| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1780
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב באלול תשפ"ב. 8.9.2022.
עם הצרופה, ישראל פרקר: יקבים וכרמים בפתח תקווה של פעם.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 13. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה. עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל". // יורם אטינגר: כישלון האופציה הדיפלומטית של ארה"ב. // אורי הייטנר: 1. יהודה הראל, "פרפר בחושך". האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? 2. צרור הערות 7.9.22. // דוד מלמד: ז'בוטינסקי והַליטוּן. // ארנה גולן: איך אירע שדווקא בקיבוץ כמו שלנו, בחינוך המשותף והמסוגר וכביכול המתנשא, קיבלנו את "השונה" בתוכנו אבל גם סביבנו. חלק שלישי. // שושנה ויג: אגדת התופרים העיוורים. // ישראל פרקר: יקבים וכרמים בפתח תקווה של פעם. // אסתר ראב: ה"כֶּרמְ'ל". // אהוד בן עזר: עָלִי. // מנחם רהט: אלוף הרצי: תשאיר את הכיפה בכיס! // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14 [המשך]. מעונות עובדים. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ו. "לא צריך לדבּר יותר!" // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
13.
אּמָּא שֶׁלִי, עַל כָּל דָּבָר,
אוֹמֶרֶת שֶׁתָּמוּת לִי –
אָז שֶׁתָּמוּת כְּבָר, שֶׁתָּמוּת
וְתַפְסִיק לַעֲנוֹת אוֹתִי
וְאֶת אַבָּא –
אוּלַי בְּתוֹר יְתוֹמָה
דַּעְתִּי עָלֶיהָ תִּשְׁתַּנֶּה לְטוֹבָה
וַאֲנִי אֶמְצָא סוֹף-סוֹף אֶת הַכַּפְכָּפִים שֶׁלִּי
בְּתוֹךְ כָּל הַבָּלָגָן הַזֶּה –
* * *
זיוה שמיר
אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש
רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה*
עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי
"אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל"
חלק ראשון
א. תמונות מן ה"שטעטל"
שיר הילדים של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" ("מעיל מאריג כהה", ובתרגומו של נתן אלתרמן "גלגוליו של מעיל") הוא שיר ילדים טרָגי-קומי הכלול באסוּפּות שונות של שירי ילדים ונוער.1 הקוראים הצעירים אוהבים את השיר הפּוֹפּוּלרי הזה וזוכרים אותו על-פה בעיקר בזכות הפזמון החוזר ההוּמוֹריסטי שלו ("רָץ גְּדַלְיָהוּ [או אחד מאֶחיו או אחיותיו הצעירים ממנו] בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ") וכן בזכות סיומו המבדח ("וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר / תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר"). הצדדים המעציבים של השיר (אלה הקשורים באומללוּתה של המשפחה היהודית "ברוכת הילדים" הכלואה באין-מוצָא במעגל העוני) זרים בדרך-כלל לעולמם של הילדים בימינו.
השיר פורסם בפעם הראשונה בקובץ המעשיות המחורזות של קדיה מולודובסקה "מעשה'לעך" (ורשה 1931) ובפעם השנייה בעיתון הילדים ביִידיש "גרינינקע ביימעלעך" שיצא בווילנה בספטמבר 1933. כותרתו של עיתון הילדים שימשה כעין מחוַות הוקרה לשיר-הילדים של ביאליק "אוּנטער די גרינינקע ביימעלך", ששינה את פני ספרות הילדים ביִידיש והכניס לתוכה רוח קלה ונעימה (חרף המצב הסוציאלי הקשה המתואר בו). זמן לא רב לאחר הופעת היצירה בעיתון "גרינינקע ביימעלעך", תרגמה אותו פנינה הילפרין, אִמו של המשורר יונתן רטוש, ופרסמה אותו תחת הכותרת "יָקטן" במוסף לילדים של העיתון "דבר".2
קדיה מולודובסקי היתה תלמידה בסמינר למורות ולגננות שניהלו פנינה ויחיאל הלפרין בוורשה ואחר-כך בתל-אביב. המורה והמנהלת הבכירה לא ציינה שאין השיר "יָקטן" אלא תרגום מילולי למדיי של המעשייה המחורזת שחיברה תלמידתה הצעירה. היא רשמה מתחת לכותרת את המילים: "עפ"י קדיה מולודובסקי" כאילו מדובר בעיבוד המשכתב את המקור ומוסיף עליו תוספת כלשהי. ולא היא. לאמִתו של דבר לפנינו תרגום מילולי, שהסטייה המשמעותית ביותר שלו מן המקור מתבטאת בשינוי שמו של הבן השובב ל"יָקטן". בן צעיר זה קיבל בתרגומה של הילפרין שם החורז בכינויים "קטן" ו"בכור שטן" (בעקבות תיאוריו של הגיבור הזעיר בשיר הילדים הביאליקאי "קטינא כָּלבו").
מאיירו הקבוע של המוסף לילדים של "דבר" (ואחר-כך של העיתון "דבר לילדים" שהתחיל לצאת ב-1936 במנותק מן העיתון למבוגרים) היה הצייר נחום גוטמן, שליווה את השיר באיורים של אֵם גלותית עדויה בשביס ושל ילד גלותי הלובש מעיל הגדול מכפי מידותיו. נחום גוטמן הבין אל נכון שבמרכז השיר מתוארת מציאוּת טיפוסית לתחום המושב היהודי, וכי שיר כזה הוא שיר מזרח-אירופי שאי אפשר לשַׁנות את טיבו בעזרת החלפת שם גלותי בשם עברי, כמקובל בספרות הילדים המתורגמת של אותם ימים. את ציוריו צייר בסגנון ה"שטעטל", ולא ערך בהם מודרניזציה כלשהי.
בשנים שבהן פורסמו שיר זה ותרגומיו3 היה העולם היהודי נתון במנוסת בהלה חסרת תקדים, שעלתה בממדיה אפילו על גירוש ספרד. בימי המלחמה והמהפכה חָרבה העיירה היהודית, ותושביה התפזרו ברחבי העולם: מיעוטם עלה ארצה ורובם נדד מערבה והיגר לאמריקה הצפונית והדרומית. היו בהם שבחרו להישאר באירופה, אך להתיישב בערים ובכרכּים. כידוע, לאחר נפילת הצארות הרוסית נפרצו גבולות "תחום המושב", ויהודים בברית המועצות ובפולין העצמאית הורשו להתיישב בערים הגדולות. ההֶתֵּר יצר גל גדול של הגירה מן ה"שטעטל" אל העיר והתאפיין בתהליכי אוּרבּניזציה מהירים. באותן עיירות יהודיות ספורות שתושביהן לא עֲזבוּן כליל נותרו רק בתי-כנסת ובתי-מדרש אחדים, ריקים מאדם, וקומץ של ישישים שהתקשו ליטול לידם את התרמיל והמקל כדי לכונן חיים חדשים במקום חדש.
בשנת 1945, בעת שתרגם אלתרמן את שירה של קדיה מולודובסקי ופִרסמוֹ, כבר נשתנו כל הנסיבות מקצה אל קצה. היהודים המעטים שנשארו בעיירות גדולות שלא חרבו עד היסוד, הומתו בידי "פלוגות הברזל" (ה"אייזנגרוּפּן") של הצבא הגרמני, שנשלחו לחסל יהודים או להעבירם למחנות הריכוז שהוסבו במרוצת הזמן למחנות ההשמדה. ה"שטעטל" נשאר בספרות עם ישראל כמין יד-זיכרון לכל אותה מציאוּת מזרח אירופית שוקקת חיים שהיתה טיפוסית ליהודי פולין, אוקראינה, ליטא, רומניה ומולדובה (לרבות בֶּלָרוּס, מחוז הולדתו של נתן אלתרמן) אך עברה כבר ובָטלה מן העולם.
אלתרמן תִּרגם אפוא את שירה של קדיה מולודובסקי ב-1945 אחרי ככלות הכול, בתום מלחמת העולם השנייה ולאחר שנודעו כבר תוצאותיה המחרידות. במקביל, באותו זמן ממש, בחורף 1945, פִּרסם המשורר את טורו "מִכתב של מנחם מנדל",4 המתאר בשחוק ובדמע, בסגנונו של שלום עליכם, על הוויית החיים הגדולה ששקקה פעם חיים ואיננה עוד: "שֵׁינָה שֵׁינְדְל שֶׁלִּי, יוֹרֵד שֶׁלֶג לָבָן. / אֵין אָדָם. כֻּלָּם תַּמּוּ. הָבִינִי. / טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוּטָל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן. / מֵת הָאִישׁ הַיָּקָר הַדּוֹד פִּינִי. // וְעַל שֶׁלֶג נָח סְטֶמְפֶּנְיוּ, קָט וְיָחֵף, / וְכֻלּוֹ כְּמֵאָז מָלֵא חֵן עוֹד. / אַךְ אִלֵּם הַכִּנּוֹר. לֹא נִגּוּן הוּא רוֹעֵף / יַעַן אֵין לוֹ לְמִי לְנַגֵּן עוֹד."
בטורו זה של אלתרמן גיבורי הספרות, הם ולא הניצולים המעטים, מסַפרים על גורל יהודי אירופה, דוברי יידיש, כי האנשים שקראו את יצירות שלום עליכם והתענגו עליהן נשמדו ברוּבּם מתחת לשמיים. גיבוריו הנצחיים של שלום עליכם קורמים אפוא עור וגידים ויוצאים מבין דפי הספר, כי הם השרידים שנותרו בעולם להעיד על העבר. בסגנון הקטלוגי ה"יבש" שבּוֹ נהגו אחרי המלחמה לדווח בכינוסי Landsmannschaft וב"מדור לחיפוש קרובים" מדווח שירו של אלתרמן על המתים: "טוּבְיָה מֵת / וּמֵת מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן. / מֵת הָאִישׁ הַיָּקָר הַדּוֹד פִּינִי." אחרי החוּרבּן הסופי של העיירה היהודית, בימי מלחמת העולם השנייה, נותרו רק יצירות הספרות וגיבוריהן להעיד על אותה הוויה יהודית גדולה בת אלף שנה שהיתה ואיננה.
גיבורי הספרות הם היחידים שנותרו להעיד על המתים, אך למרבה הזוועה גם הגיבורים הנצחיים של הספרות מוצגים בשירו של אלתרמן כמתים. אפילו גופת הילד סטמפניו נחה בשלג, ומעידה בלי מילים על מיליון ורבע ילדים יהודים שנספו בשואה, באין עין רואה ובאין אוזן שומעת. ולמעשה, עוד בעיצומה של המלחמה, חיבר את המעשייה האלגורית המחורזת לילדים "האפרוח העשירי" (1943) המגוללת אף היא בשחוק ובדמע את גורלה של משפחה מרובת ילדים ויראת-שמיים מתחום המושב היוצאת בחג לבית-הכנסת ושוכחת בבית את ה"ילד" העשירי. ילד זה, שעדיין לא בקע מהביצה, חושב לעצמו: "אֲנִי אָבוּד... / פֹּה אֶחְיֶה וּפֹה אָמוּת."5
אין תמהּ, שאלתרמן – משורר לאומי שהִרהר על גורל בני עמו ועל גורל הילדים היהודיים שנִספּו אף בטרם נודע ברבים מספרם – ראה בתרגום שירה של קדיה מולודובסקי ב-1945 הזדמנות להשמיע תפילת אשכבה למציאוּת הדלה, אך מלאת האנרגיה ותנופת החיים, שפָּסה מן העולם. השיר המתורגם "גלגוליו של מעיל", כמו המקור ביִידיש, מתאר את חייהם של יהודי תחום המושב שגידלו משפחות "ברוכות ילדים", ותלו להוותם את כל יהבם בהשגחה העליונה. הוא מתאר את חייו הדלים של חייט יהודי שילדיו לעולם לא יזכו בבגד ראוי, מחמת עוניו. עם זאת, אין מדובר בסיפור עצוב, אלא בסיפור מלא שׂחוק ומשובה על אנשים מלאי ויטליוּת הנתונים בתנועה מתמדת ואשר מעולם לא התלוננו על דלותם.
כמי שיכול היה להתרשם מתבונתה של המחַבּרת ומיכולתה להתבונן בתופעה בשחוק ובדמע, לא ייפלא שאלתרמן החליט שהיא, ולא משורר אחר זולתה, תיקח לידיה את תרגום יצירתו "שמחת עניים" ליידיש.6 גם יצירתו של אלתרמן, הגם שחוברה בפתח שנות המלחמה ושימשה לימים כעין "סידור תפילה" של לוחמי דור המאבק על עצמאות ישראל, נכתבה כרקוויאם על קהילות ישראל בגולה, שגורלן נגזר, וגם היא מבוססת על אותה מציאוּת דוּאלית המכוּנה בכינוי האוקסימורוני "אַ לוּסטיגע דלוּת" ("דלות עליזה" או "דלות שמֵחה", ובמילים אחרות: "שמחת עניים").
ב. שמות הילדים במקור ובתרגום
במרכז המעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי מוצגת "תמונה קבוצתית" של משפחה יהודית מתחתית הסולם החברתי, עשירה בצאצאים אך וענייה באמצעים. הסנדלרים והחייטים (ולהבדיל, המלמדים) נמנו כידוע עם עניי העיירה, שחיו חיי דחק ומצוקה. לא לחינם נקבעו פתגמים עממיים ז'נריים מבודחים כדוגמת "אַלע שוסטערס גייען בּאָרוועס" ("כל הסנדלרים הולכים יחפים") או "צווישן אַלע שוסטערס איז דער בעסטער שנײַדער יאָסל דער סטאָליער" ("בין כל הסנדלרים החייט הטוב ביותר הוא יוס'ל הנגר").
יש הטוענים כי ביטוי העגה "תפרן" כמילה נרדפת ל"עני מרוד" מקורה בערבית, ויש הטוענים שמקורו במעמדם הדל של החייטים בעיירה היהודית שבמזרח אירופה, שבגדיהם ובגדי ילדיהם הבְּלויים עברו מִדור לדור וכיסיהם ריקים. ידועים סיפורים כגון "החייט המכושף" של שלום עליכם או "ברל החייט" של י"ל פרץ, המתארים את בעלי המלאכה היהודיים הרעבים ללחם. יש להניח שקדיה מולודובסקי שחיברה את הערך "שלום עליכם לילדים" באנציקלופדיה ביידיש,7 הושפעה גם מסיפורו של שלום עליכם "אַ פֿאַרשטערטער פסח" ["פסח מורחב"] שבּוֹ מתנגשים שני אינטרסים מנוגדים: הנער רוצה לִזכּוֹת במערכת בגדים חדשה ומחמיאה, ואילו אִמו מזמינה לו בגדים גדולים מכפי מידתו שישמשוהו גם בשנה הבאה ואולי גם בעוד שנתיים.
האֵם דורשת מהחייט שהבגד יהיה ארוך יותר ורחב יותר ואצל הסנדלר ר' גדליה היא מבקשת עוד חתיכת עור, עד שלבסוף הבֵּן המאוכזב מן הבגדים החדשים פורץ בבכי מר והוריו מאשימים אותו בכפיות תודה. הדלות המנוּולת, רומז שלום עליכם באחדים מסיפורי הילדוּת שלו, גורמת לכך שכולם צודקים וכולם טועים. גרוע מזה, כולם עלובים ונעלבים: הבן יצטרף לשולחן-החג בפנים עגומות ובבגד חסר-נוי, ואילו הוריו שלא אִפשרו לו להיראות במיטבו יאשימוהו על שהוא מפֵר את שמחת החג.
מן הפרוזה עבר הנושא של החייט היהודי העני (המלביש את ילדי ישראל אך לא את ילדיו) אל השירה הכמו-עממית, ומכאן שירים כדוגמת "אַ שניידערל" ["חייט קטון"] של יצחק קצנלסון,8 או שירו של מרדכי געווירטיג "אָרעמע שנײַדערלעך" ["החייטים העניים"], ובו פזמון חוזר המלמד על המצוקה הכלכלית והצרכים המרובים של משפחת החייט המצוי.9
לסוּגה עממית זו שייכים גם המונולוגים הדרמטיים "מפי העם" של ביאליק, כדוגמת "יונה החייט" ו"תקוות עני" ("הרהורי המלמד"), שבהם משובצים לשם סימולציה של לשון הדיבור הֶבּראיזמים רבים שחזרו מן היִידיש אל העברית עם מטען עודף (כגון "במחילה" ו"חלילה", "ברוך השם" ו"ריבונו של עולם", "שיחיה" ו"כביכול"). מכל השירים הללו עולה תמונה דומה: תמורה דלה על עבודה מרובה, צרכים מרובים שהולכים וגדלים ככל שהמשפחה מרובת הילדים הולכת ומתרחבת מִשנה לשנה. בכל השירים הללו מתואר מצב אבּסוּרדלי שלפיו החייט תופר בגדים חדשים לכל העולם, אך בני ביתו מְהַלכים בבגדים משומשים ומהוהים העשויים טלאי-על-גבי-טלאי.
לעניוּת דעתי, נתן אלתרמן שגורלו של עם ישראל עמד לנגד עיניו ביצירתו לסוּגיהָ ולתקופותיה גם כאשר שִׁיווה לה לפעמים חזוּת אוניברסלית וקוסמופוליטית, לא יכול היה לתרגם ב-1945 שיר כדוגמת שירה של קדיה מולודובסקי על ילדי החייט והמעיל העובר במשפחה מילד לילד – מבלי להרהר על גורלם של כל אותם ילדים יהודיים מלאי-חיים שפתיל חייהם קופד בטרם עת. לחייט העני לא העניקה המשוררת שם, ואף לא לאשתו, אך כל אחד מילדיהם נזכר כאן בשמו, או בכפל-שמותיו (כנהוג במזרח אירופה). ילדים אלה מדלת העם הם-הם גיבוריה האמִתיים של המעשייה, כי הטרגדיה היהודית הנצחית גבתה מהם את המחיר הגבוה ביותר וקיפּדה את פתיל חייהם בעודם באביב ימיהם.
טעו לדעתי אלה ששיערו שתרגומו של אלתרמן העניק לילדי החייט שמות עבריים כדי להתאימם לנורמה התרבותית ששלטה בספרות המתורגמת של "תקופת היישוב", שדרשה מן המתרגמים להמיר את השמות הגלותיים בעבריים.10 האמת היא שהמקור והתרגום שניהם גלותיים בתכלית ואין בתרגום שום סימן של מודרניזציה: בשירה של קדיה מולודובסקה יש שני שמות עבריים בתצורה מזרח אירופית (שמוליק, יוסל) ובנוסח המתורגם של אלתרמן לא נפקד מקומו של השם הגלותי "בֶּלָה" (כשם אִמו של המשורר). גם השמות העבריים המשולבים בתרגומו של אלתרמן (גדליהו, לייזר-אליעזר, שמריהו או יחיאל) אינם עולים בקנה אחד עם ההנחה שהמתרגם ביקש להעניק לגיבוריו הילדים שמות שיתאימו לנורמה התרגומית הקונטמפורנית שהמליצה על שימוש בשמות המוּכּרים לילדי ארץ-ישראל.
לבָּנים שבֵּין ילדי הבית העניק המתרגם שמות המתאימים לבניהָ של משפחה גלותית דלה והמופיעים בפתגמי-עם ביידיש כשמותיהם של אביונים וקבצנים, כגון המימרה האֶפּיגרמטית המחורזת: "עס גרילצט די גריל / ביים קבצן רב עזריאל" ("מצרצר הצרצר / אצל הקבצן ר' עזריאל").11 שמות גלותיים כמו "עזריאל", "פלטיאל", "ירחמיאל" וכד' מייצגים בפתגמים אלה את האביון היהודי ירא-השמיים, המצפה לעזרה ממרומים, ועל כן אינו מתכנן את הילוּדה לפי יכולתו הכלכלית, אלא משאיר את עתידו ואת עתיד ילדיו ביד הגורל, בחינת "הכול בידי שמיים."
ובמאמר מוסגר: לימים חיבר אלתרמן, בסוף שנות החמישים, את פזמונו "אליפלט" (כדי לסייע לבתו ששירתה אז בלהקת גייסות השריון) – השיר נסב סביב סיפורו הטרָגי של טיפוס אנטי-הֶרוֹאי והֶרואי גם יחד שהשליך את חייו מנגד כדי להציל את רֵעיו בשדה הקרב. גיבור זה אינו נושא שם ישראלי טיפוסי של לוחם מלוחמי תש"ח (כגון "אורי", "עוזי", או "עמיחי"). אלתרמן העניק לו את השם "אליפלט" (בדומה לשם "פלטיאל", ששימש בפתגמי יידיש גלותיים שם-נרדף לאותם "שלימזלים" אביונים המצפים לרחמי האל).
השם "אליפלט" שימש גם בספרות ישראל בגולה לתיאורו של אביון וביש-גדא כבסיפורו של אליפלט העגלון, גיבורה של הפואמה של יל"ג "אשקא דרִספק". אלתרמן, שהחזיק בספרייתו ספרים של פתגמי עם ביידיש, נהג אפוא להשתמש בשיריו באותם פתגמים המתארים את הדלות היהודית הגלותית שחרוזיהם משַׁווים להם עליצות מדמיעת-עין, מרירה-מתוקה, וכלל לא ניסה להתאים את השמות לטעמם של ילדי הארץ בהבינו שניסיון כזה הוא חסר תוחלת.
בתרגומו של אלתרמן לכל הבָּנים בבית נתן אביהם החייט שמות תֵּאוֹפוֹריים, כלומר, שמות המהללים את אלוהים ומרוממים את שמו ואת גדולתו ("גדליהו", "שמריהו", לייזרק'ה [שאינו אלא "אליעזר"], ואפילו פרץ ה"שייגץ" הפרוע נקרא לאמִתו של דבר "יחיאל-פרץ"). משמע, בעל המלאכה העני במעשייה המחורזת שלפנינו מאמין באמונה גמורה בהשגחה העליונה ובסיעתא דשמיא, ומשוכנע שמה שהיה הוא שיהיה. הוא סמוך ובטוח שגם בניו אחריו יהיו מ"שומרי שלוּמי אמוני ישראל", ימשיכו את שושלת הדורות באמונה שלֵמה וההשגחה העליונה תחלצם מכל צרה. נזכיר בהקשר זה כי שלום עליכם כינה בשם "כתריאלים" (אף הוא שם תאופורי) את העניים בני העיירה הספרותית "כתריאליבקה" השמחים בחלקם ולעולם אינם משמיעים דברי חוצפה או הטחה כלפי שמיא.
מאחורי הקלעים עומדים המשוררת והמתרגם ונדים בראשם לתמימותו של החייט העני, שילדיו לבושי קרעים, והוא אינו תופס את האמת הפשוטה: שרק בכוח עמלו, ולא בציפייה למתנות שמיים, הוא יוכל לתת להם פת לחם, נעליים ובגדים. נזכיר בהקשר זה כי בשירו לילדים "שיר העבודה והמלאכה" השמיע ביאליק את מה שעלול להישמע ליהודים מאמינים כדברי הכפירה: "לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!" – שלא כצפוי אין שיר בִּרכת-המזון של ביאליק מודה לבורא עולם על החסדים שהוא משפיע על ברואיו, אלא רומז לקוראיו הצעירים, מבלי לומר זאת גלויות ומפורשות, שאם אין האדם עמֵל לפרנסתו, אלא יושב ומצפה לחסדי שמיים, סופו שיישאר בחוסר כול.
את השמות התאופוריים העניק אלתרמן ב"גלגוליו של מעיל" לַבָּנים בלבד, שהרי הם-הם נושאי הגחלת של הקיום היהודי הגלותי, המתבטא בלימוד ובתפילה (המילה ביידיש "שוּל" שבנוסח המקור משותפת לבית-ספר ולבית-כנסת), בעוד שהבָּנות אינן חייבות במצווֹת כל עיקר: לאחת מבנות המשפחה – ל"בֶּלה" – השאיר המתרגם את השם שניתן לה במקור, ואילו לבת המכוּנה במקור "הינדה" (איילה) העניק את השם הוויטלי "חיה" (עדוּת לכך ששימר את השמות הנהוגים בגולה, ולא חיפש שמות ארץ-ישראליים מודרניים).
כאמור, אין כאן לדעתי שום עדוּת לניסיון או לכוונה כלשהם של המתרגם להתאים את השמות לטעמם של ילדי הארץ. להפך, התמונה נשארת מתחילתה ועד סופה תמונה מזרח-אירופית כבמקור, וכל השמות שבתרגומו של אלתרמן הם לאמִתו של דבר שמות גלותיים מובהקים.
היטיבה להבין זאת ולאפיין זאת המבקרת שרה גלוזמן, שנמנתה כמו קדיה מולודובסקי עם תלמידותיהם של יחיאל ופנינה הלפרין. זו שיבחה את התרגום העברי של שירי קדיה מולודובסקה עם הופעתו ב-1945, ותהתה אם "יקרב הספר את אורה ויגאל שבשדות ישראל אל חיה וביילה ואל פרץ ולייזר שבפרוורי ערים בגלות."12
אלתרמן, שבחר לתרגם לעברית את שירה של קדיה מולודובסקי בתום מלחמת העולם השנייה, העמיד באמצעות תרגום זה כעין גל-עד למציאוּת היהודית שחָרבה ותפילת אשכבה לילדים הרבים שהיו פזורים בהּ ללא חשבון וללא תכנון כאותם גרגירי הפרג המפוזרים על חלת-שבת ("קינדער פּיצעלעך װי מאָן", כלומר "ילדים קטנטנים כמו גרגירי פרג", בנוסח המקור).
במעשייה של קדיה מולודובסקי המשפחה מַפנה אצבע מאשימה כלפי פַּאַנטל-פרץ ה"שייגץ", שקרע את המעיל ואת המסֶכֶת, אך דומה שהמשוררת, ובעקבותיה גם המתרגם, הִפנו כאן במרומז אצבע מאשימה כלפי האב הביולוגי המוליד ילדים מבלי שייקח בחשבון את מצבו העלוב וכלפי האב שבשמים שאינו מחשיב את ברואיו הקטנים ואינו מגֵן עליהם מפני הקור והסערה ומפני שאר מוראות החיים.
*
במקור שביִידיש אין אפוא לשמות הילדים משמעות טעונת ברמזים משמעותיים, פרט לשני שמות: שמו של הבן הבכור (שמואל-שמואליק) וזה של הבן הצעיר (פּאַנטל). השם שמואל החורז אצל קדיה מולודובסקי במילה "שוּל" (בית ספר, בית כנסת) מתאים לילד יהודי למדן הנשלח למקום תורה ("פֿאַרן עלטסטן בחור שמואל / ער זאָל קענען גײן אין שול"; ובתרגום פרפרזה: "בשביל 'הבחור' הבכור שמואל / כדי שיוכל ללכת ל"מקום לימוד" [או ל"מקום תפילה"]). שמואל הבכור, כמו שמואל הנביא שאִמו הביאתהו אל עלי הכהן הגדול והכינה לו מעיל ("וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה:; שמ"א ב', י"ט) הוא היחיד שזוכה לכך שאביו יזַכּהו בבגד שנתפר במיוחד בעבורו.
גלגוליו של המעיל שהכינה חנה, אשת אלקנה, לבנהּ האהוב, שאותו ילדה אחרי שנות עקרות ממושכות, מלַווים את הנביא כל חייו, והקרע שקרע שאול המלך במעיל של המנהיג הדתי מצביע על "קו התפר" בין הדורות ומנבא את קריעת הממלכה משאול ומבניו. ובמאמר מוסגר: גם ביאליק, בבואו לתאר ילד יהודי הנשלח אל ה"חדר" בסיפורו "ספיח", בחר להעניק לו את השם שמואל-שמואליק; ובפואמה "המתמיד", המתארת את גורלו של הלמדן העברי החי תחת מרותו של ראש ה"ישיבה", שילב המשורר רמיזות רבות לסיפורו של הנער שמואל שהוקדש לעבוד את ה' במשכנו של עֵלי הכוהן הגדול.
השם פּאַנטל שהעניקה קדיה מולודובסקי לבן הפוחח הוא השם היחיד במשפחתו של החייט שאיננו שם יהודי. לדברי שמעונה פוגל (ראו הערה 9), שם זה נקשר ל"פַּאן" שמשמעו בפולנית "אדון", וכי למרבה האירוניה, שמו של הילד הפוחח חורז ב"מאַנטל" (מעיל), שאותו הוא עתיד להוציא מן המחזור. השערה זו פותחת פתח למחשבה שחרף שמרנותה הרבה של המשפחה, אותות הזמן ניכּרים בה. מתחוללים בה שינויים הדרגתיים, פרי השפעה מערבית: הבֵּן הצעיר כבר אינו נושא שם תאופורי של "עבד ה'", אלא שם של אחד מבני "גזע האדונים" (ניטשה תיאר את היהודים כבני "גזע העבדים" ואת הגויים ההֶלניסטים כבני הגזע העליון, האוחזים ב"מוּסר האדונים").
ואִם משפחת החייט אינה אלא משל למציאוּת היהודית בכללה, הרי שעם כניסתו של פּאַנטל לתמונה מורגשת אווירה של פריצוּת, חילוּן והתבוללות הקורעת את כל חוטי החוקים השמרניים של "רחוב היהודים" ומקרבת את בני המשפחה לשכניהם ה"גויים". מעניין שבשנת 1931, כשיצא בפעם הראשונה ספרה של קדיה מולודובסקי "מעשהלעך" ובו המעשייה על המעיל, יצא בווילנה קובץ מעשיות לילדים בשם "מעשהלעך" מאת לייבּ-לאון באסיין, ובאחת מהן מככבים הגיבורים "פינטל" ו"הינטל".
ומכּיווּן שונה: אם אכן ביקשה המחַבּרת להעניק שם אוּרבּני (עירוני ומתורבת) ל"שייגץ" היהודי הקטן – הרי שהשם "פּאַנטל" – ספק שֵׁם אמִתי ספק כינוי חיבה, מאדיר ומזלזל כאחד, שניתן במשפחה לילדם החריג – כשם המבטא אדנוּת ועידון של "גבירים", עומד בניגוד אירוני ואוקסימורוני להתנהגותו הפרועה ולסגנונו הבוטה של הנער. קונדס זה מתואר כמי ששורק לבעלי החיים וכמי שיוצר בבית אווירת תַּבהלה קודחת, וייתכן שקדיה מולודובסקי יצקה בו גם מתכונותיו של האֵל ההלניסטי פַּאן (Pan), אֵל הרועים והעדרים, ששמו הוליד את המילה "פַּאניקה". דמותו מצטיירת במיתולוגיה היוונית כדמות שׂעירה ועירומה, מבדחת ופרועה, שחציה התחתון הוא תיש וחציה העליון אדם. כזכור, פַּאן הוא יצור שֵׁדי ומקורנן, הצופֵר במאגדת חלילים עשויה מקני-סוף, וצפירותיו מעוררות בהלה בקרב אנשים ובעלי חיים.
האם עלתה דמותו על דעתו של אלתרמן בעת שתיאר בתרגומו את פרץ – בן דמותו המעורטלת של פאנטל – כלץ ה"מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ, / מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים / [...] מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ" וכמי שבני משפחתו מכנים אותו "תיש"? האם דמותו עטויית הפרווה של פַּאן הולידה אצלו את ההברקה המילולית "וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם!"13 – המאגדת באמצעות המאגיה של הלשון את הצירוף המקראי העתיק המציין את הזהב המובחר ביותר ששימש לבניין בית המקדש (דבה"י ב', ג', ו') ואת התחדיש המודרני "פרווה" פרי-המצאתו אליעזר בן-יהודה?
*
גם אלתרמן כִּיוון זרקור מיוחד כלפי שמותיהם של הבן הבכור והצעיר, כשם שעשתה המחַבּרת. לבן הבכור העניק המתרגם את השם האוקסימורוני המבדח "גדליהו גוץ". ייתכן שהושפע משירו הכמו-עממי של יצחק קצנלסון הפותח במילים "בּין איך מיר אַ שנייַדערל, / רופֿט מען מיך רב גאָדל" ("הנני חייט קטן / לי קוראים ר' גודל"), היוצר ניגוד הומוריסטי בין קטנותו של החייט לבין גדלוּת שמו. בכל מקרה, אלתרמן כִּיוון בלי ספק לניגודי הקוטן והגודל, שהרי בהמשך תרגומו כתב "אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן." המילה "קוטן" (ולא "אצבע" או "זרת", או כל מילה אחרת) נבחרה בשל קרבתה ל"קטן", ניגודם של ה"גדול" ושל ה"אגודל" המתאימים לשם "גדליהו" ("קוטן" = אצבע קטנה, כבפסוק "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי." מלכים א', י"ב, י').
כדי להבין את הבחירה בשם "פרץ" שהוענק כאן לבן הצעיר (שם החורז בכינוי "שייגץ" שבמקור ביִידיש ובכינוי "שרץ" שבתרגום) כדאי להתבונן במאמרו המוקדם של אלתרמן "סער ופרץ",14 שדבריו נקשרים לשורות רבות משורות השירים של "כוכבים בחוץ" ועשויים לתת להם פירוש חדש, בלתי צפוי. אלתרמן הֶאֱניש כאן את החדש ופנה אל התאומים "סער ופרץ" כאל שני קונדסים פרחחיים, המצליחים להעלות חיוך אפילו על פניו הנובלים של הספרן, הרציני אף יותר מן הספרים שמסביבו:
סער ופרץ. עוברי אורח נצחיים. [...] הספרות פותחת לקראתם את כל החלונות בבואם לנטות בדברי-ימיה את קרקסם הגדול והנודד. קול פטישים וכינור וצהלת סוסים וצליפת שוט ממלאים את הכיכר הסחרחרה מזכרונות נעורים. כלי-הזמר עוברים בעיר, ולא רק הילדים רצים אחריהם. גם בעלי-בתים ומזכירי מוסדות ועסקני-ציבור שולחים ראשיהם החוצה. אפילו הספרן הנובל, הרציני יותר מן הספרים, נעור ומחייך. [...] סער ופרץ – לא פלא הוא אם הספרות העברית, אשר מאות שנים רצופות של דממה גדולה ואפס-מעשה עמדו עליה כסיוט, לא שׂבעה ולא תשבע עוד עת רבה את חגי המוּלתכם הקצרים. [...] בסלעה אתם מטפסים בצפרניים ושן וכל טפח נכבש – שלכם הוא. והזמן הזה – זמנכם.
אלתרמן נטל כאן את שמה של התנועה הספרותית הגרמנית "Sturm und Drang" ")סער ופרץ") שהביאה אִתה שינויים רדיקליים בתרבות הקלסיציסטית של זמנהּ, והפכו לשם-נרדף למהפכנות אישית ורגשית היוצאת נגד גילוייה של כל קונבנציה שנשחקה והתייבשה. במשתמע, הוא העניק את השם הדינמי הזה לתנועתם של חבריו בקריית ספר העברית, בני "אסכולת שלונסקי", שפרצו את גבולות הישָׁן ביקשו לנער ממנו את אבק הדורות כדי להביא לספרות העברית אווירה חדשה ואידֵאלים חדשים.15
אך בכך לא סגי: אלתרמן נתן כאן את השם "פרץ" דווקא לבן הצעיר, ולא לבן הבכור (פֶּרץ המקראי פָּרץ ראשון מרחם אִמו ועיכב את אָחיו-תאומו זרח). פרא-אדם זה, שהצליח להוציא את המעיל מן המחזור, איננו בן-זקונים אפילו, שהרי למן הבית הראשון של השיר למֵד הקורא כי אֵם המשפחה מנענעת תינוק בחיקה וכי יש לה תינוק נוסף בעריסה. בשם "פרץ" הפגין אלתרמן גם את נפלאות השורש העברי, שיש לו, אגב שִׂיכּוּל אותיותיו, שורשים אחים כמו צפ"ר. פרץ בתרגומו של אלתרמן מחלל (צופֵר) בחלילים ומכוּנה "תיש" ("צְפִיר עִזים"), המכוּנה במקורות גם "צעיר" (לפי הפסוק "וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם." ירמיה י"ד, ג'). יוצא אפוא שאצל אלתרמן הבן הבכור והרציני גדליהו-גוץ הוא גם גדול וגם קטן, ואחיו הפוחח פרץ הוא גם "תיש" וגם "צעיר" (ובמילים אחרות, בזכות נפלאות השפה העברית התיש העברי הוא גם זקן וגם צעיר).
משחקי לשון דומים בנושא התיש-הצפיר כלולים בשירו של אלתרמן מכל התקופות. כך, למשל, בשיר "גשם ושמש" שבספר התֵּבה המזמרת – ספר שיריו של אלתרמן לילדים – מתואר תיש עקשן, הסולד מחידושים, שלידו חולפת זִקִּית זריזה המחליפה את צבעיה בלי הרף. התיש הזקן עם זקנו הלבן מייצג את השמרנות המוֹנוֹ-כרומטית הקופאת על שמריה, בעוד שהזִקית הזריזה והססגונית מייצגת כמובן את האקספרימנטליזם התזזיתי של התקופה המודרניסטית.
התיש האלתרמני, המטיף מים וההוגה בכובד ראש, דומה בשיר זה למורה זקֵן, המטיף תורה לתלמידיו והוגה בספרו יומם וליל? האם לפנינו משורר מן הנוסח הישן, מזִקני "הצעירים" של ימים עברו, הכותב כתיבה מיושנת ומימית, שמורגשים בה סימני המאמץ והטורח וריח פלגי הזיעה? האם לפנינו פוליטיקאי מזדקן, הדבֵק במוסכמות שכבר אבד עליהן כלח? האם לפנינו יהודי גלותי ודתי, ממחזיקי נושנות, בעל זקן היורד על פי מידותיו, ההוגה בתורתו יומם ולילה? ומכיווּן אחר: אפשר שלפנינו אִזכּור אישי, ספק אירוני ספק נוסטלגי, של שיר הילדים הישן-נושן "יש לנו תיש". שיר זה הוא כידוע פרי עטו של יצחק אלתרמן, אבי המשורר, שהיה גם מורה ומחנך וגם משורר ילדים מן הנוסח הישָׁן שכבר עבר מן העולם. השיר הושר בגני הילדים שנים ארוכות לאחר מות מחברו, ובעת היכתב "גשם ושמש" כבר היה לו "זקָן" ארוך כשל תיש. אלתרמן מעמת כאן כמדומה את השירה ה"תלמונית" של העבר (של אביו ושל יחיאל הלפרין) עם שירתם המודרניסטית של דור הבנים (נתן אלתרמן, יונתן רטוש). ולפנינו גם מבט אוטו-אירוני: לא חלפו אלא שנות דור מהסתלקותם של צמד השותפים יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין מזירת הספרות העברית, וכבר נחשבת שירת בניהם "הצעירים" שירה שמרנית ו"תלמונית" (המילה "תלמוני" היא תחדיש של רטוש למילה "קונפורמיסטי") בעיני דור המשוררים החדש, משורריו הצעירים של "דור המדינה".
ואכן, בשיר הילדים "הישיש התשיש" ("ספר התֵּבה המזמרת") מתוארים בסגנון קריקטורי עלילותיו של אב ישיש קטן קומה ועקשן, בעל זקנקן לבן כשל תיש, השולט בבניו הענקים ביד רמה. ייתכן שאלתרמן תיאר כאן בעקיפין את יחסו עם אביו, איש החינוך הקפדן, שהיה גם הוא משורר עברי, אך נודע בזכות "יצירת המופת" המגוחכת "יש לנו תיש" (האב קטן קומה, ואילו בנו הגיע להֶשֵּׂגים בעלי ממדים גיגנטיים).
ייתכן שמתוארים כאן בעקיפין ובהומור יחסיו של בן-גוריון קטן הקומה עם "בניו" אשר כּוּנוּ "צעירי בן-גוריון". כך או אחרת, בשיר שלפנינו מוצג אב תקיף, שאינו מתבטל בפני בניו האדירים, אלא צועק עליהם בָּחֳרי-אף ומלמדם מוּסר הַשׂכּל: "הָהּ, לֹא עֵת הִיא לַחְמֹד לָצוֹן! / עֵת לִזְעֹם וְלִקְצֹף שֶׁצֶף-קֶצֶף / כִּי מָלְאוּ צְעִירֵי הַצֹּאן / יָהֳרָה וּמְשׁוּגוֹת וָחֶצֶף. // וְהָיָה אִם מִפֶּרֶק לְפֶרֶק / לֹא אַלְעִיט אוֹתָם קְצָת דֶּרֶךְ-אֶרֶץ / עִם פִּלְפֵּל וְחַרְדָּל וְחַזֶּרֶת יַחְדָּו / לֹא יִהְיֶה / עֲלֵיהֶם / מוֹרָא אָב!"
ברקע הדברים מהדהד "גדיים שהפכו תיישים", במתואר במסכת ברכות: "אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנידוי." (ברכות ס"ג, ע"א).16
הערות:
1. כגון באסופה מילה טובה – עברית לכיתה ג' (1), מט"ח, תל-אביב 2014, עמ' 63-66.
2. דבר מיום 9 בפברואר 1934. באותו הגיליון שבּוֹ פרסם עגנון את סיפורו "הפרוטה". את הכינוי "בכור שטן" לילד קטן יכולה היתה פנינה הלפרין למצוא בשיר-הילדים של ביאליק "קטינא כלבו", ואילו בשם "יקטן" טמונה לדברי אליהו הכהן כוונה אידאולוגית: יקטן היה בנו של עבר ונכדו של שלח – כולם בני שם. בנה של פנינה הלפרין, יונתן רטוש, מייסד "תנועת העברים", אימץ את השם "שלח", סבו של יקטן. פרטים רבים על התרגומים מצויים ברשימתה של עינת אמיתי, "מי המציא את קדיה מולודובסקי בעברית?" – יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים, מיום 2.5.2011.
http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2011/05/blog-post.html.
בין תרגומה של פנינה הלפרין (דבר מיום 9 בפברואר 1934) לבין תרגומו של אלתרמן (בספר פתחו את השער, תל-אביב 1945) הופיע גם תרגומו של שמשון מלצר "יגיל והמעיל" (דבר לילדים מרץ 1937). פרטים רבים על התרגומים מצויים כאמור ברשימתה של עינת אמיתי, "מי המציא את קדיה מולודובסקי בעברית?" (ראו הערה 2 לעיל). ראו גם: בן-יהודה, הדר. "על 'גלגוליו של מעיל'", "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, פברואר 2019.
3. דבר, מיום כ"ד באדר תש"ה; 9.3.1945.
4. ראו על שיר זה בספרי תבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005, עמ' 71-89.
5. לפי ד"ר נגה רובין, https://blog.nli.org.il/kadya_molodowsky/
6. מאָלאָדאָווסקי, קאַדיע. "שלום עליכם פֿאַר קינדער", ליטעראַרישע בלעטער, נײַנטער באַנד (1933(, עמ' 825.
7. "בין איך מיר אַ שנייַדערל, / רופֿט מען מיך רב גאָדל: / צי איך מיר אַזוי אַרייַן / אַ פֿאָדעם אין אַ נאָדל" [ובתרגום פרפרזה: "הנני חייט קטן / לי קוראים ר' גדי (גודל), / האם כך אני משחיל / חוט לתוך המחט"].
8. נוסח הפזמון החוזר: "זיצט אַ שנײַדערל, נײט און נײט / פֿאַר די גבֿירימלעך בגדים, / לעבט אין דחקות, אין גרױס אָרעמקײט, / די קינדער נעבעך נאַקעט אָדם" [ובתרגום פרפרזה: "יושב חייט קטון, תופר ותופר / בגדים בעבור הגבירים/ חי בדחקות, בעוני גדול / הטף עירום לגמרי"]. דומה שאלתרמן הושפע מפזמון ("זיצט אַ שנײַדערל, נײט און נײט") זה בעת ששם בפי התופרת בפזמונו "צריך לצלצל פעמיים" את המילים "תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת."
9. ראו במאמרה של חוקרת ספרות הילדים ד"ר שמעונה פוגל "בין אלתרמן לקדיה – גלגולו של מעיל", עיונים בספרות ילדים, גיליון 21 (תשע"ב), וכן בהרצאת "זום" של אתר נתן אלתרמן מיום 24.8.2020. שמעונה פוגל שיערה שאלתרמן "לא רצה לקשר את התרגום לאווירה הגלותית ולכן שינה אותם, בהתאם לנורמה" של תקופת היישוב שנהגה להמיר שמות גלותיים בשמות עבריים ישראליים. לדעתי, ההנחה שהשיר הותאם לילדי הארץ אינה מתיישבת עם היידישיזמים וההבראיזמים ביידיש המשולבים בתרגום (מילים כמו "יריד" במובן "המולה", "בריות" במובן "אנשים", "שרץ" במובן "שייגץ"). גם המילה "חבריא" המוצגת במאמרה של שמעונה פוגל כמילה המציינת את דור הפלמ"ח משמשת כאן למעשה שם-נרדף למילה "חברֶ'ה" מן היידיש כבשירו הקל של אלתרמן "חבריא בקריית ספר" (מחברות אלתרמן, ג, עמ' 28-29): "אַבָּא אָיִן, אִמָּא אָיִן, / חַג לַנֶּפֶשׁ! מִי יִגְעַר בָּהּ? / […] רְצוּעָה וָגַעַר אָיִן / הִשְׁתּוֹלֵלוּ חֶבְרֶה-לֵצִים." בנושא התאמת היצירה הגלותית לקורא העברי ראו גם מאמרה של מיכל חכם, "הבית שבגולה והגולה שבבית", בתוך: גלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי, בעריכת עופר שיף, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2015, עמ' 83-121.
10. נחום סטאָטשקאָוו, דער אוצר פֿון דער יִידישער שפּראַך, ניו-יורק 1950, סימן 498.
11. שרה גלוזמן, "פתחו את השער", דבר מיום 14.6.1946.
12. המילה זהב מופיעה בתנ"ך 339 פעמים, רובם בהקשר של בניית המשכן והמקדש. התלמוד (יומא מ"ד ע"ב; שם מ"ה ע"א) מציין שבעה סוגי זהב שהם: זהב, זהב טוב, זהב אופיר, זהב מופז, זהב שחוט, זהב סגור וזהב פַּרוַים. נזכיר בהקשר זה שאת שירו "העלמה" פתח אלתרמן במילים: "דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ / חוּט שָׁנִי כְּרִמּוֹן שָׁחוּט." הצירוף "רִמּוֹן שָׁחוּט" מעלה את תמונת הרימון המבוקע, אך הצירוף "זהב שחוט", שהוא זהב בגוון אדום, מזכיר שרימון הזהב שייך לבגדי הכהונה במקדש. כך כרך אלתרמן באמצעות "המאגיה של המילים" את המילים החורזות "חוט", "מלכוּת" ו"שחוט" (על שלל משמעיה של המילה "שחוט").
13. "סער ופרץ", מחברות לספרות, בעריכת י' זמורה, תל-אביב, שבט ת"ש (ינואר 1940).
14. את שמו של זרח, הבן המתון יותר מבין בניהם התאומים של יהודה ותמר, העניק אלתרמן לילד ביצירתו לילדים האפרוח העשירי(1943).
15. גם בשירה ה"קנונית" שלו עשה אלתרמן שימוש במשחקי מילים וירטואוזיים הקשורים בתיש-צפיר-שעיר. כך, למשל, בשיר "בית ישן ויונים" (כוכבים בחוץ) נעשה שימוש מחוכם בצירוף המקראי "צעיר רודם" (תהלים ס"ח, כ"ח), שפירושו: צעיר הרודה במשועבדיו. צירוף זה היה בספרות העברית החדשה, תוך הוצאת המקרא מידי פשוטו, שם נרדף לצעיר חולמני ורדום, השקוע בהזיות. "בֵּית-אֶבֶן רוֹדֵם. / בְּגַנְּךָ הַשָּׂעִיר / תְּיָשֵׁי עֲנָנִים הִתְחַכְּכוּ לְשָׂבְעָם" וכו'. כל משמעיהם של "השעיר" ו"הצעיר" (גם המילה "צעיר" פירושה "תיש", "צפיר") מתפקדים כאן אפוא בסדר אסוציאטיבי, פרוע כביכול, תוך הפעלת נפלאות "המאגיה של הלשון".
16. "האָב איך מיר אַ מאַנטעלע פון נאַייעם געוואַנט – מעילון יש לי מבד חדש," חדשות בן עזר, 314, 4 בפברואר 2008, כ"ח בשבט תשס"ח.
* חלקו השני של מאמר זה, הרואה כאן אור לראשונה, יתפרסם בגיליון 1781 של חדשות בן עזר.
זיוה שמיר
* * *
כישלון האופציה הדיפלומטית של ארה"ב
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 6 בספטמבר 2022
"איראן מנהלת מלחמה גלובלית, וקוראת למוסלמים ולא-מוסלמים מדוכאים להתאחד בחסות האסלאם והרפובליקה האסלאמית, כדי להפיל את משטרי הרשע ['הכופרים' המערביים בהנהגת ארה"ב ו'המשומדים' הסונים]. למהפיכה האסלאמית אין גבולות [גיאוגרפים], והיא נועדה לכל העולם (ספרות ומדעי הרוח, כיתה י"ב, 2022-2021, עמ' 110)."
תוכנית הלימודים – ביטוי לאידיאולוגיה
תוכנית הלימודים של משטר האייתולות עקבית עם החוקה הרדיקלית של המשטר, דיכוי המיעוטים האתניים והדתיים, אפליית הנשים ועידוד חתרנות וטרור אנטי-אמריקאים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית. תוכנית הלמודים מבטאת את מחוייבות המשטר האפוקליפטי האנטי-אמריקאי בטהרן למהפכה אסלאמית עולמית.
מעצבי מדיניות בארה"ב מעניקים משקל מירבי להצהרות והתחייבויות פומביות ובחדרי חדרים של האייתולות ויועציהם, אבל הביטוי האמין ביותר של החזון והמדיניות המנחים את האייתולות טמון בתוכנית הלימודים: הפלת המשטרים הסוניים והכנעת המערב, ובראשו "השטן הגדול האמריקאי".
בנוסף לכך, משטר האייתולות מצטיין באומנות התאקייה – כפל לשון והעמדת פנים – שנועדה להטעות ולהביס "כופרים" ולהגן על "מאמינים" באמצעות התחייבויות שנועדו להפרה בשעת הכושר, ולהכות ב"כופרים".
תוכנית הלימודים של האייתולות מהווה קו-יצור יעיל של טרוריסטים, כולל מתאבדים.
מאז עליית האייתולות לשלטון באיראן, בפברואר 1979 – ארה"ב מתמידה באופציה הדיפלומטית – המרופדת במיליארדי דולרים – במטרה לשכנע את האייתולות להימנע מהפצת המהפכה האסלאמית מחוץ לגבולות איראן, להסכים לדו-קיום בשלום עם השכנות הסוניות הערביות (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, וכו'), לכבד זכויות אדם, דמוקרטיה וקיום הסכמים.
43 שנות שלטון האייתולות מעידות על כישלון האופציה הדיפלומטית שהעניקה רוח-גבית עוצמתית להתנהלות פורעת-חוק פנימית, אזורית וגלובלית של משטר האייתולות, ורוח-נגדית הרסנית לכל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים ולביטחון הלאומי וביטחון הפנים של ארה"ב.
תוכנית לימודים אנטי-אמריקאית באיראן, 2022-2021
ד"ר אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, מומחה לאיראן, אסלאם והמזרח התיכון ומנהל המחקר במכון IMPACT SE חוקר את מערכת החינוך האיראנית מאז 2011. להלן חלק ממצאי מחקרו של ד"ר פרדו על תכנית הלימודים של 2022-2021:
"...ג'יהאד והתאבדות למען המהפכה האסלאמית מהווים נושא מרכזי... כך היה במלחמת עיראק-איראן (1987-1980), כאשר רבים מהמתאבדים היו נערים שנשלחו לפנות מוקשים [וענדו מפתחות לגן עדן על צווארם]... התאבדות מוצגת כצעד לקראת רוחניות מושלמת... התלמידים לומדים לפעול באמצעים צבאיים, במסגרת מערכה גלובלית, להפצת המהפכה האסלאמית של חומייני, ולקידום הגמוניה איראנית, במזרח התיכון הערבי [ואחר כך בכל העולם]...
אנטישמיות, אנטי-ישראליות ואנטי-מערביות מככבים בתוכנית הלימודים... ספרי הלימוד מתמקדים בתרומה הכלכלית-חברתית של מדיניות ההתפשטות של משטר האייתולות... תוך כדי הסתה חריפה נגד זרים, האדרת אלימות והקרבה, ודיכוי תפישות עולם השונות מתפישת העולם המהפכנית-אסלאמית-שיעית של משטר האייתולות....
המערכת מעודדת את התלמידים לאהוד מיליציות ערביות המלבות חתרנות וערעור יציבות, ומעודדות טרור-מתאבדים. 'האחים המוסלמים' [הפועלים להפלת כל המשטרים המוסלמים-לאומיים] זוכים לתמיכה ייחודי.... מסר מרכזי מדגיש את חיוניות ההשתלטות על מקורות הנפט ונתיבי-ים של הסחר העולמי למימוש ההגמוניה האיראנית..."
דוגמאות מספרי הלימוד באיראן
מאז השתלטות האייתולות על שגרירות ארה"ב בטהרן בנובמבר 1979 – שכללה החזקת יותר מ-50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים – מציין משטר האייתולות מדי שנה ב-13 לנובמבר את "יום המלחמה ביוהרה" (הכוונה לארה"ב), כאשר הציבור – ובמיוחד תלמידים – מצהירים את שנאתם ל"בריון האמריקאי" וקוראים "מוות לאמריקה!" "הדבר נועד לשדרג את הגיבוש והאחדות ואת ההתנגדות לאויב" (חינוך אסלאמי, כיתה ו', 2022-2021, עמ' 33; כשירות ההגנה, כיתה ט', 2022-2021, עמ' 30).
ארה"ב מוצגת כאוייב שטני של האסלאם והרפובליקה האסלאמית (כשירות ההגנה, כיתה ט', 2022-2021, עמ' 30).
האשמת ארה"ב ובריטניה בהפצת סמים והחרפת סכסוכים פנימיים בקרב החברות המוסלמיות (חינוך והכשרה אסלאמים, כיתה ח', 2022-2021, עמ' 16).
מאז 1979 ארה"ב מתמידה ב"תוכנית שטנית" לשיעבוד האסלאם (כשירות ההגנה, כיתה י', 2022-2021, עמ' 120).
ההיסטוריה מלמדת שחובה להביס ולהשפיל את האויבים (לימודי הקוראן, כיתה ב', 2022-2021, עמ' 67; פרסית, כיתה ה', 2022-2021, עמ' 60).
תוכנית הלימודים מקדמת ג'יהאד וטרור-מתאבדים על ידי האדרת מאות אלפי האיראנים שהקריבו חייהם (התאבדו) במלחמת עיראק-איראן (חינוך והכשרה איסלאמים, כיתה ט', 2022-2021, עמ' 134).
הנענים למצוות האל להירתם לג'יהאד נגד האויבים, ינצחו במלחמה (חינוך והכשרה איסלאמים, כיתה ט', 2022-2021, עמ' 135).
השורה התחתונה
ספרי הלימוד של משטר האייתולות מהווים בבואה אמינה של חזונם הדתי, פנאטי וחובק-העולם. ספרי הלימוד מייצגים – מאז עליית האייתולות לשלטון בפברואר 1979 – את מדיניות הפנים והחוץ של משטר האייתולות. תוכנית הלימודים של משטר האייתולות מחד, וההנחה שמשטר האייתולות עשוי להיות שותף לאופציה דיפלומטית ולהיות צד-אמין למו"מ מאידך, הם דבר והיפוכו. תוכנית הלימודים של משטר האייתולות מחד, וערכים ואינטרסים של ארה"ב מאידך, מהווים אוקסימורון קלסי.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
אורי הייטנר
1. האם ניתן ליצור את העתיד?
יהודה הראל, "פרפר בחושך"
האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?
הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'
אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים. אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית." אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.
יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה. השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?
סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.
ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.
אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.
יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצויינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי היתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה היתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?
וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאיתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.
התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.
לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.
יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.
יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.
האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?
קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה היתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל היתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?
"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר," כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.
ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק. הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.
ולפרטים על הספר ולרכישה – https://www.yehudaharel.co.il/
* הפתרון הפרגמטי – דעתם על נתניהו, של השוללים שלילה מוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו, אינה שונה משלי. אין צורך להסביר לי על נזקי הביביזם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לעתידנו. נכונותי לממשלת אחדות עם נתניהו, נובעת מגישה אחראית, המחפשת את המוצא הפרגמטי האפשרי מהמשבר הפוליטי שתוקע אותנו כבר שלוש שנים וחצי. כן, גם אני יודע שאם רק נתניהו יפרוש או אם רק הליכוד יחליף אותו, תקום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. אבל אני גם יודע שהסיכוי שנתניהו יפרוש אפסי והסיכוי שהליכוד יחליף אותו נמוך עוד יותר. אני יודע שאין היום כל היתכנות – לא רק לממשלת החלומות, אלא אפילו לקואליציה סבירה. הברירה היא בין ארבע אפשרויות: א. ממשלה צרה צרורה של נתניהו עם הכהניסטים. ב. ממשלת מיעוט בראשות לפיד שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (בתמיכה / הימנעות מבחוץ, מה שנותן לה כוח לסחיטה לפני כל הצבעה בכנסת). ג. ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות נתניהו. ד. סיבוב בחירות שישי.
אם יהיה סיבוב בחירות שישי, על כל הנזק הנורא לדמוקרטיה הישראלית ולכלכלת המדינה הכרוך בו, נעמוד שוב בפני אותן חלופות. כל החלופות הללו רעות. כאשר כל החלופות רעות, יש לבחור ברע במיעוטו. אין לי ספק, שממשלת אחדות היא הרע במיעוטו. כמובן שלא בכל מחיר. היא חייבת להיות ממשלה רוטציונית. נתניהו חייב להיות השני ברוטציה (כי אחרת לא תהיה רוטציה, כפי שכבר נוכחנו). תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי נתניהו. בתמורה – תיקי החוץ, הביטחון והאוצר יהיו בידיו. זכות וטו לגוש לפיד / גנץ על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט. וכמובן, הכהניסטים – החוצה!
* בן גביר ב"בליך" – כבוגר "בליך" אני חש בושה עמוקה.
* שתי דתות מונותאיסטיות – הדבר היחיד המשותף ליהדות ולביביזם, הוא ששתיהן דתות מונותאיסטיות.
* ממינכן עד עלות השחר – לאחר הטבח במינכן, לפני חמישים שנה, התכנסה הכנסת לישיבת אבל. הקואליציה והאופוזיציה התאחדו להצעת החלטה משותפת המגנה בחריפות את הטבח. ההצבעה בעד הגינוי לא היתה מקיר אל קיר. רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, התנגדה להחלטה. רק"ח היא הגלגול הקודם של חד"ש, המרכיב הנחשב "מתון" יחסית, ברשימה המשותפת. עמד אז בראשה יהודי – מאיר וילנר שר"י.
קו ישר עובר בין תמיכת רק"ח בטבח במינכן לתמיכת הרשימה המשותפת בג'יהאד האיסלמי במבצע "עלות השחר". ממשלה שתלויה ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נגועה בניגוד עניינים מוחלט – ממשלה שאמונה על האינטרס הישראלי ועל ביטחון ישראל תלויה במפלגה שחזונה הוא השמדת ישראל. ממשלה כזו היא ממשלת פיגולים.
* האם הרצוג הביע צער? – נאומו של נשיא גרמניה שטיינמאייר בטקס הזיכרון לטבח במינכן, היה מופת מנהיגותי של נטילת אחריות. בפגישתו עם הנשיא הרצוג לפני הטקס, הביע שטיינמאייר את צערו על כך שגורמים אנטישמיים בגרמניה הציגו את המאבק של המשפחות השכולות כרדיפת בצע. האם הרצוג הביע את צערו על כך שרוגל אלפר כתב דברים זהים?
* יהדות או השתמטות – אין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הסתירה הזאת, היא המצאה משותפת של עוכרי המדינה היהודית ועוכרי המדינה הדמוקרטית. עם זאת, אין חפיפה בין שני המושגים. יש נושאים שבהם יש מתח בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה. דוגמה לכך היא סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל. מדינה דמוקרטית, בוודאי דמוקרטיה ליברלית, יכולה להכיל מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים אינו מוכן לשרת בצבא. מדינה יהודית, לעומת זאת, אינה יכולה להשלים עם השתמטות של שבט מתוכה מהגנה על המולדת ועל שלום אזרחי המדינה היהודית ועם עריקה ממלחמת מצווה. בוודאי שאין היא יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, בהצדקת ההשתמטות בשם ה... תורה ו... ערך לימוד התורה. הרי התורה שוללת מכל וכל עריקה שכזו.
הרי במקורותינו נאמר שאין פטורים ממלחמת מצווה, ואליה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. כן, גם נשים. ומי שטוען שהמלחמה על קיום המדינה היהודית אינה מלחמת מצווה, כופר בעיקר או שהוא בור ועם הארץ. הרי במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר." הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה."
כאשר משה חשד (בדיעבד, מסתבר שהוא חשד בכשרים) שהשבטים ראובן וגד שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ, הוא נזעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"
כאשר תושבי העיר מרוז השתמטו מהמלחמה במדיין קיללה אותם דבורה הנביאה קללה נמרצת: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה--אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."
ורבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הורה לתלמידיו לסגור את הגמרות, כאשר צריך היה לצאת למלחמה.
יש סתירה לוגית בין לימוד תורה להשתמטות מצה"ל, כפי שיש סתירה לוגית בין לימוד תורה לחילול שבת ואכילת טריפה. מי שמשתמט מצה"ל מבהיר מניה וביה שלא למד תורה כהלכתה ואם למד – לא הבין מה שלמד. "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.
המדרון החלקלק של ההשתמטות מצה"ל של שבט שלם וגדול בעם ישראל, החל מהשגיאה ההיסטורית של בן גוריון, שלימים הוא התחרט עליה, שאיפשר פטור מצה"ל ל-400 אברכים עילויים. האמת היא, שאותם גאונים – הם הראשונים שצה"ל זקוק להם.
* אנו יושבים בקווים חדשים – בדיון הציבורי בעקבות ניסיונו של חולדאי להציג לתלמידי ת"א את מפת הפנטזיה הפוליטית שלו כאילו היתה מפת ישראל, הוגדרה המפה הנוכחית, שאין בה "הקו הירוק", כמפה "מתנחלית". כאילו "הימין המתנחלי" כופה על תלמידי ישראל את עמדתו באמצעות סילוף המפה.
בהתייחסי לטענה הזאת, ציינתי שכתלמיד בשנות השבעים, תחת שלטון המערך, המפות שמהן למדנו כללו בשטח ישראל את יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בכתבה במוסף "הארץ" מאושש את דבריי אדם רז, ומכתבתו למדתי, שזו המפה הרשמית של ישראל על פי החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון כבר בקיץ 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את ההחלטה יזם שר העבודה יגאל אלון. מדבריו בישיבה: "ההצעה שלי היא פשוטה: לצלם את המציאות האמיתית המוכרת, כפי שהנה... ההיגיון הוא כזה. הממשלה החליטה שעם הכרזת מלחמת ששת הימים חדלו הסכמי שביתת הנשק להתקיים וקיים כל מה שמשתמע מזה. אם אין הסכמי שביתת נשק, אין גבולות, או אין קווים של הסכמי שביתת הנשק. אנחנו יושבים בקווים חדשים, שיש להם סטטוס של קווי הפסקת האש." עמדתו התקבלה. "השרים, רובם ככולם, היו בעד הצעת ההחלטה," מציין רז. בראש התומכים – ראש הממשלה אשכול. אדם רז, כבלעם המודרני, בא לקלל ויצא מברך. מטרתו הייתה להבאיש את ההחלטה ואת המפה, עליהם שפך את ארסנל הגידופים המוכרים עד זרא. בפועל, הוא הציג את הנימוקים לצדקתה.
* צדיקים בסדום – בעקבות הודעתם של מאות אנשי קולנוע בישראל שיחרימו את קרן הקולנוע של השומרון ולא ישתפו עימה פעולה, חתמו חמישים אנשי קולנוע על תמיכה בקרן. מסתבר שבענף הקולנוע הישראלי, יש לפחות חמישים איש שהם גם אנשי תרבות, במובן העמוק של המושג. שהם אנשים נאורים, במובן האמיתי של המושג.
* אִם – מתוך כותרת משנה בווינט: "...אם אבו מאזן ימות." מה פירוש "אם"? יש אפשרות שהוא בן אלמוות?
* ביד הלשון: בצרה – בָּצְרָה הוא מושב שיתופי של תנועת האיחוד החקלאי, במועצה האזורית חוף השרון, מצפון לרעננה. בצרה היא גם עיר הנמל והבירה הכלכלית של עיראק. האם יש קשר בין הבצרות? התשובה היא חיובית. המושב בצרה עלה לקרקע ב-1946. הקימה אותו חברת רסקו של הסוכנות היהודית, עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. חלוצי המושב, משוחררי הצבא, נלחמו בבצרה שבעיראק במלחמת העולם השנייה, והנציחו עובדה זו בשם יישובם.
במקרא, מופיעה עיר הנקראת בָּצְרָה. היא היתה בעבר הירדן המזרחי, בירת ממלכת אדום. הקמץ באות בי"ת, הוא קמץ קטן, ומבטאים אותה: בוצרה. האקדמיה ללשון עברית קבעה, לפיכך, שכך יש להגות את שם המושב בצרה. אבל בפועל, היא מבוטאת כ"בַּצרה" (batzra) ובמילעיל.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: שיהיה ברור, אנחנו אזרחי ישראל שומרי החוק ועימנו משטרת ישראל – איננו אשמים בגל הרציחות המזוויע הפוקד את האוכלוסייה הערבית בישראל. כל האשמה מוטלת על הערבים. על כפיות הטובה שלהם שהם חיים במדינה החופשית היחידה במזרח התיכון ובעולם המוסלמי כולו אבל חלקם שטוף ברציחה הדדית גם את הנשים שלהם ועדיין יש להם את החוצפה להאשים בכך אותנו!
* * *
ז'בוטינסקי והליטוּן
זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, היה מדינאי, נואם-בחסד, עיתונאי, סופר, משורר ומתרגם ברוך-כישרון, שהטביע את חותמו בתולדות עם ישראל. הוא שלט בלשונות רבות, אך גילה קנאות ואהבה מיוחדת ללשון העברית. כדי להשריש את העברית בעם היהודי, עסק בה מכל צדדיה וניסה לסייע בדרכים שונות להאדרתה.
בין היתר דאג שתלמידיו הבית"רים ילמדו עברית, תמך בהתלהבות ב"גדוד מגיני השפה" בא"י וביקש במכתב-צוואה לאשתו בשנת 1918, שבנו, ערי, "יידע יפה עברית." רצונו העז לראות את השפה העברית מושרשת גם בתפוצות גרמה לו למצוא זמן, בתוך שלל עיסוקיו, כדי לעסוק במבטא העברי וגם לחבר ספר-לימוד לעברית מדוברת בשםTARYAG MILLIM . ("תרי"ג מלים – מבוא לעברית מדוברת, בכתב לאטיני"). הספר נכתב בשנת 1938-39 אך הופיע, במהדורה אנגלית, רק בשנת 1949.
לגבי המבטא העברי כתב חוברת שבה הציע שיטה מפורטת בנושא זה, ובין השאר ציין ש"אנחנו אירופאים" ו"עם מערבי אנו." ולכן "בלי כל בושה, הנני מודה ומתוודה כי ה'טעם' המונח ביסודה של ה'סכימה' המוצעת בחוברת הזו הוא טעם אירופאי ולא 'מזרחי'. הקורא ימצא בהצעותיי מגמה ברורה להשתחרר מכל אותם ההגאים אשר אין להם נקודת-משען בפונטיקה של שפות המערב – נטייה בולטת לקרב את מבטאנו, עד כמה שאפשר, למושג היופי הצלצולי המקובל באירופה: אותו מושג היופי, אותו קנה-המדה המוסיקלי, אשר על-פיו, למשל, השפה האיטלקית נחשבת ל'יפה' והשפה הסינית לבלתי-יפה. בקנה-מדה זה בחרתי, קודם כל, יען כי גם אנחנו אירופאים הננו וטעמנו המוסיקלי הוא טעם אירופאי, טעמו של רובינשטיין ומנדלסון וביזֶה. אבל גם מצדה האובייקטיבי של הבעייה בטוחני... כי המבטא המוצע במחברתי זו הוא באמת קרוב יותר למבטא ה'נכון', לצלצול העתיק של שפתנו בפי אבותינו הקדמונים, מאשר המבטא המתחקה בגרוניוּת הערבית." (זאב ז'בוטינסקי: "המבטא העברי", הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"א, עמ' 9).
ועוד כתב: "אל לנו לתת את דעתנו על מהותה של העברית לפני דורי דורות. ייתכן שהיה לה צלצול מזרחי, ואולם כיום אין עובדה זו מעלה או מורידה, העובדה היא, שעם מערבי אנו."
ז'בוטינסקי לא הסתפק בדאגתו למבטא העברי אלא פעל גם למען ליטון (לאטיניזציה) של הכתיב העברי. כפי שמציין משה בלע בספרו "עולמו של ז'בוטינסקי", (הוצאת דפוסים, 1975, עמ' 282): "הדאגה למבטא עברי מדוייק ומשופר היתה אחד המניעים העיקריים להשקפתו של ז'בוטינסקי, כי יש להשתמש בכתיב הלאטיני (ההדגשה במקור – ד"מ) בלשון העברית. ז'בוטינסקי אף הציע שיטת-כתיב משלו, שהשתמש בה כחלק מן התכתובת העברית שלו."
עובדה זו אינה גורעת מנאמנותו לשפה העברית עצמה. וכפי שכותב שמואל כ"ץ בביוגרפיה של ז'בוטינסקי ("ז'בו", הוצאת דביר, 1993, עמ' 347): "עניינו המתמיד בלשון העברית לא היה אסתטי ודידקטי בלבד. הוא גרס וחזר וטען שוב ושוב כי הלשון היא אחד משני עמודי-התווך (השני היה היישובים החקלאיים) שעליהם מבוססת התקומה הלאומית."
עמדתו זו לא מנעה ממנו להתמוגג באחד האירועים מאיתמר בן-אב"י, אף הוא תומך נלהב בלאטיניזציה של הכתב העברי: "את מהלך השיחות הצהיל לעתים קרובות איתמר בן אב"י – בנו של האיש האגדי, 'אבי העברית החדשה', אליעזר בן יהודה – שלא החמיץ שום הזדמנות להרחיב את הדיבור על הצעתו לסגל את הכתב הלטיני ללשון העברית. נראה הדבר שז'בוטינסקי, כמארח, לא התערב בדיון ברעיון הזה שלא היה מקובל על הרבים, אך הוא עצמו תמך בו בהתלהבות." (שם, עמ' 344).
איתמר בן אב"י פעל באורח מעשי להנחלת רעיון הכתב הלאטיני של השפה העברית. בשנת 1928 החל להוציא לאור שבועון עברי בכתב לאטיני:
HA SHAVUA HA PALESTINI
אחר-כך, בשנת 1933, הוציא לאור שבועון חדש באותיות לאטיניות – DEROR. אולם שני העיתונים הללו לא האריכו ימים.
קשה לדעת מי היה הראשון שהציע את ליטון הכתב העברי. יש הסבורים שהרעיון עלה כבר בין אנשי מנדלסון. המורה הראשון לעברית שהנהיג קריאה עברית באותיות לאטיניות בשלהי המאה ה-19 היה יצחק רוזנברג. התנועה לליטון הכתב העברי התחזקה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ונושאי דיגלה היו ז'בוטינסקי ואיתמר בן אב"י. הדיעה המקובלת בין החוקרים היא שז'בוטינסקי קדם בכך לבן אב"י, וברור שקדם לו בפרסום הרעיון בדפוס.
ז'בוטינסקי התעניין בנושא הכתב והכתיב העברי כבר בראשית דרכו בציונות. תמיד חיפש דרכים להקל על קוראי העברית. בנושא הכתב דן עם בן-אב"י במטרה לשתף איתו פעולה לליטון הכתב העברי. הוא לא רצה לבטל את הכתב העברי המסורתי אלא רק להקל על הקריאה ועל התקשורת היומיומית. לצורך זה הציע להקים ועדת מומחים שתגיש את המלצותיה, ואלו יחייבו את כולם.
בן אב"י רומז באוטוביוגרפיה שלו כי הוא היה הראשון לפעול לליטון הכתב העברי כאשר לימד עברית בחו"ל. לדעתו, הכתב הלאטיני קריא יותר וגם מוכר לרבים יותר. אם העברית תיכתב באותיות לאטיניות הדבר יקל על רבים ללמוד עברית, כולל לא-יהודים.
בן אב"י, כמו ז'בוטינסקי, הסביר שהכתב הלאטיני קרוב לנו יותר מן הכתב העברי (האשורי), שאותו ירשנו רק לאחר גלות בבל. לעומת זאת, הכתב הלאטיני מבוסס על הכתב היווני, שהתפתח מן הכתב הכנעני העתיק, הקרוב לכתב העברי הקדום. על רעיון זה חזר בשבועון DEROR שמתחת לשמו היה כתוב באותיות לאטיניות: "שבועון עברי מצוייר בכתב העברי הקדום, הלוא הן האותיות הלאטיניות."
ורנר ויינברג בספרו "תיקון הכתיב העברי" (הוצאת מאגנס, תשל"ב) מספר שאיתמר בן אב"י פרסם ב-1927 ספרון בשם AVI בכתב רומי. בהקדמה מציין בן אב"י שאביו, אליעזר בן יהודה, לא רצה להמיר את האותיות העבריות בלאטיניות, אך עודד אותו לעשות את הצעד המכריע. הוא מספר גם על שיתוף-הפעולה בינו לבין ז'בוטינסקי בעניין הכתיבה באותיות רומיות. ויינברג מדגיש ש"ז'בוטינסקי החל להתעניין ברפורמה שתביא לכתיבת עברית באותיות רומיות כבר בשלב מוקדם בדרכו הציונית, כחלק ממחקריו בלשון העברית."
הספרוןAVI עורר סערה. בוועידת הסופרים העבריים בא"י באותה שנה, ותקפו את בן אב"י גם ביאליק וגם שטיינמן. לפי המסופר "ביאליק תבע לשרוף את טופסי הספר בחוצות ושטיינמן תבע להחרים את הספר ואת מחברו."
במאמר המערכת בגיליון הראשון של DEROR (17.11.1933) כתב בן אב"י שעם הופעת הספרון האשימו אותו בבגידה. אולם שלמה הרמתי בספרו "לויים במקדש העברית" כותב שמתוך עיון בדברי ביאליק בנעילת ועידת הסופרים מסתבר שביאליק לא התרגש מהצעת הליטון של הכתב העברי משום שהיה בטוח בניצחון השפה העברית. "אנו יכולים לעבור בשתיקה ובגיחוך גם על החוצפה הקטנה של נבובי לב וריקים אלה, אשר העזו להניף ידם על האות העברית," ועל האותיות העבריות אמר "שאינן יראות מפני ההעזה של מופקרים ופריצים."
עם הופעת הספרון שלח ז'בוטינסקי איגרת-ברכה לבן אב"י, חברו לרעיון הליטון. בן אב"י פירסם את האיגרת בעיתונו "דואר היום" והוסיף: "מכתבו של אישיות כז'בוטינסקי עשה, למשל, רושם אפילו על רב וגאון כראש הרבנים קוק, שהודיעני על הסכמתו לאותיות הלאטיניות בדברים חילוניים, אך לא בספרי קודש."
בן אב"י השיב למתנגדיו שבחר בכתב הלאטיני לא כדי לבטל את הכתב העברי אלא כדי להפיץ את העברית גם בקרב לא-יהודים.
שנה-וחצי לאחר הופעת AVI הוציא בן אב"י את השבועון העברי באותיות לאטיניות HA SHAVUA HA PALESTINI. בשבועון זה, שזכה לתפוצה גדולה, השתתפו בין השאר: ז'בוטינסקי, זלמן שניאור, אביגדור המאירי, יעקב כהן, דוד ילין וק"י סילמן. בן אב"י הפסיק את הופעת השבועון כשפרצו מאורעות תרפ"ט.
כשהוציא בן אב"י ב-1933 אתDEROR היו התגובות מתונות. לדברי בן אב"י, המשוררים הגדולים הגיבו באיפוק. טשרניחובסקי פיקפק וביאליק שתק, אך ראשי העיר תל-אביב תמכו לדבריו בעיתונו משום שראו בו אמצעי טוב שיעזור להיקלטות העולים החדשים בעירם. העיתון נסגר מסיבות שונות לאחר 16 גיליונות. נראה שהסיבה העיקרית היתה ההתנגדות הנמרצת לרעיון, כולל של אלה שתמכו בעיתון הקודם. גם הרב קוק שהסכים לכתב לאטיני בנושאים חילוניים, התנגד לכך לגבי טקסטים מקודשים, כשבעיתון זה פירסם בן אב"י גם פרקי מקרא באותיות לאטיניות. שירת-הברבור של פעילות הליטון שלו היתה כאשר בשמונה השנים האחרונות לחייו חיבר מילון עברי בכתב לאטיני אך לא מצא מו"ל שיסכים להוציאו לאור.
חברו לרעיון הליטון, זאב ז'בוטינסקי, ציין לא אחת "אני כשלעצמי בעד הכתב הלאטיני." במאמר מקיף, 'סטינוגראפיה', שפורסם ב'הארץ', הציע "הנהגת סימני תנועה חדשים וקבלת כתב רומי." יש להדגיש שלגבי ז'בוטינסקי היתה הכתיבה באותיות רומיות אמצעי למטרה: "לימוד קל יותר, תפוצה רחבה יותר, קריאוּת ברורה יותר של השפה העברית וקירבה לעולם המערבי." הכתב הרומי צריך, לדעתו, לשמש לצורכי דורנו, ואילו הכתב המקובל יישמר רק לספרות המקורות.
לדברי ויינברג, ז'בוטינסקי כתב עברית במכונת-כתיבה שהאלפבית שלה היה רומי. הוא הצדיק את כתיבתו בכתב רומי באומרו: "אני משתמש באותיות לאטיניות פשוט כדי לקרב את העברית המדוברת ללומד המתחיל במערב."
בספרו של ויינברג (עמ' 131) מצוטט קטע ממאמר שכתב ז'בוטינסקי ב"הארץ" בו' בתמוז, תרפ"ה: "הכתיב האבסורדי שהנחילונו אבותינו מפריע להפצת שפתנו, לאמר נעשה לאחד המכשולים המזיקים ביותר על דרך תחייתנו הלאומית... לא מפני קשי הלשון, כי אם מפני הכתיב, שמולדתו מלפני המבול, ושם גם מקומו."
אולם כאמור ז'בוטינסקי ראה את הכתב הלאטיני רק כאמצעי, ולא רצה לבטל את הכתב העברי. "אינני דוחה חס וחלילה את הכתב העברי, שהוא יקר גם לי" – כתב ז'בוטינסקי – "כאשר ירכוש לו התלמיד ידיעה מספקת בשפה, ילמדוהו על פי הכתב העברי."
ואכן, היום נראית העברית חזקה ונפוצה דייה מכדי שיהיה צורך לחזק אותה על-ידי SHIMUSH BE'OTIYOT LATINIYOT.
דוד מלמד
* * *
ארנה גולן
על היחס בקיבוץ ל"שונה"
חלק שלישי
היעדרויות של אב שיצא לשליחויות לאומיות או תנועתיות לא היו נדירות כלל באותן שנים. החברים ראו עצמם כ"נושאים את עמם על שכם" וגם חשו ביטחון שילדיהם נשארים בידיים נאמנות. ובכל זאת, ללא ספק שלימות הווייתם של ילדיהם נפגעה בלא שאנחנו הילדים וכנראה גם המבוגרים, ניתן על כך את הדעת.
גם הוריהם של ילדים בחברת הילדים הצעירה מאיתנו, שנקראה "קבוצת לפיד" וּבָה היה אחי גדעון, התגייסו לשליחויות לאומיות. שמואל שַצְברג, למשל, אביו של אהוד, בן המחזור של אחי גדעון בן דרור, שמזה שנים הוא חבר קיבוץ צרעה, היה פעיל ב"הגנה" ונאסר בתקופת המאורעות, בדיוק ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. יחד עִמו נאסרו 43 פעילי "הגנה" נוספים "בעוון החזקת נשק" והוא נכלא עימם בכלא עכו למשך שנים מיספר. עדיין זכורה לי קבלת הפנים הנרגשת שנערכה לו בקיבוץ עם שחרורו. כל החברים והילדים יצאו לקראתו משער הקיבוץ, שעוּטר בכתובת ברכה גדולה, וקיבלו את פניו בשירה ובריקודים.
גם יחזקאל הדר (דרשנר), אביה של נורית, אף היא בת כיתתו של אחי, יצא בשליחות "הבריחה" לאיטליה ושהה שם יותר משנה, עד 1948. כמוהו גם מרדכי שוֹר, אביו של אסף, שיצא לרומניה בשליחות דומה. חזרתו של שור ארצה, לאחר כשנתיים, זכורה לי בייחוד על שום שהביא לכל החברות וגם לנו, הבנות "הגדולות", "חולצות רומניות" רקומות להפליא, שנחשבו לפאר הלבוש באותה תקופה והתנאינו בהן בערבי שבת ובאירועים חגיגיים.
נשותיהם של היוצאים לשליחויות קיבלו את יציאתם כמחוייבת המציאות והשליחות הלאומית ולא הביעו התנגדות כלשהי ובימי היעדרם גם לא תלונה כלשהי. הקיבוץ כמו סיפק להם מעטפת הגנה וביטחון וההתגברות היתה כמו מובנת מאליה או לפחות כך חייבו אותן לנהוג המוסכמות בחברה ובמפלגה. אי לכך גם לא דיברו איתנו, הילדים, על הקושי המיוחד של ילדיהם או על הגעגועים לאב, על כל גילויי השוני המחייב יחס מיוחד וקצת חמלה.
כנספח, ובצניעות המתבקשת, אפשר להזכיר גם את התגייסותם של חברים לשליחויות תנועתיות בארץ. לא היה בהן אמנם סיכון, אף לא ניתוק לאורך זמן, אולם הבעלים-האבות (נשים כמעט לא יצאו אצלנו לשליחויות ) נעדרו מן הבית כל השבוע ולעיתים אף שבועיים רצופים בעיקר בשל בעיות התחבורה. הם שבו למשק בימי שישי אחר הצהרים, שהו בבית ביום שבת ונסעו ביום ראשון מוקדם בבוקר. למעשה, הם היו כאורחים בביתם. כך אירע גם עם אבא שלי, שבמשך שנים לא מעטות בילדותי שירת בשליחות הקיבוץ בתל-אביב, במוסדות המרכזיים של הקבוצות, ואימא נשארה אז לבדה ונשאה בדממה את משא גידול ילדיה (שבכל זאת היה קיים בקיבוץ), שלי ושל אחי גדעון ושל אחותנו הצעירה מאיתנו, לאה (שנפטרה לפני כשנה לאחר שנים של סבל והיא חסרה לנו מאוד).
השנים הללו זכורות לי גם לטובה בשל נסיעותיי עם אבא, שעליהן סיפרתי, בחופש הגדול, ופגישותיי עם בני משפחתו שורדי השואה, שהתגוררו בתל-אביב, ביפו, בחולון ובגבעת העלייה וזכיתי כך להכירם ולהכיר ולכבד עולם שונה. הם גם כיבדו אותנו במאכלים מיוחדים שהזכירו לאבא שלי את בית משפחתו והוא רווה נחת כולו, ולי הם גילו עולם חדש.
כנגד, זכורה לי היטב היעדרותו של אבא, כשהבית היה ריק למחצה כשבאנו אחרי הצהריים, ובייחוד כשאימא היתה חולה. אז הוטל עליי, שהייתי רגילה להימצא בחברת בני גילי, לטפל בה, לרוץ אל הינדה, "האחות" של הקיבוץ, להביא לה אוכל מחדר האוכל ואפילו לנקות את הבית. מן הסתם התקשיתי לשלֵב אחריות זו בסדר יומנו העמוס ועד היום זכורות לי בכאב דמעותיה של אימא, כאשר יום אחד נזכרתי עם ערב ששכחתי להביא לה ארוחת צהריים. הייתי אז כבת 12 והייתי שקועה בפעילות החברתית שלנו. כשנזכרתי רצתי הביתה בבהלה מצאתי את אימא בוכה. לא מרעב היא בכתה אלא מעלבון.
לא שיתפתי את חבריי במצוקתי ובתחושת האשמה, כשם שלא זכור לי שילדים אחרים, שהיו נתונים במצוקה קשה בהרבה, שיתפו אותנו ברגשותיהם או בקשייהם במשפחתם הפרטית או במתחים שנתגלעו בין הוריהם. זו היתה הנורמה: שותקים. גם אורח חיינו – הלינה המשותפת וסדר היום העמוס והמשותף – סחף אותנו עימו ואולי גם שימש נחמה, ואפשר שאפילו השכיח וריכך את הכאבים ואת השוני.
בכך טמונה, אולי, התשובה ליחסנו שלנו, ה"אנחנו", אל אלה "השונים", שלא תאמו את התבנית השלמה של "בן המשק" החזק והאמיץ. בנוסף, רווחה אז הנורמה שהמבוגרים אינם מדברים עם הילדים על פגעי החיים האישיים ולא חושפים בפניהם, אלא במידת ההכרח, פרטים על גירושין, מוות, בגידות בזוגיות (שלא חסרו בקיבוץ) ומחלות קשות. לא דיברו אז גם על הריונות, הפלות או לידות, הפרעות נפשיות או נכות ומוגבלות, על חולשות וכאבים פיסיים. לא הסבירו לנו דבר, ולא הדריכו אותנו איך להתנהג עם חבר השרוי במצוקה.
ייתכן שסיפוריו של אבא, שנשארו בעיזבונו והוצאתי אותם לאור מותו בספר "אחרון הוותיקים", כשמו של סיפור שבו הוא מנבא בשנת 1980 את מות הקיבוץ במתכונתו השיתופית, ייתכן שהסיפורים הללו נכתבו כתגובה לנורמת ההסתרה הזאת. בסיפורים האלה הוא מתמקד בחשיפת הסודות והמצוקות, בכישלונות המוסריים של האדם ששאף לגדולות אך נכשל ב"קטנות".
מאידך, היה ביחסנו "הלא מתחשב" אל "השונים" גם צד של חיוב. כיוָן שידענו אך מעט על סִיבלם, התייחסנו אליהם כשותפים שווים לנו בכל. זכורות לי אך מעט הערות או עלבונות על רקע זה, הערות הרוֹוחות כעקיצות לא פעם בחברת ילדים. תרמה לכך, ודאי, גם העובדה שרוב חיינו התנהלו מחוץ למסגרת המשפחתית. וכך, אף כי לא היינו שותפים לכאביהם גם לא ראינו בהם יוצאי דופן הזקוקים לרחמים והיה בכך להם גם חיזוק.
מבחן מוסרי קשה יותר עמד בפנינו עם הצטרפותם של "ילדי החוץ". הם באו מרקע שונה ולאחר שהופרדו בכורח הנסיבות ממשפחתם, ורק לעיתים רחוקות הגיעו בלוויית אח או אחות. משפחתם נותרה בעיר ובמצוקה והם נאלצו להסתגל באחת לצורת חיים זרה ומוזרה שלא הכירו כלל ולהשתלב בחבורת ילדים שכבר נעשו מעין אחים. ובנוסף, נתבע מהם להתאים את עצמם לבית ספר חדש, שנוהגיו אחרים, ולרוב בלא ידיעת השפה. הם היו חמישה והצטרפו אלינו שהיינו 11, החל מראשית שנות ה-40, תחילה אחד ולאחר מכן שניים שניים, ושבו למשפחותיהם ב-1948 לאחר כיבוש הקיבוץ והריסתו תוך 3 ימים, כשהיינו פליטים בחיפה.
ראשון שבהם היה יעקב ס., שלאחר גירושי הוריו בתל-אביב החליט אביו למסור אותו לקיבוץ, כפי שנהגו אז, כי דודתו אחות אביו ובעלה היו לו משפחה מאמצת. קשה לדעת איך הרגיש אז אצלנו כי הוא נפטר לפני שנים רבות. אבל מותו עשוי לסמל את אופיו הנדיב. הוא נהרג בתאונה שאירעה בבניין שבו גר עם משפחתו שעה שביקש לסייע לאחד השכנים בתיקון המעלית. הוא נפל מגובה רב, נפצע קשות ולאחר מכן נפטר. וכך הוא זכור לי. בעל אופי נדיב וחברי, שמח תמיד לעזור ומשתלב בנקל בחברה. הוא היה ילד טוב, שעיניו התכולות זרחו בפניו הנאים, חייכן, חברותי ותלמיד טוב וכולנו חיבבנו אותו ונעשה אחד מתוכנו.
אף על פי כן "הדבקנו" לו כינוי שנעשה כשמו ובוודאי הכאיב לו. כילד שהגיע מן העיר הוא הביא עימו נימוסים שלא הורגלנו בהם וכבר ביום הראשון ללימודיו, כשהתבקש לענות על איזו שאלה, קם על רגליו ופנה למורה בכינוי הכבוד, "המורה", ולא בשמו הפרטי כנהוג אצלנו. כל הכיתה פרצה בצחוק ומאז נעשה שמו "המורה" (במלעיל). זכורים לי גם הבגדים הנאים שהביא עמו ונימוסיו, ששימשו מקור ללגלוג בתקופה הראשונה, ואפילו נזיפותיה של אוצה בנו לא הועילו.
אלי הירשהורן ויעקב יעקובסון הצטרפו אלינו אחריו, במהלך מלחמת העולם השנייה כפליטים מרומניה, שהיתה אז בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, ובדרך לא דרך הוצאו ממחנות העבודה והגיעו לארץ, תחילה אלי ולאחר מכן יעקב. אלי הגיע, לעדותו, בסוף 1942 במסגרת מבצע ההצלה הנועז והמופלא שכונה "ילדי טרנסניסטריה" (ולפי עדותו של יהודה גור-אריה, אף הוא אחד מהם, עדות שהתפרסמה בעיתונו האינטרנטי של הסופר אהוד בן-עזר, "חדשות בן עזר" גיליון 235, אך הוא התקיים לדבריו בשנת 1944). המבצע התאפשר, לעדותו של אלי, לא מעט בזכות אביו שהיה איש אמיד, הבריח עימו למחנה כסף רב ושילם שוחד, שאיפשר את הוצאת כ-1,200 הילדים והברחתם בדרכים עקלקלות לארץ על ידי שליחים מן הארץ.
כשהגיעו ל"פלשתינה" נשלח אלי על ידי המוסדות הלאומיים למסדה, אולי משום שרוב החברים בקיבוץ עלו מרומניה וחלקם דיברו רומנית, ואוּמַץ תחילה על ידי משפחת שוחט.
"האימוץ" לא עלה יפה ואז אימצו אותו יונה וישראל זוהר, שקיבלו אותו באהבה ובמסירות וראו אותו כ"בנם הבכור". הם אף חינכו את ילדיהם, צפירה ואלעד, לראות בו את אחיהם הבכור, ואלי ראה בהם, לעדותו, את משפחתו והוסיף לקיים עימם קשרים הדוקים כל השנים, גם לאחר שישראל נפטר ומאוחר יותר נפטרה גם יונה. לאחר כשנה הגיעה לארץ גם אימו ועם הגיעה לארץ באה למסדה על מנת לקחתו עימה. עד היום הוא זוכר את התרגשותו כשהגיעה בשעה שהתקיים טקס הנטיעות של ט"ו בשבט ואחד החברים ניגש אליו ואמר לו ש"אשה אחת מגונדרת ויפה" מחפשת אותו. אבל לאחר הפגישה לא הניחו לה יונה וישראל לקחת אותו ושיכנעו אפילו אותה להישאר במסדה. היא נשארה, עבדה במחסן הבגדים וצורפה אף היא למשפחת זוהר. עד כדי כך הצליח האימוץ, שאלעד הקטן קינא בו, ואמר להוריו שגם הוא רוצה שתי אימהות כמו שיש לאלִי. ואכן, עד היום אלי מקיים אקשר עם בני המשפחה ועם הנותרים מ"קבוצת השחר", שקיבלנו אותו כאחד מאיתנו.
עזיבתם של "ילדי החוץ" את מסדה התרחשה בכורח הנסיבות ונגד רצונם ורצוננו, לאחר שהקיבוץ נכבש בידי הסורים במאי 1948. כשפינו אותנו, הילדים ואימותיהם, לחיפה עזבה אימו של אלי וקיבלה דירת שיכון קטנה בחיפה, כי אז הגיע גם אביו מקפריסין. התברר, שהוא הגיע בספינת מעפילים "בלתי ליגאלית", שהיתה הראשונה להישלח לקפריסין. אימו תכננה לחזור למסדה עם כל הנשים, אולם אביו סירב לחיות בקיבוץ, בצורת חיים שהיתה זרה ומוזרה לו, והם עזבו. מאותו יום ועד פטירתו עבד אביו בבית החרושת "פניציה" וכשנפטר מסרטן הריאות, התברר שחלה כתוצאה מהזיהום שנתהווה בתהליך התעשייתי.
אלי סירב לעזוב עם אימו. הוא נקשר למשפחת זוהר, אלינו ואל חיי הקיבוץ ובכל חודשי שהותנו בחיפה נשאר עימנו. אך בשעה שהוחלט ש"קבוצת השחר" חוזרת למסדה לפנות את ההריסות, הודיעו לו שעליו לעבור אל הוריו כי הקיבוץ הרוס ואין אפשרות לקלוט ילדי חוץ, וזיכרון זה מכאיב לו וגם לנו עד היום. אף על פי כן, הוסיף כל השנים לקיים קשר חם עם משפחת זוהר והירבה לבקר במסדה, לעיתים בלוויית הוריו. וכמובן, עד היום הוא משתתף בכל פגישותינו ושומר על קשר טלפוני.
בין השאר הוא סיפר שאימא שלי לימדה אותו עברית עם הגיעו, על מנת שישתלב היטב בלימודים, כפי שאכן אירע. זכורה לו גם אנקדוטה מבדחת, המעידה על ההווי שהתפתח אצלנו בבית הילדים. עם הגיעו אלינו עדיין גרנו בנים ובנות יחד בחדר אחד, ואני גרתי עימו בחדר. באותם ימים אוצה לא הרשתה לנו לצאת מהחדרים בשעת "מנוחת הצהריים", ואפילו לא לשירותים, כי להבנתה – והיא לא טעתה בכך – אנחנו מנצלים את היציאה להתחמקות מִן השֵׁינה. הבנים מצאו פתרון פשוט, "להשתין דרך הרשת שעל החלון". אבל מה תעשינה הבנות? ובכן, יום אחד התקוממתי, הודעתי שגם אני יכולה להיות בן, ניסיתי לעשות כמותם, ונכשלתי להנאת הבנים.
וכך סיכם אלי את עדותו: "מסדה היתה לי בית חם מאוד וזה היה לי פרק חיים מאושר. אמנם, לא היכרתי עד אז חיים אחרים בארץ וזו גם דרכם של ילדים להסתגל, אבל אלו היו שנות ילדות טובות מאוד. גם השתלבתי נהדר, עד כדי כך שכאשר דודים שלי רצו לקחת אותי אליהם לקנדה, סירבתי בתוקף."
אכן, לאלי היו תנאי פתיחה טובים: שפה משותפת (רומנית) עם החברים וידיעה מוקדמת כלשהי של עברית, משפחה מאמצת נהדרת והצטרפותה של אימו לאחר שנה. אבל יש בכך גם כדי להעיד עת פתיחותנו שלנו, "האנחנו" – ובמקרה זה כל בני "קבוצת השחר" – לקבלת ילד אל חברתנו ואפילו הוא בא מארץ ותרבות שונה ולאחר אירועים קשים.
ייתכן, כמובן, שתפקיד מכריע מילאו גם תכונות אופיו של אלי, שידע להסתגל, כי תגובתו של יעקב יעקבסון שונה בתכלית. הוא שהה עימנו זמן קצר יותר, היה מסוגר למדי אף כי הצטיין בספורט ובעבודה ונדמה היה שהוא נקלט היטב בתוכנו. ובכל זאת, לאחר שעזב את מסדה, כמעט ולא קיים קשר איתנו. לאחר שירותו הצבאי בחיל הים פנה לעבודה ב"צים" ולימים נעשה רב חובל של אונייה. פרטים על חייו אינם ידועים לנו. אף שקיים שנים מיספר קשר עם אלי בחיפה, פנה לחיים חדשים משלו , שינה את שמו וימי מסדה לא מילאו, כמדומה, מקום חשוב בחייו.
ארנה גולן
המשך אחרון יבוא
* * *
אגדת התופרים העיוורים
פורסם לראשונה בגיליון 1702 מיום 2.12.2021
בארץ רחוקה חיו תושבי כפר קטן, נאמר שקראו לו כפר בד תפר. אנשי הכפר היו חייטים מעולים. כולם היו מומחים לתפירה. לתוצרת קונפקציית העילית שלהם נהרו מכל קצוות תבל. הם ידעו לתפור אפודות קצרות, ידעו לחייט חליפות מכנסיים אלגנטיות. גם שמלות לנשפים, חצאיות ושפע בדים בכל הצבעים. הם היו מומחים לסריגה ולקישוטי אופנה. כל האקססוריז הכי מדליקים בשוק היו שם. הם היו הכי מוצלחים בכל העולם לכן כולם התהלכו כטווסים. הם ידעו שהם הכפר הנבחר שאלוהים שומר עליהם מכל משמר, כי המייסד שלהם היה נחמן.
לכפר בד תפר היה מנהיג אחד, הוא הגיע אל הכפר לפני שש שנים. הוא היה חייט מתחיל. ראש הכפר הקודם קד קידה עמוקה לפניו ונכנע לדרישותיו לקבל את מפתחות הכפר. ראש הכפר הקודם היה עייף מעשרות שנות הנהגה ושמח שהגיע סוף סוף מחליף.
זה היה ברור מראש שיהיר הגאוותני יהיה ראש הכפר. הוא סיפר לכולם שהוא היה לתקופת מה גם חבר בפרלמנט והוא ידע מה זו פוליטיקה וגם הבטיח שהוא יידע להנהיג את כל חייטי הכפר.
לא חלפה שנה וללא חפיפה תפרו לו למנהיג המוצנח חליפה מדליקה. המכנסיים היו ארוכים מדיי למידותיו והתגלגלו על הרצפה. הכתפיים היו רחבות ועליהם תפרו לו דרגות. וכל הזמן הוא צעק, אצעיד את הכפר אל העתיד.
הוא הבטיח שתוך שנה הוא משנה את הכול, הוא ביקש לקרב את התופרים הצעירים אל הכפר המתחדש, הוא הבטיח לוותיקים הרים וגבעות.
לא חלפה שנה מרגע השבעתו של אותו יהיר וזקני הכפר הועפו ממנו, הוא לא הרשה להם לתפור חליפות כבעבר. הוא שינה את המקום והתאים אותו למידותיו. הוא ביקש שכולם יצדיעו לו בכניסה לכפר וכל מי שלא צחצח את נעליו פשוט נזרק למרחק רב. כל מי שהעז להתקרב למשרד ראש הכפר היה צריך לקבוע פגישה, היה צריך להגיע עם מברשת ומשחת kiwi והיה מיד כורע ברך ולצחצח את נעליו, והמהדירים ליקקו את הסוליה הקדמית.
החייטים היו נואשים, גם אלו שראו שהוא שולט בהם ביד רמה וגם אין אפשרות להרחיק אותו כי שלטונו לצמיתות, שלטון יחיד של חייט שאיש לא שמע עליו, והם אפילו זעקו ביניהם ולחששו שאינו ממשיך את המורשת של המייסד נחמן ומי יודע אם בכלל אי פעם תפר חליפה בעצמו או הזמין חליפות ממעצבי העילית. הוא שלט בכולם ולא אפשר להם להדיח אותו ממעמדו. וזה בטוח שזה המצב והוא יישאר לעולם,
תפירה היא עניין של מקצוענות אבל אנשי הכפר איבדו את הראייה, הם נכנעו לשררתו של הרודן החדש והם רק רוצים שקט תעשייתי כי הם רוצים רק לתפור.
יום אחד יגיע הילד מהאגדה בגדי המלך החדשים לכפר התופרים העיוורים והוא ישנה את כללי הכפר.
שושנה ויג
* * *
יקבים וכרמים בפתח תקווה של פעם
קטע מתוך מחקרו שהתפרסם ב-31.5.2021
בכתב העת New-tech magazine
המחקר כולו, עם תמונות, נמצא בצרופה לגיליון הזה: "יקבים וכרמים בפתח-תקווה של פעם" מאת ישראל פרקר, והוא נשלח אלינו בשעתו על ידי "יפעת מידע תקשורתי", שאצלם אנחנו מנויים על קבלת כל חומר פריודי מודפס על יהודה ראב בן עזר, אסתר ראב ואהוד בן עזר.
"כרם הענבים הראשון ניטע בפתח תקווה על ידי יהודה ראב (בן עזר) בשנת 1886. הכרם ניטע מזמורות שקיבל ממכריו הטמפלרים, שגרו בווילהלמה (כיום, בני עטרות)."
הערה: יהושע שטמפפר נפטר בשנת 1908 ולכן הקטע הבא מהמחקר, המתייחס ליקב "אגודת כורמי התקווה" שנוסד במושבה בשנת 1934 ובו נכתב – "...ואיתו היה יהושע שטמפפר, ממייסדי המושבה..." מתייחס אולי לבנו של יהושע, שלמה שטמפפר.
אל חנותו של דב-ברל ימיני, ממקימי היקב "כורמי התקווה", חנות קצת חשוכה שהיתה רווייה אדי וניחוחות יין חמוץ, ונמצאה ברחוב חובבי ציון מול בית הכנסת הגדול, היה שולח אותי סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, לפני פסח עם בקבוקים ריקים כדי שברל ימיני ימלא אותם מהחביות הגדולות עם הברזים של היין האדום שבחנותו.
*
על הכרם שניטע ב-1886 כתבה בתו של יהודה, אסתר ראב, את הסיפור הבא:
ה"כֶּרמְ'ל"
שמרנו על ה"כרמ'ל" (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל"כרמ'ל" – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקווה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב"כרמ'ל", תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר "איזבלה", וביידיש קראו להם "איזאבעלער", קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל"ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –
והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.
בכרם זה תפש אחי הבכור את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקווה, את "אברהמל'ה גנעב", כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקווה, והגנב נשך את אחי בחזה.
מקומו של הכרמ'ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.
אסתר ראב
*
נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1910 לערך. מתוך: "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001. המהדיר: אהוד בן עזר.
ועוד מתוך הכרך, בפרק "חקלאות":
...ואז באה תקופת הכרמים. ביום יפה חורפי היה אבי לוקח אותי לכרם, היה זומר את הגפנים, ובין השורות היה גדל סביון לפני החריש של האביב. אני ישבתי בתוך הסביון ונשמתי את בושמו, ואבי היה "לוקח" שורה... והולך ומתרחק ממני, כשלא שמעתי את תקתוק המזמרה – היה צועק: "אסתר! אסתר!" – ואני עונה לו, הקולות נמוגו בין ריח הבַבונג והיתה זו חווייה נפלאה בשבילי.
בקיץ היתה המרפסת מלאה סלי-נצרים עם מוסקאט שחור ולבן והניחוח שמור אף הוא בזכרוני. היה שמח, עגלות טעונות סלים נסעו ליקב לראשון-לציון, גמלים היו טעונים ענבים וחירחרו בחצר עד להחריש.
אבל יום אחד נפלה דממה בחצר. אבי הביא מיקרוסקופ וקרא לי שאבוא להסתכל. ראיתי על עלה גפן המון כנימות ירוקות, ואבי אמר: "זה פילוקסרה, מחלה קשה לגפן."
זמן-מה עוד לחמו נגדה, אבי הביא מכשיר משונה שטוענים אותו על הגב, ובגיגיות עמד נוזל ירוק –
אבל באותו זמן גם ירד מחיר היין – והוחלט לעקור את הכרמים ולנסות משהו אחר – אז קיבל אבי מכתב מדיזנגוף ז"ל עבור אגודת הכורמים, ובמכתב כתוב: "אל תעקרו, זהו וָנדַליזם!" – גם מלה זו נחקקה במוחי מפאת זרותה.
אבי ישב ליד השולחן – ראשו בין כפות ידיו ופניו חיוורים – מעודי לא ראיתי את אבי במצב כזה וחרדתי חרדה גדולה.
"דיא עַקירֶה" קראו לזה, זה היה ניתוח קשה, אך מהרה החלו החקלאים לחפש דרכים חדשות: "שקדים" במלרע, לא שקדים, השפעת היידיש.
אסתר ראב
* * *
אהוד בן עזר
עָלִי
זה היה בשנת 1946 לערך, ואני כבן עשר. אבא, שניהל את האחוזה, שלח אותי בחופש הגדול לעבוד בכרם של קלמניה כדי שאלמד להכיר את ערכה של העבודה ולא אגדל להיות הולך-בטל. וב"ספר הגעגועים" (2009), תיארתי כיצד שם פרש עליי הנער הערבי עָלִי את חסותו, אמנם, תיארתי קצת בהגזמה:
...תקופת החופש הגדול היתה עונת הבציר בכרם באחוזת פֶלְז [גרידינגר, קלמניה], ואני נשלחתי לעבוד שם. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא הניחו לילד כמוני לקחת חלק. אך נתנו בידי מקטפה, המשמשת לניקוי האשכול מכל ענב פגום, מצומק וסר-צבע, והעמידו אותי בתוך חבורת שְׁקָצִים ערביים ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורכה של סוכת-גפנים רחבת-ידיים על גבול הכרם, סמוך לדרך העגלות אשר לכל אורכה שדרת עצי תאנה נהדרים, והיא כיום הכביש לניר-אליהו ולבית-בֶּרְל המסתעף מכביש כפר-סבא-רמת-הכובש. מעצי התאנה ומן הגפנים לא נותר זכר.
ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות ירוקים משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.
אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. נעשיתי בקיא בזני ענבים: מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דַבּוּקִי, תמר בַּיְרוּתי. מדי בוקר היתה אימא נותנת בידי את שקית האוכל שנועדה להפסקה הגדולה בבית-הספר, עשויה בד ונסגרת במשיכת שרוך עבה שבו נושאים אותה, ובשקית ארבעה כריכים דקים כרוכים בנייר דק של עטיפות תפוזים נוטף ריח חומר חיטוי, דֶפִינִיל, וממולאים בפלחי ביצה קשה ובגבינה צהובה. מלפפון טרי ובקבוק מים. ביום הראשון לעבודתי שמה בשקית אשכול ענבים רחוץ היטב, לבל אטעם מן האשכולות המגוּפּרים בכרם, שגם נגעו בהם אצבעות הבוצרים.
באה שעת הצהריים ואני מאסתי באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-ההשקאה שראשו החלוד פעור כפִתחה של מערה עמוקה, ישבתי לאכול בתוך חבורת שְׁקָצים ערביים. עָלִי פרס לי מפיתת-בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל, וחלָק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדמדמות וזעירות כחרוזי אלמוגים. עלי אסף אותן בצידי הדרך בבוקר בלכתו לכרם. אבא אמר כי בכל מקום שערבי מחרבֵּן, בקיץ צומח שיח עגבניות. אימא אסרה בהחלט לאכול עגבניות שצמחו על צוֹאת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבה עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של עלי היו חמצמצות וערֵבות לחֵיך. אדמת המדמנה בשולי הדרכים הִרוותה אותן במיטב דשניהָ שבאו לה מן ההפקר. כל נגיסה הותירה פה מלוח, ולעתיד לבוא גם געגועים צורבים על גן-עדן פראי של עגבניות-בר בצהרי-יום, חבויות בצרורו של עלי עם קומץ זיתים מרים ופיתת בצק לחה ומלוחה מאוד.
מי תיאר לעצמו שעגבניות ההפקר של עָלִי תכבושנה את מרכּוֹלֵי העולם בדמות עגבניות השֶׁרִי, ומי היה מעלה על דעתו שעגבניות הבַּלַדי הכרסתניות, אלה הרכּוֹת-מבפנים, אלה מלכּוֹת הסַלַט של ילדותנו, דווקא הן תיעלמנה כליל מהחקלאות הארצישראלית לטובת עגבניות חדשות בעלות לב קשה, גוף קפוא וציפה חסרת טעם, ומי תיאר לעצמו כי את הסלט תצֶלנה דווקא הקטנטנות החמצמצות האלה, שבראשיתן גדלו על צוֹאה בצידי הדרכים.
לימים סיפרתי על כך לסופר אֶמִיל חַבּיבּי, והוא לא כל-כך הבין על מה אני מדבר. לדבריו לא חש כל שנותיו שום שינוי בעגבניות – ועלה בדעתי שאולי הוא לא כל כך מעוּרה בארץ כמונו, צאצאי העלייה הראשונה, ולכן גם ספריו שקראתי בתרגום עברי, לא כל כך משכנעים.
חלקתי עם עלִי את הכריכים שהכינה אימא. יותר מכל השתומם עלי על עיגולי-הביצה הפרוסים בעובי שווה. לאימא היה מכשיר מיוחד עשוי אלומיניום ומסגרת-ברזל עם מיתרים דקים שאפשר לפרוט עליהם באצבע. עלִי חס לקלקל את צורתם הנאה של העיגולים והסתכל בהם שעה ארוכה בטרם יאכל אותם. הוא גם בלע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ, היהודי, ששלחה אימא, ולי הביא אשכול טרי וצונן שנבצר השכם בבוקר ואשר אותו החביא בצל אחד הארגזים הריקים.
אחר-כך שכבנו לנוח שעה קלה בגומת-העץ, ה"צלחת", שהיתה לחה ומדיפה קרירות. בגזע החוּם של עץ השׁמוּטי עלו פטריות-עובש צהובות. דופן הגומה שימש לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה הביא בנו הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס היה כיער אפל, ואני נמנמתי עד גמר ההפסקה.
בשעה ארבע נשמע הצלצול האחרון ממרומי הגבעה שעליה ניצבה חצר האחוזה המוקפת חומה של משפחת פלז [גרידינגר]. ומכל העברים, הפרדס, הכרם, שדות הפלחה וגן-הירק, נאספו הפועלים הערביים בחבורות, מי בכּאפייה של בד פשוטה ומי בטַקִיָה, כיפה סרוגה, ונפלטו אל הדרך כשהם חוזרים לכפריהם הסמוכים ואני ביניהם, ילד עברי יחידי בתוך עשרות נערים ערביים שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי והם מעלים אבק בעקבותיהם, יחפים. ואני נגרר עימם במכנסי-חאקי קצרים, בסנדלים, מנופף יד ופוער פי ללא מילים כדי שלא ירגישו שאינני מכיר את הלחן, ואני מתלהב, נלעג, ומשתתף בצחוקם מבלי דעת סיבתו.
הם גם לא יכלו להבין מדוע אני צריך לעבוד. האם קיבלתי עונש? הכול ידעו שאבא, חוואגָ'ה אַבּוּ-אוֹרי, [אבּו-אוֹדי] הוא מנהל האחוזה. לכן רחשו כלפיי כבוד רב ונזהרו מלפגוע או להתעלל בי. שעשוע חביב עליהם היה לקלוע בשעות העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ומוטב לכוון אל העין. רק הסיר מהם חוואג'ה לַייבּוֹ, הוא אריה-לייב המשגיח, את עינו הפקוחה – מיד המטירו ענבים באושים, והקולע מתכופף לתומו אל מתחת לשולחן כדי להתגונן. אך אם פגע במקרה ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק עָלִי אל המשליך והִכה בו נמרצות. אפילו חוואג'ה לייבו לא היה עוצר בעדו כאשר הגן על בנו של המנהל.
אך מה מעשיו של הילד העברי בסוכת הגפנים הירוקה, ביניהם, שהעבודה היא להם הכרח, גורל?
לא היו די מילים ערביות בפי כדי להסביר להם את הערך החינוכי של עבודת-הכפיים, וספק אם אני עצמי האמנתי בכך, ואילו הם – ודאי לא היו מבינים את כוונתי גם לוּ דיברתי ערבית רהוטה.
בוקר אחד בא אבא לראות כיצד מתקדמת העבודה, ונשא נאום קצר בערבית, בה שלט היטב וגם ידע קרוא וכתוב.
שנים רבות לאחר מותו של אבא עדיין הייתי רואה אותו עומד שם כפוף-קמעה ופניו צרובי שמש. לבוש חולצת-חאקי בהירה, קצרת-שרוולים, בכיסו פנקס ועיפרון, מכנסי-חאקי קצרים יורדים סמוך לברכיו, ועל השוקיים הרזות גרבי-חאקי גבוהים. בני הדור של אבא הלכו לעבודה בנעליים החצאיות הישנות שלהם. או בסנדלים סגורים היטב, שנידמו לנעל (אבל בצילום מימי בחרותו הוא עומד יחף בתחתוניו בפרדס ופותח תעלות להשקאה). הם לבשו בימי החול בגדי-חאקי בהירים ולא שינו ממנהגם אפילו לאחר שיצאו האנגלים והחאקי נעשה צבע צבאי בלבד שהישראלים סולדים ממנו בבגדי יום-יום שלהם.
אבא החזיק תחת בית-שחיו כובע-שעם בצבע חאקי, הֵלְמֶט קולוניאלי, שהיה נהוג אצל הבריטים בצבא ובפקידות ועד היום ניתן לראותו במִסדרי הצבא ההודי. הוא קינח את זיעתו במטפחת-חאקי, השתעל מעומק ריאותיו אכולות הניקוטין, ונשא דבריו אל השׁבַּאבּ.
הוא לא דיבר רכות אלא נשמע כגוער בהם, וקולו מצווה. דומה כי לא ידע לנהוג בהם אחרת, וגם כאשר התכוון לשבּח את פועליו, היה מרים את קולו. מן המעט שניחשתי בדבריו הבנתי שאבא דורש בפניהם בשפתם העסיסית את סוגיית "פשוֹט נבלה בשוּק ואל תצטרך לעזרת הבריות!" – ומצביע עליי.
מלמול של הסכמה והשתאות נשמע אז בסוכת הגפנים הרחבה, ואיש לא העֵז לצחוק לדברי אבא בנוכחותו, ואף לא לאחר שהסתלק.
וכך מדי יום, בגמר העבודה, הייתי צועד ושר ומנופף בידיי בתוך חבורת לובשי הקרעים אשר אינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים, רק למיוחסים שבהם סנדלים גסים שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. הייתי נפרד מהם במשעול הפונה אל ביתי, ועוד שעה ארוכה שומע את קולות שירתם המתרחקים והולכים כשהם נמוגים בעננת אבק קלה בדרך-העפר המוליכה לכפרם.
אהוד בן עזר
* * *
אלוף הרצי: תשאיר את הכיפה בכיס!
הרמטכ"ל הנכנס הרצי הלוי אמור להפיק לקחים מ'מקרה בנט': מרבית שומרי המצוות העדיפו לחבק את האתאיסט נתניהו על פני מי שבוודאי נאמן ממנו לתורה ולמצוות
החלטתו המבריקה של שר הביטחון גנץ, למנות את אלוף הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל, לוותה, כמקובל במקרים כאלה, בביוגרפיות של האיש ובהערכות לגבי כישוריו ויכולותיו. סיפרו בין היתר שהוא בוגר החינוך הממ"ד והצופים הדתיים, וציינו שהוא יהודי שורשי, ערכי, שומר תורה ומצוות. ב"ידיעות אחרונות" כתבה קורין אלבז אלוש: "נצר לשושלת הרב קוק המיוחסת, שגדל על ברכי הציונות הדתית," והפרשן יוסי יהושע כתב: "הלוי הוא הרמטכ"ל הדתי הראשון, אף שאינו חובש כיפה."
וכאן מונחת בעיית הבעיות. לא האיראנים ולא הסורים, לא החיזבאללה ולא החמאס, הם שצריכים להטריד את מנוחתו. כלפיהם ימצאו בסיעתא דשמיא פתרונות. מה שבאמת צריך להדאיג אותו הוא איפיונו כרמטכ"ל הדתי הראשון – מה שיחולל כלפיו גלי תיעוב מצידם של יהודים שאמורים לראות עצמם הכי קרובים אליו – הדתיים לאומיים והחרדים.
אלוף הרצי הלוי מכובדי, הרשה לי להזהירך מפני מטילי הרעל במחנה שומרי המצוות, שיסמנו אותך כסססמולן מסססוכן, עוכר ישראל. עדות אישית: כבר למחרת הכרזתו של גנץ, שמעתי מפי מצביעי סמוטריץ' למיניהם הערות מכפישות: "שמאלן על סטרואידים," "שמאלן במסיכה," "חובב פלשתינים," "איש כנופיית שי ניצן, מנדלבליט ואלשייך," ועוד. וכל זה רק פרומו שיצא לדרך מסע ההכפשות, שנולד עוד בטרם חלפו 24 שעות מהודעת גנץ.
אלוף הלוי, עוד עצה: נתק עצמך מכל דימוי של דתיות, יהדות, מסורת. תהיה אוניברסלי. אם חפץ חיים אתה, אל תצטייר כשומר מצוות, למרות שאתה כזה. אל תצטלם עטור תפילין ומעוטר בטלית. תראה מה עשו אנשי המשטמה לראש הממשלה הדתי הראשון בישראל נפתלי בנט. במקום לחבק אותו ולהתהדר בעובדה שלראשונה הגיע בשר מבשרם למשרה הכי עליונה במדינה, הם התחרו ביניהם בהטחת אבנים באיש ובהעמדתו אל עמוד הקלון: מצצו בקשית את דמו, הדביקו לו כינויי בוז, והמציאו סיפורי מעשיות כוזבים שאין האוזן מסוגלת לשמוע: שאימו בכלל לא יהודייה, שהוא רק 'דתי מחמד', שהוא לא באמת שומר מצוות, שהוא נוכל על – ולא נספיק למנות את תוצרי קמפיין הרעל שחוללו סביבו. אמירות כאלה לא נאמרו מעולם במקומותינו על ראשי ממשלה אחרים, שהתנהלו בנוכלות של ממש ולא מדומיינת. שרון למשל, שהבטיח שדין נצרים כדין תל אביב, ויורשו שהבטיח סיפוח ומשילות ומיטוט החמאס ומה לא? אבל ככה זה כשהשנאה העצמית, הקנאה, צרות העין והפיינשמקריות, מקלקלות את השורה.
ואת מי הם מחבקים, מהללים ומשבחים כמו היה משיח בן דוד? אתאיסט מוצהר שרגלו אינה דורכת בבית הכנסת אפילו ביום כיפור, אבל מוכן לקבל חשמלאי לביצוע עבודות תחזוקה בביתו ביום הכיפורים, זולל נבילות וטריפות לתיאבון, חובב שקצים ורמשים, שנישא לאישה נוכרייה שלבסוף התגיירה בגיור רפורמי – ואלה רק דוגמיות. למרות שבסיומה של כל מערכת בחירות הוא זורק אותם מתחת לגלגלי האוטובוס ומציע לשמאל האתאיסטי להצטרף לממשלתו: שלי יחימוביץ, ציפי לבני, בני גנץ, יאיר לפיד ושאר נבחרי שמאל שתפקידם בממשלתו היה "להציל אותנו מהדתיים והימניים הקיצוניים."
אז נכון שעם החרדים הוא נהג אחרת, בשונה מ"הדתיים והימנים הקיצוניים". אבל זאת רק מפני שאותם תמיד ניתן לקנות באתנן כספי. כל השאר ממילא לא עניין אותם. הם לא דרשו, כמו הסרוגים, ערכים יהודיים ולאומיים: שלימות הארץ, התנערות מהסכמתו למדינה פלשתינית, החזרת המשילות לנגב ולגליל, יד קשה כנגד הטרור החמאסי שלא חדל לירות אז. אפילו יאיר לפיד הבחין בגודל האבסורד וכפה על נתניהו את 'ברית האחים', שרק מכוחה הואיל נתניהו לצרף את בנט, נציג הסרוגים דאז, לממשלתו.
אבל העובדות לא הפריעו להם לחבק את נתניהו ולבוז לבנט. הרב אליהו לוי, עורך כתב העת החרדי המצויין 'צריך עיון', כתב בפליאה, שככל שרמת הדתיות עלתה, גברו השנאה לבנט והחיבה לנתניהו. שמירת תורה ומצוות? קידוש השם? – לא מעניין. לכן הודה הרב עמיחי אליהו בדף הפייסבוק שלו, שהוא מזדהה עם הימין החילוני הרבה יתר מאשר עם הדתיים שמחזיקים בהשקפה פוליטית שונה ממנו: "אני מוצא עצמי שייך לחבורה הטובה של רוני ססובר, ינון מגל, עירית לינור ודומיהם, הרבה מעבר לקשר שלי עם הרבה סרוגים... יש לי 90% שותפות עם ססובר וחבריה, ואולי 15% עם הפרוגרסיבים תושבי יו"ש." ולכן העדיפה ישיבת הדגל של הציונות הדתית 'מרכז הרב' – להחרים את ראש הממשלה דאז בנט, יהודי חובש כיפה, שומר שבת וכשרות, ולחבק יהודי אחר שכל הערכים הללו זרים לו עד כדי סלידה.
ולכן יכול היה נתניהו למכור במחיר כלב את מוסדות הציונות הדתית, הרבנות הראשית למשל, לחרדים שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם אוכלים מהכשריה, ולהדיח מן המוסד הממלכתי החשוב הזה כל סממן ציוני דתי. הוא הבין כבר אז, מן הסתם, שהסרוגים ממילא לא יזדעקו. שנאה עצמית? קנאה? יחליט הקורא.
אדוני הרמטכ"ל החדש. המעשה הכי חכם שתוכל לעשות עכשיו, כדי לזכות בקונצנזוס גם בקרב הדתיים והחרדים, הוא להפיק לקחים מ'מקרה בנט', ולהשאיר את הכיפה בכיס. דווקא הכיפה עלולה להיות, אבוי, בעוכריך.
מנחם רהט
* * *
פֶגֶ'ה
חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.
14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948 [המשך]
בהמשך רח' עין גנים, קרוב יותר לתיכון ברנר, הוקם שיכון חדש נוסף בתקופה בה הוקם השיכון שלנו. ככל הידוע לי קודם לכן היה שם פרדס. שיכון מעונות עובדים היה הרבה יותר קרוב למרכז העיר. השיכון היה קטן יותר מפג'ה עירוני, וגם צפוף יותר. אם בשיכון שלנו היו בתים דו-משפחתיים על שטח של דונם, הרי בכל בניין במעונות עובדים היו 4 דירות. בבניינים עצמם היתה תחושה עירונית: מדרגות ומעקה שהובילו לקומה השנייה, ותיבות דואר בכניסה. היה להם שטח גדול יחסית לבתים עירוניים, והוא חולק שווה בשווה בין 4 המשפחות. אפשר היה לנטוע כמה עצים, לגדל ערוגת ירקות, גם לשתול פרחים. אך השטח היה קטן מדי כדי להקים משק עזר עם לולים. סוג האוכלוסייה היה שונה מאשר בשיכון שלנו. לא היו שם דתיים, ובוודאי לא חרדים. אבל זה לא היה שיכון חילוני מובהק כמו שיכון מפ"ם, שהוקם גם הוא באותו הזמן. היו שביקרו בשבת בבית הכנסת, מה שלא מנע מהם להאזין לתוכנית לפרקי חזנות ששודרה ברדיו בשבת בצהריים. כמעט כל המשתכנים היו ממוצא אשכנזי, היו רק כמה משפחות ממוצא ספרדי שהיו מעורות היטב בחיי הארץ.
זה היה שיכון מפא"יניקי-הסתדרותי באופיו. היו לי שם כמה חברות במרוצת השנים והגעתי לשם די הרבה. אחת מהן היתה אורנה, ששיתפה אותי בזיכרונותיה מן השיכון במכתב מרגש:
"אבי היה חבר באצ"ל ובעל השקפות ימניות קיצוניות ביותר, והוא היה חייב להסתיר את זהותו. הוריי קיבלו את הדירה במעונות עובדים רק בזכות העובדה שאימי היתה חברה בהסתדרות. אימי השתייכה לזרם המרכזי, למפא"י. אבי היה אומלל מאוד באותה תקופה. תמיד היה לוקח אותי הצידה לחדר אחר כדי שאימי לא תשמע, ומלמד אותי שירים מהאצ"ל: 'שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן.' גם את השיר על אַנַבֶּל לי הוא לימד אותי, כי זה היה שיר שז'בו הגדול – זה היה הכינוי לז'בוטינסקי – תרגם מתוך כתביו של אדגר אלן פו. אבי היה פליט טראגי של תנועה חשובה שחבריה האמינו בכל ליבם, דמם ונפשם, שהם עושים את הדבר הנכון, והם גם היו מוכנים לתת את חייהם למענה. כשפירקו את אצ"ל ולח"י אבי הרגיש כאילו שפירקו גם אותו. בנוסף, אני הרי הלכתי לתנועת השומר-הצעיר, ואחר כך הייתי פעילה במר"ץ. אבי סבל מזה מאוד, ואמר לי שאני לא מבינה מה אני עושה."
אבא של אורנה חי למעשה כ"אנוס" בשיכון מעונות עובדים. גם הילדים ידעו שאסור לדבר על עברו של אביהם. היו לו ידידים בשיכון, אך הוא מעולם לא דיבר איתם על עברו. אחד מידידיו הטובים היה דווקא אבא של רינה הקומוניסט. מי יודע, אולי דווקא איתו הוא הרגיש טוב יותר.
המשפחה של אורנה עזבה את השיכון לאחר שסיימה את ביה"ס היסודי. הסיבה לעזיבה היתה מעשית: הדירה במעונות עובדים היתה קטנה מדי כדי לגדל בת מתבגרת ושני בנים קטנים. לרוב המשתכנים היו שני ילדים.
משפחתה הקומוניסטית של רינה, איתם חלקנו קיר משותף בפג'ה, עברה לאחר כמה שנים למעונות עובדים. מאחר שאימא של רינה עבדה בקופת החולים של ההסתדרות, יש להניח שהיו מתקבלים גם כאשר הוקם השיכון, כאשר רקע המשתכנים נבדק, למרות שהיו ידועים כקומוניסטים ומעולם לא חיו כ"אנוסים". אני לא מאמינה שאנחנו היינו מתקבלים, שכן אבי לא היה חבר הסתדרות – מכשול גדול באותן שנים.
גרו שם אנשים שאצלנו בפג'ה כמעט אי אפשר היה למצוא. אחד המשתכנים, למשל, היה עובד ההסתדרות. הוא שיכנע את ההורים בשכנותו לחתום במחיר מוזל על "דבר לילדים". את העיתונים היה מחלק אחת לשבוע בעצמו. אני לא יכולתי אפילו לחלום על עיתון ילדים של ממש. אחת לשבוע הופיע מדור מיוחד לילדים בעיתון הקומוניסטי "קול העם", העיתון היחיד שהגיע אלינו הביתה בימי ילדותי. למדור הקטן הזה חיכיתי כל ימות השבוע. שלחתי אליהם אפילו שירים אחדים, כולם התפרסמו, וגם זכיתי בפרס: ספר ילדים של רוזה וול, סופרת ילדים שהיתה קרובה למפלגה. אבל עמוד אחד מצומק לא יכול היה כמובן להשתוות לעיתון ילדים של ממש. אילו היה שכן פונה אישית אל הורי ומסדר להם חתימה על עיתון ילדים במחיר מוזל, אני בטוחה שעל אף המצוקה הכספית היו הוריי נענים. אבל שכן כזה, או דומה לו, לא היה.
האיש הידוע ביותר שהתגורר במעונות עובדים היה ראש העיר פנחס רשיש. הוא היה איש חזק ורב פעלים, אולי ראש העיר החזק ביותר בתולדות פ"ת. "בולדוזר של עשייה" כינו אותו. במשך 16 שנים פעל כראש עיר, וזאת לאחר עשור בו עמד בראש מועצת הפועלים המקומית. בתקופתו נבנו כמה ממוסדות הציבור המשמעותיים ביותר בעיר: בניין העירייה, שנבנה בסגנון הבאוהאוס, זכה לשבחים רבים בשעתו; התחנה המרכזית נחנכה בזמן כהונתו; גם בניין יד-לבנים נחנך בתקופתו – הראשון מסוגו בארץ (1953). אבל רשיש גם הרס הרבה. "מדיניותו, מעשיו ותוכניותיו של רשיש הזכירו שורה משיר האינטרנציונל: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה," כתבו עליו לימים (זלמן חיימוב, ארכיון פ"ת). העיר איבדה מבנים היסטוריים רבים. היא איבדה גם את גן המייסדים היפה במרכז ההיסטורי של "אם המושבות". על הבאר הראשונה שחפר שם יהודה ראב לא ידעתי אז שום דבר. שיחי ההיביסקוס אדומי הגביעים, שאני זוכרת משנות ילדותי, כוסו בשלמת בטון ומלט. הוקם שם עמוד בטון גבוה עם שעון בקודקודו, והמקום זכה עד מהרה לכינוי כיכר השמוק, והיו שכינוהו כיכר המיואשים, בשל סוג האוכלוסייה שנמשכה לשם. כמובן, לא יהיה זה הוגן לגמרי להאשים ראש עיר כזה או אחר בחורבן המבנים ההיסטוריים של המושבה הראשונה שהוקמה בא"י. באותה תקופה עצמה נהרסה גם הגימנסיה העברית הראשונה שהוקמה בא"י, גימנסיה הרצליה (1959). כזאת היתה רוח התקופה. ועם זאת, דומה שפתח תקווה שמרה פחות מערים אחרות על אוצרותיה ההיסטוריים.
מבחינת סוג האוכלוסייה אני מניחה ששיכון מעונות עובדים היה מתאים לנו יותר מאשר שיכון פג'ה עירוני. חברותיי שגדלו במעונות עובדים זוכרות ילדות מאושרת: "היתה שם שדֵרה יפהפייה, ממש כמו שמורת טבע, ושם התקהלו הילדים," זכרה חברתי רינה. "היה הווי שכונתי עשיר: משחקי רחוב, וגם קבוצות 'מציצים' שעקבו אחרי הזוגות הרבים שבילו שעות ארוכות על הספסלים לאורך השדרה."
ואילו חברתי רותי זכרה: "בימי הקיץ החמים היינו עוברים מחדר מדרגות אחד לשני, כי שמה היה קריר. היינו יושבים בכניסה ומשחקים בכל מיני משחקים: 5 אבנים, ריכוז, סבלנות. לפעמים ההורים עצמם היו מכינים לנו משחקים או דפים ועפרונות צבעוניים. היו המון ילדים בני גילי, בילינו יחד, בנות וגם בנים, ולא היה רגע אחד של שיעמום."
אני מאמינה שהייתי רוכשת שם יותר חברות – אולי אפילו חברות לחיים. ההבדלים ביני לבין רוב הילדות בנות גילי בשכונה שלנו בפג'ה עירוני נעשו בולטים יותר ויותר ככל שבגרנו. מאידך, אילו גדלתי במקום כמו מעונות עובדים, יש להניח שהייתי נחשפת פחות למגזרים השונים של האוכלוסייה הישראלית.
באופן די מקרי צמחו באותה סביבה שני סופרים חשובים, שתיארו בספריהם את פתח תקווה של בני דורם: יהושע קנז וגדעון תלפז. הם לא גדלו בשיכון מעונות עובדים, אלא באזור הסמוך, שהיה ותיק יותר. יהושע קנז מתאר בספרו הראשון "אחרי החגים" את המושבה של זמנו. נזכרים בו השוק הגדול, בית הכנסת הגדול, וגם הגבעה ומגדל המים בעין גנים. גיבור ספרו הידוע ביותר, "התגנבות יחידים", נקרא מְלָבֶּס, שמה הערבי של פ"ת שהשתמר היטב בקרב אנשיה. גם גדעון תלפז העלה בספרו הראשון "שכונת חאפ" זיכרונות ילדות ונעורים מן המושבה, וגם בספריו האחרים אפשר לזהות את המקום בו גדל. אימו של גדעון תלפז החזיקה קיוסק קטן ממש על גבול מעונות עובדים. חברות טובות שגדלו בשיכון זוכרות עד היום את עוגות הנפוליאון המפנקות שנמכרו בקיוסק שלה. המשוררת אורנה רב-הון (לבית ויסוקֶר) גדלה בשיכון מעונות עובדים, ולמדה בבתי הספר עין גנים וגורדון בשנים בהן אני למדתי שם.
נסיה שפרן
המשך הפרק יבוא
* * *
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
פרק כ"ו
"לא צריך לדבּר יותר!"
"שלום."
נכנס בחיוך. מדוע לא הופתע? האם ידע שהיא בפנים? ודאי מנטלו סיפר לו. התקשתה לענות לו ורצתה לבכות.
"שלום – "
"חזרת כבר?"
"כן. חיכית הרבה זמן?"
"אני לא יודעת."
"הוא פיטר אותי, אַת יודעת?"
"היית אצל ספראי?"
"כן."
"מה אמר?"
"כלום."
לבוש היה עדיין בגדי-העבודה. האם ידע שתבוא? אולי לא. ומה יעשו עכשיו?
"אכלת?" שאל.
"כן. ואתה?"
נזכר שלא טעם כלום מן הצוהריים. בשעה זו רגיל היה כבר לאכול ארוחה מבושלת.
"לא, אבל עליי לנוח קצת. עוד אני מרוגז מן הביקור אצל ספראי. לא אחזור יותר לכפר."
"נדבר אחר-כך, תלך להתרחץ?"
"טוב."
"בינתיים אכין לך את הארוחה."
כעבור רבע שעה חזר לחדר, רחוץ, לבוש חלוק ששאל ממנטלו, שׂערוֹ סרוק ומבוּשׂם מעט.
"כמה שאתה נחמד!" אמרה ונשקה על מצחו. השולחן היה ערוך בקפידה, "תשתה קצת יין?" שאלה.
"כן."
מזגה לו יין לבן יבש, וחייכה.
"בסדר, בסדר," אמר, "כבר הלכו כל הקוניאק והעראק לעזאזל."
שתקו, הסתכלו זה בזה ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. הביטה בו כיצד הוא אוכל, והביט בה כיצד היא מתבוננת בו, ולא היה להם מה לומר. לבסוף שאלה:
"חיכית שאבוא?"
"כן."
"איך ידעת?"
"הבן של מנטלו ראה אותך אתמול מסתובבת כאן."
"אה! היית פה אתמול?"
"כן."
"כל יום?"
"כמעט."
"אני מצטערת, הייתי חולה."
"אין דבר, גם אני."
"אה!"
"נשכח הכול, ציפורה."
"כן."
"לא אחזור יותר לכפר."
"ומה יהיה על חליפה, והילדים?"
"אני עוזב אותם."
"ואתה בטוח שלא תתחרט?"
"אני מתחרט שחייתי כך כל השנים."
"גם אני."
"אם רק היינו יכולים לתקן את השגיאות שלנו."
"כן."
"ציפורה – "
"גם אני לא אחזור אליו."
מנטלו דפק על הדלת, נכנס ושאל: "חסר לכם משהו? אפשר לעזור?" הביט אליה משה דויד בשאלה והנידה ראשה בסירוב. "לא, מנטלו, תודה לך." חייך אליהם ובצאתו אמר: "תרגישו כמו בבית. כל מה שֶשלי – שלכם."
"אני לא אחזור אליו יותר, משה."
"הוא יעשה צרות."
"אני יודעת."
"ירדוף אחריך להחזיר אותך. נצטרך לברוח."
"אני יודעת."
"לא אחזור יותר לעבוד במחצבה. אישאר אצל מנטלו."
"יופי."
"אבל אַת, ציפורה, אַת צריכה לחזור עד שאני אכין את הכול."
"לא."
"נצטרך לעזוב את הכפר, אולי גם את העיר, ללכת רחוק."
"אתה מפחד?"
כילה ארוחתו, ושוב שתקו.
"משונה," אמרה, "חשבתי שנצטרך לדבר הרבה. עכשיו פתאום הכול ברור, ואין מה לומר."
"כן," ענה, "גם מה שאנחנו לא אמרנו, הכל ברור. שמעתי על הכול."
"גם אני. הייתי חולה באותו לילה, כשלא באתי לכאן."
"ואני מצטער על מה שקרה באוטובוס."
"אבל הכול היה טוב בשבילנו."
"אַת בטוחה?"
"כן."
קם וניגש אליה. נפחדה ומיהרה לקום מן הכיסא. עמדו זה מול זה. החזיק בידה, ובידו השנייה עטף אותה.
"זה בסדר מה שאנחנו עושים?" שאלה.
"כן. הכל בסדר, הכול."
בשעה מאוחרת יותר לחש אליה: "אולי היה טוב יותר שתחזרי עוד הערב לכפר? אם לא – הוא ידאג לך ומחר כבר יתחילו לחפש אחרינו ולא נספיק לברוח."
"עכשיו – כל מה שתגיד לי אעשה. אם אתה רק חושב שכך צריך."
"מחר יש חתונה אצל הבת של דנינו. ילכו לשם ויֵשבו עד שעה מאוחרת בלילה. תגידי שאַת חולה ותישארי בבית. שילך הוא לבדו, ואנחנו ניפגש פה."
"טוב."
"עד מחר אני אתייעץ עם מנטלו. יש לו קשרים, ונוכל לנסוע מכאן."
"טוב."
חיכו עד לצאת האוטובוס האחרון לכפר.
"אני מפחדת," אמרה.
"ממה? רק עוד לילה אחד."
לפתע נזכרה כל הצפוי לה – ההריון, אם יתאמת החשד.
"אני מרגישה לא טוב."
"אַת מתחרטת, ציפורה? אַת חושבת שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר?"
"אם אני מתחרטת?" חשבה, "שאני אחזור לשם? לא. מוטב שאמות."
"מוטב שאמות!"
"מה אַת מדברת?" נבהל.
"מוטב שאמות משאחזור לכפר."
"אה!"
כאשר קמו להתלבש הסתתרו בביישנות איש-איש בפינתו. "האם איננו מכירים זה את זה? כמה שאַת השתנית, ציפורה!" – "וגם אתה לא דומה עוד למה שהיית בצעירותך. רואים אֶת החיים הקשים שהיו לך, על גופך ועל כפות-ידיך. אבל טוב שאנחנו פה."
"נִדמה לי שזה היה אתמול," אמר.
"לא, זה היה לפני הרבה שנים. אבל השנים האלה לא היו בכלל, ואסור לנו לחשוב עליהן."
"אַת צודקת. הלוואי שאנחנו נצליח."
"אתה תלווה אותי?"
"גם אני אחזור איתך, באוטובוס, כדי שחליפה לא תקים צעקות. אגיד לה שמחר יש לי שוב עניינים לסדר בעיר, ולכן לא אהיה קודם בבית אלא אבוא ישר לחתונה. בינתיים, מתוך השמחה שתהיה שם, לא תרגיש שאני חסר עד למחרת בבוקר."
"ואתה יודע מה נעשה מחר?"
"כן. מנטלו יעזור לנו."
"טוב שיש לך ידיד כמוהו."
"נכון."
האוטובוס הגיע לכפר בשעה מאוחרת. ירדו כל אחד לבדו, כיוון שהיו עימם עוד אנשים מן הכפר שנסעו לקולנוע. לאחר כמה פסיעות השיג אותה וליווה עד לביתו של ניסים לוי.
"אני לא יכולה לדבּר," אמרה.
"גם אני לא," ענה, "אין לי יותר מילים."
"אני לא יכולה לדבר," המשיכה, "אבל כך אף פעם לא היה לנו, ולי – "
"ולכן לא צריך לדבר," ענה.
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לעדינה בר-אל: אני בת מושב ומושבניקית בעבר, תמיד נהנית לקרוא את סיפורייך. אהבת האדמה והצומח ליוותה אותי כל חיי והתגשמה בגננות ביתית. לצערי הגיל עושה את שלו והעבודה מתקשה, אך מדי יום אני "מסיירת" בגן, ומה מחמם את הלב יותר מגן פורח?
המשיכי גם את לסייר בכפרים ולספר לנו על פעילותם הנחשקת של אנשים.
אביבה קם
* נסיה שפרן: מבטיחה לעדינה בר-אל שאני קוראת את רשימותיה בנאמנות. רשימותיה מגלות באמת צד לא מוכר שאינו מוצא ביטוי רב באמצעי תקשורת אחרים.
מאחר שהייתי בתקופת השירות הצבאי מורה לביעור בערות באותה סביבה, הייתי שמחה אילו היתה כותבת גם על מושבים שנוסדו ע״י עולים שהגיעו מארצות המזרח. למשל, מושב כמו בית שקמה שהקימו עולי מרוקו. יש המון מושבים באזור חוף אשקלון ובדרום בכלל, שהקלסתרון שלהם שונה מזה של המושבים עליהם עדינה כותבת בכישרון רב. מעניין לדעת היכן המושבים הללו עומדים היום.
* לאודי רוב שלומות. אני קורא את מאמרה של עדינה בר-אל בסיפוק רב.
יעקב המאירי.
* אהוד היקר, צחקתי היום ונהניתי מאוד מהשיר שלך!
כל טוב סלע,
שושנה ויג
* לצביקה ניר יו"ר אגודת הסופרים, שלום,
הנדון: ההצעה להחלפת שם האגודה
יש הגיון מסוים ברצון להכניס לאגודה שינויים וחידושים אחרי 100 שנות קיום. צריך ללכת עם הקידמה ואין לי התנגדות לערוך שינויים מטומטמים ככל שיהיו, בתנאי שיתקבלו על דעת רוב מוחלט של האגודה, אבל אם מתוך כ-500 חברי אגודה משתתפים באספה הכללית רק 28 חברים, איזה מין רוב הוא זה?
רוצים ללכת עם הקידמה, אז בבקשה קבלו את הצעתו של משה גרנות וערכו את ספירת הקולות באמצעות הדוא"ל. הרי גם שיטת ההצבעה בהנף אצבע היא מיושנת.
יש לקחת בחשבון שהרבה סופרים (וסופרות כמובן) גרים (וגרות) מחוץ לעיר ויש בעיות של פקקים וחנייה, שלא לדבר גם על גיל החיים המתארך ומקשה על רבים לצאת מהבית. נכון שבשיטת ההצבעה החדישה יש סכנה של זיופים, אז במקרה של חשד, ניתן לבדוק זאת באמצעות טלפון. יש גם להניח שעם הזמן תדע הקידמה להתגבר גם על בעייה זו. בכל מקרה ההצבעה הזאת תכלול הרבה יותר סופרות/ים וגם תיתן הזדמנות להזכיר ל-200 החברות/ים שעוד לא שילמו את דמי החבר/ה – שמי שלא משלם/ת אין לו זכות הצבעה.
אני מציע לך צביקה, שבשלב ראשון תעביר את ההצעה של גרנות באימייל לכל ה-500 (נמאס לי כבר לציין בכל פעם את המין של הנמענים/ות), תשמע את דעתן ודעתם, תתייעץ עם סגניתך וממלאת מקומך ואולי גם עם שרת התחבורה ותחליטו שאולי כדאי לחשוב על הכול במחשבה שנייה.
בברכה,
פוצ'ו
* אודי יקר שלום רב, הפעם החזרת אותי לימי ילדותי. הקטע על נחום סטלמך ז"ל בכלל ועל מגרש פיק"א, החזיר אותי לימי ילדותי, לבית הוריי שגבל במגרש פיק"א. היו זמנים.
תודה על שהעלית נשכחות מימים עברו.
שנה טובה,
יוני מרגלית
ליוני היקר, אני זוכר את החצר שלכם, הגובלת עם חורשת האיקליפטוסים, ואבא שלך מטפל בעיזים הלבנות. ואני זוכר את אימא שלך לנה, שבתמונות היא מחזיקה אותי בזרועותיה בעודי תינוק, זה היה כשעבדה כאחראית ביתו של סבי יהודה ראב בן עזר, לאחר שהתאלמן מאשתו, היא סבתי לאה. לימים ריאיינתי את אימך על אותה תקופה, והבאתי ממנה דברים מרתקים בביוגרפיה "ימים של לענה ודבש" שכתבתי על דודתי אסתר ראב.
שלך
אודי
* מי יהיה במאי הקולנוע הישראלי הראשון שבתמיכת קרנות זרות יפיק סרט על רציחתה של התועמלנית הפלסטינית שירין אבו עאקלה בירי מכוּון של חייל צה"ל? סרט שייקרא אולי בשם Press – ויהיה גדוש בשנאת ישראל וגם יזכה בפרסים בפסטיבלים חשובים באירופה בזכות ערכו האמנותי!
* "הקרן לישראל חדשה" תומכת כספית בעמותת עמר"ם – זו המפיצה את עלילת הדם של חטיפת ילדי תימן. ["הארץ" באינטרנט, 6.9].
* אחת הסיבות העיקריות לכך שמרבית מקרי הרצח בחברה הערבית אינם מפוענחים היא לא אוזלת ידה של משטרת ישראל, אלא שמי שיעיד – עלול להירצח! – ואולי גם אחדים מקרוביו.
* לאהוד בן עזר שלום רב, ראשית עליי להודות לך על התמדתך בהפצה ובשיגור של חב"ע לאלפי מנוייך המצפים בסקרנות אינטלקטואלית לקבלת הגיליון הבא, הבולט בייחודיותו ובישירותו ביחס לשאר העיתונים והמגזינים השונים, והמשמש מזון רוחני ומקום מפלט מהבלי התקשורת והרשתות החברתיות. יישר כוח.
שנית, אני מתייחס, באיחור קל, להערתך שהופיעה בפרק הסוגר את גיליון 1778 מיום 1 בספטמבר האחרון תחת הכותרת "ממקורות הש"י" – שהותירה אותי נבוך. להלן הציטוט:
"אהוד: זאת כנראה במסגרת המגמה המשפטית למצוא שעיר-לעזאזל – ולעזאזל העובדות:
1. שהרי אילו נאסרה הגישה למירון, היו עשרות אלפי החרדים הפרימיטיביים, הנבערים, פורעי החוק – עולים על ההר ודורסים זה את זה וגורמים להרבה יותר מ-45 הרוגים ומאות פצועים.
2. וגם שלא נשלח כנראה שום מכתב אזהרה לאותם עשרות אלפי חרדים, ובעיקר מנהיגיהם ורבניהם ועסקניהם – שברוב טמטומם ופיגורם השכלי הביאו על עצמם את האסון הזה! אבל כמו הסיסמה העתיקה "הכה ביהודים והצל את המדינה" – כך היום הסיסמה "הכה בנתניהו והציל את האשמים האמיתיים" – זה עובד מצויין וגם התקשורת אוהבת את זה."
עד כאן הציטוט.
אני מסכים עימך לכל המאפיינים שאיפיינת בהם את ציבור החרדים המסתער על ההר, אך יש לי שאלת תם: האם אתה מתכוון לטעון כי מר נתניהו צפה מראש את תוצאות האסון והבין כי אם יחסום את ההר בפני הציבור הרחב, שהוא בעיקרו ציבור מצביעיו ותומכיו, הציבור הזה לא ישעה לאיסור, לא יכבד את ההגבלה, יסתער בהמוניו על ההר והאסון יהיה גדול עשרת מונים? קטסטרופה? וכי על כן טוב עשה ויפה עשה שבחר להקריב רק 45 בני אדם ובכך חסך חייהם של רבים-רבים אחרים???
בכבוד רב ובברכה,
רם סואן
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:
בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים
בניסיון לכבות את האש
קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:
"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"
מושכים מידו את הצינור
והבית נשרף."
("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל