פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1772

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באב תשפ"ב. 11.8.2022.

עם הצרופות: 1. מיכה בחצר הבית (צילום עדינה בר-אל). 2. מיכה ביער הפרא (צילום כנ"ל).

 3. מיכה ביער הפרא, מתאמן. (צילום כנ"ל). 4. נורית הירש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 5. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. אל איזור הדמדומים שבין שיכרון לפיכחון. על שירו הלא-ידוע של אלתרמן "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן". // אורי הייטנר: 1. ממשלת בנט – פוסט מורטום. 2. צרור הערות ‏10.8.22. // יהודה גור-אריה: 70 שנה לרצח הסופרים היהודים בברית המועצות. // מרדכי ניסן: מדינת יתום. // אילן בושם: 11 שירים ל"חדשות בן עזר". // אהרון מורג: יום הולדת שמח ואריכות ימים לנורית הירש, בת 80. // יונתן גורל: מַהֲמוּרָה מַרְעִידָה. // משה גרנות: על "אשלייה של שקט בענן – שירים" מאת דליס. // מיכאל רייך: הָיוּ יָמִים יָפִים יוֹתֵר. // עדינה בר-אל: מיכה וילצ'יק, אבא של הקראטה. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 8. דתיים ו"חופשיים". // ואני לא האמנתי למראה עיניי. שיר אהבה ופיפי לט"ו באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: לראשונה מזה שנים: ישראל עולה להתקפה. // נעמן כהן: עוד על אי ניבוי השואה של ביאליק ואחרים. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"א. ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

5.

שָׁעוֹת, שָׁעוֹת –

עוֹמֶדֶת לִי מוּל הָרְאִי

וּמְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמִי

בְּלִי בּוּשָׁה –

אֲנִי מְכֹעֶרֶת? אֲנִי יָפָה?

אֲנִי מְרִיחָה טוֹב, רְטֻבָּה –

בִּפְנִים אֲנִי בּוֹעֶרֶת כֻּלִּי

וּמָה רוֹאִים אוֹתִי בַּחוּץ?

כְּשֶׁאֲנִי לְבוּשָׁה?

רַק הַחַצְ'קּוִנים שֶׁבּוֹעֲרִים לִי.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

אל איזור הדמדומים שבין שיכרון לפיכחון*

על שירו הלא-ידוע של אלתרמן "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"

ברשימתו "אני אלך למקום הסוף" (בעיתון "הארץ" מיום 16.12.2020) הביא ד"ר אילן ברקוביץ, לדבריו, "שני שירים שלא פורסמו עד היום ושהמחקר הספרותי הענף על יצירתו כלל לא הכירם עד כה." נאלצתי להעמיד את אילן ברקוביץ  על טעותו. מדובר  בשני חלקיו של  שיר אחד, שהתפרסם כבר לפני שלושים שנים ויותר בספרי הראשון על אלתרמן – "עוד חוזר הניגון", הוצאת פפירוס של אוניברסיטת תל-אביב, 1988, עמ' 126-127 (ספר זה נמצא לרשות הקורא באתר https://www.zivashamir.com/ בקטגוריה "ספרים להורדה").

בזמן גילויו של שיר זה שקדתי ביחד עם ד"ר שמואל טרטנר, עמיתי במכון כץ (היום מרכז קיפּ לחקר הספרות באוניברסיטת תל-אביב), על התקנתן לדפוס של איגרות אלתרמן (ובמאמר מוסגר: עד עצם היום הזה לא נמצא הפתרון לבעיית הזכויות הסבוכה של איגרות אלתרמן, ולא נמצאה הקרן שתממן את הוצאתו לאור של ספר האיגרות). לפתע, על גבי מכתב,  ששלח העורך  גבריאל טלפיר, לאלתרמן הצעיר כדי להזמינו להשתתף בכתב-העת שלו "גזית", התגלה לי שורות של שיר שנעלם עד אז אפילו ממנחם דורמן שהכיר כל פיסת נייר בכתב-ידו של אלתרמן. בתחילה חשבתי שלפניי טיוטה שבָּהּ שִׁרבט המשורר את ניסיונות הבוסר המוקדמים שלו, ולא העליתי בדעתי שמדובר בשיר שלם ומוגמר.

ואולם, עד מהרה התברר לי ששיר-בוסר זה –  "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" –  שאינו מלוטש עד גמירא ואף גדוש  בשימושי-לשון לא טבעיים המקשים את הבנתו ("מְטֻמָּן", "דָּאֵב", "יְחֻמַּד"), איננו טיוטה, אלא  שיר בעל מִבנה מגובש, שתוכנן והושלם במלואו. שימושי הלשון המלאכותיים, ששובצו בו אגב חיקוי שירתו המוקדמת של שלונסקי, מאפיינים גם את שירי הבוסר האחרים שחיבר אלתרמן הצעיר. במיוחד הם מאפיינים את שירו הארוך והחידתי "היתד", שנוסחו המוקדם כלול במחברת "שירים מפריז", שהביא אִתו המשורר הצעיר מתקופת לימודיו בצרפת. לימים למד אלתרמן להתנזר משימושי לשון נדירים וקשים כאלה, מורשת השפעתו של שלונסקי, ובחר להשתמש במילים פשוטות למראה. אף-על-פי-כן, חרף מוּמָיו הבולטים של השיר העלום שנתגלה בארכיון, אין הוא  הערת שוליים בחקר אלתרמן, כי הוא מבשר תופעות אחדות שהבשילו לימים בשירתו ה"קנונית" של מי שהפך משולייה ב"אסכולת שלונסקי" למשורר החשוב ביותר של תקופת המאבק על עצמאות ישראל ושל שנותיה הראשונות של המדינה.

אלתרמן סבל מרעד בידו וכתב-ידו היה "כתב חרטומים" – כולו מתגים מתגים. לא  בנקל עלה בידי לפענח שירו. כשהשלמתי את המלאכה הצגתי אותה לפני מנחם דורמן,  עורכו של אלתרמן ויד-ימינו שהכיר כאמור את כל כתבי-היד שלו (ואף אסף את רוב החומרים ששימשו לימים את כותבי תולדותיו של המשורר). הפִּענוח זכה לברכתו של דורמן, שעודד אותי לפרסמו בלוויית פירוש שיבאר את זיקתו של שיר עלום זה למסכת יצירת אלתרמן.

נוצֵר מורשתו של אלתרמן הכיר כאמור כל פיסת נייר שכּתב ידידו המשורר, אף  הקים את ארכיונו "יש מאין" (אלתרמן לא ייחס חשיבות לכתבי-היד שלו, לא אספם ולא שמרם). על-כן הביע את פליאתו על שיר נוסף שלא היה ידוע לו ונתגלה לי בהיסח הדעת בין המכתבים. היה זה  שיר אהבה שחיבר המשורר הצעיר לשחקנית חנה רובינא, תלמידתו של אביו, שהיתה מבוגרת ממנו בעשור שלם לפחות (שעליו כתבתי בגיליון 1769, של "חדשות בן עזר" מיום 1 באוגוסט 2022).

כדי לפענח את כתב-היד הקריפּטי של השיר הגנז "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" נעזרתי פֹּה ושם בסכמת החריזה והמשקל שלו. כאמור, מדובר לא בשני שירים, אלא בשיר שיש לו שני חלקים. חלקו הראשון כתוב בטרימטרים במשקל שלישוני, רובו באנפסטים, והוא חורז אבבא. חלקו השני  כתוב במשקל זוגי, רובו בטרוכאים, והוא חורז אבאב. שינויי משקל וחריזה כאלה אופייניים עד מאוד לשירי אלתרמן המוקדמים, והם מצויים לא פעם במחברת "שירים מפריז" שהביא אִתו המשורר הצעיר מתקופת לימודיו בצרפת (למשל בשירים "שוב לילה ושוב הוא כָּחוֹל" ו"אַתְּ נכנסת באִמרה צוהלת"). שירים דוּאליים אלה בוחנים תופעה משני צדדים ומתוך שני הלכי רוח שונים ומנוגדים. בכל אחר מהם החלק הראשון שקול במשקל שונה מזה של החלק  השני, כמו בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן":

רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן

שְׁחוֹר חָרוּשׁ בְּמוֹ לֹבֶן לֹא-בְּרָק     

בִּגְבִיעַ חַגָּיו – לֵב לוֹ עֲנָק

טַל הָאֵין סוֹף מְטֻמָּן.

רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר

דְּאֵב הַצַּעַר וַעֲגוּם הָאֵימָה

לִבּוֹ כִּפְנֵי הַדּוּמָה

וּמַתֶּכֶת שְׁחוֹרוֹ כְּמִזְמוֹר.

כְּכוֹכָב בְּעִקְבוֹת הַנּוֹדֵד

וּכְמוֹ שֶׁלֶג בְּתוּלִים בַּכּוּכִים

יַזְכִּירוּ נוֹפִים נִשְׁכָּחִים

צוֹפְנֵי מוֹרָאוֹת לָאוֹבֵד.

סְעָרוֹת כְּחוּטֵי טֶלֶגְרָף

וּבָרֶקַע – רְקִיעַ תּוּגָה

בְּזֶרֶם לַהֶבֶת עֶרְגָּה

שֶׁל בָּא אֶל אִי זְבוּל וְלֹא שָׁב.

אַךְ בְּאוֹרְחוֹת הַצִּפּוֹר

חֲסִידוֹת פָּרְשׂוּ כְּנָפַיִם

הֵן אַעַל אָטוּס עִמָּהֶן

רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר.

         *

אָן? לִמְקוֹם הַסּוּף בּוֹ רֹאשׁוֹ רָעוּד הוּא

מָקוֹם בּוֹ אֱלֹהִים לִבּוֹ עוֹטֶה שְׁחֹרִים

טַל תְּחִיָּה מוּל מֶרְחָבִים שֶׁלֹּא נָמֹּדּוּ

מִתְפַּלֵּל אֶל עוֹלָמוֹת לֹא יְצוּרִים.

זְבוּל אֶחָד הִנֵּהוּ וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ –

מְחוֹז הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁבְּפִכְּחוּת אַל סְיָג,

נוֹף  אֵלָיו בַּלַּיְלָה הַנְּשָׁמוֹת תִּבְכֶּינָה

וְאֵלָיו בְּלִי דַּעַת פֶּה יָשֵׁן יִצְחַק.

כִּי מִשָּׁם הָאִישׁ וְשָׁם נוֹצַר לָלֶכֶת

כִּי מִכָּל הַחַי אֶחָד הוּא – רַק אֶחָד...

הֲיוּכַל לָבוּז לְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת

יְקֻדַּשׁ בְּדַם חָזוֹן לֹא יְחֻמַּד.

אלתרמן, שישב בעת כתיבת שיר זה בננסי שבצרפת ולמד אגרונומיה, היה מנותק מן ההתרחשויות הספרותיות שפָּקדו את המרכז התרבותי התל-אביב החדש, ועשה אז ניסיונות לא מעטים להתקרב לשלונסקי ולחבורתו. ניכּר שהשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" מנהל דיאלוג עם שירי "דווי" של שלונסקי  שבּהם  העורב השחור, ולא היונה הלבנה, מביא את ענף הזית, ובהם מתוארת האדמה המכזיבה את עובדֶיהָ (ואולי, במקביל, גם אדמת הסִפרות שאינה נחרשת כראוי  ויבוליה מועטים). אצל שלונסקי הדובר חומד את הדרך הצחיחה המשמיעה את שירהּ: "דֶּרֶךְ אָנֹכִי אֲשֶׁר לֹא נִצְעֲדָה [...] כָּל פְּסִיעָה – בְּרֵאשִׁית [...] כִּי לָכֶם בְּתוּלַי / בְּתוּלֵי דֶרֶךְ לֹא נִצְעֲדָה [...] כִּי אֲנִי אֲנִי חִמַּדְתִּי [...] אֶל מְחוֹז קוֹץ וְדַרְדַּר [...] כָּכָה חִמַּדְתִּי!".

 גם שירו הגנוז של אלתרמן מתאר את האני החומד נופי בראשית ומחוזות לא מוכָּרים ובתוליים. גם אוצר המילים, גם הרטוריקה וגם  והמוטיבים דומים עד מאוד לאלה של שלונסקי. 

לשון-הפְּנייה "רֵעִי" אופיינית לשורות הפתיחה של שיריו ה"קנוניים"  של אלתרמן, כמו למשל ב"שיר על דבַר פנֶיךָ" מתוך "כוכבים בחוץ" ("בְּאֵין רוֹאֶה אוֹתְךָ, רֵעִי") או בשיר השמיני של "שירים על רְעוּת הרוח" ("לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת, רֵעִי"). הרֵעַ שאליו פונה אלתרמן בשיריו המוּכּרים הוא לפעמים בן-אדם קרוב, אך לפעמים  הרִע הוא יצור על-אנושי, או אל-אנושי, שאלתרמן מעניק לו תכונות אנוש. לפעמים ה"רֵעַ" הוא אפילו יֵשוּת מופשטת.

בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" לפנינו דמות כמו-מיתולוגית המורכבת מניגודים בינָריים, שבָּהּ משתלבים תוֹם לבן כשלג ותהום שחורה משחור. דמות זו פני יאנוס לה: צִדהּ האחד הוא "קין" הנווד וצִדהּ האחֵר הוא  "הבל" התמים, כבשירו הידוע של אלתרמן "איגרת", שבּוֹ הדובר מתוודה ומכריז ("נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים"), אף מתוודה שהרג את אחיו. לפנינו מין מת-חי המתהלך כצל בארצות החיים, מחוץ למחוזות גן העדן והחֶרֶב המתהפכת.

דמות-הדיוקן החצויה של דמות זו מזכירה את  הדיוקן החצוי של העיר האלתרמנית אשר "פְּנֵי הַיּוֹנָה וְאִבְחַת חַרְבָּהּ / הֵן דְּמוּת פָּנֶיהָ הַנֶּחְצוֹת," ואין לשכוח ש"עיר היונה" היא כותרת דואליסטית, המצמידה את הֲפכי הצבע הלבן של היונה שבטבע ואת הצבע השחור והמסואב של הצירוף המילולי "עיר היונה" (שבמקורו בספר צפניה כשם-נרדף של מִרמה והונאה). הדמות החצויה של הרֵע מזכירה גם את הדיוקן החצוי של המת-החי מ"שמחת עניים", וכן את פניו החצויות של הרופא, מגיבורי ספר שיריו האחרון של אלתרמן – "חגיגת קיץ" – שמחצית פניו הוחלפה במין פרוטזה – בתחליף מתכתי מלאכותי, ועליו אומר העסקן המפלגתי בעיירת הפיתוח: "זֶה הָרוֹפֵא שֶׁלָּנוּ, וְחִיּוּכוֹ מְאֻבָּן [...] מֵחֲמַת שֶׁמַּחֲצִית פָּנָיו קָפְאָה בַּשֶּׁלֶג בִּימֵי הַמִּלְחָמָה הָעוֹלָמִית [...] אַךְ לְעִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא רוֹפֵא מְצֻיָּן."

אין אלה הדמויות היחידות ביצירת אלתרמן שפניהן חצויות, והשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" הוא טופס ראשון שלהן. ואולם, חרף אופיו הסימֶטרי והסכמטי למראה, השיר אינו משתמש בקונוטציות השגורות של צבעי השחור והלבן. דמות האֵל עוטה שחורים וגם המזמור המתכתי צבעו שחור. לעומת זאת, הלובן הוא צבעם של "פני הדוּמָה" (פני המוות), אך גם צבען של החסידות – סמל הלידה והחיים. הנוף אינו נוף ישראלי (אלתרמן ישב אז בצרפת, והצירוף "שֶׁלֶג בְּתוּלִים" הוא תרגום שאילה מן הצרפתית: La neige virginale), אך הציפורים עפות כידוע מזרחה, לארץ-ישראל  וגם לכיווּן גן-העדן האגדי  (מקום משכנן של הנשמות לפני הלידה ואחרי המוות).

ולאן טס האני-הדובר ביחד עם החסידות? הוא נוסק וממריא אל "מְחוֹז הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁבְּפִכְּחוּת אַל סְיָג" – אל מקום שבּוֹ נפגשים הפכי השיכרון והפיכחון, הצחוק והבכי.  התיאור בשיר העלומים הגנוז שלפנינו הוליד לימים את התיאור החותם את שירו האחרון של הקובץ "כוכבים בחוץ": "רַק הַבְּכִי וְהַצְּחוֹק לְבַדָּם עוֹד יֵלְכוּ בִּדְרָכֵינוּ הָאֵלּוּ, / עַד יִפְּלוּ בְּלִי אוֹיֵב וּבְלִי קְרָב"). מתואר כאן אתר כמו-מיתולוגי, כדוגמת זה שבשירו של ביאליק "הציץ ומת", שבּוֹ הגיבור חותר  אל "גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם." ואולם, חרף הריחוק וההמראה אל מחוזות טרנסצנדנטיים עליונים, קמאיים ועתידיים, ניכר כאן גם מאבקו של המשורר הצעיר בתופעות ארציות מטרידות כגון השִׁכרות וההתמכרות. שיריו הגנוזים של אלתרמן משנות לימודיו בצרפת  מעידות שהוא התמודד ככל הנראה עם המשיכה הבלתי-נשלטת אל "הטיפה המרה" עוד בימֵי עלומיו, אפילו לפני שחיבר את ביכורי יצירתו.

*

השיר הפונה אל נמען שפניו חצויות ("רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן"), ומשולבים בו הרַע והטוב. הוא עוסק בהתפתחותה של האנושות במעלה הדורות וכן בחידות החיים והמוות, אגב שילוב ניגודי המודרני ("חוּטֵי טֶלֶגְרָף") והקמאי ("עוֹלָמוֹת לֹא יְצוּרִים"; קרי, עולמות שעדיין לא נוצרו).  יש לו זיקה – כדברי אילן ברקוביץ –  לשיר "כינור הברזל" מ"כוכבים בחוץ".

בשיר  "כינור הברזל" – אחד משיריו החשובים של קובץ הבכורה שלו –  הפגיש אלתרמן את הכינור מספר בראשית, מימי בניו של קין, עם קטר הרכבת המתכתי ("גַּם הַבַּרְזֶל יוֹדֵעַ עוֹד נַגֵּן וּנְסֹעַ"). אלה הם נושאים שהעסיקו את נתן אלתרמן מראשית ועד אחרית. אצל המשוררים המודרניסטים היתה דמות קין מזוהה עם דמותו של המשורר ה"מקולל"poète maudit)  )  הנווד והיחפן, השרוי באנטגוניזם מתמיד עם החברה הבורגנית.

את דמותו של  קין  ירש אלתרמן עם חבריו המשוררים, בני "אסכולת שלונסקי" משירת בודלר, שלִבָּה נתון היה תמיד למקוללים, הממריאים לשחקים ושומטים משם את האֵל ארצה.  המודרניסטים שחיפשו תמיד את הנון-קונפורמיסטי ואת  האנטי-ממסדי,  העלו על נס את דמותו האוקסימורונית של קין, שניגודים כה רבים שוכנים בתוכה: קין הוא גם עובד אדמה, אך גם נווד חסר קרקע ומולדת; הוא איש  פורע חוק, אך גם איש הנזקק לעזרת החוק; הוא רוצח חסר רחמים, אך גם דמות טרגית הזקוקה לרחמים ולמחסה – דמות מסוּכּנת ומסכּנה כאחת. צאצאו, תובל קין,  נודע כ"לֹטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל," וצאצא אחר שלו – יוּבל – היה "אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב." המשורר המודרניסט "המקולל", שכינורו הוא כינור הברזל, מצמיד אפוא את מעשי ידיהם של תובל קין ושל יוּבל: החרושת והנגינה – "עולם המעשים" ו"עולם האצילות".

ואין לשכוח: קין מסמל אמנם את עולמם של עובדי האדמה שקורבנם לא נרצה, אך  אחד מבניו בנה עיר. משמע, דמותו של קין נקשרת  גם בעולם הישן האגררי שהכזיב, אך גם בעולם המודרני האוּרבּני, שהוא לב לִבּהּ של השירה המודרניסטית מ"אסכולת שלונסקי". לגבי משורר כדוגמת אלתרמן, שבחר לעזוב את מקצוע החקלאות ולהמירו בחיים בוהמייניים ובכתיבת שירים אוּרבּניים, בחר בדמותו  של קין כבאחת מדמויות הקבע של יצירתו, לסוגיהָ ולתקופותיה.

דמות זו בולטת במיוחד בשירו של אלתרמן "איגרת" ("כוכבים בחוץ") שבּוֹ רוצח אח את אחיו. בסופו של דבר  נפשו ה"תמימה" (הנאיבית, השלֵמה) והחיגרת כאחת של האני-המשורר הרוצח נודדת אל מקום מנוחתה. דמות קין המשיכה ללַוות את יצירת אלתרמן עד ליצירתו ה"פרוזאית" האחרונה "המסכה האחרונה". גם בשיר "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן" מדובר על אדם אחד, שבקִרבּוֹ שוכנים שניים: האחד הוא "רֵעִי הַשָּׁחֹר וְלָבָן", ודווקא בו – שבתוכו הצד השחור הוא הדומיננטי – טמון הטל: טל הנעורים והתחייה. השני הוא "רֵעִי הַלָּבָן וְשָׁחֹר", ודווקא בו – שבקִרבּוֹ הצד הלבן הוא הדומיננטי – טמון המוות ("לִבּוֹ כִּפְנֵי הַדּוּמָה").

יוצא אפוא שלפנינו אמנם שיר בוסר, שראוי היה שייגנז,  אך חוקרי הספרות  ואוהבי יצירתו של אלתרמן יכולים לגלות בתוכו ניצנים של מוטיבים רבים שעתידים היו לפרנס את יצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה – למן מחברת "שירים מפריז", שהביא אִתו ארצה בשובו מלימודיו בצרפת, ועד למחזהו האחרון "ימי אוּר האחרונים" שנמצא במגירת שולחנו אחרי מותו.   

זיוה שמיר

* נוסח מורחב של מאמר  שפורסם במוסף לספרות של עיתון "הארץ" מיום   20.12.2020

* * *

אורי הייטנר

1. ממשלת בנט – פוסט מורטום

ממשלת בנט כשלה במבחן ההישרדות. זהו מבחן חשוב, כי אי עמידה בו, אינה מאפשרת התמודדות עם שאר המבחנים. בנט לא הצליח להתנהל פוליטית, ולכן הוא כיהן שנה ושבוע, פחות מכל ראש ממשלה אחר.

אילו היתה הלימה בין תפקודה של ממשלה, עשייתה והישגיה לבין מצבה הפוליטי והישרדותה, כישלונו הפוליטי של בנט אמור היה להצביע על כישלונה התפקודי של ממשלתו. אך למרבה הצער, הקשר בין השניים רופף למדיי, אם לנקוט לשון המעטה. למרבה הצער, הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו עוד ועוד שיעורים ב"צדיק ורע לו" ועוד יותר מכך, ב"רשע וטוב לו." ולכן, ראוי לנתח את שנת כהונתו של בנט, גם בהתעלם מהכישלון הפוליטי. ולמיטב הכרתי בנט היה ראש ממשלה מצוין, שהנהיג בתבונה, באחריות ובממלכתיות ממשלה מצוינת.

כל ממשלה נבחנת בשני מדדים – בחינה אובייקטיבית של עשייתה למען הציבור ובחינה אידיאולוגית של מדיניותה, שהיא סובייקטיבית, בהתאם להשקפה האישי של כל אזרח. בבחינה האידיאולוגית, אדם שדעתו שונה משלי, יראה בשלילה מדיניות חיובית בעיניי ולהיפך. כאשר אני משבח את הממשלה, השבחים הם בשתי הבחינות. הישגי הממשלה בולטים בעיקר בהשוואה לקודמותיה בנושאים רבים.

ממשלת בנט היתה ממשלת שינוי. אחרי 12 שנים, זכינו שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. היתה זו ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בעשור האחרון בנגב, בגליל ובערים המעורבות, ואף שהיא מילאה את תפקידה שנה אחת בלבד, כבר היו לכך תוצאות בשטח, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. אחרי שנים של שלטון שנבנה מחרחור ריב ומדון בין קבוצות בישראל, ממשלת בנט נשאה את דגל האחדות הלאומית, שיתוף הפעולה בין יריבים אידיאולוגיים למען האינטרס הלאומי המשותף ולמען אזרחי ישראל. אציג אחדים מן ההישגים:

שר התקשורת יועז הנדל הוביל את מהפיכת הסיבים, שהזניקה את ישראל מאזור חיוג העולם השלישי, לטופ העולמי בתחום הזה, בתוך שנה! ישראל היא המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים, ובוודאי בחיבור של אזורי ספר ופריפריה מועטי אוכלוסין, שאין כל היגיון "כלכלי" לחברם, אך יש לכך היגיון ציוני. הוא הוביל את רפורמת הסלולר החרדי, שתשחרר את האזרחים החרדים מהתלות המאפיוזית בבעלי זרוע וכסף, ומשליטת העסקונה החרדית בחייהם. ובנוסף לאלה, הוא הוביל עוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט.

שר המשפטים גדעון סער הוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. הישגו הגדול הוא המינויים הרבים של שופטים ושל בכירים במערכת המשפט, לאחר שנים של הזנחה. כך גם חוקים ושינויים כמו שימוע למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון, חוקים להגנת החשודים והנאשמים, מפני הסתמכות על ראיות שהושגו בדרך בלתי חוקית. חקיקה שנתנה כלים במלחמה בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי. חבל שבזמן הקצר של כהונת הממשלה, הוא לא הספיק לבצע את הרפורמה בתפקיד היועמ"ש ופיצולו בין תפקיד היועץ ותפקיד התובע הראשי.

השר לביטחון פנים עמר בר-לב קידם את שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה.

שר הדתות מתן כהנא הוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה).

שר התרבות חילי טרופר הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו הצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה.

וכן הלאה, וכן הלאה, ניתן להציג את הישגיו של כל שר בתחום אחריותו. לא פחות חשוב, הוא שכולם יחד השכילו לשלב ידיים להצלחת הממשלה.

ברצוני להתמקד במאמר זה, דווקא בבחינה האידיאולוגית, מזווית הראיה שלי. איני מקבל את החלוקה האנכרוניסטית של "שמאל" ו"ימין", אך על פי ההגדרות המקובלות, בנושא חוץ וביטחון היתה זו ממשלה "ימנית". בהגדרות שלי, היתה זו ממשלה של אקטיביזם ציוני ואקטיביזם ביטחוני.

מרבית ראשי הממשלות מהימין, קיבלו החלטות המנוגדות לדרך הימין שבשמה נבחרו. בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובי סיני. הוא חתם על הכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי והציע את תוכנית האוטונומיה. שמיר דבק יותר מאחרים בדרכה המדינית של מפלגתו. עם זאת, הוא הלך לוועידה הבינלאומית במדריד, אחרי שנים שבהן התנגד נחרצות לוועידה כזו, ובמלחמת המפרץ הוא הבליג על ירי הטילים לעבר ישראל. שרון היה הפטרון של ההתיישבות ביש"ע. הוא עלה לשלטון על בסיס העיקרון של "דין נצרים כדין תל-אביב." והוא הוביל לתוכנית ההתנתקות, לנסיגה מרצועת עזה עד קווי 4.6.67 ולעקירת גוש קטיף וכבונוס עקר גם את יישובי צפון השומרון.

נתניהו שהוביל את ההתנגדות לאוסלו, חתם על הסכם חברון ונסוג מרוב שטחי העיר ומשטחים נוספים ביו"ש בעקבות הסכם וואי. הוא הביע בנאום בר-אילן תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית. הוא ניהל מו"מ עם אסד האב ועם אסד הבן על נסיגה מהגולן לקווי 4.6.67 ועקירת היישובים. אף שבמשך שנים הוא נשא את דגל העמידה האיתנה מול הטרור ואת נס ההתנגדות לעסקאות חלופין עם ארגוני הטרור והיה למותג בינלאומי של עמידה נחרצת מול הטרור, הוא חתם על עסקת שליט, שבה שוחררו למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים, וחלקם שבו ורצחו יהודים אחרי שחרורם. הוא הבליג על טרור ההצתות מגבול עזה וממש בימים האחרונים לשלטונו אסר על מצעד הדגלים לעבור בשער שכם. כשר בממשלת שרון הוא הצביע בממשלה ובכנסת בעד עקירת גוש קטיף.

ראש הממשלה היחיד מן הימין שאינו נמנה עם הרשימה הזו הוא בנט. בשנת שלטונו, הוא לא סטה כהוא זה מדרכו המדינית-ביטחונית. להבדיל מכל קודמיו, אי אפשר להצביע על רשימת החלטות "שמאלניות" שלו. ודווקא הוא עבר מסע הסתה והכפשה חסר תקדים, קריאות "שמאלן", "בוגד" ו"נוכל" ואיומים על חייו ועל חיי בני משפחתו. למה הם רדפו אותו? אך ורק מסיבה אחת: בשל עצם העובדה שהוא יושב על כיסא ראש הממשלה, שרשום בטאבו על שמו של מי שנסוג מחברון, שיחרר מחבלים ורוצחים, הסכים לנסיגה מהגולן, הבליג על טרור ההצתות ותמך בהתנתקות. מתנגדי בנט, שאינם יכולים להצביע על החלטות ומעשים של ממשלתו, המנוגדים להשקפת עולמו ולמדיניותה של ימינה, מצביעים על כך שהוא הקים ממשלה עם מרצ ועם רע"ם, "תומכי הטרור", שכנראה כשרים לשבת רק בקואליציה, שבראשה עומד אבו-יאיר.

אולם במה נבחן ראש הממשלה – במדיניותו, בהחלטותיו ובמעשיו או בהרכב ממשלתו? הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תוכנית שלא היתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה.

 דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. העובדה שכל הפעולות הללו נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו. אני, יודע קשה להתמודד באמצעות עובדות עם עוצמת הרמקולים של תעשיית השקרים הביביסטית. אך אלו העובדות, זאת האמת. אין אחרת.

* פורסם לראשונה באתר "דיומא"

2. צרור הערות ‏10.8.22

* הניסוי הצליח – מבצע "עלות השחר", ובעיקר היוזמה הישראלית ולא ההמתנה לפיגוע ורק אחריו תגובה ישראלית, הם ההוכחה הסופית, החד-משמעית והניצחת, שקמפיין "הממשלה ששבויה בידי האחים המוסלמים וידיה כבולות בלה בלה בלה" הוא שקר וכזב; שקר נתעב ועלילה בזויה.

* ההצלחה של גא"פ – האזרחים והילדים היחידים שמחבלי הג'יהאד האיסלמי הצליחו לרצוח, הם פלשתינאים.

* טרגדיה נוראית – מותם של ילדים הוא טרגדיה נוראית. כאב עצום. אבל אם המחבלים רצחו ילדים, אני שמח שאלה לא ילדים ישראלים. ואם נספו ילדים פלשתינאים, טוב שזה לא מאש כוחותינו.

* עסקאות עקובות מדם – שר הביטחון גנץ קורא לעסקת חילופי שבויים עם חמאס. חשוב לקיים שיח ציבורי על העסקה, כדי שלא נחזור על שגיאות העבר ונחתום שוב על עסקה שתשחרר המוני מחבלים ובהם רוצחים. העסקאות הללו עקובות מדם. תמורת שני חללי צה"ל, עלינו לשחרר את כל גופות המחבלים שבידינו, אך אפילו לא מחבל חי אחד. תמורת שני האזרחים החטופים, יש לשחרר מחבלים במיספר סביר. מה פירוש מספר סביר? אחד תמורת אחד. אפשר גם קצת יותר, אך אלה הפרופורציות.

* צבע אדום הורי – כשאסף היה בשנת שרות ב"עוטף עזה", התחברנו לאפליקציה של פיקוד העורף, שהפעילה אצלנו התרעה כשהיה "צבע אדום" בעין השלושה. לא אחת הוקפצנו בלילה. כשדיברנו עם אסף בבוקר, הסתבר שהוא לא התעורר ולא ידע על האזעקה. החדר שלו היה הממ"ד.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי התארח בתוכניתה של איילה חסון בערוץ 13, ושימש כדובר הג'יהאד האסלאמי. השתלח ללא רסן במדינת ישראל ובצה"ל. הביע תמיכה ללא סייג בג'יהאד האסלמי, המשגר מאות רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. זה לא חדש. בכל עימות ובכל מלחמה, הוא מתייצב לצד האוייב בתמיכה מלאה ומשמש כגיס חמישי מטעמו בתקשורת הישראלית, שמתמסרת אליו ברצון.

והיה שם גם רגע קומי. יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה, גאה בישראליותו וגאה בערביותו, השתתף בפאנל, תקף את הטרור והביע תמיכה במדינת ישראל. גדעון לוי דיבר עליו במיאוס, וחזר אינספור פעמים על המילה "משת"פ". כלומר, ערבי שאינו תומך בהשמדת ישראל ואינו מצדד בטרור הרצחני, הוא... משת"פ. ומי אומר זאת? המשת"פ המוחלט.

* דבר המשת"פ – גדעון לוי, שונא ישראל, התומך בטרור והמעריץ את נתניהו, כתב: "חמישה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד השולף המהיר במערב, וכבר יאיר לפיד מוציא את הצבא למלחמה. לא היה בתולדות ישראל ראש ממשלה שמיהר כל כך להרוג. כל תיקי נתניהו מחווירים למול הפשע הזה: יציאה למלחמה מיותרת שלא תתרום דבר חוץ מהקזת דם נוסף, רובו פלסטיני. גם כל מחדלי נתניהו מחווירים למול האיפוק היחסי (זולת מבצע 'צוק איתן' המזעזע) שהפגין בהפעלת הכוח הצבאי בימי שלטונו – הַמשיכו להתרגש מהסיגרים. לפחות נתניהו אינו צריך להראות שהוא מאצ'ו, כמו לפיד."

אגב, את עיקר חיצי הרעל בפשקוויל הוא שיגר לעבר מרב מיכאלי, בשל תמיכתה הבלתי מסויגת במבצע.

* הכישלון של בן גביר – אחד ההישגים של מבצע "עלות השחר" הוא כישלונו של בן-גביר להצית את ירושלים בביקורו בהר הבית.

* הראויים בליכוד – בבחירות המקדימות בליכוד, אני מאחל הצלחה ליולי אדלשטיין. יולי אדלשטיין הוכיח את עצמו כמנהיג ממלכתי, שזו תופעה כמעט בלתי אפשרית בליכוד הביביסטי. כיו"ר הכנסת הוא נהג בממלכתיות ולא היסס להתעמת, בהגנה על כבוד הכנסת והדמוקרטיה, עם נתניהו, תוך נכונות לשלם מחיר כבד בקרב ה"בייס", כפי שאכן קרה. תעשיית השקרים וההסתה סימנה אותו לא אחת (בעיקר בשל החטא הבלתי נסלח – היבחרו למקום הראשון בפריימריז, כלומר השני ברשימה. כל מי שהעזר להיבחר, הפך לאוייב המשפחה), הסיתה נגדו בגסות ובאלימות, תוך הפצת עלילות ושקרים עליו ועל משפחתו. אני יודע שיש המערערים על הגדרתו כממלכתי, בשל התפטרותו מתפקיד יו"ר הכנסת כדי שלא לבצע את פסיקת בג"ץ. ההיפך הוא הנכון. הוא הוכיח ממלכתיות בכך שלא כפר לרגע בחובה לציית לפסיקה, וכיוון שהיא מנוגדת למצפונו – התפטר. אגב, הוא גם צדק בעמדתו לגבי ההתערבות הבלתי ראויה של בג"ץ בהתנהלות הכנסת. יולי אדלשטיין נכנס לתפקיד הקשה של שר הבריאות, בתקופה הקשה של שיא הקורונה, ועמד בתפקידו בהצלחה רבה וזכה לשבחים מכל בעלי המקצוע. בכך הוא הפריך את התדמית ה"נשיאותית", של מנהיג הראוי לתפקידים ייצוגיים, אך לא ביצועיים. הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר במבחן הביצועי.

יולי אדלשטיין הוא סמל ציוני, כמסורב עלייה, אסיר ציון ומתיישב בגוש עציון. הוא גם היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בקדנציה של ברק כרוה"מ. הוא גילה אומץ פוליטי כאשר קרא תיגר על נתניהו והודיע שיתמודד נגדו, למרות שבסופו של דבר חזר בו. אין ספק שנתניהו ואנשיו יעשו הכול כדי לחסל אותו פוליטית ולהדיר אותו מן הרשימה או לפחות מן הצמרת. אני מקווה שכמו בעבר, מצביעי הליכוד יהיו חכמים ועצמאיים יותר, ושאדלשטיין ינצח בפריימריז.

המועמד השני שאני מאחל לו הצלחה הוא אלוף (מיל') עוזי דיין, מי שהיה, בין השאר, מפקד סיירת מטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל. גילוי נאות – עוזי ואני חברים, זה למעלה מעשרים שנה. הקשר בינינו החל כאשר עוזי הוביל את אמנת כינרת. הזמנתי אותו להרצות עליה במתנ"ס הגולן, אותו ניהלתי אז, ומאז אנו בקשר. אני משתתף באופן קבוע בכנס שדרות לחברה שעוזי הקים והוא עומד בראשו. הייתי חבר במועצה הציונית הישראלית שעוזי עמד בראשו. הייתי עימו בפורום שהקים (שלא הצליח להתרומם) לחיזוק ההתיישבות בישראל והעלאת קרנה בציבור הישראלי. עוזי צרף אותי לעמותת "מבטחי ישראל", פורום מפקדים לאומי. בשנה האחרונה פרשתי מהעמותה, לאחר שהשתלטו עליה ביביסטים סותמי פיות.

בבחירות 2006, הצבעתי לכנסת למפלגת "תפנית" בהנהגתו, שהציבה בראש מעייניה את המלחמה בשחיתות. אני מודה, ועוזי יודע זאת, שאני מאוכזב מעצם חברותו בליכוד והליכתו אחרי נתניהו. ממי שנשא את דגל המלחמה בשחיתות, הציפיה שלי אחרת. במהלך השנים, גם השקפתו המדינית ביטחונית הקצינה, והוא הלך ימינה ביחס לעמדותיו בעבר. ויחד עם זאת, בנוסף להערכתי הגדולה למנהיגותו, לתבונתו ולכישרונותיו, אני חש גם היום קירבה אידיאולוגית רבה אליו, במכלול תפיסת העולם הציונית, החתירה לגיבוש הסכמה לאומית רחבה סביב ערכי הציונות הממלכתית, וגישתו החברתית העצמאית, שאינה נסחפת אחרי האוטומט הניאו-ליברלי. אני בטוח שעוזי יכול לתרום תרומה ייחודית למדינת ישראל כח"כ או שר, ואני מייחל להצלחתו.

אני מאחל כישלון ותבוסה לאנשי לה-פמיליה הפרלמנטרית; כנופיית הח"כים החוליגנית שהתפרעה והשתוללה בישיבות הכנסת בשנה האחרונה. בראש הכנופיה, אמסלם החוליגן, למרות שאני מעריך את העובדה שהוא לא הצית צמיגים בהפרות הסדר שהוביל, ועמו אטבריאן, קרעי ושות'. אני יודע שהם פופולריים מאוד בבייס הביביסטי, אבל אני מקווה שמאחורי הפרגוד חברי הליכוד יגלו בגרות ואחריות ויכו בהם. אני מאחל בכל ליבי כישלון גם לארז תדמור, האידיאולוג של הביביזם הרדיקלי. הוא נושא הדגל של מהפכת הדה-בגיניזציה של הליכוד, והמרת הממלכתיות, הדבקות במדינת החוק, הכבוד למוסדות המדינה, האמונה בעליונות המשפט והכבוד לשירות הציבורי, שאיפיינו את הליכוד של בגין ושמיר – ברדיקליות פופוליסטית, תחת כותרת הכזב "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל." הוא הנשא הראשי של תאוריות הקונספירציה על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, מין פרוטוקולים של זקני השמאל, ששולטים במערכות המשפט, בשירות הציבורי, בתקשורת ובאקדמיה והם השליטים האמיתיים של המדינה. הוא חותר לפוטש נגד כל המוסדות, הצפתם באנ"ש והכפפתם למנהיג העליון, נתניהו. לא בכדי, נתניהו ממליץ בחום על המניפסט שלו. הוא איש מסוכן מאוד, ואני מקווה מאוד שלא ייבחר.

* הראויים במפלגת העבודה – בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אני מאחל הצלחה לרב גלעד קריב שליט"א. הרב קריב הוא אדם ספוג בערכים יהודיים וציוניים ובידע רב ביהדות על כל מכמניה ואוצרותיה. הוא דוגל ביהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כאהרון, הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. הרב קריב עמד לאורך שנים בראש התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ומי שנחשף אליו ולפעילותו הציבורית והפרלמנטרית בלב פתוח ונפש חפצה – יגלה במהרה עד כמה מופרכת ההסתה נגד היהדות הרפורמית, שמבוססת על בורות, פייק-ניוז ושנאה. כח"כ, הרב קריב פעל רבות למען צדק חברתי, לקידום המשפט בישראל, כיו"ר ועדת החוקה, ובמאבק נגד הגזענות והכהניזם. מערכת היחסים בינו לבין הח"כים החרדים היא של חרם ומלחמה פרועה חד-צדדית שלהם נגדו, שנענית בכבוד רב שהוא רוחש להם ולדרכם. עליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פ"ח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה' ל"א): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ." גילוי נאות, אני בקשר עם הרב גלעד קריב זה כעשרים שנה, אירחתי אותו פעמים אחדות במתנ"ס הגולן וישבנו יחד במוסדות עמותת "פנים" – עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. לא תמיד אני מסכים עם דעותיו, אך תמיד נהנה לשמוע את התובנות שלו, הנובעות משורשים עמוקים ביהדות ובציונות.

אני מאחל הצלחה גם ליאיא פינק. כמו הרב קריב, גם יאיא הוא יהודי דתי, חובש כיפה סרוגה, אך להבדיל מהרב קריב, הוא יהודי דתי אורתודוקסי. הדתיות שלו אינה "היה דוס בביתך ו'כלל ישראלי'בפעילותך הפוליטית". נהפוך הוא, הפעילות הציבורית והפוליטית שלו נובעת מן הדתיות שלו, מדבקותו בערכי הצדק החברתי ביהדות, כפי שבאים לידי ביטוי בחוקים הסוציאליים בתורה, בחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל ובמסורת הציונות הדתית, שעד לפני כעשור נשאה את הדגל החברתי. יאיא עבד עם שלי יחימוביץ' וכמוה גם הוא יישא את דגל הצדק החברתי. [ההערה נכתב לפני הפריימריז].

* יאיר גולן או זהבה גלאון – יאיר גולן הביע תמיכה במבצע "עלות השחר", הגדיר אותו כמבצע של אין ברירה, כמבצע "מדויק ונכון". זהבה גלאון יצאה נגד המבצע ותקפה את הממשלה, שמפלגתה – שעל הנהגתה היא מתמודדת, חברה בה, על היציאה למבצע. התשובה לשאלה מי מבין השניים עדיף, בראיה כלל ישראלית, כמנהיג מרצ, ברורה.

המתקפה המרכזית של גולן על זהבה גלאון, הוא שהיא מתנערת מהציונות, בעוד הוא דבק בציונות ובהגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית. גלאון עצמה מבהירה שהיא, באופן אישי, ציונית, אך נגד הגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית, כי יש בה מקום לציונים וללא ציונים. זו אמירה מוזרה. הזהות הציונית אינה זהות מוּלדת, כמו זהותה כאישה או כיהודייה, אלא זהות אידיאולוגית. אדם פוליטי, מנסה ליישם את האידיאולוגיה שלו באמצעות מפלגה פוליטית. מה משמעות זהותה כציונית, אם היא רוצה שהמפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת, לא תהיה ציונית? איך בדיוק היא רוצה לקדם את האידיאולוגיה הציונית, שלטענתה זו האידיאולוגיה שלה, אם המפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת לא תהיה ציונית?

מכל מנהיגי מרצ לדורותיהם, משולמית אלוני עד ניצן הורוביץ, גלאון היא הרדיקלית ביותר. היא מאמינה פנאטית בדת "זכויות האדם"; דת המשתמשת בשיח הזכויות ככלי למאבק נגד מדינת ישראל. יאיר גולן, לעומתה, מתון בדעותיו יותר מכל מנהיגי מרצ עד כה. הוא התבטא לא פעם נגד נסיגה מהגולן. הוא מרבה לדבר על הצורך בהיפרדות מהפלשתינאים, אך מציג זאת מצד האינטרס במדינה יהודית עם רוב יהודי, ולא מציג את ישיבתנו ביו"ש כגזל. לא שמעתי מפיו אף פעם מה צריך להיות גבול הקבע של ישראל. חבר משותף אמר לי שגולן תומך בפשרה טריטוריאלית ברוח תוכנית אלון. איני יודע אם זה נכון. אם כן, ברור שמדובר במרחק עצום מעמדות מרצ. בראיון לפני ימים אחדים, הוא אמר: "אין על מה לדבר עם הפלשתינאים, ובעיקר אין עם מי לדבר שם."

אין ספק שגולן מביא רוח אחרת למרצ, השונה מה-DNA שלה (לכן, להערכתי סיכוייו לנצח נמוכים). אמר לי חבר, פעיל מרצ, לפני שבועות אחדים, שאם זהבה גלאון לא תתמודד נגד גולן, הוא יתמודד נגדו וינצח. "כל חבר מרצ שיתמודד נגדו ינצח. מה לנו ולגנרלים?" הוא אמר.

הבעיה העיקרית של גולן היא הג'ורה שלו. לעיתים נדמה שהוא מתקנא ביאיר אחר, הבן של, ומנסה להתחרות בשיח השיסוי והשנאה שלו.

החטא החמור ביותר של יאיר גולן הוא נאום התהליכים, שייזכר לדיראון עולם. בעצרת ממלכתית, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נאם בשם צה"ל סגן הרמטכ"ל, לבוש במדי ייצוג של צה"ל, ובנאום כתוב, לא בפליטת פה בסערת ויכוח, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מי שטוען שהוא לא השווה – חוטא לאמת. מי שבנאום בשנת 2016 מדבר על ישראל במונחי תהליכים שמזכירים את גרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה – למה הוא מתכוון, בדיוק? כל מי שיודע קצת חשבון וקצת היסטוריה יודע מה קרה בגרמניה בין השנים 1926-1946.

נאום התהליכים היה קו פרשת המים בשמאל הישראלי. עד לאותו נאום, ההשוואה לגרמניה הנאצית היתה נחלת השמאל האנטי ציוני הרדיקלי בלבד. הוא כיכב ברחוב שוקן ובמק"י. ברגע שגולן, בסמכות של סגן הרמטכ"ל, נשא את הנאום הזה – הסכר נפרץ. ההתייצבות האוטומטית של השמאל הישראלי להגנתו, היתה חמורה יותר מהנאום עצמו. במאמר שפירסמתי למחרת הנאום ב"ישראל היום" קראתי להדיח אותו לאלתר מתפקידו. חבל מאוד שהוא לא הודח, כמסר חינוכי לאזרחי ישראל. למרות זאת, בברירה בין גלאון לגולן, ודאי שגולן עדיף.

* עסקנצ'יק – במשך עשרות שנים, ישראל פועלת להסדר עם ארה"ב, שיבטל את הצורך בוויזה. זהו אינטרס ציבורי, לטובת הציבור, להקל על הציבור. והנה, סוף סוף הגענו לכך, בממשלת בנט, בפעולה נמרצת ומוצלחת של שרת הפנים איילת שקד.  כדי להוציא זאת לפועל, יש צורך בחקיקה. וכאן, האופוזיציה למדינה הכשילה את המהלך והודיעה שתתנגד. הרי אופוזיציה למדינה, מעצם טיבה, לא פועלת למען אזרחי ישראל. יש לה אינטרסים חשובים יותר. התירוץ הבזוי היה "אין זה תפקידנו להציל את הממשלה" בלה בלה בלה, והחסידים השוטים קנו את ההבל ודקלמו אותו. "תפקידנו להפיל את הממשלה" בלה בלה בלה.

אז יש לי חדשות. הממשלה נפלה. זהו, אין יותר בעייה. הצבעה בעד אזרחי ישראל לא תציל את הממשלה. אבל האופוזיציה למדינה ממשיכה לסכל את ההצבעה. למה? כי אמנם זה טוב לאזרחי ישראל, אבל הקרדיט ילך לאיילת שקד. ומה חשוב יותר? האינטרס של אזרחי ישראל, או איזה קרדיט דפוק? נתניהו מקווה שינצח בבחירות ואז יעביר את זה בכנסת והוא יזכה בקרדיט. איזה איש קטן, ציני, עסקנצ'יק סוג ז'. [אהוד: אכן, לעומתך הוא לא רק איש קטן אלא חיידק].

* תשעה באב של כולם – בשנת 2001, בשנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות משותפת של חילונים ודתיים בליל תשעה באב ביונתן, תחת הכותרת "תשעה באב של כולם." נפגשנו כחצי שעה לאחר סיום קריאת מגילת איכה. הרי מה לחילונים ולקריאת המגילה... המפגש כלל הרצאה ודיון, והוא היה מוצלח ביותר.

חמש שנים רצופות נפגשנו ביונתן. הפעם האחרונה היתה ב-2005, ערב חורבן גוש קטיף. כעבור שנה עברנו לנטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. שעות אחדות טרם האירוע, נפלה רקטה בנטור. החלטנו לקיים את האירוע כרגיל. מספר הנוכחים היה קטן מהרגיל, אך בעצם קיום האירוע ראינו ניצחון על חיזבאללה, המנסה לשבש את חיינו. במפגש בנטור חוללנו שינוי במתכונת – התחלנו את ההתכנסות בקריאת מגילת איכה. הוצבה מחיצה בין גברים לנשים, שהוסרה מיד אחרי הקריאה ותחילת ההרצאה והשיח. מאז, קריאת המגילה היתה למרכיב משמעותי מאוד בהתכנסות. לרוב החילונים, זו החשיפה הראשונה לקריאת המגילה.

ב-2010 סיימתי את תפקידי ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית באצבע הגליל. ייסדתי אירוע דומה בקריית שמונה, בכיכר צה"ל (ב-2011 האירוע היה במאהל המחאה החברתית). אף שהאירוע נערך בשיתוף עם המועצה הדתית של קריית שמונה, הקריאה היתה משותפת של גברים ונשים. לא רק הישיבה היתה בצוותא, אלא גם הקריאה עצמה. חילקנו את הקריאה לחמשת פרקי המגילה, כל פרק הוקרא, בטעמי מגילת איכה, בפי אדם אחר. שלושה פרקים בפי גברים (ואני בתוכם) ושנים בפי נשים. איך זה קרה? לדעתי, הסיבה לכך היא הרוח הסובלנית של המסורתיות המזרחית, שהיא רוחה של העיר. סיפרתי על כך בטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן" והבעתי צער על כך שאצלנו, בגולן, הדבר אינו אפשרי, והבעתי משאלה, שבעתיד כך יהיה גם אצלנו. לצערי, אחרי שסיימתי את תפקידי לא היה המשך לאירוע בקריית שמונה, ומאוחר יותר גם המרכז נסגר. לעומת זאת, האירוע של מתנ"ס הגולן נמשך כל השנים, ולמעט שנותיי ב"יובלים", אני מקפיד ליטול בו חלק ואני גם בצוות ההיגוי. אני ממש נרגש וגאה, שהאירוע היה למסורת, והוא מתקיים זו השנה ה-22.

בשנים האחרונות האירוע שודרג – התחלנו לקיים אותו בבתי הכנסת העתיקים של הגולן. קשה לתאר איזה עומק של משמעות ואיזו סמליות יש להתכנסות כזו, בתשעה באב, בבתי כנסת שחרבו ושוקמו. איזה הוד של קדושה נוסף לאירוע. ויתרון נוסף – בבתי הכנסת העתיקים אין מחיצה בין גברים לנשים. כן, בתקופת המשנה והתלמוד לא היתה הפרדה כזו. בשנה הראשונה, היתה התארגנות ספונטנית לאזור של גברים, אזור של נשים ואזור מעורב. משנה לשנה הפך האירוע כולו, בהדרגה, למעורב. יש לציין, שרוב המשתתפים הם דתיים אורתודוקסים, שכל השנה מתפללים בנפרד, ורק בערב המשותף הזה, הם יושבים גברים לצד נשותיהם, וכולנו יחד יושבים על הרצפה ומקוננים את מגילת איכה ולאחר מכן דנים לעומק בעניינים שברומו של עולם.

ראוי לציין, שלא הייתה על כך שום החלטה. לא החלטנו שהקריאה מעורבת, לא פרסמנו זאת; זה פשוט קרה באופן טבעי, ספונטני. והאנשים באים לאירוע, מתוך ידיעה שכזה הוא, ואולי דווקא בשל כך. השנה היו עוד שני שדרוגים לאירוע. האחד, הוא שלראשונה היה זה אירוע משותף עם קצרין. ערכנו אותו בבית הכנסת בקצרין העתיקה.

השדרוג השני נוגע לאופן קריאת המגילה. מארגנות האירוע פנו לחבריי איתן מור יוסף מקצרין (לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, וחברי לבית המדרש "מעגלים") וענבר ארליך ממרום גולן, דתי וחילונית, להנחות את האירוע. ענבר, שהשתתפה באחד האירועים שארגנתי והנחיתי בקריית שמונה, ביקשה שהפעם גם אצלנו תהיה קריאה משותפת, של קוראים וקוראות. הסיכום היה, שיהיו שני מעגלי קריאה. האחד של בעל קריאה אחד, גבר, והשני של בעלות ובעלי קריאה.

כאשר הדבר פורסם, הוא עורר תרעומת. והתרעומת לא היתה על כך שיש קריאה משותפת של גברים ונשים, אלא שיש שני מעגלים נפרדים. המגיבים ראו בכך פגיעה באופי של האירוע, שמתאפיין כולו ביחד המשותף של כולנו. מעטים אף נמנעו מלהשתתף בו, מהטעם הזה. מטרת ההפרדה לשני מעגלים, הייתה לאפשר את הבחירה, כך שגם נשים תוכלנה לקרוא, אך גם אנשים המתנגדים לקריאת נשים, יוכלו למצוא את מקומם. הן זהו "תשעה באב של כולם." אני הייתי אחד מהקוראים במעגל המשותף. לשמחתי, אולי אף להפתעתי, לא היה זה מעגל של חילונים בלבד, אלא היו בו גם דתיים. בדיעבד, וגם משיחות עם כמה מן המשתתפים אחרי האירוע, נראה לי שמי שבאים לאירוע שבו יושבים יחד גברים ונשים בקריאת המגילה – לא תהיה להם בעייה שנשים תקראנה במגילה. הרי ברור שאין כאן שום איסור הלכתי. אבל נכון שהמהלך הזה יתקדם קמעה קמעה, באופן אבולוציוני, כפי שהיה עד היום. הצעתי לשלוח לכל המשתתפים שאלון משוב, שבו יתבקשו להתייחס לנושא.

* סור מרע – הנושא השנתי של מפגש "תשעה באב של כולם" בגולן, היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת." ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות היתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמיתי שלך?"

על כך השבתי: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית."

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים. אבל זה טוב ללמוד לדבר גם עם מי שכן מסכים איתך. גם זה לא מובן מאליו בימינו."

ועוד כתבתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים איתי ואיני מסכים איתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית."

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם'."

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף וענבר ארליך. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד. פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי היתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכול לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו."

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* מה הטעם בוויכוח עקר – אחד המשתתפים בחברותא בהנחייתי, היה חברי הטוב הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור. הוא צידד בעמדתי. אולם בעבר דעתו היתה שונה. הוא דגל בפתיחות מוחלטת, בלי קווים אדומים. אפשר לדון ולשוחח עם כולם. וכך, בסוכות תשס"ב (2001), כאשר הוא היה ראש המכינה הקדם צבאית במיצר, הוא אירח פאנל, ביום שבו התארחו במכינה כל ההורים, בהשתתפות הרב שמואל אליהו, פרופ' אילן פפה ואני. אילן פפה הוא פוסט היסטוריון ומטיף אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. בדיון, הרב אליהו לא ממש הצליח להשחיל מילה. היה זה עימות בין פפה לביני. לאחר האירוע, שוחחתי עם אביה, וניסינו לחשוב האם יש טעם לפאנלים עם בעלי דעות כאלה. מה זה נותן? האם עמדה השוללת את עצם קיומה של ישראל ראויה לבמה? האם נכון להמיר שיח בין בני פלוגתא שהמשותף להם הוא טובת מדינת ישראל והם חלוקים בשאלה מהי טובת ישראל, בוויכוח עקר עם אוטואנטישמים?

* חליפוביה – מדי שנה מתכנס הוועד הפועל הציוני, שאני חבר בו, בירושלים (בשנתיים האחרונות הוא התכנס ב"זום"). השנה, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, הוא יתכנס בבאזל. כבר סיפרתי שבהרשמה לכנס התבקשתי לכתוב מה יש להקדים לשמי: פרופסור, דוקטור, רב, גברת או אדון, ולא היה: "אחר". כך שלא היתה לי אפשרות לכתוב: הח'. מה יכולתי לעשות? "אדון", שיקרתי.

השבוע הגיעה התוכנית המלאה. הכנס, בן שלושת הימים, יכלול גם אירוע גאלה. ושם נכתב: קוד לבוש – רשמי וחגיגי. מבועת ומבוהל הצגתי זאת לאשתי. החיוך על שפתיה הבהיר לי שאשר יגורתי, בא לי. איך משיגים פטור על סעיף חליפוביה?

* ביד הלשון: קיבוץ גלעד –הקדשתי בעבר מספר פינות ליישובים שהתנגדו לשם המקורי שקיבלו מהמוסדות המיישבים (לפני קום המדינה) או מוועדת השמות הממשלתית (אחרי הקמתה) ובסופו של דבר ניצחו. כזה גם סיפורו של קיבוץ גַּלְעֵד. הקיבוץ, הנמצא ברמות מנשה, בשטח המועצה האזורית מגידו, עלה לקרקע ב-1945. ייסדו אותו חלוצים עולים מגרמניה, מתנועת הבונים ומתנועת החלוץ, בהנהגתם של גיורא וסנטה יוספטל.

השם שניתן למקום בידי המוסדות המיישבים היה אבן יצחק, לזכרו של יצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה, שאדמות האזור נרכשו בכספי תרומתו. אולם המתיישבים התנגדו לכך, והתעקשו להיקרא קיבוץ גַּלְעֵד, לזכר חבריהם ובני משפחותיהם שנספו בשואה, וכאמירה שהקיבוץ החי בארץ ישראל, הוא הגלעד המנציח את שמם. עד שנת 2000, שמו הרשמי של הקיבוץ היה אבן יצחק, אך איש לא הכיר אותו בשם זה ואיש לא השתמש בו. בשנת 2000 התרצתה ועדת השמות, ושינתה את שמו לגלעד, אבן יצחק. כעבור שנים אחדות, השתנה השם לגלעד (אבן יצחק).

אורי הייטנר

* * *

אנו משתתפים באבלה הכבד

של חברתנו פרופ' יפה ברלוביץ

עם לכתו של בן זוגה ד"ר אמנון בלוך

מצא את מנוחתו על הגבעה לרגלי מגדל המים

בבית הקברות הישן בפתח תקוה

* * *

יהודה גור-אריה

טרגדיה לאומית נשכחת

70 שנה לרצח

הסופרים היהודים בברית המועצות

האם מישהו יודע, האם מישהו זוכר, האם מישהו מודע לזה, לטרגדיה הלאומית הנוראה – והנשכחת הזאת, שהתרחשה לפני 70 שנים ברוסיה, מוסקבה, כלא לוביאנקה?

החודש [12 באוגוסט] מלאו 70 שנה לאחד הפשעים הנוראים ביותר שבוצע נגד העם היהודי לאחר השואה. ביום זה, 12 באוגוסט 1952 נרצחו בבריה"מ, בפקודתו הישירה של סטלין, 12 סופרים ומשוררים, מדענים, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, שהיוו למעשה את הצמרת של תרבות היידיש ברוסיה הסובייטית, ומעין נציגות לא-רשמית של 2.25 מיליון יהודים בארץ זו, אל מול השלטון הסובייטי הטוטליטרי, המדכא.

הנרצחים הם:

דוד הופשטיין – בכיר משוררי יידיש ברוסיה,

לייב קוויטקו – משורר,

איציק פֶפֶר – משורר,

פרץ מארקיש – משורר,

דוד ברגלסון – סופר,

בנימין זוסקין – שחקן תיאטרון, מנהל התיאטרון היידי לאחר רציחתו של שלמה                                        מיכואלס ב"תאונת-דכים" מבויימת על-ידי המשטרה החשאית, ה-מ.ג.ב.

יוסף יוזֶפוביץ' – היסטוריון.

בוריס שימֶליוביץ' – רופא בכיר.

אמיליה תאומין – עורכת מילון דיפלומטי.

ליאון תלמי – עיתונאי.

אליהו ואטנברג – עורך בכיר בהוצאת ספרים מתורגמים משפות זרות.

צ'ייקה ואטנברג-אוסטרובסקי –  אשתו, מתרגמת.

עם רצח האישים הללו נגדעה צמרת התרבות של יהודי בריה"מ והֵקִיץ הקֵץ על החיים היהודיים שפרחו ברוסיה במשך מאות בשנים.

"הוועד היהודי האנטיפשיסטי"

בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, הקים השלטון הסובייטי את הגוף הזה, שתפקידו היה לגייס אהדה בארצות המערב [והיהודים שבהן] לעזרה מוראלית וגם כספית לבריה"מ במלחמתה נגד גרמניה הנאצית-הפשיסטית, לפי המינוח הרשמי. בראש הוועד הוצב השחקן והבמאי שלמה מיכואלס, מנהל התיאטרון היידי במוסקבה, ולצידו סופרים, משוררים, אמנים, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, ביניהם חברי מפלגה נאמנים.

לאחר המלחמה המשיך ועד זה לפעול והיווה כתובת בידי היהודים בארץ זו בפניותיהם אל מוסדות השלטון והמפלגה. עד מהרה הפך "הוועד היהודי האנטיפשיסטי" לצנינים בעיני השלטונות, מתוך חשש שהוא מהווה מעין "ממשלת צללים" יהודית בתוך בריה"מ  ומסכן את מעמדה של המעצמה הסובייטית האדירה...

מסע החיסול

בצמרת השלטון והמפלגה [שזה היינו-הך] הוחלט לפרק את הוועד ולחסל את חבריו. בתור צעד ראשון נרצח מיכואלס ב"תאונת דרכים" מבויימת על-ידי ה-מ.ג.ב. המשטרה החשאית האימתנית, שפעלה בהשראתו של סטלין והשליטה טרור ופחד על כל אזרחי בריה"מ.

תוך זמן קצר החל מסע מעצרים של כל חברי הוועד, וכן של מאות יהודים אחרים, "חשודים" ברגשות לאומיים. חלקם שוחררו, אבל עוד רבים נותרו במעצר בכלא לוביאנקה הידוע לשמצה, שם שָכַן המטה של ה-מ.ג.ב.

לבסוף נשארו 14 אנשים בלבד, חברי ה"הוועד היהודי האנטיפשיסטי" לשעבר, ואלה נחקרו במשך שלוש וחצי שנים באשמת "בגידה במולדת", ריגול למען אמריקה ואנגליה, אך בעיקר בעוון עידוד רגשות לאומיים בקרב יהודי בריה"מ. כל השנים האלה הם היו נתונים לחקירות אכזריות, איומים והפחדות, ואף עינויים גופניים, עד שלא יכלו לשאת עוד את הסבל הנורא והם "הודו" בכל האשמות-השווא שטפלו עליהם. הם הועמדו לדין בפני בית-דין צבאי חשאי ו-12 מהם נידונו למוות. עוד אחד מהם, סולומון ברגמן, שהיה סגן-שר לביקורת המדינה, שכב כל הזמן חסר-הכרה בכלא ובמשפט, ומת מאוחר יותר בבית-הסוהר. ורק אחת מהם, הפרופסורית לינה שטרן, חוקרת פיזיולוגיה בכירה, נדונה ל-5 שנות גלות "בלבד".

היידיש – "לשון סתרים"

הסופרים הללו נרדפו לא רק בגלל כתיבתם ביידיש, אלא בגלל עצם היותם יהודים, ושפת יידיש נחשבה בידי הקומוניסטים האנטישמים מעין לשון סתרים, שבה עוררו הסופרים רגשות לאומיים ביהודים – פשע חמור בעיני השלטון הסובייטי. כל יהודי בריה"מ היו חדורי פחד וחרדה.

בשנת 1953 מת סטאלין ואווירת המתח, הפחד והחרדה פגה במקצת.

נשות האסירים המשיכו להתדפק על שערי בתי-הסוהר ומשרדי ה-מ.ג.ב., בשאלות על גורל יקיריהן, וכל הזמן קיבלו אותה תשובה: החקירה עדיין נמשכת... וזאת חודשים רבים לאחר שבעליהן נרצחו. ב-1955 נקראו האלמנות למשרד בית-המשפט העליון במוסקבה, וגנרל של ה-מ.ג.ב. גילה להן שיקיריהן הוצאו להורג. מאוחר יותר, חלקם זוכו ואף קיבלו "ריהביליטציה".

לאחר מכה אנושה זו, חוסלה לא רק צמרת ההנהגה של היהודים בבריה"מ אלא חוסלה כל התרבות היידית והושתק כל ביטוי של רוח לאומיות יהודית.

12 הרוגי מלכות

הרבה שנים עברו מאז. הפרשה הטרגית הזאת בתולדות עמנו נשכחה מלב. כיום, במלאות 70 שנה מאז אותו יום דמים, חשוב שנעלה שוב את זכרה של אותה פרשה ואת זכרם של 12 הנרצחים במוסקבה, שמתו על קיומו של העם היהודי, כמוהם כעשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, שמסרו נפשם על שמירת הדת, לימוד התורה וקיום העם היהודי.  מן הראוי היה להנציח את זכרם של אישים אלה וקורבנם, כפי שהעם היהודי הנציח את זכרם של עשרת הרוגי מלכות לפני 2000 שנה. פרשה זו  קשורה לא רק לשבט היהודי בבריה"מ, אלא היה זה מאורע-דמים הנוגע לעם היהודי כולו. כולנו, אשכנזים וספרדים, "רוסים" ו"אתיופים", צריכים לדעת על האירוע הטרגי הזה בתולדות עמנו ולכבד את זכרם של הנרצחים.

יהודה גור-אריה

מאמר דומה, אך לא זהה, הופיע בגיליון 1267 ביום 10.8.2017.

* * *

מרדכי ניסן

מדינת יתום

עד שהופיע בנימין זאב הרצל לא היה מנהיג אחד בולט שיוביל את המחנה בדרכו לגאולת ישראל. ואז עלה על הבמה האדם כזיק נשגב כמנהיג של התנועה הציונית. מכוח השכלתו וקסמו הגיע מנהיג שאליו זרמי רגשי אהבה מהעם המפוזר ודל האמצעים; הדליק ניצוץ של תקווה אחרי אלפיים שנות חדלון פוליטי יהודי. כבר ב-1895, לפני כינוס היסוד של ההסתדרות הציונות, בלי להתמנות או להיבחר, החליט "לשים את עצמו בראש מאמץ עבור היהודים."

עד כמה שרוח סנטימנטלית נשבה בו, היתה לו ראייה חדה ונוקשה באשר איך לפעול. כפה על שותפיו אירוע רב-פאר עם תחושה של עושים היסטוריה; שקל כהחלטה רדיקלית מולדת חלופית באוגנדה; כשהתוודה למצב הדמוגרפי הציע להניס את הערבים מארץ-ישראל. לא משתקפת כאן נפש הססנית, מתלבטת או חלשה. לא נרתע לקבל החלטות וחתר לממשן. בשלב מסוים כתב ביומניו את המשפט הבא: "ערפל קל מתחיל לעלות סביבי, וייתכן שזה יהיה הענן שאתהלך בו."

מהרגע שסבר הרצל ב-1897 שיעברו 50 שנה להקמת המדינה היהודית, רצה הגורל שעלה על הבמה דוד בן-גוריון שנה לאחר התחזית של חוזה המדינה, והכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948. בן-גוריון צוייד בתכונות אופי של רצון ברזל, תחושת שליחות היסטורית, תקיפות ללא פשרות כלפי מתחריו היהודים – יעידו פרשת אלטלנה ופירוק הפלמ"ח – ונוקשות בלתי מסויגת כלפי ערבי הארץ. ניהל מלחמת הקוממיות ביד רמה, גירש ללא רחם המוני ערבים, וסיפח שטחי מולדת שנכבשו מעבר לגבולות החלוקה.

מנהיגות ואכזריות

יש נטייה לזהות מנהיגים גדולים עם אלה שמובילים את העמים או המדינות שלהם בעיתות מלחמה. בצד הבדידות המאפיינת אישים דגולים שעולים לפסגת השררה, ידעו מנהיגים גדולים להפעיל כוח ואלימות נגד אויבי פנים וחוץ. כל מי שמסכן את המדינה, שיפגוש מנהיג קשוח ואף אכזרי.

ההיסטוריון-דיפלומט מקיאוולי גרס שמנהיג יעדיף שערורייה עקב מידותיו הרעות והבלתי-מוסריות לכאורה, מאשר לאבד את המדינה על-ידי מדיניות רופסת. כאחד ההוגים הראשוניים של תורת הריאליזם הפוליטי, מקיאוולי ציין את נושא המלחמה כלימוד החשוב ביותר של הנסיך.

הרעיון שהמטרה מצדיקה את האמצעים שננקטים בולט אצל הסוציולוג מקס וֶבֶר, כמו מקיאוולי. ובר התלבט בסבך המוסרי שפוליטיקאי שרוי בו בהתמודדות מול הצורך להפעיל אלימות כדי להשיג את יעדיו. עם זה קבע נחרצות: "האמצעי המכריע בשדה הפוליטי/מדיני הוא אלימות." ועל מדוכה זו יושב הפוליטיקאי, חש את הפרדוקס בין מוסר והצלחה, ולבסוף בוחר או נאלץ לבחור באלימות. הוא תופס את כובד האחריות שלו  כלפי עמו ומדינתו, ולא יכול אלא לעשות המוטל עליו. זו שליחותו וזה גורל של מנהיג, הגיבור.

עבור הפילוסוף ניטשה המבחן של מנהיג אמיתי עובר לאחר בירור מהו מוסר. הוא כותש את האסכולה של התקינות הפוליטית (בלשון ימינו) כבנאלית, בינונית, ואף הרסנית. המוסר המקובל טומן בחובו חולשה וקהות חושים מול עוצמת החיים והפוטנציאל בהם. לפי ניטשה, כוחות נפש אצילי-רוח ובריאים מזמן רוסקו בעידן הדמוקרטיה והשוויון. ניטשה התרעם על כך ופסק מתוך זעקה ש"נוראוּת היא חלק של גדולה" (terribleness is part of greatness).          

האפשרות שנראה באכזריות קנה-מידה של מוסר נוגדת את ההשקפה של יהודים. לפי הסבר פרוידיאני, התרבות הגבוהה של יהודים דיכאה כל אינסטינקט של תוקפנות, ובכך הפך טבע אדם למצב נפשי של ניכור עצמי. במקום להתגאות בהנדוס מוסרי והבלטת ערכים כמו "טוהר הנשק" ו"איפוק זה כוח", כדאי שישראל תתמודד בכובד ראש בסתירה בין החיים והמוסר.

אין אבא, אין אימא

אנו עדים להפקרה בחוצות המדינה, והערבים קולטים בנקל את המצב. לכן לאוייב הערבי שדה פעולה רחב ומגוון: מעשי רצח והשחתה מצפון ועד דרום, הצתת יערות, רכוש חקלאי, אוטובוסים וכלי רכב; גניבות מבתים של יהודים, הטרדה של יהודיות במרחב הציבורי, נהגים ערביים שפוגעים באזרחים תמימים בנסיעה פרועה, זריקת אבנים על נהגים ישראלים; התנפלויות על יהודים בערי המדינה, עקירת עצי פרי, הפגנות עם הרמת דגל פלסטין, ערבי יפו שמריעים אללה אכבר בזמן התקפת טילים מעזה על ישראל, הנחת מחסומים בדרכים שיהודים נוסעים בהן, והריסה של אתרי מורשת של עם ישראל.

המדינה מגלה חוסר אונים, הריבונות מחוללת וחלולה. דומה שקיימת השלמה מחפירה עם הרוע מצד קברניטי ממשלות לאורך השנים. יגידו שלא, אבל העובדות רשומות באותיות של קידוש לבנה. 

ובר הגדיר מדינה ככלי שלטוני שמחזיק מונופול של אמצעי האלימות בחברה. בישראל, כלי נשק בלתי חוקיים למכביר נמצאים בכמויות אדירות בידי ערבים. העם חש שאין לו אבא או אימא. דור נבגד ומיותם. 

האריה שחסר

משל מחוכם מספר על קרב שבו 100 אריות בהנהגת שועל הובסו על ידי 100שועלים שבראשם אריה. מאיִן האריה הישראלי בדמות מנהיג גדול, שירתום את העם בקרבות בזירה המדינית והצבאית בימי תקומת ישראל.

יש להודות שלא נפתרה אף בעייה יסודית שעל סדר היום הלאומי של ישראל זה עשרות שנים. כהכללה ובעיקרון – לא חיזבאללה בצפון ולא חמאס בדרום ולא אש"ף בלב הארץ; לא מגפת האלימות במגזר הערבי והבדואי בפנים ישראל ולא המיליטנטיות הבריונית שמטילים ערבים על יהודים. ישראל מצויה מקרוב ומרחוק במלחמה ארוכה, הסוף לא נראה באופק כי לאויבנו אין תמריץ כה משמעותי שיכול לבטל את תחושתם כקורבנות ותפיסתם שאיתם הצדק.

זאב ז'בוטינסקי, מנהיג דגול בתולדות הציונות, יחל שיקום גזע עברי גאון, נדיב ואכזר. שיהיה אכזר לשונאינו ורחמן לאחינו. יישא בגאון המנהיג את קולו רם-התהודה כי שקט הוא רפש. מסלול הגאולה נפתח ואין סיבה לחשות ולפחד כלל. 

* ד"ר מרדכי ניסן כותב על ישראל והמזרח-התיכון.

* * *

אילן בושם

11 שירים ל"חדשות בן עזר"

אודה לצייר

טוּלוּז לוּטְרֶק

הָיוּ לוֹ חַיִּים דְּרֶעק

אֲבָל בְּצִיּוּרָיו הִרְקִיעַ שְׁחָקִים

וְעִמָּם הַזּוֹנוֹת

שֶׁהִתְיַשְּׁבוּ עָלָיו

בְשָׁכְבוֹ עַל הַגַּב

כְּשֶׁשֶּׁלּוֹ עָמַד.

קפה סִירָא

יוֹשְׁבִים טוֹב-טוֹב

עַל הַתַּחַת

כְּמוֹ חוֹתְרִים בְּסִירָה

וְשׁוֹתִים קָפֶה בְּנַחַת.

אחרי מות

לִבּוֹ שֶׁל הָאִישׁ

הִתְכַּוֵּץ כְּשֶׁנִּזְכָּר

בַּוִּכּוּחִים עִם אִשְׁתּוֹ

עַל קֻצּוֹ שֶׁל יוֹ"ד

מָה לִקְנוֹת

וְהֵיכָן זֶה יַעֲמוֹד...

*

"זְקֵנָה מִסְכֵּנָה"

חָשַׁב נַעַר

עַל מַכָּרָה וָתִיקָה

שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה

שֶׁחָלְפָה עַל פָּנָיו –

"וְאוּלַי לֹא מִסְכֵּנָה

אִם זָכְתָה

לַאֲרִיכוּת יָמִים שֶׁכָּזֹאת,"

הִרְהֵר.

*

אָדָם יָכֹל לָמוּת

כָּךְ סְתָם

מִזִּהוּם

כְּמוֹ כְּלוּם:

בָּרִיא בָּרִיא בָּרִיא

כְּמוֹ מְלָפְפוֹן טָרִי

וּפִתְאֹם כָּכָה סְתָם

כְּמוֹ כְּלוּם

נִפְטַר מִזִּהוּם...

האלמן

הוּא שׁוּב לֹא יִנָּשֵׂא,

הוּא אֲפִלּוּ לֹא יְנַסֶּה

כִּי אֵינֶנּוּ רוֹצֶה

שֶׁשּׁוּב יִקְרֶה לוֹ

מִקְרֶה שֶׁכָּזֶה...

מת בשנתו

הוּא לֹא יָדַע מִכְּלוּם,

הוּא לֹא הִסְפִּיק אֲפִלּוּ

לִהְיוֹת הָמוּם...

היתושה

עָפָה מִפֹּה לְשָׁם

וּמִשָּׁם לְפֹה

וְאַ-פְּרוֹפּוֹ

מְנַסָּה לִנְחוֹת עָלַי.

אֲנִי מַכֶּה וּמְפַסְפֵס,

מַכֶּה וּמְפַסְפֵס;

הִיא בְּשֶׁלָּהּ

וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי,

אֵינֶנּוּ רוֹאִים

עַיִן בְּעַיִן,

וּמוֹצָא לִכְאוֹרָה אָיִן...

מה שהיה (שכונה)

הַסִּמְטְאוֹת הַקְּטַנּוֹת

הַבָּתִּים הַמְּגֻבָּבִים

הַמִּרְפָּסוֹת הַנּוֹגְעוֹת

זוֹ בָּזוֹ,

הַחַלּוֹנוֹת הַמְּצִיצִים

זֶה לָזֶה,

הַנָּשִׁים הַמִּתְפַּשְּׁטוֹת (הַצִּיצִים)

רֵיחוֹת הַמַּאֲכָלִים,

יָפֶה אוֹ לֹא יָפֶה –

מָה שֶׁהָיָה

לֹא יִהְיֶה

חָשַׁב הַיָּשִׁישׁ הַמֻּפְלָג

הַמַּפְלִיג

לְמֶרְחַקִּי זִכְרוֹנוֹ.

התבגרות

הַגִּיל לֹא עוֹשֶׂה

לַאֲנָשִׁים תַּרְגִּיל,

הוּא יָשָׁר כְּסַרְגֵּל.

הָאֲנָשִׁים הֵם אֵלּוּ

שֶׁלֹּא מִתְרַגְּלִים לַגִּיל.

חתולי

אֲנִי מַפְרִיעַ לוֹ לִישׁוֹן

עִם הָרִשְׁרוּשׁ שֶׁל הָעִתּוֹן.

"מָה אַתָּה מְרַשְׁרֵשׁ

וּלְעַצְמְךָ מְקַשְׁקֵשׁ

בִּזְמַן הַקְּרִיאָה?

הַנָּח לָעִתּוֹן

וְתֵן לִי לִישׁוֹן!"

אילן בושם

* * *

אהרון מורג

ממשיך להסתובב

יום הולדת שמח ואריכות ימים

לנורית הירש, בת 80 (נולדה ב-13 באוגוסט)

מאז שהתחלנו את "מעדן ויניל", לפני למעלה מחמש שנים, רצינו לארח באולפן את נורית, אבל לא הסתדר. אם כי, העלינו אותה לשידור בתוכנית לכבוד מהדורה חדשה בתקליט-ויניל לפסקול "השוטר אזולאי", שהלחינה.

באפריל, השנה, סוף סוף, נורית הירש התארחה באולפן, לשעתיים של מעדן ויניל, שהחלו והסתיימו במוזיקה מתוך אותו סרט נפלא של אפרים קישון ושייקה אופיר, עליהם השלום.

הירש כתבה למעלה מ-1500 שירים. קשה מאוד לצמצם ולבחור כעשרים שירים בלבד, לשידור בתוכנית. אבל ברור שביניהם היה השיר הראשון שהלחינה ("פרח הלילך"), השיר הראשון שהלחינה למילים של השותף הוותיק שגם הוא כבר איננו, אהוד מנור ("הבתים שנגמרו ליד הים"), השיר הראשון שייצג את ישראל באירוויזיון ("אי שם"), והראשון שזכה "(אבאניבי"). וביניהם, שיר חדש שהלחינה, למילים שכתב אב שכול.

נורית הירש גם העניקה לי את אחת המחמאות היפות בחיי. תוך כדי שידור, כשהמיקרופון סגור, אני שר, עם השירים שבתקליט. "אתה שר יפה, בלי זיופים. בטח שרת במקהלה," אמרה כלת פרס ישראל לזמר עברי, לילד שנבחן למקהלה בבית הספר היסודי ונדחה מחמת זיופים.

נורית הירש. מתוך גוגל.

לסיום, כתבה הקדשה על ספר שיריה ("ללכת שבי אחריך", 1984). "לאהרון ואמירה (מורג, אשתי ומפיקת מעדן ויניל), "אלו היו שעתיים של עונג במחיצתכם."

העונג כולו שלנו.

מזלטוב נורית, בריאות טובה, אריכות ימים ועוד שנים רבות של יצירה.

קישור למעדן ויניל: https://did.li/nurith030422

אהרון מורג

* * *

יונתן גורל

מַהֲמוּרָה מַרְעִידָה

לַנֶּהָג לְפָנֵינוּ יָרְטָהּ הַדֶּרֶךְ,

הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה

בְּרֶכֶב אֵשׁ

עַל כַּנְפֵי מַלְאָךְ;

לֹא בִּזְעָקָה

לֹא בִּדְמָמָה

עַד נִשְׁמְעָה קְרִיאָה

כְּמוֹ בִּקְרִיעַת יַם סוּף

נַעֲשָׂהּ לָנוּ נֵס

לִנְסֹעַ בׇּחֳרָבָה

בְּמָקוֹם שֶׁהָיְתָה מׇהֲמּוּרָה

שֶׁהִרְעִידָה כָּל נְסִיעָה

* * *

משה גרנות

מבט אל מבוך הזמנים

על "אשלייה של שקט בענן – שירים" מאת דליס חדרים 2022, 96 עמ'

מה שלוכד את העין עם קריאת קובץ השירים הזה של דליס הוא שפע אימאז'ים שמחייבים התבוננות חוזרת ונשנית. הרי מבחר אקראי: "האם נבין את מבוך הזמנים" (עמ' 14); "הרגע שהתכנס לתוך עכשיו גדול" (עמ' 18); "בית בובות ורוד חבוי בתוך שאון החלומות" (עמ' 21); "הלך הטוב בינינו שאנן" (עמ' 24); "נחשולים לובשים צמות קלועות" (עמ' 42); "בקצה הזמן ראיתי את ספסל האבן / שם, מבחינתי התחיל הזמן / ... פרש קוביות של 'ממש' עם קוביות של 'אולי'" (עמ' 46).

בהיגדים אלה ובאחרים מוחשת נטיית המשוררת להתנסח בסינאסתיזיה (ערבוב חושים), כמו להלן: "בוקר פותח ריחות" (עמ' 13); "קול השקט שזעקתי בעיניים / ...קול הספסל המיותם מול הנוף" (עמ' 49); "השמיכה שעוטפת שתיקה" (עמ' 59); "עורמת מילים שנשרו על רצפה" (עמ' 63).

בנוסף ניתן להצביע על היגדים ייחודיים למשוררת זאת: "היקום הרי יודע לשחק בזמנים" (עמ' 14); "סבון העננים" (עמ' 24); "אין מזמורים של חלומות" (36); "אהבה עשינו לפי שעון הלב" (עמ' 47); "אילו היתה תחתית לרצון" (עמ' 83).

כיוון שפתחתי בנושא פרוסודי, אמשיך בו לפני שאגע באמירה של הקובץ: כצפוי, אין בקובץ שלפנינו חרוז ומשקל, אבל יש שימוש רב באנפורות (מילה חוזרת בתחילת השורות). את האנפורה נוכל למצוא בתשעה שירים (עמ' 31, 49, 65, 82, 83, 84, 84, 86, 87). המשוררת נוקטת לעיתים באליטרציה: "ענן קור, קורן, קורון, קורונה" (עמ' 37), ולעיתים בפזמון, וכיוון שמדובר בשיר ארס-פואטי, ושירים ארס-פואטיים  תופסים חלק נכבד מהקובץ, אצטט את השיר והפזמון:

כתבתי שיר

העיניים בערו

את כאבם פנימה

– כתבתי שיר

הראש הלם

את פעימות הלב

– כתבתי שיר

שקיעה האדימה את האופק

הים מוכה ירח

– כתבתי שיר

הרוח שב

ללטף את פניי

– כתבתי שיר

(עמ' 80)

אצטט גם משירים ארס-פואטיים נוספים  – "השראת המשורר, 1 (עמ' 75): "...הדפים נשארים ריקים / על אף תווי הדפוס שממלאים אותם, / את הריק הזה מנסה למלא המשורר / פרחים ולבבות, /  חיצים וחרבות, / וגם גמגומי הברות." (ראו גם עמ' 77, 79, 89).

בשיר זה יש וידוי כואב לכך שלמרות כישרון המשורר, הוא איננו יכול לבטא באמת את אשר בליבו, והתוצאה היא "גמגומי הברות". והמשוררת שלנו מרמזת על השאיפה שבליבה בשיר "מלכודת שיצרו המילים" (עמ' 78): "ומה אם התעקשתי להחיות חלום בין המילים, / דף אחד קטן / גם אם חסרות בו המילים המחוקות."

כדי לפלוש למחשבות הנסתרות של המשורר/ת אני נוהג להתחקות אחרי האישים שהמשורר/ת כותב/ת עליהם. בספר הזה מצויים רק ארבעה שירים על דמויות מן העבר, ארבעתן נשים, ואלו הן: בת-שבע (עמ' 67), יעל (עמ' 68), אשת פוטיפר (עמ' 69), וזלדה (עמ' 71). כמעט שבניתי תיאוריה לגבי שלוש הנשים הראשונות: בת שבע בוגדת באוריה בעלה, יעל בוגדת במי שנתן בה אמון, ואשת פוטיפר משתוקקת לבגוד בבעלה – כאמור, כמעט שהסקתי מסקנות לגבי רחשי לב כמוסים של המשוררת, אבל ההומאז' למשוררת זלדה, שרחוקה ת"ק פרסה מהנ"ל, גרם לי לסגת מהספקולציות המחתרתיות שלי.

מעניין ששיר האהבה היפה בקובץ ("האגרטל של אימא", עמ' 51-50) מדבר על האהבה של האם, ובקבוצת שירים נוסטלגיים מוזכרים, הסבתא, האם והאב (עמ' 43, 44, 45, 46,, 50, 55). שיר נוסטלגי נוגע ללב הוא "ליל סדר" (עמ' 62), ושיר מרגש במיוחד הוא "ילדת גלובוס" (עמ' 64), שמתאר במילים מכמירות לב את אושרה של ילדה כאשר ילקוט בית הספר שלה, שהיה ריק בשל עונייה של המשפחה, התמלא בספר הגיאוגרפיה של יהויקים פאפוריש.

יש עוד הרבה מה לכתוב על ספר שירים מעניין זה, אבל אתרכז רק בעוד סוגה אחת של שירים המופיעים בסוף הקובץ, הלא הם "פתיתים" – מכתמים הגותיים הבנויים משורות בודדות (עמ' 93-88). האמת היא שהפן ההגותי שולט במרבית השירים שבספר, שכמצוין בכותרת, יש בו מבט אל מבוך הזמנים. ההגות של דליס מעניינת ומתנסחת בתבניות ייחודיות, ואף מפתיעות.

משה גרנות

* * *

מיכאל רייך

הָיוּ יָמִים יָפִים יוֹתֵר

עַמּוּד הַחַשְׁמָל מְלֻכְלָך תָּמִיד

בְּלַשְׁלֶשֶׁת הַצִּפֳּרִים, בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁל כַּלְבֵּי הָרְחוֹב,

הָאוֹטוֹבּוּסִים מַשְׁחִירִים פָּנָיו בִּנְפִיחָתָם הָרַעֲלָנִית 

אַךְ עוֹדוֹ נִצָּב עַל מְקוֹמוֹ בְּאוֹתָהּ צַיְתָנוּת

כְּמִיָּמִים יָמִימָה

כְּמוֹ "עוֹלֶה חָדָשׁ" זוֹכֵר עֲדַיִן תַּרְבּוּת חַיִּים אַחֶרֶת

תַּרְבּוּת שֶׁל פִיסְיוֹלוֹגְיָה יְרֻקָּה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׁה

וּמְסַגֵּל תַּחְתָּהּ מִכֹּרַח הַנְּסִיבּוֹת

תַּרְבּוּת כּוֹאֶבֶת וּסְבִילָה

שׁוֹתֵק, סוֹבֵל,

וּמְמָאֵן לְהִתְרַגֵּל

יַכֵּנִי הַבָּרָק  – אוֹמֵר עַמּוּד הָעֵץ –

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי

הָיִיתִי מַכֵּה שֹׁרֶשׁ מְחָאָה בְּאֶמְצָע הַכִּיכָּר

חָבוּל וּמְתֻסְכָּל

וְלֹא יִרְאוּנִי בְּבֹשְׁתִּי עוֹפוֹת שָׁמַיִם

שֶׁקִּנְּנוּ אֵי אָז בֵּין עֳפָאַי,

כִּי הוֹלִיכָנִי הַכּוֹרֵת שׁוֹלָל

* * *

עדינה בר-אל

מיכה וילצ'יק, אבא של הקראטה

סנסאי מיכה וילצ'יק בן מושב ניר-ישראל קשור לאדמה ולטבע בנימי נפשו. יחד עם זה הוא מאמן קראטה בעל חגורה שחורה בדרגת דאן 8, שזוכה להכרה בינלאומית. באמצעות התחומים השונים כל כך בהם הוא עוסק, הוא מצליח במשך עשרות שנים לגרום לחניכיו לחוש ביטחון, לעבוד קשה ולהגשים שאיפות. בנוסף הוא משולב בחיי משפחותיהם ונענה להורים המבקשים את עזרתו בקשיים שונים.

לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר מלאו לייסוד מושב ניר-ישראל חמישים שנה, ראיינתי את אחת המייסדות, הלגה וילצ'יק ז"ל, ל"ספר המושב" שערכתי. הלגה – שהיא ובעלה זיגפריד היו שורדי שואה ילידי גרמניה – סיפרה לי על התנאים הקשים בהם חיו בשנים הראשונות להגיעם למושב. נראה שבכל המושבים בשנות החמישים של המאה הקודמת היתה תמונה דומה: "לא היה פה שום דבר, כלום. היו רק קוצים ובוץ. בשביל לעבור לצד השני של הרחוב היינו צריכים לשים ארגזים  של 'תנובה' וקרשים. עבדנו קשה – גידלנו מלפפונים, עגבניות וצנון ושיווקנו ל'תנובה'. רחצתי בבוקר את הצנון באמבטיה, ובלילה רחצתי בה את הילדים."

הלגה ובעלה זיגפריד היו הורים לשישה ילדים. "היה לנו בית של הסוכנות: חדר אחד ומטבח קטן וזהו. קיבלנו משק עם פרה אחת, אחר כך היתה לנו רפת של 10 פרות. בעלי עבד קשה אצל אנשים – מפזר זבל, קוצר תלתן. הוא עבד גם בפרדס. גם הילדים שלי עבדו בפרדס. כאשר מיכה היה בן שש, הוא קטף תפוזים ושם אותם בקופסאות קטנות."

אז עתה נפנה את הזרקור אל מיכה שגדל מאז. גם מיכה, שנולד בשנת 1958, זוכר את התנאים הקשים בהם חיה משפחתו: "אכן התגוררנו בבית קטן, למבנה שירותים, שהיה בחוץ, היו שותפות ארבע משפחות. בנוסף לעבודה במשק ובפרדס, עבד אבי כשומר בשכר. זו היתה תקופת הפדאיונים שחדרו ממצרים." עוד הוא מוסיף: "אנחנו הילדים תמיד עבדנו ועזרנו להורים. במשך השנים היה אבי אחראי על הדואר במושב. אז לא היו עדיין תיבות דואר. לכן אני, אחי ואחותי היינו בכל יום מתפזרים במושב ומביאים את הדואר והעיתונים לתושבים הביתה."

מכל ששת ילדי הזוג וילצ'יק נשאר רק מיכה במושב. "מאוד התחברתי לעבודת האדמה." הוא מעיד על עצמו. "וכמובן גם לחבריי במושב." הוא שירת בחיל השריון בבסיס ג'וליס. בשנת 1982 נישא מיכה לדניאלה, בת קריית מלאכי. השניים קנו משק, ונולדו להם ארבעה ילדים: אוריה, מיכל, אביתר וירדן. 

"לאחר שעברנו את ועדת הקבלה, ראיתי עצמי מחויב לטפח אותו. גידלתי מספר שנים בוטנים. ובמקביל הייתי תקופה מסוימת אזרח עובד צה"ל. כמו כן התחלתי לעסוק בצורה מעמיקה בתחום אמנויות הלחימה בענף הקראטה. הצלחתי לשלב כל כך הרבה דברים במקביל. עתה אני לא מבין איך עשיתי זאת. במהלך השנים ראינו שהחקלאות משנה את פניה, שינינו את יעוד הפעילות במשקנו ופתחנו בית גידול לכלבים וחנות לממכר מזון לבעלי חיים.

"יער הפרא"

את הערך הזה של עבודה וקשר לאדמה הוא הנחיל גם לצאצאיו, כפי שנתאר להלן. "בשנת התשעים פרצה שריפה גדולה בכרמל. היתה פנייה לציבור לתרום כסף לשתילת עצים חדשים. ילדיי שמעו על כך והביעו רצון לתרום. זה נתן לי רעיון ואמרתי להם: 'אכן יש אפשרות לתת כסף, אבל יש גם אפשרות לעשות משהו אחר.' הצעתי להם שאקנה שתילים והם יטעו עצים במשק שלנו. הם קיבלו את הצעתי בהתלהבות, וכך התחיל להיווצר 'יער הפרא' שלנו.  בכל יום שישי הייתי קונה כמה שתילים במשתלה. לפני כניסת השבת התכנסה כל המשפחה. הילדים החליטו מה לשתול ואיפה לשתול. הם עשו את כל העבודה – חפרו בורות, שתלו והישקו. וכך לאט לאט, בתהליך שארך קרוב לשלושים שנה, הוקם 'יער הפרא' שלנו  – מרחב גדול של עצים נותני צל וגם פירות. ראיתי שזה מאוד מחבר את בני המשפחה זה לזה, וכמובן החיבור לאדמה מתחזק. התחלנו לקבל בעלי חיים ועופות עזובים או פצועים. לעתים בעליהם לא רצו אותם, כמו תרנגול ש'מרעיש' יותר מדי או ברווז פצוע. את כולם קיבלנו באהבה. 'יער הפרא' הפך מקלט עבורם."

והיום, כל הצאצאים של מיכה ודניאלה קשורים למושב. אוריה ואביתר חיים בו עם המשפחות שהקימו, והנכדים גם הם נהנים מהטבע והחיבור לאדמה. הבת מיכל מתגוררת עם בעלה באופן זמני מחוץ למושב,  והבן הצעיר ירדן הוא טייס בחיל האוויר.

גם ילדי המושב מרוויחים מהיער ופינת החי המאוכלסת בו. הם באים לבקר ולעזור בעבודה. ובחופשת הקיץ הנוכחית מתקיימת ביער קייטנת טבע – "קייטנת נהנים בטבע" –– אותה מנהלים אוריה ושירה רעייתו.

החנות במתחם של משפחת וילצ'יק, שנקראת "יער הפרא" נותנת מענה לצרכי האזור, לתושבים בעלי חיות מחמד. הם קונים בה מזון לבעלי חיים ומקבלים ייעוץ מקצועי.

איש הקראטה

מיכה הוא בעל חגורה שחורה דאן 8, קיבל את ההכרה מבית הספר האקדמי ביפן. ונציג בית הספר של יפן בישראל. כל השנים הוא משמש כמאמן מקצועי בכיר ותלמידיו מגיעים להישגים לאומיים ובינלאומיים. הוא מאמן את בני כל הגילים, לקראת כל הדרגות, הוא מלווה משלחות לתחרויות בעולם ומייצג את ישראל בקונגרסים בינלאומיים.

מיכה רואה את הקראטה כאמצעי חינוכי וכאמצעי לעזור למשפחה כולה – ילדים והורים. "קרה משהו לילדים ולהורים במשך השנים." הוא אומר. "ההורים מתקשים מאוד להוביל את הילדים. והקראטה הוא כלי מאוד מרכזי במסגרת העזרה להורים והחינוך המשלים, הבלתי פורמלי. אני מצאתי את מקומי בצורה רצינית במסגרת הזו. מעבר להנחייה המקצועית הספורטיבית, לקחתי על עצמי משימה להיות הורה חורג מלווה. זה יותר ממחנך. אני משפיע על המשפחה כולה. נעזרים בי בטלפונים ובשיחות אישיות. לעיתים הורים מבקשים ממני לשוחח עם הילד, לפתור בעיות ביניהם. ולשם כך יש צורך להשקיע זמן ומחשבה, ואני עושה את זה ברצון ובאהבה."

אחת הדוגמאות היא של תלמיד בעל חגורה חומה, שהיה צריך להמשיך להתאמן לקראת חגורה שחורה. והנה הוא הפסיק להגיע לשיעורים, דבר שלא התאים לאישיות של הילד שאני מכיר. "התקשרתי לאביו," מספר מיכה "והתגלה לי סיפור עצוב. האב חלה, פוטר מהעבודה, ואין למשפחה מקורות פרנסה. לפיכך האב התבייש שאין לו אפשרות לשלם עבור השתתפות בנו בחוג, ואמר לו להפסיק להשתתף בו. שמעתי זאת וברור שהחזרתי את הילד לאימונים ללא תשלום, והוא השיג חגורה שחורה בסופו של דבר." 

סיפור עצוב מאוד היה במשפחה בה האם חלתה במחלה קשה. הנער הפסיק להגיע לאימונים. גם שם מיכה התערב, החזיר אותו לחוג ודאג לו. בסופו של דבר אותו נער זכה במכבייה, והביא לאימו מדליה, כחודש לפני פטירתה. "כל ילד והסיפור שלו." מסכם מיכה, "ואני חייב להיות קשוב ועירני. אני לא מוותר על אף אחד."

מיזם עם חברת "אינטל"

מיכה מעדיף לא לדבר הרבה על ההישגים הגבוהים שלו ושל חניכיו. הוא מפנה את הזרקור לבעייה, שאין די משאבים לפתח את הכישרונות צעירים. לפיכך הוא יצר מיזם עם חברת "אינטל" העולמית, אשר גם חרטה על דגלה מעורבות בכמה תחומי מעורבות בחברה, ביניהם ספורט, טיפוח נערים למצוינות, ושמירה על איכות הסביבה. מיכה פנה לחברה הזו וסיפר לנציגיה על הקראטה הישראלי, על הישגי הספורט הגבוהים, על המצב הכלכלי הלא-קל, ובנוסף גם על הסיכונים של היישובים שהם בטווח הטילים מעזה. חברת "אינטל" הביעה נכונות לעזור, וכך נוצר מיזם משותף בו ילדים ומבוגרים אוספים בקבוקים ריקים, מרכזים אותם בנקודות איסוף שונות, (גם בחצרו של מיכה), אחר-כך מביאים אותם למרכז פינוי. התמורה שמתקבלת מופנית כולה לקידום הספורט בישראל. "ההתגייסות של ההורים והילדים היתה רבה. את הפרויקט הזה מנהלת עמותה שההורים מנהלים וברור שיש בזה צעד חינוכי שקשור גם לשמירה על כדור הארץ. חברת 'אינטל' תומכת במיזם זה ביד נדיבה." מעיד מיכה. " יש כאן שילוב בין מקצועיות, חברתיות, כלכלה, שמירה על הטבע של כדור הארץ. בקיצור, זה בזכות ה'דוּ' שאני מוביל."

לשאלתנו מסביר מיכה ש"דו" ביפנית הוא דרך, משעול. רוב אומנויות הלחימה מסתיימות במילה זו. (כגון ג'ודו, טאקוונדו וכמובן קראטה דו). והמשמעות היא שפעילויות אלו אינן רק פיזיות, אלא גם דרך חיים באמצעותה מתחברים הגוף והנפש, וכן החיבור לטבע.

ילדים והורים מספרים על מיכה

סנסאי מיכה וילצ'יק עומד בראש הארגון הישראלי לקראטה. למעלה מארבעים שנה הוא מלמד ומאמן קראטה במקומות שונים ברחבי הארץ, ביניהם במרכז "תקוותנו" ברחובות, במתנ"סים באשקלון כן בביתו בניר-ישראל.  דורות רבים התחנכו אצלו, ויש הורים שהתאמנו אצלו בעבר ומביאים את ילדיהם הצעירים ללמוד אצל המורה הנערץ עליהם. ויש אפילו שסבים מביאים את נכדיהם. כאמור, תלמידיו מגיעים לרמה מקצועית גבוהה, כמה מהם בנבחרת ישראל  ומשתתפים גם ב הכנה לאליפויות אירופה ואליפויות עולם. 

בכתבה שפרסמה רותי ורד בעיתון "ערים: רחובות" ב-31 בינואר 2019, ניתן למצוא עדויות של תלמידים והורים על פועלו של מיכה.

אחד התלמידים שלמד אצל מיכה חמש שנים והגיע לחגורה שחורה סיפר: "היינו ילדי רחוב. כל מה שהיה לנו בראש זה סיגריות, אלכוהול, בילויים, גניבות ובריחה מלימודים. לא היתה עלינו שליטה. [...]  ואז הופיע מיכה, שהיה בשעתו חייל. הוא החזיק את כולנו ואיחד אותנו. כל הנוער חי סביב הקראטה שלו. מיכה אף פעם לא תבע מאיתנו בכוח דברים כמו להפסיק לעשן. הוא חינך אותנו בדרך אחרת, שאהבנו. אין מצב שילד לא היה מגיע לאימון של מיכה וכולם היו מגיעים חצי שעה לפני הזמן." ועוד הוסיף, "ההורים שלנו היו פונים אליו בעצמם והוא היה מטפל בכל הבעיות המשפחתיות בין הורים לילדים. את מיכה כולם כיבדו. גם היו יראים מפניו וגם אהבו אותו, הכול ביחד. הוא היה עבורנו אבא ואח גדול. סגדנו לו."

עוד הוא מעיד עליו: "זה אדם שלעולם לא ביקש ממני שקל אחד על כל האימונים וההשקעה במשך כל השנים. אפילו לא שאלתי אותו אף פעם כמה זה עולה והוא מצידו לא דרש ממני כלום." לשאלה מה למד ממדריכו הוא עונה: "הוא השפיע על האופי שלי, על ההתנהגות, ההתייחסות לאחרים.  הוא תמיד אמר שהקראטה הוא החינוך הטוב ביותר שקיים. הוא לימד אותנו שככל שנהיה יותר חזקים נהיה פחות אלימים. עד היום אני מחזיק מזה. אני מרגיש חזק עד כדי כך שאני כבר לא מפחד, אני כבר לא אלים."

אחד האבות שלמד אצל מיכה בילדותו במתנ"ס באשקלון, ואחר-כך הביא את בנו ללמוד אצלו, אומר:

"קראטה זה באמת דרך חיים, זו לא קלישאה. זה דרך חיים של אמונה שאתה יכול להגיע לכל מטרה שאתה מציב לעצמך בעבודה קשה, בשעות של אימונים." והוא מעיד שהקראטה פיתח אצל בנו ביטחון עצמי. אותו אב תרם לזכר רעייתו שנפטרה אוהל גדול, שהוצב בחצרו של מיכה בניר-ישראל, והאוהל משמש לאימוני נבחרת ולקידום ספורטאים צעירים.

אחת האימהות מעידה: "לבן שלי יש בעיות רגשיות מאוד כבדות ולקויות למידה. הוא לומד אצל מיכה מגן חובה ומאז ההבדל הוא של שמיים וארץ. הוא יותר מפוקס, יותר רגוע, הכול טוב יותר. כשאני מביאה אותו לאימון הוא נסער ועצבני. כל שני וחמישי הוא 'פורש' מבחינתו, אבל מספיק שהוא פוגש את מיכה לחצי דקה והכול נפתר. הוא שוכח שהוא רוצה לפרוש ושוכח את העצבים שהוא הגיע איתם. למיכה יש יכולות לקרוא את הבן שלי. את מיכה לא מעניינות הצלחות. מעניין אותו להעניק לבן שלי את היציבות שלו ושיהיה לו איפה לבוא ולפתוח את הלב והנשמה."

היא מתארת איך מיכה עושה זאת: "הוא מדבר עם הילדים בגובה העיניים ויש לו סבלנות אין קץ. הוא מתעניין בכל אספקט בחיים שלהם. אם ילד מגיע עם מצב רוח לא סימפטי הוא אומר לו 'אתה תעשה חימום ותהיה העוזר שלי.' והילד מסתכל עליו בעיניים בורקות. כשהבן שלי מצליח בלימודים, מיכה עושה מזה טררם גדול. הוא הופך כל הצלחה קטנה לחווייה עצומה ומשמעותית ברמה של סופר נני. אפילו לתספורת של ילד הוא שם לב ומתייחס. הוא יכול לומר משהו בסגנון 'אוהו, אני רואה שביקרת אצל הספר. הוא יכול להצמיח לי שיער? הוא יכול להדביק לי את השיער שלך?' כי למיכה יש קרחת."

מוסיף אב אחר, שגם הוא בנערותו התאמן אצל מיכה: "בתפיסה שלו כל ילד שמגיע אליו הוא ילד שלו, והוא שותף של הילד בדרכו באשר הוא ילך, גם אחרי שיעזוב את הקראטה. זו תפיסה אחרת לגמרי, לא של מישהו שעושה חוג וגובה תשלום בשביל להתפרנס. הוא לא לוקח כסף מהורים שלא יכולים לשלם. מיכה נמצא בקשר עם בתי הספר של חלק מהילדים שיש להם בעיות, גם ברחובות וגם באשקלון, בכדי להבין מה קורה איתם. הוא עבד שנים בהתנדבות עם נוער במצוקה והרים אותם מהרחובות. הגישה שלו היא לטעת בך דרך הקראטה את האמונה שאתה יכול. יכול לכל מה שתבחר."

ואכן הסלוגן של ארגון הקראטה הישראלי הוא: "מייצרים אלופים לחיים." 

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1244, 4.8.2022.

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 8. דתיים ו"חופשיים"

שיכון פג'ה עירוני היה שיכון מעורב מכל הבחינות: פוליטית, עדתית וגם דתית. לא היו הרבה שיכונים כאלה באותה תקופה. היה שיכון מפ"ם, שיכון הפועל המזרחי, שיכון העובד הציוני, שיכון מעונות עובדים, וכמובן שיכון פג'ה ותיקים, שיועד לוותיקי ההסתדרות, ממזרח לנו. כולם שיכונים בעלי זהות חברתית-פוליטית ברורה. היו גם שיכונים שנועדו לעולים חדשים. רוב העולים שהגיעו במסגרת העלייה ההמונית היו חסרי אמצעים, ולא היה באפשרותם להיכנס לשיכונים שהוזכרו כאן ולאחרים כמותם. בסביבה שלנו רוב העולים החדשים התגוררו בשיכוני עמידר לאורך כביש לוד, לא רחוק מן השיכון שלנו.

היו מעט מאוד חרדים בסביבה המיידית שלנו, רק קומץ משפחות, והם התפללו בבית כנסת משלהם בעין גנים. לעומת זאת היו המון דתיים נוסח המזרחי והפועל המזרחי (ב-1956 הם התאחדו ונוצרה מפלגת מפד"ל – מפלגה דתית לאומית), שהתפללו במשך שנים רבות בבית הספר הממלכתי-דתי נר-עציון. בשנים מאוחרות יותר נבנה עבורם בית כנסת ברחוב שלמה מילר. המתכננים היו מן הסתם ערים לכך שחלק גדול מן המשתכנים היו דתיים. בארכיון פ"ת גיליתי להפתעתי שהעירייה שקלה לחלק את השיכון לגושים: גוש בו יתגוררו המשתכנים הדתיים, וגוש אחר בו יתגוררו המשתכנים ה"חופשיים" כפי שנקראו אז החילוניים. שלמה פיינשטיין, שעמד בראש ועדת המשתכנים, ועימו חברי ועדה אחרים, התנגדו לרעיון הגושים. ואם כבר יהיה גוש דתי, הם טענו, הוא חייב להיות במקום הכי מרוחק מן הכבישים המרכזיים, כדי למנוע חילול שבת. הכבישים המרכזיים היו רח' גורדון, שחיבר את השיכון שלנו למרכז העיר, וגם כביש לוד (כיום כביש 40) שהיה אז אחד הכבישים המרכזיים בארץ, והפריד בין השיכון שלנו לבין שיכון ותיקי ההסתדרות.

לא ברור מדוע רעיון הגושים נפל בסופו של דבר. אולי משום שבינתיים נכנסה לתמונה אגודת "האורז" שביקשה גם היא "גוש" לאנשיה. אגודת "האורז" פעלה כארגון אזרחי עצמאי, כלומר האגודה לא הסתפחה להסתדרות הפועלים ולשירותי לשכת העבודה שלה. פתח תקוה היתה מוקפת בפרדסים באותן שנים ורבים עבדו בבתי האריזה. בתקופת המאורעות (תרצ"ו-תרצ"ט) התמעטה העבודה, ואגודת "האורז" התאחדה עם פועלי ההסתדרות שעסקו בעבודות הפרדס. הארגון החדש הזה נקרא: אגודת האורזים העבריים בא"י. לאחר הקמת המדינה, כאשר החלו לתכנן את השיכון שלנו בשטחים החדשים ממזרח לפ"ת, ניסו חברי האגודה להתקבל לשיכון פג'ה עירוני כקבוצה.

יש להניח שפנייה זו חיזקה את ההתנגדות לרעיון הגושים. פג'ה עירוני היה שיכון פתוח לכולם: דתיים וחילוניים, חברי הסתדרות ועצמאיים, חירותניקים (כמו ראש הוועדה שלמה פיינשטיין) ואפילו קומוניסטים כמו אבא שלי וההורים של רינה. יצירת "גושים" היתה משנה את אופיו של השיכון, והיתה מביאה אולי תביעות ל"גושים" נוספים. רעיון הגושים נפל. דתיים ו"חופשיים" גרו זה לצד זה.

ברחוב הקטן שלנו, בו גרו 14 משפחות (בתוכם 3 רווקים), גרו 5 משפחות דתיות. דתיים ו"חופשיים" חיו בדו-קיום ולא זכורות לי שום בעיות בתחום זה. מכוניות פרטיות לא היו, כך שלא היה כמעט חילול שבת בשטחים הציבוריים. גם טלוויזיה לא היתה, כך שבערבי שבת לא ריצדו אורות כחולים מבעד לחלונות בדרך לבית הכנסת. אבא שלי עבד בגינה בשבת, זה היה היום החופשי היחיד שהיה לו, אבל לא ביום כיפור. אבי השתייך לדור שמרד בכבלי הדת. ביום כיפור היה מגיע אלינו ידידו אפרים השחור והשניים היו חוגגים במרפסת האחורית בכוסית וודקה והרינג. הם לא אכלו ככה סתם, רק מפני שהיו רעבים, כפי שיעשו לימים ילדיהם ונכדיהם, שיום כיפור כבר לא יאמר להם הרבה. הם אכלו ביום כיפור בכוונה מלאה, בהתמסרות גמורה, בלי לשכוח לרגע מדוע הם אוכלים ביום בו יהודים מצוּוים לצום. אבל הם אף פעם לא אכלו בפרהסיה. אף פעם לא להכעיס.

גם הדתיים של אז היו שונים. הדתיים הלאומיים היו מעין מיעוט מתגונן עד מלחמת 6 הימים. ההרגשה היתה שרובם יזנחו במוקדם או במאוחר את הדת ולא יישארו בעתיד הרבה דתיים בארץ. הם לא הולידו הרבה ילדים. לרוב המשפחות הדתיות מסביבנו היו שני ילדים, כמו לרוב האשכנזים אז. היו גם משפחות עם 3 ילדים, דתיות וגם חילוניות, אך רובם היו צעירים יותר מהוריי. רק לשתי משפחות חרדיות בסביבה המיידית שלנו היו 5 ילדים. משפחות גדולות יותר היו אז רק לבני עדות המזרח. חזרה בתשובה היתה נדירה. אף אחד מהאנשים בשכונה שלנו לא ניסה אי פעם לקרב אותי אל הדת. כאמור, הדתיים היו במצב של מגננה ולא עלה על דעתו של אף אחד מהם לנסות להחזיר מישהו בתשובה – כשם שלא עלה על דעתו של אף חילוני שהכרתי לחזור בתשובה. התהליך הזה התחיל יותר מאוחר.

עניין הדת גם לא הביא לחיץ של ממש ביני לבין הילדות הדתיות בשכונה. כמה מהן היו מחשבות בקול רם כמה שעות חלפו מאז שאכלו בשר ומתי יהיה מותר להן לאכול מאכלי חלב. אצלנו לא הקפידו על זה, ואני בספק אם הייתי יודעת אפילו שצריך לחכות 6 שעות בין בשר לחלב אלמלא הילדות האלה. לאימא שלי היתה זיקה מסוימת למסורת, היא לא מרדה בחוקי הדת כמו אבי. יש דברים עליהם הקפידה, אולי לא משום דבקות במסורת כמו מתוך הרגל. היא תמיד המליחה את הבשר, ולא זכור לי שבישלה אי פעם תבשיל עם בשר וחלב ביחד. אבל כלים נפרדים לא היו אצלנו, ובוודאי לא כלים מיוחדים לפסח. בפסח אכלו מצות, כי זה מה שהיה. היא לא צמה ביום כיפור, אך חשוב היה לה להגיד את ה"יזכור". היא לא הדליקה שום נרות: לא נר זיכרון, לא נרות שבת, ונידמה לי שגם לא נרות חנוכה. אבל כל עוד יכלה היתה מבשלת את מאכלי החג המסורתיים.

לא היתה אצלנו מזוזה בכניסה הראשית לבית, ובוודאי לא בכניסה האחורית מן המטבח. הילדות הדתיות היו יושבות לפעמים במרפסת שלנו, אבל אף אחת מעולם לא שאלה אותי מדוע אין אצלנו מזוזה. למען האמת אני עצמי לא הייתי מודעת לכך שאצל אחרים יש מזוזה ואצלנו אין. זה היה לגמרי מחוץ לגבולות העולם שלי אז.

הוריי לא הלכו מעולם לבית הכנסת, אבל אני הלכתי בחגים עם ילדות השכונה לבית הכנסת, שהיה ממש מול הבית. הייתי צעירה מכדי להבין שקומוניסטים לא הולכים לבית כנסת, אבל גם אחרי שכבר הבנתי היה לי חבל לוותר על חוויית ההתקהלות של הבנות מכל רחבי השיכון שלנו, ביניהן בנות שלא היו לי הזדמנויות אחרות לפגוש. הן היו מתקהלות בחצר בית הכנסת, מתגודדות במעגל שמח של פטפוטים, הלצות, רכילויות והחלפת מידע. בעיקר נהניתי מחברתן של הבנות מהחלק הדרומי של השיכון, שהיו מבוגרות ממני בשנתיים-שלוש, ואפשר היה לנהל איתן שיחות מעניינות יותר מאשר עם הבנות מהסביבה המיידית שלנו, שרובן היו צעירות ממני בשנה או שנתיים. אני לא זוכרת אם נכנסתי אי פעם לתוך בית הכנסת עצמו. זה לא היה בית כנסת של ממש, אלא אחד המבנים של בית הספר נר-עציון. בית כנסת אמיתי, כאמור, נבנה בשיכון שלנו הרבה יותר מאוחר. נידמה לי שעד גיל 13 הוספתי עדיין ללכת לבית הכנסת. אחרי זה הייתי כבר ילדה גדולה, וחיי החברתיים נעו יותר ויותר לעבר התנועה.

גם הקשרים עם השכנים לא נקבעו על-פי  קנה המידה של דתי או לא דתי. אימא שלי, בשנים לפני שחלתה, היתה מיודדת עם שכנות דתיות לא פחות מאשר עם שכנות לא דתיות. שכנות דתיות לא היו כמובן מעלות על דעתן לאכול משהו בבית שלנו, אבל הקשרים בין שכנות לא התבטאו בהזמנה לכוס תה ועוגה, אלא בשיחות ברחוב או בחצר, לכל היותר במרפסת.

השכנה החביבה על אימא שלי מכל השכנות האחרות היתה בֵּלצָ'ה. היא היתה אישה גדולה, חסונה וחזקה. קווצות שיער צהוב בצבצו מבעד למטפחת שהיתה תמיד כרוכה לראשה. עיניה היו כחולות ועורה היה אדמדם מעט. היא נראתה כמו איכרה גוייה חסונה. לימים נודע לי שאביה היה רב בפולין. היא היתה צעירה מאימא שלי בהרבה והיו לה 3 ילדים קטנים. אימא שלי אהבה אותה ובשעת הצורך גם סמכה על התושייה שלה ועל אומץ ליבה. פעם התגלה נחש בחצר שלנו. אבא שלי כבר יצא לעבודה, ואימא שלי שלחה אותי להזעיק את בלצ'ה מיד לחצר שלנו. בלצ'ה הגיעה מצויידת בטוריה, איתרה את הנחש, ובחבטה אחת רצצה את ראשו.

בבית שלנו לא היה שום סידור תפילה. כפי שכבר הזכרתי, לאימא שלי היה חשוב לומר את ה"יזכור" ביום כיפור לזכר בני המשפחה, שרבים מהם נרצחו בשואה. הייתי נשלחת לבית של בלצ'ה כדי לשאול ממנה את הסידור לזמן קצר. לאחר כמה שנים עזבה המשפחה של בלצ'ה את השיכון שלנו, בעלה קיבל עבודה טובה יותר בעיר אחרת. העתקתי את ה"יזכור" על דף נייר, אני זוכרת שזה היה דף חשבון, והנחתי אותו במגירת שולחן המטבח. מאז אותו יום כיפור ועד יום כיפור האחרון שלה קראה אמא שלי את ה"יזכור" מתוך אותו הדף. לרכוש סידור משלנו לא עלה על דעתי וגם לא על דעתה של אימא שלי. את הבית של בלצ'ה קנתה משפחה דתית. סיפרו שהם בעלי איטליז במרכז העיר. הילדים שלהם היו צעירים ממני בהרבה. לא זכור לי שאי פעם החלפתי אפילו מילה אחת עם מישהו מבני המשפחה. אפילו לא  שלום ברחוב.

בשכונה המיידית שלנו היינו 10 ילדות. שתיים מהן היו מבוגרות ממני במיספר שנים, והאחרות היו צעירות בשנתיים-שלוש. שבע מהן היו דתיות. נירה ואני, שהיינו בדיוק באותו גיל, למדנו יחד בבית הספר היסודי והמשכנו יחד ללמוד בתיכון ברֶנֶר. שניהם בתי ספר חילוניים. המטרה היתה לסיים את התיכון עם תעודת בגרות. זה לא היה מובן מאליו אז. לימודים תיכוניים עלו כסף, ולא כל המשפחות יכלו לממן את הלימודים האלה. רבים נאלצו לצאת לעבודה כדי לסייע למשפחה והמשיכו את הלימודים בשיעורי ערב. רבים השיגו את תעודת הבגרות בלימודים אקסטרניים. אלמלא סייע דודי, שלא היו לו ילדים משלו, ייתכן שגם אני הייתי נאלצת ללכת בדרך ה"אקסטרנית". הרבה ילדים לא המשיכו ללמוד בתיכון עיוני גם מסיבות אחרות. בשני העשורים הראשונים  למדינה השכלה תיכונית לא היתה מובנת מאליה. מבחני-הסֶקֶר, שנערכו עם סיום בית הספר היסודי, קבעו במידה רבה מי מתאים ללימודים עיוניים – ומי לא מתאים. מבין 7 הילדות הדתיות בשכונה המיידית שלנו, כולן מלבד אחת פנו למסלולים אחרים. היו אז הרבה מוסדות לימוד, כל מיני סמינרים ואולפנות, שיועדו לצעירות דתיות. אפשר היה להשיג תעודת הוראה גם ללא תעודת בגרות. זאת לא היתה הסללה על רקע עדתי: בדרך הזאת הלכו הילדות של המשפחה היֶקית לידינו, וגם חברותיי התימניות. רובן הפכו להיות מורות וגננות במוסדות חינוך דתיים. כמה מהן החלו את דרכן ביישובי ספר מרוחקים, ובדיעבד הן מילאו תפקיד חשוב בתהליך "בינוי האומה" שהיה אז בעיצומו.

דווקא חייהן של שתי הילדות מן המשפחות החרדיות לידינו התגלגלו אחרת. הדסה גרה ברחוב יציאת אירופה המקביל לרחוב שלנו. היא היתה ילדה לא נעימה, קנטרנית, שהציקה לי לא פעם בילדותי המוקדמת. החצר שלנו כמעט נגעה בחצר שלהם, ולאחר כניסת השבת, בעיקר בקיץ, זמירות השבת שלהם נשמעו היטב בסביבה. הודות להם נחשפתי לשירים ששרים יהודים אשכנזים בליל שבת. הדסה למדה בבית-יעקב החרדי, ובהדרגה התרחקה מחברת הילדות האחרות בסביבה שלנו. היא היתה הילדה היחידה בקבוצת הגיל שלנו שלא התחתנה מעולם, סיפור יוצא דופן כשמדובר במשפחה חרדית.

לאה'לה היתה גם היא ממשפחה חרדית. אבא שלה היה שוחט בשוק הקטן בעיר, וגם אנחנו היינו מביאים אליו תרנגולות לשחיטה כשהיה לנו לול. היה לה אח אחד בלבד, צעיר ממנה. היא היתה הילדה החביבה עליי ביותר מבין הילדות הדתיות בשכנותנו. היא היתה תמיד מגיעה לבית שלנו, משום מה אני אף פעם לא ביקרתי בבית שלהם. היינו מנהלות שיחות ארוכות על כל מיני נושאים, שיחות שיכולתי לנהל רק איתה בשכונה שלנו. לאחר סיום בית הספר היסודי היא המשיכה ללמוד בבית ספר חרדי ברמת גן. היא היתה ילדה נבונה מאוד והיה ברור שהיא תיגש לבחינות הבגרות. אני למדתי שני מחזורים מעליה, וכשהייתי בכיתה י"ב היתה אימא שלה אורבת לי בשעה שחזרתי מהתיכון, ומתחקרת אותי בפרטי פרטים על כל מה שכרוך בבחינות הבגרות. היא ידעה באילו ימים נערכו הבחינות, ואז הייתי צריכה לספק פרטים נוספים: מי המשגיחים, אם כותבים בעיפרון או בעט, אם אפשר לאכול משהו במהלך הבחינה – ואפילו מה היו השאלות. היה ברור שהיא רוצה לדעת מראש כיצד הבחינות האלה מתנהלות כדי שתוכל לעזור ללאה'לה בבוא העת. זה לא היה מוקדם מדי, משום שרק נירה ואני ניגשנו לבחינות הבגרות בשכונה המיידית שלנו, והיה ברור שלא יהיה אף אחד אחר שתוכל לתַשאֵל במשך השנתיים הבאות.

לאה'לה עברה את בחינות הבגרות בהצלחה והמשיכה ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, כולל רוסית ולטינית, ואחר כך לימדה היסטוריה בתיכון חרדי בבני ברק. היא התחתנה בשנות העשרים שלה עם בחור דתי באמצעות שידוך, ואפילו הוזמנתי לחתונה, החתונה הראשונה בה נכחתי בה ישבו גברים ונשים בנפרד.

 מובן שאף אחת מן הבנות הדתיות לא התגייסה לצבא. זה לא היה מקובל אז גם במגזר הדתי-לאומי. גם הבנות האחרות לא התגייסו. מאירה, שהיתה מבוגרת ממני בכמה שנים, לא גוייסה מפני שאחיה שירת אז בצבא קבע, והצבא לא גייס בעת ובעונה אחת ילדים שאביהם נפל במלחמה. נירה, שחייה התגלגלו באופן שונה כל כך מן הצפוי, ועל כך עוד אספר, היתה בוגרת תיכון דתי וכמובן קיבלה פטור מן הגיוס לצבא. בסופו של דבר הייתי אני היחידה מבין הבנות שאיתן גדלתי, שהתגייסתי לצבא.

אולי משום שגדלתי בסביבה דתית מתונה כל כך, ורוב חברות הילדות שלי בשכונה היו דתיות, מעולם לא פיתחתי את סוג השנאה לדתיים שאיפיינה רבים מבני דורי שגדלו בשמאל. לא זו בלבד, כאשר נעשיתי פעילה בבנק"י, ברית הנוער הקומוניסטי, הרבינו להיפגש עם חברי בני-עקיבא, שהמועדון שלהם היה סמוך למועדון שלנו ברח' שטמפפר במרכז העיר. אחדים מביניהם גרו בפג'ה עירוני. גיליתי שבעצם היה לי איתם הרבה יותר במשותף מאשר עם חניכי השומר-הצעיר, שמפעם לפעם היינו מבקרים ב"קן" שלהם ברח' שפירא למטרת ויכוחים. לא הצלחנו לשכנע אף אחד בצדקת דרכנו, לא את חניכי השומר-הצעיר ולא את חניכי בני-עקיבא, אבל הרגשתי הרבה יותר נוח עם הדתיים. אולי מפני שגם הם, כמונו, היו מיעוט מתגונן, בעוד שחברי השומר-הצעיר, על אף שהיו הרבה יותר קרובים אלינו מבחינה רעיונית, היו אז לגמרי בזרם המרכזי של החברה הישראלית.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

ואני לא האמנתי למראה עיניי

שיר אהבה פיפי לט"ו באב

מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

החברה הכי טובה שלי היתה רותי ג.

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה של רותי

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

פורסם לראשונה בגיליון 260 מיום 12.7.07.

* * *

מנחם רהט

לראשונה מזה שנים: ישראל עולה להתקפה

ישראל עשתה היסטוריה השבוע, במבצע "עלות השחר" כשיצאה להכות באוייב על פי הכלל שקצת נשכח, אבל תמיד תקף: ההגנה הטובה היא ההתקפה

אין כל דרך אחרת לומר זאת בניסוח מעודן יותר: מבצע "עלות השחר" לחיסול שדרת הפיקוד העליון של ארגון הג'יהאד האיסלמי ולהכאתו מכה אלגנטית וכואבת, לעולם לא היה יוצא לפועל, אילו על כס ראש הממשלה היה יושב היום בנימין נתניהו. עובדה היא שבכל שנות שלטונו, חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות, הוא לא יזם מכה מנע מקדימה כנגד הטרור. הרבה פחות טירחה ועצבים צריך להשקיע בלא לעשות שום דבר, ולהסתפק בתגובה שלאחר מעשה, אם בירי מדוייק שנועד לפגוע ולהעניש, ואם בירי סמלי לעבר דיונות חול שוממות. אבל תמיד רק אחרי, לא לפני.

ממשלת ישראל הנוכחית, הגם שהיא ממשלת מעבר, בראשותם של לפיד, גנץ ובנט, שינתה את כללי המשחק, בסיוע הליטוש המדוייק של צה"ל והשב"כ. הג'יהאדיסטים סיימו את "עלות השחר" מופתעים להדהים, מוכים וחבולים וחפויי ראש, ללא מנהיגות שטח בכירה ועם צלקות שישאו לכל אורך שארית חייהם (הקצרים, מן הסתם, אם יתמידו באיוולתם). הם רק יוכלו לנחם עצמם עם אימרתו הבלתי נשכחת, השנונה, של סגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו (בשנים 1969-73, לצידו של הנשיא ניקסון): "הממזרים שינו את כללי המשחק ולא הודיעו לי."

מכה מקדימה היא מעכשיו, כך נראה, שם המשחק. בשנותיה הראשונות של המדינה אימץ כלל זה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, והוא גם הינחה את הדורות הבאים לנהוג על פיו. כך נוהלו המתקפות המקדימות נגד הפידאיונים ששיגר האוייב הערבי, וכך ניהל ראש הממשלה דאז מנחם בגין את המתקפה להשמדת הכור העירקי תמוז. ואלה רק דוגמאות לאופן יישום העיקרון שקישט את כותלי חדרי האוכל הצה"ליים: "המעז מנצח." חד וחלק.

ההיסטוריה מלמדת, שבמרבית מתקפות המנע שיזמה ישראל, יצאנו וידינו על העליונה. ובמקרים של ריפיון וחשש, הגיעה התבוסה. הדוגמאות הבולטות – וההפוכות זו לזו – הן מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. במלחמת ההצלה של תשכ"ז (1967) מימשה ישראל את עקרון '"הגנה הטובה ביותר היא ההתקפה," באמצעות מתקפה מזהירה של מטוסי חיל האוויר בבוקר ה-5 ביוני, שהשמידה את חילות האוויר של האוייב, פעלה מהר, חזק ואלגנטי, והשיגה ניצחון היסטורי חסר תקדים. ההגנה הטובה ביותר על המדינה הקטנה, הצרה, המאויימת, היתה ההתקפה.

אגב, כבר הרמב"ן, הפרשן הדגול בן המאה ה-13, המליץ על השימוש בהתקפה כאמצעי מגן. כך כתב בפרשנותו על הפסוק "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם": "אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה – וינוסו."

במלחמת יום הכיפורים קרה ההיפך. זכינו אמנם בתחרות האיוולת יצאת צדיק, אבל במחיר דמים נורא: 2,656 קרבנות, 294 שבויים, 7,251 פצועים, 102 מטוסים שאבדו וכ-800 טנקים פגועים, ופגיעה מורלית קשה בעורף הישראלי שהשפעתה נמשכה שנים רבות (חרף הניצחון הישראלי המזהיר שהוביל לסיומה והושג במחיר נורא ואיום). ממשלת ישראל ידעה ביום פתיחת המלחמה באוקטובר 1973, על כוונות מצרים וסוריה לתקוף, אבל נמנעה ממכה מקדימה, כדי שלא להצטייר בעיני העולם כצד התוקפן. 

ראש הממשלה לפיד, שאינו בוגר סיירת מטכ"ל, ושר הביטחון גנץ (שהופך לעיתים במחוזותינו לאישיות דחויה בשל פעילותו הנפסדת בתחום ההתיישבות), יחד עם החליפי בנט, לא רק שינו את כללי המשחק, אלא גם חזרו לערכי היסוד של צה"ל, שנשכחו משום מה ב-13 השנים האחרונות: הקם להורגך השכם להורגו. ובוודאי כשהאוייב מחציף פנים ומודיע קבל עם שהוא אורב לך עם חוליות ציד קטלניות.

הדרג המדיני עשה את המעשה הנכון ועל כך נתונה לו התודה והברכה. ורק אל תצטרפו לקבוצות החמוצות הטוענות שהם יצאו למבצע המזהיר רק כדי לקושש קולות לשיפור מעמדם בסקרים ובקלפי. אל תאמינו. הן רק בשבוע שעבר, בימי ההיערכות ובניית ההונאה, טענו אותם גורמים, שהם מהססים ויושבים בשילוב ידיים פסיבי ממש בגלל הבחירות. אז איך אפשר גם להימנע וגם לתקוף, בגלל אותן בחירות? תחליטו חברים. אפשר אמנם להבין שקשה להגיד מילה טובה, אבל גם קצת רצינות לא תזיק.

המכה האנושה שהנחיתה ישראל על הג'יהאד הרצחני, תשמש גם בית ספר לכל אוייב ומתנכל במרחב. הטרוריסטים של החמאס, ישבו הפעם בשקט מופתי לא מפני שהפכו לחובבי ציון, אלא מפני שהבינו שיש להם מה להפסיד, כולל הפסקת עבודתם של הפועלים העזתים בישראל (וכאן יש לומר מילה טובה לבנט שהיה זה שאישר כניסתם ארצה בהיקפים גדולים, על בסיס ההנחה שככל שיהיה לחמאס מה להפסיד, הוא יירגע יותר). ואת השיעור ההרתעתי הזה לומדים עכשיו גם החיזבאלונים והאיראנים, שמפנימים כי לפעמים אפילו בוגר שירות צבאי במערכת 'במחנה' עלול להיות מסוכן מבחינתם, לא פחות ואולי יותר מסרן במיל' בסיירת מטכ"ל.

מסתבר שלא מוכרחים להיות בוגר הסיירת כדי להחזיר לישראלים את החיוך לפנים, ולבלום את החוצפה העזתית שהעניקה לפעילי הג'יהאד פרצופים של תשעה באב. מגיעה בהחלט מילה טובה לאלה שהביאונו עד הלום, תוך חריגה מתבקשת מן הגישה הפסיבית לטובת מהלך מבריק שהסתיים בחסדי שמים ללא אבדות, עם מכה אנושה לטרוריסטים, וצ'ופר מיוחד בדמות שידרוג ההרתעה הישראלית. שאפו על שהם נתנו לצה"ל, ולשב"כ, לְנַצֵּחַ. 

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

עוד על אי ניבוי השואה של ביאליק ואחרים

פרופסור זיווה שמיר עומדת על דעתה "שביאליק ניבא את שואת יהודי אירופה." להוכחה היא מביאה ציטטה ממנו: "היהדות שבכל הגולה, ולא רק זו שבגרמניה, עומדת על סף הכְּלָיָה. היהדות שבארץ-ישראל, כלומר הקומץ הקטן, שארית הפלֵטה – עומדת על סף התחייה וההתחדשות. המסקנה מובנה מאליה [...] המציאוּת היהודית בגולה של עכשיו – היא אָבדן וכלָיה. ומי עיוור ולא יראה זאת – יימק בעיוורונו." (איגרות ביאליק, כרך ה, עמ' ש"ו).

(זיווה שמיר, עוד על כושר הניבוי של ביאליק ("חדשות בן עזר", 1771).

העניין הוא שבטקסט הזה ביאליק לא ניבא את השואה, כלומר את השמדת היהודים, הוא מבטא חרדה מכליית היהדות. ביאליק משחר נעוריו יותר משעסק בצרת היהודים, הוא עסק בצרת היהדות. איך לשמר יהדות בעולם חילוני. יהדות שהולכת ומתפוררת מהדת ומכל נכסיה התרבותיים. איך להפוך דת יהודית ללאומיות יהודית ולתרבות יהודית. ביאליק הלך בעקבות מורו אותו העריץ, אשר צבי הירש גינצברג, הידוע בכינויו "אחד העם", שהתנגד לציונות ההרצליאנית. ועסק במה שכונה "ציונות רוחנית". הוא טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות." ולתפיסתו כדי להציל את היהדות יש להקים מרכז רוחני (לא מדיני) בארץ ישראל, שיקרין את רוח היהדות לגולה.

ביאליק, שהעריץ אותו כותב לו ברגש ליובלו השבעים: כ"איש, שהעמיד את דבר הגאולה במרכז רעיונותיה של האומה, השואף לריכוזה של מחשבת האומה, ולא מתוך רדיפות חיצוניות, פורעניות וגזירות רעות, אלא פשוט, מפני שאינו יכול לצייר לעצמו בגולה קיום של כבוד של צלם אלוהים. הנה נמצא איש, ראשון ליצירת השקפת עולם לאומית בתור צומת-הגידים לכל יתר רעיונותינו, אם תרצו לומר: הגלגול השני של רעיון 'גלות השכינה', ההכרה, שאין תקומה בלי תחיית השכינה, הרוח, הנשמה, – קראו לה באיזה שם שתרצו – ואין דאגה אחרת כמו הדאגה לתקומה זו. בכאוב אבר אחד לאדם הרי כל גופו מצטמצם באותו אבר, וכך צריכות כל מחשבות האומה והווייתה להצטמצם ולהתכנס בתוך הרעיון המרכזי הזה: חינוך, דת, ספרות, תרבות וכיוצא... כל הירושה הלאומית שלנו, שלמראית עין היא דלה וצנומה, עברה מתחומה המצומצם של הדת לרשות הלאומיות, וממילא – לרשות האנושיות בצורה לאומית. קניינינו הלאומיים נעשו לקניינים אנושיים וגם הם מחכים ומצפים לגאולה ותקומה. בעלי ההשכלה ראו את העבר שלנו כראות גל של הבלים, ויש מהם שאמרו כי היהדות כולה אינה אלא אשפות מפוזרות במקומות רבים, הנה הוא, אחה"ע, עשה אותו לגל-עד, לאבן-השתייה, והוא הוא אשר החדיר בקרבנו את ההכרה, שהמקורות אשר ינקו וספגו אל קרבם את עסיס כל הדורות, כל החיים, אותם עלינו לעבד לתקומתה של כל האומה."

(ביאליק על אחד העם ביובל השבעים של אחד העם בלונדון, אב תרפ"ו)   

https://benyehuda.org/read/5407

כאמור ביאליק חרד לאובדן היהדות ולכן גם ראה את פתרונה בארץ ישראל ולא באמריקה. (אגב אלמלא הדפו הבריטים את הגרמנים מאל עלמיין, גם הישוב היהודי בארץ היה מושמד). אם היה חוזה את השואה כלומר את השמדת היהודים היה ביאליק ממליץ לכל היהודים לברוח לאמריקה.

שמואל אבנרי (מה שמו המקורי?) שלף מהמחשב אוטומטית טקסטים האמורים להראות שביאליק ניבא את השואה, עשה העתק-הדבק, אך למרבה המבוכה הוא הביא את אותו הטקסט שהבאתי מנאומו האחרון של ביאליק, שם הוא מנבא שואה ליהודים דווקא מהערבים אם ימשיכו היהודים להעסיק ערבים, ותוך השמטה מכוונת של נבואת ביאליק לשואה מהערבים, הוא מביא את אותו הקטע דווקא כהוכחה שביאליק ניבא את השואה לא מהערבים, אלא מהגרמנים.

זו לא הפעם הראשונה. לפני שש שנים ב-2016 כתבתי כאן על טקס היארצייט של ביאליק:

שמואל אבנרי, חוקר ביאליק ומנהל הארכיון של בית ביאליק, הרצה על הנושא: '"מדוע זכה ביאליק בכתר מלכות?" הוא בעיקר הדגיש שביאליק חזה בעיני רוחו את השואה, כשהוא התעכב על המונח "שואה" אצל ביאליק.

לאחר הסיום שאלתי את שמואל אבנרי מדוע הוא לא הזכיר שביאליק חזה סכנת "שואה" בהעסקת ערבים. הוא ענה לי שהוא לא מכיר את זה. לאחר ששלחתי לו את הקישור:

http://benyehuda.org/bialik/lastwords.html

הוא ענה לי: "הטקסט הזה כמובן מוכר לי היטב. אני מצטט ממנו בכמה ממאמריי, וגם בחרתי להציג אותו בהבלטה בתצוגת הקבע של מוזיאון בית ביאליק שאותה כתבתי וערכתי. ולא זו בלבד אלא שגם מצאתי לנכון להקריא אותו במסגרת ערוץ היוטיוב של פרויקט בן-יהודה. אבל בטקסט הזה המילה 'שואה' מובאת כתיאור ציורי מליצי ותו לא, בתקבולת ליום פקודה וסערה."

הבנתי. זה לא "פוליטקלי קורקט" לומר דברים כאלו ביארצייט הציבורי של ביאליק..."

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01165.php

לסיכום: ביאליק גדול המשוררים העבריים. זוהרו כאור הרקיע כשכינה עצמה, ואין צורך להוסיף לו את נבואת השואה, (נבואה שאיש לא ניבא כי כאמור בהיסטוריה אין חוקיות). ביאליק גדול ממנה. שירת ביאליק גדולה מכל נבואה ספציפית.

גם אצ"ג לא ניבא את השואה

במסגרת "הנביאים" שניבאו את השואה מוזכר תמיד גם המשורר אורי צבי גרינברג-טור מלכא. בני משפחתו, אלמנתו עליזה טור מלכא, ובנו דוד י. גרינברג, מלינים על התעלמות המוסדות והתקשורת בארץ מהמשורר. ("אצ"ג והדממה המעיקה של ההתעלמות ממנו", "הארץ", 13.5.16)

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2942548

ובייחוד חורה להם ההתעלמות מצד מוסד "יד ושם" מהמשורר, שניבא לדבריהם את השואה ובשנת 1923 (בכתב העת "אלבטראס", בפואמה "במלכות הצלב") כתב: "אך אני אגידכם נבואה, – הנבואה השחורה – כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..." וכן: "עשרה ייוותרו, יהודים של פצעים, שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של הנוצרים." – לא מוזכר ע"י "יד ושם" בגלל מה שהם קוראים "יד מכוונת" של "שכל רופס".

"פעם," הם כותבים, "פנתה אלינו בכירה ממוסד 'יד ושם' לצטט בטקס שיר משיריו מתוך 'רחובות הנהר'. העברנו להם את השיר והנה חזרה אלינו אותה בכירה ב'בקשה קטנה', לקרוא את השיר בהשמטת שורות מסוימות. כי הנוסח תקיף מדי לדעת חברי הוועדה המחליטה. השורות עלולות לפגוע במי מחברי הסגל הדיפלומטי הזרים שאמורים לכבד בנוכחותם את הטקס. מדובר היה ב'שיר העוגבר', והשורה שביקשו לקצץ היתה: 'שני מיני אדם בעולם: נימולים – ערלים'."

כדי להבין עד כמה נמוכה היא גישת "יד ושם" הם מביאים כדוגמא (לטובה) את התייחסותו של ראש הממשלה המנוח אריאל שיינרמן-שרון בעניין. לפני צאתו לטקס על אדמת פולין ביקש שיעבירו אליו שיר שהוא אמור לקרוא בטקס בנוכחות נשיא פולין וראשי השלטון הפולני, "חריף ככל שיהיה." והנה עמד שרון ראש הממשלה של מדינת ישראל על אדמת פולין המקוללת וקרא בקול את שירו של המשורר אורי צבי גרינברג. ולמילים החדות הקשיבו נשיא פולין וראשי השלטון (עם אוזניות ובתרגום סימולטני). קרא ולא הוסיף דבר.

המדהים הוא שהפנים היחידות שהראו בהלה, חוסר נעימות כביכול, היו פניהם של אנשי משרד החוץ שחששו מתקרית דיפלומטית.

העיירה בוערת

גם השיר "העיירה בוערת" (באידיש: אונדזער שטעטל ברענט! – 'עיירתנו בוערת!'), הידוע גם במילותיו הראשונות: שרפה, אחים, שרפה! (ביידיש: ס'ברענט! 'שרפה!'), שחיבר מרדכי מרקוס ברטיג-געבּירטיג, איש קרקוב, בשנת 1938 נחשב לשיר נבואי לשואה. למעשה הוא נכתב בתגובה לאנטישמיות הגוברת בפולין לאחר מות פּילסוּדסקי, שכללה בין היתר פוגרומים, ובעיקר הפוגרום בפּשִיטִיק, שאירע במרץ 1936.

(העיירה בוערת מילים ולחן מרדכי גבירטיג)

https://www.youtube.com/watch?v=ZpLY_6uFePg

https://www.youtube.com/watch?v=9H1HZHWW_Zg

כאמור, התייחסות לאסון שיבוא על היהודים באירופה התבטאה באין ספור יצירות ספרותיות ובנאומים. זה היה נוסח מקובל שרבים השתמשו בו, מכאן ועד לתחזית השואה רבה הדרך.

מהפך – רון מוסא-כחלילי

מגזענות אנטי-אשכנזית לסוציאליזם

האקטיביסט האנטי-אשכנזי, רון מוסא-כחלילי, נותן הגדרות חדשות למשנתו. בתגובה לציוץ של איתמר חאנן-בן גביר הוא כותב: "תגידו," צייץ איתמר בן־גביר בתגובה למאמרי ("מה למזרחים ולאיתמר בן-גביר?", "הארץ", 18.6), "העוכר ישראל הזה (כרגיל, מעיתון 'הארץ') לא יודע שאני מזרחי? מילא שמאלן, אבל גם מטומטם?" לך תסביר לו עכשיו שמזרחיות היא לא מוצא, אלא סדר יום"... איתמר בן-גביר אינו מזרחי. כלומר, הוא מזרחי במוצא, הורי הוריו נולדו בעיראק וכורדיסטאן — אבל לא בסדר היום שלו. ומזרחיות, לטעמי, היא בראש ובראשונה סדר יום, סולם עדיפויות. כפי שלא כל אישה היא בהכרח פמיניסטית, כך לא כל מי שסבתא שלו נולדה בעיראק, בתימן או במרוקו, הוא "מזרחי". כולנו מכירים לא מעט מזרחים – בפוליטיקה, בתרבות, בתקשורת, באקדמיה – שהמאבק המזרחי לשוויון הוא לצנינים בעיניהם."

"עמיר פרץ, אבי גבאי, דוד לוי, משה קצב, תויגו כמזרחיים אבל הם לא," מסביר מוסא-כחלילי. "אין מהלך גזעני יותר מלתפוש את המזרחיות כמוצא. להצהיר באיזו יהירות אינטרסנטית שקופה – אני מזרחי – רק מפני שסבא וסבתא שלך נולדו בקהיר או בבגדד."

"אם מזרחיות איננה מוצא אלא סדר יום," ממשיך ומסביר מוסא-כחלילי, "אז יש לא מעט אשכנזים שאפשר להגדירם כמזרחים. למשל, שלי יחימוביץ'. נכון, היא אשכנזייה, בת לניצולי שואה, חילונית ותל אביבית. אבל ברגע שהיא העלתה על ראש שמחתה את זכויות העובדים והעניים והמוחלשים, שברור לכולנו מה מוצאם, היא נהפכה למזרחית בעיניי."

 (רון כחלילי, "בן גביר אינו מזרחי ולא מסורתי", "אל-ארצ', 7.8.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-06/ty-article-opinion/.premium/00000182-6917-d2f5-a3e6-ed1f3cac0000

מסתבר שהאקטיביסט האנטי-אשכנזי (ואנטי-ציוני) מוסא-כחלילי שינה את פוליטיקת הזהויות הגזענית הישנה שלו לאידיאולוגיה חברתית, כלומר סוציאליזם. דאגה לחלשים היא לדידו מזרחיות, קפיטליזם ורמיסת החלשים היא אשכנזיות.

אופס, הנה לפי תורתו החדשה של מוסא-כחלילי החדש, גולדה מאבוביץ'-מאירסון-מאיר, היא "מזרחית" בגלל שהיא כשרת העבודה תרמה לחוקים סוציאליים ולביטוח הלאומי הרבה יותר משלי יחימוביץ האשכנזית-"המזרחית החדשה" לפי כחלילי. גם אם לכאורה נראה שמוסא-כחלילי נטש את הסטטוס השיוכי, למען אידיאולוגיה סוציאליסטית, אני מהמר שהוא ימשיך בדיוק באותה תורה גזענית אנטי-אשכנזית (ואנטי-ציונית) כבימים עברו. נחכה ונראה.

שנים עשר ג'יהאדיסטים הרוגים

בזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי מעדכנים על שנים עשר הרוגים במהלך המבצע, כולל מנסור וג'עברי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=755438&forum=scoops1

מסתבר שג'יהאדיסט אחד הרוג כסמל לכל אחד משבטי ישראל.

אצלם אגב היחס, יהודי אחד שווה 1100 ערבים.

1200 רקטות על ישראל

הג'יהאד האיסלמי ירה 1200 רקטות על ישראל, כלומר במבחן הכוונה הם הצליחו לרצוח בממוצע 6000 גברים נשים וילדים. רקטה אחת נפלה בעזה והרגה 5 ילדים, דובר צה"ל פירסם תמונה בה רואים את הרקטה הנופלת. כל כלי התקשורת בעולם לא התייחסו כלל לשאר הרקטות שהצליחו והגיעו במטרה לזרוע הרג בישראל.

"ההזמנה" של ערביי יפו

ערבים ביפו מחאו כפיים וקראו "אללה אכבר" בעת האזעקות בתל אביב:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=755338&forum=scoops1

מיד לאחר "הזמנת הרקטות" הם מזמינים לאכול במסעדותיהם.

החגיגה המוקדמת של אחמד טיבי

חבר הכנסת, אחמד כמאל אחמד א-טיבי, מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) פרץ בחגיגת שמחה עת נודע לו שנהרגו ארבעה ילדים ערבים בעזה. ומיד פרסם את תמונת הגופות בהנאה רבה תוך שהוא כמובן מאשים את היהודים במותם, ולא את הג'יהאדיסטים הערבים-מוסלמים בהם הוא תומך.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=755089&forum=scoops1

כמובן, כשנודעה הטעות שהילדים נהרגו ע"י הג'יהאדיסטים המוסלמים – הוא לא התנצל על טעותו. בעצם אי אפשר להאשימו על כך, שהרי כבר שר התקשורת, יועז הנדל (הסוחר) הכריז שטיבי לא תומך טרור...

ח"כ ווליד טהא מהקואליציה בעד הג'יהאד האיסלמי

בעוד ראש הממשלה יאיר למפל-לפיד, ושר הביטחון בנימין גנץ מנהלים מערכה נגד הג'יהאד האיסלאמי בעזה, חבר הקואליציה, ווליד טהא, מ"האחים המוסלמים" רע"ם, שבזכותו הם התמנו לתפקידם, מצהיר על תמיכתו באויביהם הג'יהאד האיסלמי, ונשבע להילחם תמיד נגדם בגלל מדיניותם הארורה, והיותם "צורר לג'יהאדיסטים."

https://rotter.net/forum/scoops1/755038.shtml

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

מועמדת בל"ד (המשותפת) מעניקה מגן-הוקרה לאימם של מחבלים ערבים ישראלים שלקחו חלק בפיגוע התאבדות (9 נרצחים)

מיספר 3 בבל"ד, הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שנבחרה זה עתה, דועאא חוש, מעניקה מגן הוקרה לאם של שני המחבלים, איבראהים ויאסין בכרי, ערבים ישראלים תושבי בענה, השפוטים למאסרי עולם לאחר שלקחו חלק בפיגוע ההתאבדות באוטובוס קו 361 בצומת מירון בו נרצחו 9 ישראלים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=755202&forum=scoops1

לפי החוק הישראלי מפלגה או מועמד לכנסת התומכים בטרור אינם יכולים להיבחר לכנסת. לפי בית המשפט הישראלי הכול לגיטימי אם זה לא קשור לנתניהו. אין ספק שבית המשפט יאשר את בחירתה.

הפסיכולוג החדש רם בערק-בן-ברק

ח"כ רם בערק-בן-ברק, התגלה לאחרונה כפסיכולוג כאשר איבחן את בנימין מיליקובסקי-נתניהו כבעל בעיות נפשיות.

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-937178

מעניין אם גם כאן הוא למד פסיכולוגיה מגברת אבו הזאז, היועצת החצרונית הערבייה-מוסלמית שלו שטענה שהקורס שעברה במסגד הקצה לפני קבלת התפקיד יועצת, לגיטימי שכן שבעים אחוז מהקורס הועבר בידי ד"ר אבו שמסיה. שבטקס פתיחת הקורס הבהיר "שהתיישבות היהודים בירושלים היא כמו סרטן ומטרת הקורס היא לתת כלים 'לרפא' את הסרטן."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=720217

הנה כי כן רם בערק-בן-ברק מבין גם באונקולוגיה וגם בפסיכולוגיה.

הגזענות של חבר הכנסת והרב הרפורמי גלעד קרבינסקי-קריב

ח"כ מטעם העבודה, הרב גלעד קרבינסקי-קריב, המתנאה להיות רב רפורמי הדוגל בדמוקרטיה שוויון, והלוחם נגד הגזענות – נתפס באמירה גזענית אנטי-ערבית. הרב הרפורמי קרבינסקי-קריב, שהתנגד לעליית יהודים להר הבית בתשעה באב, הצהיר כי "בעל הבית בהר הבית הוא הקדוש ברוך הוא."

https://www.ynet.co.il/news/article/byagd2h6q#autoplay

כבוד הרב, קרבינסקי-קריב, הקדוש ברוך הוא – אלוהי ישראל הוא בעל הבית בהר הבית? ולא אללה אלוהי הערבים-מוסלמים בעל הבית בחראם אל שריף? אם זו לא גזענות מהי גזענות?

דן סרדני-תיכון יו"ר הכנסת לשעבר סמל השחיתות

יו"ר הכנסת לשעבר מהליכוד, דן סרדני-תיכון ואשתו לודמילה, מצהירים שהם כ"ליכודניקים" משתתפים בפריימריז של הליכוד, אבל לא מצביעים לליכוד.

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-937249

דומה שמעולם עוד לא היה פוליטיקאי ישראלי שבגילוי לב מודה בחוסר יושרו ובשחיתותו כמו סרדני-תיכון. אתם יכולים לתאר את יוסף שפרינצק או קדיש לוז מצהירים שיצביעו למפלגה אחרת? דומה שאפילו יו"ר הכנסת הנתעב מכולם, אברהם בורג, לא היה צבוע עד כדי כך.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"א

ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין

ניסים צילצל לתחנת-המוֹניוֹת שממול לבית-הקפה של אַבּו-סְנין, ובצוהריים בא נעים לכפר לקחת את ציפורה. הוא ניגש, דפק על הדלת, וכאשר פתחה אמר לה: "שלום, גברת לוי. הודיע לי בעלך לבוא להסיע אותך לעיר."

"מיד," אמרה

 "רק אלך להתלבש ולהכין את הדברים שלי."

כעבור רבע שעה היו במרכז העיר. נעים, שחש מעין אפוטרופסות על ציפורה הנוסעת עימו, שאל: "אולי אַת רוצה לרדת לשתות משהו לפני שאַת הולכת לסדר את העניינים שלך?"

"כדאי לטפל היטב באישתו של ניסים לוי," חשב, "ניסים יודע להחזיר לאנשי-חסדו. מה עוד שהיא כה נאה, תענוג יהיה להיראות עימה ברחוב לפני החברים, יראו פעם אישה בעלת הופעה וכבוד, אחרי כל אותן נערות מפוקפקות המסתובבות יומם ולילה בקפה וליד התחנה."

"לאן ניגש?" שאלה.

"יש כאן קפה מהודר – 'פאריס'. נחמד לשבת שם, מיזוג-אוויר וכל הנוחיות."

"לא," אמרה, "אני רואה פה מולכם קפה, נשב שם."

נעים התחרט על הצעתו וחשב: "טיפש, טיפש, עכשיו תהיה מוכרח לקחת אותה לחור של אַבּו-סנין עם הנקבות שיושבות שם , ושום דבר טוב לא יצא מכך. מה הייתי צריך בכלל להתחיל לדבר איתה?"

"באים?" שאלה.

"יותר טוב נלך ל'פאריס', זה לא נאה לך בית-הקפה ממול, אנשים הגונים לא יושבים שם."

"כאן לא המקום בו יושב הבעל שלי כשהוא בא לעיר?"

"כן, אבל – "

"ניסים יודע לאן שהוא הולך."

נעים הניע בכתפו: "אַת אמרת כך, וכל האחריות עליך." פתח את הדלת, יצאה מן המונית ונלוותה אליו לקפה.

"זאת האישה של ניסים לוי?"

"כך אומרים."

"מה הוא רוצה? חתיכה נפלאה, ועוד הולך ומכניס את הידיים שלו אצל אחרות."

"אתה לא יודע? ככה זה. אף פעם לא מספיק מה שיש אצלך בבית, רוצים עוד."

"אבל אחת כמוה, חבּיבּי! זה חלום, תִראה איך שהיא בנוייה, איך שהיא הולכת, חם בלב להסתכל עליה מן הצד."

"טיפש, כבר התרגל אליה. עכשיו כל המחשבות שלו ברגליים של הבת של חדידו."

"אני לא הייתי מתרגל אליה לעולם, אני מבטיח לך."

"זה אתה מדבר מתוך הרעב שלך, לא מתוך השכל."

"זאת האישה של ניסים לוי?"

"כן. ראיתי אותם יחד לפני כחצי שנה בכפר."

"מה היא באה לחפש פה? רוצה לראות מה הטוב אצל הקטנה של חדידו שחסר לה?"

"חסר לה?"

"מה אתה יכול לדעת איך הן בִפְנים? שמעת מה שאומרים: 'שקר החן והבל היופי.' לא הבנת את הפסוק בדיוק? אחרי שטועמים הרבה – מבינים. אין דבר, אתה עוד צעיר."

"תביטו איך היא מסתכלת אל הבת של חדידו, מה זה? כבר עשו כאן כנס של כל הדפוּקוֹת של ניסים לוי?"

"אתה לא מבין? באה ללמוד ממנה מה הם הדברים שהבעל שלה מחפש כאן."

"יותר טוב שהוא היה מלמד לה. עוד לא שמעתי שאישה תוכל ללמד לאישה דברים כאלה."

"תתפלא, די להן להביט אחת בעיניים של השנייה וכבר יודעות את הכול."

"כך, כך, כבר היא עושה בולשת עליו. אוֹי, ניסים לוי, אם האישה שלך כאן, אני רואה שכבר נגמרו החיים הטובים שלך. בכל-זאת אני לא חושב שבחור הגון כמוך צריך לשלוח את האישה לבקר בבית-הספר שלו."

"טיפש, הוא המורה כאן."

"מה אתה חושב, שהיא מקבלת מכל אחד?"

"אני לא יודע, לפי העיניים שלה יש לה הרבה גאווה, לא מחשיבה אותנו."

"אני דווקא אוהב את הסוג הזה, עושה לך הרבה יותר הנאה בכניסה אחרי הקשיים של ההתחלה."

"בכל-זאת לא כדאי לנסות עליה ולהסתכסך עם ניסים לוי."

"אתה צודק. אנשים כמונו, יותר טוב שנדחוף את הראש שלנו אצל אחרות."

ציפורה ישבה זקופה על השרפרף, ועל השולחן הנמוך לידה – כוס מיץ-אשכוליות. נעים הציע לה סיגריה, וקיבלה. חלק מן הדברים שמעה, וחלק מהם השלימה בדימיונה – לפי המבטים, הלחישות, התנועות והגיחוכים שליווּ את הופעתה בבית-הקפה. האולם היה חשוך והאור היחיד בא מכיווּן הדלת ודלפק-המכירה שהיו פתוחים לרחוב. שאר הקירות היו חסרי-חלונות, ואור-החשמל לא דלק במקום. הרהיטים היו שולחנות נמוכים ושרפרפי-קש, אנשים ישבו בקבוצות של שלושה עד שישה-שִבעה, אכלו או שיחקו, ובסביבתם פזורים ספלוני-קפה רבים וכוסות-סודה. כל הזמן רחשה תנועה בלתי-פוסקת במקום. אנשים יצאו, נכנסו, הסתודדו ביניהם, נבלעו ביציאה ולפעמים פנו בכיווּן המיטבח, לחלקו האחורי של בית-הקפה. נערות הסתובבו לכאן ולכאן, לבושות חצאיות צרות וקצרות, וחולצות פתוחות על-פי רוב עד לכפתור השני או השלישי אחרי הצווארון, ולרגליהן סנדלים גבוהי-עקב. הנערות נכנסו ויצאו, עברו מפינה לפינה וענו בצחוק ולעיתים בגסות, כנעלבות, להערות שהושמעו על חשבונן.

נעים סבב בעצבנות על שרפרפו, גמר בשתי לגימות את הקפה וחיכה בקוצר-רוח לציפורה. אולם היא שתתה לאט, בכוונה. איש מחבריו לא ניגש אליהם, עשו עצמם שאינם מכירים אותו, כאילו נכנס הנה עם תיירת מחוץ-לארץ. מעולם לא חש עצמו במצב כה מגוחך ובלתי-נעים בבית-הקפה של אבו-סנין.

בפינה ישבה הבת של חדידו ועיניה השחורות נעוצות בציפורה כעיני חיה נרדפת. הבחור שישב לידה לא הבין מדוע אינה שמה לב אליו עוד, ובהרגשת בעלוּת הניח ידו על ברכּהּ והחל מושך מעט לאחור את החצאית הקצרה. היא תפסה בעצבנות בכפו והורידה אותה מעליה.

שניים אחרים, שישבו לידם וזרתותיהם הנחבאות מאחורי השרפרפים שלובות זו בזו – חייכו, והמבוגר ביניהם אמר: "עוד לא נמאס לך המין הזה?"

"מה אתה מבין?" ענה הבחור שניסה להחזיק בה, "היא פצצה, הקטנה הזאת. פצצה שמתפוצצת כל פעם מחדש באותו הפתיל. מה זה בשבילך פתיל? בחיי, כמו תולעים אתם, פוּי! לא נכון, קטנטונת? אצלך הפתיל זה משהו!"

מיד קמה נעלבת והחלה צועדת לפתח ועדיין מביטה לעבר ציפורה ומודדת אותה בעיניה. הבחור בא אחריה ופרשׂ את ידו על כתפה. היא מיהרה בין השרפרפים וניערה אותו ממנה.

"מה לך היום?" אמר לה, "אפשר לחשוב שהבשר שלך מלא קוצים."

"שתוק!" ענתה לו.

"יותר טוב תשמרי את הקוצים שלך מתי שנעים להרגיש אותם," ענה לה בקול רם כדי שישמעו הכול.

קולות צחוק והסכמה ליווּ אותו. "אַחסַן עליך, שלמה. אבל תיזהר כשאתה מטפל בקוצים האלה שלא תדקור אותך הקטנה הזאת, מפני שהיא חמה מאוד."

ציפורה שמעה הכול. נעים ניענע רגליו הנה והנה ואמר: "אולי נצא כבר?"

"עוד רגע," ענתה לו.

בתו של חדידו צעדה מולה. ציפורה ישבה סמוך לדלת ויכלה להתבונן בה. "איך השתנתה הקטנה בזמן כה קצר," חשבה, "רק לפני כמה חודשים עדיין היתה מבקרת בבית-הספר וקולעת צמותיה, ובוכה לעיתים קרובות, ומטפלת באבא שלה ובאח הקטן, וכולם צועקים עליה ומעבידים אותה, ולפעמים גם מרחמים עליה. יום אחד צמחה ונהייתה לבחורה מושכת ולבשה בגדים הדוקים והבליטה את חזהּ וירכיה, עד שכל הגברים ברחוב הופכים ראשם להסתכל אחריה."

באותה תקופה פגשה בה ציפורה במקרה ברחוב, ועדיין נישאר בה, בקטנה, עם כל חוצפתה, מין תום של בתולים וביישנות אשר עשו אותה ללא ספק מסַקרנת יותר בבואה לעיר. אולם הילוכה היום, ושכבות-הצבע העבות סביב עיניה, והמבט הכבד והאדיש הזה – גרמו לה להיראות זקנה בעשר שנים לפחות, ודומה כאילו כבה משהו בגופה. האם היא יכולה עדיין לגרום להם הנאה בעצב הזה ובלאוּת הזאת שממלאים אותה?

בתו של חדידו עברה ומקרוב ניראו פניה נפוחות וחיוורות תחת שכבות הצבע, והבעתן כאילו הולכת היא להקיא. נזכרה ציפורה בהרגשה הרעה שתקפה אותה לפני יום באוטובוס. תודה לאל, לפחות סימני השׂרטוֹת נמחו מהר. כפי הניראה, נבהלה יותר מדיי. אבל למה ההיא מכווצת את שרירי בטנה ואוספת אותן פנימה בשעת הילוכה? מה ה י א מנסה להסתיר? חשד עמום החל מכרסם בליבה. הילדה ניראתה עצובה כל-כך. האם גם זאת? אלוהים! הייתכן? רק לחשוב על כך, שהיא, וזו –

עשן-הסיגריות העבה והקהל המזמזם ומתבונן בה. חוקר ובולש אחריה, העיקו עליה ולפתע חשה סחרחורת קלה. מיהרה וסיימה את כוס המיץ כדי להיפטר מן הטעם הרע בפיה. אולם המיץ היה חמוץ ועורר בה הרגשה כאילו סכינים חותכות בתוך בטנה. "בתו של חדידו," אמרה לעצמה, "בתו של חדידו בהריון ואותו זרע שהיא נושאת בתוכה יכול להיות שבא מניסים לוי שהוא בעלי, ובן נוסף אני מבשלת לו עתה בתוכי. אלוהים, תן לי כוח לברוח מהם, עשֵה אותי חזקה. אַל תיתן לי ליפול כאן מתעלפת להנאת כולם. אלוהים, תן לי כוח לחיות כפי שאני חפצה לחיות, אפילו שכל העולם ילעג לי וידבר עליי רעות…"

מן הצד קלטו אוזניה שיחה:

"זאת היא?"

"כן."

"מה פתאום התחילה לבוא לכאן?"

"לא שמעת?"

"מה?"

"אתמול, באוטובוס…"

"ברצינות?"

"שכה אֶחיה. אומרים – רק לתפוס בה – והידיים שלך מתחילות לבעור…"

ציפורה הירהרה: "עכשיו כולכם יודעים, ולא חשוב אם זו האמת או שקרים שמתפרסמים והולכים. חשוב רק שאינני שייכת יותר ואינני יכולה להיסתר עוד מפני הזרוּת האיומה הקיימת ביני לביניכם. אישתו של ניסים לוי! לוּ רק ידעו כמה אינני אישתו עוד, ולוּ רק שיערו מהו הרעב ומהי השינאה ומהי הנקמה שיש לי בליבי עליו כל השנים הארוכות הללו שחייתי איתו. ניסים לוי, האם טוב לך שאישתך תרצח את הילדים שלך ואתה תמשיך להתעסק עם הבת של חדידו או עם מישהי אחרת, רק מפני שהכפר שונא אותנו ואנחנו שונאים אותנו וכל העולם מלא שינאה אחרי שלא הצלחנו לחיות בו? אני לא רוצה בנים, בנים אומללים ממך, אתה מבין? ולכן אני בורחת ממך."

"בוא," אמרה לנעים, "די לי להיום."

נאנח אנחת-רווחה ומיהר ללוותה החוצה.

"לאן אַת רוצה להגיע?"

מסרה לו את מַענוֹ של הרופא. הביא אותה למקום, נפרד ממנה לשלום, ולפני שהתניע את המכונית עוד היסס רגע:

"אני מבקש ממֵך – "

"כן?"

"זה היה במקרה – "

"בסדר, אַל תדאג. ממני איש לא ישמע."

מעניין מי מן האנשים שהסתובבו שם הוא אַבּו-סנין בעצמו ובכבודו, חשבה בעלותה במדרגות אל דירת רופא-הנשים. צריכה הייתי לשאול את נעים.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמאי ברצועת עזה הוכיח שביטחון ישראל נמצא בידיים טובות ומיומנות ואין לנו מה לדאוג כי למצב הפוליטי אין שום השלכות-לרעה על המצב הביטחוני. עם זאת, שני האחראים להצלחה, לפיד וגנץ, טוענים כל אחד לכתר ראש הממשלה אחרי הבחירות הקרובות, וקשה לראות כיצד זה ייתכן ללא רוטציה עם גוש ה-61 של תומכי ביבי, שעתיד אולי להיחלש לאחר המבצע המוצלח, ולא להיות יכול להקים ממשלה בראשותו.

התחזית היא שמאחר שיהיה קשה מאוד להרכיב ממשלה חדשה אחרי הבחירות, רבים סיכוייו של לפיד להנהיג עוד חודשים אחדים את ממשלת המעבר, אך מבלי שהדבר יבטיח לו רוב להקמת הממשלה הבאה בראשותו.

* ג'וחא: חַלַס. כבר אין מלחמה. משעמם.

* מאמרו של שמואל אבנרי: "על סף הכְּלָיָה" – ביאליק וניבוי השואה. שפורסם בגיליון הקודם, 1771, פורסם על ידי המחבר לראשונה ב-NRG ב-18.4.2012, וביתר הרחבה בספרו "כמה ביאליק יש?" (עמ׳ 83-87).

* אהוד היקר, זיוה שמיר ושמואל אבנרי הביאו ראיות למכביר שביאליק חזה את השואה, והזהיר את כל מי שרצה לשמוע כי צריך לעלות ארצה על מנת להינצל מהאסון שינחת על אירופה. יחד עם זה, עם כל גאוניותו של ביאליק, שבאמת אין עליה עוררין – הוא לא יכול היה להעלות על דעתו את עומק הזוועה כשהמדינה הכי אדירה באירופה מקימה אינספור בתי חרושת ש"תוצרתן" היא המתת יהודים במאסות שלא היו כמותן מעולם. היהודים התנסו בגלות הארוכה בגירושים, עלילות דם, פוגרומים – אבל זוועה כמו אושוויץ, חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, מיידנק ועוד אינספור מחנות ריכוז והשמדה, בעקבות ועידה שנועדה לתכנן השמדת מיליונים – דבר כזה לא ניתן להעלות על הדעת, גם אם אתה גאון היסטורי. וכן, רוב מדינות אירופה (להוציא את דנמרק ובולגריה) שיתפו פעולה עם רצח ההמונים בהתלהבות – זה בלתי נתפס גם לאחר שמונים שנה.

אורי הייטנר הצביע על לוי אשכול כמתכנן הגדול של ההתיישבות בגולן. מסתבר שדיין התנגד לעלות על הרמה במלחמת ששת הימים. זאת לא הפעם היחידה שדיין טעה: במלחמת יום הכיפורים צדקה גולדה, ולא דיין בעניין גיוס המילואים. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מנהיג – לא חובה להיות גנרל, די בשכל ישר.

במבצע "עלות השחר" לפיד יצא כביכול לנופש שאמור היה להתמשך לט' באב. היתה כאן הטעייה חכמה: הכול התייחסו ל"חוסר הרגישות" של ראש הממשלה חסר הניסיון. מסתבר ש"חוסר הרגישות" הזה הרדים אותנו, וגם את אויבינו, שלא העלו בדעתם מה צה"ל תכנן להם.

 אהוד היקר, אתה בטוח שאתה "סופר נידח"? בהשקה ל"אין שאננים בציון" בצוותא השתתפו בפאנל י' ליבוביץ', א"ב יהושע ובועז עברון, והאולם היה מלא (למרות הגשם), ובקהל ישבו יגאל מוסינזון, יעקב בסר, דן בן אמוץ, מנחם ברינקר ועוד – אתה מכיר עוד סופר חבר שלך שזכה להצלחה כזאת?

אהבתי את "המילה הטובה" של פוצ'ו על גדעון לוי.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אין מדובר באחד מספרי הפרוזה שלי אלא בספר שיחות על מחיר הציונות, שכללתי בו מטובי הוגי הדעות ובהם גם מורי באוניברסיטה הירושלמית גרשם שלום. ראשיתו של הספר בשנת 1966 כסדרת ראיונות שפירסמתי ב"מאזניים" בעריכת עזריאל אוכמני, שעליה כתב רוברט אלטר מאמר ארוך ב"קומנטרי" שהסתמך על הריאיון שלי עם שלמה אבינרי. המאמר עורר עניין בהוצאת הספרים קוואדראנגל של הניו יורק טיימס שמקום מושבה היה אז בשיקאגו. עורך ההוצאה רפאל פטאי שלח לי מכתב באמצעות כתובתו של גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, וכתוצאה מכך חתמתי חוזה עם ההוצאה על השלמת ספר הראיונות שיצא תחילה ב-1974 בארה"ב בשם Unease in Zion – ומאמרו של רוברט אלטר שימש כמבוא לספר. לכן מדובר כאן בערב שנערך בדצמבר 1974 ב"צוותא" לספר, שעורר הדים גם בארץ, כולל מאמר רציני של הדה בושס על הספר במדור שלה במוסף השבועי של עיתון "הארץ" בספטמבר 1974.

אבל כאשר הופיעה סוף-סוף ב-1986 המהדורה המקורית העברית, כמעט לא השתינו בתקשורת ובקריית ספר לעברו כי הכול היו מוקסמים אז מהספר של אחד הנביאים שלנו – "הזמן הצהוב", ומאז שאזלה המהדורה היחידה של "אין שאננים בציון" אין הוצאת "עם עובד" מוכנה להוציא הדפסה חדשה של הספר המיוחד הזה. כך לא היו משכיחים ספר של סופר עברי שחי ופעל או עדיין פועל על תקן של נביא הדור ומוכיח בשער.

* חיימקה שפינוזה: יש לי הרגשה שהפולנים, שנשארו בלי היהודים שלהם קרוב לשמונים שנה, כבר לא מדהימים את העולם בשום תחום שהוא.  

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)."("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל