר לעניין הבחירות במחצבה. הפסיק את הראיון עם משה דויד וסיפר לתוך המיקרופון כיצד בחרו הפועלים מנהל-עבודה חדש מתוכם, וכיצד עורר הדבר התלהבות בלב כל המטפלים בהם זה שנים רבות. והוא הביא משפט שמצא כשחיטט מתוך סקרנות בדפים הפזורים של רבינוביץ: "לאט לאט הננו מתקדמים ומתחנכים לקראת הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון," וכך זכה ונכנס סוף-סוף גם אחד מרעיונותיו של רבינוביץ לתוכנית. אחר-כך חזר ושאל את משה דויד:

"איך אתה מרגיש עכשיו, חבר, כשמנהל-העבודה הוא מהחברים שלך?"

"למה אתה שואל אותי?" ענה לו משה דויד, שבינתיים התפכח כמעט לגמרי מן המשקה.

"מה זאת אומרת למה אני שואל אותך?" התפלא הבחור, וכהרף-עין כיסה בכף-ידו על המיקרופון, "הרי אתה פועל במפעל!"

ניסים ניגש ועמד ביניהם. ספראי, שישב בפינה ושוחח עם רבינוביץ, נשא עיניו והתבונן אל המתרחש בעניין רב.

"למה אתה שואל אותי?" חשב משה דויד, "האם רצית לדעת איך אני מרגיש כשמנהל-העבודה החדש הוא החבר שלי ניסים לוי? כאשר שאלת אותי על התיאטרון חשבתי לרגע שאנחנו מיודדים ומבינים אחד את השני. איפה! זה רק אני ניסיתי בכל כוחותיי ללמוד משהו מהשכלתך. אבל אתה לא הבנת מה מתרחש בליבי. ואולי אינך אשם. מה אתה יודע על השינאה שיש בין ניסים לוי לביני. האם שמעת על השעות שהוא מוריד לכל אחד מאיתנו בעבודה וגובה אותן לעצמו? ואם אסַפּר לך על הדברים האלה, האם תאמין לי? ואם תאמין לי, יאמינו לי גם כל אלה שעומדים פה מסביב? ואם אני אדבר ואוציא שם רע לניסים לוי בפני המנהלים שלו, אתה חושב שהוא ישאיר אותי לעבוד במחצבה? אתה יש לך אישה וילדים שפרנסתם תלוייה במילה אחת שתוציא מן הפה? עליך להבין אותי בשתיקה, אם באמת התעניינת בגורלי ובמה שהולך במחצבה. אבל אתה אולי רק העבודה שלך לשאול שאלות ולקבל תשובות. וכלל לא איכפת לך מה נעשה אצלנו באמת? אם כך, אתה חושב שאני אהיה כזה טיפש לעשות מעצמי צחוק ולהלשין על ניסים לוי בפניך. שתיחנק אתה איתו ועם כולם ביחד, אם רק היית יודע מה שאני חושב עליכם בליבי."

ולמראיין אמר: "אַל תשאל אותי מפני שאני הייתי חולה כל השבועיים האחרונים ואני לא יודע דבר מכל מה שהולך במחצבה."

ניסים כרך זרועו לכתפו של משה דויד וחיבקו בלי שהעומדים מולם הבחינו שהוא ממעך בינתיים כמה מצלעותיו. "סַפּר להם, משה דויד, על החיים שלנו," אמר בחביבות, "אתה עִם המילים החכמות שלך יכול להסביר טוב יותר מכל אחד אחר אצלנו."

העיתונאי צילם את השניים העומדים עתה חבוקים ליד המיקרופון, ואילו איש-הרדיו תמה: "באמת אינני מבין אותך, חבר משה. הנה ידידך הטוב ניסים אומר בעצמו שאתה תצליח יותר מכל אחד אחר כאן לסַפּר לנו על המתרחש במחצבה. ובכן, כולנו מחכים לך."

"דבֵּר, דבּר," עודדוֹ ניסים, "כאן לא עבודה ואתה לא צריך שתחשוב כי משלמים לך כסף בשביל שתעשה משהו. כאן בני-אדם חופשים מדבּרים כדי שידעו האנשים מה אנחנו עשינו."

"ובכן, ספר לנו, משה דויד, על הבחירות למחצבה. האם השתפרו עכשיו היחסים במפעל, כאשר מנהל-העבודה הוא מהחברים שלכם ומבין אתכם ושומע לדרישותיהם?"

"אם אני מבין?" חשב משה דויד לעצמו, "אם אני מבין. ותפסיק, ניסים לוי, למעוך לי את העצמות בגב, כשאתה מחזיק בי כאילו הייתי הידיד הכי טוב שלך, ובינתיים הגוף שלי מתפוצץ מכאבים. כי עוד לא הבראתי מהשְפעת המכות והמשקאות שהשׁתכרתי לפני שבועיים אחרי שאישתך לא באה לבקר אותי. אם אני מבין, מנוּולים שכמוכם? מה אתם רוצים שאגיד? ודאי הכל טוב במחצבה. אבל אני נשבע לך, ניסים, שאדפוק אותך על כל מילה שאתה מכריח אותי עכשיו להגיד להם שעה שאנחנו בינינו יודעים היטב את האמת על מעשיך."

והוא אמר בקול רם, כאילו מדקלם את דברי עצמו: “כבר אנחנו חיכינו שנים רבות ליום שיבוא בו אדם משלנו בתפקיד הגדול הזה."

"תזכיר את ספראי," לחש לו ניסים לוי, "הוא אדם חשוב מאוד."

"מי?"

"רגע, רגע, חברים! לא להפסיק אותו באמצע!" צעק איש-הרדיו.

ומשה דויד המשיך: "ואני מודה, שמעתי חבר ספראי עזר לנו הרבה בשביל שנשיג את המטרה שלנו. עכשיו כל העניינים במחצבה בסדר גמור."

"וזה הכול?"

ניסים לוי הידק קצת את תפיסת ידו.

"אוֹי!"

"מה יש?" קרא המראיין, "מה קרה לך שחדלת לדבּר לעניין?"

"אם אני חדלתי לדבר לעניין," הירהר, "ואתה, כלום לא חדלת מזה זמן רב לדבר לעניין? מה אני אמרתי – אוֹי! – וזו מילת-האמת היחידה שהוצאתי במשך כל הערב המטונף הזה שלכם, מפני שניסים לוי תוקע לי אגרוף בצלעות. ומה אתה התחלת פתאום לכעוס עליי וחדלת להיות חבר טוב שלי ולדבר אליי בלשון חלקה ולתת לי מחמאות על השפה וההשכלה שלי? הא? היית טוב אליי כל זמן שאני לא מפריע לך בעבודה שלך? הא? אתה טיפש לא פחות מרבינוביץ, ואולי מנוּול קצת יותר ממנו. ואם לא היה לך עור כה עבה, ודאי היית פוקח כבר את עיניך ורואה מה נעשה כאן לנגדך. אתה בחור צעיר ועתידך ופרנסתך בטוחים – למה לך לשבור את הראש על אחד משה דויד שדפקו אותו עוד לפני שעלה לארץ ודופקים אותו עכשיו בארץ, ואף אחד לא מבין שכל המילים היפות שלו לא באות אלא לכסות על הלב הכואב ועל השינאה המצטברת – וכל מה שמרבים לעזור לו ולעשות לטובתו עוד מחַרבּנים לו יותר את הנשמה, עד שהוא שונא את אישתו וילדיו והולך ושותה עראק כל ערב כדי לשכוח את צרותיו, וכל מה שנישאר לו בחיים היא השינאה שיש לו לניסים לוי. ואתה מבקש ממני לדבר לטובתו? טוב! טוב! אני אדבר. סוף-סוף אני אדבר פעם אחת ואגיד לכם כל מה שאני חושב, ותשמע כל הארץ כמה מנוּול הוא ניסים לוי ומה הוא עושה לשעות הנוספות שלי במחצבה."

והוא תפס את המיקרופון בידו והרימוֹ כאילו חפץ לנגוס בו, ובדרך-אגב השתחרר בתנועה זריזה מתפיסתו של ניסים לוי ועוד הוסיף לו מכה חשאית בבטנו עד שניסים התפתל כמה שניות בכאב חד בלי שיגלה מאומה מה שאירע לו. אחר-כך צעק לתוך המיקרופון:

"הלוֹ, רדיוֹ! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה – "

איש-הרדיו קפץ לעומתו ואמר: "הפסיקו אותו!" – והם התנפלו עליו להוציא את המכשיר מידו וקראו: "שיכור! שיכור!" – המקליטים הפסיקו מיד את פעולת המכשיר, ואילו משה דויד היה סבור כי דבריו משודרים. בינתיים התגלגל על הארץ, ועליו כמה מן הפועלים המנסים להוציא מידיו את המכשיר, והוא קורא בקול חנוק, כאילו היה המשפט מורכב ממילות-קסם הפותחות לפניו שערים נעלמים:

"הלוֹ רדיוֹ! הלוֹ, הלוֹ, כאן משה דויד מְדבּר מן המחצבה – "

לבסוף אמר איש-הרדיו: "חברֶה, חברֶה, די, עזבו אותו. אין דבר, עוד כמה רגעים יירגע, וממילא הפסקנו את המכשיר. מוטב תביאו לו קצת מים קרים לשתות."

הניחו לו לנפשו והוא ישב בפינה והתבונן אל המיקרופון. "יא משה," קראו אליו בעודם מרוחקים ממנו, "אתה עוד מדבר אל המַקרוֹנפוֹן שלך?"

"יחרב ביתכם!" קרא להם והשליך את המיקרופון לעברם.

"יא משוגע! יא משוגע אתה! לא רק השתכרת, עוד השכל שלך התחיל לעבוד על מלהיפך. מה אתה מתהלל עלינו בדיבורים שלך על תיאטרון, יא חשמלאי, מבין גדול נהיית לנו. כבר הראש שלך מסתובב, יא משוגע שכמוך!"

ספראי התבונן במתרחש וקמט קל בפינת מצחו גילה שאינו מרוצה ביותר, אלא שלא התערב. השאר היו עסוקים בשיחה ובשתייה, ולאחר שהעיפו מבט בתגרה הקטנה ייחסו אותה מיד לעודף המשקה בקיבתו של משה דויד וחזרו לעיסוקם.

דנינו ניגש אליו ושׂם לידו על הרצפה בקבוק קוניאק, כוס, וצלחת מלפפונים חמוצים. "אם כבר השתכרת," אמר לו, "לפחות תיהנה מן הערב, שתה."

ניסים לוי שתק. מרפקו של משה דויד, שננעץ היטב בבטנו, עכר את רוחו, מה עוד שלא היה יכול לגשת ולגמול לו.

אנשי-הרדיו קיפלו את מכשיריהם, עלו למכונית והסתלקו. אחריהם נעלמו האורחים מן העיר. מסביב לדנינו התקבצה חבורה חדשה והחלו מזמרים ומוחאים כפיים. דנינו לקח בקבוק ריק וחיבק אותו בזרועותיו ולחץ אותו אל חזהו והסתובב הנה והנה לקצב המנגינה. חדידו עמד באמצע החדר, הרים את ידיו למעלה, מחא כף והקיש אגודל באצבע עד שהשמיעו העצמות קול-חריקה. אחר-כך התנועע לקצב הזמרה, הרים ראשו והִטה אותו לפנים כשור מוכן לקרב. גופו התפתל לפנים ולאחור לפי המגינה, ולאחר כמה רגעים החל לשלֵח את רגליו לצדדים – אחת לפנים, שתיים לאחור, וניענע בירכיו כשהוא יוצר מעין מעגלים קטנים באוויר. מחיאות-הכפיים נעשו קצובות יותר וחישמלוהו עד שניראה כמכושף מן הקצב, וכאילו אינו שולט עוד בגופו ובתנועותיו, והקהל הוא השומר את צעדיו ומכוונם.

המעגל מסביבו התרחב, אנשים זזו לאחור ואחד מהם נתקל במשה דויד שעדיין ישב על הארץ, עקף אותו והלה התגלה לעומדים במעגל. חדידו המשיך יחידי בריקודו כשהוא סובב על-פני כל הנוכחים עד שהגיע למשה דויד, ודנינו שראה אותו חזר ושילב את שמו בשיר:

"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יא משה דויד!

וְיַא חדידו, בשמחה –

אַי אַי, אַי יַא יַא."

חדידו עמד וניענע גופו כלפי משה דויד, לפנים ולאחור, לפנים ולאחור, ירד וכופף ברכיו, חזר ועלה וכמו מְכשפוֹ בידיו ומושכו אליו לקום ולרקוד מולו. והשאר קוראים בשמו, ואחדים ניגשו וניסו להרים אותו בכוח ולהעמידו על רגליו. אך הוא הדף אותם בכעס ולא נתן לאיש להתקרב אליו. הביאו לו בקבוק נוסף וגמע ממנו כמה לגימות. אחר-כך חזרו ותפסו אותו מאחוריו ודיגדגו בין צלעותיו עד שהתעורר מכאב, קפץ ועמד – ועדיין חדידו מרקד מולו, מתרומם פעם על רגל אחת, ומחליף, ועורך סיבובים קלים, עולה ויורד ומוחא כפיו בקצה השירה. התערפל החדר בעיני משה דויד וסחרחורת תקפה אותו וכמעט נפל שנית לרצפה, לולא שניים שתמכו בו והחזיקו אותו ביניהם והחלו רוקדים עימו למול חדידו, כשהם מקפידים על קצב הפסיעות, ואילו הוא נשׂרך ביניהם כשק שחציוֹ ריק, ראשו נופל לפנים, מטולטל וכבד. בתחילה תפס כל אחד מהם אחת מכפות-ידיו, הקיש בה מעל לראשו, כאילו הוא מוחא כפיים בקצב הריקוד. אחר-כך החל מוחא כפיו בעצמו, מעט ברפיון, ולבסוף הרים ראשו וכמו חיים חדשים נכנסו ברגליו והן נשמעות לו ונעות בקצב אחד וכבר הוא זקוף ופותח בריקוד מלא סערה. השניים עזבוהו וחזרו למעגל המסתכלים. חדידו, משראה כך, הבליע אף הוא את עצמו בקרב הקהל והצטרף אל מוחאי הכפיים.

משה דויד נחשב לאחד הרקדנים הטובים בכפר. גופו הצנום, קומתו הישרה וקלות תנועתו עשו לו שם ברוקדים. הוא ידע כיצד לרתק את הקהל בשמחות בבצעו בדיוק ובלהט את הריקודים העתיקים שהובאו מעבר לים ונישארו בליבות בני העדה כזכר לחייהם בערים ובכפרים שמהם עלו ארצה. כך היה סוחף עימו אותם בראש שורה מתפתלת ארוכה, והם יוצרים יחדיו כמין נחש ארוך, או שהיה חוזר ומלכדם למעגל הסובב בתנועת-רגליים אחת ואנשיו מחזיקים שלובי-מרפק זה בזה, בטנם אסופה מעט לאחור וכתפיהם נוטות לפנים, כלפי המרכז. אז היה חומק מתוכם ועומד לבדו באמצע המעגל וסובב בכיווּן הפוך לתנועתם, ומלהיבם בתנועות ידיו, ומגיש עצמו כל פעם בתנועת-בקשה לפני רוקדים שאינם משתדלים כראוי, ומשלהבם בקריאות וביללות ובפרצי-צחוק פראיים, עד שלא היה ניתן להכיר בו את משה דויד השתקן והרגיל המצניע עצמו בקהל. ומשום שלא היה בכפר שני לו באמנות הריקוד לא ויתרו על השתתפותו בשמחת הערב.

להפתעתם המשיך לרקוד יחידי ולא ביקש מהם לסובב עימו במעגל. רק רמז להם בידיו להמשיך ולתת לו קצב, ובתוך כך פנה ומצא את ניסים לוי העומד בשורה השנייה של המעגל, והחל מוחא כף לעומתו ומשנה בשורות השיר:

"יא משה דויד!

ויא ניסים לוי, בשמחה – "

אבל הברות שמו של ניסים לא התאימו לשיר, לכן חדל ממנו ורקע כמה פעמים ברגליו – אחת ואחת, אחת ואחת, כאילו הוא דורך על משהו תחתיו. בינתיים יצא לעומתו ניסים מתוך סקרנות, וכשראה אותו משה דויד החל רוקד מולו בקצב שונה ועיניו נעוצות בו והוא קורא:

"פַּחד שלי

בַּפּחד שלך –

וּפחד שלי

בַּפּחד שלך – "

והקצב החדש והמהיר יותר הדליק את כל הנאספים והם ליוו אותו במחיאות-כפיים, במהירות מתגברת, כשהוא מבצע תנועות רהוטות ברגליו, ראשו רכון לפנים ועיניו חותכות בניסים לוי העומד מולו.

"פחד שלי

בפחד שלך – "

ולפתע הוסיף:

"ורגל שלי

בבטן שלך!"

והמשיך בקצב מהיר יותר:

"פחד שלי

בפחד שלך –

ורגל שלי

בזין שלך!"

ולבסוף חזר רק על חלקו השני של הזמר:

"ורגל שלי

בזין שלך!"

והקהל מוחא עימו כפיים בהתלהבות, אף כי שמעו היטב את דבריו, עד שניסים, אשר בתחילה עוד ניסה לבצע ברגליו כמה תנועות-ריקוד כמתכונן להיכנס פנימה, פסק לפתע – פניו האדימו והוא פרץ בצעקה:

"שתוק!"

אך הקהל הוסיף למחוא כפיים בקצב מטורף ומשה דויד עומד ומכרכר ומעווה פניו כמוקיון ושולח לשון מולו ומחווה באצבעות ידיו וברגליו תנועות ורמזים כלפי ניסים, עד שתפס הלה את ראשו בידיו כמבקש להתעורר מחלום-סיוטים וצעק שנית: "די!" – ואחר-כך פסע לפנים וניסה לאחוז בגרונו של משה דויד, אלא שהלה נסוג ממנו לאחור והשתמט והוסיף לרקוד. ובעוד רגע לא שלט ניסים ברוחו ושלח לעומתו מכת-אגרוף עצומה אשר הפילה אותו באחת ושיטחה אותו מלוא קומתו על הרצפה. מיד פסקו כל מחיאות-הכפיים והשריקות והשאגות של המסייעים, מתוך שיכרות או רוע-לב, לפזמונו של משה דויד, והשתררה דממה מכבידה.

לאחר כמה דקות החלו מסתלקים מבויישים מן המקום אף כי נישארו בקבוקי-משקה מלאים רבים ועוגות ומיני-מתיקה. דנינו ניגש והרים את משה דויד ושטף תחת ברז המים הקרים בחוץ וניגב במטפחתו את הדם שנזל על סנטרו. משה דויד לא הוציא הגה מפיו. דנינו היה בטוח כי התעלף.

לאחר כמה רגעי-שתיקה אמר לפתע:

"דנינו, קח אותי הביתה."

והמילים יצאו צלולות וברורות. דנינו התפלא וניסה לדבר איתו עוד, אך לא הצליח. וכך, כל הדרך, במכונית ובסימטאות הכפר, וליד פתח ביתו, לא הוסיף לדבּר.

ניסים עמד חיוור, וידו רועדת, שלא כדרכו. הוא הסתובב כאָבל בין השולחנות שפזורים עליהם קרעי-נייר והררי קליפות ושיירי עוגות ומשקאות. כמה אנשים סייעו לו להשיב את הסדר באולם. הניצחון נמהל בטעם מר, בעלבון צורב. חששות סתומים החלו לכרסם בליבו של ניסים.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: במאמר לסיכום שנת 1963 בספרות העברית, שפירסם ברוך קורצווייל במוסף "תרבות וספרות" בעריכת ד"ר יעקב הורביץ בעיתון "הארץ" לפני כ-60 שנה – הוא הקדיש שתי מילים לספרי הראשון "המחצבה" שיצא לאור באותה שנה – "רפורטז'ה לשעתה", וספק אם בכלל קרא את הספר. מאז לא הוסיף מילה על שום ספר שהוצאתי לאור בימי חייו.

דן מירון מעולם לא כתב אפילו מילה אחת על ספריי.

גרשון שקד התעלם מהספר והסרט "המחצבה" כאשר ערך למט"ח את הסדרה הטלוויזיונית "לשון המראות" על הספרות העברית. אני גם לא נזכר כלל בסדרה הזו, שהוקדשו בה חלקים ופרקים ארוכים לסופרים אחרים בני-דורי.

 זיסי סתוי, שהיה עורך המוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות", בחר להשמיט את "המחצבה" בתור ספר המייצג את שנת 1963 בפרוזה העברית – לאחר שניסים קלדרון תקף את בחירתו.

* יובל ברנדשטטר: תשובה לאורי הייטנר: לא רק שהשואה לא היתה הסיבה להקמת מדינת היהודים. השואה היתה הניסיון למנוע את הקמת המדינה היהודית (שכבר היתה קיימת על-פי דו"ח פיל) – דרך השמדה של הבסיס הדמוגרפי לקיומה.

נצטט בכך את בת יאור שחקרה את הנושא עד תומו. 

אהוד: לא צירפת את הציטוט.

* הדמגוגיה והשינאה לנתניהו חוגגות בניסיון להטיל עליו את האחריות לאסון מירון בל"ג בעומר בשנה שעברה, למרות שברור שהאשמים היחידים הם החוגגים עצמם – יצורים פרימיטיביים חסרי שכל ושטופי מוח המוציאים שם רע ליהדות, אשר אילו נאסרה כניסתם החופשית להר, היו פורצים ומסתערים עליו בעשרות אלפיהם – ואז היו נהרגים לא עשרות אלא מאות מהם. הלא בדיוק מפני החשש הזה, של הסתערות המונים סכלים מול גדרות ומחסומים – הותרה העלייה החופשית להר מירון!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר:

"אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-2, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל