פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1778

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' באלול תשפ"ב. 1.9.2022.

עם הצרופות: 1. אריה לבנון. 2. עמנואל זמיר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 11. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. "ובוץ וסַחַף יעלו מתהום ומָחוּ זכרך" – על חששותיו של אלתרמן לגורל מפעל חייו. עיון במחזה האחרון – "ימי אוּר האחרונים". // יורם אטינגר: שליטת ישראל ברכסי יו"ש – קידום אינטרס ארה"ב. // אהרון מורג: המוזיקאי אריה לבנון בן 90. // איליה בר-זאב: 3 שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות [מבאזל]. ‏31.8.22. // יונתן גורל: שני שירים. // יוסף אורן: המלצה על אוטוביוגרפיה: סְטֶפָן צוויג. // דוד מלמד: הרומן של ז'בוטינסקי עם התיאטרון העברי. // משה גרנות: גיליון 227 של כתב העת "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר. // שִׂישִׂי מֵאִיר: תְּפִלָּה לְבוֹרֵא עוֹלָם. // אדיר כהן: 1. יגונו צחק מתוך עיניו. 2. ואחרי כן נחיתה... // אהוד בן עזר: נוֹוַאר. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 13. עמנואל זמיר. // מנחם רהט: 125 שנה לקונגרס בזל: הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. // נעמן כהן: ארנון סופר ממשיך לחזות. // ממקורות הש"י: אתמול, 31.8.2022, הוגשה בקשה לצו מניעה נגד קיום דיון המחליף את שם אגודת הסופרים העברים ל"אגודת הסופרים והסופרות העברים" – באסיפה הכללית של אגודת הסופרים העברים. אבל הדיון האווילי התקיים ושם האגודה ההיסטורי נמחק. ראו מכתבו של בלפור חקק.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

"ובוץ וסַחַף יעלו מתהום ומָחוּ זכרך"

על חששותיו של אלתרמן לגורל מפעל חייו

עיון במחזה האחרון – "ימי אוּר האחרונים"

פרסום ראשון

"ימי אוּר האחרונים"¹  הוא מחזה אלגורי שכתיבתו התחילה בשנות השישים המוקדמות, ולא נסתיימה עד יום מותו של המשורר ב-28 מארס 1970. לפנינו מחזה המחזיר את הגלגל אלפי שנים לאחור, אל השושלת השלישית של אוּר ומלכה אוּר-נמו, שהקים מפעלי מים אדירים לטובת החקלאות ולרווחת התושבים. לפנינו מחזה הבוחֵן את הסיבות לשקיעתה של המדינה החילונית הראשונה בהיסטוריה האנושית – מדינה שהשתיתה את כל קיומה ואורחות חייה על יסודות רציונליים של תכנוּן הנדסי, והתכחשה לשלטון האלים. 

שנותיו האחרונות של אלתרמן, שבהן התחבר המחזה שלפנינו, היו "שיר פגעים" מתמשך: חוב שנצבר לרשויות המס למן הימים שבהם הגיעו אליו סכומי ענק, תודות להצלחת המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – מירר את חייו (בן-דמותו במחזה מודה ש"בְּשֶׁל חוֹבוֹת לְנוֹשְׁכֵי נֶשֶׁךְ" [עמ' 109]  הוא נאלץ למכור את בני משפחתו לנושים). הוא ניסה לשקם את מצבו הכלכלי, שנתערער עקב מצבה של בִּתו וחוסר התמצאותו בעניינים פיננסיים, ולהחזיר את החוב בכספים שיגיעו ממכירת מחזות מקוריים לתיאטרון. ואולם, שניים מן המחזות שחיבר אז ("משפט פיתגורס" ו"אסתר המלכה") נחלו כישלון חרוץ וירדו מן הבמה לאחר שהוצגו פעמים אחדות בלבד.² 

זאת ועוד, צעירי המשוררים והמבקרים (וגם אחדים מן המבקרים הוותיקים) שילחו בו חִצי ארס וריפו את ידיו; וגרוע מכול –  בריאותו התערערה עד מאוד עקב התמכרותו "לטיפָּה המרה". הרופאים זיהו קריסת מערכות כללית, והבינו שזמנו קצוב.

 גם המשורר חש והבין את מצבו האישי הנואש. במחזה שלפנינו רמז אלתרמן שוב ושוב שימיו עלי אדמות ספורים. קריסת העיר והממלכה, קריסת שלטונו של המלך וקריסת בריאותו של המשורר התמזגו כאן לתמונה אפּוֹקליפטית אחת של הרס וחורבן. 

המחזה שלפנינו בוחן כאמור את הסיבות לשקיעתה של המדינה החילונית הראשונה בהיסטוריה. דומה שמַטבע הלשון "עולם המחר" (עמ' 200) המשובץ כאן בדברי אנשיו של נמרוד, הוא רמז שקוף ליומרותיהם של מנהיגי ברית המועצות להילחם ב"דקדנטיוּת" של משטרי המערב ולבנות "עולם חדש" המבוסס על עקרונות של שוויון וצדק מוחלטים, אף להציג את הדתות והאמונות כ"אוֹפּיוּם להמונים". ואכן, אוּר-נמו, מלך אוּר, מנסה למרוד באלים ולִבנות חברה חילונית, מתקדמת וצודקת, הדואגת לרווחת תושביה, ללא התערבות האלים, אך בפועַל רוב נתיניו עניים מרודים.

בפרק השני של המחזה אור-נמו, מלך אור, מציג את תפיסת עולמו לפני הכוהן והכוהנת. בהצביעו על עמוד בזלת שהוצב בכיכר העיר, ועליו חרותות שורות של עיקרי חוק ומשפט, הוא אומר להם: "לֹא אֱלִילֵי שָׁמַיִם וּשְׂעִירֵי תְּהוֹם / כִּי אִם מִשְׁפַּט הַגֵּר וְהַיָּתוֹם / וְדִין הָאַלְמָנָה וְהֶעָשׁוּק וְהַנִּרְדָּף / אֲשֶׁר עַל זוֹ הָאֶבֶן. הַחֻקִּים הַלָּלוּ / יַחַד עִם חֻקּוֹת הַקַּו וְהַמִּסְפָּר / הֵם עִקָּרִים אֲשֶׁר לְפִי שָׁעָה / דַּי לִי בָּהֶם..." (עמ' 135). סצינה זו אפשרה לאלתרמן לרמוז על הפער הבלתי ניתן לגישור בין המצע המדיני האוּטוֹפי לבין המציאוּת האפורה של חיי המדינה.

ייתכן שאלתרמן חשב כאן בראש וראשונה על ברית-המועצות, שבָּהּ ביססה תורת מרקס (שנתבססה לא במעט על תורת ישראל) עקרונות אלטרואיסטיים נשגבים שנועדו להיטיב לכאורה עם המוני הנדכאים ולהשתית את הקיום האנושי על מֹאזני הצדק והמשפט, ולא על חסדי שמיים. למעשה, אלתרמן, שאהדתו לא היתה נתונה לקפיטליזם המערבי, צידד אמנם בערכים הסוציאליסטיים, אך תיעב את ברית-המועצות,  שבָּהּ נכלאו מאחורי "מסך הברזל" אחדים מבני משפחתו והיו כאותם אסירים פוליטיים, שבקושי רב ניתן היה לקבל מהם אות חיים. ספרייתו הלכה ונמלאה בספרים על ברית-המועצות, על "עולם המחר" ועל מנגנוני הסתר של המִשטרים הטוטליטריים שחשיבותם של חיי אדם בעבורם היא כקליפת השום. אם ברית-המועצות עמדה לנגד עיניו של אלתרמן בעת שחיבר את "ימי אוּר האחרונים", אין ספק שהוא גילה אמבּיוולנטיוּת מרובה כלפי תפיסת עולמו הרציונלית החד-משמעית והבלתי-מתפשרת של אוּר-נָמו, מלך אוּר.

יש להניח שהוא חשב במקביל על תקופת שלטונו של בן-גוריון, שהתאפיינה גם היא בשליטה ריכוזית של הממשלה במשק ובריסון החופש לצבירת רכוש והון פרטי. התקרבותה של ישראל לאמריקה בימי המתח הבין-גושי אותתה לאלתרמן שלא ירחק היום ומשטר סוציאליסטי אתאיסטי (מתון אמנם), כמו זה שהונהג בהשראת ברית-המועצות במדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, עתיד לשקוע  עד מהרה – הוא ומנהיגיו.

ואולם, בעת שחיבר את  "ימי אוּר האחרונים" כבר ראה אלתרמן את תוצאות ה"אמריקניזציה" של המדינה הצעירה, וניכּר שלגביו הבחירה בין שתי המעצמות היתה בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מֵיִצרי." אחד האנשים הפשוטים בשוּק, קולע הסלים, מסביר איך המירו באוּר כשדים את הלכידוּת החברתית הקוֹמוּנלית בקפיטליזם האֶגוֹצנטרי ש"אין לו אלוהים": "בְּנֵי אָדָם לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁרֵיקִים הַשְּׁחָקִים / הָעִקָּר שֶׁמְּלֵאִים הַשְּׁוָקִים" (עמ' 104).

*

"ימי אוּר האחרונים" הוא מחזה על שקיעתן של עיר, מדינה ותרבות (וכן על החיים ההולכים וקרבים אל קִצם). אף-על-פי-כן, במחזה יש רגעים מצחיקים מאוד, ומשולב בתוכו גם מחזה-בתוך-מחזה, שבּוֹ מקבלת השחקנית הוראות מהבמאי איך להצחיק את הקהל.

תערובת אוקסימורונית ייחודית של שמחה ושל יגון, אִפיינה תמיד את יצירת אלתרמן, שחתרה לתיאורם של רגעי הסף והסוף ולא התכחשה לטרגיקה שבבסיס הקיום האנושי. וכאן, במחזה שמתכנן ראש להקת המשַׂחקים, השחקנית הצעירה מתבקשת לרדת שְׁאוֹלה, והבמאי משמיע את ה"אני מאמין" התאטרוני שלו במילים: "עָלֵינוּ הַמְּלָאכָה לְהַגִּישׁ, / וְהַקָּהָל מַה שֶּׁיַּרְגִּישׁ יַרְגִּישׁ. / אָדָם יָכוֹל לְהַגִּיש חֶזְיוֹן תּוּגָה, / וּלְגַלְגֵּל אֶת הַקָּהָל מִצְּחוֹק. / וְאָדָם יָכוֹל לְסַפֵּר בְּדִיחָה / וְהַקָּהָל יִתְיַפַּח וְיִבְכֶּה בְּדִמְעוֹת שָׁלִישׁ." (עמ' 142).

אחת הסוגות שפִּרנסו את היצירה האלתרמנית, מראשיתה ועד סוֹפהּ, היא הסוגה הקרויה בשם "מְחוֹל השחת" – danse macabre. במופע עִוועים זה, הקרוי גם בשם "מְחוֹלת המוות", מלַווים המנגנים  בעליצוּת, בריקודים ובנגינת כינור, את המוּעדים אלֵי רקב וקבר. סוגה זו משולבת כבר בבלדות הגנוזות שחיבר אלתרמן בין "כוכבים בחוץ" ל"שמחת עניים",³ ובאופן מיוחד היא משולבת ביצירתו הגדולה "שמחת עניים", הגדושה במראות רפאים ובעליצות מָקַבּרית.⁴ לימים עמדה סוגה זו גם  בבסיס מחזור שיריו של אלתרמן "שיר עשרה אחים".⁵

ביצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ" (1965) מתואר בשיר "כלי הזמר" משורר היושב ליד המכתבה וכותב יום ולילה, עד שמגיעים המנגנים ללַווֹתוֹ לבית עולמו (שיר י"ז של המחזור "דברים שבאמצע"). שיר זה הוא בעצם דיוקן עצמי אוֹטוֹ-אירוני, שבּוֹ תיאר אלתרמן בסגנונם היום-יומי של יריביו הצעירים, את מַהֲלך חייו במלואו כאילו לא היו חייו אלא יום אחד ויחיד, שעבר עליו ביעף בעודו רכון על דפי הכתיבה: "שְׁלֹשָה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר / עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף./ עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר, / אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב. // כָּתַב וּמָחַק וְחָזַר / וּמָחַק וְכָתַב וְתִקֵּן / וְלִטֵּשׁ וְשִׁנָּה וְעָבַר / בְּקֻלְמוֹס, הוֹסִיף, גָּרַע, סִגְנֵן, // וּכְשֶׁרָאָה כִּי עֶרֶב כְּבָר, / הֶעֱלָה אוֹר וְהִמְשִׁיךְ לְכַוֵּן / לִבּוֹ לַמְּלָאכָה, וְלִפְנֵי שֶׁגָּמַר, / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / וְצָחַק בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁן / וְגוּפוֹ גּוֹחֵן, שָׁמֵן, זָקֵן."

משמע, נוצתו של המשורר רצה ללא הרף  בכל תחנות חייו, ותיעדה בהתמדה את אירועי הזמן, הקטנים והגדולים. את כל ימיו הקדיש למלאכתו זו, ורק ביום מותו – עם הישמע קולם של נגני "מְחול השחת" המוליכים בנגינתם את הנדונים למוות עד לבור קברם, מצליח המשורר לשבּוֹת סוף-סוף ממלאכתו ולהתפנות לחיים החוץ-ספרותיים. למרבה האירוניה המרה, הוא מתחיל להתבונן בעצמו ולחיות את חייו הפרטיים, הרגילים והנורמליים, רק ביום מותו.

החיים במילואם יכולים אפוא להיראות בעיני הסופר השוקד על מלאכתו כאילו אין הם אלא יום אחד ארוך, שבסיומו הוא נקרא ללכת לבית עולמו.

באחד משיריו האחרונים שנותרו בעיזבון – "באמצע המישור" – כתב אלתרמן: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ."

אלתרמן יכול היה להבקיע את מָסך הזמן, ולשעֵר את מראֵה פָּניה של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו, ביָדעו היטב כי "בֶּן חֲלוֹף הַמְּשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (כדבריו בטור "שחרורה של לוֹרֶליי").

*

ואולם, בעקבות מאמרי הביקורת הנוקבים והמעליבים שניתכו עליו ועל יצירתו מיום שהוציא את "עיר היונה" ועד יום מותו, הוא התמלא חשש שמא יקרוס מפעל חייו לנגד עיניו הרואות , אף ימשיך לקרוס לאחר מותו, עד לרגע שבּוֹ יימחה שמו כליל ממפת הספרות העברית. לא אחת ניסה אלתרמן להבין – כמשורר וכאגרונום –  מהו שעושה יצירה אחת ל"אילן ירוק עד" בעוד שהיצירה האחרת קמֵלה או נכרתת ללא שיוּר וזֵכר. 

באחד מטוריו  ("הֵאיר השחר") תהה אלתרמן על סוד נצחיותם של שירי רחל ועל הסוד המַקנה ליצירותיה חיי נצח, בעוד שיצירות אחרות, ראויות אף הן לחיי נצח, כבר צללו לתהום הנשייה:  "'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ / אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל."

הוא חשש כאמור שיריביו ינסו, ואף יצליחו, למחות את שמו מן ההיסטוריה של השירה העברית, ועל כן שָׂם במחזה בפי ניגימושו, הכותב על לוחיות חֵמר את קורות הממלכה (דמות המזוהה עם אלתרמן פחות או יותר), את המילים: "הַחֲרִישׁוּ, הִרְהוּרַי, הַחֲרִישׁוּ! / אִם הַסָּפֵק יְכַרְסֵם בִּי, מַה יִּשָּׁאֵר מִמֶּנִּי?" (עמ' 192);  וכאשר המלך שאל את האומֵן הזקֵן שלו: "הַאִם יִזָּכֵר הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂינוּ?" – המשורר נותן בפיו  של הזקֵן ביטוי לחששותיו פן ייכרת מפעל חייו מתחת לשמיים ויתברר שכל העמל רב-השנים שהשקיע ביצירתו היה לריק. הסופר המופיע בפרק הראשון מסַפר לקהל שומעיו על ביקורו בעיר צוֹר שבָּהּ "חָלַם הַמֶּלֶךְ הַמְּקוֹמִי חֲלוֹם, בַּחֲלוֹמוֹ / וְהִנֵּה כָּל מַלְכוּתוֹ נָמוֹגָה, רַק עֲנַן אָבָק / נִשְׁאַר מִן הַהֵיכָל וּמִכָּל הַחַיִל שֶׁעָשָׂה / אַף הוּא עַצְמוֹ נָמוֹג - - - " (עמ' 101-102).

*

אלתרמן חש כאמור כי מעמדו כמלך השירה בדורו עומד להיגזל ממנו בידי צעירים שעדיין אינם ראויים כלל לשבת על הכס. בתחומי הפוליטיקה הוא ראה איך מעמדו של דוִד בן גוריון נגזל אז ממנו בידי מקורביו ורֵעיו שסובבוהו בכחש. בשנת 1960, בזמן שהתחיל מחבר את הנוסח המוקדם של "ימי אוּר האחרונים", נתחוללה רעידת האדמה של "עסק הביש", והתחיל תהליך ממושך של דעיכתו ושקיעתו של המנהיג וראש-הממשלה.

כזכור, "עסק הביש" היה שמה הראשון של "פרשת לבוֹן" שבמרכזה עמדה השאלה:  מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954. "הפָּרשה" לא ירדה מן הכותרות עד שבינואר 1961 הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה בתחושה שרֵעיו בגדו בו.

על כן, כאשר ניגימישו, מייצר החרסים הכותב את תולדות האומה עלֵי חרס, עורך את מאזן חייו במונולוג ארוך ורב-תובנות, הוא משתמש כבדרך-אגב במילים "עסק ביש" (עמ' 191), להזכירנו שגם המציאוּת הלוקלית עמדה לנגד עיניו של אלתרמן, ולא רק המציאוּת הבין-לאומית של ימי "המלחמה הקרה". באותו מונולוג ניגימישו  אף מכנה את עצמו, בציניות וברצינות כאחת, בכינוי "החרס הנשבר" (ברָמזו למאמר הביקורת של דוד אבידן על שירתו, שפורסמה תחת הכותרת השנונה, אך החצופה, "כחרז הנשבר").⁶  

וכך אומר ניגימישו על גורלו האישי ועל גורל הכלל מתוך חשש שהוא-הוא הכורה את קברו במו ידיו:

חַיַּי, אֶפְשָׁר לָצֵאת מִן הַכֵּלִים,

לַכֹּחוֹת הָעֶלְיוֹנִים לֹא אִכְפַּת שׁוּם דָּבָר,

יֵש חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אֵלִים

וְהַכֹּל עָלַי, הַחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר [...]

רַק בַּחֲלוֹם מִשָּׁמַיִם גְּבוֹהִים

נִגְלִים הֵם סָבִיב, עֵסֶק בִּישׁ הוּא!

עוֹמְדִים וּמְאַיְּמִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

"אָהּ, נִיגִימִישׁוּ, נִיגִימִישׁוּ!"

הָבָה נִלְגֹּם קְצָת מִיֵּין שְׂעוֹרִים,

אָמְנָם כְּבָר לָגַמְתִּי, אַךְ אֵין רַע,

אִם כְּבָר יֵשׁ חָבִית כָּזֹאת שֶֹל מְרוֹרִים,

מַה תַּעֲלֶה וּמַה תּוֹרִיד עוֹד טִפָּה מָרָה.

(שותה, שוהה)

יִהְיֶה זֶה צְחוֹק הַגּוֹרָל הַמַּמְזֵר,

אִם עַל אַחַד לוּחוֹת הַשַּׁעֲוָה

הַלָּלוּ שֶׁאֲנִי מְיַצֵּר וּמוֹכֵר

יֵחָרֵת שְׁמִי לְדֵרָאוֹן וּלְזַעֲוָה.

רמזים כאלה מוכיחים שאלתרמן בעצם כתב על זמנו, ולא על תקופת שוּמר העתיקה. הוא שָׂם כאן בפי החַמָּר את האבחנה שהתקופה היא תקופה של מוֹת האלוהים וסוף האידֵאולוגיות הגדולות, אף הזכיר ש"כַּיּוֹם אַתָּה שׁוֹמֵעַ / מִכָּל צַד עַל אוֹדוֹת אֵיזֶה אֵל שֶׁהִכְזִיב" (עמ' 95); וייזכר בהקשר זה ש"האל שהכזיב" (The God that Failed) מ-1950 שהוא שמו של ספר וידויים של שישה סופרים חשובים – בהם ארתור קסטלר ואנדרה ז'יד –  שסיפרו איך נסחפו לקומוניזם בשנות השלושים ואיך נתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי.

כדאי להזכיר בהקשר זה שחוקי אוּר-נמו, שהם החוקים העתיקים ביותר שהשתמרו (הגם שבאופן פרגמנטרי ביותר), אכן מעידים על דאגה לחלשים בחברה – לאלמנות, יתומים ועניים – אולם אין בהם (וכן  בממצאים אחרים שהתגלו במרחביה של שוּמר ההיסטורית) כדי להעיד על כך שמשטרו של אוּר-נמו היה משטר חילוני. מתברר אפוא שהמסר הפוליטי האלגורי המכוּון לימינו גבר ביצירה האלתרמנית שלפנינו על האמת ההיסטורית. אלתרמן תיאר כאן את ברית-המועצות ואת "כוכבי הלכת" שלה, לרבות ישראל בשנותיה הראשונות.

אלתרמן חזה אפוא מבעוד מועד את תמוטתן של האידֵאולוגיות הגדולות, ואת תמוטת הקומוניזם במיוחד. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי-קלריקלית של ברית-המועצות (שהיתה בעיניו סוג של דת מודרנית עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה"  בעלות אופי פונדמנטליסטי), תעבור על העולם תקופה קונטרה-רֶבוֹלוּציונית שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת  הדת הישָנה והמרגיעה.

ניכּר שבעת חיבור מחזהו "ימי אוּר האחרונים" הרהר אלתרמן על חילופי הדורות, הטעמים והאופנות, מתוך הבנה שזמנו קצוב גם מבחינת הטעם הספרותי החדש, שהתחיל אז לעלות על במת הספרות.

אורונדה, מורהו הזקן של מלך אוּר, מחפש את שורשי השגיאות שהביאו למפלתו של המלך, בן טיפוחיו,  ומגיע למסקנה שזוהי דרכו של עולם, "שֶׁכֵּן הָעֶרֶב יוֹרֵד, וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה מַגִּיעָה, / וּבֹץ וְסַחַף יַעֲלוּ מִתְּהוֹם וּמָחוּ זִכְרְךָ וְזֵכֶר מַלְכוּתְךָ הַשַּׂגִּיאָה / וְסִימָן לֹא יַשְׁאִירוּ, שֶׁכֵּן זֶה דַּרְכָּם שֶׁל זֻהֲמָה וָרֶפֶשׁ – / הֵם עוֹשִׂים מְלָאכָה נְקִיָּה" (עמ' 216), ובכל זאת הוא מקווה שהסוף הטוב יגיע ושהצדק ינצח.

 ואיך ינצח הצדק? בכך שמהפכת הצעירים המורדים תגיע גם היא לסיומה ותציג אותם לעין כול כנבלה סרוחה. הוא מסביר לאוּר-נמו שהמלך החדש יגביה את המִגדל שלו, וייתן בראשו אליל וחרב להראות את כוחו וגבורתו. ואולם, לא לעולם חוסן, ומאחר שאלילים סופם שינפצו אותם יגיע יום אחד גם  סופו של המנצח:

יִהְיֶה הַמִּגְדָּל הַזֶּה [...] קְבוּרָתוֹ,

וְהָיוּ הַצְּרִיחִים תֵּל אַשְׁפּוֹת

וּבוֹ כְּדֹמֶן גַּם נִבְלַת מֶלֶךְ לָאגָאשׁ סְרוּחָה,

וְאִם צַר לְךָ עַל שֶׁגָּזַל אֶת הַמִּגְדָּל מִיָּדֶיךָ,

תְּהֵא זוֹ נֶחָמָתְךָ. (עמ' 215).

 האויבים, שסופם יגיע יום אחד ובו יוצגו בקלונם, הם כמובן אותם מהפכנים צעירים שאלתרמן לועג להם במרומז בעת שהרופא אומר לנמרוד (בטרמינולוגיה של ה"אינטלקטואליים" הצעירים, בני "דור המדינה") כי "מִבְּחִינַת הַיְסוֹדוֹת /  הַסֵּמַנְטִיִּים הצְּלִילִיִּים / מִתְהַוִּים מַצָּבִים / שֶׁהֵם בְּהֶחְלֵט פְּלִילִיִּים." (עמ' 197).

וכשהכוהנת מסבירה לבעל הלוחות כי הממלכה קורסת כי החֶברה אינה מוצאת את המֶלֶט המלכד אותה לגוף אחד, ניגימישו מסכים אִתה, ואומר לה באלה המילים:

נָכוֹן, מִצַּד אֶחָד הַכֹּהֲנִים, אַנְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים,

מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים,

וּמִצַּד שְׁלִישִׁי – הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר,

פָּשׁוּט  קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים. (עמ' 184).

משמע, בין הקטגוריות החברתיות השנואות על אלתרמן – ביחד עם אנשי המִמסד הדתי ואנשי המִמסד הפוליטי –  נזכר גם "הנוער המופקר", המשבש את הקיים, זורע מהומה ומתמקד בהרס כדי להביא משהו חדש שטיבו עדיין לוּט בערפל. אלתרמן ראה מול עיניו את המהפכנים הצעירים כמי שעורכים מהפכה-לשם-מהפכה, מבלי שיהיה בידיהם תחליף ראוי לשמו, ועל כן  ניגימישו אומר למנהל הלהקה: "כֵּן, הָעוֹלָם תּוֹסֵס... שׁוֹאֵף חִדּוּשׁ... אַךְ אֵין נַחַת..." (עמ' 101). 

ולרגע-קט מופיע כאן גם "הִיפִּי אשורי" – מהפכן צעיר  שכל רצונו להרוס ולנתץ את הקיים  ("לִמְרֹד בַּמֻּסְכָּמוֹת כְּבִנְחֻשְׁתַּיִם", עמ' 103), מבלי שיציע מסר קונסטרוקטיבי כלשהו שיחליף את סולם הערכים הקיים בטוב ממנו. כאשר כובשים הוונדלים הצעירים את אוּר, המלך המודח שומע איך הורסים את התעלות שאותן בנה ברוב עמל לרווחת נתיניו – רשת תעלות  שהיתה הראשונה בסוגהּ ברחבי העולם הקדום.

*

בפרק החמישי של המחזה שלפנינו (שהוא למעשה מחזה בן חמש מערכות כבמיטב הדרמה האירופית) מתרחש מעמד מפתיע בחצרו של מלך אוּר. במחזה זה, שנכתב בסוף שנות השישים, שנות המלחמה הקרה, תחת איומים של מלחמה גרעינית בין המעצמות, נזכר אלתרמן להערכתי בטורו המוקדם "הקלריקל הקטן" (1944), שאותו חיבר שנות דור קודם לכן, ובו תיאר את החיים החילוניים בקיבוץ שחבריו קיבלו על עצמם את הדוקטרינות והאקסיומות שמקורן בקרמלין. במחזה המאוחר תיאר את אברם-אברהם כילד בעייתי ו"מופרע", בעל "שיגעונות" ו"מוזרויות", הגורם לאביו הזקֵן שברון לב כי הוא נעצר בכל פעם על-ידי הרשויות בגין עבֵרה זו או אחרת.

במחזה המאוחר "ימי אוּר האחרונים" (1960-1970), שכתיבתו לא הושלמה,  מתוארים כאמור רגעי הסוף של  המדינה החילונית הראשונה ובירתה אוּר כשדים, רגע לפני פלישת נמרוד וחיסול הממלכה. כך השמיע למעשה אלתרמן את הפרוגנוזות שלו, או את הנבואה שלו, בדבר תמוטתו הצפויה של  הקוֹמוּניזם, וזאת כשנות דור לפני קריסתה בפועַל של מעצמת-העל הקומוניסטית.

במקביל, חזה כאן אלתרמן, להוותו, גם את סופו של הרעיון הקוֹמוּנלי בארץ, ששאב את רעיונותיו ואת ערכיו מברית המועצות, ושאותו העריך אלתרמן, הגם שלא חסך ממנו את שבט ביקורתו (כמשתמע ממחזהו "כנרת, כנרת"  ומן השיר "חצרו של קיבוץ" בקובץ "עיר היונה").

במערכה האחרונה של "ימי אוּר האחרונים" מתרחשת סצנה צדדית לכאורה: תרח, אביו של העבריין הצעיר ששמו אברם, מגיע לחצר המלך אוּר-נָמוֹ לבקש סליחה ומחילה וכדי לשחרר מן הכלא את בנו הזאטוט והפרחח, שניתץ בחצרו את הפסילים, ונעצר באשמת "השחתת רכוש" (ולא באשמת חילול קודש חלילה, שהרי אוּר היא ממלכה חילונית למהדרין הרואה את ניתוץ הפסילים בעין יפה).

אכן, מלכהּ של אוּר דווקא מרוצה ממעשהו של אברם, הילד הבעייתי מנתץ הפסילים, שכּן הוא רואה בו מכשיר לביצוע מדיניותו ("אַבְרָם... אֲהָהּ... דַּוְקָא יֶלֶד כִּלְבָבִי / עוֹזֵר לִי, לְמַעֲשֶׂה, לְרוֹקֵן אֶת הַשָּׁמַיִם"). ואולם, תרח ממהר להזהיר את המלך: "לָאו דַּוְקָא, לְדַעְתִּי הוּא עָלוּל / לְמַלֵּא אוֹתָם כָּךְ שֶׁאֲפִלּוּ כֹּח צְבָא אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִצְרַיִם / וְחִתִּים וּפוּט וְלוּד / לֹא יוּכְלוּ לְרוֹקֵן אוֹתָם עוֹד לְעוֹלָם. / אִם הוּא יַצְלִיחַ זֶה יִהְיֶה אָבוּד. / לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, / סָגַרְתִּי אוֹתוֹ אֲפִלּוּ בִּמְעָרָה / כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּב דַּעְתּוֹ," ואז יצא הנער אברם מן המערה "וְשׁוּב הִתְחִיל הַכֹּל מִבְּרֵאשִׁית בָּרָא [...] זוֹ הַצָּרָה. / אֵינוֹ חָדֵל לִטְעֹן שֶׁאֹמַר לוֹ מִי בָּרָא... / 'מִי בָּרָא כָּל אֵלֶּה, הָא?' כָּךְ הוּא שֹוֹאֵל, / 'הַפְּסִילִים הַלָּלוּ, הַגְּלָמִים? הֵם אֶבֶן וְלֹא אֵל'." (עמ' 206-207).

תרח, האב הדאוג והרציני, אך המשולל כל הבנה ותובנה, כמו אביו של גיבור טורו של אלתרמן "הקלריקל הקטן", מקבל "מרה שחורה" לשֶׁמע השאלות שבְּנו שואל אותו השכֵּם והערֵב (כדוגמת השאלה "מִי בָּרָא?") ואינו מֵבין מדוע בנו החכם אברם הוא לא-יוצלח כזה, אך מתנחם בבנו  "המוצלח" לוֹט, ההולך בתלם ואינו שואל שאלות "קשות" (על ההבדל בין שני האחים, אברם ולוט,  אביהם אומר בחרוזים שנונים: "דַּוְקָא יֶלֶד חָכָם וְיֵשׁ לוֹ מַעֲלוֹת, / אַךְ שׁוּם דָּבָר לֹא יֵצֵא מִמֶּנּוּ... כְּנֶגֶד זֶה אָחִיו לוֹט / זֶה, לְדַעְתִּי, נוֹצַר לִגְדוֹלוֹת." (עמ' 207).

האב חושש פן מעצרו של בנו אברם יחזק בבן את רעיונותיו המסוכנים ואת הרהורי השיגעון שלו בדבר קיומו של אל ערטילאי שאין לו גוף וצלם, אך דווקא מול המלך החילוני, שבּנה ממלכה המושתתת על אדני הרציונליזם הנאור, העומדת ליפול ביד אויביה, הוא מגיע לפתע לתובנה חסרת תקדים,  שעולם שאין בו אמונה הוא עולם חלול וחסר כל טעם: "כִּי אִם לְמַעְלָה רֵיק וּלְמַטָּה רֵיק / וְרֵיק מֵאָחוֹר וְרֵיק מִלְּפָנִים, / אָז גַּם בְּאֶמְצַע זֶה הוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵק / וְאִם רוֹצִים לְהִשָּׁעֵן רוֹאִים פִּתְאֹם / שֶׁנִּשְׁעָנִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם." (עמ' 212). 

אלתרמן מזכירנו – בעומדו מול ספינת חייו השוקעת  – שאתאיזם איננו בהכרח סמל הקִדמה ואין ביכולתו להציע ופתרון גורף לתחלואיה של האנושות, שהרי "חילוניוּת", "חילול" ו"חלל" (רִיק) מאותו שורש נגזרו.

לפנינו סצנה צדדית כביכול, אך ביצירתו האוקסימורונית של אלתרמן, לא אחת דווקא הצדדי והשולי הם העיקר. אותו ילד נון-קונפורמיסטי הן עתיד לשַׁנות את התרבות האנושית ולהוליד את רעיון המונותאיזם  שיקיף עולם ומלואו. משמע, בעיצומה של תקופת שקיעה שאין אחריה תקומה נזרעים לפעמים זרעיה הראשונים של תופעה חדשה ובלתי צפויה. מתוך ההפכים הגמורים של  האמונה של תרח באלילים ושל האתאיזם הגמור של אוּר-נמו הולכת וצומחת כאן סינתזה חדשה שתשנה את פני האנושות: אמונה ללא צלם-דיוקנו של אליל כלשהו. יש נערים מגודלים שאת מיטב כוחם הם משקיעים בהרס ההישגים של קודמיהם, רמז כאן אלתרמן ליריביו הצעירים.  לעומת זאת, בכל דור ודור קמים נערים עם חשיבה מקורית ורעננה שבכוחם לִבנות תודעה חדשה ומציאוּת חדשה, שאבותיהם לא שיערוּן.

הערות:

1. את השם נתנה למחזה הלא-גמור פרופ' דבורה גילולה, הוסיפה לו הערות והארות, אף הוציאה אותו לאור (נתן אלתרמן, "ימי אוּר האחרונים: מחזה", תל-אביב 1990), בלוויית מאמר מאיר-עיניים בן 75 עמודים.

2. על מחזותיו של אלתרמן ראו בספרה של דבורה גילולה "מול תגמול מחיאות הכפיים", תל-אביב 2008.

3. ראו עליהם בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 268-272.

4. ראו מאמרי "ה-Dance macabre של נתן אלתרמן",  "הארץ", תרבות וספרות, ט״ז בשבט תשמ״ד, 20 בינואר 1984, עמ׳ 16.

5. ראו על כך בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 153-173.

6. המאמר פורסם ב"מאזנים" כרך ו', חוב' ה'-ו', ניסן-אייר תשי"ח, אפריל-מאי 1958), עמ' 419-423. ראו: https://www.jstor.org/stable/i23838064

זיוה שמיר

* * *

יורם אטינגר

שליטת ישראל ברכסי יו"ש –

קידום אינטרס ארה"ב

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 29 באוגוסט 2022

האם שליטת ישראל ברכסי יו"ש מקדמת את – או מכרסמת באינטרס ארה"ב? האם מדינה פלסטינית ביו"ש תתרום ל- או תגרע מ- אינטרס ארה"ב?

בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי הצבא הירדני את מקביליהם הישראלים מפני הקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן, מכיוון שתביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר, תהפוך את ירדן ליישות בלתי-נשלטת וגן-עדן לטרור, ותגרום לזעזועים שיאיימו על קיום המשטרים הפרו-אמריקאיים במדינות הנפט הערביות וגם במצרים

במלחמת-המנע של יוני 1967 השתלטה ישראל על הרכסים של רמת הגולן ויו"ש, ובכך שידרגה באופן דרמטי את כוח ההרתעה שלה. ישראל הפכה מצרכנית-ביטחון המזמינה-תוקפנות ליצרנית-ביטחון המרתיעה-תוקפנות. ישראל הפכה למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המשבש את מרחב התמרון של גורמים אנטי-אמריקאיים. לרכסי יו"ש – 1,000 מטר מעל בקעת הירדן, 600 מטר מעל שפלת החוף – תפקיד מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל וקיום המשטר ההאשמי בירדן. שליטת ישראל ביו"ש מנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי, ומרתיעה גורמים אנטי-האשמים נוספים מבית ומחוץ.

לדוגמה, ב-2022 מחריפה המתיחות בגבול סוריה-ירדן – 362 ק"מ מרמת הגולן עד עיראק – עקב יוזמות תוקפניות של משטר האייתולות (ממאחזיו בסוריה)  הכוללות הפעלת כלי טיס בלתי-מאויישים, מתקפות סייבר, חוליות טרור, והברחת נשק וסמים. איראן שואפת להפיל את המשטר ההאשמי, ובכך להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל, להתקרב לים התיכון, ולערער את מעמד ארה"ב במזרח התיכון. ירדן זקוקה לתגבורת מול האיום האיראני, אך מטילה ספק במחוייבות הצבאית של ארה"ב, ואינה תולה יהבה במחוייבות הצבאית של מדינות ערב. לעומת זאת, היא רואה בישראל את "סוכן ביטוח החיים" האמין ביותר, המוכיח את יכולותיו ונחישותו בפעילות צבאית שיטתית נגד משטר האייתולות. כוח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לנכונות המשטר ההאשמי לנקוט בצעדים צבאיים מול האיום מהגבול הסורי, כפי שהיה בעבר הלא-רחוק.

למשל, ב-18 ספטמבר 1970 פלשה סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-מערבית, במטרה להפיל את המשטר ההאשמי, שהיה שקוע במלחמת אזרחים נגד אש"פ וארגוני טרור פלסטינים נוספים. הפלת המשטר ההאשמי היתה עלולה להביא להפלת המשטרים הפרו-אמריקאיים של מפיקות הנפט הערביות, בתקופה של תלות-כבדה של ארה"ב בנפט המפרץ הפרסי. הצבא הסורי נסוג לשטח סוריה ב-23 ספטמבר, במידה רבה כתוצאה מכוח ההרתעה של ישראל, ששידרג את הביטחון העצמי של צבא ירדן והרתיע את צבא סוריה. ישראל זכתה לכוח הרתעה יעיל עקב השליטה ברמת הגולן ורכסי יו"ש. כוח ההרתעה הישראלי חסך מארה"ב את הצורך להפעיל את צבאה להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מפולת כלכלית וביטחונית. ההרתעה הישראלית שללה מברה"מ בוננזה אסטרטגית. נסיגה ישראלית מהרכסים הדומיננטיים של יו"ש – חזרה לרצועה של 24-14 ק"מ לאורך הים התיכון – תרסק את כוח ההרתעה הישראלי, תשלול מארה"ב מכפלן-עוצמה ייחודי, ותעניק רוח גבית עזה לאויבי ישראל וארה"ב. נסיגה ישראלית תהפוך את הגבול המערבי של ירדן (עם מדינה פלסטינית) ל"קש שישבור את גב המשטר ההאשמי", תהפוך את ירדן לזירה של מלחמות אזרחים וטרור אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי כפי שמרחש בלוב, בתימן, בעיראק ובסוריה. סכנה קיומית לכל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

את ההשפעה של מדינה פלסטינית על המזרח התיכון ואינטרסים אמריקאים אפשר להעריך על רקע הרקורד הפלסטיני: חתרנות וטרור פלסטינים בזירה הערבית: מצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1970), לבנון (שנות ה-70') וכווית (1990). קשר הדוק [בשעתו] עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, טרור "האחים המוסלמים", ארגוני טרור באירופה ואמריקה הלטינית, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

התגובה הפלסטינית למחוות ישראליות חסרות-התקדים ב-1993 (קליטת הנהגת אש"פ וכ-100,000 טרוריסטים ממדינות ערב ביו"ש ובעזה; שליטה מיידית על 40% מיו"ש ונכונות לסגת ל"קו הירוק") וב-2005 (עקירת הנוכחות האזרחית והצבאית הישראלית מרצועת עזה) – החרפה חסרת-תקדים של חינוך לשנאה, הסתה, טרור, האדרת טרוריסטים, הפרת התחייבויות, הפרת זכויות-אדם ורדיפת נוצרים. הרקורד הפלסטיני מבהיר שמדינה פלסטינית תהיה פורעת-חוק, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, תוסיף נציגות אנטי-אמריקאית באו"מ, ותשדרג את מעמד איראן, רוסיה וסין באזור קריטי בין אירופה-אסיה-אפריקה לבין הים התיכון, ים סוף, האוקיינוס ההודי והמפרץ הפרסי. מכיוון שנמר מחליף טקטיקות, אך לא חברבורות, הרי שמדינה פלסטינית, מחד, וערכים ואינטרסים אמריקאיים, מאידך, הם דבר והיפוכו.

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהרון מורג

המוזיקאי אריה לבנון בן 90

לאון וייסמן נולד ברומניה ב-29 באוגוסט 1932, עלה ארצה ב-1951 וכאן הפך להיות אריה לבנון. מאז התגייס ללהקת פיקוד המרכז כמדריך מוזיקלי (בין חברי הלהקה היו שייקה לוי, עודד תאומי, עודד קוטלר ואילי גורליצקי) – הוא ממשיך להלחין ולעבד. גם כיום, כפי שסיפר לנו בראיון טלפוני לתוכנית "מעדן ויניל", שהוקדשה כולה לשיריו, כמלחין וכמעבד.

כמה שירים? לפי נתוני אקו"ם, שמו מופיע על למעלה מ-1500 יצירות.

לבנון, יקיר העיר תל אביב וזוכה פרס אקו"ם על תרומתו לזמר העברי, סיפר על השיר הראשון שהלחין, בהיותו מורה לזמרה בבית ספר, הסביר מהו עיבוד בדיוק, וחשף מהו השיר שלו שאהוב עליו במיוחד. בין השירים שהלחין והושמעו בתוכנית: "דייג ביום סגריר" ו"התנצלות", מהראשונים שהקליטה שלישיית הגשש החיוור, "כל הכבוד" (חוה אלברשטיין), "ערב בא" (עליזה קאשי ושמעון בר, השיר הראשון שזכה בפסטיבל הזמר והפזמון ב-1960), ו"ליפא העגלון" (בצל ירוק). מבין עיבודיו הושמעו "שמלת כלולות" (שלישיית המעפיל), ו"קונצרטינה וגיטרה" (יונה עטרי ואילי גורליצקי).

אריה לבנון, 2012. מתוך ויקיפדיה

בגלל תקלה טכנית הושמעו, אך לא הוקלטו, השירים "עופרים" (אסתר ואבי עופרים), "נשיקות מתוקות מדבש" (השטן ואשת האיכר), ו"מה עושות האיילות" (שולה חן).

מופע מחווה לאריה לבנון יתקיים ב-9 בספטמבר, באוניברסיטת תל אביב.

מזל טוב, בריאות טובה ואריכות ימים. להאזנה לתוכנית: https://did.li/vyn280822

* * *

אהוד: כאשר שרת התחבורה הַבּוּרה מתראיינת

ואומרת "אנחנו חושבות" בשם משרדה

היא מתכוונת רק לנשים העובדות במשרדה

ומדירה מדבריה את כל הגברים העובדים במשרדה

ככה זה כשהטיפשות מושלת!

* * *

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 19 – במי במול מז'ור

בשמחת חיים    Vivace

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וּבְכָל-זֹאת, מַחֲצִית כַּדּוּר הָאָרֶץ הַצְּפוֹנִי

פּוֹנָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל חוּג הַסַּרְטָן, שְׁעוֹת הָאוֹר

מִתְאָרְכוֹת לְהַפְלִיא.

הָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ לָחֹג טְקָסִים –

לְהִשְׁתַּחֲוֹת,

לִזְבֹּחַ.

כָּל הָאֲפֵלוֹת זְרוּעוֹת זַרְקוֹרִים וּמִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת –

לַיְלָה שֶׁל הַתָּרַת נְדָרִים

וּשְׁבוּעוֹת. 

לֵילוֹת נֶאֱלָמִים – תִּקְוַת אֱנוֹש לָרִמָּה.

טֵלֶסְקוֹפּ מְמַפֶּה אֶת הַגָּלַקְסִיָּה בִּ"שְׁבִיל הֶחָלָב",

מְסַפֵּק רְמָזִים בִּדְבַר הָאֵנֶרְגִּיָּה הָאֲפֵלָה

הַמְּאִיצָה אֶת הִתְפַּשְּׁטוּת

הַיְּקוּם.

נִדָּחִים

חַבְלֵי כְּבִיסָה מִטַּלְטְלִים בֵּין שְׂדֵרוֹת הַבְּרוֹשִׁים,

בִּרְחוֹבוֹת נִדָּחִים עוֹבְדִים

זָרִים זֶה לָזֶה,

בַּמַּכְשִׁירִים הַנַּיָּדִים צוֹעֲקִים לְאִשָּׁה.

עִיר מְגֹרֶשֶׁת –

שָׁמַיִם מִתְחַלְּפִים מִכָּחֹל לְאָפֹר.

נְעָרִים לֹא מִכָּאן מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּרֵי סְמַרְטוּט,

יוֹצְאִים בִּמְחוֹל

מַחֲבוֹאִים,

כְּמוֹ בְּקָטָמוֹן שֶׁל יַלְדוּתִי.

במה אשמים הסוסים?

מוזיאון בפירנצה

גִּבּוֹרֵי כֹּחַ וּבְנֵי חַיִל שׁוֹלְפִים חֲרָבוֹת פַּעֲמַיִם:

אֶל הָאִישׁ הַמִּסְתָּעֵר מִמּוּל וּמֵהָאִישׁ

הַצּוֹנֵחַ

עִם סוּסוֹ הַצּוֹהֵל.

מָה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם

הַטּוֹבִים?

נוֹשְׂאֵי מָגֵן, שִׁרְיוֹנִים וּרְמָחִים מִתְעַוְּתִים בְּצָהֳלַת

קֶטֶל בֵּין גּוּפוֹת דְּשֵׁנִים.

בַּמָּה אֲשֵׁמִים הַסּוּסִים?

שׁוֹאֶלֶת שׁוֹמֶרֶת הַסַּף, שְׁפוּפָה עַל כִּסֵּא,

עוֹקֶבֶת אַחַר סַקְרָנֵי הַיּוֹם.

צִבְעֵי שֶׁמֶן מְרוּחִים מִקִּיר לְקִיר עַל גַּבֵּי בַּדִּים –

יְרִיעוֹת שֶׁל דָּם קַר.

אַדְמַת הֶפְקֵר כְּבֵדָה מְדַשֶּׁנֶת עָצְמָהּ בְּפִגְרֵי הָעוֹנָה,

אִישׁ קָדוֹשׁ מוּרָד מֵהַצְּלָב.

אָמָּנִים מְמַהֲרִים לְשַׂרְטֵט אֶת יָדוֹ הַשְּׁמוּטָה,

לְהַנְחִילָהּ לִנְצָחִים.

צֶנֶף סוּסִים בָּאֲוִיר –

מִי יִקְבֹּר אֶת הַסּוּסִים בָּעֶרֶב?

איליה בר-זאב

אהוד: הסתכלתי לאחרונה ביו-טיוב בתצוגה נבחרת של סיור בגלריית אופיצי בפירנצה, בה ביקרנו לפני שנים רבות, ו"גיליתי" שקרוב למחצית הציורים הם של האם הקדושה היהודייה מריה והתינוק היהודי הקטן שלה ישו, ועוד כרבע מהציורים מתארים את צליבתו של אותו יהודי מן הגליל. רובם כמובן עם פרצופים עגלגלים איטלקיים. מעניין מה היו מציירים בלעדינו?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות [מבאזל] 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון היתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

[אהוד: אתה לא מפנטז. אתה מורעל אנטי-ביבי, גם בבאזל. כנראה אין תרופה לרעלת הזו!]

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, היתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו היתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה: ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם: אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השנייה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי: נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין, וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תוכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתוכנית, אך חסרה לי קריאה לעלייה. אין שום סתירה בין פעולה לעלייה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי היתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי...

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל." זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט. מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי: ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים...

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב-בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכול, באווירה של יחד ושותפות: לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעירייה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז היתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים לרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח-תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים," כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון-לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט-ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העלייה של העם היהודי לארץ היתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העלייה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה. כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעלייה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות. הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית."

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי. מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

* ביד הלשון: מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני". מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע? שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

אורי הייטנר, באזל

* * *

אהוד: כדאי לשר החקלאות שאינו מבין בחקלאות

ולשר האוצר שגם בחקלאות אינו מבין

לשים לב למשבר העולמי הקרוב של מחסור בייצור מזון

ולהפסיק להרוס את החקלאות הישראלית

על ידי ייבוא "זול" ולא מפוקח

כי קרֵב יום בו כמעט רק על החקלאות שלנו נוכל לסמוך

שלא יפקוד אותנו רעב!

* * *

יונתן גורל

שני שירים

אדם, מה לך?

יֵיאוּשׁ מִדַּעַת

כִּכְלוֹת הַכֹּל בָּאנוּ לָעוֹלָם

כִּכְלוֹת הַכֹּל נַעֲזֹב

בְּעָזְּבֶנּוּ, אוֹתָם שָׁמַיִם

אוֹתָם גֵּאָיוֹת וְהָרִים

נוֹשְׁקִים לַשָּׁמַיִם

רַק אֲנָשִׁים מִתְחַלְּפִים

וַחֲלִיפָתָם קִבְרָם

אַחֲרִית הַיָּמִים

רְחוֹקָה וּמַצְהִיבָה

תְּחִיָּיה חֲדָשָׁה

מְבַקֶּשֶׁת תּוֹחֶלֶת

וְהָאָרֶץ נָבְלָה שְׂפָתָהּ

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

זֶה הָאָדָם עִוֵּת

בְּמָקוֹם שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים

עוֹלָה הָעָוֶל וּמִתַּמֵּר

מִתְחַזֶּה לַשָּׁמַיִם מְעֻגָּלִים

וְלַעֲנָנִים מַגְשִׁימִים

זֶה הָאָדָם עִוֵּת

זַלְזַלֵּי תְּהִיָּה יוֹעִילוּ

לַמֵּתִים שֶׁיִּמְצְאוּ מְנוּחָתָם

וְחֻפָּה עַל רֹאשָׁם

לְחַיִּים נוֹתָר הָעֶרֶב

לוֹאֵט בָּשׂוּם

מְצַנֵּן אֵיבָרִים

מַעֲלֶה קְטֹרֶת שְׁלֵוָה

יונתן גורל

* * *

יוסף אורן

המלצה על אוטוביוגרפיה: סְטֶפָן צוויג

בציוץ הספרותי הקודם המלצתי על שלוש ביוגרפיות הקשורות (באופן ישיר או באופן עקיף) בפעילותו של המו"ל אברהם יוסף שטיבל, שמימן בהון שעשה במסחר בסחורות לא רק את הדפסת ספריהם של הסופרים העברים בין שתי מלחמות העולם, אלא גם תמך ברבים מהם על-ידי העסקתם כעורכים כמתרגמים וכמפיקים של הספרים שההוצאה הדפיסה בסניפיה שפעלו בשלוש יבשות: באירופה, באמריקה ובארץ-ישראל.

   בציוץ הנוכחי אוסיף המלצה על סוּגה ספרותית שונה מהביוגרפיה והיא האוטוביוגרפיה. בעוד שבביוגרפיה מספר כותב חיצוני על מלוא חייו של אדם שפעל בהיסטוריה, נכתבת האוטוביוגרפיה על-ידי אדם המספר בעצמו על חייו עד מועד כתיבתה. לעיתים נדירות זוכה כותב אוטוביוגרפיה שכותב אחר ישלים את קורות חייו עד יום פטירתו בלי שהקורא יוכל לשלול את הרציפות העלילתית והרעיונית בין שני הספרים. לחסד כזה זכה הסופר האוסטרי ממוצא יהודי, סְטֶפָן צוויג.

   לפני שהתאבד בברזיל יחד עם לוֹטֶה אשתו בפברואר 1942, השלים סטפן צוויג, כפליט שנמלט מהתופת באירופה, את כתיבת האוטוביוגרפיה שלו "העולם של אתמול", שאותה התחיל לכתוב בהגיעו לניו-יורק וסיים בהגיעו לריו. צוויג גם הספיק למסור את שני עותקיו של כתב-היד, כדי שתשרוד עדותו על האסון שפקד אותו ועל האסון שהמיטה גרמניה הנאצית על האנושות במלחמת העולם השנייה. עותק אחד מסר בעצמו למו"ל שלו בברזיל, ועותק שני שלח בדואר אל המו"ל שלו בשוודיה.

   לא בכדי נחשבת האוטוביוגרפיה המפוכחת והמטלטלת הזו של צוויג לאחת החשובות שנדפסו במאה הקודמת, וכצפוי זכתה לשני תרגומים גם בשפה העברית. התרגום המצוי בספרייתי הוא של צבי ארד שהופיע ב-1982 בהוצאת זמורה-ביתן. והספר שהשלים את האוטוביוגרפיה הזו הוא הרומאן התיעודי "ימיו האחרונים של סטפן צוויג" שפירסם הסופר הצרפתי לורן סֶקְסיק ב-2010 ואשר הופיע בספרית הפועלים כעבור שנה בתרגומו המשובח של ניר רצ'קובסקי.

מאליו מובן, שמומלץ לקרוא את שני הספרים בסדר שבו נכתבו.

יוסי אורן

* * *

דוד מלמד

הרומן של ז'בוטינסקי עם התיאטרון העברי

זאב ז'בוטינסקי נמצא כידוע גם בצומתי התרבות העברית. האיש שהיה מנהיג פוליטי, יוצר תנועות, נואם בחסד, עיתונאי, משורר ומתרגם, איש ספרות ושפות, היה קשור גם לתיאטרון העברי. 

דרכו של ז'בוטינסקי הצטלבה עם מרים ברנשטיין-כהן, רופאה במקצועה האקדמי, שחקנית-תיאטרון  ברוסיה, ממייסדי התיאטרון המקצועי הראשון בא"י והתיאטרון הארץ-ישראלי בברלין. בארץ הופיעה בהצגות, לימדה תיאטרון ויסדה וערכה את הירחון "תיאטרון ואמנות".

בספרו של שמואל כץ "ז'בו" הוא מביא את סיפורה של ברנשטיין-כהן שנתקלה בז'בוטינסקי בבית-קפה – "והוא הביע דאגה עזה לשמע מגוון המבטאים הזרים, שבתוכם היה המבטא הרוסי הכבד מושל בכיפה, על הבימה העברית. 'אם כן, כיצד,' שאלה מרים, 'נוכל להגיע למבטא אחיד בעברית?'"

זה היה ציון-דרך בהתפתחותו של התיאטרון העברי. ז'בוטינסקי הסכים להרצות לפני חבריה של ברנשטיין-כהן כדי להסביר את השקפתו על העניין. הרצאתו פתחה מסלול של חודשי-עבודה רבים בנושא. "בעזרתו ובעצתו של ז'בוטינסקי יסדנו סטודיו בקונסרוואטוריה המערבית." המורים, מלבד ז'בוטינסקי, היו ח"נ ביאליק, יואל אנגל, ד"ר פרלמן ואחרים. מיספר התלמידים הגיע לשבעה-עשר שחקנים צעירים "מתלמידי בימות גרמניה" שהקימו את התיאטרון הידוע כתיאטרון הארץ-ישראלי, התא"י.

אחד השחקנים היה שמעון פינקל, מאבות התיאטרון העברי ומי שכתב פרקי-זיכרונות על שנות-פעילותו הארוכות בתיאטרון. פינקל מספר שהיה נרעש כששמע מברנשטיין-כהן כי ז'בוטינסקי ילמד אותם "דיקציה עברית".

"האם זהו ז'בוטינסקי הידוע? שאלתי. בשום פנים לא יכולתי לעכל את הידיעה. ז'בוטינסקי ותיאטרון? אולם כבר בפגישתנו הראשונה אתו נוכחתי כי המיזוג ז'בוטינסקי ותיאטרון אפשרי בהחלט. ואכן, כל מי שזכה לראות את ז'בוטינסקי בחייו הפרטיים  וליהנות מן הקסם שקרנה דמותו המושלמת, כל מי שהקשיב לאופן דיבורו השוטף, החריף, הגמיש והווירטואוזי חש מיד באווירה של תיאטרון נאצל וגדול, תיאטרון אידיאלי במלוא מובן המלה. כבר בשיעור הראשון הוא עורר בלבות כולנו רגשי חיבה והערצה."

הקבוצה זכתה להכיר את יכולתו של ז'בוטינסקי להציג בפירוט את הבעיות המטרידות של המבטא העברי. ז'בוטינסקי תירגם עבורם קטע מתוך "פאוסט" של גתה לצורך עבודה עצמית עם הבימאי שלא ידע עברית אך התפעל מן ההקראה של ז'בוטינסקי המתרגם.

עוד מספר פינקל שכאשר הציגה הלהקה את "בלשאצר", הוזמן ז'בוטינסקי לאחת החזרות האחרונות והתבקש להביע את דעתו. "למרות מה שז'בוטינסקי פתח את דבריו בענוותנות גדולה ואמר: 'הנני בור גמור במקצוע זה,' זכינו לשמוע מפיו ניתוח מעניין ודק ביותר על המחזה, המשחק והבימוי, הייתי אומר ניתוח מקצועי של מומחה מעולה."

מסתבר שעשרות שנים לפני-כן בילה ז'בוטינסקי ערבים רבים בהצגות-תיאטרון באודסה וכתב ביקורות על ההצגות לעיתון "אודסקיה נובוסטי". 

לז'בוטינסקי היתה דעה מגובשת על הכיוון שבו צריך להתנהל התיאטרון העברי. בחודשי שהותו בברלין דנו אנשי התיאטרון בהשקפתו והתווכחו עליה: היו שדרשו כי התיאטרון העברי יתבסס על רפרטואר יהודי טהור ואחרים שגרסו רפרטואר שיכלול תרגומים מהדרמה הכללית. הצעירים קיבלו את השקפתו ושמעו את הוויכוחים בינו לבין מנחם גנסין, שהיה חסיד האסכולה ה"יהודית בלבד". ז'בוטינסקי אמר להם ש"התיאטרון בארץ חייב להיות מגוון בכל צבעי הקשת ברפרטואר שלו. מתפקידו לחנך את ההמונים ואת הנוער לתרבות אירופית ויהודית כאחת. הוא הדין לגבי השחקן העברי."

הקשר בין ז'בוטינסקי ל"הבימה" לא היה חדש. בספרו "ז'בוטינסקי לוחם האומה" מספר שלום שווארץ כי ז'בוטינסקי אמר: "אני לומד בעצמי ורוצה למסור לאנשי 'הבימה' כיצד צריך לבטא את המלים על הבמה." ומנגד, עוד בשנת 1915, כשהקים נ' צמח את "הלשכה הזמנית ל'הבימה'" במוסקבה, פנה אל ז'בוטינסקי בבקשה לחוות דעתו על המבטא העברי. גם מנחם גנסין סיפר "שבהיותו בארץ בשנת תרפ"ט, ואנו התכוננו אז להציג את 'כתר דוד', הרצה לפנינו פעם על המבטא."

במכתב שכתב ז'בוטינסקי לברנשטיין-כהן מפריס ב-3 באפריל 1924 הוא מצהיר שהוא מאמין בהצלחת התיאטרון הארץ-ישראלי שיסדה, ומבשר לה שמפעלה מעורר התעניינות רבה. הוא מבטיח להקדיש הרצאה לטובת התיאטרון הארץ-ישראלי מיד לאחר הרצאתו לטובת העיתון "ראזסוויט".

ב-8 ביוני 1924 הוא כותב לה מברלין שקרא שני מחזות ומחווה דעתו שאין הם מתאימים להצגה. הוא מבקש לדעת באיזה מחזה בחרו להצגתם השנייה ומאחל להם הצלחה, אף כי מגמת הקבוצה עדיין אינה ברורה לו.

ז'בוטינסקי המשיך להתעניין בתיאטרון העברי עד סוף ימיו. בכל פעם שנקרתה לו הזדמנות כתב ונאם על בעיותיו והישגיו של התיאטרון העברי. פינקל אמר לשמואל כ"ץ, מחבר הביוגרפיה של ז'בוטינסקי: "ז'בוטינסקי, שמעולם לא הלכתי אחריו בפוליטיקה, היה האדם המקסים ביותר שפגשתי מעודי. ולו בחר בכך, כי אז היה אחד השחקנים הגדולים בדורו."

אולי זו הסיבה שיריביו של ז'בוטינסקי ביקרו אותו על כך שהוא לוקה במניירות תיאטרליות. ז'בוטינסקי לא הכחיש שהוא בודק היטב את הרושם שעושים דבריו על השומעים ומכין תוכנית מפורטת לרבות הבדיחות, ההפסקות וההדגשים בנאומיו. התיאטרליות שלו היתה מכוונת להגברת הרושם שעושה תוכן נאומו.

במסגרת מאמציו להשריש מבטא עברי משופר, בעל צליל ערב-לאוזן, חיבר ז'בוטינסקי תרגיל מיוחד לשם הדרכתם של אנשי "הבימה", ששימש אותם שנים רבות. התרגיל נקרא "מודה אני" לשחקן, והוא נדפס לאחר שנים ב"האומה", חוברת 4 (20), אפריל 1967.  

ז'בוטינסקי כתב את התרגיל עבור שחקני התא"י בעת שהותם בברלין. נימוקו היה שהשחקנים אינם יודעים לבטא נכונה את האותיות השונות, את הדגשים וכד'. לכן חיבר לצורך תירגולי-מיבטא את "מודה אני" לשחקן, לפי בקשתה של ברנשטיין-כהן. בתרגיל, שנכתב בצורת מערכון לארבע נפשות, יש בתוך הדיאלוג, מבחר של כל "ההבדלים האפשריים בביטוי הקונסונאנטים והווקאלים של השפה העברית":

"הוא: ... מאור טהור האור, פרצוף צעיר, יהיר, יאיר..."... היא: "קראתי וקרעתי". הוא: "נפשך מרה, מה רע?"... היא: "אפשר למשול בשבט, אך אי אפשר עליו לשבת"... הוא: "כה חלומי פתור". הבעל: "אך אין אתה פטור", וכו'. 

ז'בוטינסקי גם כתב בין היתר מחזה בחמש מערכות שתורגם מרוסית ע"י חנניה רייכמן. על המחזה כתב מכסים גורקי לעוה"ד א' גינזבורג ב-20 בספטמבר 1913: "האם קרא אדוני את הקומדיה של ז'בוטינסקי 'נכר' – דבר מצויין, ובכלל ז'בוטינסקי הוא אדם מעניין להפליא, פיקח, כן ואמיתי ביצירותיו. הקומדיה שלו הסעירה אותי עד עומק לבי, ואני ממליץ עליה לפני כל אחד כעל דוגמה של ספר שנכתב בכנות וביושר לב."

במאמר "חג 'הבימה'" שכתב ז'בוטינסקי בשנת 1928 הוא מציין: "אנשי 'הבימה', לכל דברי הלל שתשמעו ביום הזה הנני מוחא כף, על כולם אני חותם ועל כולם מוסיף כפליים, בחום, באמונה ומעומק ליבי... 'הבימה' מושג אחד – היוזמים של התיאטרון העברי... דרוש לנו תיאטרון פשוט, פרימיטיבי, אם תרצו להשתמש דווקא במלה קשה, בלתי נעימה, אבל מתאימה למצב ולצורך. אם יגידו לי שתיאטרון כזה הוא תיאטרון גרוע – סליחה, לא אסכים... לא אסכים אם תאמרו לי שזו ביקורת, ביקורת שאין לה מקום ביום חג. אינני מבקר: אני תובע... איננו רוצים לחכות עד שניסע ברלינה ושם נראה את 'הנימפה הנאמנה' – אנו רוצים לקבל את הכול מ'הבימה' שלנו... תמצית 'הבימה' היא בימה עברית בכלל, איצטדיון שעליו נראה חזיון עברי וחזיון נוכרי בשפתנו אנו."

במאמר אחר "מרגליות או מזון" (על התיאטרון העברי, 1925) המופיע בכתביו בספר "ז'בוטינסקי על ספרות ואמנות", הוא כותב: "וחשק תקפני לכתוב על דבר הבמה העברית בארץ-ישראל... התביעה הראשונה שנתבע מהבמה העברית אחרי השתקענו בארץ תהיה: אל נא תשכחי כי מלבדך אין לנו שום צינור-מגע אחר עם האמנות העולמית... בית המחזה העברי הוא הבית היחידי, וכך גם צריך להיות... חייב הוא לתת לקהל – במידת יכולתו – את כל מה שנותנים לו תריסר התיאטראות של מוסקבה או ל"ו התיאטראות של ברלין... תיאטרון עברי אין פירושו רפרטואר עברי... אנו, העתידים להתיישב בארץ – כשנרד מהאונייה ונלך לתיאטרון העברי נדרוש ממנו את תריסר ההצגות החדשות."

שלום שווארץ מצטט בספרו "ז'בוטינסקי לוחם האומה" את מרים ברנשטיין-כהן ומנחם גנסין שסיפרו כי ז'בוטינסקי "הדריך את חברי התא"י בברלין במשך 14 חודשים: לימדם את המבטא העברי הנכון, הקפיד על יפי הלשון ושיפורה הבלתי פוסק, קרא לפניהם הרצאות על כך. אנו ב'הבימה' נוהגים במבטא לפי הכללים שבמחברתו של ז'בוטינסקי."

נראה אפוא שגם לצד "התיאטרוני" היה מקום נכבד בחייו של זאב ז'בוטינסקי המדינאי, איש התרבות, הסופר והמשורר. 

דוד מלמד

* * *

משה גרנות

גיליון 227 של כתב העת "האומה"

 בעריכת יוסי אחימאיר

בפתח הגיליון מובעת שמחה על עיבוי ההתיישבות היהודית בשומרון, בני קצובר קובע שבין הים לירדן אין מקום למדינה אחרת. נקל להסכים עימו על הנייר, אך איך מבצעים את זה בפועל? נדמה לי שגם מה שמכונה "השמאל" מבין שאין ליבם של הערבים למדינה עצמאית פלסטינאית – אותה יכלו לקבל ב-1947, ב-19 השנים של שלטון ירדני, בהצעות הנדיבות של יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט, ובנסיגה החד צדדית מעזה על ידי אריאל שרון. כל מהלך כזה גבה מאיתנו מחיר דמים זוועתי. ברור מעל כל ספק שאין כוונתם למדינה, אלא לחורבן המדינה שלנו, כי במרחב שבין האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט – כל פיסת קרקע שנכבשה בכוח החרב של האסלאם הופכת להקדש, שאין לשום אמונה אחרת זכות קיום בה. נדמה לי שלתובנה הזאת הגיעו גם "השמאלנים" (להוציא את שונאי ישראל הקבועים – הקומוניסטים), אבל קשה להידבק באופטימיות של בני קצובר באשר לריבוי הילודה היהודית, ועיבוי ההתיישבות היהודית בתוך האוכלוסייה  שרואה בנו "מטמאי הארץ". ממש לא ברור לי מה הפתרון של בני קצובר, ובאמת אינני זוכר שקיבלתי אי פעם תשובה לשאלה כואבת זאת.

בפתח הגיליון מופיעה גם התובנה של אהרן מגד, סופר מרתק ואדם חכם – מסתבר שהוא הבין מה שרבים מהניצים על כיסא בכנסת אינם מבינים, והוא כי ביטויים של שנאת אחים הם בבחינת אסון לאומי.

יוסי אחימאיר מזכיר את תכונותיו התרומיות של יצחק שמיר ז"ל, ולא קשה להסכים איתו שהאיש יכול לשמש דוגמה למנהיגים שבאו אחריו באשר ליושר ולניקיון כפיים.

;האלוף (מיל) יצחק בריק, מחבר הספר "בריק לוחם ללא פשרות", מהלך עלינו אימה במאמר על הקטסטרופה שעלולה לחול על ראשנו כשאיראן, וכוחות הרשע מסביבנו (חיזבאללה, חמאס, הרשות הפלסטינית, ערביי ישראל) יחליטו לחסל את מדינת ישראל עם אלפי טילים מדויקים מדי יום. את הזהרותיו של יצחק בריק קראתי גם במקומות אחרים, והן בהחלט מבהילות. עלינו ארצה כאל מקלט מפני שנאת הגויים, והנה, השנאה רודפת אחרינו. למזלנו, למדנו להגן על עצמנו. אני מניח כי מי שצריך לתת דעתו על הזהרותיו של בריק איננו שאנן.

פרופסורים אשר כהן ואברהם דיסקין צודקים במאמריהם כי העלאת אחוז החסימה לא רק שלא הועילה – היא אפילו הזיקה. הפתרון לחולשת המשילות בארץ, לדעתי, הוא שינוי שיטת הממשל, אבל הסיכוי שזה יקרה בקרוב קלוש למדיי.

"האומה" מצטט את השר חילי טרופר החכם והעדין, שמציע לא לשפוט אדם רק לפי שיוכו הפוליטי. הלוואי! הפירוש שלי: אפילו אם בר-סמכא קובע כי מי שאיננו מסכים איתו הוא שמאלן, ולכן "בוגד", צריך להעריך את האדם על שלל תכונותיו, ולא על פי התווית הפוליטית שהודבקה לו.

מאמר חשוב מאוד הוא המאמר של פרופ' רפי ישראלי שמתאר את מסכת הייסורים שעברו יהודי מרוקו מידי השליטים המוסלמים: השפלות, מס גולגולת, מס כדי לאפשר להם לנעול נעליים (!), המרת דת תחת איומי רצח, השמדת קהילות שלימות. מעניין אם סמי שלום שטרית, הטוען שבמרוקו היתה הרמוניה בין יהודים לערבים, לעומת השלטון "הלבן" בארץ, שבעיניו הוא האוייב האמיתי (לא הערבים!) – מעניין אם שטרית מתעלם מהמידע הנורא הזה במכוון. חשוב לציין שפרופ' ישראלי הוא יליד פס שבמרוקו.

ד"ר אורי כהן מצביע על הקרטל המכוער של האוניברסיטאות הבולם את אישורן של אוניברסיטת רייכמן ואריאל. לי יש נגיעה לנושא, כי בני הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת אריאל.

פרופ' אריה נאור מזכיר את העובדה שזאב ז'בוטינסקי צידד בקימום הלאומיות והלשון האוקראיניות, והתנגד לרוסיפיקציה של המקום והתרבות, כשמתבקשת גזירה שווה לגבי הלאומיות והלשון היהודיות.

בניגוד לטענה גסת הרוח של ישעיהו ליבוביץ' שהדגל הוא סמרטוט קשור למוט, מביע אביגדור קהלני, בן יקר לעם ישראל, את אהבתו ויראתו כלפי הסמל שבדגל.

פרופ' זיוה שמיר מצביעה על "מגילת ערפה" של ביאליק כמעין תשובה ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זה לא כל כך מסתדר לי – הרי "שמשון" טרם ראה אור כשביאליק חיבר את האגדה הזאת. אולי לא הבנתי את התיזה?

ד"ר יואל רפל מרחיב את הדיבור על יסוד בית"ר בריגה שבלטוויה ב-1923, ומספר על מזוודת מתכת שנקברה על ידי שני בית"רים, ובה דגלים וחפצי יודאיקה. המזוודה נתגלתה באמצעות מגלה מתכות, ונמכרה למוזיאון השואה של לטוויה – מספיחיו של החורבן הגדול.

גרשון סתיו מתאר את האודיסיאה שעבר ישראל יברוביץ מליטא, דרך סיביר ("פשע הציונות"), דרך קזחסטן, כשרוב משפחתו, שלא הוגלתה – נספו בשואה – ועד עלייתו ארצה בסיוע משפחת בגין.

אהבתי מאוד את הרשימה של עקיבא נוף על שירים ופזמונים שהתחברו על דמויות תנ"כיות, ביניהם גם שירים ופזמונים של נוף עצמו.

יוסי אחימאיר פירסם גם שני מאמרים שלי – האחד בו אני מתמודד עם שני "הפתרונות" של א"ב יהושע לבעיה הפלסטינאית – "שתי מדינות שלני עמים" והפיכת מיליוני הערבים ביהודה ושומרון לאזרחי ישראל.

המאמר השני עניינו סקירת כרך ח' של הסדרה "ספרות במעגליה" מאת נורית גוברין. הספר שלה מלא וגדוש בידע, אבל הרשיתי לעצמי לקבול על כך שנורית גוברין לא הזכירה את תרומתו הגדולה של אהוד בן עזר במיספר ספריו על נושא ברנר*. לדעתי, חובה היה להזכיר זאת בפרק על 100 שנים להירצחו של ברנר; כן קבלתי על כך שבשני תחומים שאני עצמי תרמתי תרומה לא מבוטלת ("לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח", ואסופת ראיונות של 28 מבחירי הסופרים בישראל) – נורית גוברין החליטה להתעלם. אולי שכחה? מכל מקום, אני מודה ליוסי אחימאיר שלא צינזר את קובלנותיי.

ברור שאני קצת משוחד, אבל באמת מדובר בגיליון מלא וגדוש במאמרים מעניינים.

משה גרנות

* אהוד: קיבלתי כרך גדול ועבה "קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה", כרך ח', מאת נורית גוברין בהוצאת "צבעונים" 2022, 348 עמ', ובו פרק פותח ארוך: "100 שנה לרצח ברנר" – ומעניין, למרות שניזכרים ומצוטטים בפרק סופרים רבים וחשובים שעסקו בברנר ושהושפעו מברנר, כמו למשל דן בניה-סרי – שמי שלי נפקד כליל מהכרך –

למרות שפירסמתי פרק מקסים על ברנר בספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980) – מזיכרונות נחום גוטמן (והסתמכתי בו בין השאר על ראיון חשוב מאוד שערך בשנת 1971 משה נתן עם גוטמן על ברנר, במלאת 50 שנה להירצחו של ברנר בידי ערבים, וזאת לתוכניתו המרתקת של נתן על ברנר ששודרה אז ב"גלי צה"ל" ולכתבה הארוכה שפורסמה במקביל בעיתון "במחנה").

וכן פירסמתי ספר מחקרִי שלם, "ברנר והערבים" (2001), שפרקיו נדפסו בעיתונות הספרותית החל משנת 1979, ואשר נורית גוברין מעולם לא התייחסה אליו למרות שאם איני טועה עסקה בְּנושאים הכלולים בו.

ולמרות שהרומאן שלי "הנאהבים והנעימים" (1985) – עם כותרת המישנה: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל" פותח ב"התנצלות מאת המלביה"ד" – וכל אלה וגם בהמשך הן פרפרזות על פתיחת הרומאן "מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.

* * *

שִׂישִׂי מֵאִיר

תְּפִלָּה לְבוֹרֵא עוֹלָם

אָנָּא תֵּן בִּי כֹּחַ לְקַבֵּל כָּל יוֹם חָדָשׁ

כְּמוֹ הָיָה מַתָּת. גַּם אִם

יוֹם אָפֹר הוּא וְקְצַר יְכוֹלוֹת,

תֵּן בִּי אֶת הַיְּכֹלֶת לְקַבֵּל אֶת

כְּאֵבֵי הַגּוּף שֶׁלִּי כְּאִלּוּ

הָיוּ כְּאֵבֵי גְּדִילָה.

תֵּן לִי לָקוּם בַּבֹּקֶר, כְּמוֹ בְּיַלְדוּתִי

עוֹלֶצֶת וּשְׂמֵחָה

נוֹשֵׂאת הוֹדָיָה עַל כֹּל שֶׁיֵּשׁ לִי

וְגַם אוֹמֶרֶת הֵן עַל מָה שֶׁאֵין.

עֲשֵׂה שֶאַשְכִּיל לְוַתֵּר עַל מַאֲוָיֵי שָׁוְא

שֶטָוִויתִי לְעַצְמִי מִנִבְכֵי יַלְדוּת עֲשוּקָה,

וְהֵמָה רַק מְחַבְּלִים בְּנַפְשִׁי, כְּמוֹ גַּם בְּגוּפִי.

וְעוֹד אֲבַקֵּשׁ –

אָנָּא טַהֵר לִבִּי מִמַּחְשָׁבוֹת אֲפֵלוֹת

עֲשֵׂה שֶׁתִּהְיֶנָה בְּהִירוֹת וּצְלוּלוֹת.

* * *

אדיר כהן

1. יגונו צחק מתוך עיניו

יגון העולם צחק מתוך עיניו,

והמכאוב הגדול צחק, והעצב הגדול

צחק. כל העולם כולו, עם רשת דמיונותיו נהפך לצחוק.

(הירש דוד נומברג)

מספרייתו העצומה של אבי לא שרדו ספרים רבים. במהלך השנים שחלפו מאז מותו רבים מהם נתפוררו; לא מעטים נאכלו על ידי העש; אחרים, ובעיקר ספרי המדע שביניהם, התיישנו והורחקו; מאות נתרמו או נלקחו על ידי חברים ושואלי ספרים שלא על מנת להחזיר, אך כמה מהם, היקרים לליבי מאוד, בהם יכולתי לקרוא את מחשבותיו של אבי, לחוש במבט עיניו המלטף אותם, לשמוע את הערותיו, להאזין לבת קולו המתנגנת כשהוא קורא שורות מהם בקול רם, להיות מופתע מגלי צחוקו המתנחשלים לפתע למקרא קטע מבדח, מימרה מחודדת או דברי איוולת –ספרים אלה שמרתי בשורה ארוכה של מדפים בספרייתי ואליהם הייתי שב כשהגעגועים היו גוברים והלב חזר והתקשר עם אבא.

בין הספרים הללו היה הספר "מכתבים לאלוהים" שכתב ידידו של אבא, הסופר והמתרגם המופלא עמנואל אולסוואנגר. בפתח הספר רשם לו הקדשה: "לפונטיפקס בנדיקטוס. מאקסימוס, הלא הוא ידידי ברוך כהן, שמאטע זאת למזכרת." ושניהם, בין עיון ב"קומדיה האלוהית" של דאנטה, שתרגם אולסוואנגר, ובין עיון בבהאגהאווד גיטה, האפוס ההודי שתרגם, היו מתמוגגים מן הבדיחות היהודיות שאסף אולסוואנגר בספרו ביידיש "רויטע פומעראנצן" (רימונים אדומים), שאבי תרם להם לא מעט בסיפוריו המבדחים.

אבי לא רק סיפר בדיחה הוא חי אותה, נשם אותה וניגן אותה בקולו שהיה מחמם את הלב ובה באותה שעה מדגדג את החושים, יוצר מצע רך לטלטלה, מלטף אך עוקץ ואף מצליף בשוט הסאטירה, מקבל ואוהב, אך גם יודע את המרחק האירוני.

לביתו של אבא היה מגיע מדי פעם איש נמוך קומה וקולו מתנגן, מבט חם בעיניו וחיוך לא סר משפתיו והוא הרופא של עיירת הולדתי והוא פחד ישבני, כי את תרופת חוקניו יראתי עד רעד, וכשהיתה מכוניתו הגדולה, האחת והיחידה במושבה, עוצרת ליד שער החצר שלנו היתה בטני מתהפכת וישבני מתחיל לכאוב, והוא מפטיר בצחוק: "חוקן זאת תרופה מומלצת מן התורה," וכשאני מעיף בו מבט תמה ונפחד הוא ממשיך: "הן כך כתוב שם: "עין תחת... שן תחת... יד תחת... ראש תחת..." ואני מחייך ומכנסי מופשלות.

אולם לרוב לא אותי בא לבדוק, אלא לשבת עם אבי בסוכת הגפנים המשתרגים על המרפסת שלנו ולהחליף בדיחות ולהתבדח על עולם ומלואו, החל בראש המועצה העומד על הבמה הרעועה של בית העם ונושא נאום חוצב להבות וברגע השיא מניף ידו לשמים ומרעים בקולו: "ישועת ה' כהרף עין," ולשלשת ציפור חמה יורדת על ראשו הקרח והוא ממלמל בינו לבין עצמו "הוי, סי מיר גיט" (הוי, טוב לי)... וכלה בבדיחות על אותם הימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה והחזית המתקרבת הביתה, כשהחיילים היהודיים מעודדים את עצמם בהלעיגם לצבא הגרמני ולבני בריתם האיטלקים, וכך הדוקטור מספר על הקמת יחידות צנחנים איטלקים שבהן כל יחידה מורכבת מעשרים ושנים איש: טייס אחד, צנחן אחד ועשרים חיילים שתפקידם לדחוף את הצנחן מן המטוס החוצה.

ורופא מופלא זה הרושם חוקן ובדיחות, למדתי כשבגרתי מעט, הוא גם רופא הקסמים של זוגות שלא הצליחו להביא פרי-בטן, מחברם של הניפרדים שלא זכו להיות לגוף אחד, רוקחם של שיקויי-אהבה, זוקף כפופים ופטרונם של אוהבים שלא יכלו להגשים אהבתם. מכל קצווי הארץ נקבצו אליו, ואף מארצות ערב הבריחו זוגות גבולות, הסתבכו במאסר ובתלאות אין קץ כדי לזכות בחדוות הזיווג. שמו יצא בכל המזרח התיכון כמלמד זוגות המתקשים בחיי המין את הנאות המישגל, מסייע לאימפוטנטים לזכות בחדוות החיבור, מעלה זוגות למשכב והיו לגוף אחד. כששאלתי אותו ברבות הימים: "מה הסוד?" השיב לי: "הכול בצחוק." וברגע שאמר לי זאת לא הבנתי שמא משתמש הוא בלשון הילדים "הכול בצחוק" בפירושו "לא באמת," "זו רק אגדה," או שמא – זה כוחו של הצחוק... אך הוא פתר את החידה בחייכו אלי חיוכו הקוסם כשהוא מספר, ועיניו מלאות משובה, כיצד היה מרגיע את הזוגות בעזרת הצחוק, כיצד היה מלמדם לקחת את עצמם בקלות, להנמיך את מיפלס המתח בעזרת הומור ושעשוע, להוריד את הלחץ בראש, עד שלאט לאט יוחש כי משהו מזדקר ולוחץ במכנסיים...

וכשבאתי לבקרו שנים רבות אחרי כן, עברתי בחדרי המרפאות הריקים, חדרים גדולים ובהם שורה ארוכה של מיטות מוסתרות זו מזו בווילונות בד לבנים, מיטות טיפולים ללא מטופלים; חדר האהבה סגור על מנעול ובריח; חדרו האישי של הדוקטור מלא עשרות בקבוקי תרופות, דגמים רפואיים, מכשירי מעבדה, מאזניים רפואיים עתיקי יומין, בקבוקי דיו ריקים, עטי ציפורן מחלידים, קסת דיו עתיקה ובה נוצה, תמונות כהות על הקירות, מנורת שולחן ללא אהיל, פטיש לבדיקת רפלקסים, סטטוסקופ ופנס כיס, עשרות ספרים, חוברות, פנקסים, מחברות עתיקות – ובמרכז השולחן תמונת אביו הרופא הראשון במושבה רוכב על חמור. הכול נטוש, מוזנח ללא שימוש, חסר חיים, ורק בפינת החדר עדיין מחייך פין מתכת ענק ועליו מגבעת מרופטת והדוקטור הזקן לוחש באוזני "זה הדבר היחידי בחיי שעדיין לא התקפל, וגם הוא רק מיתלה לכובע שפעם חבשתי."

וכשראה הדוקטור שעצב של השתתפות נשקף מעיניי הרגיע אותי בהבטיחו לי שאת שבעים השנים הראשונות הקדיש לרפואה ואת שבעים השנים הבאות יקדיש לספרות. וכשישבנו על המרפסת המתפוררת המשיך לירות חיצי הומור, לא לפני שהגמיע אותי בקנקן שלם של לימונדה אחרי הערה מרגיעה, "זאת לימונדה שעשיתי מהלימונים שקטפתי בפרדס של אבא שלך לפני עשרים שנה," ותוך הנחיית רופא: "שתה את כל הקנקן, על יד זקן כמוני אתה עלול להתייבש..."

ואז בניצוץ ממזרי בעיניו סיפר לי על אותו מומר שנשאל "אתה שהיית יהודי, ועכשיו גוי, אולי תוכל לומר מהו ההבדל בין יהודי לגוי?" השיב אותו מומר: "גוי כשהוא צמא, שותה שלוש ארבע כוסות משקה בזו אחר זו, משתכר ומצב רוחו מרומם, יהודי כשהוא צמא, מיד הולך לעשות בדיקת סכרת..."

וכששאלתי לשלומו לא השיב לי ישירות אלא, כדרכו, בהלצה:

"חולה אחד פונה לאחות ושואל אותה:

"אחות, אמרי לי את האמת, כמה זמן נותר לי לחיות?"

"קשה לומר בדיוק," השיבה לו, "אבל הייתי מציעה לך לא להתחיל לקרוא את 'מלחמה ושלום'..."

ההומור והבדיחה ליוו אותי בכל דרכי. את בדיחותיו של אבא הייתי, עוד כילד קטן, רושם במחברות עבות ואוסף אותן קונטרסים-קונטרסים להיות הספרים שלי. במשחקים בשכונת "אביבה" שבמושבת ילדותי ראשון-לציון הייתי מספר את הבדיחות במגרש השכונתי ליד חנות המכולת של מי שכונה על ידינו בהומור "ציבאלע גאנעב". הם הקנו לי מעמד מיוחד בין ילדי השכונה, לאחר שבכדורגל הייתי כושל וב"מחניים" בקושי נסבל. הם סייעו לי למתן את עוקצנותם של הילדים שהיו חוזרים אחרי סבתי, שהיתה מסתובבת ביניהם ובלשון יידיש שבפיה מזמינה אותם לחוג את יום הולדתי ואומרת להם: "בואו, אדיר'לה ימילדת" – והם היו מחזירים לי הד דבריה: "אדיר'לה ימילדת!" אדיר'לה ימילדת!"

ואם את סבתא הזכרתי, הרי שעות הייתי מבלה בחדרה בעליית הגג כשהיא מתבוננת בי במבט רחום ואוהב בעינה האחת ומצננת את דמי במבט הזגוגי של עין הזכוכית השנייה שלה והיא מספרת לי בהומור עצום על סיפור אהבה מוזר של בן-אצילים בליטא שהיה מאוהב בה וכשלא החזירה לו אהבה ירה בה והקליעים עקרו את עינה ואף השאירו חור פעור בלחייה. והסיפור המצמרר הזה היה נשמע לי רוגע ועטוף בסיפורי גוזמאות ממקורות ישראל, מעשיות שהיתה קוראת לי מן "הקורבן מינחה" שלה ומן "הצאינה וראינה" ומאות בדיחות ביידיש בהן היתה מלווה את דבריה. היום, כשאני מכנס את בדיחות ישראל לדורותיהם, סיפוריה מלווים אותי, ידי מדפדפות עימה בדפי ספריה הצהובים מרוב שנים וטבולים בדמעותיה ונושמים את חיוכיה וצחוקיה.

את סיפוריה ובדיחותיה של סבתא לא סיפרתי לילדי השכונה ולחברי מבית הספר, אך בדיחותיו של אבא הפכו ללחם חוקם של חברי לכיתה, כשהיינו חוזרים יחד מבית הספר העממי ועוצרים על גבעה ליד לשכת העבודה, אני הייתי מתייצב על גבעה או חבית מושלכת ומספר להם בדיחות, חלקן תמימות ורבות מהן מפולפלות. חברי כיתתי נתפזרו בדרכי העולם ובמסלולי מקצועותיהם, אך בפגישות אקראי שלנו חוזרים הם ומזכירים לי בדיחות אלה כנותנות טעם לדרך ההיא מבית הספר הביתה.

לפני זמן מה נסעתי לארצות הברית להשתתף בכנס בן שלושה ימים שהוקדש להומור היהודי. במשך שלושה ימים אלה ישבתי בשורה ארוכה של הרצאות משמימות, נעדרות חיוך, שופעות ניתוחים שאפילו דם חם לא פרץ מחיתוך סכיניהם, מלאות ניסיונות מאולצים, שלרגע חשבתי שהם מטורפים, אך מטורפים לא היו כי בטירוף יש להט, יש מרידה, יש סערה, יש צחוק מתפרץ, למצוא הומור בספר איוב, להציג את "הבל הבלים" של קוהלת כהומור, להיאחז בשמות של דמויות מקראיות ואחרות ולהציג אותן כנושאות הומור במקום שאין כל הומור במעשיהן של הדמויות, להיטפל היטפלות חסרת רחמים אך מעוררת רחמים כשלעצמה לסוגיות הלכתיות ולפלפול תלמודי ולהציגם כנושאי הומור, ונורא מכול להעלות בדיחות דשנות, מלאות חיים ושופעות צחוק – ולרסק אותן לפרודות אפורות ממויינות ומתויגות כהלכה ונטולות רוח חיים.

ביושבי שם מוכה שיעמום וצמא למעט לחלוחית שתצילני מן היובש הנורא שצרב את שפתי נזכרתי בימי הסטודנטורה שלי באוניברסיטה העברית בירושלים בשיעור בספרות עברית של תקופת ההשכלה שהתקיים באולם 31 בכנסיית טרה סנטה, זה האולם הענק רב העמודים הגדולים, שלא מעט מהסטודנטים שמחו להסתתר מאחוריהם. על הקתדרה עמד, מוסתר כמעט לחלוטין על ידי דוכן ההרצאות, מרצה קטן קומה שבקושי קצה בלוריתו בלט מעל לדוכן, הוא נשא הרצאתו וקולו התרונן. דבריו פשטו בחלל אך נשארו מרחפים באוויר, קולו ניסר בחלל, אך לא חדר אל האוזניים ובוודאי לא אל הלב ונשארו הסטודנטים איש-איש לעיתונו, לתשבצים שפתר, למחברותיו שהעתיק, להסתתרותו מאחורי העמודים וללחשושיו ליושבת או ליושב לצידו.

חוויות אותו כנס, זיכרונות אותה הרצאה, הזכירו לי כי הדרך הוודאית להרוס בדיחה היא לנתחה, וצר היה לי על מנתחים רציניים ומדעיים שלא השכילו להבין את מה שניסחה ג'ין שליט כי "להיות בעל הומור אין פירושו שאינך רציני. אנשים רבים מדי הולכים כשהסנטר שלהם דוקר את החזה שלהם."

ואחרי כן נחיתה...

ארבע לפנות בוקר. יום מבקש להיוולד בחוץ ומפוייס. דמעות גשם שטפו לבושיו והוא עתה ספק מחוייך ספק משתהה לסודה של יקיצת השחר שעוד תבוא.

נהג זקן, שהשינה פסחה עליו, מסיעך אל נתיב המסע. ההרים משתפלים למישור והדרך רחבה ופתוחה והמרחקים מושכים עד כאב. העננים אינם מרפים ומחדשים טיהורו של עולם ברבבות טיפות המחוללות על קרני אור שלוחות של המכונית הדוהרת בדרך.

מזוודות של מסע. המעט שנצרר ונוסע איתך וההרבה והכבד והנוגה שאתה נושא בליבך ושום בודק ביטחון של בית נתיבות לא יוכל להדביק עליו תווית בטיחות.

נמל תעופה. לא נמל-בית של שיבה אלא שדה המראה. אל מה ימריא הלב? אל מרחבי זרות נושמי כיסופים שלא יבואו. אל נופי סערה שלשווא ינסו לגבור על קולה של הדממה הדקה שאינה מעיזה לשאת תפילתו מישאלתו של הנביא: "לא ברעש... בקול דממה דקה..."

מטוס כבד גוף גובר על כוח הכובד וניתק מן הקרקע וממריא.

עוד רגע תל אביב של פיתוי, של סמל, של משהו שאינו בית והוא כולו חוץ מתרחש וחיים מתארעים וזרימה שאינה נעצרת נשטפת בזרזיף מטר שלא ידיח מדוחיהָ, וגם במעטה הגשם היא לובשת שחר על שפתו של ים רוחץ רגליה, והיא כבר מתחתיך ועוד הרף הים.

וטרם תשקע בספר כשטעמה של פת שחרית עדיין בשפתיך וכבר איי יוון זוהרים בשמש בוקר רכה של חורף ובה מהלכים גיבורי אגדותיך, וראה זה פלא אולימפוס מתחתיך ואתה מרחף מעליו ושוב אותה אשלייה של למעלה ולמטה וחוקי הגובה והמרחק והכיוון גם הם אגדה.

ועוד רגע קט, שהוא שעה ארוכה, של הירהור ודיבור פנימי שאין לו הד ואתה בשדות הקסם הלבנים, בעולם החלומות הצחורים, רוחף על פני מעטה הלובן המכסה את הרי האלפים הנישאים אליך עטופי רכות לבנה, שהיא מוך שדי אהבה מזדקרים אליך, שהיא מצע מיטת דודים, שהיא בגדי לובן של יום דין.

ואחרי כן שינה טרופה, מופרעת חלומות, רדופה רעשם של מדברים סביבך בקולי קולות, צירצורי דיילות מציעות לך מיץ ובוטנים בשפה זרה, חריקת עגלה של מוצקים נטולי מכס, הוראות רחוקות להדק חגורה, ניסיון כואב לגרש כל אלה ולהירצח, להסתגר, להתגונן, לישון עצמך לדעת.

הכיסא שלפניך נוטה לעברך. איש שמן שוכב על ברכיך אתה לחוץ וכבוש תחת משא. מכבשים כבדים של כאב עושים מסעם בתוך החזה שלך, מחנק, צריחות תינוק שלא נרגע, גם השינה הטרופה עוזבת אותך ואתה נותר מובס.

קולו הנרגז והנבחני של האיש שהערת אותו לפנות שחר משנתו הרגוזה סוגר בפניך הדרך אל ברכת המסע שלא באה וקשרה אבנים כבדות לרגלי מעופך.

אתה מוכרח להשתחרר, לפרוק פן תיחנק, לפתוח שיח פן האלם יסגור אותך בפניך, להשמיע קול בחינת שריקה בחשיכה, לדבר פן תבוא לשונך בגרונך ותמית אותך. אין עם מי לדבר. מימינך ישישה שקועה בשינה כשפיה פעור כבור קבר, משמאלך איש עסקים מזדקן קבור בתוך עיתון הבורסה, מלפניך איש שמן המוחץ את ברכיך ומעליך פנים הקשוחות של דיילת מזדקנת המבקשת ממך למלא כרטיס של אזרח זר.

כדי להבקיע את הזרות אתה מנסה לכתוב. אין נייר. שקיות למקרה הקאה בתאים של הכיסאות לפניך. אתה שולף את השקיות ומתחיל לכתוב עליהן. מקיא את נשמתך הכואבת.

הטיסה לארץ הזרה מסתיימת בנחיתה...

אדיר כהן

* * *

אהוד בן עזר

נוֹוַאר

נוֹוַאר, הנער הערבי כהה העור מהכפר מיסקי, שהיה נמצא תמיד לפני שער הכניסה לקלמניה, שהיה אז בצד המערבי הפונה לכביש. תפקידו היה לוודא שכל הנכנס יטבול את נעלו או את רגלו היחפה בתבנית ברזל שהיתה מלאה בתמיסת מי ליזול, כדי שלא להביא את מחלת הפה והטלפיים לרפת הגדולה של קלמניה. כאשר ניסה פעם בעת הטבילה גם למשמש אותי, סיפרתי על כך לאבי בנימין, שניהל אז את האחוזה, ומאז היה נואר מביט בי במבט נעלב.

בשנים 1944-1947 גרנו בקלמניה, שהיתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין נקרא בשנת 1944 לנהל אותה. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר.

על נוואר כתבתי קצת בהגזמה ב"ספר הגעגועים" (2009):

חבריי-מילדות הערבים נִראו על כן בעיניי כמי שגבריותם היא עיקר גאוותם והם נוטים להתפאר בה בכל הזדמנות. עורו של נוֹוַאר היה שחור כמעט ככושי. (בימים הרחוקים ההם המילה כושי לא היה בה שמץ של גנאי אלא מילה תנ"כית שגם סופרים ומשוררים השתמשו בה). אף הוא בן גילם וכפרם של רפיק ויעסר. עבודתו היתה לשמור על הכניסה לאחוזה של משפחת פלז, ואת שני שערי הברזל הגבוהים האטומים, שצבעם חום מרוב חלודה, לפתוח לרווחה בפני כל מכונית, עגלה או צמד סוסים החוזר מן החריש.

באחד משערי הברזל היתה דלת לא-גדולה, כמין פשפש, מבוא להולכי-רגל. ומקומו הקבוע של נוואר היה מחוץ לחומת-החצר, בצד המבוא, בצל שיח הבוגונוִיליָה שפרחיו סגולים-אדמדמים ועלוותו הענפה יוצרת מעין מַעֲרֶה נסתר עד לקיר החומה. כשהיתה פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים בבָּקר, היה נוסף לו תפקיד תברואי שעל מילויו היה משגיח במין אדיקות גאה שמעוררת סמכות שלטון הניתנת לנמושות: להקפיד שאיש מן הנכנסים לחצר האחוזה לא יתחמק מטבילת סוליות נעליו בתמיסת מי-ליזול, פן יעביר את המחלה לפרות אשר ברפת האחוזה. הוא נהג להכריח אותנו לטבול לא רק את סוליות סנדלינו אלא אפילו את כפות רגלינו היחפות, משתדל תמיד להחזיק ברגלך גבוה ככל האפשר, בשעת ההטבלה, בליטוף רפרפני כאילו הוא שותל אותה בפחית-הליזול, ובשיניים צחורות, צוחקות, במלוא כל פרצופו השחור ועיניו המבריקות בפראות עליזה וחייתית.

בימי הקיץ הלוהטים היה מערֵם בטורייה סוללות של חול זהוב לרוחב הדרך העולה מהכביש אל חצר האחוזה המוקפת חומה, בין דקלי הוואשינגטונייה המזדקרים אל-על ופורשים כפותיהם כמין זנבות של עופות-ענק, ודקלי-תמרים נמוכים שהניבו אשכולות פרי צהוב וחסר-טעם, בוסר מריר וקמחי ומקהה-שיניים גם בהבשילו. אל הערוגות המדורגות שנוצרו בחול היה נוואר מטה את זרם המים מן התעלה וכך מציף אותן זו אחר זו למען תוכל מכונית הסְקוֹדָה של אדון פלז הזקן [משה גרדינגר, בעל האחוזה, והמכונית היתה אמריקאית, דומני ביואיק או קאדילאק], ומכוניות אחרות, לפעמים – להיכנס אל חצר האחוזה מבלי לשקוע בחול הרך והטובעני.

כשהייתי עובר את השער כדי להיכנס לחצר האחוזה, לבקר את אבא בעבודתו או להתבונן כך סתם באורווה ובמחלבה – היו עיניו של נוואר מתגלגלות-ממש בחוריהן, וכמין חלמונים שחורים נוצצים בתוך הלובן – מסתכל לצדדים, ואם אינו מבחין בדמות אדם כלשהו בסביבה – היה מעכב אותי ודוחק בי להיכנס עימו אל סוכת הבוגונוִילייה הפראית, בַּמַעֲרֶה, בצל החומה. שם, במסתור העלים היבשים-בחלקם, סמוך לעורקי הקוצים האדומים, היו גלגלי עיניו הלבנבנים מתרוצצים בחיוכו הלבבי ורב-המזימות, ושפתיו העבות נפשקות כלפיי בהבעת ידידות לחה. שיניו הצחורות טחנו אוויר בפטפוט בלתי-מובן, טרדני ומפציר. אף פעם לא שמעתי ערבית כזו, ואולי חשב שהוא מדבר איתי עברית? מי יודע.

ובטרם הבנתי מה רצונו ממני – וכבר מישמש בזרועי וקירב אותי אליו בבולמוס של חיבה, ודבר-מה כהה מאוד היה חומק בדרך פלא מבעד למכנסיו הרחבים החוצה ומציג עצמו לראווה, והוא מפציר בי ברמיזת-ידיים לגעת בו. לשפשפו. את מעשיו אלה היה מכלכל במהירות ובזהירות, שהרי כל רגע עלול לבוא מישהו לשער ולהזדקק לשירותו. ואם תתגלה התייחדותו החשודה עימנו, ילדי המושבה, בסוכה הפראית, ייכנס ודאי בצרה גדולה.

המנהג המטריד הזה נעשה כמין דיבוק אצלו, ואנחנו התרגלנו אליו מתוך סקרנות תמימה, כאילו הוא חלק מן ההצגה הקבועה, כשעוברים בשער, ולא ראינו בכך כל דבר יוצא-דופן. כמוהו כפר מיוחם ששועט אל הרפת וחוצה באלכסון את החצר. כתיש אשר אליו הייתי מושך מדי סתיו את העז המיוחמת. כיונים הצונחות ממקצוע גג-הרעפים של בית-האחוזה לאחר שאבא-של-גיורא [ישראל אקסלרוד] יורה בהן ברובה-הציד שלו. כאבטיח במִקשה המנופץ אל דופן עגלה לפנות-ערב, בתום האסיף, ואל ליבו האדום נשלחות בצוותא אצבעות שחומות של פועלים ערביים ואצבעות דקות של נערי המושבה. ככלבים המתלקקים ומזדווגים להנאתם בפומבי. כחתולים בעונתם. כל שהוא בוגר ובשל ומזדווג ואוכל וחי ומת והוא חלק מן הטבע והכפר ומחזור העונות בשנה.

אבל יום אחד הרגיש אבא שאני מיודד יתר על המידה עם נוואר, ושאל אותי מה מעניין כל-כך עבורי להתחבר עם נער פשוט שכמותו. לתומי סיפרתי את פרשת ראווֹתיו וכי כולנו יודעים על-כך ונהנים לראות את הצגת האקרובט המתנודד שלו וגם לשפשף לו מדי פעם.

אבא שתק ולא אמר דבר. אך מאז חדל נוואר לפנות אליי בדברים כאשר הייתי עובר על פניו בשער, ומעמיד פנים שהוא מעמיד פנים שאינו מכיר אותי (חוש הומור שורשי היה לו, לשייגֵץ). ורק מעיניו המבריקות נשקפה לעיתים איזו תוכחה עצובה כלפיי, כמתלונן, כאילו בגללי נענש על לא עוול בכפו.

אהוד בן עזר

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 13. עמנואל זמיר

באמצע שנות ה-50 הגיע אל השיכון שלנו עמנואל זמיר, אחד המלחינים הכי בולטים באותן שנים. הוא נותר בזיכרוני ככוכב שביט זוהר שהאיר לרגע את שמי השיכון שלנו, שרוב משתכניו היו פועלים, פקידים, מורים, בעלי מלאכה, סוחרים קטנים – בוודאי לא מוסיקאים ומשוררים.

עמנואל זמיר קיבץ סביבו קבוצה של ילדים מהשיכון, רובם מהכיתה שלנו ככל הזכור לי. היינו מגיעים לביתו פעם בשבוע עם החלילית, כלי הנגינה הנפוץ ביותר באותן שנים. לא הצטיינתי במיוחד בנגינה בחלילית. למען האמת לא זכור לי שהצלחתי להפיק יותר משניים או שלושה שירים. אחד מהם היה: "באר בשדה / חפרוהָ רועים /  ועדרי זָרים יעַטרוהָ /  נדדו, הלכו בעקבֵי הרים / רועים אשר כָּרוהָ." שיר שהוא עצמו כתב והלחין. בפגישות בביתו, תמיד במרפסת הפתוחה, הוא לימד אותנו את שיריו. הכי נחרט בזיכרוני השיר "דֶבּקָה החמור" (ידע שור קונֵהו וחמור וגם חמור ידע החמור –אֵבוס בעליו...)

עמנואל זמיר (ממשפחת פישצנר בפתח-תקווה). ויקיפדיה.

למדנו את השיר עוד לפני שהושמע ברדיו. היו אז שתי תחנות רדיו בלבד: קול ישראל וגלי צה"ל. כולם האזינו לתחנות האלה וכל שיר שהושמע ברדיו היה מוכר לכולם. היינו צוציקים בכיתה ו' והתגאינו בפני כולם שאנחנו למדנו את השיר הזה עוד לפני שהשמיעו אותו ברדיו.

עמנואל זמיר היה "טרובאדור של הזמר העברי",  כך הוא מוגדר באתר "זֶמֶרֶשֶת". את אהבתו זו ניסה להנחיל בעיקר לילדים ולבני נוער. הוא עודד כישרונות צעירים, ניצח על מקהלות ותזמורות עממיות, ניהל להקות וחוגי זמר, אירגן וניהל טקסים ועצרות בחגים ובחגיגות יובל, כתב מסכתות והמנונים (כמו המנון הנח"ל "מגל וחרב"). הוא הירבה לנסוע "מחג אל חג ומחוג לחוג," מכפר למושב ומקיבוץ למעברה ולעיירת פיתוח. אני מניחה שהחוג הקטן שלנו היה חלק מן הפעילות הזאת. הוא ראה בנו אולי שליחים שיסייעו לו להפיץ את הזמר העברי בכלל, ואת השירים שלו בפרט. למעשה הוא היה זה שהקים את תנועת הזמר הישראלי, שמנתה בשיאה 5000 חברים (מתוך אוכלוסייה של 2 מיליון). ניתן לומר שהתנועה מתקיימת עד היום באמצעות מופעי שירה בציבור וריקודי עם. הרבה משיריו עדיין זכורים הודות לריקודי העם.

הוא הותיר אחריו יותר מ-250 שירים. חלקם פסוקים מן התנ"ך אותם הלחין, אך לרובם הוא כתב גם את המילים. זה לא היה שכיח באותן שנים. היתה חלוקה די ברורה בזמר העברי: הפזמונאי כתב את המילים, המלחין כתב את הלחן, והזמרים שרו את השיר. אוצר המילים שלו היה עשיר מאוד, כמו-תנ"כי, ולא כולם הבינו את מילות השירים. עושרו הלשוני היה כנראה בעוכריו. רבים משיריו שובשו והיו גם מקור לבדיחות, כמו השיר "מי טלולה תחול לה," שאפילו זמרים התקשו בו. הוא חיבר שירי רועים:  באר בשדה, צליל זוגים; שירי התיישבות: אל אדמות לכיש (בבור עתיק יומין היונים תהימנה מנקיקיו, עורק מים עוד נחצוב...) שירים על נושאים תנ"כיים: בת יפתח, ושילחתי אש בחומת עזה. השיר "כאגדת רבקה" (מילים: בנימין גון), מתאר את רבקה רכובה על גמל אל האיש שנועד לה: בני אִמי ברכוני וישַלחו אותי ואת מינִקתי על הגמלים, אחרי האיש על הגמלים...

עמנואל זמיר הושפע מן המוסיקה הערבית, בעיקר הבדואית. הוא נולד בפתח תקווה ב-1925. משפחת אימו חיה 6 דורות בארץ. אביו היה ממייסדי המושבה ומראשוני הפרדסנים. פועלים ערבים רבים עבדו במושבה ובדואים רבים גרו בסביבותיה. הוא כתב שירים רבים על חיי הכפר הערבי. "דבקה עבאיה": אתקשט לי בעבאיה ואצא לכפר...; "ערב שח": ערב שח על פי הבאר, עורי בת, מלאי כד...; "לי יומי ולי לֵילי ובוקרי לי" הוא לחן ערבי לו התאים מילים בעברית; ב"דבקת החמור", השיר שלימד אותנו לפני שהושמע ברדיו, הפזמון הוא בערבית. בהשפעת המוסיקה הערבית הוא ניסה ליצור סגנון חדש של זמר עברי. עמנואל זמיר למד בגימנסיה אחד-העם בפתח תקווה. הוא היה בן מחזור של הסופר חנוך ברטוב, שהעלה את דמותו בהרבה אהבה בספרו האוטוביוגרפי "של מי אתה ילד", שם העניק לו את השם  עמיחי.

עמנואל זמיר היה "רווק זקן" במושגי התקופה. ואז הוא התחתן פתאום עם בחורה בשם שרה'לה, שהיתה צעירה ממנו בשנים רבות. איני יודעת מדוע חש צורך להזמין אותנו, פּישֶרים קטנים, לחתונה. אך זמן מה לפני החתונה הוא אמר לנו שלא יוכל להזמין את כולנו, ולכן החליט לערוך הגרלה ולהזמין שניים מאיתנו. כל אחד כתב את שמו על פתק קטן, הוא ערבב היטב את הפתקים בתוך כובע, ואחד הילדים הוציא מן הכובע שני פתקים. נירה ואני זכינו בהגרלה. השמחה היתה רבה, מה עוד שנירה גרה ממש לידי, כך שלא הייתי צריכה ללכת לבדי או עם אחד הבנים בקבוצה. החתונה התקיימה באולם "חן" ברח' פינסקר בעיר, והשתתפו בה זמרים ידועים של התקופה. אני זוכרת את הזמר מישה אפלבאום ששר שירים רוסיים פופולריים באותן שנים, וגם הצמד אילקה ואביבה הופיע בשירה. החתונה הנהדרת הזאת, שעד היום נותרה חקוקה בזיכרוני, סימנה את הסוף. עד מהרה עמנואל זמיר ואשתו הצעירה שרה'לה עזבו את השיכון שלנו – וחוג הזמר התפרק.

התהייה מדוע עמנואל זמיר השתכן בכלל בשיכון הנידח שלנו מצאה את פיתרונה רק לאחרונה. כאשר עיינתי בתיק פג'ה בארכיון פ"ת לצורך כתיבת הזיכרונות האלה, נתקלתי בכמה מסמכים הנוגעים לעמנואל זמיר ולבני משפחתו. התברר שאביו של עמנואל זמיר, חיים-זלמן פישצנר, רכש דירה בשיכון שלנו והעניק אותה בשלב מסוים לבנו עמנואל. האחים והאחיות התנגדו לכך בטענה שהופעל על אביהם לחץ, והוא העביר את הדירה על שם אחיהם בלי שיתייעץ עם שאר ילדיו. הם תבעו לבטל את "העברת זכויותיו של אבינו על שם בנו עמנואל ולהחזירו על שם האב." דרמה משפחתית בלתי צפויה שהתנהלה מאחורי הקלעים בתקופה בה לימד אותנו עמנואל זמיר את שיריו החדשים.

באתר "זמרשת" מצאתי פרטים נוספים: לאחר מות אימו של עמנואל זמיר עבר אביו האלמן לגור בפג'ה עירוני והבן עמנואל טיפל בו. כנראה אז הוענק לו הבית. אלא שהאב נפטר תשעה חודשים לאחר מות אשתו (בגיל 84), ואז האחים והאחיות (עמנואל היה הבן התשיעי מתוך עשרה ילדים) תבעו את חלקם בבית. כיצד הסתיימה הדרמה המשפחתית הזאת לא נכתב שם.

עמנואל זמיר נהרג בתאונת דרכים שש שנים לאחר שחוג הזמר שלנו התפרק. הוא גר אז בחיפה, עם אשתו והבן שנולד להם, במתחם הדירות שראש העיר אבא חושי הציע לסופרים ולאמנים במחיר מוזל. הוא היה בן 37 במותו. זו היתה אבידה עצומה לזמר העברי.

"הוא נשאר בתולדות הזמר העברי כמי שהתווה את הדרך והורה את הכיוון לזמר הכפרים ולשירת הפסטורלה הישראלית," כתב עליו לימים חוקר המוסיקה הישראלית נחומי הרציון ("מוזיקה בישראל", אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2014). את האור שהביא לחיי בתקופה הקצרה בה התגורר בשיכון שלנו אני נושאת עימי גם היום.

נסיה שפרן

* * *

מנחם רהט

125 שנה לקונגרס באזל: הָיִינוּ כְּחֹלְמִים

בתחילת אלול תרנ"ז (1987), הכריז קונגרס באזל על הקמת מדינת היהודים: 'הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים'

יום א' בשבוע של פרשת שופטים בשנת תרנ"ז (29 באוגוסט 1897), לפני 125 שנה בדיוק, ראש חודש אלול, היה בעליל יום שבו נשברה מחיצת הברזל שחצצה כמעט אלפיים שנה, בין בת ציון השדודה והמרוסקת בקרב שבעים זאבים, לבין אביה שבשמיים, ונתקבלו תפילותיה: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים." באותו יום פז זיווני, החלה בחסדי שמיים להפציע בשורת קיבוץ הגלויות, כאותה איילת השחר המתעצמת מתוך החשיכה לאור גדול: "כך היא גאולתם של ישראל – קמעא קמעא."

כך החלה המטמורפוזה של תולעת יעקב האומללה, הרמוסה והבזויה, שהפכה לגור אריה יהודה, וכעבור 50 שנה הצטרפה למשפחת העמים, אל ההיסטוריה של המציאות.

באותו יום מזהיר, התכנסו בבאזל שבשווייץ 208 צירים יהודיים מ-16 מדינות, ועוד מאות סקרנים יהודים ולא יהודים שהצטופפו ביציע האולם, וכולם נשאו עיניהם אל הבימה המעוטרת בירק רענן, שמעליה הושמעה ברכת 'שהחיינו והגיענו', בשם ובמלכות, מפי היו"ר הראשון של הוועידה הציונית ההיסטורית הזו ד"ר קרפל ליפא, חבר המשלחת הציונית מרומניה, זקן הצירים. כך החל עם ישראל לשוב לא רק לארצו אלא גם למורשתו.

יוזם המעמד והרוח החיה בו, שחולל את המהפכה הציונית שאין לה אח ורע בתולדות העמים, בשליחותם של קורא הדורות, ד"ר בנימין זאב הרצל, מגדולי היהודים בדורות האחרונים, המשיך ברוח ברכת 'שהחיינו' את המחוייבות הציונית למסורת ישראל, כשאמר בנאומו הפרוגרמטי בקונגרס: "הציונות היא שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים." זו האמירה המכרעת שעליה פסע, כמו על מרבד קסמים, עם ישראל בואכה קדימה, כלומר מזרחה, אל ארץ ציון וירושלים.

הרצל, יהודי יפה תואר וטוב מראה, שהוכתר גם בפי רבנים חשובים 'מלך היהודים' (למשל הגאון רבי שלמה כהן מווילנה, בעל פירוש 'חשק שלמה' לש"ס, שהערותיו מודפסות עד היום בשולי דפי הש"ס), נתקבל בתשואות שכמעט הרימו את גג האולם ונמשכו עד 15 דקות. כה גדולה היתה ההתלהבות, לשמע מילות הפתיחה של נאומו: "התכנסנו כדי להניח אבן יסוד לבית מבטחים לאומה היהודית... הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר."

מכאן עבר הרצל לתאר בקצרה את מצב האומה: "מצבם של היהודים בארצות השונות, אינו משמח... על חלקיו המפוזרים של העם היהודי, נגזר לשאת סבל רב... בכל מקום אנו מוקפים באיבה הקדומה, ששמה המודרני הוא אנטישמיות... [אפילו] היהדות המודרנית, זו שעזבה את הגטו, שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב ליבה... אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים..."

בקונגרס הראשון אושרה תוכנית באזל להתיישבות יהודית מעשית בארץ ישראל, שעיקרה: "מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ ישראל, שיובטחו במשפט הפומבי." המונח מדינה יהודית לא הועלה במכוון, בשל החשש מפני תגובות עויינות של חלק מהמעצמות, ובראשון האימפריה העות'מנית ששלטה אז בארץ ישראל, והוותיקן הקתולי שנדהם לגלות שהעם המדוכא, שהנצרות הארורה דנה אותו לגלות עולמים וליגון נצחי, בשל כפירתו במשיחיותו של ישו – קם לתחייה כעוף החול האגדי, בניגוד גמור לדוֹגמה הנוצרית. לעסקן הציוני ד"ר יעקב דה-האן (שלימים הפך לחרדי אנטי ציוני), שהתאונן בפני הרצל על שאין בתוכנית איזכור מפורש של המונח 'מדינה יהודית', השיב הרצל: "אל תדאג, גם כך יפרשו זאת כאילו כתבנו מדינה יהודית."

כעבור שלושה ימים ננעל הקונגרס בתשואות שנמשכו כמעט שעה (!). הצירים דמעו, התחבקו והתנשקו. נשים נופפו במטפחות. אחרים רקדו על השולחנות ושרו "לשנה הבאה בירושלים."

בעקבות הקונגרס שבו החלו ניצנוצי גאולת ישראל, כתב העסקן והסופר ישראל זנגוויל, במהופך לרוח 'על נהרות בבל': "על נהר באזל ישבנו והחלטתנו נחושה לא לבכות עוד." ביאליק כתב לסיכום הקונגרס: "גַּם בְּמַחְשַׁכִּים / כְּשֶׁמֶשׁ בַּל יִדְעַךְ / זִכְרוֹנְכֶם בְּעַמְּכֶם הַנִּדָּח."

אך את ההתבוננות הכמעט נבואית לעוצמה שהפיח הקונגרס בעם היהודי, סיפק הרצל עצמו, כשכתב עם סיום הקונגרס ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באימרה אחת, הרי היתה זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכול צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו עימי הכול."

הנבואה הזו התממשה אחד לאחת, כעבור יובל שנים. בנובמבר 1947, חמישים שנה אחרי קונגרס באזל, אישר האו"ם את הקמת מדינת היהודים, וכעבור שנה, ב-ה' באייר תש"ט (1948), נוסדה מדינת ישראל והחל להתגשם לעינינו ממש חזון הנביאים: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ, בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו, קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה... אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם... כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן... כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה."

כל המהלך הכביר הזה יצא לדרך בדיוק לפני 125 שנה, בראשית ימי אלול תרנ"ז (1897), בקונגרס ההיסטורי ההוא בבאזל.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

ארנון סופר ממשיך לחזות

פרופסור ארנון סופר הוא דמוגרף מומחה. חוזה והוזה. בשנת 1987, הוא צפה רוב ערבי בשנת 2000. שנתיים לאחר מכן נפתחו שערי בריה"מ ויותר ממיליון עולים הגיעו ארצה. אז הוא דחה את התחזית ל-2008. ב-2004 הוא דחה אותה ל-2014, וב-2007 כתב שב-2020 יהיו היהודים בארץ "מיעוט מבוטל". ב-2002 הכריז סופר שבעוד 15 שנה "יתחנן המיעוט היהודי בארץ לקבל אוטונומיה מהערבים," סופר וחבריו לא חזו את העלייה הדרמטית בילודה היהודית, את הירידה בילודה הערבית, את ההגירה הערבית המשמעותית מיו"ש, ובהתחלה אף ספרו פעמיים, אבוי, את ערביי מזרח ירושלים: כתושבי יו"ש וגם כתושבי ישראל.

https://www.makorrishon.co.il/opinion/55579/

עתה כותב סופר: "אכן, ב-2022 היהודים הם מיעוט בארץ ישראל." המסקנה: "בשם היאחזות בגדה המערבית גורמים החוגים הלאומיים במוקדי ההחלטות לאובדן הגליל, אובדן ירושלים ואובדן הנגב. צריך לציין," מדגיש סופר, "כי תהליך הפיכת היהודים למיעוט בארץ ישראל למעשה החל ב-1967."

"לדעתי," אומר סופר, "חוסר העניין בנוגע לאובדן הרוב היהודי מקורו בחוגים הלאומיים (אמוניים ואחרים), המאמינים שהכול ייפתר בעזרת השם ובעזרת גירוש הערבים, ולעומתם, הציבור החילוני ההייטקיסטי פשוט מתכנן לרדת מן הארץ."

(ארנון סופר, "לפני אובדן כללי של ארץ ישראל", "אל-ארצ'", 29.8.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-28/ty-article-opinion/.premium/00000182-e452-d73b-a3b3-f573c3530000

מוזר. איך התחיל תהליך הפיכת היהודים בארץ ישראל למיעוט ב-1967? הרי מבחינת ארץ ישראל המצב היה אותו דבר, אז מה קרה ב-1967? הרי גם אם ישראל תיסוג מיו"ש לשיטתו של סופר, בארץ ישראל המערבית יישאר המצב אותו דבר. למה אם כן הוא לא סופר את מיספר הערבים בעבר הירדן הרי גם היא ארץ ישראל?

סופר טועה ומטעה. הוא מתכוון למדינת ישראל. ולכן כל החישוב שלו מוטעה מיסודו. החישוב היחיד שיש לעשות הוא מספר הערבים במדינת ישראל בלי עזה, ואזוריA  ו-B.

אבי הפצצת האיראנית

המשנה לראש המוסד לשעבר, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, רם בערק-בן-ברק הבריק בתעמולת הבחירות של מנהיגו יאיר למפל-לפיד. הוא הכריז כי נתניהו הוא "אבי הפצצה האיראנית". לא פחות.

https://twitter.com/naaman_c/status/1563973299230674949?t=5Fo5rRBybkmRm7Ae7DpVGg&s=03

רם בערק-בן-ברק, מברוק, הגדרה ממש-ממש גאונית. לא האיראנים יצרו את פצצת האטום האיראנית, אלא נתניהו הוא שייצר אותה. מכיוון שבערק-בן-ברק הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אין מנוס מהמסקנה שהיועצת האיסלמיסטית שלו, אבו הזאז, היא זו שנתנה לו את הרעיון לקרא לנתניהו "אבי הפצצה האיראנית". ועל מה בדיוק דנים שם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת? על חיסול מדען הגרעין האיראני, נתניהו.

נמאס אבל נמשיך

לשאלת בן עזר אם לא נמאס לי לחפש ערבי-מוסלמי שאינו גזען, אז בהחלט נמאס לי, אבל אני ממשיך והולך בעקבות המוטו של ההוגנוטים הצרפתים:

"poin n’est nécessaire d'espoir pour entreprendre ni de Succès pour Persévérer"

"אף בלא תקווה יש לקבל את המשימה, ואף בלא הצלחה יש להתמיד בה."

(פרופסור ישעיהו ליבוביץ היה מביא תמיד את האימרה הזו כביטוי לקיום מצוות "לשמה").

 למרות הכישלון שלי אמשיך עד שאצליח. השבוע הוכח שלמרות כישלוני עד עתה אסור לי להרפות. משה גרנות פירסם מכתב לאברהם גבריאל יהושע לאחר שנטש את הציונות. ("חדשות בן עזר", 1777) ובפירוט ספוראדי לא שיטתי, ניסה לשכנעו שיחזור בו בכך שסקר עבורו פרעות שעשו הערבים ביהודים. (משום מה תימן היא יוק עבורו, וגם יוק הטבח המפורסם ביותר ביהודים, טבח 4000 יהודי גרנדה לאחר מותו של שמואל הנגיד):

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA_%D7%92%D7%A8%D7%A0%D7%93%D7%94

אבל החמור ביותר היא התעלמותו המוחלטת של גרנות בסקירתו על פרעות הערבים ביהודים – מטבח יהודי ערב ע"י מוחמד שאותו ולא אחר מנסים הערבים לשחזר בימינו בקריאות אותם הם שואגים בכל הפגנה: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב!"

הנה המכתב ששלחתי לאברהם גבריאל יהושע (עוד לפני שוויתר על הציונות)

א.ב. יהושע שלום רב.                                                                                           26.5.12

הנדון: התעלמות מסכנת שואה נוספת

 למרות הביקורת הרבה שספגת, הסכמתי עם עיקר דבריך: "מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה, שלא יכול היה להבין אותה, שבמשך 2,000 שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן. וצריך לומר, ראשית כל אנחנו נכשלנו. במשך חמש שנים הושמד שליש מהעם וזה לא בגלל אידיאולוגיה, לא בגלל דת, לא בגלל כלכלה או טריטוריה." אכן מנהיגי העם היהודי חטאו באי הבנה של המציאות.

למרבה הצער לך, א.ב. יהושע, יש חלק גדול באי ההבנה לגבי השואה העומדת לבוא עלינו. לך, יש חלק בהתעלמות ממנה. באורח עקבי אתה מתעלם מהסכנה. והנה העובדות:

בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, אין בנמצא ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. מאז חיסול הישוב היהודי בערב (היום הסעודית), יהודי לא יכול לבקר בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין". "שואת יהודי ערב" משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: "ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

במסגרת המאבק בגזענות האנטי יהודית פנינו מטעם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב", לערביי ישראל מכל החוגים בבקשה שלמען השלום וההבנה יצאו נגד מצע החמאס הגזעני. והנה נוסח המכתב:

היות ואמנת החמאס תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים (אמנת החמאס סעיף 7): "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו." (חדית' אל-בח'ארי ומסלם)

היות והחמאס עלה לשלטון בבחירות חופשיות בקבלו אחוז גדול יותר של קולות מקרב הפלישתינאים משקיבלו הנאצים בגרמניה.

היות ובניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה אין בנמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע הגזעני-חסלני של החמאס.

היות וגרמניה עשתה חשבון נפש. כיום יהודי יכול לבקר באושביץ, טרבלינקה, פונאר, דכאו וכו'. העֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין".

היות ושואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feat

שים לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feat

ח"כ אחמד טיבי מזדהה עם דברי מוחמד באמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים:

http://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

 מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח קורא להשמדת היהודים:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

 אנו פונים אליך בבקשה הבאה:

בהמשך לדבריך כי אתה אוחז בתפישת עולם הומניסטית אנו פונים אליך לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים לדעתך הם גזענות ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. שתיקה כהודאה דמיא. נשמח אם תצטרף למאבקנו נגד הגזענות.

עודה בישאראת – עיתונאי ופובליציסט לשעבר מזכ"ל חד"ש.

ריאד כבהא – מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה – מרכז הפועל לדבריו "ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם".

פרופסור עאדל מנאע – מנהל המכון להכשרת מורים ערביים בבית ברל וחוקר במכון ון ליר

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון

ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.

ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.

ד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הוואדי", בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות."

חבר כנסת אחמד טיבי

ח"כ חנין זועבי

ח"כ מוחמד ברכה

ח"כ איברהים סרסור

ח"כ גאלב מגאדלה

למרבה הצער כל האישים הללו סירבו לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות. כולם רואים בדברי מוחמד אלו מופת מוסרי.

לצערנו הרב טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. (כן, כולל עמיתיך באוניברסיטת חיפה).

א.ב. יהושע, לצערנו הרב מעולם לא השמעת קול קורא נגד האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית. לא  בארץ, ובוודאי שלא בפורומים בינלאומיים. לכן, מוטב מאוחר, מאשר בכלל לא.

א.ב. יהושע יש לך אחריות היסטורית למנוע את השואה הבאה. וראשית מניעתה במודעות אליה. אנחנו מקווים שתצטרף למאמצנו.

תודה רבה.

נעמן כהן

העמותה להנצחת שואת יהודי ערב

תשובת אברהם גבריאל יהושע

יום שני, 11 ביוני ב-08:17

שלום רב לך, אינני מתעלם מאפשרות של שואה ערבית נוספת. אבל אם רוצים למנוע אותה צריך ראשית כל להימנע ולהפסיק כל כניסה נוספת של אזרחים לתוך רקמת חייהם של הפלשתינים. ההידבקות שלנו לעמים אחרים, ההתיישבות בתוך רקמת חיים של עמים זרים היא מקור אסוננו. עם לבדד ישכון, אז בבקשה בגבולות 67' בלבד.

תשובתי:

א.ב. יהושע שלום רב.

כאשר חסן אל בנא – מייסד תנועת האחים המוסלמים, מביא את הציטטה מדברי מוחמד, לפיה יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים: "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו" (מצע החמאס סעיף 7). הוא התכוון במפורש ליהודים שישבו בגבולות 67.

אל בנא שמת ב-1949, התכוון בדבריו ליהודים שישבו "ברקמת החיים" של הערבים-המוסלמים. כלומר, יהודים שישבו אז בירושלים, חיפה, עכא, ויפא, בגבולות הקו הירוק בלבד.

לאלו שהאמינו שהיטלר רוצה רק את הסודטים אמר צ'רצ'יל: "בחרתם בחרפה במקום במלחמה, תקבלו גם חרפה וגם מלחמה."

בניגוד להיטלר שהסתיר את תוכניתו להשמדת היהודים, הערבים אינם מסווים את מטרתם. הערבים אומרים בריש גלי את מטרתם: חיסול ישראל והשמדת היהודים.  מוחמד מורסי, המועמד לנשיאות מצרים מטעם תנועתו של אל-בנא "האחים המוסלמים", הכריז: "אני רוצה להקים חליפות אסלאמית שבירתה ירושלים."

אם אתה חושש משואה למה להפקיר את הביטחון בנסיגה לגבולות 67', גבולות שאינם בני הגנה. (גבולות אושוויץ ע"פ אבא אבן).

חזרה לגבולות 67', לא תביא למחיקת דברי הנביא מוחמד, חסן אל בנא, החמאס, והפת"ח, הדורשים את חיסול ישראל והשמדת היהודים, (ולא את שטחי יהודה ושומרון) אלא רק תקל על מימוש מטרתם.

אתה צודק כאשר כתבת: "אכן מנהיגי העם היהודי חטאו באי הבנה של המציאות." מסתבר שעדיין הם טועים.

כאיש רוח עליך לומר לעם את האמת ורק את האמת. ראשית מניעת שואה במודעות אליה.

נעמן כהן

מסתבר שדבריי לא עשו כל רושם, ולא קיבלתי מאברהם גבריאל יהושע כל תגובה. לא בכתב ולא בטלפון (כפי שהשיב לגרנות).

תשובה לגרנות

משה גרנות: נעמן כהן מספר על ילדים אשכנזים שנעלמו באנדרלמוסיה ששררה בשנות החמישים בארץ. השאלה אם יש לו ראיות לטענותיו. (משה גרנות, "חדשות בן עזר", 1777)

אז הנה הראיות:

במאמרו של עופר אדרת, שהבאתי בקישור, מעריך הכותב את מיספר הילדים האשכנזים שנעלמו בכ-300. במאמרו הקודם גם נתן להם שמות.

(עופר אדרת, "עשרות ילדים אשכנזים נעלמו בראשית ימי המדינה", "אל-ארצ'" 12.8.16)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2016-08-12/ty-article-magazine-ext/.premium/0000017f-e2fc-d568-ad7f-f3ffe8910000

מכיוון שילדים נעלמים של יהודים-רומנים קרובים ודאי לליבו של משה גרנות, הנה לו "ראיות" בשתי דוגמאות: ילדים חטופים מיהודים רומנים:

https://news.walla.co.il/item/2973419

ילדים חטופים מיהודים רומנים: דוד פישר עשה סרט על היעלמות אחותו והניסיונות למצוא אותה. "רשימת אהבה":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94

דונם ועוד דונם – המושבה כנרת נגאלת מחדש ע"י ערבים

יותר ממאה שנה לאחר שאנשי המושבה כנרת רכשו אדמות מכפרים ערביים ששכנו באזור, צאצאי החקלאים היהודים מוכרים את בתיהם לערבים. כ-20 מגרשים במושבה נמכרו כבר לערבים. בשנים האחרונות נהפכה המושבה החקלאית למקום מפלטם של עשירים ומפורסמים. אם עד לפני כמה שנים היתה נעמי פולני בת ה-95 התושבת המוכרת ביותר במקום, הרי שכיום יש לאיש העסקים חמי פרס, בנו של נשיא המדינה לשעבר, בית בכנרת. גם לד"ר עידו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה לשעבר, וגם למיליארדר ענאן שמשום, בעליה של יבואנית משקאות האנרגיה בלו. שני האחרונים חיים במקום באופן קבוע. במושבה צומחת קהילה ערבית.

כנרת המושבה, ערש הציונות, תיכף בת 120, כבר מזמן אינה קהילה מאוחדת ומגובשת. ביקור במושבה ושיחות עם אנשיה מציפים מתח, כעס ואף שנאה וגזענות בין הכוחות השונים שפועלים בה. מעל הכול נמצא הכאב: כאב גדול על שינוי מרחיק לכת, על הווה שונה מאוד מציפיות המייסדים, ועל עתיד עלום ומעורר חשש. "כנרת המושבה היא מקום קטן," אומר המחנך והחוקר מוקי צור, "אבל מראה גדולה לכל חוליי החברה הישראלית."

המושבה החקלאית כנרת הוקמה ב-1908, לצד חוות כנרת ששכנה במקום על אדמות הכפרים הערביים ששכנו באזור ונרכשו על ידי יק"א. זה המקום שבו החלו הניסיונות להקמת הקיבוץ, הקבוצה והמושב בארץ ישראל. בין כ-250 משקי הבית החיים בה כיום, רק כחמישית הם צאצאי משפחות המייסדים. הקושי לעסוק בחקלאות והעובדה שזהו יישוב פריפריאלי גרמו לרבים מיורשי המייסדים למכור לאורך השנים בתים ואדמות כדי לשרוד כלכלית. גם בקרב אלה שנותרו ניתן למצוא תושבים הרחוקים שנות אור מבחינה כלכלית מאותם מתיישבים אמידים, שבנו לעצמם ביישוב בתים מרווחים.

רק שישה מתוך אותה קבוצה הם חקלאים פעילים, אך לכולם אדמות רבות, פרטיות, שעוברות מדור לדור, ומול גסיסתה המתמשכת של החקלאות, הן יעד נחשק לשינוי ייעוד. שיחות עם החקלאים המקומיים מבטאות תחושת פריווילגיה היסטורית עמוקה, מלווה בלא מעט התנשאות כבושה שניתן למצוא אצל מי שגדל וחי כמלח הארץ.

בתחילת שנות ה-90 הגיעו למושבה, ההומוגנית עד אותו זמן, עשירי טבריה שרצו לצאת מהעיר וממערכת החינוך המקומית, למקום שמציע איכות חיים. "הם התקבלו בחששות." מדובר ב'ארץ ישראל השנייה' כשעד אז גרה פה 'ארץ ישראל הראשונה' בלבד." הרחיבו את בית הכנסת ובנו מקווה. החקלאים מתנגדים להם אבל הם או נכדיהם מוכרי האדמות עבור בצע כסף. ליהודים ולערבים.

ב-2012 החליטו שתי אחיות, בנות למשפחת מייסדים, למכור 60 דונם המחולקים ל-51 מגרשים, כולם אדמה פרטית, לכל המרבה במחיר. במקום קטן והיסטורי כמו כנרת, שבנויה על אתוס של גאולת אדמות וחקלאות עברית, מדובר בלא פחות מפצצה. כמות כזו של מגרשים לבנייה משתחררת רק אחת לפרק זמן ארוך, אם בכלל, ומכיוון שבניגוד להרחבות קטנות שהוקמו בעבר במושבה, הפעם לא הוקצו מגרשים לבני המקום, ובכנרת אין ועדת קבלה, החל השוק החופשי לפעול את פעולתו. "עד אז מגרשים במושבה נמכרו בחצי מיליון שקל ועוד 200 אלף שקל לפיתוח, פתאום, בבת אחת, ובמקביל למשבר הנדל"ן הכללי, המחירים זינקו. היום מגרש בכנרת עולה 2-3 מיליון שקל, ובתים נמכרים ב-6 מיליון שקל ויותר."

מהר מאוד הבינו צאצאי החקלאים שלא רק יהודים אמידים גילו את המקום, אלא גם עשירי החברה הערבית, צאצאיהם של האנשים שהאדמות נקנו מהם בימי ראשית ההתיישבות. לפי הערכות, כ-20 מגרשים במושבה נמכרו לערבים.

במקביל התברר שעליית המחירים אולי הופכת את התושבים לעשירים, אבל לא מאפשרת לילדיהם לחזור להתגורר במושבה.

כנרת מתעשרת, אך במקביל חווה תהליך הזדקנות מדאיג. מנתוני המועצה ל-2022 עולה שקבוצת הגיל המרכזית בכנרת היא של בני 70-60. יותר מ-30 מהתושבים עברו את גיל 80, מתוכם 18 עברו את גיל 90. זה משמעותי מאוד כשמביאים בחשבון שבמושבה כולה גרים כ-670 איש בסך הכל. מנגד, במושבה יש רק 74 ילדים עד גיל 10. לדברי עוז, הילדים האלה מרוכזים בעיקר בקרב שוכרי משנה, ולא בבני המקום.

באופן אירוני, דווקא המיליארדר ענאן שמשום, עם אשתו ובתו הקטנה, שהולכת לגן המקומי. תרם צילייה לגן, מכיוון שלא היה מי שירכוש אותה. שמשום הגיע למושבה לפני כשמונה שנים, יחד עם אחיו שגר בבית אחר במושבה, ומשפחה נוצרית נוספת. עבור כולם מדובר בבתי קבע. אמנם שמשום שמח לתרום לכל בקשה, ותושב אחר מתנדב בצוות החירום של המושבה ובתחומים נוספים אחרים, אבל לא כולם שמחים מהקהילה הערבית שמתגבשת במקום. על פי הערכות, כ-20 מגרשים שייכים לערבים ובקרוב אמורות להגיע למושבה עוד שלוש משפחות, הפעם מוסלמיות. לפחות משפחה אחת שרכשה שני מגרשים כבר הגישה תוכניות בנייה. ביתו העצום של שמשום מטריד לא מעט מהתושבים הוותיקים. "לא אכפת לי שהוא ערבי," אומר אחד מהם. "אכפת לי שבא אדם עשיר, שבנה מפלצת שמסתירה לי את הנוף, שמחזיק מכוניות גדולות ונוצצות, ומקבל הרבה אורחים שעושים רעש. אנשי המושבה הוותיקים הם אנשים צנועים. החדשים לא."

(טלי חרותי סובר, "לא אכפת לי שהוא ערבי, אכפת לי שבא אדם עשיר, שבנה מפלצת שמסתירה לי את הנוף", "אל-ארצ'", 26.8.22)

https://www.themarker.com/realestate/2022-08-26/ty-article-magazine/.highlight/00000182-d48b-d963-a3af-d5cba9870000

תהליך דומה קורה בכל מושבות הגליל. לא בקיבוצים. הנה כי כן זה היתרון הגדול של הקיבוץ על המושבה, ועל הבועזים רודפי הבצע. כנרת תיהפך לאיטה לישוב מעורב, ולאחר מכן ליישוב עם רוב ערבי עד שהיהודים בה ייאלצו לעזוב.

בית הקברות היהודי כנרת יישאר. מעט יהודים יבקרו בו כי אין בו אישיות רבנית חשובה.

חוות כנרת

אל תחמיצו. לכו לבקר בחוות כנרת ולמדו על ההיסטוריה שלה לפני שתימכר לצמיתות לערבים ותיסגר.

https://www.gilihaskin.com/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9B%D7%A0%D7%A8%D7%AA/

נושא הבחירות משילות

שתי כתבות ממחישות את בעיית המשילות. בעיית הפרוטקשן של הקבלנים הנוגעת לכל אדם בעל רכוש בארץ, ובעיית הטרור החקלאי הפוגעת בכל חקלאי יהודי.

(מדינה בפרוטקשן: הקבלנים שנאלצים לשלם דמי חסות לעבריינים):

https://mobile.mako.co.il/news-law/2022_q3/Article-27a7befe665e281026.htm

(מדינה בפרוטקשן: החקלאים, הגנבות וההצתות):

https://mobile.mako.co.il/news-channel12?subChannelId=2eb8a7f428cb1810VgnVCM200000650a10acRCRD&vcmid=48735e9b4cae2810VgnVCM200000650a10acRCRD

בשתי התוכניות לא הוזכר השם המפורש "טרור ערבי-מוסלמי" נגד קבלנים וחקלאים יהודים.

ידוע מההיסטוריה שבכל פעם שיש בחירה בין חופש לביטחון בוחרים בני אדם בביטחון. זו הסיבה לפופולאריות הגדולה של איתמר חאנן-בן-גביר. כל זמן שהמצב הנוכחי יימשך כך תעלה הפופולאריות שלו.

האם באמת היה היחס לשונה בקיבוץ טוב?

התיאור של ארנה שטנצלר-גולן על קבלת "השונה" בחינוך המשותף בקיבוצה ("חדשות בן עזר", 1777) נראה לי קצת יפה מהמציאות, ואני לא מתכוון דווקא להערת אהוד בן עזר שלמעשה לא היתה שונות בין ילדי קבוצת מסדה האשכנזים (בין אם מרומניה, פולניה, רוסיה) שגדלו ללא ילדים מערביים-מוגרבים-מרוקאים, אלא לכך שכל ילד בקיבוץ בחינוך המשותף ובלינה המשותפת היה צריך לגלות מידה רבה של קונפורמיות כדי לא להראות "שונה" ודחוי. ראו למשל את סיפוריה של דליה רביקוביץ "השונה" בקיבוץ שעברה נידוי והשפלה.

[אהוד: לא הבנת את הערתי. התכוונתי לקורות חיי מפתח-תקווה עד עין גדי, ולא למסדה].

ועניין נוסף. נחשפתי לאחרונה לעדות מצולמת של "יד ושם" של שתי שורדות שואה, צילה וביאנקה ממחנה ברגן בלזן, שתיהן ילידות יוגוסלביה. לאחר ששוחררו הן עלו לארץ ונשלחו לקיבוץ של "השומר הצעיר" הגדולה צילה העידה שנשלחה ל"חברת נוער" בקיבוץ, בה התייחסו אליהן בגסות ובניצול ככוח עבודה בלבד. (ילדי חוץ זכו בדרך כלל ליחס שווה לבני משק בקיבוץ, לא חברות נוער) וזה הביא לכך שכל חברי הקבוצה ברחו מהקיבוץ. כמובן היו גם מקרים רבים הפוכים ש"חברות נוער" התקבלו בקיבוץ באהבה ובמסירות. מכל מקום היחס ל"שונה" בקיבוץ היה מורכב.

[אהוד: ביאנקה היא עלית משיח המנוחה, שהיתה אחות מוסמכת ומיילדת ושנים רבות אחראית חדר הלידה בבית החולים "שיבא", ואשתו של פרופ' שלמה משיח, יבדל"א. בניהם: ד"ר רועי משיח, מנהל מחלקה גינקולוגית בבית החולים "שיבא", וגיא משיח – עורך דין].

מזל טוב הוקמה מפלגה אנטי-ציונית חדשה

שני האקטיביסטים הפרו-איסלמים-האנטי-ציונים, אברהם בורג (יו"ר הכנסת מטעם העבודה לשעבר), ואלון לבל-ליאל (מנכ"ל משרד החוץ לשעבר), אנשי הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), –חברו לכמה ערבים-מוסלמים אנטי ציונים והקימו מפלגה חדשה יהודית-ערבית בשם "מפלגת כל אזרחיה" "כול מוואטיניהא".

נאחל למפלגה החדשה שתצליח לקחת קולות מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת שראל) ולזרוק אותם לתהום הנשייה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ועדת החקירה הממלכתית למות המתפללים במירון שלחה היום (שלישי, 30.8) מכתבי אזהרה לשורת אישים שהיו מעורבים בניהול ההילולה ובהכנות אליה, בהם ראש הממשלה בזמן האסון, בנימין נתניהו,.." ["הארץ" באינטרנט, 30.8] –

אהוד: זאת כנראה במסגרת המגמה המשפטית למצוא שעיר-לעזאזל – ולעזאזל העובדות:

 1. שהרי אילו נאסרה הגישה למירון, היו עשרות אלפי החרדים הפרימיטיביים, הנבערים, פורעי החוק – עולים על ההר ודורסים זה את זה וגורמים להרבה יותר מ-45 הרוגים ומאות פצועים.

2. וגם שלא נשלח כנראה שום מכתב אזהרה לאותם עשרות אלפי חרדים, ובעיקר מנהיגיהם ורבניהם ועסקניהם – שברוב טמטומם ופיגורם השכלי הביאו על עצמם את האסון הזה!

אבל כמו הסיסמה העתיקה "הכה ביהודים והצל את המדינה" – כך היום הסיסמה "הכה בנתניהו והציל את האשמים האמיתיים!" – זה עובד מצויין וגם התקשורת אוהבת את זה.

* קובי בורנשטיין, עיתונאי חרדי: "עשרות אלפי אשמים שבאירוע הבא ימשיכו להידחף ולדחוף. עשרות אלפי אשמים שבטוחים שלהם זה לא יקרה, ומחר עלולים למעוך או להימעך באירוע המוני כלשהו. הם לא קיבלו מכתבים, אבל הם האחראים האמיתיים." ["הארץ" באינטרנט, 30.8].

* רק פתי יאמין שמשכורת של 9,000 שקל ברוטו בחודש תביא מורים חדשים למערכת החינוך. הסכום נטו שיישאר ממשכורת עלובה זו יספיק בקושי לתשלום שכר דירה וקניית מזון.

* אהוד היקר, אתה חשפת את הוויא-דולורוזה של סופר אל מול העורכים – במקרה דנן, בהקשר להוצאת הספר "אומץ" [סיפורו של משה דיין].

ארנה גולן מתארת קליטת עולים וניצולי שואה בקיבוץ מסדה. אתה שואל אם קלטו גם יהודים צפון אפריקאים, אבל הפרק שפירסמה עוסק בתקופה שקדמה לעלייה מצפון אפריקה (שהגיעה לארץ בעיקר בשנות השישים). מעניין מה היא תכתוב בפרק השני.

שלך

משה גרנות

* שלום אהוד,

תודה שהזכרת אותי לטובה.

אכן, השתעשעתי לגלות את ה"מוקשים" שהטמנת בספרך... [בכתב-היד של "אומץ", סיפורו של משה דיין].

בידידות,

מוטקה

* שׂישׂי מאיר: שלום אהוד היקר, ממשיכה ליהנות מהגיליונות שאתה שולח, ומתפעלת מכוח ההתמדה יוצא הדופן. יישר כוח.

* היום, 31.8.2022, הוגשה בקשה לצו מניעה נגד דיון על החלפת שם אגודת הסופרים – שאמור להתקיים באסיפה הכללית של אגודת הסופרים העברים בישראל.

הבקשה הוגשה על ידי פרופ' דורון מנשה, פרופ' למשפטים, וכן הרצל חקק ובלפור חקק, יושבי ראש בעבר של אגודת הסופרים העברים.

מטרת הדיון היא למחוק את שם האגודה, הקיים זה יותר ממאה שנים, אגודה שאותה יסד ביאליק – ולהחליפו בשם "אגודת הסופרים והסופרות העברים", זאת בעקבות הטמטום הלשוני של שרת החבּורה מֵרָבָה מיכאלה. וכדי להנציח את הטמטום הזה לא נכלל בסדר היום של האסיפה כל סעיף המבקש מראש להצביע – אם ראוי בכלל להחליף את השם ההיסטורי הקיים! ולא נערך שום מישאל מקדים בין כלל הסופרים העברים החברים באגודה!

*

לאהוד בן עזר שלום,

התקיימה האסיפה הכללית של אגודת הסופרים העברים. הנחתה דורית זילברמן. לאחר אישור מאזן כספי ודו"ח מילולי, עבר הדיון לנושא שינוי שם האגודה. הרצל חקק מיד הודיע, ששוחחנו זה עתה טלפונית עם פרופ' דורון מנשה, פרופ' למשפטים. הועבר המסר שלו, שאם תתקיים הצבעה היא תהיה לא חוקית, כי הזימון היה לא בסמכות, כי השם המקורי לא הוצג כאפשרות. חברים שאינם רוצים בשינוי אינם נוכחים כרגע באסיפה.

הרצל הדגיש ששינוי שם בן מאה שנה הוא כמו שינוי חוקתי, והוא מחייב הצבעה של כלל חברי האגודה – הצבעה חשאית, אנונימית ובפיקוח של גורם חיצוני. דורית הציגה את דברי פרופ' מנשה בסילוף, ואמרה שהוא אמר לה שמותר להצביע. הרצל ציטט שוב את מנשה, שהזימון לא בסמכות. תגובתה היתה: "פרופ' מנשה הוא לא פונקציה בשבילי."

לאחר דוברים בעד ונגד, היא הודיעה שהיא עוברת להצבעה. בלפור חקק הזכיר שוב לפרוטוקול שזו הצבעה לא חוקית.

היא קיימה הצבעה בעד ונגד השינוי, בלי חלופות. הספירה היתה: 11 נגד, 17 בעד השינוי.

ואז אמרה עו"ד מעין קוסלבסקי, שלפי הסדר, חובה להצביע על החלופות ולא רק להצביע על שינוי. התברר שהחלופה ללא השפה העברית זכתה לרוב. היו"ר צביקה ניר אמר שזה יעשה בעיות מחר, ללא הכינוי: "העברים". הוא אמר: "תעשו הצבעה חוזרה ותאשרו את החלופה הראשונה: 'הסופרים והסופרות העברים'." והשם אושר.

דורית אמרה שזה מהלך היסטורי. חובה לציין שכאשר בלפור חקק אמר מעל הבמה שההצבעה היא לא חוקית, ענתה דורית: "אנחנו נצביע, ואתה תתבע אותנו."

לסיום, אנו שוקלים להגיש עתירה לבג"צ.

בלפור חקק

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל