פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1779

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' באלול תשפ"ב. 5.9.2022.

עם הצרופות: 1. זנבן עומד על המשמרת. (צילום עודד קינן). 2. משפחת קינן בטיול במדבר. (אלבום פרטי). 3. נשיקה לעודד מהציפור חנקן גדול. (אלבום פרטי).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 12. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. האדם הוא חידה הפותרת חידות. על שירו של אלתרמן "ירח".  // יוסי אחימאיר: ראובן הכט – ההרצליאני שנשכח בבאזל. // אורי הייטנר: צרור הערות: ‏4.9.22. // ארנה גולן: על היחס בקיבוץ ל"שונה". חלק שני. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר', ספטמבר 2022. // משה גרנות: על "באור הכול נראה אחרת" מאת שרה פלד. // דליס: על "האהבה מונחת שם ממילא" – שירים מאת שמעון שלוש. // רֹן גֵּרָא: לֵיצָן. // אהוד בן עזר: נחום סטלמך. // עדינה בר-אל: ד"ר עודד קינן, איש הציפורים בערבה. // יונתן גורל: החרדים והילודה. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14. עין גנים. // נעמן כהן: הסיאוב והשחיתות הציבורית בבאזל. // ממקורות הש"י. // אגודת המפליצים והמפליצות העיוורים. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

12.

סַבָּא גִּדֵּל יְרָקוֹת בַּגָּן

וְיָרַד לְמָכְרָם בַּשּׁוּק

כְּשֶׁהָיָה נַעַר –

אַבָּא עָבַד בִּשְׁלִיחֻיּוֹת, עַל

אוֹפַנַּיִם, וְחָסַךְ לִדְמֵי-כִּיס –

וַאֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַתִּינוֹק הַמַּרְטִיב

שֶׁל הַשְּׁכֵנִים וְזֶה כְּבָר דֵּי

נִמְאַס לִי –

הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט שֶׁיִּתְּנוּ כְּבָר

גַּם לִי כַּרְטִיס בַּנְקָט

שֶׁאוּכַל לִמְשׁךְ אֶת הַכֶּסֶף יָשָׁר

מִן הַקִּיר –

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

האדם הוא חידה הפותרת חידות

על שירו של אלתרמן "ירח"

הרחבה של דברים שנכתבו ב-1989

די בעיוּן מרפרף בכרטסת ספרייתו הפרטית של  אלתרמן כדי להבין עד כמה נמשך המשורר בכל תחנות חייו אל ז'נר החידה לסוגיו. הוא היה כידוע בְּנו של מחנך, מחלוצי החינוך העברי לגיל הרך. יצחק אלתרמן גם ערך כתב-עת לילדים ("הגנה") וחיבר שירי ילדים. נתן, שגם דודו זלמן אריאל (ליבוביץ) חיבר ספרים לילדים, הבין משחר ילדותו את תפקידהּ החברתי והפדגוגי של החידה. הוא אסף חידות, וחיבר מפעם לפעם חידות מקוריות משלו, אף הטמין חידות בין שורות שיריו. רעהו של אלתרמן והביוגרף שלו,  מנחם דורמן, הוציא לאור זמן קצר לאחר פטירתו את  "ספר החידות" שלו, שאותו מצא מוכן לדפוס בעיזבונו של המשורר.

ביחד  עם כתב-היד של "ספר החידות" נתגלו אחרי מות המשורר גם רשימות מקוטעות שהוכנו לשם כתיבת הקדמה לספר, ובהן הערות מחכימות. לשם דוגמה על לבין-לאומיותו של ז'נר החידה הביא אלתרמן את חידת החייט והמחט (המוצגת בגרסאות רבות אצל עמים שונים בדמותו של בעל חיים עם זנב).

ומהו צל? לפי "ספר החידות" מדובר בברנש ש"בָּאוֹר הוּא מִשְׁתַּטֵּחַ, / בַּחֹשֶׁךְ הוּא בּוֹרֵחַ."

ומיהו הדובר בחידה: "גָּב לִי אֶחָד / וּפָנִים לִי אֶלֶף," אם לא הראי?

על תפקידה של החידה כמשחק המשלב מאמץ אינטלקטואלי, הנאה ותועלת, כתב אלתרמן באחד מפזמוניו: "הַחִידָה הִיא מִשְׂחָק שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ לִשְׂמֹחַ / מִדּוֹרוֹת קַדְמוֹנִים וְעַד כָּאן / הִיא  יָפָה, כַּמְּפֻרְסָם, לְחִדּוּד הַמֹּחַ, / וּבִכְלָל / לְבִלּוּי הַזְּמָן,"¹ 

מנחם דורמן העלה בדברי ההקדמה שלו ל"ספר החידות" את דבריו של אלתרמן במאמרו "עץ החיים במשתלה",² שבּוֹ כָּלל את המימרה שליוותה אותו כל חייו: "האדם הוא חידה הפותרת חידות":

בפזמון ישן אמרתי פעם, על דרך ההיתול, כי "האדם הוא חידה הפותרת חידות." למעשה, הוא חידה החושפת חידות חדשות. גדולתו של המדע הוא בכך שהוא מעלה ומפרש לנו את שפת החידות של היקום, ואילו הפתרון הוא אילם ואין לו שפה ופירושים.

אלתרמן השתמש אפוא במושג "חידה" בשתי הוראות לפחות: מן הצד האחד, בהוראה הטכנית המצומצמת, כז'נר של ספרות הפולקלור – חידוד אינטלקטואלי שפִּתרונו ברור וחד-משמעי; ומן הצד השני, בהוראתו המטפיזית הרחבה של מושג זה המבטא תופעות שפתרונן אינו מושג  במלואו לעולם.  "חגיגת קיץ" מלמדת שהמשורר נותר בפליאה מתמדת לנוכח חידת החיים וחידת הנצח, ונתן לפליאתו זו  ביטוי ביצירתו .

למרבה הפרדוקס, הדברים הפשוטים ביותר היו בעיניו החידתיים ביותר. על נצחיותה של חידת החיים, הנותרת בעינה חרף התפתחות המדעים, כתב אלתרמן במאמר ההגות הנרחב ביותר שכתב מימיו: "בין סִפרה לסיפור", שאותו צירף כאחרית-דבר למחזהו "משפט פיתגורס":

עלינו לדעת כי שעה שאומרים לנו שהמדע הולך ומתקרב אל הסיכוי להרכיב את התא החי בתוך מבנה ניסיונית, אין זה  סימן שאנו עומדים לפני פתרון החידה אלא רק לפני סיכוי של הצלחת  הדגמתה בתנאי מעבדה. מי שאומר, על סמך הניסיונות  הנעשים כיום, שהמדען הצליח, או יצליח בקרוב, לברוא חיים בתוך שפופרת , אינו רחוק הרבה מאותם בני שבטים של תקופת האבן שסברו [...] שהמכשף המנבא ומדגים הלכה למעשה את ליקוי החמה, הוא גם הגורם לכיסוי פני השמש והוא המחשיך את אור היום ומשיבו כרצונו.³

המדע ככל הנראה לא יפתור לעולם  את חידת החיים במלואה: 'הוא יכול להציע לה פירושים חלקיים, אך החידה במלואה תיוותר בעינה,' וכדברי אלתרמן ב"עיר היונה": "אֵין הַפִּתְרוֹן אֶלָּא יַד / הַחוֹשֶׂפֶת אֶת פְּנֵי הַחִידָה" (ראו בשיר "שפת הסרגל"). אלתרמן חזר וטען שעל המדען ועל האמן להודות בקוצר ידו להיאבק באותה סטיכיה "שאינה מקבלת לא מרות של עקרונות מוסר ולא הסבר של חוקי טבע",⁴ וכדבריו בשיר  "איילת", המדבר על חוקי ההיסטוריה האנושית וחותם את "שירי מכות מצרים":  "וְהִיא חִידַת הַכֹּחַ שֶׁתִּכְלָה לוֹ אַיִן, / וְהִיא חִידַת הָאֹמֶן שֶׁאָפֵס לוֹ קֵץ / גַּם נַעַר יִפְתְּרֶנָה, וְלַשָּׁוְא עֲדַיִן / רֹאשָׁם שֶׁל הַכְּסִילִים אֵלֶיהָ מִתְנַפֵּץ."

*

ואולם, אלתרמן נמשך אל החידה לא רק במשמעות המטפיזית הרחבה, כי אם גם במשמעות ה"טכנית" המצומצמת, המצויה בפולקלור ובספרי הילדים. משיכתו של החידה נעוצה כנראה בספרי הילדים שהקיפוהו בבית אבא. יש להניח שלימים הבחין  המשורר שההתמודדות עם פיצוח צופן של חידה דומה להתמודדות הקורא עם האתגר האינטלקטואלי שמציב לפניו הסופר המודרני. גם בפתרון חידות וגם בפענוח משמעויות של שיר מודרני מפעיל המחבר תחבולות הצפנה מכוּונות שמתפקידן לערפל את הפתרון ולהקשות על הפותר. כאן וכאן מוצמדים זה לזה להרף עין שני עניינים, שצד הדמיון ביניהם מפתיע ושרירותי ממבט ראשון. החתירה של פותר החידות לחישוף אמת המסתתרת מאחורי המראות הנגלים לכל עין היא צד שהביא את מנחם דורמן לקביעה ש"ספר החידות" של אלתרמן הוא לכאורה "ספר  מספרות הילדים כפשוטה אבל במשתמע ממנו הוא בכל זאת גם ספר פילוסופי."⁵

אחדים משירי "כוכבים בחוץ" בנויים להערכתי כחידות הדורשות מן הקורא הברקה מבזיקה שבעקבותיה יהא הפתרון מונח על כף היד כהרף עין. פתרון החידה מעוכב ומושהה במכוּון, ועל הקורא לעקוב אחר הרצף הרעיוני העדיף ולהבין את העיקרון המאחד את הפרטים השונים, שלכאורה אינם  נקשרים ואינם מתאימים זה לזה. בעקבות פתרון החידה הופך השיר בכהרף-עין משיר עמום וקשה להבנה לשיר מובן, כמתואר בשירו האַרְס-פואטי הנודע של אלתרמן "השיר הזָר" ("כוכבים בחוץ"):

אַל תִּרְאִיהוּ כְּזָר... הָהּ, מַה קַּל לְעוֹרֵר

אֶת לִבּוֹ

הַשׁוֹאֵל – אַיֵּךְ?

הֵן יָדַעַתְּ – כִּי תֵּשְׁבִי לְקָרְאוֹ לְאוֹר נֵר,

כָּל אוֹת בּוֹ אֵלַיִךְ תְּחַיֵּךְ.

מתואר כאן אותו רגע חסד נדיר, שעליו דיבר אלתרמן במאמרו "על הבלתי מובן בשירה" – רגע שבּו השיר "הקשה" והעמום, הזָר והמוזר, קולע ללב קוראו – ובהבזק אחד נעשה שקוף כזכוכית (כבאותן חידות קצרות ושנונות שאותן הועיד אלתרמן לילדים ולנוער). כאמור, אלתרמן בנה לא אחת את שיריו ה"קנוניים" כמין חידת-אתגר, חזותית ורעיונית, שאותה הציב לפני קהל-הקוראים הבוגר, כשם בשיריו לילדים וב"ספר החידות" הציב חידות  חזותיות קצרות לפני הילדים והוריהם.

כך, למשל, הציב בשיר הקצרצר "שקר החן" המשולב ב"חגיגת קיץ" (במחזור "דברים שבאמצע") כעין חידת אתגר, שבָּהּ  מתח המשורר בסמוי קו של אנלוגיה בין שני סוגי נשים: זו מרופטת אך נאמנה, וזאת יפה אך מופיעה בחיי הגבר ונעלמת מהם במהירות הברק:

"הָאֵשׁ הַמְבַשֶּׁלֶת / אֲדֻמָּה עֵינָהּ / פָּנֶיהָ עָשָׁן / כִּפְנֵי הַזְּקֵנָה. // יָפָה מִמֶּנָּה / אֲחוֹתָהּ בָּרָק, / אַךְ לֹא הִיא תַּאֲכִיל גֶּבֶר / בָּשָׂר וְיָרָק."

למעשה, השיר מדבר על שני סוגים של אש, אך יש מדרשים רבים על הדמיון שבין "אֵש" ל"אישה". סוגיה שאינה מתאימה כלל לילדים זכתה כאן לניסוח  אֶפּיגרמטי קצר ו"פשוט", בסגנון החידה לילדים, אך הפעם בספר למבוגרים.⁶

*

השיר "לבדֵךְ" ("כוכבים בחוץ") הוא דוגמה מובהקת לשיר-החידה האלתרמני, הכורך לכאורה מין בשאינו מינו. השיר בנוי במתכונת של אוֹדה קצרה ומלוטשת, ששבחיה מופנים אל נמענת נערצת, מלאת סתירות וניגודים, שזהותה אינה מתפרשת בנקל. דברי השבח עומדים גם הם בסימן הפרדוקס: לפנינו שבחים על הרגליים החטובות של הנמענת, העשויות כביכול ממתכת, ואלה אינם מתיישבים עם השבחים על קלות התנועה של אותן רגליים עצמן.  מיהי היודעת לשאת את רגליה במרוץ מהיר וגם להאיר באור לבן? שתי התכונות המנוגדות האלה אינן מתיישבות זו עם זו, והשיר כולו נראה ונשמע כחידה שנונה, הדורשת את פתרונה:

שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.

מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר.

בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,

לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר.

שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל

עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן.

הַלַּיְלָה, סְחַרְחַר מִיּוֹנִים עַל הַשֹּׁבֶךְ,

מַדְלִיק לָךְ עֲצֵי דֻּבְדְּבָן.

הדברים נשמעים כאמור כבליל של שבחים שונים ומלאי סתירות, שההיגיון הפנימי שלהם רופף ומעורפל. ואולם, מרגע שנפתרת חידת זהותה של הנמענת נחשף ההיגיון הפנימי של השבחים.  לפתע פתאום כל פרט ופרט בשיר  מתלכד ומתחוור היטב, ושוב אין השיר נראה מפורר ואֶניגמטי כבקריאה הראשונה.

השיר בנוי במתכונת של חידה שנונה ומחוכמת, המשלבת בתוכה קלאסיות ומודרניות, סדר ואנרכיה. אם השורה הראשונה מתאימה לתיאורו של פסל מתכת, הרי שהשורה השנייה מתארת יֵשות נשית "דולקת" (תרתי-משמע: בוהקת אך גם רצה במהירות). תיאור כזה עשוי להתאים לתיאוריהָ המודרניים והעתיקים כאחד של הלבָנָה: הן ככוכב-לכת הרץ במילתו, הן כאחת מאֵלות הירח הקדמוניות (דיאנה, למשל, תוארה כציידת הדולקת בעקבות טרפּהּ), הן כאנדרטה קלסית מרותכת היצוקה  מנחושת או ברונזה.

התנזרותה של אלת הירח מגברים, ואמונתה העקבית כי טוב היות האדם לבדו, עשויות לנמק את כותרת השיר – "לבדך" – ולהעניק לו משמעות עשירה ומעוּבּה. לפנינו יֵשות נשית מושלמת – יפה וחטובה – שאמורה למשוך אליה מעריצים רבים, אך היא רצה לבדה  בבדידות מזהרת, בלי מלַווים או מתחרים לצִדה. חיץ בלתי עביר חוצץ בינה לבין מעריציה.

כזכור, ארטמיס (אחד משמותיה של אלת הירח במיתולוגיה היוונית) קיבלה מזאוס קשת וחִצים שהפכוה לציידת אכזרית, אשר גוננה על הנימפות נגד תוקפנות הגברים. היא הפכה לסמל הבתולים עקב הבוז שהפגינה כלפי כל גבר שניסה לפתותה, ובכך דמתה לדפנה שהפגינה בוז כלפי אפולו שהתאהב בה וניסה לפתותה. אלת הירח, ברוב מופעיה במיתולוגיה היוונית-רומית, היא סמל של התנזרות מגברים, ומכאן הצידוק לכותרת "לבדך".

גם  כעין "סתירה גאוגרפית" הנבעית בשיר "לבדך", מוצאת את יישובה לאור חשיפת פתרונו של שיר-החידה שלפנינו. מן הצד האחד, הנמענת זוכה – כפי שהבחין נתן זך⁷  – לשבחי גוזמה אוריינטליים מובהקים, המתאימים לכאורה לשירה העתיקה ("שׁוֹקַיִךְ תְּהִילָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת"). מן הצד השני, הדמות הנערצת מוצבת על רקעו של אור צפוני וקר, שאינו עולה כביכול בקנה אחד עם אווירת המזרח ("לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר").

לאור פתרון החידה, נפתרת "הסתירה הגאוגרפית", שהרי יֵשותה של הנמענת מקיפה חוג ארץ רחב ללא גבול. בגילויה המיתולוגי, יש לנהמתם של דובי הציר (דובי הקוטב הצפוני ומערכות הכוכבים שבחוג הציר הצפוני – הדוּבּה הגדולה והדוּבּה הקטנה)⁸ כפל  פנים וכפל משמעות. הדובים נוהמים ללבנה נהמת הערצה ותהילה, אך גם משמיעים נהמה מתוך אימה וחרדה כי אלת הירח, שהיא גם אלת הציד, עלולה לפגוע בהם בחִציה (ובל נשכח שאלת הירח הפכה בזעמה את נערתה הנימפה לדובה עד אשר זאוס הפכהּ לקבוצת כוכבים). ומכיווּן אחר טמונה כאן גם אמת זואולוגית "פשוטה": הדובים שבטבע אכן מַפנים את ראשיהם בנהימה כלפי הלבנה במילואה. פרטים חוץ-ספרותיים כאלה הגיעו כנראה למשורר-האגרונום מן הידע שצבר בשיעורי הזואולוגיה והבוטניקה שלמד בצרפת.

  האור הלבן החיוור הוא אבזר קבע בשירת אלתרמן בכלל, ובשירי "כוכבים בחוץ" בפרט.⁹  אלומת האור של הלבנה, המאירה את השדות באור חיוור, כמוה כהינומת כלה הנגררת על הארץ, או כשובל של גלימת מלכות, הניגר על הרצפה. הלילה כמחזר נרגש ונלהב שראשו סחרחר עליו מאהבה – עורך לאהובתו  הלבנה מחוות ראווה ומדליק לה את עצי הדובדבן באור יקרות ארגמני (אדום ולבן הם, בין השאר, גם צבעיהם של אדרת המלכוּת ושובלה). למעשה, הלבנה היא ש"מדליקה" את עצי הדובדבן, אך, כרגיל בשירת אלתרמן, תפקידיהם של מבַצע הפעולה ומקבל הפעולה מתחלפים, כגון  בשורה "מִסְתַּחְרֵר הָאוּלָם מִגָּבְהֵי יְצִיעָיו" (בשיר "הנאום" ההופך את הסחרחורת של הצופים לסחרחורת התוקפת את האוּלם; וכגון בשיר "שערים לרווחה", שבּוֹ מתוארת "רוּחַ, רוּחַ [...]  יְרִיעוֹת וּתְרִיסִים רְדוּפָה הִיא!" – תיאור  ההופך את הרוח הרודפת לרוח רדופה). מַהֲפכים כאלה מרובים בשירי אלתרמן והם ההופכים תיאור טבע "רגיל" לתיאור מודרניסטי, הגורם לכך שהמציאוּת המוּכּרת  תעבור תהליך של "הֲזרה", של ניכּוּר ושל "טירוף מערכות".¹⁰

תיאורו של הלילה כ"סְחַרְחַר מִיּוֹנִים" אינו רק ביטוי לסהרוריותו של הלילה מאורהּ הלבן המסחרר של  הלבנה. זהו גם פירוק והרכבה מחודשת של הצירוף הכבול "שיכור מיין". תיאורו המואנש של הלילה כגבר סהרורי וסחרחר מאורהּ של הלבנה אינו מבטא רק אהבה, רחשי כבוד והערצה. פני הטבע לובשים  חיוורון של אימה ופחד מפני אכזריותה של המלכה הקטלנית. לכן, צבעו האדום של הדובדבן (כמו צבעו האדום של הרחוב השותת שקיעות של פטל בשיר "פגישה לאין קץ")  מרמז למציאוּת  מלחמתית, עקובה מדם, ולא רק למציאוּת תיאטרלית מתקתקה בטעם הפטל והדובדבן. לפנינו תיאורו של כעין שטיח אדום שפורשֹ ה"קוואלייר" הנרגש לכבוד מלכתו הלבנה, אך גם תיאור של עצים הדולקים במנוסת פחד מאימת אלת הציד האכזרית.

אגב עימותם של הצבע הלבן (של אור הסהר, של היונים ושל הדובים הארקטיים), של הצבע השחור (של הלילה) ושל הצבע האדום (של עצי הדובדבן בדלֵקתם) נוצר צירוף צבעים אלתרמני מובהק. בצד המראה החזותי מרהיב-העין לא נפקד מקומה של ההנמקה הרֵאליסטית הבוטנית ה"פשוטה", שאותה הכיר אלתרמן כאמור מימי לימודי האגרונומיה בצרפת. לפנינו גם תיאור ממשי המעוגן במציאוּת החקלאית של איזורי האקלים הממוזג, העומדים תחת כיפת שמי הצפון: בסוף האביב, או בתחילת הקיץ, נושרת פריחת הדובדבן, הדומה ללהקת יונים לבנה, מתעופפת והופכת לפרי אדום. התמונה הרֵאליסטית ה"פשוטה" מתמזגת כאן אפוא עם התיאור הסמלי של כלה אביבית בשמלה לבנה ובהינומה, אלא ש"חיזורו" של הלילה אחר הלבנה לא יוביל לכלולות ולא יישא פרי. הנמענת תישאר – כפי שקובעת הכותרת – לבדהּ.

*

עד כאן הובא נוסח מחודש ומורחב  של דברים שנדפסו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם" (1989). במרוצת השנים נוספו דיונים לא מעטים על שיר זה, חלקם הסכימו עם פירושי, ולפעמים אפילו לא שכחו להזכירו ברשימה הביבליוגרפית ובהערות השוליים. לא תמיד הצטיינה הדרך שבָּהּ הוצגו דבריי בדייקנות, אך ניכּר שהדברים על השיר "ירח" כעל שיר חידה, שפתרונו מבהיר את סתומותיו, נתן את אותותיו בדברים שהתפרסמו  על שיר זה בעקבות ניתוחו בספרי הראשון על אלתרמן.

רובם הסכימו עם הפירוש, אך לא כולם.  מפמ"ר מקצוע הספרות (לשעבר), ד"ר שלמה הרציג, הציע ב"אתר נתן אלתרמן" פירוש משלו,¹¹ שלפיו אין הנמענת של שיר זה אלא מכונית  "סטודבייקר" מהירה ונוצצת,  כמתואר בשירו הקל המוקדם של אלתרמן "רגע לילי" (1935).  זיהויה של הנמענת  בשיר "לבדי" עם מכונית ה"סטודבייקר", שתיאר אלתרמן באחד משיריו הז'ורנליסטיים במדור "רגעים", הוא  אולי זיהוי מעניין, אך לדעתי הוא  לוקה בחסרונות אחדים, ואמנה חלק מהם:

(א) זיהוי כזה אינו מלכד את כל פרטי השיר הקצר הזה ומשאיר פרטים אחדים מחוץ לפירוש. הוא אינו עונה על שאלות כגון: למה נקרא השיר "לבדך"? מאיזו סיבה ישתתפו השמיים וכל צבאם במחוות התפעלות ממכונית, יוקרתית ככל שתהא? מדוע זוכה הסטודבייקר  הנ"ל לתיאור רב-ניגודים, ובו תמהיל של שבחים "דרום-מזרחיים" ושל שבחים "צפון-מערביים", כמתואר לעיל?  עיון ב"כוכבים בחוץ" יוכיח שכותרות השירים בקובץ טעונות  במשמעות שלא ניתנה כלאחר יד. לפיכך, קשה לשער שאלתרמן היה מכתיר את שירו בכותרת "לבדך"  ללא כל סיבה והנמקה.

(ב) זיהוי הנמענת עם מכונית אינו עולה בקנה אחד עם אופיו של הקובץ "כוכבים בחוץ" ואינו מתלכד עם שירים אחרים בתוכו. בקובץ הביכורים של אלתרמן יש ריבוי של מוטיבים חוזרים: הדרך, ההֵלך, הפונדק, הכוכבים, העצים שבשולי הדרך, העננים שממעל, וכיוצא באלה מוטיבים היוצרים תמונת עולם אחדותית. הקובץ בנוי על  זיקות ועל "התכתבויות" בין השירים לבין עצמם. הרעיון שאלתרמן שינה כאן את מנהגו, והקדיש  את אחד השירים היפים בקובץ שיריו הראשון דווקא למכונית ממודל ספציפי, שאותה תיאר בעבר בשירתו הקלה, הוא רעיון נאה אך בולט בחריגותו (וחריגה קיצונית זו מן הנורמה האלתרמנית אינה מנומקת במאמרו של הרציג).

(ג) שירי "כוכבים בחוץ" גדושים בכוכבים ובגרמי שמיים, ולא אחת הם מנוסחים כחידה שהעולם האַסטרלי עומד במרכזה.   תכופות אפשר לקרוא את השירים האלה קריאה מַקרוסקופית שלפיה מקיף השיר את תבל על שלל גילוייה ועל כל עידניה, ולפיה אין המתרחש בשירים על פני הארץ אלא תשקיף בזעיר אנפין לענייני קוסמולוגיה נצחיים ורחבים מִני חקר. נחזור ונטען כי הרעיון שאת אחד משיריו החשובים של הקובץ הקדיש אלתרמן  לא לאחד מגרמי השמים, כמקובל בשיריו ה"קנוניים", אלא לעניין מסומנן (marked)  ובר-חלוף שעתיד להתיישן עד מהרה ולחלוף מן העולם (מכונית ספציפית ממודל ספציפי), הוא רעיון שתקפותו מוטלת בספק רב, שכן אין לו שום זיקה לנורמות הפואטיות הנהוגות בקובץ "כוכבים בחוץ".

(ד) כל שירי "כוכבים בחוץ" הם שירים ארכיטיפיים, ללא סממני זמן ומקום מובהקים. העיר האלתרמנית, למשל, היא עיר ארכיטיפית, ועל כן מאפייניה מאפיינים גֶנֶריים, שאותה תיארתי כלהלן בספרי "עוד חוזר הניגון":

"אמנם ב'מקבילית הכוחות' שבין מודרני לישן לא יימצאו בה בעיר האלתרמנית מאפיינים אוּרבּניים המזדקרים במודרניותם הקיצונית – כגון גורדי-שחקים, בתי-חרושת, בתי-קולנוע, חשמליות, מטוסים ושדות תעופה – כמו בכמה יצירות אוּלטרא-מודרניות מן הפוּטוּריזם הרוסי והאיטלקי, אך גם אין כאן חזרה 'רֶגרסיבית' אל העולם העתיק והנושן שבָּתיו מוארים בנר." (כשם  שטען בטעות דן מירון בספרו "ארבע פנים" בעת שזיהה את העיר ב"כוכבים בחוץ" כעיר מימי-הביניים).

"אין זו עיר ביניימית," הוספתי בספרי הנ"ל, "שכּן יימצאו בתיאוּריה גם אוטובוסים ובתים בני חמש קומות ('יום השוק'), רכבות ('כינור הברזל') ותחנות-רכבת ('תחנת שדות'), מכבשי דרכים  ('יום הרחוב'), מנופים ('הלילה הזה'), וכיוצא באלה פרטי-מציאוּת  שאינם מתאימים לאִפיונה של עיר מן הזמן העתיק [...] עירו של אלתרמן היא העיר בה"א הידיעה."¹²  

אלתרמן לא התנזר אפוא ב"כוכבים בחוץ" מאִזכּוּרם של כלי רכב, כלי עבודה ואתרים מודרניים  (כגון תחנת רכבת). ואולם, את  החידושים האוּלטרָא-מודרניים של תקופתו, את הסממנים הקונקרטיים של אירועי הזמן, את השמות הספציפיים של כלי הרכב הפרטיים והציבוריים  (כבנוסח המוקדם של  בפזמונו של אלתרמן "דצמבר" שבּוֹ נזכרים שמותיהן של חברות אוטובוסים ספֶּציפיות שעברו בינתיים ובטלו מן העולם), את כל אלה השאיר  לחטיבות האקטואליות של יצירתו ("רגעים", "סקיצות תל-אביביות", "הטור השביעי", פזמוני "המטאטא", ועוד). אין ולוּ דוגמה אחת שבָּהּ גרר אלתרמן אובייקט ספציפי משירתו הקלה אל שירתו ה"קנונית", והעניק לו עיצוב ארכיטיפי –  מצועף וחידתי.

(ה) ואף זאת: אלתרמן מעולם לא בנה בשירתו חידה כלשהי שאיש מקוראיה – ילדים או מבוגרים  – לא יוכל להגיע אל פתרונה בכוחותיו שלו, מבלי שמישהו ילחש את הפתרון המשוער לתוך אוזנו. לפי שלמה הרצוג, נודע לו בעקיפין שהפתרון לשיר חבוי בין שירי "רגעים", שבאותה עת אפילו לא כונסו עדיין בספר. 

ובכן, ראוי לדעת שלא היה זה ממנהגו של אלתרמן לשים מכשול בפני עיוור. איך בדיוק אמור היה הקורא לנחש שהמכונית הנ"ל, שעל מאפייניה בנוי כביכול התיאור רב-הניגודים בשיר "לבדי", היא-היא  הפתרון לחידה המוצבת לפני הקורא? אלתרמן בנה תמיד את חידותיו  ואת פתרונותיהן על אובייקטים שהם  בבחינת "Universals" (האֵש, האישה, השמש, הירח, הכוכבים,  הגשם, הטל השלג, הצֵל, הראי, בקבוק היין, טחנת הרוח, ועוד), ולא על עניינים  ייחודיים,  אידיוסינקרטיים, אופנתיים ובני-חלוף. הוא סמך על יכולתם של קוראיו לחדד את מחשבותיהם ולהגיע אל פתרון החידה בעזרת הפעלתו של "כוח המוח", ומעולם לא הריץ אותם אל ארכיון העיתונות כדי למצוא את התשובה. לא סבירה היא ההנחה שהוא ציפה מקוראיו לפשפש במעמקי זיכרונם ולדלות משם שיר שולי וקל שהתפרסם שנים אחדות לפני "כוכבים בחוץ".

*

האפשרות הפרשנית שהעלה ד"ר שלמה הרציג, מפתיעה אמנם ומעניינת אך אין היא  מתלכדת כלל עם הדומיננטה הסגנונית של המחבר, או עם  ה"אֶטימוֹן" שלו (בלשונו של חוקר הספרות הצ'כי לֶאוֹ שפּיצר). שירתו המורכבת והמרובדת של אלתרמן – ושירת החידות שלו במיוחד –  יכולה אמנם לשאת על גבה פירושים רבים. אף-על-פי-כן, מומלץ  לכל פרשן להאזין להמלצתו של חוקר הספרות והתאורטיקן א"ד הירש הכלולה בספרו הנודע "תקֵפות באינטרפרטציה" (Validity in Interpretation) משנת 1967.  א"ד הירש הִמליץ לעוסקים בחקר הספרות לנקוט מתודה פרשנית הקושרת את היצירה ל"ז'אנר הפנימי" שלה. הוא המליץ להם להתרחק ממינֵי השערות שאינן עולות בקנה אחד עם הפואטיקה של הסופר. בעת דיון בסופר ששינה את הפואטיקה שלו במהלך הקריירה היצירתית שלו – מן הראוי להתאים את הפרשנות לסביבה הטקסטואלית של היצירה העומדת על הפרק. ואידך זיל גמור.

הערות:

1. ראו בשירו הקל של אלתרמן "החידה הרוסית" (בחתימת: אג"ב), "הארץ", ה' באדר תש"א  (7.3.1941). השיר נכלל בכרכי שירי "רגעים".

2. "מעריב", 19.1.1968. המאמר כלול בספרו של אלתרמן "החוט המשולש" (תשל"א), עמ' 170-173.  ספר זה מצוי כיום ברשת (באתר "פרויקט בן יהודה" בערך "נתן אלתרמן").  לראשונה הועלתה מימרה זו ("האדם הוא חידה הפותרת חידות") בפזמון "תשבצים" הכלול בספרו של אלתרמן "פזמונים", כרך ב' (1979), עמ' 177.

3. נתן אלתרמן, "בין סִפרה לסיפור", בתוך: "מחזות" (תשל"ג), עמ' 561-580.

4. "בין סִפרה לסיפור" (ראו הערה 3 לעיל), עמ' 563-564.

5. מנחם דורמן, "אל לב הזֶּמר", תל-אביב תשמ"ז, עמ' 154.

6. ראו בספרי "תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2005, עמ' 35-36. ראו גם: חיה שחם, "העולם הוא חידה אך החידה היא עולם", "מחקרי ירושלים בספרות עברית", כרך כ"ט, 2017, עמ' 268-269.

7. נתן זך, "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", תל-אביב 1966, עמ' 34.

8. דן מירון "ארבע פנים בספרות העברית", מהדורה מורחבת, תשל"ה, עמ' 24.

9. בתיאורים כגון "הלילות שהלבינו" (אל הפילים"), "שדות לאור ירח במסוות הגבס" ("מזכרת לדרכים"), "הנופים ב"מסכות השעווה" ("הלילה הזה"), ועוד ועוד. בתיאורים אלה יש החייאה של הניב הצרפתי "לילות לבנים" (שפירושו: לילות שימורים, לילות נדודים, לילות חסרי מנוח).

10. ראו בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון ביצירת אלתרמן", תל-אביב 2021,  עמ' 231-232.

11. ראו מאמרו של שלמה הרציג "נסיעה בבדידות זוהרת: קריאה מחדש בשירו של נתן אלתרמן 'לבדך'". המאמר כלול באתר נתן אלתרמן ללא תאריך. מפריטי הביבליוגרפיה הכלולים במאמרו עולה שהמאמר נכתב כנראה בשנת 2019.

12. ראו בספרי "עוד חוזר הניגון: שירת אלתרמן בראי המודרניזם", תל-אביב 1989, עמ' 44-45.

זיוה שמיר

*

לאהוד היקר,

תודה למשה גרנות על הערתו ב"חדשות בן עזר" 1778 לגבי תאריך כתיבתה של "מגילת ערפה". ולהלן תשובתי: את האגדה "מגילת ערפה" כתב ביאליק ופרסם בשנת 1923, היא שנת יובל החמישים שלו, בעודו יושב "על המזוודות" ומכין את עלייתו ארצה. ז'בוטינסקי התחיל לכתוב את הרומן  "שמשון" בזמן שהותו בארץ-ישראל בשנת 1919, בזמן הקמת "הגדודים העבריים", ושילב בו כוונות אלגוריסטיות ורמזים אקטואליים (ממכתב ברוסית מיום 28.12.1918 השמור בארכיון ז'בוטינסקי, מתברר כי "שמשון" נועד בתחילה להיות רומן עברי).

מותר כמדומה להניח שביאליק שהיה בעשור שבין השנים 1911-1921 בקשר יום-יומי הדוק עם ז'בוטינסקי (שתרגם את שירי ביאליק לרוסית ותרגם בעבור הוצאת "תורגמן" של ביאליק) שמע מפי רעהו על לבטיו לגבי תכניו של הרומן "שמשון" שהלך ונכתב במשך שנים ועבר גלגולים אחדים.  

בברכה,

זיוה שמיר

* * *

יוסי אחימאיר

ראובן הכט – ההרצליאני שנשכח בבאזל

1,400 איש ואישה ובראשם הנשיא יצחק הרצוג השתתפו באירוע של ההסתדרות הציונית העולמית בבאזל, לציון 125 לכינוס הקונגרס הציוני הראשון. אז, בשנת 1897, קיבלו חובבי ציון מכל הארצות הזמנה בעברית לבוא מכל הארצות לקונגרס הציוני בבאזל:

"היום בו יתאחדו אחינו המפוזרים בדעה אחת, יהיה יום ניצחון לתחיית לאומנו. האסיפה תהיה התחלת תקופה חדשה בהתפתחות תנועתנו... שם יתברר מה התנועה הציונית דורשת ממעריציה... שם תראינה עינינו קיבוץ-גלויות, שיאחד את כל הכוחות לפעולה אחת גדולה וכבירה... הקונגרס הראשון הוא התל שהכול פונים אליו. אוהבים ואויבים מחכים לו בעיניים כלות. ולכן, עלינו להראות לכל, כי חפצנו ברור ויכולתנו גדולה... באסיפה אפשר יהיה לדבר עברית. בבאזל יש אכסניה כשרה..."

על החתום: ד"ר תאודור הרצל

איני יודע מי ומי בדיוק השתתפו באסיפה כעבור 125 שנה, הצטלמו בזה אחר זה, בפוזה ההרצליאנית הידועה, על מרפסת מלון "שלושת המלכים" הצופה אל נהר הריין. אני יודע מי היה חסר. בראש וראשונה הרצליאני מובהק, ששנות בחרותו היו בבאזל. הוא לא היה יכול לבוא בעצמו, שהרי הלך לעולמו לפני כמעט 30 שנה, אבל אם הייתי חושב על דמות ציונית בה"א הידיעה, שמן הראוי היה להזכירה באחד ממושבי הכנס – כמופת להגשמת דרכו של חוזה המדינה מהלכה למעשה – היה זה ד"ר ראובן הכט המנוח.

לרבים שמו מזוהה עם ממגורות "דגון" בחוף חיפה. אולי אחד המפעלים הראשונים מאז קום המדינה שיזם פרטי הקים בהונו, תחת המשטר הסוציאליסטי האדוק של מפא"י ובחיפה "האדומה". עד היום הממגורות פועלות כאחד מסמליה של עיר הכרמל ואחד מביטוייה המוצלחים של היוזמה החופשית, הפרטית, בשנותיה הראשונות של המדינה. ב-1960 אירח הכט את אבי ב"דגון" וכתב לו לאחר מכן: "אנו מקווים כי ביקור זה איפשר לך לעמוד על תרומתנו לקידום משק המדינה ולפיתוחו."

ראובן הכט היה בן למשפחה אמידה בעיר באזל, שעושרה בא לה מהקמת ממגורות והפעלת חברת ספנות לאורך הריין, אבל כבר מגיל צעיר גילה התעניינות ברעיון הציוני, למורת רוחו של אביו שקיווה כי יתמסר לעסקים המשפחתיים. בן 13 קרא את "מדינת היהודים" ומאז הרצל הוא הדמות הנערצת עליו ביותר. סופר עליו כי בא לקונגרס הציוני ב-1931 עם מנהיג אחד בליבו – הרצל, ויצא עם שניים – הרצל וז'בוטינסקי. הוא נכח בכמה מן הקונגרסים הציוניים שנערכו בבזל, לא כציר אלא כ...סדרן ומאזין. על קיר משרדו ב"דגון" היתה תלויה רק תמונה אחת – זו של הרצל.

הכעס במשפחה על הבן הסורר גבר כשעלה לארץ ישראל ב-1936, הצטרף לאצ"ל ואירגן הפגנות נגד תלייתו של הבית"רי שלמה בן יוסף. הכט הקדיש עצמו בעיקר להסברה הציונית, סיפק לעיתונות הזרה מידע וסקופים, ותרם בכך לפירסום מאמרי אהדה לתנועה הציונית.

כשז'בוטינסקי הכריז באפריל 1939 על "הספורט הלאומי", דהיינו עלייה חופשית, ראובן הכט נרתם מיד לפעולה זו, במאמץ דיפלומטי, בהתרוצצות בין בירות אירופה, בסיוע לרכש ספינות מעפילים, תוך שהוא מוציא על כך את מיטב כספו ומקים עליו עוד יותר את זעמו של... אביו. בציריך  פתח משרד להגירת יהודים מאירופה לארץ, שימש כתובת לאלפי פליטים שנהרו לשוויץ, ומנע את גירושם לשמד.

"ראובן הכט הוא אחד האישים המופלאים בציונות של ימינו" – כתב עליו מנחם בגין ומינהו ליועצו. הכט נתלווה מסעותיו של ראש הממשלה בחו"ל, שאותם ניצל כדי להעביר את המסרים הלאומיים בדבר הזכות על ארץ ישראל כולה. ליורשו של בגין, יצחק שמיר, הציע לחוקק חוק יסוד שיגדיר את  מהות ישראל בשני משפטים: "ישראל היא מדינה יהודית. ישראל היא רפובליקה ציונית לתמיד."

מאז שהשתקע בחיפה ב-1948, תרם ד"ר הכט למוסדות תרבות וארכיאולוגיה בעיר והקים באוניברסיטה את המוזיאון המופלא, הנושא את שמו, ובו אוצרות ארכיאולוגיים נדירים, כמו גם שכיות חמדה אומנותיות. היום קל מאוד להגיע למוזיאון. רכבל חדש מביא את המבקרים לפיתחו היישר מתחנת המפרץ של הרכבת בתחתית העיר. ד"ר הכט יסד הוצאת ספרים ציונית בשם "שקמונה" ובה הוציא לאור מהדורה אלבומית מפוארת של "אלטנוילנד" של הרצל, וערך שני כרכים מכתבי הרצל – "בתקוע השופר".

ד"ר ראובן הכט הלך לעולמו באפריל 1993. בכספי הירושה שלו קמה קרן הכט (גילוי נאות: הח"מ הוא חבר הנהלתה), התורמת ברוחו ובהשראתו למפעלי תרבות, אקדמיה ופארקים ברחבי ישראל. "אחד מן האצילים ביותר בתוכנו" – אמר ז'בוטינסקי על הכט. "ציוני הרצליאני" – הגדירו משה ארנס. מה חבל שבכנס המפואר בבאזל לא הזכירו את המייצג הנאמן ביותר של מורשת הרצל ומיישמה הלכה למעשה.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים היתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב. גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בנייה מחדש. הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השנייה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העלייה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכול עבד על פי תוכניותיו. כוונתו היתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה. הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצ'ין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכול את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב. בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא היתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית היתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כאן." ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור," היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות". הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה. "הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת. החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות. אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן". בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו איתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק. הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר," לא "כי גר היית בארץ מצרים," לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן. הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם." בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם." והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכּים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים." הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד. כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמיים במעשה. החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים? וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל. ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים". עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמיים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. היתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למאוזוליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה. כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא... נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל. התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים, רב המרצחים.  הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה." כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג. מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית. כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פירסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם." עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות. עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה איתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בליבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעייה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין. אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר. זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק. אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "'המתפללים' שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים." המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש'." האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות." ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין. את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי." האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב. בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמיתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן. ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים... בגדה המערבית ובירושלים."

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם. נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית," כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ." בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו. אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת." הוא הציע חדירה לשטח האוייב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, היתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האוייב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול. מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו." האמת היא שהאור בליבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם. קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים. כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי. כידוע, מהר מאוד התברר שהיתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא. 

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות. אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול. סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא היתה נכונה. עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, היתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים."

תשובתי: "אני מסכים איתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת."

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי." האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל." אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעלייה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

 טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אימהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה."

ביד הלשון: חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה. השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב: השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים. חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילים דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

על היחס בקיבוץ ל"שונה"

איך אירע שדווקא בקיבוץ, בחינוך המשותף והמסוגר וכביכול המתנשא קיבלנו את "השונה" בתוכנו אבל גם סביבנו

חלק שני

ילדים "שונים" בתוכנו  בתבניתם המשפחתית

מלבד היחס שלנו, המקבל את "השונים" שהגיעו מ"עולם החוץ", גם בתוכנו "הישראלים"  ובני הקיבוץ היו, כאמור, "שונים" ומבחינה חשובה (שלא תמיד מכירים  בה). וכוונתי לתבנית המשפחתית שלהם שלקתה בחסר. איך התייחסנו אליהם?

למשל  עודדה (שנפטרה לכאבנו לפני חודשים אחדים). היא התייתמה מאביה, בנימין כהן, שכתב את השיר "עורי אדמה" שנעשה כהמנון הקיבוץ – בטרם מלאו לה חמש שנים. הוא נפטר בשנת 1941 בהיותו כבן 29 בלבד. הוא היה אחראי על גן-הירק ויום אחד גילה נקודת חן גדולה בגבו, שהתבררה בבדיקות כמלנומה. מיד אושפז בבית החולים "הדסה" שבהר הצופים בירושלים ונפטר לאחר זמן קצר. כל ימיה  עודדה זכרה בכאב את הרגע שבו הביאו את הארון מבית החולים "הדסה" שבהר-הצופים. אותה שעה  צלצלו בפעמון המתכת הגדול שעל יד חדר האוכל, להזעיק את כל החברים להלוויה האבלה, הראשונה של חבר מסדה – שזיעזעה את כולם.  אותה שעה, כך זכור לה, נזעקנו גם אנחנו "הקטנטנים" בבית הילדים  שם סגרו אותנו מפני חוויית המוות, ואמרנו זה לזה בלא להבין הרבה, "אבא של עודדה מת."

פטירתו של בנימין כהן, ראשון המתים בקיבוץ, היכתה בהלם את החברים, שהמוות נראה להם עד אז רחוק מחייהם שהתנהלו בחברה צעירה ובלא דור מבוגר מהם. מותם של תינוקות לא היה בו כדי לעמת אותם עם חווית המוות.

לימים סיפר על כך אליהו נאור (הוא עצמו עתיד להיהרג עם חברים נוספים בשנת 1969  ממוקש סורי שהוטמן  במטע הבננות): "באותם הימים פקד אותנו המוות לראשונה (ספטמבר 1941). אחד מבחירי חברינו, בנימין כהן ז"ל, הוכרע במחלה ממארת. הזעזוע היה קשה. ראינו את עצמנו כמשפחה גדולה, והנה נעקר מתוכנו האחד, שהיה עצם מעצמנו ובשר מבשרנו." (ספר מסדה, עמ' 34).

אותנו, כמובן, לא לקחו להלוויה. עודדה היתה אז בת יחידה לאימה, אלקה, שהיתה מומחית בטיפול בתינוקות והשתלמה תוך כדי עבודה עם ד"ר שיינפלד, רופא הילדים מטבריה. אלקה התאבלה מרה במשך שבע שנים תמימות על בעלה, שאותו הכירה עוד בחוות ההכשרה "מסדה", והיתה מתכנסת בְּחַדרהּ עם ערב, אחרי העבודה, עם עודדה. אבל כמובן היא המשיכה כל יום  בעבודתה כרגיל. על המוות חובה להתגבר. רק לאחר השנים האלה נישאה לחבר המשק שרגא הרשקוביץ, שהיה לעודדה כאב מסור, ולאחר כשנתיים זכתה עודדה לאחות.      

באותן שנים נמנעו הורינו, כאמור, מלשתף אותנו בפגעי החיים, במות אדם, בגירושי הורים או בפציעות קשות ובמחלות או בדיבור על מוגבלויות אחרות, ועשו ככל יכולתם לכסותם מאיתנו. אולם מות אביה של עודדה זעזע אותם כל כך, עד שהוריי הפרו את שתיקתם. מפעם לפעם הם דיברו עימי על בדידותן ועצבותן של עודדה ואלקה ובייחוד עם ערב בחדרן, ששכן בקומה הראשונה באחד מבתי שתי הקומות היחידים שנבנו ראשונים לאחר תקופת האוהלים. וכשעברנו על המדרכה שממול, לא יכלו לעצור בעצמם ואמרו לי: "כמה עצוב! כמה נורא שאין לעודדה אבא" – את המילה "מוות" הם נמנעו מלהזכיר – "תראי איך היא ואימא שלה יושבות לבדן בחדר חשוך. תתנהגי אל עודדה יפה," הם היו מתרים בי, "המטפלת אומרת שלא תמיד אתם בסדר."

ספק אם הבנתי אז את גודל האסון, גם לא ידעתי את מה שעודדה סיפרה לי רק לאחרונה, כי היא ואימה היו יורדות לבדן, לפחות פעם בשבוע אחרי העבודה, אל בית הקברות שזה עתה הוקם. היו בו שני קברים בלבד ועדיין לא ניטעו בו עצים. הוא היה ממוקם כבר אז  על גבעה במרחק של כעשרים דקות הליכה מן המשק, מבודד ורחוק ממחוז הביטחון של הקיבוץ. שם ישבו להן שתיהן לבדן ורק לעיתים היו נפגשות עם שתי נשים צעירות משער הגולן, שבאו לפקוד את קבריהם הבודדים של בניהם התינוקות ולבַכּות אותם. על תינוקות ממסדה שנפטרו בחדרה לא ידענו, כמובן, דבר. מפעם לפעם עברו סמוך להן חיילי הלגיון הירדני והטילו עליהן אימה, ופעם אפילו נאלצה אלקה לתת להם את טבעת נישואיה ככופר גופה. ובכל זאת הן לא חדלו ללכת לשם.

על אף התדהמה, האבל וההזדהות – לא היו ויתורים והקלות לאלקה או לעודדה, כי על פי תפיסת העולם של החברים הצעירים עדיין בקיבוץ החלוצי "החיים נמשכים וחובה להתגבר ולהיות כמו כולם." יחס זה השפיע, כמדומה, אף עלינו. לפי עדותה של עודדה לא היווה מות אביה גורם שלילי או חיובי ביחסנו שלנו, לא לטוב ולא לרע, כלומר – לא גילינו התחשבות מיוחדת, לא רחמים ולא הקלות, אך גם לא הערות פוגעניות כדרכם של ילדים ואפילו לא סקרנות שבעקיפין פוגעת. נהגנו בה, לדבריה, בלא כל התייחסות ליתמותה, כשם שנהגנו כלפי כל אחד מאתנו על פי נתוניו האישיים ולהערכתה, היה בכך דווקא משום גורם מחזק. ואני רוצה להאמין שכך היה.

שונה היה מצבן של דליה ואריאלה, שהוריהן התגרשו בינקותן. הוריה של דליה, מניה ונוח, נישאו בבסרביה ב"נישואין פיקטיביים", כפי שנהגו בשנות ה-30, על מנת להעלות שני צעירים בסרטיפיקט אחד. אולם הנישואין הללו לא עלו יפה והם התגרשו בעוד דליה תינוקת. אביה עזב את הקיבוץ, התמקם בסמוך לתל-אביב, עבד תחילה בחקלאות ולאחר מכן בבניין ולבסוף פתח חנות לחומרי בניין. תוך כך הקים משפחה חדשה ורק לעיתים נדירות הגיע למסדה "הרחוקה"  על מנת לבקר את בתו. גם דליה מיעטה לבקר אצלו, כיוָן – כך על פי עדותה – שחשה כי אינה רצויה שם, עד שחדלה לחלוטין מלנסוע אליו והקשר נותר רופף ביותר.

זמן מה לאחר פרידתם נישאה מניה, שבלטה ביופיה בין חברות הקיבוץ, לאהובה מימי ההכשרה בבסרביה, הלא הוא יוסקו גל, שהיה דמות מרכזית במשק החקלאי של מסדה, וריכז את ענף הבננות. תוך שנים מספר נולדו להם שלוש בנות, אחיות לדליה. לעדותה של דליה, ראה בה יוסקו את בתו לכל דבר, גילה כלפיה "יחס נהדר" ואפילו ניסה לפצות אותה על יחסו המתנכר של אביה בגילויי חיבה ועזרה מיוחדים, וגם עם אחיותיה למחצה נוצר קשר משפחתי הדוק.

לדברי דליה, האווירה החמה במשפחתה החדשה כמו גם חיי החברה התוססים ב"קבוצת השחר" שמילאו את היממה כולה, מנעו ממנה תחושה של חֶסֶר או של יציאת דופן, לא כל שכן של נחיתות או פגיעות. "הרי כולנו לא היינו קשורים לבית ההורים," אמרה לי, "את רוב זמננו בילינו בבית הילדים או בבית הספר, למדנו ועבדנו עם קבוצת הגיל שלנו, ולכן לא היתה כמעט השפעה למצב המשפחתי."

גם אריאלה (היא נפטרה לאבלנו כבר בשנת 2007) היתה בת להורים שהתגרשו. כשהיתה כבת שנה יצא אביה, דויד, שהיה אינטלקטואל מצטיין, לשליחות תנועתית בלטביה למשך שנתיים ונעדר מחייה בשנות ינקותה הראשונות. עם שובו התגרשו הוריה ואביה נשא לאחר זמן לא רב את יהודית, שהיתה גננת שכירה בקיבוץ וגם היתה גננת שלנו. לאחר נישואיהם הם עזבו את הקיבוץ, ונולדו להם ילדים. ביקוריו במסדה נעשו נדירים, גם כאן תרם הריחוק הגיאוגרפי, וגם אריאלה לא חשה בנוח לבקר אותו ואת משפחתו החדשה. עם זאת, לאחר שנים מיספר, כשבגרה,  יצרה עימם על אף הכול קשר נהדר, אבל האמת היא שבילדותה  התחבורה לא היתה פשוטה והקשר במשך שנים התרופף. אִימהּ, שושנה שליאפּין, נישאה לאחר כשנתיים לחבר המשק אברהם סטוליאר, אף הוא ממקימי ענף הבננות ואדם רציני ומרכזי במשק החקלאי. גם הוא, בדומה ליוסקו, ראה באריאלה את בתו לכל דבר והעניק לה יחס חם ואוהב גם כאשר נולדו לו ולשושנה ארבעה ילדים נוספים.

שושנה עלתה לארץ מריגה והצטרפה עם עלייתה לקבוצת משמרות, שם הכירה את דוד  ובעקבותיו הצטרפה למסדה. מבחינה זו היתה יוצאת דופן בין חברי הקיבוץ שהגיעו מרומניה, אך בכל זאת התערתה היטב בקיבוץ והיתה אהובה על הכול. אבל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שוב נותרה לבדה כשהתגייס אברהם  האידאליסט לבריגדה, שירת באיטליה, השתתף שם בקרבות ונעדר ממסדה במשך קרוב לשש שנים. כל אותן שנים גידלה שושנה לבדה את אריאלה ושני הילדים האחרים שנולדו לה, הקדישה את עיקר כוחה לעבודה כ"אקונומית" במטבח ונשאה בדממה וללא כל תלונה את בדידותה. מכתביו של אברהם היו מעטים ונדירים, כי זה היה גורל התקשורת אז, וזמן רב לא ידעו מה עלה בגורלו. באחד מן המאוחרים שבמכתבים כתב כמה נסער וגאה היה בפעולות "ההצלה" של פליטי השואה, שפגש בהם בדרכים כשהם "שבורים ורצוצים" (ספר מסדה, עמ' 114) וברוח התקופה האידאליסטית ההיא התמסר לשליחותו בביטחון שהקיבוץ דואג לרעייתו ולילדיו.

שושנה עוד לא ידעה אז, כי סאת סִיבלה עוד עתידה להימלא כעשרים שנה לאחר חזרתו של אברהם אהובה הביתה. בשנת 1969 אף  הוא נהרג מן המוקש שהוטמן במטע הבננות, אותו מוקש שגרם למותו של אליהו נאור, אביו של טוביה ולמותו של  חבר קיבוץ נוסף. אבל אז, במחצית שנות ה-40 , כאשר חזר לבסוף הביתה מן הקרבות, היתה  אריאלה כבת תשע ושוב נוצר עבורה תא משפחתי חם. רק לאחר שנים סיפרה אריאלה לילדיה – והדברים מובאים כבר בחוברת לזִכרה – על הבדידות, העצב והקושי שהיו נחלתה ונחלת אִמהּ באותן שנות היעדרותו של אברהם. שושנה התמסרה אז לעבודתה במטבח, שהרי לא ביקשה ואיש גם לא הציע אז הנחות והקלות, כשם שלא הציעו לאלקה או למניה.

היא עבדה שעות ארוכות ואריאלה היתה אחראית לא פעם, בשעות אחר הצהריים והערב שבהן היינו הולכים להורינו, על אחותה ואחיה הקטנים ממנה ועול הבגרות נפל על כתפיה. ובנוסף, רק שנים לא מעטות לאחר שבגרה, חידשה אריאלה את הקשר עם בני משפחתו החדשה של אביה, וילדיו שנולדו היו לה כאחים. אז היא חשה הקלה רבה ורווחה, מעין סגירת מעגל.

ואנחנו? ככל הזכור לי הגיעו אלינו רק הדים קלושים לדרמה הכאובה שהתרחשה בחייה. ידענו לערך בלבד  את העובדות אבל לא שיערנו את גודל הכאב ואפילו לא את כובד האחריות שהוטל עליה. שושנה היתה אישה לבבית וחמה והקרינה תחושת אימהות, ומעולם לא שמענו ממנה תלונה, כשם שלא זכורה לי תלונה של אריאלה ותמיד התייחסנו אליה כבעלת כישרונות ואחת מאיתנו . ייתכן שמצוקתה  השתקפה בקשיי האכילה שלה בילדותה המוקדמת וברזונה הבולט. אבל אנחנו לא התעמקנו בכך ואריאלה מעולם לא רמזה לנו, גם לא במפגשים מאוחרים ונוסטלגיים, על מצוקה בחברתנו. והיום אין כבר את מי לשאול.

גם טוביה נאור, הבן הבכור, היה בן למשפחה שנפגעה כשאביו, שהיה חבר קיבוץ מרכזי ופעיל במיוחד בתחום החינוך והחברה ובעל השקפות מתקדמות, נהרג מאותו מוקש במטע הבננות שקטע את חייו של אברהם סטוליאר. אלא שטוביה כבר היה אז בוגר, עזב את מסדה שנים קודם לכן והיה בין מייסדי קיבוץ יוטבתה. כך שהדאגה לאימו, שהיתה גננת מיוחדת במינה, נפלה  תחילה על אחיו ואחותו, אבל אף הוא התמסר למשימת הדאגה לאימו והיה מגיע מיוטבתה למסדה בתכיפות. מתברר אף כאן כי המשפחה היתה הבסיס לכול גם בקיבוץ, וגם כשהיה עדיין שיתופי וחשיבות המשפחה נדחקה כביכול לשוליים.

חשוב רק לציין כאן שהשוני, שבמיוחד היום הוא בגדר מכשלה גדולה, השוני בממדי הגוף כגון בהשמנה או ברזון קיצוני, או בפגם פיסי, כגון חבר בקיבוץ שלנו שגבו היה כפוף וגבנונית היתה עליו – לא היו בגדר גורמים מכריעים של "שונות" או של יחס מזלזל. במקרים כאלה, דומני, קבע יותר האופי והאופן שבו החבר או הילד מיצב את עצמו. זה נושא לעצמו, כמו היחס לשונה מבחינת מוגבלות נפשית או תבונית. כאן נדון רק בתופעות של שונות שתנאי החיים (תנאים "חיצוניים"  כביכול, אם הם עדה ומוצא, אם תרבות או משפחה וכיו"ב)  גרמו להם.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

11 שירים ל"חדשות בן עזר", ספטמבר 2022

*

"אֲנִי שׂוֹנֵא

אֶת הַשִּׁמּוּשׁ בְּמִלִּים גְּבוֹהוֹת"

אָמַר מְשׁוֹרֵר לִידִידוֹ

"שֶׁמֵּרֹב רוּחַ וְגֹבַה

עָף לִי הַכּוֹבַע"

תסכול

פִּתְאוֹם עוֹבֶרֶת מִישֶׁהִי

שֶׁמַּעֲלָה לְךָ אֶת

לַחַץ הַדָּם

אַךְ אַתָּה בִּשְׁבִילָהּ

כְּמוֹ לֹא קַיָּם.

חֲתִיכָה

אֵיזֶה תַּחַת וְאֵיזֶה פַּרְצוּף,

חָשַׁב הָאִישׁ

כְּשֶׁהֵם חָלְפוּ עַל פָּנָיו

וְעֵינָיו מְקַפְּצוֹת

מֵהַפַּרְצוּף לַתַּחַת

וּמֵהַתַּחַת לַפַּרְצוּף

כְּמִתְחָרוֹת

עַל תְּשׂוּמַת לִבּוֹ

וְלֵב הָאֲנָשִׁים סָבִיב.

חורץ גורלות

הֶחָרִיץ שֶׁחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת

לְשֵׁבֶט אוֹ לַחֲסָדִים

לִפְעָמִים לֹא חוֹסֵךְ שִׁבְטוֹ,

לִפְעָמִים עוֹשֶׂה חֶסֶד

עִם זֶה אוֹ עִם אַחֵר.

רזה

הוּא הָיָה אִישׁ לֹא קַל,

מָה שֶׁלֹּא נִכַּר הָיָה

עַל הַמִּשְׁקָל.

*

הַכֻּרְסָה מִתְנַדְנֶדֶת

אִישׁ אֵינוֹ יוֹשֵׁב עָלֶיהָ

רַק חֲתוּלִי

שֶׁאִוָּה אוֹתָהּ לוֹ לְמוֹשָׁב

אוֹתָהּ מְנַעְנֵעַ.

התיישנות

אַלְטֶע זַאכֶען

אַלְטֶע זַאכֶען,

נִשְׁמַע קוֹל מַכְרִיז

מִתּוֹךְ מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת.

עַל סְמַךְ מָה, הִרְהֵר

הָאִישׁ שֶׁעָבַר בַּמִּדְרָכָה,

נֶחֱרַץ גּוֹרָל הַגְּרִיל,

הַסַּפָּה, הַכֻּרְסָה, הַמִּצְנֶפֶת,

לְהִזָּרֵק?

מָה חוֹשְׁבִים הַחֲפָצִים

שֶׁפַּעַם הָיוּ הָאֲנָשִׁים

מָהֵם כָּל כָּךְ מְרֻצִּים

וְעַתָּה רָצִים לְהִפָּטֵר מָהֵם?

*

לֹא נִתְקַלְתִּי בְּכָזֶה

יַתּוּשׁ מְתֻחְכָּם,

לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַכּוֹתוֹ

בְּעוֹדוֹ עוֹקְצֵנִי

עַל שְׂמֹאל וְעַל יָמִין

וְנוֹטֵל מִמֶּנִּי פֹּה וְשָׁם

טִפַּת דָּם.

הזדקנות

הֲלִיכָתָהּ אֵינָהּ

מָה שֶׁהָיְתָה;

הִיא כְּבָר לֹא מְעַכֶּסֶת,

כְּבָר לֹא חוֹלֶמֶת

עַל הַכֶּסֶת

אוֹ שֶׁתַּחֲזוֹר לָהּ הַוֶּסֶת.

אחרי מות

מִישֶׁהוּ

שֶׁהָיָה פַּעַם מַשֶּׁהוּ

עַתָּה כָּל כָּךְ עָלוּב

עַל הָאֲלוּנְקָה,

בְּלִי חֲלִיפָה

וְלֹא עָנוּב.

היתום

פַּעַם הָיָה לוֹ אָב

יָפֶה אוֹ לֹא יָפֶה

מַכֶּה אוֹ לֹא מַכֶּה –

פַּעַם הָיָה לוֹ אָב...

אילן בושם

* * *

משה גרנות

בנתיב האימאז'ים

על "באור הכול נראה אחרת" מאת שרה פלד

גן נעול, 2022, 97 עמ'

לפני שאתייחס אל נתיב האימאז'ים בספר שלפנינו אני מבקש לכתוב מספר מילים על שיר האהבה היפה "משאלה" (עמ' 77):

הכניסני אל תוך גופך, אהוב

והיה לי מגן ומסתור

במפלס שערות חזך אדע מקלט

ובאוהל ידיך אתערסל.

והיה לי כמו אז, בימים אחרים

היה לי זר וחבר

היה לי מה שעבר והיה

החזר לי

אותך.

נקל לחוש מיד את הארמז לשני שירים קאנוניים: "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" של יהודה עמיחי (השורה האחרונה בשיר זה: "עכשיו ובימים האחרים").

השיר של ביאליק הוא פסימי למדיי – הוא מקונן על כך שלא זכה לנעורים, ואיננו יודע מה זאת אהבה. בשיר של עמיחי מסומנת התקווה בעולם שאלוהים אינו מרחם על ברואיו – האהבה שגורמת לאוהבים להתעלם מכל מעקשי החיים.

בשיר של שרה פלד יש משאלה מהאהוב להיות שוב מי שהיה, וכאן מביאה הדוברת משפט מפתח לאהבה: "היה לי זר וחבר," לאמור, הדוברת מייחלת לביטחון שהחבר מעניק, ולעומת זאת, ציפייה לריגוש שאמור להתארע במפגש עם זר מסתורי – דבר והיפוכו – סוד האהבה. היא מבקשת מהאהוב להיות שוב מה שהיה בתחילתו של מפגש האהבה.

וכמובטח, אחזור אל נושא האימאז'ים שמאכלסים את רוב השירים בקובץ. כיוון שאין לדרוש מכל הקורא רשימה זו להיות מומחה בשפתם של חוקרי הספרות, אבהיר בקצרה שאימאז' הוא תמונה פיוטית מורכבת בדרך ייחודית.

אביא שתי דוגמאות: המשורר יצחק למדן מתאר את עצמו באימאז' הבא: "רוחו גלגל תמורות על ציר האינמרגוע." ברור שאין לרוח גלגל וציר, אבל התמונה הפיוטית הזאת ממחישה יפה מה מתחולל ברוחו של הדובר.

הדוגמה השנייה מפרי עטו של אמיר גלבוע: "לפני בוקר טיילה שמש בתוך היער" – ברור שלא השמש טיילה, אלא אב ובנו ביום שמשי ביער.

וכעת לאימאז'ים שבספרנו:

(הכאב) "תולש מאשליותיי / גידולי פרא / שיאריכו ימים ממני." (עמ' 9), והרי האשליות אינן גינה מוזנחת שבה גדלים גידולי פרא.

"...משב רוח עדין / מרפרף על תריסי העבר" (עמ' 18). והרי ברור שלזמן אין חלונות ואין תריסים.

"מנסה לדוג / פירורי שלומך" (עמ' 27). דייג מנסה לצוד דגים באמצעות פירורים בחכה, ואילו כאן הדיג הוא לגבי מידע מבוקש (של שלום הנמענת).

"לילדה שצילה נמס לתוך כיסא" (עמ' 38). הצל איננו יכול להימס, אבל התמונה מתארת, כנראה, פחד שממלא את הילדה, שאפילו הצל שלה נמס.

"אוטובוס כבד דמעות" (עמ' 65). ברור שהדמעות הן לא של האוטובוס, אלא של הנוסעת בו שהחמיצה פגישה עם זר.

"מנעול הרגש החליד" (עמ' 90). מנעול יכול בהחלט להחליד, אבל מנעול של רגש שמחליד הוא ביטוי חזק למה שמתחולל בנפש.

"הזמן צועד בשמש ובגשם" (עמ' 90). לכאורה, תמונה חסרת שחר – וכי זמן יכול לצעוד? ובכן כן, הזמן חולף כל הזמן גם בשמש וגם בגשם, הוא חולף תמיד ללא הפוגה.

הזמן מקבל בקובץ זה דיוקן שטני, כמו בשירת ימי הביניים: "מאכלת הזמן" (עמ' 36).

הזכרתי קודם את הארמז ל"הכניסיני" של ביאליק – בשיר אחר ("כבר עיני ההר מועמות", עמ' 30) יש ארמז ללשון המראות ("הבריכה"): "...מנסה / לפענח את קסמי שפת / האבנים והצבעים."

ניתן למצוא בשיריה של שרה פלד סינאסתיזיה (ערבוב חושים): "נושמת הד / הנס" (עמ' 23); "המחשבות מטפטפות עצמן לדעת" (עמ' 20); "רסיסי עצב שקוף" (עמ' 85).

כן, ניתן למצוא בקובץ אנאפורות (חזרה על מילה בראש שורה (עמ' 35, 92).

 במיספר שירים יש חרוז חלקי (עמ' 47, 58, 89), המשך לספרה הקודם "געגועים טורפים" (גן נעול 2013), שכמעט כולו מחורז. אילו הסכימה המשוררת להטות אוזן לעצתי, היתה מוותרת על דרך פרוסודית זאת, שהרי אין דרך להתמודד עם החריזה הווירטואוזית של נתן אלתרמן, ומה שפחות מזה נראה על פניו עילג.

בספר יש מספר שירים על אשפוז (האם, האב, הדוד) במדור גריאטרי, המשך לתוכן העיקרי של "געגועים טורפים" שהוזכר לעיל, שם יש מעקב אחרי הידרדרות האם ובני דורה אל עמעום הזיכרון ושאר תחלואי הזקנה. בלא ספק: "באור הכול נראה אחרת" עולה לאין שיעור על "געגועים טורפים."

משה גרנות

* * *

דליס

על "האהבה מונחת שם ממילא"

שירים מאת שמעון שלוש

הוצאת כרמל

השירה בספר זה מסתמנת ככזו שיוצאת מתוך מסע מטאפורי פרטי, התנועה מתעכבת בנקודות שהמשורר-המתבונן בוחר באופן ספונטני. אז, העצירה פורקת מטען פואטי, כמו אחרי בדיקה וניקוי עצמי ואז פורץ זרם תודעתי. בתהליך ההליכה עולים מטענים של עצב, כאב, אהבה – והם נוכחים בתוך מרכיבי הטבע ובתוך מרכיבי הזמן. המסע הזה בזרם התודעה מודגש במיוחד בפואמה שמופיעה לקראת סוף הספר בשם: "להשגיח שיעלה האור". וכמו שם הספר: "האהבה מונחת שם ממילא", כך הוא מתייחס, הכול נמצא מולו ממילא, הוא צריך רק להתעכב במקום שעושה לו דקירה של רגש ועניין. אין דימוי מרכזי שעובר בספר, שלא כמו בספרו הקודם של שמעון שלוש: "אלגריה" – ששם העורבים ריחפו לאורך הטקסט ושם השער הראשון הוא: "העורבים עברו מכאן". טרמינולוגיית הכתיבה דומה. שמעון שלוש מחבר את הקונקרטי, היומיומי, עם הראייה הערטילאית, האבסטרקטית. הוא יוצר פער בין מוטיבים – שמעצים את האמירה. המשורר בחיפוש, המילה הכתובה חשובה לו כדי לתאר את עצמו, בשירים רבים מופיעה המילה, גם במובני הארס פואטיקה, והנה כמה דוגמאות:

"מילות צער נספגות מעצם לעצם ומשברים מלב אל לב" עמ' 7.

"מה שנדבר בי מבקש את המילים" עמ' 7.

"רצון סובייקטיבי של זולת לזרוח שיר" עמ' 24.

"הלילה הרטוב כתב את השורות מעל לקנטורי הכוכבים" עמ' 26.

"בתמונה הנבובה שברי שירים שרידים מזמן אחר" עמ' 27.

"חלפתי את הכתיבה בלב כביש נוסע" עמ' 43.

"מילים בדויות שזמנן לא הוכרע" עמ' 55.

ההליכה המחפשת של המשורר היא כאמור מחברת קונקרטי למופשט – עמ' 8: "קשה לאתר את הקולות מול המרחק כמו רכס הרים איתן." כדי להביע את הצורך בחיפוש הוא מגייס גורמי טבע, אז הביטויים הופכים למקוטעים, משובשים לעיתים ויחד עם זאת ייחודיים. עמ' 10 –  "קרואה, / על אם מחשבותיי ערב / יופייך צונן. שערה / קרועה מחשבתך" – כמה יפה הדימוי שהמחשבה נקרעת כי היא דקה ושברירית כמו שערה. התנתקות במצב זה תיתכן כמו אדם שמט ליפול.

עמ' 55: "כל היום השמיים": "על חוט לשונך / מכמני העשן, / על קפלי השארית של הארץ הזאת / הזהב המתוח / ואושר הקיום. / כל היום השמיים היו מבוררים / מילים בדויות / שזמנן לא הוכרע, // תנודות החפצים הדוממים./ / חיינו ארוכים מאוד."

שירתו של שמעון שלוש יוצרת מרקמים ליריים מיוחדים שמשרתים את האמירה, שמשאירים פתח לחשיבה נוספת, הגות מתוך מרכיבי החיים.

דליס

* * *

רֹן גֵּרָא

לֵיצָן

הִתְנַהַגְתִּי כְּלֵיצָן.

בִּקַּשְׁתִּי לְמַגְנֵט

אֶת  אֵלֶּה הַכְּרִישִׁים

הַגְּדוֹלִים הַמְּנֻפָּחִים

אֶת הַקְּטַנִּים כִּנְמָלִים.

בִּקַּשְׁתִּי לְהַדְלִיק

זֵר  תְּאוּרָה בַּחֲשֵׁכָה.

עִם עוֹד 

מַכָּה וְעוֹד מַכָּה.

בֵּין  קְרָב לִקְרָב

עַכְשָׁו

עֵינִי תּוֹעָה

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

* * *

אהוד בן עזר

נחום סטלמך

היכרתי את נחום כאשר חזרנו מקלמניה לפתח-תקווה בשנת 1947, היינו בני 11, וישבתי לידו בכיתה ו' בבית ספר פיק"א בקומה השנייה בבניין שבפינת רוטשילד ופיק"א, כאשר המחנך היה משה נאמן. נחום היה מצויין בחשבון ואני העתקתי ממנו, ואילו הוא העתיק ממני במקצועות ההומאניים כמו עברית ותנ"ך. למשפחתו היתה חנות מכולת ברחוב ארלוזורוב במושבה, מול האיטליז של יוסקה פוגאץ', ומספרים שנחום התמחה בחנות בסיכום חשבונות והזמנות והיה לו ראש מצויין וזיכרון לחישובים מסובכים.

מתוך "ספר הגעגועים" (2009):

...בדמות גיורא בספרי יש, בין השאר, גם איפיונים אחדים של בן-כיתתי בבית-הספר פיק"א בפתח-תקווה, נחום סטלמך. מיד עם הישמע הצלצול להפסקה – היה נחום תופס את הכדורגל השׁחוּק, שאותו החזיק על הרצפה בין רגליו בחוסר סבלנות במשך כל השיעור – ונעלם כחץ מקשת אל המגרש המאולתר שנמצא בקצה כרם הזיתים הגובל עם בית-הספר. המגרש התאים למשחק כדורגל כמו ששדה חרוש מתאים לריקודים. הוא השתרע על מדרון. הגשמים בחורף חרצו בו תעלות עמוקות ואלכסוניות לכל אורכו. הכדור היה מוחזר מהן בזוויות מפתיעות. לא פעם היה מישהו נוקע או שובר רגל – אבל נחום והשחקנים האחרים לא התחשבו במגבלות הקרקע. הם ניצלו כל רגע פנוי למשחק, ונחום הפליא כבר אז לעשות. מכדרֵר, נוגח מכות-ראש מפתיעות, זריז כשד, משתחל בין גבוהים וחזקים ממנו, הכדור רץ לפניו או הוא מוליך אותו – כאילו הם מחוברים בשרביטים בלתי-נראים, שאין לשום שחקן אחר שליטה עליהם. כל פריצה שלו – גול!

ההתמכרות של נחום למשחק הלכה וגברה גם על חשבון הלימודים. לא היה איכפת לו אם הוציאו אותו מהשיעור, כי אז היה מתרוצץ בחצר בית-הספר ומחזיק שעה ארוכה את הכדור באוויר רק בנגיחות-ראש או חוזר ומעיף אותו למעלה בבעיטה ברגל ימין או שמאל וגם בבעיטת עקב, מאחור, ממש להטוטן-רקדן.

ככל שגדל והתבגר היה נחום מבלה יותר ויותר שעות ברדיפה אחר הכדור: בהפסקות, בצהריים, אחר-הצהריים, לפנות-ערב, רץ אחרי הכדור בדביקות מדהימה. הוא היה חזק בהתקפה, חלוץ ומקשר ומבקיע שערים מזוויות מפתיעות ובעיקר בנגיחות-ראש.

נחום סטלמך נעשה עד מהרה לשחקן הכדורגל הידוע ביותר במושבה שלנו, אשר בשתי קבוצותיה: "מכבי אבשלום" ו"הפועל", כבר היו שחקנים שקנו להם שם בארץ – האחים כרמלי, האחים בן-דרור, האחים ויסוקר, גרף, שפיגל, לַמין, מַן, קופלמן, איכילוב, בוך, ויסוקר, קרני, חלדי, נהרי, רצאבי, קרמר וקופמן. בשנות החמישים זכתה קבוצתו של נחום, "הפועל" פתח-תקווה, חמש או שש פעמים רצופות באליפות הליגה! – ונחום נעשה שחקן, חלוץ ומקשר בנבחרת ישראל. לא היה משחק בינלאומי שלא השתתף בו. לא היתה ארץ של משחקי כדורגל שלא ביקר בה. הוא נעשה קפטן הנבחרת הלאומית. תמונותיו, בייחוד נגיחות-הראש המפורסמות, "ראש-הזהב" שלו – התנוססו בכל העיתונים.

במשחק-הגומלין של ישראל נגד נבחרת ברית-המועצות, שהתקיים באצטדיון רמת-גן ביום חמסין בשנת 1956, לאחר שהפסדנו להם 5:0 במוסקבה – הבקיע נחום גול מדהים בנגיחת-ראש, ואלפי הצופים זרקו מרוב התלהבות את כובעיהם באוויר. הוא אמנם לא הכריע את גורל המשחק, שנסתיים בתוצאה 2:1 לרעתנו, אבל הגול שלו נכנס להיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

במשך שנים רבות היתה המושבה שלנו ידועה בארץ בעיקר בזכותו של סטלמך. הוא נעשה לאישיות המפורסמת ביותר שהמושבה הוציאה מקִרבה. מפורסם יותר מראש השומרים האגדי אברהם שפירא שאמר "אתם נוער אתם..." – ואפילו יותר מהיפהפייה המתוקשרת בעלת העסקים הקוֹסמטיים פנינה רוזנבלום, שנולדה בשכונת הצריפים ליד השוק הגדול, מקום שהיה פעם הכרם של סבי.

עד כאן מ"ספר הגעגועים". אבל צריך להוסיף עוד כמה דברים.

כשהיינו בכיתה ז' או ח', עשינו בינינו מגבית ונחום קנה עבורנו קופסת סיגריות. ירדנו כולנו לחורשת האיקליפטוסים שנמצאה ממערב-דרום לבית הספר שלנו, פיק"א, החורשה היתה ממש ליד בית הכנסת של ה"ייקים". נחום חילק לכל אחד שתי סיגריות וכולם עישנו חוץ ממני. לא בא לי. כאשר חזרתי הביתה נתתי את שתי הסיגריות שלי לאבי בנימין. התגובה שלו היתה, "כאשר כולם מעשנים, תעשן גם אתה ואל תביא את הסיגריות לאבא שלך!"

על המעשה הזה כתבתי ב"ספר הגעגועים" תוך שינויים רבים ומבלי להזכיר את נחום.

נחום היה חבר בסניף "הנוער העובד" במושבה, שבראשו עמד איציק (יצחק) נשרי מקיבוץ ארז. אבל בגלל האימונים הרבים בקבוצת הכדורגל "הפועל" פתח-תקווה, החל להיעדר מפעולות הקבוצה ב"נוער העובד", והחברים רצו להוציא אותו ממנה. אורי חדש, בן-דודי, שהיה אז מדריך בתנועה, הצליח להשפיע עליהם לא להפסיק את חברותו של נחום באומרו: "אם תפריעו לו לשחק ב'הפועל' הוא עוד עלול לעבור ל'מכבי' פתח-תקווה!"

זה היה כמובן נימוק משכנע. שתיהן היו אז קבוצות חזקות בליגה. "הפועל" של השמאל, של ההסתדרות ומפא"י, ו"מכבי" של הימין, של הציונים הכללים, חוגי ה"אזרחים", האיכרים והפרדסנים הוותיקים.

ב"נוער העובד" בפתח-תקווה היו שתי קבוצות מקבילות בגיל שלי, הקבוצה שאני הצטרפתי אליה מנתה את שרגא רבין, אריה שחל, אורי שולביץ, עודד רייקין, עוזי שטרן, ועוד חברים רבים וטובים, והצטרפה בבוא היום לגרעין "שדמות" וחבריה הלכו יחד לנח"ל והיו במייסדי עין גדי.

הקבוצה המקבילה, שבה היה נחום, לא החזיקה מעמד והתפרקה ולא הגיעה יחד לצבא ולקיבוץ.

כאשר נחום בילה את מרבית זמנו עם הכדורגל, על חשבון הלימודים, אימא שלו אמרה: "נחום, נחום, מה ייצא ממך? תראה זאב [קליין]! תראה אודי! תראה ג'אד [נאמן]! הם לומדים! הם לא מבזבזים את הזמן!"

לאחר לא הרבה שנים, נחום זכה בתהילת-עולם והיה החלוץ והקפטן של נבחרת ישראל בכדורגל, ואילו אני סטודנט צנוע לפילוסופיה כללית ועברית וקבלה בירושלים, המתקיים בקושי, ואז אימא שלי אמרה: "אודי, אודי, מה ייצא ממך? תראה נחום..."

לימים נעשיתי סופר ואילו נחום מת בגיל צעיר יחסית, כבר לאחר הקריירה המפוארת שלו בכדורגל. לקראת משחקי מוקדמות יורו 2000 מינה אותו שלמה שרף לעוזרו כמאמן בנבחרת ישראל. במסגרת תפקיד זה יצא ב-1999 לספרד עם נבחרת ישראל למשחק במוקדמות אליפות אירופה. הוא נפטר שם במפתיע מדום לב, לפני המשחק. [ויקיפדיה].

נחום ונירה אשתו גרו בבית קומות ברחוב פיק"א בפתח-תקווה, בבניין שניבנה על מקום בית ילדותי, במיספר 7 שלימים הפך למיספר 10 ברחוב.

אהוד בן עזר

* * *

עדינה בר-אל

ד"ר עודד קינן, איש הציפורים בערבה

ד"ר עודד קינן, חבר מושב עין תמר שבצפון הערבה, עוסק הן במדע והן בחינוך. הוא אקולוג התנהגותי, מנהל את תחנת מחקר על ציפורים שחיות חיי שיתוף וכן מנהל מרכז ללימודי מדע, חקלאות וסביבה במו"פ ערבה בחצבה, המיועד לתלמידים מכל הארץ.

בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר כיצד רכש את האהבה לטבע, מי השפיע על תחומי עיסוקיו, וכיצד תנאי המדבר משמשים השראה לשילוב הפעילות החינוכית והמדעית.

עודד קינן נולד בכפר סבא בשנת  1976. אימו ורדה  ז"ל עבדה בבית הדפוס המשפחתי, שהיה מבתי הדפוס הראשונים של כפר סבא. אביו גידי הוא איש מכירות. מספר עודד: "גדלתי בכפר סבא, שהיתה בתקופה ההיא קטנה יחסית, עם הרבה מאוד שטחים פתוחים סביבה, וזה הוביל אותי, ממש מכיתה א', להתחיל להתעניין בטבע סביבי. בילדותי אהבתי גם ארכיאולוגיה, אפילו למדתי בעצמי בכיתה ב' או ג' כתב עברי עתיק. בעזרתו היינו מעתיקים במבחנים," הוא מגלה, "רושמים מאחד לשני פתקים שהמורה לא היתה יכולה לקרוא."

היכן התחילה אהבת הטבע?

מי שהדביק את עודד וחבריו לאהבת הטבע היתה  המחנכת שלהם בכיתה הֵ"א ורדה פז, שהיתה גם המורה לטבע. עודד נמצא איתה בקשר עד היום. "היתה לנו פינת חי קטנה," הוא מספר, "והסתובבנו הרבה בפרדסים של כפר סבא. התאהבנו בעולם הצפרות. היינו הולכים לכפר קאסם כדי לעקוב אחרי  נדידת הציפורים. היינו יוצאים לכנסי צפרות של החברה להגנת הטבע. והחיידק הזה שנדבקתי בו לא עזב אותי." בנעוריו היה עודד פעיל בתנועת הנוער העובד. הוא היה בשנת שירות בחוות הכשרה בקיבוץ רביד בגליל. והתגייס לנח"ל.

ואז הזדמן לידיו ספר שסלל את דרכו הלאה, כיוון אותו הן אל הנושא שיעסוק בו כחוקר והן אל האדם שיהיה לו מנטור. ומעשה שהיה כך היה: "בשנת 1996, כשהייתי חייל בנח"ל, בדרך לחופשה בבית הייתי תמיד עוצר בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. שם היתה החנות האגדית של 'החברה להגנת הטבע'. בכל פעם נכנסתי לחנות כדי לחפש משהו חדש לקנייה – משקפת, ספר, רשת פרפרים וכדומה. יום אחד צד את עיני ספר עם שם מאוד 'קליט'. שמו היה: 'טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה'. כתבו אותו אמוץ ואבישג זהבי. פרופסור אמוץ זהבי – זואולוג בעל שם עולמי, שהקים את 'החברה להגנת הטבע' יחד עם עזריה אלון – יחד עם רעייתו פרופסור אבישג קדמן זהבי, הקימו וניהלו את תחנת המחקר של הזנבנים בערבה במשך קרוב לחמישים שנה. קניתי את הספר וקראתי אותו בשקיקה בכל אותו סוף שבוע." הוא מעיד, "לא יצאתי עם חברים ובקושי ראיתי את ההורים. ממש גמעתי את הספר. ואז הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. אז ידעתי שהכיוון הכי מעניין מבחינתי הוא: להבין התנהגויות של בעלי חיים בטבע, ומתוך זה להבין את הבסיס האבולוציוני של התנהגות שלנו כיצורים חברתיים."

התבססות בערבה

אחרי הצבא עברו עודד וחבריו-לגרעין לקיבוץ עין שמר, שם הוא נחשף לחממה האקולוגית של אביטל גבע, שהיוותה השראה למה שיקים בעתיד בערבה. לאחר מכן יצא עודד ל"טיול הגדול". טייל במשך שנה בדרום אמריקה וחצי שנה באפריקה.  כאשר שב ארצה הוא החליט לחזור לתחום העניין הגדול שולו – הטבע והתנהגות בעלי חיים.

מספר עודד: "בשנת 2001 אזרתי אומץ והתקשרתי לאמוץ זהבי. לשמחתי הוא היה זקוק באותו זמן לעוזר מחקר ורכז הדרכה בבית ספר שדה חצבה. מייד קפצתי על המשרה, עבדתי שם כשנה וחצי ונחשפתי לעולם המחקר של אמוץ."

וכאן מרחיב עודד על הנושא שלימים היווה את עיקר מחקריו: "עוד בשנות ה-70 של המאה העשרים הקים אמוץ תחנת מחקר על ציפור שנקראת זנבן ערבי." לשאלה מה מיוחד בה, הוא מסביר: "זוהי הציפור היחידה בארץ שחיה בקבוצות חברתיות. זאת אומרת, שכל הקבוצה בונה רק קן אחד. יש שם היררכיה – זכר ונקבה הם השליטים וכל היתר עוזרים להם לטפל בצאצאים. דוגמאות לשיתוף פעולה בין הזנבנים ש'ערבים זה לזה': הם עולים לתורנויות שמירה, מאכילים זה את זה, לנים ביחד, בונים את הקן ביחד ויוצאים ביחד בבוקר ל'ריקוד בוקר' בו הם נצמדים זה לזה ומסדרים את הנוצות. אחת ההתנהגויות המעניינות ביותר היא שכולם מתגודדים (מהמילה 'גדוד') סביב נחשים – הם מקיפים את הנחש, צועקים לעברו ומתקרבים אליו תוך לקיחת סיכון אישי על מנת להרחיק אותו מחברי הקבוצה." מוסיף עודד: "אורח החיים וההתנהגות של הזנבנים מעלה  שאלות רבות לגבי האבולוציה של העזרה ההדדית בטבע: מדוע פרטים מסוימים 'בוחרים'  להישאר בקבוצה ולעזור לאחרים ולא עוזבים אותה כדי להתרבות בעצמם?"

הנושא מאוד הלהיב את עודד. יחד עם התצפיות במדבר והיציאה לשטח במסגרת המחקר, הוא שילב גם הדרכות. בשנת 2002 הוא התחיל ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה ותעודת הוראה במדעים מטעם אוניברסיטת חיפה במכללת אורנים. שם הוא פגש את רעייתו עדי, שאהבה גם היא את המדבר מאחר ששירתה כמורה חיילת באילת. כאשר הזוג סיים את לימודי התואר הראשון הם עברו למרכז "ספיר" בערבה. שם החלה עדי לעבוד כמורה בבית ספר "שיטים". הכוונה היתה להישאר שם במשך שנתיים. והנה אמוץ זהבי הציע לעודד להמשיך ללמוד לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב. במקביל עודד לימד בבית הספר התיכון כמורה למדעים. בשנת 2007 נולד לעודד ועדי הבן הבכור מעיין, והמשפחה קשרה את חייה עם המדבר. נושא התואר השני של עודד היה ציפור קטנה בשם חנקן גדול, שמשפדת את הטרף שלה על קוצים. זוהי ציפור קטנה אבל משפדת... "בעצם למדתי איך הזכר והנקבה מתקשרים אחד עם השני וכן בדקתי שאלות ביולוגיות כגון: מתי הם משפדים טרף, מתי הם אוכלים אותו וכו'."

"כשסיימתי תואר שני," ממשיך עודד ,"כבר היו לי קשרים עם מועצה האזורית 'ערבה תיכונה' ועם 'רשות הטבע והגנים'. סייעתי בהקמת מרכז חינוכי בערבה וגם עבדתי בשמורת שיזף. בשנת 2010 נולדה הבת האמצעית שלנו יערה. באותה שנה התחלתי ללמוד לקראת התואר השלישי. נושא הדוקטורט היה  הזנבנים, כאשר הבסיס היה כל המידע שמצא ותרם אמוץ זהבי על ציפור זו לאורך השנים."

מדענים של שתי אוניברסיטאות הינחו את עודד בעבודת הדוקטורט שלו. האחד הוא פרופסור ארנון לוטם מאוניברסיטת תל-אביב, מומחה בשאלות של קוגניציה ולמידה חברתית אצל בעלי חיים, השנייה היא פרופסור אמנדה רידלי מאוניברסיטת מקווארי באוסטרליה, שמומחית בנושא קבוצות שיתופיות. לצורך כך עברה משפחת קינן לאוסטרליה, שם התגוררה בין השנים 2013 עד 2015 הן בסידני והן בפרת. חצי מהדוקטורט נעשה כשגרו בארץ וחצי כשגרו באוסטרליה. וכך עודד הוא בעל תואר דוקטור הן מאוניברסיטת תל-אביב והן מאוניברסיטת מקווארי באוסטרליה. במהלך עבודת הדוקטורט בארץ התקבלה משפחת קינן לחברות במושב עין תמר הסמוך לנאות הכיכר במועצה האזורית "תמר".

חוקר ומנהל מרכז חינוכי

"כאשר חזרנו ארצה, התחלתי את מחקריי ב'מו"פ מדבר וים המלח' – מכון מחקר של משרד המדע ואוניברסיטת בן-גוריון. ואז הציע לי ד"ר אייל בלום, ראש המועצה 'ערבה תיכונה' דאז, לנהל במקביל למחקריי מרכז חינוכי  למדע חקלאות וסביבה, שיהיה בתוך 'מו"פ ערבה', ויתבסס על חווה חקלאית של משרד החינוך."

בתשובה לשאלה על מהות חווה חקלאית של משרד החינוך מסביר עודד: "מבחינת משרד החינוך זהו בית ספר בעל סמל מוסד, אבל אין לו תלמידים משלו, אלא הוא נותן שירות לתלמידים מבתי ספר בסביבתו. התלמידים מבתי הספר השונים באים להתנסות בפעילות של חקר חקלאי וסביבתי בחווה. הם לומדים חקלאות, מתנסים במדע ובחקלאות  ועושים עבודות חקר בתחומים של חקלאות, מדע וסביבה. התלמידים מגיעים מבתי הספר בסביבה בהסעות, כחלק מתוכנית הלימודים שלהם. יש בארץ 50 חוות חקלאיות של משרד החינוך ברחבי הארץ. מה שייחודי בחווה שלנו בחצבה," מדגיש עודד, "זוהי החווה היחידה שנמצאת בתוך מכון מחקר – 'מו"פ ערבה'. כך שהחממות של המו"פ הן הקרקע לעבודת התלמידים, והם מסתייעים במורים ובחוקרי המו"פ." והוא מסכם: "הצבנו לעצמנו כמטרה לתווך בין המצוינות האקדמית המחקרית במו"פ לבין חינוך איכותי בתחומי מדע וחקלאות."

מו"פ – מחקר ופיתוח במדבר

בתחנת "יאיר" שבחצבה יש שני מרכזי מו"פ: האחד הוא "מו"פ ערבה" של משרד החקלאות וקק"ל. הוא משרת את חקלאי הערבה ונותן להם מידע חשוב ואיכותי בנושאי חקלאות; וזאת כדי שהם יישארו בחזית הייצוא החקלאי של ישראל.

המרכז השני הוא  "מו"פ מדבר וים המלח". זהו מכון מחקר של משרד המדע ואוניברסיטת בן גוריון, למו"פ זה יש ארבע שלוחות: במצדה של ים המלח, בחצבה של ערבה תיכונה, ביוטבתה של חבל אילות ובמצפה רמון. בכל השלוחות האלו יושבים חוקרים מדעיים, שחוקרים את סביבתם  בתחומים שונים המשולבים זה בזה: חקלאות, גיאולוגיה, ביולוגיה, אקולוגיה.

עודד, לדוגמא, עורך את מחקריו על הזנבנים ב"מו"פ מדבר וים המלח", ולמעשה הוא איש סגל של אוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע.

חינוך בשילוב מדע

החווה הלימודית בחצבה מהווה מרכז במדבר עם תנאי קיצון. יש בה חממות ועובדים בה חוקרים של המו"פ ומורים נוספים. היא מהווה פלטפורמה לתיווך בין המדע, החקלאות והסביבה באזור לבין תהליכים חינוכיים. איך זה בא לידי ביטוי?

מספר עודד: "אנחנו מקיימים סמינרים. תלמידים מהאזור ומכל רחבי הארץ מבצעים אצלנו עבודות חקר. יש תלמידים מהאזור שמגיעים לחווה פעם בשבוע כדי לבצע פרויקטים. ואחרים, שמתגוררים באזורים רחוקים, כגון תל-אביב, מגיעים מטעם בתי הספר שלהם לשלושה ימי סמינר, והם מתנסים במחקר. בנוסף לכך, בגלל שאנחנו חווה מרוחקת ולא כל בית ספר יכול להגיע אלינו, אנחנו בונים מתחמי חוץ חקלאיים, שנקראים 'בוסתנים' בבתי הספר. כך הקמנו את 'בוסתן שיטים' בבית ספר שיטים בספיר, שהוא בעצם חווה חקלאית קטנה, שכוללת חממות, נגריה, חלקות גינון ופינת חי. חווה קטנה זו משרתת את בתי הספר בערבה. הקמנו בוסתן כזה עם המועצה האזורית תמר בבית ספר "תמר". זאת ועוד, אנחנו מקימים מתחמי חוץ בבית ספר 'נוף אדום' במועצה האזורית חבל אילות ובבית ספר 'מגילות' בקלי"ה. בעצם אנחנו חולשים על אזורים שלמים ותלמידים מגיעים אלינו לימי שיא ולפרויקטים במו"פ ערבה."

בנוסף לסמינרים עבור תלמידים, נערכים בחווה גם השתלמויות מורים, וכן השתלמויות לסטודנטים מאוניברסיטאות וממכללות שונות. "מגיעים אלינו סטודנטים לתואר שני במגמת עיצוב תעשייתי ב'בצלאל' ובטכניון," מספר עודד, "וכן סטודנטים להוראה מסמינר הקיבוצים. עוד חשוב להגיד," מוסיף עודד, "כדי לתווך בין המדע לבין החינוך הקמנו במו"פ לא רק חווה חקלאית, אלא הקמנו מרכז מאוד ייחודי שכולל מה שנקרא מייקר ספייס, מרכז חדשנות. יש בו מדפסות תלת מימד וחותכי לייזר, מערכות מידול ותכנות. בקיצור, כל מה שניתן לבצע במיומנויות המאה ה-21. יש לנו מעבדה מדעית חינוכית, אולי מהטובות בארץ, שכוללת יכולת לעבודה מולקולרית וגנטית ומיצוי חומרים מצמחים. יש שם פרויקטים משותפים עם מכון וייצמן על מיפוי של אוכלוסיות חיידקים בצמחים. מכאן שאנחנו עוסקים עם התלמידים במדע בדרך מאוד איכותית ואקדמית. יש לנו בית ספר למיחדוש [מיחזור וחידוש] בנגריה[?]. מנהלים אותה שוקי וקובי עברי שהם נושאי 'פרס הנגב' לפרויקטים אלה. ניתן לומר שהם בעצם לוקחים את הזבל והופכים אותו לזהב."

עודד מציין בגאווה פרויקט קהילתי למבוגרים והוא – "הגינה בוואדי".  "במסגרתו הפרחנו ואדי שהיה מוזנח, באמצעות גינון בצמחי מדבר בלבד, אשר פותחו במקום, ללא מיני צמחים פולשים. בראש הפרויקט  עומדות שתי בוטנאיות בכירות – מימי רון שהיתה ממקימי מושב חצבה ונטע אור שגרה בעין יהב. אליהן הצטרפו חוקרות מובילות מהאזור כמו רבקה אופנבך, שהובילה במשך שנים את מחקרי הירקות במו"פ ערבה, וד"ר רבקי אופיר ממו"פ מדבר, שחוקרת את החומרים התרופתיים בצמחי מדבר. הקבוצה השותפה לפרויקט קהילתי זה מיוחדת בכך שרוב המשתתפים בה בני הגיל השלישי. הקבוצה כוללת כמאה איש, עם גרעין קבוע  של 10 נשים בגיל שבעים ושמונים, אשר מעצבות ומפתחות את הגידולים."

 "לקחתי על עצמי לרכז את תחום החינוך של כל השלוחות ב'מו"פ מדבר וים המלח': במצדה, בחצבה, ביוטבתה ובמצפה רמון. היום אנחנו מקימים יחידת חינוך והדרכה שנעזרת בכלים שהקמנו ונעזרת בחוקרים של כל השלוחות כדי להביא תלמידים מהאזור ומכל הארץ. וזאת כדי להפוך את הפריפריה הגאוגרפית הזאת לחזית החינוך והמדע בישראל."

במושב עין תמר

בשנת 2012 קנו עודד ועדי משק חקלאי במושב עין תמר. שנה אחר-כך התקבלו כחברים. עדן הבת נולדה כבר בעין-תמר בשנת 2015. משפחת קינן חיה בערבה כבר 17 שנים, כשבאמצע נסעו, כאמור, לאוסטרליה. יש להם מטע של עצי תמר על שטח של 20 דונם. מושב עין תמר הקטן, שיש בו חמישים משפחות, שייך ל"מועצה האזורית תמר". הם קרובים למושב נאות הכיכר, שיש בו כשמונים משפחות, וכך כל הפעילויות התרבותיות והחינוכיות משותפות לחברי שני המושבים המבודדים האלו. עדי, רעייתו של עודד, משמשת מזה חמש שנים כמנהלת חטיבת הביניים בבית ספר 'שיטים' בספיר. בני הזוג מאוד מעורבים בפעילויות שונות באזור. "אנחנו מאוד נהנים בעין תמר. הילדים מקבלים חינוך מצוין בבית ספר 'תמר' בנווה זהר ובתיכון בקיבוץ עין-גדי. יש פה  פעילות חינוכית בלתי פורמלית רבה. החיים שלנו פה הם חגיגה גדולה," אומר עודד. "ואנחנו  מעוניינים לקלוט עוד חברים."

התנדבות

יש שיתוף פעולה מלא בין שתי המועצות האזוריות "תמר" ו"ערבה תיכונה". מו"פ ערבה נקרא "מו"פ ערבה תיכונה וצפונית." עודד קינן מתנדב ב"יחידת חילוץ ערבה". "אני חובש ביחידת החילוץ המשותפת לעין תמר ונאות הכיכר ולכל יישובי הערבה התיכונה. להתנדב ביחידת החילוץ זה להיות חלק מקבוצה של אנשים מדהימים, שמוכנים בכל רגע נתון לעזוב הכול ולצאת לשטח על מנת להציל חיים. לא משנה אם זה יום או לילה, באמצע ארוחת השבת או תוך כדי סדר פסח. ברגע שקוראים לנו אנחנו מתייצבים. זו גאווה גדולה להיות חלק מיחידה כל כך איכותית ומשימתית."

עודד מספר על פעילות התנדבותית נוספת שהוא מעורב בה וגאה בה מאוד. המדובר בארגון סביבתי שנקרא "מדבר קיימא". עודד הקים יחד עם פעילי סביבה מכל רחבי הנגב את הארגון הזה, שעוסק בשמירה על המדבר בכל רחבי הנגב – מדבר יהודה וים המלח, ערבה, חבל אילות, מצפה רמון, ערד, דימונה, הפזורה הבדואית. הארגון מנסה לשמור על המדבר מבחינה אקולוגית, וכנגד נזקים של מפעלים. וגורמים שונים שפוגעים בו. "אנחנו נרתמים ונאבקים יחד למען הטבע," אומר עודד. "כי המדבר חשוב לנו מאוד. אנחנו חיים בו. הארגון הפך בשנה האחרונה לארגון חזק פה באזור, ואני מאוד גאה שהצלחנו להקים אותו." מעיד עודד. 

עוד תחום בו הוא מתנדב, כמו חוקרים ומרצים נוספים, הוא ב"מדען ברשת". "אני מרצה על הזנבנים בפרויקט יפה שקוראים לו 'מדען ברשת' של מכון דוידסון, השלוחה החינוכית של מכון ויצמן. בתי ספר לומדים על המחקר שלי, ואז אני נפגש בזום עם תלמידים, והם שואלים אותי שאלות. ההתנדבות הזו של המדענים בתחומים שונים ובפגישות זום עם התלמידים – מנגישים את המדע."

מה קורה עם ים המלח?

לשאלה זו עונה עודד: "המצב מאוד מאוד מדאיג." והוא מסביר את הסיבות להתייבשות ים המלח. "גורם ראשון הוא: פשוט מים הפסיקו לזרום אליו, הירדן לא זורם. ובכלל כל המים מהנחלים נתפסים בישראל ובירדן לטובת חקלאות והתיישבות. גורם זה תורם ל-70% מההתייבשות. וגורם שני  הוא 'מפעלי ים המלח.'  הם גורמים לכ-30% מההתייבשות. לצערנו כל האזור הדרומי של ים המלח הוא כיום בריכות אידוי. ואם אנחנו לא נתעשת המצב ייעשה גרוע יותר. זה לא רק ים המלח." מוסיף עודד, "הזיכיון של 'מפעלי ים המלח' פוגע גם בשטחים מסביב. בעצם 2% משטחי מדינת ישראל שייכים ל'מפעלי ים המלח', ויש  פגיעה סביבתית רחבה. בארגון 'מדבר קיימא' אנחנו נאבקים למען מציאת פתרונות, אבל זה לא קל. מצד אחד  תעשייה זו מאוד מפותחת ותורמת רבות למדינת ישראל. מצד שני צריכה להיות אחריות תאגידית של 'מפעלי ים המלח', של כי"ל. לדעתי הם תאגיד-אב שלא עושה מספיק כדי למצוא פתרונות. הם נהנים מהרווחים של ים המלח, אבל הציבור בישראל משלם את המחיר. ונוסף לכול," מציין עודד, "יש באזור שלנו בעיה נוספת והיא הבולענים."

הוא מזכיר עוד נזקים לטבע, כמו החומצה שנשטפה לפני מיספר שנים לנחל אשלים, וכן גם את כריית הפוספטים של כי"ל במישור רותם. הכרייה מכוונת להתבצע ליד ערד, ומשרד הבריאות מזהיר מפני בעיות בריאות קשות שעלולות להיגרם לתושבי האזור.

על חשיבות הפעילות החינוכית שלו ושל חבריו אומר עודד: "השליחות שלנו גם כמרכז חינוכי היא להעלות את המודעות של תלמידים למה שקורה סביב ים המלח, למה שקורה מבחינת שמירת טבע במדבר, לחזק את הקשר של התלמידים למדבר. כל הדברים האלה הם מתוך האג'נדה החינוכית והמחקרית שלנו. אני מקווה שלפחות דור ההמשך ידע לעמוד על שלו ולשמור לדורות הבאים על הנכסים שיש לנו כאן במדבר."

מה ניתן ללמוד מהזנבנים?

מכיוון שעודד מומחה לזנבנים, ביקשנו ממנו להרחיב על ציפור זו ועל מה ניתן ללמוד ממנה על התנהגות בני האדם. "כאמור הזנבן הוא הציפור היחידה בארץ שחיה בקבוצות חברתיות. משמעות הדבר שיש קשר הדוק בין הפרטים בקבוצה, הם מנהלים תקשורת זה עם זה וכל פרט מוצא את מקומו בקבוצתו. הזנבנים שומרים זה על זה, מאכילים אחד את השני. הם אפילו רוקדים בבוקר. לפיכך ואנחנו יכולים ללמוד מהם הרבה מאוד על נושאים שקשורים בבסיס של התנהגות חברתית. כגון: למה אנחנו עוזרים אחד לשני? איך אנחנו מבהירים אחד לשני את המקום שלנו בקבוצה. ועוד."

מסתבר שעודד קינן משתף פעולה עם חוקרים ממרכזי אקדמיה שונים, וכל אחד מדגיש פן אחר. "יש לנו היום מחקרים מאוד מתקדמים שעוסקים בשאלות של הורמונים. אני משתף פעולה עם פרופ' לי קורן  מאוניברסיטת בר אילן. אנחנו משתדלים ללמוד גם  כיצד המקום של הזנבנים בקבוצה, המעמד שלהם, גודל הקבוצה שלהם ועוד גורמים חברתיים משפיעים על רמות העקה (סטרס) שלהם. אנחנו בודקים את ההשפעה של הורמוני הסטרס הללו על הצלחת החיים של הפרטים השונים בהמשך דרכם." עוד נושא שניתן ללמוד מהזנבנים קשור לרשתות חברתיות. המחקר נעשה בשיתוף פעולה עם ד"ר עמיעל אילני מאוניברסיטת בר אילן. "אנחנו ממש עושים את 'הפייסבוק של הזנבנים'. בודקים מי קשור למי? איך זה משפיע על החיים שלו? עוד אנחנו שואלים שאלות יחד עם פרופ' ארנון לוטם מאוניברסיטת תל-אביב על הלמידה. מהי למידה? איך מתקיימת למידה בטבע? מה ואיך לומדים אחד מהשני?"

תחנת מחקר נוספת יש בשדה בוקר. שם מתקיים שיתוף פעולה מחקרי עם ד"ר אורי רול וד"ר עודד ברגר טל מהמכונים לחקר המדבר של אוניברסיטת בן גוריון.  "בתחנה זו אנחנו ממשדרים זנבנים ולומדים בעזרת שיטות מאוד מתוחכמות על השליטה שלהם במרחב, מי מוביל ביניהם וכו'... מלבד המחקר ההתנהגותי של הזנבנים," מוסיף עודד, "יש לנו גם מחקר שעוסק בשאלות של שמירת טבע וקונפליקטים של חקלאות וסביבה. בעזרת המידע שאספנו על הזנבנים וגם בעלי חיים נוספים אנחנו לומדים כיצד משפיעה החקלאות על האוכלוסייה ומנסים למצוא פתרונות להקטנת הקונפליקט בין חקלאות וסביבה.  כלומר: איך לייצר חקלאות שהיא פחות מזיקה, הן לטובת בעלי החיים עצמם והן לטובת החקלאים. בהקשר לכך היה לנו מחקר נהדר יחד עם חוקרים אוסטרלים וחוקרים מאוניברסיטת תל אביב על זאבים, גם בנגב שלנו, גם בירדן וגם ברשות הפלסטינית. זה היה שיתוף פעולה מאוד נדיר עם שכנינו. אבל הצלחנו ולמדנו איך מתייחסים לזאבים בשתי המדינות. (היות וחוקי שמירת הטבע בישראל ובירדן שונים מאוד והיחס לזאבים גם הוא שונה). זאבים רבים מסתובבים באזור. חקרנו איך הם משפיעים על המבנה של המערכת האקולוגית. מסתבר שבמקום בו נמצאים זאבים, הם מרחיקים תנים ושועלים; ומקום שאין זאבים משתלטים עליו תנים ושועלים. אנחנו מפרסמים מאמרים בנושאים אלו." אומר עודד, "ועונים על שאלות של השפעת אדם על הסביבה, השפעת הסביבה על התנהגות של בעלי חיים, גם יונקים גם עופות. וכמובן הזנבנים שהם ה'בייבי' הכי גדול שלי." 

לסיום מזכיר עודד שוב את האנשים שהשפיעו על חייו ועל אהבת הטבע שלו, שהובילה לעיסוקיו במחקר ובחינוך: "ראשית כל, מורתי ורדה פז, עמה אני שומר על קשר עד היום. ובמיוחד אני מוקיר את פרופ' אמוץ זהבי ורעייתו אבישג, שהיתה עזר כנגדו לאורך כל השנים. הם  היוו השראה לעשרות חוקרים ופעילי סביבה מכל הארץ. בזכותם אני עושה את מה שאני עושה. הם גם חינכו אותי וגם היוו השראה עבורי, ועד היום אני רואה בהם את המנטורים הגדולים ביותר שלי. השניים חיו שלושה ימים בשבוע בתל-אביב ובשאר ימות השבוע בדירה קטנה בבית ספר שדה חצבה, אותו גם ניהלו תקופת מה. אמוץ נפטר בשנת 2017 בגיל 89. אבישג נפטרה בסוף שנת 2021 בגיל 99. יהי זכרם ברוך.  ד"ר עודד קינן מגשים באורח חייו ובפעילויותיו את כל מה שהוא מאמין בו. הוא חי עם משפחתו בערבה, חוקר ומקדם מחקרים שונים עם שותפים מהאקדמיה; והוא מחנך את דור העתיד לשמירה על הטבע, על החקלאות ועל איכות החיים במדבר.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1248, 1.9.2022.

* * *

יונתן גורל

החרדים והילודה

מקיימים מצוות "לא תשחית זרעך," יוצרים צפיפות, מטפסים במגוריהם זה על זה, לא תמיד נמצאים בשוק העבודה, לצבא כמעט שלא הולכים, מנצלים היטב את המשקל הפוליטי שיש להם ולמעשה, נוהגים כ"מדינה" בתוך מדינה... הם מדקלמים לא אחת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך." בפועל, לית דין ולית דיין, רק שלא ייכנסו לאזור המגורים שלך, תצטרך עורך דין, ערכאות ושאר טרחות.

לשאלה, מה עושים? התמודדות קשה, אבל, צריך להגביל את התפשטותם, גם על ידי הסברה, חינוך, כניסה לפרטיות, למנוע אורח חיים וצורת מגורים פוגענית, מאתגרת – "הבא ילדים לעולם ונראה אותך דואג להם!" – הלעג והרהב בהתנהגותם: הם בעלי הבית, ואתה הסתגל אליהם ולדרישותיהם... צר לי על ירושלים כמו שהיתה ואיננה, גם הנורמות והמנטליות השתנו ונותר המאבק, הלא נוח ומלא החששות, הנטייה שלהם לסקנדלים ידועה... מה שהיה כאן לפני מלחמת ששת הימים נראה מציאות הזויה שעברה מן העולם וכנראה, לא תחזור.

יונתן גורל

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948

פג'ה רבתי, השטח של הכפר הערבי עד תחילת המאה ה-20, הפך במהלכה של המאה  לשמיכת טלאים. חלקים משטח הכפר, בעיקר בשוליים, נרכשו כבר בתחילת המאה והוקמו בהם יישובים יהודיים. בשנת 1945 התגוררו ביישובים האלה (עין גנים, כפר אברהם ושכונות סמוכות, כפר סירקין ושכונה סמוכה) 370 יהודים. השטחים שנרכשו ע"י יהודים היוו 30 אחוזים מכל שטחי הכפר, כ-1600 דונם.

עין גנים

עין גנים הוקמה כמה עשורים לפני הקמת המדינה, בשטח שהיה הקצה המערבי של הכפר הערבי פג'ה. אדמות עין גנים נרכשו בתחילת המאה ה-20 ע"י הוועד האודסאי באמצעות הלוואה מקק"ל. בחול המועד סוכות 1908 נחנך שם מושב עובדים – הראשון מסוגו בארץ. שטח המושב חולק ל-31 חלקות, ולפי התקנון כל משתכן היה חייב לעבד את אדמתו ללא עבודה שכירה וללא פועלים ערביים. הוחלט שעברית תהיה שפת הדיבור במושב.

"הפועלים שהתנחלו בפדג'ה קראו למושב שלהם בשם 'עין-גנים'," דיווח באותה שנה "הפועל הצעיר".

"פועלי עין-גנים חלקו ביניהם את האדמה והקצו 100 דונם ממנה לפרדס משותף" (אדר ב', תרס"ח). מושב הפועלים הזה ידע עליות ומורדות, אך ב-1922, 14 שנים לאחר היווסדו, סיכם "הפועל הצעיר": "אם בדגניה הונח היסוד לרעיון על דבר צורה חברתית חדשה בעבודתנו, הרי על מושב הפועלים בעין-גנים יש לאמור, שהוא היה משק המעבר, שהכין את הקרקע לצמיחת הרעיונות החדשים בעבודתנו החקלאית, שאנו מכנים אותם כיום בשמות: "הקבוצה" ו"מושב העובדים." (טבת, תרפ"ב).

עין גנים נחשבה כבר למקום ותיק כאשר נבנה השיכון שלנו בתחילת שנות ה-50. כזכור, למדתי בביה"ס בעין גנים מכיתה ב' עד כיתה ה'. על הגבעה עליה ישב בית הספר היה גם בית כנסת, שהוקם עדיין בתקופה בה רחוב עין גנים היה "רחוב שהוא מושב."  שיעורי התפירה עם המורה חנה, שגרה גם היא בפג'ה עירוני, נערכו בעזרת הנשים של בית הכנסת הזה.

במורד הגבעה היתה כיכר דשא מוקפת בכמה עצי ברוש. היתה שם פעם באר, כך התברר לי במהלך המחקר הזה, אך ב-17.07.1951 הוחלט בישיבת העירייה לסתום את הבאר, לסדר עליה גינה, ולהעמיד לוח שיש במקום עליו יהיו חרוטים שמות בני עין גנים שנפלו במלחמת השחרור. שם נערך מדי שנה טקס הזיכרון של יום העצמאות. הנחנו זרים על המצבה, ונירה קראה שם את "מגש הכסף" של נתן אלתרמן. על ראש הגבעה המשקיפה על הכיכר היתה ברֵכת מים גדולה עשויה מבֵּטון. אני לא זוכרת אם היו ילדים שניסו לטפס אי פעם על הסולם הצר שהוליך אל ראש הברֵכה, מה שהיה כמובן אסור בתכלית האיסור, אך אני זוכרת שחלמתי לא פעם על טיפוס בסולם הזה.

מלמעלה אפשר היה בוודאי לראות באופן הברור ביותר את ההרים הכחולים במזרח, ההרים הכחולים שהייתי רואה כל יום בירידה מעין גנים לפג'ה. אבא שלי היה עוצר לפני העלייה ומוליך את האופניים הפשוטים שלו, ורק במורד היה עולה שוב על האופניים ומדווש בירידה מעין גנים לפג'ה.

בין רחוב עין גנים לבין ההתחלה של השיכון שלנו היו בתים קטנים עם חצרות. על גדר אחת החצרות טיפס צמח השעונית. הייתי נעצרת שם ומתבוננת מוקסמת בפרחים הסגולים דמויי השעון. נידמה לי שאפשר היה גם לינוק את העסיס של הפרחים, אבל אולי אני מערבבת את הפרחים האלה עם פרחי הלָנטָנָה, בחצר ממול למרכז המסחרי של פג'ה, שם הייתי תולשת תמיד מאחד הפרחים כמה גביעים זעירים ויונקת את הצוף המריר. השעונית והלנטנה היו תחנות העצירה הקבועות שלי בדרך מעין גנים לפג'ה.

גם כשעברנו ללמוד בבי"ס גורדון היה עלינו לחצות את רחוב עין גנים. עד סוף כיתה ח' הגעתי כל יום מימי השבוע אל עין גנים, ולעיתים קרובות גם בשבתות ובחגים. אי אפשר היה להגיע למרכז העיר בלי לחצות את עין גנים. זאת היתה הדרך הכי קצרה והכי הגיונית. גם קו 80, עורק החיים שקישר את פג'ה למרכז העיר, חצה את רח' עין גנים. וכך, למרות שלא גרתי בעין גנים, היה האזור הזה חלק בלתי נפרד מחיי. עין גנים היתה בדרך למרכז העיר, וכל מי שגר בשיכונים שמסביב לפ"ת נזקק להגיע לעיר: לצורך קניות, קופת חולים, ספרייה, וכמעט כל הסידורים האחרים.

ועם זאת, איני יכולה להגיד שידעתי הרבה על תולדותיה של עין גנים. קראתי בעניין רב רשימה שכתבה הסופרת רות אלמוג על עין גנים. רות אלמוג גדלה בחלק המערבי של פתח תקווה, האזור של רח' רוטשילד, בו גרו הרבה פרדסנים ובעלי מקצועות חופשיים, כמו הוריה שהיו שניהם רופאים. ברשימה בשם "גן עדן של פתח תקוה" (הארץ, 3.3.2006) היא כותבת:

"עין-גנים היתה בשבילנו – ילדי פתח תקווה של תקופת המנדט – מיתוס. עין-גנים היתה המקום שישבו בו וכתבו יוסף חיים ברנר, כפי שאפשר ללמוד מ'תמול שלשום' של ש"י עגנון, וא"ד גורדון, 'הזקן', ויעקב רבינוביץ, שגם עבדו בה, וגם המשורר דוד שמעונוביץ. פתח תקווה הוגשה לנו בבתי הספר כמיתוס, שמספר על ביצות, קדחת, פרדסים וגיבורים. ואילו המיתוס של עין-גנים היה קשור בספרות ובאידיאולוגיה, במאבק על עבודה עברית ועל כיבוש השמירה." 

כאשר היתה מגיעה בילדותה אל ברֵכת הבטון העגולה על הגבעה בעין גנים תמיד היה בה איזה חשש: "נקודה זו, שעליה השקיף בית הבאר שעל הגבעה, היתה תחנת הגבול שחצתה בין המוכר ללא ידוע, בין המושבה לכפרים הערביים שסבבו אותה." ככה, אני מניחה, נתפסה עין גנים בעיני הנוער הטוב בשנים שלפני קום המדינה. עין גנים היתה מיתוס, יעד עלייה לרגל. עין גנים היתה הגבול האחרון. מעבר לה היו רק כפרים ערביים.

לא כך לגביי. פג'ה היה המקום בו גרתי מגיל שש. הגבול האחרון שלי היו ההרים הכחולים שנשקפו אלי בירידה מן הגבעה של עין גנים כאשר חזרתי מבית הספר או ממרכז העיר. עין גנים עצמה היתה מקום מבויית לחלוטין. למעשה, עין גנים היתה רחוב בלבד. לא הרבה ידעתי על עברה המפואר. אני לא זוכרת מתי נודע לי שזה היה מושב העובדים הראשון שנוסד בעלייה השנייה. ידעתי משהו על א"ד גורדון שגר שם בצריף בימי העלייה השנייה, אך לא ידעתי באיזה צריף מדובר. היו אז כמה צריפים אחרים בסביבה. אף אחד מעולם לא הצביע על צריף מסוים ואמר: כאן גר א"ד גורדון. אחדים מסיפוריו של י"ח ברנר למדנו בתיכון שנקרא על שמו, בהמשך רח' עין גנים. לא זוכרת שמישהו מן המורים ציין שברנר התגורר, גם אם תקופה קצרה בלבד, ברחוב בו נמצא תיכון ברנר.

גם את שיריו של דוד שמעוני למדנו, נידמה לי שכבר בבית הספר היסודי, אבל לא זכור לי שידעתי אז שגם שמעוני חי ועבד בעין גנים. לא ידעתי הרבה על תולדות פתח תקווה – וגם לא על תולדות עין גנים. מקורות המידע היו אז מועטים. מקור מידע נגיש היו סיפורי ותיקים, אבל לא זכור לי שמישהו מוותיקי האזור, שהכיר את עין גנים הישנה, הוזמן אי פעם לבתי הספר בהם למדתי כדי לספר לנו על תולדות המקום. לא זכור לי גם סיור מאורגן לאורך רח' עין גנים, בו סיפרו לנו על תולדות הרחוב ועל חשיבותו.

זה לא היה יוצא דופן באותן שנים. גם במקומות אחרים בארץ לא נערכו סיורים מאורגנים של בתי ספר סמוך למקומות המגורים. עדיין שלטה אז המורשת של המסע הארצישראלי, זו שהגיעה לידי גיבוש במסע הפלמ"חי. השכונה בה גדלת לא נחשבה ל"מולדת".  נוף המולדת ה"אמיתי" היו המקומות הרחוקים: מצדה, עין גדי, המכתשים בנגב; ואדי לָמון, הכינרת, הגלבוע, אולי התבור. אלה היו המקומות הארצישראליים האמיתיים – לא איזה צריף מסכן ברח' עין גנים. מי יודע, אולי משום כך אף אחד לא נאבק מאוחר יותר לשמֵר משהו מן העבר של עין גנים.

כל הבתים הראשונים של מושב העובדים הראשון שהוקם בא"י נהרסו. גם הבתים המאוחרים יותר נהרסו, כולל הבית של המורה אהובה הג'ינג'ית והבית של המורה טובה שחורת השיער. על הריסותיהם הוקמו בנייני קומות. כאשר כל זה קרה, בשנות ה-80 של המאה שעברה, כבר הייתי מרוחקת מכל האזור הזה ת"ק על ת"ק פרסה. לא העליתי אפילו על דעתי שיתעורר בי אי פעם הרצון לחזור אל כל המקומות מהם רציתי תמיד לברוח. אבל בעשור האחרון התעורר בי לפתע הרצון לבקר במחוזות ילדותי ונעורַי, ובשנים האחרונות ביקרתי שם שלוש פעמים.

במהלך הביקור האחרון נודע לי שהבית הפרטי היחיד ששרד ברח' עין גנים הוא ביתה של סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר, שנולדה בעין גנים ב-1927 וחיה שם עד יום מותה בגיל 93. המורה תמר לימדה בבי"ס גורדון בשנים בהן למדתי שם. היא לא לימדה אותי, היא לימדה את הכיתות הנמוכות, אך היתה בולטת מאוד בגובהה ובשערה הבלונדיני הארוך. לא ידעתי אז שהיא סופרת, אבל מסתבר שפירסמה ספרים כבר אז, ואפילו זכתה בפרס יציב לספרות ילדים. היא התחילה לכתוב את הסידרה שגיבורה הראשי הוא קופיקו כאשר למדתי עדיין בביה"ס היסודי. היא כתבה 165 ספרי קופיקו במשך השנים, אך כאשר שמעתי על קופיקו לראשונה הייתי כבר מזמן מחוץ למערכת החינוך.

במבט לאחור: היתה בבית ספרנו מורה שנולדה בעין גנים, ואיש לא העלה על דעתו "לגייס" אותה להוביל סיור היסטורי קצר ברחוב, או לפחות לספר לתלמידים על העבר של המקום. בביקורי האחרון, יותר מיובל שנים לאחר שסיימתי את לימודי בביה"ס בעין גנים, היה הבית של המורה תמר מוקף בחומה גבוהה ועליה צילומי כלבים מפחידים. את הבית עצמו לא ניתן היה לראות. קופיקו הוא כנראה הדמות הידועה ביותר שפעלה בעין גנים מאז שנות העלייה השנייה. פחות משנתיים לאחר הביקור הזה נודע לי שגם הבית של אימא של קופיקו נהרס. שני בניינים רבי קומות יוקמו שם.

ובכל זאת לא הכול נמחה לחלוטין. לאחר שנהרסו הבתים המקוריים, נותר צריף אחד בצומת הרחובות וולפסון ועין גנים. כיצד חמק הצריף הזה משיני הדחפורים לא לגמרי ברור, אך בשנת 2003 שוקם הצריף. זה היה הבית של האלמנה פסילוב, ובימי העלייה השנייה התגורר שם הסופר יוסף חיים ברנר. לפי השלט המותקן שם הצריף בנוי על בסיס אבן, וקירותיו בנויים "שתי וערב" בסגנון שנודע כ"בנייה בגדדית": שלד עץ אותו מילאו באבנים ובוץ ואת הקירות חיפו בקורות עץ. יוסף חיים ברנר גר שם זמן קצר בחדר ללא תקרה. שם כתב את הסיפור "עצבים" שנחשב לאחד מסיפוריו החשובים. אולי התכוון לצריף הזה כאשר כתב בסיפור על "המבוי האפל הצדדי שמעבר לגבעת בית-הכנסת."

גם כמה מיבנים בחצר ביה"ס בו למדתי בילדותי השתמרו. בית הכנסת בו לימדה אותנו המורה חנה תפירה, עדיין שם, גם אם לא שוּמַר בצורתו המקורית. מצאתי שם שלט של "יד למחתרות" ממנו נודע לי שבעזרת הנשים, המקום בו למדנו תפירה, היה סליק של "ההגנה". כמה חבל שלא סיפרו לנו על כך בזמן אמת!

ברכת המים העגולה מגודרת כיום בגדר ירוקה גבוהה, ויש גדר נוספת מסביב לסולם. כנראה לא הייתי היחידה שחלמה לטפס על הסולם הזה אל גג הברֵכה. יש לי זיכרון עמום, שאיני בטוחה אם היה או לא היה, שבימי ילדותי טיפסתי פעם אחת בסולם אל גג הברכה. לא הייתי לבדי, זה היה כנראה עם ילדים אחרים, אך פרטי המעשה, שהיה או לא היה – השתכחו ואבדו. מה שלא אבד במרחבי הזמן הוא מראה ההרים הכחולים. לא ידעתי אז שאלה הם הרי יהודה. ידעתי רק שאי אפשר להגיע אליהם. ההרים הכחולים, שנשקפו אלי כל יום בירידה מעין גנים לפג'ה, היו מראה התשתית של ילדותי, נפשי יצאה אליהם, וממרומי ברכת המים הם נראו הכי הכי כחולים. גם הרי האנדים והרי ההימלאיה, אותם אראה לימים, לא יהיו כל כך כחולים.

המשך הפרק יבוא

נסיה שפרן

*

ערב טוב נסיה, 

הכתבה האחרונה שלך על מורינו בתיכון ברנר עוררה בי זיכרונות וגם נוסטלגיה מתקופה מרגשת בחיי. אתחיל בכך שאני, בן שכונת גאולה (כיום רח' דובדבני), הוצבתי לגימנסיה אחד העם והייתי צריך לחצות את העיר באופניים, בעוד שחבריי מהשכונה הלכו ברגל לברנר. אבל הוריי לא מצאו לנכון להתערב ולנסות לשנות את הגזירה. 

באשר למורים שציינת, ישראל לאו היה חביב הבנות, היה די ליברלי לומר כי אפשר לראות משחק כדורגל בשבת כי זה לא עבודה.... הוא היה מורה מעולה שהעביר אותנו מיד למקור בשיעורי התלמוד והפך את הנושא למעניין, כי למעשה למדנו משפט עברי קדום.

עם אסתר שטרייט היה לי קשר בתקופה האחרונה לחייה. היא היתה אישיות מיוחדת ושמרה על קשר עם לא מעט מתלמידיה. אני זוכר אירוע בו הצלחתי ליפול עם הכיסא באמצע השיעור וכל הכיתה פרצה בצחוק. בעודי ממתין לאיזה סוג של נזיפה, היא נחלצה לעזרתי ונזפה בצוחקים באומרה: "אתם צוחקים כי זה לא קרה לכם."

ביקרתי אותה בדירתה האחרונה ברח' העצמאות, ובמפגשנו האחרון הבאתי חבר, גם הוא תלמיד שלה, ד"ר רפי קיטרון, שהביא לה את ספרו על הסליקים בארץ ישראל. היא הבטיחה לקרוא את הספר ולתת לו "פידבק", באומרה כי היא קוראת בעיון כל ספר שנכתב על ידי תלמידיה. היא לא חזרה אלינו כי עברה תאונה שגררה סדרת אשפוזים עד לפטירתה. דיברתי עם בנה שאמר לי כי קראה את הספר ועמדה להתקשר לרפי.

גילה כהן בלס הייתה מורה נפלאה לאמנות, שידעה לשלב נושאים מעניינים כמו אמנות הפרסקו, כאשר נפטר האמן המכסיקני הידוע, דייגו ריברה.

בכיתה השמינית החליטו שנלמד מוסיקה והביאו כמורה את המוסיקאי ניסן כהן הברון, האיש מאחורי צמד הפרברים. הוא היה עצבני ולא הסתגלתי לשיעור החדש. הבונוס היחיד שלי היה הכרת היצירה הנפלאה של גריג "פר גינט" .

המורה להיסטוריה מאיר דגני היה גם המחנך שלי. הציון המקסימלי שנתן במבחנים היה 76... זכיתי בו פעמיים. למרות זאת הוא אמר לאימא שלי שהוא לא יודע אם אני מתאים לאוניברסיטה, אבל בכדורגל נראה לו שיש לי עתיד.

והיה המורה לאנגלית זאב סבו, שהיה יותר מסתם מורה: הוא לקח את כל הכיתה לסרט "פימפרנל סמית" בתל אביב

היתה לנו מורה לצרפתית, נורמה הלוי, חתיכה בנוסח בריג'יט ברדו, שאנחנו רקמנו בדמיוננו רומאן בינה לבין סבו על רקע העובדה שהיה מסיע אותה על קטנועו. נורמה היתה אחר כך מרצה באוניברסיטה ונפטרה ממחלה קשה. בעלה היה קצין המשטרה חי הלוי.

לא נשכח את המנהל מייזלר שהיה נכנס מדי פעם לשיעורים להתרשם ממורים חדשים. באחת הפעמים הוא זיהה בשיעור תנ"ך תלמידים מבית ספר "עמל" שהסתננו לכיתה והעיף אותם החוצה. התפלאנו איך הצליח לזהות מי שלא שייך. 

כתבת ברגש על שגי [אבישג] רייכר ז"ל הזכורה גם לי, עוד מבית הספר היסודי. מה שלא ציינת הוא שאביה, מרדכי, היה אף הוא מורה. הוא היה מורה שלי לגיאוגרפיה ב"אחד העם".

 ושוב תודה על כתיבתך, אני מפיץ את "חדשות בן עזר" לכמה מחבריי, ובזכות נושא פג'ה גם לחברה מבית הספר שגרה במה שנקרא אז "נווה כיבוש".

בהערכה רבה, 

ישראל גולן

* * *

נעמן כהן

הסיאוב והשחיתות הציבורית בבאזל

אין גבול לסיאוב ולשחיתות של נציגי הציבור הפיקטיביים של "ההסתדרות הציונית".

בשעה שמושבות הגליל נמכרות לערבים, והחקלאות בכל הארץ נתונה לטרור ערבי-מוסלמי העומד לכלותה, מרשים לעצמם "ציונים" פיקטיביים לבזבז מיליונים מכספי הציבור לממן לעצמם חופשה פרטית בשוויץ. מה פתאום חוגגים יובל 125 שנה? למה לא 126 או 127?

בבאזל הופגן הסיאוב הציוני בכל עוצמתו כשכל מפלגה מתחלקת בכספי הביזה של העם היהודי ושולחת את מלחכי הפינכה שלה, עסקנים סוג ז' לחופשה באלפים על חשבון הציבור, עד כי אפילו מפלגות שכבר נמחקו מההיסטוריה לוקחות חלק ב"מהר שלל חש בז" הזה. שחיתות ציבורית שאין כמותה.

קיום הטקס המגוחך בבאזל (במקום בירושלים) בעלות של מיליונים רבים בנוכחות נשיא המדינה הפתטי המחקה את הרצל לנוכח מפגינים ערבים, מיותר לחלוטין. כמה מגוחך ופתטי היה יצחק הרצוג שחיקה בצורה נלעגת את הרצל על המרפסת, יותר מגוחך אף מהשבועה ההיסטורית שלו בנוסח הרצל ש"ישמור על נתניהו מאוחדת". אבוי לבושה, משלם המיסים אף מימן לו פגישה משפחתית נרגשת עם אחיו הבכור יואל הרצוג שירד לשוויצריה, והסתבך שם בשחיתות, שבלי שמץ של בושה לעיני הטלוויזיה נשא בבאזל נאום אנטי-ציוני המשבח את מעלות שוויץ למול מגרעות המדינה היהודית. אח פגישה אח פגישה שכזאת. משפחת הרצוג בדמות "אחשוורוש-היהודי הנודד" מלומז'ה פולניה לאירלנד, לארץ ישראל, ולשוויצריה.

אין לכל האירוע הזה דבר עם הציונות זולת השתקפות הניוון והסיאוב שלה. מוטב היו לו כל כספי האירוע המיותר הזה, היו נתרמים לארגון "השומר החדש" שהוא הוא הממשיך את הגשמת הציונות.

(יצחק הרצוג מחקה בצורה נלעגת את הרצל. נלעג יותר מההכרזה שלו על שמירת "נתניהו מאוחדת")

https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-942218

אגודת הסופרים העברים

הגזענות והאפליה של עו"ד דורית גינצבורג-זילברמן

תיאור אסיפת "אגודת הסופרים העברים" בה הוחלט ברוב של 6 קולות לשנות את שמה ל"אגודת הסופרים והסופרות העברים" (בלפור חקק, "חדשות בן עזר", 1778) מזעזע ולא רק בגלל עצם שינוי השם המיותר והוספת "סופרות" בעקבות הטרלול של מרב קסטנר-מיכאלי, אלא בגלל הגזענות והאפלייה שהפגינה בהחלטה מנהלת הישיבה עו"ד דורית גינצבורג-זילברמן.

בשעה שבאמריקה מונים 31 סוגי מגדר:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4825057,00.html

עו"ד גינצבורג-זילברמן התעלמה לחלוטין והיפלתה בתפישתה הגזענית את רובן ככולן. למה להוסיף לשם האגודה רק את המילה "סופרות"? הרי יש טרנסקסואליות, טרנסג'נדר, אג'נדר, ביג'נדר, טריג'נדר, פאנג'נדר, ג'נדרקוויר, ביסית, א-מינית, בוץ', פאם, ג'נדרבלנדר, ג'נדרפאק, ג'נדרפלואיד, סיסג'נדר, פאנסקוקאלית, פוליסקסואלית, פאנרומנטיות, ועוד, ועוד.

למה להפלות ולא להוסיף לשם "אגודת הסופרים העברים" את כל סוגי הג'נדר?

בטוח שבג"ץ, אם תוגש עתירה, לא יאשר את תוספת ה"סופרות" בלבד לשם "אגודת הסופרים העברים", אלא יתבע להוסיף לשם האגודה את כל 31 סוגי הג'נדר. גזענות ואפלייה הרי אסורים ע"פ החוק.

מורים להתעמלות

החזרה ללימודים ב-1 בספטמבר היוותה ניצחון לשני ארגוני המורים, ארגון המורים היסודיים, וארגון המורים התיכוניים. למרות הניצחון בשטח הכספי דומה שאין לניצחון שום משמעות אחרת לטיב החינוך בארץ. נהפוך הוא. בד בבד עם תוספת השכר (המוצדקת לחלוטין שיש אף להוסיף אליה), התבשרנו למשל שהתלמידים ילמדו פחות. יותר כסף למורים פחות לימוד לתלמידים. תלמידי ישראל לומדים עם השנים פחות ופחות. למשל תלמידי ישראל לא ילמדו עוד מהשנה על ההיסטוריה של בית שני. כיצד זה קורה?

אחת הסיבות (יש גם אחרות) היא שמנהלי מאבק המורים באים רק משטח אחד. הם מורים להתעמלות. יפה בן דוד (מישהו יודע את שם משפחתה המרוקאי המקורי אותו היא מסתירה?) – יו"ר ארגון המורים היסודיים היתה מורה להתעמלות, וגם ז'אן מרכוס-רן ארז, (בעברו אלוף רומניה בחתירה לנוער) היה בעברו מורה להתעמלות. אינני חלילה ממעיט בחשיבות מקצוע ההתעמלות, אבל דומה שמורים ממקצועות התרבות היו גם בעסקנותם בעלי התייחסות שונה לבעיות החינוך והלימוד. לעתיד הבו לנו עסקנים שהיו מורים ממקצועות התרבות!

"הג'נוסייד" שעשו האשכנזים

האקטיביסט הפרו-איסלמי והאנטי-ציוני, דובר עאדלה, תום מהגר, המקבל גם משכורת נוספת מארגון עמר"ם המפיץ את עלילת הדם הגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי, מנסה להסיר מעצמו את ההאשמה בעלילת דם ומביא "הוכחה" לחטיפת הילדים: "שלומית בן ארי," הוא מספר, "ניצולת שואה, יצרה קשר עם עמותת עמר"ם לפני מיספר חודשים על מנת למסור את עדותה בנושא פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. (כרגיל בגזענותו הוא לא מזכיר ילדים אשכנזים שנעלמו) מעדותה, שפורסמה לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", עולה כי בין השנים 1953-1955, כאשר היא עבדה כאחות בבית החולים רמב"ם, ילדים נקלטו מהמעברות הסמוכות ללא רישום מסודר. "כשילד הבריא היה צריך לשחרר אותו, אבל לא ידעו איפה ההורים שלו. העבירו אותו לבית אומנה ברחוב שבתאי לוי." 

(תום מהגר, "ואלו שמוסרים עדות כולם שקרנים?" "אל-ארצ'י", 1.9.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-08-31/ty-article-opinion/.premium/00000182-f31d-d9fb-a1c7-fbfd4c1d0000

האם בכלל מישהו מכחיש את הבלגן שהיה בארץ באותה תקופה עם העלייה ההמונית, מה הקשר בין זה לבין עלילת הדם של חטיפת ילדים?

מהגר עוד מוסיף בצדקנות: "העמותה מעבירה משכורת אחת לח"מ, ושאר פעילותה מבוססת, רובה ככולה, על התנדבות. 'שנאת אשכנזים', מוזר להגיד, לא מופיעה בסדר היום של העמותה." ובכלל ההאשמה בג'נוסייד באתר העמותה הוא של האו"ם. "באתר כתוב כי "הוצאת ילדים ממשפחותיהם בכפייה ובמצג שווא מוגדרת על ידי האו"ם כג'נוסייד."

הבנתם? אפילו האו"ם לא רק עוזי אזולאי, מאשימים את האשכנזים בעשיית ג'נוסייד.

לכן לדעת מהגר, דובר עאדלה, יש לחסל את מדינת היהודים האשכנזית הגזענית ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית שם יחזרו יהודי תימן למצבם הקודם תחת שלטון הערבי-מוסלמי בתימן. הילדים האשכנזים שנעלמו הרי אינם כלל נספרים.

החבֵרה לזימי והגזענות האנטי-אשכנזית

החבֵרה נעמה לזימי, הכוכבת החדשה של מפלגת העבודה, המתנאה במוצאה המערבי-מוגרבי-מרוקאי, ורואה עצמה מעין רוזה האדומה הפועלת בהדרכת המנטור שלה פרופסור דניאל גוטווין אביר ההלאמה, שאצלו עשתה תואר שני בלי עבודה בהיסטוריה יהודית, מחזקת גם היא את עלילת הדם הגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי ברצותה לקושש קולות בקרב גזענים אנטי-אשכנזים.

את עלילת הדם הגזענית של עוזי אזולאי היא מגדירה כ"פרשה הכואבת בתולדות המדינה".

בראיון שנערך עמה בביתה בשכונת קריית אליעזר בחיפה, לזימי עומדת על דעתה. "ניתקו ילדים ממשפחותיהם בכפייה," היא אומרת. "יש יותר מדי עדויות של הורים שנתנו ילד ולא ראו אותו למחרת. אי-אפשר להתעלם מהעדויות האלה. אני ממש לא מאמינה שכולם חלו ומתו. זה לא דבר שקורה תוך שעה-שעתיים. יש אלפי עדויות שיטתיות לגבי אימוץ."

שאלה: לא נמצאו שום ראיות לא גנטיות ולא כתובות לחטיפה שיטתית ומאורגנת של אלפי ילדים.

"ההורים לא מדמיינים. לא ניתן להגיד 'היה רק אי-סדר'. הכאב הזה חי באנשים כל הזמן, וזה שורף לי בנשמה. יש לי ביקורת גם על הצד השני, כלומר על פעילים שלא רק דורשים תיקון ופיצוי למשפחות, אלא מבקשים להתנגח, לעשות מהפרשה הון פוליטי. גם זה מביש בעיניי. אני לא מעוניינת רק בזעם. אני מעוניינת בתיקון ובאיחוי."

שאלה: אם את באמת מחפשת תיקון ואיחוי, למה את ממשיכה להתעקש שהיה משהו שאין לו שום ראיות? היה כאוס, היה גם זלזול והתנשאות, אבל חטיפה ממוסדת?

"ההתעלמות של הממסד מעדויות של אלפי משפחות היא הבעייה. כמו גם ההתעלמות מחוקרים שכן אספו נתונים ואפילו חלק ממסקנות ועדות החקירה או דו"ח משרד הבריאות שנהדף באופן מחפיר. אי-אפשר להסית נגד המשפחות: הסיפור שלהן והכאב שעודנו חי הוא הפצע הפתוח. אי-אפשר לבטל את מי שנושאים על גבם כאב של עשרות שנים."

(אבי גרפינקל, "נעמה לזימי כבשה את צמרת מפלגת העבודה. למה זה כל כך מזעזע אנשים?" "אל-ארצ'י", 2.9.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-08-31/ty-article-magazine/.highlight/00000182-f3b8-decc-abbe-f3fe74660000

נאמר לטובת החברה לזימי שיש לי סימפטיה גמורה למצעה החברתי. אבל אי אפשר לצאת במצע חברתי במשולב עם גזענות. הצירוף של שניהם הוא שיצר את הנאציזם.

אז השאלה איזו נעמה תהיה החברה לזימי? נעמה שע"פ הקבלה והזוהר היא שדה אימו של אשמדאי, או נעמה אשתו של שלמה המלך שהיתה לפי המסורת צדיקה גדולה?

על פי ספר הזוהר, נעמה היא אחת מהשדות שמופיעות בחלום של יהודי עם הרהורי עבירה, ומתלבשת בדמות מסוימת כדי לגרום לו את עוון זרע לבטלה בלילה. לפעמים היא גם גורמת לו לתשוקה לבעול את אשתו, וכיוון שהבן הנולד בא מכוחה – היא ולילית שולטות בו וגורמות לו לגדול כרצונם.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94_(%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94)

תעמולה אנטי-ציונית

עלילת הדם הגזענית של עוזי אזולאי ככלי תעמולה בידי האקטיביסטים הפרו-איסלמים האנטי-ציונים:

https://mida.org.il/2017/08/21/%D7%9B%D7%9A-%D7%97%D7%98%D7%A3-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F/

בין כהנא לבן-גביר

האם יש הבדל בין תורת הרב מרטין מאיר דוד הכהן כהנא, לתלמידו איתמר חאנן-בן-גביר?

איתמר חאנן-בן גביר קיבל לכאורה הכשר המבדיל בינו לבין מורו. ברוך מאיר מרזל, ומיכאל בן ארי (מישהו יודע את שם משפחתו האפגני המקורי אותו הוא מסתיר?) – מוותיקי תנועת מרטין מאיר כהנא, פרשו מעוצמה יהודית, ובכך הם הפכו אותו כאילו לאיש אמצע לא איש קצה. בתגובה הצהיר חאנן-בן-גביר: "אכן, עוצמה יהודית אינה תנועת כך, הסברתי זאת פעמים רבות. אני חושב שנעשה עוול לתנועת כך שהוציאו אותה מחוץ לחוק ועוול לא פחות גדול למיכאל ברוך ובנצי שנפסלו על ידי ועדת הבחירות, נאבקתי ואמשיך להיאבק נגד חוסר הצדק בהחלטה לפסול אותם, אולם כפי שאמרתי בשנים האחרונות, תנועת כך לא קיימת ואני לא דוגל במשנתה. אני התקדמתי קדימה, תוך שאני זוכר לעצמי מאין באתי ולאן אני הולך ולא שוכח את תפקידי להילחם למען עם ישראל, ארץ ישראל, ותורת ישראל (וכן, לא חושב שיש לגרש מכאן את כל הערבים, אלא רק את המחבלים ותומכיהם, תומכי  הטרור כגון אחמד טיבי, איימן עודה ועופר כסיף." "באהבת ישראל איתמר בן גביר."

https://rotter.net/forum/scoops1/758183.shtml

באותו האופן הוא תיקן את חסידיו שצעקו "מוות לערבים!" לצעוק מוות למחבלים!":

https://twitter.com/MHlpryn/status/1550428443002773505?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1550428443002773505%7Ctwgr%5Efdafea412b8408fa299c5f40a2cfd0facc540e95%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fwww.ha-makom.co.il%2Fpost-yosi-the-new-bengvir%2F

למעשה אם נבדוק לעומק אין כל הבדל מהותי בינו לבין מורו. ולא רק כמאמר הפתגם הצרפתי: "C'EST LE TON QUI FAIT LA MUSIQUE" – גם מרטין מאיר כהנא אמר שיש להשאיר בארץ ואין לגרש את הערבים המקבלים את "מרות היהודים, ומסכימים לשלם מס ולוותר על כל תפקיד שיש בו שררה ייחשבו גר תושב, ואין לגרשם." כלומר דומה לגירוש כל הערבים התומכים בטרור של בן-גביר. שניהם דוגלים בהקמת "מדינת הלכה". חאנן-בן-גביר מרכך ואומר כי רק בבוא היום שכולם יקבלו את התורה. ההבדל היחידי ביניהם הוא היחס הפתוח של חאנן-בן-גביר ללהט"בים: "ההומואים והלסביות הם אחים שלי."

https://www.israelhayom.co.il/culture/tv/article/2638399

להבדל הזה הסבר פשוט. אצל מורו מרטין מאיר כהנא ההומואים היו מוקצים מחוץ לגדר. אז באותן השנים בכלל לא התייחסו אליהם כבני אדם יהודים בעלי זכויות. בשעה שאין שינוי בין כהנא לבן-גביר, השינוי הגדול הוא זה שהתרחש בחברה הישראלית.

מייצ'סלב-בגון-מנחם בגין, הכניס את כהנא ב-13.5.80 למעצר מנהלי לחצי שנה, ולאחר שנבחר לכנסת ה-11 ב-1984 החרים את נאומיו, ואחריו גם החרימו יצחק יזרניצקי-שמיר, ואילו כיום מחליפם, בנימין מיליקובסקי-נתניהו, נותן לתלמידו חאנן-בן-גביר הכשר פוליטי.

אבל יש לראות אתה התמונה הכוללת, לאן זזה מאז הפוליטיקה הישראלית. יצחק רוביצוב-רבין, טומיסלב-יוסף למפל-לפיד, ויוסף שניידר-שריד, לא היו מעלים על הדעת בזמנם לעשות ברית פוליטית עם מפלגות ערביות גזעניות אנטישמיות ואנטי-ציונות. למשל, לאחר קבלת תוצאת הבחירות בשנת 2003, בהן איבדה מרצ 40% מגודלה וירדה ל-6 מנדטים, התפטר שניידר-שריד מתפקידו כיו"ר המפלגה, ואת האשמה העיקרית למפלת השמאל בבחירות הוא תלה ביאסר ערפאת, שהתנהגותו גרמה לישראלים לאובדן האמונה בסיכוי לשלום.

(יוסי שריד, "לא התנערתי מערפאת בזמן", "אל-ארצ'י", 17.1.2006)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2006-01-17/ty-article/0000017f-e3e1-d568-ad7f-f3eb8f550000

לעומת זאת יורשיהם היום, עשו תפנית היסטורית. בנימין גנץ קורא לערבים לנהור לקלפיות בתקווה לעלייה בכוחן של מפלגת "האחים המוסלמים"-החמאס-רע"ם, והרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כדי ליצור עימן שותפות פוליטית. (עוד לפניו תמך בכך שותפו בעבר משה סמולינסקי-יעלון).  גם יאיר למפל-לפיד מכריז בריש גלי כי יעשה קואליציה עם המפלגות הערביות, וכמובן גם "המחליפה של רבין" מרב קסטנר-מיכאלי, וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון. כולם כמהים לשותפות פוליטית עם המפלגות הערביות הגזעניות האנטי-ציוניות התומכות למצער בטרנספר ליהודים ע"פ "האמנה הפלשתינאית" (שלא בוטלה), או לרצח כל היהודים ע"פ אמנת החמאס. טירוף מערכות.

הנה האבסורד הגדול. כל הרלבי"ם מייחלים לניצחון הכלים השלובים של הגזענות של הקצוות. הם מייחלים לעליית כוחו של חאנן-בן-גביר, בד בבד עם עליית כוחם של הגזענים האיסלמו-נאצים האנטישמים, האנטי-ציונים החותרים להשמדת ישראל, ובלבד שזה יפגע בבנימין מיליקובסקי-נתניהו. אם ריצ'רד השלישי אמר "ממלכתי תמורת סוס," מדינתי תמורת שלטון. התמיכה באוייב עקב מחלת הנפש ה"ביביפוביה" של הרל"בים מעוותת את שיקול הדעת השכל הישר ומערכת הערכים הבסיסית של כל המערכת הפוליטית הישראלית.

אז במי יש לתמוך, בגזען יהודי שאין לו כוח לעשות דבר? או בגזענות הערבית-מוסלמית האיסלמו-נאצית המאיימת ויכולה לשים קץ לחיי היהודים בארץ ובעולם (לכך הם מחויבים ע"פ מצעם). הפתרון חייב להיות אחד. על בנימין גנץ, יאיר למפל-לפיד, להשתחרר ולהירפא ממחלת הנפש "הביביפוביה" ולהקים קואליציית מרכז עם הליכוד בראשות נתניהו, ולהשאיר בחוץ את כל הגזענים משני הצדדים בחוץ.

איפה הקו הירוק של עיריית תל אביב?

נער על אופניים חשמליים דרס ילדה בת 4 בנמל ת"א וברח מהמקום. הנער, בן 16, נעצר ליד ביתו כיממה לאחר שפגע בילדה, שפונתה לבי"ח עם שבר בלסת. אביה של הילדה, שהוכנסה לניתוח לסת בבית החולים איכילוב בתל אביב, סיפר עוד: "נסענו לסיבוב קבלת שבת לראות את השקיעה. היא באה אליי ושלושה נערים שעטו לעברה. הראשון עקף אותה, השני המשיך והאחרון נכנס לה בתוך הפרצוף וצעק משהו כמו 'אין לי ברקסים,' התרברב שהוא לא יכול לעצור, נפל וברח." הוא הוסיף: "לקחו אותנו לאיכילוב. הרגשתי במלחמה. פתאום הבת שלך מלאת דם מול שלושה נערים מופרעים שלא עזרו וברחו. סנטימטר לפה או לשם הוא יכול היה לקחת את הילדה. יצאנו בנס אבל זה ג'ונגל שחייבים לעשות לו סוף. זה לא כביש. זה מטורף. הוא שועט ומגיע אליך בשנייה אחת."

על פי נתוני הלמ״ס, בשנת 2021 חלה עלייה במספר הנפגעים בתאונות עם מעורבות של אופניים וקורקינטים חשמליים. לא פחות מ-1,643 בני אדם נפגעו בתאונות עם אופניים חשמליים, עלייה של 14.8% לעומת השנה הקודמת.

https://www.ynet.co.il/news/article/s1ne11oxls

ייאמר ברורות האחריות היא על עיריית תל אביב. ראש עיריית תל אביב רון אובז'נסקי-חולדאי מתנאה בכך שהוא מפרסם מפות עם הקו הירוק (יוזמה ברוכה כי על תלמידי ישראל להכיר את הסכנה של חזרה לגבולות אושוויץ) אבל לא מסמן את הקו הירוק והאדום בעיר שהפכה לג'ונגל עם סכנת חיים יום יומית. על העירייה לשלוח פקחים שימנעו נסיעת אופניים וקורקינטים חשמליים בין הולכי הרגל בטיילת. לסמן להולכי הרגל קו ירוק. אני תקווה שהוא ייתבע וישלם או אז, הוא יתחיל לדאוג לחיי הולכי הרגל החיים בתל אביב בסיוט מתמשך.

שאפו לגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון

לא היה בפוליטיקה הישראלית אדם משוקץ ע"י מרצ כאיווט אביגדור לובוביץ'-ליברמן. "אין מושחת כמוהו," "הוא סוכן זר אזרי," וכדומה, היו אחדים מהביטויים הקשים נגדו. והנה ברגע שהצטרף למחנה הרל"בים והחל במסע הוונדטה שלו נגד נתניהו הוא קיבל "איתרוג" ברוח תורתו של אמנון אברמוביץ', ונהפך לצח כשלג. והנה אילה חסון חשפה עדות של אדם שהיה מקורב אליו בעבר יוסי כמיסה לפיה ליברמן הציע 100 אלף דולר תמורת רצח ניצב סנדו מזור. (כתבתה המלאה של חסון עם כמיסה, עוזרו לשעבר של ליברמן המאשימו בהזמנת רצח סנדו מזור):

https://youtu.be/Ok50ai08bLk

והנה הפתעה. גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון קראה לפתוח בבדיקה נגד אביגדור ליברמן ולזמן אותו לעדות בעקבות הטענות של יוסי כמיסה, גם אם זה יפגע בגוש שלה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?forum=scoops1&thread=758559

שאפּו ויישר כוח לשניפיצקי-גלאון. כל הכבוד.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, אהבתי מאוד את שירך משירי המתבגרים, מס' 11. הסוף מפתיע – אבל לא מפריע.

מיכל סנונית

11.

כֹּל חֹדֶשׁ אַתְּ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר אִשָּׁה

קוֹפֶצֶת, רוֹקֶדֶת וְלֹא מַרְגִּישָׁה

אֶת חֲבֵרֵךְ הַפָּעוּט הָעוֹזֵר לָךְ צָמוּד

כִּכְלַבְלָב קְטַנְטַן הַקָּשׁוּר בָּךְ בְּחוּט –

בְּחִינָה בְּתַנַ"ךְ אוֹ שִׁעוּר הִתְעַמְּלוּת

מָה אִכְפַּת לָךְ – בִּזְכוּתִי הַכֹּל בָּא לְיָדֵךְ בְּקַלּוּת –

אִם תַּמְשִׁיכִי לִגְדּוֹל בְּחֹפֶשׁ כָּזֶה

תַּצְלִיחִי בַּחַיִּים רַק בִּגְלַל הֶחָזֶה –

אַתְּ אוֹכֶלֶת, צוֹמַחַת, בְּלִי עֵין הָרָע –

כִּי אֲנִי הָעוֹמֵד לָךְ בְּכָל עֵת צָרָה –

אֲנִי יְדִידֵךְ הַבִּלְתִּי-נִשְׁכָּח –

נְאוּם הַטַּמְפּוֹן שֶׁלָּךְ.

* מרשימתה של חגית הלפרין ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 2.9.22 נודע לי על מותה של רות אשל, היא רות שלונסקי, בתו של המשורר אברהם שלונסקי. למדנו יחד בתיכון חדש בתל-אביב בשנים 1953-1955 בשביעית ובשמינית של המגמה ההומאנית-ספרותית אצל טוני הלה ויעקב בהט. עד היום אני זוכר את פניה החייכניות, עורה הלבן מאוד, תלתליה ועיניה הכחולות. לידה ישבה אביבה סילונה, שתיהן שו"צניקיות, ואביבה – לימים אשתו ואם ילדיו של ישראל זמיר, בנו יחידו של יצחק בשביס-זינגר, בקיבוץ בית אלפא, גם הם כבר הלכו לעולמם.  נדמה לי שרבים מהכיתה המופלאה שלנו לא נותרו בחיים. יהי זכרם ברוך.

* לוותיקי סומליו"ן ולכל הכותבים לילדים: גיליון 4 של "פינת הנכד" כבר נשלח. עכשיו אנחנו מחכים לסיפורים ולשירים לגיליון "פינת הנכד" 5 – לחודש תשרי תשפ"ג, אוקטובר 2022.  

אצלנו השימוש בלשון רבים עדיין כולל זכר ונקבה! שלא כמו אצל שרת החבּורה.

* אהוד היקר, בהמשך להתכתבות שלנו קודם על תגובות של אנשים – מה שמאכזב אותי הוא, שכמעט אין כל התייחסות של קוראיך ל"סיפורים מן המושב" שאני מפרסמת.

גם אני וגם אלו שאני כותבת עליהם מקבלים משובים נהדרים של קוראי "קו למושב" מכל קצות הארץ. ובעיתון שלך זה "עובר בשתיקה" מבחינת תגובות הקוראים.

יחד עם זאת אני מאוד מאוד מעריכה את הבמה שאתה נותן לי לפרסם סיפורים אלו. דייני בכך. אני יודעת שאתה מעריך את כתיבתי, ותודה על כך.

סוף שבוע נעים,

עדינה

אהוד: לעדינה היקרה, הסיפורים שלך על המושבניקים ממש מרתקים, ומגלים צד חיובי וישראלי מאוד שאין לו כמעט ביטוי בתקשורת שלנו.

קהל הקוראים שלנו כנראה אינו מושבניקים ולכן אין תגובות, אבל כל כתבה שלך נכנסת לאתר ונשמרת באינטרנט לכל מי שמחפש יום אחד את השמות הללו.

אני נהנה מהכתבות. הן מגלות לי פנים של ישראל שאין למצוא בתקשורת הרגילה. פנים חיוביות.

* איך יזכרו את שרת החבּוּרה מרב מיכאלי? – כעילגת לשון שניסתה לסרס את השפה העברית וכמי שיכלה להפעיל אך לא הפעילה בתקופת כהונתה את הרכבת הקלה גם בשבתות ובחגים!

* איווט-אביגדור ליברמן כינה את נתניהו "חלאת  המין האנושי". מעניין מיהו ליברמן?

* במאי הקולנוע נדב לפיד, מראשי התובעים להחרים את קרן הקולנוע הישראלית שומרון, ["הארץ" באינטרנט", 4.9] – הוא יוצר הסרט האנטי-ישראלי, בתמיכה גרמנית – "הברך של עהד (תמימי)", סרט שהתפרסם וזכה בפרסים של "אוהבי" ישראל בעולם בזכות הפיכת הנערה הפלסטינית הבלונדית החצופה, שהתנפלה במכות מול מצלמה [של "בצלם"?] על קצין צה"ל מאופק – לגיבורת ההתנגדות לישראל!

"...הגיבור י' מגיע לערבה בדיוק כשהוא עובד על סרט חדש שמתמקד בסיפורה של עהד תמימי, האקטיביסטית הפלסטינית שלפני כשלוש שנים תועדה מכה חיילי צה"ל." [ויקיפדיה].

* רן סיגד: לאהוד שלום. רווח לי לקרוא בעיתונך על התיקון הנדרש כל כך בשם אגודת הסופרים, אלא שזה נעשה בידי אנשים ונשים שאינם יודעים ואינן יודעות בין ימינם לשמאלם וימינן לשמאלן. שהרי כל מי שעיניו בראשו ועיניה בראשה יבחין ותבחין שנעשתה כאן עבודה לחצאין וניתן אף לומר שהשם הנבחר עוד גרוע מזה שהושלך לפח.

"אגודת הסופרים והסופרות העברים" – והסופרות מה עליהן? וכי אינן עבריות? דרוש אפוא תיקון: "אגודת הסופרים העברים והסופרות העבריות." אבל גם כך רחוק הצדק מהעשות, שהרי זכות קדימה ניתנת כאן באורח מקומם לזכרים ומי כסופרות והסופרים לדחות אפלייה? נדרש אפוא "אגודת הסופרות העבריות והסופרים העברים." אלא שנקבע כאן עוול מחודש הטעון תיקון שבהדרת הזכרים מן המקום הראשון. ולכן דורש השוויון שם מאוזן: "אגודת הסופרות העברים והסופרים העבריות." ובא/ה לציון גואל/ת. 

אבל בכך לא סגי. נאמר במקורותינו:" המתחיל במצווה אומרים לו גמור." הסופרות העברים והסופרים העבריות חזקה עליהן/ם להיות חלוצות/ים במלחמה ללא פשרות בכל שריד אפלייה שבתרבותנו ולנערו היטב מחיינו. ומה בדבר התנ"ך (ספר שוביניסטי מגעיל)? אלוהים אינו יותר זכר מנקבה. לפיכך נכתוב אותו מחדש: בראשית ברא/ה אלוהים וכו'. או, מוטב, מאחר שאלפי שנים היה אלוהים זכר, יהא נקבה מעתה ואילך. לפיכך נכתוב: בראשית בראה אלוהויות וכו'. ברור שהרבה עבודה לפנינו, אבל הסופרות והסופרים מלאכתן/ם בכך, שהרי עזרא סופר מהיר בתורת משה היה. 

משנסיים את כתיבת התנ"ך החדש לא תושלם המלאכה ללא כתיבה מחדש של המשנה. הקריאה במשנה כיום היא עצבים עצבים. בכל אשר נפנה הדרת נשים בוטה אף מכוונת. בכל אשר תפתח – גועל נפש. ראה, למשל, פרקי אבות א', ה': " יוסי בן יוחנן ( ואימו מה עליה?) איש ירושלים אומר: ...ואל תרבה שיחה עם האישה...כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה – גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום." ובכלל, המשנה כולה אינה אלא שיחת גברים. יש לכותבה מחדש, ויפה שעה אחת קודם. 

עבודה בעלת משמעות היסטורית היא הניצבת בפני אגודת הסופרות העברים והסופרים העבריות. אין היא נופלת מעריכת המשנה והתלמוד, אלא שדווקא משום כך אין כמוה ראויה לאגודה שנולדה מחדש, שתביא בכך את המהלך הציוני למלוא בשלותו.

אלא שגם בכך לא תמה המטלה. לא מתקבל על הדעת להותיר את השפה העברית כפי שהיא מבלי חקור היטב את המשמעויות המפלות המסתתרות בבסיס ההפרדה הנראית תמימה בין מילות הזכר והנקבה שבשפה. השערורייה דוקרת בעיניים. האין זה מרתיח את הדם ש'מדרכה' היא נקבה ו'בית' זכר? יש לשנות. 'עין' יש להשאיר. גם 'ממשלה'. שינוי השפה העברית לאור הדמוקרטיה היא המשימה שאגודת הסופרות העברים והסופרים העבריות תעמוד בה לשם עיצובה מחדש של תרבותנו.

* אהוד היקר, אני לא מבינה את עניין שינוי השם לאגודת הסופרים והסופרות. האם זה מבית מדרשה של מיכאלי? 

אם כך צריך לשנות את השמות: ארגון המורים, ארגון האומנים, ארגון השחקנים, ארגון העיתונאים, ארגון היהודים יוצאי... ועוד ועוד בלי סוף שמות עצם שכוללים זכר ונקבה.

 גם אני חושבת שלומר: אנחנו חושבות... (במקום "חושבים" המקובל) עושה עוול לגברים שבמקום, וכי זו טעות לשונית אם מתכוונים לשני המינים.

מדוע אנשים באגודה לא התקוממו נגד השינוי?

שבת שלום,

שׂישׂי מאיר

אהוד: התקוממו גם התקוממו נגד השינוי וגם ניסו למנוע בצו משפטי – אבל זה לא עזר כי גברו הסופרות המופרעות מבית מדרשה של הסכלה מיכאלי, אשר חלק מהן התקבל ממש באותו יום לאגודה – וכבר קיבלו את זכות ההצבעה והוציאו להורג את שם האגודה! וזאת ברוב אווילי של 6 קולות – 11 נגד, 17 בעד השינוי, ומדובר באגודת הסופרים העברים בעלת שם היסטורי של יותר מ-100 שנים ובה מאות חברים שלא נכחו במחטף של האסיפה המטומטמת הזו!

* אהוד היקר, אני אוהב לקרוא את כתבותיו של דויד מלמד – הפעם כתב על פן שלא הכרתי אצל ז'בוטינסקי – הוראת דיקציה אצל השחקנים העברים.

נסיה שפרן כותבת על עמנואל זמיר – הכרתי את הטרובדור המלבב הזה בשנות החמישים כשהיה נודד ממושב למושב ומקיבוץ לקיבוץ ומלמד את השירים שחיבר.

תודה לנעמן כהן על תשובתו בעניין הילדים האשכנזים שנעלמו – איך זה שלא מדברים על כך?

 בלפור חקק נלחם כאריה נגד הרוח הרעה שנכנסה לאגודת הסופרים לשנות את שם האגודה ברוחה של מרב מיכאלי. הוא גייס לצורך כך את חוות דעתו של המשפטן פרופ' דורון מנשה. מסתבר שהנהלת האגודה ציפצפה על חוות הדעת.

שלך,

משה גרנות

אהוד: הנהלת האגודה החדשה הקרוייה מעתה – "אגודת הסופרים והסופרות העברים" מחרבנת על הדקדוק העברי ומלקקת את התחת לשרת החבּורה מרב מיכאלי! זה ביזיון לשפה העברית מצד מי שאמורים להיות מעצביה! אבל מעניין שעד כה התקשורת כלל לא התייחסה לכך, כנראה עד כדי כך עלוב וחסר חשיבות הוא מעמדה של אגודת הסופרים העברים כיום. פעם, בימים שמפא"י היתה מפא"י ולא בדיחה כמו העומדת בראשתה כיום – החלטה כזו היתה נעשית סקנדל לאומי. רמז, שרת ובן גוריון – היו מיד זועמים ומגיבים.

* * *

אגודת המפליצים והמפליצות העיוורים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אגודת העיוורים והעיוורות העברים

אגודת המפליצים והמפליצות העיוורים

אגודת המזיינים והמזיינות העברים

אגודת המיכאלים והמיכאליות העיוורים

אגדות העברים והעבריות המפליצים

אגודת העיוורים והעיוורות המזיינים

אגודת הסופרים והסופרות המיכאלים

אגודת המיכאלים והמיכאליות הסופרים

אגודת הציפורים והציפורות הביאליקים

אגודת הביאליקים והביאליקות הציפורים

אגודת הסופרים והסופרות העברים

אגודת העברים והעבריות הסופרים

אגודת הצ'חצ'חים והצ'חצ'חיות האשכנזים

אגודת האשכנזים והאשכנזיות הצ'חצ'חים

אגודת הווזווזים והווזווזיות הספרדים

אגודת הספרדים והספרדיות הווזווזים

אגודת היהודים והיהודיות האנטישמים

אגודת האנטישמים והאנטישמיוֹת היהודים

אגודת הבּוּרים והבּוּרוֹת העם-ארצים

אגודת העם-ארצים והעם-ארציוֹת הבּוּרים

וכן הלאה וכן הלאה

להוסיף על זה אוכלה

31.8.2022

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל