פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1775

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה באב תשפ"ב. 22.8.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 8. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. על העיוורון: על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים". // איליה בר-זאב: ארבעה שירים. // יצחק הילמן: עזה לאן? // אורי הייטנר: צרור הערות ‏21.8.22. // מתי דוד: הפטריוטיזם הלאומי במוקד תהליך עולמי. // יוסי אחימאיר: שנֵי צביקה. // רוֹן גֵּרָא: אַהֲבָה עַצְמִית. // משה גרנות: על ספרם של הרצל ובלפור חקק "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים, שירים על ירושלים". // אהוד בן עזר: ברוך קורצווייל. // יעקב זמיר: הלכתי להיות סופר. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 11. תיכון בְּרֶנֶר. // נעמן כהן: פרימה בלרינה אסולוטה. // יונתן גורל: מעמדו של המורה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ג. בתו של חדידו. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

8.

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹזְרִים יַחַד מֵהַקֵּן אֲנִי מְגַמְגֵּם

וְאַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת לִי כֵּן וְגַם לֹא אוֹמֶרֶת לִי לֹא

אָז לָמָּה לוֹ אַתְּ אוֹמֶרֶת תָּמִיד כֵּן

כְּשֶׁאַתֶּם חוֹזְרִים מִן הַקֵּן וְצוֹחֲקִים עָלַי גַּם-כֵּן?

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

על העיוורון

על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן

    בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים"*

כבר  בשירים  "תמימים" וכמו-ילדותיים, כגון "כיפה אדומה" או "רועת האווזים",  שכָּלל אלתרמן בספר שיריו הראשון "כוכבים בחוץ" (1938), נרמזת "שקיעת המערב" – אותה שקיעה אפּוֹקליפּטית של  המסורת ההוּמניסטית האירופית, היוּדוֹ-נוצרית, שעליה הרחיב ניטשה בחיבוריו "לגניאולוגיה של המוּסר" ו"מעֵבר לטוב ולרע".

רעיון זה, שנתגלגל לאלתרמן גם מסִפרו של אוֹסוולד  שפֶּנגלר, הנושא את הכותרת "שקיעת המערב" וגם מחיבורו של אלכסנדר בלוֹק הנושא את הכותרת "קץ ההוּמניזם", הפך עם עליית התנועה הנאצית מרעיון מופשט למציאוּת אקטואלית ו"בוערת". כמי שלמד זוֹאוֹלוגיה ובוטניקה בתוכנית לימודי האגרונומיה שלמד בטכניון בננסי, תיאר אלתרמן במאמרו "עולם והיפוכו" (שהתפרסם ב"טורים", בי' בניסן תרצ"ט, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה) את המלחמה שעתידה לפרוץ לא כמלחמה בין שני משטרים אלא כקרב בין שתי משפחות נבדלות של בעלי-חיים. לדבריו, יהא זה "אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע – מלחמה בין שתי משפחות של בעלי-חיים לשליטה על הכדור."

בהתקרב מלחמת העולם, מול  התפרצות היצרים הטֶבטוניים, כתב אלתרמן את צמד הבלדות הגוֹתיות הנושאות את הכותרת "שיר מאור עיניים". שתי בלדות אלה (או שני חלקיה של בלדה אחת) הושפעו אמנם מן הבלדות הגוֹתיות של שאול טשרניחובסקי ("בת הרב", "הפעמונים", "קיר הפלא אשר בוורמיזה" ועוד), אך נוצר בהן תמהיל חדש שכמוהו לא היה בשירה העברית עד לבואו של אלתרמן: בלדות הבַּלָּהָה של המחבר הצעיר הציגו לראשונה תערובת ייחודית, ובה מוטיבים מאגדות הילדים ה"תמימות", שהגיעו ברוּבּן מן התרבות הגרמנית, וכן מוטיבים מאירועים היסטוריים שהולידו אגדות-עם, בצד הֵדים מאירועיה של המציאוּת האקטואלית שכבר ניצבה בשער ואיימה לתת את השלטון בידי גזע חדש של בני-אדם, או של חיות-אדם.

על רקע תמימותו של העולם "הילדותי" העולה מבין דפיהן של אגדות נושנות, נקשרות כאן  חשרות ענניה הקודרות של הסערה ההולכת וקרֵבה. הצבעוניות הקסומה של אגדות האחים גרים אינה יכולה להעלים את הרקע הגוֹתי, האפל והמבעית, שממנו צמחו אגדות אלה. ביצירתו המוקדמת של אלתרמן, לרבות שירי "כוכבים בחוץ", הצבעוניוּת והקולניוּת החוגגת והמסחררת היא בדרך-כלל אפקטים של "מִשתה ערב דֶּבֶר" הנערך מתוך דבֵקוּת בחיים ובערכיהם בהימוט סדרי עולם, ערב מלחמת העולם ומוראות השואה.

*

כידוע, רוב ספרי האגדות לגיל הרך, העומדים כיום על מדף הספרים של חדר הילדים, הם למעשה סיפורי-עם שלוקטו ועוּבּדו לקהל-היעד הצעיר בלשון נעימה ומושכת. "סיפורי אימא אווזה", אוסף האגדות של הסופר-המעבד הצרפתי שַׁרל פֶּרוֹ (Perrault), למשל, כולל את האגדות הבאות: "היפהפייה הנמה", "כיפה אדומה", "כְּחוֹל הזָקָן", "החתול במגפיים", "הפֵיות", "לכלוכית וסנדל הזכוכית" ו"אצבעוני".

מתברר אפוא ש"אגדת כְּחוֹל הזָקָן" (La barbe bleue)  על הבעל הקטלני הקובר את נשותיו במרתפו – שעלילתה וגיבוריה  לכל הדעות אינם מתאימים לסיפור ערשׂ – קיבלה, ועדיין מקבלת עד עצם היום הזה, מעמד של  אגדה לילדים. מוזר ומפתיע, אך אגדה זו נדפסת עד עצם היום הזה  בארצות מרכז אירופה ומערבהּ בעשרות ספרונים המעוטרים באיורים יפים וססגוניים למען הקורא הצעיר  (לאמִתו של דבר, גם אגדות כגון "שלגייה" ו"כיפה אדומה", שעברו מן הפולקלור אל ספרות הילדים, בכוחן להדיד שינה מעיני ילד).

הזָקָן הכחול הוא אחד מ"אבזרי הקבע" בתיאורי החלחלה הגוֹתיים של אלתרמן, כגון בתמונת העץ בשירו "תמצית הערב" ("כוכבים בחוץ"), שזקָנו מתבדר ברוח ומואר באורו הכחלחל של הערב בסמטה אפלה ובה עורב מבשֵׂר-רעוֹת. אולם, כדרכו, אין אלתרמן רומז אך ורק למקור ספרותי אחד ויחיד. מוטיב הזקָן הכחול, המצוי ביצירתו לתקופותיה (לרבות ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" משנת 1965), נקשר גם לשֵׂער הכחול של גזע פראים פרהיסטורי שחי במעבה הג'ונגל (שאותו שאל מסיפור ההרפתקאות "המלחמה לאש" שאלתרמן הצעיר תרגמוֹ מצרפתית)¹ וגם לשֵׂער הכחול מעורר החלחלה מן האגדה המָקַבּרית על "כְּחוֹל הזָקָן", שמקורה בפולקלור.

בשנת 1940, בהתחלת מלחמת העולם השנייה, חיבר אלתרמן צמד של בָּלָדות גוֹתיות הממזגות בתוכָן תמונות של  השמדת יהודים בעבר ובהוֹוה. כאמור, בצמד זה, שנכתב כשני חלקיו של שיר אחד – "שיר מאור עיניים" – ניכּרת השפעת הבלדות הגרמניות של טשרניחובסקי. ואולם, טשרניחובסקי סיפר סיפור ביניימי כדי לרמוז לאירועי האקטואליה, ואילו  הבלדות הגוֹתיות של אלתרמן סבוכות יותר בסימבוליקה רבת-הפנים שלהן. נערכה בהן סינתזה מעניינת בין שני מוטיבים מן האגדה האירופית – אגדת "כחול הזקן" ואגדת "אדום הזקָן"²  – שצָבעה את "שיר מאור עיניים" (הדומה ל"שיר שמחת עיניים" מתוך "שמחת עניים") בצבעי הדם והרוע.

שיר זה מתאר את הזקֵן הדֶמוני, העובר לעת לילה בכל העיירות ולמראהו סומרים אפילו הדחלילים שבשדה. הוא, בזקנו החכלילי, עובר בעיירות בלִוויית נושא-כליו, הכַּנָּר הסומא, המנגן זֶמר של מחול ישָׁן  נושן, המקיץ את הנרדמים כברק ("יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם זֶמֶר הַמָּחוֹל")³ בעברו ליָד נשים עטויות שביס כחול וחגיגי שולף הסב בכל פעם מטפחת אדומה, עקובה מדם. בכל עיירה, שבָּהּ עוברים השניים, שם שוכבת "כַּלָּתֵנוּ יָפָה כַּלְּבָנָה, / שָׁם הוֹרְגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם," כבבלדות שרקען הוא אירועי עלילות הדם ומעשי ההרג בערי אשכנז בימי הביניים:

כּוֹכָב כִּי יִדְרֹךְ וְחָשְׁכוּ הַיְאוֹרוֹת

וְסָמְרוּ שָׂדֶה וְדַחְלִילִים.

זֶה שִׁיר לִמְיֻדָּעָן שֶׁל כָּל הָעֲיָרוֹת

וְזֶמֶר לִזְקָנוֹ הַחַכְלִילִי.

בַּעֲדוֹת אֵם-אִמֵּנוּ שָׁבִיס כָּחֹל,

עָבַר הַזָּקֵן

עִם כַּנָּר סוּמָא.

יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם זֶמֶר הַמָּחוֹל,

אֲבָל הַסָּב שׁוֹלֵף

מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה - -

יש להניח ש"הזקָן החכלילי" מרמז, בין השאר,  לזקנו האדום של פרידריך ברברוסה (גם הוא דמות שנצבעה בצבעי-המנסרה של ספרות הפולקלור הגרמנית), שיצא בראש מסע הצלב השלישי, החריב ערים ועיירות ולחם בעקשנות טֶבטונית להשלטת מרותו (כשנה לאחר פרסום שירו של אלתרמן כינו הגרמנים את מִבצע הפלישה שלהם לברית-המועצות בשם "מבצע ברברוסה").

אִזכּורו של הזקן החכלילי בסמיכות לשביס הכחול, מטשטש באמצעות רובד הצליל את ההבדלים בין שני שמות-הצבעים והופכם למהות אחת. כידוע, לא אחת איחה אלתרמן את הצבעים הניגודיים – כגון  את ניגודי האופיר הזהוב והעופרת האפורה-שחורה – באמצעות הדמיון הפוֹנֶטי שלהם.⁴

הדמיון הפוֹנֶטי יוצר בשיר כעין משוואה מדומה ה"מרחפת" על פני הטקסט: קיסר גרמניה, בעל הזקן החכלילי, מחריבן של עיירות שנשיהן נאנסו ונרצחו, מדומה כאן במרומז ל"כחול הזקן" ההורג את נשותיו וכורה להן קבר.

ואגב, האגדה הביניימית על פרידריך ברברוסה היא גם רקעו של הדימוי "פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי זָקָן" בבלדה "האם השלישית" המעלה תמונת חיילים המביאים שואה והרס על ערים מפוחדות, שיושביהן מסתתרים "בְּלִי נֵר בַּחַלּוֹן" (כך "הִלחים" אלתרמן תמונה עתיקת-יומין מן התקופה שלפני המצאת החשמל ותמונה מודרנית ואקטואלית של ימי מלחמה שבָּהם שרויים התושבים בהַאֲפָלָה).

הרמזים האקטואליים למוראות הנאציזם בזמן היכתבם של שירים אלה, עולים  בבירור מבין טורי שיר זה, כטענת פרופ' עוזי שביט בספרו "שירה מול טוטליטריות", והוסיף והעיר עמיתי שמואל טרטנר שהמילים "פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי זָקָן" מרמזות גם על מצעד הלפידים בתבנית של צלב-קרס שערכו הנאצים בברלין עם התמנותו של היטלר לקנצלר.

"שיר מאור-עיניים", חרף כותרתו ואולי דווקא בגללה (שהרי "מאור עיניים"  [חגיגה ה' ע"ב] פירושו גם "עיוור, סומא" בלשון סגי נהור), הוא אם כן בלדה גותית אפלה, שהסתום בה רב על הבהיר. נדודיו של הזקן בין העיירות (בלוויית כנר סומא המנגן ניגון עתיק), כמו גם גילו של זקן זה ("וַיְהַלֵּךְ הַזָּקֵן עַד שָׁנִים שְׁמוֹנִים," כגילו של משה רבנו בבואו לפני פרעה), דברי האחווה שהוא משמיע לכלה שהורגה על קידוש השם ("וַיֹּאמֶר לָהּ אָחוֹת אָחוֹת...") – כל אלה מרמזים לכאורה שהזקֵן הוא מִבּני ברית, ולא אויב ומרצח, חרף הרמזים לדמותו של פרידריך ברברוסה.

ואולם, לנוכח הפואטיקה הפרדוקסלית של אלתרמן (מיוחד ב"שמחת עניים" שבָּהּ הגבולות בין הצר-הצורר לבין הנצורים נבלעים לפעמים) ייתכנו פרדוקסים שלא קל לקורא לקָלטם רגשית, כגון "אהבת העיט",⁵ או "רֵעוּת זאבה".⁶ כשם שנתלכדו כאן דמויותיהם של כחול הזקן ושל אדום הזקָן, כן נתלכדו כאן דמויותיהם של היהודי אדום הזקָן, המלוּוה בכַנָּר נודד, ודמותו של מרצחו הגרמני, אדום הזקָן (ברברוסה). ייזכר בהקשר זה שהאגדה על פרידריך ברברוסה, המבטאת את אמונת העם הגרמני שמלכם לא מת כי אם "חי וקיים" במערה, דומה דמיון רב, שאינו מקרי, לאגדה על דוד המלך האדמוני שנטמן במערה, ודוד המלך הרי נקשר אף הוא לנגינה בכינור או בנבל.⁷

ואף זאת: ייתכן שהזקֵן האדמוני, העובר מעיירה לעיירה, הוא כעין "מלאך מוות" שנשלח ממרומים לשחוט את הכלות היהודיות לבל תחוּללנה בידי נָכרים, שהרי בכל מקום שבָּהּ עובר זקֵן זה עם נושא-כליו הכַּנָּר, שָׁם שוכבת "כַּלָּתֵנוּ יָפָה כַּלְּבָנָה, / שָׁם הוֹרְגָה עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם" (מקרים של שחיטת יהודים על-ידי אחיהם, בני עמם,  ל"קידוש השם", ולמניעת חילולן של בנות ישראל בידי מעניהן, אירעו לא אחת בקהילות ישראל בימי הביניים. מקרה כזה הן מסופר בשירו של טשרניחובסקי "ברוך ממגנצה", שגיבורו מגלה לאשתו ש"הקריב" את שתי בנותיהם למען "קידוש השם". (על אירועים כאלה ראו במאמרו של שלמה אשכנזי "קידוש השם בימי הביניים").⁸

רעיונות בַּלָּהָה אפופי-סתירות כאלה רדפו את אלתרמן ההומניסט ואיש המוּסר כל ימיו. הרעיון שדְּמוּת הרוצח ודמות הנרצח מתלכדים למהות אחת עובר ביצירתו כחוט השַָׁני, למן שירי הבוסר הפָּציפיסטיים שלו "אַל תתנו להם רובים" ו"שיר הגיליוטינה". אליבא דאלתרמן, בכל אשר תהיה יד האדם כאדם, שם גם שולח אדם יש בנפשו שלו, שכּן הרוצח והנרצח שניהם בני-אדם (כשם שקין והבל היו שניהם בני-אדם, תרתי משמע). מעיני הקורבן ניבטים עיניו של רוצחו, כשם שמעיני הרוצח ניבטות עיניו המתחננות של הנרצח. רעיון זה עולה במפורש מתיאורו של העם ב"שיר צלמי פנים", שהוא מן השירים המעניינים והמורכבים שבקובץ "עיר היונה": "צַלְמֵי רוֹדְפָיו צוֹפִים מִתּוֹךְ צַלְמוֹ, / אַךְ בְּתוֹךְ צַלְמָם צַלְמוֹ טָבוּעַ" (שיר ב' במחזור "שיר צלמי פנים"). קלסתרי פניה ומנהגיה של כל קהילה במרחבי הפזורה היהודית מעידים על כך כאלף עדים. 

בעקבות מעשי אונס שאירעו בימי הפְּרעות, קיבלו יהודים רבים במרוצת הדורות את חזוּתם של הגויים, אויביהם ומבקשי נפשם. מיספר הזהויות הבּלוּלות והמבוללות שנוצרו במהלך ההיסטוריה  היהודית הנפתלת הוא כמיספר האירועים שגרמו לנישואי תערובת או להולדת ילדים בני-בלי-אב. "שיר צַלְמי פנים" מדבר לא על צֶלם אלוהים שניבט מפָּניו של היהודי, אלא על פני שִׁבעים הקלסתרים של  רודפיו הניבטים עתה מתוך צלמו.

הבלדה (או צמד הבלדות) שלפנינו, שהתפרסמה בפברואר 1940, בזמן חיבור "שמחת עניים" שימשה חוליית מעבר בין השירה המוקדמת, פרי הפואטיקה הפוליפונית והפולימורפית של "כוכבים בחוץ", לבין שירי "שמחת עניים", פרי הפואטיקה המסוגפת והקודרת. כשירי החטיבה המוקדמת מצטיין "שיר מאור עיניים" בניגודי-צבעים עזים – צבעי כחול-אדום המצויים לרוב גם בשירה המוקדמת שנגנזה ובשירי "כוכבים בחוץ". כבשירי "שמחת עניים" יש ב"שיר מאור עיניים" עולם מסויט הצבוע בצבעיו הקודרים של הלילה. כשאסף אלתרמן את השירים שנכתבו אחרי "כוכבים בחוץ" להכניסם ל"עיר היונה", הוא לא אסף את המחזור "עיר השוטים" שמבנהו וצִדו האידֵאי נוצלו כבר ב"שירי מכות מצרים" ולא אסף את "שיר מאור פנים", שהמוטיבים שלו כבר נוצלו ברוּבּם ב"שמחת עניים".

הכותרת העליזה-הקודרת – "שמחת עניים" – היא גם אוקסימורון וגם צירוף ניטרלי, נטול סתירות וניגודים. למילה "שמחה" יש גם משמעות מופשטת (ששון, גיל) וגם משמעות קונקרטית (כמילה-נרדפת לאירוע משמח, כדוגמת חתונה, מסיבה וכו'). לכן אפשר להבין את הכותרת האלתרמנית גם בתורת פֶּרִיפרזה לחתונתם של עניים, למחול של עניים. יש ב"שמחת עניים" גם מיסוד "חתונת המתים" ו"מחול השחת", האופייניים לפולקלור האירופי, ובכללו לפולקלור היהודי שלפיו "עני חשוב כמת". "שמחת עניים" היא מין danse macabre שבו מוביל מלאך המוות את הנדונים למיתה עד עֶברי פי קבר במחול ובנגינה. כותרת זו יש כעין מקבילה בלשון יידיש – הלא הוא הצירוף הכבול "אַ לוסטיקער דלות"⁹   )"דלות שמֵחה") –  צירוף ששחוק ודמע משמשים בו בערבוביה כמקובל בפולקלור היהודי, המזרח-אירופי.

בבלדה הגנוזה "שיר מאור עיניים" הכַּנָּר  אינו רק "כליזמר" של חתונות. הוא משַׁמש גם סמל ליהודי הנודד (הכינור הוא כזכור סמלו של היהודי בגולה למן כינורותיהם של גולי בבל בימי קדם ועד לכינורותיהם של הנגנים היהודיים שהנעימו בנגינתם את החתונות במזרח אירופה). כנר זה אף משמש  סמל  למלאך המוות, המוביל בנגינתו כלות דוּמה אֱלי רקב קבר, תוך המרת הניגון  של ה"כליזמר" בחתונה בניגון נכאים של "חופה שחורה" והמרת לובן בגדי הכלולות בלובן התכריכים.

הבלדה הגנוזה ו"שמחת עניים" שצמחה מתוכה מכילות שתיהן יסודות רבים מן הפולקלור היהודי. הצירוף החוזר ב"שיר מאור עיניים" ("יָפוֹת כַּלְּבָנָה [...] יָפָה כַּלְּבָנָה") הוא תרגום של ניב ביידיש ("שיין ווי די לבֿנה"),¹⁰ החוזר אצל אלתרמן גם בטורו "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל" (שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר" מיום  9.3.1945, זמן קצר לפני כניעת גרמניה וקץ הרייך השלישי). 

גם בטורו של אלתרמן על מנחם-מנדל ורעייתו משולבים הֶבּראיזמים ביידיש, שאלתרמן החזירם אל העברית, ולא רק "שיין ווי די לבֿנה" ("יפה כלבנה", אֶפּיתט הניתן לעִתים קרובות לכלה, וכאן לדמותה של שיינה-שיינדל, שאלתרמן הֲפכהּ לכלת דוּמה). כלול בו גם  הצירוף "מלא חן", אֶפּיתט שגור ביידיש, שנדד מן העברית ליידיש וחזר מיידיש לעברית בהיגוי אשכנזי. גם המימרה החוזרת ב"שיר של אותות ("אִם כְּלָבִים בּוֹכִים בָּעִיר / הֲלֹא אוֹת כִּי מַלְאָךְ עוֹבֵר בָּעִיר"),  המבוססת על מימרת חז"ל (ב"ק ס ע"א), היא מימרה רוֹוחת ביידיש, השגורה בפי העם ("אז אַ הוּנט וויאט איז איינער געשטאָרבּן"¹¹). 

עירוב אוקסימורוני כזה של פולקלור יהודי מזרח-אירופי ועל פולקלור מערבי של בני אומות-העולם, של מוטיבים משירת פרנסוּאַ ויון ומשירת אבן-עזרא, מאגדות חז"ל ומאגדות האחים גרים ימצא הקורא רק בשירת אלתרמן. מוטיב "כחול זקן", שמקורו באגדת העם האירופית, שנתגלגלה לספרי הילדים, הפך ביצירת אלתרמן לסמל דואלי, שצבעו כחול וחכלילי כאחד. בסיוע חומרי פולקלור מן העברית ומיידיש, "ייהד" אלתרמן את הדמות מאגדות הבלהה המערב-אירופיות, והֲפכהּ לדמות שפני יאנוס לה – דמות שדיוקן הרוצח ודיוקן קרבנו נשקפים ממנה.

"שיר מאור עיניים", המתאר את הדמות כפולת-הפנים הזאת הכשיר את הדרך לכתיבת "שמחת עניים", וניתן לראות בו חוליית-ביניים מעניינת וסימפטומטית  במעבר מן החטיבה ה"פיזית", העשירה ביסודות ארציים וחושיים, אל החטיבה ה"מטאפיזית" של "שמחת עניים", פרי הפואטיקה המסוגפת והאוֹבּסקוּרנטית, הבוחנת את העולם הזה מנקודות תצפית מהופכות ומוזרות: מנקודת תצפיתם של המתים, של החרב, של העיט, של החולד, ועוד.

*

עד כה הבאתי כאן דברים שכּתבתי על צמד הבלדות "שיר מאור עיניים" בשניים מפרקי ספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם" (תל-אביב, 1989), שבהם נדון בפעם  הראשונה שיר גנוז זה של  אלתרמן שהתפרסם בין "כוכבים בחוץ" לבין "שמחת עניים". במרוצת השנים עסקו בשיר גנוז זה גם עמיתיי החוקרים חמוטל בר-יוסף ועוזי שביט, שלא שכחו את הנוהג  המקובל של המִזכֶּה (credit) האקדמי, המחייב את כל העוסק במחקר. לפעמים נוהג  זה משַׂמש גם עיתונאים רציניים שבסך-הכול מסכמים את דברי זולתם ואינם מתיימרים להעמיד מחקר מקורי משל עצמם, אך אינם משכיחים  את המקורות שמהם שאבו את המידע. 

והנה לאחרונה טען דן מירון ברשימה עיתונאית ארוכה בעיתון "הארץ", כי "'שיר מאור עיניים' נעלם לגמרי מעיני הקוראים. הוא נפל בין כמה כיסאות וכמו נעלם בערימת האבק הביביליוגרפי שהצטברה סביב שירתו של אלתרמן".¹²  

מתוך עֶמדת "עַד שַׁקַּמְתִּי" (ראו שופטים ה', ז') העמיד אפוא מירון את כל מה שנכתב לפניו כמשהו חסר כל ערך ומשמעות שכאילו שקע ו"כמו נעלם" מן העולם. לדבריו נעלמו השיר ופירושיו "לגמרי" [כך!] מעיני הקוראים, עד שהוא, מירון, הואיל להסיר ממנו את "האבק ולצחצחו.¹³

ואולם, מי שטרח, או יטרח, לקרוא את דברי מירון יגלה שדבריו דווקא נשמו מן ה"אבק", ובקושי רב הוסיפו ל"ערֵמה" הנ"ל חלקיקים אחדים, ששינו אולי במקצת את הֶרכבהּ ואת גווניה, אך לאו דווקא לטובה.  התוספת שהוסיף  מירון איננה מדויקת, ואפילו מעידה פֹּה ושם על ליקויים בהבנת הנקרא.

הערות:

1. כפי שהראיתי במאמרי "אלתרמן אמן התרגום", "מעריב" מיום 10.6.1977 (המאמר הראשון על השפעתו של תרגום זה  על יצירות של אלתרמן הצעיר).

2. ראו: "מחברות לספרות", א'-ב', שבת תש"ט 1940. ראו גם: "מחברות אלתרמן" (בעריכת מנחם דורמן ואחרים), כרך  ג', תל-אביב תשמ"א, עמ' 26-27.

3. דמות הנגן העיוור, או המשורר העיוור בן-דמותו של הומרוס, מופיעה בשירו המוקדם של אלתרמן "ניחוח אִשָּׁה", אך כאן מקבל המוטיב נופך לאומי, ועיוורונו של הזקן הוא כעיוורונו של יעקב-ישראל אבי האומה שעיניו כבדו מזוקן.

4. כך טשטש אלתרמן את הניגוד שבין "זהב" ל"שחור" (או בין אור השמש ביום לשחור הלילה) בצירוף האליטרטיבי "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת" (בשירו המוקדם "בגן בדצמבר") שבּוֹ נבלעים ומתבוללים שני הצבעים זה בזה עקב הדמיון הפונטי  בין המילים המציינות אותם.

5. ראו "שיר מחול", השיר הרביעי בחטיבה השנייה של "שמחת עניים".

6. ראו "הזָר זוכר את רֵעיו", השיר השני בחטיבה השלישית של "שמחת עניים". נזכיר בהקשר זה שהעיט היה גם סימלה של גרמניה הנאצית, ועובדה זו נרמזת גם בשירו של טשרניחובסקי "עיט! עיט על הרייך" (1936) שלקראת סיומו באות המילים המבשרות רעות: "אֶרֶץ, עַיִט עַל הָרַיִךְ, – עַל פָּנַיִךְ חַשְׁרַת צֵל."

7. על הזיקה בין אגדת ברבוסה לבין אגדת דוד המלך אדום-הזקָן, ראו אמרו של עלי יסיף "דוד הלך במערה", "מעגלי קריאה", 6 (סיוון תשל"ט), אוניברסיטת חיפה, עמ' 39-50.

8. שלמה אשכנזי, "קידוש השם בימי הביניים", "מחניים", גיל' ס', תשכ"א  (המאמר כלול באתר האינטרנטי "דעת" –

https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/kidosh 4.htm).

9. נחום סטוטשקאָוו  (סטוצ'קוב), "דער אוצר פֿון דער יִידישער שפּראך",  (1950), סימן 498, עמ' 527.

10. שם, סימן 520, עמ' 527.

11. שם, סימן 243, עמ' 188.

12. דן מירון, "המודוס החדש של גבורת הנקם", "הארץ", מיום 16.4.2020.

13. מבלי לדעת שספרי "עוד חוזר הניגון", שבו נדון "שיר מאור עיניים", זכה להדפסה שנייה (וגירסתו האינטרנטית של ספר זה באתר  www.zivashamir.com זוכה מדי חודש למאה "כניסות" לכל הפחות).

* הרחבה של פרק שפורסם בשנת 1989 בספרי "עוד חוזר הניגון". הספר כלול באתר www.zivashamir.com  בקטגוריה "ספרים להורדה".

זיוה שמיר

חלקו השני של המאמר יתפרסם  בגיליון 1776

אהוד: אני נזכר בשיעור ספרות בכיתה השביעית או השמינית בתיכון חדש בתל אביב, לפני קרוב לשבעים שנה, אצל המורה הנהדר יעקב בהט, כאשר אני לתומי הייתי היחיד שהבין את השיר כמדבַּר בבירור על הרייך הגרמני ולא על הרים.

* * *

איליה בר-זאב

רק נֹגה מתגרֶה בשמש

הַשָּׁנִים שֶׁחָרְצוּ סְדָקִים בְּגוּפֵךְ,

בַּזִּכָּרוֹן,

שָׁנִים פְּשׁוּטוֹת, סְדוּרוֹת,

מְשַׁחֲרוֹת לַטֶּרֶף.

חֲרָבוֹת מַכּוֹת בִּיפִי חָכְמָתֵךְ.

הָאוֹר חָזָק וְחוֹרֵט בַּכֹּל,

רַק נֹגַהּ מִתְגָּרֶה בַּשֶּׁמֶשׁ –

הנְּקֻדָּה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת

נִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֶיה לְהַאֲפִיל מְעַט

אוּלַי נִבְרַח אֶל זִכָּרוֹן חַמִּים –

אֶל הָאוֹרוֹת הַדּוֹעֲכִים.

תמונה בתערוכה

אַפְּרוֹפּו "גוף מְבוגר" *

אִישׁ בֶּן שִׁשִּים וּמַשֶּׁהוּ

נָח עַל רַגְלֵי נַעֲרָה.

כְּנַף מְעִילוֹ

בְּסֵתֶר

בֵּין מִיתוֹת מֵאָה

לְקִנְאָה מְלֹהֶטֶת אַחַת.

מֵעִזְּבוֹנָם הַנָּטוּשׁ

שֶׁל שְׁנֵי אוֹהֲבִים בְּסוֹף הָאֶלֶף הַשֵּׁנִי –

שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי בַּד.

* בעקבות אדם ברוך – "מעריב", 17.03.2000.

חִציו שׁל אֶרוֹס

דֶּרֶךְ שְׁתֵּי אֲהָבוֹת

עוֹבֵר כְּאֵב אֶחָד (אוֹ יוֹתֵר).

חִצָּיו שֶׁל אֶרוֹס

מְפַלְּחִים לְבָבוֹת סְדוּרִים,

מַחְמִיצִים לֵב בּוֹעֵר

אֲהָבוֹתַי אֵינָן כְּסוּת

לְפִשְׁעֵי יַלְדוּת –

הֵן פֶּשַׁע מְאֻרְגָּן

חוֹבֵק עוֹלָם

מְלַטֵּף פָּנִים,

זְרוֹעוֹת,

לְלֹא שָׂפָה

מְעַט מִלִּים –

מַבָּט מוּזָר בְּעֵינַיִם קָמוֹת.

קץ הפלאות*

)ואלס אִטי(

"dance me to the end of love"

עַל פָּנַי יָבוֹא הָרוּחַ

מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת.

בְּתַהְפּוּכוֹת מַרְאוֹת שְׁאוֹן הַנָּהָר

יֵעָלֵב הַמַּבָּט,

יַחֲמֹק עִם עָלֶה רוֹעֵד אֶל מִשְׁבְּרֵי

מַיִם זְעִירִים

וּכְבָר מְנוּחַת הַלּוֹחֵם –

"אֶקוֹ" נוֹקֶמֶת בַּנַּרְקִיסִים.

מוּל שְׁקִיעוֹת אַרְגָּמָן נִרְקֹד

וְאוּלַי נַעֲלֶה בִּסְעָרָה אֶל

שִׁבְעַת הַצְּעִיפִים

וְיַחֲלֹף הַבָּשָׂר.

אֶפְשָׁר לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ –

וּבַמַּעְגָּל הַמְּסֻחְרַר

לֹא נֵדַע הֵיכָן הַסּוֹף,

הַהַתְחָלָה

וְעוֹד אַהֲבָה חֲדָשָׁה מַמְתִּינָה

לְגוֹרָלָהּ.

מְיֻלָּל הָרִקּוּד הַמּוּזָר.

קֵץ לַלֵּילוֹת

וְלַנִּמְלָטִים.

* כינוי לימות המשיח.

איליה בר-זאב

* * *

יצחק הילמן

עזה לאן?

ישראל כבשה את עזה פעמיים. ב-1956 וב-1967. ב-1967 חיו בעזה כשלוש מאות וחמישים אלף תושבים, כמחציתם פליטים, שהגיעו לרצועה ב-1948, מאשדוד, אשקלון והסביבה. כיום האוכלוסייה העזתית נאמדת בשני מיליון תושבים. אוכלוסייה זו עשויה להכפיל את עצמה בתוך עשור. מכאן שהריבוי הטבעי המקומי בשיעור של 2.1%, הוא גם אחד מהפרמטרים המשפיעים על מה שיקרה ברצועת עזה בהמשך ומה שמונע, בכל מצב, את שליטתה ארוכת הטווח של ישראל ברצועה.

ב-2005 החליטה ישראל להתנתק מעזה. ההנחה של  ישראל היתה, שמוטב לה לצאת מעזה, אפילו במחיר הפינוי הכואב של שמונת אלפים מתיישבים וחוסר הפופולריות של צעד זה והסיכונים שבהמשך.

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, סבר שישראל איננה זקוקה לעזה, ולכן היא גם לא תחזור לשם אף פעם. ההנחה שישראל לא תחזור לעזה התבססה על ההנחה שכוחות הביטחון של הרשות חזקים דיים כדי לשלוט בעזה.

תוך פחות משנתיים, התבררה הטעות. החמאס השתלט על עזה ומשם התחילה תקופה חדשה וחמורה בהרבה ממה שחווינו לפני ההתנתקות.  

מאז 2007 הפכה עזה לבסיס טרור ולמרכז רכישה של אמצעי לחימה מלבנון, לוב ואיראן. במקום גם התפתחה תעשייה צבאית של רקטות, שהתחילה ברקטות פשוטות מדגם קאסם לטווח של עשרה קילומטרים והתפתחה לרקטות כבדות ארוכות טווח, שמסוגלות לפגוע עד מעט דרומה מחיפה. עם הזמן החמאס יהיה מסוגל לפתח רקטות שיכסו את כל מדינת ישראל.

לפני שבועיים היה סבב לחימה, פחות משנה וחצי מאז הסבב הקודם. הסבב הנוכחי, היה ברובו אווירי, ונקרא "עלות השחר". המבצע התנהל הפעם, שלא כמנהגו, רק מול הג'יהאד האיסלאמי. תוך שלושה ימים הומטרו על ישראל למעלה מאלף רקטות ופגזי מרגמה. הרקטות הגיעו עד לתל אביב. ללא מערכות ההגנה של "כיפת ברזל", ישראל היתה נאלצת לעבור ללחימה קרקעית.

בנוסף, אילו החמאס היה מעורב, ולא רק הג'יהאד האיסלאמי, הירי היה נמשך, ככל הנראה, שבועות ולא ימים, והיה כולל אלפי רקטות רבות. קרוב לוודאי שגם במקרה זה, צה"ל היה נאלץ להיכנס בכוחות קרקעיים לעזה. 

לפי שעה, תושבי עוטף עזה, עומדים בנטל של סבבי הלחימה, בלי לנטוש את יישובי העוטף, אבל המצב כרוך במתח נפשי רב, וקשה ללא נשוא לילדי הישובים. בנוסף, ישראל סופגת נזקים כלכליים בגלל הפסקה בעיבוד השדות וחסימות הכבישים בצל איומי טילי הנ"ט והצליפות.

במהלך שבע עשרה השנים מאז פינויה של עזה, הפכה עזה ליישות מדינית טרוריסטית שאין לה כל בעייה להתעלם מכל חוק בינלאומי. לחמאס מותר להרוג אזרחים ולהשבית את חיי המדינה. לישראל אסור להרוג אזרחים, גם לא בשגגה. בכל מקרה שזה קורה מיד היא עלולה להיות מוזמנת לחקירות ולתביעות בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

ישראל יכולה לכבוש את עזה אבל הבעייה היא, נוסף למחיר בדם ובכסף, שהכיבוש איננו פותר את בעיית עזה, כי לפי שעה, אין למי למסור אותה. מאידך אי אפשר להיות אדישים למטרד ולסכנה שהיא מביאה על ישראל.

גם מצרים איננה מעוניינת בעזה. מצרים ראתה מאז הקמתה של מדינת ישראל את עזה בעיקר כאמצעי להטרדתה. היא אפילו לא סיפחה את רצועת עזה ב-1948,  למרות שהחזיקה בה ברציפות 19 שנים, להוציא מספר חודשים בין סוף 1956 לתחילת 1957. זאת בניגוד ליהודה ושומרון, שסופחו לירדן ב-1950, וגם קיבלו ייצוג מלא בפרלמנט הירדני ובממשלת ירדן.

בשעתו, במשא והמתן להסכם השלום בין ישראל למצרים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, מצרים התנגדה אפילו לקבלת רפיח הפלסטינית והגבול עובר במרכז העיר. כך קרה שרפיח הפכה למרכז ההברחות של רצועת עזה עם אלפי מנהרות החוצות מעזה למצרים. 

בינתיים, הרשות משלמת את החלק הארי של משכורות פקידיה בעזה, למרות שבפועל הרשות איננה שולטת בה, וכל השלטון האזרחי ברצועה הוא בידי החמאס, שגובה מיסים בנפרד מתושבי עזה.

עם זאת, לרשות הפלסטינית ברור, שגם אם היא תשוב לשלוט בעזה אי פעם, היא לא תצליח בכך, ללא נוכחות צבאית של ישראל או מצרים. אותו מצב קיים בשטחי A ו-B ביהודה ושומרון. לכן, הצפי הוא, שהעזתים יסלקו את הפתחים משטחם בכל מקרה, בין בדרך דמוקרטית ובין בכוח הזרוע, אם ישראל או מצרים לא ימנעו זאת. בנוסף, חזרה של החמאס בפעם השנייה לעזה, עלולה להביא בהמשך גם להתמוטטות שלטון הרשות הפלסטינית  ביהודה ובשומרון.

יוצא שלבעיית עזה אין כביכול פתרון ארוך טווח הנראה לעין. אלא שלשחקנים הראשיים המעורבים בעזה, ישראל ומצרים,  ברור שאי אפשר יהיה להשלים עם כך. עזה תופסת אמנם בסך הכול 350 קילומטרים רבועים, אבל האוכלוסייה שלה, שחיה בצפיפות גבוהה, עם ריבוי טבעי גבוה ועם צמיחה כלכלית אפסית, היא פצצת זמן.

לאחרונה מנסה ישראל לשנות את המצב הכלכלי ברצועה, כדי למנוע את קריסתה, על ידי העסקת  15,000 פועלים בעבודה בישראל. מדברים אפילו על הגדלת מספרם ל-20,000 מועסקים. היקף תעסוקה כזה משמעו פרנסה לרבע מתושבי הרצועה.

בינתיים, איש איננו יודע כיצד מדיניות העסקה זו תשפיע על התנהגות החמאס. מהניסיון רב השנים, תיתכן הפסקה מסוימת בלחימה. אבל שינוי אמיתי במדיניות  החמאס לא נראה באופק, בהינתן שהאידיאולוגיה המוצהרת של החמאס היא לחימה בישראל עד להכרעתה.

החמאס, שהוקם ב-1987, הוא ככל הנראה ארגון הטרור המסוכן ביותר במזרח התיכון. יש הסבורים שהוא מסוכן לא פחות מאל-קאעידה ומדע"ש. החמאס לא הגיע אמנם להישג טריטוריאלי, כפי שהגיע דע"ש, אבל זה קרה רק בגלל הסגר שישראל ומצרים הטילו עליו.

מאידך, למרות הסגר, החמאס מתעצם מזה 15 שנים. מכוח של כמה מאות לוחמים, לכ-20,000 לוחמים, מצויידים באלפי רקטות, רובן מתוצרת מקומית וכן מערכות נ"ט, ומנהרות לאורכה ורוחבה של הרצועה. החמאס כבר מזמן איננו חוליות טרור. מדובר בצבא לכל דבר ועניין. כוח זה מחייב מאמץ ישראלי יומיומי למניעת טרור. במקביל מתנהל מאמץ ביטחוני למנוע מהחמאס להתבסס ביהודה ושומרון , שם הוא מתחזק, עקב חולשתה של הרשות.

ישראל הקימה סביב הרצועה מכשול תת-קרקעי המתקדם מסוגו בעולם, שמזהה כל חפירה חדשה תחתיו או בסביבתו. המכשול הביא לסגירה הרמטית של הרצועה ומונע חדירה תת-קרקעית לתוך יישובי עוטף עזה. למרות מכשול קרקעי זה, ושליטה אווירית  על הרצועה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי מצליחים להבריח לרצועה כמויות גדולות של נשק קל, כולל טילי כתף. החמאס הצליח גם להקים תעשיה צבאית מקומית, תת-קרקעית, במימון איראני. תוך שנים ספורות, הפכה הרצועה למוקד רציני של ייצור אמצעי לחימה, שישראל מתקשה בחיסולו. וכל זאת קרה כשהאוכלוסייה חיה על ארבע שעות חשמל ליום, בחוסר קשה של מים לשתייה ועם אבטלה כבדה.

ברור שמצב זה חייב להשתנות. אם לא עכשיו, אז בתוך שנים ספורות. הפתרון היחיד לשינוי במצב הוא העברת עזה לידי מצרים, תוך פירוקה מנשקה. זה יכול להתנהל במאמץ מצרי, ובמידת הצורך גם במאמץ ישראלי.

למצרים יש למעלה ממאה מיליון תושבים, והיא לא תתקשה דמוגרפית לקלוט שני מיליון תושבים נוספים. אלא שעזה טעונה השקעות ויצירת כחצי מיליון מקומות עבודה, כולל הקמת נמל ימי, שדה תעופה ותעשיה מקומית. כל אלה יחייבו השקעות ניכרות לשנים ארוכות. אבל ללא שקט מוחלט ומשילות, זה לא יקרה אף פעם.   

לעומת זאת, ייתכן גם שמצרים, משיקוליה הפנימיים, ועקב חששה לחזרת האחים המוסלמים לשלטון, תסרב לשתף פעולה בסיפוחה של עזה. במקרה כזה, למרות כל הסיכונים, ישראל תיאלץ לפרק את הטרור בעזה בעצמה וללא כל עזרה חיצונית.

סביר שהמבצע הזה בעזה יהיה הרבה יותר מורכב וממושך ממה שידענו עד כה. סבב כזה עלול לדרוש  את פינויה הזמני של האוכלוסייה העזתית, כדי לצמצם את מיספר הנפגעים הבלתי מעורבים בלחימה. עם זאת, גל של שני מיליון מפונים, גם אם יהיה זמני, עלול להכביד מאוד על מצרים, הן מבחינה לוגיסטית והן מבחינה מורלית. דעת הקהל המצרית תתקשה לקבל את כיבושה של עזה בידי ישראל ועוד עם גל של פליטים.

אסור לשכוח, שהציבור המצרי וגם הירדני, הם שני ציבורים העוינים מאוד את ישראל, למרות הסכמי השלום עימה. אי-שקט פנימי במצרים ובירדן, שם קיימות אוכלוסיות אוהדות חמאס והאחים המוסלמים – גם הוא בגדר פצצה מתקתקת.

אי-השקט הפנימי הזה, עלול לסכן את המשטרים של מצרים וירדן כאחד, עד כדי קריסת הסכמי השלום עם ישראל. לכן, עדיף לישראל ולמצרים, להגיע להבנות בעניין עזה ולא להיכנס למצב שמתגלגל ללא שליטה, שיודעים אולי איך הוא מתחיל אבל לאיש לא ברור כיצד יסתיים.

מאחר שלכל אחד ברור שהסכנה להתלקחות רבתי בחזית העזתית היא רק שאלה של זמן, ובהינתן שהאיום האיראני והלבנוני קיימים בנוסף לאיום העזתי, מוטב לישראל להזדרז ולהקדים תרופה למכה ולהכריע את עזה מוקדם ככל האפשר, בין שיהיה הסדר מוסכם על עזה עם מצרים ובין שיתנהל מאוחר יותר, מחוסר ברירה.

יצחק הילמן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח. בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים. זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה. וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך. נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו. זו היתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"  השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם. כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק. איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

[אהוד: משה קצב, בהיותו נשיא מדינת ישראל, וכנראה בעצת רבו אליהו בקשי דורון – סירב להיפגש עם משלחת של רבנים רפורמיים. על כך בלבד היה ראוי להדיח אותו מכהונתו].

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל. היא לא עסקה בבעייה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאיתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודייה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת ליבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתוכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית... כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעלייה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך."

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תוכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התוכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתוכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עימו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות. הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתוכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה היתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסייה שונות, לעיתים עם אינטרסים שונים, לעיתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת. כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התוכנית) והקמת שני יישובים חדשים. יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התוכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסייה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני. המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים. לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמיים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התוכנית המלהיבה להורדת יוקר המחייה – סבר פלוצקר ריאיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תוכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הריאיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעייה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

"...האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

"...על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

"...המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מיסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה... צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המיסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מיסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומיספר הנוסעים... להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מיספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מיספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

"...זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. ...מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסייה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

"...בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התוכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שיוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

"...גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושיוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. ...ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו."

אני ממליץ מאוד לקרוא את הריאיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תוכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו."

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות. הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו. אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אוייב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעיתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מטר מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פירסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהיו בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי, ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות. בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

* ביד הלשון: להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף.

"מה זאת אומרת?" היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר" הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי. המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

אורי הייטנר

* * *

מתי דוד

הפטריוטיזם הלאומי במוקד תהליך עולמי

"התקינות הפוליטית" שהובילו האליטות באקדמיה, בתקשורת ובפוליטיקה – כשלו והגיעו לקיצן. "התקינות הפוליטית", אותה הוביל הנשיא הפורש אובמה, במהלך שמונה שנות כהונתו, התנפצה סופית גם בארה"ב וגם באירופה, על רקע ניצחונו של טראמפ וכישלונה של קלינטון.

האליטות שהוביל לגלובליזציה, לרב תרבותיות ולחברה פתוחה, בשם "התקינות הפוליטית", גרמו למשבר שחולל תהליכי עומק בעולם המערבי של חזרה ללאומיות הפטריוטית. בכל המערכות השלטוניות, החברתיות, והפוליטיות בארה"ב ובאירופה התעצם והתפרץ תהליך חברתי ופסיכולוגי של חזרה לפטריוטיזם לאומי על חשבון הליברליזם הקוסמופוליטי. מושגי הפלורליזם, הגלובליזם, הליברליזם והאוניברסליזם, שאפיינו את "התקינות הפוליטית" שדגלה "בחברה פתוחה", אותה הובילו אלה שקראו לעצמם "כוחות הקידמה", איבדו את מעמדם והשפעתם. "התקינות הפוליטית" יורדת! הלאומיות הפטריוטית חוזרת! בוויכוח בין הליברלים הקוסמופוליטיים, שרוצים לתקן את העולם, לבין הפטריוטים הלאומיים המקומיים, שרוצים קודם כל לתקן לעצמם את עולמם – ניצחו כבר האחרונים.

דוגמאות של חזרה ללאומיות

סימנים ברורים של תהליכים אלה באים לביטוי גם בימים אלה וגם בעבר הלא כל כך רחוק: משאלי העם בכורדיסטן ובקטלוניה לא ניצבים בודדים במצעד השיבה ללאומיות. רבים מתושבי האיחוד האירופי מעדיפים את הזהות הלאומית על פני שלטון הבירוקרטיה של בריסל. התנתקותה של בריטניה מהאיחוד האירופי זו הדוגמה הבולטת של תהליכי עומק אלה. מדינות מזרח אירופה כמו פולין והונגריה, בהלכי רוח בדומה לבריטניה. הדוגמה הבולטת ביותר לכישלון "התקינות הפוליטית" וחזרתה של הלאומיות האמריקאית – "אמריקה תחילה" – היתה כישלונה של קלינטון וניצחונו של טראמפ.

דוגמאות נוספות מהעבר הלא כל כך רחוק, של תהליכי העומק של החזרה ללאומיות הפטריוטית הן: התפרקותה של ברית המועצות למדינות לאום כמו אוקראינה, ארמניה, בלרוס, גיאורגיה, קירגיסטן, טגיקיסטן. התפרקותה של יוגוסלביה למדינות הלאום כמו סרביה, קרואטיה, מונטנגרו, סלובניה, בוסניה. התפרקותה של צ'כוסלובקיה לשתי מדינות. צ'כיה וסלובקיה.

לדוגמאות אלה של התפרקות מסגרות פוליטית גדולות ומלאכותיות – למדינות לאום הומוגניות, חובה להזכיר את המאבקים הנמשכים בין המיעוטים של הוואלונים והפלמים בבלגיה המאוחדת. בין הסקוטים לאנגלים בממלכה המאוחדת. בין הבאסקים והקטלונים בספרד. בין דוברי הצרפתית לדוברי האנגלית בקנדה המאוחדת, ובין "הליגה הצפונית" לבין איטליה.

מדוע הרגשת הלאומיות חוזרת?

כפי שהדברים נראים כיום, בארה"ב וגם באירופה, הרגשת הלאומיות חוזרת בגדול למרכז הבמה, במקום הפלורליזם, הרב תרבותיות, הליברליות ו"התקינות הפוליטית". הצורך האנושי הבסיסי של השתייכות לזהות אתנית, תרבותית והיסטורית – הוא המנוע של חזרה ללאומיות הפטריוטית. תחושת אובדן הזהות וניתוק מערכים לאומיים מול העולם הפלורליסטי, על-פי המודל של אובמה, גרמו להתפרצות של זרמי העומק ששטפו את ארה"ב לטובת חזרה ללאומיות. שמונה שנות ממשלו של אובמה, שבהן שלטה הרוח הליברלית של "תקינות פוליטית" שקודמה על ידו באופן אגרסיבי בתקשורת ובאקדמיה, לטובת זהות גלובלית, גרמו למהפך חברתי ופוליטי באמצעות בחירתו של טראמפ. הגל ההיסטורי העובר על החברה האמריקנית, שכולל משברים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, שנובעים גם מדעיכתה של ההגמוניה העולמית האמריקנית, כולל שרשרת כישלונות צבאיים ומדיניים של ארה"ב בשנות כהונתו של אובמה. אובמה היה אדריכל הכניעה של העולם החופשי והתרבותי בפני האיסלאם הקיצוני. אובמה הנהיג מושג פוליטי חדש "הנהגה מאחור". הוא הפגין עייפות מתפקידו כמנהיג העולם החופשי ובכך סלל את הדרך להצלחת המעורבות התוקפנית של רוסיה באוקראינה ובסוריה.

הלאומיות חוזרת למרכז הבמה במדינות אירופה

תהליכים דומים לאלה שהתחוללו לאחרונה, במערכת הבחירות בארה"ב ובחירתו של טראמפ, מתעצמים וגוברים בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בפולין, בהונגריה, ביוון ובפינלנד. תהליכים אלה, על רקע גלי "ההגירה" של הפליטים מהמדינות המוסלמיות שהציפו את אירופה, גרמו למשבר באיחוד האירופי.

מתי דוד

* * *

יוסי אחימאיר

שנֵי צביקה

"יוסי, קח משאית וסע מהר הביתה. אבא שלך חולה מאוד," כך אמר לי בבהילות מפקד קורס "המכין" בבית-הספר לטיס ששכן אז בתל נוף. הוא כבר ידע מה שאני טרם שיערתי. רק בדרך אמר לי הנהג שהסיע אותי, כבדרך אגב, כאילו רצה לנחם: "גם אבא שלי מת..."

כך היה סא"ל צבי גוב-ארי, שידע לפניי, שהוא שולח את המ"כ שלו הביתה, להתחיל באבל על אביו. זה היה לפני שישים שנה בדיוק. אירועים שהתרחשו אז, בשירות הצבאי, אין שוכחים, בוודאי לא את הדמויות ששירתי תחתם או לצידם, במשך חודשים ושנים.

כזה היה צביקה. כאלה היו הרס"ר שיקל יבל"א, והחניכים בקורס הטיס, רבים מהם הגיעו לקודקוד הפיקוד ולתפקידים בכירים במדינה, ומהם גם שנפלו במערכות ישראל מאז... צבי גוב-ארי היה מפקד קשוח ורך כאחד, דייקן, סמכותי ודאגן. כולם היו בניו...

דרכינו נפרדו לאחר הצבא. הוא עוד המשיך בשירותו בחיל אוויר ולדרגת תא"ל הגיע. משפרש עוד נכונו לו עלילות – כמנכ"ל רשות שדות התעופה וכראש עיריית יבנה במשך 24 שנה עד יומו האחרון. יבנה ששוכנת לא הרחק מבסיס תל-נוף.

לפני כשנה הזמנתיו לביקור ב"בית אבא" ברמת-גן. הוא כבר לא היה במיטבו, כתב לי בתשובה, לאחר שהזכרתי לו את עברנו המשותף:  "יוסי יקירי, ודאי שאני זוכר ודרכינו אף הצטלבו כאשר היית בלשכתו של יצחק שמיר ז"ל. אתאם איתך ביקור במקום. בטוחני כי הדבר יהיה מרגש..."

כשעבדתי לצידו של שמיר, צביקה כיהן כשגריר ישראל בדרום-אפריקה. הייתי לו כמובן לכתובת בלשכת ראש הממשלה, וסייעתי לו כמיטב יכולתי למילוי תפקידו הדיפלומטי. ל"בית אבא" צביקה לא הספיק להגיע, אבל המשיך עד יומו האחרון, לפעול למען יבנה, ולהופכה לאחת הערים היפות בישראל.

צביקה השני הוא כמובן – פיק. כמה נכתב וסופר עליו מאז הלך בפתע, בודד בביתו, חולה ונבול, כאשר בשנים האחרונות עצב היה נסוך על פניו של זמר ומלחין כה פופולרי וכה חדשן כמוהו.

את צביקה פיק שמעתי לראשונה כשהופיע בתחילת שנות ה70 במחזה ״שיער״ (הנועז...) באולם "אואזיס״ ברמת גן. זו היתה הפקה ומוסיקה פורצות דרך, ומי שלקח אותי ״לחטוא״ ולשמוע את כוכב פופ העולה, שהיה מחוץ לתקינות של אז, היה חברי היקר ארי זיו-אב ז״ל, שאהב כל כך מוסיקת רוק וריקודים סלוניים.

ארי היה רק בן 47 במותו ב-1991, בתחילת דרכו כשופט שלום. וכשאני מאזין לשיר כלשהו של צביקה, ובביצועו, שמחה ועצב נמסכים בתוכי. איני יכול שלא להיזכר בשכני ובחברי הטוב.

היה לי מגע ישיר קצר עם צביקה פיק. זה היה כשהגיע במאה הקודמת לבית ז'בוטינסקי בתל-אביב, לתת ידו למאמץ להקים מועדון תרבות וזמר לאומי, ואז גם זכה לקיתונות לעג מחוגי הבראנז'ה השמאלית. הוא לא נרתע, לא הסתיר את "ימניותו", אך גם המאמץ להפעיל מין "צוותא" ימני לא האריך ימים. צביקה חזר להיות זמר נטו, שתוך זמן קצר נסק להיות מגדולי הזמרים שלנו, המשלב ממיטב השירה העברית עם מוסיקה קצבית, שהוא הלחין...

היום כשמאזינים לשיריו של פיק, המושמעים בימים אלה ברצף, נוכחים שוב איזה מלחין וזמר ישראלי ענק היה ואיזו מורשת נצח מענגת של זמר עברי הותיר אחריו.

צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',
על שלושתם רצינו פעם לספר,
צביקה א', צביקה ב', צביקה ג',

כל אחד שווה שלושה, אם לא יותר!

כך כתב דידי מנוסי בזמנו והלחין יוחנן זראי. ואני סיפרתי במקצת על צביקה ג' וצביקה פ', שנעלמו בשבוע שעבר מנוף חיינו. שני "ימנים", שפעלו ויצרו בממלכתיות מוחלטת, והותירו אחריהם מורשות מפוארות, כל אחד בתחומו. האחד בתחומי הצבא, הדיפלומטיה והשלטון המקומי, השני בהוספת נדבכים כה חשובים בתרבות שלנו. אני בטוח שדרכיהם נפגשו לא פעם כשצביקה פיק הופיע בעירו של צביקה גוב ארי. אולי עתה שוב נפגשו אי שם למעלה...

יוסי אחימאיר

* * *

רוֹן גֵּרָא

אַהֲבָה עַצְמִית

הִכִּיר אֶת דֵּעוֹתֶיהָ

הָאֶפִּיקוֹרְסִיּוֹת

בְּהַקְנִיטָהּ אֶת הַדָּת.

הִתְפַּשֵּׁר עִמָּהּ עַל בַּר מִצְוָה

לַיֶּלֶד בְּרֵפוֹרְמִי.

הַחוּט הַמְקַשֵּׁר בֵּינֵיהֶם

תָּמִיד כָּאַב.

הוֹבִיל צְוָחָה וּפָגָז.

נִפְרְדוּ.

קוֹצִים דְּרָכֶיהָ

קוֹצִים הַצְמִיחָה

סִמְרוּ עֵינֵי יְלָדָם.

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם הִגִּיעָה

מְגֻנְדֶּרֶת בִּלְבוּשָׁהּ

עֲגִיל כֶּסֶף עֲנָק בִּתְנוּךְ

אָזְנֶיהָ.

בְּיַרְכְּתֵי בִּנְיַן

סָמוּךְ לַחֲדַר הַמִּיּוּן

בּוֹ מְטֻפָּל הַבֵּן

הִמְתִּינָה.

עַל דַּעַת נִשְׁמָתָהּ

לֹא נִכְנְסָה פְּנִימָה.

שִׂיחִים גִּדְמֵי יָדָיִם

עָמְדוּ תּוֹהִים.

נִכְנַס הוּא אֶל הָעֶצֶב

פְּנִימָה

בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה

חִבֵּק  אֶת יְלָדוֹ הָאָהוּב

צְמָא  מַרְפֵּא וּמַרְגּוֹעַ.

* * *

משה גרנות

אהבה נטוֹ

על ספרם של הרצל ובלפור חקק

"ירושלים אשר אהבנו –

מסה על ירושלים, שירים על ירושלים"

הוצאת שלהבת ירושלים תשפ"ב, 140 עמ'

אני מודה שאני מקנא באחים התאומים הרצל ובלפור על אהבתם הכנה לירושלים – העיר הזאת, הקיימת כבר מעל 3000 שנה, היא באמת כלילת יופי, ויש בה אתרים עכשוויים והיסטוריים מעוררי התפעלות, אלא שבליבי מצטרפת להתפעלות הזאת גם התחושה המטרידה על מעמדה של עיר זאת בסכסוכי הדמים לאורך אותן אלפי שנים ועד ימינו אנו.

בכל אשם אותו דויטרונומיסט (הסופר בעל השקפת העולם הדברימית) שקבע כי מאחר שיש רק אל אחד, ורק אמת אמונית אחת – הפולחן של אל זה חייב להתקיים רק בעיר אחת, הלא היא ירושלים. את המהפכה הדתית הזאת חולל אותו דויטרונומיסט עלום שם בימיו של המלך יאשיהו, ומהפכה זאת גרמה, שגם הנצרות קבעה שהאל האחד שלה הוא האל האמיתי האחד שאין בלתו, וכי מקום הפולחן שלו חייב להיות בירושלים.

באותה הדרך חשב ופעל גם האסלאם, והנה שלוש דתות, שכל אחת בטוחה שרק האל שלה הוא אל האמת, ולכן חובה שהפולחן שלה יתקיים בעיר היחידה בעולם שנבחרה בוודאות על ידי האל. ברור ששלוש אמיתות הסותרות זו את זו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, וגורל העיר הזאת, במשך דורות על גבי דורות, היה לשפיכות דמים למען האמת האחת והיחידה שאין בלתה.

הרצל ובלפור אינם מתעלמים מכך שירושלים היא סלע מחלוקת של שלוש הדתות,  (וגם בתוך הכתות הפנימיות של שלוש הדתות! (ראו עמ' 121 ואילך; 127), אבל במבט הטוב שלהם, ובאופטימיות שלהם הם משוכנעים שאף על פי כן ניתן ליצור הרמוניה בעיר המפולגת הזאת. דוגמה הם רואים ב"שבת אחים גם יחד" בקבר דויד, שמעליו חדר הסעודה האחרונה הנוצרי, ומעליו מסגד נבי דאוד (עמ' 9-8).

שני האחים הנלבבים האלה מביעים אהבה לירושלים, להיסטוריה שלה ולאתרים שלה, וכמובן, לתושביה, ובראש ובראשונה למשפחתם. מרנין את הלב לקרוא את ההערצה שלהם לסבים, לסבתות, לאב ולאם, שידעו אגדות מהתלמוד, ושכמהו לירושלים. הם מצטטים את אמרותיהם החכמות של הסבים וההורים, שכולן אהבה גדולה למסורת. הם מתארים באהבה את החיים הפשוטים  שנועדו להם בעיר הזאת בילדותם, כאשר גרה כל המשפחה בחדר אחד, כשבית שימוש אחד שימש את כל דרי החצר, כשמים נשאבו מבור במנואלה (עמ' 102), כשכל השכונה אפתה בתנור אחד, המקרר היה ארגז קרח, הבישול נערך בפרימוס, כתשו בעלי ומכתש (לא בבלנדר!), האירו בעששית נפט ("למפה"), הרחצה בגיגית, המגהץ היה עם פחמים; כשבחוצות ירושלים התהלכו זגגים, מחלקי בקבוקי חלב, משחיזי סכינים, מוכרי תירס חם, צמר מתוק, תפוח מסוכר, מדליקי פנסים, מצחצחי נעליים, רפדים, סנדלרים (עמ' 14, 19, 93), ומה שיכול להתפרש היום כחיים עלובים, הרי בעיני המחברים מדובר בעולם מלא פלאות (עמ' 24).

המחברים עוברים משכונה לשכונה בירושלים, מזכירים באיזו שנה הן נוסדו, מאיזו עדות תושביהן. הם מתארים את אופייה של כל שכונה, את בתיה, את בתי הכנסת, שבעיני השניים היו מקום של קדושה והתרוממות הרוח, מפגש עם נשמת העם (עמ' 96). הזבנים ברחוב אגריפס נוטשים את מסחרם ומתאספים לתפילת מנחה. המחברים מתארים את בתי הספר "אליאנס לבנים", "למל", ואינם מסוגלים להסכין עם כך שבית הספר האהוב, שבו לימדו מורים חכמים ומשכילים (עמ' 119), נהרס, ובמקומו נבנה מגדל – קניון "מרכז כלל" (עמ' 67, 118).

המחברים מזכירים גם את המושבה הגרמנית ואת בית קברות הטמפלרי, וכן את נהייתם של הטמפלרים אל האידיאולוגיה הנאצית (עמ' 47), להודיע לקורא שלא נעלמה מהמחברים המורכבות הרת הסכנות של עיר הנצח ירושלים.

הם נזכרים בערגה בבית "זהרי חמה" שנבנה עבור המקובלים, לשם הגיעו השניים עם הסבים (עמ' 54). הם מתארים הליכה עם סבא יצחק חבשה ליד גיא בן הינום, שם בימי קדם הקריבו ילדים למולך, ולכיוונו של מקום זה היה הסב יורק. (עמ' 60).

חוויה מיוחדת במינה, אשר כנראה קבעה את עתידם של האחים חקק, היא המפגש עם בית הדפוס  (עמ' 61) – הם היו סבורים שפועלי הדפוס הם סופרים, וכמהו להיות כמותם. הם למדו להכין תבליטי אותיות מהופכות, והפיקו עיתון שהפיצו בין ילדי בית הספר. מהחוויה הילדית הזאת נבעה המוזה שהפכה את השניים למשוררים ולסופרים, שנועדו לשיר שיר הלל לירושלים, שירים המשובצים לאורך כל הספר שלפנינו.

המחברים אינם מתעלמים גם מחלקה האפל של ירושלים, שבה פוגשים עיוורים, פיסחים, מצורעים, והמחברים מבכים את נידויים (עמ' 109-107); הם פוגשים שורדי שואה הנושאים את שקי הסבל שלהם על שכמם (עמ' 136-134).

הרצל ובלפור חקק הם מומחים גדולים בלשון העברית, בתנ"ך (חתני תנ"ך עולמיים), בדברי ימי ישראל וירושלים, ברזי הספרות העברית, ובאשר למומחיות המוזכרת אחרונה, הם רק מרמזים בספר הזה כשהם מזכירים סופרים הקשורים בירושלים: עגנון, שהעירייה קבעה שלט לציבור שלא יפריעו לו בכתיבתו (עמ' 64), אצ"ג, יהודה בורלא, י"ח ברנר, נתן אלתרמן, ביאליק, זלדה, רחל, אמיר גלבוע, נעמי שמר (הסדר לפי הופעתם בספר). אישים אחרים המוזכרים בספר: ברטה ספפורד וסטר, שכתבה ספר על "החתן המת", קונרד שיק שגילה את נקבת השילוח, אברהם סוצקובר, המשורר היידי.

יש עוד הרבה מה לכתוב על ספר מלבב זה, אבל אסתפק במספר הערות: בספר שורה האווירה של קדושה ומסתורין, אווירה שונה לחלוטין מהמקובל אצל יוצרים "מפוכחים". בספר הזה, כמו בשאר ספריהם, שהיה לי הכבוד לקרוא, חסרה החידה, שהיא חליפת המגן של כל יוצר – אצל הרצל ובלפור – מה שהקורא מקבל, זה בדיוק מה שהכותבים התכוונו. ועוד דבר: השיבוץ התכוף של שירים ליד כל קטע של פרוזה (שירית!)  מקשה (לפחות עליי) על הריכוז.

אנחנו רגילים לקרוא אצל יוצרינו ביקורת, לעיתים עוקצנית, על ההוויה החדשה שלנו בארצנו המתחדשת – בספר הזה של האחים חקק אנו מוצאים אהבה נטו לירושלים בפרט, לארץ ישראל, תרבותה ודברי ימיה – בכלל.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

ברוך קורצווייל

כרבים מהסופרים הצעירים בני דורי הערכתי מאוד את מאמריו של קורצווייל על הספרות העברית והכללית במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", וגם את ספריו שבהם קיבץ את מאמריו, בייחוד על עגנון וקאפקא. למדנו ממנו רבות.

כאשר הופיעו בשנת 1957 בהוצאת "עם עובד" שני הכרכים של ספרו של גרשם שלום "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", פירסם עליהם קורצווייל מאמר ביקורתי מאוד ב"תרבות וספרות", ודבריו עוררו את סקרנותי ללמוד בבוא היום אצל גרשם שלום. גם קניתי את הכרכים וקראתי אותם.

כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" בשנת 1963, הסתפק קורצווייל בשתי מילים על אודותיו, במאמר שסיכם את יבול הספרות העברית באותה שנה: "רפורטז'ה לשעתה."

לימים, בחודש יוני 1966, ריאיינתי אותו לסדרה "מחיר הציונות" שפירסמתי ב"מאזניים", בעריכת עזריאל אוכמני, ונכללה גם במהדורה הראשונה של ספרי Unease in Zion שיצא לאור בשנת 1974 בארה"ב, אבל הריאיון עימו לא נכלל בסדרה ובספר כי הוא לא הסכים לפרסם את הנוסח של דבריו ששלחתי לו.

רק לאחר מותו, כאשר הופיע בעברית "אין שאננים בציון", בהוצאת "עם עובד", 1986, הסכימה אלמנתו מרגוט לכלול את הריאיון במהדורה העברית.

הנה קטע מיומני על אותה פגישה: 23.5.1966. ד' בסיוון תשכ"ו. ירושלים. ערכתי שני ראיונות נוספים לסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים". עם בועז עברון, בתל-אביב בבוקר ה-20.5, ועם פרופ' קורצווייל אתמול אחר-הצהריים בביתו שבאוניברסיטת בר-אילן. הראיונות עצמם היו בחינת חווייה מעניינת, אם כי עדיין רבה מאוד העבודה עליהם, ועם פרופ' קורצווייל עליי להיפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון.

קורצווייל הוא ... אישיות אחרת. תקיף, נוירוטי, בעל כוח מוסרי רב. גלוי-לב עד כדי נימה של רחמנות-עצמית, ויחד עם זאת בעל כבוד רב לזולת. מיוזמתו הציע שניפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון (שארך למעלה משלוש שעות, שרובן שיחה מחוץ לריאיון) ועשה הכול כדי שארגיש בנוח. הוא מכריז על כך שהוא צנוע – בצורה מעוררת חשד. ויחד עם זאת ניכר שהוא אדם לוחם בעל עקרונות אשר סבל הרבה למענם עד כי נתערבבו אצלו הגורם האישי והאידיאולוגי, הגם שהוא מכחיש זאת בכל תוקף.

שוחחנו על פרופ' שלום, בהיוודע לו [מפי] שאני תלמידו, והוא ניסה לשכנעני כי הוא מעריך את שלום כאישיות אך מתנגד חריף לדעותיו. בין היתר אמר שהללו, הפרופסורים בירושלים, הרסו את חייו משום שלא הסכים לדעותיהם. ומצד שני התפאר שכיום יש לו חמש מאות תלמידים בבר-אילן, ושוב אין עומדת אצלו על הפרק שאלת ירושלים, וכל מאבקו הוא רעיוני טהור, ולא "אן-בלוק" נגדם. הוא מתנודד בין קיצוניות של קטנוניות וצעקות "אני צודק!" ורימום עצמו, לבין גישה מוסרית חזקה ועקיבה. הוא ראה בי כנראה מעין "זירה" למלחמת הדעות בינו ובין שלום: אני חששתי כי היותי תלמיד של שלום, יהפכני בעיניו לאחד ממחנה רודפיו, אך לא כך קרה, בינתיים.

11.7.1966. כ"ג בתמוז תשכ"ו. ירושלים. אתמול סיימתי את הריאיון עם קורצווייל בפגישה נוספת עימו בביתו. עתה מחכה לי עבודה רבה בכתיבת הריאיון. לא ציינתי בשעתו ביומן, ולכן אני לא זוכר אם הדבר קרה בפגישה ראשונה או שנייה. נדמה לי שאירע בראשונה. אני באתי ועימי רק אגודת דפים ריקים מהודקים בקפיץ לקרטון-כתיבה קשיח, ועט, כדי לרשום מפיו. בתום הפגישה, כאשר כבר קמתי ללכת, שאל אותי לפתע, בקול חשדני שיכולתי לחוש בו פאראנויה קלה, ובמבטא "ייקי" – אם לא הקלטתי אותו בחשאי. אמרתי לו שלא, וכי כיצד יכולתי, הרי אין עליי דבר מחוץ ללוח שעליו הניירות, והמחשתי זאת בתנועת הגוף. אך הוא אמר ששמע, או שהוא יודע, שיש מראיינים שמסתירים עליהם מכשיר-הקלטה ומקליטים בחשאי את דברי המרואיין ואחר-כך מפרסמים אותם ללא רשותו.

אותה עת לא היה לי מכשיר-הקלטה, ובכלל, מכשירים אלה היו מאוד מסורבלים בסרטים מגנטיים על סלילים קטנים, ולא היה בנמצא מכשיר זעיר שמוצמד לגוף או מוסתר בתיק קטן. אבל אני הרגשתי שהוא עדיין חושד בי שאולי באתי לרגל אחריו ולהקליט דברים שלא נועדו לפרסום. אולי לכן דיבר מאוד בזהירות על פרופ' גרשם שלום.

[ואכן, בסופו של דבר פסל קורצווייל את הריאיון עימו, בעיקר משום שלא רצה להופיע יחד עם שלום ושאר הפרופסורים הירושלמיים. לכן הריאיון עימו אינו כלול במהדורה האמריקאית משנת 1974, ורק שנים אחרי מותו (הוא התאבד בתלייה בביתו) קיבלתי רשות מאלמנתו מרגוט, אישה נחמדה, רגישה ותרבותית, לפרסם את הריאיון במהדורה העברית של "אין שאננים בציון" משנת 1986, וזאת גם בהשתדלותו של חוקר הספרות יעקב אברמסון].

אהוד בן עזר

* * *

יעקב זמיר

הלכתי להיות סופר

על מנת שלא אפריע לה בעיסוקיה הביתיים ואטרידה בשאלות וטרוניות  בטלות, חיפשה אשתי איזה חוג ערב שיוכל להעסיקני ולסלקני מעימה עוד מיספר שעות בשבוע. ומה טוב יותר מחוג לכתיבת פרוזה, שיהפוך את בעלה לסופר מפורסם שתמלוגיו השמנים יזרמו לחשבון הבנק המשותף, וערביו יתמלאו בהרצאות בפני פורומים מכובדים שאף הם יגדילו ויפארו...

בלית ברירה קיבלתי עלי את הכתוב "ויאמר ה' אל אברהם כל אשר תאמר לך שרה עשה..." –  היא חזרה ווידאה התאריך השעה והמקום, וזוּרזתי שלא אאחר. והנה אני  מחנה את רכבי בחניון שבסביבה ואץ לבית הסופר כדי להגיע שלוש דקות אחרי, ולהיות אחרון הבאים.

כלם כבר ישבו, כבוד המרצה על התיבה, והשומעים מי סביב השולחנות ומי על הכורסאות, ובתווך עמד איש עבה אך נחמד ונעים, הקריא ברשימות, ספר ידיים מורמות, ובעיקר אסף דמים. גם ממני.

פתח המרצה באמריו והחל מרביץ בנו את חוכמת הכתיבה. תוך כדי כך טיילתי עם מבטי על פני הנוכחים והנוכחות (בעיקר).  קהל שפיר בהחלט והבנות חמודות. לא יכולתי שלא להתעכב על  כמה מהן שאת שמותיהן כבר זכרתי מההקראה של האיש האמור. שנאמר הרבה יופי ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ותשעה קבין ממנו נטלה האישה.

וההרצאה זרמה, שאלות ותשובות, הערות לעניין ושלא לעניין, האוירה מפשירה והרוב הרגיש בנוח. חוץ ממני.

תוך כדי הקשבה למרצה וכתיבה שוטפת של הנאמר, הציקתני מחשבה. הלא היום יומו הראשון של הקורס, האולם מלא והפנים חדשות למזכיר, ומן הסתם בלהט הרגע הוא לא יזכור מי רשום ומי לא. מה שד נכנס בי  להזדהות מיד כשומע זמני ולהיפרד משטר בן חמישים שישב בנועם בארנקי? כלום לא ישראלי גאה אני, ומה סימן ההיכר הבסיסי שלנו אם לא ההתחכמות וההתפלחות וה"דרַיי"... ומה אספר לחבר'ה בחזרתי, במה אתגאה, בשמיעת הרצאה מפי איש מעניין, וזהו?? מה אענה אם אישאל "זה גם עלה לך כסף? מה, נפלת על הראש?"

בהפוגת שאלות ומענים סקרתי את  האולם החם והלא ממוזג. שולחנות במרכז, כסאות מסביב וכורסאות בצד. אם כן זהו מן הסתם אולם הישיבות של אגודת הסופרים הנכבדה. כאן ידובר בעניינים חשובים בעולמנו. פה יתגודדו  המועמדים לבחירות הועד. תחילה אגודה א' ואחר אגודה ב' וג'. ובין לבין ייכתבו ויפורסמו מאמרי פולמוס למכביר שרובם יסתיימו במשהו כמו "...ואלה המקטרגים יבושם להם..."

ובישיבות סוערות לא פחות ייבחרו החתנים של פרסי הספרות. כגון פרסים על שם אבידן ברגר וגורביץ, דוידסקו הרמן וויזנבק, זלמנסקי  חיסין וטביב, יסעור כהנא ולמדן.  ובישיבה נוספת אחר זמן יחולקו הפרסים על שם מנדלי נחמן וסטרוסטינסקי, עציץ פלג וציפורי, קליימן ורייך, וגם שטמפלר ותימור. ויתר הזוכים  של אותה השנה יקבלו, ברוח האופנה האלקטרונית, פרסים נושאי  בָּארְקוֹדִים שונים שלעולם אינם נגמרים...

שתי מילים קטנות במשפטיה האחרונים של ההרצאה נִפְּצו כל אשליה: שיעורי בית. לכתוב חיבור. להיחשף, להתגלות, לנבור בנבכי נשמתה של הדמות... הנה חזר לי הסיוט מהתיכון עת הייתי נאבק מרה בלנתח את ייסורי נפשו של המשורר בראותו את הקמה הגבוהה בשדותיה של עיירת הולדתו בדרום ארץ רוסיה... אי אתה יכול להימלט מגורלך, בן אנוש. כפי שאומר הבדווי: "מַכְּתּוּב."

תם הערב. 

רצתי מהר אל הטלפון הציבורי שבפינת הבית  וחייגתי לזוגתי. "אל תחכי לי לארוחה.  אתעכב קצת אצל מישהי נחמדה מן החוג שביקשה מעט עזרה בהבנת הנכתב... לא אשתהה הרבה זמן. מקווה שאספיק ללון בבית בכל זאת." אמרתי בהתרוממות רוח של סופר מתחיל.

"חכה רגע," היא ענתה.

אחרי שקט  של כמה שניות  שמעתי  דרך הטלפון חבטה עמומה וטריקת חלון.

"את הפיג'מה ואת כלי הרחצה שלך זרקתי  לחצר האחורית, ושלא תעז לדפוק בדלת. יתר הסמרטוטים אשלח לך מחר לעבודה  דרך אגד חבילות."

והיא ניתקה את השיחה.

נהייתי סופֵר זרוֹק.

עשן סיגריות סמיך, שהוא סימנם המובהק של היוצרים ואנשי הרוח, מילא את פרוזדורי בית הסופר. שאפתי ממנו מלוא ריאותיי ויצאתי לרחוב לקלוט חוויות לספרי הראשון.

יעקב זמיר

רמת גן, 19 בנובמבר ‏1999.

*

שלום רב אהוד היקר,

כולם מעריכים מאוד את תרומתך המבורכת לעולם הספרות בישראל. העשייה שלך במשך השנים יקרה מפז ויופי שהיא עדיין ממשיכה. קוראיך לא מתרשמים מהפרסים שמחולקים  על ידי מוסדות שונים... שאינך נמנה בין הזוכים...

בזמנו, כאשר נוכחתי באחת הסדנאות לכתיבה יוצרת שהעברת בבית הסופר בתל אביב, כתבתי חיבור – "עבודת בית", לפי דרישתך. שם התייחסתי לעניין הפרסים האלה. הנה ה"חיבור" שכתבתי.

בברכה ותודה,

י"ז

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 11. תיכון בְּרֶנֶר

תיכון ברנר היה התיכון היחיד בעיר בשנת לימודיי הראשונה מלבד תיכון ישורון הדתי. כמו בימי ביה"ס היסודי גם לתיכון הלכנו נירה ואני ביחד: שריקת קֶה-סֶרָה-סרה מול הבית שלה, נירה ואימא שלה נפרדות בחיבוקים ובנשיקות במרפסת כאילו נירה יוצאת למסע ארוך – ואנחנו יוצאות לדרך. התיכון היה בעצם קצת קרוב יותר אלינו מאשר בי"ס גורדון. היינו חוצות את רח' גורדון, הכביש שחילק את השיכון לשניים, והולכות לרוחב החלק הדרומי של השיכון עד הוואדי הסמוך לביה"ס. בימי גשם אי אפשר היה לחצות את הוואדי, ואז היינו הולכות לצומת עין גנים, פונות שמאלה, והולכות לאורך רח' עין גנים עד התיכון. זה נחשב אז לסיבוב גדול.

אוכלוסיית התלמידים היתה הרבה יותר מגוונת מאשר בביה"ס היסודי. כולם למדו בתיכון ברנר: ילדי הפרדסנים מאזור רח' רוטשילד, ילדים משיכון מפ"ם שהיו חברי "השומר הצעיר", וכמובן ילדים מאזור פג'ה רבתי: עירוני, ותיקים, שיכוני עמידר. הרבה ילדים הגיעו ממקומות רחוקים יחסית: כפר מל"ל, נווה ירק, מחנה ישראל, מושב בני עטרות, כפר מעש, קריית מטלון. לראשונה בחיי פגשתי ילדים שבאו ממשפחות עשירות מעבר לכל מה שיכולתי לדַמות. ילדה אחת טסה עם משפחתה בסופשבוע אחד לקפריסין כדי לחזות במשחק כדורגל. קפריסין היתה רחוקה אז כרחוק הירח. גם מבחינת ההישגים הלימודיים היו פערים עצומים בין התלמידים, ובכיתה יו"ד פתחו כיתה מיוחדת לתלמידים שהתקשו בלימודים.

שני תלמידים מן המחזור שלי הגיעו להישגים גדולים במיוחד: חנה צדיק-שזיפי התבלטה מיד ביכולת הריצה שלה. התמזל מזלה והמורה לספורט, יוסף לוין, הבחין מיד בכישרונותיה, טיפח אותה וכיוון את דרכה. "היא החלה את קריירת האתלטיקה שלה ב'הפועל פתח תקוה', ולימים הפכה לאחת האתלטיות הבכירות והמשפיעות במפת הספורט הישראלי." (ויקיפדיה).

בן מחזור נוסף שהגיע לגדולות היה אריק שפירא, חתן פרס ישראל למוסיקה בשנת 1994. אריק היה מלחין פורה מאוד, שחיבר יצירות מודרניסטיות שונות מאוד מן המקובל. הוא ניסה למצוא חלופה לאסתטיקה האירופאית, ושאף ל"מוסיקה חפה מסנטימנטליות. מוסיקה יבשה כמו הסלעים שבארץ." ("אריק שפירא – כחוח בין שושנים", עורכת בת-שבע שפירא, אוריָן 2007). 

מנהל תיכון ברנר היה יצחק מייזלר, שהקים לימים בירושלים את בי"ס בויאר לתלמידים מחוננים ממשפחות מצוקה. לפעמים היה נכנס לכיתה שלנו למלא את מקומם של מורים שנעדרו עקב מחלה. שיעוריו היו תמיד מרתקים, וזכור לי במיוחד שיעור על שלבי התפתחותו של האדם הקדמון. מייזלר היה תמיד הוגן מאוד כלפיי. בבתי ספר אחרים בארץ היו תלמידים שממש הושפלו ונרדפו ע"י מורים בגלל חברותם בתנועת הנוער הקומוניסטית. אני מעולם לא נרדפתי ע"י מורה כלשהו בתיכון, אם כי לא אחת השמעתי את דיעותיי במהלך השיעורים.

ועם זאת, ארבע השנים שלמדתי בתיכון ברנר לא היו שנים טובות. רמת הלימודים היתה כנראה טובה למדי. מעטים בישראל, בעצם בעולם כולו, יכולים להתהדר בחתן פרס נובל שיצא מבית ספרם. מבית ספרנו יצא חתן פרס נובל לכימיה ב-2011, הלוא הוא דן שכטמן. הוא סיים את התיכון כמה מחזורים לפניי, ושמעתי עליו לראשונה רק כאשר זכה בפרס נובל. חלק מהמורים שלימדו אותו לימדו גם אותי. המורה שלו לפיזיקה התראיין אפילו בעיתונות לאחר הזכייה של תלמידו. המורה הוותיק למתמטיקה, ברוך גורדון, היה איש מקסים, מין סבא חביב, וכנראה מורה מצוין. אבל מה לעשות, אני לא התעניינתי במתמטיקה. גם בפיזיקה ובכימיה לא התעניינתי במיוחד, אבל אלה היו מקצועות שבמגמה הספרותית למדו שנה או שנתיים בלבד. והכי חשוב – הם לא נכללו בבחינות הבגרות.

לא הייתי כמובן היחידה שהיו לה קשיים במתמטיקה. קיץ אחד ניתנו בחופש הגדול שבועיים של לימודי מתמטיקה מרוכזים לתלמידים המתקשים. בשנים הבאות לא ניתנה שום עזרה. כדי להמשיך ללמוד בשנת הלימודים הבאה נאלצתי כל קיץ להתכונן לבחינת-מעבר במתמטיקה. להוריי לא היתה היכולת לממן עבורי שיעורים פרטיים. לאחר כיתה יו"ד הודעתי להורי שאיני חוזרת לבית הספר. אבא שלי בכה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את אבא שלי בוכה. לעזרתנו התגייסה המפלגה. רוב חברי המפלגה הקומוניסטית בפ"ת היו ילידי מזרח אירופה. הם קיבלו חינוך מסורתי בחדר, לכל היותר בישיבה, אך את השכלתם החילונית רכשו רובם בכוחות עצמם. המשכילים ביותר בסניף שלנו היו החברים יוצאי עיראק. וכך התנדב חבר מפלגה עיראקי, שכבר נחלץ מן המעברה והתגורר במרכז פ"ת, ללמד אותי בקיץ מתמטיקה. אני חייבת לו הרבה, הודות לו הצלחתי איכשהו לעלות מכיתה לכיתה, אך זוכרת כיום רק את שם משפחתו: קוג'מן. ייסורי המתמטיקה העכירו את כל שנות התיכון, ובסופו של דבר התברר שהיו מיותרים לחלוטין. בבחינת הבגרות במתמטיקה נכשלתי ממילא, אך היו לי ציונים גבוהים מאוד במקצועות אחרים, ולפי הכללים אז הציונים הגבוהים "חיפו" על הכישלון במתמטיקה.

מובן שאיני יכולה להאשים את תיכון ברנר. האשם היה נעוץ בשיטה: במשך 10 שנות לימוד הושיבו תלמידים בעלי פוטנציאל של פרס נובל במדעים עם תלמידים שמתקשים בנוסחת האלגברה הכי פשוטה. הפסד עצום לכולם: למצטיינים שהיו יכולים להגיע הרבה יותר רחוק, וכמובן לנחשלים, שלא היה להם שום סיכוי במירוץ המתסכל הזה. ובאותה מידה: אני, שקראתי חצי תריסר ספרים בשבוע, ישבתי באותה כיתה עם תלמידים שמעולם לא קראו ספר בחייהם. אני עדיין זוכרת את ההלם שאחז בי כאשר פגשתי בספרייה אחת מבנות הכיתה, היינו אז בכיתה י"א, והיא בחנה את הספר שלקחתי הביתה. התברר שהיא מעולם לא שמעה על הסופר הרוסי לב טולסטוי – אפילו שמו לא היה מוכר לה.

למרבה הצער לא זכיתי לפיצוי של ממש בשיעורים האחרים. המקצועות האהובים עליי ביותר היו ספרות והיסטוריה, אך בשנתיים הראשונות לימדו אותנו מורים צעירים חסרי ניסיון שעזבו אחרי שנה אחת. אחד מהם היה צעיר מאוד, קראנו לו המורה שמוליק, הוא היה בעל ידע מזהיר בספרות, אך לא הצליח להשתלט על הכיתה. אין מראה עצוב מזה של מורה השולח מבטים נואשים בתלמידה היחידה בכיתה שמאזינה לו.

בכיתה יו"ד היה לנו מורה להיסטוריה, עולה חדש מפולין. אהבתי את ניתוחיו המרקסיסטיים, שתאמו אז את מה שלמדתי בתנועת הנוער הקומוניסטית. גם הוא לא הצליח להשתלט על הכיתה. העברית שלו היתה רעועה והתלמידים ממש צחקו לו. גם את מבטיו הנואשים אני זוכרת. כמו המורה שמוליק לפניו, גם הוא עזב את ביה"ס בסוף השנה. עצוב לחשוב שבתקופה בה הייתי מסוגלת לספוג כל כך הרבה, תקופה בה הייתי פתוחה לכל כך הרבה עולמות חדשים – כל כך מעט ניתן לי.

כפי שכבר סיפרתי, במשך 8 שנים תמימות, החל מכיתה ב' ועד סוף כיתה ט', נירה ואני למדנו באותם בתי ספר. שבע מתוך השנים האלה למדנו באותה כיתה. נירה לא היתה אף פעם במעמד המוצהר של "החברה הכי טובה", אבל זאת היתה ידידות יציבה יותר מכל ידידות אחרת שהיתה לי עד אז. באמצע כיתה ט', בשיעור גדנ"ע, שברה נירה את הרגל בקפיצה ליריעה. הרגל שלה היתה מגובסת תקופה ארוכה, ואני נשאתי כל אותו זמן את הילקוט שלה לביה"ס. הילקוטים היו כבדים אז, עשויים מעור, כך שנשאתי ביד אחת את הילקוט שלי וביד השנייה את הילקוט שלה.

היו שש כיתות ט' כשהתחלנו ללמוד בתיכון ברנר. לקראת כיתה יו"ד החליטו להעביר שלוש כיתות לתיכון אחד-העם במרכז העיר. אחד-העם היה בעצם ותיק יותר מתיכון ברנר, זאת היתה הגימנסיה הראשונה בפתח תקווה, אך מסיבות שאינן זכורות לי, ואולי גם אז לא ידעתי, לא התקיימו שם לימודים בשנה שלמדנו בכיתה ט'.

על-פי ההיגיון היו צריכים לעבור על רשימת הכתובות של התלמידים ולחלק אותם בין שני בתי הספר בהתאם לכתובת המגורים. אך לא כך קרה. אולי חלוקה כזאת נראתה מסובכת מדי עבור פקידי משרד החינוך, ואולי רצו לשמור על שלמות הכיתות, למרות הידיעה שכעבור שנה הכיתות תתפרקנה ממילא עם המעבר למגמות השונות. כך או אחרת, כיתות ט1, ט2, ט3 נשלחו לתיכון אחד-העם, ואילו הכיתות האחרות נשארו בתיכון ברנר.

בחיים הקשים מאוד שהיו לי אז, עקב מחלתה של אימי, זו היתה נקודת אור גדולה: אני נשארתי בתיכון ברנר. נירה, לעומת זאת, נשלחה לאחד-העם. אימא של נירה לא הסכימה לקבל את הדין. היא ניגשה למחלקת החינוך בעירייה והתחננה שישאירו את נירה בתיכון ברנר. היא היתה אישה שידעה להפעיל את בלוטות הדמעות בשעת הצורך, ומשלא הצליחה  בטוב – ניסתה ברע. גם הצעקות לא הועילו.   

המשמעות של המעבר לתיכון אחד-העם היתה לא פשוטה: גם לקום מוקדם יותר בבוקר ולחזור הביתה מאוחר יותר, וגם לשלם במשך שלוש שנים את דמי הנסיעה באוטובוס הלוך וחזור, שלא לדבר על כך ששהות ממושכת כזאת בעיר מביאה גם להוצאות נוספות. אימא של נירה לא הסכימה לוותר. קשה לדעת אם השיקול הכספי מילא תפקיד, או שפשוט לא יכלה להשלים עם האופן השרירותי בו בוצעה החלוקה הזאת. היו אז בפ"ת שני בתי ספר חילוניים בלבד: תיכון ברנר ותיכון אחד-העם. אבל היה גם תיכון אחד דתי. תיכון ישורון היה תיכון דתי בנוסח המתון של "המזרחי", בנים ובנות למדו שם יחד. גם מיקומו היה עדיף: הוא היה קרוב יותר לתחנת האוטובוס לפג'ה מאשר תיכון אחד-העם. וכך בכיתה יו"ד עברה נירה ללמוד בתיכון ישורון. במשך שמונה שנים, יותר ממחצית חיי, הלכנו נירה ואני ביחד לביה"ס, ובדרך כלל גם חזרנו ביחד. פתאום, כשהגעתי לכיתה יו"ד – נירה כבר לא היתה.

המעבר לתיכון ישורון שינה את מערך היחסים בין נירה לביני. עד מהרה רכשה נירה חברות חדשות בתיכון הדתי. עד אז לא היתה לה אף חברה ממש קרובה. המשפחה כולה התקרבה אל הדת, ואבא של נירה התחיל ללכת לבית הכנסת בחגים. כמוני, נירה ניגשה לבחינות הבגרות בסוף כיתה י"ב, וכמוני גם היא נכשלה במתמטיקה. אך שלא כמוני, שהציונים הגבוהים במקצועות אחרים איפשרו לי לקבל את תעודת הבגרות מבלי להיבחן שוב, נאלצה נירה להיבחן שוב במתמטיקה. היה לה כבר אז עזר שכנגד, בן דוד של חברה מתיכון ישורון. לא רק שעברה בהצלחה את בחינת הבגרות החוזרת במתמטיקה, אלא ששנה לאחר מכן כבר נערכה חגיגת הנישואים עם אותו בן דוד של החברה מתיכון ישורון. אני הייתי אז טירונית בבה"ד 12 ולא יכולתי להגיע לחתונה.

האופן בו התפלגו דרכי חיינו, והשינויים שהתחוללו בחייה של נירה עם המעבר לתיכון הדתי, השפיעו השפעה עמוקה על ראיית החיים שלי, השפעה שהיתה מֵעבר להיבט האישי. אני גדלתי בעולם שהיתה בו חוקיות ברורה. מהלך ההיסטוריה לא היה אוסף של מקרים שרירותיים, היתה חוקיות מדעית בהיסטוריה: קומוניזם קמאי, עבדות, פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם, והשלב הסופי שעדיין חיכינו לו – קומוניזם. אפילו בספרות דברים לא קרו ככה סתם באופן שרירותי. כאשר למדנו את המחזה היווני "אנטיגונה", הסבירה לנו המורה שגדולתם של המחזות היווניים היא בכך שהאירועים נבעו מאופיים של הגיבורים, ולא התרחשו סתם כך באופן שרירותי. והנה קרה משהו שקשור ישירות לחיי שהפריך את כל מה שהאמנתי בו עד אז.

היו הבדלים רבים ביני לבין נירה, גם משום שגדלנו במשפחות שונות מאוד זו מזו, וגם משום קווי אופי שונים. אבל בסופו של דבר מה שהביא לשינוי הגדול בחייה של נירה היה פרט אחד קטן, שלא היתה לו שום משמעות כאשר התחלנו ללמוד בתיכון ברנר שנה קודם לכן: נירה שובצה בכיתה ט3 ואילו אני שובצתי בכיתה ט5. לא היה שום הבדל בין שתי הכיתות האלה. והנה, הפרט הפעוט הזה עיצב בדיעבד את מהלך חייה של נירה: היא עברה ללמוד בתיכון דתי, המשפחה החלה להתקרב אל הדת, היא פגשה באמצעות חברה לכיתה בחור דתי. סביר מאוד להניח שאילו היתה נירה לומדת בכיתה ט5, כמוני, היא היתה מסיימת את לימודיה בתיכון ברנר, ואז מתגייסת לצבא כמו רוב בנות הכיתה. זה היה מהלך החיים השיגרתי של בוגרות תיכון חילוניות באותה תקופה.

באותן שנים הושמע הרבה ברדיו שיר חדש שנקרא "הכל בגלל מסמר קטן". נעמי שמר חיברה את הלחן ואת המילים (רק מאוחר יותר נודע לי שזהו למעשה תרגום של שיר ילדים אנגלי). להקת פיקוד צפון הופיעה לראשונה עם השיר הזה, והסולן היה לוליק לוי. זה היה להיט גדול שביצעו אותו מאוחר יותר גם אריק לביא וזמרים בולטים אחרים. סיפורו של השיר הוא כזה: מסמר קטן נפל לפתע מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר, ללא המסמר נפלה הפרסה עצמה, והסוס התחיל לצלוע על רגלו הימנית. חץ אוייב פגע בו אז, והרוכב נפל מגב הסוס. האוייב אז הסתער, הקרב הסתיים בתבוסה, והעיר נפלה בידי האוייב. כך, בגלל מסמר קטן – נפלה העיר. האירוע ששינה את חייה של נירה היה אפילו פעוט יותר מן הסיפור על המסמר הקטן ששינה את תוצאות הקרב: נירה למדה בכיתה ט3 ולא בכיתה ט5 כמוני.

ההורים של נירה המשיכו לגור בשיכון פג'ה עירוני במשך שנים רבות. את נירה עצמה פגשתי כמה פעמים נוספות. פעם אחת כאשר ביקרתי בבית בו התגוררה עם בעלה בחיפה, ופעמיים-שלוש כאשר הגיעה לבקר בשיכון שלנו, שגם אני כבר לא גרתי בו באופן קבוע. לאחר שאביה נפטר, כך נודע לי הרבה יותר מאוחר, מכרה אימא שלה את הבית, שבמשך השנים נוסף לו "חדר שלישי" באמצעות סגירת מרפסת המטבח, ועברה לגור בחיפה.

נסיה שפרן

המשך הפרק יבוא

אהוד: דברייך אינם מדוייקים. בפתח-תקווה כבר היתה קיימת, משנות ה-20, מלפני קרוב למאה שנים – גימנסיה פרטית, "גימנסיה אחד העם" ברחוב סלומון, שאותה יסדו שלום שטרייט וברוך גורדון, ובה למדה אימי דורה-דבורה ליפסקי, ולמדו בה בין השאר תלמידים כמו חנוך ברטוב, עמנואל זמיר, רות צרפתי, אסתר שטרייט-וורצל, יהושע קנז, ותבדל"א תקוה וינשטוק ויפה ברלוביץ. ולי היה הכבוד להיות מגורש מהגימנסיה הזו עקב קטטה עם מורה.

* * *

נעמן כהן

פרימה בלרינה אסולוטה

ראשת ממשלת פינלנד, סאנה מרין בת ה-36 ספגה ביקורת: סרטון שלה רוקדת במסיבה ביתית דלף לרשת. מבקריה טוענים כי היא מבלה יותר מדי, להגנתה אמרה שהמסיבה היתה עם אלכוהול, אבל למיטב ידיעתה ללא סמים:

https://www.ynet.co.il/news/article/r1d9y3s09

מסתבר שלא רק בפינלנד מנהיגות יודעות להרים, גם בארץ (ללא אלכוהול וסמים) הפליאה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון בת ה-66 בריקודה:

https://twitter.com/zehavagalon/status/1560350080342818816?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

יודעי דבר בתחום המחול אומרים שאלמלי היגרה גולדה זלטה שניפיצקי באופן בלתי חוקי מווילנה לארץ והתנחלה באופן בלתי חוקי במלבס ע"ח הערבים (להגדרתם) – היתה זוכה בקריירה שאינה נופלת מזו של הרקדנית היהודייה-ליטאית המפורסמת, מיה מיכאלובנה פליסצקיה שהיתה "פרימה בלרינה אסולוטה" של הבולשוי. זכתה בפרס לנין, בתואר "אמן העם" (1959) וכן בתואר "גיבור העמל הסוציאליסטי".

איזה בזבוז של כישרון, איזה פספוס של קריירה מופלאה.

בית אבי ואימי

מעניין לקרא על ה"קינדער שטובע" של איימן עאדל עודה האחמדי, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). עאדל ופאטמה עודה, תושבי חיפה, הם הוריו של יו"ר המשותפת (בשנאת ישראל), מהח"כים החשובים והמשפיעים היום. והם כותבים את משנתם הפוליטית האנטי-ישראלית הקיצונית ברשתות.

שני ההורים מעריצים את נאצר, כמו עודה עצמו. והאם, פאטמה, מפרסמת דברי תמיכה במחבלים ורוצחי יהודים. פאטמה עודה מהללת ומשבחת מחבלים פלסטינים פעם אחר פעם. למשל הטקסטים שכתבה לדלאל מוגרבי, מי שעלה בידה לרצוח 35 ישראלים בפיגוע הטרור בכביש החוף, דברים המלאים הערצה למחבלת. "שלא תשכח מלבנו," כותבת אימו של עודה.

מחבל נוסף שעודה מקדישה לו דברי הערצה של ממש הוא אחמד ג'ראר, המחבל שרצח את הרב רזיאל שבח ז"ל. מהטקסט שכתבה על הרוצח משתמע שהוא שאהיד שמסר את נפשו למען החיים.

יחיא עייאש, המהנדס שפירק את רחובות ישראל בשנות ה-90 בפיגועי תופת. עודה מבקשת לציין את יום מותו. "כל הארץ יחיא עייאש," מכריזה התמונה שפרסמה.

סדקי אלמקת. המרגל הסורי, שישב בכלא עשרות שנים על פעילות טרור, בגידה וריגול למען סוריה. שחרורו מהכלא מרגש את פאטמה עודה. "גיבור הגולן," כותבת עודה על מי שפעל כסוכן סורי של בשאר אסד.

כאן צוהלת גברת עודה על שוטרי מג"ב שותתי דם לאחר שהוכו בהפגנה בחיפה:

https://twitter.com/IshayFridman/status/1559581380799086599

הדבר המדהים הוא שהעדה האחמדית עליה נמנה עודה נחשבת לכופרת באיסלם שאינה זכאית אפילו לחוקי ההשפלה של "בני החסות" להם זכאים היהודים הנוצרים והשומרונים, ולכן קיומה אינו לגיטימי. בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (היום 13 מיליון קמ"ר) גם לא בעזה וביו"ש, בכל ארצות ערב. לא תמצא מסגד אחמדי, אלא רק תחת "הכיבוש היהודי" בחיפה.

https://twitter.com/naaman_c/status/1559893078634283008

התערבות פלשתינאית בבחירות בישראל

ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג', מקורבו של אבא של מאזן, נפגש עם ראשי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) עודה, טיבי ואבו שחאדה בחשאי ברמאללה בניסיון להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל. המטרה העיקרית של הרשות היא למנוע מנתניהו 61 מנדטים.

https://twitter.com/mmagadli/status/1560677681557307392?t=EQY36CFln2BeTgw9KQSrug&s=03)

הנציג הפלסטיני הציע לאיימן עודה, אחמד טיבי וסאמי אבו שחאדה לצרף מחדש את רע"ם למשותפת כדי למנוע מנתניהו 61 מנדטים. פרג' (האיש החזק של אבא של מאזן) נפגש עם ראשי המשותפת בשתי פגישות נפרדות: הראשונה עם איימן עודה ואחמד טיבי והשנייה עם עודה וסאמי אבו שחאדה. פרג' הציע לראשי המשותפת לצרף מחדש את רע"ם למשותפת כדי להעלות את אחוז ההצבעה בחברה הערבית ולמנוע מנתניהו 61 מנדטים להקמת ממשלה בראשותו. הוא אף הציע את שירותיו לתיווך עם רע"ם במידת הצורך. בליכוד מסרו בתגובה: "הפרסום על התערבות אפשרית של הרשות הפלסטינית בבחירות בישראל כדי למנוע מראש הממשלה לשעבר נתניהו להיבחר – היא פיגוע מדיני לכל דבר עם היבטים פליליים. הליכוד מתכוון לפנות לשירות הביטחון הכללי ולמשטרת ישראל ולדרוש מהם בדיקה מקיפה על התפתחות חמורה זאת ועל המעורבים בה."

https://www.mako.co.il/news-politics/2022_q3/Article-e09e15b6717b281026.htm?sCh=31750a2610f26110&pId=173113802?utm_source=Twitter&utm_medium=NewsChannelPost&partne=rNewsChannelTwitter

כלומר, אם יצליח יאיר למפל-לפיד להיבחר לראשות הממשלה עליו לדעת למי עליו לשמור את נאמנותו.

חבר הקואליציה, יו''ר רע''מ, ח''כ עבאס – משבח את יאסר ערפאת ואחמד יאסין, על מאבקם נגד ''האויב הציוני''

בכנס שנערך ברמאללה בשנת 2016, שמטרתו אחדות בין כל חלקי העם הפלסטיני (חמאסניקים, פתחאוים, קומוניסטים וכו') – נגד היהודים, קרא ראש "האחים המוסלמים" –חמאס", רע"ם, מחמוד עבאס – ל"אחדות העם הפלסטיני" ושיבח את יאסר ערפאת, ואת אחמד איסמאיל חסן יאסין, מנהיג חמאס, במאבק נגד "האויב הציוני".

https://twitter.com/Ahikam20/status/1560399422244151298?t=zResPUHLAIQxzYYMxg4amQ&s=19

דומה שרק בישראל יכול פוליטיקאי מהקואליציה להזדהות עם אויבי המדינה. מכירים עוד דוגמה היסטורית כזו? אנא ספרו.

התקבל לפסטיבל טורונטו: סרט שמחליף את דגל ישראל

 בדגל סייקס (פלסטין)

היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, פיראס חורי (כומר בערבית), יליד עילבון שזכה ב"פרויקט Y" ב-2003, ירד מהארץ לתוניסיה בעקבות דוגמת המופת של עזמי בשארה. בתוניסיה הוא בשם "הדגל" עובד על סרט שעלילתו מלווה חמישה תלמידי תיכון ערבים-ישראלים שמתכננים מבצע להחלפת דגל ישראל בדגל סייקס (פלסטין) כביטוי למורשתם הלאומית.

(הדגל שעוצב ע"י מרק סייקס מסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, כאשר יש לזכור כי כל השטחים הכבושים ע"י הערבים היום 13 מיליון קמ"ר היו נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים – בני עדתו של פיראס חורי).

הסרט, שמוגדר כדרמת התבגרות, יוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו הקרוב על פי תיאור העלילה באתר הרשמי של הפסטיבל הקנדי, "הדגל" עוסק בקשיי הזהות של חמישה בני נוער פלסטינים בתוך מדינת ישראל. גיבור הסרט תאמר, מעדיף להתרחק מפעילות פוליטית אך מתקשה להשלים עם זכר דודו שנכלא על ידי שירותי הביטחון. כשתלמידה חדשה בשם מאיסה מגיעה לבית הספר, הוא נמשך אליה ומבקש לרצות אותה ואת תשוקתה למחאה פוליטית ומפתח תודעה לאומית משלו. כשהיא מגבשת את "מבצע דגל", הוא מצטרף אליה ביחד עם חבריו. מטרת המבצע המיועד ליום העצמאות היא החלפת דגל ישראל המתנופף בחצר בית הספר בדגל סייקס (פלסטין). צעד שנועד לבטא את טראומת הנכבה שלהם ומשפחותיהם.

הסרט "הדגל" נוצר כאמור על ידי חורי מחוץ לגבולות ישראל והמימון לו מגיע ממקורות חיצוניים בעולם הערבי. לפסטיבל טורונטו הוא מגיע כהפקה פלסטינית המשותפת לתוניסיה, ערב הסעודית, קטאר וצרפת. בדרמה שדוברת ערבית ועברית מככבים מחמוד בכרי, סאלח בכרי, (ממשפחת המחבלים מבענה), סירין חאס, ומוחמד קרקי, והפיקו אותו מרי פייר מסייה וקלייר גדיאה הצרפתים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=756613&forum=scoops1

נאחל לפיראס חורי (הכומר) שישמש דוגמה ומופת לירידה מהארץ של כל היוונים-נוצרים הדומים לו, אלו שהסתערבו בכפייה עקב הכיבוש הערבי ועדיין נאבקים עבורו. בקרוב לא יישארו כמותם בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. תוניסיה ארצו החדשה של חורי כבר ריקה לחלוטין מערבים-נוצרים.

שלום ולא להתראות לכל אורזי המזוודות המאיימים

מגיש הטלוויזיה לשעבר, גיא מרוז, צייץ בחשבון הטוויטר שלו כי אם יו"ר עוצמה יהודית, איתמר חאנן-בן-גביר, יכהן כשר בממשלה, הבאה הוא יעזוב את הארץ. הנה ההודעה: אם בן גביר יהיה שר במדינת ישראל אני לא אחיה בה יותר, יום טוב," כתב מרוז.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=756387&forum=scoops1

אז שבענו מאורזי מזוודות המאיימים שיעזבו את הארץ. מלאה שלוסברג-רבין ז"ל, דרך שרה האן-נתניהו, ועד גיא מרוז. לכל המאיימים לכו! שלום שלום ולא להתראות.

נ.ב. מעניין לאן יירד מרוז? ואם גם שם ימשיך ויטיף נגד חיסוני קורונה?

מהו הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה המודרנית?

במהלך מסיבת עיתונאים בברלין לצידו של אולף שולץ קנצלר גרמניה, נשאל ההיסטוריון ד"ר מחמוד עבאס-אבא של מאזן על ידי עיתונאי גרמני אם הוא מוכן להתנצל על טבח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972, שבוצע על ידי ארגון "ספטמבר השחור" הפלשתיני?

ההיסטוריון, ד"ר מחמוד עבאס-אבא של מאזן, סירב להתנצל ואמר שישראל עשתה 50 שואות לערבים. אולף שולץ אפילו לא ענה לו.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/12943582

לאור הביקורת שספג אמר למחרת אבא של מאזן: "השואה הוא הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה המודרנית".

משיעור היסטוריה לשיעור חשבון

בבתי הספר הערביים ברשות הפלישתית

תרגילי החשבון המקובלים בבתי הספר הערביים ברשות הפלישתית עוסקים בחישוב מספר השהידים רוצחי היהודים.

https://www.ynet.co.il/news/article/bjtm2wznc

והנה תרגיל חישוב בשיעור מתמטיקה ערבית: אם ההיסטוריון ד"ר אבא של מאזן טוען שהשואה היא הפשע הנתעב ביותר בהיסטוריה המודרנית, ומה שעשו היהודים לערבים הוא 50 שואות, בכמה גדולים 50 השואות לערבים מהשואה היחידה ליהודים?

שאפּו לעיתונאים הגרמנים

הבוז לעיתונאים הישראליים

שאפו לעיתונאים הגרמנים שהעזו ושאלו את אבא של מאזן את השאלה המתבקשת האם הוא מתנצל על טבח הספורטאים הישראלים במינכן, שאלה שאף עיתונאי ישראלי חנפן לא העז לשאול אותו בעשרות הראיונות החנפניים שערכו איתו. נראה האם יקום עיתונאי ישראלי אמיץ שישאל את אבא של מאזן את השאלות הבאות:

1. האם אתה רואה בדברי מוחמד המובאים ע"י מחמוד חוסיין המופתי של אש"פ, שמונה אישית על ידיך, לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים גזענות שאתה מגנה, או מופת מוסרי?

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

2. האם אתה חוזר בך מהגדרתך הגזענית שהיהודים "טמאים" ו"מטמאים"?

3. האם אתה מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה?

האם יקום עיתונאי ישראלי אמיץ כזה?

אבא של מאזן מפיץ רעל ואירופה מממנת

הצביעות בשיאים חדשים. זה בהחלט יפה שהקנצלר הגרמני כועס על דבריו המתועבים של אבו מאזן, אבל גרמניה של הקנצלר, והאיחוד האירופי, מממנים לימודי תועבה של הרשות הפלסטינית. האתוס שמגמד את השואה מנפח את הנכבה ומטפח את שנאת היהודים – הוא פועל-יוצא של החינוך הפלסטיני, ומי מממן? בעיקר האיחוד האירופי עם סכומי עתק וגם גרמניה עם שלושים מיליון דולר בשנה שעברה.

https://twitter.com/BDYemini/status/1560149094752043008?t=aqjij3EATWGRCbx1lmyvNA&s=03)

היסטוריונים נגד אבא של מאזן:

גם השוואה של צה"ל לנאצים היא הכחשת שואה

חוקרים ישראלים: למרות שאבא של מאזן לא ניסה לערער על עצם התרחשות השואה – דבריו נחשבים ל"הכחשה רכה." "זה הרבה יותר מסוכן ומוביל לעוד אנטישמיות."

פרופ׳ דינה קוסטרינסקי-קיטרון-פורת, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ויועצת אקדמית של "יד ושם", הסבירה כי אמנם הכחשת שואה זה ניסיון לומר שהשואה לא היתה ולא נבראה, אך לעיקרון הבסיסי הזה "יש פנים רבות," כלשונה. אבא של מאזן למעשה לא הכחיש את התרחשות השואה, אלא השווה אותה למעשיו של צה"ל כלפי הפלסטינים.

"אבא של מאזן יודע שהיתה שואה ומכיר בה, אבל הוא טוען שצה"ל עושה פעולות כמו בשואה – וזו השוואה שנכנסת תחת ההגדרה של הכחשת שואה רכה. זו אנטישמיות להשוות את צה"ל לנאצים."

לדבריה הכחשת שואה רכה היא מסוכנת יותר מזו הגסה: "הכחשת שואה גסה היתה מנת חלקם של קומץ אנשים שהיו להם הרבה מאוד נספחים ואוהדים. אך בהכחשת שואה רכה אנחנו מדברים על קהלים נרחבים ועל תחושה כללית שנתנו יותר מדי מקום ליהודים ולשואה שלהם. זה הלך רוח כללי, וזה הרבה יותר מסוכן כי זה מוביל לעוד אנטישמיות. זה מצייר אותנו בתור תאבי בצע שכל הזמן רוצים פיצויים וכמובן גורם לפקפוק בהצדקת המדינה היהודית."

פרופסור אוריה שביט, ראש המרכז לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביב, אמר כי ישנם שני סוגים של מכחישי שואה: "סוג אחד זה לטעון שהשואה לא היתה בכלל, או שהיתה הרבה פחות משמעותית מאיך שהיהודים מתארים אותה, וסוג שני זה לטעון שהיתה שואה ומי שאחראים לה זה הציונים שיזמו אותה או היו שותפים לה כדי לשרת את המפעל הציוני.

"במקרה של אבו מאזן, זה כמו להשוות תאונת דרכים לשואה. הוא משתמש ברלטיביזציה, כלומר להפוך את השואה למשהו יחסי. הוא לא מכחיש את השואה, אבל הוא מבטל את המשמעות והייחודיות ההיסטורית. זה דרגה אחרת וסוג אחר של הכחשת שואה."

שביט הדגיש כי "אבא של מאזן לא אמר שגרמנים לא רצחו יהודים, אבל בפועל, האם מישהו שפוי טוען שישראל רצחה במודע פלסטינים והיתה לה תוכנית להשמיד את האומה הפלסטינית? אין אחד שפוי שיגיד את זה. במשמעות המסר של אבו מאזן, זוהי הכחשת שואה."

https://www.ynet.co.il/news/article/bkr8yu50c#autoplay

זו הטעות הישראלית הגדולה. עם הערבים צריכים לדבר לא על שואת יהודי אירופה אלא על שואת יהודי ערב, חיסול הישוב היהודי בערב ע"י מוחמד, ועל הניסיון שלהם לממש אותה מחדש.

עדית זילברטל-זרטל מכחישה שואה

בדומה לד"ר אבא של מאזן, גם האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, ד"ר עידית זילברטל-זרטל עורכת השוואה בין חיילי צה"ל שביצעו את הטבח בפר קאסם לבין החיילים הנאצים שביצעו את השמדת היהודים.

(עדית זילברטל-זרטל, "פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן", "אל-ארצ'י", 18.8.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-18/ty-article-opinion/.premium/00000182-b0fc-d8c0-a79f-f1ff966c0000

בלי להתייחס לתוכן ההשוואה, עצם ההשוואה שעושה זילברטל-זרטל בין השניים היא כבר בגדר של הכחשת שואה.

הייתי כלבתו של שולץ

הסטאלאג המפורסם והנורא ביותר שיצא במדינת ישראל נקרא בשם: "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת מוניק קורנו.

הספר יצא לאור בשנת 1962, והוביל למשפט פלילי נגד המוציא לאור. המשטרה פשטה על בית הדפוס וכל עותקי הספר הוחרמו והושמדו, למעט 4 עותקים בלבד שנמצאים כיום בידי אספנים.

https://staleg.co.il/shultz1/

https://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2110.htm

כשם שהעלימו את הספר הזה כך גם יש להעלים את דברי אבא של מאזן לשולץ.

האם אבא של מאזן שולט בחמאס ובג'יהאד האיסלמי?

אמירותיו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבא של מאזן, אשר טען כי "ישראל ביצעה בפלסטינים 50 שואות" בזמן שנאם לצידו של הקנצלר הגרמני אולף שולץ, הובילה ביקורת על שר הביטחון בנימין גנץ אשר הזמין אותו בעבר לביקור בביתו בראש העין. "מכחיש שואה ברלין שותה קפה בראש העין."

התשובה של גנץ למבקרים: "מי שלא שולח חיילים לקרב, ומי שאין לו אחריות לחיי אזרחי ישראל ולחיילי צה"ל – טוב יעשה אם לא יטיף על פגישות שמנעו ומונעות את המלחמה הבאה ומביאות ליציבות בשטח ולחופש פעולה מדיני".

https://m.maariv.co.il/news/politics/Article-939470

זה קצת מוזר. האם הפגישה עם אבא של מאזן מונעת מלחמה? הרי חיילי צה"ל האמיצים מגינים על חייו של אבא של מאזן, בלעדי צה"ל הוא היה נזרק מהגגות של רמאללה, ועוד לא הזכרנו שגנץ מממן אותו בהלוואה נדיבה.

מי צריך לממן את הפיצוי למשפחות חללי טבח הספורטאים במינכן?

איום משפחות הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן להחרים את טקס הזיכרון ל-50 שנה לטבח, במידה וממשלת גרמניה לא תגדיל להן את הפיצוי הכספי, מעוררת אי נוחות וסכנה ליפול במלכודת האנטישמית של יהודים תאבי בצע סחטנים.

נכון, לגרמניה יש חלק במחדל שהביא לטבח, ממשלת גרמניה שיחררה את המחבלים שנתפסו ועוד שילמה להם 9 מיליון שקל[?], אבל בכל זאת הגרמנים נלחמו (גם אם ללא הצלחה) במחבלים הערבים, ושוטר גרמני אף שילם בחייו למען הישראלים החטופים. לכן מן הראוי להפעיל את הלחץ לתשלום הפיצויים אל האחראים הממשיים לטבח, ארגון הטרור אש"פ, ולאיש שמימן את הטבח, העומד כיום בראש הרשות הפלישתית, אבא של מאזן.

על אבא של מאזן כמממן הטבח לשלם את הפיצויים, יחד עם הכספים שהוחרמו מקדאפי שהיה לו גם חלק בטבח. על ממשלת ישראל לגבות את תשלום הפיצויים מאש"פ, ולפצות בהם את המשפחות השכולות. למרבה הצער ממשלת ישראל במקום לעשות זאת עוד מלווה כסף לאש"פ למיכה במשפחות המחבלים.

הומוסקסואליות אינה "חרפה" או "דיבה"

לא ברור למה, אבל למעלה מעשור אחרי שנחלץ אהוד בן עזר ל"טהר" את "כבודו" של ברנר מאשמת "הומוסקסואליות" ר"ל "לא עלינו":

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00689.php

הוא עושה זאת שנית, ומפרסם שנית את מאמרו בנושא ("חדשות בן עזר", גיליון  1774).

למרות שתגובתי אז הוגדרה על ידו "טיפשות לא קטנה", אני מביא אותה בשנית:

בשולי המאמר המרתק על ברנר, אהוד בן עזר יוצא לגולל את החרפה שטופלים לדעתו חיים באר, אניטה שפירא, ואחרים, המוצאים ביצירתו ובחייו של הסופר חיים יוסף ברנר נטיות הומוסקסואליות ר"ל. ברצונו להגן על דמותו של ברנר (ממי בדיוק?) קובע בן עזר ש"לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. וברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו". ("חדשות בן עזר", 689).

בעשור השני של המאה ה-21 כדאי לזכור כי הומוסקסואליות איננה פשע, חרפה, או קלון שיש להגן מפניו. הומוסקסואליות איננה בגדר "דיבה". בעשור השני של המאה ה-21 שקלול חייו של ברנר נשמע קצת מגוחך. אם ברנר היה מחזר אחרי אסתר ראב זה היה לגיטימי ואף מכובד, אך אם היה מחזר אחרי לואידור שומו שמיים! זה מוקצה! זכותו של ברנר היתה להתאהב בלואידור וזה לא פוגע כהוא זה בדמותו, או ביצירתו הספרותית.

למזלו של חצב מן – נינו של ברנר, השתנו העיתים והנה הוא – הנין של ברנר, זכה ב-2004 בתואר גבר השנה של מגזין הקהילה הגאה "הזמן הוורוד" וזמן קצר לאחר מכן היה בצמד המנצח של תוכנית הריאליטי "סוף הדרך". נינו של ברנר זכה לחיות בעידן בו הומוסקסואליות אינה חרפה או דיבה, ואדם אינו חייב עוד לחיות בשקר ורשאי לחיות על פי נטייתו.

http://www.tlvstreets.com/165695/%D7%91%D7%A8%D7%A0%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2881831,00.html

[אהוד: איני חוזר בי מאף מילה במאמר הנזכר. כאשר תולים בברנר נטיות שלא היו בו, אפשר גם פדופיליה (הנערה ב"עצבים") כמו גם חיבתו המזוכיסטית להירצח בידי ערבים המובעת בכתביו – זה מוכיח על שטחיות ועל אי הבנת האווירה של התקופה, שבה סופרים צעירים מתייחסים לסופר הבכיר כמו חסידים שמעריצים את רבם (לא הרב מוטי אלון). לכן גם דבריך, המסיקים ממה שקורה היום, ומנינו של ברנר – על מה שהיה לפני יותר ממאה שנים, הם במחילה מכבודך טיפשות לא קטנה].

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00693.php

נעמן: ועל זה אני מוסיף היום תוספת קטנה. נכון בתקופתו של יוסף חיים ברנר הומוסקסואליות נחשבה כתופעה שלילית, מחלת נפש. ד"ר יעקב ישראל דה האן (1881-1924)  שהתפרסם כבר בהולנד מולדתו כסופר הומוסקסואל המתאר את חיי ההומוסקסואלים בספרו "צינורות" שיצא לאור ב- 1904. כתב בארץ ישראל מרובעים:

כל נדרי

אני חוזר מן המחזור,

מחמוד הסייס מחלל בחליל,

דמי גועש, עד בוש אחיל,

אני מחלל ליל העשור!

ספק

השנה מתגנבת בבירת אל

סמוך לכותל המערבי

הערב מה אני מייחל?

קְדוש ישראל או קָדֵש ערבי?

ברצון להכרה שלח דה האן את השירים שלו לחיים נחמן ביאליק. וכתב לו:

"חיים נחמן ביאליק  ירושלים י סיוון תרפ"ד. מתנת זיכרון,

הנני מתכבד לשלוח לכבודו את ספרי החדש המכיל מרובעים שרובם כתבתי בארץ ישראל. בדף 30 למטה ימצא אדוני מרובע אחד תחת השם "ביאליק" שכתבתי בקראי יחד עם מר ז'בוטינסקי אחדים משירי אדוני:

"למקרא דבריך נאדרי השגב והאון

אשר קשים הם לפרקים אך גם רבים

פעם לבי ולב עמי אתי בעוז

גאה הייתי אז משורר יהודי אף אני."

ביאליק לא ענה אבל כתב עליו: "דה האן היה בלי ספק אדם בעל כישרונות גדולים. ההולנדים חשבוהו אפילו למשורר גדול, והיו כועסים על בני ארץ ישראל שגזלו מהם את גדול משורריהם. ואולם ארץ ישראל היתה מחזירה להולנדיה ברצון את המתנה הזאת משום שאדם זה שונא שנאה עזה עד כדי שיגעון את ארץ ישראל החדשה, ועושה כל מה שלאל ידו להזיק לציונות. אומרים שדה האן לא אדם נורמאלי מן הבחינה המינית, ובארץ מתהלכות שמועות לא טובות על חיי המין שלו. אפשר שאלו היו רק השערות שאין להן יסוד, ואולם אין ספק בדבר שדה האן הוא אדם גרוי במובן המיני, וגירוי זה נהפך בקרבו לציין רשעות מרה שהתבטאה בצורת מלחמה תאוותנית בארץ ישראל החדשה."

שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון  העיר שהוא אישית "מכיר את החבר הערבי של דה האן, ימח שמו, היינו אשתו, פוי שטן..."

דה האן הוצא להורג ע"י ההגנה בירושלים בהוראת יצחק שמשלביץ-בן צבי והמתנקש היה אברהם זילברג-תהומי לימים מייסד האצ"ל שירד מהארץ. דה האן לא נרצח בגין ההומוסקסואליות שלו, אלא כנציג החרדים שהפך לאויב הציונות ומשת"פ עם הערבים.

והנה למרות יחסו השלילי של ביאליק להומוסקסואליות, בדומה לברנר מצאו פרשנים גם עדות להומוסקסואליות של ביאליק עצמו. המבקר אריאל הירשפלד בהמשך למיכאל גלוזמן, מציע לקרוא ב"מישור התשוקה ההומוסקסואלית" את שירו המפורסם של ביאליק "ביום קיץ, יום חום", תוך קביעה נחרצת שהשיר כולו איננו אלא "אתר של ארוס", כזה "האוצר בתוכו את האח הנעים' ואת הדובר יחדיו, ועימם את הסוד ואת הריגשה הגואה." הירשפלד, רואה את השורות: "לי יש גן, ובגן / תחת אוג כבד צל / - - - שם ניחבא,  ננוח, אח נעים" כשורות ארוטיות מובהקות, הנשענות על "גן נעול, אחותי כלה," כששיאו הארוטי-הומואי של השיר בעיניו הוא במילים  המתארות את "האינטימיות והעוררות המינית ההולכות וגוברות עד שהן מגיעות לשיאן בהופעת ה'רז' - - -  "שיופיע לשנינו מקרן הפז", ואילו "המחבא הלז" באותו רצף חרוזים איננו אלא "הצבעה אל האיזור המוצנע, השתוק, של המיניות. זהו התמרור המורה על חדירה אל אזור הטאבו." בטח תמרור בצורת פאלוס.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART2/230/441.html

("שב עליי והתחמם – הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו־ביוגרפיה", מאת מנחם פרי, הספרייה החדשה, 2017)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/2017-01-26/ty-article/.premium/0000017f-db17-db5a-a57f-db7f2f3c0000

הגדיל לעשות גל אוחובסקי בפרשנות לשיר הנדנדה של ביאליק. בניגוד לשמואל ליכטמאכר-אבנרי שרואה בשיר הנדנדה של ביאליק "פזמון מלחמה בהדתה":

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2018-12-18/ty-article/0000017f-f2e6-df98-a5ff-f3efaa940000

 גל אוחובסקי פירש את שיר הנדנדה כשיר הומו-ארוטי המסמל יחסי מין הומוסקסואליים:

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שערי הפירוש לא ננעלו.

ודוק: אני לא בא לקבוע כאן אם ברנר לואידור, או ביאליק היו המוסקסואלים במעשה, או לטנטיים במחשבה בלבד, אין לי מושג, אני רק אומר שבמאה העשרים ואחת זה לא משנה ולא פוגע כלל בגדולתם או ביצירתם. לכן זה פתטי לנסות להציל את "כבודם" מדימויים שכאלה.

נעמן כהן

אהוד: בדבריך אתה מחזק את מי שהחליטו, מטעמי סנסציה ספרותית ומחקרית – שברנר לא אהב נשים. הביקורת שלי כלל אינה על נטייה כזו, ובוודאי שלא מזווית הראייה של תקופתנו, יותר ממאה שנים מאוחר יותר – אלא על הניסיון הנואל להדביק לברנר דברים שכלל לא היו קשורים בחייו ובאישיותו – המצאות של הטופלים עליו מהרהורי ליבם התאב פרסומת, כאילו ברנר וגנסין הם גיבורי הסיפור "ינטל בחור ישיבה".

אגב, אורי ברנר, בנו, היה בדיוק בדעתי בנושא. זאת אמר לי בשיחה עימו.

לכן דבריך עדיין הם "טיפשות לא קטנה" – כאילו אני מנסה "לטהר" את שמו של ברנר. לא. אני פשוט לא סובל שטופלים עליו שקרים. למשל, תאר לך שאיזה שוטה מדופלם יגלה לנו שברנר היה גנב או בועל קטינות או רועה זונות או רופא חולים – ויסביר מחדש את אישיותו לאור ה"מימצאים" האלה! ואתה תשתוק על כך לא מפני שכל אלה הם שקרים והזויות על ברנר – אלא מפני שהיום, הם כשלעצמם, כבר לא בושה גדולה?!

וא-פרופו חזרות, שאתה טוען נגדי – מתי תחדל אתה לחזור על כך שאתה מחפש ערבי שאינו רואה בדברי מוחמד על היהודים גזענות? לא נמאס?

* * *

יונתן גורל

מעמדו של המורה

מן המפורסמות הוא שריבוי מורות – מפרנסות שניות, רומז למעמדו של המקצוע מחד גיסא ומאידך גיסא, השינויים בחברה והיעדר מוטיבציה לעזור, לטפח וה"מדידה" של מעמד וחשיבות על פי קריטריונים כספיים-כלכליים מביאים רבים "להתרחק" מהמקצוע. כך, שעמדת האוצר, תודעתית ופסיכולוגית יש לה שורשים רבים.

אני מורה של כל הרמות, מחטיבת ביניים ועד ולאוניברסיטה העברית, ראיתי בהוראה ייעוד המקדם אזרחים בחייהם ובחברה כולה. במשפחה ציפו שאלמד "משפטים" ואהיה עורך דין כאחי, שהיה היועץ המשפטי של האוניברסיטה העברית, ובתור שכזה הביא כבוד למשפחה. גם הרציתי מטעם הממשלה, העירייה, ההסתדרות בכל אתר ואתר בירושלים ומחוצה לה, אבל כמורה ב"חטיבת ביניים" הרגשתי זלזול.

"המלמד" בעיירה היהודית  נחשב לתלמיד חכם, אבל בדרך כלל התפרנס בקושי ובהתאם לכך מעמדו, לא פעם נצרך להיות סמוך על שולחנם של אחרים.

וגם למשרד החינוך יש יד וחלק במעמדו של המורה וזה מתבטא בחיבור "תוכניות לימוד". בפיחות מתמשך של מעמד מקצועות חיוניים כמו ספרות, היסטוריה ותנ"ך. ברמת הפקוח. בבחירת מנהלים ומפקחים. ובעיקר, בהתאמתו הנמשכת לקו הפוליטי-מפלגתי של השר והממשלה המכהנת.

נכון, שהשכר חשוב במשיכת כוחות הוראה ובהעלאת הרמה, אבל היחס החברתי והממסדי למקצוע לא פחות חשוב.

וההערה ביחס למנטליות החברתית ולמוסכמות המקובלות – בחברה חומרנית צינית, חסרת ערכים כמעט, החומר ורמת ההכנסה הם הם הקובעים, כלומר מורה שרואה בעבודתו שליחות נדון ללעג ולנדנוד ראש "שכך עלתה לו". כשהתנדבתי ללמד בקיבוץ דפנה בחטיבה העליונה, אי שם בשנים – גמרו והסכימו שאני "מקרה אבוד שאין לו תקנה" ויחס דומה קיבלתי כשלימדתי ילדים ערבים בחטיבת ביניים במזרח ירושלים.

ההוראה בערה וגם זכיתי למשוב של אחיות, שוטרים, פקידים, מורים ועוד – שחלק מהם, אמנם קטן בהתאם לנסיבות, בחר בתפקידי הוראה והדרכה לחייו המקצועיים והאישיים.

זו לו הגזמה לומר ש"החינוך" קובע את מהות החברה, ההתנהגות והערכים אם במעט, אם יותר, תלוי במקום, בזמן, באנשים ובנסיבות.

יונתן גורל

אהוד: התשלום ההוגן, הגבוה, הריאלי, הנדרש למשכורות המורים – לא בא לבסס את יוקרת המקצוע אלא פשוט לאפשר להם להתקיים בתנאי הוראה קשים! ואם מדובר למשל במורה מתחילה, שהיא כבר אם לילדים, המשכורת "השנייה" הזו אינה מספיקה אפילו לעוזרת, למטפלת, למעון, לגנון של הילד!

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ג

בתו של חדידו

"כמה עולה להפיל?" הירהרה בצאתה מבית-הקפה של אבו-סנין.

שלמה אמר: "יא קטנטונת, למה לך לבזבז את כל אחרי-הצוהריים בחוץ?"

"תִקנה לי גלידה?" קראה באי-סבלנות.

"מה אַת מרוגזת? ראית את האישה של ניסים לוי, וכבר אצלך הבטן מתהפכת? יותר טוב תחשבי עליי. אַת רואה שאצלו כבר אין לך הרבה סיכויים. מספיק להביט על האישה שלו כדי לדעת שרק טובה עשה לך כשהכניס אותך לעניינים. מה אַת שווה לעומתה? אַת חושבת שהוא יוותר עליה בשבילך?"

"סתוֹם את הפה שלך."

"רוצה גלידה?"

"…"

"תגידי, מרגיזה שכמוך. אני צריך לנחש מה שהולך על הלב שלך?"

"טוב."

ניגשו לקיוסק והזמין מנה. כשהוציא את הארנק לשלם הרכינה ראשה מעט לפנים והסתכלה בתוכו בחטף. הרגיש בכך וסגר בדפיקה את הארנק והחזירוֹ לכיסו וירק בכעס על הרצפה.

"קחי. אַת באה?"

"עזוֹב! אני לא מרגישה טוב היום."

"מתגעגעת לניסים לוי? הוא איננו. הוא עכשיו גונב בוודאי כסף בשבילך במחצבה."

"שתוֹק!"

תפס בידה וכיוון אותה לרחוב שאליו רצה להגיע.

"לאן אתה לוקח אותי?"

"למקום טוב, אַל תדאגי."

"אמרתי לך, אני לא יכולה. אני חולה."

ניסתה להשתמט מידיו ולא יכלה. הניח אותה לפתע, ירדה בתנופה מן המדרכה אל הכביש ועמדה.

"לאן תלכי לבד?" שאל אותה, "מה אַת חושבת, שאני חיה? תבואי איתי ואדאג לך."

"לאן תלך לבד? לחזור לקפה? – אי-אפשר כל עוד ההיא יושבת שם. לנסוע הביתה? – כבר שבועיים שלא היתה. ואל ניסים אינה יכולה לבוא ככה סתם." הביטה רגע אל שלמה, הירהרה וחזרה למדרכה.

"אַת רואה? צריך לדעת להיות טובים אחד עם השני."

הלכו בשתיקה, עברו כמה רחובות. ילדים חזרו מבית-הספר, רבו, צחקו, רצו. ילדות מבית-ספר תיכון עברו על פניה, בתלבושת אחידה, כה דומות זו לזו. בנות כמה הן? בנות שש-עשרה, שבע-עשרה. יכלו להיות חברותיה. היא יכלה ללמד אותן, והן היו נהיות מומחיות. חה-חה-חה, היה נעשה להן חם בבטן, במקום המורים שעומדים להן על הראש. מה הן יודעות? ניסים לוי לא השכיב אותן על הרצפה, ושלמה לא לוקח אותן עכשיו בשביל למשש להן את הבשר עד שיכאב. "אתן רוצות לשחק איתי?" רצתה לשאול, "אני לא רוצה לשחק עוד עם הבחורים. מעולם לא היו לי חברות. בבית-הספר כולן שנאו אותי, ואבא היה מגרש כל מי שהיתה באה אליי הביתה. אני רוצה חברות…"

הכניס אותה לחדר-מדרגות אפל, בבית ישן. צבע הקירות מתקלף, וריח של בצל מטוגן ממלא את המקום.

"לאן אתה לוקח אותי?"

"יש כאן חדר של חבר. תנוחי."

"אני לא רוצה."

"מה אַת רוצה?"

תפס בידה ונעץ ציפורניו בזרועה. כמעט צעקה מכאב. בייחוד דקרה אותה ציפורן הזרת שהיתה ארוכה ומחודדת כסכין.

"עזוֹב!"

הִרפה ממנה ועלתה בעצמה. "חכי!" הוציא מפתח ותקע אותו במנעול.

המפתח לא התאים. זיעה עלתה במצחו. עמדה והביטה בו, נפחדת. גופו רעד שעה שהתכופף והוא האדים כולו. "כמו חיה," חשבה.

"מה אתך?"

הניח את המפתח תקוע במנעול, נִפנה אליה, תפס בה ודחף עצמו בכוח אליה. "החזיקי אותי, החזיקי אותי – " גימגם ונשך בתחתית צווארה, בשקע הכתף. תיבת שעוני-החשמל לחצה על עורפה והכאיבה לה.

"עזוֹב אותי!" קראה, משתנקת מחמת ריח הזיעה, החולצה המלוכלכת ובית-השחי. "אני, אני רוצה ל – "

"מה אַת רוצה?" דיבר לתוך שערותיה, "לאן אַת רוצה שאני אלך? שאלך אל החברים שלי? אלוהים עשה אותך בשביל שתהיי טובה."

"עזוֹב אותי. יכולים לבוא פה אנשים. משוגע!"

התחמקה ממנו, ניגשה לדלת, סובבה פעם ופעמיים את המפתח ונכנסה פנימה. הדירה היתה קטנה, מלאה ארגזים ישנים, בגדים ישנים, אבק, ספרי-כיס על הרצפה, משקופי-עץ ערומים ודלתות בלתי-צבועות. החזיקה בבטנה ורצה אל החלון. פתחה תריס והוציאה ראשה החוצה. שמעה את צעדיו, בא אחריה ותפס בה.

"עזוֹב, עזוֹב אותי. אני רוצה להקיא."

נבהל ממנה והלך למיטבח הקטן. שמעה את קול הברז, הקיאה בינתיים כלפי חצר קטנה ועזובה. מזל שאין איש בסביבה. חזר והביא לה כוס מים.

"הוקל לך? שתי."

שתתה.

"סליחה."

"אין דבר. אני לא כועסת עליך, תודה."

"אַת משגעת אותי. אַת יודעת שאַת משגעת אותי. אני מצטער שהתנהגתי איתך כך."

"לא נורא, אתה לא אשם. הכול בא ממני."

"אני לא מבין. מה יש לך?"

"שום דבר, תשכח."

פרשׂ לה כיסוי דהוי על מיטה בלתי-מסודרת, החביא במגירה פיז'אמה של גבר, דחף גרביים מלוכלכים לתוך הארון ושׂם כר בפינה.

"בבקשה, תנוחי קצת, תשכבי."

חלצה סנדליה ושכבה על המיטה.

"אולי אַת רוצה שאביא לך משהו? שאלך לרופא?"

"לא, תודה."

ישב על המיטה והביט בה – שׂערה מפוזר על הכר, חצאיתה השחורה התרוממה מעט וגילתה את ברכיה. "למה אַת מרגישה לא טוב?" הירהר, "אני כל-כך רוצה אותך. אף פעם לא היית אצלי. סוף-סוף הבאתי אותך לחדר, לבד." נשמה במהירות, חולצתה עלתה וירדה. הביט בה וטעם של תפוח לפני נגיסתו עלה בפיו. נגע קלוֹת באחת משוֹקיה, שתקה ותלתה עיניה בתקרה, הוסיף ללטפה בין רגליה.

"כבר טוב לך?" שאל.

לא ענתה.

הניח ראשו על ברכיה והחל מנשקה. "איפה אני? כבר טוב לך?" חשבה. שמעה אותו מדבר, לוחש, מבטיח, מתחנן. "למה לך ניסים לוי? אני אקח אותך, יש לי עבודה במסגרייה. אַת לא צריכה ללכת עם כולם. אני רוצה שתהיי שלי, שלי, רק שלי." בינתיים עלה עליה ולחץ בכל גופו, ושוב הזיע ונשם. "תגמור כבר," לחשה לעצמה, "אני לא יכולה יותר." חיכתה, תפסה בו, משכה אותו אליה. "תגמור כבר." אחר-כך הסמיק והחל נאנח ולוחש אליה: "תיכף, תיכף, חכי לי – " הרגישה שהוא מגשש לידה ומתאמץ. ריחמה עליו, סילקה את ידיו ממנה ועזרה לו. טיפות זיעה ירדו עליה, ושוב נאנח. לבסוף נרגע. התבוננה בו, לקחה את ראשו בידיה וליטפה את שערותיו.

"סליחה," אמר, "אני מצטער. רציתי שיהיה לך טוב ממני. היה?"

קשה היה להכיר בו את הבחור היהיר מן הקפה, עם דיבוריו החצופים, תנועותיו, ועיניו הערמומיות.

"היה לך טוב? אוֹי – "

נוכח שאולי השתטה בשאלתו, ושוב אמר: "תסלחי לי, אַת בטח מומחית יותר גדולה ממני. תסלחי לי שאני שואל."

"מה אתה מדבר?"

היה כה נרגש, וגאה, ומאושר. ונישק אותה שוב ושוב. "האם היתה זו פעם ראשונה לו?" חשבה. אולי העמיד פנים, וכאשר נישאר עימה איבד את כל ביטחונו.

נשמעה שריקת הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "אַת אוהבת לנסוע?" שאל אותה.

"תלוי במה," אמרה.

"ברכבת, באווירון, באונייה. טסת פעם?"

"לא. ואתה?"

"גם כן לא. אני בסדר?"

"לְמה הוא מתכוון?" חשבה. נזכרה בחשדהּ הקודם. "כן, אתה בסדר גמור," ענתה לו, "אתה נפלא."

"אני כל-כך שמח לשמוע ממך."

הרכבת שרקה שנית. עתה ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים.

"תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – "

שתקה.

"אַת לא רוצה להבטיח? אני אעשה הכול למענך. אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה. יותר לא אשב שם לפני-הצוהריים."

"בן כמה אתה?"

"שבע-עשרה, גדול ממך בשנה. זה בסדר. אנחנו לא נסַפּר לאף אחד ונתחתן. אַת מבטיחה?"

לא ענתה, רק הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה.

"אה," אמר, "אַת לא אוהבת אותי. בטח יש לך גברים אחרים, יותר טובים ממני."

פניו היו מלאים אכזבה, כילד קטן ונזוף, כילד שגזלו ממנו צעצוע יקר והוא קרוב לבכי.

ליטפה שוב את שערותיו, לחצה את ראשו בכל כוחה בין ידיה.

"אַת מבטיחה שלא תשובי לשם, לעולם, לעולם?"

הרכבת עברה קרוב מאוד. ניתן לשמוע את קול הגלגלים על פני המסילה. תַק. תַק-תַק-תַק.

"תגידי, כן?"

"כן."

"לעולם?"

"לעולם. אבל עכשיו תיתן לי ללכת."

"לאן? כבר – "

"הביתה, אל אבא שלי."

"אַת תיסעי לכפר?"

"כן."

"יופי, יופי. תחשבי עליי?"

"כן, אני אחשוב כל הזמן עליך."

"גם אני עלייך. אני כבר היום אחפש עבודה."

הרכבת נעלמה, אולי כבר הגיעה לתחנה. אין דבר, אחריה יש רכבות אחרות, ופסים ארוכים. ארוכים.

"אני מצטער."

"למה?"

"אַת יודעת, זה אצלי כמעט… ואולי הייתי צריך להיזהר. החברים אומרים ש… אַת מבינה?"

ובכן, צדקה. עכשיו אפשר להבין את התנהגותו. "אוֹי, אַת כבר מומחית גדולה. מכניסה אחרים בסוד. היינו צריכים להיזהר, טיפשון. אין כבר מה לפחד. אין מה לדאוג, בכלל – " הירהרה.

"אני, אני לא יכולתי להתאפק."

"אין דבר, אַל תפחד. שום דבר לא יקרה."

קמה, ישבה על שפת המיטה והביטה אליו באלכסון.

"אַת בטוחה?" שאל והקיף אותה בידו ופניו קרובים אליה.

"כן." לוּ ידע כמה היא בטוחה. "אלוהים, שמוֹר על הנער הטוב הזה, אם הייתי מכירה אותו לפני שנה, אולי היה הכול אחרת," חשבה.

"ואַת לא תחזרי יותר לניסים לוי?"

"לא."

"ו – "

"מה?"

"מוּתר לספר לחברים שאנחנו – "

"לא, לא. תחכה עוד קצת."

"טוב, אני מבין," אמר וחייך אליה כממתיק-סוד.

"מה אתה מבין?" חשבה. "נשק אותי," אמרה.

תפס ונישק את פניה, מצחה, שׂערהּ.

"עוד?"

"עוד."

הִרפה ממנה, והיה שקט גדול בחדר. שמש של אחר-הצוהריים חדרה פנימה, האירה את הקיר, המיטה. איפה הרכבת? שוב לא שומעים אותה. קמה, קם ועמד לידה. ניגש אל החלון וכיפתר בבושה את מכנסיו. בחדר-האמבטיה סידרה את בגדיה הפרועים.

אחר-כך עמדו בחדר-הכניסה הקטן, ליד הדלת.

"אלווה אותך."

"לא, לא צריך."

"בכל זאת, אצא איתך."

"לא, תישאר פה. אני לא אוהב אותך, אם לא תעשה מה שאוֹמַר," חייכה.

משהו כאילו הפריע לו והוא התבונן בה. "אַת צריכה אולי כסף?" התפרץ בגסות ובבושה, והסמיק. נזכר שהכול משלמים לה. אבל הפעם? ובכל-זאת, אולי? סתם חסר לה כסף להגיע לכפר. הרי הם –

"לא, לא צריך. באמת, תודה."

"אבל אני יש לי, ואני לא רוצה שתחשבי שאני קמצן," הסתבך בלשונו, גימגם והסמיק כפליים.

"אין דבר," אמרה, "תשמור לך את זה למזכרת ממני."

"אני לא מבין?"

"לא צריך שתבין, מוֹתק," תפסה את ראשו בידיה ונשקה על מצחו. "אַל תכעס עליי, טוב? תגיד שאתה מבטיח שלא תכעס עליי לעולם."

"טוב, אבל אני לא מבין."

עמדה בחוץ, והוא – ליד הדלת הפתוחה, בתוך הדירה.

"לא צריך שתבין. תגיד עוד פעם שאתה אוהב אותי."

"אני אוהב אותך."

"חה-חה-חה," נשקה אותו, עוד פעם אחת היא נשקה אותו, "שלום."

"למה אַת בוכה? לא הכאבתי לך?"

"לא, חה-חה-חה. שלום! תגיד שלום, ילד רע שכמוך."

"שלום."

היא ירדה במדרגות והצחוק שלה ממלא את הבית. ועיניה אדומות, אדומות ודומעות. רץ אל המעקה וקרא כלפיה:

"להתראות!"

אך היא לא שמעה. ראה רק רגע את שׂערהּ. מיהר אל החלון וראה שהיא עוברת בפינה. קרא אליה ונופף בידו. נפנתה ונופפה אף היא ונעלמה בסיבוב.

"היא אוהבת אותי," אמר לעצמו, "היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי…" והחל לזמזם שיר מאחד הסרטים שראה באחרונה, ולהשיב את הסדר הקודם בחדר ויותר ממנו. החבר ודאי יופתע למצוא, בשובו, חדר כה נקי.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקירי, לפעמים לשנינו יש אותו כיוון מחשבה. תראה מה אני כתבתי לאגודת הסופרים בעקבות ההצעה 'הגאונית' שלהם.

פוצ'ו

לכבוד צביקה ניר 

יו''ר אגודת הסופרות והסופרים העבריות והעבריים

שלום רב,

קיבלתי היום את ההזמנה לאספה השנתית של אגודת הסופרות והסופרים העבריים והעבריות  במדינת ישראל ודבר ראשון שעשיתי היה להסתכל על התאריך.

לתדהמתי הרבה ראיתי שכתוב 15 לאוגוסט 22. שפשפתי את עיניי שוב ושוב ולא טעיתי. זה היה 15 לאוגוסט ולא אחד לאפריל.

שאלה: האמנם האגודה שלנו נפלה על הראש?  האמנם היא החליטה שיש לסרבל את השפה העברית במילים מיותרות שרק גורמות לבלבול ראש?

 ואם אכן כך, למה שרק אגודת הסופרות והסופרים תהיה נושאת  את דגל טמטום השפה.  למה לפגוע בכבוד ההמנון הלאומי שלנו וכשאנו עומדים דום ושרים אותו,

למה לא נשיר נפש יהודי ויהודייה הומייה? למה לקפח את היהודיות?

ולמה לא לתקן את אלתרמן בשירו על מגש הכסף, למה לא לסיים אותו ב – אנחנו מגש הכסף אשר לך ניתנה מדינת היהודיות והיהודים?

בהזדמנות זאת  כדאי אולי גם לתקן את מגילת העצמאות כי בן גוריון בטח יבין שהוא טעה והיה צריך לכתוב שבארץ ישראל קמה מדינת היהודים והיהודיות ולא רק היהודים.

וכשהילדים שלנו יגדלו  למה לשלוח אותם לגן ילדים ולא לגן ילדות וילדים? וכשהם ילכו לבית הספר ויפריעו בשיעור, למה שהמורה לא תצעק עליהם ותגיד "לכו לחדר המורות והמורים!"?

ולמה שיהיו לנו רק בתי חולים? ומה עם החולות? מהיום ואילך יש לכתוב על השלטים: בית חולות וחולים,  בית משוגעות ומשוגעים. בית זונות וזונים. לא. זונות לא. שיהיה רק בית זונים. שהפמיניסטיות ושרת התחבורה תוכלנה להגיד שהן נותנות את הכבוד גם לגברים.

בקיצור צביקה, אנא  אל תנסו לשנות את סדרי העולם שלא לצורך, ואם סופרות האגודה ירימו קול זעקה וקריאה למרד, אני נכנע מראש ומעדיף שיקראו לנו אגודת הסופרות – ובלבד שלא תקום ותתחולל בינינו מלחמת אחים ואחיות.

בהצלחה באספה!

פוצ'ו

* אהוד: וזה מה שאני כתבתי בגיליון הקודם:

האם אין גבול לטימטום? האם הטיפשות של שרת התחבורה הבורה מירבה מיכאלה עילגת הלשון העברית פולשת גם לאגודת הסופרים העברים?

הזמנה לאספה כללית שנתית

של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל 

האספה תתקיים ביום ד', 31.08.22 ד' אלול תשפ"ב, בשעה 18:00

באולם טשרניחובסקי בבית הסופר 

רחוב אליעזר קפלן 6 תל-אביב

על סדר היום: 

שינוי שם האגודה, בהתאם לשמות החלופיים המוצעים:

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אגודת הסופרות והסופרים בישראל 

אגודת הסופרות והסופרים במדינת ישראל

אהוד: ולמה לא?

אגודת הסופרים העבריות בישראל

סליחה, ביאליק, שהטמטום משתלט על האגודה שיסדת!

אנחנו, בכל מה שנכתוב, לעולם לא נשנה את השם המקורי, הנכון גם דקדוקית.

* אהוד היקר, זיוה שמיר משווה את "פונדק הרוחות" של אלתרמן ל"פאוסט" של גיתה ול"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של גרונימן, אבל לדעתי, הכי השפיע על אלתרמן בעניין האישה הנאמנה והאישה הקלה הוא "פר גינט" של איבסן.

ארנה גולן היא הרבה יותר יסודית ממני ברצנזיות שלה – הפעם כתבה על ספרם של הרצל ובלפור חקק שעניינו האהבה לירושלים. בכל זאת, אודה לך אם תסכים לפרסם גם את הרשימה שלי על ספרם.

 אין דומה לך באשר לשליטה בנושא אסתר ראב, חייה ויצירתה, ובעקבות כך גם בנושאים "הנוגעים בה" – לואידור וברנר.

אתה מתלונן בצדק על כך שנורית גוברין מתעלמת מההשקעה הרבה שלך בכתביך על ברנר. לי אין זכויות רבות כמו שלך – אבל גם אני חש נפגע מההתעלמות שלה מכתביי. אני קראתי את כל הכרך הזה של נורית גוברין, וכתבתי רשימה שהתפרסמה בגיליון האחרון של "האומה".

שלך,

משה גרנות

* קוראת נאמנה: ...ובהזדמנות זו רציתי להגיד לך שנסחפתי לקריאה דווקא של המאמר שלך על לואידור ויחסיו, שהיו או לא היו, עם "המשוררת הצעירה" מפתח תקווה. וזאת, למרות שהמאמר משופע בפרטים. פתאום קמו לי כולם כחיים והייתי מוכרחה לראות ולקרוא, ולואידור נראה לי יפה אבל גם... מוזר. בקיצור – מאמר חשוב לדעתי.

הפתיע אותי גם אורי הייטנר ביחסו הרציני לצביקה פיק כמו גם  בניתוח השיר על מות אב ואלול שהוא הרי של נתן יונתן. זה היה קטע לזכותו, לא כל שכן שהתפרסם שפיק היה ימני אבל התייאש כי גם נפגע...

בקיצור  העיתון מלא וגדוש ביידע ובדעות וזוהי מעלתו.

* אהוד: כיצד ייתכן שמדינה עשירה כמו ישראל, שיש לה הכנסות עתק מקידוחי הגז בים התיכון, ועודף הכנסות ממיסים, והיא מממנת ציבור גדול של פרזיטים בישיבות, ומממנת באמצעות הביטוח הלאומי משפחות פוליגמיות-למעשה עם עשרות ילדים לכל אב בנגב – איך מדינה עשירה כזו חושבת שבחור או בחורה צעירים, רווקים או נשואים, יוכלו להתחיל ללמד במערכת החינוך במשכורת ברוטו של 9,500 שקל בחודש ברוטו? הרי במקרים לא מעטים זה כמעט לא מספיק אפילו לשכר-דירה, בצד ההוצאות למחייה – וזאת כאשר לאנשים צעירים אלה אין עדיין, בדרך-כלל, דירה משלהם! – המשכורת ההתחלתית צריכה להיות לפחות כפולה ברוטו, 19,000 שקל, אם רוצים בכלל שיהיו לנו מורים!

הצעת האוצר להכניס את מרכיב המצויינות לשכר המורים היא מסמר נוסף בקבורת החינוך בישראל. כל ניסיון למדוד "מצויינות" יהיה פתח לשחיתות, להלשנות, ולהרעלת היחסים בין המורים, שחלקם אולי יפריז במתן ציונים גבוהים לתלמידים כדי להוכיח את "מצויינותו"!

* "דאריה דוגינה, בתו של אלכסנדר דוגין – פילוסוף פוליטי בעל השפעה על הקרמלין – נהרגה הלילה (ראשון, 21.8) בפיצוץ המכונית שבה נסעה, ושבה היה אמור לנסוע גם אביה, כך אישרה הבוקר מוסקבה באופן רשמי". ["הארץ" באינטרנט, 21.8].

האם החלה לפעול ברוסיה מחתרת נגד המשטר של פוטין ונגד המלחמה באוקראינה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל