הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1781

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז באלול תשפ"ב. 12.9.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 14. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה. עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל". חלק  שני. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות. //. שישי מאיר: הַשָּׁנָה הַטּוֹבָה. // משה גרנות: על הרומן "צל ידו" מאת חיים באר. // אהוד בן עזר: שמואל גולדשמיד. // עקיבא נוף: ולא נושא נפשי אל שווא. // ארנה גולן: על היחס בקיבוץ ל"שונה". חלק רביעי ואחרון. // טוביה נאור: תגובה לשני החלקים הראשונים של מאמרה של ארנה גולן. // נעמן כהן: המלכה מתה. // ממקורות הש"י. // פוצ'ו: מכתב גלוי לצביקה ניר – יו"ר אגודת הסופרים.

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

14.

 

כְּשֶׁצָּמְחוּ לִי שְׂעָרוֹת עַל הַקָּטָן

עוֹד הָיִיתִי קָטָן –

עַכְשָׁו, כְּשֶׁמָּרִית סֵרְבָה

לְהַצָּעַת הַחֲבֵרוּת שֶׁלִּי –

אֲנִי מַרְגִּישׁ כְּמוֹ זָקֵן

בֶּן מֵאָה שָׁנָה –

 

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

רקוויאם למשפחות הגדולות של יהודי הגולה*

עיון בשיר "גלגוליו של מעיל" – תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל"

חלק  שני

 

ג. אבות ובנים

כאשר אנו קוראים את שירה של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל"  ו/או את תרגומו של אלתרמן "גלגוליו של מעיל" קריאה ליטֶרלית, מתגלה לפנינו לכאורה "סיפור פשוט" על מעיל שעבר במשפחה אחת מילד לילד עד שיום אחד "הצליח" הבֵּן הפרוע להוציאו מן המחזור. ואולם, גם אז אין מדובר בשיר ילדים פשוט וחד-ערכי, אלא כסיפור שניתן לקָראוֹ בשתי קריאות שונות לפחות: אפשר להתבונן בו דרך נקודת התצפית הנאיבית של ההורים שאינם מסוגלים להבין איך מעיל משובח כמו זה שתפר החייט לבנו-בכורו הלך והתרפט משנה לשנה עד שנקרע לגזרים לאחר שנפל לידיו של  "מזיק" כִּבנם הצעיר הפוחח. אפשר לחלופין לקרוא את השיר במבט אירוני ולהבין שההורים התמימים אינם מסוגלים להבין שמעיל ששימש חמישה ילדים (וכל אחד השתמש בו שנתיים-שלוש) בעצם הגיע לסוף דרכו וממילא צריך לצאת מן המחזור. סצנת המהומה שמתעוררת במשפחה למראה פּאַנטל (או פרץ) העירום המגיע הביתה בלי מעיל היא סצנה קומית וטרָגית כאחת המעידה על קוצר השגותיהם של החייט ואשתו העושים מהומה רבה על לא מאומה. מאחורי הקלעים מחליפים הסופרת, המתרגם וקוראיהם קריצות-עין אירוניות על חשבון תמימותם של אותם יהודים מן הנוסח הישן שישבו ב"תחום המושב" ותלו את כל יהבם במרומים.

כדי לתאר את שלשלת הדורות ולתת ביטוי לתמורות ולפער הדורות, השתמש אלתרמן במתכונת הפיוט "חד גדיא" שבסוף ההגדה, עם סיום ליל הסדר. שירים מצטברים כאלה מצויים בכל תרבות, אך בתרבות עם ישראל (בעברית, בארמית, ביידיש, בלדינו ובשאר לשונות היהודים) יש להם טעם מיוחד של יציאה מגולה לגאולה. אליהו הכהן הביא שיר עממי במתכונת "חד גדיא", העוסק גם הוא במעיל,17  ועפרה עופר בבלוג "סיפורו של שיר" מיום 17.4.2016 הביאה וריאציות שונות של מתכונת פיוטית זו של "השיר המצטבר" – מנתן אלתרמן ועד אנדה עמיר.18  בספרי רוצי נוצה  (2013) כתבתי על טורו של אלתרמן "הגדי מן ההגדה" – שיר  שבּוֹ שאל המשורר את השאלה שהעסיקה אותו גם במקומות אחרים: איך מתגבשים מוטיבים, הופכים למיתוס וזוכים לחיי נצח:  

סוד נצחיותו של סיפור הגדי מן ההגדה נעוץ אמנם בראש ובראשונה בנושאו הארכיטיפַּלי: יחסי  בן ואביו; ואולם לפנינו גם אלגוריה לאומית על יחסי אהבה ונאמנות לאין-קץ בין העָם לבין אביו שבשמַים. האם  לפנינו עדות לאמונה תמימה, תרתי משמע? לאו דווקא, דומה שלפנינו   ניסיון היסטוריוסופי לבחון את מַהֲלך גורלו של העָם ולתהות על סוד חיי הנצח  שלו.  [...] השיר "חד גדיא" נדחק לסוף ההגדה, כך עומד הגדי כל הימים ומחכה לתורו. בעיצומם של הימים הנוראים שבהם נכתב שיר זה (הידיעות של כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית ותחילתה של "אקציית הילדים" בגטו קובנה), ביקש אלתרמן לעודד את עַמו ולרמוז שסוף כבודו של "הגדי" להגיע, וכי גם אם תתמהמה הגאולה, היא בוא יבוא.  למעשה, שיר זה מרמז על סופו של "השוחט" ועל המשֵך הברית הנצחית בין "האב" לבין "הגדי". ובמחשבה שנייה, סיפור זה על אהבת הרועה והגדי הפך לחלק מן האיקונוגרפיה הנוצרית, ולפיכך לפנינו מוטיב החורג מן הסיפור הלאומי אל הסיפור האוניברסלי.19  

 

ולמעשה, כל יצירת קדיה מולודובסקי, המכונסת בספרה פתחו את השער (ובאופן מיוחד שיר הפתיחה של הספר – "עפֿנט דעם טויער"),  היא יצירה המגוללת את  שלשלת הזהב של  מסורת הדורות:

"פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, / עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: / אַבָּא / וְאִמָּא, תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: / סַבָּא / וְסַבְתָּא, / וְדוֹד / וְדוֹדָה / וּנְכָדִים /  וְנִינִים / בְּמִרְכֶּבֶת פְּנִינִים. //  פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, / עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב: / אַגָּס / וְתַפּוּחַ, / וּדְבַשׁ לְקִנּוּחַ, / וְרָקִיק צְהַבְהַב / עַל צַלַּחַת זָהָב." (תרגמה מיידיש: פניה ברגשטיין).

גם המעשייה המחורזת  על המעיל העובר במשפחה מִדור לדור ומילד לילד  יכולה למעשה להתפרש כסיפור אלגוריסטי על שלשלת הדורות ועל יחסי אבות ובנים  (יחסי אב ובנו עומדים גם במרכז יצירתו של אלתרמן שירי מכות מצרים מ-1944). אלתרמן תרם בתרגומו למוטיב המאבק הבין-דורי שלושה הֶרמזים (צירופים אָלוּסיביים) רבי-משמעות  למען אותם קוראים  היודעים להבחין בדקויות הטקסט:

 

* ההֶרמז האחד עולה מן האזכור העקיף של סיפור מאבק הדורות בין רחבעם לאביו שלמה המלך. תיאורו של הבן הבכור ("אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן") מעוררים את זכר  דברי היוהרה והרהב של רחבעם בן שלמה "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (מלכים א', י"ב, י'). באמצעות תיאור דמותו של הבן הבכור גדליהו –  הגדול בגיל והקטן בקומה – הכניס אפוא אלתרמן במרומז את מוטיב המאבק הבין-דורי במשפחה בכלל, ובמשפחה היהודית בפרט. אִזכּוּר דבריו של רחבעם לאחר מות אביו שלמה המלך על שאצבעו הקטנה עבה ממתני אביו וכי הוא עתיד לייסר את העם ולהכביד את העול אף יותר מאביו ("אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים." מל"א י"ב, י"א) מחזק ומעצים את מוטיב פער הדורות: בסיפור המקראי  היועצים הזקֵנים ובעלי ניסיון-החיים מייעצים לרחבעם להקל את נטל המִסים, אך הצעירים מייעצים לו להפגין כוח ולהגדיל את המִסים, ובכך הם מכשילים אותו וגורמים לפילוג הממלכה.

תרגומו של אלתרמן רומז אפוא  שלא כל גילוי של מתינות שמרנית  ראוי לגינוי ולא כל גילוי של מהפכנות זריזת-מותניים ראוי לשבח.

 

* ההֶרמז השני הכלול בדברים הקשים הנאמרים בגנות הילד פרץ – "הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ, / מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!" – מציג פָּרודיה הומוריסטית על דבריו הכאובים של הנביא ישעיהו שבהם  האב שבשמים קובל על בניו. הנביא זועק חמס בשם האל ומוכיח בדם לִבּוֹ את הבנים על  בגידתם ועל סטייתם מדרך הישר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו. יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-ה' נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א', ב'-ד').

במעשייה המחורזת שלפנינו בני המשפחה משתמשים במילותיו הרמות של הנביא למטרות יום-יומיות וטריוויאליות. דומה שבאמצעות שרבּוּבהּ של הזעקה הרמה "הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ," העומדת בדיספרופורציה גמורה ומעוררת גיחוך לסיפורו של בגד בָּלוּי שבלאו הכי כבר אמור היה לצאת מן המחזור ולהיזרק לפח – ביקש אלתרמן לרמוז לקוראיו שאין מדובר בסיפור פשוט בעלמא, וכי יחסי אבות ובנים במעשייה שלפנינו מלמדים גם על יחסו של האב שבשמַים עם בניו עלי אדמות.

 

* ההרמז השלישי דק ביותר, ואופייני לאלתרמן שלמד בדרכו לארץ בבית-ספר הדתי-החרדי "מגן דוד" בקישינב ורכש ידע רב במקורות היהדות: הוא עולה מתוך תיאורו של פרץ החוזר הביתה עירום ועריה, ללא המעיל ששימש את אֶחיו  ("פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ – בָּא עֵירֹם, / וּמְעִיל לֹא יֵשׁ..."). המילים "לֹא יֵשׁ" נשמעות כמין אילוץ לשוני מסורבל לצורכי משקל וחריזה, ולא היא. צירוף יחידאי ונדיר זה משולב בוויכוחו של איוב עם רֵעיו ("לֹא יֵשׁ-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ" איוב ט', ל"ג). בפרק זה איוב מודה באוזני רעהו בלדד השוחי שאין הוא מאמין בהשגחה העליונה ובאל ששומע את קובלנותיו ("לֹא-אַאֲמִין כִּי-יַאֲזִין קוֹלִי"(. בפרק זה מתלונן איוב שאי אפשר להאמין בשכר ועונש (כי "אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד-רָשָׁע" ואלוהים אדיש לסבלם של תמימי הדרך: "תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה"). איוב אף מתלונן כאן שאין אדם היכול להישפט עם אלוהים, כי "לֹא יֵשׁ-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ  יָשֵׁת יָדוֹ עַל-שְׁנֵינוּ."

הצירוף היחידאי "לא יש" (על דרך הארמית "לא אית") שימש כאן את אלתרמן בתרגומו למטרות כפירה והטחה כלפי שמיים. לאחר שהעניק כאמור לילדי החייט שמות תאופוריים  היוצרים במעשייה המחורזת אווירה של דקסולוגיה (dexology = שירים של שבח ותהילה לבורא עולם), שילב כאן אלתרמן את דברי הכפירה הקשים ביותר המצויה בכל פרקי התנ"ך. מעל הדברים מרחפת השאלה הלא הגויה: האם אפשר להאמין בהשגחה העליונה אם הילדים היהודיים התמימים, שלא עווּ ולא פשעו (הילדים האמתיים, החוץ-ספרותיים, שדמויותיהם הונצחו במעשיות של שלום עליכם, מנדלי מוכר-ספרים, י"ל פרץ, קדיה מולודובסקי וכו') נִספּוּ כולם מתחת לשמיים,  מבלי שההשגחה העליונה תגונן על גוזָליה  הרכים?

 

שלושת ההֶרמזים הללו אינם מצויים במקור ביִידיש, ומעידים על כך שאלתרמן, בין שבמתכוון ובין שבאקראי, עיבָּה את נוסח המקור במשמעויות נוספות שאינן מצויים בו. הֶרמזים אלה יצרו בסופו של דבר יצירה עמוקה ומורכבת פי כמה מן המקור, אף התאימו את השיר לרוח הזמן (ארבע-עשרה השנים שחלפו מיום חיבור המעשייה המחורזת ביידיש עד לפרסומה בספר פתחו את השער [1945] התהפך כאמור העולם ונתבע יחס רגשי שונה לעיירה היהודית ולילדיהָ).

בשנה שבַּהּ פרסם אלתרמן את תרגומו – שנת 1945 – כתבה קדיה את שירה "אל חנוּן",  המבקש מאלוהים שימצא לו "עם בחירה" אחר,20 וייתכן מאוד ששירהּ זה הושפע מטורו של אלתרמן "מכל העמים" הפתח אותו במילים המצמררות: "בִּבְכוֹת יְלָדֵינוּ בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים / אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ. / כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, / אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ [...] וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים, / יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים / הֵם יוֹדְעִים כִּי דָּמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים – / הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי!" 21

דומה שכבר קדיה מולודובסקי בשירה "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" לא הסתפקה במקרה הפרטי ובסיפור הפשוט, אלא הציגה אותם כמטונימיה וכמשל לחיים היהודיים "של פעם". "גלגוליו של מעיל", תרגומו של אלתרמן לשירה של קדיה מולודובסקי, חיזק את המגמה הזאת לאין-שיעור, והפך את היצירה  לאלגוריה או למשל על הידלדלות הסמכות הפטרנליסטית, על תהליכי החילון ועזיבת ה"חדר" (תרתי משמע) לטובת ה"טבע" החיצוני בכל משמעיו.

על כך כתב חוקר הספרות עידו חברוני:

"המעשייה על גלגוליו של המעיל עשויה לשמש משל עגום לדלדולה של המסורת היהודית במרוצת הדורות. בתחילה נמסרת המסורת אחר כבוד מאב לבנו בכורו; זה שוכח לה את חסד נעוריה מיד כשהיא מתחילה להצר את צעדיו; הדורות הבאים נוהגים בה זלזול גובר והולך ומפקירים חלקים מהותיים שלה ככל שנוקף הזמן, וסופה שהיא ננטשת בידי הדור האחרון נטישה המותירה אחריה חלל גדול שכל כולו מין 'חור מול חור'."22

אלתרמן ניצֵל בתרגומו את נטיייתה של קדיה מולודובסקי לשלב ביצירותיה ציטוטים ואָלוּזיות, המעלים הֵדים מן העבר הלאומי, והוסיף עליה תוספות משלו. כך, למשל, בפתח שירה "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" ("מעיל מאריג כהה") פונה האני-המסַפּר לקוראיו במילים:

"איצטער הײבט זיך אָן די מעשׂה, / נישט פֿון ציגעלעך קײן װײַסע / נאָר אַ מעשׂה פֿון אַ מאַנטל / פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל" (ובתרגום פָּרַפרזה: "שמעו עתה מעשייה / לא על עז לבנה / אלא מעשייה על מעיל / מאריג כהה").

דברים אלה מעלים כמובן את זכרו של שיר הערש הידוע הפותח במילים "אונטער דעם קינדס וויגעלע / שטייט אַ ווייסע ציגעלע" (ובתרגום פָּרפרזה: "תחת ערישת הילד / עומדת עז לבנה"). כאן לא תסופר אגדה על עז המביאה צימוקים ושקדים לילדי ישראל ההולכים ללמוד ב"חדר". כאן לפנינו סיפור רֵאליסטי בתכלית על ילדים שאין להוריהם כסף לציידם במעדנים טעימים ובמלבושים יפים, ורובם נשארים בבית באין כסף לשכר לימוד.

 דברים אלה שבפתח יצירתה של קדיה מולודובסקי  מעלים גם את דבריו טוביה החולב, גיבורו הנודע של שלום עליכם,  בפתח היצירה הנושאת את שמו:

"איך װעל אײַך זאָגן דעם רעכטן אמת: איך אַלײן, װי איר קענט מיך שױן אַביסל, בין נישט קײן מענטש פֿון טרערן. [...]  נישט אַ שײנע מעשׂה פֿון אַ ציגעלע אַ װײַסע [...] . נאָר די מעשׂה, װאָס איך װעל דיר דערצײלן, טאַטע, איז מער טרױעריק, װי שײן." 

(ובתרגום פָּרַפרזה: "ברצוני לספר לך את האמת: אני עצמי, כפי שהספקת להכירני מעט, אינני איש דמעות [...] לא מעשייה יפה על עז לבנה [...] אלא שמה שברצוני לספר לך, אבא, הרבה יותר עצוב מאשר יפה").

קדיה מולודובסקי חיברה כאמור את הערך "שלום עליכם לילדים" באנציקלופדיה ביִידיש, וייתכן שהושפעה מהצגת הדברים. גם האני-המסַפֵּר בשירהּ, כמו טוביה החולב גיבורו של שלום עליכם, לא בא לספר אגדה על עז צחה כשלג, אלא סיפור רֵאליסטי מדמיע עין על מעיל שנתפר מאריג כהה. אלתרמן נסך אלמנטים רבים על יחסי אבות ובנים במעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי באמצעות הֶרמזים מקראיים שאינם מצויים במקור. אלה העצימו מגמות שהיו לטֶנטיות במקור, והעניקו ליצירה המתורגמת עושר ומורכבות, ותלו מעליה קשת רחבה וססגונית ובה  גוונים וגוני-גוונים.

 

ד. חידה בתוך חידה

בשנת 2002 העליתי את ההשערה – שתרצה אתר תרגמה את שירהּ של סילביה פלאת'  "Poppies in October" ("פרגים באוקטובר"), ואגב מלאכת תרגום החליטה שלא להשלים את התרגום ולכתוב שיר מִשלה – את שירה האחרון "בלדה לאישה".

את ההשערה הזאת פרסמתי במאמר "אפילו ענני אוקטובר" משנת 2002 שראה אור במאזנים.23 והנה, כשש שנים לאחר שפורסם מאמרי  מצאה נֹגה אלבלך, שסידרה את ארכיון תרצה אתר במרכז קיפּ לחקר הספרות, טיוטה לא גמורה של תרצה אתר  ובה תרגום חלקי של השיר "פרגים באוקטובר".24 התברר כי תרצה אתר אכן תרגמה את השיר הזה, ואגב תרגום התחילה לחבר את שירה האחרון "בלדה לאישה". השערתי, שהיתה בתחילה "ירייה באפלה", קיבלה אפוא באמצעות המִמצאים הארכיונאיים את אישושהּ המלא, וכך פתרו מִמצאים אלה כמדומה גם חידה לא פתורה באשר לסופהּ הטרָגי של המשוררת. אפשר שהמילים "הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" לא היו מילים בעלמא. 

גילוי זה מוליכנו לחידה שספק אם ניתן יהיה אי-פעם להגיע לפתרונה: אחד הדברים האחרונים שכָּתבה המשוררת הבריטית הנודעת סילביה פלאת' בחייה הקצרים  הוא ספר ילדים – ספק מקור,  ספק תרגום, ספק עיבוד – שיצא לאור בשנת 1996 תחת הכותרת הלא-שגרתית "The it-doesn't-matter-suit" (הספר תורגם לעברית בידי איתן בן-נתן בשם "חליפת-הלא-נורא"). 

והנה, במעשיית ילדים זו, שנמצאה בין גנזיה של המחַברת שלושים שנה ויותר לאחר מותה, מתגלה מערכת זיקות מפתיעה למעשייה המחורזת של קדיה מולודובסקי "אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל"  המוכּר בכותרת "גלגוליו של מעיל" שבתרגום אלתרמן. במעשייה של קדיה מולודובסקי, ששחוק ודמע משמשים בה בערבוביה, "מככּב" מעיל אחד ויחיד, העובר במשפחה יהודית דלה מילד בוגר לאחיו הצעיר, עד שבן-הזקונים השובב יחיאל-פרץ  חוזר עם קרע  ומוציא את המעיל "כליל השלמות" מן המחזור. האם לשתי היצירות, המסַפרות על מעיל (חליפה אצל סילביה פלאת'), המשמש נושא לשיחה מתמדת בין בניה של משפחה מרובת ילדים, מקור גרמני משותף? בין שפת יִידיש לשפה הגרמנית נמתחו, כידוע,  חוטי זיקה רבים, ואוטו פלאת', אביה של סילביה, שנולד בגרמניה, סיפר, מן הסתם, לבתו אגדות וסיפורי ילדים גרמניים, שעליהם התחנך.

מעניין להיווכח, שדווקא סילביה, שבָּזָה למוצאו הגרמני של אביה, ואף נתנה לכך ביטוי בשירה הידוע "אבא" ("Daddie"), חזרה בסוף ימיה אל הרקע הגרמני של ילדותה ושל דפי אגדות נושנים מבית אבא. ספר הילדים שלה מתרחש בעיר כלל לא בלתי מציאותית ששמה וינקלבורג, וגיבוריו נקראים כולם בשמות גרמניים מובהקים: פאול, אמיל, אוטו, ולטר, הוגו, יוהן ומקס הקטן  (מעניין להיווכח שבין שמותיהם של שבעת הילדים מסתתר גם השם "אוטו", כשם אביה של המשוררת). העובדה שסִפרה של סילביה פלאת' יצא לפני כשש שנים  בתרגום לגרמנית (תחת הכותרת "Max Nix"), ואיש לא בא וטען כי העלילה מבוססת על יצירה מוּכּרת, שעלילתה שאוּלה מתוך קנייני הספרות הגרמנית, או מן הפולקלור הגרמני, מפחיתה כמדומה מהסיכויים למצוא מקור גרמני משותף, סמוי מן העין. אף-על-פי-כן, אפשרות כזאת אינה בלתי אפשרית ועדיין טעונה בדיקה מקפת.

כאן משתרבב לענייננו "הקשר הישראלי". טד יוּז ניהל באותה עת פרשת אהבים עם אסיה גוטמן-וֶ'וִיל, ישראלית-לשעבר, ידידתה של סילביה פלאת', שיָּרשה לימים את מקומה והיתה לבת זוגו הקבועה של המשורר הבריטי החשוב. הייתכן שאסיה, שגדלה והתחנכה בארץ, הביאה לידיעתם של בני הזוג יוּז את עלילת "גלגוליו של מעיל", שישראלים רבים הכירו אז בתרגומו משובב-הנפש של נתן אלתרמן?

הסופרת אידה צורית-מגד חושבת שמעטים הם הסיכויים שסילביה פלאת' שמעה על הסיפור מפי אסיה גוטמן. היא הכירה היטב את אסיה  (שאף היא כסילביה התאבדה, כידוע), והעלתה זיכרונות מתקופת הֶכֵּרות זו בממוּאר שאותו פרסמה במאזנים לפני שנים רבות.  לדבריה, אסיה גוטמן, למרות שנודעה לימים כמי שתרגמה לאנגלית משירי יהודה עמיחי, לא היתה מעורבת מעורבות של ממש בתרבות הישראלית והעברית,  או  בתרבות עם ישראל. כבת לאם לא יהודייה, היא נשלחה  ללמוד במיסיון, ומִטענה התרבותי היה שונה בתכלית מִשל רוב בני גילה, שגדלו  בארץ בסוף תקופת היישוב וראשית תקופת המדינה.

איך הגיע אפוא סיפור "חד גדיא" על "המעיל" שעבר מילד לילד לפתחם  של סילביה וטד?

אפשרות  אחרת לפתרון התעלומה מסתמנת מכיווּן  בלתי צפוי בעליל: מפי ידידתה, המשוררת הבריטית רות פיינלייט, שהייתה מיודדת אף היא עם סילביה פלאת' ועם טד יוּז, נודע לאידה צורית, שיוּז  גילה עניין  מיוחד בשירי איציק מאנגר ובסיפורי באשוויס-זינגר, אף התפלא שאין רות פיינלייט, היהודייה, מכירה את פניני הספרות של בני עמהּ.

 ייתכן שדווקא בתיווכו של טד יוּז הגיעה סילביה פלאת' גם לשירה הסיפורי של קדיה מולודובסקי. ותמיהה  גוררת תמיהה: מדוע  סילביה, שהתביישה במוצאו הגרמני של אביה, חזרה בסוף ימיה דווקא למוטיבים ולסיפורים בעלי רקע גרמני? שמא הובילוה הרהוריה האובדניים להרהורים על אביה המת ולהתקרבות לעולמו ולתרבותו? האם למעשייה של קדיה מולודובסקי ולמעשייה של סילביה פלאת' יש מקור גרמני משותף שעדיין לא נחשף? 

דרך הרוח מי יֵדע.

 

הערות:

17. https://ofra-offer-oren.com/2016/04/17/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%99/

18. "הגדי מן ההגדה", דבר ("הטור השביעי"), י"ד בניסן תש"ד, 7 באפריל 1944, עמ' 2. חתום: נתן א.  חזר ונדפס בשינוי  נוסח קל בהטור השביעי (תש"ח), עמ'  368-369.  ראו בספרי רוצי רוצה: אלתרמן בעקבות אירועי הזמן, תל-אביב 2013, עמ' 23-25.

19. לדברי אמיר שומרוני, חוקר יצירתה של קדיה מולודובסקי, חמישה מתרגמים טעו שגיאה פטלית כשתרגמו את השיר הזה, ורק פרופ' קתרין הלרשטיין שתרגמה את השיר לאנגלית חשפה את הטעות ותרגמה את השיר כהלכה. ראו מאמרה של קתרין הלרשטיין. "תגובת משוררת יידיש באמריקה – קדיה מולודובסקי – אל נוכח השואה, חוליות (בעריכת שלום לוריא), חוברת 3, אביב 1996, עמ' 235-253. ראו גם  תרגומו של מנחם פרי לשיר "אל חנון" באתר "הספריה החדשה". https://www.newlibrary.co.il/page_17750. ראו בהרחבה: שומרוני, אמיר (איסוף, ביאורים ואחרית דבר; ערך: אברהם נוברשטרן). לילות חשון: שירים – קדיה מולודובסקי, תל-אביב 2017.

20. בעיתון הארץ, מיום  27.11.1942.

21. עידו חברוני, "הסיפור שאינו נגמר":

http://www.biupress.co.il/files/200782.pdf.

22. אפילו ענני אוקטובר" – שירי פרֵדה מן החיים: תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" (מאזנים, גיל' 76, 2002, עמ' 35-39).

23. ראו: נגה אלבלך "פרגים וחבצלות להלוויה שלי", הארץ מיום 12.6.2008.

 

נספח א' – השיר במקור ביידיש

אַ מאַנטל פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל

בײַ אַ שנײַדער אין קאָמאָרע / פֿול מיט קינדער, קײַן עין הרע / קינדער פּיצעלעך װי מאָן /  שטײט אַ װיגל אױבן־אָן. //  איצטער הײבט זיך אָן די מעשׂה, /  נישט פֿון ציגעלעך קײן װײַסע  /  נאָר אַ מעשׂה פֿון אַ מאַנטל / פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל. // האָט מען אױפֿגענײט אַ מאַנטל /  פֿון אַ טונקעלן געװאַנטל פֿאַרן עלטסטן בחור שמואל / ער זאָל קענען גײן אין שול. //  גײט אים שמואליק יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, / גײט אים שמואליק נאָך אַ יאָר / איז דער מאַנטל שענער גאָר. //  אײן מאָל שמואליק טוט אים אָן / איז דער מאַנטל קורץ אין סטאָן. //  װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה! / שמואליק טוט דעם מאַנטל אָן / איז דער מאַנטל קורץ אין סטאָן. // נו, איז מילא / טוט שױן אָן דעם מאַנטל בײלע. // גײט אים בײלע יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, / גײט אים בײלע נאָך אַ יאָר / איז דער מאַנטל שענער גאָר. // אײן מאָל בײלע טוט אַ שפּײַ / פּלאַצט אין מאַנטל נעטלעך דרײַ. //  װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה!  / טאָמער בײלע גיט אַ שפּײַ /  פּלאַצט אין מאַנטל נעטלעך דרײַ? //  װאָס זשע קען דאָ זײַן דער מער? / גײט אין מאַנטל יאָסל בער. / גײט ער אין אים יאָרן דרײַ / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ. /  גײט ער אין אים נאָך אַ יאָר, / איז דער מאַנטל שענער גאָר. //  אײן מאָל פֿאַלט ער אַױף די טרעפּלעך / און אַ סוף צו אַלע קנעפּלעך. //  װערט אַ טומל אין קאָמאָרע׃ / נאַ דיר גאָר אַ נײַע צרה! / גײן און פֿאַלן אױף די טרעפּלעך / און פֿאַרלירן אַלע קנעפּלעך?? //  און עס פּסקנט דאָס געזינדל׃ / זאָל שױן גײן אין מאַנטל הינדל. // גײט אים הינדל יאָרן דרײַ  / איז דער מאַנטל שפּאָגל נײַ, /  גײט זי אין אים נאָך אַ יאָר  / פֿעלט דעם מאַנטל נישט קײן האָר. // אײן מאָל װערט אַ גרױסער טומל, / אַלע שטײען אין אַ רומל, / הינדל כליפּעט אױפֿן בעט  / האָט אָנגעװאָרן אַ מאַנקעט. // שרײַען אַלע, אַלע, אַלע׃ /  דאָס איז דאָס אַ מױד אַ כּלה, /  ליגט און כליפּעט אױפֿן בעט! /  װי פֿאַרלירט מען אַ מאַנקעט?  // האָט שױן אָנגעטאָן דעם מאַנטל / איצט דער ייִנגסטער בחור פּאַנטל. // פּאַנטל, פּאַנטל, אַי איז דאָס אַ בחורעץ / חבֿרט זיך מיט הינט און קעץ, / יאָגט זיך נאָך נאָך יעדער װאָגן, / שלאָגט זיך, װערט אַלײן געשלאָגן, // מיאַוקעט, פֿײַפֿט און שרײַט און בילט / און די מאַמע לאַכט און שילט. // האָט שױן אָנגעטאָן דעם מאַנטל / איצט אָט דער-אָ תּכשיט פּאַנטל. // האָט ער באַלד דעם ערשטן טאָג / אָפּגעפֿליקט אַ גאַנצן ראָג, / און אױף מאָרגן אין דער פֿרי / אױסגעהאַקט אַ לאָך אין קני. /  און דעם זעלבן טאָג פֿאַרנאַכט, / אָן אַ קאָלנער אים געבראַכט, / מיט צװײ לעכער גרױס װי אױגן  / אין די בײדע עלנבױגן. // װערט אַ טומל אַ געשרײ, / אַך און אָך און װינד און װײ! /  אַזאַ מאַנטל, אַזאַ מאַנטל  / פֿאַלט אַרײַן צום תּכשיט פּאַנטל. // אײן מאָל פּאַנטל איז ניט פֿױל, / קומט צולױפֿן נאַקעט, הױל, / שרײַען אַלע פֿאַראַמאָל, / אַלע, אַלע אין אײן קול׃  //  תּכשיט, שגץ, פֿלעדערמױז, / װאו דער מאַנטל זאָג נאָר אױס! // ענטפֿערט זײ דער װאױלער יונג / מיט אַזאַ-אַָ שאַרפֿע צונג׃ / כ׳האָב פֿון אים דעם רעכטן לאַץ / אָפּגעשענקט דער שװאַרצער קאַץ, / און דערנאָך דעם לינקן לאַץ  / אָפּגעשענקט דער װײַסער קאַץ. / און די רעשטע, לאָך אױף לאָך, /  ט׳אָנקומען די צװײטע װאָך  // װערט אַ טומל אַ געשרײ׃ / אַך און אָך און װינד און װײ / אַזאַ מאַנטל, אַזאַ מאַנטל / פֿאַלט אַרײַן צום תּכשיט פּאַנטל!

 

נספח ב' – השיר בתרגומו של אלתרמן

גלגוליו של מעיל

הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט / וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת / חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, / וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.// כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח / לֹא בִּגְדִּי לָבָן וְצַח. / מַעֲשֵׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף /   בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף. // הוֹי תָּפְרוּ מְעִיל שֶׁל חֹרֶף /  בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף, / לַבָּחוּר גְּדַלְיָהוּ גּוּץ / שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַם בַּחוּץ. // רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, / וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן. // קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? / אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! / קְצָת גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן, /  וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן! / מָה עוֹשִׂים? חֲסַל! אֵין עֵזֶר! / רָץ בַּמְּעִיל שְׁמַרְיָהוּ לֵיְזֶר. //  רָץ בּוֹ לֵיְזֶרְקֶה שְׁנָתַיִם, / וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / פַּעַם הוּא הֵרִים יָדַיִם – / נִתְפַּקְּעוּ הַשַּׁרְווּלַיִם! // קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? / אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! /  לֵיְזֶרְקֶה הֵרִים יָדַיִם / וְהַקֵּץ לַשַּׁרְווּלַיִם! / מָה עוֹשִׂים? נוּ, מֵילָא, מֵילָא, /  שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר בֵּילָה. //  בֵּילָה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם, /  וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! / עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. /  פַּעַם  בֵּילָה מִתְכּוֹפֶפֶת… / הַבִּטְנָה,  הוֹי, מִתְעוֹפֶפֶת! //  קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה? /  אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?! / בֵּילָה רֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת – הַבִּטְנָה כְּבָר מִתְעוֹפֶפֶת!  / וּפוֹסֶקֶת הַחֶבְרַיָּה: /  שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה! //  חַיָּה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם, /  וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם! /  עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ / עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ. / וּפִתְאֹם, אֵימָה וָפַחַד, / חַיָּה בָּאָה מִתְיַפַּחַת, / בִּדְמָעוֹת עַל הָרִיסִים – / הִיא אִבְּדָה אֶת הַכִּיסִים! // רוֹעֲמִים כֻּלָּם כָּרַעַם: / חַיָּה, תִּתְבַּיְּשִׁי הַפַּעַם! / מַה זֶּה? אֵיךְ זֶה כָּךְ עוֹשִׂים? / אֵיךְ זֶה מְאַבְּדִים כִּיסִים? // אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ / אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פֶּרֶץ.//  פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ! /  מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ, / מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים / לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים, / וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת /  וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת, / מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ, / בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ.// נוּ, וּבְכֵן,  בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ / אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ. // וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם / הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם /  וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ / חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ. / וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן / וְסִדֵּר בּוֹ חוֹר מוּל חוֹר, / מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר! // מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד, / רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד: / אֵיזֶה בֶּגֶד לְתִפְאֶרֶת, / אֵיזֶה מִן מְעִיל-אַדֶּרֶת! / הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ, / מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ! // פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ – בָּא עֵירֹם, / וּמְעִיל לֹא יֵשׁ... / מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד, / רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד: / פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא! / אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ? // אָז עָנָה לָהֶם הַנַּעַר / בְּלָשׁוֹן חַדָּה כַּתַּעַר: צַד יָמִין / אֲנִי מָסַרְתִּי לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי, / חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי / לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי. / וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר – / תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.

זיוה שמיר

 

* חלקו הראשון של מאמר זה ראה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 1780.

 

* * *

איליה בר-זאב

במקומות שהיינו

בְּשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם, בְּרֶשֶׁת ב', אֲבִי אֶתְגָּר מַמְלִיץ

לְהַקְפִּיא אֶת הַכּוֹס לִפְנֵי מְזִיגַת

הַבִּירָה בַּאֲלַכְסוֹן,

לָחוּשׁ בִּנְשִׁיקַת זְכוּכִית צוֹנֶנֶת.

 

בְּלֵּילוֹת יָרֵחַ, בְּדַרְכֵי הַמִּדְבָּר, מַבּוּעֵי מַעְיָן

גּוֹלְשִׁים מַטָּה –

זִרְמֵי שִׁטְפוֹנוֹת בְּנַחֲלֵי הָאַכְזָב.

 

חִפַּשְׂתִּיךְ בַּבּוֹלְעָנִים לְיַד שְׂדוֹת הַמֶּלַח –

תָּמִים בִּמְקוֹמוֹת שֶׁהָיִינוּ.

 

מחשֹוף לַיִל לבן

מֵעוֹלָם לֹא תָפַסְתִּי מָקוֹם בְּשׁוּם מָקוֹם,

לְעִתִּים אֲנִי בָּא מִמֶּרְחַקִּים אֶל שְׂרִידֵי יַעֲרוֹת הָאֹרֶן.

 

בְּלֵילוֹת מוּאָרִים, צְבָאִים חַסְרֵי בַּיִת מְנַתְּרִים

לְהַפְלִיא בִּשְׂדוֹת הַתְּבוּאָה.

 

יֵשׁ וְעָפְרֵי אַיָּלִים נִטָּשִׁים לְגוֹרָלָם בַּסְּבַךְ.

 

נָעִים לַחֲלֹם – שְׁתִיקָה אֲרֻכָּה, נִפְתֶּלֶת עִמִּי אֶל

מַחְשֹף לַיִל לָבָן, לְהִזָּכֵר בַּשְּׁבִילִים

 

שֶׁבָּהֵם דָרְכוּ פַּעַם רַגְלַיִם צְעִירוֹת – לְהָאִיץ בַּמּוֹרָדוֹת,

לְהִתְעוֹרֵר בְּרָאשֵׁי פְּסָגוֹת מְחֻבְּקֵי עָנָן וַעֲרָפֶל.

 

אַיַּל אֳהָבִים זָקֵן מְשׁוֹטֵט הָלוֹךְ וְחָזוֹר

בֵּין שְׂרָפִים וְשֵׁדִים פְּעוּרֵי פֶּה –

 

עִם נְבִיחוֹת כַּלְבֵי הָרוֹעִים.

 

שִׁלְהֵי קיץ

אֲנָשִׁים וּבְנֵי בָּקָר פּוֹרְצִים אֶת גִּדְרוֹת הַהַפְרָדָה.

מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה בִּסְבִיבֵי הַחֹרֶשׁ, דְּמוּת כֵּהָה

רָצָה בַּמּוֹרָד, מְנִיפָה יָדֶיהָ,

שׁוֹאֶלֶת –

לְאָן?

בְּתֵּל אַ-צַאפִי,* צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת מְעוֹפְפוֹת בַּחֲלָלִים

הַפְּעוּרִים.

 

שִׁלְהֵי קַיִץ –

לַהֲקוֹת יוֹנֵי בָּר מְנַקְּרוֹת בִּפְרָאוּת בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁלֶף.

 

* תל א-צאפי "התל הטהור" בשל הסלע הלבן, (תל צפית) שָׁם העיר גת העתיקה, בגבול המזרחי של ארץ פלשתים על גבול ממלכת יהודה (ע"פ החוקרים). נכבש בליל ב' בתמוז תש"ח, 9 ביולי 1948. (הרחבה בוויקיפדיה).

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור. הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד. מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני. כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא נבחר לכנסת. הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום. לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

 

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי. אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'... זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

 

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות. מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות! למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח. מה לכהן בבית קברות?

 

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה. פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים. לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

 

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה. ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה - לא הצטרפות לממשלה. לתשומת ליבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו'). משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השנייה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

 

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר. שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין. גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61. האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השנייה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית. חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

 

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים. ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה. גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר. עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם. הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון.

תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

 

* האופוזיציה השוקניסטית – ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה. מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאוייב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה. לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

 

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכול נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה. מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת. כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה. אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

 

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

 

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

 

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה. מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? – 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו היתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במיספר העיתונאים שנהרגו, היתה מקבילה לירידה במיספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדיין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

 

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה". למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה? המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השנייה, מלכת בריטניה."

 

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השנייה. "תם עידן," "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא. השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט. והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

 

[אהוד: גורבצ'וב, ברוב טיפשותו, ביקר בארץ אפילו יותר מפעם אחת – ולכן אנחנו ממעטים בערכו, ואילו אליזבת השנייה החרימה אותנו ולא ביקרה בישראל אפילו פעם אחת, לכן אנחנו חולקים לה תשומת לב כה רבה אחר מותה כאילו היתה המלכה שלנו].

 

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

 

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות", וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי – כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעייה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית. הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

 

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעלייה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית." אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים. סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעלייה לתורה של בת מצווה, עלייה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה. אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

 

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך. אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה. אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עלייה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור." (מגילה כ"ג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור". מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכול פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

 

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים. התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמיים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור." האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה. המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עלייה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.  

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

 

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר. הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט.

היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה היתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?" – רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

 

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם. חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101. שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

 

* ביד הלשון: תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש..." היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון.

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

אורי הייטנר

 

* * *

שישי מאיר

הַשָּׁנָה הַטּוֹבָה

 

הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה

תִּהְיֶה אֵלַי רַכָּה וְקַלָּה

כְּמוֹ רִפְרוּף שֶׁל נוֹצָה עַל הַגּוּף.

הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה

תִּהְיֶה אֵיתָנָה וּבְרִיאָה

וְגוּפִי יְהִי חַף מִכָּל מַדְוֶה וּכְאֵב.

בְּשָׁנָה הַחֲדָשָׁה אֶהְיֶה שְׂמֵחָה וְעוֹלֶצֶת

כְּתִינוֹק הַפּוֹגֵשׁ אֶת שְׁנָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בָּעוֹלָם

וּמְגַרְגֵּר בַּהֲנָאָה.

 

הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה תְּהֵא טוֹבָה

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת בְּוַדָּאוּת,

כִּי הַשָּׁנָה אֲנִי אֶהְיֶה

טוֹבָה וְרַכָּה אֶל עַצְמִי.

 

מתוך: "מחברת את החלקים".

 

* * *

משה גרנות

"אי המתים" כמשל?

על הרומן "צל ידו" מאת חיים באר

עם עובד 2021, 317 עמ'

חוט מקשר את הרומן שלפנינו עם הציור של הצייר השוויצרי ארנולד בקלין "אי המתים", שהשפיע על יצירותיהם של המלחינים גוסטב מאהלר וסרגיי רחמנינוב – ועם "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, שעניינה הוא עולם המתים –והסיבה:  הרומן הזה מבקש את הבלתי אפשרי – והוא שנאמין כי המעוות ניתן לתקון, ולו חלקית, אחרי המוות.

אביא בתמצית את סיפור המעשה: חיים באר הסופר הוא הגיבור העיקרי ביצירה זאת (כמו במרבית יצירותיו הקודמות – אם בגלוי, ואם במסווה), מוזמן בכבוד גדול על ידי הטייקון ד"ר רפאל ליוורנו "הקפטן" להתארח בטירה שלו באוסטריה כדי לדובב יוצאי העיר אוברוץ' (היום בצפון אוקראינה), שהיא עיר מוצאם של אביו של חיים באר, ואימו של ליוורנו עצמו. ליוורנו נפגש עם הסופר במסעדות ובאירוחים שונים (המתוארים כמפוארים במיוחד), אבל בטיפול היום-יומי מופקדים ד"ר הילה אנגל, היסטוריונית, ד"ר ורה שרף שתחבר את ספר הזיכרון של אוברוץ', המשגיח מלאכי הג'ינג'י שנוטע מלשינים בין "אנשי העדות" (לפניו היה מלווה אחר בשם שחק שנאן), התאומים אוראל ונוריאל ארגמ"ן (= ראשי התיבות של חמשת המלאכים) – לכולם שמות מלאכים.

לטירה קוראים מנמוסינה, כשמה של אלילת הזיכרון שילדה לזאוס תשע מוזות. בקומה רביעית, ששמה "שער השמיים" (שם המזכיר את חלום יעקב), והיא מקום מגוריהם של "אנשי העדות", מקום חסר חלונות. מסתבר שאין חלונות גם בחדר ההתוועדות עם "העדים" בקומה החמישית הנקראת "וילון", מקום הסוויטה של ליוורנו, הוא המקום שאירח בצורה מלכותית את הסופר שלנו. השם "וילון" הוא שמו של הרקיע הראשון מתוך השבעה על פי ריש לקיש (בבלי, חגיגה דף י"ב ע"ב).

כמו בכל הרומנים הקודמים של חיים באר, הקורא עומד נפעם אל מול הבקיאות האדירה שלו – לא רק בעולם התורה, אלא בספרות ישראל והעולם, באמנות, במוסיקה, בדברי הימים של עם ישראל והעולם – והנה, בקיא מופלג זה סופג בסיפור המעשה רמזים לאינספור (שמות כל "העוזרים", גם שמה של אשת המיליארדר – אראל אופן; שמותיהם של המדורים בטירה, העובדה שאין כיבוד בהתוועדויות, שהרי מתים אינם אוכלים, והעובדה שלכל אחד מ"העדים" יש שמות בדויים – כנ"ל למרצה שאימץ לעצמו את שם סבתו – מינדלין), והוא איננו נרמז עד אשר "העד" האהוב עליו, חווקין, מזכיר צדיק שהכיר, והצדיק הזה חי לפני 200 שנה (!), ואם כך, חווקין עצמו חייב להיות בן 130 שנה – המסקנה: הסופר משוחח עם מת! – ובהמשך הוא משתכנע שחווקין, המת האהוב עליו מכל "העדים", הגונבים מעשיות מספרי יזכור של ערים אחרות, ומספרים אותם כאילו קרו בעירם – הוא בעצם אבא שלו (עמ' 134)!

וכאן לוז הרומן: גם המת וגם החי מבקשים ליישר הדורים מהשנים המעטות שזכו לחיות יחד, ויש מה לתקן: אביו הוליד אותו מאשתו השנייה כשהיה בן 54, והבן התבייש באביו הזקן  והמרושל; האב נדר נדר להזמין לסעודה לכבוד הבר-מצווה של בנו היחיד את כל נדכאי העיר, והאירוע הזה היה קטסטרופה (הקבצנים והנכים גנבו סכו"ם, התנפלו על האוכל ודחסו לכליהם, התקוטטו, שרפו את המפה וכו'). האירוע הזה היה טראומטי עבור חיים הנער, והוא מטיח בפני אביו שהוא משוגע, והוא שונא אותו. על מפץ כזה לא ניתן להתגבר בחיים, מה עוד שהאב נפטר בעקבות אירוע מוחי כשחיים באר (אז רכלבסקי) טרם התגייס לצה"ל.

"התיקון": אברהם רכלבסקי המת מסכים שהיה צריך להודות בטעות. חיים החי מודה שלא הבין את אביו, ומסתבר לו שהוא לא האדם הנרגן שהכיר בילדותו ובנעוריו, אלא בר-אוריין שיש לו אפילו חוש הומור. חווקין, שמו הבדוי של המת אברהם רכלבסקי, הוא סלחן כלפי כל מי שפגע בו בחייו. נקודת זכות נוספת לאביו: אפשר לבן לקנות 25 ספרים "של זקנים" (משל ע"צ מלמד, מ"צ סגל, נלסון גליק וכו' מאוחר יותר גם "ספר האגדה"), שהיווה  הפתיח לאהבה האדירה של באר לעולם הספר. נקודת זכות נוספת לאב: נידב מכספו לילדים העזובים לתלמוד תורה של ילדי בני עדות המזרח, ושם גם יסד בית כנסת בשם "בת ציון" לזכרה של אשתו הראשונה ליובה-בת-ציון.

לפני הפרידה מזכיר חווקין, הלא הוא אביו המת של הסופר, את ספרו של המשורר והמחזאי הבלגי מוריס מטרלינק "חיי הדבורים", שבו מתואר מעוף הכלולות האכזרי – כיצד אחרי ההזדווגות עם מלכת הכוורת הזכר מאבד את חייו. הנמשל: לאחר שחיים נולד, האב חש חסר משמעות במשפחה.

הסופר סיים את תפקידו בדיבוב המתים, ועליו להיפרד מהטירה. "העדים" מיועדים לטיול ארוך לבאזל, ניו-יורק, ברלין ולייפציג, שם נמצאות 4 מגרסאותיו של "אי המתים" של בקלין, ובהמשך ישוטו על פני הים התיכון לחפש את האי הזה. ליוורנו הכול יודע (יש מצלמות בכל פינה בטירה, יש מלשינים, הוא דומה להאדס במיתולוגיה היוונית) מעניק לסופר מתנת פרידה את "ספר  תולדות האר"י", שם מודגש שיש נוכחות מוכחת של העבר בתוך ההווה.

ברור שחיים באר מבקש בספר הזה להתפייס עם אביו אחרי מותו, וכפי שהעניק זיכרון לאימו בספר "חבלים", כן הוא מבקש להעניק זיכרון גם לאביו בספר זה, אבל לא ברור מדוע לשם כך הוא נאלץ להזכיר את "חבלים" 23 פעם!*), ולא רק זאת, הוא מספר על הגיבורה הבדויה, אראל אופן, רעייתו של ליוורנו, שקראה את "חבלים" פעמיים, וקנתה שלושים עותקים כדי לחלק כמתנות לחבריה (עמ' 170). אנרי ברגסון טען בצדק שאין אנשים צנועים – יש אנשים שיודעים להסתיר בחוכמה את תשוקת ההתבלטות שלהם – איך חיים באר, שעל חוכמתו והשכלתו אין איש יכול להטיל ספק – איך הוא לא נשמע לעצה הכל כך נכונה של ברגסון?

זאת ועוד, אחרי רצח רבין חיים באר הסיר מעל ראשו את הכיפה, אבל מסתבר ש"הכיפה" לא סרה מליבו – הוא נמשך בחבלי קסם אל ארון הספרים היהודי, ליבו נמשך אל המסתורין, והוא משוכנע שיש אדון לבירה**), וגם מאמין בכל ליבו בהישארות הנפש (ראו עמ' 43). ההנמקה להעניק למתים "זכות דיבור" מעוגנת אצלו בתלמוד (בבלי, מסכת ברכות, מי שמתו), ב"קומדיה האלוהית" של דנטה (המוזכרת בספר בעמ' 296-292, 310) וברמזי האר"י.

אני, כתלמידו של אהרן מגד***), מעדיף כתיבה ריאליסטית.

 

*) הספר "חבלים" מוזכר בספרנו בעמודים 10, 30, 60, 62, 63, 78, 116, 127, 133, 165, 170, 195, 196, 208, 209, 229, 232, 252, 286, 287, 292, 299, 301.

**) "אני לא מסוגל להישיר מבט אל מצב שאין דין ואין דיין," דברי באר בראיון עימו בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 307.

***) ראו ראיון עם אהרן מגד בספרי הנ"ל עמ' 162.

משה גרנות

 

* * *

אהוד בן עזר

שמואל גולדשמיד

 

הגעתי לקלמניה בשלהי שנת 1944 ושם, בכיתה ג' בבית הספר לילדי עובדים בצופית, פגשתי את שמוליק גולדשמיד, שעליו כתבתי לימים ב"ספר הגעגועים" (2009):

בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט, שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות.

שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

 

שמוליק היה ילד צנום, שחרחר, לא גבוה, מוכשר מאוד ובעל דימיון מדהים. אביו היה מורה בכיתות העליונות, ז'-ח', ושמוליק ואני למדנו אצל המורה רבקה קרמר. משפחתו של שמוליק נדדה ממקום למקום בעקבות עבודתו של האב כמורה, והם גרו בשכירות בשדה-ורבורג, וכעבור כשנה-שנתיים כבר עברו למקום אחר בארץ בעקבות משרה חדשה של האב.

כאמור, מאז עזב את בית הספר והמושב, לא היה לי שום קשר איתו במשך עשרות שנים. ואולם כאשר הופיע "ספר הגעגועים", שבו הוא נזכר, השגתי את כתובתו ושלחתי לו את הספר. דיברנו בטלפון. הוא התנצל שאינו יכול לפגוש אותי כי הוא מרותק למיטת אשתו החולה בבית חולים, אבל סיפר שבמשך השנים קרא את ספריי. שלחתי לו את המכתב העיתי שלי והוא התפלא מדוע אני מכנה את עצמי "סופר נידח" והבטיח כי לאחר שאשתו תחלים, ניפגש.

למרבה הצער זה לא קרה. באותו קיץ של שנת 2009 חלה בסרטן ומהר מאוד נפטר. לשבעה באתי לבקר את משפחתו יחד עם חברת ילדות מאותה כיתה בצופית, מרתה רענן, לימים יָפֵה, והיכרנו את אלמנתו וילדיו.

רק אחרי מותו נודע לי כי נולד בדמשק, שם כיהן אביו כמורה בבית ספר עברי, (וכי בבית הספר בצופית כינו אותו "הסורי") – ומשם עלו ארצה. הוא מעולם לא סיפר לי על כך והייתי בטוח שנולד בארץ וכאן עברו עליו כל שנות ילדותו. וכן נודע לי שהיה פרופסור לאסטרו-פיסיקה באוניברסיטת תל-אביב וראיתי בגוגל שהערך שלו מלא בפרסומים מדעיים באנגלית וכי היתה לו קריירה אקדמית מפוארת.

 

הנה עוד קטעים מ"ספר הגעגועים" [2009]:

 

רציתי להשתחרר מהשפעתו של צבי [הוא שמוליק, אחד ממרכיבי הדמות של צבי בספר] ולא יכולתי. אבל ביום בו נודע לי כי לא נוכל לעוף – התחילה ראשיתו של ספק מכרסמת בי גם באשר להמצאותיו האחרות, ואותה שעה נזרע אולי זרע המשבר בידידותנו, משבר שהיה גם תחילתה המכאיבה של הפרידה מן השנים שבהן לא היה גבול להמצאות של דִמיוננו ולאמון אשר נתנו בהן.

שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו [המושב שדה ורבורג]. במשעול החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט.

לאורך משעול החול התמשכה גדר עשויה עמודי ברזל ופרוצה פה ושם, והיא שהביאה בליבנו את מחשבת הטלפון והטלגרף.

רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" (די ברור שאהבתי את החוברות הללו, שערך אינג'ינר בשם פיינסוד, ולימים נודע לי שגם הדוד שלי יהודה ליפסקי, מהנדס-החשמל שהוסמך בצרפת, היה כותב בה, והייתי מחכה בקוצר רוח להופעת כל חוברת חדשה עם הכותרת בכחול-עמוק והנייר הלבן, הקשה והמחוספס, והמאמרים על ממציאים ומגלי-עולם, וההוראות המפורטות, בליווי רישומים פשוטים וברורים, כיצד להתקין דברים כה רבים במו-ידינו ומחומרים שאפשר בנקל להשיגם).

חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרַאנָה (איזו מילה נפלאה! – גילינו בהתלהבות מילים כאלה, חזקות, שלעיתים עצם השימוש בהן יוצר תחושה פיסית של מגע עם החומר).

את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת.

רעיון הטלגרף היה מורכב יותר. אורכו של חוט-המשיכה צריך להיות כפול. גלגלת אחת אצלי, גלגלת שנייה בביתו של צבי. וכשרוצים לשלוח טלגרמה קושרים פתק לחוט ומסובבים ומסובבים את הגלגלת על צירה – עד שהטלגרמה מגיעה אל הבית האחר.

ובדמיוננו כבר ראינו את הפתקים הלבנבנים נוסעים בנחת על גבי הגדר החלודה, מעוררים סקרנות, והערצה לממציאים.

אספנו חוטים, אספנו גביעי קרטון ששימשו כאריזות-מזון. ערכנו ניסיונות התקשרות – וחדלנו. כי כרגיל, בטרם התחלנו להגשים תוכנית אחת (ולהתאכזב...) כבר פיצינו את עצמנו בתוכנית אחרת, נועזת ממנה, והפעם – לבנות אווירון.

ממש אווירון.

אווירון ממש.

 

כדי לבנות אווירון, אמר צבי [שמוליק], עלינו לאסוף נוצות, שהרי ידוע כי נוצות הן חומר קל ביותר, מרחף באוויר, ובזכותן אין הציפורים נופלות במעופן.

נִבנֶה שלד של אווירון מקני-במבוק, שהם גמישים וחזקים. את הכנפיים נְצפה בנוצות. מלפנים נתקין פרופלור (המילה מדחף טרם נכנסה אז לשימוש) על ציר ארוך, והוא יונע בכוח רגלינו שלנו, הטייסים, היושבים באווירון פנימה כרוכבים על אופניים.

מלכתחילה ידענו כי התוכנית שלנו נועזת ומסוכנת עד מאוד, ועתידה לעורר התנגדות, ולכן שמרנו אותה בסוד כמוס. מאחורי פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין, המרגל, לא רחוק מביתו של צבי [שמוליק], מצאנו פתח של ואדי חרב. קירות אדמה יבשה שנחתכו בשיטפונות וכמו מסתירים לועי מערות. בקעה רחבת ידיים ונטושה, סגורה גבעות משלושת עבריה, ורק צידה המערבי, הפונה לים, פתוח עד קצה האופק.

"כאן," אמר צבי [שמוליק] ונעץ מקלו בקרקע הפריכה כמו איזה וַאסקוֹ די-גאמָה, "נתחיל לאסוף את החומרים לאווירון."

מצאנו שם מעֵין מערה קטנה, ששיחי קוצים אחדים כיסו את פתחה, והתחלנו לאסוף בה נוצות. נוצות של תרנגולות ופלומות של ציפורים נמצאו אמנם בשפע, אבל צבי אמר שהן אינן חזקות דיין למוטות הכנפיים, ויהיה אפשר לצפות בהן רק את דפנות המטוס. לכן עלינו לחפש היטב בחצרות ובכל מקום נוצות גדולות של אווזים וחסידות ונשרים.

 מצאנו גם וִינטלטוֹר נטוש במחסן שבחצרו של אדון רובינשטיין, וצבי החליט כי בינתיים נתייחס אליו כאל פרופלור של מֶסֶרשְמִידְט גרמני. היתה נחוצה לנו גם רצועת-גומי חזקה כדי שיהיה אפשר לסובב באמצעותה את הפרופלור, או שנעשה זאת באמצעות ידית וגלגל-שיניים או כפי שהסברתי קודם, באמצעות מערכת פֵּדַלִים (גם במילה דוושות טרם השתמשנו אז) של אופניים, אבל אז תהיה בעייה כי לפחות אחד מאיתנו יצטרך לשבת מן הצד, אלא אם כן... טוב, לא אטריד אתכם יותר מדי בפרטים הטכניים.

בניין המטוס העסיק אותנו תקופה ארוכה. מחוץ לאיסוף קני-הבמבוק והנוצות, שקדנו כל אחד בביתו על הכנת תוכניות. שִרטטתי כחמישה סוגים של אופניים-בתוך-מטוס עם אפשרויות לתמסורת-צד. באחד מציורי הדגמים נמצא הטייס במצב שכיבה, רגליו מניעות את הפדלים וידיו נוהגות במטוס כשעיניו צופות קדימה.

צבי [שמוליק], שהעדיף את תורת החישוב, עשה חישובים רבים בקשר לאורך מוטות הכנפיים ומִספר סיבוביו של הפרופלור בדקה. יחד למדנו מתוך השרטוטים שנדפסו ב"הטכנאי הצעיר" את דרך פעולת ההגאים של המטוס, הגה-גובה והגה-כיוון, מעלה-מטה ולצדדים. אווירוֹדִינַאמיקה (כמו מֶמְבְּרַאנָה ומילים חזקות אחרות שגילינו) היתה מילת קסם, כאילו בכוחה בלבד להעיף חפצים לשמיים.

 

יום אחד אחר-הצהריים עשינו קיצור-דרך לבוא אל ביתו של צבי [שמוליק] מלמטה, מצד פרדס הלימונים של אדון רובינשטיין. דרכנו עברה על פני פתח הוואדי שבו אספנו את החומרים לבניית המטוס. בדרך מצאתי שתי נוצות גדולות, אפורות, של חסידה או איזו ציפור-טרף גדולה (אותה תקופה יכולת עדיין לראות נץ או עיט – מרחף גבוה בשמיים, קופא על מקומו, נטוע בחלל הכחלחל-זהוב, משחֵר לטרף, לצניחת-פתע כחץ שלוח ממעל).

עמדתי ליד פתח ה"מערה" שלנו, בידי הנוצות שרציתי לצרף אותן אל המחסן הנסתר, ופתאום אמר צבי [שמוליק]:

"אתה יכול לזרוק את הנוצות. לא צריך אותן."

"מדוע?" שאלתי. הייתי בטוח כי במוחו עלה רעיון אחר, מוצלח יותר, להרכבת המטוס.

"אף פעם לא נוכל לבנות את האווירון," אמר, "דבר כזה לא יוכל לעוף."

ניסיתי לדבר על ליבו, להוכיח לו, בנימוקיו שלו, בחישובים ובהסברים שרק אתמול, רק לפני כמה ימים שִכנע אותי בנכונותם – כי כדאי לנו להמשיך בבניית המטוס, כי אי-אפשר לדעת – אולי יש סיכוי, אפילו זעיר, שאכן יטוס, הלא רק לאחר שנבנה אותו נוכל לדעת זאת בדיוק –

והוא, באחת: גמרנו. לא יהיה אווירון. חבל על הזמן.

במערב נטתה השמש לשקוע, וגוון חום כבד מאוד ומרגיע היה לכל הבִּקעה מסביב. האוויר היה שקוף כל-כך והגבעות ממול כה קרובות, כאילו אם רק נפרוש כפיים ונרוץ – נוכל לדאות ממקומנו אל-על, מרחפים על פני הבקעה, חופשיים להגיע אל כל מקום שנחפוץ.

לא. לא דמעות היו אלה שחנקו בגרוני אלא הרגשת הייאוש וקוצר-היד. אוזלת-יד מוחלטת. אם צבי [שמוליק] אמר. והלא כה קרובים היינו להמריא.

ואולי לא? אולי הכול שקר? חיים-צימוקי-היטלר, אדון רובינשטיין-גרינג, הטלפון, הטלגרף, הפרופלור, תורת האווירודינאמיקה ותרשימֵי האינג'ינר פיינסוד ב"הטכנאי הצעיר"? הכול! הכול? אז מה נותר אפוא לעשות? איזה ערך יש לידידות, למילים, לספרים, לתוכניות ולשאיפות-לעתיד –

זרקתי את הנוצות והלכתי אחרי צבי [שמוליק] כשפניי כבושים בקרקע. עלינו בשביל המתפתל בין קוצים, למעלה, לעבר פרדס הלימונים. צבי [שמוליק], אם אתה קורא עכשיו את הדברים האלה אתה ודאי תזכור את הרגע ההוא. לא. אתה לא תזכור. עבורך זה לא היה רגע חשוב כל-כך. אני ניסיתי לדבר אליך. אתה ענית לי אך המשפטים שלך נותרו כמו תלויים מאחורינו בבקעה, למטה. כאילו משהו חשוב ויסודי נשבר בינינו ונותר מוטל שם, עם הנוצות וקני-הבמבוק והווינטלַטור-מסרשמידט החלוד של אדון רובינשטיין.

 אף פעם לא חזרתי לראות מה עלה בגורלם. לא רציתי להיזכר בכישלון שנבע מן התמימות שלי. אתה דיברת אליי כאיש מבוגר: כשנִגְדל נוכל ללמוד להיות מהנדסי-תעופה או טייסים. נוכל אפילו להתגייס לחיל-האוויר המלכותי הבריטי, ה-אַר.אֵי.אֵף., או לחיל-האוויר של המדינה העברית, אם תקום (עוד לא ידעו ששמה יהיה ישראל). אבל אני מעודי לא רציתי להיות טייס, ובוודאי שלא מהנדס.

אני רציתי לעוף, בכוחות עצמי, וכל המכונות שבעולם לא היו עשויות ולא תהיינה עשויות לפצות אותי על החלום שנגוז. אילו הצלחתי לעוף היה כל עולמי אחר. חסר גבולות. עולם שאין בו הבדל בין מציאות לחלום. וכנראה שהייתי מאוד מפונק – אם רק מאורע כה תמים וחסר-חשיבות העמיד אותי על טעותי וגרם לי להבין מה טבעו האמיתי של העולם אשר בו אני חי. והלא באותה תקופה, נעוריהם של ילדים אחרים בני-גילי עמדו בסימן התפכחות מכאיבה יותר, מרה פי כמה, באירופה, הקרועה וההורגת. רוב הילדים היהודיים בני-גילי באירופה לא נותרו כלל בחיים.

נכון, לי לא נגרם כל סבל ממשי לבד מן הסבל של ההבנה. ההבנה המכאבת. אותה ודאות שאין טעם להתמסר, לכשאגדל – לעבודה, למלאכת-כפיים, ללימוד מקצוע, לבניין, לדברים ממשיים – שהרי ממילא שום פעילות של האדם במציאות לא תצליח להדביק את המאורעות שהוא יכול להעלות בדמיונו.

אני בחרתי בנסיגה לממלכת הדמיון. ילד מופנם, חלש ובעל רגש נחיתות כפי שהייתי – פלא שנעשיתי סופר? ועוד במשך שנים רבות לאחר-מכן היה חוזר ותוקף אותי לעיתים חלום של הַמְרָאָה. הריצה מול הרוח היתה מעניקה לי מידה מפתיעה של קלות וחופש, ואני מתרומם, ולפתע נמצא גבוה מעל לבתי המושבה, תחנת הרכבת, בית-הספר, שדרת הדקלים של אחוזת פלז [גרידינגר] והטירה המרובעת עם מגדל המים במרכזה, וגגות הרעפים, ומשעולי-העפר האפורים והאוויר האפור-כחלחל כמו בשעת בוקר מוקדמת או לפני גשם.

ובכל אותה הרגשה נפלאה של חוסר-משקל בהליכה על גבי העננים – ממלא את ליבי גם פחד מפני נפילה פתאומית. אני יודע כי כוח מסתורי מחזיק בי בשמיים, ועם הִפסקוֹ יינטל ממני הכוח לעוף. פסיעותיי הנמרצות באוויר עוזרות להרים אותי עד לגובה מסוים, אבל אני יודע כי בוא יבוא הרגע בו אבוסס באוויר כבתוך ביצה טובענית, וככל שרגליי תרבינה לפרפר בחלל, כן יקרב רגע נפילתי. וזו הרגשה מחרידה. אם אחדל להתנועע – אפול. אני חייב להמשיך ולהתנועע כדי להחזיק עצמי בשמיים, דואה ומרחף. אלא שתנועותיי נעשות כבדות ואני שוקע, שוקע באוויר הבוגדני.

באותה תקופה קראתי פעמים אחדות ספר שהלהיב אותי, "יותם הקסם" וכתב אותו הסופר היהודי-פולני יאנוש קורצ'אק, שנהרג שנים אחדות קודם-לכן יחד עם חניכיו בידי הגרמנים. יותם, שהיה גיבור-נעוריי, אכן הצליח לעוף ולהפוך גשרים, ומדוע אני לא?

 

צבי [שמוליק] גם שִכנע אותי כי אדון רובינשטיין, האיש הממושקף ועב-הבשר שגר בבית הגדול, בשכנות לחצרו של צבי – אינו אלא מרגל גרמני מסוכן, בחדריו מוסתרים מַשדֵרים ועל גגו אנטנות מוסווֹת.

אכן ידענו גם ידענו כי אדון רובינשטיין הוא מרגל גרמני.

גם זה היה רעיון של צבי [שמוליק], ואני האמנתי לו. עד היום איני יודע אם הוא עצמו האמין אז בכל המצאותיו או שפשוט רימה אותי. אולי הוא היה מתחיל להאמין בבדיותיו רק לאחר שהתקבלו על דעתי?

מוזר כי מעולם לא עלה על דעתנו לגלות להורינו או למישהו מחברינו, אפילו לא לגיורא – את סודם הנורא של חיים-צימוקי או של אדון רובינשטיין, גם לא חששנו שיש איזה דבר יוצא-דופן בכך שהחלטנו להעלים מכולם ידיעה כה חשובה וגורלית.

אדון רובינשטיין, מיוצאי-גרמניה שהשתקעו במושבה, היה איש שמן ועור לו אדמוני, עור מלוהט ומגורה תמיד במעין "חָרַרַה" או מצריבת השמש הארץ-ישראלית. בביתו הגדול לא היתה אישה, חדריו היו תמיד אפלוליים בגלל התריסים המוגפים. בחלקת האדמה אשר ליד ביתו היו שניים-שלושה מחסנים לא-גדולים, עצי-פרי, בעיקר תפוחי-עץ ושזיפים, עיזים לבנות אחדות, תרנגולות ופרדס לימונים. להר-אדם הוא נִדמה בעינינו. מבעד למשקפיו עבי-העדשה נשקף מבט עיניים כחולות ומטושטשות אשר על פשרן לא הצלחנו לעמוד. גבות צהבהבות, שהיו גדֵלות פרא, נזדקרו משיפולי מצחו. שיער בהיר ודליל עטר את קרחתו.

הוא לא היה יפה, בקיצור.

ופעם, רק פעם אחת, רמז צבי מהי בעיניו זהותו האמיתית של רובינשטיין –

המַרְשַל גֵרינְג בכבודו ובעצמו! – מפקד הלוּפטוַפֶה, חיל-האוויר הגרמני במלחמת-העולם השנייה, מרשל שהיה אדם שמן מאוד, ובנוסף לכך גם מת. הוא נאסר בתום המלחמה והועמד למשפט פושעי-המלחמה הנאציים בנירנברג ושם הצליח להתאבד בטרם בוצע בו גזר-דין המוות שנחרץ עליו. אך כל הפרטים האחרונים הללו לא נחשבו כלל בעיני צבי [שמוליק]. כי מנין לנו שגרינג לא נמלט קודם, ואולי שלח מישהו אחר להתאבד במקומו?

כל פניותיו אלינו היו בשפה הגרמנית, אשר צבי [שמוליק] התיימר להבין בה מילים אחדות. לאחר כל דיבור שהיינו שומעים מפיו, נהגנו למצוא לעצמנו מסתור תחת עץ או על גג המחסן המקוּרֶה פח, בצל עץ האיקליפטוס הגבוה והענֵף, אשר המחסן נסמך על גזעו.

צבי [שמוליק] היה מגלה בדברים ששמע איומים נסתרים כלפינו, אשר מרמזים כי ספק אם הורינו עוד יזכו לראותנו אי-פעם, ומסביר מילים בגרמנית, שאינן אלא מילות-צופן המעידות על מומחיותו של אדון רובינשטיין בריגול, ועל קשריו האמיצים עם הסוכנים החשאיים הנאציים בכל רחבי העולם, וכמובן עם מפקדו חיים-צימוקי.

אמנם, מעולם לא ראינו את השניים נפגשים ומחליפים מילה ביניהם, וייתכן כי כלל לא הכירו זה את זה – אבל צבי [שמוליק] ואני ידענו היטב מה פירושה של הסוואה גרמנית.

אל גג-הפח של המחסן היינו עולים בדרך עקיפין – הגדר של דיר-העיזים, צינור-מים, קיר של לוחות, אשנב וגזע עץ האיקליפטוס. על גג המחסן ניצבה אחת העדויות המכריעות בפרשת הריגול: אנטנה. כיום אני משער שהיתה זו אולי אנטנה ישנה של רדיו (באותה תקופה היו מותחים אנטנת-רדיו באמצעות חוט-מתכת שזור לאורך החצר, מגג-הבית ועד לאחד העצים, ויכולת לראות נמתחים בחצרות חוטי ברזל לתליית כביסה וחוטי מתכת גבוהים מהם לאנטנה), או אולי היה זה סתם מוט גבוה וחוט-ברזל קשור אליו, שנשכחו מסיבה כלשהי על גג-המחסן, בלי שימוש.

ואילו לצבי  [שמוליק] היה ברור כי זוהי אנטנה של מַשדֵר רב-עוצמה החבוי בביתו של אדון רובינשטיין ואשר באמצעותו הוא מְשַדֵר, בשפת-סתרים כמובן, את הודעותיו על רשת סבוכה של מרגלים וסוכנים חשאיים גרמניים הפרושה על פני כל העולם גם לאחר המלחמה.

היו אלה שעות-חרדה, בין-הערבּיים, ביושבנו על הגג, ליד האנטנה המסתורית, בעוד אדון רובינשטיין מסתובב למטה בחצר ועוסק במלאכות שונות של תיקונים, הובלת מספוא וחליבה. מילדותי קינן בי פחד גבהים. השתדלתי להסתיר אותו מפני צבי [שמוליק] כדי שלא יבוז לי. הוא היה זריז וקל ממני. עיניו פקחיות, אישוניהן הכהים התרוצצו תמיד בחוסר-מנוחה, כדולקים באש שחורה. אני רואה אותו, שערו השחרחר ועורו בצבע השוקולד – כשהוא מטפס בקלות כקוף ארך-גפיים, וכך גם ירידתו. ואילו אני משעין את גבי כמשותק אל גזע האיקליפטוס הרחב, הצמוד לשפת גגון-הפח הקטן, ומפחד לצעוד קדימה ולהסתכל למטה, מעבר לו, ומשתדל לגרש ממחשבותיי את הרגע הלא-נעים והבלתי-נמנע של הירידה. הלא אני סבלתי באותה תקופה מסחרחורות.

למטה, בחצר, מדבר אדון רובינשטיין גרמנית אל עצמו או אל עיזיו. מדי פעם הוא מפנה אלינו את פניו השמנים ובוחן אותנו במבט מטושטש. רגעים אלה, שהוסיפו מתיקות ומתח לחרדתנו המשותפת מפניו, הסירו כל צל של ספק מליבי בדבר מצבנו המסוכן אל מול מרגל רב-עוצמה ושטני כמוהו.

כך בילינו שעות ארוכות בעיקוב, משוכנעים כי רק אנו יודעים את הסוד הנורא. ומה הפלא? כל המעשה אירע כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד", שאותו קראנו בשקיקה רבה.

 

* * *

משה גולדשמיד: הספד לאבא

פרופ' שמואל גולדשמיד

מתוך גיליון "חדשות בן עזר" 462

מיום 16.7.2009

וכן כל הקטעים הבאים

 

אבא נולד בסוף שנת 1935 בדמשק --שבסוריה לסבא מאיר, מורה, חלוץ ופעיל עלייה, ולחווה, בת למשפחת רבנים מפורסמת מווארשה, והיה אח צעיר למשה ואבשלום ואח בוגר לאחותו גאולה. המשפחה התגוררה בדמשק עד יולי 1943 ושרדה שם את התקופה הקשה של שלטון מימשל וישי הפרו-נאצי.

בקיץ 1943 עלתה המשפחה לארץ באמצעות רכבת העמק והגיעה לחיפה – העיר העברית הראשונה שאבא ראה. בתחילה גרו בקיבוץ איילת השחר ולאחר כשנה עברו לצופית ולשדה וורבורג בעיקבות משרות ההוראה של סבא מאיר. בשדה וורבורג גרו שנתיים, בהם למד אבא כיתות ג' וד' והן זכורות לו כשנתיים טובות מאוד. באותה תקופה היו לאבא שני חברים קרובים: אהוד בן עזר שגר בקלמניה וצביקה דורי.

בקיץ 1945 עברה המשפחה לגור ברשפון, בה חוותה המשפחה את התקופה של סוף המנדט הבריטי ומלחמת השחרור וספגה את מותו של משה, האח הבכור של אבא, שנפל בהגנה על קיבוץ יד מרדכי. ברשפון למד אבא מכיתות ה' עד ח' וצבר זיכרונות רבים ואהובים מהכפר ומאזור חוף הים.

ביולי 1949 עברה המשפחה לירושלים, בה היה סבא מאיר שותף לייסוד בית הספר לחינוך ילדי עובדים. אבא סיים את לימודי התיכון בירושלים והתגייס לחייל התותחנים. במהלך השרות הסדיר הוא סיים את קורס הקצינים והשתתף בפעולות תגמול רבות ולבסוף גם במלחמת קדש ב-1956.

עם תום השרות הצבאי החל אבא את לימודי התואר הראשון לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיך וסיים בה את לימודי הדוקטורט. ביולי 1959 נשא לאישה את אימא ויחד התגוררו בבקעה בירושלים עד 1970. ב-1970 עברו להתגורר בהרצליה והולידו אותי ואת מאיר. אבא התקבל כחבר סגל במחלקה לפיסיקה באוניברסיטת תל אביב בה הקים מעבדה, חקר ולימד כפרופסור עד לפרוץ מחלתו לפי כחודשיים.

אבא היה איש אשכולות המחזיק בנוסף לידע המקצועי שלו בפיסיקה ומתמטיקה גם בידע רחב ומעמיק בנושאים הומאניים כגון: פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה ואומנות. הוא היה אינטלקטואל בכל רמ"ח איבריו, המרבה בקריאה ובחשיבה רבה ומורה בנשמתו. הוא היה איש צבא ששירת בחזית של ארבע מלחמות ותרם תרומה משמעותית למוסדות הביטחון ולתעשייה הצבאית, ומאידך איש של שלום המוכן לפשרות בתמורה לעתיד טוב יותר לילדיו. הוא היה איש משפחה מסור ואוהב שטיפח זוגיות מופלאה במשך 50 שנה וגידל אותנו באהבה רבה.

הוא הירבה להושיט יד לזולת ולסייע לקרובים ולרחוקים. אבא ראה בסיוע לעליית יהודים לארץ שליחות והמשכיות לפעילות של אביו סבא מאיר ולפיכך שאב סיפוק רב מהצלחתו להטמיע מדענים עולים במעבדתו. הוא אהב לטייל בטבע ורגליו הכירו היטב את מרבית משעולי הארץ. הוא היה אדם צנוע שהשתמש במרבית כספו כמנוף לעתידם הכלכלי של ילדיו ונכדיו, ובזכותו אנו חיים ברווחה ובביטחון.

סיפור חייו של אבא מקביל במידה רבה לסיפורה של מדינת ישראל. תחילתו בעלייה, המשכו בהתבססות ובמאבק על הביטחון והפרנסה וסופו במורשת ענפה של הישגים בתחומים רבים ומגוונים בארץ ובחו"ל. אבא נילקח מאיתנו במהירות מבהילה בידי מחלת הסרטן ואי אפשר שלא לחוש תסכול נוכח השנים הנוספות בהן יכול היה להמשיך ולתרום למדע, לביטחון, לעלייה ולנו כמשפחה. יהי זכרו הטוב ברוך.

  

* * *

אהוד בן עזר: "אצלי שמוליק נשאר בן עשר"

באבל על מותו של פרופ' שמואל גולדשמיד

חברי-לנפש מילדות שאותו לא ראיתי 63 שנים

וגם לא אראה עוד לעולם

 

בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט [כך נתקבע בזיכרוני, למרות שמתברר שהשם הנכון הוא גולדשמיד], שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות.

שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

[מתוך "ספר הגעגועים", עמ' 310]

 

 

הדסה וולמן בשיחה עם אהוד בן עזר,

התוכנית לספרות, קול ישראל, 13.3.09

הדסה: "ספר הגעגועים" מתאר יום הרפתקאות בחייהם של שלושה ילדים, צבי גיורא ואורי, – ואורי, אני מבינה, הוא בן-דמותך...

אהוד: כן.

הדסה: אתה עוד בקשר עם צבי וגיורא? אלה שמות אמיתיים?

אהוד: לא. הם צירופים. גיורא הוא צירוף של חבר ילדות שלי שכבר לא בחיים, אהוד אקסלרוד-אלמגור, שהיה חקלאי בצופית. לא מזמן שלחתי ספרים לשני האחים הצעירים שלו [גיורא ודוד], ובמידה מסויימת, גם נחום סטלמך, שאיתו למדתי אחר-כך בפתח תקווה. הספר בנוי משתי חטיבות. האחת רומאן, והאחת פרק דוקומנטארי. בחלק הדוקומנטארי אני מסביר ממה בניתי את הדמויות שברומאן. אז חלק נוסף של גיורא הוא נחום סטלמך, שהיה לימים הכדורגלן המבריק של ישראל.

וצירפתי גם עוד כמה דמויות, פחות ידועות. וגם צבי הוא צירוף של כמה חברים שלי. אחד כבר לא בחיים, ד"ר זאב קליין-קינן, וחבר אחר ששמו שמוליק גולדשמידט [כאמור, גולדשמיד], שלא ראיתי אותו כבר יותר משישים שנה. זה הוא שפיתה אותי שנבנה אווירון, ושהאדון רובינשטיין משדה ורבורג [שבחצרו גר שמוליק עם אביו המורה לתנ"ך] הוא [הפילדמרשל] גרינג שברח ארצה בתחפושת. הוא היה ילד עם המון דמיון [ואני הייתי קצת פתי] ויש לו חלק גדול בספר הזה.

הדסה: ואתה לא יודע מה קורה איתו עכשיו?

אהוד: לא. האחרון שאני צריך עוד למצוא אותו ולשלוח לו ספר, זה שמוליק.

 

 

מתוך היומן:

22.3.09. יום ראשון. לפנות ערב מצלצל שמוליק גולדשמידט, חבר הילדות שלי מקלמניה, הוא גר בשעתו בשדה ורבורג, ואותו לא ראיתי ואיבדתי קשר עימו משנת 1946 לערך, כאשר הוריו עזבו איתו יחד, תקופת זמן של כ-62 שנה.

הוא פרופיסור אמריטוס לפיסיקה מאוניברסיטת תל אביב, ועכשיו טילפן מבית חולים שם הוא יושב ליד אשתו ומקווה שתבריא בקרוב ואז יזמין אותנו. קולו נשמע רענן וטרי, ומתברר שאת רוב ספריי קנה וקרא וגם עקב אחר דבריי במרוצת השנים. אני מאוד סקרן לראותו אותו. יש לו כבר נכדים.

אני שולח לו מאוחר יותר עותק של הספר עם ההקדשה: "לשמוליק גולדשמידט היקר, אתה הוא היודע דברים רבים שאכן קרו בספר הזה ואשר את חלקם אתה המצאת – שלך בחברות עתיקה-חדשה – אהוד בן עזר".

 

המכתב האחרון של שמוליק, בטרם נפגשנו,

 ולא ניפגש עוד לעולם

לאהוד שלום,

אני מתנצל על התשובה שהתעכבה עקב הביקורים שלי בבית החולים. מצבה של אשתי משתפר אולם לאט לאט. התחלתי לקרוא את העיתון שלך ואני מתפעל. לאמיתו של דבר חבל שהעיתון לא מתפרסם. מדוע צירפת לעצמך את התואר סופר נידח? משיחות מועטות שכבר ניהלתי ברור לי שהתואר לא נכון.

אחזור אליך ביתר פרטים,

שלך,

שמואל

 

לשמוליק היקר,

אני מקווה שמצבה של רחל אשתך משתפר והולך וכך נוכל להיפגש בקרוב.

אני מצרף כאן נוסח ראיון איתי ב"מעריב" שהועתק למכתב העיתי שלי וממנו תעמוד קצת על התואר שלקחתי לעצמי, סופר נידח. אתמול, יום רביעי, גם היתה סוף-סוף ביקורת מעניינת על "ספר הגעגועים" ב"ספרים" של "הארץ" ובוודאי קיבלת אותה עם הגיליון שלי של היום.

ועל השאר נדבר בעל-פה.

וכמובן אני מקווה שהספר כבר הגיע אליך.

שלך,

אודי

[המכתבים מתאריך 26.3.09]

 

אהוד: בטיפשותי, ואני לא סולח ולא אסלח לעצמי לעולם על כך, לא התעקשתי להיפגש עם שמוליק מיד לאחר שנוצר הקשר החדש בינינו, זאת לאחר שהצלחתי לאתר אותו בעזרת בת-כיתה שלנו בבית הספר בצופית, מרתה יָפֶה-רענן, המתגוררת עד היום במושב – ולהשאיר לו הודעה במשיבון שלו. אפילו דיברנו, מרתה ואני, על עריכת מפגש של הכיתה.

חששתי כל הזמן שמא החמירה מחלת אשתו ולכן אינו שב ומתקשר כדי להיפגש, ואולי גם לא קרא עדיין את "ספר הגעגועים", שהוא מככב בו ויודע בו פרקים שעברו על שנינו יחד. כל יום אמרתי לעצמי – הגיע הזמן לטלפן לשמוליק, אפילו שהוא לא משמיע קול, ולהציע לו שבכל זאת כבר הגיע הזמן שניפגש.

והנה ביום שני האחרון, 13.7, מטלפנת אליי ליהי, כלתו של שמוליק, ואחריה בנו, משה, והם מגלים לי את הבשורה הנוראה: שמוליק כבר אינו בחיים. בבת אחת, בחודשיים האחרונים, תקפה אותו המחלה הממארת והסופנית שלא היתה לו שום אפשרות להירפא ממנה, והוא הלך ודעך והצטמק וגם לא רצה לראות ידידים וקרובי משפחה, עד אשר נפטר ביום ראשון, 12.7.09.

לדברי בנו משה, שמוליק הספיק לקרוא את "ספר הגעגועים" וגם נהנה מאוד מהקטעים על אודותיו, דברים שאותם היה מספר לילדיו. גם הבן עצמו, משה, קרא את הספר וחש שהוא לוקח חלק בילדותו של שמוליק אביו.

 אבל שמוליק עצמו כלה ואיננו. הפסדתי לנצח את ההזדמנות לקנות לי מחדש חבר-בנפש לאחר ניתוק של יותר משישים שנה, אף כי השיחות בטלפון היו כאילו זה אתמול נפרדנו והכול עודנו חי וקיים לפנינו ולנגד עינינו ובקרוב יתחדש.

כן, רוב הגיבורים של "ספר הגעגועים" כבר מתו. ואם יש משהו ממהותה של "תיבת נוח" בספרות היפה – הרי שהצלחתי אולי להכניס אל התיבה שלי את חבריי, ויחד אנחנו מפליגים ונמשיך להפליג לנצח – בעודנו נערים של יום קיץ ארצישראלי אחד – על גלי הזמן.

 

*

לאחר שהגיע אליי הספדו של משה, בנו של שמוליק, התבררו לי כמה דברים מפתיעים.

שמוליק מעודו לא סיפר לנו שהוא "עולה חדש", וכי רק בקיץ 1943 הגיע ארצה (ואם אכן סיפר, הרי שהדבר נשתכח ממני לגמרי). הוא נראה צבר מבטן-ומלידה, שחום, עיניים בורקות, ודובר עברית מצויינת. רק עכשיו, באיחור של עשרות שנים, אני קושר את האובססיה הילדותית שלו לגלות בכל מקום נאצים, שאותה תיארתי ב"ספר הגעגועים" – בשנים שבהן גדל בדמשק בתקופת שלטון וישי בלבנון. הוא מעולם לא הזכיר אפילו במילה אחת את שנות ילדותו בעיר הסורית, שוודאי היו לו זיכרונות ממנה.

קשה לי להאמין שכל התקופה הנהדרת ההיא עם שמוליק, שהטביעה חותם בל-יימחה על חיי, לא נמשכה יותר משנתיים – 1944-1945, כיתות ג'-ד' בבית הספר בצופית! – מוזר גם שאינני זוכר כלל אחים בוגרים שלו באותה תקופה.

חברו צביקה דורי (דוסטרובסקי), שאותו גם אני היכרתי, גר אז עם אימו, אחיו הבכור ירחמיאל ואחותו הקטנה החייכנית, המנומשת והממושקפת, איתנה (תתה), באחוזה הקטנה והמבודדת בלב פרדס תל אשר, הגובל במיסקי, בקלמניה ובשדה ורבורג, (שם גם היתה בריכת ההשקייה שבה כמעט טבעתי). רק לימים נודע לנו שאביו של צביקה, שהיה עסוק תמיד, היה כבר באותן שנים הרמטכ"ל של ההגנה ולימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל – רב-אלוף יעקב דורי.

 

* * *

ליהי גולדשמיד: אני עדיין מצפה שהוא יחזור

אהוד,

משה כתב הספד יפה ודי מדויק על שמואל. אני רוצה לצרף כמה דברים מהזווית האישית שלי ככלתו של שמואל. משה ואני נפגשנו בתחילת שנתנו הראשונה בית הספר התיכון, בכיתה י', ומאז דרכינו לא נפרדו. מי שהבין לפני כולנו את הקשר המיוחד הזה, היה שמואל.

משה הציג אותי לפני אביו ערב אחד, קצת אחרי שהתחברנו והתאהבנו. נכנסנו לבית משפחת גולדשמיד. שמואל ישב על כורסה בקצה הרחוק של הסלון וקרא בריכוז רב. "זו ליהי," אמר לו משה, ושמואל זינק ממושבו, קם אליי, הביט בעיני ולחץ את ידי בחמימות. זו היתה אהבה ממבט ראשון. שנים אחרי כן שמואל טען שמיד הבין שאני אהיה כלתו, ואני מאמינה לו.

משה ואני חגגנו קצת אחרי כן את יום ההולדת ה-16 של כל אחד מאיתנו, ובאותו הקיץ התלוויתי למשפחת גולדשמיד לביקור בארצות הברית. שמואל שהה שם חצי שנה במעבדה במדינת מרילנד, ואנחנו הצטרפנו אליו לביקור במשך חודשי החופש הגדול. במשך החודשיים האלו, שמואל ורחל התייחסו אליי כאילו הייתי בתם. הם ממשיכים להתייחס אליי כך עד היום.

החיבור שלי לשמואל כלל אהבה משותפת – הפיזיקה, ובעיקר האסטרונומיה.

שנה מאוחר יותר שמואל התנדב להיות המנחה שלי בעבודת הגמר באסטרונומיה. הוא לימד אותי המון, וגם הסיע אותנו – את משה ואותי – ויחד ערכנו תצפיות בכל מיני פינות חשוכות בארץ. משה מנמנם במכונית, ושמואל ואני מתקינים מצלמה, מכוונים ומצלמים. שמואל ואני היינו מאד גאים בעבודת הגמר שכתבתי בהדרכתו. בזכותו למדתי המון והגשתי עבודה נהדרת.

הוא לימד אותי במשך שנים, החל משנותיי בתיכון, דרך כל ההתלבטויות המקצועיות שלי, אחריהן מצאתי את עצמי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לפיזיקה, בו הוא לימד. משרדו שימש לי מקום מנוחה, מפלט, מקלט... וחנייה לאופניים. באותן שנים ראיתי אותו יותר מאשר כל בן משפחה אחר. הוא עזר לי ולחבריי בתרגילי הבית. חבריי מתקופת הלימודים התרגלו שאת כל השאלות שלא הצלחנו לפתור, מפנים לשמואל. יום אחד, כרמית חברתי ואני התלבטנו בקשר לשאלה במתמטיקה, שכללה פונקציה ששמה לַן. כרמית פנתה אלי ורצתה לומר שהחם שלי אולי ידע לפתור את השאלה, אך במקום לומר חם יצא לה "לן", ומאז רחל ושמואל הפכו להיות ה"לַנים" שלי. מאד שמחתי על ההברקה של כרמית, כיוון שהמילים "חם" ו"חמות" מעולם לא הספיקו לתאר את האהבה שלי לרחל ושמואל, ואת יחסם אליי. 

אחרי כן נולדו ענת ושי, ואל התואר "לן" ו"לנה" נוספו התארים סבא וסבתא. סבא שמואל יצר קשר הדוק מאוד עם נכדיו. הוא חש כל נים ברגשותיו של נכדו שי, ואהב אותו בכל ליבו. ועם ענת זה היה אפילו מעבר לזה. הוא היה סבא מדהים, שהעניק, לימד ונתן המון, בכל מישור.

בשנה שעברה הוא לקח את ענת ואותי לפאריז, שם בילינו שבוע מאושר יחד, שכלל בילוי במוזיאונים, בקתדראלות והליכות בעיר. אני כל כך שמחה שהוא לא חיכה לעשות זאת בבת המצווה של ענת. ענת תהיה בת אחת עשרה בסתיו הקרוב.

אני עדיין מצפה שהוא יחזור. קשה לי להאמין שאבד לי הלן שלי.

ליהי

 

* * *

עקיבא נוף

ולא נושא נפשי אל שווא

 

כָּך לֵילוֹתַי נֶעֱטָפים

בגעֲגוּעַ מלטֵף

ויום ליום אומֵר שִׁירֹוֹ

של זיכָּרון בִּלְתי חוֹלֵף,

כְּשֶׁהַמֶּרְחָק רק מַעֲצִים

את כּיסוּפַי הַנְעוּצים

בְּפִיתוּלַיו שֶׁל חוּט זָהָב,

הַמְּחַבֵּר אביב אל סתָיו,

קושֵׁר אֶל אוֹר וְאֶל מֶרְחָב,

עולה אֶל הַר, לִמְקוֹם קודְשׁוֹ,

ולא נוֹשֵׁא נַפְשי אֶל שָׁוְוא.

 

* * *

ארנה גולן

על היחס בקיבוץ ל"שונה"

איך אירע שדווקא בקיבוץ, בחינוך המשותף והמסוגר וכביכול המתנשא קיבלנו את "השונה" בתוכנו אבל גם סביבנו

חלק רביעי ואחרון

מאוחר קצת יותר, כמדומה במאי 1945, הועמדנו במבחן רציני יותר, עם הגעתם של ילדים, שהוברחו מסוריה על ידי "ההגנה" ופוזרו, ככל הידוע לי בין קיבוצי הצפון ועמק הירדן. זה היה, למעשה המיפגש הראשון שלנו, שחווינו בעולם הסגור של הקיבוץ ועמק הירדן, עם ילדים שהגיעו מארץ ומתרבות שהיתה זרה גם להורינו. יש לשער, שהיו קשיים במיפגש הראשוני שלנו עם שתי הבנות שצורפו לקבוצתנו, שושנה פרץ (לימים – הִללי) ואוֹרה אינדיגוֹ. נדמה לי שגם ידיעתן בעברית היתה מעטה וערבית שמענו רק כשאהרון נגיד, היחיד שידע ערבית, דיבר עם ערביי צמח.

זכור לי, במיוחד, הביקור של אִימהּ של אורה, שהתקשתה לדבר עברית ולבושה היה זר ומוזר לנו וגרם לנו לגחך עליה. אבל לא זכורים לי קשיים מיוחדים ונדמה לי שהן נקלטו בינינו. בייחוד זכורה לי הידידות העמוקה שנקשרה ביני לשושנה, שעוררה בי עניין רב ונעשתה, באותם ימים, קרובה לי יותר מבנות קבוצתי. שמורים עימי גם מכתבים ששושנה כתבה לי במשך שנים אחדות לאחר שעזבה, אך תשובותיי לא נשמרו אצלה, ומאוחר יותר אבד לי הקשר עימה לשנים אחדות. עם אורה איבדתי את הקשר לְאַחַר עֲזִיבָתָה, וייתכן שהסיבה לכך היתה שהיא חשה שלא נקלטה היטב.

לפני כעשור ומחצה לערך, לקראת פגישת "קבוצת השחר" בביתי, החלטתי לאתֵר את שושנה וִיהִי מה, וליצור איתה קשר מחדש. לא זכרתי את שם משפחתה מנישואיה והתחלתי לחפש בין ערימת המכתבים הנושנים, עד שמצאתי את המכתב שבו הודיעה לי על נישואיה לאברהם הללי. כך נפתח לי פתח לחפשה ולבסוף איתרתי אותה בחיפה והצלחתי ליצור קשר טלפוני. ההתרגשות של שתינו היתה גדולה. שנים רבות עברו מאז התראינו לאחרונה (ודרך אגב, לא רק  מאז נפגשתי עימה אלא עם רוב בני קבוצת השחר שעזבו את הקיבוץ, כי כל אחד היה טרוד בבניית חייו מן היסוד בלא שום אמצעים כספיים).

ההתרגשות היתה גדולה כי גם עברנו בשנים הללו לא מעט בחיינו, אבל אני חשתי כאילו נמחק הזמן לפתע והסקרנות לפגוש בה ובבעלה, שלא הכרתי, היתה גדולה. וכך נפגשנו לבסוף ונראה לי כאילו לא השתנתה כלל ואף תחושת הקירבה נותרה קיימת. ומה חבל, שהמרחק בין חיפה לתל-אביב (בגילנו) לא אִיפְשר פגישה של ממש, מלב אל לב. אבל בפגישתנו  גיליתי  כי  שושנה בנתה עם בעלה אברהם הללי  משפחה יפה וחיי  עבודה מלאי עשייה ועניין. הוא נעשה עורך דין ונוטריון נודע, בעל משרד עורכי דין. היה פעיל חברתי ואף זכה לתואר "יקיר העיר חיפה". בה בעת הוא הוסיף עד פטירתו העצובה לפני שנים אחדות לקיים קשר עם שורשיו היהודיים והתרבותיים שהיו במשפחתו, ופירסם מדי שבוע דרשה מחכימה ומחדשת לפרשת השבוע, הַמלוּוָה תמיד בפיוט או שניים שלו, שגם בהם מתחולל תמיד שינוי וחידוש בתוך התבנית המסורתית. וכאשר נפטר חיפה כולה שותפה היתה לאבל כמונו כולנו, קבוצת "השחר", שזכינו להכירו במיפגש בביתי. שושנה לצידו התמקדה בגידול המשפחה וגידלה ילדים לתפארת, וכמובן, שמחתי לגלות במכתבה המיוחד לספר זה, שבו נענתה לבקשתי לכתוב על אותם ימים, שימי מסדה זכורים לה לטובה, למרות שגם עולמנו שלנו היה זר ומוזר לה כמו עולמה ושפתה לנו.

סיפורה, כסיפורו של אלי הירשהורן, מגלם את סיפור ארצנו בפניו היפות. ואם תרמנו ולוּ מעט לכך – אשרינו. שהותם עימנו במסדה שהרחיבה את עולמנו נקטעה בעקבות הרס הקיבוץ, אף כי ייתכן שהיתה נקטעת גם בנסיבות אחרות כמו תנאי הקיום של משפחתה, שהשתפרו אך נזקקו לעזרתה. אבל לגביי שהותה עימנו מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תודעתי. אמנם, באותם ימי ילדוּת רחוקים, לא הבַנו את הַמבחן המוסרי והציוני שהועמדנו בו, גם אנחנו וגם הורינו. ייתכן וגם נכשלנו ביחסנו לאחרים, שאכן לא שמרו איתנו על קשר וייתכן שֶׁהָיָה גם יחס גומלין בין תגובתו של מי שבא אלינו מעולם שונה ליחסנו שלנו.

 ובכל זאת דומה, שלא היתה זו אפלייה על רקע עדתי שכלל לא היינו מודעים לו בתקופה ההיא, ואשר למרות השוני והפער התרבותי והביוגרפי הראשוני, שהיה בינינו לילדי החוץ, שוודאי גרם אי-הבנות, במשהו בכל זאת הצלחנו. נדמה לי שגם לא התעניינו אז בִּפְרָטֵי עברָם, ולא משום אטימות הלב, אלא דווקא משום שקיבלנו אותם באופן טבעי, כילדים ושותפים בחברתנו ככל אחד.

ואגב, זכורה לי גם חֶברת הנוער מטורקיה, שאותה מזכירה שושנה במכתבה שיובא להלן. הם היו בוגרים מאיתנו וקבוצה מלוכדת בתוך עצמה, כך שלא נוצר קשר הדוק בינינו. אבל זכורה לי היטב התפעלותנו מיופיים של הבנים, בייחוד. מאז, נהגנו תמיד לומר ש"התורכים" הם היָפים בבנים ותהינו מניין בא להם היופי והגובה.

נוכל  לצרף לכך את יחסנו, שנים מספר לאחר מכן, למחלקת הנח"ל שהגיעה למסדה והיתה מורכבת, בעיקר, מניצולי שואה מרומניה ועימם כבר היו לבנות הקבוצה הצעירונות שלנו, כי היינו הבכורות, אהבות ראשונות. ולאחר מכן הגיעה מחלקת נח"ל שרובה  ניצולי שואה מבלגיה ומצרפת וגם עימם ניהלו הבנות רומנים ללא ייחוס חשיבות "למוצאם" השונה. הבנים, שהיו מעטים בינינו והתבגרו מאוחר יותר מבחינה זו, וגם הצעירים מאיתנו, פנו לבנות המשק הצעירות יותר או חיכו לימי הצבא. אבל בעיקרון דומני שהיה משהו בחינוכֵנו שאיפשר לנו לפרוץ את גבולות עולמנו שבהחלט היה סגור ובוטח, העולם "הצבּרי", ולהתקרב לעולמם של "שוֹנים".

 

ואני מביאה להלן את מכתבה של שושנה כלשונו:

עלינו לארץ, אני ואחותי גאולה, בשנת 1945, בחודש מאי. הלכנו כל הלילה דרך הרים, שלא ידעתי מהם, אך מהסיפורים ששמענו לאחר מכן, התברר לנו שבאנו דרך הרי הגולן בצפון והגענו לדרדרה, שבחוף ימת החולה. באותם ימים זוֹ היתה ימה גדולה בעינינו, כי מעולם לא ראינו ים לפני כן. שם העלו אותנו, כמאה ילדים, על ספינה רעועה והיו איתנו כעשרה מבוגרים, שהיו כפי הנראה מ"ההגנה". בשַׁיט זה שעל הספינה הרעועה, בכו ילדים רבים, ביקשו את "אִמא" וקראו "איפה אִמא", עד שכעבור זמן מה הגענו לקיבוץ חולתה בערך בשעה 5:00 לפנות בוקר.

לא חלף זמן רב וכל חברי הקיבוץ הגיעו לחדר האוכל לתת לנו תה חם ולחם עם ריבה ומרגרינה. אני זוכרת היטב שכולנו, כל הילדים, היינו רעבים מאד כי כל הלילה הלכנו ברגל ולא אכלנו דבר. אחרי הארוחה הקלה פיזרו אותנו בפרדסים ובמתבן, כי פחדו שמא תבוא ביקורת של הבריטים. הילדים, כמו ילדים, התחלנו לשחק בתפוזים ובאשכוליות ולהרעיש, והשתיקו אותנו.

לאחר ימים אחדים צירפוּ אותנו לילדים שפיזרו אותם במשקים אחרים וסידרו אותנו כאילו אנחנו יוצאים לטיול, כדי לעבור את נקודת הביקורת של הבריטים בראש פּינה. עברנו בלי בעיות את הביקורת ואז התחלנו לשאול את המדריכים לאן שולחים אותנו, והם אמרו שלחיפה. שמחנו מאֹד וכשהגענו לחיפה הביאו אותנו לבית ההסתדרות. שם חילקו אותנו לכל מיני קיבוצים והפרידו אותנו מן החברים שבאנו אִיתָם וכולנו בכינו על הפּרידה.

אני ואחותי גאולה ועוד מספר ילדים נשלחנו לקיבוץ מסדה וזכור לי היטב איך הגענו בשעות אחר הצהריים. אוצה, שהיתה המטפלת של הקבוצה שלכם, "קבוצת השחר", שלחה אותנו כנהוג להתקלח במקלחת המשותפת של החברים ואנחנו, שלא היינו רגילים לכך, התביישנו מאוד. נתנו לנו אז בגדים, לכל ילד על פּי גילוֹ, וחילקו אותנו לקבוצות הגיל המתאימות. אני הייתי ב"קבוצת השחר", שם אתְּ היית אחת מילדי הקבוצה, וכך היכּרנו ונעשינו חברות טובות ביוזמתך. גאולה צורפה לקבוצת אחרת – אני לא זוכרת את שמהּ (זו היתה "קבוצת לפּיד" של אחי גדעון, א.ג.) וכל הזמן דאגו לנו לכל הילדים.

היו לנו משפחות מאמצות ומאד התקשרנו אליהן. כל יום בשעה 4:00 היינו הולכים אליהן לחדר ומקבלים דברי מתיקה או עוגה או מַטעם אחר. המשפחה המאמצת שלי היתה משפחתם של חייקה ובן-ציון חרך. נדמה לי שהוא היה איש מבוגר ממנה והיא תמיד קראה לי "סושאנה". היא בעצמה היתה כנראה מפולין. גם לגאולה היתה משפחה מאמצת, גילה ויוסקה, שהוא היה צייר והיה מורה לציור.

בקשר לאוצה, היא תמיד שמרה עלי במיוחד. אני זוכרת שבכל ערב היינו צריכים לשתות חלב, אבל אני לא כל כך אהבתי חלב והיא היתה משכנעת אותי לשתות. אני גם זוכרת שכאשר באנו כל יום בחזרה לבית הילדים לישון, כל הורה היה בָּא עם ילדו או ילדתו. אבל חיה ובן-ציון אף פעם לא באו להשכיב אותי, אז אוצה השכיבה אותי וכאשר היינו צריכים לאכול לפני השינה רימוֹן, אוצה עזרה לי לפורר את גרגרי הרימוֹן.

בקשר לבית הספר בדגניה א', לפני שהכניסו אותנו לבית הספר היתה תקופה קצרה של כמה חודשים עד לתחילת שנת הלימודים, בין מאי לספטמבר 1945 – אימא שלך, ריבָה, לימדה אותנו עברית בקבוצות של מספר ילדים, פעם לפני הצהריים ופעם לאחר הצהריים. עד שהגענו לבית הספר בתחילת ספטמבר, כבר ידענו עברית היטב וכתבנו בלי שגיאות. אותי הכניסו לכיתה ד', למרות שהייתי בת 12 שנים, כי התאמתי בידיעותיי לכיתה זאת. (כך נהגו באותן שנים ולכן הכניסו את שמאי לכיתה צעירה ממנו בשנתיים. א.ג.) המורה שלנו היתה שושנה ישראלי ובעלהּ היה מנהל בית הספר, קראו לו עמינדב והוא היה איש גבוה ומשרֶה סמכוּת.

השתלבנו יפה מאוד במסגרת זוֹ ומסדה הפכה לביתנו. כאשר אחת מאחיותיי המבוגרות ממני באה לבקר אותנו, וקיבלנו אותה יפה, היא התפעלה איך השתלבנו מהר והיטב. אני זוכרת היטב את התקופה ההיא, כי היתה במסדה גם קבוצה של עליית הנוער מטורקּיה. הם גרו בבתים שמול בית הילדים, והיה שם בחור אחד בשם אברהם אלקלעי, שהתאהב בי, אך כיוָן שהייתי ילדה קטנה מדי והם היו יותר מבוגרים, לא לקחתי זאת לתשומת ליבי. בכל זאת הוא היה מוצא אותי בכל מקום ובכל הזדמנוּת לאן שהלכתי, ואני הייתי פוגשת אותוֹ בלי להתבייש.

ובקשר לעזיבתנו את מסדה. היינו במסדה שלוש שנים, עד שביום 16/05/1948 בבוקר, לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, התחילו הסורים להפגיז ולהילחם בכוחות ההגנה. בלילה שלאחר מכן פינו אותנו, יחד עם כל ילדי הקיבוץ, מהמקלט שהיה ממש ליד בית הילדים שלנו, לחיפה. בחיפה באו לראות אותנו ההורים שלנו, אימא ואבא שהגיעו ארצה אַחֲרֵינו. אימא שלי התגעגעה אלינו מאוד, בייחוד לגאולה אחותי שהיתה ילדה קטנה, בת שמונה, כשעזבה את דמשק לארץ. ואימִי אמרה לנו: "אתן באות איתנו לבית שלנו בחיפה." אמרנו לה: "לא, מסדה זה הבית שלנו." להם לא היה אז בית של ממש, רק חדר אחד בעליית גג. גאולה ואני בכינו כי לא רצינו לעזוב את מסדה ואת הילדים שגדלנו איתם.

אני לא זוכרת איך בדיוק קרה, שמישהו נתן חבילת בגדים קטנה לאחותי הגדולה. היו בה שני זוגות תחתונים, שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים קצרים עבורנו, ושלחו אותנו עם המשפחה למרות רצוננו. לאחר כמה חודשים באתי למסדה לביקור וראיתי את המראות של ההרס שעשו הסורים ואת הבתים השרופים. הם שרפו אפילו את המשקופים של הדלתות. חברי הקיבוץ היו מבשלים את האוכל לחברים במטבח מוזר ובסירים גדולים על אש, כמו מדורָה. אז מישהו אמר לי, כדאי לכם לחזור להורים שלכם בחיפה. ואז השלמנו ועברנו סופית לחיפה.

בחיפה עברו הימים. המשכתי להתכּתב איתך ואתְּ כתבת לי וכך נשמר הקשר בינינו לתקופה קצרה. בגיל 18-17 היכרתי את אברהם הללי, שכּיום הוא בעלי, והתאהבנו. התרשמתי מאד מן המתנות היפות שהביא לי, כי מעולם לא קיבלתי לפני כן מתנה מאיש. היינו חברים כשנתיים ונישאנו בתאריך 18/12/1951. היתה לנו חתונה יפה בחיפה ואני הייתי מאושרת, כי בשבילי זה היה סוף העולם, ואחיותיי קינאו בי, כי נישאתי לפניהן. אימא שלי אהבה אותי מאוד, גם משוּם שהייתי עוזרת לה תמיד בעבודות הבית.

לפני החתונה הספקתי ללמוד עד כיתה ט', כי אחר כך חיפשתי עבודה כדי לעזור בפרנסת הבית. מצאתי עבודה כפקידה במזכּירוּת של "חברת דשנים וחומרים כימיים" בחיפה, שם היו כל העובדים אנשים מבוגרים ורק אני צעירה ונשואה. לכן העובדים פינקו אותי מאוד ודאגו לי כשנכנסתי להריון הראשוֹן. הם דאגו שאשתה חלב ואוכל גבינה, ואני עליתי במשקל יתר על המידה, עד שהעובדים חשבו שיש לי תאומים. לבסוף ילדתי בן וכמובן, במשפחות הספרדיות שלנו היו מרוצים מאֹד שנולד בן ראשון ופינקו אותי גם כאן, עכשיו כיוֹלדת, וכמו שהיה נהוג בסוריה לתת למיניקה שתייה מיוחדת, שהיתה עשויה משקדים מקולפים וטחונים, כך עשו גם לי משקה, כי האמינו שהוא מַגבּיר את חלב האם.

כך עברו השנים. ילדתי עוד בן ובת והילדים הלכו וגדלו והלכו לתנועת הנוער "הצופים". בשנת 1985 אירגנה בתי רחל עם "הצופים" "מחנה עבודה" ובמקרה המחנה היה במסדה. ביקשתי ממנה שתברר אם אתְּ עדיין בקיבוץ אם לאו, והיא ביררה, ולבסוף נפגשנו, כשבאתְּ לבקר, בחדר של ההורים שלך. זה היה ביום שבת אחר הצהריים, ואתְּ שלחת את ההורים שלך לנוח. אנחנו ישבנו ופטפטנו והבטחנו זו לזו להיות בקשר, אבל מאז לא חודש הקשר בינינו, עד שיזַמתְּ "פגישת מחזור" בביתך בתל-אביב.

עד למיפגש הזה ידעתי רק שאתְּ גרה בירושלים ברחוב עזה וכותבת ספרים במרתף ואחר כך לא ידעתי מה בדיוק קורה אצלך. ואני מזמינה אותך ואת בעלך לבקר בביתנוּ בחיפה ואולי נוכל להעלות זיכרונות שיסייעו לך בכתיבת הספר שלך, בנושא הזה.

                                                                                     בברכת להתראות,

                                                                                     שושנה

 

מדבריה של שושנה משתמע, אפוא, כי להרגשתה היא ואחותה התקבלו במסדה בסבר פנים יפות ומתוך נכונות להקל עליהן את קליטתן וכי היא נקלטה בחברתנו וראתה בקיבוץ את ביתה. היא לא מספרת על קשיים, אך יש להניח שהיו קשיי התאקלמות, לא כל שכן שהן באו – שלא כקודמיהן – מארץ שלשונה ותרבותה שונות מאלו של חברי הקיבוץ וגם דרכי הלימוד בבית הספר והסדרים שנהגו בו ודאי היו שונים מן המוּכר להן. לי, מכל מקום, זכורה, כאמור, הידידות האמיצה שנקשרה בין שתינו ואשר גברה על כל פער תרבותי, עד שבאותם ימים היא היתה קרובה לי יותר מחברותיי ב"קבוצת השחר".  ייתכן גם  שדווקא השוני שניכר בה עורר בי סקרנות ועניין. לאחר שעזבה את מסדה הוספנו להתכתב במשך כשנה-שנתיים, ולאחר מכן, גם כאשר  שקענו כל אחת בבניית חייה,  לא שכחנו זו  את זו.

אבל לאחר מלחמת השחרור והרס הקיבוץ, עם שובנו , הילדים הבוגרים (בני 11-15)  מחיפה לפנות את הריסות המשק, כבר נותרנו רק בני מסדה המעטים  למדי – טוביה, עמוס שעתיד למות במחלה קשה, איתן, שעתיד ליפול בפעולת הצנחנים שבראשה עמד, מאירה, דליה, אמנון, רותי, אנוכי, אריאלה שנפטרה לפני עשור, ועודדה שנפטרה לפני חודשים מיספר. הפכנו מלוכדים והתבגרנו באחת, ולאחר השירות הצבאי או שנים מספר לאחריו כולנו עזבנו את מסדה. אלא שמעולם לא נותק הקשר בינינו בני "קבוצת השחר" ועם אלי במיוחד וגם עם שושנה. גם הרגישות לשונה שבסביבתנו ובמדינה, "השונה" שהלך והתעצם וגרם לתחושות וטענות של קיפוח, הרגישות הזאת  נותרה בנו להרגשתי תמיד. לכך חונכנו ודווקא בחברה שיתופית שלכאורה היא סגורה ואטומה כלפי זר ושונה.

ארנה גולן

 

* * *

טוביה נאור

תגובה לשני החלקים הראשונים

של מאמרה של ארנה גולן

שלום רב ארנה.

קראתי בשקיקה את המאמר שלך.  יופי!  והרי שתי הערות.  איתי דיברו בבית על המוות.  סבי דוד, אבא של אבא, נפטר בהיותנו בחדרה והוא חי עימנו שם. הוא חלה בסרטן הגרון, ומדי יום הייתי הולך לבקרו בצריף, ואימא היתה מורחת לו משחה. זמן קצר אחריו נפטר סבי צבי, אביה של אימי. הוא נפטר ברומניה, כתוצאה של אכילת כבד מקולקל. גם אותו הכרתי מביקורי ברומניה. תוך שלוש שנים איבדתי שני סבים שהכרתי ואהבתי. זה השפיע עליי קשה והיו לי הרבה שיחות עם הוריי.

זמן קצר לאחר מותו של בנימין כהן, אביה של עודדה, שעליו סיפרת, נפטרה גם חברת הקיבוץ לאה כהן. היא היתה נמוכת קומה, ג'ינג'ית ורווקה. גם אליה היה לי קשר חזק ומותה השפיע עליי יותר מאשר מותו של בנימין. בגן הרביתי לדבר על המוות. את, ארנה, היית יותר קטנה, אבל מאירה הפכה את הנושא לחיזוק הקטנות ואמרה: "אתה תמות לפניי כי אתה יותר גדול! אבל אריאלה ועודדה תהיינה אחרונות כי הן הכי קטנות." לעג הגורל, שתיהן היו הראשונות.

בטיולנו המשפחתיים לירמוך, הייתי גורר את ההורים לבית הקברות לבקר את לאה ובנימין ואת איה, הילדה משער הגולן, שמתה מסקרלטינה והיתה הראשונה שנקברה בבית הקברות של הקיבוץ השכן.

ובעניין אחר. מלבד המשפחות הפרודות, היו בקבוצתנו הקטנה שלושה ילדים שנדחו על ידי אימהותיהם, אך לא אזכיר כאן את שמותיהם אבל לך הם מוכרים הרי היטב. בשלושת המקרים הסיבה היתה אי התאמתם לנורמה שקבעו הוריהם. השניים היותר בוגרים לא היו מספיק יפים לדעת ההורים, לעומת שלושת הראשונים (מאירה, עמוס ואני). הצעירה יותר היתה כבדת לשון, ולאימא שלה, בוגרת בית הספר "תרבות",  זה הספיק. כל אחד מהילדים הגיב בצורה שונה, אבל שלושתם היו אומללים בשנים הראשונות לחייהם, והיו קשורים אז לאבות יותר מאשר לאימהות. ההזדהות שלי איתם גרמה לי לסבל רב. אך ללא ספק, כמו שציינת, הלינה המשותפת הצילה אותם.

טוביה נאור

בן מסדה. חבר קיבוץ יוטבתה.

 

* * *

נעמן כהן

המלכה מתה

המלכה, אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן, תיזכר אצלנו ל------ עולם בגלל החרם שהטילה על ישראל.

The queen Elizabeth Alexandra Mary Windsor Mountbatten, descendant of Dracula will be remembered in Israel eternally in disgrace because of the boycott she imposed on Israel for seventy years

אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן, המלכה של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ג'מייקה, ברבדוס, גרנדה, בהאמה, פפואה ניו גינאה, איי שלמה, טובלו, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים – מתה.

בית המלוכה הבריטי נקרא כעת "בית וינדזור" House of Windsor. במקור בית המלוכה נשא את השם הגרמני "בית סקסה-קובורג-גותה" Saxe-Coburg and Gotha. שהיה צאצא של ולאד צפש "המשפד" דרקולה. לאחר מותה של המלכה ויקטוריה בשנת 1901, קיבל בית המלוכה הבריטי את שם בית האצולה הגרמני של הנסיך אלברט, סקסה-קובורג-גותה.

שמו של בית המלוכה שונה ל"וינדזור" בשנת 1917, במהלך תקופת שלטונו של המלך ג'ורג' החמישי בעת מלחמת העולם הראשונה, משום התחשבות ברגש האנטי-גרמני החזק בציבור בתקופת המלחמה נגד גרמניה.

יסכמו ההיסטוריונים את אשר יסכמו המלכה, אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור מאונטבטן, הגרמניה צאצאית דרקולה תיזכר אצלנו בישראל ל------ עולם בגלל החרם שהטילה שבעים שנה על ישראל. התירוץ של סניגוריהּ כי הדבר נעשה בנימוק שביקור ייתכן רק לאחר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מגוחך מפני שיכלה הרי לבקר בישראל לפני 1967.

 

המלכה מתה – יחי המלך החדש

יחי המלך החדש, המלך צ'ארלס השלישי – צ'ארלס פיליפ ארתור ג'ורג: Charles Phillip Arthur George, ‏מלך הממלכה המאוחדת.

לזכותו של המלך החדש נאמר שהוא ביקר כבר כמה פעמים בישראל, סבתו היוונייה חסידת אומות העולם קבורה בירושלים, הוא נחשב לידיד היהודים בבריטניה, והחשוב ביותר הוא נימול. צ'רלס נימול בארמון בקינגהאם. הניתוח בוצע בידי ד"ר יעקב סנומאן  ששימש שנים רבות מוהל בקהילה היהודית. רופא ותלמיד חכם שתרגם את ביאליק לעברית [?].

https://www.nli.org.il/en/newspapers/?a=d&d=hzh19590315-01.1.2&e=-------en-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1

יחי יחי יחי המלך החדש הנימול!

לא פשוט. בגיל 74 הוא צריך להתחיל לעבוד, אך לפחות תיחסך ממנו הבעייה הקשה של הזקנים הערלים החייבים לעמול קשות כדי לגלול את עורלתם לפני שהם מטילים את מימיהם.

https://www.nli.org.il/he/newspapers/hzh/1948/12/27/01/article/29?&dliv=none&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign=%22%D7%A6%27%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%A1+%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%99%2C+%D7%9E%D7%9C%D7%9A+%D7%94%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%94+%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%97%D7%93%D7%AA%22&utm_content=itonut

 

אם באשכנזיות נפלה שלהבת

כיצד מתפשטת עלילת דם?

"הדברים שהצלחתי להבין מספרה של הדסה בן-עתו, 'השקר מסרב למות'..." כותב פרופ' אהוד מנור ("חדשות בן עזר", 1769), "הוא שהדבר החשוב בכל הקשור ל'פרוטוקולים' של זקני ציון, והוא היכולת האנושית הפנטסטית – לטוב ולמוטב (במקרה הזה למוטב ולמטה מזה) – להקיש דבר מתוך דבר, לתת לדמיון מרחבים אין חקר פשוטו כמשמעו ותרתי משמע, ולהפוך בה ולהפוך בה (בתודעה האנושית בכלל ובציבורית בפרט) עד בלי קץ, בלי מעצורים ומבלי שיש משהו לעשות כנגד כך. במה דברים אמורים: היה היה קונסול יפני שהציל אלפי יהודים בזכות 'הפרוטוקולים', זאת על יסוד הבנתו שבני ובנות עם המסוגלים למה שעולה מן 'הפרוטוקולים', יש להציל כמה שיותר מהם... עשרות שנים מאוחר יותר, כמה מבני העם היפני, הגיעו ארצה לתת כבוד לפרופ' בן עמי שילוני על תרומתו האדירה להפצת המורשת, ההיסטוריה והתרבות היפנית ברחבי העולם. היפנים הנרגשים היו גאים להגיש לפרופ' שילוני, שבמהלך מלחמת העולם השנייה חי חיי פליט כילד יהודי עול ימים, מתנה מיוחדת: מהדורה מהודרת במיוחד של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.

ובכן מסתבר שבני העם החכם הזה, העם היפני שנודע בחריצותו ובחריפותו, ממשיכים להתייחס ל'פרוטוקולים' כאל אמת מוחלטת, הגם שמסקנתם ממנה הפוכה מזו ששימשה בזמנו להיטלר לרקוח את תוכניותיו לגבי העם היהודי, מסקנה שממשיכה לשמש מיליוני ערבים ברחבי המזרח התיכון, ש'הפרוטוקולים' בתרגום לערבית נגישים לכל בכל חנות ספרים.

'הפרוטוקולים' הם ביטוי לתופעה רווחת המסבירה הן את קלות יצירתם ועוד יותר את קלות הפצתם ואת עומק ורצף התמדתם. שהרי מה הם 'הפרוטוקולים' אם לא 'תזה' הנשענת על דמוי-מסמך, המבוסס על חצאי אמיתות המהוקשרות כך, שהן מחזקות אינטואיציה 'ידועה' ו'מובנת מאליה', אינטואיציה הזוכה לאישוש ולחיזוק מעצם המאמץ להפריך את 'התזה'?

דוגמאות? בבקשה: 'פרשת ילדי תימן' למשל. עצם העובדה שארבע ועדות חקירה הפריכו את "התזה" של מפיציה היא מבחינתם עוד הוכחה ל"השכחה" ול"השתקה" מצד "הממסד" "האשכנזי" בכלל ושל מפא"י בפרט: אותו "ממסד" סחר בילדי תימן (ובלקן) ואותו "ממסד" מינה את "ועדות החקירה" ולכן ועדת החקירה היחידה שתהיה ראויה לשמה היא כמובן ועדת החקירה שתכתוב את מה שיכתיבו לו מעלילי העלילה."

השבוע נתקלתי בתופעה שהדהימה אותי. הזדמנה לי הוכחה מושלמת להוכחת התיזה של פרופ' אהוד מנור. מדובר בשתי נשים סביב גיל השבעים, ילידות הארץ, בנות לניצולי שואה מפולניה, שתיהן אקדמאיות מורות בעל תואר שני. האחת דתיה הצביעה ל"ימינה" (והתחרטה), והשנייה חילונית, הצביעה לליכוד, אני מדגיש זאת כדי להראות שאין להן כל קשר לאידיאולוגיה של יו"ר ארגון עמר"ם, שהוא גם דובר עאדלה, אנטי-ציוני חבר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), תום מהגר, שמטרתו הפצת עלילת דם נגד האשכנזים במטרה להראות את פשעי הציונים מקימי המדינה המזוהים עם האשכנזים על מנת לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה מדינה ערבית-מוסלמית ולהחזיר את התימנים למצבם הקודם תחת שלטון ערבי-מוסלמי.

הן כאמור רחוקות מכל אידיאולוגיה כזו, הן גם אשכנזיות גם ציוניות, ולמרות זאת שתיהן אומרות לי שהן מאמינות בלב שלם לעלילת הדם של הגזען האנטי-אשכנזי, עוזי אזולאי, וממשיכו תום מהגר שהאשכנזים חטפו ילדים למטרות אימוץ וכסף.

"טרם נמצא אפילו חטוף אחד, ואת תומכת בעלילת הדם של עוזי אזולאי שאשכנזים חטפו ילדים תימנים לאמריקה לניסויים רפואיים ותום מהגר מגדיר זאת ג'נוסייד שעשו האשכנזים (כמובן שהם מעלימים את העובדה שהיו גם כ-300 ילדים אשכנזים שנעלמו)?" אני שואל.

"כן אני מאמינה," עונה לי הדתייה, "על סמך מה?" אני שואל, האם קראת את דו"חות הוועדות שחקרו?" – "לא אבל ככה אומרים," היא עונה לי. "חשבתי שזה נכון." והשנייה אומרת: "אני אישית הכרתי מישהי תימנייה בגילי שחיה עם שני הורים יֶקים בלי לדעת איך זה קרה והיא התחתנה אגב עם המאמן המוסלמי שלה וחיה בטורקיה ואפילו התאסלמה." האם זו הוכחה שנחטפה?... האמת לא חשובה להן כלל העיקר האמונה. "הפולנים,"  אני מסביר להן, "מאמינים שהוריכם שניצלו מהשואה לקחו דם ילד נוצרי למצות בקלצה ב-1946 והביאו לפוגרום שם..." –"מה פתאום?" עונה לי הדתיה, "הפולנים מאשימים את כל היהודים?" – "כמובן," אמרתי, "הפולנים מאמינים שהיהודים לוקחים דם של ילד לנוצרי למצות בפסח. למרות שטרם נמצא ילד נוצרי כזה. האשמה היא על כל היהודים... "

למותר לציין ששום נימוק לא עוזר, והן ממשיכות לאחוז באמונתן בעלילת הדם של עוזי אזולאי. הנה כוחה של תורת קונספירציה ועלילת דם להתפשט. אם באשכנזיות המשכילות נפלה שלהבת, מה יש כבר לצפות מאחרים.

 

אֵיפָה ואֵיפָה – המוות של מי שווה יותר ולמה?

12 עיתונאי אל ג'זירה נהרגו בעשור האחרון תוך סיקור זירות-קרב מתימן ועד סוריה... על 11 מהם העולם מעולם לא שמע ורק על 1 כולם מדברים באובססיביות: שירין אבו עאקלה... למה? כי היא מישראל. ואגב זה המקרה היחיד שאותה מדינה גם תיחקרה והביעה צער על מותה, לא שזה משנה לכל שטופי השנאה הצבועים.

(יוסף חדאד)

https://twitter.com/YosephHaddad/status/1567176165139382277?t=D6iOa6cZdYI6AHmf88Pwig&s=03)

כמובן שמוות של ערבייה שבא מהיהודים שווה יותר כי הוא מצדיק להרוג אותם.

 

הפוליטיקאים הישראלים מספקים לנו פתרונות לבעיות ישראל

אי אפשר לומר שהפוליטיקאים הישראלים אדישים לבעיות החברה הישראלית. בראיונות איתם הם מציגים פתרונות מושלמים:

בעיית הדיור: 1. ראש הממשלה ושר החוץ, יאיר למפל-לפיד נשאל איך הוא פותר את בעיית הדיור? למפל-לפיד השיב: "רוב הפתרונות או כל הפתרונות הם לא מנוסחים ככה או ככה, אלא איך נעשים מפה ומשם. זה בתוך דיון מורכב ואנחנו נצטרך להגיע אליו בשבועות הקרובים. ברגע שהשוק יבין מה אנחנו עושים המחירים יתחילו לרדת."

https://twitter.com/YinonMagal/status/1566391175539527680?t=4BWVU4FHdT1XCvNUoIAxdQ&s=03

דומה שמעולם בתולדות ישראל לא נשמעה אווילות כל כך גדולה. "שהשוק יבין מה אנחנו עושים, המחירים יתחילו לרדת." נשאלת השאלה למה השוק לא מבין? האם השוק אוויל כלפיד?

בעיית הפשיעה במגזר הערבי: 2. גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון נשאלה כיצד תפתור את בעיית הפשיעה במגזר הערבי? שניפיצקי-גלאון:  "צריך למנות מפכ"ל ערבי ולגייס מפקדי מחוז ערבים וכמות גדולה של שוטרים ערבים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=759013&forum=scoops1

גאוני. הערבים מסרבים להתגייס למשטרה ושורפים את תחנות המשטרה בישובים הערבים, ושניפיצקי-גלאון מגייסת "כמות גדולה" של ערבים למשטרה ואפילו ממנה מפכ"ל ערבי. במחשבה שנייה אולי היא מתכוונת למוחבאראת של אבא של מאזן? אשרי העם שאלו מנהיגיו.

 

"ביבי טוב לאיראנים"

לאחר שיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וסגן ראש המוסד בעבר רם בערק-בן-ברק, קבע בעצת העוזרת האיסלמיסיטית שלו גברת אבו חג'אג', ש"נתניהו הוא: "אבי הפצצה האיראנית," קובע האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, הפנסיונר של שוקן, עקיבא אנגלרד-אלדר, כי "ביבי טוב לאיראנים." (עקיבא אלדר, "ביבי טוב לאיראנים", "אל ארצ'י", 6.9.22 )

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-09-06/ty-article-opinion/.premium/00000183-120f-d54c-af9f-ba2fd3a70000

הבנתם? עקיבא אנגלרד-אלדר קורא לכל הפטריוטים הישראלים לא להצביע נתניהו כי הוא טוב לאיראנים, ולדידו הצבעה ל"אחים המוסלמים" רע"ם, או הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) רעה לאיראנים ולחיזבאללה.

 

תאוות הבצע של עורכי הדין הפרו-איסלמים

עד עתה חשבנו (לפחות הרושם שניסו לעשות) שעורכי הדין הפרו-איסלמים של הטרוריסטים האיסלמו-נאצים, מיכאל ספרד, ואביגדור פלדמן, הם אנשים בעלי אידיאולוגיה הרואים במעשי מרשיהם צדק, והם פועלים מתוך תחושת צדק, והנה מסתבר שמניעיהם אחרים. לא צדק לא אידיאולוגיה, אלא פשוט בצע כסף.

בחודש שעבר קיבלו עורכי הדין מיכאל ספרד, אביגדור פלדמן וג'וואד בולוס פניות מסגן היועץ המשפטי למשרד הביטחון, והופנו לסעיף בחוק למאבק בטרור, שלפיו "יש לקבל היתר כדי לקבל תשלום מארגון טרור. העונש המרבי על הפרת החוק, האוסר על ביצוע פעולות ברכוש של ארגון טרור, עומד על שבע שנות מאסר. את ההיתר מוסמך לתת שר האוצר, לאחר התייעצות עם שרי הביטחון והפנים." בעקבות הדרישה, הודיעו עורכי הדין למשרד הביטחון כי לא ייצגו את הארגונים בערעור על ההכרזה עליהם כארגוני טרור עד שהאיום יוסר. וכעת עקב פנייתם היועצת המשפטית לממשלה בודקת אם הדרישה חוקית. היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה, ביקשה מהמשנה שלה לעניינים פליליים, עו"ד עמית מררי, להכין חוות דעת בסוגיה.

(חן מענית והגר שיזף, "היועמ"שית תבדוק אם דרישת המדינה מעורכי הדין של הארגונים בגדה חוקית", "אל-ארצ'י", 7.9.22)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-09-07/ty-article/.premium/00000183-17ad-d6f3-a7ff-ffef4bdf0000

הנה הוסרה המסכה מעל פניהם של עו"ד ספרד ופלדמן, לא אידיאולוגיה ולא צדק, (יכלו הרי לייצג את מרשיהם פרו-בונו בחינם), ללא כסף מארגוני הטרור הם אינם מוכנים לייצגם יותר.

 

היהודים המתים שווים לפולניה

במלאת 83 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, פורסם בפולניה "דו"ח על האבדות שספגה פולניה כתוצאה מהתוקפנות ומהכיבושים הגרמניים." פירסומו היה תוצר של ועדת חקירה פרלמנטרית, שהוקמה ב-2017 בפולין כדי להעריך את גובה הפיצויים שעל פולין לתבוע מגרמניה על הנזקים שגרמה לה במלחמה.

בדו"ח מפורטים נזקים דמוגרפיים, חומריים, כלכליים ותרבותיים שנגרמו לפולין מ-1939 עד 1945, שנות הכיבוש הגרמני. הם מוערכים בסכום של 1.3 טריליון דולר. החישוב מתבסס, בין השאר, על כך ש-5.2 מיליון פולנים, כ-3 מיליון מהם יהודים, נרצחו ונהרגו בתקופה הזו בידי גרמנים. סכום הפיצויים שדורשים הפולנים על אובדן חיי האדם הזה מגיע ל-76% מכלל הפיצויים שהם תובעים מגרמניה.

מתברר כי הדו"ח מייחס לגרמנים גם רציחות של יהודים שבוצעו בידי שכניהם הפולנים ללא מעורבות גרמנית. ההיסטוריון הקנדי ממוצא פולני-יהודי פרופ' יאן גרבובסקי גילה ב"רשימת אתרי זוועה" של 9,292 מקומות שבהם ביצעו גרמנים פשעים נגד פולנים בשטחי פולין הכבושה בין 1939 ל-1945. רשימה שנועדה "להנציח את האזרחים הפולנים שנהרגו בידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה" – כי אחד מהאתרים האלה הוא העיירה ידוובנה, שם נרצחו, בידי פולנים בלבד ללא מעורבות גרמנית לפי הדו"ח, 1,650 יהודים שהובלו בידי פולנים אל אסם מקומי, תוך מכות ואיומים, ושם נשרפו חיים. לצד רצח יהודי ידוובנה כולל הדו"ח הפולני החדש עוד אתרים שבהם נרצחו יהודים בידי פולנים אשר עליהם מבקשים הפולנים לקבל פיצוי מגרמניה. הרשימה כוללת רצח יהודים ביישובים רדזילוב, בזורה ושצ'וצ'ין, כולם בקיץ 1941. על עריכת רשימת אתרי הרצח חתומה "קרן אור האמת", גוף דתי שבראשו עומד הכומר תדאוש רידזק, אשר התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות שאותן הפיץ במשך עשרות שנים.

"אני נדהם מהעובדה," אומר פרופסור גרובובסקי, "שהרשויות הפולניות מבקשות מהגרמנים פיצויים על יהודים, שנרצחו בידי פולנים." גרבובסקי, שחי ומלמד בקנדה, הוא חוקר שואה שמתמקד במעורבות פולנים ברדיפה וברצח של יהודים בשואה. בעברית פורסם לפני כמה שנים ספרו "ציד היהודים". באנגלית ראה אור לאחרונה הספר שהיה שותף לעריכתו "לילה ללא סוף". שניהם מתעדים באופן שיטתי ומקיף פשעים שביצעו פולנים נגד יהודים. לפי ההערכות של גרבובסקי, אשר מעוררות ויכוח נוקב בפולין, שם הוא מוקע כ"אויב העם", 200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים או בסיועם במלחמת העולם השנייה.

(עופר אדרת, "פולין דורשת מגרמניה פיצוי כספי על אובדן חיי יהודים שנרצחו בידי פולנים", "אל-ארצ'י", 10.9.22)

https://www.haaretz.co.il/news/education/2022-09-07/ty-article/.highlight/00000183-1445-d0bd-a5d7-144df7650000

מסתבר שאם לא בחייהם, הפולנים רואים ביהודים המתים נכס חשוב לפולניה. היהודים המתים שווים כסף.

 

התועלת שבידיעת השמות המלאים

הנה הוכחה לחשיבות ידיעת השם המלא של אדם. (לכל המבקרים). סרגיי גורוכובסקי מקרית ים הורשע חמש פעמים. הרשעותיו היו בגין התפרצות, גניבה, הונאה בכרטיסי חיוב, גניבת כרטיס חיוב, ניסיון לגניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע בריחה ממשמורת חוקית, זיוף ושימוש במסמך מזויף. הוא נידון ל-4 מאסרים בפועל, האחרון שבהם נמשך כ-4 שנים. באחד המקרים היה מעורב במספר מקרי שוד של בנקים. כדי לפתוח דף חדש הוא החליף שם ומקום מגורים. מעתה לא עוד סרגיי גורוכובסקי, אלא שמו בישראל שם עברי-צברי – עמרי גורן. ועבר ללוד. הוא פתח חברת ניקיון, ומעתה הדרך היתה קלה להשיג עבודה בביתו של שר הביטחון בנימין גנץ, שלא בירר את שמו המלא. כמה קל לחדור לביתו של שר הביטחון למרות האבטחה הכבדה, ולהציע לאיראנים לרגל אחריו.

בית המשפט המחוזי בלוד הרשיע השבוע את סרגיי גורוכובסקי-עומרי גורן עובד הניקיון לשעבר בביתו של שר הביטחון בנימין גנץ בניסיון מסירת ידיעה לאוייב, כחלק מהסדר טיעון. על העובד נגזרו שלוש שנות מאסר. גורובסקי-גורן נעצר בנובמבר לאחר שהציע מידע על גנץ לקבוצת האקרים המזוהים עם איראן, והואשם תחילה בריגול. לאחר מעצרו מסר שב"כ כי הוא "פנה מיוזמתו, באמצעות רשת חברתית, לגורם המזוהה עם איראן והציע לסייע לו בדרכים שונות, נוכח גישתו לבית השר." עוד נכתב שגורן העלה אפשרות שתועבר לידיו תוכנת נוזקה שתאפשר נגישות למחשבו של גנץ. עורכי הדין ענת יערי וגל וולף, שייצגו את גורן מטעם הסנגוריה הציבורית, מסרו בתגובה: "בסופו של דבר ובניגוד לכל הפרסומים של הפרקליטות, כפי שטענו מתחילת הפרשה, אין המדובר במרגל ולא בפרשת ריגול אלא באדם שהסתבך בחובות כלכליים, זיהה פירצה במעגל האבטחה וניסה לרמות ולהוציא כספים מהאקרים. גרסתו של הנאשם התקבלה במלואה וההסדר שהגיעו אליו הצדדים משקף את מצב הדברים שטענו מתחילת הפרשה."

https://www.haaretz.co.il/news/law/2022-09-06/ty-article/.premium/00000183-122b-ddf8-a9d3-333bbc0f0000

מוסר שכל: הקפידו תמיד לדעת את השמות המלאים.

 

סיפורים מן המושב

את כל ה"סיפורים מן המושב" של עדינה בר-אל אני קורא בעניין רב (כמו את כל כתבותיה) לאחר תמיהתה מדוע אין התייחסות לסיפוריה ("חדשות בן עזר", 1779) ייסרתי את עצמי בשאלה כיצד זה באמת לא התייחסתי לסיפוריה בשעה שאת כולם אני קורא בעניין כה רב (מעבר להערכה האישית שיש לי לעדינה בר-אל) – והגעתי לתשובה. ה"סיפורים מן המושב" של עדינה הם סיפורי חיים של אנשים ונשים הבונים את הארץ ומיישבים אותה. אנשי הציונות האמיתית, איזה ביקורת ניתן לומר על האנשים הנפלאים האלו? והרי ביקורת נכתבת על דברים כתובים רק אם יש מה לבקר בהם. רק ביקורת היא המביאה לכתוב תגובה בהתייחסות לכתוב, וכאן בסיפוריה של עדינה אין שום ביקורת ולא יכולה להיות. נוכל להשוות זאת למשל להתייחסות שלנו לאנשים המתנאים להגשים ציונות, אבל הם פוליטיקאים סוג ז', מושחתים ציניים, שגונבים את קופת הקק"ל כדי לממן לעצמם חופשה בשוויץ תוך המצאת יובל פיקטיבי להרצל. ברור שאל מושחתים אלו נתייחס בכתיבה. עדינה, ראי באי התייחסותנו דברי שבח לכתיבתך. כתיבתך תישאר לעד. את כותבת את ההיסטוריה היפה של הארץ.

 

השחיתות "הציונית" האחראית למחירי הנדל"ן בארץ

אם הרצל היה בחיים, הוא היה מביט בתיעוב ושאט נפש בחגיגה הבזבזנית של ההסתדרות הציונית בבאזל בשבוע שעבר האליטות הציוניות שיווקו את הרצל כאיש חזון שהיה עסוק רק ברעיונות מדיניים ולאומיים, אולם הוא היה גם מבקר חריף של הקפיטליזם.

דממת אלחוט שררה בשבועיים האחרונים במערכת הפוליטית לאחר פרסום התחקיר של העיתונאי אבנר הופשטיין באתר "זמן ישראל", על ההחלטה של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית לשפוך מיליוני דולרים על הטסה, אירוח ולינה של מאות מאכערים פוליטיים ומקורבים לכנס סגור בשווייץ תחת הכותרת "125 שנה לקונגרס הציוני בבאזל".

יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית, עסקן פוליטי מהליכוד, סירב להיענות לבקשת הופשטיין לחשוף את תקציב הכנס, אף על פי ש-100% מהמימון של ההסתדרות הציונית מגיע מכספי ציבור. מקור המימון העיקרי של ההסתדרות הציונית הוא קק"ל: ההסתדרות הציונית מקבלת כל שנה צ'ק של כ-100 מיליון שקל מהארגון שנהפך עם השנים למסלקה פוליטית שדואגת בראש ובראשונה להעברת עושר עצום ממשלם המיסים לעובדיה ומקורביה.

רוב הציבור משוכנע שקק"ל היא עדיין אותו ארגון שמגייס כסף מיהודים נדיבים בחו"ל כדי לשמר את היערות שלנו. שפיכת עשרות מיליוני שקלים בשנה על פרסום ושיווק עוזרת בקידום האגדה הזאת ובקניית השתיקה של העיתונות. אבל התורמים איבדו מזמן עניין בקק"ל. ההכנסות של הארגון מתרומות קורסות בשנים האחרונות, והן ירדו כבר מתחת ל-2%. כמעט כל ההכנסות של קק"ל מגיעות מתשלומים שהיא מקבלת מרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כדמי חכירה על הקרקעות שלה. ב-2020, השנה האחרונה שבה קק"ל פירסמה את דו"חותיה, היא קיבלה ממשלם המסים 3 מיליארד שקל – תוצאה ישירה של הזינוק במחירי הנדל"ן. הכאב של מאות אלפי זוגות צעירים שתשלומי המשכנתא שלהם זינקו בפראות בעשור האחרון הוא הרווח של מאות עסקנים שמחוברים לעטינים של ההסתדרות הציונית וקק"ל.

הסכם חלוקת ג'ובים, מדוע יאיר לפיד לא פירק את "קק"ל המושחתת", למרות הבטחותיו?

אף על פי שחגואל הוא פעיל ליכוד, לשחיתות החוקית והמוסדית של ההסתדרות הציונית שותפות כל המפלגות. ראש הממשלה יאיר למפל-לפיד, שבתקופה שבה ניסה לשווק עצמו כלוחם בשחיתות נהג לבקר בחריפות את קק"ל ואת עצם הצורך קיומה, שותק. בעבר, כאשר לפיד היה באופוזיציה וחברי הנהלת ההסתדרות הציונית וחבר הנאמנים של הסוכנות יצאו לאירופה ל"מסע הרצל", הוא כינה את החבורה "ביצה אחת גדולה וחמימה של פוליטיקה מושחתת ונהנתנית." בשבוע שעבר, אחרי שמאות מקורבים של ההסתדרות הציונית חגגו בבאזל בחגיגת הרצל גדולה פי עשרה, לפיד וכל חבריו ביש עתיד שתקו.

לפני חצי שנה ניסה לפיד למנות את גיסתו אילאיל קרן לדירקטוריון קק"ל, ונסוג רק לאחר שנשמעה ביקורת ציבורית. הנימוק שלו למינוי היה שהיא תשב בדירקטוריון ותפעל למגר את השחיתות. השבוע, כמובן, לא נשמע קולה של גיסתו ממגרת השחיתות לשעבר וגם לא של שאר הנציגים של יש עתיד, הליכוד ולמעשה שום מפלגה בישראל שמחוברת לעטיני קק"ל, הסוכנות וההסתדרות הציונית. הסוכנות, קק"ל וההסתדרות הציונית הן ארגונים שרוב פעילותם מיותרת, ואת החלק שעדיין רלוונטי בפעילותם ניתן לעשות בצורה יעילה וזולה הרבה יותר. הן נועדו בעיקר לספק ג'ובים, עיסוק וכבוד לפוליטיקאים ומקורביהם כאשר הבוחר בועט אותם מחוץ לממשלה או לכנסת, והם מתקשים למצוא עיסוק אמיתי.

החיבור של העסקנים והפילנתרופים לבין מורשתו של העיתונאי בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים ויוזם הקונגרס הציוני בבאזל, הוא מעציב במיוחד. אם הרצל היה פועל היום, הוא היה מביט בחבורה הזאת בתיעוב ושאט נפש. במיוחד היה נבעת הרצל מההתרפסות של ראשי המוסדות, שמתיימרים לייצג את הציונות ההרצליאנית, בפני העשירים. ההתרפסות היא תכונה הטבועה עמוק בדנ"א של המוסדות, מארגני הכנסים שלהם ושל רוב העמותות הפועלות בישראל.

(גיא רולניק, "להרצל היה פתרון למחירי הנדל"ן העשירים לא יאהבו אותו", "אל-ארצ'י", "דה מרקר", 9.9.22)

https://www.themarker.com/opinion/2022-09-09/ty-article-magazine/.highlight/00000183-1d33-d11f-a1e3-5f7b9ce90000

האם יש סיכוי שאותם מושחתים שגנבו כסף מקופת הקק"ל כדי לממן להם חופשת קיץ בשוויץ באמתלה של זכר הרצל, יכבדו את זכרו, יכו על חטא, ויחזירו את כספי שוד כספי הציבור שגנבו לאור היום? למרבה הצער אין סיכוי.

 

המלאכים מקיבוץ מסדה

למקרא סדרת הכתבות של ארנה שטנצלר-גולן "על היחס בקיבוץ ל"שונה", איך אירע שדווקא בקיבוץ כמו שלנו, בחינוך המשותף והמסוגר וכביכול מתנשא, קיבלנו את "השונה" בתוכנו" התמלאתי קנאה גדולה בילדי מסדה.

כבר הזכרתי עדויות אחרות על יחס אחר ל"שונה" בקיבוצים, סיפורה של דליה רביקוביץ, וסיפורה של ניצולת שואה שנשלחה לחברת נוער, אבל בכל זאת שאלתי את עצמי למה במסדה היחס ל"שונה" היה כל כך טוב, ואילו אצלנו לא היה אותו הדבר? גם אצלנו בקיבוץ כמו במסדה היו בעלי תפקידים, שליחים לתל אביב, ושליחים לארצות הגולה, כמו במסדה, היו גם אצלנו משפחות מפוצלות, יתומים, וכמובן ילדי חוץ.

כל שנה פרסמה גבת בעיתונות מודעות על מקומות פנויים בבית הספר. "ילדי החוץ" היו ילדים שהגיעו להתחנך בקיבוץ, מסיבות שונות, בדרך כלל עקב פירוק התא המשפחתי. למשק זה היה ענף כלכלי. "ילדי החוץ" היו שווים בכול (כמעט) לילדי המשק, אבל לעיתים היו צריכים ילדים אלו, להילחם קשה על מעמדם בחברת הילדים, שהיו יכולים להיות מאד אכזריים.

אלינו הגיעה בכיתה ב' ילדת חוץ ממשפחה אשכנזית טובה, סבהּ היה חוקר ידוע. והנה חלק מהילדים בכיתתה הטילו עליה חרם. אף כי לאחר מכן היא הפכה למקובלת, ואפילו היה לה חבר מהכיתה. לקח לה שנים רבות לצאת מהטראומה הזו. לבושתי אומר שמשום מה זכרתי את סיפור החרם במעומעם ולא זכרתי מה היתה עמדתי אז בעת החרם, במפגש כיתתי שעשינו בגיל חמישים היא אמרה לי שהייתי בין המחרימים. היות שהיתה ילדת חוץ היא סבלה גם מיחסם של המבוגרים, בלילות היה מגיע חבר לבית הילדים ובלילה מתחיל למשש את גופה עד שהיתה מתעוררת בבעתה וצועקת. למזלה בלה גרינברג המטפלת לקחה אותה תחת חסותה והגנה עליה.

יום אחד הגיע למשק "ילד חוץ" שנולד בסוריה. בהיותו בן שבע, עלה עם משפחתו לישראל, חמשת ילדי המשפחה נמלטו מדמשק בהליכה רגלית לטורקיה. הם הלכו תשע שעות ברציפות בשטח קשה, חלקו זרוע מוקשים. בבוקר חצו את הגבול עם טורקיה. לאחר מספר שנים בירושלים, שלחו אותו הוריו להתחנך בקיבוץ. הם פחדו שיתדרדר בשכונה בה גרו בירושלים. כל עשרת האחים שלו היו גדולים ממנו ב-10 או 15 שנה והוא נותר ללא השגחה או יד מכוונת. הוא הגיע בגיל 11 לגבת, לכתה ג'. הילד סבל התעללויות לא מעטות בקיבוץ: אחד החברים ממש היכה אותו, אך הוא ידע לעמוד על שלו והתגונן – הרביץ בחזרה כראוי. חשבו שהוא קצת אלים והוחלט לסלקו מהקיבוץ. ברגע האחרון צפרה, בתו של יודקה הלמן, לקחה אותו תחת חסותה ואימצה אותו אל ביתה ולמשפחתה, לימים הוא התחתן עם בתה תמר. מעמדו החברתי שודרג כאשר נישא לנכדה של פינסקאי. מסתבר שהילד היה חסון כשמו, והוא עמד בכל המצבים הקשים ולמרות ההתעללות הקשה בו, או שמא בגללה, הפך לימים לסגן ראש השב"כ ולחבר כנסת – ישראל חסון. אלו רק דוגמאות על קצה המזלג. אז מהי אם כן הסיבה לשינוי המהותי בין הילדים המלאכים של מסדה לבינינו? האם יתכן שהגורם הוא תורת "דת העבודה" של א.ד. גורדון שלפיה חונכו הילדים בקיבוץ של גורדוניה מסדה, ואצלנו רק לעגו לו על כך שהוא תמיד מצולם נח עם המעדר? ואולי היו סיבות אחרות נסתרות מן העין. מכל מקום קנאה יש לי במלאכים ממסדה.

 

"ילדי השלום"

אם במסדה התחנכו הילדים לאור חזונו של א.ד. גורדון, ובגבת לאור חזונו של טבנקין, הרי בנווה שלום התחנכו הילדים לאור חזונו של ברונו הוסאר. מעיין שוורץ, 35, יליד היישוב נווה שלום-ואחת אלסאלם יצר סרט בשם "ילדי השלום" על שנות ילדותו ביישוב שנוסד כישוב יהודי-ערבי ב-1969. שוורץ מזכיר בסרט בחטף את שמו של מייסד הישוב, אך לא מסביר בדיוק מי היה ומה היה חזונו של האיש. הוא אינו אומר מילה על כך שמייסד הישוב הוא משומד, נזיר דומיניקני קתולי. האב ברונו הוסר (1911-1996) נולד באלכסנדריה בשם אנדרי הוסר לאב יהודי הונגרי ואם יהודייה צרפתית, שניהם בעלי אזרחות איטלקית. הוא השתמד ב-1945 והפך לנזיר דומיניקני. שמטרתו היעלמות העם היהודי.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95_%D7%94%D7%95%D7%A1%D7%90%D7%A8

הדומיניקנים כונו גם "דומיני קאנס" (Domini canes), שפירושו בלטינית "כלבי-האל". הכינוי דבק בהם בשל קנאותם הרבה לאמונה ולאפיפיורים, והעובדה שהם היוו את הכוח המרכזי באינקוויזיציה ובמלחמה בכופרים. כמובן שבלי יהודים יהיה שלום.

היישוב שהוקם על אדמות מנזר לטרון אמור להיות שוויוני בין יהודים לערבים, וככזה משך אליו סלבריטים מכל העולם לבקר במקום. למשל הילרי קלינטון, או רוג'ר ווטרס.

הסרטן, מעיין שוורץ, גדל בנווה שלום, וחונך שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד. "בתור ילד שאלתי שאלות על השלום, והסבירו לי שרבין הוא האיש שיעשה שלום ושיש שני צדדים, הצד שלנו והצד שלהם," מספר שוורץ. "כילד קטן אני מתחיל להבין את המציאות, מגלה שהחברים שלי בכלל שייכים לצד אחר שהוא לא הצד שלי, ואז אני עוד יותר רוצה שיהיה שלום. היתה התרגשות גדולה בכפר. זה הרגיש שהשלום ממש מעבר לפינה. כשרבין נרצח זה היה מעבר מאוד דרמטי מהתקווה הזאת לשבר. אני חושב שעד היום יש בי את הילד הקטן הזה שמחכה שעוד שנייה יגידו שדי מספיק, עכשיו עושים שלום.

"הייתי היהודי היחיד בקבוצת הבנים בגיל שלי בכפר, כולל בשנה מעלי ובשנה מתחתיי. עבורי הסיטואציה שבה חיינו היתה שקופה – לא חשבתי על זה יותר מדי. הייתי רגיל לזה שהשיחה עוברת מעברית לערבית כל הזמן וזה חלף לי מעל הראש." אבל בכיתה ז', אחרי שעד אז למדו ביחד, הילדים היהודים והערבים התפצלו והלכו לבתי ספר נפרדים מחוץ לכפר. "כל החברים שלי, שכולם היו ערבים, הלכו ללמוד בבית ספר ערבי ברמלה, ואני הלכתי לבית ספר צפית בכפר מנחם. היתה בי התרגשות לעבור לבית ספר גדול, וזה מקל שאתה נמצא בקבוצת ההשתייכות שלך, שבה כולם מדברים בשפה ובקודים התרבותיים שלך, אבל גם שם לא תמיד הרגשתי הכי שייך," הוא אומר. "הילדים קראו לי 'זה שגר עם ערבים'."

שוורץ בחר להתגייס לצה"ל. "כנער הייתי מלא בעצב, שזו המציאות שאני חי בה. זו נקודה רגישה עבורי עד היום כי אני חלק מחברה, ממדינה ומעם שיש לו את הנרטיב שלו והסיפור שלו – ואני כן רוצה להיות חלק ממנו ומאמין בנרטיב שלו – אבל באותה נשימה יש גם נרטיב אחר שקיים במקביל, יש אנשים שגדלתי איתם ואני מכבד את הרגשות שלהם, וכל נרטיב סותר את האחר. היו לי את ההתלבטויות האלה כילד וגם היום אני חי אותן."

תום כיתאין, החייל הראשון של נווה שלום, ביטא את דילמת הגיוס של נער שגדל וחונך במקום שהמהות שלו היא התנגדות למלחמה. הוא חלק את ההתלבטות שלו בשיחה עם הוריו שצולמה בזמן אמת ושוורץ איתר בארכיון של היישוב. "יש לי בעייה עם זה שהוא הולך בתור חייל למשהו שאני לא נותנת לו לגיטימציה," אומרת אימו בסרט, "יש לי בעייה שהבן שלי הוא חלק מצבא הכיבוש." תום מקשיב לה ומחייך במבוכה אל המצלמה כשהוא נדרש להשיב לשאלה איפה ישרת: "בלבנון. אני לא רציתי להגיע לשם. אם זה היה תלוי בי לא הייתי שם."

"פעם מישהו אמר 'מי שהולך לצבא הוא כישלון של היישוב.' חלק מהאנשים בכפר רואים בשירות הצבאי לקיחת חלק במדיניות הכוחנית שמתרחשת בשטחים. הסרט לא מביע עמדה בעד או נגד אלא פשוט מציף את הסוגייה."

רגע השיא בסרט הוא ההודעה על מותו של תום כיתאין שנהרג באסון המסוקים ב-1997. האירוע מטלטל את הכפר כולו ומוליד מחלוקת אמוציונאלית בנוגע להנצחה שלו: האם להציב אנדרטה לזכרו בכפר. עבד אל־סאלם נג'אר, ערבי תושב נווה שלום, שהספיד את תום בהלוויה, נתן לכך ביטוי מטלטל כשאמר: "אני לא יודע אם יש עוד חייל יהודי שנהרג ואחרי ארונו הלכו כל כך הרבה ערבים."

(תלמידה בשם אלה שבחרה דווקא לא לשרת בצבא מנימוקים אחרים, אמרה בסרט שהיא לא מבינה למה שני עמים שונים עם תרבות שונה צריכים לחיות בכלל ביחד).

בסוף הסרט, אחרי 16 שנים מחוץ לנווה שלום, שוורץ אורז את החפצים בדירה בתל אביב וחוזר אל נווה שלום יחד עם משפחתו. לדבריו שאלת החינוך של הילד שלי הכריעה בסופו של דבר את הכף." (שירין פלאח, סעב, "עד היום יש בי את הילד הקטן שמחכה שיגידו, 'עכשיו עושים שלום'," "אל-ארצ'י" 31.8.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2022-08-31/ty-article-magazine/.premium/00000182-f390-d471-abe6-fffa56780000

במקביל למעיין שוורץ חוזרת לכפר גם ערביה-מוסלמית-דתייה שגרה בירושלים והנימוק אותו היא מציגה בסרט לחזרתה לישוב היא בעיית הדיור ומחיר הדירות. דומה שגם מעיין שוורץ חוזר מסיבה זו לכפר, ולא מאידיאולוגיה. חבל אבל שוורץ לא מסביר בסרט מילה על המבנה של היישוב, למי שייך הרכוש המשותף למי שייכות הדירות? מי מחלק אותן? מי מנהל אותן? הוא גם לא מספר דבר על תוכנית הלימודים המיוחדת ביישוב. הלימוד הוא דו לשוני, מה בדיוק לומדים? בתחילה הקפידו על מיספר שווה של ערבים ויהודים אולם כיום מספר היהודים הוא פחות משליש. האם למשל חוגגים גם היהודים בבית הספר את יום הולדתו של מוחמד? ואיך הוא מוצג בכיתה כאיש מוסר נביא, או כמחסל היישוב היהודי בערב הקורא להריגת היהודים החזירים והקופים בעולם כולו? ברור שסרטן שרוצה למכור את סרטו בעולם ולעשות כסף, אינו יכול להזכיר נושאים כאלו. מכל מקום מעניין יהיה לעשות מחקר על תוצאות החינוך בנווה שלום-חלאת אל-סלאם לגבי "השונה" האם הוא דומה, או שונה מילדי מסדה.

 

הדירות של אלשיך ומנחם יצחקי

רונן אלשייך מפכ"ל המשטרה לשעבר, ומנחם יצחקי ראש האגף חקירות ומודיעין קיבלו במתנה דירות שמיועדות לשוטרים צעירים, הטבה בניגוד לחוק של מאות אלפי שקלים בשעה שהם חקרו מתנה סיגרים.

https://twitter.com/netanelgla/status/1566893976791269380?t=E44fjODjVLFZ9opIh4pc-g&s=03)

 

הרמטכ"ל שטרנגסט-כוכבי בטרוניה לאבא של מאזן:

"הילחם בג'יהאד בלי בג"צ ובצלם!"

על רקע שרשרת הפיגועים בתקופה האחרונה בשטחי יהודה ושומרון, תקף הרמטכ"ל רב-אלוף אביב שטרנגסט-כוכבי את האחראים על סיכול טרור ברשות הפלסטינית. "חלק מהעלייה בטרור נובעת מאוזלת ידם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שמובילה לחוסר משילות באזורים מסוימים ביו"ש, ואלו מהווים קרקע פורייה לצמיחת הטרור," אמר שטרנגסט-כוכבי.

"כמו תמיד," הוסיף, "גם נוכח ההתפתחות הזו (אוזלת היד שמיוחסת למנגנוני הביטחון הפלסטיניים), המבחן שלנו הוא אחד – הגנה על אזרחי מדינת ישראל. משימתנו היא לסכל טרור – נגיע לשם כך לכל עיר, שכונה, סמטה, בית או מרתף. הפעילות שלנו תימשך ואנו ערוכים להגביר אותה על פי הצורך."

(כוכבי בביקורת חריגה: "חלק מהעלייה בטרור בגלל אוזלת יד המנגנונים הפלסטיניים")

https://www.ynet.co.il/news/article/bynyrtxlj

הטרוניה של הרמטכ"ל כלפי אבא של מאזן שיילחם בג'יהאד האיסלמי לא יכולה שלא להזכיר את הקונספציה הישנה של רבין שבה נדרש ערפאת להילחם בחמאס מפני שאין לו בג"צ ובצלם.

 

השר להצדקת האלימות

עומר ברוצלבסקי-בר-לב, השר לביטחון פנים, מתעקש שהבעייה העיקרית שממנה נובעת האלימות הערבית היא "הזנחה". ובמילים פשוטות – ישראל אשמה. זה לא רק שלאיש הזה אין מושג על מה הוא מדבר, אלא שהוא רק מחריף את הבעייה. בקרב האוכלוסייה הערבית יש רוב של שומרי חוק. הם קורבנות. נמאס להם. אבל בר-לב מתחבר לטענות השקריות של ההנהגה הערבית, שיודעת רק להאשים את ישראל. כך לא מתמודדים עם הפשיעה. כך רק מעניקים לה הצדקות. (בן דרור ימיני)

https://twitter.com/BDYemini/status/1568201326923849728?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

נעמן כהן

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* במאמרי על ספינת המעפילים "אקסודוס" בגיליון 1777 של חב"ע, מיום 29/08/2022 נפלה טעות.  האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן [בגרמנית Einsatzgruppen] הן "קבוצות משימה", ולא כפי שנכתב. תודתי למנחם פז ממושב בית הלל על ההערה.

בברכה,

זיוה שמיר

 

* אהוד היקר, נהניתי מאוד לקרוא את הרשימה שלך "עָלִי" על אף שקראתי את זה בעבר. התיאורים הציוריים שלך, שנראה לי, מאפיינים את כתיבתך, גורמים לקורא להיות "נוכח" במקום המתואר, ואף להתרגש. יכולתי לדמיין את המקום, את הנוכחים, את אביך כפי שתיארת אותו, אותך כילד ואת עלי הערבי הנהנה מכריך ביצה סטנדרטי. 

נהניתי גם  לקרוא את הכתבה של ארנה גולן בנושא ילדי חוץ.

תודה, וסוף שבוע יפה,

שׂישׂי מאיר

 

* לקנא בזיוה שמיר על בקיאותה האדירה בספרות היידיש – הפעם הנושא היה שירי קדיה מולודובסקי ותרגומו של נתן אלתרמן, אבל הידע שנחשף ברשימה מעורר התפעלות.

מנחם רהט מייעץ להרצי הלוי להסתיר את דתיותו, כי דווקא הדתיים עלולים להתנכל לו – גזירה שווה לגורלו של בנט.

זכיתי שפוצ'ו מצטט אותי בנושא החלפת השם של אגודת הסופרים.

שלך,

משה גרנות

 

* בבית הספר לילדי עובדים בצופית חגגנו ב-1946 את יום הולדתו של המלך ג'ורג' השישי אשר באותם ימי המנדט הבריטי היינו נתיניו. לימים גם שרנו את השורות הראשונות של ההימנון הבריטי לפי המילים: "למה תשבי בדד, / זקנתי בעיר בגדד, / ימים כה רבים!" – וזה היה עוד לפני הכתרתה של בתו, המלכה אליזבט השנייה, אשר במשך 70 שנות מלכותה לא מצאה לנחוץ לבקר אפילו פעם אחת בישראל ובירושלים. כנראה שיהודים וישראל לא היו חביבים עליה במיוחד.

 

* עדינה בר-אל: אני מודה לאביבה קם ולנסיה שפרן על תגובותיהן לסיפורים שלי מן המושב. אבקש להבהיר לנסיה שביקשה סקירה של מושבים שנוסדו על ידי עולים מארצות המזרח: בדרך כלל אינני סוקרת ישירות את מצב המושבים. אני מתמקדת בכתבות שלי על אנשים שהגיע להישגים ועל פרויקטים מיוחדים במושב, ומתוך הסיפורים על הפרט ניתן ללמוד גם על התפתחות המושב. כך לדוגמא היו שתי כתבות על יאיר פרג'ון שנעשה ראש מועצה, מנהל בית ספר שדה והיה לוחם אמיץ. מתוך הכתבה עליו מצטיירת התמונה של העולים מג'רבה שהקימו את מושב ברכיה לתפארת. כך בכתבה על אלי מצוינים רכזת התרבות של המועצה "חוף אשקלון" יש סקירה של התפתחות המושב הודיה והצעד קדימה שיזמו הצעירים. כך גם הכתבה על מושב נבטים בנגב, שסוקרת את התפתחות המושב ואת הפרויקט המיוחד של שחזור בית הכנסת מקוצ'ין. אשמח להמלצות על פרוייקטים מיוחדים במושבים ועל מושבניקים שכדאי להפנות אליהם את הזרקור.

 

* אהוד: רפרפתי על "תרבות וספרות" האחרון של עיתון "הארץ" וראיתי שהוקדש למלאת שמונים שנה למו"ל-הסנדק מנחם פרי. פרי הוא בעקיפין אחד הגורמים לכך שמעמדם של סופרים כמוני בספרות העברית הוא של "סופר נידח". למרות שכיום אני אולי הוותיק ביותר בקרב כל מי שכתבו אי-פעם ב"תרבות וספרות", ושירי הראשון התפרסם שם בשנת 1955 לפני 67 שנים [עורך המוסף כיום היה אז בן שנתיים!] – מעולם לא ציינו במוסף יובל שלי, לא 75 לא 80 ולא 85, וממני ומספריי מתעלמים שם שנים רבות, ומעניין גם שאחד מבכירי הכתבנים הארכניים בתולדות ביקורת הספרות העברית, המפרסם את מאמריו ב"תרבות וספרות" – דן מירון, מעולם לא קרא אף לא אחד מספריי.

 

* פרופ' אבי צדקה ממכון וולקני: "אנחנו במצב גרוע. בישראל מגדלים חיטה על מיליון דונם, וזה מספיק רק ל-5% מהתצרוכת שלנו. כלומר, באוכל הבסיסי ביותר שלנו אנחנו תלויים באספקה מבחוץ. אז לפחות פירות טריים, ירקות, עופות, ביצים, מוצרי חלב – שלא נייבא." ["הארץ" באינטרנט, 10.9].

לתשומת ליבו של "שר החקלאות" שלנו שאינו מבין בחקלאות אבל חותר לפורר ולהרוס את החקלאות הישראלית על ידי "ייבוא זול"!

 

* * *

מכתב גלוי לצביקה ניר – יו"ר אגודת הסופרים

הנדון: עלייה על המשקל

לצביקה שלום,

מאחר שלא קיבלתי מענה על בקשתי לערוך הצבעה חוזרת על שינוי שם האגודה ובתור מי שנמנה על זקני האגודה (אולי אפילו הוותיק שבהם) אני מוצא לנכון להודיע לך שאני שוקל לעזוב את האגודה.

פעם קראנו לאחראי על ניקיון הגימנסיה בשם 'שמש'. אח"כ מצא מי שמצא שזה שם מעליב, ושם המקצוע הפך ל'שרת'. אחרי כמה שנים היה מי שהחליט שגם התואר הזה לא מוסיף כבוד לבעליו והשם הפך ל'אב בית'. לא אתפלא אם בסיבוב הבא יקראו לאותו בעל מקצוע בשם 'מנהל הבית'. 'או 'המנהל הממונה על הרמת הכיסאות'.

נראה לי שזה הדבר ההולך לקרות לאגודה שלנו. קומץ של קנאיות החליט שיש השפלה עצומה למין הנשי אם לא מזכירים את קיומו במפורש, והפך את השפה העברית לנושא פוליטי. לא הייתי רוצה להשתייך לאגודה כזאת. 

יחד עם זאת, אם תיערך הצבעה חוזרת שבה ההצעה לשינוי השם תתקבל ברוב קולות ניכר, אבין שאני הוא המטומטם ולא האגודה, וארד אבל וחפוי ראש מהמשקל.

בכבוד רב,

פוצ'ו

11.9.22 

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2170 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל