פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1773

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באב תשפ"ב. 15.8.2022.

עם הצרופות: 1. אלתרמן, צילה בינדר. 2. יהודה ראב 1890.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 6. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. "ושֵׁם השֵּׁנית..." – צִלהּ של צילה ביצירת אלתרמן. חלק ראשון. // לזיכרו של יורם כרמון: דברי אורית כרמון (לבית בן-עזר). דברי הבן עופר כרמון. // יורם אטינגר: מבצע "עלות השחר" – קריאת השכמה! // יהודה רַאבּ בן-עזר: ביל"ו. ראשון לציון [1882]. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏14.8.22. // מתי דוד: תנועת "רק לא ביבי" הפכה לאידאולוגיה – "ביבי(אולוגיה)". // דוד מלמד: חנקין – חפש את האישה. // משה גרנות: על "חותם אישי לדורותיי הבאים" מאת רבקה-תפארת חקק. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 9. עֵדות: דוברי אידיש, דוברי ספּאניולית ואחרים. // עדי אמסטרדם: שמות, פרובוקציות ושאר ירקות – התנצלות פומבית. // אהוד בן עזר: על "אנחתו האחרונה של המורי" מאת סלמן רושדי. // נעמן כהן: נעמה האדומה או נעמה השחורה – מרוזה האדומה לעוזי אזולאי. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ב. משה דויד הולך לדבר עם ספראי. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

6.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה

לִמְצֹץ דָּדַיִם –

אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת

וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –

וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי

יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי

יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –

וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –

יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –

בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

  "ושֵׁם השֵּׁנית..."

צִלהּ של צילה ביצירת אלתרמן

חלק ראשון

בהרצאה על דרכי הרמיזה של אלתרמן לסיפורים ממקורות ישראל,¹  סיפר הסופר חיים באר  על ישראל זמורה, ידידו של נתן אלתרמן והמו"ל הראשון שלו, שהוציא בשנת 1968 קובץ לזכר רעייתו עדה, בהוצאת הספרים שלו "מחברות לספרות". אגב חיפוש אחרי כותרת מתאימה לקובץ זה, פנה  זמורה לאלתרמן, וזה הציע  לרעהו את השם הרמזני "שֵם האחת", המעלה את סיפור על שתי נשותיו של למך: "שֵׁם הָאַחַת עָדָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה" (בראשית ד', י"ט).

ברי, גם הסיפא של פסוק זה חלף ככל הנראה  בראשו של נתן אלתרמן, בהיותו טעון לגביו במשמעות ביוגרפית הרת-גורל. אלתרמן לא הסתיר אמנם מידידיו וממשפחתו את קשריו עם הציירת צילה בינדר, אך הוא הסתיר את צִלהּ של אהובתו מעין קוראיו, כפי שנהג להצניע את שאר ענייניו הפרטיים.  צל זה, הנחבא בין השורות, מציץ ומתגלה  בהקשרים צפויים ובלתי צפויים. גם צילה,  כשציירה  בקו קל ומלא-חן את דיוקנו של אלתרמן הצעיר, ציירה כמדומה על לוח הציור גם את עצמה כצל חסר-דיוקן  הניצב לצד אהובהּ – צִלהּ של צילה.

זיוה שמיר: צילום של ציור נדיר ולא ידוע של צילה בינדר – דיוקן של אלתרמן הצעיר, ומולו עומדת דמות חסרת דיוקן (צלהּ של צילה?)

ההקשר הרחב של המסופר בספר בראשית על למך ושתי נשותיו חשוב אף הוא להבנת עולמו האישי של המשורר: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-חֲנוֹךְ. וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.  וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת-עִירָד [...] וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת-לָמֶךְ. וַיִּקַּח-לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים: שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה. וַתֵּלֶד עָדָה אֶת-יָבָל: הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל: הוּא הָיָה אֲבִי כָּל-תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב. וְצִלָּה גַם-הִוא יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל-חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל; וַאֲחוֹת תּוּבַל-קַיִן נַעֲמָה. וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:  כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת-אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד', י"ז-כ"ו). 

כאמור, אלתרמן לא כתב לכאורה דבר על צילה בינדר, שהיתה אהובתו כשלושים שנה, אך המשוטט במרחבי יצירתו יכול לגלות את עקבותיו של סיפור האהבה לאישה האחרת, את עקבות סיפור ההתלבטות בין הנשים ואת אותות החרטה על העוול שנגרם לשתיהן. ככלל, אלתרמן  מיעט לנקוט לשון "אני", אך למרבה הפרדוקס, הוא סיפר על עצמו בשיריו "האימפֶּרסונליים" אף יותר מביאליק שהִרבּה לכאורה לספר על עצמו.

ביאליק, שפתח כביכול את סגור-ליבו לפני קוראיו, למעשה סיפר בשירתו הפרסונלית  אך ורק פרטים כלליים וטיפוסיים, שאינם ייחודיים או אינטימיים (סבל ויתמות, געגועים לתקופת הילדוּת ולמנעמי האהבה, גירוש ונדודים, הליכה למקום תורה וחזרה שמתוך אכזבה ופיכחון אל עיירת הילדות הנידחת, ועוד כיוצא באלה פרטים ביוגרפיים, שאינם מסגירים סודות אישיים ספציפיים). הוא לא סיפר בשיריו על קורות אִימו לאחר שעזבה אותו בבית סבו, על אחיו ואחותו שעברו תהפוכות גורל מזעזעות, על נישואיו חשׂוכי הבנים, על ניסיונותיו לאמץ ילד – על נושאים שאינם טבועים בחותם ארכיטיפלי.

לעומתו אלתרמן, שמיעט לומר "אני" וכביכול לא סיפר על עצמו דבר, הסגיר למעשה בין שיטי יצירתו סודות אינטימיים למכביר. הוא סיפר בשיריו, במישרין ובעקיפין,  על נטישת מקצוע החקלאות לטובת החיים העירוניים  ועל התלבטותו בין חיי קבע מבוּיָתים לחיי בוהמה משולחים ("איגרת"), על משיכתו למסבאות ועל התמכרותו לטיפה המרה ("היין"), על יחסי אהבה-איבה בינו לבין רֵעיו המשוררים ("נתפרדה החבילה"), על דאגתו לדור ההמשך של משפחתו הקטנה ("שיר משמר"), על ההתלבטות רצופת רגשי האשם בין שתי הנשים שבחייו ("פונדק הרוחות" והשיר הקצר "שקר החן" מתוך "חגיגת קיץ"),  ועוד.²

קשרים של אמן עם שתי נשים לא היתה תופעה נדירה בדור המודרנה התל-אביבית, וזאת בהשראת הלכי-רוח מתירניים בנושאי חיי-אישות שהשליטה המהפכה הרוסית. היה זה שלונסקי שטבע את החידוד "אשת חוק ואשת חיק"; ואכן אחדים מאמני המודרנה שהכיר אכן ניהלו רומנים פומביים ומתוקשרים, בידיעת רעיותיהם וילדיהם, והיו שחילקו את משכורותיהם בין שתי נשים בכעין "ביגמיה" בלתי ממוסדת. הכללים שעליהם המליץ  שלונסקי במאמרו "המליצה"³ בדבר חירותו של המשורר לבחור במילים "מופקרות" ולזַווג מילים המתמסרות ללא נישואים ("נישואין אזרחיים, אהבה חופשית בין מילים – בלי שידוכי סגנון, בלי ייחוס אבות ונדונה [...] והעיקר: בלי חופה וקידושין!"²) חלו לעתים מזומנות גם בחיים הממשיים. רבים מבני העלייה השנייה חלקו אוהל או צריף וגידלו את ילדיהם מבלי להתחתן כדת וכדין.

 נתן אלתרמן וצילה בינדר לא ניהלו רומן סודי, שהוסתר מעין הבריות. רחל מרכוס, רעיית המשורר, ידעה עליו והשלימה איתו. היא עצמה נעדרה תכופות מהבית, נדדה עם להקת "הקאמרי" ברחבי הארץ, ובלה, אִמו של המשורר, נשאה בעול גידולה של נכדתה. תרצה, שגדלה בבית בוהמיאני, שלא צִיית לכל כללי המוסר הבורגניים, ידעה אף היא על הרומן של אביה עם הציירת הנאה, הצעירה מאִמהּ בכשבע שנים, כעסה אמנם וקינאה, אך השלימה עם המצב, ולימים אף הפקידה בידי צילה בינדר את איור ספרי הילדים שלה. לימים, עמדו שתי הנשים – רחל וצילה – על ערש מותו של נתן אלתרמן, וקיבלו מידיו את פתק הצוואה, המבקש מהוצאת הספרים לחלוק את התמלוגים על זכויות היוצרים שלו בין שתי הנשים שבחייו, ולהעניק לצילה רבע מכל הכנסה עתידית.

סיפורו של למך, צאצאו של קין ואבי נח, שימש לא פעם בספרות העברית לתיאור התלבטותו של גבר בין שתי נשותיו. סיפור מקראי זה זכה גם למדרשים ולפירושים אחדים, ואלתרמן – שלמד בשנות נדודי משפחתו מרוסיה ופולין לארץ-ישראל בגימנסיה הדתית "מגן דוד" בקישינב – הכירם בלי ספק. לפי אחד המדרשים לקח למך שתי נשים כי אחת נועדה לפרייה ורבייה ואחת לתשמיש בלבד: "ויקח-לו למך שתי נשים – אמר ר' עזריה בשם ר' יהודה בר סימון: כך היו אנשי דור המבול עושים. היה אחד מהם לוקח לו שתיים [נשים], אחת לפריה-ורביה ואחת לתשמיש. זו שהיתה לפריה-ורביה היתה יושבת כאילו אלמנה בחיי בעלה; וזו שהיתה לתשמיש היה משקה כוס של עיקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה. תדע לך שכן, שהרי הברור שבהם היה למך, ולקח שתי נשים, עדה וצילה, שעדה שסרה ממנו, וצילה – שהיתה יושבת בצִלו." (בראשית רבה כ"ג).

סיפורי בריאת העולם והאדם הראשון וצאצאיו, לרבות המדרשים הרבים שנטוו עליהם, עולים ובוקעים מיצירת אלתרמן, לסוגיה ולתקופותיה. המשורר נזקק לסיפורים אלה מתוך רצונו לרדת לשורשן של התופעות, ומתוך תחושתו שגם הדורות הראשונים בארץ-ישראל החלוצית עומדים לפני "בראשית חדשה" (כנרמז ממחזהו "כנרת, כנרת"). לפיכך מככבת ביצירתו דמותו  רבת הניגודים של קין, שהפכה מסיבות רבות לדמות-קבע גם אצל ידידיו המשוררים. אלתרמן הוא שהֲפכהּ, אף יותר מאחרים, לסמל אוקסימורוני רב-אנפין, המאחד את ניגודי הקבע והנדודים.⁴ 

דמותו של קין התאימה למודרניסטים שאימצו לעצמם את הדימוי הבודלרי הבוהמייני של המשורר "המקולל" (poète maudit) – המשורר הנווד והיחפן, הדחוי והמנודה, הגולה מביתו והשרוי באנטגוניזם מתמיד עם החברה הבורגנית ועם הממסד. דמותו המסוכנת והמסכנה כאחת של קין התאימה לאלתרמן, איש הניגודים, שכּן בקרבה מתרוצצים ניגודים בלתי מתפשרים, היוצרים אשכול אוקסימורוני: קין הוא עובד אדמה, אך גם נווד חסר קרקע ומולדת; הוא פורע חוק, אך נזקק לעזרת החוק; הוא רוצח חסר רחמים, אך זקוק למחסה ולרחמים.  קין אף מסמל  את כישלונו של העולם הישן – עולמם של עובדי האדמה – שקורבנם לא נתרצה – וצאצאו, תובל קין, מסמל את העולם  החדש, האורבני, המתועש והממוכן, היורש את העולם הרומנטי המיושן, שחיפש לשווא שלווה בחיק הטבע. חנוך, בנו של קין, בנה עיר וקראה על שמו; צאצאו תובל קין היה "לוטש כל חרש נחושת וברזל," וצאצא נוסף שלו, יובל, היה "אבי תופש כל כינור ועוגב." קין, בניו ובני בניו, הפכו סמל הקרע שבין הישן לחדש, ודמותו המורחבת מאחדת בתוכה את העולם הישן האגררי שהכזיב ואת בניית העיר. אלתרמן, שהעיר היא הגיבור הראשי של כל קובץ מקובצי שיריו, בחר בדמותם של קין וצאצאיו גם כבוניה וכמכונניה של העיר הראשונה עלי אדמות. קין ובניו מבטאים את ההתלבטות בין ישיבת-קבע כמו-בורגנית לנדודים בוהמייניים במרחבי תבל; את הדואליות של העשייה המתועשת (חרש נחושת ברזל) ושל האמנות (תופש עוגב וכינור). דואליות זו באה לידי ביטוי בכותרת האוקסימורונית  של אחד משירי "כוכבים בחוץ" – "כינור הברזל".

כידוע, אחד מצאצאיו של קין הוא למך, שדבריו לפני שתי נשותיו על מעלליו ("כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" – ספק התפארות על הישג הרואי מרשים, ספק התנצלות מתחטאת על מחדל אווילי) הפכה את שמו בפולקלור של עם ישראל לשם-נרדף לגבר לא-יוצלח (בן דמותו של הטיפוס המתרברב מן הדרמה היוונית, ה-alazon, המתגאה במעלליו אך המציאות האכזרית טופחת על פניו ומציגה אותו ככלי ריק).

כך, למשל, בשיר הילדים  של ביאליק "שתי בנות" מוצג הילד הנבוך, הזקוק לעצה ולסיוע מדודיו, במשתמע בדמותו של למך: "בָּנוֹת שְׁתַּיִם בֻּבּוֹתַיִם, /  צִלִּי וְגִילִי עִמִּי פֹּה – / מִי מִשְּׁתֵּיהֶן יָפָה יוֹתֵר,/ אִמְרוּ, דּוֹדִים: זוֹ אוֹ זוֹ? [...] שְׁתֵּיהֶן אֶשָּׂא בְּחֵיקִי תָּמִיד, / צִלִּי פֹּה וְגִילִי פֹּה."

  הילד המתלבט וחסר הבינה בשירו של ביאליק, המציג את שתי הבנות הנאות לפני הדודים,  למען יראו במו עיניהם וישפטו מי מהן יפה יותר, מזכיר לא רק את האחשוורוש (דמות קבע של alazon במחזות העממיים של ה"פורים שפיל", שהוצגו במזרח אירופה), שרצה להציג את וַשְׁתִּי אשתו היפה לראווה, והיא  מרדה בו והציגה אותו לפני הקרואים ככלי ריק. הוא דומה גם ללמך הרברבן, שהתייהר לפני שתי נשותיו – עדה וצילה – על מעלליו (שמות נשותיו של למך דומים במקצת לשמות "הבנות" בשיר הילדים של ביאליק).⁵ אם נראה בילד המציג את הבנות-הבובות דמות בזעיר-אנפין של בעל המקנא לנשותיו (אחשוורוש), או מתפאר לפניהן (למך), ניתן גם לראות את הדודים לא כקרובי משפחה מבוגרים ובעלי סמכות, אלא כאוהבים צעירים – כעלמים המתבקשים לחוות  דעתם על שתי עלמות טובות מראה ויפות עין, שהגיעו לפרקן ("דוד" בנוסח שיר השירים).

השמות "צילי" ו"גילי" בשיר הילדים של ביאליק הם לכאורה שמות ניגודיים, המבטאים את צד הצל  האפל ואת הצד הבהיר והמואר של הנשיות (ואכן, בציורו של נחום גוטמן, שהיטה אוזן לעצותיו של המשורר, אחת הבובות שחורת עור ושיער והשנייה בהירת עור ושיער). ואולם, שמות אלה הם גם מילים נרדפות ("גיל" הוא 'ענבל', והמצילה שייכת אף היא לאותו שדה סמנטי שעניינו צלצול הפעמון).⁶  כך לפנינו לא רק תיאור של בעל המקנא לנשותיו, או מתפאר לפניהן,  אלא גם תיאור של רועה הנושא בחיקו שתי בנות צאן אהובות, המקשקשות בפעמוניהן. עולה על הדעת גם סיפור יעקב, שעבד בעבור שתי בנותיו של לבן, ששמות שתיהן כשמות בנות צאן (רחל – רחלה; לאה – כבשה נהלאה המפגרת אחרי העדר).⁷

 בשפה העברית הקדומה, שפתם של רועי צאן ועובדי אדמה, הקניין והמקנה מאותו שורש נגזרו. אישה נקנית בטבעת כדי שבעלה יקבע את בעלותו עליה, ממש כשם שבעל חיים מסומן בטבעת. אגב, הבעלות על האישה כעל קניין וכעל מקנה עולה משתי השפות, העברית והאנגלית, שתיהן שפותיהן של רועי צאן ועובדי אדמה: בעברית הבעל הוא הבעלים, ושמות האימהות לקוחים מתחום המקנה (רבקה היא מלשון רב"ק  [כמו "עגל מרבק"] אחי רב"ץ, כלומר היא ככבשה שמרביצים אותה כדי להלעיטה; "לאה" היא כבשה נהלאה ו"רחל" היא "רחלה", כלומר כבשה בוגרת ופורייה). באנגלית, השם "husband" ו"husbandry" (משק החי בחווה) מאותו שורש נגזרו.

גם משיריהם של המודרניסטים העברים (ובראשם שלונסקי, אלתרמן ורטוש) מצטיירת מלחמת המינים כיחסים קמאיים בין בועל לבין בעולתו,  כיחסי אדון ושפחתו, או כיחסי רועה וכבשתו, ולא כיחסים שיוויוניים, פרי העולם המודרני. אלתרמן, שנשא לאישה ב-1935 את השחקנית רחל מרכוס, החל באותה שנה עצמה לחבר את קובץ הבכורה שלו "כוכבים בחוץ", ובפתח הקובץ כתב בשיר הפתיחה "עוד חוזר הניגון" את השורות: "וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת, / שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת."

ההֵלך-המשורר, הנודד בין העיר לבין היער, מלטף בדרך הילוכו כבשה ואיילת (חיה מבויתת וחיה משולחת), אך מודגשת כאן "נשיותן" של הכבשה והאיילת – רמז להיותן גם שני טיפוסים מנוגדים של נשים בחייו של ההֵלך: האישה הביתית והוולדנית (כבשה, רחל, או רחלה) והאישה המשולחת, החומקת ונעלמת במהירות בין עצי היער, ללא קשרי אהבה רצופים ומחייבים (בשיר הסיום של "כוכבים בחוץ", נחלצת האיילת מרשתות הזהב ונעלמת). אפשר שהמילה "עדוֹת" בצמד השורות שבשיר הפתיחה של הקובץ ("וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת") מרמזת אף היא במעומעם לסיפורו של למך ושתי נשותיו, שהרי היו שפירשו את השם "עדה"  מלשון "עדוּת".⁸

אם בתקופת כתיבת קובץ השירים "כוכבים בחוץ" ופירסומו,  סמוך לנישואיו לרחל מרכוס, כבר הכיר אלתרמן את צילה בינדר והתרועע אתה? קשה לדעת. הדיוקן האלתרמני שציירה צילה מגלה גבר צעיר כבן שלושים, וגם דורמן דיבר ביומנו [שקטעים מתוכו מובאים בסוף ספרו "נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה"] על רומן כבן שלושים שנה.  כך או אחרת, ההתלבטות בין שתי הנשים לא הרפתה ממנו כל חייו הבוגרים,  כפי שניכר אפילו מפזמוניו הקלים ("האישה היא לא מלאך", "אהבה חופשית", "בשבילי זה מספיק" ועוד). 

ההבדל בין הנשים – אשת חוק ואשת חיק – עולה גם משיר קצרצר, דמוי חידה, בשם "שקר החן",⁹  מהמחזור "דברים שבאמצע" מתוך "חגיגת קיץ". השיר מספר בגלוי על האש המבשלת ועל הברק המאיר לרגע, ובסמוי – על האישה החוקית חסרת הנוי, מול ברק יופייה  של האישה האחרת – זו שסרים לביתה לרגע קל, לקשר בלתי-מחייב: "הָאֵשׂ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה.// יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק."

כאשר כתב ביאליק את שיר האהבה "הכניסיני תחת כנפך", בעיצומה של פרשת אירה יאן (הציירת שאהבה אותו עד כְּלוֹת), הוא כתב – במתכוון או שלא במתכוון – שיר המתאים להפליא לשתי נשים ולשני יעדים. "הכניסיני תחת כנפך" הוא גם שיר שִׁיבה אל האישה החוקית ולקן הנטוש וגם שיר התנצלות לפני האהובה על כישלון האהבה. כל אחת מהנשים שבחייו יכולה היתה להיות בטוחה שהשיר נכתב למענה (אילו ידעה לקראו). לפנינו תחינה של אדם השב לקנו-ביתו ממקום רחוק ונידח, מגלה לרעייתו כי הלך שולל אחרי תרמית הכוכבים –  "הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר" – ומבקש ממנה מקלט ורחמים. לחלופין זוהי תחינה אל האישה הזרה שתבין כי יחסיהם אינם יכולים לחרוג מן האפלטוניות שלהם ("אֵם וְאָחוֹת"). זוהי תחינה אל המוזה שלו בבקשה שתטה לו אוזן, תסלח ותבין את סוד ייסוריו, אף תראה שלפניה ניצב אדם שלא ידע (וכנראה גם לא יֵדע) נעורים ואהבה מהם. עיצובה של הנמענת בדמותה של השכִינה ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ") גם לה פנים לכאן ולכאן: אפשר שהיא מכוּונת לאישה היהודייה ש"מבית" המדומה לציפור האוספת את גוזלה ברחמים תחת כנפיה; אפשר גם שהשכינה משמשת כאן שם נרדף למוזה ה"יוונית" – לאישה הזרה והיצירתית, ששימשה לו מקור השראה.

 אלתרמן, בחברו את שירו-פזמונו המאוחר "זמר שלוש התשובות" (ראה ניתוחו ב"חדשות בן עזר", גיל' 1758 מיום 23.6.2022)  אף הוא חיבר שיר, המיועד – בכוונה או שלא בכוונה – לשתי נשים שונות. כל אחת משתי הנשים שבחייו התאימה לדואט בין הגבר לאישה הכלול בשיר זה. גם צילה בינדר וגם רעיית המשורר, כמו גיבורת השיר שלפנינו, נאלצו לחכות לילות רבים בבדידות, בציפייה לגבר האהוב עליה עד שובו "מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת." כל אחת מהן סבלה ללא טרוניה מן הכפילות הזאת, שהיתה ידועה לכול. כשאומרת האישה בפזמון שלפנינו "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל / אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ" יש במילים מתבנית השורה האלתרמנית  "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת." הגיבורה מתבוננת בגורל חייה כבגזֵרת גורל שאי אפשר לשנותה, והמילים "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל," שפסוקי מגילת אסתר בוקעים מהן, הופכות את הגבר במשתמע למין מלך שהכול נעשה בדברו.

ההבדל בין שתי הנשים בא כמובן לידי ביטוי בניגוד שבין האישה הנאמנה, לבושת הסחבות (נעמי) לאישה המקושטת בשמלה יפה ופרובוקטיבית בצבע אדום (הפונדקית) במחזה "פונדק הרוחות". תיאור כעין זה של שתי הנשים בחייו של אלתרמן מופיע ביומנו של מנחם דורמן:

"כאשר באתי הערב לבית החולים יצאה צילה [...] לבושה שחורים, נאה, כאילו רגועה. לעומתה – רחל, אישה זקנה, לבושה ברשלנות. צילה – כמו מפגינה שלא מדעת על מה ולמה חי עימה נ.א.".¹⁰

הערות:

1. בערב אלתרמן שנערך בבית המוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל ביום 5.9.2010, והיה גם אירוע ההשקה של ספרי הרביעי על אלתרמן –  "הלך ומלך:  אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי" (תל-אביב 2010).

2. על פרדוקס זה ועל הסודות הביוגרפיים המתגלים בין השורות ביצירות אלתרמן, עמדתי לראשונה במאמרי "חורף שירתו – תשובת אלתרמן לנתן זך ולבני חבורת 'לקראת' במחזהו 'פונדק הרוחות'", מותר, כתב-העת של הפקולטה לאומניות באוניברסיטת תל-אביב, 7, 1999, עמ' 51-62

3. "הדים", ב' (תרפ"ג), עמ' 189-190. המאמר נדפס גם באנתולוגיה "יורשי הסימבוליזם בשירה העברית", בעריכת ב' הרושובסקי, תל-אביב תשכ"ה, עמ' 154-155.

4. ראו "'אשר ידי הייתה בו בשדה' – דמות קין ביצירת אלתרמן לסוגיה ולתקופותיה", בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן" (תל-אביב 1999), עמ' 97-126.

5. ראו  "צילי וגילי – בסוד השניות", בספרי "שירים ופזמונות גם לילדים" (תל-אביב 1986), עמ' 53-61. בנוסח הגנוז של "אל הציפור" (ח"נ ביאליק, כתבים גנוזים, תל-אביב 1970, עמ' 23), מקונן הדובר  במילים "וילד לפצעי אז אישתי המליטה" (בדומה לדברי ההתפארות של למך לפני נשותיו).

6. כך, למשל, בפרק א' של הנוסח השני והרחב של "אגדת שלושה וארבעה", כתב ביאליק : "ומנענעי זכוכית ומצילות גביש וענבלי אחלמה ופעמוני זהב קטנים, וגיליהם פנינים, תלויים כנזמים בעופאי העצים" (ההדגשה אינה במקור).

7. ראו "חקר מילים" של ח"נ ביאליק ("כתבים גנוזים", בעריכת משה אונגרפלד, תל-אביב 1970,  עמ' 309).

8. ראו, למשל, כתבי הרב"ש (הרב ברוך שלום הלוי אשלג), עמ' 1212: "שאין עדות לפי השמיעה, אלא מבחינת הראייה [...] וזה שכתוב 'ושם האחת עדה' היא מלשון עדוּת."

9. ראו הערה 2 לעיל.

10. דורמן, מנחם. "נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה" (נוסח מורחב של ספרו של מנחם דורמן "אל לב הזֶמר"), ערכה והביאה לדפוס דבורה גילולה, תל-אביב 1991, עמ' 310.

*

זוהי הרחבה של מאמר שהתפרסם בכתב-העת "כיוונים חדשים", גיליון 23 (תשע"א), עמ' 252-268. חלקו השני של מאמר זה עתיד להתפרסם בגיליון 1774 של "חדשות בן עזר".

* * *

לזיכרו של יורם כרמון

דברי אורית כרמון (לבית בן-עזר)

אני נפרדת ממך היום אלוף נעוריי

אישי האחד והיחיד!

חמישים וחמש שנה עברו מאז היכרנו.

יחד העברנו חיים משותפים טובים ומאושרים, הקמנו משפחה לתפארת וזכינו לראות את שבעת נכדינו גדלים ופורחים מולנו.

נוח על משכבך יקיר ליבי, חיית חיים פוריים יצירתיים ומלאי הישגים וכולנו גאים בך ומודים על כל מה שהענקת לנו.

תודה לכל האנשים היקרים שנאספו כאן לחלוק ליורם כבוד אחרון ולאלו שליוו אותנו בימים הקשים שעברנו.

אורית

דברי הבן עופר כרמון

אז מאיפה להתחיל?

אם הייתי נותן לך לבחור אז בטח היית בוחר מהאבא המנהל. איש העולם הגדול והעסקים. של ישיבות הבורד, הדירקטוריונים וקבלת החלטות. כמי שעשה קריירה ארוכה ומרשימה בתפקידי ניהול בכירים בתחום הביוטכנולוגיה בשלל חברות, יזם בנשמתו שהקים עסקים וניהל ארגונים של מאות עובדים, בארץ ובחו״ל, בתקופות אחרות שזה היה הרבה פחות מקובל. קצרה היריעה מלפרט את ההישגים המרשימים שהשגת עם הנחישות האומץ הראייה החדה והבהירה שלך על איך העולם הזה מתנהל.

או אולי בעצם יהיה יותר נכון להתמקד באבא החכם. המדען, הדוקטור לביולוגיה מולקולרית, מבריק ומקורי. כזה שמבין לעומק ויודע לפשט בקלות בלתי נסבלת ולפעמים בלתי מובנת, שלל תכנים מורכבים. כולנו עברנו בשלב מסוים את התסכול של לשבת איתך על תרגילים הכי מסובכים במתמטיקה שהיית פותר בדרך שלך כמובן שתמיד תהיה שונה מהדרך שלימדו בבית הספר, אבל בסוף תמיד תגיע לתוצאה הנכונה. אוף כמה שזה היה מתסכל!

בעצם, למה לא לדבר על האבא המוכשר בידיים, הבן של צייר שלטים שבכלל למד בפנימייה וסיים בלי בגרות. הנדימן ברמת שיפוצניק מקצועי שמתקין ובונה הכול בבית. וכמובן, חייב גם פה תמיד לעשות הכול בדרך הכי מקורית עם כל מיני שיטות שלמדת מהימים ההם שעבדת בחנות השלטים של ההורים שלך כמתקין. 

אני יכול לדבר גם על האבא איש המשפחה. אבא לא היה ממש איש של אנשים ולא היו לא חברים רבים. סוג של זאב בודד, אבל המשפחה בשבילו היתה הכול. מהצד זה היה יכול להיראות לפעמים קצת מנוכר או נעדר נוכחות אבל אנחנו יודעים שזה פשוט הדרך שבה אתה תפסת את תפקידך במארג המשפחתי. יש חלוקת תפקידים בינך לבין אימא ואתה עשית את תפקידך בנאמנות ובנחישות אין קץ. פרוביידר במלוא מובן המילה שתפקידו לדאוג לרווחת המשפחה. לא ברחת מעולם מאחריות ותמיד נתת את התחושה שלא משנה מה, יהיה גב לאימא ולילדיך. לא ביקשת דבר לעצמך ומעולם לא דיברו אליך הדברים החומריים של החיים. העיקר שיהיה לנו. זה מה שעשה אותך מאושר.

אולי אדבר על האבא הנדיב. שתמיד חושב בגדול ולא מתחשבן או מתקטנן. רואה את התמונה הרחבה, לארג׳ במובן הכי אותנטי שיכול להיות גם שלפעמים היה נראה שנכון יותר לחשוב או להיות יותר זהיר ולהתחשבן, זה היה מנוגד לאופי שלך. אתה הסתכלת בבוז על אנשים שחושבים בקטן. 

יש גם את האבא הערכי. הקצין המצטיין מחיל האוויר שהאמין במדינת ישראל, כדור ראשון לקום המדינה. עם כל הקשיים והביקורת שהיתה ולמרות כל הנסיעות המרובות לכל קצוות תבל, לא היית מוכן לחיות בשום מקום אחר. לא סבלת למשל את החיים בארה"ב, כדבריך – אומה של 250 מיליון מטומטמים. היום בטח היית אומר כבר 330 מיליון... אבל עדיין מטומטמים. וגם כשהיתה לך הזדמנות חד פעמית להעביר את המשפחה לשוויץ לתפקיד-חיים שהיה משנה לבטח את מסלול חיינו, לרגע לא הסתכלת לאחור, ועם ההתנגדות של חלקנו למעבר, המשכת בדרכך למחוזות מקומות ותפקידים אחרים. בלי חרטות ובלי מרמור. 

כזה היית ועוד כל כך הרבה יותר.  

הכי חכם, הכי חד, הכי יצירתי, הכי מוכשר והכי חזק. מוזר לי לעמוד פה ולהקריא דברי הספד כשלמעשה בכל סיטואציה משפחתית סביר להניח שמי שהיה מקריא פה דברים זה אתה. 

מי שהכיר אותך יודע כמה היית חרד לפרטיותך וכמה היית בטח סולד מכל הטקס הזה פה ועוד ממה שיבוא אחריו. אהבת את אימא אהבת אמת בלתי מתפשרת. כל מה שאי פעם שאפת אליו זה לחזור מכל אותן נסיעות מרובות לחיק אשתך אהובתך, באותו בית בפתח-תקווה שהלך והשתנה עם השנים, עם ההתבגרות של כולנו. גם כשהבית הגדול כבר התרוקן למעשה ויכולתם לאפשר לעצמכם לעבור לדירה קרובה יותר לילדים ולנכדים, סירבת בכל תוקף לוותר על המקום הנוח והפינה שלך עם אימא. המקום היחיד שבו הרגשת באמת בית. 

ואולי בעצם הכי מתאים לסיום לחזור פעם אחרונה לילדות רחוקה ואהובה ולצטט במילות שיר מסכמות שידייקו את הרגע והמשמעות של המקום והזמן שבו אנו עומדים כעת – 

״לאבא'לה יש מכונית

כמו אווירון בשמיים

לאבא שלנו יש שעון

אינו מתקלקל גם במים

ואבא שלנו, הוא יודע המון

אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון

ורק בגללנו הוא האבא שלנו

כי הבטיח הוא לנו

שהוא רק שלנו

ואבא שלנו משחק

איתנו בכדור ובג'ולים

ואבא שלנו לנו הביא

אלבום וגם יופי של בולים

אז למה כששרנו לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו

אז למה כששרנו לו שיר שאהב

נרדם הוא פתאום ועצם – את – עיניו

אבא אנחנו אוהבים אותך עד אין קץ. נוח על משכבך בשלום. ילדיך איילת עופר ונעמה, אחייניתך גבי, ובני ביתם ושבעת נכדיך. 

עופר

* * *

יורם אטינגר

מבצע "עלות השחר" – קריאת השכמה!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 11 באוגוסט 2022.

מבצע "עלות השחר" מהווה קריאת השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובארה"ב, הנחושים להתמיד בהערכת המזרח התיכון הוולקני, המורכב, הבלתי-צפוי והמתסכל באמצעות כלים וערכים מבית מדרשו של המערב הרגוע-יחסית.

לדוגמה: מבצע "עלות השחר" מהווה קריאת השכמה לחברי "מועדון פלסטין תחילה", הרואים בסוגייה הפלסטינית את שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-עינם של מנהיגי ערב. אבל, מנהיגי ערב שוב הרעיפו על הפלסטינים מלל-מחבק, אך נמנעו ממעש-תומך, צבאית, פיננסית ומדינית. כך גם היה לאחר מלחמת העצמאות (כאשר ירדן ומצרים לא העניקו לערביי יו"ש ועזה זכויות לאומיות) ובכל העימותים הצבאיים בין ישראל לבין הפלסטינים: האינתיפאדה הראשונה (1993-1987) והשנייה (2005-2000), מלחמת לבנון (1985-1982) וארבעת המלחמות נגד חמאס בעזה (2009-2008, 2012, 2014, 2021).

לאחרונה, השתתפתי במיספר ראיונות טלוויזיה עם מומחים ממרוקו, מצרים, סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות – שהפגינו אדישות ואף עוינות כלפי הפלסטינים, והסכימו עם אבחנתי שהסוגייה הפלסטינית אינה מעסיקה את מדינות ערב. הם הדהדו את העמדה הערבית הרואה בפלסטינים – על רקע התנהלות פלסטינית רבת-שנים – אב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-תודה בינערביים.

בניגוד לממסד המערבי וחלק לא-מבוטל בממסד הישראלי, מעצבי-מדיניות ערביים משוכנעים שאם תקום מדינה פלסטינית היא תהיה יישות פורעת-חוק פרו-איראנית, פרו-רוסית ופרו-סינית שתוסיף שמן למדורת המזרח התיכון ותחמיר את האיומים הקיומיים על כל משטר ערבי פרו-מערבי.

מבצע "עלות השחר" מהווה קריאת השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל הנוקטים במדיניות המבוססת על דיפלומטיה ותקווה ל"סדר עולמי חדש" ול"מזרח תיכון חדש". הם סבורים שדיפלומטיה ומחווה פיננסית מרחיקת-לכת עשויים לשכנע משטרים וארגונים פורעי-חוק להתנתק מחזון פנאטי ולאמץ מו"מ אמין, דו-קיום בשלום, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל, הם מתעלמים מהעובדה שערכים מערביים אלו מתגמדים בהשוואה למרכזיות האיסלאם, היסטוריה, אידיאולוגיה, ואתניות – בעיצוב התנהלות המזרח התיכון מאז המאה השביעית.

לכן, מחווה מדינית ופיננסית חסרת-תקדים שהורעפה על הפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו ואח"כ בעקירת הנוכחות הישראלית מרצועת עזה הביאו – כצפוי – לגלי טרור חסרי-תקדים, המונחים על ידי החזון לחיסול הריבונות היהודית ב"בית האיסלאם" (כפי שמתבטא במערכות החינוך והדת הפלסטינים). כך גם היה גורל הבוננזה הפיננסית והדיפלומטית שהרעיף העולם על משטר האייתולות באיראן – במסגרת הסכם הגרעין מ-2015 – והביאה להחרפה חסרת-תקדים של פעילות אנטי-אמריקאית של האייתולות במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, המונחית על ידי חזון שיעי להכנעת המערב "הכופר", ובמיוחד "השטן האמריקאי הגדול".

"עלות השחר" הוכיח שמדיניות המו"מ עם הטרור הפלסטיני – במקביל למבצעים צבאיים  בתגובה לטרור – הביאה להתעצמות דרמטית של איום הטרור ואלפי טילים המשתדרגים במהירות ומכסים את רוב שטח המדינה, כולל ירושלים ותל אביב.

מתקפת-מנע איפשרה את חיסול בכירים בהנהגת הג'יהאד האסלאמי. מתקפת-מנע – ולא תגובה – הכוללת השמדה מלאה של מאגרי הנשק, מתקני יצור ואמצעי הברחת הנשק, חיסול הנהגת הטרור ועקירת מנגנוני החינוך לשנאה וההסתה – הם התנאי להסרת איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש ועזה), המונחה על ידי חזון עקירת הריבונות היהודית מ"בית האיסלאם" בכלל ומחיקת "כיבוש 1948" בפרט.

המלחמה נגד טרור פלסטיני הנתמך על ידי משטר האייתולות מבהירה שהאיום האיראני על ישראל, מדינות ערב הסוניות וארה"ב אינו רק בתחום הגרעין, אלא גם בתחומי הטרור האזורי והגלובלי ואספקת מערכות נשק מתקדמות לגורמים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים.

"עלות השחר" התמקד בג'יהאד האיסלאמי שכמו חמאס (שהוא סניף של "האחים המוסלמים") מונחה על ידי חזון המבוסס – לא על ייאוש, תיסכול או כמיהה לרמת חיים גבוהה יותר, אלא – על הקמת חברה איסלאמית עולמית, המחייב את הפלת כל המשטרים המוסלמים-לאומיים ואת הכנעת "הכופר" המערבי, ובמיוחד ארה"ב.

ישראל נתפסת על ידי הטרור האיסלאמי כמוצב-קדמי, המסייע למאמץ המערב "הכופר" להשתלט על "בית האיסלאם".

"עלות השחר" שפך אור על חיוניות כוח ההרתעה הישראלי לביטחון כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, המאויימים על ידי מדינות וארגונים פורעי-חוק ואנטי-מערביים. "עלות השחר" חיזק את מעמד ישראל כמכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.

כוח ההרתעה של ישראל לא שודרג עקב הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום – ושיתוף הפעולה חסר-התקדים עם ערב הסעודית – נחתמו עקב שדרוג כוח ההרתעה הישראלי.

שמירה על – ושדרוג – כוח ההרתעה – מחייבים עיצוב מדיניות המבוססת על המציאות האלימה והמתסכלת במזרח התיכון, ולא על ערכים מערביים נעלים ונוחים, אך בלתי-מציאותיים.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יהודה ראב בן-עזר

ביל"ו. ראשון לציון [1882].

[אהוד: במלאת 140 שנה למושבה השנייה של העלייה הראשונה, ראשון לציון, אני מביא כאן פרק מזיכרונותיו של סבי יהודה ראב בן-עזר, ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, בשנת 1878 – פרק המספר כיצד הדריך את מייסדי ראשון לציון בשנתם הראשונה. זאת מתוך ספרו "התלם הראשון" [1956, 1988].

לימות החגים של ראש שנת תרמ"ג (1882), חזרתי ירושלימה [חזר מפתח תקווה, שניטשה אז בגלל שנת השמיטה וצרות רבות אחרות. – אב"ע]. באותם הימים באו אנשים חדשים מחוץ-לארץ והחלה תנועה חדשה של קניית קרקעות וייסוד מושבות. אחדים מן האנשים האלה היו מבקרים אצל פרומקין ואצל פינס, כדי לשאול בעצתם. בין אלה היה גם ז. ד. ליבונטין, ממיסדי ראשון-לציון. ליבונטין פנה בבקשה לפרומקין שימליץ לפניו על חקלאי מנוסה שיעבוד במשקו וידריך בעבודה גם את שאר המתישבים. פרומקין המליץ עלי, ובביתו נפגשתי עם ליבונטין. לאחר משא-ומתן קצר הוסכם בינינו כי בשכר של שלושה נפוליונים לחדש אקבל עלי את התפקיד המוצע, למשך שנה אחת.

מיד לאחר חג הסוכות עזבתי את ירושלים ואלך לראשון-לציון. שם מצאתי את ז. ד. ליבונטין ואת דודו פישלזון גרים בצריף מלא כלי-עבודה ושקי תפוחי-אדמה. מלבדם היו עוד האחים לוליק ואוסיפ פיינברג, חנקין הבכור, הייסמן, פרידמן ואחרים, שהיו גרים בצריפים ובאהלים מסביב. נתקבלתי בסבר פנים יפות ובלילה הוזמנתי אחר כבוד לישון על שקי תפוחי אדמה ביחד עם ליבונטין ופישלזון.

השכם בבוקר למחרת, החלטנו לערוך סיור של היכרות בסביבה. הגענו אל אחת הבקעות הקרובות למושבה וראיתי את המתישבים החדשים עובדים בשפיכת סוללה גבוהה של עפר במוצאי הגבעה. לשאלתי מה הם עושים בזה, ענו לי באידיש-רוסית משונה בעיני. "הדיאדקה" (כינוי לחנקין, כפי שנודע לי אח"כ) יעץ לנו לעשות זאת, כדי לחסום את מי הגשמים בבקעה. זו תהיה "סאג'עלקה". לשאלתי מה זאת "סאג'עלקה", בארו לי כי זהו מין אגם מים המשמש להשקאה ולציד דגים. נדהמתי ממש ומיד הזהרתי אותם מעשות את הדבר הזה מפני שבמקום מי-השקאה תהיה להם בצה ובמקום דגים – קדחת! הם לא שמו לב והמשיכו בעבודתם, אולם ליבונטין הטה אוזן לאזהרתי ואחרי התיעצות עם פיינברג, נסע למחרת אל ברון אוסטינוב, וד"ר לורך, בני המושבה הגרמנית ביפו, לשאול בעצתם. סופו של דבר היה שה"סאג'עלקה" בוטלה.

התחלנו בעבודה. נעשתה פרצלציה של הקרקעות על ידי המהנדס לובמן, ובנינו עוד צריף ואורווה. מים לבנין ולשתיה הייתי מביא מ"עין-הקורא" (עיון קארא) בעגלה רתומה לזוג גמלים. במרכז המושבה כרו באר, אבל משהגיעו לעומק גדול ולא מצאו מים, החלו בבנין באר שניה בבקעה. בינתיים היינו מביאים מים לשתיה גם מבית-דגון או ממקוה-ישראל.

קניתי זרעים, סוסים ומחרשות בשביל ליבונטין ובינתים ירד היורה ונצא לזריעת תפוחי-אדמה. גם בראשון לציון, עלה בגורלי למתוח את התלם הראשון, ועיני ליבונטין זלגו דמעות...

את משכורתי הייתי מקבל אומנם מאת ליבונטין, אבל הוא היה נותן אותי "בהשאלה" לשאר המתישבים. פעם היה עלי להביא "כראמות" של זיתים מרמלה לנטען אצל פלוני, ופעם זמורות גפנים לכנות מחברון בשביל אלמוני (הכרם הראשון!). העבודה היתה רבה. כאן סכסוך עם ערבים, התלבטות בסדור תור-השמירה, ומי ידריך? הווה אומר: אני. אצל פלוני היה סוס משתולל והיה צורך לאלף במלאכת החריש. לאחד המתישבים היה סוס בשם שימל, ובעליו כינהו מתוך חבה "שים-אל-האווה" (מריח האויר, מטייל), כי מנהג משונה היה לו לסוס זה: אך הכבידו עליו במקצת את המשא, היה מרים את ראשו שמימה, מרחרח ונושף, ורוקע על מקומו בפרסותיו מבלי לזוז מן המקום. את "שים-אל-האווה" זה, ביחד עם בעליו, מסרו לידי ללמדם את מלאכת החרישה. מן הראוי להדגיש כי אילוף הסוסים לעבודה לא היה דבר קל בימים ההם. בארץ לא היו עדיין סוסי עבודה ואף לא עגלות. עם הסוסים לא ידע אז עול של דרך ארץ, כי הערבים לא השתמשו בסוסי-עבודה, אלא בסוסי רכיבה בלבד. לעבודתם היו משתמשים בשוורים ובגמלים, ועגלות לא היו להם בכלל. כאשר התחלנו לרתום את "היחסנים" בעול, לא מצא הדבר חן בעיניהם והיו מתקוממים נגד העוול הנעשה להם.

יהודה ראב בשנת 1890. מתוך "התלם הראשון".

אותה שנה נזרעה אדמת ראשון-לציון בעיקר תפוחי-אדמה ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן. גם תבואת קיץ, על-פי-רוב אבטיחים, נזרעו. דרושות היו ידים עובדות נוספות, והן נמצאו: באה קבוצת צעירים וצעירות מרוסיה. ביניהם היו ישראל בלקינד, דרובין, ברודנא, אוגוסטבסקי, ברלבסקי, צלליכין, פוקס, חזנוב, מאירוביץ, חיסין (אח"כ ד"ר), שטיין (אח"כ ד"ר), פאני פרייזר (אח"כ חיסין), פאני בלקינד (אח"כ פיינברג), חסיה צלליכין ופאני סיראט. כל אלה, ובכלל זה שלוש הפאניות וחסיה, היו לבושים חולצות רוסיות ומדברים אידיש משונה, מרוססת. צוהלים ומלאים משאת-נפש וחום-נעורים, ורובם מי שהיו סטודנטים באוניברסיטאות בחוץ-לארץ. זו היתה קבוצת בני ביל"ו.

בני ביל"ו (קראו להם אז: בילו'יצעס) הסתדרו בצריף וחיו חיי קבוצה משותפים. מיד נתקשרתי לחברה נלבבת זו בעבותות ידידות ואהבה, אשר לא נותקו עד היום הזה. בצריפם היתה שוררת השמחה. הם היו שרים שירי סטודנטים, שירי-עם רוסיים וכמה שירים עבריים, כגון "משמר הירדן", "טל ומטר" ואם אינני טועה – גם "התקוה". ויכוחים סוערים היו מתנהלים על הדרכים בהם יש לישב את א"י; הזיות ודמיונות רבים היו נשמעים. כמה טובים היו הימים ההם... נפשי חיתה בחברתם היקרה לאחר שנות השממון בירושלים ושנות הסבל האפור והכבד בפתח-תקוה. פעמים היינו עורכים טיולי רכיבה בלילות... אני שימשתי להם כמורה וסוסֵי ליבונטין כבית-ספר. פעמים היינו עורכים התקפה על צריפו של ליבונטין, שהיה ה"הכנסת אורחים" שלנו. קיצורו של דבר: היה שמח!

גם בעבודה הייתי המדריך של הבילויים. וכיצד עבדו! ממש בהתלהבות ובדביקות. באחד הימים גיליתי בבצת רובין בקעה גדולה שגדל בה תלתן פרא משובח והחלטתי לקצרה לחציר. מיד הובאו חרמשים מיפו ויצאתי למקום ביחד עם חמשה מן החבורה. לימדתים את מלאכת הקצירה ובמשך שבוע ימים שלמה מלאכת כל הבקעה ונאסוף חציר משובח למכביר.

השנה קרבה לקצה. תוצאות היבול היו רעות. משק ליבונטין בוטל והוא עזב את ראשון לציון וחזר לרוסיה. אז הייתי גם אני אנוס לעזוב את המקום. כמזכרת מן התקופה ההיא נשארה לי צלקת קטנה בקרסול רגלי, שנגרמה לי על ידי דקירת רומח. זה קרה כאשר רכבתי פעם יחיד לרמלה. שלושה שודדים התנפלו אז עלי, אבל רק שנים מהם ברחו לנפשם...

מראשון לציון עברתי לזמן-מה לוואדי-חנין (נס-ציונה של היום) ועבדתי באחוזת לרר, בפרדס ובפלחה, ביחד עם מרדכי חנקין. לרר עצמו נמצא עדיין באותו זמן בחוץ לארץ.

יהודה ראב בן-עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!! ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה," הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט. יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת. יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן. דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.  

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו. בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכול כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהיתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה. 

* לתשומת ליבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט. כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון. ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא היתה זו עיתונות. זו היתה תעמולה לשמה. תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב. אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים. אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק. העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה. מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה. זהו שקר, אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך. ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית. לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: "אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכול כדי שההתנתקות תעבור."

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תוכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עימם. רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה. תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא היתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה היתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה היתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האוייב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובוקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח איתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחריי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אוייב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה... הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת." לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השורש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי. יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים, מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה. גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית. אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן. כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו. עכשיו הרגע להשיב את הבנים! ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת. הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן. עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים. נהדר לעזתים. גם לנו כמדינה. זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים. תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים. לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב. איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים. ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך! תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם? ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז... ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר. ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר'."

ועכשיו, גדעון לוי ורוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, וליבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכול כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת ליבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו – לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה... בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה... אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים."

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השנייה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם-קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו... לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו."

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע. אני תומך בכל ליבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו היתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה. האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא היתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל היתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם, באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהיעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך". יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות. מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 – הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה," ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה," המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

תנועת "רק לא ביבי" הפכה

לאידאולוגיה – "ביבי(אולוגיה)"

מזריחה עד שקיעה עוסקת הפוליטיקה והתקשורת כמעט רק בנושא אחד – בנתניהו. השנאה הפוליטית והאישית לנתניהו הטריפה ושיבשה את כל המערכת הפוליטית הנורמטיבית. הטירוף הפוליטי האופנתי משועבד לעיסוק אובססיבי רק בנתניהו. רוב המפלגות עסוקות כמעט רק בפסילתו של נתניהו. התעמולה וההסברה של רוב המפלגות מושקעות בעיקר בפסילתו של נתניהו. המוטו המנחה של הסברת רוב המפלגות קובע שנתניהו אשם בכל הבעיות במדינה וסילוקו יהיה פתרון לכל בעיות המדינה. הנוסחה המקוצרת של הסיסמה הזו היא: "הוא אשם בכול, סילוקו פתרון לכול."

 הטירוף הזה נימשך למרות שהוא כבר סולק, איננו ראש ממשלה ואיננו יותר בשלטון. מפלגות קמות ונופלות על בסיס ההתייחסות לנתניהו. שוב ושוב ללא הפסקה אותו הדבר הדוגמטי האוטומטי "לא ביבי כן ביבי." סחרחורת מטורללת של פוליטיקה שאיבדה איזון ושליטה. המדינה והחברה מצויות בתבערה של התמודדות עם בעיות רציניות וקשות, ואולם, המפלגות והתקשורת עסוקות רק בבעייה הכביכול "גורלית", לדעתם – בחסימת עתידו הפוליטי של נתניהו, שמצוי בהליך משפטי על עבירות חמורות. כל זאת במקום שהם תהיינה עסוקות בבעיות היבטחון והכלכלה האמיתיות.

"הסכנה" למדינה מבחינתם היא נתניהו – ולא חיזבאללה, איראן והחמאס. ההיגיון, האחריות והמציאות, מחייבים את כל מנהיגי המפלות לחזור לניהול פוליטיקה של אחריות לאומית נורמטיבית, למרות הבחירות הקרובות בפתח.

 מתי דוד

אזרח מודאג

* * *

באבל על מותה של הסופרת

הדסה מור

בגיל 91

נוסף לכתיבת ספריהָ ולקורות חייה המרתקים

היא השתתפה במשך שנים רבות במכתב העיתי

בעיקר בביקורות תיאטרון

כתיבתה תחסר לנו

יהי זיכרה ברוך

* * *

דוד מלמד

חנקין – חפש את האישה

במלאות מאה שנים להתיישבות בעמק יזרעאל בולטת תרומתו המכוננת של יהושע חנקין, "גואל אדמות עמק יזרעאל," אך נותר בשוליים פועלה של אשתו שגם היא סייעה לא במעט לפעולותיו.

אשתו, אולגה (עלקה חיינה בלקינד), נולדה בפלך מינסק שברוסיה בשנת 1852, ובין היתר למדה את מקצוע המיילדות. בצעירותה ניהלה רומן  עם קצין נוצרי מצבא הצאר והרתה לו. הריונה לא צלח ולאחר שהפילה את עוברה לא ילדה עוד ונותרה חשוכת-ילדים. היא הגיעה לארץ בשנת 1886 והכירה בראשון לציון את יהושע חנקין. הם נישאו בגדרה בשנת 1888 ועברו לגור ביפו. אולגה היתה מבוגרת מבעלה ב-13 שנים, ורבים פיקפקו אז בזוגיות שבין הצעיר בן ה-23 והאישה בת ה-36. הוא היה "סרסור לענייני קרקע," כפי שכינה את עצמו, היא עסקה ביילוד תינוקות.

הקשר בין רכישת הקרקעות ומקצוע המיילדות היה מפתיע: למעשה עמדה אולגה מאחורי רבות מרכישותיו של בעלה. למשל, כשיילדה את אשתו של שייך בדואי ששבטו נדד בין גדרה לעקרון וראשון לציון, שמעה על שטח של 10,000 דונם העתיד להימכר באדמות דוראן. היא מסרה על כך לבעלה, שנכנס כמובן לפעולה. בשנת 1890 השלים חנקין את מפעלו הראשון ורכש את אדמות דוראן שעליהן נוסדה רחובות.

אולגה נודעה כמי שלא פחדה לצאת לדרכים מסוכנות במסגרת עבודתה כמיילדת ולהגיע לכל מקום בארץ שבו נדרשה.

מלבד פעילות זו פירסמה מאמרים ב"המליץ" בשבחם של חיבת-ציון ויישוב ארץ-ישראל. כך למשל פירסמה ב"המליץ" מכתב עידוד בעברית נמלצת לביל"ויים שהיו בדרכם לא"י. "לכו אחים, בכוחכם זה ועשו בעד עמכם, עם בזוז ושסוי. תחזקנה ידיכם, אל ירך לבבכם, היו לבני חיל, חלוצי צבא אחינו, ושמותיכם יהיו לברכה לדור אחרון, כי הגדלתם לעשות בצעדכם הראשון..." (מ' סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך ב' עמ' 134).

אחרי שנת תרמ"ו, בעקבות מרד האיכרים נגד עריצותם של פקידי הברון בראשון לציון, בעת שהברון ביקר עם רעייתו במושבה, ובעוד הוא מלא זעם על "המרדנים", השתתפה אולגה במשלחת נשות המושבה שנפגשה עם אשת הברון ובזכות הופעתה ודבריה שעשו רושם רב על הברונית ניסתה זו לרכך את עמדת בעלה כלפי בני ראשון-לציון ושיכנעה אותו להטות אוזן לדרישותיהם. אולם למען הצלת כבודה של הפקידות נגזר אחר-כך על בני משפחות בלקינד ופיינברג, מראשי המורדים, לעזוב את המושבה, שאם לא כן יפסיק הברון להשקיע כספים בארץ.

בהשפעת אולגה הסכימו הללו לוותר למען טובת היישוב, ועברו לגדרה.

אולגה גם השפיעה על ד"ר זאב טיומקין, ראש משרד חובבי-ציון בארץ באותה עת, לתת את הסכמתו הרשמית לגאולת העמק. אחר-כך, כשסוכלה הקנייה בגלל גזירות השלטון על העלייה ועל מכירת קרקעות ליהודים, וכשתשלומי יהודים רבים בגולה שהתקשרו עם חנקין כדי לקנות חלקות-אדמה בעמק, ירדו לטמיון – עזרה אולגה לבעלה לגייס כספים כדי להחזיר לקונים את כספם, וזאת אף ששניהם חיו בשל כך שנים אחדות במחסור ובמצוקה קשה.

אולגה סייעה להשיג את הסכמתם של נכבדים ערביים למכירת קרקעות והשפיעה על בעלי-ממון ערביים להלוות לבעלה את הכספים שנדרשו לרכישת האדמות הראשונות בעמק יזרעאל בשנת 1890.

משה סמילנסקי מספר ש"בימים של ניסיונות, של תקלות, של סכסוכים פנימיים, של רפיון רוח... היתה משביחה את הרוחות ומאמצת את הלבבות." כשבעלה היה צפוי למשפטי ממון קשים בשל הסתבכויותיו בקניית קרקעות שוב עמדה "כחומה למשפחתה כולה וכסלע איתן לחברה יהושע."

בשנת 1915, כשחנקין נעצר וגורש לתורכיה גלתה אולגה עימו מרצונה ורק בתום מלחמת-העולם הראשונה חזרו שניהם לתל-אביב. בערוב ימיה בנה לה בעלה בית על גבעה בחוף חדרה שבו לא הספיקה להתגורר. לימים הוקמה מסביבו השכונה גבעת אולגה.

אולגה חנקין נפטרה בט"ו בניסן תש"ג (1943) בתל-אביב ונקברה בקבר שהכין בעלה בצלע הגלבוע על-יד מעיין חרוד, במקום הצופה אל עמק יזרעאל שאת אדמותיו גאל, בעזרתה.  

 דוד מלמד

* * *

משה גרנות

בלי מסיכות

על "חותם אישי לדורותיי הבאים"

מאת רבקה-תפארת חקק

שלהבת ירושלים, תשפ"ב, 108 עמ'

אחת הקונבנציות הבסיסיות בעולם הספרות היא הצנעת כוונות כמוסות על ידי הכותבים. קונבנציה הזאת מאפשרת לחוקרים ולמבקרים להתפרנס, ואף להשיג תארים אקדמיים. וכל כך למה? משום ששני כוחות מתמודדים בליבו של היוצר – מצד אחד הרצון להיחשף, ומצד שני החשש שהחשיפה עלולה להזיק למוניטין של היוצר עצמו, ועלולה לקומם את הדמויות האמיתיות המתוארות ביצירה במסווה. התוצאה: כל יוצר מעמיד בפני קוראיו חידה, שהם חייבים לפענח כדי לרדת לעומקה של היצירה, וכאן פרוש כר פורה עבור מבקרים וחוקרים המוזכרים לעיל.

ההקדמה הזאת באה להבליט את דרכו של הספר שלפנינו, שכל הכתוב בו חסר מסווה לחלוטין: קודם כול, היוצרת מצהירה בגלוי שהקובץ הזה נועד להותיר חותם לצאצאים. רוב הכותבים מייחלים בסתר ליבם (האמיצים – בגלוי!) שהיו רוצים כי יצירתם תקנה להם חיי נצח, הגם שהמציאות מוכיחה שאחוז מזערי של יוצרים זוכים לכך. כאמור, היוצרת שלנו אינה מסתתרת אחרי חידות, ומביעה את תקוותה (הצנועה!) שספרה ישאיר חותם לצאצאיה – לא לאנושות כולה!

השיר "בגן שלי" (עמ' 20) משלים את הדברים שב"פתח דבר" (עמ' 3), והוא מוקדש לשלושת בניה יהלאור, נריעד ואנידור, והאותיות המפוזרות בשיר מרמזות על השמות הנ"ל של ילדיה.

הספר פותח בשירי אהבה לבן זוגה, המשורר בלפור חקק, ובלשון ברורה היא מתוודה עד כמה היא חושקת במגעו ("אני אוהבת את ידך"  – עמ' 8; "גע בי" – עמ' 9). במרובעים שבעמ' 14 יש ארמזים משיר השירים, הבסיס האולטימטיבי של שירת האהבה העולמית.

הקובץ שלפנינו חושף בלי שום מסווה את קורותיה של הדוברת, ואת קורות משפחתה. נודע לנו שהיא נולדה בברסלב, ובילדותה עד גיל עשר משפחתה גרה בעיירה ליגניצה. דודה היפה, שלמה, סביה וסבותיה נספו בשואה, ומשפחתה עלתה ארצה בשנת 1957, כשהיתה בת עשר. הם נקלטו בקבוצת גבע, ואבא נאלץ לתפור את העמק של ביתו בארץ (קבוצת גבע נמצאת בעמק יזרעאל) עם הריה של פולין הרחוקה ("אני מלאת אהבה", עמ' 26; ראו גם "אבי ובגדיו", עמ' 34). מפולין היא זוכרת בעיקר שני אירועים: בילוי עם אבא באופרה בהיותה בת חמש ("מזכרת מאבי", עמ' 27), ואירוע אנטישמי בבית הספר הפולני בו למדה: קסת הדיו נשפכת, וילדה מאשימה את היהודייה, הז'ידית ("קללה", עמ' 47), שבעקבות כך נודתה והוכתה. הזיכרון הזה אינו מרפה ממנה:

אישי שואל אותי:

אינך רוצה לנסוע לשם?

ואני בקסת הדיו השפוכה

ראיתי את הדם.

("קסת הדיו", עמ' 46)

כמו כל עולה לארץ, גם היוצרת שלנו עברה את ייסורי ההיקלטות בעולם החדש והאמיץ של הצברים בכלל, ושל ילידי הקיבוץ בפרט: המבטא הפולני הפריע לילידי הארץ, הריש שאיננה גרונית, ולכן צובטים אותה שתיטיב את ההגייה – מה שגרם לה לדבר "עברית צבוטה" ("הצביטה", עמ' 52-51), וכשמכנים אותה "עדינה", היא מבינה את הרמז, וחשה עלבון ("עדינה", עמ' 55; ראו גם "תלבושת אחידה", עמ' 54-53).

מעמוד 73 ואילך מופיע בספר יומן מסע לפולין בפברואר-מרץ 2012. הדברים מנוסחים ככרוניקה, ללא יומרות של סיפורת אמנותית, אבל זה אינו מונע מהכתוב להיות מעניין, ואפילו מרגש, שהרי פולין היתה ערש החיים היהודיים במשך מאות שנים, והפכה באבחת הזמן של מלחמת העולם השנייה לבית הקברות הקולוסאלי של יהודי אירופה כולה. הסיור לפולין אורגן על ידי אגודת הסופרים העברים, שתפארת ואישה, בלפור, חברים בה (בלפור כיהן גם כיו"ר האגודה). לא אזכיר בסקירה זאת את כל האתרים לזיכרון הקהילות היהודיות בפולין שהמשלחת ביקרה בהם, אזכיר רק את הביקור ברחוב טטרסקה 4 בעיירה ליגניצה, שם גרה תפארת-רבקה (אז ריטה רבי) עם משפחתה, וכן הביקור בבית הספר, ובחדר הכיתה שהיא למדה. שני עניינים נוספים שאזכיר הם הביקור במוסדות שבהם מלמדים עברית בטורון ובוורשה, והביקור המאלף באגודת הסופרים הפולנית שאכסנייתה (בניגוד לבית הסופר בתל-אביב) היא ממש ארמון.

במדור "זיכרונות" מוזכרת ההיכרות של תפארת חקק עם הזוג בן-גוריון, והחברות האמיצה שלה עם פולה, ממנה למדה כיצד יכולה לשרור אהבה בין בני זוג לאורך שנים.

לא הבנתי מדוע השיר "קסת הדיו", המתאר אירוע אנטישמי בבית ספר פולני, שהוזכר לעיל, מופיע פעמיים (עמ' 46-45; 87-86).

לסיום סקירה זאת אני מבקש לציין כי השיר "אבי ובגדיו" מופיע גם בתרגום אנגלי (עמ' 35-34), והשיר "שלום ירוק" מופיע גם בתרגום לערבית (עמ' 59-58), וכן שהעיצוב היפהפה של העטיפה ומגזרות הנייר העדינות המופיעות בשערי המדורים – הם מעשה ידיה של המחברת, שהיא, בין השאר, גרפיקאית מדופלמת.

משה גרנות

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

9. עֵדות: דוברי אידיש, דוברי ספּאניולית ואחרים

כפי שכבר הוזכר, שיכון פג'ה עירוני היה פתוח לכול. גם השיכונים האחרים שנבנו באותן שנים היו פתוחים בפני כל העדות, אך במציאות חלקם היו פתוחים להלכה בלבד. שיכון מפ"ם, למשל. כמה מבני עדות המזרח היו מעוניינים לגור בשיכון שאנשיו, החילוניים בתכלית, השתייכו לשמאל? כמה מהם היו מעוניינים לגור בשיכון "העובד הציוני", מפלגה בעלת ציביון מרכז אירופאי מובהק? בסופו של דבר גם רוב המשתכנים בשיכון פג'ה עירוני היו אשכנזים, אך היו גם לא מעט משתכנים בני עדות אחרות.

מכיוון שהרכב האוכלוסייה הישראלית כיום שונה מאוד מהרכב האוכלוסייה בשנתיים-שלוש שלאחר קום המדינה, השנים בהן תוכנן, בוצע ואוּכלס השיכון שלנו, מן הראוי להזכיר כמה פרטים הנוגעים לדמוגרפיה של העם היהודי באותה תקופה.

ערב מלחמת העולם השנייה, למעלה מ-85 אחוזים מתוך 18 מיליון יהודי העולם היו יהודים אשכנזים. יהודי ארצות האיסלם וצאצאי מגורשי ספרד היוו את רוב האחרים. השואה שינתה כמובן את המאזן הזה. רוב הנרצחים היו יהודים אשכנזים. ועם זאת, בשל היותם הרוב המכריע של יהודי העולם, גם לאחר השואה היוו עדיין יהודים אשכנזים רוב גדול.

הבתים בשיכון פג'ה עירוני נמכרו בשוק החופשי. שלא כמו שיכוני עמידר, בהם שוכנו עולים חדשים, רובם חסרי כול, ובוודאי שלא כמו במעברות, אליהן נשלחו באופן עראי עולים ממזרח וממערב, הרי הבתים בפג'ה עירוני נמכרו לאנשים שרכשו אותם ביוזמתם, והיו מסוגלים לעמוד בתשלומי המשכנתא. בהתחשב בהרכב האוכלוסייה הישראלית אז, זה היה רק טבעי שרוב המשתכנים יהיו אשכנזים. ועם זאת, גם בלי פילוח סטטיסטי, אני בטוחה ששיכון פג'ה עירוני היה מגוון יותר מבחינה עדתית מרוב השיכונים האחרים שהוקמו באותה תקופה בסביבות פתח תקווה.

כאמור, האשכנזים היו רוב המשתכנים, ורובם היו אשכנזים "מצויים."  כאשכנזים "מצויים" הייתי מגדירה את היהודים דוברי האידיש, ילידי מזרח אירופה, בעיקר פולין, ליטא, אוקראינה, וארצות אחרות, שהיו חלק מן האימפריה הרוסית עד סוף מלחמת העולם הראשונה. אלה היו רוב יהודי העולם, והם וצאצאיהם עדיין רוב יהודי העולם, אם כי רובם כנראה אינם חיים בישראל.

נראה לי שההבדל העיקרי בתוך הגוש הכי גדול בשיכון, הגוש של האשכנזים ה"מצויים" דוברי האידיש, היה אז בין אלה שהוגדרו כ"ותיקים", אלה שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, לבין מי שנקראו אז "פליטים" בפי הוותיקים, אלה שהגיעו לארץ אחרי המלחמה. אני בטוחה שהוריי ובני דורם ידעו להבחין מיד בין שני הסוגים האלה. אני לא. לרוב הילדים האשכנזים בני גילי היה מבטא צברי. מזיכרונותיהם של ילדים עולים שהגיעו להתיישבות העובדת ניתן להבין שמבטא זר היה כמעט אות-קין בקיבוצים או במושבים הוותיקים. אצלנו, בבית הספר או בשיכון, אם למישהו היתה למ"ד בולגרית, רי"ש סלאבית או עי"ן ערבית, זה לא משך תשומת לב רבה. אני אישית לא הייתי רגישה למבטאים השונים בילדותי, רק בגיל מבוגר יותר נעשיתי מודעת להם.

לצד האשכנזים ה"מצויים", דוברי האידיש, היו גם אלה שהייתי מגדירה אותם כאשכנזים "עדתיים".  היתה לנו שכנה רומנייה, אשתו של יצחק הגנן, ממש מעבר לגדר. היא לא דיברה אידיש בכלל ואימי היתה מדברת איתה בעברית. לא זכורים לי יוצאי רומניה אחרים באזור שלנו. רובם הגיעו לארץ בשנים מאוחרות יותר.

בסביבתנו הקרובה גרו כמה משפחות הונגריות. החצר של קוטי גבלה בחצר שלנו מאחור, ועץ הלימונים שלנו שלח ענפים גדושים בלימונים אל תוך החצר שלהם. קוטי היתה צעירה מאימי, והיו לה שני בנים שהיו צעירים ממני בהרבה. זכור לי שבנה הבכור המשיך את לימודיו במדרשיית נועם בפרדס חנה, שנחשבה לאחת הישיבות הטובות ביותר וכונתה "אם הישיבות התיכוניות". כעבור שנים רבות, כאשר הייתי כבר מרוחקת מפג'ה מרחק שנות אור, נודע לי בדרך מקרה שאחד הבנים התיישב בגוש קטיף. ההורים הגיעו לביקור באחד החגים, ובדרך לבית הכנסת נרצח האב ע"י מחבל.

מולנו גרה משפחה הונגרית נוספת. יוכבד היתה גם היא צעירה מאימי בהרבה. היא היתה אישה יפה עם עור פנים צח, אלגנטית יותר בלבושה משאר הנשים ברחוב שלנו, ולראשה תמיד שביס יפה. על הזרוע שלה היה מיספר כחול, וככל הזכור לי זה היה המיספר הכחול הראשון שראיתי בחיי. אני כבר לא זוכרת מתי הבנתי לראשונה את משמעותו של המיספר הזה, שגם בסבון ומים אי אפשר היה להוריד אותו. יוכבד ובעלה, איש שקט מאוד, היו דתיים. בית הספר נר-עציון, שממש גבל בחצר שלהם, לא היה מספיק דתי בשבילם, ושני ילדיהם נשלחו ל"שארית ישראל". החצר שלהם היתה שונה מכל החצרות האחרות. לא היתה שם גינה וגם לא לולים. ראיתי שם תמיד שורות של בקבוקים עם נוזל צהוב. שיערתי שיש בתוכם שמן, אך לדברי שכנים קרובים יותר אלה היו בקבוקי שמפו לחפיפה. זה היה כנראה מפעל בלתי חוקי, שהטריד את השכנה הכי קרובה אליהם, אימא של מאירה, שהריחות הרעים ממש פגעו בבריאותה.

גם השכן הישיר גדעון, רווק יליד הארץ, סבל מן הריחות הרעים בחצר. לא ברור מדוע צבר חילוני השתכן בבית דו-משפחתי עם משפחה של ניצולי שואה דתיים מהונגריה. כזכור, המשתכנים יכלו לבחור את השכנים הישירים שלהם. לא היה שום קשר בין השכנים האלה שחלקו קיר משותף. כנראה חלק מן המשתכנים, שלא מצאו שותפים מתאימים בכוחות עצמם, "שודכו" זה לזה. אימא של מאירה, אלמנת מלחמה שעבדה קשה לפרנס את שני ילדיה, לא העזה להתלונן. הם היו אנשים ש"לא כדאי להתעסק איתם."  השכן הרווק גדעון גר שם די הרבה שנים, אך בסופו של דבר עזב את השיכון.

המשפחות ההונגריות היו שונות מן המשפחות האשכנזיות ה"מצויות". הם לא דיברו אידיש, הם דיברו הונגרית, כשם שהמשפחות היֶקיות לא דיברו אידיש, אלא גרמנית. היו שתי משפחות יקיות ברחוב שלנו. לאבא של בלהה ושרה היתה מכבסה בעיר. היינו רואים אותו רוכב על אופניים עם סל קש ענקי מחובר ל"סבָּל". שרה היתה מבוגרת יותר וסיימה את לימודי היסודי בנצח-בנות בעיר, ובלהה למדה בנר-עציון הסמוך. הם גרו בצמוד למשפחה ייקית אחרת, עם שני ילדים קטנים, שאחר כך נולד להם בן נוסף, מה שהיה קצת יוצא דופן ברחוב שלנו. הנורמה היתה אז שני ילדים. אבא שלהם היה נהג משאית זבל של העירייה, וזה נחשב אז לעיסוק מכובד. זאת היתה עבודה עם משכורת קבועה ותנאים סוציאליים, שלא היו לעובדים עצמאיים, כמו אבא שלי או אבא של בלהה, שהיה בעל מכבסה. מכוניות פרטיות היו נדירות אז ורק למעטים היו כישורי נהיגה. גם לנהגי אוטובוסים היה אז מעמד נכבד. דוד שלי, שהיה נהג משאית בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, התפאר תמיד בכישורי הנהיגה שלו, למרות שלא היתה לו אז מכונית משלו.

שרה ובלהה דיברו גרמנית עם ההורים. הייתי אצלם בבית פעמים ספורות בלבד, למרות שהם היו שכנים ממש קרובים ורק בית אחד הפריד בינינו. אני רק זוכרת שקיבלתי שם פעם פרוסת לחם עם גבינה לבנה ובצל חתוך לחתיכות קטנטנות, מאכל שאצלנו אף פעם לא היה, וזה היה טעים לי מאוד. האמת היא שמעולם לא הרגשתי בנוח במשפחות של ייקים, לא אצלם וגם לא בבתים של חברות אחרות שהיו לי במשך השנים. הם היו "לא משלנו", אולי באופן פחות בולט מאשר השכנים התימנים, אבל נוכח לא פחות ואולי אפילו יותר. אני גם לא זוכרת שהיו להורים של שרה ובלהה קשרים עם שכנים אחרים מלבד המשפחה הייקית איתם חלקו קיר.

על החיץ בין שתי העדות, יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה, נכתב הרבה. בארצות הברית תהום של ממש הפרידה ביניהם. יהודי גרמניה היגרו לאמריקה כחצי מאה לפני יהודי מזרח אירופה והתבססו מהר בחברה האמריקאית. הם די התביישו באחיהם ה"אוסט-יודן" שהגיעו חסרי כול, לבושים בבגדים מסורתיים וללא כל השכלה מודרנית. כיום זוהי נחלת ההיסטוריה. בארץ המצב היה שונה. רוב היֶקים הגיעו מאוחר, כאשר העילית כבר היתה מבוססת והורכבה כמעט כולה מיהודים מזרח אירופאיים. אבל הם התבלטו מיד במקצועות החופשיים ובתחום האקדמיה. וגם אם התרקמו סביבם יותר בדיחות מאשר סביב כל עדה אחרת עד אז, הרי הם כבשו עד מהרה מקום מכובד בחברה הישראלית המתהווה. השכנים שלנו לא היו בעלי השכלה ניכרת, ולפי התרשמותי גם את ילדיהם לא דחפו לרכוש השכלה גבוהה. אבל הם היו אנשים חרוצים וממושמעים, שעשו כל מה שצריך לעשות כדי להתקדם בחיים.

היו להם כמה יתרונות על פני רוב האשכנזים האחרים. לשרה ולבלהה היו בני דודים. האחיות של אימא שלהן גרו בצד השני של השיכון. בת הדודה היתה מבקרת את בלהה, בת גילה, לעיתים קרובות. לרוב הילדים בסביבה שלנו לא היו בני דודים. המשפחות הייקיות היו הראשונות בשכונה המיידית שלנו שהרחיבו את הבית, מה שנקרא אז "חדר שלישי". כספי השילומים שניתנו ליוצאי גרמניה איפשרו להם תנאי חיים טובים יותר. אני לא זוכרת שהוריי, או שכנים אחרים, מתחו ביקורת כלשהי, אך אולי הייתי צעירה מדי כדי להיות מודעת לכך. יהודי גרמניה, אחרי הכול, סבלו באופן יחסי פחות מיהודי פולין, ליטא, הונגריה, יוון וארצות אחרות. רבים מהם הצליחו לצאת מגרמניה לפני המלחמה, לא אחת עם רישיונות עלייה שנועדו ליהודי פולין וליטא והועברו ליהודי גרמניה, שמצבם נראה נואש יותר בשנות ה-30. מכל מקום, נדמה לי שכיום, כמו בארה"ב, ההבדלים בין יהודי גרמניה ליהודי מזרח אירופה הם נחלת העבר. בשני העשורים הראשונים של המדינה ההבדלים היו עדיין קיימים, וגם כילדה קטנה הייתי מודעת לכך שהייקים וגם ההונגרים הם "לא משלנו" – הם שונים.

בסביבה המיידית שלנו היו לפחות 6 משפחות ספרדיות דוברות ספָאניולית (לא השתמשו אז במונח  לדינו). הם לא נראו שונים מן השכנים האחרים, ואפשר היה לזהות אותם רק כשהיו מנהלים ברחוב שיחות בספאניולית. בעל המספרה הקטנה במרכז המסחרי היה ממוצא ספאניולי. היתה לו בת בגילי, אבל לא היה לי שום קשר איתה ואני לא יודעת אפילו היכן למדה, מפני שהיא גרה ממש בקצה השיכון, סמוך לכביש לוד ולשדה הבור הגדול, אזור שלעיתים רחוקות הגעתי אליו. היא גם לא הגיעה אף פעם לאזור שלנו. חברוּת בשנות הילדות היתה קודם כל עניין של גיאוגרפיה. אם מישהי גרה קרוב והיתה יוצאת לרחוב – היא היתה חברה. אם מישהי גרה רחוק יותר ולא היית פוגשת אותה ברחוב – הסיכויים לחברות היו פחותים. רוב החברות מבית הספר היסודי גרו רחוק יחסית, וגם אם ביקרנו לפעמים זו את זו, זה היה כרוך תמיד בהליכה די ארוכה. הילדות בשכונה היו תמיד זמינות.

הקרובה אליי ביותר מבין המשפחות דוברות הספאניולית היתה המשפחה של מאירה. גרנו באותו רחוב, במרחק של שני בתים זו מזו. כבר סיפרתי קודם לכן שאמא של מאירה היתה אלמנת מלחמה. אבא של מאירה, שהיה חייל בצבא הבריטי, נהרג עוד לפני שנולדה. על הפצעים הכואבים ביותר בחיינו אנחנו לא נוטים לדבר בגיל הילדות והנעורים. מיום שהיכרתי את מאירה, הייתי אז ילדה קטנה, ידעתי שאין לה אבא. בגיל מבוגר יותר ידעתי, אני לא זוכרת מי סיפר לי, שאבא שלה נהרג במלחמת העולם השנייה. ידעתי גם שהיא נקראת על שמו. יותר מזה בעצם לא ידעתי. מאירה מעולם לא דיברה על אביה, האבא שלא הכירה. עידן ועידנים אחרי שעזבנו את פג'ה, כאשר התעורר בי הדחף, הצורך, לחזור אל כל מה שנמוג בזמן, חזרתי גם אל אבא של מאירה, היחיד מכל האבָּאים בסביבה שלנו שלא היה נוכח.

אבא של מאירה נולד בטורקיה והגיע לארץ בהיותו בן 10. הוא למד בבית ספר נצח-ישראל בפתח תקווה, השתלם בנגרות, התחתן, ואחרי שנה נולד בן, האח הגדול של מאירה. בסוף שנת 1940 הוא התנדב לשרת בצבא הבריטי. משה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הוא שיזם את התוכנית לגיוס המוני לצבא הבריטי. עד פברואר 1941 התגייסו יותר מ-3000 מתנדבים ארצישראליים, ואבא של מאירה היה ביניהם. רובם שובצו לחיל החפָרים הבריטי. תפקידם היה לפרוץ דרכים, לסלול כבישים, לבנות ביצורים, להניח קווי מים, ופעולות הנדסה ובינוי אחרות. הגדוד בו שירת אבא של מאירה הועבר לטוברוק, עיר נמל בצפון לוב. זו היתה נקודה אסטרטגית חשובה ביותר, משום שזה היה הנמל היחיד דרכו אפשר היה לקבל אספקה. הבריטים הצליחו לכבוש את טוברוק מידי האיטלקים כשבועיים לפני שאבא של מאירה נהרג. גרמניה שלחה יחידה צבאית בפיקודו של ארווין רומל אל האזור. אל תוך הקלחת הזאת הגיע הגדוד של החיילים הארצישראליים באונייה שהיתה עמוסה בחביות דלק. האוניה הופצצה ע"י מטוס גרמני ורבים מן החיילים נספו. בבית הקברות הבריטי בטוברוק נקברו 15 חיילים ארצישראלים וביניהם אבא של מאירה. היא נולדה כעבור 6 שבועות ונקראה על שמו.

אימא של מאירה עבדה בקופת חולים במרכז העיר ובמשך רוב שעות היום לא היתה בבית. מאירה היתה מבוגרת ממני בשנים אחדות, כך שהידידות בינינו התחילה מאוחר יחסית. היא לא היתה חלק מחבורת הילדות שהיו משחקות ברחוב. זאת היתה בהתחלה ידידות בין נערה מתבגרת לבין ילדה קטנה. כשהייתי בת 10 סיפרה לי מאירה איך באים ילדים לעולם. לא היה לי קודם לכן שמץ של מושג, ואני לא זוכרת ששאלתי אי פעם איך באתי לעולם. מכל הבנות שהיו בשכונה ביליתי הכי הרבה זמן בבית של מאירה. גם עם אימא שלה היה לי יותר קשר מאשר עם האימהות האחרות למרות שרוב הזמן היא לא היתה בבית. מאירה ביקרה גם אצלנו ובמשך תקופה ארוכה הביאה לאימא שלי ספרי קריאה מבית הספר בו למדה. יצא כך שמאירה היתה החברה היחידה מן השכונה איתה נשמרו הקשרים גם לאחר ששתינו עזבנו את פג'ה. שתינו למדנו ביחד בקורס מורי דרך לאחר מלחמת ששת הימים, ומאירה, שידעה הרבה שפות, בעצם מעולם לא הפסיקה לעבוד בהדרכת תיירים. אימא של מאירה נשארה בשיכון שלנו שנים רבות, עד שלא היתה מסוגלת עוד לחיות לבדה.

[אהוד: בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה למדתי עם יהושע מזון, בנו של מאיר שנהרג כחייל במלחמת העולם השנייה. גם הזכרתי את שמו של יהושע ברומאן "המושבה שלי"].

היו כמה משפחות תימניות בשכונה המיידית שלנו. התימנים, צריך להודות, היו אז בתחתית הדירוג החברתי באזור שלנו. הם היו ה"לא משלנו" הכי בולטים בתקופה בה יהודים אחרים מארצות האיסלם רק התחילו להגיע לאזור שלנו. משפחת יפת, שגרה ברח' שלמה מילר, חיזקה את כל הדעות הקדומות שהיו קיימות אז כלפי התימנים. הם היו היחידים באזור שלנו שזכו בפרס בן-גוריון – פרס של 100 לירות שהוענק אז לכל משפחה שהולידה 10 ילדים. לא זכור לי שהילדים למדו בבית הספר נר-עציון הסמוך, ואני בספק אם הילדים למדו בבית ספר כלשהו – לפחות לא הילדים הגדולים. היה להם חמור שהסתובב חופשי, וגם כלב שלא היה אף פעם קשור. לא פעם, כשחזרתי לבד בלילה, הייתי עושה עיקוף גדול כדי להימנע מן הנביחות המפחידות של הכלב הזה. אף אחד לא העז לבקש מהם לקשור את החמור או את הכלב. הם נחשבו לאנשים ש"לא כדאי להתעסק איתם."

באותו רחוב גרה גם משפחה אחרת שתאמה את הסטריאוטיפ שרווח אז ביחס לתימנים. את שמם מעולם לא ידעתי, כולם קראו לבעל "השיכור", ולאשתו הצולעת, שכמעט לא ראו אותה בחוץ, "אשתו של השיכור". הם חלקו קיר משותף עם המשפחה של חברה שלי אורה. פעם, כשביקרתי שם וישבתי עם אורה ועם אחותה, נשמעו צעקות נוראות מעבר לקיר. היה ברור ש"השיכור" מכה את אשתו, ושני הילדים הפעוטים, אלי וזהבה, לא פסקו למרר בבכי שעה ארוכה. כתבתי ביומן: "דמעות עמדו בעיני כולנו. כולנו בכינו, ממש בכינו, למול המציאות המרה שנגלתה לנו במלוא זוועתה. לא יכולנו להועיל במאומה. נשאר לנו רק לבכות." אך ברוח האידיאלים הנשגבים עליהם התחנכתי בתנועת הנוער הקומוניסטית, הבעתי אמונה שיום יבוא ובני האדם יחיו חיים טובים יותר, ועם שינוי המשטר תופעות כאלה תיעלמנה מן העולם.

אם שתי המשפחות האלה חיזקו את הדיעות הקדומות שהיו אז כלפי העדה התימנית, הרי המשפחה של אורה הפריכה אותן. אורה, שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים או קצת יותר, היא לא ידעה את התאריך המדויק בו נולדה, היתה אחת מחברות הילדות הקרובות שלי, וביקרתי אצלם די הרבה. היתה להם סבתא. זה היה נדיר באותן שנים. לאף אחד אחר בשכונה המיידית לא היתה סבתא. הסבתא נתפסה בעיני בהתחלה כמשהו שיש רק לתימנים, כמו העז שהיתה להם בחצר. לכל האחרים היו רק תרנגולות וברווזים. סבתא של אורה לבשה תמיד תלבושת תימנית, מכנסיים צבעוניים מתחת לשמלה, והיא דיברה רק בשפה התימנית. בקצה החצר, במקום שהיה לשכנים האחרים מחסן, בנו לה חדר קטן בו התגוררה. אימא של אורה כבר לא לבשה בגדים תימניים, היא לבשה בגדים רגילים, חולצה וחצאית ומטפחת על הראש. היתה לה הליכה זקופה במיוחד, ייתכן שנשאה על ראשה כדי מים בצעירותה בתימן. היא עבדה מחוץ לבית, אורה אף פעם לא דיברה על עבודתה, אך כנראה היתה עוזרת בית. היה לי פעם חיכוך שמאוד הצטערתי עליו עם צביה, אחות של אורה, שהיתה צעירה ממני בשנה-שנתיים. השיחה נסובה על כובסות, ואני השתמשתי בביטוי "התימנייה שלנו", שהיה מקובל אז מאוד כאשר נשים דיברו על הכובסות שלהן, שהיו כולן יוצאות תימן. צביה נפגעה מאוד, היא היתה ילדה דעתנית, בעלת גאווה, ואת מה שאמרתי כבר אי אפשר היה לקחת בחזרה... ועם זאת, יש לציין שלילדות התימניות שהיו חברות ילדותי, אורה ואחותה צביה, היה מעמד איתן לא פחות מאשר מעמדן של הילדות האחרות בשכונה. הן היו ילדות חזקות עם פה גדול, ילדות שידעו לעמוד על שלהן, ומעמדן בחבורת הילדות היה בוודאי איתן משלי.

בשבתות היה אבא של אורה יושב במרפסת עם חיזקי, האח הצעיר של אורה, והם היו קוראים ביחד בתורה בניגון תימני. שאלתי פעם את אורה למה רק חיזקי קורא עם אבא שלה את התורה ולמה היא ואחותה לא קוראות איתם, והיא ענתה לי שזה רק בשביל בנים – בנות לא צריכות לעשות את זה. ועם זאת, התמונה של האב ובנו, יושבים כל שבת במרפסת וקוראים ביחד את התורה בניגון תימני, היא אחת התמונות היפות שאני נושאת איתי משנות ילדותי. ממרחק הזמן אני אפילו מקנאה בכל מי שזכה לזה...

כשהייתי בת 11 הזמינה אותי אורה לסדר פסח. זה היה הסדר הראשון בחיי. גם אצלנו ציינו את החג כל עוד אימי היתה בריאה, אבל רק בארוחה חגיגית בה השתתף גם הדוד היחיד שהיה לי, שהיה מגיע מתל אביב. אבל סדר לא היה. וכך קרה שהסדר הראשון בחיי היה דווקא סדר תימני.

פעם הגעתי לבית של אורה באמצע יום כיפור. כל בני המשפחה היו בבית הכנסת התימני, שהיה מחוץ לשיכון שלנו. אורה העדיפה ללכת עם הבנות בשכונה לבית הכנסת ברחוב שלנו. עד גיל 12 או 13 גם אני הייתי מתלווה לבנות בשכונה ומסתובבת איתן בחצר בית הכנסת, שהיה ממש מול הבית שלנו. בצהריים הלכתי עם אורה לבית שלהם. אף אחד לא היה שם. השולחן בחדר הגדול היה ערוך ומוכן לשבירת הצום. היו שם כל מיני מטעמים, שקדים ואגוזים ופירות מיובשים, והיו גם מאכלים שלא היכרתי ואורה הצביעה על כל אחד מהם ונקבה בשמו. פתאום אורה ביקשה ממני להתכבד. סירבתי. דברי המתיקה נראו נהדר, אבל הרגשתי שזה לא יהיה נכון לאכול באמצע יום כיפור בנוכחות חברה באמצע הצום. אבל אורה לחצה עליי, ממש לא הרפתה ממני, ובסופו של דבר לקחתי מאחת הקערות חופן קטן של שקדים. אורה הביטה בי, עיניה התעגלו, מבטה ננעץ בפה שלי, בפעולת הלעיסה, והיא לא עיפעפה אפילו פעם אחת עד שסיימתי ללעוס את השקדים. האם ציפתה שמשהו יקרה? אני לא זוכרת שדיברנו על כך לאחר מעשה.

היה לאורה בן דוד בשם צדקיה שהיה מבוגר ממני בשנים אחדות. הוא גר בשכונה אחרת. בנעוריי המוקדמים הייתי פוגשת אותו מפעם לפעם כאשר היה מבקר אצלם. הוא היה בחור נאה, אפילו מקסים, ותמיד חבש כיפה סרוגה בצבעי כחול-לבן. מפעם לפעם היינו מטיילים יחד לאורך רח' שלמה מילר, שם גרה המשפחה של טובה. אני לא זוכרת על מה היינו משוחחים, אבל תמיד היה לנו על מה לדבר, ובאופן ברור חיבבנו זה את זו. מעולם לא העלינו על דעתנו להיפגש מחוץ לשכונה, במקום שנהיה בו לבדנו. ההבדלים בינינו נראו תהומיים: הוא תימני חובש כיפה, ואני חברת תנועת נוער קומוניסטית אדוקה, פעילה מאוד בתנועה באותם ימים, וכמובן הכי רחוקה שאפשר מאורח החיים הדתי.

היו בשיכון שלנו גם כמה משפחות שהייתי מגדירה אותן כ"ישראליות": ההורים נולדו בארץ או הגיעו בגיל צעיר, הם העניקו לילדיהם שמות "מודרניים", היה להם מבטא כמו שלנו, ובכלל הם היו שונים מן ההורים של רוב הילדים בני גילי, שנולדו בארצות אחרות. בסביבה המיידית שלנו לא היו משפחות כאלה. השכן יצחק הגנן היה אמנם יליד הארץ, אך אשתו היתה רומנייה. הוא לא היה מעורה בישראליות החדשה שנוצרה בארץ. ילדיהם נקראו בשמות הכי "גלותיים" וגם אורח חייהם לא היה שונה מזה של השכנים האחרים.

אני זוכרת משפחה אחת שבלטה ב"ישראליותה": הם גרו ברח' שלמה מילר, אבל בקטע המערבי שלו, בקרבת לשכת הגיוס, אזור שלא הגעתי אליו באופן קבוע. ההורים היו אנשים נאים מאוד למראה, והיו להם 3 בנות שנודעו ביופיין. הבת הגדולה נקראה  שירה, שם שעדיין לא היה נפוץ אז, הצעירה ממנה, שנולדה עם הקמת המדינה, נקראה אומה, שם יוצא דופן לחלוטין, והצעירה ביותר: ליאורה. שמות נדירים בשיכון שלנו, שונים מן השמות המסורתיים שניתנו לרוב הילדים.

בצד הדרומי של השיכון גרה משפחת אורן. זו היתה משפחה "מעורבת" – האב היה ממוצא אירופאי, והאם, אישה שחרחורת ונמרצת מאוד, היתה ילידת הארץ, אולי ממוצא קווקזי. למשפחת אורן היו 3 ילדים: הבן עמוס, לימים עיתונאי שהתמחה במוסיקה ישראלית, והילדות סמדר ואביבית. בעקבות שיעורים פרטיים באנגלית שקיבלתי לפני בחינת הבגרות מאחת המורות הפרטיות הוותיקות בעיר, השקעה שאיכשהו הוריי הצליחו לעמוד בה, התחלתי ללמד אנגלית בעצמי כשאני נעזרת במחברת הדקדוק המעולה שהמורה רשמה במהלך השיעורים, ובה היו מודגמים כל הזמנים הדקדוקיים שקיימים באנגלית. יצא לי שם של מורה טובה בשיכון שלנו, ושלושת הילדים של משפחת אורן נשלחו אליי בזה אחר זה. ההורים היו מודעים לחשיבות השפה האנגלית ואביבית הקטנה נשלחה אליי כבר בכיתה ג' או ד'.  זאת היתה משפחה בה הופנמה ה"ישראליות" באופן מלא. היו בוודאי משפחות אחרות כאלה, אחרי הכול זה היה שיכון בו גרו מאות משפחות, אך ללא ספק הן לא היוו רוב בשיכון.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

עדי אמסטרדם

שמות, פרובוקציות ושאר ירקות –

התנצלות פומבית

אני מעוניין להתנצל בפני נעמן כהן: נעמן, אנא קבל את התנצלותי הכנה על דבריי שפגעו בך. אני חוזר וקורא בדבריך בגיליונות 1768, 1769, ולכן עליי להבהיר דבר מה, שאולי לא הדגשתי מספיק: טוריך מלאים באינפורמציה מרתקת. לעיתים אני מסכים עם מסקנותיך, לעיתים אינני מסכים עימן, אך אין בדברים אלה לגרוע מהשקעתך הרבה ומידענותך.

מלכתחילה נדרשתי לסוגיית כתיבת השמות מהכיוון הפרגמטי, מתוך ההנחה (הבלשנית והבלשית) שאף פרט אינו מופיע שלא לצורך. כאמור, אני סבור שאזכור השמות המלאים מטריחה את הקוראים ופוגעת ברצף הקריאה (בדומה לכתיבה המגדרית מרובת הלוכסנים והנקודות). התוצאה היא כפי שכתבת: במקום שהדיון יהיה על תוכן הדברים, הוא נסוב סביב המידע השולי.

לגבי התואר "פרובוקטור": לשיטתי, פרובוקטורים הם הכרח בשיח הדמוקרטי, כי הם משמיעים מחשבות שאחרים חוששים לנסח, ולפעמים מניעים את השיח הציבורי לחשיבה מחדש על נושאים שנתפסו כמובנים מאליהם.

למען ההבהרה – הַצָּעתי בדבר מניעיך לא היתה האשמה ובאף מקום לא כתבתי שאתה פרובוקטור (שבתי לקרוא את תגובותיי). כתבתי שאני מניח שמעשיך הם פרובוקציה, אך מעשיו של אדם אינם האדם עצמו. רבים מאיתנו נהנים לעורר פרובוקציות מפעם לפעם, גם עבדך הנאמן.

בכל מקרה, אין פה קונספירציה. קונספירציה היא מזימה חתרנית של בודדים המבקשים לפגוע בקבוצה שלטת כלשהי, ואין זה המצב בינינו. אנחנו שנינו בני אדם הכותבים במכתב עיתי של סופר הטוען שהוא נידח (רק ההיסטוריה תשפוט אם צדק או טעה). אנחנו לא בעמדות השפעה כלשהן, ואין כל סיבה שחילוקי דעות יביאו לעוינות אישית. זה היופי בדמוקרטיה.

ודבר אחרון, שכחובב שרלוק הולמס אתה בוודאי יודע: השורה "זה אלמנטרי, ווטסון יקירי," מעולם לא נכתבה באף אחד מספריו של קונן דויל.

נביאים ומשוררים

אני מעוניין לתרום את חלקי לדיון בנוגע ליכולות הנבואה של המשוררים. לדעתי הענייה, הניסוח שבו בחרה פרופ' שמיר לתאר את האמירות הנבואיות של אלתרמן הוא ניסוח טוב ומדויק: "נחלתם של אישים מעטים וספורים – עתירי דמיון ובעלי חשיבה אנליטית מחודדת – שכישורי העל שלהם מאפשרים להם להסיר את הלוט מעל המציאות "הפשוטה", הנגלית בחמשת החושים, לנתח את תקדימי העבר ולהסיק מסקנות אינטואיטיביות לגבי ההווה המתהווה ולגבי העתיד הסמוי מן העין."

ההיסטוריה, כך אומרת המימרה הידועה, חוזרת על עצמה (בשינויי שמות, תאריכים ומקומות). ברוב המקרים אין הפקת לקחים מאירועי העבר, וזאת אפשר לדעת בקלות: אילו היו הלקחים מופקים, לא היתה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. די במחשבה נקייה מהנחות מוקדמות, הכרת ההיסטוריה, יכולת ניתוח אנליטית וזווית ראייה רחבה כדי להסיק מסקנות על התוצאות האפשריות ממהלכים מסוימים בעת התהוותם. אני מאמין שיש אנשים כאלה בינינו, אבל ההיסטוריה שוב חוזרת על עצמה: לא אחת אנשים אלה מושמים ללעג ולקלס על כך שהם פרנואידים, היסטריים, הזויים וכו'. ע"ע הנביא ירמיהו.

באשר למעמדו של הנביא: הנביא המקראי היה זה שמסר את דברי האל למי שהיה צריך, אך ברוב המקרים הנבואה לא היתה חתומה. לא אחת העונש שאותו ניבא הנביא "הומתק" לאחר שהנמען חזר בתשובה (הומתק באופן יחסי). אפשר לראות את הנבואה בתור הצגת ההשלכות האפשריות הנובעות מהמצב השורר בעת הנבואה. אם המצב ישתנה – יהיה שינוי גם בהשלכות הללו.

מעניין לדעת שבתקופת המשנה, שודרג מעמדו של הנביא המקראי. קודם כל, הוא נתפס בתור גורם לגיטימי בהנהגת העם, גם אם הסיפור המקראי הציג אותו כנרדף. שינוי נוסף הוא הרחבת תפקידו לתפקיד של מורה העם: הנביא לא רק הביא את דברי האל, הוא גם פירש אותם, וכפועל יוצא, לימד את העם את חוקי האל. והינה, שבנו אל המשוררים המבקשים להסביר לנמעניהם את האופן שבו הם תופסים את המציאות, ואת ההשלכות הצפויות, אם לא יתחולל שינוי.

עדי אמסטרדם

* * *

אהוד בן עזר

על "אנחתו האחרונה של המורי"

מאת סלמן רושדי

פציעתו הקשה של סלמן רושדי בידי מתנקש ממוצא לבנוני, בהשראת הפותווה (פסק ההלכה) הקטלנית שהוציא עליו מנהיג איראן הרשע חומייני, וזאת לאחר הפרס הכספי שהובטח לרוצחו, ופעולות הטרור האיראניות הנפשעות ברחבי העולם, כולל בארה"ב – זיעזעה את קהל חובבי הספרות, וגרמה לי לחזור לאחד הרומאנים שלו שאותו קראתי ועליו כתבתי ביקורת, לא אוהדת.

 לא קראתי את "פסוקי השטן" אבל בשנת 1999 הופיע בעברית הרומאן שלו "האנחה האחרונה של המורי", ובאותה שנה קראתי על הספר ביקורת נלהבת במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", וגם בעיתונים אחרים, ועלה חשד בליבי שהכותבת, ואולי גם האחרים – כלל לא הגיעו לסופו של הרומאן הארוך, היומרני והמשעמם של רושדי.

כי אני כן הגעתי לסופו, וגם כתבתי עליו עוד לפני הכותבים האלה, ונדהמתי לראות איזו מנה של ארס אנטישמי ואנטי ישראלי טמונה בו, ארס שאיש מהמבקרים והמבקרות ה"נאורים" לא הצליח להבחין בו או בכוונה התעלם ממנו או פשוט לא קרא את הרומאן המייגע הזה עד סופו.

*

הנה קטע מתוך היומן שלי: 16.2.1999. יום שלישי. אני שולח לזיסי סתוי ["עורך המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות"] את הביקורת על ספרו של סלמן רושדי "האנחה האחרונה של המורי", תירגם יורם מלצר, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1999, 388 עמ'.

"האנחה האחרונה של המורי" לסלמן רושדי

לא רק אצלנו אלא גם בספרויות אחרות קורה כניראה לעיתים שככל שהסופר מפורסם יותר כן ספריו נעשים יומרניים וקשים לקריאה אך גם "חשובים" יותר, בזכות ההילה האופפת אותו ומאפשרת לו לכתוב כאוות-נפשו יצירות מסובכות, ארכניות, מעורפלות, שאילו כתב אותן סופר-מתחיל היה כתב-היד מוחזר לו או עובר עריכה קפדנית ומקוצר לחצי, וייתכן אף שהעורך היה מבקש לכתוב מחדש חלקים רבים, במקום אלה שאינם הגיוניים אפילו על פי הגיונה הפנימי של היצירה.

 "האנחה האחרונה של המורי" לסלמן רושדי אולי נופל תחת ההגדרה הזו. מצד אחד הוא ספר אידאלי לדיונים אליטיסטיים שבהם המשתתפים מרעיפים כבוד, בקיאות וחשיבות זה על זה, כמו בתוכניות של ברנארד פיבו. מצד שני הוא מחייב מאמץ אדיר מצד הקורא להמשיך את הקריאה בו ולא להפסיק באמצע או כבר בהתחלה. וייאמר מיד, הנוסח העברי של יורם מלצר הוא יוצא מן הכלל, מאיר עיניים, מסביר טקסט קשה, רצוף אסוסיאציות היסטוריות הודיות וגם תרבותיות חובקות-עולם שצריך להיות אנציקלופדיסט כדי לדעת ולהבין את כולן. ייתכן אף שהתרגום העברי, שאינו מותיר כמעט שום מילה סתומה וללא פירוש, הינו ברור, מפורש ונוח לקריאה יותר מאשר המקור האנגלי. שמעתי שקוראי אנגלית רבים מתקשים לקרוא את רושדי.

חרף הלבוש העברי המעולה, אין הקריאה בספר בגדר תענוג אלא דומה יותר ללימוד טכסט היסטורי בסמינר באוניברסיטה, וזאת תוך ידיעה ברורה שלפחות מחצית ממה שאתה למד הינו בדייה ספרותית טהורה שאותה משלב רושדי בעובדות היסטוריות. תחילתן בווסקו דה-גמה, במושבות פורטוגל בהודו, במשפחת דה גמה הנוצרית בקוצ'ין, בגירוש היהודים מספרד ב-1492 והגעת חלק מהם לקוצ'ין ובקהילה היהודית בקוצ'ין – וסופן בבומביי של ימינו, עיר של פוליטיקיה, מאפיה, סמים, זנות, עוני ואלימות נוראה, וכן בעיירה נידחת בספרד – שבה מוצא המורי, מוראש זוגואיבי, גיבור הספר ומספרו, דור רביעי לקורות משפחתו הנפרשים כאן – את מותו.

עבודת ההכנה שהשקיע רושדי ברומאן היא עצומה. לקורא הדיוט כמוני, שאינו היסטוריון מקצועי בתולדות ספרד, פורטוגל והודו, ניראה שאין אפילו שגיאה היסטורית אחת, לבד כמובן מהבדיות הספרותיות, המזכירות מאוד את תערובת המציאות והדמיון ב"מאה שנים של בדידות" למארקס. אפילו קברו של וסקו דה-גמה בקוצ'ין, שתחילה חשבתי שזוהי טעות, שהרי ליד ארון-האבן עם פסלו הצטלמתי בכנסיית ז'רונימוס הצופה על נהר הטז'ו שבליסבון – מתברר בהמשך הספר כקברו הריק, שמשם אכן הועברו עצמותיו לפורטוגל.

כושר ההמצאה של רושדי אכן מדהים, וחרף הקושי לקרוא את הספר, (תוך היעזרות מתמדת באילן המשפחתי המצוייר בתחילתו), אתה נכבש בקסם האפל של דמויותיו, במוזרויות המדהימות שלהן, בניסיון ההירואי לכתוב על הודו כמעט רק מתוך זוויות ראייה של מיעוטים: פורטוגזים, נוצרים, יהודים, אנגלים; והמוטו לכל אלה הוא אולי המשפט של סבו של המורי, קמונאש – "כאשר השמש של האימפריה [הבריטית בהודו] שקעה, לא טבחנו באדונינו לשעבר, אלא שמרנו על זכותנו לעשות זאת זה לזה..." (עמ' 38).

אחת הגיבורות המרכזיות, אורורה, אימו של המורי, היא ציירת מפורסמת וניתוח ציוריה וציורי ידידה וסקו מירנדה, ובהם הציור "אנחתו האחרונה של המורי" (הקצרת היא מחלה משפחתית בבית דה-גמה) הם ראי נוסף שבו משתקפת עלילת הספר, הסבוכה כסיפור בלשי הנמשך על פני ארבעה דורות ויותר, והוא שזור בנבכי הפוליטיקה ההודית מגאנדי ונהרו ועד אינדירה ובנה, ורבים אחרים.

בדמותו של המורי, ובייחוד בתיאור סופו, יש לא מעט קירבה ל"תוף הפח" של גראס ול"הטירה" של קאפקא. בכלל, דומה שללא רקע תרבותי וספרותי רחב, קשה לקורא לעמוד על כל הדקויות והשנינויות שביצירה המדהימה הזו. ואולם את הקורא היהודי היא מדהימה באספקט נוסף, שהייתי מהסס לכנותו אנטישמי.

אביו של המורי, אברהם זוגואיבי, הוא יהודי מקוצ'ין שאחד מאבות-אבותיו היה כניראה הסולטן המוסלמי הגולה האחרון בספרד. אורורה דה-גמה, אימו של המורי, היא נוצריה. קשה לומר שהדמויות בספר משכנעות בלכידות שלהן, הן יותר בבחינת קולבים שעליהן ניתלים חליפות מלבושים צבעוניים-להפליא כיד דמיונו הפרוע, גם האירוטי, של רושדי, ואולם המקרה של אברהם זוגואיבי, שיש בו קונוטאציות ברורות לאברהם אבינו המקריב את בנו, ופחות ברורות לשיילוק, יש בו גם צד מסליד במיוחד.

מתברר שאברהם, המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הניקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כניראה מאחורי רצח אשתו הנוצריה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר בעל היד החזקה והמעוותת ובעל הגיל המזדקן במהירות כפולה מן הטבע. גם אברהם נרצח לבסוף בפנטהאוז המפואר שלו, באחד ממגדלי המסחר הגבוהים של בומביי.

 "אנחתו האחרונה של המורי" הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז.

אהוד בן עזר

המאמר פורסם במוסף של ידיעות אחרונות ביום שישי, 26.2.1999.

*

29.5.1999. שבת. למיכאל הנדלזלץ, עורך "ספרים", שלום רב. אודה לך אם תפרסם את תגובתי זו:

זבל אנטישמי

ב-26 בפברואר פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" ביקורת על ספרו של סלמן רושדי "אנחתו האחרונה של המורי" ובה כתבתי: "מתברר שאברהם [היהודי], המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הניקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כניראה מאחורי רצח אשתו הנוצריה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר. 'אנחתו האחרונה של המורי' הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז."

היתה זו אך לשון המעטה להגדרת הזבל האנטישמי שדחס רושדי לרומאן המשעמם הזה. עקבתי מאז בעניין רב אחר הביקורות על אודותיו בעיתונות העברית, כולל זו של ליה נירגד ב"ספרים" ("הארץ", 26.5.99) ולא מצאתי זכר והתייחסות לתכונות המנוולות שייחס רושדי לגיבורו היהודי. נשאלת השאלה, האם הסיבה לכך היא שהסיפור המתועב מופיע רק בחלקו האחרון של הרומאן הבלתי-קריא הזה? או שרושדי נהנה בעיני מבקרינו ממעמד-על של "סופר חשוב", של פרה קדושה, שגם כאשר היא מחרבנת עלינו, ממשיכים לשבח אותה בפה מלא?

אהוד בן עזר

תל אביב

*

30.6.1999. יום רביעי. ב"ספרים" של "הארץ" מהיום מפרסמים בשלמותו את מכתבי למערכת על ספרו של רושדי, "זבל אנטישמי". בינתיים אני לא שומע תגובות על כך.

[אהוד: למיטב זיכרוני והתיעוד ביומני, הסופרת ליה נירגד לא הגיבה על מכתבי].

* * *

נעמן כהן

נעמה האדומה או נעמה השחורה –

מרוזה האדומה לעוזי אזולאי

מאז רוזה-ראייסי-רייזה כהן-רוביצוב-רבין, אימא של יצחק, שזכתה לתואר "רוזה האדומה" על שמה של רוזה-רוזלייה לוקסמבורג האדומה, לא זכתה אישה כלשהי בתנועת העבודה לתואר הזה "האדומה", והנה צעירה ישראלית ממגדל העמק, נעמה לזימי (36) בת לעולים ממרוקו, קיבלה את התואר, ועוד מהעיתון "דבר". (זה לא העיתון שייסד ברל בארי יעקב כצנלסון הכהן ומשה בילינסון, וערכו אחריו שניאור זלמן רובשוב-זלמן שז"ר עד חנה הבפרלד-זומר-זמר, אלא עיתון אינטרנטי). "דבר" יצא בכותרת: "נעמה האדומה".

ח"כ נעמה לזימי זכתה לתואר "האדומה" וגם במקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה.

גם לראשת-ראש מפלגת "העבודה", מרב קסטנר-מיכאלי, יש שורשים במפא"י. אבל אין כל אפשרות לקרוא לה "האדומה". כצפונית תל אביבית עשירה עם עושר משפחתי ספק אם בכלל יש לה קשר לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. סבהּ, ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר, היה אמנם מפא"יניק, שהתמנה מטעם המפלגה לדובר משרד המסחר והתעשייה, ואף היה מועמד מטעם מפא"י לכנסת.

העובדה שהוא העיד במשפטי נירנברג לטובת ארבעת קצינים נאצים, ובסוף התצהיר שלו לטובת קורט בכר, הוא כתב: "הצהרה זו נותן אני לא רק בשמי שלי כי אם גם בשם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי," והמכתב בו כתב לשר האוצר אליעזר קפלן: "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר. בכר היה קולונל אס אס לשעבר אשר שימש קצין קשר ביני לבין הימלר במשך פעולות ההצלה ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית. השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו" – קשרה אותו ישירות לממסד של מפא"י.

ב"משפט גרינוולד" אמר קסטנר שלפני שיצא לנירנברג נועץ ביושב ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, וזה עודדו לנסוע. נושא מכתבו של קסטנר אל שר האוצר קפלן היה היעלמותו של "אוצר" שבכר סחט מהיהודים – מזוודות המכילות יהלומים ומטבעות זהב בשווי מיליוני דולרים. כל אלו עוררו האשמות נגד מפא"י ונגדו אישית, כי לקחו בידיהם את רכושם הנשדד של יהודי הונגריה הנרצחים. העובדה שהוא נרצח ע"י אנשים ששירתו ב-ש.ב. וששוחררו לאחר זמן קצר, ועד היום מסרבת המדינה לפרסם את המסמכים בעניינם ממשיכה את מסכת האשמות בנושא.

נעמה לזימי ממוצא פרולטארי, אבא פנסיונר שניהל בית ספר של הרב גרוסמן, ואימא קוסמטיקאית עצמאית, והיא מעידה על עצמה: ""אני סוציאל-דמוקרטית, אני סוציאליסטית. זה מה שמבחין אותי מחברתיים אחרים."

קשה לדעת מה היקף ידיעותיה של לזימי במרקסיזם (אפילו במשנת ברל) אולם בהקשר לשאלה האם מפלגת העבודה מייצגת את השכבות הנמוכות, היא קובעת ש"מרקס לא טעה. אנשים אמידים לא דואגים לסביבת החיים שלהם, אלא לשכבות הנמוכות – חרדים, ערבים, ליכודניקים. אני לא מפלגה שבאה לייצג לא את בעלי ההון ולא את התאגידים, ולא את ה׳אני׳ כפרט. אני כן אומרת שלמתפקדים שלנו אכפת מרווחתם, איכות חייהם ועוד, אבל כשהם מרימים את הראש אכפת להם גם לראות מי חי סביבם. התקומה של המפלגה תבוא מהיותה מפלגה של כלל המעמדות וכלל העשירונים." (קרי, לחברי מפלגת העבודה לא "ההוויה קובעת את ההכרה")

עם זאת קובעת לזימי שיש לה אהדה לקפיטליסטים הגדולים: "לבנט יש לב," ו"ליברמן שר אוצר מצוין."

הייחוד של לזימי במפלגת העבודה החדשה היא הצהרתה: "אני מסורתית." אביה ניהל בית ספר של הרב גרוסמן והצביע לש"ס (אבל בעבר גם לעבודה). "היופי בלהיות מסורתיים זה לשמור על דברים מסוימים. אני לא מדליקה אש בשבת, אני כן רואה טלוויזיה. אנחנו עושים קידוש, אבל לפעמים אנחנו נוסעים. לשבת יש מקום מיוחד." הרב עבדאללה-עובדיה יוסף, היא  מעידה על עצמה, הוא בשבילה דמות מופת. (לא רבין שהוא דמות המופת של ראשת-ראש המפלגה). בכל מקרה למרות "מסורתיותה" היא לעולם לא תשב עם נתניהו, אבל בהחלט תשב בקואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

(גיל פלוטניק, "נעמה האדומה", "דבר",  24.6.22 )

https://www.davar1.co.il/387113/

והיותה של נעמה האדומה "מסורתית" וראייתה את הרב עבדאללה-עובדיה יוסף כדמות מופת מביאה אותה להגדרתה כ"נעמה השחורה".

נעמה לזימי, מיספר שתיים במפלגת העבודה, יורשת מפא"י ההיסטורית, היא אחת מהפעילות הראשיות של הפצת עלילת הדם הכוזבת והגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי לפיה חטפו האשכנזים ממפא"י ילדים תימנים ובלקנים מאימותיהם תמורת כסף, ומכרו אותם לאמריקאיות עשירות ולניסויים מדעיים. 

בפעילותה בכנסת תובעת לזימי להפיץ את עלילת הדם השקרית הזו. היא מכריזה בגאווה: "אושרה הצעתי לסדר למליאת הכנסת בדבר 'גניזת הדוח של משרד הבריאות על אחריות צוותי רפואה בפרשת חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן'. ההצעה הוגשה בשיתוף עמותת עמר"ם."

https://twitter.com/naamalazimi/status/1523738026207490048?t=3SZHdrPOikXdhJ8eGiS2Ew&s=03)

התחברות החברה נעמה לזימי "השחורה" עם עמותת עמר"ם המפיצה את עלילת הדם השקרית והגזענית של עוזי אזולאי, (אותה היא מכנה "הכרה צדק ריפוי") מעלה את השאלה האם נעמה לזימי תמשוך למפלגת העבודה החדשה יהודים מערביים-מוגרבים כמותה, המאמינים בתורת עוזי אזולאי, או דווקא תדחה מהמפלגה את חברי המפלגה הוותיקים האשכנזים, חברי מפא"י לשעבר, עקב האשמתם על ידיה כפושעים חוטפי ילדים? העתיד יוכיח.

החמאס הג'יהאד ואחמד טיבי הם האחראים

 למות הילדים הערבים והיהודים

לאחר שהגזען הערבי-מוסלמי, אחמד כמאל אחמד א-טיבי, האשים ע"פ מיטב המסורת הגזענית המוסלמית – את היהודים ברצח ילדים שנהרגו ע"י רקטה של הג'יהאד, וזכה על כך לביקורת, הוא מצטדק: "כשהועלו הספק והסרטונים שאמרו שככל הנראה מותם של הילדים נגרם מהתפוצצות רקטת ג'יהאד, הציוץ. גם במלחמות נעשות טעויות אבל הטעות הכי קשה במלחמה היא המלחמה עצמה. אבל, אמרתי שכל קורבן של המלחמה הוא באחריות ממשלת ישראל." "ישראל," מאשים א-טיבי, "הרגה 732 ילדים בעזה בעשור בין 2011 ל-2021."

(אחמד טיבי, "צייצתי ומחקתי אבל ישראל חשודה בצדק בהרג הילדים", "אל-ארצ'" 12.8.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-11/ty-article-opinion/.premium/00000182-8bfa-d9bc-affb-ebfe8a2d0000

אז יש לומר לגזען הערבי-מוסלמי טיבי את האמת. האחראים היחידים להרג הילדים מעזה בין אם מהרקטות של החמאס והג'יהאד ובין אם מהפצצות הנגד של צה"ל הם ערביי עזה התומכים במדיניות החמאס והג'יהאד: חיסול מדינת היהודים ורצח כל היהודים בעולם כדברי מוחמד (אמנת החמאס סעיף 7), ודוק: החמאס והג'יהאד הם שהכריזו מלחמה על ישראל וגם הטילו עליה מצור, ומונעים מעצמם גבול שלום פתוח. לעזה כידוע יש גבול משותף עם מצרים וגישה לכל השטחים הכבושים ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס האטלנטי להודי. ללא מלחמת החמאס והג'יהאד בישראל לא היה נהרג אף ילד ערבי או יהודי. נושא אחריות נוסף להרג הילדים הערבים והיהודים הוא אחמד כמאל אחמד א-טיבי, עצמו התומך במדיניות הגזענית הנפשעת של החמאס והג'יהאד. אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב:

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

אחמד טיבי מהלל את השהידים:

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

 אחמד טיבי מהלל את הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרואן ברגותי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" "כתאאב שוהאדת אל אקצה"):

https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg

אבל האמת שכל מה שנאמר לא ישפיע, הרי שר התקשורת יועז הנדל (הסוחר) הצהיר כבר שטיבי לא תומך טרור... לסיכום: כמובן שהילדים הערבים ההרוגים בעזה אינם מעניינים כלל את הגזען המוסלמי טיבי, עובדה. הוא לא גינה את הג'יהאד האיסלמי על הריגתם.

מאחמד טיבי לאחמד רושדי

הסופר ההודי-מוסלמי-קשמירי, אחמד סלמאן רושדי, שחיבר ב-1988 את הספר "פסוקי השטן" שבעקבותיו הוציא מנהיג איראן אז, האייתוללה רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני, פתווה הקוראת לרצחו, הסתתר בבריטניה ובארה"ב משך השנים, והנה אתמול בארה"ב מהגר ערבי-לבנוני-שיעי, התומך באיראן ובמשמרות המהפכה, בשם האדי מאטאר – כמעט שהצליח לשחוט אותו ולרוצחו כמצוות הפתווה. ראוי לציין שבארץ, למרות שאין כלל מוסלמים-שיעים – מפחד הערבים-המוסלמים-הסונים, נשמר במשך השנים בסוד שמו של המתרגם לעברית של הספר, מחשש לחייו שמא יירצח, ורק לאחר מותו פורסם שמו, משה זינגר-הנעמי.

ניסיון הרצח משקף את עוצמת הגידול הדמוגרפי של המוסלמים בארה"ב, ובקרוב ירגישו את הדבר גם היהודים שם וגם ישראל.

ילדים ערבים מעכו בשיר אנטישמי ומעודד אלימות

במהלך ביקור בהר-הבית: היהודים טמאים, רשעים וכלבים

סרטון ערבי שפורסם יום לפני שהחל מבצע 'עלות השחר' – ילדים מעכו שרים שיר בהר הבית, שיר שנהיה אחד הלהיטים הבולטים שיצאו בזמן שומר החומות:

"אלאקצא שלנו

שים את הכאפיה על הראש ופיגיון על המותניים

אנחנו נשבעים הו אלאקצא

אנחנו נחושים לנצח

שתינו את מות הקדושים (שהאדה)

עוד מימי הפפירוס במצרים

כל בית בשיח' ג'ראח עבורנו הוא ארמון

יא פלסטין

ימי צלאח אלדין עוד ישובו

לו רק ידעת

הניצחון שעוד יגיע אלייך הוא ניצחון חיטין

יהודי טימא את ירושלים, נהג בעריצות וברשעות

קיבץ את כלבי העולם בתוכך ובאדמתך חנה

(היהודי) לא יודע שבעלי הארץ לעולם לא מפסידים

המתקומם (שלוקח חלק ב'התנגדות') –

הנשק שלו הוא האבן ו(קריאת) 'אללה אכבר'."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=755936&forum=scoops1

ההצלחה הגדולה של איתמר חאנן-בן-גביר בהר הבית

אחד ההישגים הגדולים של איתמר חאנן-בן-גביר במהלך מבצע "עלות השחר" ולפניו (בין אם אוהבים אותו או מתנגדים לו, או תומכים בחמאס ובג'יהאד) היה הצלחתו להוכיח את התיזה שלו שרק עלייה נחושה להר הבית תמנע מהערבים לפרוע ביהודים. בכל פעם שעלה חאנן-בן-גביר להר הבית איימו מתנגדיו הערבים (והיהודים) במהומות ובפרעות ביהודים והדבר לא קרה. הוא הוכיח שבכל פעם שיש ויתורים בהר הבית מבצעים הערבים פרעות.

ודוק: מתנגדיו אומרים שנכשל בהצתת מהומות על הר הבית – בשעה שלמעשה הוא הצליח להוכיח את ההיפך, כי עלייה נחושה להר הבית מונעת מהומות.

פעולה בתנועה

בילדותנו היינו הולכים לפעולות בתנועה שם שרנו, טיילנו, ערכנו שיחות, וכדומה. מסתבר שהמושג "פעולה" השתנה לאחרונה.

מגיש תאגיד השידורים בערבית, ראמי יונס, סירב לקרוא ידיעה בה מוגדרים הרוצחים בגרזנים באלעד "טרוריסטים", והוא מכנה אותם "מבצעי הפעולה". הנה כי כן בערבית טבח של ארבעה אנשים בגרזנים זו "פעולה"

https://twitter.com/MoranT555/status/1557428538554335234?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

למותר לציין שראמי יונס ממשיך בעבודתו בשרות האוייב ובמימון ישראל.

מנצור עבאס: היותנו בממשלה היתה מונעת יציאה למלחמה

ראש "האחים המוסלמים" רע"ם, מנצור עבאס, אומר כי בזמן קיומה של הממשלה (לא כממשלת מעבר) רע"ם "האחים המוסלמים" החזיקה את הקואליציה, והממשלה לא היתה מעיזה לצאת למלחמה.

https://twitter.com/YotYotam/status/1556944733909516289?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ועדיין לא יאומן, יש יהודים שרק משנאת מיליקובסקי-נתניהו תומכים בהשתתפות "האחים המוסלמים" רע"ם בממשלה. לעזאזל המדינה וחיי האזרחים העיקר רל"ב.

"יד ושם" – משואה לנכבה

האקטיביסט הפרו-איסלמי, האנטי-ציוני, דן וייס-צחור, (בנו של פרופסור זאב וייס-צחור, מזכירו של בן גוריון), סרבן גיוס שתמך בשיתוף פעולה עם מחבלים – מונה למנהל הספריות במוסד לזכר השואה 'יד ושם'. וייס-צחור הִשווה בעבר את פעילות צה"ל לצבא הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, והשווה בין ערים פלסטיניות לגטאות היהודים בשואה, ובין טייסים ישראלים לחיילים מתאבדים, וקרא לארה"ב להפסיק ולתמוך בישראל.

וייס-צחור קיים מסע הרצאות בארה"ב תחת הכותרת "מסרבים לשרת: פעולות של מצפון והתנגדות בישראל, פלשתין ועיראק." מסע ההרצאות היה פרי יוזמה של ארגון סטודנטים מוסלמי המקיים פעילות אנטי-ישראלית ואנטישמית. וייס-צחור ביקש ממאזיניו ללחוץ על הבית הלבן להפסיק ולתמוך במדיניות ישראל ובסיוע הכספי שארה"ב מעבירה לה.

מ"יד ושם" נמסר: "ד״ר דן וייס-צחור הכחיש בפנינו את הדיווח העיתונאי מלפני 16 שנה כאילו השווה אי פעם, כביכול, בין הוורמאכט לבין צה"ל. גם כיום הוא דוחה השוואה כזו מכל וכל. יודגש כי ד"ר וייס-צחור נבחר לתפקיד מנהל מחלקת הספריות ביד ושם על סמך השכלתו, ניסיונו וכישוריו המקצועיים. עם כניסתו לתפקיד יידרש צחור לנהוג מתוך ענייניות ומודעות למעמדו וייעודו של יד ושם, ללא שיקול אישי, תנועתי, פוליטי או קבוצתי, על פי הקוד האתי של הארגון." ביקשנו את התייחסות "יד ושם" לקריאותיו לסרבנות ולעדותו כי הוא אינו ציוני – אך לטענת הארגון "אין זה ממקומנו להשיב על כך."

https://rotter.net/forum/scoops1/755752.shtml

התהליך ברור. "יד ושם" יהפוך בקרוב ממוסד להנצחת "שואת היהודים" למוסד להנצחת הנכבה של הערבים.

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.

הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת

לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.

אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,

מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;

תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,

תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

"קוֹצוֹ שֶׁל יוּד", הפואמה מאת  יהודה ליב גורדון (יל"ג), התפרסמה בהמשכים בכתב העת "השחר" שבעריכת פרץ סמולנסקין בשנת תרל"ו (1876), ואחר-כך שוכללה על ידי המשורר וקיבלה את צורתה הסופית בחודש אב תרל"ח (1878). שמה של הפואמה נגזר מהמסופר בעלילה, על רב שפסל גט, אותו השיגה אישה עגונה מבעלה, עקב האות י' שחסרה היתה בשם הבעל. בספרות העברית ידועה הפואמה כאחת המחאות הפואטיות החריפות כנגד השלטון הרבני על הקהילה וקיפוח זכויותיהן של נשים.

הנה השיר המלא: יהודה לייב גורדון, קוצו של י':

https://benyehuda.org/read/7532

אִשָּׁה עִבְרִיָּה במדינת ישראל מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

מסתבר שבמאה העשרים ואחת, במדינת ישראל ובצבא היהודי "המוסרי" חייה של אישה עבריה קשים הרבה יותר.

"היא בת 70, יש לו פיתויים גדולים יותר":

הקצינים והרבנים שהתגייסו למען הרס''ן שאנס עובדת ניקיון

בזה אחר זה התייצבו רבנים וקצינים לתמוך בפריאל קלימי – שהורשע באונס עובדת קבלן בבסיס. "יש לו לב זהב," אמרו חלקם לשופטים המופתעים, "לכל אחד יש יצר רע. זו מעידה."

התובע הצבאי זעם כשלא גינו את המעשים: "הוא אנס סבתא תמימה באכזריות, היא עם סינר ניקיון והוא נושא אקדח. איך הצבא שלנו נראה?"

רב-סרן פריאל קלימי נידון לשבע שנות מאסר לאחר שאנס ארבע פעמים עובדת ניקיון בת 70 בבסיס צבאי שבו שירת. כעת, שבוע לאחר שפריאל, נשוי ואב לחמישה, נשלח לכלא – נחשף מצעד העדויות המקומם שנערך למענו במשפטו – בניסיון לחלץ אותו מאימת הדין.

החקירה נגדו נפתחה בשנת 2020, פריאל אנס את האישה במחסן נטוש ארבע פעמים, לאורך מיספר שבועות. שניים מהמקרים הכחיש ובשניים הנוספים טען כי היו בהסכמתה. התביעה דרשה לגזור עליו בין 10 ל-13 שנות מאסר.

בין המעידים לטובתו – רבנים בכירים וקצינים. פריאל, שהודח מצה"ל, הורד לדרגת טוראי ומרצה את עונשו בכלא אזרחי – שירת כקצין בינוי בבסיס של חיל הים. לשבחים שהומטרו עליו במהלך המשפט מצד מקורביו, רבנים וקצינים, אין אח ורע במשפט הצבאי, שכן הללו לא אמרו אפילו מילה בגנותו.

אחד העדים היה חיים דיסקין שלמה, רב העיר קריית אתא, שטען שהכיר אותו שנים רבות. הרב ("הצשיק"), לא חשב בכלל לגנות את מעשיו, והמטיר עליו שבחים: "קלימי התנדב בארגון הצלה והגיע לאירועים גם בשבתות. יש לו לב זהב. פגשתי אותו לאחרונה בטקס הגעת הצוללות לבסיס חיפה בו נכח גם ראש הממשלה. מאוד התרשמתי ממנו." באשר להרשעות אמר רב העיר: "אני לא יודע מה היה, ואומר שגם אם היתה מעידה, אפשר לראות אדם זהב. יכול להיות שהיתה מעידה. משפחתו כיום אומללה ויש לו 5 ילדים. הוא הצליח מאוד בצבא ונשאר בלי כלום. אני מוכן לקחת אותו אליי ולשקם אותו ולעזור לו. הבן אדם מעד ולא צריך לתת לו ארבע מיתות. אנו נוטים להאמין שבכל אדם יש את יצר הרע וזה לא משהו סדרתי."

כשהתובע הצבאי הקשה וטען בפני הרב שארבעה מקרי אונס שביצע קלימי בקורבנו אינם מעידה חד פעמית, השיב הרב: "אתה צודק, אבל אני מאמין שכל אדם נולד עם יצרים. אנחנו כולנו בני אדם, יש אנשים שמתפרצים בדיבור, אז קורה. אנו לא יודעים מה קורה בנפש. אבל אם זה תיקים מצטברים, אני לא יודע מה קרה שם."

קצינה לשעבר בדרגת סא"ל נתנה עדות אופי בבית הדין הצבאי: "אני מכירה את פריאל כאדם שקט וערכי עם מוסר עבודה גבוה מאוד. תמיד היה הראשון להגיע למשרד ואחרון לעזוב, נעים הליכות ומנומס, עם טוב לב."

חבר אחר של קלימי, שלמד עימו בישיבה, העיד בפני השופטים הצבאיים: "הוא בן אדם מיוחד מאוד. הבנתי שהרשיעו אותו באונס, אבל רק הקדוש ברוך הוא יכול לדעת מה היה."

את העדות המרתיחה ביותר סיפק הרב דוד ועקנין, דמות מוכרת בחוגים תורניים של חב"ד בצפון, שהפתיע את השופטים ועורר פליאה בקרב התביעה הצבאית. לאחר שציין לטובה את אופיו הטוב, לדבריו, של קלימי, את התנדבותו המרובה כחובש ואת הקשיים שמשפחת הקצין חוותה בעקבות הפרשה, הסביר למה יש להקל עליו: "אנחנו בני אדם, גם השופטים. כולנו יכולים לשגות וליפול. צריך לרחם עליו בתור אבא. גם אם מעד לא צריך להרוס משפחה. היא בת 70, יש לו פיתויים גדולים יותר, אז בשבילה הוא ייפול?"

השופט סא"ל זאיד פלאח הקשה: "מה עם הצד השני?"

הרב ועקנין השיב כי הוא "בצד האנושי," וציין שכל אחד יכול למעוד פעם.

השופט הדגיש: "ארבע פעמים."

הרב סיפק תשובה נבזית: "אני חושב שזו מעידה מקומית שהשופטים החליטו כך. לא אעניש אדם שהוא צדיק וקדוש שמעד חד פעמית או בפרק זמן מסוים או שעזרו לו ליפול. מדובר באישה בת 70, יש לו פיתויים גדולים יותר והוא לא נפל, אז לה ליפול? אולי יש לה רצונות מיוחדים או תוכנית שאתם מבלי להתכוון עוזרים לה לממש שהיא תצא לחופשי עם פנסיה בריאה? יכול להיות, אני יודע להעריך שופטים."

בית-הדין הגדיר את מעשי האנס כאכזריים. נציג התביעה, שי שטרומינגר, אמר בדיון כי "אבקש להפנות את אנשי הדת לציווי מספר ויקרא – 'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך.' לא הדר ולא כבוד היו במעשי הנאשם שביזה וחילל כבוד אישה בעשור השמיני לחייה  אישה פשוטה שהיתה צריכה לעבוד לפרנסתה כעובדת קבלן." הוא הוסיף: "היא לא הביאה פמליה של אנשים, רק נכדתה ונציג סיוע משפטי פה מלווים אותה בתהליך הקשה שהיא עוברת. אין לה צבא מאחוריה. היא עברה תופת כשקרא לה לנקות חדר הלבשה נטוש, מזוהם ומלוכלך, והיא בתמימותה באה עם דלי מים. ואז הוא גרר אותה לשם, ולקראת הסוף אמר לה 'תהיי ילדה טובה,' ואז סגר עליה את הדלת, ביצע בה את המעשים המיניים למרות תחנוניה."

שטרומינגר ציין עוד כי "הוא נשא את אקדחו, היא לבשה סינר של מנקה. היא ניסתה לצעוק, להכות בגבו ואמרה לו שהיא יכולה להיות אימו. והוא, לאורך משפט הוכחות שלם, הציג עצמו כקורבן ואת האשמה בה. הוא לא חס עליה גם במשפט, ראינו איך בעדויות שלה מצבה הדרדר. הוא ריסק כל ערך פיקודי שיש בצבא. אני מתפלא איך באו לפה מפקדים בדימוס ובמדים להעיד לטובתו, זה מדאיג אותי כקצין בצה"ל. איך הצבא שלנו נראה?"

דובר צה"ל מסר כי "צה"ל רואה בחומרה כל עבירה על רקע מיני וימשיך לפעול באופן נחרץ למיצוי הדין עם כל מי שיבצע מעשים מסוג זה. ההגנה מימשה את זכותה לפי חוק וזימנה עדי אופי. בית הדין שקל את ראיות הצדדים לעונש, וגזר על הנאשם שבע שנות מאסר בפועל, לצד מאסרים מותנים, הורדה לדרגת טוראי ופיצויים לנפגעת העבירה. התביעה הצבאית לומדת את גזר הדין ותבחן את הצורך בהגשת ערעור."

הרב חיים שלמה דיסקין מסר בתגובה: "אם מדובר במעשים סדרתיים יש להעניש בחומרה, אבל אני מאמין לו. יש לו משפחה וילדים והוא עשה דברים טובים רבים בחייו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=754474&forum=scoops1

אוי לנו, או לצה"ל, אוי ליהדות ולרבנים, ואוי לחברה הישראלית כולה.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ב

משה דויד הולך לדבר עם ספראי

משה דויד ניגש למודיעין ושאל: "איפה יושב כאן חבר ספראי?"

הפקידה באירגון-הפועלים אמרה: "קומה שנייה, חבר." ולא טרחה כלל להסביר לו אם ספראי נמצא ואם הוא מקבל קהל. מה איכפת לה? יעלה וייווכח בעצמו אם הוא דווקא מתעקש לדבּר עם ספראי.

לאחר השיחה עם ניסים החליט לנסוע לעיר. תחילה רצה לנסוע באמצע היום, אך נמלך בדעתו וסיים את יום-העבודה. בשעה ארבע לערך, עודנו לבוש בבגדי-העבודה, הגיע למקום.

עבר במסדרון הקומה השנייה כשהוא בודק את השמות הרשומים על כל דלת ודלת. לבסוף מצא את הדלת הנכונה. דפק ולא קיבל תשובה. ניסה לפתוח – נעול. קרא את הפתק התלוי: "הכניסה מן החדר הסמוך".

ניגש לשם, דפק, לא ענו. דפק שוב, לבסוף ענו. נכנס, אל שולחן-הכתיבה ישבה מזכירה, מבוגרת, בעלת ארשת-פנים חמורה, והביטה בו כמורה של בית-ספר הנוזפת בתלמיד שסרח.

"מה אתה רוצה, חבר?"

"אני צריך לדבר עם חבר ספראי."

"אתה לא יכול לקרוא מה שכתוב על הדלת?"

"מה כתוב על הדלת?"

"שעות-הקבלה שלו. עכשיו הוא לא מקבל קהל."

"מתי מקבל?"

"בעוד חצי שעה."

"אני אחכה."

"בבקשה, תחכה."

יצא וישב במסדרון על ספסל ארוך. עימו נמצאו עוד כעשרה אנשים.

"אתם לספראי?" שאל.

"כן, חבר. ויש תור. אתה באת אחרון."

"הוא נמצא בפנים?"

"אומרים שכּן, בישיבה."

"מישהו ראה אותו?"

"לא."

ובינתיים הביט סביב. הקירות צבעם בהיר. רובם חלקים, רק כמה מודעות וכרזות-תעמולה צבעוניות. חלק מן האנשים התהלכו הנה והנה, אחרים ישבו באורך-רוח, בלי להעיף מבט ובלי להוציא הגה. שקט שׂרר במסדרון, כמו בחדר-המתנה של רופא. רק שניים מן המחכים, כפי הניראה אב ובנו, ישבו בפינה ושוחחו ביניהם בלחש. רוב המחכים היו בבגדי-עבודה, כמוהו.

כעבור שעה התחילו אנשים להיכנס. כל אחד חייך בקומו ואמר: "רק כמה דקות. מיד אני חוזר, חברים." הראשון יצא מספראי רק לאחר רבע שעה, השני שהה מחצית השעה. בינתיים יצאו ונכנסו אחרים, חלקם מעובדי האירגון, חלקם מבקרים שחמקו פנימה – כל אחד בטענה משלו, זה למסור הודעה, זה לקבל חשבון, זה הכיר את המזכירה. הרביעי היה חבר של ספראי ונכנס דרך חדר צדדי. הטלפון צילצל לעיתים תכופות ונגזלו דקות רבות משעות-הקבלה. זמן-הקבלה של ספראי היה שעה אחת. משחלפה, עדיין חיכו שלושה אנשים בתור לפני משה דויד. כמה פעמים ניסה להיכנס ולדבר עם המזכירה.

"אדוני, חבר, יש תור. מה אני אשמה לך? תבוא מחר אם אין לך זמן."

לא ידע מה לענות. חזר וישב. האם אפשר להסביר לה שבא אחרי יום-עבודה? שהעניין דחוּף? תגיד שגם היא עובדת, ולחבר ספראי יש הרבה עניינים דחופים. "אולי אתה יכול, חבר, לסדר את העניין שלך אצל מישהו אחר? ספראי אינו יכול לטפל בכל הבעיות של האירגון, יש פקידים לכל דבר, ויותר מדיי אנשים רצים מיד אל ספראי בכל עניין קטן ומבלבלים לו את המוח."

בשש, כשעה לאחר שהחל ספראי לקבל אנשים, ומחצית השעה לאחר גמר המועד האחרון לקבלתם, לפי הכתוב על הדלת, עדיין חיכו שני אנשים לפני משה דויד.

פתח את הדלת ואמר:

"חברה, אני מבקש ממך – "

"אני לא בטוחה," אמרה לו, "אשתדל לדבר עם ספראי."

כעבור חמש דקות חזרה ואמרה: "הוא ממהר, ביקש ממני שתבוא אליו פעם אחרת."

האדם שחיכה בתור לפניו הקים צעקות.

משה דויד שאל: "הוא עוד בפנים?"

"כבר יוצא," אמרה.

"אבל העניין דחוף!"

"תשתדל להשיג אותו במדרגות, יצא מן הצד השני ויורד למטה."

משה דויד מיהר, עבר את המסדרון וירד, ובאולם-הכניסה ראה את ספראי בא מולו, נושא בידו תיק שחור ומשוחח עם בחור צעיר.

ניגש אליו ואמר:

"חבר ספראי – "

הלה לא שם לב אליו, מיהר לדרכו.

"חבר ספראי, חבר ספראי," רץ אחריו משה דויד ונגע בזרועו.

"חבר! בבקשה!" פנה אליו ספראי בתרעומת, "מה אתה רוצה? יש שעת-קבלה."

"לומר לו ששעה וחצי אני מחכה לו לחינם? לא, מוטב לא להתווכח על כך." תחת זאת אמר: "יש דבר דחוף במחצבה."

"מה אני? מטפל במחצבה?" ענה ספראי, "תיגש לניסים לוי או לוועד-העובדים שלכם במקום או למזכיר שלהם כאן." והוא המשיך בדרכו.

"אבל, חבר ספראי – "

הלה כבר יצא לרחוב. משה דויד לא ויתר ומיהר אחריו עד לפתח מכוניתו.

"חבר ספראי, אתה מוכרח לשמוע מה שיש לי לומר."

"אני לא יכול, חבר. אתה רואה שאני ממהר, יש לי ישיבה שהתחילה כבר לפני רבע שעה. באמת, אני מצטער, אולי תכתוב לי מכתב או תבוא בפעם אחרת?"

משה דויד כמעט ויתר על בקשתו. הוא אמר בליבו: "האִם חייב האיש לשבת כל הימים ולחכות עד שאני אבוא להשמיע את צרותיי לפניו? ודאי גם הוא טרוד מבוקר עד ערב, נוסע ממקום למקום, בינתיים עוד מקבל קהל, שומע טענות, מטפל בבת-אחת בעניינים רבים. הרי אי-אפשר לדרוש ממנו לעשות בעבודתו יותר ממה ששעותיו מספיקות."

ספראי כבר ישב בתוך המכונית, כאשר ניסה משה דויד עוד פעם אחת לגשת אליו, ואמר לו: "חבר ספראי, ניסים לוי עושה במחצבה מה שהוא רוצה – פיטר פועלים, גונב שעות. חבר ספראי, אתה מוכרח שתבוא ותעשה סדר שם."

ספראי פתח את החלון והביט אליו בחוּמרה: "חבר, אתה יודע מה שאתה מדבר? אלה הן האשמות חמורות. לא אומרים אותן על רגל אחת ברחוב. צריך לברר קודם, לפנות לוועדת-הביקורת, לעשות חקירה. יש סדר במפעל, ואתה לא יכול לבוא ולהאשים מישהו סתם."

"אבל, חבר ספראי, אין לי זמן. אם אני אחכה – בינתיים לא יהיה לי מה לאכול."

"מה אתה מדבּר? אַל תגזים. תוכל לפנות למזכיר הממונה על ענייני העובדים במחצבה והוא יטפל בעניין שלך. ואם יש לך טענות על גניבה – עליך להביא הוכחות. אתה רואה – רק היית פונה ושואל במקומות הנכונים, והיית חוסך זמן. כי אחרי הכול – אני לא לשכת-מודיעין!"

"חבר ספראי – "

"באמת, מספיק."

אלא שמשהו במבטו של משה דויד היה מוכּר לו, ולפתע חייך ואמר: "הֵי חבר, אתה לא זה שדיבר אז ברדיוֹ, בערב המסיבה?"

"כן."

"אתה רואה, זכרתי אותך," אמר ספראי בשמחה. תמיד אהב להפגין את ידידותו עם בני-אדם במקומות שבהם ביקר.

"כן," ענה משה דויד.

"ובכן, מה אתה רוצה, חבר? אם אני לא טועה, אמרת אז שהכול בסדר. וגם שמענו אותך אחר-כך ברדיו. הרי לא שיקרת לנו, נכון? הנה לך בעצמך הוכחה כמה אתם ממהרים לכעוס ולשנות את דעתכם משבוע לשבוע. לא נכון?"

"נכון," אמר משה דויד והסתלק.

ספראי נישאר פעור-פה – מה מתכוון הבחור לומר? ובמאוחר יותר נזכר בפרטי המסיבה אחד לאחד, וכיצד נגמר אותו שידור משונה ברדיו. "שכחתי," אמר לעצמו, "הרי הבחור הוא שיכור, שיכור מוּעד."

המכונית יצאה לדרך ובלב ספראי רגש לא נעים. הבחור לא הכחיש דבר. ובכל-זאת לא חזר בו ממה שאמר קודם-לכן. משונה, משונה מאוד. וההרגשה התמוהה שהיתה לו אותו ערב בשעת ההקלטה חזרה ופקדה אותו. "כמין אזהרה על רעידת-אדמה העומדת להתחולל כל רגע," הירהר, "לא נוח, מאוד לא נוח. ואיזה מבט היה לבחור! מחר אסע לכפר ואראה מה מתרחש שם. ואולי גם אצטרך לרסן מעט את ניסים לוי. אחרי הכול, צריך לפקוח עין על המתרחש. חבל שלא אמרתי לאותו בחור שאבוא. ממילא עליי לערוך כבר ביקור בכפר. ועכשיו הוא ודאי כועס עליי. חבל."

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: ב-3 באוגוסט 2022 פורסם ב"הארץ" סיפור של יצחק קרונזון (קוקו): "חיילים ישראלים נכנסים לאכול במסעדה בשטחים. בבת-אחת מתנפצת השלווה". בשולי הסיפור כתוב: "את הסיפור הנ"ל על זיכרונותיו הוא כתב ב-2020, כשנה לפני מותו. ערכה והביאה לדפוס מיה בר-הילל."

אני מכיר את מרבית סיפוריו של קרונזון והייתי מהראשונים שכתבו עליו ב"הארץ" ביקורת אוהדת עם צאת ספרו הראשון "אימא, שמש ומולדת" בשנת 1985. חלקו הראשון של הסיפור, על הכניסה למסעדה שבחורשה, ניראה לי מתאים לכתיבתו הממוארית. חלקו השני של הסיפור, הסוריאליסטי ובמידה רבה גם פרו-פלסטיני, לא נראה לי מתאים לכתיבתו. הסיפור עורר כעס ותדהמה אצל קוראים שהכירו את קרונזון משחר נעוריו.

מכל מקום, חשוב לדעת שקרונזון לא פירסם את הסיפור בחייו, ולפי עדות ידידיו, אליהם שלח בשעתו את הסיפור בנוסח שפורסם עתה – הוא לא היה שייך ל"בצלם".

לי אישית חבל שקרונזון, ממקום מושבו בניו-יורק, כתב סיפור המעמיד חיילים ישראליים בגדה, ממש אחרי מלחמת ששת הימים – ככובשים חסרי התחשבות הנענשים על ידי מטר של מחטי אורן ואיצטרובל – שמשלחות בהם ציפורים, והם יורים בהן אך הציפורים הניסו אותם, וזאת מבלי ששילמו את חשבון הארוחה.

היה או לא היה? כי כך מסתיים הסיפור: "מן העיתונים למדתי שכעבור כמה שנים, שם גרשון קץ לחייו. מרדכי נהרג עוד כמה שנים אחר כך במלחמה אחרת, ושמו חרות על המצבה הגדולה של חללי כל המלחמות שבהן השתתפה יחידתנו. חלפו עשרות שנים עד שפגשתי שוב את ז'ק, שהיה אז כבן 80. הוא לא זכר דבר מהארוחה שלנו בחורשה ההיא. איני מתפלא, שהרי כל זה היה לפני שנים רבות ומלחמות רבות.

"אני עצמי ירדתי מהארץ מזמן. אשתי אומרת שבלילות אני צועק מתוך שינה. את הצעקות קשה לפענח, ובבוקר איני זוכר על מה צעקתי."

* אי אפשר להתעלם מרשימת ההישגים הנאה שמביא הייטנר. אך תיתי לו שהתעלם מן ההישגים הבאים:

בנט הוביל מהפיכה בהתייחסות פוטין לרעיונותיו בעניין שלום עולמי.

אחרי עבודה קשה, הצליחה הממשלה להחזיר את כדור הארץ למסלולו, ואורך השנה לא השתנה.

יחסי יהודים ערבים השתפרו לאין שיעור וחלה מהפכה אמיתית בנכונות הנהגתם להכיר בכך שליהודים היתה בעבר הרחוק מדינה בארץ הזאת במשך מאות שנים.

ועוד כהנה וכהנה,

אלי מיאסניק

כפ"ס

* "אחד המחדלים החמורים של ממשלת יאיר לפיד-נפתלי בנט הוא היעדר החלטה, שתאפשר לרכבת הקלה בגוש דן, האמורה להיחנך בנובמבר, לפעול בשבת. נסיבות פוליטיות יוצאות דופן הביאו לכך שקמה ממשלה בלי השתתפות של מפלגות חרדיות, שהיו מטילות וטו על החלטה כזאת. לראשונה יש די מפלגות התומכות בפעילות של רכבת בשבת, לרבות ראש הממשלה לפיד, שרת התחבורה, מרב מיכאלי, ושר האוצר, אביגדור ליברמן." ["הארץ", מאמר המערכת, 11.8].

אהוד: אם הרכבת הקלה לא תפעל עכשיו בשבתות ובחגים, כתקדים – יש חשש מבוסס שגם כל קוויה בעתיד לא יופעלו בשבתות ובחגים, וכך גם תוכנית המטרו היקרה והשאפתנית.

זה אומר שהשקעות ענק הכרוכות בסבל של שנים רבות לכלל האוכלוסייה, בגלל הבנייה – תיזרקנה לזבל! – כי שום ישראלי לא יוותר על רכבו הפרטי אם אין לו יכולת תחבורה ציבורית בשבת ובחג – וזאת בעוד החרדים והדתיים יושבים בבתיהם ומתענגים על הסבל שהם גורמים לו ולמשפחתו!

* אהוד בוקר טוב. כמו תמיד קראתי בעניין רב את ״חדשות בן עזר״ וברצוני להעיר כמי שחוקרת זה שנים רבות את שירת אורי צבי גרינברג, שהמשורר הסתייג מהביטוי "שואה" ובחר להשתמש בביטוי ״חורבן גלויות״. אצ״ג הבהיר גם כן את דבריו בנדון וציין ששואה היא תוצאה של מעשים של כוחות עליונים וכאלה שאינם נשלטים על ידי בני אדם, בשעה שחורבן נעשה ע״י בני אדם. ומה שקרה באירופה במלחמת העולם השנייה זה בעצם ״חורבן גלויות״, כדבריו, שנעשה ע״י הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם באותה מלחמה. 

כאן אולי יש לציין גם את ״שנות השתיקה״ כדבריו שהוא גזר על עצמו  ושבהן הוא כתב שירים אבל נמנע מלפרסם אותם. הוא החל לפרסם שירים בעיתונים ובכתבי עת עם תום המלחמה תחת הכותרת ״עיני הנפש בעיני הבשר״. השירים הללו כונסו בחלקם בספרו ״רחובות הנהר, ספר האיליות והכוח״.

אסיים בציטטה מתוך ״שיר העגול״ בספר הנ״ל:

״הולך ופוחת הוא למשפחותיו בעולם –

זה עמי, שפורץ בו אביב בהחלו לכמוש.

(...)

אבל – הוא העם הגדול, הוא העם הקדוש:

היה הווה ויהיה כאלוהיו מסיני.. ודגול.."

בברכה,

ד״ר ליליאן דבי גורי

* אודי מנור: "...ועד כמה שחשוב לפרופ' זיוה שמיר לשמוע דברי תודה ברכה והערכה, מסור לה ממני."

* האם זה יהיה סופה של מפלגת העבודה? – ציטוט: "אבל כשבפריימריז מנצחת מיסיונרית אדוקה של עלילת הדם [ח"כ נעמה לזימי, ממפיצות עלילת הדם. – אב"ע] – אין פלא שהאלקטורט המערכניקי מחפש לו בית אחר [אצל לפיד וגנץ]." [אורי משגב, "מפלגת חטיפת ילדי תימן והבלקן", "הארץ", 11.8].

אהוד: זה יכול להיות מחזה קלאסי או מערכון סאטירי – נעמה לזימי, ח"כית "מזרחית" מטעם "העבודה", יורשתה של מפא"י ההיסטורית – מבריחה את אחרוני מצביעיה של המפלגה וגורמת לירידתה הסופית של מפא"י מעל בימת ההיסטוריה, מתחת לאחוז החסימה – בגלל עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן, עלילת דם שכוּונה נגד הממסד האשכנזי המפא"יניקי שהקים את המדינה וגם העלה את יהודי תימן ארצה והציל אותם מגורל אכזר!

זאת בנוספָה לְיו"רָה מפלגתַה של לזימַה, מירבַה מיכאלָה הסכלה, שמתעלמת מִחוּקָה דקדוקָה הלשון העברית. תארו לעצמכם שמשה שרת היה צריכה לשמוע את השטויות הלשוניות שלה!

* אהוד: את אהרון ידלין הצנוע, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 96, אני זוכר לטובה כי פעמיים הודיע לי טלפונית, כאשר כיהן כשר החינוך והתרבות, על זכייתי במלגת ההתפנות לכתיבה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל.

* אולי כבר מישהו במערכת "הארץ" יגיד למורן שריר להפסיק לפרסם את הקריקטורות האינפטיליות שלו?

* מזלו של גדעון סער – לולא הצטרף לבני גנץ, ועכשיו גם לגדי איזנקוט, ייתכן מאוד כי רשימתו לא היתה עוברת את אחוז החסימה והוא היה נותר מחוץ לכנסת.

* "איש ציבור, לא משנה אם הוא במועצה אזורית או בממשלת ישראל, לא יכול להתמודד לתפקיד ציבורי עם כתב אישום," כך אמר הערב (ראשון) הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בהצהרה ראשונה לתקשורת מאז הודיע היום על הצטרפותו לרשימה משותפת עם כחול לבן ותקווה חדשה, שתיקרא "המחנה הממלכתי". לדבריו, מצב שבו אדם עם כתב אישום משמש כאיש ציבור הוא "לא בנורמה שאנחנו רוצים לעצמנו כמדינה דמוקרטית שומרת חוק." ["הארץ" באינטרנט, 21.8].

זאת הבשורה  שלך? רק לא ביבי? ומה אם מחר עורך-דין חרוץ יגיש נגדך כתב-אישום בתואנה כלשהי? וייקח לך, כנהוג אצלנו – כמה שנים מתישות והוצאות כספיות רבות כדי להזים אותו?

* אהוד: אורית כרמון היא בתו של אהרון בן-עזר, בן-דודי, שהיה בנו של דודי ברוך בן-עזר ראב. ברוך היה בנו של סבי יהודה ראב בן-עזר, ממייסדיי פתח-תקווה בשנת 1878. תמר, אימה של אורית, היתה בתם של השחקן מאיר תאומי ואשתו הראשונה, השחקנית פרידה כרמלית. השחקן עודד תאומי היה אחיה-למחצה של תמר מאשתו השנייה של תאומי, יפה. מאיר תאומי נרצח בידי ערבים ב-1947. פרידה נישאה בשעתה בשנית לאשר בר-לוי בפתח-תקווה, ותמר היפה-להפליא גדלה במושבה בשם תמר בר-לוי. לפרידה בר-לוי נולדה גם בת בשם יונה, מבעלה השני.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)."("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל