פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1776

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באב תשפ"ב. 25.8.2022.

עם הצרופות: 1. הנכד עדי ברחבה של תיאטרון הבימה. 2. סבתא עדינה בר-אל והנכד עדי בחצר הבית בניר-ישראל. 3. הזמנה לסרט שמלווה את תקופת חייו של אלי עמיר ואגב כך מספר גם על ההיסטוריה שלנו כאן. 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 9. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. על העיוורון. על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים". חלק שני. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏24.8.22. // מנחם רהט: איילת המסכלת. // זולות כמו הפולניות. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יעקב רוב: לא קיים עם פלסטיני – עמדת פתיחה לכל הסדר אפשרי. // בן-ציון יהושע: זיכרונותיו של תלמיד בתלמוד תורה. // עדינה בר-אל: אני וסבתא בצוותא. // רון גרא: עוֹבֵר אֹרַח. // אהוד בן עזר: עמוס אילון. // יונתן גורל: שני שירים. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 11. תיכון בְּרֶנֶר [המשך]. // אהוד בן עזר: רָפיק. // נעמן כהן: גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מתרפקת על העבר. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ד. אסון (הפרק הגנוז במהדורת 1963). // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

9.

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וּמַבִּיטָה סְבִיבִי

וַאֲנִי לֹא מוֹצֵאת אַף אֶחָד בָּרָמָה שֶׁלִּי

מַה לַּעֲשׂוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת

שֶׁאֲנִי חֲכָמָה כָּזֹאת –

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

אַחֲרֵי שֶׁיְּיַשְׁרוּ לִי אֶת הָאַף –

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

על העיוורון

על צמד בלדות-הבַּלָּהָה שחיבר אלתרמן

    בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים"*

חלק שני *

את כל דברי זולתו על "שיר מאור עיניים" הפך אפוא מירון להֶפקר שכל הרוצה יכול לבוא ולעשות בו כבתוך שלו. לדבריו נעלם השיר "לגמרי" [כך!], עד שהוא, מירון, גאל אותו מן השכחה. ואולם, בעת שבָּהּ ביקש מירון לשכוח ולהשכיח את  כל מה שנכתב על שיר זה לפניו, כדי שיוכל לצאת ולהכריז "עַד שַׁקַּמְתִּי", הוא שכח להוסיף לדיון זה את העיקר, והעיקר כרוך בהבנת כותרת "שיר מאור עיניים", שהעניק אלתרמן לצמד בלדות הבַּלָּהָה שלפנינו. את הצירוף הזה הבין מירון הבנה חלקית, שלא לומר לקויה, כפי שניכּר מן הדברים שכּתב עליו:

"מחול החתונה מתואר כאן כ'יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם' (צירוף מוזר, ש'מאור העיניים' הנזכר בו מסמן לא את עצם יכולת הראייה אלא את הארת העיניים או את 'האור שבעיניים', ליכטיק אין די אויגן, הניצת במחוללים ובסובבים אותם). לצידו צועדת בעיניים עצומות הדמות השנייה שבחבורה, שהיא לפי שעה צדדית לחלוטין, דמות של צל. זו דמותו המכווצת של כנר סומא המנסר על גבי כינורו בעת שהזקן אדום הזקן מלהיב את קהל המחותנים, ובכך הוא תורם את חלקו הצנוע ל"מאור העיניים" הזר כל כך לסמיותו" [ההדגשה אינה במקור].

מדברים אלה ניכּר שמירון החמיץ את המשמעות הכפולה של "מְאוֹר עֵינַיִם" (שהוא גם שם נרדף למאור פנים משמח וגם שם נרדף לעיוורון כמו החתונה המתוארת בשיר וכמו הכותרת "שמחת עניים" המורכבת מניגודים). הצירוף הזֶאוּגמטי-למראה "יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם" אכן נראה צירוף מוזר, כדבריו,  כי זה טיבה של הפיגורה הקרויה בשם "זֶאוּגמה", המשובצת תכופות  בשירי אלתרמן, ולה תפקיד מרכזי ביצירת הרושם העמום והמוזר של שירים מודרניסטיים אלה.¹⁴  ואולם, אלתרמן השתמש בצירוף "מְאוֹר עֵינַיִם" בכפל-לשון – הן במשמעות הליטֶרלית "הפשוטה" והישירה, הן בלשון סגי-נהור – ובכך העמיד כדרכו שיר דואלי, שתִּעתע כנראה בפרשניו.

באתר האקדמיה ללשון העברית ניתן לראות שהצירוף המקראי "מְאוֹר עֵינַיִם"  (משלי ט"ו, ל') בא במקורו "במשמעות של 'הצהלת פנים': 'מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב' (משלי ט"ו, ל'), אלא שמלשון חכמים ואילך הוא מקובל יותר במשמעות של  'כושר הראייה': 'כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו' (משנה נגעים ב', ג')", ובלשון סגי-נהור הוא משמש כּינוי לעיוור: "ומאור עיניים הוא" (חגיגה ה' ע"ב).¹⁵  משמע, הזקֵן והכנר הסומא שרים  שיר "יָשָׁן וּמְאוֹר-עֵינַיִם" – שיר ישָׁן ועיוור – ובהוראה זו הצירוף מאבד את אופיו החידתי, והופך לצירוף שקוף ומובן לגמרי (ועל כן דברי מירון בדבר "מאור העיניים", הזָר [כביכול] כל כך לסמיותו של הכנר, מעידים על אי-הבנת הנקרא).

אלתרמן המביא ב"שיר מאור עיניים" מפי העיוור את  תולדותיו של עם ישראל ("כִּי הַשּׁוֹט גִּלְגְּלַנִי [...]  בְּלִי אֶרְאֶה בְּאָפְלִי בְּיַד מִי הוּא") מבכה בשיר זה את עיוורונם של היהודים שהלכו בחושך כסומים, לא הבינו את המתרחש  ולא ניחשו את הצפוי להם. הם התעלמו מן האותות  גם כאשר השוט הונף מעליהם, וזאת בעקבות דברי ביאליק על העם החירש והיבֵשׁ בשיר הזעם והתוכחה שלו "אכן חציר העם": "הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט" (אלתרמן ציטט את השורה  הביאליקאית הזו, ככתבה וכלשונה, בפתח יצירתו המאוחרת "המסכה האחרונה").

אלתרמן כתב דברים דומים גם בטורו "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל" שכבר הוזכר קודם. כאן קונן אלתרמן על הפסקת "הניגון" היהודי" ("אַךְ אִלֵּם הַכִּנּוֹר. לֹא נִגּוּן הוּא רוֹעֵף / יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד") ועל פגמי הסימאון  והחירשות של  יהודי הגולה  שהתקשו לזהות את הסכנה ולפענח את האותות גם כשהם כבר היו חקוקים על  הקיר ועל קירות הלב  ("עֵת נִגְּנוּ כִּנּוֹרֶיהָ בְּתוֹךְ הַלֹּעַ. / הִיא עַל לֵב גִּבּוֹרֶיהָ הִכְּתָה בְּאֶגְרוֹף. / אֲבָל אִישׁ לֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ").

לפני שנים אחדות עסקתי בטור חשוב זה, במאמרי "מנחם מנדל בגלגולו האלתרמני" ("גג", גיל'  39, 2016), ובין השאר כתבתי על משחק-המילים "כחלחל" – "חכלילי"  שבשיר "מכתב של מנחם מנדל לרעייתו שיינה שיינדל":

משחק מילים זה [...]  קשור לתגובתו הראשונה הראשונה של אלתרמן על השואה שהיתה תגובה אינטואיטיבית, שנתפרסמה בינואר 1940, לפני שהחלו להגיע הידיעות המוסמכות על גורל היהודים בגרמניה ובאירופה כולה.

בכתב-העת "מחברות לספרות"  פירסם אז אלתרמן את הבלדה הגוֹתית המבעיתה  "שיר מאור עיניים" (כשם חיבורו של ר' עזריה מן האדומים), [...]  אִזכּוּרוֹ של הזקָן החכלילי בסמיכות לשביס הכחול של האישה היהודייה מטשטש באמצעות הדמיון הפונֶטי את ההבדלים בין שני שמות-הצבעים והופך אותם לאיכות אחת, כמקובל בשירת אלתרמן.

שם חיבורו של עזריה מן האדומים  הנרמז מכותרת שירו של אלתרמן  "שיר מאור עיניים" לא  הגיע אפוא לעיניו של דן מירון, שלא הפך את כל גרגירי האבק שבערֵמה שנצטברה, רק את אלה שבספרים. אילו הגיעו  אליו מבעוד מועד הדברים אודות הקשר לחיבורו של עזריה מן האדומים, ייתכן שהיה מגלה את  הטעם העיקרי לשימושו של אלתרמן  במילות הכותרת "מאור עיניים".

במקביל לפרֵדתו מאברהם שלונסקי ומלאה גולדברג,  שצידדו בברית-המועצות,  חָבַר אלתרמן כידוע לישראל זמורה, בעל "מחברות לספרות" – ההוצאה וכתב-העת שלה.  במעבר מ"טורים" ל"מחברות לספרות" התחיל המשורר להתקרב לספרות העברית העתיקה, בת ימי-הביניים והרינסנס, שאותה הוציא זמורה בהוצאת הספרים שלו. בהשתמשו בקנייני הרוח, מורשת הגולה,  הפגין בשקט, אך בגאון, התנגדות נחרצת להמלצתו של יונתן רטוש (אך גם  של דוד בן-גוריון), לפסוח על לשון חז"ל ועל אוצרות התרבות של הגולה בעת תחייתה של הלשון העברית וחידוש פניו של העם. הוויכוח הזה על האֶתוס של המדינה שבדרך התנהל במקביל למוראות השואה הראשונים שעליהם הצביע עוזי שביט בספרו "שירה מול טוטליטריות" (2003), שבּוֹ כלול, בין השאר, דיון ב"שיר מאור עיניים".      

התקרבותו של אלתרמן לחטיבות הספרות העברית שקדמו לספרות ההשכלה ו"דור התחייה" ניכּרה, בין השאר בשילובה של שירת ימי-הביניים ב"שמחת עניים",¹⁶ בשיר על "מחברות עמנואל" בסִדרה "שירי נוכחים", באִזכּוּרן של הספר "אריה נוהם" ב"דף של מיכאל", באזכור "לישרים תהילה" של  רמח"ל באחד משירי "עיר היונה", באִזכּוּר חיבורו של עזריה מן האדומים ב"שיר מאור עיניים", בהקדשת שיר ל"מחברות עמנואל" במחזור "שירי נוכחים", ועוד ועוד.  כך הצדיע לסופרי ישראל שהעבירו את הגחלת מדור לדור וכך ביכה את קנייני התרבות של הגולה שאבדו עוד לפני שחיבר את טורו המפורסם "מכתב של מנחם-מנדל לרעייתו שיינה-שיינדל."

מעניין גם לגַלות בהקשר זה כי ב-1943, בעיצומם של ימי השואה, עיצב אלתרמן ביצירתו "האפרוח העשירי" את דמותו של גוזל אומלל שנזקק לעזרת אביו,  או לעזרת אביו שבשמיים, כדי לצאת אל אוויר העולם ואל אורו. בריחוק מקום עומדת "בַּת הַדּוֹד אָדוֹן-עֲזַרְיָה", שכלל אינה חשה במצוקה ו"שָׁרָה מוּל הָאַסְפַּקְלַרְיָה" (האם הכוונה לחיים הנורמליים שחיו תושבי ארץ-ישראל בעת היכתב שיר-הילדים הזה  המשקף את המצב היהודי הנואש  באירופה בשנת 1943?).

השם התאופורי "עזריה", כשמו של בעל החיבור "מאור עיניים", שימש אפוא את אלתרמן יותר מפעם אחת באותם ימים אפלים שבהם השתולל הזעם הטבטוני וגבה מחיר מקורבנותיו שרבים מהם ישבו וחיכו לשווא לעזרה שתבוא אליהם ממרומים.

ב-1940 רמז אלתרמן רמז בצמד הבלדות שלפנינו לספר "מאור עיניים" (1574) מאת עזריה מן האדומים, כי ספר זה הוא לאמִתו של דבר הספר ה"משכילי" הראשון, שעודד את בני העם לשבת דרך-קבע באירופה ולהתערות בה כאזרחים. עזריה מן האדומים, איש הרינסנס האיטלקי ובן דורם של שייקספיר ושל סרוונטס, פתח את  התהליך, שקיבל במאה התשע-עשרה – כשלוש-מאות שנה לאחר צאת ספרו –  את ביטויו המלא ביותר בסיסמה הנודעת של  י"ל  גורדון בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ."

אנשי תנועת ההשכלה גילו עניין רב בספרו של עזריה מן האדומים, והוציאוהו בחמש מהדורות שונות (!), כי מצאו קִרבה לא מבוטלת בין הגותו להגותם. המשכיל יום-טוב ליפמן צונץ, אבי "תנועת חָכמת ישראל",  פרסם ב"כרם חמד" ביוגרפיה עברית של רבי עזריה מן האדומים, והציג את ספרו "מאור עיניים" כסנונית המבשרת של חקר היהדות המודרני.

אלתרמן, לעומת זאת, ראה באידֵאולוגיה המשכילית, שעודדה את העם להתערות באירופה, את מקור הרעה – שורש פורה רוש ולענה – וניבא שגם אחרי השואה יהיו יהודים  לא מעטים שיחזרו לאירופה וישאפו לראות בה את ביתם.

אכן, גם פרוגנוזה נבואית מעוררת השתאות כלולה בטורו של אלתרמן על איגרתו של מנחם-מנדל בנוסחו המלא, כפי שהתפרסם לראשונה בעיתון "דבר". כאן קוראים שני הגיבורים בדואט המנוסח בלשון "אנחנו": "אִם תָּקוּם הָאֻמָּה צְרוֹרוֹתֶיהָ לִצְרוֹר / וְאֶל הֵנָּה לָשׁוּב... לֹא נִתַּן לָגֶשֶׁת! / אָנוּ, אָנוּ נִקְרָא וְנַתְרֶה: לֹא לַחֲזוֹר! / קֶבֶר, קֶבֶר הִיא זֹאת הַיַבֶּשֶׁת."

משמע, אלתרמן לא פטר את היהודים מאשמה למצבם. הוא אף  ניבא שאותם יהודים ששרדו את השואה וזקפו את גוום בארצם הישנה-חדשה, יחליטו יום אחד לשים שוב את תרמילם על שכם ולחזור לאירופה (האם ראה בדמיונו את התהווּתה של הקהילה הישראלית בברלין בדור האחרון? האם ראה בחזון את גורלם המר של היהודים, שנשארו באוקראינה או חזרו אליה לאחר שעלו ארצה ב-1991?

כושרו הנבואי וחזונו מרחיק-הראות  של "נתן הנביא" הן אִפשרוּ לו לא פעם לחזות תהליכים שנים רבות לפני שהתחילו להתהווֹת בפועַל. אל מולם של "התלושים" המכינים לעצמם "כְּלֵי גולה", ניצבים בטורו של אלתרמן מנחם-מנדל ורעייתו שיינה-שיינדל, שכבר שיחקו על במת ההיסטוריה את תפקידם ב"קומדיה" הזאת, המוצגת בכל דור ודור, ויודעים היטב את סופו המר של החיזיון הטרגי של יהודי אירופה, שסיכוניו רבים מסיכוייו, גם בימי הצלחה וזוהר.

בדומה לדיאגנוזה של לאו פינסקר, גם אלתרמן האמין שדמיונם של היהודים לשונאיהם הִגבּיר את השנאה כלפיהם. בשירו "צלמי היהודים" ("עיר היונה") הראה שהעם שנמלט על נפשו "מרודפים שִׁבעים", נשא עִמו לארצו החדשה בְּלִיל של פרצופים, שמהם ניבטים אויביו, רודפיו, מבקשי נפשו ושופכי דמו. בעלי השקפת עולם פשיסטית, כמו אלה שעקרו את יהדות גרמניה ממקום הולדתה על יסוד עקרונותיה המפוקפקים של "תורת הגזע", נבהלו  מן הרעיון הזה, שאִיֵּים על זהותם הנבדלת; דהיינו, שצלמו של "הגזע העליון" וצלמו של היהודי מתלכדים לפעמים לדיוקן אחד, שגבולותיו מטושטשים:

חוֹתַם שִׁבְעִים אֻמּוֹת נָשָׂא הוּא גֵּר

וּמֵרוֹדְפִים שִׁבְעִים הוּא נָס שָׁלוּחַ

וּפְנֵי שִׁבְעִים רוֹדְפָיו שׁוֹפְכֵי דָּמוֹ

הִנֵּה צוֹפוֹת עַכְשָׁו מִתּוֹךְ צַלְמוֹ.

"שיר מאור עיניים" מוכיח כיצד יכול היה אלתרמן ליטול מוטיב מעורר חלחלה מן הפולקלור, שנתגלגל למרבה האירוניה לספרות הילדים, ולהשתמש בו באופן מפתיע ובלתי צפוי. שיר זה שימש פרולוג לחיבור שירי "שמחת עניים" שבהם הראה אלתרמן את הפרדוקסלית האימננטית הטבועה בעולמנו – עולם שבּוֹ הגבולות בין הרוצח לקרבנו, בין הרודף לנמלט, בין החי למת, הם למִצער גבולות חידתיים ומסופקים.

כבר הזכרנו את הדמיון העולה מבין שיטי שיר "מאור עיניים" בין דוד המלך, אדום הזקָן, גדול מלכי ישראל, שאחז בכינור והמשיך לחיות לפי האגדה גם אחרי שנקבר במערה ("דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם"; מסכת ראש השנה כ"ה ע"א), לבין פרידריך ברברוסה, אדום הזקן, קיסר גרמניה וגדול שליטי אירופה בדורו, שנקבר במערה ועתיד לפי האגדה  לקום משנת-הנצח שלו.¹⁷

דמיון זה מוליך אל ההשערה שעלתה לא פעם בדבריהם של היסטוריונים ואנשי-רוח: האנטישמיות היא מחלה חשׂוּכת מרפא, שמקורה בפחד של אומות העולם מפני הדמיון בין הרודף לנרדף. דיאגנוזה כזאת עמדה כאמור בבסיס חיבורו של  יהודה-ליב פינסקר "אוֹטוֹאֶמנציפציה" – ולימים גם בבסיס ספריו ומסותיו של א"ב יהושע, שחששו מפני התערותו של היהודי בארצות המערב לאור הדמיון המפחיד בין הרוצח לקורבנו (א"ב יהושע הרחיק לכת, וכינה את אירופה בכינוי "בית-הקברות הגדול של העם היהודי").

"שיר מאור עיניים" הוא שיר היסטוריוסופי עמוק שאותו חיבר משורר בן שלושים בלבד – שיר שביחד עם ה"טורים" שנכתבו באותה עת הובילוֹ אל חיבורה של  "שמחת עניים" – היצירה השירית הגדולה ביותר שנכתבה על רקע מלחמת העולם השנייה, בספרות העברית ובספרות העולם – לדעת עוזי שביט (אשר בחן לשם קביעה זו את יצירותיהם של ת"ס אליוט, עזרא פאונד, ו-י. אודן ומשוררים גדולים נוספים בני המאה העשרים).

צמד הבלדות שבשיר "מאור עיניים" מבכה את העיוורון הטרגי ש"לאורו" ניתבו יהודי אירופה את גורלם  מימי "מאור עיניים" של עזריה מן האדומים ועד "קוצו של יוד" של יל"ג (הנרמז בשירו של אלתרמן "בטרם יום" מתוך "עיר היונה"). יל"ג פתח את שירו במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? / בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי," מילים שנכתבו בעת שבָּהּ עדיין האמין מחברן שיש בכוחה של תנועת ההשכלה לִמשות את ההולכים בחושך – את העִברים העיוורים –  מדרכם הבוצנית והחשוכה ולשַׁנות את פני המציאוּת היהודית.

 למרבה האירוניה הטרגית, מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית מתברר שיל"ג והמשכילים, שהאמינו בכל לב ביכולתם להביא לעמם את אור שִׁמשה של ההשכלה, היו בעצמם שרויים בחושך ובעיוורון, כי הרעיונות האוּטוֹפּיים שהביאו אִתם גרמו לרבים להאמין באמונה שלֵמה שהיהודי יוכל להתערות כאזרח בארצות אירופה ולראות בה את ביתו עד עולם (המשכילים  שכחו והשכיחו את  הכתובת שעל הקיר – את כל תקדימי העבר שאותתו שאין ליהודי עתיד על אדמתם של  שונאיו, מבקשי נפשו).

"שיר מאור עיניים" הוא שיר על העיוורון שהניח לעם לנהל את חייו בגולה כניגון כינור אחד ארוך וממושך, שהביא עליו – מבלי שהשכילו רועיו ומנהיגיו ללמדו לראות את הנולד – את אסונו הגדול ביותר בכל הדורות.

הערות:

14. הזֶאוּגמה היא פיגורת לשון  שבּהּ נקשרים זה לזה באופן שרירותי  ופסידו-לוגי  מרכיבים שאינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית או הלוגית. את מעמדה של הזֶאוּגמה ביצירת אלתרמן  איתרתי ותיארתי לראשונה בחקר אלתרמן בספרי "עוד חוזר הניגון" (תל-אביב 1989, עמ'  13-14; 99-104). כיום יש בין חוקרי אלתרמן אחדים, שמעולם לא הזכירו את הפיגורה הזו אפילו פעם אחת לפני שזיהיתי אותה כתופעה מרכזית ביצירת אלתרמן,  אך מרגע שהפניתי אליה זרקור הם מרבים להזכירה בכתיבתם על אלתרמן, מבלי שחובת ה"מִזכֶּה האקדמי" (credit) תטריד את מנוחתם.

15. גם הצירוף "סגי נהור" ('רב-אור' בארמית) הוא כידוע כינוי לעיוור (בלשון הפוכה): "רב ששת סגי נהור הוָה" ( ברכות נ"ח ע"א).

16. לוין, ישראל. "קולות מן העבר בהווה: השפעות השירה העברית בימי הביניים על 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן", בתוך: צבי מלאכי (עורך), "שירה וסיפורת", תל-אביב 1977, עמ' 33-66.

17. יש הסבורים שהמילים "דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן" שבפיוט "מעוז צור" מרמזות לקיסר פרידריך ברברוסה, שיזם את מסע הצלב השלישי, וטבע בנהר במזרח תורכיה בדרכו לארץ-ישראל. הקיסר הגרמני הצליח לכבוש בדרכו לארץ את העיר איקוניון (הנרמזת כנראה בשם "צלמון") שהיתה בירתה של מדינת ליקאוניה שבמרכז אסיה הקטנה.

 זיוה שמיר

* חלקו הראשון של מאמר זה פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 1775 מיום 22.8.2022.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו." בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות איתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שנייה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם יילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל?

גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. ייתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החולייה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן," אבל מרצ היתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם," אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול," אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה היתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא היתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא היתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, היתה הצבעת שרי מרצ בעד התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא היתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא היתה "סלון סוציאליסטי". היא לא היתה תנועת מחאה. והיא היתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא היתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא היתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא היתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא היתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעלייה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה היתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה היתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא היתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא היתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. היתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו היתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעימה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תוכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחייה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בליבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"... נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

     * ביד הלשון: ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה."

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה."

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי."

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

איילת המסכלת

בנאמנותה לערכי הימין, סיכלה איילת שקד את המזימות הפרוגרסיביות של 'אמנת איסטנבול', שביסודה אינדוקטרינציה מטורללת שתכליתה הרס יהדותה של המדינה

גילוי נאות: מאז שאיילת שקד הפציעה בזירה הפוליטית, בשנת 2012, ונבחרה לראשונה לכנסת ה-19, ב-2013, ברשימת הבית היהודי (משותפת עם האיחוד הלאומי), קיבלה איילת שקד את קולי.  נחישותה בתחומי עם ישראל וארץ ישראל, לא היו מוטלים בספק, לטעמי.

הגילוי הנאות הזה מחייב כעת להצהיר קבל עם, שלראשונה מאז בחירות 2013, לא תקבל איילת שקד את קולי. לא מפני שלא מילאה שליחותה נאמנה בכל הכנסות והממשלות בהן כיהנה. בוודאי ובוודאי לא אמנע קולי ממנה מפני שהציבה ברשימת 'הרוח הציונית' אישי ימין אטרקטיביים: אמיתי פורת (לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי ובנו של הרב חנן פורת ז"ל), והח"כים יועז הנדל וצביקה האוזר שכבר הוכיחו נאמנותם לעם היושב בציון ולתפיסה הלאומית הבריאה והלא מתלהמת.

ישאל השואל: אם כל כך טוב, אז מה רע? שאלה טובה, ללא ספק. אבל בצידה באה גם תשובה טובה: איילת שקד, שעל פי אישיותה וכל הסימנים הנילווים תנווט בלעדית את ספינת  'הרוח הציונית' (אם תצלח את רף אחוז החסימה, שפעם אחת כבר לא צלחה, יחד עם נפתלי בנט), הזדרזה להודיע מן הרגע הראשון למירוץ, בניסוחים חדים ו/או מעורפלים, ששני עקרונות ינחו אותה: 1. שאיפה כנה לממשלת אחדות, גם בראשות נתניהו, ו-2. בחירות שישיות לא יהיו. נקודה.

לאמור: במקרה שנתניהו יצליח לקושש 59-60 תומכים, אבל עדיין יחסרו לו אצבע או שתיים כדי לחזור לבלפור, תהיה זו איילת שקד שתעניק לו בחדווה את המנדט ה-61. (אגב, אם נתניהו יקושש 61 מנדטים פלוס, היא ממילא תיזרק לכלבים, כמנהגו כלפי מפלגות הציונות הדתית). וכך, בזכותה, ישוב לשלטון האיש שלא חדל מלבזותה ומלהשפילה, ובעט בה ובבוחריה ברגל גסה,  כשהזמין לקואליציה תחילה את השמאל הקיצוני במגמה להותיר בחוץ את הציונות הדתית (שצורפה ברגע האחרון בזכות 'ברית האחים' בנט-לפיד). והדברים יגעים וידועים.  

במילים אחרות: הצבעתָ שקד, הצבעתָ נתניהו. למי שזה מתאים – אהלן וסהלן. זה בסדר. אבל למי שלא, שיחפש לו רשימה שאינה מונחית ע"י הרעיון הבסיסי של קואליציה בכל מחיר, בלי תנאים.

יקצר המצע מלתאר את הישגיה של שקד בפרלמנט ובממשלה, החל מדחיפת שופטים שמרניים,  סולידיים ואנטי פרוגרסיבים, לביהמ"ש העליון ולמערכת המשפט בכלל, דרך רישומם בטאבו של מרחבי הנגב המופקרים על שמה של מדינת ישראל, ועד יוזמתה (עם ח"כ יריב לוין) לחקיקת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. והרשימה עוד ארוכה ומכובדת. אשת חיל.

אבל דווקא פעילות לאומית חשובה שלה עברה תחת הרדאר התקשורתי והציבורי, ואינה מוכרת לציבור. זהו מאבקה הבלתי נלאה לסכל את הצטרפות ישראל ל'אמנת איסטנבול' – אמנה מסוכנת לאופייה היהודי של המדינה. איילת  שקד מילאה את תפקיד  הנער ההולנדי עם האצבע בסכר, שבלמה את יוזמת  השרים  סער, לפיד, גנץ ועוד, להצטרף לחותמי אמנת איסטנבול ההזויה.

המונח אמנת איסטנבול נשמע רגוע, פיוטי משהו, תמים, אבל מאחוריו מסתתר איום גדול, שאותו סיכלה שקד, כמעט בכוחות עצמה! האמנה היא יוזמת הפרוגרסיביות האירופית, ששמה הרשמי הוא  'האמנה למניעת ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה.'

לכאורה, השם הכי תמים בעולם. בפועל מתחייבות המדינות החתומות עליה, לפתוח לרווחה את שעריהן בפני נשים מוכות מכל העולם, ולקלוט בתחומיהן ללא הגבלה פליטים הטוענים כי הם סובלים מרדיפה מטעמי גזע, דת, לאום וכדומה. אילו חתמה ישראל על האמנה, היתה המדינה מוצפת בתוך זמן קצר במאות אלפי 'מדוכאים', אולי מיליונים, שאמורים היו לקבל כאן מקלט, עד כדי טביעה בגלים אינסופיים של מהגרי תועלת.

האמנה המטורללת מחייבת את המדינות לפעול להשגת 'שיוויון דה פקטו' מיגדרי. פירוש הדבר הוא שעל המדינה להתערב למניעת אי שיוויון מגדרי, עד כדי שלילת תקציבים, בכל המוסדות שבתחומה: בתי כנסת ובתי ספר, ישיבות ואולפנות, תנועות נוער וארגוני ספורט וחברה. אילו הצטרפה לאמנת איסטנבול היתה המדינה מחוייבת לבטל את ההפרדה המיגדרית גם בבתי הכנסת, בישיבות, באולפנות ובכל השאר.

האמנה שוללת לחלוטין התנהלות על פי קטגוריות נפרדות של גבר ואישה. כל מקום פתוח לגברים ייפתח גם בפני נשים, ולהיפך, כולל מגרשי הספורט, פעילות הצבא, ואפילו – על דרך האבסורד – גם המלתחות הנפרדות בבריכות השחייה ובחופים.

משרד החינוך, למשל, אמור להפעיל בכל מוסדות החינוך, מן הגן עד האוניברסיטה, תוכניות של אינדוקטרינציה מיגדרית. סיפורים כמו 'חנה'לה ושמלת השבת' ייעלמו, כמו גם סרטים בנוסח 'מלך האריות'. בתפקיד 'אימא של שבת' בגן הילדים ישמש גם ילד ממין זכר, וכמובן גם מי ששמו המקורי הוא מוחמד או עבדאללה. איך כתבה על כך עו"ד צפנת נורדמן, מנכ"לית 'הפורום הליברלי' המתנגד לאמנה, בכתב העת המצויין 'שילוח' (גל' 30, סיוון תשפ"ב)? – "פעוטות שעוד לא נגמלו מטיטולים, ישמשו שפני ניסיונות של תיאוריות רדיקליות, אפילו מבלי שלהוריהם תהיה מילה בעניין."

אז באמת כל הכבוד לך איילת שקד שבלמת את הטירוף הזה. זהו תנאי הכרחי להשגת תמיכת הציבור הדתי לאומי, אבל לטעמנו לא מספיק. 

מנחם רהט

* * *

זולות כמו הפולניות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפני חדר האוכל

בבסיס הטירונים בבית דראס

היינו עומדים בתור

לפני 67 שנים

עם המסטינג תחת הזרוע

ומקבלים חצי ביצה פולנית

לארוחת הבוקר.

עכשיו יש שר חקלאות

שאינו מבין בחקלאות

ושר אוצר

שגם בחקלאות הוא לא מבין

ובקרוב הם ישמידו את הלולים שלנו

ונחזור לקנות ביצים פולניות

זולות

כמו הפולניות

22.8.22

* * *

יעקב רוב

לא קיים עם פלסטיני –

עמדת פתיחה לכל הסדר אפשרי

אני מסכים לחלוטין עם דבריו של יהודה הראל, שיש לו מניות רבות ביישוב רמת הגולן, שם לחמתי במלחמת יום הכיפורים 1973 – בגלל עיוורון של מטכ"ל זחוח. הראל טען, ואני מסכים עימו, שאין עם פלסטיני. בהיעדר גבולות מוסכמים וקביעה דיכוטומית להגדרת העמים, הקהילות האתניות, הכתות, השבטים והדתות במזרח התיכון – אין משמעות למונח התיאורטי "אומה פלסטינית" וגם לא ל"מדינה פלסטינית".

ייתכן כי אנשים יתפשו קביעה זו כגובלת בגזענות ובלאומנות, ובכל זאת לדעתי גולדה מאיר צדקה. גם עזמי בשארה הקיצוני, שברח מישראל, טען בריאיון שאין עם פלסטיני, יש רק עם ערבי – מהאוקיינוס האטלנטי ועד למפרץ הפרסי. לטענתו, כל הגבולות החוצים בין הערבים הם מלאכותיים וזמניים ושורטטו על ידי המשטרים הקולוניאליסטיים.

אפילו ערפאת אמר: "אני לא מדבר על גבולות. האומה שלנו נמצאת מהאוקיינוס האטלנטי ועד הים האדום." לפי טענה זו, האומה של ערפאת גדולה יותר מאירופה.

כששואלים את אסד מהי פלסטין, הוא אומר שהיא בדרום סוריה, כששואלים את חוסיין – מבחינתו היא בירדן. ומכאן הלוגיקה פשוטה: אין עם סורי, אין עם ירדני, אין עם עיראקי, אין עם אלג'ירי, אין עם לבנוני וכדומה. כל הישויות האלה הינן בליל של ישויות ושבטים – כורדים ודרוזים, עלאווים, בדואים, מרונים, מוסלמים שיעים, סונים ועוד.

אז בואו נעשה סדר. הפלסטינים תובעים מדינה בגבולות 1967 ואת שיבת הפליטים למדינת ישראל ואף נאבקים על כך. רובם תובעים את כל שטחיה של ארץ ישראל. לאיש מהערבים לא אכפת שבעבר הרחוק ישבו פה בני ישראל. למען האמת, גם לשאר מדינות העולם לא אכפת. אלא שהעובדות ההיסטוריות מספרות לנו סיפור אחר. אין צורך לחזור עד לתקופה הביזנטית ותקופת החליף עומר – אז רוב תושבי הארץ היו יהודים – נסתפק ב-150 השנים האחרונות. בתקופת הגלות של עם ישראל מארצו נוצר בארץ ואקום, וואקום דרכו להתמלא. בהדרגה התפתח כאן ציבור אתני שמנה כמה מאות אלפים. הם קשרו את עצמם לאדמה וזה לזה, עד שראו עצמם כעם. אך עד תחילת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, 80% מאוכלוסיית ירושלים היו יהודים. אמנם ב-1948, עם פרוץ הלחימה על ארץ ישראל, היו בארץ שני שליש ערבים ושליש יהודים. אבל לא כל הערבים היו בארץ ישראל מקדמת דנא. אם כי יש מי שיטען, כמו בנספח להגדרת האו"ם לפליט, כי כאשר ערבי נמצא בארץ ישראל שנתיים – שנתיים אלה שוות ערך ל"מקדמת דנא".

אזכיר גם את קביעתו הכנה, האמיצה והנחרצת של ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים האמריקני מהמפלגה הרפובליקנית: העם הפלסטיני לא היה קיים בעבר, אינו קיים בהווה ולא יהיה קיים בעתיד, באשר הערב-רב הערבי הנמצא בארץ ישראל אינו עומד בשום קריטריון של עם, דהיינו אין לו היסטוריה משלו המבדילה אותו מערביי המרחב, אין לו טריטוריה היסטורית משלו, אין לו שפה משלו ואין לו תרבות ייחודית משלו. כל מהותו של העניין הפלסטיני היא בהיותו התשליל של העניין הציוני, ומטרתו אך ורק לנגד מבחינה פנימית ולנגח מבחינה חיצונית את העניין הציוני.

הפלסטינים בישראל הם ערבים, ברובם מוסלמים סונים, שהתלכדו סביב התנגדותם להתיישבות הציונית בארץ ישראל ונפגעו מהקמתה של מדינת ישראל ומהמלחמה שהם ניהלו נגד הקמתה. הם נמצאים בשטח שהיה בעבר ברובו בשליטת המנדט הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן, ומפוזרים בין מדינה עצמאית אחת (ירדן), שתי רשויות עצמאיות יריבות (הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון וחמאס בעזה), יישובי פליטים (בסוריה ובלבנון) ומיעוט גדול במדינה עצמאית נוספת (ישראל). הם אינם אומה ואינם עם כמו הירדנים, הסורים, העיראקים והלבנונים.

אז מה צופן העתיד למזרח התיכון? ח'ליפות מוסלמית, שבטים, מיעוטים אתניים, קהילות דתיות? האם סוריה תחולק כמו יוגוסלביה, ועיראק יחד עם לבנון יתחברו עם איראן לקשת שסוגרת על ישראל? ומה עם הכורדים בעיראק, בסוריה ובטורקיה?

וכל זה רק מחוץ לישראל. בתוך ישראל כ-26% מהאוכלוסייה אינם יהודים. אם כך האם ערביי הגליל והמשולש הם פלסטינים, מוסלמים, ישראלים, או פשוט ערבים? כך או כך, ערבים בתוך ישראל – פוטנציאל לבעייה. העתיד יהיה אכזרי ודם רב עוד יישפך בגלל מציאות כאוטית בלתי פתירה. כל הצעת פתרון היא או אשלייה או דמגוגיה או דיסטופיה. כך או כך, אין זכות קיום ואפשרות קיום ל"מדינה" פלסטינית מחולקת לשניים, בהתאם למצב היום בעזה וביהודה ושומרון.

אין עם פלסטיני. ואשר למדינה הפלסטינית, נקודה זו היא הבסיס לכל מו"מ להסדר עתידי. שלא ישכחו מאין הם באו ולאן הם הולכים.

יעקב רוב

* * *

בן-ציון יהושע

זיכרונותיו של תלמיד בתלמוד תורה

לפתיחת שנת הלימודים ב-1 בספטמבר!

המלמד זקן, רגזן ומקל חובלים בידו. תוחב לאף טבק ומזורר אפצ'י עם כל הלב והחדר מתמלא גשם נדבות בריח של טבק הרחה.  אני מביט סביבי בילדים זבי החוטם. ראשיהם הקירחים תקועים בתוך ברט. באפי עלה ריח חריף של שתן מהול בנפיחות של ילדים מפוחדים שדמעות גדולות זולגות מעיניהם. לפי הוראתו של אבא עברתי ביום הראשון ללימודים מילד לילד וחילקתי סוכריות טופי. הילדים שאלו אותי: "מה שמך ילד?" – לבושתי נאלמתי דום. פשוט שכחתי את שמי מתוך מבוכה.

במשך שנה שלימה בכיתה א' למדנו 'אלף קמץ אָה... בית קמץ בָּה' ובקושי יכולנו לחבר הברות למילים או לקרוא תפילה בסידור. השעמום אכל אותי ובכל פעם שנרדמתי מן המוסיקה המונוטונית הזאת חטפתי מכת התעוררות בקצה המקל.

מצבי היה טוב לאין ערוך ממצבם של ילדים אחרים  שלא ידעו לנצור את לשונם. בשנים שלאחר מכן מסכת העונשים היתה קשה יותר וכללה 'פאלאקה'. שני בריונים צעירים ש'נשארו כיתה' ועשו את המלאכה הבזויה של המלמד. הם אחזו ברגליו היחפות של הנידון והמלמד הצליף על כפות הרגליים לא פחות משלוש עשרה מכות כמניין: 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו.'

לחסד זכו ילדים שאביהם היה ירקן או בעל מכולת שהעניק למלמד מדי פעם קילו עגבניות או קילו מלפפונים או כיכר לחם מאתמול. אני לא חטפתי מכות משום שהמלמד פחד מאבי, שהיה מסוגל להיכנס לכיתה ולהניף את המלמד באוויר לנוכח עיני הילדים המפוחדים. יתר על כן, לאבא היה פרצוף בנוסח 'איתי לא מתעסקים' והמורה ברוב חוכמתו לא עורר את הדוב הישן.

ילקוט כמו שלי לא היה ולא יהיה לאף ילד. איזה ילד הולך לבית ספר עם ילקוט עשוי פח? אחי שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה והיה גם הסנדק שלי נודע בשכונה כמתקן פרימוסים מדופלם ומומחה בעל שיעור בעבודות פח. הוא התקין מרזבים, מתקן להנחת חמין לשבת, חנוכייה ופחים לשאיבת מים מן הבור בחצר. כאומן בר סמכא הוא יצר לי ילקוט עשוי פח. ילקוט מבריק מוכסף עם 'וו החיבור' לנעילה. הילדים הביטו בילקוט הפח שלי בקנאה ואני קינאתי בילקוטי העור שלהם.

עד שנותיה הראשונות של המדינה תלמוד תורה עמד מעל השוק ההומה של השכונה. לא אחת התמזגו קולות הרוכלים עם נזיפות המורים ובכי קורע לב של תלמידים מוכים לצד תלמידים שחזרו ושיננו בקולי קולות את משנתם. חלק מן התלמידים היו בני השכונה וכל השאר הגיעו מבתי יתומים שירושלים התברכה בהם. הם בלעו בעיניים כלות את 'ארוחת עשר' שלנו ולא אחת אימצו לעצמם במשיכה  את הכריכים שלנו, שכללו שתי פרוסות עבות של לחם שחור ומעליהן שכבה נדיבה של מרגרינה, סחוג וכדורי פלאפל מהדוכן של מורי יחיא.

באותם ימים היתה יראת כבוד למלמד. יראה וגם כבוד. כשנכנס לכיתה נעמדנו ואמרנו במקהלה: "שלום אדוני." עד מהרה ההמולה בכיתה היתה גדולה: בפעם האלף ואחת התלמידים חזרו ושיננו את תלמודם. יום הלימודים השתרע משעה 8 בבוקר עד שעה 5 בערב. לאחר מכן הלכנו ללמוד גמרא ולהכין שיעורים עד שמונה בערב. בשעות הבוקר למדנו לימודי קודש – תורה, נביאים, משנה, גמרא. בצהריים אכלנו מזון של בית תמחוי בצריף שעמד על הבור בחצר. התפריט והריחות היו קבועים: פרוסת לחם שחור, סלט כרוב, מרק פסוליה ובעונה רבע תפוז. התוצאות של הפסוליה וסלט הכרוב התגלו ביתר שאת בשעות אחר-הצהריים המשמימות שבהם למדנו עברית וחשבון. גם החלונות הפתוחים לא עזרו.

התלמידים ורוב המורים היו בני עדות המזרח, אולם ההנהלה היתה בידי 'אגודת ישראל' בראשותו של הרב משה פרוש, אביו של מנחם פרוש, סבו של מאיר פרוש, סבא רבא של ישראל פרוש, ראש עירית אלעד. מנחם ומאיר פרוש היו חברי מועצת העיר ירושלים ולאחר מכן חברי כנסת.  ביקורו של משה פרוש בכיתות מדי ראש חודש היה מבחינתנו מאורע גדול – יום דין ויום של מתנות. יהודי כבד, לבוש שחורים, בעל פנים זוהרות אדמדמות ומשקפי כסף זעירים תקועים על שורש אפו.

המורים החניפו למפרנס שלהם ואנו הילדים כרענו ברך בפניו ונישקנו את ידו המושטת. הוא עבר מכיתה לכיתה וערך מבחן בזק לתלמידים כשכיסיו מלאים מטבעות של מיל, שני מיל, חצי גרוש, גרוש ושילינג כסוף (חמישה גרוש). תלמיד מצטיין קיבל פרס כספי לפי רמת הידע שלו.

הייתי מיושבי הספסלים האחוריים. רוב הזמן לא הוצאתי הגה מפי. הייתי משועמם עד מוות, חרטתי על השולחן שבילים ומערות, צפיתי בעכבישים הטווים קורים בפינות התקרה ובדמיוני הגעתי רחוק. צדתי זבובים וקשרתי את רגליהם בחוט תפירה עד שהפכו למרכבות פרעה וחילו טובעו בים סוף. את הספרים שהחלפתי בסתר בספריית בני ברית עטפתי בנייר עיתון ועל המדבקה כתבתי 'סידור' או 'חומש'. קראתי את 'הלב' של אדמונדו דה אמיצ'יס כשברקע צרחות של תלמידים  ושל הרוכלים בשוק.

ראש חודש אחד הגיע לכיתה  הרב משה פרוש. התלמידים נעמדו ושרו לכבודו את שיר הכבוד, בעוד הוא מעוות את פניו וניכר היה שאינו יכול לשאת בנחיריו העדינות את ריח הפסוליה המעובדת, שמילא את הכיתה, והוא דרש לפתוח את החלונות. אנחנו כבר היינו רגילים לרעש ולריח.

ישבתי בספסל האחורי אדיש לחלוטין ועסוק בענייני זבובים או בעיון בספרים אסורים. לפתע שמעתי את קולו הרועם של הרב פרוש: "הי צדיק, אתה שם בסוף – מה יש לך להגיד על מסכת 'שניים אוחזין'?"

פניו של המלמד נפלו. הוא היה בטוח שיש לו בכיתה בור ועם הארץ. מה יאמר לרב פרוש כשיתברר שיש בכיתה עמי ארצות. מרוב פחד חשתי שמימיי זורמים בין רגליי. רעד אחז בגופי. הגעתי לקתדרה של המורה ורעדתי כעלה נידף. הרב פרוש חזר על שאלתו ולאחר גמגום קל פתחתי את פי ודקלמתי בעל-פה את כל המסכת ועוד הוספתי בקול צלול וצייצני את פרשנותם של רש"י ורד"ק.

הרב פרוש ניסה להתקיל אותי בשאלה מכשילה ואני נחלצתי באלגנטיות. הרב פרוש והמלמד היו מוכים בתדהמה, שהפכה עד מהרה לחיוך גדול. "יישר כוח! יישק שפתיים!" אמר הרב פרוש והעניק לי סכום בעל ערך רב באותם ימים – שילינג כסוף שלם. עיני התלמידים יצאו מחוריהן מרוב קינאה. בהפסקה חטפו ילדי בתי היתומים מידי את השילינג ורצו לאדון סחלב מוכר הממתקים. הם ליקקו אצבעות ואני התפוצצתי מכעס על השוד לאור היום, אך לא הוצאתי מילה. לימים כשהתבגרתי הודיתי לבורא עולם שנפל בחלקי לשמח ילדים יתומים יום אחד בחייהם האפורים. מעמדי בכיתה השתפר לאין ערוך והמלמד קידם אותי לספסל הראשון.

חודש אב היה מוכה שרב. המורה מועלם אמר: 'אני רואה שאתם מנומנמים. נראה לי שהלילה הדבקתם כרוזים של המחתרת. אולי במקום שיעור בחשבון תספרו לנו מה תוכן הכרוזים שהדבקתם".

וראה זה פלא, אדון מועלם המשועמם פנה דווקא אליי, הילד הכי מפוחד, ואמר: "אתה מנמנם בכל השיעורים וזה סימן מובהק שאתה מדביק כרוזים של המחתרת בלילות."

חרף היותי פחדן מלידה הציג אותי אדון מועלם בפני הכיתה כמדביק כרוזים גיבור חיל. מה אכפת לי לקבל מחמאות שאינן מגיעות לי? שתקתי והקשבתי בהנאה למעשי גבורה שאין בי.

חברי התימני הקטן אסף קרוואני נהג להביא אחרי מכת ארבה מעופפים מטוגנים ומפולפלים ואכל אותם כחטיפים בהנאה רבה. הוא הצביע ואמר למורה מועלם:  "אדוני, חבר מחתרת שיודע לנצור את לשונו הוא לוחם טוב."

"יפה דרשת." שיבח אדון מועלם את אסף וליטף את הברט שעל ראשו. הוא עבר מתלמיד לתלמיד וכל אחד בתורו נשאל על מעלליו המחתרתיים. כשהגיע לאסף הוא חלף על פניו בגיחוך, כי מי יצרף למחתרת נער בעל קול של ציפור, מצומק, שקומתו כשל ילד המסרב לגדול.

אסף הרכין ראשו במבוכה ולא ניסה לעמוד על זכויותיו. לפתע, אסף עמד על רגליו ובקולו הדק והגבוה פצח בהמנון לח"י, שאת מילותיו ולחנו כתב מפקד לח"י אברהם שטרן-יאיר. הוא שר והכיתה הצטרפה אליו:

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת...

הסתכלתי על שפתיו הדובבות של אדון מועלם ולתדהמתי ראיתי ששפתיו נעות וקולו לא נשמע. לא ידעתי אם אדון מועלם הוא לוחם מחתרת בסתר, המנסה לגייס את תלמידיו לשורות המחתרת, או, חלילה, סוכן של המשטרה החשאית הבריטית המשלמת לו בעין יפה כדי שיסגיר תלמידים חשודים. עד מהרה הגעתי למסקנה, שמי ששפתיו דובבות את המנון המחתרת אינו יכול להיות סוכן של הבולשת.

הבוקר הוכיתי בתדהמה. בדרכי לתלמוד תורה קראתי כמדי בוקר את כרוז לח"י שבלילה הדביקו הנערים והנערות, קראתי ולא האמנתי. הבלתי צפוי קרה. חמישה לוחמים צעירים נהרגו בהתפוצצות מחסן תחמושת של לח"י בירושלים. הם הופיעו בשמותיהם המחתרתיים: אריאלה, זמיר, כוכבה, מיכאל ועוזי.

חברי לכיתה לחש לאוזני: "שתדע לך, עוזי הוא כינויו המחתרתי של אסף שלנו. אסף המסכן נהרג בהתפוצצות בתעשיית הנשק של לח"י."

לא האמנתי למשמע אוזניי, ילד שאוכל חגבים ומצייץ את המנון לח"י מתגלה כלוחם מחתרת נסתר, שנפל על משמרתו.  כל הכיתה הלכה אחרי ארונו של אסף וקוננה: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן... עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ: פֶּן-תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ..."

אדון מועלם הספיד את תלמידו האהוב בקולו העמוק והדרמטי: "איבדנו את הטוב שבבנינו... במחנה לח"י בירושלים אורגנו יחידות קרב ואומנו לוחמים צעירים, ביניהם ילדים. אסף, ובכינויו 'עוזי', נמנה על הלוחמים הצעירים, שהתאמנו לקראת המערכה על ירושלים. אסף התנדב לכל משימה. איש לא עמד בפני קסמו. גם אני. אסף נקרא לעזור במחסן התחמושת שבמרתף הבניין והוא נענה מיד. לפתע התחוללה התפוצצות עזה שאיש אינו יודע את סיבתה. חמישה צעירים נהרגו וביניהם אסף-עוזי שלנו. תהי נשמתם צרורה בצרור החיים. ואתה אסף-עוזי, לֵךְ לַקֵּץ; וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ, לְקֵץ הַיָּמִין."

נער שפניו רעולות כיוון את ה'טומיגן' וירה צרור אל שמי התכלת לזכרו של אסף. כמו באותו יום הכיתה עברה לדום ושרה את המנון לח"י "חיילים אלמונים".

הייתי מאובן. עכשיו הבנתי שאדון מועלם ידע זה מכבר שאסף אינו רק אוהב לאכול ארבה מטוגן ומתובל, אלא הוא לוחם לח"י פעיל. לא אדע לעולם מי עוד מחבריי לכיתה היה לוחם מחתרת. לא אדע לעולם אם אדון מועלם עצמו היה חבר אצ"ל או לח"י.

לא היו לנו תעודות או הערכות ועלינו כיתה, פשוטו כמשמעו. פעם בשנה הודיע לנו המלמד: "והיום ילדים עולים כיתה, חוץ מיששכר ומשמעון שיישארו כיתה עוד שנה." השניים כבר היו עם חתימת שפם. הסתדרנו בשתי שורות ועלינו במדרגות לכיתה הגבוהה יותר. כעבור יום או יומיים החזירו אותנו לכיתה הקודמת.

כשנפטר אחד מרבני השכונה או אחד מעשיריה – ליוו אותו למנוחות מאות רבות מתושבי השכונה והמקוננות קוננו בהתאם לשכר שקיבלו וגרמו לשיברון לב ולדמעות. הקמצן בשכונה זכה לכבוד של נדיב ורחב לב; הבריון תואר כצדיק בדורו, ואנחנו ילדי תלמוד תורה זכינו ליום טיול בהר הזיתים. נדרשנו ללכת בשני טורים אחרי הארון. הבטנו  בפחד בגווייה וחזרנו וסלסלנו מתוך תהלים: 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן...' ילד מתעלף לא היה מחזה נדיר בנסיבות אלה.

ערב ר"ח ניסן וערב ר"ח אלול המונים הלכו לפקוד קברות צדיקים וקברות הורים, ואנחנו נדרשנו לעלות לבית הקברות, להכריז בקולי קולות 'צדקה תציל ממוות' לקשקש בקופות צדקה ולבקש נדבה לטובת המוסד החינוכי שלנו.

החום הכבד הכריע את המוסר שלנו. היינו צמאים ורעבים. הלכנו בין הקברים ובכינו בשמש הלוהטת. לא הבנו מדוע הקופה מלאה כל כך ובטננו ריקה. באי בית הקברות ריחמו עלינו ושלשלו כסף לקופה. כשחזרנו העירה ועברנו ליד 'באב אל עמוד' (שער שכם) שלפנו מן הקופה ללא ייסורי מצפון כמה מטבעות ורצנו למוכר ה'סוס', שצלצל בשתי צלחות נחושת. קנינו את המשקה השחור והקר, המריר והמרווה שמעלה קצף. משם הלכנו למוכר הכעכים החמים שמעליהם זרו סומסום וזעתר. קנינו מן המוכר הסודני הגבוה והשחום, בבגדי כהן בבית המקדש, בוטנים קלויים בטעם של עוד. את העודף שלשלנו חזרה לקופה כי אנחנו לא גנבים. בחיל ורעדה מאלוהים ואדם מסרנו את הקופות למורה מועלם, שמנה את המטבעות וחלק לנו שבחים שהצלחנו מעל המשוער והבאנו קופה מכובדת. המורה מועלם אפילו העניק לנו ספר תהילים קטן לאות הוקרה ואמר: "תזכו למצוות."

בראש חודש למדנו חצי יום. האימהות ביום הזה לא כיבסו ולא תפרו והתייחסו לראש חודש כיום חג. גם התפריט בבית בראש חודש היה מיוחד וכלל בשר או דגים.

כששרעבי השמש צלצל בפעמון של מוכר קרח המוני ילדים צמאי חופש התפרצו מן הכיתות בבת אחת. שמחים וטובי לב שרו הילדים בקולי קולות שירי חופש ודרור ולפתע אסון ושבר, מעקה מרפסת הקומה השנייה נשמט ומגובה של 6-8 מטרים והמוני ילדים נפלו לחצר בית הספר. ראשון הנופלים היה חברנו לכיתה שמצא מיד את מותו. רבים אחרים נפצעו והובלו באמבולנסים לבית חולים הדסה על הר הצופים.

מלחמת השחרור כבר היתה בעיצומה. נשמעו פיצוצים עזים של פגזי תותח שנחתו על השכונות הצפוניות של ירושלים. צחנת פגרים ואבקת שריפה עמדה באוויר. הארבה, שבישר את המלחמה, נעלם. ירושלים נלחמה על חייה.

בעקבות המלחמה וההפוגה שבאה אחריה זכיתי ללמוד במוסד חינוכי תורני מתקדם. המורה לתלמוד ולהיסטוריה שלנו היה שמואל ספראי, לימים פרופסור באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל. המורה לאנגלית ולמוסיקה שלנו היה צבי טלמון (מונזון), מלחין ומנצח מקהלות ישראלי, בעיקר בתחום הליטורגיה היהודית. היו עוד מורים מופלאים הזכורים לטוב, שמזכירים לי את המימרה: "השפעה של מורה היא נצחית – אף פעם אי אפשר לדעת איפה היא נעצרת. מורה טוב אחד יכול לשנות חיים שלמים של אדם."

בן-ציון יהושע

* * *

הקריאה לתגמל מורים על פי מצויינוּת היא מתכּוֹן לשחיתות ולהרס מערכת החינוך בישראל!!!

* * *

עדינה בר-אל

אני וסבתא בצוותא

הדימוי של סבים וסבתות השתנה במשך השנים. פעם הם נחשבו "זקנים". היום רוב הסבים והסבתות הם בעלי רוח צעירה, פעילים מאוד ונראים בהתאם. בעיצומו של החופש הגדול מומלץ להרבות בזמן איכות עם הנכדים והנכדות. עדינה בר-אל מתארת פעילות משותפת של סבתות ונכדים מטעם המועצה האזורית "חוף אשקלון". עו"ס הדס בר-אל פרמדר מספרת על יתרונות הקשר בין סבים/סבתות ונכדים/נכדות.

"זו ילדותי השנייה," כתב אהוד מנור בשיר, שהולחן על ידי מתי כספי. בשיר זה כותב האב, שבזכות הבת הוא חווה את העולם מחדש, מגלה יחד עימה תופעות, שם לב לפרטים. על משקל זה ניתן לומר ששלב הסבאות והסבתאות בחיים היא ילדות שלישית.

בימינו רוב הסבים והסבתות פעילים מאוד, אם בעבודה, אם בהתנדבות ואם בחוגים. הם בעלי חזות צעירה יחסית לדורות קודמים, לעתים לבושים בג'ינס וטי-שרט, נוסעים ומבלים בארץ ובעולם. יחד עם זאת הם מוצאים זמן "לעזור" להורים הצעירים בטיפול בילדיהם, וכשהילדים מתבגרים לעזור להם בהתלבטויות, להיות "נהג מרוצים" (כלומר: סבא נוהג ומסיע, וכולם מרוצים). ובעצם לחוש קשר הדוק יותר עם המשפחה, ושיש שכר לפעולתם.

מאז הולדת הנכדים יש לסבא ולסבתא הזדמנות לשחק עם צאצאיהם משחקי ילדות, לצבור חוויות תרבותיות ואחרות יחד עימם, לספר להם זיכרונות משפחתיים, הן מילדותם ונעוריהם והן מהילדות והנעורים של בניהם ובנותיהם, הורי הנכדים. ואכן הנכדים מבקשים לעיתים קרובות: "ספר לי על אימא כשהיתה קטנה," או: "איך היה אבא שלי כילד קטן?" וברור שגם ההתפתחות והקידמה משתקפים בשיחות: "מה, לא היתה לכם טלוויזיה? לא היה לכם מחשב? אז מה עשיתם?" הם שואלים בתימהון.

פרויקט בר-המצווה בכיתה ז' הפך להיות אמצעי ללימוד ההיסטוריה של המשפחה, בשילוב ההיסטוריה של המדינה. הסבים יכולים לספר לנכדיהם על עלייה לארץ, על מלאכות שהיו ואינן, על זמני מלחמה ושלום.

ושני הצדדים נשכרים מקשר זה של סבא/סבתא ונכד/נכדה. מתהדק מאוד הקשר בין הסבים [להלן בכוונה במילה "סבים" היא גם לסבתות] והמשפחה כולה. בדרך כלל ההורים הצעירים עובדים וזמן האיכות שלהם עם הילדים מוגבל, בעוד שאצל הסבים הילדים נהנים ממאה אחוזים של תשומת לב, כל עוד הילדים בחברתם. יש סבים שמכינים שיעורים ומתכוננים למבחנים עם הנכדים, יש שקוראים אתם ספרים או צופים בסרטים. יש סבים שמלמדים לשחות או לשחק שחמט. ואצל כולם בבית אפשר למצוא תמיד דברים טעימים...

פעילות משותפת מטעם המועצה האזורית

ביום חמישי, ה-21 ביולי, נפגשו סבים, סבתות, נכדים ונכדות מיישובים שונים ברחבת המועצה האזורית "חוף אשקלון". אבי מצוינים, רכזת התרבות, יזמה נסיעה משותפת לתיאטרון "הבימה" בתל-אביב, לצפייה בהצגה "הכבש ה-16".

בתחילת הנסיעה שוחחתי עם כמה משתתפים. סבתא ז'קלין פרי והנכדה דוריה עזרא ממושב הודיה. סבתא ז'קלין אמרה בפשטות, מה שכל סבתא מרגישה כנראה: "אני נוסעת ליהנות איתה, כי כיף לי איתה." דוריה מחייכת ומוסיפה: "סבתא תמיד מביאה לי דברים טובים ולוקחת אותי למקומות מעניינים."

מקיבוץ יד מרדכי הגיעו סבתא דליה טל, הנכדה דרור והנכד איתי. "זהו הבילוי הראשון שלנו יחד בחופש." מעידה סבתא.

מהיישוב באר-גנים הגיעה סבתא בקי וינטר עם נכדיה יוסף ואחיה. "המתנות שלי לנכדים," אומרת סבתא בקי, "הן תמיד אירועים חווייתיים." לבקי חמישה-עשר נכדים. והיא מכוונת את סוגי הפעילויות לפי שכבות הגיל שלהם. "למשל, כל ילד שעומד לעלות לכיתה א', אני לוקחת ליום שלם של בילוי איתי במוזיאון המדע או במקום אחר. אפילו רחצה בים עם הנכדים היא בילוי נפלא. ובסוף היום אנחנו קונים יחד ילקוט לבית הספר."

יוסף, אחד הנכדים שמתגורר ליד סבתא, "אנחנו באים אליה הרבה, יכולים לפגוש אותה תמיד. והיא נותנת לנו הרבה דברים..."

גם אני, כותבת שורות אלו, סבתא עדינה, נסעתי להצגה עם נכדי הצעיר עדי, בוגר כיתה א'. ואכן זמן האיכות שלנו התחיל כבר בנסיעה באוטובוס לתל-אביב. למעלה משעה שיחקנו ב"ארץ עיר" בעל-פה, המצאנו בדיחות, פתגמים ועוד. העיקר שזו היתה הפסקה מ"מסכים".

ההצגה "הכבש ה-16" בתיאטרון "הבימה" היתה מעולה. השירים המוכרים היטב של יהונתן גפן והמלחין יוני רכטר, בוצעו ב"לייב" בלי פלייבק, על ידי שחקנים וזמרים טובים, התפאורה של חצר גן ילדים עם עץ גבוה בצידו, בשילוב תאורה של יום ולילה, היתה מוצלחת. השירים שולבו בעלילה שריתקה את הילדים. ויותר מזה, נוסף מסר שכל אחד הוא יחיד ומיוחד ואסור ללעוג לאף אחד.

בקיצור, גם הילדים נהנו וגם המבוגרים. אחרי ביצוע שירים כמו "איך שיר נולד", "הילדה הכי יפה בגן" ואחרים נשמעו מחיאות כפיים סוערות. הקהל הנלהב הצטרף לשחקנים גם למחרוזת שירים בסוף ההצגה.

ובכלל, הביקור בתל-אביב לילד מושבניק היה מיוחד ומעניין. גם התיאטרון הוותיק שחידש פניו, וגם הרחבה לפני הבניין, שיש בה אזור נטוע פרחים עם שבילי עץ כמו מבוכים. המושבניקים הקטנים השתובבו שם, לפני עלייתם עייפים אך מרוצים לאוטובוס לנסיעה הביתה. 

יתרונות הקשר בין דור הסבים ודור הנכדים – מבט מקצועי

"השהות של נכדים ונכדות עם סבים וסבתות תורמת רבות לשני הצדדים." אומרת לנו עו"ס הדס בר-אל פרמדר, העוסקת בהנחייה, ייעוץ והדרכה בנושאים הקשורים לזיקנה.

"אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בפעילות בתקופת החיים בגיל השלישי, היא פעילות עם משמעות. הכוונה היא, שתהיה לאדם אחריות וכן שהפעילות לא תוכל להתקיים בלעדיו.

"יש פעילויות שגורמות הנאה כגון שמיעת הרצאות, צפייה בהופעות וטיולים. פעילויות אלו מהוות עניין וחשובות מאוד מבחינה חברתית, בריאותית ונפשית. אולם אם אדם לא יגיע לטיול או להרצאה, הם יתקיימו גם בלעדיו. לעומת זאת, פעילות שיש בה משמעות – כמו למשל בילוי עם הנכדים או זמן קבוע בשבוע בו הנכד מבקר בבית הסבים או להפך – היא פעילות שלא תתקיים אם האדם המסוים (סבא או סבתא) לא יגיעו אליה. בנוסף למשמעות יש גם גורם האחריות – 'אם לא אגיע לקחת את הנכד מהגן ביום שלישי, הוא יישאר בגן...' האחריות נותנת לאדם תחושה של שייכות, של בטחון, שצריכים דווקא אותו והוא משמעותי בחיי המשפחה."

"זה משהו 'לקום בבוקר בשבילו'," מוסיפה הדס, "אבל גם מי שאין לו נכדים או קשר קבוע עם המשפחה, יכול למצוא פעילות משמעותית כגון התנדבות במקום קבוע, טיפול בחיית מחמד או טיפוח גינה. אדם צריך משהו שיש בו אחריות, ושאם הוא עצמו לא יבצע אותו – הוא לא יתקיים."

עוד מציינת הדס: "לפעמים זהו 'פנאי מוכתב', (כאשר ההורים מבקשים מהסבים להגיע להיות עם הנכדים בזמן או במקום שלא הם קבעו), וכמו תמיד צריך למצוא את האיזון בין הרצונות והצרכים של כולם – צרכי ההורים שזקוקים לעזרה בשל עומס של עבודה וטיפול בילדים; צרכי הסבים שלא מעוניינים להיות זמינים 24/7 לגידול ילדים, אחרי שסיימו את הפרק הזה בחייהם; וצרכי הנכדים שיפיקו תועלת והנאה משהות עם הסבים. לא תמיד קל למצוא פעילות שתהיה מתאימה לסבים ולנכדים יחד, ויש להשקיע מאמץ וחשיבה משותפת כדי למצוא מה יתאים לשני הצדדים."

לסיום, מסתבר שהפעילות המשותפת של סבא/סבתא ונכד/נכדה מתקיימת יותר ביישובים קטנים, כולל מושבים.

"מחקרים רבים מעידים על כך שהקשר בין נכדים לסבים הוא משמעותי ותורם לבריאות הסבים והסבתות." אומרת עו"ס הדס בר-אל פרמדר. היא מצביעה על מחקר, שהתבצע  מטעם "המשרד לאזרחים ותיקים"  יחד עם "מרכז הידע לחקר הזדקנות האוכלוסייה בישראל". נושא המחקר היה: "אזרחים ותיקים ביישובים קטנים" (דהן ושוורץ, 2014). החוקרים מצאו שאזרחים ותיקים המתגוררים ביישובים קטנים משגיחים על נכדיהם בתדירות גבוהה יותר בהשוואה לעמיתיהם המתגוררים בעיר. כ-45% מהאזרחים הוותיקים ביישוב משגיחים על נכדיהם בתדירות גבוהה (החל מפעם בשבוע ועד יום יום), בעוד שזהו המצב עבור רק 19.5%ממקביליהם בעיר."

לסיום מביאה הדס ממצא נוסף ממחקר זה: "תדירות ההשגחה על הנכדים היא אחד הגורמים המובהקים שתורמים להרגשת שייכות לאזור המגורים ביישובים קטנים."

* גילוי נאות: עו"ס הדס בר-אל פרמדר היא הבת של כותבת שורות אלו.

** נדפס בקו למושב" גיליון 1244, 4.8.2022.

* * *

רון גרא

עוֹבֵר אֹרַח

יוֹמוֹ בּוֹכֶה עִמּוֹ

בְּמַעֲלֵה הָהָר

כְּשֶׁחוֹצֶה חוֹמוֹת מִדְבָּר.

אֶל הָאֲדָמָה צוֹעֵק

נָע וָנָד

מְחַפֵּשׂ מְקוֹם מִקְלָט.

מָנוֹחַ לְרַגְלָיו,

עֵת נָחָשׁ אוֹרֵב מִסֶּלַע,

אוּלַי חַיָּב הוּא בְּקָרְבָּן

אָשָׁם?

עוֹלָמוֹ

שִׁלְדֵי תְּמוֹלִים וַאֲנָשִׁים.

סְחָבוֹת שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

עַל צוּקִים

עֲמָקִים

עַל שָׂדוֹת וִיגוֹנָם.

שְׁחָקִים מוֹלַדְתּוֹ.

רוּחַ הוֹמָה בְּצַמַּרְתּוֹ

הַנִּכְפֶּפֶת.

לַיְלָה מַנִּיחַ כַּפּוֹתָיו

עַל לִבּוֹ

הוֹלֵם הַזְּמַן בַּחֲשֵׁכָה.

וְשִׁיר הוּא שָׁר

בִּמְדוֹכֵי הַדֶּרֶךְ

נִגָּר

זוֹלֵג

בְּדִמְעָתוֹ.

* * *

אהוד בן עזר

עמוס אילון

בשעתו הושפע כנראה מהמחקר שלי "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968 – שעסק בדמות הערבי בספרות העברית, וכן קרא כנראה מאמרים אחרים שפירסמתי בנושאים קרובים, כמו "דמות 'היהודי הנורא' בספרות 'בני-הארץ'",  "אות", חורף 1967 – וזאת לצורך כתיבת ספרו "הישראלים" (1971). אולי מתוך הכרת תודה, אם כי מעולם לא נאמרה במפורש, הזמין אותי אליו לארוחת צהריים בירושלים.

מתוך היומן: 7.2.1973. ה' אדר א' תשל"ג. יום רביעי. לפני כמה ימים קיבלתי מעמוס אילון את ספרו "הישראלים" עם הקדשה לבבית, ומכתב מצורף מלא השתפכות והערצה אליי ורצון להיפגש איתי [אולי גם רצה שאכתוב על ספרו, שבו השתמש לא מעט בדברים שכתבתי על הערבי בספרות העברית].

היססתי כמה ימים מלענות לו. את ספרו טרם קראתי, בכוונה, כי לא רציתי שיפריע לי בספרי על השאלה הערבית [בספרות העברית, מחקר שכאמור לא הושלם]. הראיתי לפיצי את המכתב, וגם ליהודית – ושתיהן אמרו שהוא נכתב ממש כמכתב אהבה [אני מניח שהוא תקוע בתיק כלשהו בארכיוני]. מוזר. התייעצתי בטלפון עם יהושע [קנז] והוא אומר שאיפגש עם אילון. "הוא פסח גם על 'לא לגיבורים המלחמה' וגם על מחקריך, למרות שהשתמש בחלק מהם, ועתה הכיר בך, והרי אתה תמיד התאוננת שאין מכירים בך. והנה עתה באה ההכרה. הוא אולי ייעזר בך אך יכול גם הרבה לעזור לך." – אלה דברי יהושע.

 עניתי לאילון במכתב קצר ולבבי ואמרתי שאשמח לקפוץ לירושלים להתראות עימו.

23.3.73. י"ט באדר ב' תשל"ג. יום שישי. אתמול, ה-22.3, נסעתי לפני-הצהריים לירושלים. בצהריים הגעתי לביתו של עמוס אילון בדרך יריחו 2, מול כנסיית גת שמנים, יד אבשלום והחלק המזרחי-דרומי של חומת העיר העתיקה. ביליתי אצלו מאחת וחצי עד חמש. אכלנו צהריים באולם גדול כשמשרת ערבי מגיש לנו ועומד עלינו לשמשנו. שוחחנו רבות. אחד הדברים שאמר לי, אשר ראויים להיזכר – הוא שלא אקח את הגשמתה של כל דיעה, ואת המציאות – כקנה-מידה לצדק ואי-צדק, כי אז אצטרך להודות שתמיד צדקו הרשעים והמנוולים. זה נאמר בקשר להערכת דיעותיו האוטופיות של הרצל בשאלה הערבית.

ההתרשמות שלי ממנו מאוד מעורבת. חביב מאוד באופן אישי. קצת יקה. תערובת של תמימות וערמומיות. משתמש היטב בכנותו. אפילו לא סנוב. משתדל ליצור רושם של איש מלומד מאוד. דובבתי אותו על הספר שהוא כותב על הרצל. לבסוף גם רמזתי לו על כך שהפרק על הספרות הישראלית בספרו "הישראלים" מושפע הרבה מן העבודה שלי "פורצים ונצורים" [שפורסמה ב"קשת" בקיץ 1968] אם כי לא הוזכרה שם [בספרו].

הוא התחמק ואמר שלא קרא את העבודה, רק שמע את הרצאתי בקיץ 68' בבית הסופר עם צאת אותה חוברת "קשת" והוא זוכר שמסקנתי שונה משלו מאחר ואינני רואה התגברות רגש האשמה אלא ייאוש אשר עתיד להוביל לשוביניזם. [למעשה, ולא רק לדעתי, "גנב" את העבודה שלי לתוך ספרו, וליתר ביטחון גם לא הזכיר אותה אלא זקף את כל חידושיי לזכותו. לימים השתמש במחקריי אלה גם אמנון רובינשטיין, אבל הוא לפחות ציטט את המקור].

נפרדנו בידידות. לבתו הקטנה הבאתי את "לילה בגינת הירקות הנירדמים" ולו הבטחתי לשלוח את "אנשי סדום" שטרם קרא. ביקש שאמשיך לעמוד איתו בקשר ואבקר אצלו. גם סיפרתי לו על בעיותיי עם ספר הראיונות. אמר ש"ג'רוזלם אקדמיק פרס" אינם הוצאה רצינית [בכך צדק, הספר יצא מלא שגיאות] והוא ידבר שם עם אשר וייל מוויידנפלד וניקולסון [שהיתה להם אז שלוחה בירושלים], כדי שישקלו שנית בעניין ספרי. גם חקר מדוע אינני גומר את הספר על השאלה הערבית.

[למיטב זיכרוני לא נמשך הקשר עם עמוס אילון לאחר אותה פגישה ועד היום תמוה בעיני מפני מה הזמין אותי].

אהוד בן עזר

* * *

יונתן גורל

אדם, מה לך?

יֵיאוּשׁ מִדַּעַת

כִּכְלוֹת הַכֹּל בָּאנוּ לָעוֹלָם

כִּכְלוֹת הַכֹּל נַעֲזֹב

בְּעָזְּבֶנּוּ, אוֹתָם שָׁמַיִם

אוֹתָם גֵּאָיוֹת וְהָרִים

נוֹשְׁקִים לַשָּׁמַיִם

רַק אֲנָשִׁים מִתְחַלְּפִים

וַחֲלִיפָתָם קִבְרָם

אַחֲרִית הַיָּמִים

רְחוֹקָה וּמַצְהִיבָה

תְּחִיָּיה חֲדָשָׁה

מְבַקֶּשֶׁת תּוֹחֶלֶת

וְהָאָרֶץ נָבְלָה שְׂפָתָהּ

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

זֶה הָאָדָם עִוֵּת

בְּמָקוֹם שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים

עוֹלָה הָעָוֶל וּמִתַּמֵּר

מִתְחַזֶּה לַשָּׁמַיִם מְעֻגָּלִים

וְלַעֲנָנִים מַגְשִׁימִים

זֶה הָאָדָם עִוֵּת

זַלְזַלֵּי תְּהִיָּה יוֹעִילוּ

לַמֵּתִים שֶׁיִּמְצְאוּ מְנוּחָתָם

וְחֻפָּה עַל רֹאשָׁם

לְחַיִּים נוֹתָר הָעֶרֶב

לוֹאֵט בָּשׂוּם

מְצַנֵּן אֵיבָרִים

מַעֲלֶה קְטֹרֶת שְׁלֵוָה

יונתן גורל

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 12. ספריות

בילדותי המוקדמת החלפתי ספרים בספריית ספיר הקטנה, שהיתה ברח' אחד העם במרכז העיר, קרוב מאוד לסנדלריה של אבי. אני לא זוכרת איך הגעתי לשם אחרי שעברנו לגור בפג'ה, ואני מניחה שהוריי החליפו עבורי ספרים. בבי"ס גורדון היתה למרבה המזל ספרייה. שם גיליתי את הכרכים של הספר "המבול" של הנריק סנקביץ', הסופר הפולני שזכה בפרס נובל, שקראתי הרבה פעמים וגם שיכנעתי כמה חברות בכיתה לקרוא. את הרקע ההיסטורי לא ממש הבנתי, כך התברר לי לימים, מה שלא גרע מן ההנאה שבקריאה.

הספרייה בה קראתי את רוב הספרים, וקראתי הרבה מאוד באותן שנים, היתה ספריית הפועלים ברח' וולפסון, שהיתה חלק מבניין ההסתדרות. באותן שנים לא היה מדף פתוח אפילו בספריות המרכזיות בתל אביב, וגם בספריית הפועלים בפ"ת לא היה כמובן מדף פתוח. הספרנית הוותיקה רחל המליצה על הספרים שכדאי לקרוא לילדים שהגיעו בלי רשימה. אני הגעתי תמיד עם רשימה. קראתי את רוב הספרים שילדים ובני נוער קראו אז, אך יותר מכל קראתי את הספרים שהיו נפוצים בקרב תנועות השמאל. רבים מהם היו ספרים על רקע מהפכת אוקטובר או מלחמת העולם השנייה: הגווארדיה הצעירה, כיצד התחשלה הפלדה, הטייס הקיטע, אנשי פאנפילוב, לנינגרד במצור, הרחק ממוסקבה, גורלו של אדם – ספרים שתורגמו לעברית בתקופה בה ברית המועצות היתה בשיא מעמדה בעקבות הניצחון המכריע על גרמניה הנאצית.

ספרים אחרים נכתבו בנוסח הריאליזם הסוציאליסטי על קולחוזים מאושרים: מלט, קציר, כפר החרושת. אלה היו ספרים שנקראו בעיקר ע"י בני הדור הקודם, אפילו ב"השומר הצעיר" הם כבר לא היו נפוצים אחרי גילויי הוועידה ה-20, אבל אצלנו עדיין קראו אותם באדיקות. אילו היתה לי גישה לספרייה עם מדף פתוח, קרוב לוודאי שהייתי מגלה גם ספרים אחרים, שלא ידעתי על קיומם. איזה הפסד!

בעייה קשה יותר היתה השגת ספרי עיון. בבית היו לי למעשה רק שני ספרים כאלה. הוריי קנו עבורי בתשלומים את האנציקלופדיה "יזרעאל". ככל הזכור לי הם קנו את האנציקלופדיה מסוכן שעבר מבית לבית, הביא בכל ביקור כרך חדש, וגבה אז את התשלום. לא זכור לי שחיפשתי אי פעם ערכים באנציקלופדיה, אולי לא הבנתי אפילו שזוהי מטרתה, פשוט קראתי את הערכים שעניינו אותי לפי הסדר.

ליומולדת ה-11 הביא לי דודי במתנה את "דברי ימי ישראל" של ההיסטוריון היהודי היינריך צבי גרץ. שלושת הכרכים האדומים, עם ניקוד מלא, עדיין מונחים אצלי בארון הספרים. לא נגעתי בהם יותר מיובל שנים, אך גם לא הצלחתי להביא את עצמי להיפטר מהם. בעשור האחרון הגעתי לקברו של היינריך גרץ בעיר וורוצלב בפולין, לשעבר ברסלאו בגרמניה, והודיתי לו מעומק הלב בשם הילדה שהייתי, אם כי התאכזבתי מאוד לגלות שאפילו מילה אחת בעברית לא היתה כתובה על מצבתו.  

בתיכון העדיפו המורים דווקא את ספריו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, ואז נאלצתי להגיע אל בית התלמיד, שהיה ממש רחוק מפג'ה, באזור רח' רוטשילד, האזור של בי"ס אחד-העם. הייתי מגיעה הביתה מהתיכון מאוחר אחרי הצהריים, וכבר לא נותר זמן להגיע אל בית התלמיד ולקרוא את ספרי ההיסטוריה של דובנוב, או את ספרי העזר לתנ"ך של גורדון או קסוטו. את  הספרייה ליד בניין העירייה, עם מדף פתוח והכול, פתחו כבר אחרי שסיימתי תיכון. 

במהלך שיבה מאוחרת אל השיכון שנקרא פעם פג'ה עירוני, גיליתי במרכז המסחרי הקטן שלט בו כתוב באותיות גדולות: "הספרייה העירונית, פג'ה עירוני". ובאותיות קטנות יותר: "עיריית פתח-תקווה, המחלקה לתרבות". בשלט נפרד צויינו גם זמני ההשאלה: ימים א' ג' ה' 16:00-18:45. לא מצאתי שם שום ספרייה והמרכז המסחרי נראה שומם למדי. נכנסתי לחנות ירקות ושאלתי על הספרייה. המוכר אמר שהספרייה סגורה כבר שמונה שנים לפחות. שאלתי מתי הספרייה נפתחה, אך את זאת הוא כבר לא ידע, על אף שלדבריו החנות בבעלותו כבר עשרות שנים.  בקיצור, מסתבר שהיתה באזור בו גדלתי ספרייה. אמנם היא היתה פתוחה 3 פעמים בשבוע בלבד, וגם זאת רק למשך פחות מ-3 שעות, אך ספרייה היתה, ונותרו אפילו שני שלטים למזכרת שאיש לא טרח להוריד לאחר סגירתה. בכל מקרה, בשבילי זה היה מאוחר מדי. בשנים בהן נזקקתי לספרייה לא היתה בשיכון שלנו שום ספרייה. המשתכנים בפג'ה עירוני, ביניהם הוריי, לא חשבו כנראה על ההיבט הזה של החיים בשיכון החדש. מבחינתי, זאת היתה אולי ההחמצה הכי גדולה.

נסיה שפרן

אהוד: אני זוכר לטובה את הספרנית הוותיקה רחל, בספריית הפועלים בבית ההסתדרות ברחוב וולפסון, בשנים שבהן למדתי בשביעית ובשמינית בתיכון חדש בתל אביב. מזלי שהייתי היחיד בכיתה מפתח תקווה, וכך עמדו פנויים לרשותי לשאילה בספרייה הספרים בספרות העברית והמתורגמת-הכללית – אשר להם נזקקתי לצורך הלימודים בכיתה ההומאנית-הספרותית אצל מוריי יעקב בהט וטוני הלה.

* * *

אהוד בן עזר

רָפיק

 רפיק, מהכפר הסמוך מיסקי, עבד אצלנו בתור עוזר-בית כאשר גרנו בקלמניה, שהיתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין  נקרא לנהל אותה. רפיק עבד אצלנו בשנים 1944-1945 לערך. כתבתי עליו ב"ספר הגעגועים" (2009):

בביתנו עבד משרת ערבי צעיר ושמו רָפִיק. הוא היה גבוה ומבוגר ממני. עיניו טרוטות במקצת וכאילו דלוקות באיזה חלום חולני. עיניים כחולות. לראשו היה נוהג לחבוש כיפה קטנה, טַקִיָה. עבודתו היתה לשטוף את הכלים, לטאטא ולשטוף את חדרי הבית, ולעזור לאימא בכל עבודותיה. הוא היה מאוד גאה על כך שכל היום הוא עובד בצֵל, בבית, והיה בז לחבריו בני-גילו שעבדו בכרם, בגן הירק ובפרדס. דבר-מה מאוד מעודן ונשי היה בהליכתו ובתנועות ידיו וגם בקולו הדק, בייחוד כשהיה שר שירי ערגה ואהבה בעומדו ליד הכיור במטבח.

רק לאחר שנים עלה בדעתי שבכפרו שימש אישה לחבריו ואולי לכן היתה ידו נשלחת לא פעם לאחור כדי להתגרד בפי-הטבעת שלו, ופעם אף תפס בכף-ידי כמו במקרה וניסה לדחוף אותה לשם. אני משער שזו היתה דרכו הנלהבת להראות לי שהוא מחבב אותי.

יום אחד אחר הצהריים יצאה אימא מוטרדת מעט מחדר השינה. משהו הפריע את מנוחתה. כמעט באותה עת גם נפתחה בחשאי דלת המטבח ומן החצר חמק פנימה, גמיש ודק ועיניו שטופות שמש – רפיק, וכבר ניצב בסינָרו הלבן אל מלאכת שטיפת הכלים בכיור, תפקיד שהיה ממלא כל יום אחרי ארוחת-הצהריים.

הדבר קרה בקיץ. אור צהבהב כקש שטף את השדות אשר בחוץ, מלבין רגבים וגזעי עצים ואבנים כאילו היו מראות מחזירות אור. אפילו האבק בחוץ היה כמו מעולף, ושום רוח לא הרימה אותו מרִבצו. רק בבית פנימה היתה קרירות אפלולית נעימה. וכך קרה הדבר: ממטרה בודדת בעלת שתי זרועות כפופות היתה משקה את הדשא בגינת הבית, סמוך לחלון חדר השינה. צליפות המים היו שקטות וחד-גוניות וכמו מחליקות אותך אל שנת אחר-צהריים נעימה. אימא פשטה את החלוק ונִמנמה על מיטתה, אך מתוך תרדמה התעוררה בהרגשה כי עיניים זרות מתבוננות בה מבעד לחלון המרושת, הפונה אל הגינה. ועוד בטרם הבחינה אם חלום רע הוא זה או מציאות – חמקו עיניו העורגות של רפיק ממסגרת הרשת ונעלמו, כחמוֹק נמייה מלול העופות.

אני לא הבנתי מה קרה. לפנות-ערב חזר אבא. אימא התאוננה. רפיק כבר סיים את עבודתו לאותו יום והלך לכפרו, הסמוך למושבה. למחרת, כאשר הייתי בבית-הספר, נכנס אבא למִטבח וגער בו במילים קשות, בערבית, ואיים עליו כי יפוטר אם ייתפס עוד פעם במעשה שכזה. ימים אחדים הסתובב רפיק בראש מורכן, שותק כדג.

כך נפגשתי לראשונה ביצר הסקרנות לראות את גוף האישה, יצר המלווה אותנו, גברים וגם נשים – במשך כל ימי חיינו. אך תם הייתי ועדיין לא הבנתי מהו הדבר בדיוק. כיום אני מתאר לעצמי שפסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר-השינה ולזיין את אימא שלי ואם אפשר גם בתחת.

יום אחד סיפר רפיק שאצלם בכפר שחט אח את אחותו הצעירה לאחר שהתגלה שהיא בהריון, ומצאו את גופתה הערומה ליד המזבלה. הייתי תמים ולא הבנתי את עומק הזוועה שבדבר. ממרחק השנים אני שואל לפעמים את עצמי – איך מסוגל אב, אח או בן לרצוח בת, אחות או אֵם בגלל "חילול כבוד המשפחה"? האם נתקף בטירוף הקִנאה הנוראה של בעל הרוצח את אשתו כשנודע לו שבגדה בו? ואולי היְכולֶת הנפשית לרצוח בת-משפחה נובעת מטשטוש האיסור על גילוי עריות, ומההתייחסות לַנשים במשפחה כשייכות מבחינה מינית לגברים של המשפחה? – ושעל כן אם גבר זר בעל מי מהן שלא במסגרת הנישואים – מיד מתפרצת בברברים האלה קינאת גבר בגבר, כשהיא ניזונה מיצר אפל וחזק להיות הוא-עצמו בעל הזכות לבעול את בנות-משפחתו – ותשוקה זו היא שמאפשרת לאב, לאח או לבן לרצוח את הבת, האחות או האֵם – רק מפני שהעניקה לְזָר את מה שהיה עליה להעניק בלעדית לבן-משפחתה הרוצח אותה בִּבְּעילה בסכין!

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון

 מתרפקת על העבר

לקראת הפריימריז במרצ הציגה מרצ את ג'ינגל הבחירות של 1992 – שבה לראשונה מרצ, איחוד של מפ"ם, שינוי ורצ התמודדו ביחד וסיימה עם 12 מנדטים. צפו:

https://twitter.com/KnessetT/status/1561616791876648960

גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, שכחה רק לציין שמרצ היתה אז עדיין מפלגה ציונית ולא הסירה את הציונות ממצעה. המוטו של מפ"ם היה אז "לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים" –מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן מתהפכים בקבר שהם רואים מהי מרצ היום בראשותך.

דויטשלנד דויטשלנד איבר מר"צ

שניפיצקי-גלאון נבחרה בכסף גרמני

קרן ׳פרידריך אברט׳, קרן פוליטית גרמנית השייכת למפלגתו של הֶר שולץ קנצלר גרמניה, מתערבת בבחירות בישראל, ומזרימה כספים לפעילות פוליטית של מרצ, כאשר היא מימנה בבחירות הפנימיות במר"צ את גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון.

https://twitter.com/c_shlomit/status/1561774108467236864?t=ocOGWF7Cpahtw2kohWahng&s=03)

אז מעבר לפגיעה בחוק הישראלי (מר"צ הרי תמיד תומכת בחיסול שלטון החוק כשזה נוגע לה) אז מוזרה השתיקה של "נותן הסימנים" יאיר גולדנר-גולן. איך הוא לא רואה סימנים לשנות השלושים בהתערבות דויטשלנד בבחירת מתחרתו?

ודוק: גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון זכתה מכוח הכסף הגרמני  בהנהגת מר"צ, ויש להגדירה כסוכנת זרה.

דויטשלנד דויטשלנד איבר מרצ ושניפיצקי-גלאון.

חוסר משילות

במסגרת פרעות לוד, מתפרץ שור ערבי זועם לבנק לאומי (המסמל את הרצל והציונות) בלוד, ומשתולל במסדרונות הבנק.

https://twitter.com/N12News/status/1561777969705717760?cxt=HBwWgMC45b2yxqwrAAAA&cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ברק כהן יכול רק לקנא.

הרב "החכם" של המחנה הלאומי

נפטר מרנם של ש"ס, הרב חכם שלום כהן, השייך לפי התיאולוג הדואליסט, המערבי-מוגרבי-האנטי-אשכנזי – ד"ר אבישי בן חיים,  כ"ישראל השנייה" ו"כמחנה הלאומי".

הרב חכם שלום כהן, סירב לקום ולשיר את ההמנון הלאומי "התקווה" והגדיר אותו "שיר מטומטם" (ודוק: רק הוא הנושא בתואר "חכם" יכול לומר על משהו אחר שהוא מטומטם כלומר ההיפך ממנו).

https://youtu.be/SUgB1FJn3Kc

במאי 2021 נפגש הרב חכם שלום כהן עם נציג איחוד האמירויות ואמר לו כי אסור ליהודים להיכנס להר הבית, כי "הנושא של הר הבית לא לנו. הערבים הם השולטים שם."

כן, לידיעת התיאולוג הדואליסט אב"ח, לא מדובר ברב של בל"ד, אלא ברב חכם של ש"ס מ"המחנה הלאומי".

הגזענית האנטי-אשכנזית נעמה קטיעי יו"ר עמר"ם

והנשיא הרצוג – לא סופרים ילדים אשכנזים

מאות ילדים ממוצא אשכנזי נעלמו סביב קום המדינה. סיפוריהם היו דומים לאלה שסיפרו המשפחות של ילדי תימן. גם הילדים האשכנזים אושפזו בבתי חולים לאחר עלייתם. גם הם לא חזרו משם בחיים. גם להוריהם נאמר כי מתו ונקברו בהיעדרם. מי שהיה מעוניין באמת לחקור מה עלה בגורלם של ילדי תימן, אמור היה לקפוץ על הפרסום הזה כמוצא שלל רב, הוא מעיד כי מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ממה שהיה ידוע.

בעקבות התעמולה והלחץ של עמותת עמר"ם, (הממשיכה את עלילת הדם הכוזבת של עוזי אזולאי) הארגון המרכזי שפועל בנושא, אימצו רשויות המדינה את השם "ילדי תימן, מזרח ובלקן" ככינוי רשמי לפרשה. מהשם הרשמי נפקד מקומם של הילדים האשכנזים. כך גם במקרה של החוק, שבעקבותיו נפתחים בימים אלה קברים של ילדים שנעלמו באותן שנים: "חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן." וזה הוליד את האבסורד הבא: משפחה של ילד שהוריו הם יהודים פולנים שברחו מהנאצים, לא הורשתה לפתוח את קברו בניסיון להבין אם הוא באמת מת, או נחטף. למשפחה נאמר, כי אשכנזים לא נמנים עם העדות שיתאפשר להן לפתוח קברים. גם החלטת הממשלה על פיצוי כספי למשפחות שילדיהן נעלמו במסגרת הפרשה מדירה את האשכנזים.

באתר של עמר"ם מצוין, כי הפרשה עוסקת בילדים שמוצאם "בעיקר מתימן, אך גם מעיראק, תוניס, מרוקו, מדינות הבלקן ועוד." מאחורי המילה "ועוד" אמורים להסתתר האשכנזים. למה לא להזכיר אותם בשמם המפורש? הרי בפועל הצטברו עדויות על הרבה יותר ילדים אשכנזים שנעלמו באותה תקופה מאשר על ילדים מאזור הבלקן. מאות ילדים אשכנזים נעלמו כמו התימנים, אך אותם לא מזכירים, אולי מחשש להפריך את העלילה על מזימה גזענית של ממסד אשכנזי. חשש שצירופם של מאות אשכנזים לרשימת הילדים הנעלמים יפריך את העלילה על מזימה גזענית של ממסד אשכנזי לגנוב ילדים תימנים ומזרחים, כדי למסור אותם לאימוץ למשפחות אשכנזיות? ואולי דווקא כאן מסתתר הפתרון לתעלומה? כלומר: כפי שמצאה ועדת החקירה הממלכתית, רובם אכן מתו.

במקום לחקור את הנושא לעומק, היו מי שבחרו להשתמש בפרסומים של עופר אדרת ב"הארץ" כדי להפיץ אמירות נוראיות נגד "אשכנזים" באשר הם. אחד השיאים היה בטקסט של פרופיל פייסבוק פיקטיבי, שם נכתב כי "המנטליות האשכנזית מביאה לדברים כאלה... (חטיפת ילדים, ע"א) הרי מה זה יודנרט וזונדרקומנדו."

הגזענית האנטי-אשכנזית, נעמה קטיעי, היום יו"ר עמותת עמר"ם, שקוראת ל"הכרה, צדק וריפוי," (והממשיכה את הארס הגזעני של עוזי אזולאי) הביעה תמיכה במילים האלה. "אני עומדת מאחורי לייק למישהי שאמרה – אשכנזים הביאו אתם משהו מהאג'נדות שבשמן ניסו להכחיד אותם," היא הסבירה.

בפוסט משלה קטיעי ציטטה את הכותרת הראשית של "הארץ", "עשרות תינוקות ממשפחות אשכנזיות נעלמו בבתי חולים עם קום המדינה" (12.8.2016). לכך הוסיפה את הפרשנות הבאה: "רציתי להקדיש משהו לעיתון 'הארץ', ולכל מיני שמאלבן שמתרווחים להם בהקלה עם הכותרת הראשית והקפה של שישי בבוקר."

רוצה לומר, העיתון וקוראיו "השמאלנים והלבנים" שמחו, לפי קטיעי, לקרוא שהיו גם ילדים אשכנזים רבים בקרב הנעלמים באותה תקופה. "סורי להרוס לכם את הסופ"ש, אבל יפי הבלורית והתואר שלכם עדיין יוצאים גזענים," היא סיכמה.

למרות דברי הבלע האלה הזמין באחרונה הנשיא יצחק הרצוג את אנשי העמותה לביתו, ובירך אותם על פועלם. בהודעה מטעמו נכתב, כי האירוע היה לרגל "יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן." כלומר, הוא קיבל במלואו את הנרטיב על חטיפת הילדים, וגם סייע לביסוס דחיקתם של הילדים האשכנזים מהפרשה. העלילה קיבלה חותמת כשרות ממלכתית.

(עופר אדרת, "הילדים האשכנזים הועלמו פעמיים", "אל-ארצ'י, 21.8.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-21/ty-article-opinion/.premium/00000182-b1a4-d018-adae-b9bedc6f0000

תעמולת ההסתה הגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי הצליחה. אפילו הנשיא החנף יצחק הרצוג הכהן דוגל בה.

תשובה לאהוד בן עזר

בתשובה לביקורתי על הניסיון החוזר של אהוד בן עזר "לטהר" את ברנר מאשמת "הדיבה" של נטיות הומוסקסואליות (ר"ל ח"ו "לא עלינו") ע"י מבקרים ספרותיים, בנימוק ש"ברנר בער מתאווה לנשים," הוא חזר על דבריו שדבריי על כך שהיום האשמה בהומוסקסואליות אינה דיבה, ואין צורך בטיהור, הם "טיפשות לא קטנה", ומתוך רצון לסנוט בי ולהשיב לי כגמולי הוא כתב: 

"וא-פרופו חזרות, שאתה טוען נגדי – מתי תחדל אתה לחזור על כך שאתה מחפש ערבי שאינו רואה בדברי מוחמד על היהודים גזענות? לא נמאס? ("חדשות בן עזר", 1775)

אז התשובה שלי ברורה. אכן נמאס לי, אבל אני אמשיך לשאול את השאלה הזו עד שיימצא ערבי-מוסלמי כזה שאינו גזען. אני אחזור ואחזור ואחזור לשאול ולחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזען עד שיימצא.

אבוי אם יימאס עליי מלשאול, אבוי אם תאזל התקווה למצוא ערבי-מוסלמי כזה.

"דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן"

במאמרה המעניין "אלתרמן במבט חדש ובמבט מחודש על העיוורון" ("חדשות בן עזר", 1775), מזכירה פרופסור זיווה גרבורג-שמיר את השפעת דמותו של פרידריך ברברוסה על אלתרמן.

ייתכן שמקור נוסף על ברברוסה (אדום הזקן) השפיע על אלתרמן, והוא השיר העברי הנפוץ ביותר שאין נער יהודי שלא הכירו בגולה, למרות שלא הבין את מילותיו, וגם כיום אין נער עברי המבין את מילותיו, והוא השיר "מעוז צור".

מעוז צור – הוא שיר מתקופת מסעי הצלב:

שמו של המחבר – מרדכי – נרמז באקרוסטיכון שבראש חמשת הבתים הראשונים של הפיוט. מרדכי יכול להיות רבי מרדכי בן הלל מנירנברג שנפל בעצמו קרבן לרדיפות אלה.

לשיר ששה בתים אך נהוג לשיר את הבית הראשון:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

הבית השישי של השיר מסתיים במילים: דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה: רמז לפרידריך ברברוסה אדום הזקן (1122-1190) קיסר גרמניה, והקיסרות הרומאית הקדושה, שהשתתף במסע הצלב השלישי. מילים שאלתרמן ודאי הכיר.

(פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, נקראה מבצע ברברוסה).

ולמה עד היום אין נער עברי המבין את מילותיו?

כבר בגן, חודש לפני חנוכה, היתה הגננת מלמדת אותנו כל שנה מחדש את המילים של "מעוז צור". עם השנים המשכנו באותה המסורת לשיר את השיר עם הדלקת הנרות, אבל תמיד כשהגענו לפזמון התחלנו לגמגם: "לעת אכין מטבח בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה... אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח..." בטוחני שעד היום מרבית המבוגרים ממשיכים לשיר כך. (נסו לשיר בלי לקרוא את הטקסט ותראו) הסיבה לג'יבריש ברורה. הגננות לא לימדו אותנו את המילים הנכונות. ומדוע לא לימדו אותנו את המילים הנכונות? לימים למדתי שגם הגננת לא ידעה את המילים. מן הסתם הגננת למדה את השיר מהגננת שלה שלא ידעה אותן. ודוק: למדנו את השיר רק בע"פ, מעולם לא שרנו אותו מהכתב.

מפני מה הגננות לא לימדו?... הסיבה לכך פשוטה. לא ניתן ללמד ילדים קטנים את המילים הבאות: "לעת אכין מטבח (מתי שאעשה טבח) מצר המנבח, (מאויב הנובח כמו כלב) אז אגמור בשיר מזמור." האם ניתן ללמד ילדים קטנים לשיר בשמחה אחרי טבח האוייב? ילדים צריך הרי ללמד הומניזם נוצרי, כלומר לא להילחם באוייב, אלא לאהוב אותו.

אכן השיר כולל מילים קשות. אך יש לזכור שנכתב בעת שחיטות הצלבנים ומוזכר בו אפילו (בהמשך הלא מושר), מנהיגם פרידריך ברברוסה (אדום הזקן) " וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן."

אם היה נכתב היום, אין ספק שהיו קוראים לשיר כזה בארץ – שיר פשיסטי...

מזל שעוד מתירים להשמיע אותו בארץ. אני מתפלא למשל שרות לומפ-אלמוג, שהגדירה את השיר "מגש הכסף" של אלתרמן "שיר פשיסטי" – טרם הגדירה את "מעוז צור" כשיר פשיסטי.

חבר כנסת?

יו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, אמר שצריך לבחון מחדש את פרוייקט הרשימה המשותפת (בשנאת ישראל). ההתמקדות של המשותפת בגיוס תקציבים עבור הציבור הערבי במקום להיאבק בכיבוש היתה לדעתו טעות. ובשל הידרדרות מעמדה של הרשימה בקרב המצביעים הערבים, הצהיר יו"ר בל"ד ש"יהיה צורך בהתארגנות פוליטית רחבה יותר, בתנאים ייחודיים מבעבר."

סאמי אבו שחאדה המסוערב בכפייה נמנה על הערבים-הנוצרים המנסים להוכיח כי הם לא נופלים מהמוסלמים בשנאת יהודים וע"י כך למנוע מעצמם רדיפות מהרוב המוסלמי. כך נהג גם מייסד בל"ד, עזמי בשארה הנוצרי, הקומוניסט בעברו ,שהפך למרגל החיזבאללה ולמשרת שליט קטאר.

(זה כמובן לא מנע את התוצאה ההיסטורית שכל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים 13 מיליון קמ"ר היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים).

אבו שחאדה, שאמר את הדברים בסרטון שפירסם בחשבון הטוויטר שלו, הוסיף שבל"ד היא "לא חלק מהימין או מהשמאל הישראלי, אלא חלק מהתנועה הלאומית הפלסטינית." לדבריו, "לא מקובלת עלינו תמיכה בממשלה לא מבפנים ולא מבחוץ, ולא שיתוף פוליטי עם שום ממשלה, כי אנו רואים שאין שינוי במדיניות ואין פרטנר כרגע שיביא לסיום האפליה, העוול והגזענות."

(דיאא חאג׳ יחיא, יו"ר בל"ד: "צריך לבחון מחדש את פרויקט הרשימה המשותפת", "אל-ארצ'י, 20.8.22)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/2022-08-20/ty-article/.premium/00000182-bbb7-d3e8-a1c3-fbb776760000

 לפי החוק הישראלי, מפלגה שהיא אינה חלק מישראל אלא "חלק מהתנועה הלאומית הפלסטינית" אינה יכולה לרוץ לבחירות לכנסת ולהיבחר. אבל לעזאזל החוק הישראלי – אם זה לא נתניהו זה לא מעניין. מר"צ ודאי תמליץ לא לכבד את החוק הזה במאבקה נגד שלטון החוק.

והרי גם יאיר למפל-לפיד, וגם בנימין גנץ מקווים לעלות לשלטון בחסדיו.

בלי כורש, הורדוס ובר כוכבא:

בתיכון יפסיקו ללמוד על תקופת בית שני

עוד לא ברור אם שנת הלימודים הקרובה תיפתח במועד, מה שברור הוא שהממשלה הלא ציונית הראשונה בתולדות המדינה אחראית גם לבורותם העתידית של אזרחי ישראל.

לפי הממשלה הלא ציונית הילדים שיתחילו את התיכון בשנה הקרובה לא ילמדו עוד על גלות בבל, לא יתוודעו להצהרת כורש, ולא יכירו את החשמונאים, המלך הורדוס, המרד ברומאים וחורבן בית המקדש. למעשה, בחסות הרפורמה בבחינות הבגרות, שתצא לדרך ב-1 בספטמבר, יקוצץ משמעותית חומר הלימוד בתיכון. התוצאה: הפרק העוסק בתקופת הבית השני יוסר לגמרי מתוכנית הלימודים. על השואה עוד ימשיכו בינתיים ללמוד.

לפי ד"ר רועי וינטרוב, שחקר את תולדות תוכנית הלימודים בהיסטוריה, מדובר בשינוי דרמטי. "תקופת הבית השני היתה תמיד חלק מחומר הלימוד בהיסטוריה בתיכון, והיא תרד ממנו לראשונה מאז הקמת המדינה."

יבוטלו בחינות הבגרות בהיסטוריה, ספרות, תנ"ך ואזרחות, ובמקומן יתבסס הציון על הערכה חלופית של המורים: בחינות פנימיות, כתיבת עבודות ומטלות נוספות. למשל על עבודות על ואדי סליב והנכבה.

במשרד החינוך מצמצמים את שיטת הלימוד המתמקדת בשינון ("הסבר שלושה גורמים שתרמו לעליית הלאומיות באירופה") בדיון "מעמיק" יותר באירועים ההיסטוריים, דרך קטעי מקור ועיסוק בשאלות של מהימנות המקור והאינטרסים שהובילו לכתיבתו. למשל לפני שנה בבחינת הבגרות נדרשו התלמידים לנתח קטע מזיכרונותיו של יגאל אלון על גירוש הפלסטינים מהגליל במלחמת העצמאות ולהשוות בינו לבין קטע מעיתון ערבי מאותה התקופה. "לפני 20 שנה שאלה כזו על הנכבה היתה נראית כמו מדע בדיוני," אומר וינטרוב, "זה חלק משינויים בשיח על הנכבה בחברה הישראלית, אבל קשור גם לשינוי במקצוע, מדגש על שינון – שהתמקד בעיקר בנרטיב של בניית הזהות הציונית – לעיסוק במיומנויות חשיבה וחשיבה ביקורתית."

(שירה קדרי עובדיה, "בלי כורש הורדוס ובר כוכבא. בתיכון יפסיקו ללמוד על תקופת בית שני", "אל ארצ'י" 18.8.22).

https://www.haaretz.co.il/news/education/2022-08-18/ty-article-magazine/.premium/00000182-a176-d5a8-abf2-f5f772da0000

הבנתם?

אין יותר ידע – יש חשיבה ביקורתית בלי ידע, ודוק: העיקר, כלומר מטרת הלימוד – אינה יותר בניית זהות ציונית, אלא חשיבה ביקורתית על היהודים.

בנימין גנץ – מוותר על בקעת הירדן ומחלק את ירושלים

בהמשך להחמצה הגדולה של מדינת ישראל מאי אימוצה של תוכנית אלון-רבין-טראמפ (מקסימום ביטחון מינימום ערבים) בגלל טירפודה הפוליטי ע"י בנימין גנץ, גנץ ממשיך בפעילותו למניעת כל הסדר מדיני.

בראיון לעיתון א-שרק אל-אווסט אמר שר הביטחון בנימין גנץ מ"המחנה הממלכתי": "ייתכנו חילופי שטחים עם הפלסטינים. ישראל צריכה לשבת בנקודות אסטרטגיות בבקעת הירדן."

גנץ אמר כי לתפיסתו ''ירושלים תישאר מאוחדת – אך יש בה גם מקום לבירה פלסטינית."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=757299&forum=scoops1

איך ירושלים תישאר מאוחדת ותהיה גם בירת ישראל וגם בירת פלסטין? לגנץ פתרונים, מכל מקום הסתירה הלוגית הזו שלו עוד תיכנס לספרי הלוגיקה.

בכל מקרה בנימין גנץ ויתר עוד לפני המו"מ על ריבונות ישראלית – על בבקעת הירדן, ומדבר רק על ישיבת צה"ל בנקודות מסוימות בלבד, כבתוכנית אולמרט.

תוכנית גנץ מפקירה את בטחון ישראל ומכניסה את כל ערי ישראל לטווח רקטות ומרגמות כבעוטף עזה.

בנימין גנץ עשה נזק היסטורי למדינת ישראל, וממשיך וגורם לה נזקים.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ד

אסון (הפרק הגנוז במהדורת 1963)

"מעניין איפה גר הרופא שעושה שאפשר יהיה להיפטר מן הילדים?" – חשבה לעצמה בשעה שעברה ברחוב. ההמון זרם לעומתה, דחפוּ, מיהרו, "תשימי לב איך שאת הולכת, בחורה!" קרא מישהו. ליד תחנות האוטובוסים נתמשכו תורים ארוכים. פועלים חזרו מן העבודה, נשים עם ילדים נסעו למרכז העיר כדי לערוך קניות, והרחוב היה סמיך ומלא אדם. "שאני אלך לרופא?" חשבה, "או שאני אלך לרכבת?" – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת," – "שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת," והמילים הצטלצלו בה בקצב של מנגינה טיפשית אותה שמעה לפני כמה רגעים מפי שלמה אשר זימזם לעצמו בחדר, "שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת?"

פעם דיברו בבית-הספר על הרופא שעושה דברים כאלה, היו נשים שהלכו אליו, כך התלחשו, הדבר עולה הרבה כסף, אבל הוא לא מספּר לאף אחד. מה אני אגיד לו? הוא יכול להיות כמו האבא שלי. שהרופא יצעק עליי? ניסים לוי גם כן יצעק עליי אם אני אספר לו. הוא אמר לי שצריך להיזהר, אחר-כך לא ניזהר בעצמו, מה זה להיזהר? אני מפחדת ממנו. שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? כמה כסף עוד יש אצלי? היה אפשר לקחת משלמה מה שיש לו, אביו יתן לו עוד, אבא שלו לא משוגע, יש לו מסגריה. אם הייתי אישה של שלמה היו הילדים שלנו הולכים לבית-ספר מקצועי ולא לרופא. שאני אלך לרופא? פעם גילו הבנות בבית-הספר את הכתובת שלו. ראו אישה יוצאת ממנו וזכרו את הרחוב. שאני אלך לרחוב הזה? אפשר להביט מה שכתוב על הגדות, איפה שיש שם של רופא נשים, שם הוא.

פעם ראיתי סרט בו הגיבורה הראשית הולכת בסוף ושמה את הראש שלה תחת פסי-הרכבת. אחר-כך בטח בכו כל המשפחה, והאהוב שלה, וכל אלה שעשו לה צרות. אם היתה יודעת שאפשר ללכת לרופא לא היה עליה למות צעירה כל-כך. שאני אמוּת צעירה? אימא שלי תצטער אם היא תשמע כי לבת שלה עשו ילד בבטן, היא תגיד שהייתי טיפשה. לאבא שלי לא יהיה מי שיבשל אבל גם עכשיו כבר אני לא גרה אצלו רק שוכבת עם ניסים לוי וחבריו. אבא שומר בלילה במחצבה וניסים לוי מפרנס אותו בגללי. אם אמות יפטר אותו מהעבודה.

הנה כאן הרחוב של הרופא, דווקא עכשיו הייתי רוצה שניסים יהיה על-ידי וייקח אותי ביד ויביא אליו. אם אני בכלל אמצא אותו? ניסים בוודאי שהיה כבר מוצא את הכתובת. אולי אחרי שאלך אל הרופא ואשתחרר מזה יהיה לי הבית שלי והמקרר שלי במיטבח וגז לבישול ורדיו גדול ומרבדים רכים בבית. שאני אתחתן? הוא כל כך מצחיק, שלמה, אבל הוא יאמין לכל מה שאספר לו, לא צריך שיידע שאני עשיתי הפלה. אולי אני אתגעגע לניסים לוי? מי יודע. מה שבטוח שאני לא אחזור עוד לבית הקפה של אבו-סנין. כמה שניסים לוי היה טוב אליי, כל-כך מהר עברו הימים היפים האלה, כשהוא היה לוקח אותי אני הייתי נפתחת כולי וכאילו מתחלקת לשני חלקים שנפרדים ורוצים להתחבר חזרה ביחד ולא יכולים עד שכל הגוף מתחמם מחוסר-היכולת הנפלאה הזאת. ואילו שלמה נישאר עליי למעלה כאילו לא נוגע בי. אני לא יודעת מה היו המחשבות שלו, ואולי אני אשמה מפני שנכביתי אחרי ההריון וכל מה שהבחורים הוציאו עליי והיו מדברים בגלוי עד שלא הייתי יכולה עוד לקבל אותם מבלי שאחשוב דברים רעים בראש. אולי אחר-כך, כשאני אגמור עם הצרות שלי, יהיו החיים שלנו יפים ואני ארגיש אותו אצלי עוד יותר טוב ממה שניסים לוי פתח אותי כשאני בכלל לא הבנתי שום-דבר –

על השלט רשום השם שהזכירו הבחורות בבית-הספר, יש לבית כמה קומות, מעניין באיזו קומה הוא גר. עלתה. בקומה השנייה שוב כתוב השם שלו על הדלת. צריך לצלצל? לא, הדלת פתוחה, משונה, אולי כך המנהגים כאן? נכנסה בלי להקים רעש. חדר קטן בכניסה, על הקיר – ראי, קולב למעילים, והקירות מצופים בבד-פרחוני. הדלת לחדר השני פתוחה, ובו – שולחן נמוך, כמה כיסאות, כורסאות, ספסל צמוד לקיר, ושתי נשים יושבות, גבן אליה, לא שמעו שנכנסה.

להמשיך הלאה? הרגישה כמו גנב. לפתע נפתחה הדלת הלבנה שהובילה אל חדר-הקבלה, "בבקשה, גברת – " יצא הרופא לבוש בחלוק לבן, אחר הִיטה מעט את גופו קדימה ופינה מקום לצאת, זו שבפנים התמהמהה מעט, לבסוף באה.

אוי! מה היא עושה פה? נכון, סיפרו בכפר שהוא הרופא שלה. בטח מספר לה הכול, אבל לשם מה לו לספר לה? הרי היא בעצמה רואה אותי כאן. אחר-כך יעבור הדבר לניסים? לא. אבל אפילו אם לא תספר, מספיק שתדע, אני לא יכולה להביט בעיניים שלה. שאני אשאר? ודאי ראתה אותי. לא. אף אחד מהם לא שם לב אליי, הם מדברים, שם בחדר יש אור מהחלון וכאן הכול חשוך והדלת פתוחה. הנה, היא מתכוננת לצאת, אני אברח כדי שלא תראה אותי, ואחר-כך אחזור עליו.

היא הסתובבה וחמקה, אבל מתוך מהירות ומחוסר תשומת-לב נתקלה רגלה בעציץ שעמד על כן ברזל גבוה וצר, ומבלי שתספיק לעצור נתפס אבזם סנדלה ומשך אחריו את אחת הרגליים הדקות ונשמע קול נפילה, ומכה אטומה של העציץ ברִצפּה, והרעש הקטוע של החרסים המתפזרים, וצלצול הברזלים הדקים שהתהפכו.

"מי שם?" קרא הרופא.

"היתה שם מישהי – " הספיקה עוד לשמוע את קולה. לא הביטה אחריה, ירדה במדרגות במרוצה, מישהו עמד למעלה וקרא – "הי! הי!"

מיהרה לדלת היציאה, עברה את שביל האבנים הקצר, השער, המדרכה, הרחוב, שדרת העצים. האם רודפים אחריה? האם ראו אותה ורוצים להעניש אותה? המשיכה במרוצתה כמה רחובות. לאן שאני אלך עכשיו? שאני אבוא שוב לחדר של שלמה? שאני אסע הביתה אל אבא? שאני אלך לבית-הקפה של אבו-סנין ואחכה לניסים לוי עד שיבוא? בחודש האחרון אין הוא מופיע הרבה, אומרים שהוא עסוק מאוד, יש עניינים במחצבה ואשתו היתה חולה. אולי כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה? שאני ארוץ אל החדר של החבר של שלמה שגר לא רחוק מתחנת-הרכבת? אני אגלה לו את הכול. אם הוא אוהב אותי באמת – ודאי יעזור לי. הוא יכול לעזור? ילְמד. הוא צריך ללמוד אם באמת דיבר אליי כך. כבר אי-אפשר לחזור אל הרופא אחרי שהם חושבים שבאתי לגנוב, אם אני אלך לשם יקראו בטח למשטרה ואחר-כך יבואו אבא וניסים לוי ויצעקו עליי ויכו אותי.

שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? לרופא לא אלך. אני אלך לשלמה שגר ליד תחנת-הרכבת. אַת הולכת לתחנת-הרכבת שנמצאת ליד החדר של החבר של שלמה, או לשלמה שנמצא בחדר של החבר שלו שגר ליד תחנת-הרכבת? אימא, אימא, איפה אימא שלי עכשיו? אם אימא שלי היתה הולכת איתי אל הרופא אולי לא היה העציץ נופל וציפורה לוי לא היתה רודפת אחריי והרופא לא היה צועק עליי – הי, הי, גַנבה.

הייתי רוצה שניסים לוי לא ירשה לי לעשות את ההפלה. שהוא יגיד לי – תבואי אליי, נתחתן, אעזוב את האישה שלי ואת הילדים וניסע בכסף שהרווחתי לחוץ-לארץ ואַת יהיו לך חיים טובים כמו השחקניות שבסרטים. ואיפה יגדל הילד שלנו, ניסים? הוא באמת הילד שלנו? כן, כן, מפני שאתה היית הראשון אצלי, וכל התקופה ההיא, בהתחלה, רק אתה היית בא אליי. אבל אם יש לך אישה יפה כל-כך שרודפת אחריי בבית-הקפה של אבו-סנין ואצל הרופא של הנשים ואתה לא בא להגן עליי מפניה – סימן שאתה כבר לא רוצה אותי בשבילך. כבר אני לא טובה לך מפני שנכנסתי להריון ואני מפחדת להרוג את הילד שלי. יותר טוב שיהיה לי בעל וילדים כמו לבחורות שהתחתנו בכפר, ולכן כבר אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאהבתי פעם, כמו שאתה לימדת אותי לאהוב, והיית אומר לי שאני האישה שעושה לך טוב יותר מכל אישה אחרת בעולם. אתה זוכר את הימים ההם, ניסים לוי?

הנה שומעים את השריקה של הרכבת. הבית קרוב לתחנה. "את אוהבת לנסוע?" שאל אותי. – "תלוי במה," אמרתי לו. – "ברכבת, באווירון, באונייה, טסת פעם?" – "לא," עניתי, ואתה?" – "גם כן לא." ואחר-כך אמר שהוא אוהב אותי. מתי זה היה? לפני שעה, ואולי בימים שהייתי עוד ילדה קטנה ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אפילו לא ידעתי שיש מילה כזאת – "אהבה". אחר-כך בבית-הספר היו הילדים הגדולים-יותר ממששים אותי דרך החלוק הקרוע שלי ומכניסים את הידיים שלהם, וזה קרה עוד לפני שהיה לי כסף לקנות חזייה, ואומרים – "היא מתפתחת טוב!" – ובערב היו כותבים את השמות שלהם, שהם אוהבים אותי, על הקירות. והיו מציירים בין השם שלי והשם שלהם ציורים גסים. וכל הילדים הקטנים היו רצים אחריי ושואלים: "תגידי? כבר עשו לך? כבר עשו לך? איך זה, הם אוהבים אותך?" – ובכן זאת היתה אהבה? מה שהם רשמו עליה על הקירות של בית-הספר והצרכנייה? – ניסים לוי אמר לי שהוא אוהב אותי. ואחרי שאמר כך ביקש ממני לעשות כל מיני דברים בשבילו, והיה שוכב ומוציא מתוכו קולות כמו ילד קטן, ובפעמים ההן אמר שאני האישה הכי טובה בשבילו. אז זאת היתה אהבה? ואולי אני הייתי הכי טובה בשבילו מפני שכל השאר לא הסכימו לעשות לו מה שאני עשיתי? מפני שהאבא שלהן לא היה משוגע שעובד אצלו במחצבה והאימא שלהן לא הסתובבה כמו שמספרים עם המלחים בנמל?

ופעם אמר – "את יודעת, אני לא יודע מה זאת אהבה, אף פעם לא אהבו אותי באמת." – והיא אמרה: "אולי זה ניסים מפני שאתה לא יודע עברית טוב, ולא מזמן למדת פה את המילה?" – והוא צחק ואמר: "טיפשונת, אהבה זה לא תלוי במילים אלא בא מן הלב, ולא חשוב באיזו שפה מדברים בה." – "אתה מדבר יפה, ניסים," אמרה לו, "כמעט כמו בסרטים, איך שהם יש להם לפעמים מילים שעושות לך חם בלב." – "רק איתך אני יכול לדבר על כך," אמר, "מפני שאַת מבינה אותי, קטנטונת. לא רק את הגוף שלי, גם את הנשמה שלי." – אבל מאוחר יותר ביקש ממנה לשכב עם כל החברים שלו. – "למה אתה עושה לי כך, ניסים?" – שאלה אותו בבכי. – "אני לא יכול להחזיק אותך לבד," אמר, "עוד יֵצא לי שֵם שהוצאתי אותך מהבית ואני מחזיק אותך בשביל התענוגות שלי. אבל אם את תסכימי להיות טובה ולהתחלק עם כל הבחורים, גם לך יהיה קל יותר, ואף אחד לא יחשוד בנו ונוכל להמשיך את חיינו היפים מתי שנרצה. את צריכה להשתדל להתחבר עם הנערות המסתובבות בקפה והן תדאגנה לך ותרגישי מצויין. – "אני לא רוצה," צעקה בבכי, "לא רוצה שכל העולם ימשש אותי ויעשה לי, לא רוצה להיות כמו האימא שלי, אני אוהבת אותך, לכן הלכתי אחריך ובאתי וישבתי כאן כל הימים, אני נערה טובה, אתה יודע שלא נתתי עוד לאף אחד חוץ ממך, ניסים, ניסים!" – ואיך שהוא נבהל והתרגז והיכה אותי, אי-אפשר היה להכיר בו את ניסים שהיה שוכב והבשר שלו מדבר כמו יונים קטנות. רק צעק: "אני אהרוג אותך אם אשמע ממך עוד פעם מילים כאלה! ואם אשמע מן החברים שלי שאַת עושה שביתה בין הרגליים שלך ולא טובה אליהם כמו שאַת טובה אליי – אכה אותך מכות-רצח עד שלא יישאר עלייך שום דבר יפה ואעשה לך צלקות כאלה בפנים שאיש לא ירצה עוד לשכב איתך ותצטרכי ללכת ולעשות סְפּוֹנזָ'ה [שטיפת רצפות] כל היום והגב שלך יתפוצץ. אַת שומעת? אני אחקור אותם בדיוק, ואוי לך אם זה לא יבער אצלך כמו שצריך – "

הרכבת שרקה שנית. כעת ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים. הוא אמר לי: "תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – " ואני שתקתי. הנה הבית שלו, חדר-המדריגות, הדלת, למה לא עונים? אולי הפעמון מקולקל. שאני אדפוק? חזק, חזק, עוד יותר חזק, באגרופים. שקט, נידמה לי שבדירה של השכנים מתקרב מישהו לדלת, שוב יצעקו עליי? איפה הוא? למה הלך ועזב אותי? אני לא רוצה להישאר לבד, אני מפחדת, מפחדת, "אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה," – "אני כבר היום אחפש עבודה," – הוא הלך לחפש עבודה בשבילי ובשביל הילד שלי ואותי השאיר כאן לבד? חָה, חָה, חָה, אתה כבר יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים.

תגידי כן.

כן.

לעולם?

לעולם, אבל עכשיו תיתן לי ללכת.

חה, חה, חה, אני לא יכולתי להתאפק, – אין דבר, גם אני לא יכולה יותר, – שאני אדפוק עוד פעם, חזק, חזק, "שלמה! הָלוֹ, שלמה!"

"גברת מה אַת עושה כאן?"

"אוֹי – "

"מה איתך, לאן את בורחת – "

"חה חה חה – "

"מה איתך? מה רצית לעשות כאן – "

גנבה, אני גנבה, שלום, תגיד לי שלום ילד רע שכמוך, השכנים שלך גירשו אותי. "את צריכה כסף אולי?" – לא, לא, חה חה חה, הרכבת עוברת קרוב מאוד לכאן. – "יופי, יופי, תחשבי עליי?" – כן, אני אחשוב כל הזמן עליך, עד הסוף, אשתדל. אפשר לשמוע את דפיקות הגלגלים על פסי המסילה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. אוֹי לא ידעתי שפסי-הרכבת קרובים כל-כך, הבית עומד ממש ליד המסילה, צריך רק לעבור את הגדר. אתה לא צריך לחפש עבודה יותר, אתה יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים ולנסות לשים את היד על הברכיים של מישהי אחרת שתהיה ילדה קטנה כמוני אבל שלא נכנסה עדיין להריון. אחר-כך תביא אותה אליך לחדר ותבקש סליחה, ועוד פעם סליחה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. עכשיו יש כבר קטרי-דיזל חדשים, שם בסרט זה היה קטן ישן ושחור עם ארובה ודוד גדול מלפנים. אפשר לראות את הרכבת מרחוק? הנהג יחשוב שאני קוטפת פרחים, יותר טוב שאתכופף כאילו לאסוף אותם, למרות שבכלל אין עכשיו פרחים. אַל תגיד לאף אחת אחרת שאתה אוהב אותה, ואַל תכעס עליי, גם אתה אשם, אם היית מחכה לי בחדר לא הייתי הולכת אל המסילה. שאני אלך אֶל הרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? מִסְכּנה, מִסְכּנה שכמוֹך, תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק – ניסים לוי, איפה אתה ניסים לוי שתבוא ותיקח אותי מפה? – וַי, אתה לא דואג לילד שלך? – תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק, ווּאוּ אוּ – אתה לא חזק כל-כך, ניסים לוי, כמו שחשבתי, אם אתה לא יכול לעצור בעד הקטר – ווּאוּ אוּ – הוא בא – בכלל לא – וַי –

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, הפעם העיתון ריתק אותי במיוחד. ולמה? תמיד מרתקים אותי מאמריהם של זיוה שמיר, הייטנר שלפעמים מרגיז, נעמן כהן, השירים,  ועוד.

אבל הפעם נוסף המאמר המרתק שלך על קורצווייל, כנראה במלאת 50 שנה לפטירתו – התאבדותו, הפגישות שלך עימו, ודבריך עליו – האירו עוד יותר את אישיותו של האיש המורכב והמוכשר להפליא הזה.  

גם על כל דבריך המדוייקים בהערה לאשליותיו של יונתן גורל, שניתק את מעמד המורה מן המשכורת וסיפר על תחושת השליחות של פעם – שאין לה, כידוע, שום משמעות לחיים האמיתיים היום, והוספת על כך דברים בגיליון – אני חותמת ומקבלת כל מילה!!! 

אני גם חושבת שליברמן מנהיג כאן בכוח כלכלה סובייטית, שעל פיה המדינה עשירה והאזרחים עניים (כדאי לקרוא את מאמרו של טרכטנברג בסוף השבוע).

וכמובן אני רוצה להודות למשה גרנות  שחלק לי מחמאה גדולה, עדות נוספת לזכות אישיותו.

ורציתי להוסיף שאני נהנית גם לקרוא ולחייך כאן שוב למקרא שירי המתבגרים למרות שאני מכירה אותם היטב

וגם שאני מסכימה לכל מילה שלך על הטמטום שבכוונת אגודת הסופרים לשנות את שמה לאגודת הסופרות והסופרים, בעקבות שיבוש תפישת הלשון של מיכאלי.

ושוב תודות לך על עיתון חי ותוסס,

ארנה גולן

* אהוד היקר, באשר לריאיון שלך עם ברוך קורצווייל – אני קראתי את ספריו על הספרות העברית כמהפיכה ועל קפקא ועגנון. לא אהבתי את הלעג שלו לש"י פנואלי רק משום שלא היתה לו תעודת בגרות. אם אינני טועה, גם לדב סדן לא היה שום תואר.

נעמן כהן מתאר את השנאה היוקדת של איימן עודה ושל אימו למדינה שלנו – המדינה היחידה בכל המרחב שמאפשרת לאחמדים להיות אזרחים שווי זכויות. בשום ארץ ערבית לא היתה להם זכות קיום.

אהבתי את המכתב של פוצ'ו לצביקה ניר בעניין שינוי שם האגודה. מסתבר שלא רק את "התקווה" צריך לשנות לדעת חסידוֹת מירב מיכאלי, אלא גם את עשרת הדיברות (לא תרצח, ולא תרצחי...)

אתה כל כך צודק באשר למגמה לשלם למורים על פי דירוג המצוינות – זה באמת פתח לשחיתות, להלשנות, למתנות בסתר, למתן ציונים פיקטיביים כדי לרצות תלמידים והורים, ועיקר העיקרים – היחסים בחדר המורים יורעלו בצורה חסרת תקנה. דירוג לפי ותק איננו מעורר שום דם רע. ומי שמצליח להיות מורה במשך עשר שנים ומעלה – סימן שבכל זאת יש לו מה להציע. השכר שמורה מצוין מקבל הוא ההערכה ואהבה מצד התלמידים וההורים – וזה המון!

שלך,

משה גרנות

* השלמה לפוצ'ו, גיליון 1775 –

לא תגנבי

לא תחמדי רע אישך

 ישראל כפיר

נס ציונה

אהוד: מוזר שהשערורייה המפליצה של החלפת שם אגודת הסופרים העברים, שיסד ביאליק לפני יותר ממאה שנים – ל"אגודת הסופרות והסופרים העבריות והעברים במדינת ישראל[ה]" – שערורייה מפליצה זו, האמורה להגיע לידי החלטה בעוד שבוע באסיפה הכללית של האגודה ב-31.8.22 – תוך ליקוק תחת לשרה הסכלה מירבה מיכאלה המנסה להרוס בשיטתיות ובשיטיון את כללי השפה העברית – מוזר ששערורייה מפליצה זו טרם זלגה לתקשורת הכללית!

* אברהם כץ עוז: הבאבא  ברוך – פגישה שכזאת. בשנת 1979 לערך הייתי חבר כנסת, ידידי אהרון אבו חצירה מאשדוד היה גם הוא חבר כנסת. באחד הימים פנה אליי אהרון וביקש שנשב לשוחח. ישבנו. הוא שאל אותי אם כתושב הנגב אני מכיר את מפקד משטרת אשקלון.

"כן,"  אישרתי, "מכיר."

"אני צריך שתעשה לי טובה. בוא וניסע יחד לאשקלון, ניפגש עם המפקד ונבקש הקלות למאסרו של  ברוך."

 "מי זה  ברוך?" שאלתי.

"אחד ממשפחת אבו חצירה." ענה אהרון.

 "מה חטאו?" שאלתי.

"כנראה שקצת גנב, קצת השתולל, קצת סמים, קצת נשים, קצת אלכוהול, קצת מכות והתפרעויות." אמרתי לאהרון: "אם אתה  מבקש אני  בא."

נסענו, נפגשנו עם המפקד ודיברנו על נפשו של  ברוך. המפקד אמר שהעבירות חמורות, אבל –  אבו חצירה... הוא ינסה לעזור.

הודינו לו  וחזרנו לירושלים.

אהרון אמר לי שהוא באמת שיחרר את ברוך אחרי עשרה ימים.

בשנת 2003 – כשהייתי יו"ר מפעל הפיס, נסעתי עם מנכ"ל משרד הדתות לנתיבות כדי להיפגש עם הבאבא סלי בענייני הקמת מקוואות. ישבנו, ואחר מיספר דקות נכנס איש גבוה, עם זקן, מעיל שחור ארוך ומצנפת רבנים. לקח לי שתי דקות והכרתי את ברוך. גם הוא הכיר אותי. חייכנו. אחרי הפגישה הפורמלית נכנסתי עם הבאבא ברוך לביתו, שתינו תה עם שיבא ונפרדנו לשלום.

* אהוד: במשך שנים שפטנו את פוטין, בין היתר, בזכות מה שנראה כיחסו הטוב ליהודים ולישראל, שהוסבר בכך שבנעוריו גדל במשפחה קשת יום בלנינגרד, והיתה זו משפחה של שכנים יהודים שפרשה עליו את חסותה והיטיבה עימו בחיי היומיום.

כך, למשל, למצעד יום הניצחון על גרמניה – הזמין את ראש הממשלה בשעתו, בנימין נתניהו – לבמה לצידו בכיכר האדומה.

והנה, לא עוד. מתברר שהיינו תמימים בהערכתנו אותו. פוטין הוא כנראה מנהיג חסר-רחמים, אם כי לא נראה שהוא פוגע במיוחד או בכוונה ביהודים. פגיעתו רעה וקשה בעיקר באוקראינים ובמתנגדיו-מבית. אם כי, מבחינת האינטרסים האימפריאליים של רוסיה – לשיטתו הוא נוהג נכון, נאמן למדיניות הביטחון של בריה"מ! רק זה היה חסר לרוסיה, שאוקראינה, שהיתה חלק ממנה, וכל שאר המדינות שגובלות עימה ושחלקן היו חלק מבריה"מ – תהיינה חברות בברית נאט"ו!   

* שלום רב, ידידתי, פרופ' [---], העבירה לי בדוא"ל את הפרסום הנ"ל. נדהמתי מעושרו, מהיקפו וגודלו, מן הנושאים המסוקרים-מדווחים-מפורשנים בו ובעיקר מרמתו הנוגעת היכן שהוא, בשמיים. בשפת חבר'ה יומיומית – זה משהו משהו... ואני בכלל לא ידעתי, שמעתי או ראיתי.

 אשמח מאוד להימנות על קוראיו.

בתודה,

א"ב

לא"ב שלום,

אתה מקבל מעתה את אחד מכתבי העת הטובים ביותר המופיעים כיום בעברית, והכול חינם!

ד"ש ל[---].

אהוד

אהוד: אני בכוונה לא עושה פרסום למכתב העיתי מעבר לגידול האיטי בשיטת חבר מביא חבר, לרוב מאותה רמת התעניינות. והסיבה שאינני מפרסם היא שלא לכל קורא עברי המכתב העיתי מתאים, ובמקביל – כל רישום נמען חדש וכל ביטול נמען קיים ידרשו ממני הרבה עבודה – וזאת בעיקר אם אוצף במיספרים גדולים של מנויים וביטולי-מנוי בעקבות פרסום מסחרי.

לכן גם כל הכתיבה והקריאה במכתב העיתי הן חינם! רק זה חסר לי – להתעסק עם רישום תקבולים, עם החזרים לנמענים בגלל ביטול-מנוי, עם מע"מ ועם מס הכנסה! – ההכנסה הרווחית ביותר שלי מהמכתב העיתי היא אי ביטול זמני על כל אלה!

ואין אצלי גם שום פרסומת מסחרית, רק הודעות ללא תשלום, באחריות המפרסם, בנושאים תרבותיים-בעיקר שנראים לי מעניינים את הנמענים של המכתב העיתי. ויש לו כיום כבר יותר מאלפיים נמענים! פעמים בשבוע! וגם אתר שמבקרים בו גולשים דוברי עברית מרחבי העולם.

* אהוד: לפני שנים רבות הוצאתי בהוצאת "יבנה" בתל אביב את הספרים האלה:

1. "בין חולות וכחול שמיים". 1980 ואילך. סיפר וצייר נחום גוטמן. כתב אהוד בן עזר.

2. "בצאת ישראל ממצרים", סיפור לילדים. 1987. סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

3. "הגדה של פסח". 1987. בעריכת אהוד בן עזר עם ציורים של נחום גוטמן.

הוצאת "יבנה" של משפחת אורנשטיין פסקה לפעול לפני שנים רבות ונמכרה על כל זכויותיה ותכולתה להוצאת "בונוס" הנמצאת ביבנה. הספר החשוב לתולדות נחום גוטמן ולתרבות העברית – "בין חולות וכחול שמיים", אזל כליל.

בימים אלה העברתי, ללא כל תמורה, את כל הזכויות שלי בשלושת הספרים האלה – למוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק, מתוך תקווה שהנהלתו תפעל לקבלת זכויות ההדפסה של שלושה הספרים מהוצאת "בונוס", ובהמשך – תפעל להדפסת מהדורה חדשה של "בין חולות וכחול שמיים", שכמובן יימכר גם בחנות המוזיאון.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל