פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1769

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשפ"ב. 1.8.2022.

עם הצרופות: 1. חנה רובינא. 2. אריק רולו. 3. דוד סיני ליד מסוק סיפן של חיל האוויר בשדה דב 1995. 4. דוד סיני מְגשר ויועץ זוגי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 2. // זיוה שמיר:  הגבירה בארגמן ובבלואים. שירי אהבה של אלתרמן הצעיר לחנה רובינא. // מתי דוד: תנועת "רק לא ביבי" הפכה לאידאולוגיה "ביבי(אולוגיה)". // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏31.7.22. // אודי מנור: הערות ותובנות ותוספות לשני מאמרים מאירי עיניים בחב"ע 1768 – האחד פרי עטה של פרופ' זיוה שמיר, והשני פרי עטו של ד"ר עדי אמסטרדם. // אהוד בן עזר: פגישה עם אֵריק רולו בדירתו של דן בן-אמוץ ביפו בדצמבר 1974. // אדיר כהן: שני סיפורים: 1. לדוג את דג האשליות. 2. סנפירי זהב. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [163], אחריות. // עדינה בר-אל: דוד סיני – מהמסוק לקליניקה. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 5. למה פג'ה עירוני? // נעמן כהן: אפולוגיה. מאדגר אלן פו לאוסישקין עד ארתור קונן דויל. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק י"ח. חליפה מסַפּרת. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

הגבירה בארגמן ובבלואים*

שירי אהבה של אלתרמן הצעיר לחנה רובינא

א. צעדים ראשונים בהיכל השירה

מִשחר ילדותו כתב נתן אלתרמן שירים ליריים קצרים וטעוני רגש –  שירי טבע ואהבה –  ובהם אפילו שיר אחר על נדודי ההֵלך במרחבי תבל, שניתן לראות בו ניצן המבשר מבעוד מועד את שירי ההֵלך והדרכים של "כוכבים בחוץ"  (1938). אולם רק לאחר יציאתו ללימודים בצרפת בשנת 1929 החלה כתיבתו להתפתח משלבֵּי הבוסר שלה ולהשתזר בזֵר פרחי הרוע הנאו-סימבוליסטיים, האופייני למודרנה התל-אביבית של "אסכולת שלונסקי".

בשנה זו היה נתן אלתרמן עלם כבן 19, שהִשלים לא מכבר את חוק לימודיו בגימנסיה "הרצליה". כֵּיוון שעלה עם משפחתו לארץ-ישראל בשנת 1925, באמצע שנת הלימודים, שיבץ אותו מנהל הגימנסיה בין צעירים ממנו בגיל, עובדה שגרמה לדחייה משמעותית במועד גמר לימודיו. הנער הכישרוני, ש"נשאר כיתה", גילה עד מהרה תכונות וכישרונות של אמן, אך גם  של איש מדע. הוא בחר ללמוד במגמה הספרותית ולא במגמה הרֵאלית, אך בתום הלימודים הכריע הכיווּן הרֵאליסטי-המעשי. סמוך לגמר בחינות הבגרות, החל הנער, שהיה לעלם, בהכנות לקראת נסיעתו לצרפת לשֵׁם לימודי אגרונומיה. הוא ויתר לכאורה על תאוות האמנות שפיעמה בו מילדוּת, לפחות לזמן מה.

באמצע שנות העשרים היתה העיר תל-אביב למרכז תוסס של חיי ספרות ואמנות, ונתבסס בה גם מִמסד ספרותי ער ופעיל. לאחר השתקעותם בתל-אביב של ביאליק ושל רבים מסופרי המרכז הספרותי הארעי שפעל בשנות העשרים המוקדמות בברלין (והתפורר בשנת 1924, בעקבות התמוטטות עסקיו של א"י שטיבל, שתמך עד אז בספרות ובסופרים, ולאחר עלייתם של ביאליק ועגנון ארצה). לאחר הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925, לא נותר עוד צל של  ספק שהספרות העברית, הביקורת העברית וחקר "חָכמת ישראל" מקומם בארץ, ולא במרכזי התרבות העברית הדועכים שבתפוצות הגולה.

חיי התרבות והבידור ב"תל-אביב הקטנה" – שגילה היה  בערך כגילו של נתן אלתרמן – היו נתונים אז בתנופת תזזית, שאין לה אח ורֵע בכל העשורים שחלפו מאז: משוררי המודרנה פרסמו בה קובצי שירה חדשים לבקרים, וחוללו בבתי-הקפה שלה שערוריות חדשות לבקרים; בחסותם של דיזנגוף וביאליק נפתחו בה תערוכות רבות של ציירים ארץ-ישראליים צעירים, שיִיבּאו לארץ ממרכזי התרבות האירופיים מינֵי "אִיזמים" חדשים; באותה חסות עצמה הפליגו לדרכן ההופעות הראשונות של קבוצת "הבימה" בארץ, ולכל אחת מהצגות הבכורה הללו נתלוותה הרצאה מאלפת של "המשורר הלאומי".

ב"אוהל שֵׁם" ו"בבית העם" נערכו ערבי הרצאות בכל תחומי העיון והמדע, בני הנעורים נהרו אל בתי הראינוע ואפילו בית אופרה היה בה בתל-אביב; ודווקא בשעה זו של פעילות תרבותית רבגונית ומואצת, נקרע אלתרמן הצעיר מעירו תל-אביב למשך שנתיים ויותר, והתגורר בעיר ננסי המשמימה שבצפון-מזרח צרפת – עיר הרחוקה מכל פעילות תרבותית תוססת. מכתביו מאותן שנים אכן מעידים על עצב עמוק, על מועקה מתמדת ועל תחושה של נתק ובדידות.

 ממקום לימודיו בצרפת החל אלתרמן הצעיר לשגר ארצה שירים לעיתון "הארץ" ולכתבי העת של המודרנה – "כתובים", "גזית" ואחר-כך גם ל"טורים". היו אלה שירים בנוסח המודרניסטי המקובל בבית מדרשו של שלונסקי – נוסח שמיזג בתוכו מרכיבים מן הסימבוליזם הצרפתי-רוסי ומן הפוטוריזם של מַיַקובסקי ופסטרנק. בשלב זה, הוא עדיין נהג לשבץ בשיריו חידושי מילים לרוב ונקט שימושי לשון נדירים ועמומים, שנבחרו לתפארת הצליל והחרוז. אחרים משירים אלה תיארו עיר דקדנטית בת הזמן החדש, עיר השקועה בזוהמת הביבים ובמ"ט שערי טומאה, בנוסח שירתם האוּרבּנית של בריוּסוֹב ושל וֶרהארן בתיווּכו של שלונסקי ושירי הכרך שלו. בשלב זה, הוא עדיין נהג לשבור את שיריו בדגם המדרגות, לחרוז חריזה נמרצת ודיסוננטית, ליצור אווירה מעורפלת ולהרבות בסממנים עזים ואקסטרווגנטיים הלקוחים היישֵר מן הטכניקות שעליהן המליצו המניפסטים הפוטוריסטיים.

מתקופת לימודיו בצרפת שרדה בארכיונו מחברת שירים – "שירים מפריז" – המכילה שירי בוסר שאלתרמן כתבם בצרפת בשנים 1930-1931. רק אחדים משירי עלומים אלה זכו להידפס, ולמעשה עד כה נתפרסמו ממחברת "שירים מפריז" אותם שירים מעטים, רבי טורים בדרך-כלל, שאלתרמן הצעיר עיבדם לימים, שִׁכְללם ושלחם לעיתונות הארץ-ישראלית.

ברוב השירים הללו מרובה הבוסר על הגומל, אך יש בהם עדויות מעניינות על התגבשותו הפואטית של המשורר הצעיר (אחדים מהשירים הקצרים נתפרסמו בסוף ספרי הראשון על אלתרמן – "עוד חוזר הניגון", 1989). שירי עלומים אלה נגנזו, ובצדק. אף-על-פי-כן, ראוי לתת עליהם את הדעת, כי מתגלים בהם לפעמים סודות יצירה וסודות אישיים כמוסים, שהוצנעו בשירה "הקנונית" מעֵין הקורא, ואילו כאן, בזכות האלמוניות של המשורר הצעיר ובחסות החיסיון שנבע מן הריחוק מן הבית,  סודות אלה גלויים ופרושׂים לעין כול.

כך, למשל, ניתן ללמוד משירי העלומים האלה על תהליך הינתקותו של אלתרמן מסממנים אוטוביוגרפיים גלויים, ששימשוהו תכופות בשירה המוקדמת וסולקו מן השירה ה"קנונית". בשיריו מפריז עדיין מרובים הסממנים האישיים והאוטוביוגרפיים, והשיר הראשון במחברת פותח במילים: "אֶת הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן הַקּוֹרֵעַ לֵב בְּפָּרִיז / לְאַבָּא וּלְאִמָּא אֶכְתֹּב." השני פונה אל האם הרחוקה במילים: "אִמָּא שֶׁלִּי, יָבוֹא יוֹם / וְאֵשֵׁב לְצִדֵּךְ/ עַל הַסַּפָּה הַמְּרֻפֶּדֶת / שֶׁאֶצֶל הַקִּיר הַוָּרֹד, / וְאָמַרְתִּי אָז: עֶרֶב אֶחָד בְּפָּרִיז, / בִּהְיוֹתִי יְחִידִי בְּחַדְרִי הַחָשֵׁךְ / כָּלִיתִי אֵלַיִךְ מְאֹד.")  בשירים אלה נזכרים בני המשפחה שאליהם התגעגע – האחות לאה וה"בּאָבּע"  היושבת על הכורסא ומעיינת בפרשת השבוע.

על רקע השירים הללו, המנומרים בפרטי מציאוּת קונקרטיים והמהווים בחלקם "תמונה משפחתית" מפורטת, בולטת הינזרותה מדעת של שירתו הקנונית של אלתרמן מסממנים אוטוביוגרפיים ואישיים, וזאת כחלק מתהליכי ההפשטה (האבּסטרקציה) וההזרה (דיפמיליאריזציה) שעברו על שירתו. אמנם, אפילו בשירת שלונסקי נודע ל"אבא-אימא" תפקיד נכבד, גם אם ארכיטיפי וסמלי, אך ניכרו בה גם סממנים ביוגרפיים למכביר, שאינם נעדרים יסוד סנטימנטלי.

  אלתרמן ניסה להרחיק יסודות אישיים ורגשיים כאלה משירתו, ולימים גם נתן לרעיונותיו על מלאכת השיר, שהלכו ונתגבשו לידי פואטיקה מגובשת, ביטוי מסאי (כגון במאמריו "על הבלתי מובן בשירה" ו"בסוד המרכאות הכפולות") ופיוטי (כגון בשיריו "השיר הזר" ו"תמוז", משירי "כוכבים בחוץ").

בד בבד עם כתיבת שירים בנוסח שלונסקי, הוא החל בגישושים אחר נוסח פואטי אישי, שטביעת אצבעותיו תוכר בה לאלתר, שכן חשש כנראה ליהפך לאֶפִּיגוֹן של שלונסקי. הוא סילק את ה"אני" האינדיווידואלי משירתו, הן את ה"אני" המהפכני הפוטוריסטי נוסח שלונסקי והן את ה"אני" האקספרסיוניסטי הרועם והמיוסר נוסח א"צ גרינברג. אין צריך לומר, שהוא לא קיבל על עצמו את ה"אני" הלירי נוסח האינדיווידואליזם הרומנטי של ביאליק וממשיכיו.

תחת זאת הוא ברא ביצירותיו "אני" בדוי למחצה, בן דמותו של המשורר הנווד משכבר הימים, המתחטא לפני גבירה נשואה, תרתי משמע, עריצה ונערצת בעת ובעונה אחת. המשורר ההֵלך, שמציאוּת והמצאה משמשים בו בערבוביה, מהלך ללא הרף בין שערי עיר לאבק דרכים, ונדודיו אלה הם ביטוי לעמדתו חסרת המחויבות של האמן המודרני, הגולֶה ה"מקולל", שמחויבות אחת ויחידה לו: לאמנות ולכלליה. 

ב. שיר הלל לאמנית הבמה

למחברת "שירים מפריז" מצורף גיליון עם שירים בנוסח טיוטה, שאותם כתב הגימנזיסט שמשך בעט סופרים חובבים עוד בטרם יצא ללימודי האגרונומיה שלו. מתברר כי אלתרמן הנער פקד בקביעות את הצגות התיאטרון, שהוצגו במרכז התרבות התל-אביבי המתעורר: מילדותו נמשך אל אמנות הבמה לסוגיה, וכבר בין שירי הילדוּת והנעורים הגנוזים שלו ימצא הקורא רמיזות רבות לדרמה העולמית. לימים, הקדיש המשורר ממיטב מרצו וכישרונו לכל מקצועות הדרמטורגיה: הוא כתב מחזות מקוריים, קלים וכבדי הגות; הוא תרגם מבחר טרגדיות וקומדיות ממיטב ספרות העולם, פרי עטם של חשובי המחזאים; הוא חיבר שפע של מערכונים ופזמונים לבמה הקלה, ולימים שימשה יצירתו בסיס לעשרות מופעי במה. כל חייו נסבו סביב התיאטרון, שלא היה לגביו תחביב ומקור משיכה מגנטי בלבד, כי אם גם מקצוע ואורַח חיים.

אולם, סיבה כמוסה נוספת היתה לו לנער הצעיר, שזה אך סיים את חוק לימודיו ב"גימנסיה הרצליה", לפקוד את הצגות "הבימה", והיא אהבתו-הערצתו לשחקנית חנה רובינא, המרוחקת והקרובה לו כאחת. אלתרמן הכירה כל שנותיו, אף כי שנים רבות, ולימים גם ארצות ויבשות, הפרידו בין השניים. תיאטרון "הבימה" החל כידוע את דרכו כ"סטודיה דרמטית" ליד התיאטרון האמנותי במוסקבה, מן הטובים בתיאטרוני העולם דאז, ורובינא נמנתה עם מייסדיה של הלהקה.

לאחר שהתנכלו לה השלטונות הסובייטיים בהתערבות הייבסקציה (למרבה האירוניה היו אלה יהודים דווקא שהתנגדו לתיאטרון עברי בברית המועצות, והחישו את קִצה של "הבימה" במוסקבה), הועלתה הלהקה ארצה בהשתדלותו של ביאליק. תיאטרון "הבימה" עשה את צעדיו הראשונים בארץ באביב תרפ"ח, ומייד פתח במסע של הופעות שהתבסס בעיקר על "הדיבוק" מאת אנ-סקי ועל "היהודי הנצחי" מאת דוד פינסקי – מן הרפרטואר הקבוע של הלהקה מימי מוסקבה.

שורשי יחסו המיוחד של אלתרמן כלפי השחקנית הנערצת, המבוגרת ממנו בשנים רבות, נעוצים עוד בבית אבא: מי שנודעה לימים כ"גברת הראשונה" של התיאטרון העברי נמנתה בנעוריה עם הסמינריסטיות הראשונות שנתקבלו ל"קורסים הפרבּליים" של יצחק אלתרמן. כידוע, היו יצחק אלתרמן ויחיאל הילפרין, אבותיהם של נתן אלתרמן ויונתן רטוש, ה"גננים" העברים הראשונים, והשניים אף טיפחו   בסמינר שהקימו צעירות מוכשרות שהכשירו עצמן לשמש גננות בגנים שבבעלותם.

 יצחק אלתרמן הבחין מיד בכישרונה הדרמטי של הגננת לעתיד (שיטת פרבּל הדגישה הדגשה רבה את היסוד הדרמטי בשגרת היום-יום של גן-הילדים), ועודדה לשכלל וללטש את כשרון המשחק שלה. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנאלצה חנה רובינא להפסיק את הופעתה בתיאטרון מסיבות שהזמן גרמן, חזרה הצעירה המוכשרת אל ייעודה הפדגוגי, שאותו נטשה לטובת התיאטרון, עם סיום לימודיה בסמינר ועם הצטרפותה ל"סטודיה הדרמטית" שבהנהלת וכטנגוב.

כשיסד אביו את הגן העברי הראשון, היה נתן תינוק בעריסה, ויש להניח כי יחסה של חנה רובינא כלפיו היה כשל אם או של דודה לילד טיפוחים. לפיכך, מפתיעה הנימה הארוטית הבולטת העולה ובוקעת משני השירים הגנוזים – שירי אהבה והערצה – שכּתב המשורר הצעיר לשחקנית המנוסה והמבוגרת, עם הופעותיה הראשונות בתל-אביב, באביב ובקיץ תרפ"ח. שני השירים נותרו בארכיונו בנוסח טיוטה, בכתב יד צפוף וקשה לפענוח, בגיליון שצורף למחברת "שירים מפריז" של אלתרמן (שירים אלה, שאחדים מהם נדפסו לראשונה כאמור בנספח לספרי "עוד חוזר הניגון", טרם ראו אור במלואם).

אחד משירים אלה חובר ביום כ"ז בניסן תרפ"ח אחרי הצגת "הדיבוק", ואילו השני חובר בערב שבועות תרפ"ח – בין ההצגה היומית והצגת הערב של המחזה "היהודי הנצחי" (על כתב היד של השיר הקל והמאולתר נכתב: "מאחורי הקלעים").

הראשון הוא שיר רפסודי רב בתים, בעל מקצבים משתנים, שבמרכזו מתואר – בשורות קצרות בנות שני יַמבּים – מחול הדיבוק האקסטטי והמקַבּרי, שאליו ואל השחקנית-העלמה דקת הגזרה ובעלת הצמות השחורות והדקות מרותקות עיני המעריץ הצעיר ("מִתּוֹךְ רִקְמַת / אַלְפֵי עֵינַיִם / עֵינַי רוּתְקוּ אֵלָיִךְ"): "כְּשׁוּפַת חֲלוֹם / תָּנוּעִי דֹּם / לְאַט, לְאַט / כִּבְאֵבֶל עַד / בְּשַׂלְמַת שַׁחַר / בְּשַׂלְמַת צַחַר / אוֹתָהּ גַּדְלוּת / אוֹתוֹ יָגוֹן. / וְאוֹר פָּנִים / חִוֵּר, חִוֵּר…/ וְזִיו אִישׁוֹן / בּוֹעֵר, בּוֹעֵר [...]  הוֹ, מַה נָּאוִית! / קַשְׁתוֹת גַּבּוֹת,/ דַּקּוֹת, דַּקּוֹת./ צַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.// הוֹ מֶה עָיַפְתְּ!…/ הִנֵּה, הִנֵּה,/ נָשְׂאוּ אוֹתָךְ / עַל כִּתְפֵיהֶם / פְּסִיל שַׁיִשׁ נָח. // וְזוּג עֵינַיִם / עִם מַבָּט / תּוֹעֶה, נִתְלֶה / בֵּין עוֹלָמוֹת. // עֲדֵי עַתָּה / עוֹד לֹא נִשְׁכַּח / עִמִּי מַרְאֵךְ /בְּמוֹת חַמָּה / מְלֹהָטָה / בְּלֵיל חָשֵׁךְ / בָּעֲרָבִים.// [...] אוֹתָךְ הָהּ, אַתְּ/ הַמַּפְלִיאָה / הַמַּעֲגִימָה."

את עצמו מתאר הדובר בשיר זה כמי שצועד לבדו לאחר רדת המסך לחוף הים האפל, מתחת לשמיים הבוערים בבערת כוכב כחול, הוא וצִלו הקלוש לצִדו, מהרהר ב"כלה" בלב נסער. יחסו כלפי האישה כהת השיער הגוחנת אל עבר הקהל להעניק לו מַתת "מִנטל זהבה", מזכיר את היחס הפטלי כלפי האישה האהובה בשיר המוקדם "תליית חלומות" שלא כונס בספר. שיר זה מרמז לסיפור אהבתם הגורלית של טריסטן ואיזולדה, שהדרמה שלהם ממשיכה להתחולל מדי ערב בהיפרד השמש הבהירה מן העבים הקודרים ומבתי העיר האפורים ("איזולדה" = הזהובה; "טריסטן" = הקודר, האפל).

 בשיר שנכתב לאחר העלאת "היהודי הנצחי" (על מחזה זה סיפר ביאליק כי גורקי נמלא דמעות כשצפה בו, מבלי שיבין מילה אחת מן הנאמר בו), שואל האני המשורר את השחקנית אם היא חשה במבטו, מבט אוהב-אויב, שנעץ בה כנבואה רעה בטרם קרב:

"הֲהִרְגַּשְׁתְּ בִּי? / הֲשָׁמַעַתְ לִבִּי לוֹחֵשׁ לָךְ / בְּמִלְמוּל מְטֹרַף אֹשֶר / פֹּה אֲנִי אִתָּךְ / הֲהִקְשַׁבְתְּ, שִׁירָה פִּכְּתָּה מִפִּי […] אֲנִי נוֹדֵד הָיִיתִי / וְאַתְּ לִי כְּנַף אָהֳלִי / […] בִּשְׁבִי נֵכָר / נַפְשִׁי עָרְגָה אֵלַיִךְ / אָמַרְתִּי, בְּכָל הָאָרֶץ / לְחַפְּשָׂהּ אֵלֵךְ. / וּכְשֶׁמְּצָאתִיךְ… / עַל בִּרְכַּי כָּרַעְתִּי / שְׂפָתַי דּוֹלְקוֹת נָגְעוּ בָּךְ/ בְּרִנַּת שָׂשׂוֹן.../ אֶת נְשִׁיקָתִי עִמִּי נָשָׂאתִי / מִנִּי יָם, וְכַד שִׁירָה גוֹעֶשֶׁת / מִן מִדְבַּר חוֹלוֹת מֻכֵּי שָׁרָב / אֶת נְשִׁיקָתִי עִמִּי הֵבֵאתִי / מִנִּי רוּחַ אֵלֶם מְלַטֶּפֶת,/ מִנִּי צִיץ נִסְתָּר כְּחֹל לֵב וּצְהֹב עַיִן / לְתִתָּהּ לָךְ."

השיר מסתיים בהליכתו של הצעיר לביתו מלוּוה בצִלהּ הרודף של השחקנית, שהיא הנמענת של שיר האהבה שלו:

"אַחַר הָלַכְתִּי / וּבַאֲשֶׁר הָלַכְתִּי / הָיִית עִמִּי / וּבַאֲשֶׁר אֵלֵכָה / אַתְּ עִמִּי תִּהְיִי! / אֲנִי נוֹדֵד.../ וְאַתְּ לִי כְּנַף אָהֳלִי."

(משורות סיום אלה מהדהדות כמדומה שורותיו הנודעות של ביאליק בשיר הפרֵדה שלו "לנתיבך הנעלם", שראה אור בראשונה בקובץ "כנסת", תל-אביב תרפ"ח. בשירו הווירטואוזי של ביאליק, שזה אך ראה אור בעת חיבור שיר הבוסר של אלתרמן, עוזבת האהובה הבהירה, שצבעיה הם צבעי האש, את אוהלו של האוהב, האפור כענן, אך צִלו רודף אחריה לכל אשר תלך:

[...] וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ

אֶת-עִקְּבוֹת פְּעָמַיִךְ וְצִלֵּךְ; [...]

בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם – הֲיִי בְרוּכָה מִמְּקוֹמֵךְ!

עִמָּךְ אָנֹכִי בִסְעָרָה, אֲחוֹתִי! [...]

אֶל אֲשֶׁר תָּשׁוּטִי אֲשָׂרֵךְ פְּעָמַי,

וּבְפָרְשִׂי מִמְּרוֹמַי, וּבַאֲשֶׁר אָבֹאָה,

צֵל מָגוֹר וְשֹׁאָה.

הופעתו של ספר שיריו הראשון של אלתרמן בוששה לבוא. עשור תמים חלף מן השירים המאולתרים הללו, שנכתבו לעת מצוא, בעט קל ומרפרף וללא עומק הגותי של ממש, ועד להופעת "כוכבים בחוץ" (1938). בקובץ הבכורה, לאחר שיר פתיחה קצר ופשוט למראה, שהוא כעין "כיווּן כלים" לקראת השמעת היצירה הסימפונית הגדולה, הובא השיר רב הטורים ורב הרבדים "פגישה לאין קץ", שנודע לימים כאחד משיריו המורכבים והחידתיים ביותר של אלתרמן.

משיר האהבה הבשל, כמו גם מן הסקיצות האקראיות שנכתבו מתוך הערצה לשחקנית הנערצת חנה רובינא, עולה מערכת יחסים מלאת סתירות ורבת ניגודים בין אישה גיגנטית, המוצגת כ"גבירה" רמה ונישאה לבין משורר "הֵלך" מך-נפש ומורכן-ראש, שאינו מגיע אפילו לקרסוליה. אין לשכוח כי בשנים אלה נפגש אלתרמן הצעיר עם שירת בודלר, אף תרגם את שירו של בודלר "La Géante" (בשם "הנפילה" = צורת הנקבה של 'נפיל', ענק), וגם בו נושא הגבר את עיניו לבת-ענקים, גדולת ממדים ובלתי מושגת, ומקווה לִזכּוֹת באהבתה.

שיר האהבה הגנוז של אלתרמן הצעיר לחנה רובינא מהפך אפוא, כבשירת בודלר, את שגרת המוסכמות, ולמעשה גם בשירו של ביאליק "לנתיבך הנעלם", ששימש לאלתרמן הצעיר מקור השראה, יש היפוך של הראייה הסטראוטיפית והקונבנציונלית: דווקא האישה היא היוצאת לדרך הנדודים, ואילו הגבר בדמות יושב אוהלים פסיבי, נותר בבית, מתרפק על צרור החבצלות ועל נעל המשי שהותירה האהובה אחריה. תעוזתה של האישה גורמת לו לעזוב את יריעות האוהל ולצאת למסע חובק זרועות עולם, נישא על אברותיה של אהובתו.

יש לציין בהקשר זה כי שירו הרומנסי של ביאליק, שבו האהובה הנסה למרחקים משאירה אחריה נעל של משי, כבסיפורה הרומנסי של סינדרלה, נכתב בזמן שבּוֹ החל ביאליק בחיבורו של הנוסח הרחב של "אגדת שלושה וארבעה" – אף היא רומנסה המתרחשת ביבשה, בים ובאוויר.

חנה רובינא. ארכיון הבימה.

ג. המשורר כהֵלך והאישה כגבירה

בשיר האהבה הגנוז המוקדש לשחקנית חנה רובינא, הדובר-המעריץ מתאר עצמו כהֵלך, שהאישה היא לו כנף אוהלו, והוא נודד במרחבי תבל – בים הגועש ובמדבריות מוכי השרב. הוא כאביר הצוען בדרכי החיים בעקבות גיזת הזהב, יוצא לדרכים כדי למצוא את האבדה, המדומה כאבן חן נעלמה, ולהשיבה למלכה העריצה והנערצת (ייתכן שהאוצר החבוי אינו אלא אהבתו של האביר שאותה הוא מבטיח להביא לגבירה מן המרחקים).

גם מן השיר המוּכּר והידוע עולה במרומז תמונת עולם רומנסית, שלפיה האישה ספונה בהיכלה כמלכה או כגבירה נישאה ומרוחקת, ואילו הדובר נודד בדרכים שבחוץ כטרוּבּדור או כמינסטרל קרוע בגד. היא מתוארת סמל השפע והפריון, שנתברכה בעושר אין סופי, והוא הֵלך דל וערירי, חסר ממון וקורת גג, הסובב סחור סחור כל ימיו, כדי לִזכות ברגע אחד של חסד. הוא מוכן ללכת למען האישה הנערצת באש ובמים ולהקריב למענה כל קרבן, רק כדי לִזכּוֹת בחיוך אחד ממנה בטרם ייתמו חייו.

ייתכן ששיר ההזדמנות קל הערך הזה שנגנז, שבו פונה הצופה שפל הרוח אל השחקנית הגבוהה והנישאה, שיר שאוצר המילים שלו קשור להצגת "היהודי הנצחי" (הֵלך המהלך בדרך נדודיו וכמֵהַּ לכנף אוהלה של האישה) הוא הגרעין הראשון שהוליד את שיר הפנייה "פגישה לאין קץ" המופנה אל "אַתְּ" מסתורית ואריסטוקרטית. מפאת מורכבותו ואיכותו המסקרנת של השיר "פגישה לאין קץ", רבים כבר ניסו להתמודד עם קשיי פענוחו, אך השיר מוסיף לחמוק מתיחום ומהגדרה, ומציב לפני קוראיו חידה נצחית, ללא פתרונים.

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ,

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אָצִיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ [...]

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.[...]

אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים. [...]

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ רֹאשׁ לִקְטֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

לא אחת מַפנה אפוא אלתרמן את שירי האהבה וההערצה שלו אל  אישה נעלה, מרוחקת ובלתי מושגת, כדוגמת האישה האריסטוקרטית הספונה בין כתלי הארמון בתקופת האהבה החצרונית (courtly love) – אישה שהמשורר הנווד יכול לחלום רק על חיוך שתשלח לעברו או על פרח שתשליך לעברו. 

אישה כזאת – גדולה מן החיים – מתוארת כבר באחד משיריו המוקדמים ביותר "לא אדע על מה עטי כותב", המצוי במחברת "שירים מפריז" ("אַף רָצִיתִי נְפֹל לִפְנֵי מַלְכוּת גֵּוֵךְ"), תקדים ראשון של הדמות המלכותית ב"פגישה לאין קץ", שהאני-המשורר מוכן ליפול פצוע ראש  כדי לקבל ממנה חיוך אחד ויחיד. ייתכן שיש בדמותן של הנשים הגדולות והמלכותיות האלה קווים מדמותה של "הגברת הראשונה" של התיאטרון העברי, שאותה תיאר כדמות "כְּשׁוּפַת חֲלוֹם" המרתקת אליה אלפי עיניים.

 אלתרמן נשאר כאמור קשור לתיאטרון כל ימיו ובכל נימי נפשו. בפעם הראשונה נפגש במסך ובמסכה במערכונים שנערכו בסמינר לגננות  ("הקורסים הפרֶבֶּלים") של אביו, שסטודנטיות נאות ומוכשרות כדוגמת חנה רובינא שיחקו בהם והֶעֱרוּ בהם את נפשן. מותר כמדומה להניח שבעקבות המערכונים הללו, שהוצגו בעיקר בחגים, כתב אלתרמן ב-1933 את שירו הדרמטי הראשון לילדים –  "זה היה  בחנוכה" (או: "נס גדול היה פה").

 אחר-כך כתב אלתרמן פזמונים לבמה הקלה, תרגם עשרות מחזות וכתב כמה וכמה מחזות מקור,  לא כולם נסתיימה כתיבתם. שניים מהם זכו להצלחה על במת "הקאמרי", והמצליח ביותר היה מחזה שתרגם מגרמנית ("שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונימן) שאלתרמן הוסיף לו פזמונים שהפכוהו ממחזה בינוני ללהיט חסר-תקדים על במות הארץ בכל הזמנים.

ואף זאת: הוא היה נשוי לשחקנית, בתו תרצה אתר היתה שחקנית ומצאה את פרנסתה בתרגום מחזות לתיאטרון "הקאמרי", שני בעליהָ של תרצה מצאו אף הם את פרנסתם בתיאטרון. אהובתו של אלתרמן, צילה בינדר, עסקה בין השאר בציור תפאורות, מודעות וכרזות לתיאטרון. כשכָּתב אלתרמן את שירו הנפלא "העלמה", שבּוֹ הדמות הנשית אורגת אריג מחוטים בצבעים שונים ואחר-כך לובשת אותו ומשַׁנה את צורתה ("וַתִּלְבַּשׁ אֶת מַטְוֵה הַפֶּלֶךְ / לְשִׂמְלָה לָהּ, וַתִּיף לָעַד./ וּמֵאָז הִיא שׁוֹדֵד וָמֶלֶךְ / וְלוּלְיָן וּפוֹשֶׁטֶת-יָד") ייתכן שהוא חשב על שחקניות כדוגמת חנה רובינא וכדוגמת רעייתו רחל מרקוס, שידעו ללבוש צורה ולפשוט צורה: למלא את כל התפקידים, ולשכנע את הקהל  שכביכול אין מדובר בהעמדת פנים או באחיזת עיניים, אלא בדמות אמיתית שניתן להזדהות אתה.

*

עברו שנים, ואלתרמן שכבר נודע בשערים כמחברם של אחדים מקובצי השירה החשובים של דורו, הקדיש אחד מטוריו לחנה רובינא ("הטור השביעי", כרך ג, תשי"ד-תשכ"ב, עמ' 195-198). גם בטור המאוחר, כמו בשיר ההערצה המוקדם ניצבת חנה רובינא כגבירה על כן גבוה, בבדידות מזהרת, כמלכה עוטה גלימת מלכות:

אַרְגָּמָן וּקְרָעִים. דְּמוּת אַחַת אֵין אַחֶרֶת.

שַׂחְקָנִית הַטְּרָגֶדְיָה גְבוֹהַת-הַהֲדוֹם.

לִפְעָמִים הִיא אוּלַי נִכְסָפָה עַל אֵם-דֶּרֶךְ

אֶל מַחֲזֵה הַהֲוָי וּמִשְׂחָק הַיּוֹם-יוֹם,

אַךְ הַיָּד שֶׁבַּחֲרָה הִיא הַיָּד הַגּוֹזֶרֶת

אֶת עִגּוּל הַבְּדִידוּת הַמּוּאָר וְעֵירֹם.

"ארגמן וקרעים" – צירוף אֵבוקטיבי** ורב משמעים, המעלה אסוציאציות של דם ואש ותמרות עשן. צירוף זה הוא תמציתה של הטרגדיה חדת הניגודים, שבָּהּ נופלים במערכה החמישית הגיבור/ה האריסטוקרטי/ת, העוטה גלימת מלכות ארגמנית, ממרום היחס והגדולה אל תהומות הקלון והכישלון. חנה רובינא, אומר השיר בגלוי, אינה מתאימה לקומדיות קלוּת דעת ולבמת הרֶוויוּ הקלה, כי היא נועדה מעצם ברייתה להיות מוארת באורו הקר והמקפיא של הזרקור הבודד ולהיות מוקפת בתפאורה הנזירית של הבמה האקספרסיוניסטית עזת המבע, המעלה את הטרגדיה האנושית למדרגת סמל אמנותי.

כדי לתת ביטוי לכישרונה הטבעי של השחקנית האצילה והתמירה, המגלמת לדידו, בשערה הקלוע ובמבטה העז, את מורשת החן היהודי, המשילהּ אלתרמן לכלי נגינה המנגן מאליו למגע הרוח במיתריו. "כינור דוד", או "הנבל האֶאוֹלי", שהרוח ניגנה במיתריהם היו סמל השירה הרומנטית, הספונטנית, שבקעה ועלתה מאליה ללא כוונת מכוון. באמצעותו תיאר אלתרמן את כישרונה רב האנפין והפורץ מאליו של השחקנית הדגולה, שקלסתרה החיוור, מקושת הגבות ועטוי הצמות השחורות, היה במשך שנים רבות לסמלו של תיאטרון "הבימה".

כדרכו, עטה אלתרמן על דמותה של השחקנית הדגולה תארים רצופי פרדוקסים. שירו מתאר את השחקנית בשחוקהּ ובבכיהּ, ברנן וביגון, באור ובחושך, כשהיא נושאת בקלות את האדרת הכבדה; כשהיא משולה ליונה צחורה ושוחרת שלום וללביאה טורפת ומכלה. השיר מתאר את השחקנית העברייה שבישרה בהופעתה הבימתית את תחיית אמנות הבמה בישראל לשפה העברית, הבוקעת מאפר, "על עושרה ורישה," וגם היא עוטה "ארגמן וקרעים" – כמלכה מתקופת המקרא הרחוקה, שנעלמה בין ענני הזמן, וכקבצנית מן העיירה, שגם היא כבר חָרבה ואיננה. השיר מתאר את השחקנית, הנכספת אולי לפעמים גם אל מחזה ההווי המבדח, אך יד הגורל וגזֵרת הגורל בחרו בה לשחק בטרגדיות הנשגבות, ולא במחזות קלים ונטולי-ערך. תיאורה כדמות הלבושה בארגמן ובקרעים מתאים להפליא לתיאורו של אלתרמן עצמו – המשורר הלאומי והבוהמיין – שדמותו ההיבּרידית העניקה לאחד מספריי על אלתרמן את כותרתו הבינָרית: הֵלֶךְ וּמֶלֶךְ.

* קטעים מחודשים מתוך "הגבירה בארגמן ובבלואים", "עיתון 77", י"ג, גיל' 119 (דצמבר 1989), עמ' 20-21.  מאמרי נכתב בעקבות גילויָם שירי ההערצה הגנוזים הללו, שנכתבו לכבוד חנה רובינא ונעלמו מעיני מנחם דורמן, עורך כל כתביו הגנוזים של אלתרמן. לשם פרסומו היה  עליי להתמודד עם "קוד הסתרים" הקשה לפענוח של מחברם. לימים השתמש אלתרמן במילים "ארגמן וקרעים" לתיאורה של חנה רובינא גם ב"טור" שכָּתב לכבודה (ראו: "הטור השביעי", ג',  תל-אביב תשל"ב, עמ'  195-198).

** אֵבוקטיבי (evocative): מעורר אסוציאציות וזיכרונות  ומעלה אותם מתהום הנשייה.

זיוה שמיר

* * *

מתי דוד

תנועת "רק לא ביבי"

הפכה לאידאולוגיה "ביבי(אולוגיה)"

מזריחה עד שקיעה עוסקות הפוליטיקה והתקשורת כמעט רק בנושא אחד – בנתניהו. השנאה הפוליטית והאישית לנתניהו הטריפה ושיבשה את כל המערכת הפוליטית הנורמטיבית. הטירוף הפוליטי האופנתי משועבד לעיסוק אובססיבי רק בנתניהו. רוב המפלגות עסוקות כמעט רק בפסילתו של נתניהו. התעמולה וההסברה של רוב המפלגות מושקעות בעיקר בפסילתו של נתניהו. המוטו המנחה של הסברת רוב המפלגות קובע שנתניהו אשם בכל הבעיות במדינה וסילוקו יהיה פתרון לכל בעיות המדינה. הנוסחה המקוצרת של הסיסמה הזו היא: "הוא אשם בכול, סילוקו פתרון לכול."

הטירוף הזה נימשך למרות שהוא כבר סולק, איננו ראש ממשלה ואיננו יותר בשלטון. מפלגות קמות ונופלות על בסיס ההתייחסות לנתניהו. שוב ושוב ללא הפסקה אותו הדבר הדוגמטי אוטומטי: "לא ביבי כן ביבי." סחרחורת מטורללת של פוליטיקה שאיבדה איזון ושליטה. המדינה והחברה מצויים בתבערה של התמודדות עם בעיות רציניות וקשות ואולם, המפלגות והתקשורת עסוקות רק בבעייה, כביכול "גורלית" לדעתם, בחסימת עתידו הפוליטי של נתניהו, שמצוי בהליך משפטי של עבירות חמורות. כל זאת במקום שהם תהיינה עסוקות בבעיות הביטחון והכלכלה האמיתיות. "הסכנה" למדינה מבחינתן היא נתניהו – ולא חיזבאללה איראן והחמאס.

ההיגיון, האחריות והמציאות, מחייבים את כל מנהיגי המפלות לחזור לניהול פוליטיקה של אחריות לאומית נורמטיבית, למרות הבחירות הקרובות בפתח.

מתי דוד

אזרח מודאג

* * *

איליה בר-זאב

שלושה שירים

טָאלִין

(בירת אסטוניה – עבר, הווה, עתיד)

רַק הַשֶּׁמֶשׁ מְמָאֶנֶת לִשְׁקֹעַ.

כִּמְעַט חֲצוֹת,

דִּמְדּוּמֵי חֲשֵׁכָה –

טָאלִין לֹא מַאֲמִינָה

בְּחִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁל הַיְמָמָה.

בְּעַד וִילוֹנוֹת הַבַּרְזֶל מְחַלְחֵל

אוֹר בָּהִיר,

מַקְדִּים אֶת בּוֹא הַשַּׁחַר.

יֵשׁ תִּקְוָה –

צְרִיחֵי כְּנֵסִיּוֹת חוֹמְדִים אֶת הַשָּׁמַיִם,

אוֹפְּטִימִיּוּת צְהֻבָּה מִתְמַרַחַת

בֵּין אַבְנֵי הָעִיר הַעַתִּיקָה –

שְׂרִידֵי שִׁלְטוֹן זָר דּוֹמְמִים בַּיְּעָרוֹת.

מִסָּבִיב לַיָּם הַבַּלְטִי קֶשֶׁר שְׁתִיקָה.  

נְחִיתוֹת

רָצוּי לְהִתְמַקֵּם לְיַד הַחַלּוֹן,

(מִצַּד שְׂמֹאל, מושָׁב (A.

בְּוִינָה, בְּצִדֵּי שְׂדֵה הַתְּעוּפָה,

שְׂדוֹת חִטָּה מִזְדַּקְּפִים

לְגֹּבַהּ אָחִיד,

מַצְדִיעִים.

אֵין מִילִימֶטֶר מְיֻתָּר.

מֵאוֹתוֹ חַלּוֹן בְּסַרָיֶבוֹ נִשְׁקָפִים

מִשְׁטְחֵי קְבָרִים לְבַנְבַּנִּים.

סֵדֶר מוֹפְתִי.

אֲלָפִים.

בַּדֶּרֶךְ לְצִירִיךְ הַמָּטוֹס מַבְקִיעַ עֲנָנִים

מִתְפַּלֵּל לִנְחִיתָה רַכָּה.

בְּאֶרֶץ נֵיטְרָלִית אֵינְךָ יוֹדֵעַ

כֵּיצַד תִּסְפֹּג אוֹתְךָ

הָאֲדָמָה.  

מעל קווי המתח

סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –

חַיִּים נוֹצָרִים,

חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –

בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.

חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק

מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.

אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –

מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.

רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –

טֶרֶף קַל

31.12.08

פורסם ב"עיתון 77" 339.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏31.7.22

* איילת, שכנעי אותי – אני חבר בתנועת "דרך ארץ", ממייסדיה ופעיליה המרכזיים. אני מעריך מאוד את יועז הנדל וצביקה האוזר. למיטב הכרתי, הם שני האישים האיכותיים ביותר בפוליטיקה הישראלית. עוד ב"תקווה חדשה" תמכתי בהליכה משותפת עם ימינה, כשבראשה עמד בנט והיא כללה את מתן כהנא. גם היום תמכתי במו"מ עם ימינה בהנהגת שקד.

אני מעריך את יכולותיה הביצועיות והמנהיגותיות של איילת שקד, אך עמדותיה ימניות מדי בעבורי. עם זאת, איני שולל ריצה משותפת איתה. אבל יש לי ספקות וחששות. כדי שאתמוך באיחוד הזה, איילת שקד תצטרך להרגיע אותי, שבשום אופן הקול שלי בקלפי לא ינדוד למחוזות גוש נתניהו. כמו כן, אני רוצה להיות בטוח, שהכהניסטים הם פסולי חיתון מוחלטים, בכל מחיר.

אמירה ברורה על תמיכה רק בממשלת אחדות רחבה, ללא הקיצוניים, משמעותה הפוליטית היא כמובן שהכהניסטים ועוזריהם פסולי חיתון. אבל אין זה מספק אותי. אני רואה חשיבות בהבהרה חד-משמעית יותר, הנוגעת ספציפית לכהניסטים.

בפעם הקודמת שהכהניזם הרים ראש, בשנות ה-80 של המאה שעברה, החברה הישראלית הורידה אותו, כיוון שהיא התאחדה נגדו. כל הימין – התחייה, צומת, מורשה, הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל והחרדים שילבו ידיים עם כל מפלגות השמאל במאמץ לאומי משותף לביעור הנגע. למרבה הצער נשארו בגוף האומה גרורות כהניסטיות וכעת ההתפרצות היא ממארת. הסיבה לכך היא החיבוק החם מכל מפלגות הימין. אסור להשאיר את המאבק בכהניזם למפלגות השמאל. אם רק השמאל ישלול את הכהניזם, זה יהיה עוד מאבק שמאל-ימין סטנדרטי. אבל כיוון שלא מדובר כאן רק בסוגיה פוליטית אלא בראש ובראשונה בעניין מוסרי וערכי, מי שצריך להוביל את המאבק בכהניזם זה הימין הממלכתי.

בעבר איילת שקד היתה מוכנה לרוץ ברשימה משותפת עם בן גביר. לכן כאשר אני חושד בה, איני חושד בכשרים. יש עוד למעלה משלושה חודשים עד הבחירות. זה הרבה זמן. אני רוצה מאוד להצביע ל"דרך ארץ", לרשימת "הרוח הציונית" (שם נפלא) ש"דרך ארץ" היא חלק ממנה. ואני מקווה שאיילת שקד תשכנע אותי עד אז, שזו ההצבעה הנכונה. אני חייב להודות, שבמסיבת העיתונאים בה הצהירו שקד והנדל על הריצה המשותפת, איילת לא הרגיעה את חששותיי.

* רק בגלל הרוח – על פי הסקרים של ערוץ 12 ושל "מעריב", "הרוח הציונית" עוברת את אחוז החסימה ומחלישה בשני מנדטים את גוש ביבי בן גביר, כיאה לרוח ציונית.

* עכשיו באים? – מסתמן שניר אורבך יפרוש מהחיים הפוליטיים. בוקר טוב אליהו! עכשיו באים? לא יכולת לפרוש לפני חודשיים, כאשר התפוררת בלחץ הטרור האישי נגדך ונגד משפחתך?

* ממשלת ליברמן – ליברמן מצהיר שבשום אופן הוא לא יישב בממשלה עם נתניהו, עם החרדים, עם הציונות הדתית ועם הרשימה המשותפת. עכשיו שיסביר מתמטית איזו קואליציה יש לו?

* דבקים בביביאולוגיה – בפריימריז בליכוד נערך מסע נגד בחירת גלעד שרון, בשל חלקו בעקירת גוש קטיף. ומי מובילים את המסע? חסידיו השוטים של נתניהו, שתמך בעקירת היישובים בהצבעות בממשלה ובכנסת.

* ההלכה הביביסטית – הפריימריסט בועז ביסמוט השתלח ברפורמות שהוביל מתן כהנא בנושא הכשרות והגיור. ביסמוט החילוני, שמחלל מדי שבוע את השבת באולפן שישי, מגנה את הרפורמות בשם ה...הלכה. אין ברפורמת הכשרות דבר וחצי דבר הנוגד את ההלכה. הגיור, על פי רפורמת הגיור של מתן כהנא, הוא אך ורק על פי ההלכה בפרשנותה האורתודוקסית, ולצערי אפילו בפיקוח הרבנות החרדית. אגב, את מתווה הגיור הוא תיכנן בהנחיית מורו ורבו הרב דרוקמן.

אבל מי זה הרב דרוקמן, בענייני הלכה, בשביל איש ההלכה המובהק בועז ביסמוט. אלא שההלכה המדריכה את ביסמוט אינה הלכה למשה מסיני, אינה ההלכה היהודית, אלא ההלכה של דת אחרת, של פולחן האישיות הפגאני של נתניהו.

* הטעות של מג'אדלה – בפרידה הדביקה של פאנל אולפן שישי מביסמוט, הוא התמוגג למשמע המחמאה שקיבל ממג'אדלה: "ביסמוט מאמין במה שהוא חושב." מג'אדלה טועה. ביסמוט מאמין במה שנתניהו חושב.

* איזהו גיבור – לחתונתו של אלאור אזריה הגיע בן גביר, חמוש בחבר מרעיו ושותפיו ההדוקים, ברוך מרזל, גופשטיין ובן ארי (גולדשטיין כבר מת אז הוא לא הצטרף אליהם). בברכתו הוא כינה את החייל הסורר "גיבור ישראל". כל כך אופייני לאדם שלא שירת ולו יום אחד בצה"ל וגם לא בשירות לאומי, להשתמש בהגדרה שניתנה לאנשים שחירפו את נפשם תחת אש האוייב, כדי לתאר מוג לב שירה בדם קר לראשו של מחבל גוסס, זמן רב אחרי סוף אירוע (ואם לקנות את הסיפור שעורכי הדין אמרו לו לדקלם, שהוא חשש שהגוסס עטוף בחגורת נפץ – הוא גם סיכן את חיי החיילים והמפקדים שעמדו סביבו). אם הגיבורים שלנו לא יהיו עוד קהלנים אלא אלאורים, צה"ל יהפוך לעוד כנופייה מזרח תיכונית א-לה לבנון, לצבא מובס.

* התפטרות רטרואקטיבית – בעקבות דו"ח מבקר המדינה על מחדל פרעות שומר החומות, על אמיר אוחנה להתפטר רטרואקטיבית. כאשר במקום להילחם בפשיעה ובטרור הממשלה נלחמת במשטרה – אלו התוצאות.

* נתניהו צודק – נתניהו צודק בדרישתו מגנץ לדחות את מינוי הרמטכ"ל עד הקמת הממשלה הבאה. אמנם מינוי כזה הוא חוקי והיו לכך תקדימים בעבר, אך לא כל מה שחוקי הוא ראוי. לא ראוי שממשלה תציב עובדה מוגמרת לממשלה הבאה במינוי כזה. מן הראוי להאריך את כהונתו של כוכבי. אגב, אני מקווה שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא. עמדתי בנושא מינוי הרמטכ"ל, כמו עמדתי בכל נושא ונושא, חפה מפוזיציה. ברור לי שהייתי מתנגד למינוי רמטכ"ל בידי נתניהו ערב בחירות, וכך אני נגד מינוי בידי הממשלה הנוכחית, שאני תומך בה. עניינית, אני חושב שזה צעד לא ראוי.

* הדי-ניין של שוקן – אם יעלה פעם די-ניין על בית המשפט העליון, לא אתפלא אם הוא יהיה של שוקן והנהג יהיה מרדכי קרמניצר. אינספור מאמרי מערכת ומאמרים של אנשי דבוקת שוקן משתלחים ללא רסן בבית המשפט העליון, המכשיר את "אקיבוש", המכשיר את "אאיטנכלות", מכשיר הגזל, העושק, האפרטהייד ושאר הסדרה. בגיליון יום שישי שעבר נמרח על דפי העיתון מאמר שלוח רסן של קרמניצר על פסיקת בג"ץ המאפשרת לשלול את האזרחות ממחבלים בעלי אזרחות ישראלית. בגיליון השבוע – נגד פסיקת בג"ץ שלא לעקור את היישוב מצפה כרמים.

הם באמת חושבים שבג"ץ אמור לעבוד אצלם.

* התחביב של אלפר – אחד התחביבים האהובים על רוגל אלפר, הוא שמחה לאידן של המשפחות השכולות של חללי צה"ל ושל הנרצחים בטרור, לאידם של הפצועים ולאידם של שורדי השואה. הוא שמח תמיד לרקוד על דמם, לבוז בהם, להגחיך אותם, להשפיל אותם ולבזות אותם. כאשר מדובר במשפחה שיש בה שני הרוגים – החגיגה כפולה, אין לו תענוג גדול יותר מעוד ועוד זריית מלח על פצעיה. השבוע גרמניה הסכימה לשלם פיצוי מזערי למשפחות הספורטאים שנרצחו באולימפיאדת מינכן. אילנה רומנו, נציגת המשפחות, התראיינה בערוצים השונים, מחתה על הפיצוי הזעום ודרשה פיצוי הולם. איזו הרמה לאלפר. למחרת – פשקוויל של שינאה, הגחכה ובוז עמוק למשפחות הנרצחים ושמחה גדולה לאידם. הרי מדובר בסחטנים רודפי בצע ומתקרבנים.

"שוב גרמניה אשמה. שוב היהודים קורבנות. מתחילות מניירות ההנצחה... הן דורשות הרבה, הרבה יותר. פי 11 יותר. מכונת יחסי ציבור תוקפנית נכנסת לפעולה... הן מנסות לסחוט עוד כסף... מדובר בסכסוך כספי... זהו משא ומתן על כסף... ישראל כבר דאגה להן כלכלית... המסר שעובר לציבור: אנחנו עם של קורבנות, עם שהתעללו בו, מגיע לישראלים פיצוי... אלה שיעורים המוניים באידיאולוגיה של להיות ישראלי שמאמין בנרטיב הלאומי."

אוי, שוקן שוקן. אין לו קווים אדומים.

* ניצול הצלחה – גדעון לוי מריע לרוסיה על הכוונה לסגור את פעילות הסוכנות היהודית, כיוון שהוא נגד עלייה לישראל, נגד קיומה של הסוכנות ובעיניו אין מקום לזיקה כלשהי בין מדינת ישראל לבין יהודי העולם, שבעיניו אינם אלא רוסים, אמריקאים, אירופים וכו', כלומר בנים ללאומים אמיתיים, ולא ללאום שאין לו זכות למדינה ריבונית, כלומר העם היהודי. וכעת, בהזדמנות חגיגית זו שבה הרוסים פועלים נגד המדינה השנואה עליו, הוא קורא להם לפעול בדרכים נוספות – למנוע את "חוצפת ההפצצות בסוריה ושחצנות הטיסות בלבנון.".

* כשהצודק הוא החלש – אוקראינה שונה מישראל. ישראל היא גם הצד הצודק בסכסוך הישראלי-ערבי וגם הצד החזק. אוקראינה היא הצד הצודק בסכסוך עם רוסיה, אך היא הצד החלש. נכון, הפנטזיה של פוטין לדרוס את אוקראינה בטיול קליל של סופ"ש עלתה לו בלמעלה מעשרת אלפים הרוגים ובהתבוססות של חודשים רבים באוקראינה. מנהיגותו הנחושה ומעוררת ההשראה של זלנסקי והעמידה האיתנה של העם האוקראיני, היא מעל ומעבר לכל הציפיות, לא רק של פוטין אלא גם של המערב. עם זאת, לאט-לאט אוקראינה מאבדת עוד מאחז, עוד משלט, עוד עיר, עוד אזור. אף מדינה זרה לא נחלצת לעזרתה.

ייתכן שעמדתו הצודקת לחלוטין של זלנסקי, על פיה על רוסיה לסגת מכל שעל שכבשה מאדמת אוקראינה, תביא לאובדנה של אוקראינה. קשה להמליץ לו להתפשר על חבלי מולדת, אבל לעיתים, כמו בהחלטת בן גוריון לקבל את תיכנית החלוקה, ויתור על חבלי מולדת עשוי להבטיח את עצם הקיום. במצב הנוכחי, דומני שאין לזלנסקי ברירה אלא לחתור לפשרה כואבת. מי שאינם מוכנים לשפוך את דם בניהם במלחמה למען אוקראינה – אל יטיפו לזלנסקי להילחם עד טיפת הדם האחרונה של האוקראינים.

* עשר או עשרת הדיברות:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֱלֹהַיִךְ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ אוֹ הוֹצֵאתִיךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.

לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא תִּהְיֶה לְךָ אוֹ לָךְ אֱלֹהִים אוֹ אֲלוֹהִימָה אֲחֵרִים אוֹ אֲחֵרוֹת עַל פָּנָי.

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ אוֹ לֹא-תַעֲשִׂי לָךְ פֶּסֶל וְכָל-תְּמוּנָה.

לֹא תִשָּׂא אוֹ לֹא תִּשְׂאִי אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ או אֱלוֹהַיִךְ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אוֹ זִכְרִי אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ אוֹ לְקַדְשָׁה.

כַּבֵּד אוֹ כַּבְּדִּי אֶת-אָבִיךָ אוֹ אֶת אָבִיךְ וְאֶת-אִמֶּךָ אוֹ אֶת אִמֵּךְ.

לֹא תִרְצָח אוֹ לֹא תִרְצְחִי.

לֹא תִנְאָף אוֹ לֹא תִנְאֳפִי.

לֹא תִגְנֹב אוֹ לֹא תִגְנְבִי.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ אוֹ בְרֶעֲתְךָ אוֹ לֹא-תַעֲנִי בְרֵעֶךְ אוֹ בְרֵעֲתֵךְ עֵד אוֹ עֵדָת שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד אוֹ לֹא תַחְמְדִּי.

* ביד הלשון: אכמ"ל – ציטוט מתוך רשומה שקראתי: "בנוגע לשקד, עדיין לא ברור לאן פניה של שקד ואכמ"ל." מה זה אכמ"ל? – ראשי תיבות של: אין כאן מקום להאריך.

אורי הייטנר

* * *

אודי מנור

הערות ותובנות ותוספות לשני מאמרים מאירי עיניים בחב"ע 1768 – האחד פרי עטה של פרופ' זיוה שמיר, והשני פרי עטו של ד"ר עדי אמסטרדם

באשר למאמרה של שמיר על אלתרמן: אתחיל ואומר שגם אני מאלו המודה לזיוה שמיר על  ניתוחיה המבריקים והמרתקים של כתבי אלתרמן, שעוד לפני שהצלחתי להבין ולו כזית מרזיו ורמזיו, התענגתי על העברית שלו. מנקודת המבט הזו – הערכה עמוקה ותודה לפרופ' שמיר והתפעמות מזדהה עם כתבי אלתרמן על סגנונם ועל תוכנם בכלל והלאומי בפרט – אני מעז לכתוב ביקורת על הפסקנות המסוימת הנוקטת זיוה שמיר בבואה לתאר ענקי רוח כביאליק או כאלתרמן כנביאים שנבואותיהם התגשמו עד אחת.

כהיסטוריון ממילא אין לי שום ציפייה מאף אדם, גדול ככל שיהיה, שיוכל לחזות את העתיד. מדובר במשימה בלתי אפשרית ככל שהדברים נוגעים בחיזוי מדוייק, כמו מתי בדיוק תפרוץ מלחמה, כיצד בדיוק תראה, מתי תסתיים ואיך. לרשימת 'הנבואות' מעוררי ההשתאות (בראיה לאחור – ותכף נשוב לעקרון חשוב זה) ניתן להוסיף דברים שכתב בן גוריון במהלך טיסה מעל אירופה ב-1934, בהם כלל גם הוא את המיספר 'חמש שנים' ללמדנו שגם הוא "חזה את מלחמת העולם השנייה". גם על ז'בוטינסקי נהוג לומר דברים דומים, תוך התעלמות מוחלטת מדברים מהופכים שאמר ב-1937. והגדול מכולם הלא הוא הרצל, שהקטע המפורסם מיומנו בו הוא מדבר על "שליש שיושמד" ועל עוד "שליש שיגורש" (הציטוטים מהזיכרון ואני מתנצל על כך), לא פחות מפעים מהדברים המפורסמים שאמר בסוף הקונגרס הראשון או השני: "תוך חמש או חמישים שנה" תקום מדינה יהודית, והנה "בול" התגשמה נבואתו.

בראיה לאחור אכן הדברים מסתדרים, ובלבד שהמתבונן מקפיד שלא להזכיר או לזכור את אותם דברים שנאמרו על העתיד ולא רק שלא התגשמו, אלא שהתרחשו באופן מהופך בתכלית. אין בכך משום הפחתה בגדולתם לא של הרצל ולא של בן גוריון ואפילו לא של ז'בוטינסקי ובוודאי לא של ביאליק ולא של אלתרמן. אלא שמה לעשות וההיסטוריה – כפי שהיא מתבהרת לנו בכל יום בהווה – מלאה באפשרויות, וכבר חקרו החוקרים וגילו והראו שמלחמת העולם השנייה, כמו כל מלחמה, יכולה היתה גם שלא לפרוץ. היא יכולה היתה גם שלא להתפתח כפי שהתפתחה. לא זה המקום לעמוד בפירוט על דברים ידועים ורק נזכיר שוב כי הם ידועים ויש או ראוי לקחת אותם בחשבון.

דבר אחר לחלוטין הוא כמובן היכולת המופלאה של משוררים, אבל לא רק משוררים ולא רק סופרים, אלא אנשים למיניהם שניחנו באותן תכונות שהזכירה שמיר: מוח חד וראייה רחבה (אבל קודם כל אמפתיה אמיתית עם הציבור ממנו ואליו הוא כותב!) – לעשות שימוש באותן יכולות כדי 'לחוש' בזרמי מעמקים בעיקר מתחומי התרבות, החברה והפוליטיקה (איך שהוא את התחום הכלכלי כולם כמעט מחמיצים), וכל דבריה של שמיר בעניין התהוותה של החברה הישראלית מאתגרי שנות ה-50' וה-60', וההיפוך הפוסט-ציוני שהחל אחרי 1967, דברים עליהם לא היו לאלתרמן מתחרים ביכולת לחוש ובעיקר לתאר אותם, הם כמובן דברים שאי אפשר שלא להסכים איתם ויותר מכך. ועל כך, אני מניח בשם קוראים רבים, תודה גדולה.

באשר לדבריו של עדי אמסטרדם על הפרוטוקולים של זקני ציון: ראשית אודה לו על דבריו אודות חיבתו לדיעותיי גם כשהוא לא מסכים להן. לא מובן מאליו בימינו, בלשון המעטה. ובכן, מהדברים שהצלחתי להבין מספרה של הדסה בן-עתו, 'השקר מסרב למות', 'הפרוטוקולים' נרקחו מכמה מקורות חלקם מאמצע המאה ה-19. לא שיש בעובדה זו משום סתירה לטענה לפיה 'הפרוטוקולים' גובשו על ידי המשטרה החשאית של הצאר, אבל היא מובילה למה שלדעתי הוא הדבר החשוב בכל הקשור ל'פרוטוקולים', והוא היכולת האנושית הפנטסטית – לטוב ולמוטב (במקרה הזה למוטב ולמטה מזה) – להקיש דבר מתוך דבר, לתת לדמיון מרחבים אין חקר פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, ולהפוך בה ולהפוך בה (בתודעה האנושית בכלל ובציבורית בפרט) עד בלי קץ, בלי מעצורים ומבלי שיש משהו לעשות כנגד כך.

במה דברים אמורים: כדי לשמור על הקורא צמוד לדבריי, אביא כבר עכשיו פרשה מדהימה שמוזכרת בספרה של בן-עתו: היה היה קונסול יפני שהציל אלפי יהודים בזכות 'הפרוטוקולים', זאת על יסוד הבנתו שבני ובנות עם המסוגלים למה שעולה מן 'הפרוטוקולים', יש להציל כמה שיותר מהם... אדרבא, עשרות שנים מאוחר יותר, כמה מבני אותו עם מופלא, העם היפני, הגיעו ארצה לתת כבוד לפרופ' בן עמי שילוני על תרומתו האדירה להפצת המורשת, ההיסטוריה והתרבות היפנית ברחבי העולם. היפנים הנרגשים היו גאים להגיש לפרופ' שילוני, שבמהלך מלחמת העולם השנייה חי חיי פליט כילד יהודי עול ימים, מתנה מיוחדת: מהדורה מהודרת במיוחד של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.

ובכן מסתבר שהעם החכם הזה, העם היפני אם זה לא ברור, עם שבשנות ה-80' גרם לאמריקנים לפאניקה שהנה-הנה יפן הולכת להשתלט על כלכלת העולם כולו, עם שנודע בחריצותו ובחריפותו, עם שעד היום יש להתפעל מיכולתו להתנהל בסדר מופתי בערים צפופות הרגישות מאד לזעזועי קרקע, ובכן בכירי בניו של העם הזה ממשיכים להתייחס ל'פרוטוקולים' כאל אמת מוחלטת, הגם שמסקנתם ממנה הפוכה מזו ששימשה בזמנו להיטלר לרקוח את תוכניותיו לגבי העם היהודי, מסקנה שממשיכה לשמש מיליוני ערבים ברחבי המזרח התיכון, ש'הפרוטוקולים' בתרגום לערבית נגישים לכל חפץ בכל חנות ספרים בבירתה של "הידידה" הגדולה של ישראל, 'אם העולם', הלא היא קהיר.

במילים אחרות, אם מתאמצים לרגע להניח בצד את המימד האנטישמי של 'הפרוטוקולים', ואחרי שסיימנו לצחוק (צחוק מר, ובכל זאת, צחוק) – כך בכל אופן הגבתי אני למקרא דבריה של בן-עתו על היפנים וה'פרוטוקולים' – אין אלא לשבץ את התופעה בהקשר רחב יותר, ההקשר הראוי לדעתי הצנועה כהיסטוריון נידח. 'הפרוטוקולים', כך מסתבר, הם עוד ביטוי לתופעה רווחת המסבירה הן את קלות יצירתם ועוד יותר את קלות הפצתם ואת עומק ורצף התמדתם. שהרי מה הם 'הפרוטוקולים' אם לא 'תזה' הנשענת על דמוי-מסמך, המבוסס על חצאי אמיתות המהוקשרות כך, שהן מחזקות אינטואיציה 'ידועה' ו'מובנת מאליה', אינטואיציה הזוכה לאישוש ולחיזוק מעצם המאמץ להפריך את 'התזה'?

דוגמאות? בבקשה. הקורא מוזמן להעמידן במבחן ההגדרה שהודגשה לנוחות הבוחנים:  'פרשת ילדי תימן' למשל. עצם העובדה שארבע ועדות חקירה הפריכו את "התזה" של מפיציה היא מבחינתם עוד הוכחה ל"השכחה" ול"השתקה" מצד "הממסד" "האשכנזי" בכלל ושל מפא"י בפרט: אותו "ממסד" סחר בילדי תימן (ובלקן) ואותו "ממסד" מינה את "ועדות החקירה" ולכן ועדת החקירה היחידה שתהיה ראויה לשמה היא כמובן ועדת החקירה שתכתוב את מה שיכתיבו לו מעלילי העלילה.

דוגמא אחרת הבנויה על אותו הגיון מופלא ובלתי ניתן להפרכה, היא אינספור תלונות השווא מעולם המגדר, המתקבלות רובן ככולן כמובנות מאליהן, שהרי "הגברים" שולטים "בנשים" כבר 250 אלף שנים, וכל הכחשה של תלונות למיניהן היא עוד ביטוי ל"הגמוניה" של ה"פטריארכיה" ה"פריבילגית" (והלבנה, כלומר האשכנזית ושוב חזרנו לשק החבטות של כל הרוויזיוניזמוס במאה השנים האחרונות: מפא"י על גלגוליה השונים).

לרשימת הדוגמאות אפשר כמובן להוסיף את תוכנית ד', הנכבה, וכל מה שבא לפני (טענת 'הנישול' או עצם הנכונות של הצד היהודי לקבל את 'החלוקה' – שהרי זו נועדה על מנת לתת צידוק ל'טיהור האתני') ואחרי ('אקיבוש' של 67').

היה זה ההיסטוריון היהודי-צרפתי פייר וידאל-נאקה שכבר לפני יותר מ-40 שנה היטיב לתאר את המכניזם של התופעה בספרו 'רוצחי הזיכרון', במסגרתו הוא הסביר כיצד מכחישי השואה – רובר פוריסון בראש ובראשונה – ביססו את תזת ההכחשה, בדיוק על אותם יסודות שתוארו לעיל: יהודים מתו  בין 1939 ל1945? בוודאי, אבל לא רק הם, הרי במהלך המלחמה נהרגו 60 מיליון בני אדם. אושוויץ? נו, מחנה עבודה. כן, התנאים לא היו 'משהו' אבל ככה זה בימי מלחמה. ציקלון B? חומר חיטוי. אדרבא, על היהודים ושאר שוכני המחנות להודות לגרמנים החרוצים על שהקפידו בענייני תברואה. נאקה הזכיר כי רובר פוריסון הקפיד להזכיר לכל המפקפקים כי באמתחתו מסמכים והוכחות במשקל כולל של 200 ק"ג.

מה באשר לעדויות שסתרו את מה שכתוב בהם? נו, כמו עם "הממסד" (כלומר מפא"י) בענייני נכבה או 'ילדי תימן', כשם שאין לסמוך על "אשכנזים-מפ"איניקים" בענייני 'ילדי תימן', וכשם שאין לסמוך על דבריו של גבר, כל גבר, אל מול תלונת שווא, וכשם שאין לסמוך על ציוני לא עלינו בענייני 1948, כך אין לסמוך על עדות של יהודים בענייני שואה.

דוגמא אחרונה לקינוח, משעשעת במיוחד: בארגנטינה מוכרת כבר לפחות 50 שנה 'תוכנית האנדים', כותרת לכוונותיהם של היהודים להצליח ולהשלים 'בימינו' (כלומר משנות ה-70' עד מחר בבוקר, כולל) את מה שלא הצליחו לעשות סוכניו של הברון הירש בסוף המאה ה-19. כחלק מהמאמץ היהודי העכשווי – במרכזו מדינת ישראל כמובן – משוגרים מדי שנה "מאות טכנאים ובעלי מקצועות צעירים, השולטים בשפות שונות ולכולם רקע צבאי." אצלנו קוראים לחבורה הזו 'תרמילאים', אבל כשם שלא הצליחו לבלבל את מפיצי 'הפרוטוקולים' באמצעות עובדות, כך אי אפשר לבלבל את מפיצי 'תוכנית האנדים'.

אנטישמים מנוולים? בהחלט, אם מדובר באנטישמים מנוולים. אבל ההסבר הנוח הזה לא תופס לא לענייני עלילת 'ילדי תימן' (ובלקן), וגם לא לדוגמאות האחרות שהוזכרו. הצלחת העלילות הללו להעמיק שורש מוסברת בתופעה רווחת גם בארצנו, כולל בקרב אלו הידועים בציבור בכותרת 'אקדמאים', חלקם – לא יאומן – אפילו 'היסטוריונים'. רבים מהם מקפידים על תורת הקודש של 'הנראטיביזם', הכוללת מנטרות שאין להרהר אחריהן כמו "את ההיסטוריה כותבים המנצחים" או חידוד עמוק ומפולפל ומתבשם-מעצמו פי כמה: "אין היסטוריה – יש היסטוריונים," ומעל לכול, הוד מעלתה "הביקורתיות", המבוססת כשלעצמה על עקרון עליון: אדם נאור אומר את ההפך מהמקובל ב"ממסד".  פוריסון קשישא מיהר להבין זאת כבר בשנות ה-70', ולכן הקפיד לצייד את 'התזה' שלו בכל האינסטרומנטים הנחוצים: כריכה אחורית, אינדקס, שפה אקדמית, מכובדות מקצועית.

'הפרוטוקולים' אם כך הם עוד מאותו הדבר או שמא מסמני הדרך: בעידן מדעי יש להציג את השקרים (ואף פעם לא שקרים אלא חצאי אמיתות!) באופן מדעי. קדם להם משפט דרייפוס המהולל. במחקרו המונומנטלי של ז'אן דני-ברדן על הפרשה, מוזכרת בין השאר עובדה מאירת עיניים: 'תיק דרייפוס' הקיף בשיאו 1000 מסמכים. מה אמור לחשוב הצרפתי מן השורה שמספרים לו שמסמך הוא עובדה ועובדה היא הוכחה? שאם ישנם אלף מסמכים (!!!) אין אלא להניח שבכל זאת, אולי, דרייפוס בכל זאת אשם במשהו. הוא הרי יהודי, לא?

פתחנו בהדסה בן-עתו ונסיים בעוד אנקדוטה שבמצב-רוח מסויים – אפשר לסייע לו עם מעט משקה מסוג ידוע – אפשר להשתעשע ממנה (הגם שכמעט כרגיל הבדיחה היא עלינו): "בשנת 2003," כתבה בן-עתו, "נפתחה מחדש לציבור הרחב ספריית אלכסנדריה המפורסמת, ששופצה למהדרין במימון של אונסקו [...] בארון הזכוכית שהוצב במוזיאון [...] והוקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, הוצגו זה ליד זה הקוראן, הברית החדשה וספר תורה. ליד ספר התורה הוצב תרגום המקורי הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, שעל עטיפתו מתנוסס מגן דוד מוקף על ידי נחש. מנהל המוזיאון, ד"ר יוסף זאידן, כשנשאל על כך הסביר שליהודים ולציונים הפרוטוקולים עולים בחשיבותם על ספר התורה, שכן הם מייצגים את החוקה האמיתית שלהם, את דרך חייהם. רק בהתערבות של אונסקו [...] הוסר ספר הפרוטוקולים מארון הזכוכית, מעשה שזכה לביקורת קשה בעיתונות המצרית כמעשה בלתי פטריוטי וככניעה לציונים."

אודי מנור

חיפה

* * *

אהוד בן עזר

פגישה עם אֵרִיק רוּלוֹ בדירתו של דן בן-אמוץ

ביפו בדצמבר 1974

מתוך היומן: תל-אביב. 23.12.74. ט' בטבת תשל"ה. יום שני. אתמול צלצל אליי דן בן-אמוץ והזמין אותי לבוא אליו הערב להיפגש עם אריק רולו, המסייר עתה בישראל. בדרך-כלל אני חש רתיעה, אם לא סלידה, מפני התופעה ששמה דן בן אמוץ. ספריו ניראים לי גסים ומסחריים. הוא היה בערב ב"צוותא" על ספרי, ואני נמנעתי מלהצליב מבטים עימו בתום הדיון, כשאני מנצל את העובדה שרשמית טרם הכירו בינינו.

הייתי אפוא בדילמה. והחלטתי לקבל את ההזמנה כי חשוב היה לי להכיר את רולו ולתת לו את הספר Unease in Zion – [לימים "אין שאננים בציון" בעברית] וכך הגעתי לשם הערב. ועוד בדרך פגשתי את רולו וויקטור צייגלמן מ"ניו-אאוטלוק" ויחד חיפשנו את דירתו של בן אמוץ בסימטת המזלות ביפו העתיקה.

...הריהוט לא היה לפי טעמי. בוהמי מדי. כמו מוזיאון. תמונות וכלים עתיקים וספרים עתיקים וספות ודרגשים ואמבטיה במרכז חדר השינה, והכול נושם עתיקות, מוזנחות ואבק, ממש כמוהו. הכול מקורי, ולא תרבותי. חוסר השורשים שלו בולט מכל פינה.

שוחחתי קצת באנגלית השבורה שלי עם רולו. צייגלמן הסתלק מיד. דן סיפר לרולו על ספרי והוא התעניין בו. השארתי בידיו את העותק שהבאתי, עם כרטיס ביקור שלי, וכתבתי לו הקדשה:

"To Eric Ruoleau, with hope for understanding, sincerely, Ehud Ben-Ezer"

 עד מהרה בא בועז עברון והתפתחה שיחה, בעיקר בינו ובין רולו. בועז משחק את הכוכב העליון. ספקולציות על מהלכיה העתידים של ישראל, ארה"ב וכל השאר, ולכך שאינו מאמין יותר בשיטת השלבים. הוא ניסה לייצג מעין עמדה ביקורתית המקורבת... ציטט פגישה שהיתה לו עם רבין בטרם נתמנה לראש ממשלה, וניסה להוכיח כי בדיעותיו רבין הוא "יונה" ומוכן לוותר על כל השטחים, אבל לצערנו הוא מאמץ לעצמו עתה עמדות קשוחות. ומה שבטוח הוא כי שעה שאמריקאים יכריחו אותנו לשבת לדיון עם האירגון לשחרור פלסטין – נשב. והדרך היחידה שלנו להשתחרר מהשפעה אמריקאית היא לשחק גם בקלף הרוסי ולערב אותם בכל הסדר באיזור. אחרת, האמריקאים ימכרו אותנו חלקים-חלקים לערבים ויגבו לעצמם את מחיר ההתקרבות למצרים.

רולו יצג עמדה עוד יותר פנטסטית. מדוע אתם מקשיבים רק לדברים הקיצוניים של ערפאת ופהאמי, ולא לדברים המתונים שהם מגניבים להכרזות שלהם. ההכרזה של ערפאת עברה דיון בכל חוגי המחבלים (הוא כמובן השתמש בביטוי אחר) ויש בה כמה נקודות חשובות – הכרה בעקיפין בקיומה של ישראל. הכרה בקיום שתי אומות במדינה החילונית דימוקראטית שלו [של ערפאת], ו"חלום" על מדינה כזו, ולא מלחמה להשגתה. הוא [ערפאת] אומר שכל שטח שישוחרר לא יוחזר לחוסיין [מלך ירדן] – בכך הוא מפצה את הקיצוניים ממנו, אך אינו אומר שאותם השטחים שלא ישוחררו יישארו בידי ישראל. וכמו כן עצם נכונותו ללכת לוועידת השלום בג'נבה פירושה הכרה בישראל. ולכן אירגוניהם של חוואתמה, ג'יבריל וחבאש רואים בו "בוגד" ומנסים לטרפד את יוזמותיו. כל פעולת טרור נוספת בארץ היא ביטוי למאבק שבין האירגונים הללו. ומה צר אפוא שקשיחותה של ממשלת ישראל, שאינה מוכנה להכיר ביישות הפלשתינאית – דוחפת את ערפאת חזרה לזרועות הקיצונים שבין הערבים!

משמע – הפסדנו בעוונותינו הרבים עוד הזדמנות לראשיתו של הסדר שלום בכך שלא קיבלנו את ידו המושטת של ערפאת לעברנו!

עליי להודות כי הסבר מופרך שכזה טרם שמעתי. ואליו נילוו שוב הטענות שכל הבעייה אינה אלא שטחים, כביכול – אם רק תחזיר ישראל את השטחים – יבוא השלום.

היום בבוקר עשה רולו בשכם, היה נוכח בבית משפט צבאי ישראלי ששפט מחבלים או סתם ערבים חשודים, חזר לתל-אביב במונית והצטרפו אליו שני ערבים אשר דיברו כל הדרך והתאוננו על הפלייה. כך, למשל – שום ישראלי אינו מוכן לנסוע עימם בטרמפ כשהוא מזהה את המיספר של מכוניתם!

רציתי להזכיר לו את רצח החייל אלי לופו. אך רולו הקדים ואמר שהוא מבין את חששנו, ורק רצה להראות את עומק אי ההבנה ורגשות החשש והחשד אשר לשני הצדדים.

אחר-כך היה [רולו] בפגישת מערכת "ניו-אאוטלוק". מחר הוא נוסע לירושלים, ייפגש עם [אהרן] יריב, וכן עם אמנון רובינשטיין, ובשבוע הבא הוא יהיה בביירות ואחר-כך בשאר מדינות ערב. הוא מכין סדרת מאמרים לעיתונו "לה מונד" על השאלה הפלשתינאית.

כאשר שמעתי כי יגיע לביירות – הצטערתי על שצירפתי כרטיס ביקור שלי לספר [שנתתי לו]. למה תתגלגל כתובתי בידיים בלתי רצויות? אך לא היה נעים לי לבקש את הכרטיס בחזרה. אקווה כי לא אקבל בדואר פצצה תמורת הספר.

ניסיתי להשתלב בוויכוח ולהעבירו לפסים קצת אחרים. ניראו לי מגוחכים שני יהודים אלה, עברון ורולו, המעמידים פני חשיבות עצמית ומנסים כמו שני חובשי ספסל בית המדרש, מאחורי התנור, לנהל את העולם. זה מייצג את ישראל, אמריקה – וזה את ערפאת ומדינות ערב והמערב ורוסיה. והכול ניראה כה נלעג. אולי לא מעניין. ניסיתי אפוא לדבר על כך שהשאלה אינה טריטוריות אלא הודאה בעצם קיומנו. [ניסיתי לדבר] על השתקפות הקונפליקט בספרות. על כך שמה היה לו לנאצר לחפש על גבולנו ב-67'? והצגתי כמה שאלות לרולו. האם הוא באמת חושב כי בכוחה וברצונה של ישראל [בלבד] לפתור את הקונפליקט?

היתה לי הרגשה שדבריי היו לו למיטרד. וגם עברון ובן-אמוץ לא נהנו מהם. הסברתי לו שבפתח-תקווה אני נחשב פרו-ערבי אך בוויכוח עם ערבים אני ציוני תקיף מאוד. אין לי ברירה. הזכרתי גם את חוסר ההקבלה בין ספרותם לשלנו. אצלנו ביקורת עצמית ורגש אשמה והפנמה של הסכסוך, ואצלם – רק הטחת האשמות כלפינו כדי שנחזירם אל גן העדן שלפני 48'.

אריק רולו. מתוך גוגל.

על כך ענה לי [רולו]: "אין פלא. שהרי לכם יש סיבה להיות אשמים, ולהם אין! אתם יושבים בבתיהם ועל אדמותיהם, והם לא לקחו מכם דבר!"

על כך עניתי: "סיפור ישן הוא שהמאבק בינינו לבין הערבים הוא של צדק מול צדק. זכות מול זכות. [מדובר בימים שבהם טרם קבע עמוס עוז שהשמש זורחת, ואכן היא זורחת!] – אך אפילו נאמר שאנחנו איננו צודקים – לי אין לאן ללכת. וכל זמן שאין הערבים מכירים בקיומי ובזכות קיום מדינתי – אין על מה לדבר, וכל עניין הטריטוריות הוא מישני. ורק כאשר יכירו קודם כל בקיומנו ובזכותנו – יהיה אפשר להמשיך ולדבר על צורת הפתרון האפשרי."

וכן נתגלגל הוויכוח לחוק השבות, אשר בעיני רולו ניראה מאוד בלתי צודק, בתור איום מתמיד על הערבים. בועז עברון, שהיה כל כך ציוני ויהודי ותומך בליבוביץ' ב"צוותא", נעשה עתה פתאום ספק-כנעני בביקורתו על חוק השבות. גם בן-אמוץ הצטרף לקיטרוג, והחלה קינה על מצב המיעוט הערבי בישראל.

ניסיתי להחזיר דברים למקומם – על כך שלערביי ישראל לא איכפת כלל מבעיותינו עם כל העולם הערבי מסביב, ותשובתו של רולו: "גם לכם לא איכפת מבעיותיהם!" – ובן-אמוץ הוסיף: "ערביי ישראל (וכניראה גם השטחים) הם היהודים של המזרח התיכון!"

ראיתי שאין עם מי לדבר. לא התפעלתי מכך שהתייחסו אליי כאל מיטרד. גם לא שקדתי במיוחד לעשות על רולו רושם בדיעותיי המתקדמות. ניסיתי לומר את מחשבותיי, ביושר. בפשטות ואולי קצת בתמימות. ללא צביעות וחכמנות. וזה לא התאים לטון של השיחה. רולו היה עייף. בועז מצא תירוץ להסתלק אחר שעה קלה. רולו נישאר עוד כמחצית השעה עם בן-אמוץ ואיתי, ועוד בחורה שתקנית בשם זיווה שכניראה מתגוררת עתה אצל בן-אמוץ, [רולו] ניסה לדובב גם אותה וכשלא נענתה, סבל את שיחתי עוד כעשרים דקות, ונעשה כה עייף עד כי התנצל ואמר שעליו לצאת מחר בשש בבוקר לירושלים. לא הספקתי אפילו לגמור את דבריי, בייחוד בקשר לשימוש שעושים הערבים בנו כגורם המעורר אותם, נוסח "להביס את התבוסה" [השיר "בשולי פנקס התבוסה"] של ניזאר קבאני. וכי גם כשיש אצלם ביקורת עצמית – אינה מכוונת להשלמה עימנו אלא להיות די חזקים וכשירים לגמור אותנו באופן סופי.

יצאנו החוצה. בן-אמוץ ליווה אותנו למונית ואני נסעתי עם רולו עד להילטון. לא הכבדתי עליו, אלא עניתי לשאלותיו. בייחוד התעניין לדעת אם אני ציוני. ואמרתי שאין לי ברירה אלא להיות כזה, למרות שכלפי פנים יש לי ויכוחים רבים על הפירוש של הציונות.

המשיך ושאל מהי בעיניי ציונות?

עניתי – "מדינה בעלת רוב יהודי הפתוחה ליהודים מן העולם ואשר יש בה ביטוי ללאומיות שלי, והיא ציוניותי."

דומה שהתאכזב מן התשובה הסטריאוטיפית הזו. "ומה אם יהיה שלום?" שאל. "ואם היהודים לא יבואו לכאן?" (לפני כן, בראשית הערב, פתח ואמר שהוא פסימיסט. "כמה זמן עוד תוכלו להחזיק מעמד כנגד הכמות הערבית? ישלחו מאות אלפי אנשים נגדכם ללא הפסק. אינני מאמין שישראל תתקיים בעוד מאתיים שנה!")

עניתי לו – "נכון כי בתקופות של שלווה לישראל מתרופף הקשר עם הגולה, ועולות מגמות ספרטיסיות כנעניות. ואילו בתקופת מצוקה ומלחמה – מתחדש ומתהדק הקשר עם העם היהודי. וכל זה קשור לוויכוח אם חוזר בנו כאן בארץ הגורל היהודי, או אם זוהי התחלה חדשה."

וכאן הגענו למלון והשיחה נסתיימה. המלצתי בפניו לראיין את פרופ' גרשם שלום, או לפחות לקרוא את הראיון עימו בספרי. הבטיח שעוד הלילה יתחיל לקרוא. ונפרדנו בלבביות.

הוא ניראה איש נעים הליכות ובעל נימוסים. גבוה. כבן ארבעים וחמש, חמישים, אך צנום וניראה צעיר מכפי גילו. זקנקן אפור. מראה צרפתי-מזרחי וכמעט לא יהודי. ובדבריו אין שום הדגשה של יהדותו. זרות גמורה. אתם כאן. היהודים שם. והוא ב"לה מונד", כלומר, בעולם הגדול, בשום מקום.

אמרתי לעצמי: הנה לך דוגמא נוספת ל"בשורה" של היהודים בעמים, נוסח ג'ורג סטיינר. לא הייתי מצטער גם אם לא הייתי נפגש עימו (שהרי יוכל לשים בפי במאמריו דברים שלא אמרתי ולרקוח מרקחת נאה!) – אבל ראיתי חשיבות לכך שהספר בידיו. קודם כל – למען יבין הוא-עצמו בצורה מעמיקה יותר את ישראל (ידיעותיו קלושות מאוד, וכולם בסגנון המיטבח הפוליטי), ודבר נוסף – למען הספר. אם יתייחס אל הספר בסדרת מאמריו, או בכל אופן אחר, יקבל הספר פירסום עולמי. וזה חשוב לתוכנו של הספר ולתפוצתו כאחד. ויש בספר די דברים מעוררים למחשבה, לציטוט ולתגובה. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מדבר אחרת, בנוסח הסופרים "החשובים" שלנו, שיודעים מה הגויים רוצים לשמוע מהם, היינו זוכים, אני ו"אין שאננים בציון" האנגלי-אמריקאי שלי – לחשיפה רחבה ואוהדת ב"לה מונד", ואולי גם היו מתרגמים את ספרי זה, ואחרים, לצרפתית, ובהמשך הייתי מקבל פרס ספרותי הכולל גם את פעילותי הפוליטית למען השלום!

אהוד בן עזר

* * *

אדיר כהן: שני סיפורים

לדוג את דג האשליות

הוא ניצב על החומה המפרידה בין הים הלוחך את יסודותיה ובין רחבת הנמל, ששוב אינו נמל, שאוניות לא מפליגות מתחומו, רק חלומות ותקוות של הצועדים נמרצות, מבקשים לגאול את גופם המתקשה והולך, מכאובם הגדל ומייסר, ונאבקים להציל, לרכך, להפיג, להעניק עוד יום של תקווה, ושל אלה אשר חלומם בגד בהם, תקוותיהם הכזיבו, סירת אשליותיהם שוב לא תפליג, נתמלאה במי אכזבתם ומאיימת לטבוע.

בידיו מטה ענק, ממנו משתלשל חוט פלאסטיק ארוך עד מאד ובקצהו קרס משונן נושא פיתיון. חכה לדוג בה. דלי גדול לצדו להניח בו שלל דגיו ואף מי ים בו שיוכלו להמשיך חיי רגע שנותרו להם בטרם יחדלו משחייתם וימותו על החוף.

הוא ידע כי דגים לא יעלו בחכתו, אך היה משוכנע כי עוד רגע ירעד חוט החכה, ימשוך אותו אל הים ודג ענק יעלה בו וימלא שלוש מישאלותיו המקופלות באחת השבה ונטרפת בסירת חלומותיו הטובעת.

ליד הדלי הגדול חתול לבן שעיניו בורקות, מבטו לא נח לרגע ובעקשנות לא נלאית הוא שב וסובב את הדייג. אף הוא מחכה לדגים שיעלו בחכה ויושלכו לדלי.

האם אף הוא יודע שלא יהיו כאלה אך ממשיך לקוות ולצפות? הגם לו מישאלות שלא תבאנה, תקוות של חתול הירא מן הים?

אדם וחתול מקווים. האם אין תקוותם ואמונתם כי אכן תתגשם מימוש חייהם, הטעם האחד להמשך קיומם, וכך דג המישאלות כבר הגשים מישאלתם.

סנפירי זהב

הבחנתי בה בצעידות הבוקר שאני עורך בכל יום עם זריחת השמש בחוף ימה של חיפה. אני צועד על הטיילת המרוצפת ואילו היא צועדת על החוף הנושק לים. גוף לבן חטוב בבגד ים שחור, כובע קש גדול לראשה המסתיר את פניה. הליכתה נמרצת, ראשה מופנה קדימה, גווה זקוף וכמו נושאת את גופה בגאווה וברכות נחושה.

הייתי מתבונן בה צועדת על החוף, רגליה יחפות ומנערות את טיפות המים הניתזות עליהן מן הגלים המבקשים לגעת בה ובהסתייגותה מסתפקים להשאיר מתנת מים בטביעות צעדיה בחול הרטוב. דומה היה כי גופה ידע אהבה ולא רק אהבת הגלים שחמדו אותה.

כמו בתיאום מיסתורי מראש היינו חולפים זה על פני זו בשעה שש ושלושים. עיניי שולחות לה ברכת שלום והיא, כמו לא מבחינה, נושאת ראשה קדימה וממשיכה במהלכה. לאחר בקרים אחדים כמו נגעה בה הברכה ואף שלא הפנתה מבטה היתה נושאת ראשה וגופה כמו נדרך ומצעדו נעשה קליל יותר.

לימים הפנתה פניה אליי הצועד על מדרכת האבן הקשה. האם חייכה? האם החזירה ברכת עיניים? אינני יודע כי כובעה הסתיר פניה, החביא מבטה והשאיר סוד.

משהגיעו ימי הגשמים נתמעטו צעידותיה על החוף ושוב לא ראיתיה. ואילו היום משהסתלקו העננים ושמש חמה ומשמחת שבה על החוף חזרתי לצעידתי. בשעה שש ושלושים כמו צילצל שעון גופי ושלח מבטי אל חוף הים אך היא לא היתה שם.

סיימתי את הצעדה שלי, ארבעת הקילומטרים של הבוקר כמו נרשמו לזכותי במאזן גופי. נכנסתי לבית הקפה האהוב עלי "נירוואנה", ישבתי בשולחני הקבוע הצופה אל הים, הזמנתי כוס קפה מהביל, פתחתי את פנקס רשימותיי. הדף הריק שלח בי מבט מוכר, שלעתים הוא מזמין, אך התעלמתי ממנו. שלחתי מבטי אל הים שהבוקר היה רוגש וגליו, המתרוממים בניסיון בלתי פוסק לכבוש את החוף, שבו להסתער עליו כשלראשיהם אדרת שיער לבנה של קצף בוהק בלובנו.

ברגיל העט מושך אותי להתחיל לכתוב. אך הפעם סירבתי לו. מבטי אבד בים ובעומק נפשי פיללתי להיות מסוגל לאותו רוגע נפלא המוליך לנירוואנה.

עוד אני בריחופי, חצי קול מהסס חצי נמרץ של אישה פונה אליי: "אפשר להצטרף ולשתוק איתך?"

מבלי להפנות ראשי השבתי מיד: "בוודאי!"

היא ישבה לצדי בכיסא הפונה אף הוא אל הים, לא הכרתיה, לבושה טרנינג כחול כהה החובק גוף הנענה בחדווה לחיבוקו, שיער שחור שופע, עיניים שחורות עמוקות וחיוך מיסתורי על פניה.

"זאת היא!" חשתי. אך עדיין לא זיהיתי אותה. אישה כבת ששים שהשנים לא הרעו לה והיא שומרת סבר של רעננות ופיתוי מאתגר.

לא ידעתי מה לומר ושתקתי. שתקה גם היא. נתארכה השתיקה אך מסע משותף לנירוואנה לא היה שם.

לרגע דיפדפתי במבוכה בפנקסי. "מה אתה כותב בו?" חתכה את השתיקה.

רציתי לומר לה כי אני אוסף אנשים וסיפורים אל הפנקס. משהו הרתיע אותי מלומר לה כי אני אוסף חומר למחקרי, כמו מחקר ושפת-ים, ריחוף של דימיון ואשה יפה לצידך אינם הולכים יחדיו.

אז שוב שתקתי.

"מותר להסתכל?" שברה שוב את השתיקה כשהיא שולחת ידה אל הפנקס.

הופתעתי מן ההעזה, ושמא החוצפה, כשלפתע חלפה בי כדרך המחשבה, הן אנחנו מכירים ותיקים, כבר החלפנו הרבה שיחות של שתיקה בצעידותינו על שפת הים.

הושטתי לה את הפנקס. היא דפדפה בו רגעים ארוכים ואמרה: "אתה מכנס כאן רשימות שונות. הכותרת 'אופטימיזם ופסימיזם', טיוטות של שיחות, שירים מעטים, קטעים הנראים כסיפורים. אני מבינה שאני מציצה אל הסדנה, אז אמור לי – דבר אופטימי או פסימי הכתיבה?"

"אינני יודע." אמרתי שדבר בודד היא הכתיבה, אך אינני מרגיש כך. זאת בדידות מאוכלסת. מצעה של הכתיבה בדידות, אך היא מתמלאת בחלומות ובאשליות, בדמויות חלומות ובאורחי פתע החודרים לעולמך. "והנה גם את אחת מהם."

צחקה וצחקו עימה עיניה.

"התחמקת מן השאלה: אופטימית או פסימית?"

לא השבתי. לא משום שהתחמקתי אלא משום שלא ידעתי. שתקתי.

שוב נשתתקה השיחה, אך ניתן היה לחוש כי כבר הושמע בה קול.

לאחר רגעים אחדים ניכר היה שהיא מבקשת לקום וללכת. משהו בתוכי רצה שתמשיך להיות לצידי ושוב לא ידעתי מה לומר.

"טוב, אז אני בכל זאת נשארת עוד מעט," אמרה כאילו משיבה לשאלתי-בקשתי שלא נאמרה.

ושוב שתיקה מתמשכת ושוב היא קוטעת אותה:

"אתה יודע זה נהדר לשתוק ביחד. כבר חודשים רבים אני שותקת לחוד והשתיקה לפעמים כואבת מאוד."

רציתי לומר לה: "אז פרצת את שתיקתך. דברי. ספרי לי." אך כמו עמד להתפרץ מפי "שיתקי לי את שתיקתך." ולא עלו מילים בשפתיי.

"איך ציירת אותי לעצמך כשהלכנו שם מרוחקים על החוף?" שאלה.

"אינני יודע אך להסביר זאת אך כבר אז חשתי שאיננו מרוחקים. אולי השתיקה חיברה בינינו," אמרתי.

"האם באמת השתיקה?" שאלה. "היה נדמה לי שדיברתי כל הזמן ואתה קולט את דיבורי."

"גופך דיבר אליי וקלטתי אותותיו, אך פנייך היו מוסתרות ועינייך חבויות וגופי שכמו נתעורר לריגוש השתיק שיחו שביקש לפרוץ ובאיוושתו חיכה למילים שתבואנה."

"אתה אינך יודע שבשתיקה-הדוברת הריגוש הגדול, הכמיהה שאינה מוסווית, השאיפה לעוד..."

"את צודקת. אנא אל תחשבי אותי כציניקן אך דווקא משום שאני מזדהה עם דברייך, אינני יכול שלא להזכיר שורה מרושעת של אחד המשוררים האהובים עליי, שהושכח ונדחה כמנהגם של כל הננסים המפחדים מהענקים, זלמן שניאור שכתב: 'קום וקרע השמלה, אין שם סנפירים של זהב.' דומה כי השתיקה היא המעניקה לנו סנפירים של זהב."

"אתה רוצה להיווכח אם אכן צדק המשורר?" התפרצה לדבריי בצחוק רועם.

"בוודאי," אמרתי, אף כי הוודאות היתה מהוססת.

"אז בוא איתי לביתי ושם תגלה שאין אופטימיזם של סנפירי זהב אף לא פסימיזם של סנפירים רעילים, שכל הנשרט על ידם יורעל, אלא ריאליזם שלעיתים הוא חוגג ולעיתים הוא בוכה."

אדיר כהן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [163]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אחריות

ראש-הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו העיד בפני ועדת-החקירה הממשלתית לאסון מירון, בראשותה של השופטת בדימוס דבורה ברלינר. עיקר טענתו היתה: לא ידעתי, אינני אחראי.

כש"א [כותב שורות אלה] איננו יודע אם הוא, נתניהו, דובר אמת או שקר, ומסיר מעל עצמו את האחריות לאסון הזה. נדע את הדבר לאשורו, כאשר הוועדה תפרסם את מסקנותיה.

אך בינתיים, כבר, מיד! עיתונים ועיתונאים חשובים קופצים מעל לראשה של הוועדה וקובעים נחרצות: אחראי! אשם!

אולי הוא אשם גם לאסון הבולען בכרמי-יוסף...

מי שמאשימות אותו במחדל ובאחריות לאסון הנורא הן משפחות ההרוגים, וזה מובן ומכאיב את הלב. אך אני שואל: איך זה שבציבור הגדול הזה לא קם איש אחד, רב, אדמו"ר, איש-ציבור, עסקן חברתי או פוליטיקאי, שיתריע, שיזהיר, שימנע מחסידיהם, שומעי לקחם, את הנסיעה הלא-נחוצה הזאת למירון, להילולה הפרועה, המסוכנת? איך זה שאיש מהם לא דרש מהצעירים הנלהבים להיזהר לנפשם, שלא להצטופף, שלא יקַפּצו על הטריבונות?

ובאשר לאסון עצמו, אולי פשוט נמאס לו לתנא הקדוש זצוק"ל, הרשב"י, שהיה רגיל בחייו בשקט ובדממה של המערה, שבה התגורר ולמד תורה יחד עם בנו, קצה נפשו מההילולות, מההתגודדויות ומהמהומות על קברו, והוא שיגר רמז רב-משמעי, טראגי: דיינו!

בא ללון

בכלי התקשורת התפרסמו ידיעות [ודעות] על כך, שראש הממשלה הנוכחי יאיר לפיד מעדיף לישון רוב לילות השבוע בביתו בתל-אביב, ורק ברבע מהשבוע הוא ישן בדירה [טירה] בירושלים, זאת עד שיושלם השיפוץ המתמשך של מעון ראש-הממשלה הרשמי ברחוב בלפור בירושלים [שאולי הוא בכלל לא ייכנס לשם אחרי הבחירות].

כש"א סבור שאין טעם, [וזה גם חסר-טעם] לחטט ולהתערב באיזו מיטה ישן האיש בלילה. חשוב מה הוא עושה ביום.

רב-אלוף דודי אמסלם

ח"כ דודי אמסלם  [רב-סמל במיל.] הוא חבר הליכוד, ח"כ ותיק ומכובד, ופעיל מאוד, [וקולני] בצמרת הליכוד. וכיוון שהליכוד עכשיו [במקרה] באופוזיציה, תפקידו ואף חובתו של איש-אופוזיציה להתנצח עם היריב הפוליטי, לפגוע בו [מילולית], למתוח ביקורת, לנגח את חברי הקואליציה, ודאי את ראש-הממשלה [החלופי] יאיר לפיד.

לאחרונה התבטא הח"כ הנכבד בעניין שירותו [הקל] של יאיר לפיד [הצעיר] בצה"ל, בזו הלשון: "לפיד, במקום לשרת כלוחם, הוא הסתובב עם בחורות. איזו הצדקה מוסרית יש לו לשלוח חיילים לגבול?" והוסיף: "הוא [לפיד] בור ועם-הארץ, נטול השכלה." ואנו נוסיף כאן בסוגריים: אולי לאביו לא היה די כסף לממן את לימודיו...

ח"כ אמסלם הוא אדם אינטליגנטי, בוגר אוניברסיטה, וסתם אדם חכם יש להניח. הח"מ לא מכיר אותו אישית. קשה להאמין שהוא לא יודע את תולדות המדינה וראשי-הממשלה שעמדו בראשה, שלא כולם היו רמטכ"לים או לוחמים קרביים בכלל. ונזכיר לח"כ הנכבד, שבספר-החוקים של מדינת ישראל לא כתוב בשום מקום, שראש-הממשלה חייב להיות בעברו חייל קרבי, קצין או רמטכ"ל. הוא יודע ודאי שכמה וכמה ראשי-ממשלה שלנו לא היו חיילים בעברם. 

תוהה אני על ח"כ אמסלם, סַמָל וג'נטלמן, שנקט בסגנון נמוך כזה של פופוליזם, ברמה שלא מצופה מאדם כמוהו. אולי הוא חשב שזה יוסיף לו עוד נקודות-זכות, עוד שלב בסולם הטיפוס למעלה בצמרת של מפלגתו בבחירות ה"פריימריס" הקרובות. ושמא – להיפך? 

שערי שמיים

בתקשורת התפרסמה הידיעה המעציבה: בני-ברק. תינוקת בת שלושה חודשים לא התעוררה משנתה ומצבה אנוש. המשפחה מבקשת מהציבור להתפלל ולקרוע שערי שמיים לרפואת  התינוקת ר.  בת צ-פ.

אך אני שואל כאן: מי הוא זה שגזר, שהתינוקת לא תתעורר משנתה? הרי זה לא אחר מאשר היושב בשמיים, מאחורי השערים הנעולים, האטומים...

הטרור הפנימי

העבריינות, הטרור והרצח ממשיכים להשתולל בקרב המגזר הערבי והבדואי, ולא נראית כל אפשרות או סיכוי להפסיק זאת, ודאי לא לשים לזה קץ.

הם חמושים בנשק מכל הסוגים, והם יורים באופן חופשי בכל מה שזז בשטח: בבני-משפחותיהם, שיש ביניהן סכסוכים, או גאולת-דם עתיקת-ימים, או מה שנקרא שמירה על כבוד המשפחה והשבט. לפני ימים אחדים נרצחה אישה, רבאב אבו סיאם, בלוד. ואישה אחרת, גם היא תושבת לוד, הועברה להגנה במשטרה, בעקבות חשש כבד לחייה. כמעט כל יום נרצח מישהו בערים או בכפרים הערביים והבדואים. הם יורים כמובן ביריבים מכנופיות-פשע, שיש ביניהן איבת-דמים. ואין מעצור – לא בנשק ולא בעצם התופעה הרצחנית הנוראה. וכל ילד יודע את התשובה: אין מי שיעצור, שימנע, שיפסיק. שלטונות המדינה? המשטרה? הצבא? הצחקתם אותם. מי "שם עליהם" בכלל? מי מפחד מהם?

נשאלת השאלה: איך זה שתופעה כזו של טרור פנימי אינה שכיחה בארצות ערב שמסביבנו: בירדן, בסעודיה, במרוקו, ובארצות נוספות? 

אחת התשובות: במדינות הנזכרות שולט הכלל הידוע: קודם יורים [בחשוד], ורק אחר-כך שואלים מי הוא [היה]. ותשובה נוספת: שב"מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" דומה שהחוק והמשפט עומדים יותר לצד היורה מאשר לצד הנוּרֶה...

ואילו אני הח"מ יושב לי בביתי, בכורסתי מול הטלוויזיה, או מול מסך המחשב, ומותח [כאילו] ביקורת על שלטונות ביטחון-הפנים שלנו, למה הם פועלים כך או אחרת, או לא פועלים בכלל. ופתאום מלמעלה, מישהו טמיר ונעלם לוחש לי חרש באוזני: אשריך וטוב לך שאינך במקומם. ובכל-זאת, בתור אזרח של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת", מותר לי לבקש-לדרוש מהמדינה, מהממשלה ומשלטונות-הביטחון שלי – הבו לנו שקט וביטחון.

הומו-לס

דרשן במסגד אל-אקצה הכריז לפני מאזיניו, צאן מרעיתו: העם הפלסטיני לא יתיר קיומו של אף הומו על אדמת פלסטין.

נשאלת השאלה: מה דינם של פעילים מסורים למען העניין הפלסטיני, שהם הומואים?

נער מאום אל-פחם הוכה מכות-רצח בידי דודו ובני משפחה אחרים, בחשד – רק חשד – שהוא הומו. בעברית זה נקרא: וביערת הרע מקרבך.

יהודה גור-אריה 

* * *

בימת מופעי הספרות

קצת אצ"ג

מתוך יצירתו של אורי צבי גרינברג

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' דן מירון, דליה מזור, יואב יפת,

יפתח קמינר ועוד, וכן בנו, דוד גרינברג.

יצירתו השירית המופלאה של אורי צבי גרינברג היא בין המורכבות, העשירות והעוצמתיות ביותר שבשירה העברית. בין שיריו שיוגשו: "ליל תשעה באב בירושלים", "לא אבינה לכם, חברי לקולמוס", שיר בו הוא מתווכח עם חבריו המשוררים שלא מבינים את גודל הייעוד של עם ישראל, השיר "קודש קודשים", בו המשורר מדבר אל אימו הנרצחת, ועוד משירתו הנבואית והנשגבת.

במופע הספרות נטעם מעט מיצירה זו בהגשה בימתית, בשילוב אמנים.

היום, יום שני, ד' באב תשפ"ב, 1 באוגוסט 2022, בשעה 20:30

צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.

https://www.tzavta.co.il/event/3318

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד. 

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708.

(המופע לא יכלול מוסיקה)

* * *

עדינה בר-אל

דוד סיני – מהמסוק לקליניקה

דוד סיני ממושב גני-עם הוא איש רב פעלים. בצבא שירת בחיל האוויר כאיש צוות-אוויר במסוקים, היה מפקד יחידת ההסרטה בחיל החינוך והנוער. כאזרח היה מנכ"ל המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, מנכ"ל המועצה הציבורית לקליטת העלייה, מנכ"ל עמותת "אור ירוק" וממייסדיה. דוד ניהל את אגף משאבי אנוש וארגון שהקים ב"יד ושם" ובמקביל מילא וממלא תפקידי יו"ר ודירקטור בעמותות ובגופים נוספים. למעלה מעשרים שנים הוא בעל קליניקה לייעוץ זוגי וגישור.

מדי בוקר יוצא דוד מביתו, חוצה את המדשאה ומגיע לקליניקה שלו בין העצים. שם הוא מקבל זוגות, משפחות ויחידים במשבר. הוא מוביל תהליכים מקצועיים ייעוציים ומעשיים לחיזוק או שיקום מערכות יחסים בין בני זוג ומגשר ביניהם, גם כשיש צורך בהגעה להסכמים של פרידה או גירושין. דוד מתמחה בפתרון סכסוכים במשפחה, גם כאלה הנמשכים שנים רבות. סיגל רעייתו היא נטורופתית והרבליסטית, שמטפלת בלקוחותיה בקליניקה בביתם. 

הורים ניצולי שואה

דוד נולד להורים ילידי הונגריה, שעברו את השואה על כל מוראותיה. כידוע, יהדות הונגריה כולה נאספה והובלה למחנות הריכוז בשלושת החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ורובה נכחד. כל בני משפחותיהם של הוריו נספו. אימו של דוד, חנה אלוירה, עברה את מחנות אושוויץ ובירקנאו בדרך נס. בסיום המלחמה, בהיותה בת 17, היא שקלה 35 קילוגרם. היא היתה בין היהודים שהגיעו ברכבת לשוודיה בחסות הנסיך פולקה ברנדוט מבית המלוכה השוודי, ושם שוקמה והחלימה דיה כדי להמשיך ולחיות.

אביו, מרדכי מיקלוש סיני, הגיע בתום המלחמה לעיירתו, ושם לא מצא אף אחד מהיהודים שחיו בה קודם. באמצעות רשימות של הצלב האדום הוא הצליח לאתר את שמה של חנה, שהיתה בת למשפחת סיני הענפה בעיירת הולדתם. מתוך הרשימות התברר לו שהיא בשוודיה. הוא כתב לה מכתב ובהמשך נסע אליה לשוודיה. לאחר חיזור נמרץ הם הפכו לזוג ואף נישאו בחתונה יהודית צנועה בשטוקהולם בירת שוודיה.

בית עצוב

בשנת 1949 עלה הזוג הצעיר ארצה  באוניה "מולדת" ישר לאוהל בחוף נתניה. "תוך זמן קצר הם עברו לשיח' מוניס," מספר דוד, "ואני נולדתי שם באפריל 1950, כמה חודשים לאחר עלייתם. בשיח' מוניס היה לנו בית קטן מאוד, בן חדר אחד. בצידו השני של הבית, שהופרד בשמיכה, גרה משפחה אחרת. גם לה היה חדר אחד. המטבח והחצר הקטנה היו משותפים לשתי המשפחות. החיים היו חיי צנע בתקופה קשה שאופיינה במחסור במזון, ולכן הוריי גידלו ירקות וכמה תרנגולות בחצר, כדי לספק מעט מזון בעצמם. כשהייתי בן ארבע עברנו להתגורר באָזוֹר.

"אז השתפר קצת המצב הכלכלי, בזכות עבודתם הקשה של הוריי." מוסיף דוד. "אימי עבדה קשה מאוד במסעדת 'המוזג' בתל אביב, שהייתה אז מסעדת פועלים. בתחילה היתה שוטפת כלים ואחר כך מבשלת. אבי עבד ב'סולל בונה' כטפסן בבניין. שש שנים אחריי נולד אחי יהודה."

דוד למד בבית הספר יסודי ע"ש "השבעה" באזור, עבר ללמוד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. מדי יום הוא נסע ללימודים באוטובוס והצליח בלימודיו. "בבית קיבלתי את כל מה שצריך." מוסיף דוד. "אבל הבית היה מאוד עצוב." הוא מעיד. "הוריי לא דיברו כלל על השואה ועל כל מה שהם עברו. היו שתיקות ממושכות, אני ידעתי שכל בני משפחותיהם הושמדו. השקט היה קשה." הוא חוזר ואומר, "תמיד היה נדמה לי שהבית אפל כזה, שאין בו אור חזק גם כשהנורות דלקו במלואן. עם זאת אני זוכר את הילדות כילדות מאושרת. אני זוכר אותה לטובה."

בחיל האוויר ובחיל החינוך

ובכל זאת האווירה בבית השפיעה עליו, והוא חש צורך לעזוב אותו. "האווירה בבית השפיעה עליי, ורציתי לצאת קצת מזה." ההזדמנות היתה בגיל 16 וקצת, עת קיבל זימון להתנדב לקורס טיס, שחיל האוויר נהג לשלוח לנערים לפני הצו הראשון. "הוריי לא כל כך הבינו במה מדובר, אבל אני פניתי ללשכת הגיוס, נרשמתי והתקבלתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. קיבלתי מדי שוחר: מדים של חיל האוויר וכובע עם סמל די דומה לזה של החיל. כשבאתי הביתה לסופי שבוע אחת לשבועיים שלושה, ההורים ראו שאני בחיל האוויר. לבסוף הסברתי להם שאני לומד מקצוע בחיל האוויר."

דוד סיים את בית הספר הטכני והתגייס לצה"ל. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוא סיים קורס מכונאים מוטסים בבית הספר לטיסה בחצרים, קיבל כנפיים, עבר קורס צניחה והוסמך כאיש צוות אוויר, מכונאי מוטס במערך המסוקים. דוד שובץ לטייסת מסוקי "בל" מסוגים שונים וצבר שעות טיסה רבות במשימותיה של הטייסת. "בשלב מוקדם מהרגיל אותרתי לקצונה ויצאתי לקורס קצינים. על פי בקשתי שובצתי לטייסת מסוקי ה'יסעור'. שם במקביל לתפקידי כקצין בגף הטכני של הטייסת, טסתי כמכונאי מוטס. בעת שירותי בטייסת היסעורים עברנו להתגורר בשיכון המשפחות בבסיס תל נוף.  בהמשך קיבלתי פיקוד על הגף הטכני בטייסת אחרת בבסיס אחר. שם פיקדתי על המערך הטכני שכלל מכונאים, אלקטרונאים, חמשים, אנשי מערכות בקרה ועוד, והמשכתי בטיסה פעילה במשימות הטייסת ביום ובלילה. 

"בידי תדפיס המתאר את כל הטיסות בהן טסתי בסוגי המסוקים השונים מיום קבלת הכנפיים. התדפיס כולל תיאור המשימה, שמות אנשי הצוות בכל טיסה, סוג המסוק ומספרו וכדומה.

"שירות בחיל החינוך והנוער לא היה בתוכניותיי." מספק דוד, "אך לחיים יש מגמות משל עצמן.  באחד הלילות, כששובצתי לטיסת תובלה במסוק בל 212, בדיוק נחת מסוק אחר לידנו. יצא ממנו קצין חינוך ראשי דאז, תת-אלוף נחמיה דגן, אותו היכרתי. הוא ידע שאני מאוד אוהב קולנוע, (משהו שמלווה אותי כל החיים), והציע לי להיות מפקד יחידת ההסרטה אצלו בחיל. התלהבתי והסכמתי להצעתו. שלושה חודשים אחר כך כבר הושאלתי מחיל האוויר לחיל החינוך. וכך במשך שלוש שנים מרתקות שימשתי ארבעה ימים בשבוע כמפקד יחידת ההסרטה בחיל החינוך, ופעם בשבוע בימי חמישי הייתי בא לטייסת המסוקים בשדה דוב כדי לטוס במסוקי 'אנפה' (בל 212) טיסות יום ולילה, לפי משימות הטייסת."

דוד שירת בצבא בשנים 1969 עד 1990. הוא השתחרר והיום הוא סגן אלוף (במיל.).

מנכ"ל המועצה לתרבות ואמנות

"פרק הצבא בחיי נחתם, כאשר קיבלתי פתאום טלפון ממי שהיה אז ראש 'מִנְהל התרבות' במשרד החינוך והתרבות אבנר שלו.  באותה עת לא היכרנו זה את זה באופן אישי, לאבנר שלו, שהיה בעברו גם קצין חינוך ותרבות ראשי בצבא, היו תוכניות רבות לפתח את מערך התרבות בישראל. בשיחת הטלפון הוא הציע לי לנהל את 'המועצה לתרבות ולאמנות' של מדינת ישראל, כיוון שקיבל עליי המלצות."

דוד קיבל את ההצעה ברצון. עם פרישתו בשנת 1990 משירות של כעשרים שנה בצה"ל, הוא התמנה לנהל את "המועצה לתרבות ולאמנות".

במסגרת זו הוא היה שותף בהקמת  עמותה  שהיתה גוף הביצוע של המועצה. "ההחלטות של חלוקת המשאבים של עולם התרבות הישראלית היה בידי חברי המועצה לתרבות ואמנות, כולם מתנדבים." מספר דוד. "המועצה  היתה מורכבת מלמעלה מעשר קבוצות שנקראו 'מדורים'. כל מדור היה אחראי על תחום אמנות אחד – מחול, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה, ספרות עברית, תרבות ערבית וכו'. "במשך שש שנים ניהלתי את המועצה לתרבות ואמנות, וזה היה מרתק," אומר דוד. "היינו הגוף הממליץ ושימשנו גם גוף מבצע למשימות ומטלות שונות בארץ ובעולם. כל מדור היה מתכנס כמה פעמים בשנה ודן באסטרטגיות של מערך התרבות באותו תחום וכן בפניות ובקשות שהגיעו אליו. כל מדור החליט איך להקצות את המשאבים בין כל המוסדות הרלוונטיים לתחומו. לדוגמא, מדור הקולנוע הישראלי המליץ איך לחלק את תקציבו: כמה כסף יוקצב ולאיזה קרן כדי להפיק סרטים, כמה כסף יוקצב לבתי ספר לקולנוע, לחוגים לקולנוע וכו'. כמו  כן קבענו פרסים בכל תחום. מדינת ישראל השתתפה בתערוכות הבינלאומיות ביניהן בביאנלה של ונציה, באיסטנבול, בדרום אפריקה. נושאי התערוכות התחלפו – אמנות פלסטית, ארכיטקטורה  ועוד." לשאלה אם יש צנזורה על סרטים ומחזות עונה דוד: "בתקופתנו כמעט כל חברי המועצה תמכו בהסרת הצנזורה וזו הוסרה."

בשנים בהן פעל דוד במועצה לתרבות ואמנות הוא היה שותף בקידום מפעלי תרבות כמו  פסטיבל התיאטרון בעכו, הוקם פסטיבל הג'ז באילת, תיאטרון גשר, מרכז סוזן דלל ועוד. בכל אלו ורבים אחרים תמכה המועצה.

דוד היה חבר הנהלה או חבר דירקטוריון  או חבר ועדות משנה במוסדות: מרכז סוזן דלל, בית צבי, תיאטרון הבימה, קרן הקולנוע הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בית ספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, נאות קדומים, פסטיבל עכו לתיאטרון, פסטיבל הג'ז באילת ועוד.

בקיצור," מסכם דוד, "במשך שנים רבות אחרי סיום תפקידי במועצה לתרבות הייתי מעורב במה שקורה בחיי התרבות והאמנות בישראל."

המועצה הציבורית לקליטת עלייה

המשפט "קיבלתי טלפון," שהביא לו תפקיד חדש, חוזר בדבריו של דוד בריאיון עמו. "לא הזדמן לי להציע את עצמי לתפקיד כלשהו, אני לא מזוהה עם מפלגה או מוסד פוליטי," הוא מבהיר. "פשוט, תפקיד גרר תפקיד. כך היו נסיבות חיי המקצועיים." וכך גם קרה הפעם.

עם תחילת גל העלייה הגדול מחבר העמים (ברית המועצות לשעבר), החליטה הממשלה בראשות רבין להקים את "המועצה הציבורית לקליטת העלייה" בשיתוף פעולה של משרד הקליטה והסוכנות היהודית. דוד קיבל שיחת טלפון משר הקליטה דאז יאיר צבן, והוא הציע לו להקים את המועצה הזו ולהיות מנכ"ל שלה. באותה עת עלו ארצה כארבע מאות אלף מיהודי ברית המועצות לשעבר. המטרה היתה שהמועצה הזו תעסוק בקליטה חברתית ותעסוקתית. 888

"בתום שש שנים עזבתי את 'המועצה לתרבות ואמנות' והייתי שותף להקמת 'המועצה הציבורית לקליטת העלייה' ושימשתי מנכ"ל שלה.  פעלנו בערים קולטות עלייה, ביניהן: כרמיאל, נצרת עילית (היום נוף הגליל), חדרה, אשדוד ועוד. ערכנו בהן חשיפות של כל העדות המתגוררות בעיר עבור העולים מברית המועצות."

לשאלה מהי "חשיפה" מפרט דוד: "בכל עיר ערכנו  בין השאר הפנינג בן שבוע ימים, בו הוקמו ביתנים לכל עדה ועדה שמתגוררת במקום. וכך כל עדה הציגה את הפולקלור שלה, את המאכלים המיוחדים לה, מוסיקה ועוד. בדרך זו נחשפו העולים החדשים, שרובם עדיין לא דיברו בעברית, אל מה שקורה בעירם. מובן שגם העולים עצמם הציגו מה שהביאו מארצות מוצאם." ודוד מסכם: "היו אלו שלוש שנות פעילות מעניינות ומגוונות."

עמותת "אור ירוק"

על נסיבות תחילת עיסוקו בעמותת "אור ירוק" מספר דוד: "הצטרפתי לחבורת אנשים מאוד מוכשרים שהתלכדו סביב משפחת נאור. אבי נאור, שהיה אז נשיא 'אמדוקס', ייסד את עמותת 'אור ירוק' לאחר שהמשפחה איבדה את הבן רן ז"ל בתאונת דרכים. הם היו זקוקים למישהו שמעורה במדיניות הציבורית, ואני הצטרפתי אליהם. בהמשך נעניתי לבקשת  אבי נאור לשמש כמנכ"ל 'עמותת אור ירוק למאבק בתאונות הדרכים'. שימשתי כשש שנים מנכ"ל העמותה, כאשר אבי נאור היה יושב הראש שלה, הרוח החיה והדוחפת בפעילותה. עם סיום תפקידי המשכתי משך כל השנים לשמש חבר העמותה, ובינואר 2022, עם מינויו של אבי נאור לתפקיד יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים במשרד התחבורה, התמניתי כיו"ר עמותת 'אור ירוק' במקומו."

"עמותת 'אור ירוק' היא עמותה חשובה מאין כמוה." אומר דוד. "נראה לי שהציבור מכיר את 'עמותת אור ירוק' ורואה בה ראש חץ מטעמו במאבק למיגור תאונות הדרכים ומניעת השכול והרס המשפחות. אבל הפעילויות והיוזמות של 'אור ירוק' רבות ומגוונות, כגון: 'חוק ליווי נהג חדש', בו נהג חדש נוסע עם מלווה מבוגר במשך כמה חודשים. גם הנהג הצעיר וגם בני משפחתו שילוו אותו עוברים הכשרה. זאת ועוד, יזמנו את 'עצומת המיליון', שממשלת ישראל אימצה. החתמנו מיליון איש על מאבק בתאונות דרכים. יזמנו ואף הפעלנו את 'ועדת שיינין' שישבה מיספר חודשים על המדוכה ויצרה תוכנית לאומית כוללת ומקיפה. עם אימוצה של התוכנית על ידי הממשלה בראשות אריאל שרון, ירד מספר ההרוגים בשנה  באופן משמעותי מכ-500 הרוגים ויותר בשנה לכדי 300 ואף פחות. חבל שהתוכנית הזו הופסקה במהלך השנים. אנו מקווים שמשרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יובילו במשרד התחבורה לתוכנית לאומית ממשלתית, שתוריד את מספר ההרוגים, שכל אחד הוא עולם ומלואו."

עמותת מקהלת שבא

דוד משמש  כיו"ר "עמותת מקהלת שבא" הקיימת מזה אחת-עשרה שנים. לעמותה חמש מקהלות של ילדות וילדים  בני העדה האתיופית ברחבי הארץ. שינינו את שם העמותה ל"עמותת שבא לתרבות ולאמנות", כדי להרחיב את מנעד האפשרויות העומדות בפני הילדים והמבוגרים מקרב בני העדה לתחומים נוספים. לעמותה פעילויות נוספות. לדוגמא, הכשרה במשחק מול מצלמה, תיאטרון, היפ הופ ועוד. הפעילות נעשית באיבים, בשדרות, בערד, באור יהודה ובגבעת אולגה. מסגרת חדשה הוקמה בימים אלו בראשל"צ בשיתוף העירייה ובה לומדים היפ הופ. משרד התרבות תומך בעמותה, כמו גם תורמים מועטים אחרים.

עבודה ב"יד ושם"

את פרק עבודתו במוסדות ציבוריים חתם דוד במוסד "יד ושם". גם עבודה זו הגיעה שלא ביוזמתו, אלא לאחר פניה מאבנר שלו יו"ר הנהלת "יד ושם".  אבנר הציע לדוד להקים במוסד אגף משאבי אנוש וארגון ולנהל אותו. דוד קיבל עליו את המשימה. ב"יד ושם" עובדים מאות אנשים מוכשרים וחדורי מטרה להצטיין בכל תחומי עיסוקיו של המוסד המרכזי והמוכר בעולם כולו. יש בו אגפים שונים: מוזיאונים, מחקר, בית ספר בין-לאומי להוראת השואה ועוד. ב'משאבי אנוש' הכוונה לניהול כוח האדם בתחומים השונים, וב'ארגון'  – הכוונה לדאגה לתחומים שונים הקשורים לעובדים ולמבקרים הרבים. ראשית כל היה עליו ועל הצוות לעבור למערכת ממוחשבת. דוד עבד ב"יד ושם" במשך עשר שנים, עד צאתו לגמלאות בגיל 67.

יועץ זוגי, מגשר ומסייע

"במקביל לכל תפקידיי במשך למעלה מעשרים שנה," אומר דוד, "עסקתי בקליניקה פרטית בביתי בייעוץ זוגי, משפחתי ובגישור. עשיתי זאת בשעות הערב המאוחרות אחרי יום העבודה ובימי שישי. פניתי ללימודים בתחומים אלו וסיימתי תהליכי הכשרה והסמכה. אנשים רבים פונים אליי מכל חלקי הארץ. ההצלחות בתהליכים שאני מוביל מחזקות את ידיי."

מאז פרישתו מ"יד ושם" ומזה כחמש שנים  דוד פועל בקליניקה הפרטית שלו במשרה מלאה. דוד הקים עם שותפו וחברו נתן איתן חברה בשם "התערבות", שמטרתה לסייע למשפחות במצוקה עקב ניכור משפחתי או סכסוכים מתמשכים קשים במשפחה. החברה גם מייעצת לבני הגיל השלישי ובני משפחותיהם בנושאי ירושות, צוואות, התנהלות המשפחה בגיל הזהב של ההורים ועוד.

 בשלב זה בחייו מתמקדת הפעילות הציבורית של דוד בעמותות "אור ירוק" ו"שבא לתרבות ואמנות", והוא מקדיש את רוב זמנו לזוגות הפונים אליו לייעוץ וגישור.

"יש לי סיפוק רב, כי בדרך כלל אני מצליח לעזור לזוגות רבים גם במקרים קשים במיוחד. אנשים ממליצים עליי. שמי עובר מפה לאוזן, ויש לי מטופלים רבים."

הקצין שחיפש בית במושב

בעבודתו כמנכ"ל "המועצה לקליטת העלייה" הוא הכיר את סיגל, שהיתה עובדת בכירה שם.  לאחר שלוש שנים עזבו דוד וסיגל את "המועצה לקליטת עלייה". הם חיים יחד מזה 25 שנים. סיגל, חיפאית במקור, היא בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה ובקולנוע מטעם אוניברסיטת תל-אביב ותואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית. סיגל היא נטורופטית והרבליסטית קלינית מנוסה ומוסמכת ועובדת בקליניקה בביתם בגני-עם.

לשאלה איך הגיע למושב גני-עם, עונה דוד: "מתוך היכרותי את מדינת ישראל מהאוויר, מצא חן בעיני לגור בשרון. מושב גני-עם נוסד בשנת 1932 ושייך למועצה האזורית דרום השרון. אני מאוד רציתי לעבור לגור עם משפחתי במושב זה. אבל לא היה בית לרכישה. התחלתי להגיע למושב בימי שישי, להסתובב בו ולחפש בית. התושבים התחילו להכיר אותי בתור 'הבחור הזה מחיל האוויר שמחפש בית.'

"מאמציי נשאו פרי. יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מבת המושב. היא סיפרה לי שיש מכרז על בית מעיזבון עם כשני דונם אדמה. הוא היה שייך לאדם שנפטר, יורשיו רבו והוא עבר לאפוטרופוס, שהוציא את המכרז. היה זה בית קטן, ישן, מט ליפול. מסביב היתה עזובה וצמחייה שהקשתה להיכנס אליו. ניגשתי למכרז. לשמחתי זכיתי במכרז."

דוד הוא אב לחמישה. ארבעה מנישואיו הראשונים, ואחד מסיגל בת זוגו. הילדים כולם גדלו בגני-עם. הבן הבכור רן בן 40 גר בנתניה, נשוי ואב לשתי בנות. רן הוא כלכלן בכיר בעל תואר שני ומשמש מנהל כספים בחברה פיננסית וכראש מטה בחברה עסקית, רב סרן במילואים. הבן השני תום בן 38, גר בירושלים, נשוי ואב לשלוש בנות. תום הוא בעל תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, עובד מדינה ורב סרן במילואים. הבת השלישית שיר בת 36, גרה בגבעתיים. שיר מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברה פיננסית, בעלת תואר ראשון בתקשורת מאוניברסיטת אריאל. הבת הרביעית לי בת 32 נשואה טרייה. גרה בתל-אביב, מנהלת תחום גיוס עובדים בחברת היי טק. כולם אקדמיים ומצליחים בעבודותיהם. הבן החמישי, בן הזקונים, הדר, שנולד לסיגל ולדוד, הוא בן 22.

לשאלתי על הבן הצעיר מספר האב: " הבן הצעיר שלנו הדר הוא עתודאי בטכניון. הדר סיים תואר ראשון בהנדסת נתונים ומידע בטכניון ועוד מעט יסיים גם תואר שני עם תזה, כעתודאי במסלול של ארבע וחצי שנים. אחר-כך הוא יתגייס לצבא וישרת כדי למלא את חובתו."

במבט לאחור על חייו ופעילותו של דוד סיני, נראה שהוא לא רדף אחרי הכבוד והאחריות. תמיד הגיעו אליו, וכמו שהוא אומר:

"קיבלתי את דין התנועה."

אחרי שהשקיע רבות בפעילות ציבורית, הוא משתדל להצליח עבורו ועבור משפחתו.

נדפס בעיתון "קו למושב", גיליון 1242, 21.7.2022.

עדינה בר-אל

דוד ליד מסוק סיפן של חיל האוויר בשדה דב 1995

דוד סיני - מגשר ויועץ זוגי

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 5. למה פג'ה עירוני?

מדוע בחרו הוריי לגור בשיכון פג'ה עירוני דווקא, ולא בשיכונים חדשים אחרים שנבנו באותה תקופה באזור פתח תקווה – איני יודעת. מעולם לא עלה על דעתי לשאול. כיום אני יכולה רק לשער. אבא שלי, סיפרה לי פעם אימי, בכלל לא רצה לרכוש בית משלו. היה לו נוח לגור בדירה השכורה ברח' קיטרוני, למרות שלא היה שם חשמל, המקלחת היתה בחוץ, ובית הכיסא היה בקצה החצר. הוא בילה את רוב שעות היום בבית המלאכה שלו, כפי שקרא לסנדלריה הקטנה, שם היה אדון לעצמו. צרכיו היו מועטים שבמועטים. צבירת רכוש ובכלל ענייני החומר לא עניינו אותו. אימא שלי היתה זו שלחצה ודחפה לרכוש בית משלהם.

אימי נולדה בעיירה מֶרֶטש בליטא, למדה בבית הספר "תרבות", וכמו ליטוואקים רבים התחנכה בשפה העברית. היא שהתה שנים אחדות בקיבוץ ההכשרה "גשר" בקובנה, אז בירת ליטא, ועלתה לא"י ב-1936 במטרה לחיות חיי קיבוץ. יותר מכל העבודות בהן עסקה באותן שנים היא אהבה את העבודה בגן הירק.

אבי היה חבר תנועת נוער ציונית מנעוריו. באחד התצלומים שהביא מעירו סוקולקה בצפון מזרח פולין, נראים החברים והחברות של האירגון הציוני פרייהייט-דרור. הקבוצה מונה 21 בחורים ו-14 בחורות. הם צולמו ב-1933, שלוש שנים לפני עלייתו של אבי ארצה. ההתכנסות הזאת נערכה לכבוד עלייתו של אחד החברים לא"י. במרכז התצלום ניצבת תמונה ענקית של בר בורוכוב. אבא שלי יושב מאחורי התמונה הזאת – יותר קרוב מכל האחרים לבורוכוב. שמו של בר בורוכוב (1881-1917) נקשר יותר מכל למושג "הפירמידה ההפוכה". היהודים בגולה, הוא טען,  עוסקים במקצועות בלתי יצרניים. חלקם במקצועות היצרניים הוא הקטן ביותר יחסית לשאר האוכלוסייה. הוא ראה בא"י קרקע בתולית בה ניתן יהיה לבנות חברה של פועלים יצרניים.

בורוכוב הלך לעולמו בגיל צעיר, 17 שנים לפני שצולמה התמונה הזאת. הוא היה בוודאי שמח לדעת שצעיר יהודי כמו אבא שלי דבק בתורתו. אבי היה במקום הנכון של הפירמידה. אבי עסק בעבודת כפיים משחר נעוריו. אביו היה  שינדלר ואת המלאכה הזאת למד אבי כבר בילדותו. בחורף הכינו את רעפי העץ, ובקיץ היו מתקינים אותם על גגות הבתים. רוב הלקוחות לא היו אפילו יהודים, אלא אוקראינים, בלארוסים ופולנים שגרו בכפרים של צפון מזרח פולין. כישורים רבים נדרשו לעבודה זו, ביניהם נגרות ובנייה – עבודות כפיים שגם בורוכוב היה מגדיר אותן כ"יצרניות" לכל דבר.

לפני עלייתו ארצה שהה אבי שנים אחדות באחת הפלוגות של קיבוץ ההכשרה קלוסובה. זה היה קיבוץ של חוצבי אבנים שהוקם ב-1924. היה בו חידוש: בדרך כלל בחרו חברי "החלוץ" בעבודה חקלאית כדי להכשירם לחיים בא"י. העבודה במחצבה הכשירה אותם לעבודות מסוג אחר: סלילת כבישים ובניין. ההתמחות בעבודות האבן התקבלה ע"י החלוצים בהתלהבות רבה. קיבוץ קלוסובה הפך לחוד החנית של תנועת החלוץ בפולין, והבוגרים שעלו לא"י הפכו למעשה ל"סַיֶרֶת" של תנועת "הקיבוץ המאוחד". כוח המשיכה של קיבוץ קלוסובה היה באורח החיים הקיצוני מאוד בנזירותו, בהתקדשותו לעבודה הגופנית, ובאידיאליזם הצרוף שלו. עד מהרה קמו פלוגות שאימצו את אורח החיים והערכים שאיפיינו את קיבוץ קלוסובה המקורי. אחת הפלוגות היתה בעיירה קאמין-קאשירסק, אז בפולין וכיום באוקראינה, ושם שהה אבי שנים אחדות לפני עלייתו לא"י.

הוריי נפגשו בגבעת מיכאל, סמוך לנס ציונה, מעין קיבוץ הכשרה בו שהו הגרעינים לאחר עלייתם לארץ, לפני העלייה על הקרקע לקיבוץ של ממש. על תקופה זו בחייהם לא סיפרו הרבה, מלבד הסיפור החוזר ונשנה על לילות החורף בהם העיפה הרוח את האוהל שלהם והמיטות הוצפו במי גשמים. אימי עבדה בעבודה חקלאית כלשהי, גן ירק או קטיף בפרדס, ואני מניחה שאבי עסק בעבודות בנייה משום שאלה היו כישוריו.

בשנת 1934 הוקם מפעל האשלג בסדום. זה היה אחד המפעלים הנועזים ביותר שהוקמו בא"י בשנים שלפני קום המדינה. לצד המפעל הוקם מחנה עובדים גדול. הדרך היחידה להגיע לסדום היתה באמצעות סירות מן החוף הצפוני של ים המלח, שהיה כבר מיושב, אל הצד הדרומי. אשדות משא הובילו את חומרי הבניין, המכונות, המזון והמים. "הקיבוץ המאוחד", ראש וראשון לכל אתגר חלוצי, השתתף במפעל הנועז הזה. מטרתו היתה לכבוש את העבודה הקבועה במפעל התעשייתי, וליצור חיי חברה בעלי אופי קיבוצי שיובילו בעתיד להקמת קיבוץ בערבה. "הקיבוץ המאוחד" החזיק בסדום פלוגת עבודה מקובצת. כל קיבוץ נתבע לשלוח מיספר מגוייסים לסדום כדי לסייע בהקמת המפעל. אבא שלי היה אחד המגוייסים. גוש מלח פגע באבי במהלך העבודה. מה בדיוק קרה ומה היה טיב הפגיעה הוא מעולם לא סיפר. שעות של חיפושים בארכיון של "הקיבוץ המאוחד" ביד-טבנקין לא העלו שום מידע. לא רק על הפגיעה של אבי – גם לא על שום פגיעה אחרת. יתכן שהפגיעות היו רבות ולא טרחו לתעד אותן.

כאשר חזר אבי אל הקיבוץ לאחר הפגיעה במפעל האשלג בסדום היה עליו למצוא עיסוק חדש. אבא שלי היה מוכשר מאוד לעבודות כפיים. בילדותי, כשהיינו עוברים ליד בניין בתהליך בנייה, הוא יכול היה לעצור ולהתבונן שעה שלמה במהלך העבודה. בילדותו השכירה אימו חדר בביתם לסנדלר. אבי היה מבלה שם שעות רבות ועוקב אחר עבודתו של הסנדלר. וכך, למרות שלא עסק במלאכה זו קודם לכן, כאשר נאלץ לחפש עיסוק חדש הוא החל לעבוד בקיבוץ כסנדלר.

  במהלך 3 השנים שהוריי שהו בגבעת מיכאל חל מהפך אצל אבי. הוא הגיע לארץ כציוני אדוק, ובארץ הפך להיות קומוניסט. עד מהרה הושמט שמו מסידור העבודה. הוריי לא הגיעו אפילו עם חברי הגרעין שלהם אל קיבוץ דפנה בצפון, שהוקם ב-1939 כקיבוץ חומה ומגדל. שתי התאונות, התאונה במפעל האשלג בסדום ו"תאונת" הקומוניזם, אליהן נוספו מחלות שפקדו את המשפחה, שינו את מהלך חייהם של הוריי וחרצו במידה רבה את גורלם.

הוריי, שהיו למעשה מגורשי קיבוץ, ניסו את מזלם במושב נטעים הסמוך. הם שהו שם זמן קצר ועל תקופה זו בחייהם איני יודעת כמעט שום דבר. בסופו של דבר הם התיישבו בפתח תקווה. אבי פתח סנדלרייה קטנה במפגש הרחובות חפץ חיים ואחד העם – שני אישים חשובים בהיסטוריה היהודית שאבא שלי היה הכי רחוק שאפשר מאמונותיהם ומדרך חייהם. זה סימל אולי את סיפור חייו של אבי לאחר עזיבת הקיבוץ. אבא שלי היה יכול להיות חבר קיבוץ נהדר: איש עבודה, איש נוח לבריות, מסתפק במועט, ללא שום אמביציות אישיות, איש שהעמיד תמיד את הכלל, בין אם זה קיבוץ ובין אם זוהי מפלגה, לפני צרכיו האישיים – ולא פעם גם לפני צרכי המשפחה.

אני חוששת שגם בורוכוב, אליל הנעורים של אבא שלי, היה מתאכזב בסופו של דבר מדרך חייו. אבי עסק בעבודה יצרנית בפולין, עבודה של בנייה לעילא ולעילא, שהיתה בוודאי זוכה לחותמת הכשרות של בורוכוב. שנותיו בהכשרת קלוסובה, שלא לדבר על העבודה במפעל האשלג החלוצי בסדום, היו בוודאי ממלאות את בורוכוב בגאווה. תעתועי החיים, אולי האירוניה של הגורל, גילגלו את אבא שלי למלאכה היהודית הכי חסרת יוקרה והכי פחותה: הוא הפך להיות סנדלר. אמנם עבודת כפיים, אך בורוכוב לא התכוון לחייטים ולסנדלרים, משלחי היד הכי נפוצים בשטעטל היהודי, כאשר הגה את רעיון "הפירמידה ההפוכה" שלו.

   כאמור, אימי היתה זו שחלמה על בית משלה. החלום היה להקים משק-עזר – חלום נפוץ באותן שנים. כדי לטפח גינה ולהקים לול זה היה חייב להיות בית צמוד קרקע – ואת זה לא היה כל כך קל להשיג. רבים מן השיכונים שהוקמו אז באזור פ"ת נועדו למגזרים מסוימים בלבד: שיכון הפועל המזרחי – לדתיים; שיכון העובד הציוני – למפלגות המרכז; שיכון מפ"ם – לחברי מפ"ם. אפילו לשיכון פג'ה ותיקים (כיום קריית אלון), שהוקם באותו הזמן והיה ממש מולנו, הם לא היו יכולים להתקבל. השיכון נועד לוותיקי ההסתדרות – ואבי לא היה חבר הסתדרות העובדים. את שירותי הבריאות קיבלנו מקופת חולים עממית. המשרד שלהם היה ממוקם ב"בית האיכר." זו היתה קופת חולים בלתי מפלגתית, שנוסדה במטרה לספק שירותי בריאות להתאחדות האיכרים, ולהתיישבות העובדת שלא נכללה בהסתדרות הכללית. אבן הבוחן היתה להבנתי: שכיר או עצמאי. לאבי היתה סנדלרייה, צריף קטן שבמשך שנים רבות לא היה אפילו מחובר לחשמל, אבל הוא לא היה פועל שכיר, הוא היה עצמאי. חברוּת בהסתדרות העניקה הרבה זכויות ואפשרויות באותן שנים. כשהתגייסתי לצבא הצטרפתי מיד להסתדרות העובדים הכללית.

לא פלא שמכתב מ-1950 שמצאתי בארכיון פ"ת פונה אל העירייה בבקשה לקבל בית בשיכון פג'ה עירוני: "בגלל אי-השתייכות למפלגה כל-שהיא, שיכונכם בשבילי האפשרות היחידה להגיע לדירה עצמאית." בהחלט ייתכן שזה היה גם מצבם של הוריי. הוריי כבר לא היו אנשים צעירים כאשר רכשו את הבית בשיכון פג'ה עירוני. אבי היה בן 47 ואימי היתה בת 40. הם חיו בארץ כבר 15 שנים. זו היתה ההזדמנות האחרונה לתקן את חייהם, שלא עלו יפה עד אז, להכות שורשים, "להסתדר". הם השקיעו בכך את כל הכוחות, החלומות, הכישרונות והיכולות שרכשו במהלך חייהם.

נסיה שפרן 

* * *

נעמן כהן

אפולוגיה

מאדגר אלן פו לאוסישקין עד ארתור קונן דויל

ראשית התנצלות. עיריית תל אביב אכן העניקה את פרס סוקולוב הציוני (ולא אוסישקין כפי שכתבתי) לאנטי ציוני גדעון לואי (לוי). מתנצל על הטעות. איך אומרים בערבית, פדיחה נוראית. בושה. איך הגעתי להחלפת השמות?

קצת לפני שכתבתי ראיתי בטלוויזיה סרטון קצר על אברהם מנחם מנדל אוסישקין, איש חובבי ציון ולימים מנהל הקק"ל, הנואם ב-1938 טקסט מדהים המנבא את השואה והקורא ליישוב א"י: "בשעה איומה לעמנו אני שולח לכם את דבריי אלו. הגלות בוער ועם ישראל הולך לשריפה, ובארצנו אנו גם כן במלחמה כבירה. ועתידנו שמה. ברגע זה אני אומר לכם אל ייאוש תקוותנו לפנינו ואמונתנו אצלנו. אנחנו צריכים להתפלל לישועה מהשמיים אבל אנחנו בעצמנו צריכים לעשות הכול בשביל העתיד שלנו. לגאול את הקרקע היום זה לא תפקיד יישובי אלא תפקיד מדיני מהדרגה הראשונה. והסיסמה שלנו היום בארצנו – קרקע ואנשים, אנשים וקרקע. והזמן קצר והמלאכה מרובה וקשה. היו בטוחים שסוף התלאות יבוא, אנחנו נינצל עם ישראל יחיה בארצו כעם חופשי בארצו החופשית."

מנחם אוסישקין חזה את השואה, 1938: הגלות בוערת ועם ישראל הולך לשריפה:

https://www.youtube.com/watch?v=n_XhRFh4GuQ

לכן משום שרשרת האסוציאציות המחשבות נתחלף אצלי השם אוסישקין בסוקולוב.

מאוגוסט דוּפֶּן לשרלוק הולמס

אדגר אלן פו (1809-1849) משורר והסופר האמריקאי, נחשב לאבי הספרות הבלשית.

בספרו הנפלא "הבית ברחוב מורג" מופיע הבלש הראשון אוגוסט דוּפֶּן.

אוגוסט דוּפֶּן אינו בלש מקצועי, אלא אדם שבמקרה נתקל בעיתון בידיעה על רצח אכזרי של אם ובתה בדירתן ברחוב מורג בפריס. הוא מגלה בידיעה עניין רב, אבל רק כאשר הוא קורא כי משטרת פריס עצרה חשוד בפרשת הרצח הכפול, פקיד בנק שהכיר, החליט אוגוסט דוּפֶּן לחקור בעצמו את פרשת הרצח.

עוד לפני הרצח יצא אוגוסט דוּפֶּן לשוטט בחברת ידידו ברחבי העיר. לאחר כחמש-עשרה דקות של הליכה שקטה, פנה לפתע אוגוסט דוּפֶּן לידידו ואמר לו: "הוא בן-אדם נמוך מאוד, זה נכון, והוא עשוי להצליח יותר בתיאַטְר דֶה וַריֶטֶה." הידיד הוכה בתדהמה: אוגוסט דוּפֶּן ביטא בדיוק את המחשבה שעלתה בראשו באותו רגע. נדהם הוא שואל את דופן כיצד עשה זאת, ואוגוסט דוּפֶּן הסביר לו שהוא עקב אחרי שרשרת מחשבותיו, מחשבה שהובילה למחשבה. שרשרת אסוציאציות. אז אסוציאציה הביאה אותי לטעות בה החלפתי את סוקולוב באוסישקין, ואותה שרשרת מחשבות הביאה אותי לשרלוק הולמס.

"ייזהר הקורא" – Caveat lector

לתיאוריות הקונספירציות הרווחות בימינו נוספה תורה נוספת, תורת קונספירציה בלשנית- בלשית של הבלשן-בלש העברי, ד"ר עדי אמסטרדם, שחשף את שיטת הכתיבה הנסתרת של הפרובוקטור הערמומי, נעמן כהן.

"לשיטתי," כותב ד"ר עדי אמסטרדם, "בחירתו של כהן באזכור השמות המלאים של מושאי כתיבתו אינה אלא פרובוקציה, כשעמדותיו קרובות לאנשים שהוא כותב עליהם, יש לו נטייה לדלג על אזכור השמות המלאים" ("חדשות בן עזר", 1768). "הטחת ביקורת אד-הומינם באישים הנזכרים. זאת הדרך היחידה שבה ניתן להסביר את מיליקובסקי, קסטנר ובגון כנגד בן-גוריון, אלון ורבין. הראשונים זוכים לקיתונות של ביקורת ולאזכור שמות אבותיהם, שלא כמו האחרונים, שכהן מסכים עם פעולותיהם ועם דרכם. הינה, כשהאידיאולוגיה 'מתאימה', אין צורך להביא לידיעת הקוראים את המידע ההיסטורי והביוגראפי החשוב". ("חדשות בן עזר", 1763)

לכן במשתמע על הקורא את דברי נעמן כהן, לקחת את העיקרון המשפטי הקלאסי: "ייזהר הקורא" – Caveat lector! יידע הקורא את קוד הסתרים. אין עוד צורך לקרא את הכתוב, כשנוסף שם, סימן הוא שזו דמות שלילית. (איזו אירוניה, פעם התקיפו אותי הפוך, על כך שהוספתי רוביצוב לרבין, ולא מיליקובסקי לנתניהו, וזה סימן שאני בעד נתניהו).

למילה בלשן יש דמיון בעברית למילה בלש (למרות המקור השונה – בלשנות ממרדכי הבלשן מעולי בבל, ובלש מהמילה חיפש) והנה הבלשן ד"ר עדי אמסטרדם מעיד על עצמו שהוא בלש, ולא סתם בלש אלא גדול הבלשים. "אין כאן 'פרשנות' אישית שלי," מדגיש ד"ר עדי אמסטרדם, "אלא איסוף נתונים והסקת מסקנות, ממש כמו שרלוק הולמס." ("חדשות בן עזר", 1763)

האמת, תיאוריית "ייזהר הקורא" הזו, מעליבה אותי פחות מהתיאוריה הפסיכולוגית שהועלתה נגדי כבר בעבר באותו נושא, ולפיה אני כותב שמות מלאים מרוע לב, ("חדשות בן עזר", 1460), אבל אולי מעליבה את הקוראים בכך שלא סומכים על הבנתם את הכתוב.

עכשיו מוסיף ד"ר עדי אמסטרדם אשמה חדשה: "כהן, לשיטתי, מייצג את אחד הצדדים הבלתי מתפשרים בסוגייה הזאת. (נוכחות הגלות בחברה הישראלית) כהן מקפיד להזכיר את שמותיהם הקודמים של אלה שהוא אינו מסכים עימם, ומבחינה רטורית הוא מעביר לקוראיו את המסר הבא: 'ראו אותם, הם אינם מכאן. הם באו ממקום אחר, והם מנסים להסוות את מוצאם.' במילים אחרות, מול הציונים האמיתיים, שרק בזכותם נוכל לקיים מדינה ריבונית ראויה ומתפקדת, מולם עומדים אלה הקמים עלינו לכלותנו, כל אחד ממניעיו, והמשותף לכולם הוא שהם רחוקים מהאידיאולוגיה הציונית הבלתי מתפשרת."

ואו. אני לא רק פרובוקאטור ערמומי, אלא גם "אידיאולוג בלתי מתפשר."

למעט קוראי "חדשות בן עזר" שלמרות הוספת השמות שלי, ואזהרת "ייזהר הקורא" עוד ממשיכים לקרוא אותי, אני מצהיר בזה על מנת שלא תטעו, שלמרות שלעיתים אני מדלג על שם משפחתו המקורי של היטלר-שיקלגרובר – בניגוד לתיאוריית "ייזהר הקורא," אין הדבר מראה שאני קרוב לדעותיו, וכאשר אני מציין את שמם המלא של דוד יוסף גרין-בן גוריון, משה טשרטוק-שרת, גולדה מאבוביץ-מאירסון-מאיר, לוי שקולניק-אשכול, אבא-גסיניביץ'-אחימאיר, מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, וכיו"ב, איני רואה אותם כדברי ד"ר עדי אמסטרדם "רחוקים מהאידיאולוגיה הציונית הבלתי מתפשרת," או להיפך. * (קראו למטה את הדוגמה).

אלמנטרי מיי דיר שרלוק, שלא יקרה לו חלילה את שקרה למשה רבנו כדברי ריש לקיש (שבת צ"ז, א').

לגבי שמות חיבה של פוליטיקאים, ד"ר עדי אמסטרדם אומר נכון, יש פוליטיקאים הרוצים אהבה ומעדיפים שיקראו להם בשם חיבה. זכותו של ד"ר עדי אמסטרדם כמובן להשתמש בשמות החיבה שפוליטיקאים רוצים שיכנו אותם, (למרות שהוא כותב: "אני מודה שאינני חש בנוח כשמתנגדים משתמשים בכינוי החיבה באופן מלגלג"), זה לגיטימי בהחלט.

זכותי כמובן לא להשתמש בשמות החיבה הילדותיים שלהם בין אם אני תומך בהם או מתנגד להם. אני כותב על כולם בשם הרשמי שניתן להם. "לכל אדם יש שם. 'שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו'." (תנחומא, ויקהל, סימן א').

שיבחר כל אחד באיזה שם לקרוא לו.

לסיכום: כתב לי פעם קורא בפרטי שאתה צריך להיות מרוצה וגאה על כך שמתקיפים אותך רק על השמות, ולא על הדעות, כי זה סימן שמסכימים איתך – השבתי לו שאני מעדיף תמיד דיון על גופו של עניין. די. אני חושב שאת נושא השמות מיצינו. משעמם.

* "נפש יהודי"  – מעניין ביטחוני לפיגוע תרבותי

לאחר חתימת "הסכם אוסלו" בו נתנה מדינת ישראל לערפאת ואנשיו נשק ושלטון, ניסה ראש הממשלה יצחק רוביצוב-רבין לשכנע את הצבור הישראלי בכדאיות המעשה.

בנאום טלוויזיוני ב-1 במרץ 1994 הוא פרש את הנימוק הבא: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ, ובלי אימהות נגד שתיקה."

רבין סבר שהבאת יאסר ערפאת ליהודה ושומרון תועיל לישראל מפני שהוא יפעיל עינויים, ויהרוג את מתנגדיו, כך שיילחם בטרור טוב יותר מישראל מפני שאין לו ארגונים  כבג"ץ ובצלם, המגבילים את מעשיו.

בתגובה למדיניות הביטחונית של יצחק רוביצוב-רבין לחש בנימין מיליקובסקי-נתניהו לרב כדורי כבד השמיעה: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים, הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו."

אין ספק שאימרתו של רבין שערפאת ילחם בטרור בלי בג"צ ובצלם ראויה להיכנס לספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" בהיסטוריה, אבל הפולמוס ההיסטורי הגדול התעורר דווקא על חצי המשפט של נתניהו ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים." במהלך הפולמוס איבדה האימרה של נתניהו את משמעותה הביטחונית, והפכה לדיון (בקרב מה שקרוי בארץ "שמאל") בשאלה מהו הקשר של השמאל ליהדות. ובעצם מהי "נפש יהודי"?

בהתייחסו לדברים שהטיח ראש הממשלה נתניהו כלפי השמאל ב-97', אמר אברהם גבאי, יו"ר העבודה:  "אנחנו יהודים, חיים במדינה יהודית. אני חושב שאחת הבעיות של חברי מפלגת העבודה, ברצינות, זה שהיא התרחקה מזה. נתניהו אמר ב-97' לרב כדורי והטלוויזיה קלטה את זה. הוא אמר לו 'השמאל שכח מה זה להיות יהודי.' את יודעת מה השמאל עשה כתגובה לזה? שכח מה זה להיות יהודי. כאילו אומרים את זה עלינו, 'אנחנו עכשיו רק ליברלים.' זה לא נכון, אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו.

"הערכים היהודיים שלנו הם הבסיס לכל הדור שקם אחר כך. אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו. אני אומר לך באחריות, הכול מתחיל בתורה שלנו, בהלכות שלנו ובדברים הבסיסיים, אנחנו צריכים להיות גאים בזה. יש כאלה שאומרים 'צריך להיות חילוני קיצוני.' אני מכבד כל דרך."

למרות שבמעשיו (עשיית מיליונים על חשבון הציבור) אברהם גבאי מסמל את הקפיטליזם החזירי, אברהם גבאי צודק לחלוטין. אבות תנועת העבודה דוד גרין-בן גוריון, ברל כצנלסון, מאיר ולד-יערי ודומיהם, היו בראש וראשונה יהודים. כולם היו בעלי "נפש יהודי" ולא "רוסקאיה דושה" (נפש רוסית"). הנפש היהודית היא-היא שהביאה אותם לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. אין סתירה בין יהדות לליברליזם, אולי להיפך. היהדות הינה לא רק דת אלא גם תרבות. השפה העברית, ספרות, אמנות, תיאטרון, אבל הבסיס הוא הדת היהודית. אין ספרות עברית חילונית ללא התנ"ך, המשנה והמדרשים. ליהדות פנים רבות אבל ללא בסיסה, ללא "נפש יהודי", אין לתנועת העבודה בסיס קיום. ("חדשות בן עזר", 1296):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01296.php

מקדיה מולודובסקי ל"רוח הציונית"

בילדותי היה לי את ספר השירים של המשוררת קדיה מולודובסקי "פתחו את השער". שם הספר ניתן לו על שם השיר "פתחו את השער פתחוהו רחב עבור תעבור פה שרשרת זהב" שיר שתורגם ע"י חברת הקיבוץ, המשוררת פניה ברגשטיין. חלק מהשירים ידעתי בעל פה ועד היום אני יודע אותם. מלבד שמה לא ידעתי עליה דבר. מסתבר שקדיה מולודובסקי עלתה לארץ, והעובדה שירדה ממנה לאחר שלוש שנים הביאה למעין חרם תרבותי עליה והיא לא הוזכרה יותר ע"י חוגי הספרות המובילים.

מולודובסקי 1894-1975 נולדה בקרטוז-ברזה שבצפון פולין (כיום בבלארוס). למדה גננות עברית אצל יחיאל היילפרין בוורשה, ולאחר מכן עברה לאודסה, שם פירסמה את שיריה הראשונים ועבדה עם ילדים יהודיים, ניצולי הפרעות בקייב. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבה לוורשה ולימדה שם בבתי ספר יהודיים.

ב-1916 עברה בעקבות היילפרין לאודסה, בניסיון לברוח מחזית המלחמה, שם לימדה בגן ילדים ובבית ספר יסודי.

ב-1917, כאשר ניסתה לחזור לעיר הולדתה, נלכדה בקייב, שם נותרה מיספר שנים. בזמן שהותה בקייב, היתה מקורבת לדוד ברגלסון, וב-1920 פירסמה את השירים הראשונים שלה, בכתב העת היידי Eygns.

ב-1921 נישאה לחוקר והעיתונאי שמחה לב, וביחד התגוררו בוורשה. בוורשה פירסמה מולודובסקי את ספר השירים הראשון שלה "חשוונדיקע נעכט" [יידיש: לילות חשוון] בשנת 1927. במהלך שנותיה בוורשה לימדה יידיש בבתי ספר יסודיים ועברית במרכזים קהילתיים.

היא היתה ממקימי ועורכי היומון "פריינד" ("חבר"), שתמך במפלגה הקומוניסטית שהוצאה מחוץ לחוק. משום כך, ב-1935, עקרה לניו יורק, ושלוש שנים אחר כך הצטרף אליה בעלה.

ב-1949, לאחר הקמת המדינה, עלתה קדיה מולודובסקי עם בעלה לארץ והתקבלה יפה.  למרות מאבקו של בן גוריון בשפת היידיש נמצאה לה משרה הסתדרותית מכובדת מטעם מועצת הפועלות באחריות בבה אדלסון, והוקם עבורה במיוחד בטאון ביידיש "היים" בית.

ב-1952 הוזמנה המשוררת קדיה מולודובסקי לשאת דברים בטקס האזכרה של ידידה יחיאל היילפרין, שמת עשר שנים קודם לכן. שניהם ניהלו בוורשה סמינר עברי להכשרת גננות עבריות. (חנה רובינא למדה במוסד זה).

מולודובסקי עלתה לדבר ובחרה לספר על המנוח ביידיש, בשל כך היא סולקה בכעס על ידי אשתו ושני בניו, מקים תנועת הכנענים, המשורר אוריאל היילפרין-שלח-יונתן רטוש, והבלשן לימים פרופ' עוזיאל-היילפרין-אורנן (שבדומה לבלשנים הגרמנים שהפכו את הבלשנות לתורת גזע אנטישמית גם הוא הלך בעקבותיהם ונהפך לגזען אנטישמי השולל את קיומו של העם היהודי). 

המאבק למען העברית לא יכול היה להכיל באותה עת סובלנות לדוברי שפת היידיש – וקדיה למרות שידעה עברית החליטה לדבוק ביידיש עובדה שהגבילה את הפצת כתביה.

אבל המאבק נגד היידיש לא היה הסיבה העיקרית לירידתה מהארץ. (קרל הלוי-מרקס: ההוויה קובעת את התודעה) בעלה השקיע כספים רבים בהקמת בית דפוס כושל והפסיד שם את כל כספו מה שהביאו להיות תלוי כלכלית באשתו.

נחזור לבן גוריון. דוד יוסף גרין שעיברת את שמו לבן גוריון ודרש מכולם ללכת בדרכיו, נלחם כמהפכן עברי למען העברית. (מפורסמת הערתו לאחר נאומה המזעזע של רוז'קה קורצ'אק המתארת את אימי השואה: "היא מדברת בשפה זרה וצורמנית").

בן גוריון הבין שכדי ליצור עם אחד ואומה אחת מיהודים שבאים משבעים לשונות יש לדבר בשפה אחת – העברית.

תארו לכם באילו גידופים היה נתקל היום בן גוריון מצידם של הגזענים האנטי-אשכנזים לו היה תומך ביידיש כשפת המדינה.

קדיה תישאר בתודעה רק בזכות תירגומי שיריה לעברית, שירים הקיימים רק בזכות הציונות בה היא בגדה. כל כתביה ביידיש ייעלמו לתהום הנשייה.

ואיזו אסוציאציה הביאה אותנו להזכיר דווקא את קדיה מולוובסקי?

השיר הנפלא שלה המאיר את הפוליטיקה העכשווית. "אָלקע מיט דער בלויער פּאַראַסאָלקע".

(הנה השיר מוקרא באידיש ע"י המשוררת):

https://www.youtube.com/watch?v=cFwgN75c2R8

השיר תורגם לעברית נפלאה ע"י אלתרמן, שנולד כמו אלקע בוורשה, אבל בניגוד אליה בדירה גדולה ורחבה.

הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת עִם שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת.

בְּוַרְשָׁה, בְּפַרְוָר נִדָּח,

בִּצָּה, חָצֵר וּבַיִת שָׁח.

שָׁם גָּרָה הַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

וְיֵשׁ לָהּ שִׁמְשִיָּה כְּחַלְחֶלֶת.

הָאָב נַפָּח שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

הָאֵם יָדֶיהָ לֹאֹ תַּנִּיחַ.

הַגַּג רָעוּעַ וְגוֹחֵן

וּמִתַּחְתָּיו צִפּוֹר בַּקֵּן.

לַבַּיִת אֲרֻבַּת-עָשָׁן.

מִטָּה בַּבַּיִת וְשֻׁלְחָן.

וְצַלָּחוֹת, סִירִים וּמַיִם לִכְבִיסָה

וְגַם תִּינוֹק בָּעֲרִיסָה.

וְהַיַּלְדָּה אַיֶּלֶת

עִם שִׁמְשִׁיָה כְּחַלְחֶלֶת.

כְּבָר בַּחוּרָה בַּת שֵׁשׁ

עִם תַּלְתַּלִּים כָּאֵש.

וּבַחוּץ אוֹר לָרֹב

וְהַחוֹל צָהֹב.

לָלוּשׁ עוּגוֹת בַּחוֹל יוֹצֵאת הִיא.

לְכָל הַחֲבֵרוָת קוֹרֵאת הִיא.

קוֹרְאָה הָאֵם לַבַּת בְּקוֹל-עֲנוּת,

מְצַלְצְלִים הַחַלּוֹנוֹת.

וְגַם הָאָב שָׁחוֹר מִפִּיחַ,

בְּקֻרְנָסוֹ מֵטִיחַ:

– הַבַּיְתָה חִישׁ!

צָרִיךְ שִׁיר-עֶרֶשׂ לְזַמֵּר לָאָח,

צָרִיךְ לִשְׁטֹף סִירִים וּכְלֵי-מִטְבָּח,

צָרִיךְ לִשְׁאֹב דְּלִי מַיִם,

צָרִיךְ לִתְלוֹת כֻּתֹּנֶת וְגַרְבַּיִם.

וּבֻלְבּוּסִים צָרִיךְ לִקְלֹף,

וְהָרִצְפָּה צָרִיךְ לִשְׁטֹף,

לִקְרֹא מְעַט בְּטַעַם,

לִכְתֹב מְעַט בְּטַעַם,

זִכְרִי, כִּי מִן הַבַּיִת אֲגָרְשֵׁךְ הַפַּעַם!

יוֹצֵאת אַיֶּלֶת לְהָבִיא דְלִי מַיִם,

לִתְלוֹת כֻּתֹּנֶת וִגַרְבַּיִם.

רוֹאָה הִיא:

אַוָּזִים הוֹלְכִים.

מָרַת אַוֶּזֶת מְהַלֶּכֶת,

שׁוּרָה שֶׁל אֶפְרוֹחִים נִמְשֶׁכֶת,

כְּנָפַיִם – לֹבֶן צַח,

רַגְלַיִם – אֹדֶם עָז,

וְגַם הַפֶּתִי הָאַוָּז.

פּוֹתַחַת לָהּ אַיֶּלֶת

שִׁמְשִׁיָה כְּחַלְחֶלֶת,

וּבַית לָהּ וָגַג

וְאַוָּזִים לָהּ לְמִשְׂחָק.

רוֹצָה אַיֶּלֶת עִם הָאַוָּזִים לִנְדֹּד,

עַד שֶׁהַיוֹם יַחְשִׁיךְ מְאֹד מְאֹד.

קוֹרְאָה הָאֵם לַבַּת בְקוֹל-עֲנוֹת,

מְצַלְצְלִים הַחַלּוֹנוֹת.

וְגַם הָאָב שָׁחוֹר מְפִּיחַ,

בּקֻרְנָסוֹ מֵטִיחַ:

ושוב נקראת הילדה לשורה של מטלות וכשהיא רואה ציפורים עפות היא מדמיינת את עצמה עפה איתן. בפעם השלישית, בעודה תופרת כפתורים:

פִּתְאֹם פּוֹצְחִים הַכַּפְתֹּרִים בְּשִׁיר

וּמִתְפַּזְּרִים עַל פְּנֵי הָעִיר.

וְכָל כַּפְתֹּר הוּא כְּבָר גַּלְגַּל.

וְגַלְגַּלִים עָפִים בְּמַעֲגָל.

אֶחָד בָּרְחוֹב בִּיעָף דּוֹהֵר.

אַרְגָּז מוֹבִיל הוּא חִישׁ-מַהֵר.

שְׁנֵי גַלְגַּלִּים יָרִיצוּ אוֹפַנַּיִם,

שְׁלֹשָׁה נוֹשְׂאִים חָבִית שֶׁל מַיִם.

וְאַרְבָּעָה, בְּתוֹךְ הַבֶּהָלָה,

רָתְמוּ עַצְמָם בַּעֲגָלָה.

ההורים קוראים לה שוב, אך הפעם הילדה איילת לא רוצה להתנתק מן הקסם:

אֲבָל אַיֶּלֶת לֹא רוֹצָה לִשְׁמֹעַ, לֹא רוֹצָה לָשֵׂאת מִפֹּה רַגְלֶיהָ,

הַגַּלְגַּלִּים מְצַלְצְלִים, קוֹרְאִים בִּשְׁמָהּ, מִשְׁתַּחֲוִים אֵלֶיהָ.

אֶת כָּל הַגַּלְגַּלִּים רוֹתֶמֶת אָז אַיֶּלֶת,

עוֹשָׁה מֵהֶם רַכֶּבֶת מִתְפַּתֶּלֶת.

וּבְקוֹל שׁוֹרֶקֶת הָרַכֶּבֶת, וְאַיֶּלֶת הוֹי נוֹסַעַת

לַמֶרְחַקִּים, לַמֶרְחַקִּים, אֶל אֶרֶץ לֹא-נוֹדַעַת.

תודו שהשורות האחרונות מתאימות בדיוק למסע הפוליטי של איילת בן שאול-בונשטיין-שקד. (הוספתי את שם משפחת אימהּ "בונשטיין", ע"פ המלצתו של ד"ר עדי אמסטרדם שלדבריו צריכים לדעת גם את חצי מוצאה האשכנזי, ואם כבר הזכרנו אותו, הרי לפחות לגביו אזכור שם משפחתו המקורי הביא לכך שהוא גלל בפנינו את ההיסטוריה המעניינת של משפחתו. מה שלא היה קורה לו היה שם משפחתו "תל אביב", ולא היינו מוסיפים את שמו המקורי).

ובכן לאן הולכת לה איילת? למרחקים לארץ לא נודעת. גם שם המפלגה החדשה מאד מתאים לה. "הרוח הציונית", ולא "המעשה הציוני". לעשות סתם רוח ציונית זה קל מאוד. מעשה ציוני קשה יותר.

דמוקרטיה נוסח ארצות ערב בישראל ע"פ יעקב ריכטר

המולטי-מיליונר יעקב ריכטר, מי שעמד מאחורי האיחוד של "כחול לבן", נתן ערבות למפלגת "המחנה הדמוקרטי" עם מר"צ וברוג-ברק, ותורם מהונו לפוליטיקאים משמאל, קבע שהבחירות הקרובות הן לא על ביבי, אלא איך ניצלים "מהרוב היהודי הלאומני." השיטה שלו היא ע"י חיבור למפלגות ערביות אנטישמיות ואנטי-ציוניות, וכמובן אנטי דמוקרטיות:

יעקב ריכטר: "למעשה התמונה מאד ברורה. יש בין המצביעים בישראל 45 אחוז מהם הם יהודים לאומנים. 35 אחוז יהודים דמוקרטים ו 20 אחוז ערבים (לאומניים דתיים, לא דמוקרטים) מסקנה: אם היהודים הדמוקרטים לא יתאחדו עם הערבים (הלא דמוקרטים) לא נהיה רוב."

https://twitter.com/IshayFridman/status/1552560210664984576?t=YR1QA5XdP2BUIIvbzV-1cQ&s=03

לא יאומן איך מחלת הנפש ה"ביביפוביה" מעוותת את המחשבה.

פוליגמיה זה דבר טוב

מכיוון שמפלגת "האחים המוסלמים" דוגלת באפליית נשים ובפוליגמיה, וגם שותפה בקואליציה רל"ב, היה זה אך טבעי לצפות שתוך זמן קצר יופיע מאמר בזכות הפוליגמיה בעיתון "הארץ" (העיתון הערבי בעברית), והנה אכן הופיע.

הכותבת, סוזן אלמטלקי, מתנאה במאמר בכך שהיא אישה שנייה של בעלה, והיא גם סטודנטית לתואר שני בלימודי תרבות – יצירה והפקה, במכללת ספיר. "לפני כמה שבועות," היא כותבת, "סיפר מאמן הכדורגל וכוכב הריאליטי אוהד בוזגלו, שהוא מאוהב בשתי נשים. התגובות לא איחרו לבוא – דעות בעד ונגד פוליגמיה, בדיחות תפלות והרבה שיפוט צדקני. אני חוששת שהמגיבים לא יודעים מה זה לחיות בתוך מערכת יחסים פוליגמית, שיש בה גווני ביניים, ולא רק שחור או לבן. אני יודעת, כי אני אישה שנייה... אני רוצה לכתוב לאחיותיי, הנשים השניות, הנשים האמיצות שבחרו להיות אישה נוספת של אותו גבר ולחלוק אותו עם אחרת.

"כשמזכירים פוליגמיה, רבים חושבים שמותר להתחתן עם עוד ועוד נשים. זו טעות. על פי ההלכה המוסלמית, השריעה, ישנם גברים שרק אישה אחת מותרת להם, ויש כאלו שלא יכולים להתחתן כלל. כל מקרה לגופו. פוליגמיה שמפרקת את המשפחות אינה מותרת, פוליגמיה אינה מותרת, אם מטרתה רק תאווה או סיפוק רצונות גבריים. האיסלאם התיר את הפוליגמיה אבל לא לכל אחד, והגביל את הפוליגמיה כך שמותרים נישואין לארבע נשים ולא יותר. קיים תנאי נוסף לכל נישואין והוא שתהיה לפוליגמיסט יכולת לנהוג באופן שווה בנשים, לכלכל אותן ולהגן עליהן בבתיהן הנפרדים. אם אינו מסוגל, עליו להסתפק באישה אחת." (גבר יכול לקנות בכספו נשים, אישה לא יכולה לקנות בכספה גברים).

סוזן אלמטקלי מסכמת: "השיח' אל-קרדאווי הסביר לגבי הפוליגמיה: 'אנו אוסרים על הניאוף, שבמערב מתירים אותו, זהו ההבדל'."

(השיח' ד"ר יוסוף עבדאללה אל-קרדאווי, (עליו מסתמכת אלמטקלי), יליד מצרים, איש "האחים המוסלמים" המשמש כסמכות הדתית של חמאס, כתב פסקי הלכה הקוראים לרצוח יהודים בכל העולם, ומחייב טרור מתאבדים).

סוזן אלמטקלי כמובן פשוט משקרת. מלבד מוחמד שלטענתו קיבל מאללה אלוהים פרוטקציה לשאת כל מיספר נשים שיחפוץ ביניהן שפחות, שבויות מלחמה יהודיות, ואת אשתו של בנו המאומץ – כל מוסלמי יכול לשאת כמה נשים שירצה בנישואי זנות. פוגשים אישה, מתחתנים מקיימים יחסים ומתגרשים. "הפוליגמיה," מסבירה אלמטקלי, "היא עבירה פלילית בישראל. ואף על פי כן יש בדרום כ-6,800 משפחות פוליגמיות... וזה מה שצריך שתדעי כאישה," מסבירה עוד אלמטקלי, "לא משנה מה המיספר שלך, אם את אישה יחידה, ראשונה, שנייה, שלישית או רביעית. יש לך זכות להחזיק בהשקפת עולמך ולחיות את חייך, בלי לחוות דיכוי או איום על מצבך הכלכלי והחברתי... ולבוזגלו אני מאחלת בהצלחה."

(סוזן אלמטלקי, "אני יודעת, כי אני אישה שנייה", "אל ארצ'" 29.7.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-07-28/ty-article-opinion/00000182-44d5-daab-abb7-d4d708b20000

הבנתם? הכול לגיטימי, הכול הולך, פוליגמיה כשרה וצודקת, ובלבד שזה משרת את אידיאולוגיית הרל"ב. רק לא ביבי.

שמעתם איזו ביקורת על השותפים, אנשי "האחים המוסלמים" תומכי הפוליגמיה – מצד הנשים הנאורות גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, ומרב קסטנר-מיכאלי?

הבובה זהבה הפכה למלכה זהבה

לא יאומן. גולדה שניפיצקי-זהבה גלאון, "החוזרת", מכתירה עצמה למלכה.

הנה הכיתוב עם התמונה: שבוע 1: קווין זי – תמונת המלכה זהבה עם רה"מ, יאיר למפל-לפיד.

שבוע 2: קינג עבדאללה – תמונת רה"מ, יאיר למפל-לפיד עם המלך עבדאללה.

https://twitter.com/zehavagalon/status/1552260649366994945?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

המלכה זהבה מול המלך עבדאללה.

יאיר גולדנר-גולן, סגן שרת הכלכלה, והמומחה לשנות השלושים, המתחרה על מנהיגות מר"צ עם "המלכה זהבה" אומר כי היא מסרבת להגדיר את מר"צ כמפלגה ציונית, ולכן גורמת לניכור עם רוב מוחלט של הציבור. גולדנר-גולן התייחס גם ל"נוהל שכן" שביצע בצה"ל וקבע כי מדובר במעשה "מוסרי ומקצועי" שחסך חיי חיילים ופלסטינים.

https://rotter.net/forum/scoops1/753886.shtml

הכסף בא בצרורות

אומרים שצרות באות בצרורות, מסתבר שגם הכסף.

מיד לאחר שסתיו שפיר "הפרוטסטנטית" הענייה מהמאהל בשדרות רוטשילד הצליחה לתפוס חתן מיליארדר, הבן של איתן סטיבה, היא גם קיבלה תפקיד דירקטור באקי"ם.

[אהוד: אקי"ם או אקו"ם?]

https://rotter.net/forum/scoops1/753858.shtml

עליה נאמר: "בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עֲתִירְתָא" אחרי הענייה בא העושר.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ח

חליפה מסַפּרת

בשעה מאוחרת בלילה, באוטובוס האחרון, הגיע משה דויד לכפר. הכיכר הקטנה, שבה נמצאים החנויות ומשרד-הדואר, היתה חשוכה לגמרי וברוב הבתים כבר כבה האור. הוא גישש את דרכו בסימטה הארוכה, היין ששתה עירפל את מוחו, הנסיעה באוטובוס הריק יִסרה את קיבתו והוא השתוקק למנוחה ולשינה. מדוע הדרך לבית ארוכה מן הרגיל? פתאום ראה שטעה והרחיק מרחק כמה בתים בלי לחוש כלל במִפנה אל ביתו, עד שהגיע לקצה הסימטה, מקום שניראים מרחוק, במזרח, צלליותיהם של ההרים הגבוהים, ואורות מנצנצים.

שב על עקביו ופתח את השער הקטן. החלונות היו אפלים, והדלת כרגיל – לא נעולה. התפלא על חליפה שהקדימה לעלות על משכבה בלי לחכות לו, לרוץ לקראת האוטובוס ולמלא את הבית צעקות בהיכנסו. הוא חלץ את נעליו בפתח וחמק פנימה. הילדים ישנו על מיטת-הברזל שמתחת לשולחן, הנמשכת עד לפינת-המיטבח. ובעֵבר השני עמדה הספה הכפולה שלו ושל חליפה. "מדוע אני לא שומע את נחרתה? האם אינה ישנה? האם איננה בבית? להדליק את החשמל? לא, הילדים יתעוררו."

התקרב בחשאי למיטתו, פשט את בגדיו העליונים. היא מחכה דומם במיטה. האם היא ישנה? אולי קרה לה משהו? אולי התעלפה? מה היא זוממת? עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בה, העלה רגליו על המיטה, יִשר אותן ושכב קופא במקומו. עדיין לא העֵז להניח ראשו על הכר. לבסוף ריפה את אבריו והחל לגשש אחר השמיכה כדי להתעטף בה והתהפך על צידו כלפיה. האם היא שומעת? חיכה, הביט בה. האם היא מסתכלת בו? עוקבת אחריו? האם היא נושמת?

לפתע חש כאב חד מפלח את בטנו וכל מעיו מתהפכים בו. תפס בשתי ידיו במקום הכאב ולא הבין מה קרה לו. האם התפוצץ דבר-מה בתוכו? האם השתייה קטלה אותי? התקפל מרוב כאב ונאנק כילד קטן והתגלגל לעבר שפת המיטב, וכמעט נפל ארצה.

"שתוֹק!" לחשה לו בקול תקיף ושקט ומשכה אותו בכוח אל המיטה. היא שהִכתה בו אפוא באגרוף! שכבה לה בחושך וחיכתה לבואו. לא נרדמה, ארבה לו, הניחה לו להיכנס בשקט, לזחול אל המיטה כגנב, להכין עצמו לשינה. ולבסוף – הִכתה בו בכל כוחה וכמעט הרגה אותו מרוב כאב. ואיפה – בבטנו, לאחר שתייה, ובמפתיע.

"רוצחת!"

"שתוֹק!" חזרה ולחשה כאילו ניחשה את מחשבותיו, "אם תצעק, תעיר את הילדים."

בלע את רוקו ותקע אגרופיו במזרן ושאל אותה בקול חנוק:

"מה אַת רוצה, אישה?"

יינוֹ פג לאחר המכה והוא קירב ברכיו אל כתפיו, כמצטנף מפניה, וכדי להקל על כאבו.

"איפה היית, יא ממזר שכמוך?"

"מה אַת שואלת?" נאנק, "כבר חדש בשבילך לאן אני הולך כל ערב? ישבתי עם מנטלו. ואם הילדים לא היו כאן, כבר לא היית יוצאת ממני בשלום על ההתעללות שלך – "

"מה עשית אצל מנטלו?"

"דיברתי."

"ומן הדיבורים שלו אתה שיכור כל-כך, יא שקרן שכמוך?"

"מה זה העניין שלך?"

"מה זה העניין שלי? – שאתה מסתיר ממני מה שאתה עושה?"

"מי מסתיר? את לא יודעת שאני שותה? זה חדש בשבילך? מה יש לי להסתיר ממך?"

"רק שתית?"

"מה אַת מתכוונת, אישה?"

"אתה יודע שהיה כאן ניסים לוי הערב? חיפש אותך."

"מה זה קשור?"

"קשור מאוד. הִכּה את הילד שלך."

"מה? שטויות. מה אַת מדברת, אישה?"

"שטויות? טוב, תשאל מחר בכל הכפר. יגידו לך אם אני מדברת שטויות ואם לא. כבר אתה לא מאמין לי וחושב שאני משקרת אותך, ועד שאתה לא שואל אנשים ברחוב אתה לא מאמין למילים של אישתך?"

"מה פתאום הִכה אותו."

"מפני שהתנפל עליו ורצה לעצור אותו – "

"מה לעצור? דבּרי אישה, מה אַת משחקת איתי? רק תגידי מה המנוּול הזה עשה ואני הולך מיד אליו ומסדֵר איתו את כל החשבונות. מה הוא רצה לעשות כאן?"

"אמרתי לְך, חיכה לְך."

"ומה עשה כאשר לא באתי?"

"התרגז עליי, רצה להכות אותי, רץ עליו הילד – הִכּה והשליך אותו. באו השכנים והפרידו בינינו."

"אני אהרוג אותו, חליפה! מה אַת עשית פתאום חושך בבית, אנחנו מתביישים? אנחנו חיים בגלות? אין משטרה בארץ? אבל למה לי משטרה? אני פשוט אהרוג אותו. עוד הלילה אלך אליו הביתה. כבר נמאסו לי החיים ממנו – כל היום, ועכשיו הוא בא אצלי לבית. מה הוא רוצה ממני, כמה הוא יכול עוד למרר את החיים שלנו? לא מספיק שהִכה אותי בערב החגיגה, עוד מעֵז לבוא אלינו, כאילו כל הכפר כבר שייך לו וגם הנשמות שלנו שייכות לו והגופות שלנו. למה אַת לא מדליקה את החשמל? אני צריך להתלבש."

"למה אתה לא שואל מדוע הוא רצה להכות אותי?"

"מה זה חשוב לי? אם הוא עשה כך, הוא ישלם בעד זה."

"למה אתה לא שואל מדוע?"

"אמרתי לך – תדליקי את החשמל."

"שתוק! הילדים יתעוררו ממך. חכה, אַל תקום – לפני שאתה הולך אליו אני אגיד לך מדוע הוא בא אלינו."

"מה אַת שוב זוממת, אישה?"

היא עצרה בידו שנשלחה לעבר הכפתור ואמרה: "אתה יודע למה התחילה המריבה עם ניסים לוי? מפני שהאישה שלו קראה לי באוטובוס 'גנבה'."

"מה! מה אַת מסתירה ממני, מה אַת עשית לה, חליפה?"

"..."

"למה אַת שותקת? סַפּרי, מה קרה?"

"..."

"דבּרי! איפה היא עכשיו?"

משה דויד נפנה אליה, עמד על ברכיו במיטה, שלח את ידו אל פניה וסובב את ראשה לעומתו. "דבּרי! דבּרי!" אולם היא פנתה בעקשנות לעבר השני. בחשכה החליקו אצבעותיו על פניה, ולפתע חש שהן רטובות.

"אַת בוכה, חליפה? סַפּרי מה היא פגעה בך?"

"אתה לא רוצה אותי," התייפחה חליפה, "אתה לא צריך לי. רק חושב עליה כל היום, ולא איכפת לך מאישתך ומהילד שלך שהִכה אותו ניסים לוי. ואם אתה שומע עליה, מיד נעלמת כל השינאה שלך. אתה שותק, משה דויד? תסלח לי על כל הצרות שאני עשיתי לך בחיים שלנו, וגם היום, כשהיא הִכתה אותי באוטובוס, אולי היא לא היתה אשמה כל-כך כמו שחשבתי קודם. אתה תלך עכשיו לניסים לוי? אתה תדבר איתו מחר?"

"..."

"אתה רואה? אף אחד לא מגן על האישה שלך, משה דויד. כל החיים שלי אני צריכה להילחם לבד נגד כולם. ואתה דומה לה, לאישה של ניסים לוי. כשאני קיללתי את בעלה ואמרתי לה בפּנים את כל המעשים היפים שלו, היא לא אמרה עליך אפילו מילה רעת אחת. וכשאני הזכרתי את השם שלכם ביחד התנפלה עליי כמו מטורפת והתחילה לסתום לי את הפה עד שחשבתי שאני נחנקת. עכשיו, שבא ניסים לוי ושפך על אישתך את כל הבוז שלו והתנפל עליה, אתה לא יכול לעשות לו דבר מפני שגם אתה מתנהג אליה כמו שהיא אליך ולא יכול לפגוע בה. כמה צריך לרחם עלינו, משה, אחרי החיים האומללים שאנחנו עשינו ביחד."

משה דויד התבונן בה ככל שיכלו עיניו להבחין באפלה בגוף השׂרוּע מולו. החשכה המיסה את זיכרון היקף הגוף העצום, האברים הבלתי-מטופחים, השׂער הפרוע והקשה, הגסות. "אני לא בן-אדם אני," הירהר. "מסכנה אַת, חליפה, שקילקלתי לך את חייך מפני האכזבות שלי. אני אשם בכול – בכל ההתנהגות שלך, ואפילו אם אַת הכית אותי ובכפר צוחקים ממני ומפחדים ממך, זה הכול שום דבר עדיין לעומת הצער שאני גרמתי לך במעשים שלי. אַת לא אשמה, חליפה, רק הגורל שלנו עשה אותנו רעים כל-כך. והילדים שלנו מוטב שלא היו נולדים ויוצאים לאוויר העולם."

והוא ליטף את ידה ואת אצבעותיה המגודלות ואמר: "אני אעשה כל מה שתרצי, חליפה. תסלחי לי על ההתנהגות שלי איתך עד עכשיו. האמיני לי שגם אני רציתי שיהיה לנו טוב ונוכל לגדל את הילדים שלנו בשמחה ולהיות עשירים, ואז גם היו מכבדים אותנו האנשים בכפר ולא היינו צריכים לעשות מעצמנו לעג בפה שלהם. אם היא פגעה בך, אני אלך לשם ואגיד להם הכול בפרצוף ולא איכפת לי משום דבר. אַל תגידי לי שאף אחד לא מגן על האישה של משה דויד. כאשר אני מבטיח לך – כל כוח שבעולם לא יעצור אותי. למה אַת שותקת, חליפה? אַל תגידי שאני כמו האישה שלו. עלֵינו אין שום דבר רע להגיד. הוא אשם בכול, לא צריך להשוות את החיים שלנו לחיים שלהם. ואם היא פגעה בך באוטובוס – אני מבטיח לך שלא יעבור הדבר בשלום ולא אתן לו לפגוע בכבוד המשפחה שלנו. אַת שומעת, חליפה? למה אַת שותקת? אַת שותקת? אַת טועה בכל מה שאַת חושבת עליי, אני כבר אקום ואלך – "

"אני לא רוצה שאתה תלך אליו."

"מה איתך?"

"אני לא רוצה שאתה תלך. כבר שכחתי כל מה שהיה. יותר טוב לי לשמוע את הדיבורים האלה שלך מכל המריבות שלכם בחוץ. אני רוצה שאתה תישאר איתי."

"..."

"למה אתה לא בא אליי, משה?"

"אני לא יכול, אישה. אני עייף, רוצה לישון. הרג אותי כל הקוניאק ששתיתי הערב. פעם אחרת."

"אני לא יכולה יותר, למה אתה לא אוהב אותי? אני צריכה אותך, יש לי צורך אצלי."

"אַת יודעת שאי-אפשר להכריח את זה. עזבי אותי. לא, לא! מה אַת עושה? אסור כך..."

"אתה לא רוצה אותי, אתה משקר, ואני צריכה אותך, משה, משה..."

והיא החלה מחבקת אותו בכל כוחה ומלטפת בידיה הגדולות את גבו ואת ירכיו, והוא מתפתל בתוך ידיה ולוחש: "עזבי אותי, אישה, אסור להכריח..."

חליפה לא שמעה לו ונישקה בלהיטות את פניו וצווארו וחזהו, וידיה עוברות על גופו ותובעות ממנו ומחַיוֹת אותו. הוא שכב על גבו וידיו פרושׂות לצדדים, מפקיר עצמו ללטיפותיה ולנשיקותיה ולאהבתה שאינה יודעת גבול. עיניו נעצמו מעט. חליפה לא הרפתה ממנו, והוא חש כיצד שרירי רגליו נמתחים לעומתה. התמלאה חליפה שמחה וחזרה ונישקה אותו על פניו וקירבה אותו אליה. וכשראתה שאינו בא מיד, תפסה בו בידיה והצמידה אותו אליה. החזיקה בידה גוף שהיה מדולדל כסחבה, קהה ואטום, וידיו פרושׂות לצדדים כמשותקות וכמו אינן שייכות לו.

כבשׁה ראשה בחזהו ובבטנו והחלה חופרת בו בייאוש, ואחר-כך חזרה ונלחצה אליו ותפסה רגל אחת משלו ולחצה בכל כוחה והידקה אליה. לקחה את ידיו ומשכה וכרכה סביב גופה ועל גבה ועל מותניה, והחלה מעבירה בידה את כף-ידו על חזהּ ועל בטנה ועל ירכיה. והאצבעות היו אילמות כשל בּובּת-קש. היא פרצה בבכי חנוק ונפנתה אליו ועלתה על גופו העירום ולחצה אותו בכל כובדה כמבקשת לחנוק כל חלק ממנו באותם אברים שלה שכיסוהו. נשימתו נעצרה. הניע ידיו כטובע וקרא קריאות קטועות ושלח רגליו באוויר כשהוא מתפתל כולו ומנסה לדחוף אותה מעליו ולהשתחרר ממנה, אלא שלא הניחה לו.

"משה, משה..." לקחה ידו בידה והרטיבה אותה בדמעותיה, "כל השריפה שלי נחנקה בי, אבל לא נכבתה. אני אמות מרוב אהבה אליך, אני אמות."

והוא לא שמע. משהִרפתה ממנו התרוקן ראשו ושקע בשינה כבדה. "כאילו הרגו אותו," חשבה, "אוי, משה, משה, כמה אני צריכה אותך! למה אתה מת בתוכי במקום לאהוב?"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירנו, תודה לך מכל הלב על העבודה האדירה שאתה משקיע במגזין המגוון והמוצלח.

אלי עמיר

* שמואל אייל: האומנם וולפסון  הוא אבי דגלנו? –לרשימתו של דוד מלמד בגיליון הקודם – כי וולפסון הגה ויזם את דגל התנועה הציונית, שהפך עם הקמת המדינה לדגל  ישראל – יש השגות.

מרדכי בן הלל הכהן מספר בזיכרונותיו כי במסיבה שנערכה בקייב בשנת 1884 לכבוד יום הולדת המאה של משה מונטיפיורי, הונף לראשונה הדגל הכחול לבן.

בטקס הנחת אבן היסוד לנס ציונה, חורף 1891 – שש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון שבו הניף וולפסון את הדגל, משתתף מיכאל הלפרין בראש פלוגת פרשים, כולם לבושי לבן ורובים על כתפיהם, הלפרין מניף  בטקס דגל כחול לבן.

בהחלט ייתכן שוולפסון לא היה מודע לאירועים אלו או שהם שכנו בתת תודעתו. מכל מקום כמה אבות לדגלנו.

* מגדל בבל הולך ונבנה מחדש במאוזן ולא במאונך בעיר העתיד ניאום בסעודיה בזכות חזונו המגלומני של מוחמד בן סלמן, הנסיך ויורש העצר של הממלכה, זה שאיגרף את ביידן בפגישתם ואשר כנראה בפקודתו נרצח ובותר באיסטנבול העיתונאי הסעודי חשוקג'י.

מעניין מי יהיו מיליוני התושבים של העיר הדמיונית, המודרנית והמשוכללת הזו – ודאי לא מיליוני העובדים הזרים שמתכננים ובונים אותה – ומעניין אם היא תתאים לעם של שבטי נוודים שהיו עד לפני דורות אחדים רוכבי גמלים וסוסים המתגוררים באוהלי קידר ואופים את לחמם בפיתות על הסאג', ושגם היום אוסרים על נשותיהם לצאת מביתן שלא בלבוש מלא הכולל עבאיה ורעלה, או לצאת מביתן ללא אישור מהגבר המופקד עליהן או לעבוד במחיצת גברים – ממש כמו שהיו נוהגים אבות-אבותיהם. זו סעודיה, שאין לה אפילו מספיק כוח אדם משלה, כוח נאמן, משכיל, שאינו עצל ואינו מפונק – כדי להפעיל את כל מערכות הנשק המתקדם ומטוסי הקרב המשוכללים שרכשה.

* אברהם כץ עוז: הרג במשפחה ורצח במגזר הערבי לא יופסקו על ידי המשטרה. אנחנו לא מספיק מבינים את המהות של האיסלם, האיסלם צמח בתוך חיסולים והרג, עם המסר העולמי והדתי של מוחמד והאיסלם – "דין מוחמד  בסייף." רצח בתוך המשפחה זה מנהג  ותיק, כמו גם גאולת דם. וזה נמשך דורות בקרב משפחות ושבטים. שום משטרה לא יכולה לחסל את זה. זו בעייה חינוכית ודתית של אופי – ולחלוטין לא פלילית.

הדבר הנכון לעשות כיום, הוא לכנס את כל ראשי הציבור המוסלמי, אולי על ידי שר הביטחון אולי יחד עם  השר לביטחון פנים, אולי יחד עם הנשיא, לכנס את כל ראשי הראשויות המקומיות, כל הקאדים והמטיפים במסגדים, וראשי האיסלם הדתי בישראל, כולל מחנכים, כולל ראשי חמולות ושבטים גדולים, ולקיים את הדיון המוסרי הערכי והדתי איתם. ועליהם לתת את התשובה להרג הנשים ולגאולת הדם. שינוי תרבותי – כמעט בלתי אפשרי, גם לא חוקתי או משפטי, וחבל על המאמצים שלנו. 

אנחנו היהודים, שגדלנו על "לא תרצח" – לא  יכולים  להועיל  לאיסלם. חבל שנכה את עצמנו. לו היה לנו ממשל חזק ואחראי,  ראוי היה לממש מיספר גזרי מוות  על רוצחים, לפי  החוק הישראלי הקיים. זה אולי הדבר היחיד שיכול להועיל.

אהוד: שכחת לציין את אחריותו של ביבי, בתקופתו כראש הממשלה, לרציחות במיגזר הערבי – ממש כמו אחריותו כראש הממשלה לאסון ל"ג בעומר במירון לפני שנה. עובדה, השנה, כשהוא כבר לא ראש ממשלה, לא נהרג אף אחד מעשרות אלפי הסכלים הנבערים-מדעת שהצטופפו בל"ג בעומר במירון.

* אהוד: לא התפעלתי, זאת בלשון המעטה שבהמעטה, מספרה הראשון של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו", והפרק שפורסם עתה מספרה השני "משפט אהבה" נראה לי פטפוט גמור. פשוט בלתי-קריא.

* מוטי הרכבי: מצטער, אני ממש לא מבין את דו״ח המבקר בנושא מבצע "שומר חומות". צפיתי באדיקות בכתבות של ערוץ 12 והדבר העיקרי שראיתי זה איך פורעים יהודים מנסים לעשות לינץ' בנהג ערבי בבת ים שחשדו בו שהוא מבצע פיגוע דריסה (איזה רעיון מטורף – מי שמע דבר כזה שנהג ערבי עושה פיגוע דריסה?)

ראיתי גם את המפכ״ל שאומר שיש התפרעויות של יהודים וערבים, שני הצדדים אשמים (המפכ״ל צדק מבחינתו – עובדה עד היום עדיין לא תפרו לו תיק).

גנץ, בגיבוי מלא של מנדלבליט, לא היה מוכן לערב את הצבא (בתל אביב, בפיגוע שהיו מעורבים רק שניים – חשב שצריך גם צריך לערב) – לכן כל מי שאומר שהוא מנע התערבות הצבא רק כדי להראות את נתניהו באור שלילי – טועה. גנץ ומנדלבליט בסך הכול רצו להגן על הזכויות הלגיטימיות של הערבים להתפרע.

* אהוד יקר, אף אני כמשה גרנות סבורה שבן דרור ימיני הוא עיתונאי מרתק. אני מקווה שבן דרור ישיב באומץ למשה גרנות על תהייתו, "איך זה שכחת ששלום צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא יוצא לרחוב עם רובה ויורה בכל אשכנזי שהוא פוגש"? – ועל התהיות האחרות. 

בברכה,

אירית שושני

אהוד: משה גרנות שלח לי לפרסום את התגובה, שבמקור נשלחה למערכת "ידיעות אחרונות", אך הוא היה בטוח שהם לא יפרסמו אותה. בן דרור ימיני אמנם רשום כאחד הנמענים של המכתב העיתי אבל אינני יודע אם הוא מתייחס לנכתב בו, גם כאשר מדובר בתגובה לדבריו. על כל פנים, לא קיבלתי ממנו תגובה לדברי משה גרנות.

* למה המימסד האשכנזי של מפא"י יצר פרובוקציות  שהביאו לעליית יהודי עיראק לישראל? ראו כמה טוב היה להם אם היו נשארים שם, שוכבים בקיץ הבגדדי על הרצפה בפרלמנט – ולא חיים כיום בישראל המפגרת והמושחתת – יש אומרים, בעיקר בגלל ביבי!

* גאולה אבן-סער היתה מראיינת מצויינת ב"כאן 11" אבל מגישה גרועה של המהדורה המרכזית בליל שישי. הנחייתה היתה דוחה ומעצבנת, וגם התפאורה מוזרה. טוב שעזבה.

* הקטל בכבישי הנגב הפרוע, כאשר ייתכן שחלק מהצעירים הבדואים המתפרעים הם בני נשים פלסטיניות מעזה ומהגדה שמימשו את "זכות השיבה" וגידלו את ילדיהן בעזרת הביטוח הלאומי – יחייב אולי את הממשלה להורות על הכנסת כוחות צבא לאיזור שהוא מבחינה מסויימת כבר מעין ארץ אוייב.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל