פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1782

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט באלול תשפ"ב. 15.9.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 15. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. על יחסו של אלתרמן כלפי הקיבוצים. סנגוריה על  האידֵאולוגיה השיתופית. בשיר "חצרו של קיבוץ" (פרסום ראשון). // יוסי אחימאיר: שימו עליכם מלך. // אורי הייטנר: צרור הערות: ‏14.9.22. // רוברט יוטה: מדריך טיולים בפלשתינה – מזכרת מחיפה: אליזבט וזיגפריד שטרן. // 28 שנים לפני הקמת המדינה פירסם צ׳רצ׳יל מאמר מכונן: דם, יזע  וציונות. הציונות היא התרופה לבולשביזם. הגישה והעירה את מאמרו של צ'רצ'יל – ד״ר ליליאן דבי גורי. // רוֹן גֵּרָא: קָרֵב הַסְּתָו. // יונתן גורל: מות המלכה. // אדיר כהן: שני שירים. // שושנה ויג: שלום וברכה אהוד בן עזר. // יוסף עוזר: ספרי המלחמות. // נעמן כהן: הגזענות האנטי-אשכנזית גם בשטח הציור. אמיר נווה – "אני לא עושה מחוות לאומנים אשכנזי.״ // מנחם רהט: החרדי שממליץ להעניק מדליה לרוצח פלשתיני. //  נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948 [המשך]. כפר אברהם. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ז. החתונה הושבתה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

15.

בְּעוֹד עוֹרִי רַךְ וְחָלָק כְּמוֹ תַּחַת שֶׁל תִּינוֹק

כְּשֶׁאַגִּיעַ לְגִיל שְׁלֹשִים אֶתְאַבֵּד

כִּי אֵינֶנִּי מוּכָנָה לִהְיוֹת כָּל כָּךְ זְקֵנָה –

אַבָּא שֶׁלִי אוֹמֵר: "טִפְּשָׁה,

הַחַיִּים מַתְחִילִים רַק בְּגִיל שְׁלֹשִים, שְׁלֹשִים וְאַחַת –

וְשֶׁהַשּׂוֹנְאִים שֶׁלָך לֹא יָמוּתוּ זְקֵנִים!"

אֲבָל מַה הוּא מֵבִין?

כָּכָה חוֹשְׁבִים כָּל הַזְּקֵנִים

עִם תַּחַת מְקֻמָּט.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

על יחסו של אלתרמן כלפי הקיבוצים

סנגוריה על  האידֵאולוגיה השיתופית

בשיר "חצרו של קיבוץ"

(פרסום ראשון)

א. "חצר" מהי?

בפרק הסיום של רשימתי על פזמונו של אלתרמן "ספני שלמה המלך" ("חדשות בן עזר", גיליון 1762 מיום 7.7.22) הערתי בקצרה בנושא יחסו של אלתרמן כלפי האידֵאולוגיה הקיבוצית-שיתופית. היריעה היתה קצרה מכדי שישתרע בה דיון מפורט ביצירה האלתרמנית בה"א הידיעה בנושא  זה –  הלא היא שירו "חצרו של קיבוץ" מן המחזור "שירי נוכחים" שבקובץ  עיר היונה (הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ח). שיר זה הוא שיר-מפתח להבנת יחסו של אלתרמן אל ההתיישבות העובדת בכלל ואל הקיבוץ בפרט.

נקדים ונזכיר כי בכל אחד מִבּין תשעה-עשר שיריו של המחזור "שירי נוכחים" בחר האלתרמן  לשׂים דברים בפי דובר אימפֶּרסונלי – בן-אדם או אובייקט דומם, מוחשי או מופשט. בהצטרפם יחדיו, כל השירים הללו – חלקם מונולוגים דרמטיים ארוכים, חלקם שירים קצרצרים – יוצרים  תמונת-פסיפס ססגונית, דינמית ורב-קולית, שמתוכהּ עולה ובוקעת המציאוּת הכלל-אנושית והיהודית-ישראלית שהעסיקה את יצירת אלתרמן לסוגֶיהָ בהתקרב שנת העשור להקמת המדינה. ואגב, הראשונה שהאירה מחזור-שירים זה הייתה אידה צורית בספרה החלוצי על יצירת אלתרמן הקורבן והברית (תשל"ד), שהיה הספר הראשון שהוקדש במלואו לאלתרמן וליצירתו.

"חצרו של קיבוץ", שהוא שירו התשיעי של המחזור "שירי נוכחים",  פותח במילים: "אָמְרָה חֲצֵרוֹ שֶׁל קִבּוּץ:  חֻקָּה / שַׂמְתִּי לִי חֲדָשָׁה בְּעָרְכִי הַקְּרָב." ניתן להבין שמאבקו של הקיבוץ על החלת עקרונותיו לא היה מאבק קל, כי הוא דרש מֵחבריו קרבן אישי מתמשך וארוך טווח. במקביל, ניתן להבין שהמאבק שנדרש מן הקיבוץ  כדי לשכנע את מתנגדיו בצִדקת הדרך אף הוא  לא היה  קל כל עיקר. לא קל לסנגר על דרך הנלחמת ביצרים קמאיים שנטבעו באדם מִטבע בריאתו ומנסה להכניעם – להפוך סדרי בראשית כדי ליצור "בראשית חדשה".

השיר מורכב  משני בתים גדולים, בני עשרים ושתיים שורות כל אחד, שבעקבותיהם  בא בית אחד "מצומצם", בן ארבע-עשרה שורות בלבד, וחותֵם  את השיר. השיר,  על שלושת חלקיו,  הוא כתב-הגנה,   אמוציונלי ורציונלי כאחד, על הקיבוץ – על סיכוניו וסיכוייו.  לפנינו מונולוג הנישא בפי "חֲצֵרוֹ שֶׁל קִבּוּץ" (ובו החצר עומדת בדמות נאשמת המגינה על האשמות הניתכות כנגדה מכל עבר). עיקרו מוקדש לניסיונה של "החצר" להדוף את  ההאשמות ולהזים את הטענות הנשמעות כלפיה ממתנגדיה הרואים בה – בקיבוץ – חיזיון אקספרימנטלי "זר" ו"מוזר", הקורא תיגר על הטבע האנושי ועל סדרי העולם התקינים.

מאחר שהמונולוג מושם בפי ה"חצר", יש כמובן לשאול תחילה מהי אותה "חצר", שסביבה סובב השיר. רחל פרנקל-מדן במאמרה "חצרו של קיבוץ – מבט מן החוץ",¹  הביאה  תחת קורת-גג אחת את שלל ההוראות של המושג "חצר" כמטונימיה של הקיבוץ כולו: 

o כינוי לשטח שמקיף את המשכן: "וְשַׂמְתָּ אֶת-הֶחָצֵר סָבִיב" (שמות מ', ח') ואת בית המקדש  "בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים"  (נחמיה י"ג, ז');

o כינוי לבית המלך  וסביבתו, חצר המלך   (אסתר ה', א');

o מקום מושבו של הרב, הצדיק;

o  כינוי ליישוב כפרי: "וְכָל-הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים" (יהושע י"ט, ח');

o כינוי לחלק החיצוני של רחם  האישה (תוספתא, נידה ח', ש').

על חמש ההוראות הקונקרטיות הללו של המילה "חצר", מן הראוי להוסיף לכל הפחות הוראה אחת נוספת, והיא ההוראה המופשטת שהיא אולי המכרעת. כאשר אומרים על פלוני, בן העדה החרדית, שהוא משתייך ל"חצר" זו או אחרת, אין הכוונה שהוא יושב פיזית באתר מוחשי שניתן לאתרוֹ ולהגיע אליו, אלא שהוא משתייך השתייכות אידֵאולוגית לזרם כלשהו בָּעֵדה. השתייכוּתו של חסיד ל"חצר" מלמדת  על עניינים בִּיהֵבְיוֹריסטיים מגוּונים הכרוכים בנְהגים ובמנהגים, ובעיקר על עניינים אידֵאולוגים מופשטים שעיקרם  אמונות ודעות. חסידיו של האדמו"ר המנהיג את "החצר", אמורים ללכת בעקבות מנהיגם בהסכמה גמורה, ומתוך התבדלות מוּדעת לעצמה מן היריבים – חסידיה של "החצר" האחרת.

אלתרמן השׂם את הדברים בפי "החצר" לא הסתפק אפוא בהאנשתה של חצר-הקיבוץ הקונקרטית שבָּהּ נפגשו החברים איש עם רעהו לאחר יום עבודה מפרך. הוא הֶאֱניש את האידֵאולוגיה  הקיבוצית-שיתופית  (שיש בה מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" כמו בדת), ונתן לה בשירו את רשות הדיבור.  לא אחת  בחר המשורר להפיח רוח-חיים באידֵאולוגיה ו/או במערכת-ערכים  מופשטת, להאניש אותה  ולשים דברים בפיה. כך נהג,  להבדיל אלף אלפי הבדלות, בשירו "אמרה שִׂנאת היהודים", שבּוֹ שָׂם דברים בפי האידֵאולוגיה האנטישמית, והניח לה להסביר את עקרונותיה  ואת עמדתה.

 אלתרמן – חסידהּ של הפואטיקה האוקסימורונית – שָׂם לא פעם דברים בפי ה"סִטרא אחרא",  בשַׁמשו – מעשה "עולם הפוך" – בתפקיד  "פרקליט השטן" מתוך תחבולת-הזרה סרקסטית, כמובן. באחד משיריו המוקדמים הוא אפילו הניח לגיליוטינה לִפצות את פיה ולהסביר את עמדתה –   לפרושׂ  את "האני מאמין" שלה  ולנסות להצדיקו.²

 כאמור, לפנינו האנשה של ה"חצר" – של האידֵאולוגיה המופשטת – העורכת לעצמה, במלאת שני דורות לקיומו של הקיבוץ, כעין אנליזה  עצמית ומאזן-ביניים, כדי לבחון אם עמד המפעל האקספרימנטלי הזה במבחן הזמן ובמבחן התוצאה. ודוֹק, עמדתה של "החצר" איננה זהה לעמדתו של המשורר העומד מאחורי הקלעים, ואינה משַׁקפת אותה  ביחס של 1:1. "כתב-ההגנה" משקף את עמדת "חצרו של קיבוץ", והמשורר המתבונן ב"גיבורה" הקוֹמוּנלית הנושאת את המונולוג הדרמטי, מציג אותה כשהיא מנסה לנסח את דברי הסנגוריה שלה.

אף-על-פי-כן, ברור ש"המשורר המובלע" הוא הנותן את נאום ההגנה בפיה, ומעמדו בשיר הוא כמעמד פרקליט השׂם בפי "לקוחותיו" את הנימוקים הנדרשים להם כדי להגן על עמדתם (או כמעמד "לחשן" המסייע לשחקן העומד על הבמה לאור הזרקורים לבצע את המונולוג  שבפיו בשטף ובביטחון).

האם מזדהה ה"פרקליט" העומד כאן מאחורי הקלעים עם הדברים הנשמעים מפי "חצרה של קיבוץ"? על כך ננסה לתהות בהמשך הדברים.

ב. "דת העבודה"

בסגנונו האוקסימורוני  בחר כאן אלתרמן, למרבה האבּסוּרד, בהוראה הדתית של המושג "חצר" לתיאורה של החצר הקיבוצית שבּהּ שורר אָתֵאִיזם גמור, במוצהר ומִדעת. מקִימיו של הקיבוץ ומקיימי האידֵאולוגיה הקיבוצית הרי קיבלו כמצוַות אנשים מלומדה את האקסיומה המרקסיסטית הקובעת כי הדת  היא "אוֹפִּיוּם להמונים". הדת היחידה שלכלליה ולמצווֹתיה היו חברי הקיבוץ מוכנים לציית היתה "דת העבודה", שראתה בעמל הכפיים אידֵאל עליון בחייו המוסריים והחברתיים של האדם.

אפילו ביאליק, כשנתבקש בבואו לארץ-ישראל לחבר הִמנון לתנועת "הנוער העובד", בנה את פזמונו "שיר העבודה והמלאכה" כמין ברכת מזון כמו-דתית ("מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב? / מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב?" ואולם, זוהי למעשה ברכת-מזון "חתרנית", כזו הרומזת לבני-הנוער שאַל להם לחכות לחסדי שמיים. עליהם לסמוך על כוחם ולהסתמך על עבודתם, שכּן הלחם לא ייפול לידיהם כמָן משמים ("לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? – / לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!")

באותה עת, כל הֶסדרי הפולחן היהודי הדתי – לרבות התכנסות של הציבור בבית-כנסת לשם תפילה וקריאה בתורה – הוסרו כידוע מסדר היום של רוב הקיבוצים (למעט הקיבוץ הדתי, כמובן). רק בעשורים האחרונים, במלאת מאה שנים להקמת הקבוצה הראשונה – לאחר הפרטתם של  קיבוצים רבים ועקב תהליכי ה"הרחבה" שבהם פתחו קיבוצים אחדים כדי להקים שכונות פרטיות ולהכניס לשטחיהם אוכלוסיה חדשה – הוקמו באחדים מהם בתי-כנסת. בשנים האחרונות  לפעמים  מתברר שצאצאיהם של חברי הקיבוץ האָתֵאיסטים ממירים את "דת העבודה" ב"דת משה וישראל".

אחד מטוריו השנונים של אלתרמן משנות הארבעים – "הקלֶריקל הקטן"³ – מסַפּר על ילד שגדל באחד מקיבוצי השומר-הצעיר על ברכי האידֵאולוגיה המרקסיסטית האנטי-דתית. הוריו של ילד זה,  שעברו תהליכי אינדוֹקטרינציה נמרצים וקיבלו את הדוֹגמות הסובייטיות כנתינתן, מנסים להשליט את השקפת עולמם על עולמו של בנם הקטן, ושומעים בחרדה את שאלותיו הקוסמוגֶניות ה"מסוּכּנות" בנושאי בריאת העולם והנהגתו. 

טורו של אלתרמן  התפרסם  בעיתון  דבר מיום ט' בתמוז תש"ד (30.6.1944), בתגובה לאירוע אמיתי שאירע בקיבוץ שער הגולן. מן העיתונות נודע כי חברי הקיבוץ החזירו לבית-הכנסת בטבריה ספר תורה שניתן להם כדי שיוכלו לקיים בקיבוצם תפילה בציבור. החברים ניסו אמנם לתרץ ולהבהיר כי החזירו את ספר התורה משום שהתקשו להשיג "מניין", אך אלתרמן נטה להאמין – כך עולה משירו – כי הצעד הזה נבע מתוך חשש פן ייחשף דור העתיד בקיבוץ לפולחנים דתיים עתיקי-יומין ו"אפלים", שמהם ביקשו חברי הקיבוץ  להתנער.

בטור אירוני זה רמז אלתרמן בין השורות לדמיון המפתיע, האבּסוּרדי-לכאורה, שבּין עולם הדתי, הסָדוּר והגָּדוּר, לבין הדת האָתֵאיסטית שהשליטו הקיבוצים בעקבות ברית-המועצות –  דת  שכלליה מחייבים, קבועים וחד-משמעיים לא פחות מכל דוֹגמה דתית פוּנדמנטליסטית. במילים אחרות, אלתרמן ראה במרקסיזם דת לכל דבר.

אלתרמן קרע את המסווה מעל איבתם של חברי הקיבוץ כלפי כל גילוי של משיחיוּת, בעודם מאמינים אמונה עיוורת במנהיגים כריזמטיים שנחנו לכאורה בכוחות רוחניים "גדולים מהחיים", שבכוחם לקָרב את הגאולה. א"ד גורדון, הוגה-הדעות ומורה-הדרך של התנועה החלוצית, הן זכה לתואר הכמו-דתי "קדוש", וחסידיו סגדו לו כמו שחסידיו של ה"צדיק" סוגדים לאדמו"רם (ולהבדיל, כפי שחסידיו של "שמש העמים" סגדו למנהיגם בין השנים 1935-1953 מתוך פולחן אישיות חסר תקדים). 

אלתרמן הציג אפוא את  המרקסיזם כדת, שכּן חסידיה פעלו מתוך אמונה גמורה ומתוך דבֵקות עילאית באמת שלהם, אף עמדו חוצץ בפני דרכים חלופיות שאותן דחו מכל וכול, ובכל תוקף. שנים אחדות לפני פרסומו של השיר "אמרה חצרו של קיבוץ", בעיצומה של המלחמה הקרה, יצא לאור הספר "האל שהכזיב" (1950), שבּוֹ סיפרו שישה סופרים חשובים ונודעים (ובהם ארתור קסטלר ואנדרה ז'יד)  כיצד נסחפו אחר פולחן האישיות של "שמש העמים", וכיצד נתפּכּחו מן האמונה ומן הדבֵקות  הכמו-דתית שאפפה את מעריציו.

לאלתרמן גופא, העומד כאן מאחורי הקלעים ושׂם את הדברים בפי "החצר", היה יחס דואליסטי כלפי הקנאות הרעיונית הכמו-דתית שאפיינה את  אנשי הקיבוץ. כבמיטב המסורת האוקסימורונית שלו – הוא התבונן בקיבוץ במבט דוּאלי כבמהות ששני הפכים חסרי-פשרה מתרוצצים בתוכה: היתה בו ביקורת נוקבת כלפי אותם ערכים שהעידו על  התכחשות הקיבוץ לטבע האדם בעקבות רעיונות שהגיעו מברית-המועצות (ובעיקר כלפי ההתכחשות ליצר האימהי שבגידולם של עוללים ויונקים). בו-בזמן, גם הוא הצדיע למקימי הקיבוצים, והעריך אותם על תרומתם האדירה – תרומה  ללא תמורה – שהרימו להתבססות המפעל הציוני בארץ-ישראל. לשון אחר, בצד התנגדותו לרעיונות טוטליטריים שהגיעו לתנועה הקיבוצית "היישֵׁר מהקרמלין", היתה בו באלתרמן הערצה גדולה כלפי הקיבוץ כמפעל חלוצי-ציוני חשוב ורב-זכויות שהתבטא בנכונותם של החלוצים, מקימי הקבוצות והקיבוצים לוותר על טובתם האישית למען טובת הכלל – להקריב במסירוּת גמורה קרבן אישי עצום  למען הרעיון הקוֹמוּנלי, למען העם ולמען המדינה – בשמירה על הגבולות ובהתגייסות לצה"ל.

יחסו הדוּאלי של אלתרמן כלפי הקיבוץ חִלחל גם לתוך עולמו האישי-הפרטי: מן הצד האחד, הוא יכול היה לראות כיצד אנשי הקיבוץ נוהים אחר התכתיבים המגיעים מברית-המועצות.  ציוּתם ללא עוררין של אנשי קיבוץ לתכתיבים דוֹגמטיים, תוך הליכה עיוורת אחר עריצותן של דוקטרינות זרות המנוגדות לערכי הציונות ולערכי היהדות, היה לאלתרמן לזרא. הוא התנגד לכל גילוי של טוטליטריות: קרובי משפחתו נכלאו מאחורי "מסך הברזל", ואלתרמן ידע שהוא ככל הנראה כבר לא יראה אותם לעולם.

מן הצד האחר, אחותו של המשורר, לאה אלתרמן-להב, הצטרפה לקיבוץ תל-עמל של "השומר הצעיר", ואלתרמן הכיר גם את הצדדים היפים והקונסטרוקטיביים של אנשי הקיבוצים  "השוֹמריים", ולא רק את הקנאוּת הדוקטרינרית חסרת הפשרות ששֹררה בקיבוצים  אלה. מתוך ידע אישי ששאב בביקוריו התכופים בקיבוץ הוא יכול היה להעיד שחרף מיני דוֹגמות, איסורים וכללי-ברזל, טיבו הקמאי של האדם לא השתנה בקיבוצים באופן רדיקלי: היצרים הבסיסיים שביחסי גבר ואישה, אבות ובנים, נותרו כשהיו, ורק הוסרו מהם קומפלקסים סבוכים ומיותרים  שהשתרגו סביבם והכבידו עליהם.

ג. "בית הילדים" הקיבוצי במבחן הזמן

ומה אומרת האידֵאולוגיה הקיבוצית בשירו של אלתרמן על חֶבר בוניהָ – אלה שהקימוה בעבר ואלה  המקיימים אותה הלכה למעשה בהוֹוה?

בשיר בן שלושה פרקים מנסה ה"חצר" לקעקע את ההאשמות שתוֹלים בה מתנגדיה, ולהוכיח שאין בהן ממש. טכניקה כזאת מכוּנה בתורת הרטוריקה בשם Refutatio (עִרעוּר על הטיעון שכנגד לשם הכחשתו והזמתו). ביחד עם תחבולות רטוריות נוספות (כדוגמת Confirmatio,  Partitio  או  Exordium) היא משמשת תחבולה רֶטורית מרכזית בעת ביסוסו של טיעון שנועד ליטול את העוקץ מטיעוניהם של יריבים  ומתנגדים.

חלקו הראשון של השיר – או הבית הראשון שלו – מוקדש ליחסו הדוּאליסטי של הקיבוץ כלפי  נושא המשפחה. לפנינו  בית ארוך בן עשרים ושתיים שורות, הבנוי כולו מצמד חרוזים אחד בלבד. למרבה הפלא, הצליח אלתרמן לִבנות בתוך המסגרת הנוקשה והנזירית  הזאת  של צמד חרוזים אחד ויחיד טיעון שלם ועקבי, הזורם בעושר ובטבעיות כה מרשימות, עד כי נשכח מן הקורא שלפניו תבנית פרוזודית כה מינימליסטית, נוקשה, קפדנית ומחייבת. בבית זה מסנגרת "החצר" (קרי, האידֵאולוגיה הקיבוצית-שיתופית) בדרך ה-Refutatio על בחירתה להוציא את הילדים מחזקת הוריהם ולגדלם ב"בית הילדים" במסגרת "החינוך המשותף". החופש המופלג שהצליח אלתרמן ליצור בתוך ה"כלוב" הפרוזודי שבָּנה בשירו מקביל לחופש העומד לרשות חברי הקיבוץ – לחיות את חייהם כרצונם בתוך המגבלות שכפו על עצמם.

 כידוע  כָּפתה האידֵאולוגיה הקיבוצית-שיתופית על חבריה למסור את ילדיהם לשם גידולם וחינוכם ב"בית הילדים", וזאת כדי שכל הורֶה יעסוק במשימת-היעד שלו, ויהיה פָּטוּר מן העול הכרוך בגידול צאצאיו ובחינוכם. בחירה זו – להוציא את הילדים מחזקת הוריהם – נועדה גם כדי ליצור חברה אידֵאלית – דור ראשון של "יהודים חדשים" שגדלו על אדמת המולדת ונתחנכו ברוח שיתופית, נטולת מִטענים של דעות קדומות ושל מורשת עבר.

יש לזכור: באותה עת – תקופת עליית ההמונים של  העשור הראשון של המדינה – לא כל חברי הקיבוצים שלטו בעברית הארץ-ישראלית. רבים מהם דיברו בשפת אִמם, או דיברו  עברית במבטא גלותי. היו שאחזו במִנהגים נושנים, מורשת בית אבא-אימא,  שהובאו ארצה ממרחבי הפזורה היהודית.  הילדים, שנתחנכו ב"בית הילדים" לפי ערכים חדשים-ילידיים המרוחקים מ"עקת הגלות", הורחקו מ"עול המורשה", ונחשבו ילדי הקבוצה לא פחות מאשר ילדיהם של הוריהם הביולוגיים.

"החצר" מודה כי נאלצה להילחם על ערכיה ("בְּעָרְכִי הַקְּרָב", ככתוב בפתח השיר) ולכפות אותם בכוח על החברים,  שנאלצו מצִדם להחניק את יצריהם האינסטינקטיביים הטבעיים ולקבל את התכתיבים כמוֹת שהם – ככתבם וכלשונם. ה"חצר" מודה שנכמר לִבָּהּ בראותה אֵם שידיה שלוחות לחטוף את ילדהּ ולשאת אותו בחיקהּ "אֶל הַגֹּב הַקַּדְמון" במלחמה על זכותה לממש את יצריה האימהיים הקמאיים, שנטבעו בה מימי בראשית, עת חי האדם בחיק הטבע – במערות או במעבה יערות-העד:

וָאֶטֹּל מִן הָאֵם אֶת יְסוֹד עִסּוּקָהּ

וָאַפְקִיד עַל בָּנֶיהָ אוֹמֵן שׁוֹמֵר-סָף

וְעֵינֶיהָ לְנֹכַח פְּנֵיהֶם אֵשׁ דְּלוּקָה

כְּעֵינֵי הַכִּילַי לְמַרְאֵה הַזָּהָב

וְיָדֶיהָ שְׁלוּחוֹת לְשֵׂאתָם בְּחֵיקָהּ

אֶל הַגֹּב הַקַּדְמוֹן  כְּמוֹ שֵׂאת הַגַּנָּב

וְעָמַד  לִי כֹּחִי לְהַחְרִישׁ אֲנָקָה

וּלְהַמְשִׁיךְ רְצוּפוֹת עֲמָלִי [...]⁴

למרבה הפרדוקס והאירוניה,  המבט המשתוקק הטבעי של האֵם לאחוז את ילדהּ בזרועותיה (ביום שובן  של אימהות מבית היולדות הן נתבקשו למסור את היילודים לבית הילדים)  מדומה כאן ל"אֵשׁ דְּלוּקָה / כְּעֵינֵי הַכִּילַי לְמַרְאֵה הַזָּהָב." משמע, את התשוקה הטבעית, הנאצלת  והאַלטרוּאיסטית ביותר של אֵם המשתוקקת לחבק את ילדיה ולהעניק להם כל אשר לאֵל ידה, ללא כל בקשת תמורה,  הִשווה כאן אלתרמן לתשוקה החָמרית הבזויה של הכִּילי – תשוקה  שאינה יודעת שָׂבעה לאגור עוד ועוד נכסי חומר.⁵

 הצד המשותף בין האֵם לבין הכִּילי הוא להט האהבה שלהם ל"אובייקט" הנחשק: עיני שניהם "נדלקות" למראה מושא תשוקתם: שניהם להוטים לאחוז בו ולשׂים אותו בחיקם, אלא שהאֵם רוצה לאחוז בפרי בטנהּ ולהעניק לו את אהבתה ללא חסך, בעוד שהכִּילי רוצה כמובן לקחת עוד ועוד, ולא לתת דבר: לאחוז בַּבֶּצע ולשמור אותו לעצמו בלבד. גם בדימוי זה, כמו באנלוגיה שבין "החצר" הקיבוצית לבין "החצר" החסידית-דתית, בחר אלתרמן להשתמש בניגוד הקיצוני ביותר לרוחה של האידֵאולוגיה הקיבוצית:  כפי שחיבר על דרך "האוקסימורון המרחף" את הפכי העולם הדתי והעולם האנטי-דתי, כך גם חיבר את  הוויתור האלטרוּאיסטי על יתרונות הרכוש הפרטי עם ניגודו: עם הרכושנות הבזויה ביותר של הכּילי המאוהב בעצמו בלבד, מוקף ברכושו שמֵגן עליו לכאורה.

המילים שאותן נוקטת "החצר"  במונולוג שלה ("חֻקָּה [...] חֲדָשָׁה", "דְּפוּסֵי הֲלָכָה פְּסוּקָה") לקוחות מן העולם הלמדני-הדתי ומן השדה הסמנטי שעניינו הלכות ודינים. נרמז כאן, כאמור, שכּללי תורתה של האידֵאולוגיה הטוטליטרית שהגיעו מברית-המועצות  – דוגמטיים ונוקשים  כמו חוקיהם ומצוותיהם של כתבי הדת, ואי אפשר לשַׁנות בהם  אפילו כקוצה של יו"ד. המילים "חוקה חדשה" אף נקשרות לשתי מהפכות שפקדו את אירופה  לאחר ביטול מוסד המלוכה בצרפת והצארוּת ברוסיה, והמונח 'הלכה פסוקה' מופיע כבר בתלמוד, ופירושו שם: הלכה ברורה וקבועה, שאין מערעֲרים עליה (ברכות ל"א ע"א; ורש"י, שם), – כמין אקסיומה שאינה צריכה ראָיה.

 בשירו של אלתרמן "חצרו של קיבוץ", האידֵאולוגיה הקפדנית שכָּפה הקיבוץ על חבריו בוחנת את עצמה מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית – "אֲסַפְתִּים מֵחָדָשׁ (וְרָאשִׁי כְּבָר שָׂב)" –  ומגיעה למסקנה שיצריו הטבעיים של האדם לא השתנו בעקבות הכללים המחמירים שהוטלו עליו (למסקנה זו הגיע אלתרמן גם במחזהו "כנרת, כנרת" משנת 1961, שבּוֹ סיפר על תולדות ההתיישבות העובדת מבלי "להטיף ציונות", וראו ניתוחו בספרי הֵלך ומלך משנת 2010). 

למעשה, אלתרמן הפזמונאי נטל חלק גם בחיבור המחזה ההוּמוֹריסטי "מיסטר קיבוץ" (1943) מאת מרטין רוסט (שמו הספרותי של המחזאי מאיר רוזנקרנץ שהתבונן בקיבוץ באירוניה ובאהבה כאחת), ובין השאר כתב למענו את הפזמון "כחול ים המים".

בשנת פרסום עיר היונה (1957)  כבר הלכה וקָרבה שנת היובל להקמת הקבוצה הראשונה,  ואלתרמן העומד כלחשן מאחורי הקלעים של ה"במה" שעליה נישא המונולוג, מסייע לדוברת ("החצר") לשאת את מילותיו-מילותיה. ניכּר שהוא  שמח להיווכח ולהכריז ש"לֹא נִגְרַע כָּל מְאוּם.⁶ [...] אֵם חוֹבְקָה / פְּרִי בִּטְנָהּ וּנְהַר אַהֲבָה לֹא חָרַב."⁷ הוא מגיע – כמו "החצר" עצמה – למסקנה שאידֵאולוגיה הכפייתית הנוקשה לא פגמה ברגשות הטבעיים המפעמים באדם מששת ימי בראשית, ובראש וראשונה – באהבת אֵם לפרי בטנהּ. הרגשות הקמאיים נשארו כשהיו ("רַק נִטַּל אוֹתוֹ קַב / שֶׁל קִנְאָה אָנוֹכִית-קִנְיָנִית שֶׁדָּבְקָה / בְּנִימֵי מִשְׁפָּחָה וְכִסְבַךְ (אִם בְּרָב / אוֹ בִּמְעָט) הִשְׂתָּרְגָה עֲלֵיהֶם").⁸

בתארו את חיי המשפחה בקיבוץ במילים "וְכִסְבַךְ [...] הִשְׂתָּרְגָה עֲלֵיהֶם," נזכר אלתרמן ככל הנראה, בין השאר, בתיאור המשפחה בפואמה הנודעת של יל"ג "קוצו של יוד". כאן הִשווה יל"ג באירוניה מרה את המציאוּת המשפחתית הדלה האופיינית ל"רחוב היהודים" לתיאור משפחתו של הצדיק, ירא אלוהים, במזמורי תהלים (קכ"ח, ג-ד). ספר תהִלים מדמה את הגבר הצדיק לעץ תמר, את אשתו לגפן פורייה ואת ילדיו לשתילי זיתים. אמירתו האירונית של יל"ג על אבי המשפחה היהודית ("וּכְהִשְׂתָּרֵג עָלָיו שְׁתִילֵי הַזַּיִת"), כורכת באחת את האישה, הגפן המשתרגת, ואת הבנים, שְׁתילי הזיתים, והופכת אותם לעול מעיק ומחניק המוטל כריחיים על צווארו של הגבר, שלא הוכשר למלחמת החיים. בשיר "חצרו של קיבוץ", המשפחה – הפטורה מעול הדאגה לפרנסה ולקורת-גג  – פורקת מעליה את הסבך ואת התסבוכת, שנכרכו במציאוּת המשפחתית היהודית בדורות עברו, ונצמדת לעיקר: לאהבה המפכֶּה כנהר שלא חָרַב בין אֵם לִפרי בטנהּ. 

הערות:

1. מאמרה של פרופ' רחל פרנקל-מדן כלול בגיליון 21 של כתב-העת האינטרנטי "עיונים בספרות ילדים" (תשע"ב) המוקדש לאלתרמן. המאמר מצוי גם ברשת.

2. לא אחת הציע אלתרמן לקוראיו להתבונן באירועים מזווית ראייה נוספת, בדרך-כלל מזווית בלתי שגרתית, אפילו דרך עיני "האחֵר" – הצר והאוייב. לא פעם נכנס המשורר בטכניקת ה"הַזָּרָה" (defamiliarization) לתודעתה של החרב, לתודעתה של שנאת היהודים, לתודעו של העיִט שחָג מעל הפגרים או של החולד שחותר תחת יסודות הבית. שיר מוקדם שנגנז, "שיר הגיליוטינה" ("טורים", א', גיל' מ"ט-נ', כ"ה באלול תרצ"ד; 5.9.1934)  הוא מונולוג של המערפת, שמוציאה מפיה את המשפט המצמרר: "הַיּוֹם עוֹד אֵם לְמַעֲנִי אֶת בְּנָהּ בְּכוֹרָהּ יוֹלֶדֶת." ולהבדיל, באחד משירי "עיר היונה" ("אמרה חרב הנצורים") שׂם אלתרמן מונולוג בפי החֶרֶב המצדיקה את קיומה מִסיבות שהזמן גרָמן.

3. ראו על שיר זה בפרק העשירי של ספרי "רוצי, נוצה"  (אלתרמן בעקבות אירועי הזמן),  תל-אביב 2013, עמ' 251-287. על הקשריה של הפרשה שעל רקעה נכתב על "הקלריקל הקטן", הרחיב השופט ד"ר מנחם פינקלשטיין במאמר בספר היובל לרב מרדכי פירון, בעריכת השופט צבי טל ואחרים, ירושלים 2013, עמ' 355-381. מנחם פינקלשטיין חקר את טורו של אלתרמן בעיקר מצִדו העוּבדתי, החוץ-ספרותי, ואילו דבריי על שיר זה מתמקדים בעיקר בהיבטיו הפְּנים-ספרותיים – הסגנוניים והרעיוניים.

4. מי שעיניה נדלקות "כְּעֵינֵי הַכִּילַי לְמַרְאֵה הַזָּהָב" היא האֵם שכל יצוריה משתוקקים לאחוז בבנה ולתת אותו בחיקו (כפי שהכילי משתוקק לאחוז בזהב ולתת אותו בכיסו), ולא האב כפי שטען בטעות דן מירון (במאמרו "הדרת הקיבוצים מן המרחב השירי", "הארץ" מיום 26.4.2022). ואף זאת:  מי שמחרישה כאן אנקה היא "החצר", החוששת פן החמירה יותר מדי עם אנשיה וגרמה להם סבל (היא, ולא האב, כפי שטען בטעות דן מירון במאמרו הנ"ל (ואין אלה  הטעויות היחידות בפָּרָפרזות שערך מירון במאמרו לדברי אלתרמן).

5. תחבולה אירונית כזו נקט אלתרמן גם ב"חגיגת קיץ" בראיון עם המחבר, שבּוֹ מודגש הפער הגדול בין אלה שנלחמים למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם מסַכּנים את נפשם: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד." המילים "אמתלה שקופה", המציינות בדרך-כלל ניסיון להסתיר תחבולה אינטרסנטית נלוזה, משמשות כאן על דרך הפרדוקס לתיאורהּ של תרומתו הנאצלת וחסרת הגמול של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל.

6. הניסוח של אלתרמן בשורה "לֹא נִגְרַע כָּל מְאוּם" מזכיר את דברי ביאליק בשירו "הולכת אתְּ מעִמי" (בתיאור השמים המאבדים מדי לילה כוכבים אחדים, "וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם, / וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם" (המילה "כלום" בשירו של ביאליק היא קיצור של הצירוף "כל מאום" שבּוֹ השתמש אלתרמן בשירו). ביאליק תיאר בשירו מהפכה גדולה המתרחשת ביקום, ואחריה הכול חוזר למקומו וכאילו דבר לא השתנה, וגם שירו של אלתרמן בוחן את המציאוּת אחרי מהפכה גדולה שהתחוללה בה, ומגיע למסקנה שכמעט לא אירע דבר: העולם כמנהגו נוהג (ורק ניטל ממנו מעט מן הסבך שהכביד עליו, שלא לצורך).

7. לאלתרמן היה קשר רב-שנים עם הקיבוץ, והוא יכול היה לקבוע בסיפוק כי כיבוש היצר האימהי לא גרע מן הקשר החם בין הדורות. הוא ביקר תכופות בתל-עמל (ניר-דוד), בקיבוצה של אחותו לאה להב, וראה את הקשר החם בין הדורות. אִמו, בֶּלה אלתרמן, לאחר שנתאלמנה מבעלה, אבי המשורר, הצטרפה אף היא אל קיבוץ ניר-דוד, וזכתה לחיות בקרב משפחתה: בתה, חתנה ונכדיה. הטובים שבחבריו של אלתרמן היו בני האינטליגנציה הקיבוצית: מנחם דורמן, איש גבעת ברנר, שמואל בונים, אז חבר קיבוץ יקום, המבקר דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה, וזאב יוסיפון (יוסקוביץ), מייסד "אמנות לעם", שגם בקורותיו נרשם פרק קיבוצי רב-שנים. אלתרמן  ראה במו עיניו את המציאוּת הקיבוצית, ודן בה על-סמך התרשמות אישית רב-צדדית. דברי ההגנה שהוא שם בפי הקיבוץ, חרף חזותם הלוגית, נובעים מן המוח ומן הלב בתערובת של היגיון ורגש.

8. רחל פרנקל-מדן קשרה במאמרה (ראו הערה 1 לעיל) את המילה "סבך" עם פרשת העקדה, שאף היא מצביעה בדרכי-עקיפין על התסבוכת ששררה במציאוּת המשפחתית העברית בימי קדם.  

זיוה שמיר

            חלקו השני של מאמר זה יפורסם בעיתון "חדשות בן עזר", גיליון 1783.

* * *

יוסי אחימאיר

שימו עליכם מלך

כמה הייתי רוצה להיות עכשיו בלונדון, בימים קודרים אלה של טקסים אינסופיים למלכה המנוחה, כמיטב האירגון והמסורת הבריטית המופלאה. ואולם יותר מאשר להיות נוכח בעת הטקסים, להיות בלונדון מבחינתי זה קודם כל לרכוש את כל העיתונים, המדווחים בכותרות ענק על הפרידה מאליזבת השנייה, בביטויי אבל, צער, שאופפים אומה שלמה.

אלה ימים היסטוריים ואלה יהיו עיתונים היסטוריים, פריטים לאספנים, שכדאי לשומרם. אני בטוח שבריטים רבים רכשו, רוכשים, שומרים וישמרו את העיתונים הללו, מזכרת שאין שני לה כביטוי לסיומה של תקופה שנתארכה לכדי 70 שנות מלוכה. אין כמו הפרינט לשמש עדות, מזכרת מוחשית מזמן אמת, של אירוע היסטורי, בסדר כה גדול כמו זה שחווה בריטניה מאז יום חמישי בערב. אירוע שיתמשך עוד שבוע, עת תיטמן המלכה המנוחה בטירת וינדזור.

אלה גם ימים של התלכדות בממלכה האבלה, שמעוררת השתאות בכל רחבי תבל. ימים שבהם עיני העולם נשואות ללונדון אפופת הטקסיות. בריטניה מתעלה על עצמה בדבקותה הדתית, תפילות, תהלוכות, מסדרים צבעוניים, תאווה לעין, מעוררי קנאה. אלה ימים שבהם רבים מספרים על עצמם והמלכה. גם לי יש מעין סיפור כזה.

בהיותנו בלונדון לפני שנים ספורות, הגענו אל חזית ארמון בקינגהאם. לפתע חשנו בהמולה, המוני אנשים התקרבו לשער היציאה שהחל להיפתח. או-טו-טו המלכה תצא לביקור במוסד מקומי. נדחקתי, התמרפקתי ומצאתי עצמי עומד לצד המכונית הסגולה המפוארת המתקדמת באיטיות. המלכה ישובה במושב האחורי, מחייכת, מניפה יד לעברי, כביכול. הצילום שהבזקתי יצא קצת מטושטש, אבל מילא אותי שמחה...

מה מושך המוני בני האדם אל מלכים ובתי מלוכה? מה היה בה מיוחד, במלכה אליזבת השנייה? טונות של מילים נשפכו ועוד יישפכו בכל רחבי תבל על דמותה המלכותית, הדבקות שלה בכתר עד ליומה האחרון. בית המלוכה הבריטי הוא ללא ספק המעניין ביותר מכל בתי המלוכה, מכל המלכים והמלכות, במדינות אחרות.

מעמדם הטקסי אמנם נשמר, אבל מעמדם בפועל דהה. לא כן באנגליה. יש שם ביקורת קלושה על מוסד יקר שאבד עליו כלח, אבל המסורת בת מאות השנים חזקה ממנה. דבקות בתרבות שלטון שבה המלך-הריבון אינו כה-יכול, יודע מגבלותיו, נהנה ממעמדו הטקסי. אם הפרלמנטים השכילה לשמר בדקדקנות את מוסד המלוכה, וגם לכבד שלא לומר לאהוב, את המלכה, שידעה את מגבלותיה. זוהי תפארתה של בריטניה הגדולה. אישיותה הכובשת של אליזבט תרמה לכך. בנה-יורשה יעשה מעתה כל מאמץ "לתקן" את תדמיתו.

לעד תיזכר התמונה האחרונה שצולמה בטירת בלמורל בסקוטלנד, כאשר ראשת הממשלה שזה אך נבחרה, ליז טראס, באה לקבל את ברכת המלכה לכניסתה לתפקיד הביצועי הרם. גברת צעירה, גבוהה, חטובה, מול אישה צנומה, כפופה, חלושה, בקושי ניצבת על רגליה. אליזבט בת ה47 מול אליזבט בת ה96, יום לפני שנעצמו עיניה לעד.

 יש במה להתקנא בבריטים ה"נחנחים". הסדר, המשמעת העצמית, הדייקנות, השקט, האחדות – הלוואי עלינו, הקולניים, הנדחקים, המתמרפקים, חסרי הסובלנות והסבלנות. מלוכה סופר-דמוקרטית, עם חלוקת סמכויות חדה, חדורה באמונה דתית, מסורת של טקסים מפוארים, המעצימים את הגאווה הלאומית.

היה מי שהציע לעם ישראל: "שימו עליכם מלך." זהו זאב ז'בוטינסקי, שהשתעשע ברעיון להיות דומיניון באימפריה הבריטית. את המאבק בה – לשכנעה להוציא אל הפועל את מטרת המנדט על ארץ-ישראל, ניסה לנהל בדרכים דיפלומטיות. רק משראה שאין בהן תוחלת, בירך על פעולות האצ"ל לגירוש "הכובש הזר" הבריטי מארצנו. באומרו "מלך" לא התכוון לבית מלוכה מורם מעם דווקא, אלא למדינה מתפקדת, בעלת מוסדות שלטון כמסודרות באומות, עם חלוקת סמכויות ברורה, דמוקרטיה לעילא ולעילא. הוא גם כתב על חשיבות הטקסים בחיי אומה, כמטפחי ערך הממלכתיות.

"מותר האדם מן הבהמה הריהו הטקס," לימדנו איש ההדר זאב ז'בוטינסקי.  "מהו ההבדל בין בן-תרבות לבין הפרא? – הטקס. כל דבר גדול בעולם הוא טקס. תרבות היא טקס. משפט – טקס... סיפרו לי שבארץ-ישראל יש אדישות כלפי אותו הדבר שאני מכנה בשם טקס. אני מצטער מאוד על כך, שחברינו נפגשים במציאות המרה של החיים היומיומיים ובעבודת הפרך, הם מתחילים להזניח את הטקס."

אכן, בריטניה, שאת דוגמתה ראה ז'בוטינסקי לנגד עיניו, היא מדינה טקסית ביותר. טקסי הכתרה, לוויות, ושאר אירועים גדולים כקטנים, נערכים במלוא ההדר. אפילו בתוך הפרלמנט הדיונים, הוויכוחים, מתנהלים בטקסיות מופלאה. כדאי לצפות השבוע בערוצי הטלוויזיה הבריטיים. להתבשם ממסע הפרידה המרהיב מהמלכה האהובה, אשר שיאם יהיה ביום שני.

יש למדינת היהודים הרבה מה ללמוד מהממלכה המאוחדת, גם מבלי שיש לנו מלך.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמיתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ איתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד היתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה. חתירה לממשלת אחדות אינה ניטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד היתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה. את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום...) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית ניטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. היתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר. כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית. יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי. אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי. אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמיתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו היתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא היתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה. בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קירבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו איתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו. דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת. יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז. לא בכל אני מסכים איתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון פשיסט, גזען כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן. במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו."

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ." בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים. ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער. זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה. אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן. עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית. אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תיתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני.

מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה. יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות. אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השנייה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי. אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך? גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי. ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ. ולמרות הכול, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם. לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

[אהוד: לא נמאס לך לחזור על אותם דברים שוב ושוב, גיליון אחר גיליון? קח בחשבון שהקוראים מתעייפים מלעקוב אחר מאמריך הארוכים, וייתכן שהם כבר מדלגים עליהם!]

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעיתים משעשעת. הינה, אמיתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מיספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל... וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פירסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא היתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא היתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול. שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה. אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות שונות לפי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני," ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.  האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב את אי-לימודם. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים. בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה איתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה. אבל אם גנץ צודק והם ילכו איתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן. יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם... בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר... ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שיישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסייה היהודית עוזבת ומזדקנת. מיספר הלידות בקרב יהודים קרס. אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר." אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמיים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העלייה לארץ. "כושר הקליטה". עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עלייה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, ייאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

* ביד הלשון: רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו". מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה? רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה. רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

אורי הייטנר

* * *

רוברט יוטה

מדריך טיולים בפלשתינה – מזכרת מחיפה: אליזבט וזיגפריד שטרן

יריד עתיקות הוא אוצר בלום. לעיתים יזדמנו לך מכמנים. כך היה ביריד שהתקיים בלודוויגסבורג בינואר 2011. על הקבלה שהגיש לי סוחר העתיקות שהגיע מברלין נכתב: "מדריך טיולים בפלשתינה 1934 – 50 אירו."

נטלתי את הספר והייתי מופתע מן התוכן העשיר, מראה העמודים שנשמרו היטב, הצילומים הנפלאים בשחור-לבן ובמיוחד מתאריך ההוצאה לאור. 1934 – הרי זו השנה בה הגיעה משפחתה של אשתי לארץ ישראל, לא בעל-כרחם כדרך אחדים מיהודי גרמניה, כי אם מתוך אמונה עמוקה בציונות. שבועות חלפו. הספר נח על המדף, בין מדריכי טיולים בארצות שונות. כשהצצתי בו סוף-סוף נפעמתי מן ההקדשה בעמוד הפותח: "ארנסט יקירי! נצור את פלשתינה ואותנו לטובה בזיכרונך. חיפה 12.10.47. אליזבט וזיגפריד שטרן."

נידמה היה לי שהחיפוש אחר בני הזוג וצאצאיהם חסר תוחלת. הרי ישנן עשרות משפחות בשם שטרן, גם בעיר שעל הכרמל, בה התגוררו בשנת 1934 135,000 איש, מחציתם יהודים. במדריך "בדקר" שראה אור באותה שנה נכתב בהתלהבות ושבח על העיר בה התיישבו יהודים שהגיעו מגרמניה: "חיפה היא העתיד. כל יהודי תושב חיפה רואה לנגד עיניו פעילות ענפה, אינטסיבית אף יותר מזו שבהמבורג! הוא רואה את בתי החרושת הגדולים הסואנים במרחב הקישון, שומע את המולת התחבורה הבינלאומית ואת צלצול הזהב. בעלי ממון בונים את בתיהם על הכרמל וגם אלה המשתוקקים לגור בסמוך לאנשים אמידים. הכרמל הוא מעון ועיר-נופש לכל אנשי פלשתינה. כאן תמצא מלונות נעימים, פנסיונים וגם וילות וסנטוריום. כאן תוכל לנוח כשהעין נודדת מטה אל העיר הלבנה ואל מישור הקישון החום, אל התכלת ואל הים הקוסם בצבעו הכחול."

מחברו של הימנון השבח על העיר חיפה, הוגו הרמן, היה ציוני מושבע. בעודו סטודנט לגרמנית ורומניסטיקה גילה עניין בהתעוררות היהודית ובתנועה הלאומית. הוא נמנה על מייסדי תנועת הסטודנטים היהודית "בר כוכבא" בפראג והיה חבר מערכת העיתון הציוני "הגנה עצמית" (סלבסטווהר). בשנים 1913 ו-1914 היה עורכו הראשי של העיתון "יודישע רונדשאו", ביטאונם של הציונים הגרמנים. כבן-דודו, ליאו הרמן, היה גם הוגו הרמן פעיל אחר מלחמת העולם הראשונה באיסוף כספים למען "קרן היסוד". הוא כיהן כאחראי לפרוטוקול בקונגרס הציוני העולמי (קרלסבאד, וינה, באזל, ציריך ופראג) ושימש לעיתים גם כדובר הארגון. בשנת 1934 התיישב בירושלים. בשנים 1925-1935 פרסם כמה וכמה ספרים על מסעותיו בפלשתינה והידוע שבהם "מדריך בדקר לפלשתינה" בצרוף 72 תמונות ושתי מפות (לייפציג 1933). עותק מן המהדורה השלישית שהופיעה ב 1934 מצא את דרכו אל הספרייה שלנו בזכות יריד העתיקות.

מן המדף אל הקיבוץ

הוגו הרמן היה דמות ציבורית ידועה. אבל מי היו אליזבט וזיגפריד שטרן, בני הזוג שהעניקו את הספר לידידם  ארנסט כמתנת פרידה לפני שעזב את הארץ? כאמור, שטרן הוא שם נפוץ, אבל בזכות גוגל התגלה האיש הנכון. מסתבר שבני הזוג בחרו בשם עברי לאחר שעלו ארצה. אליזבט היתה לאלישבע, זיגפריד בחר בשם שלמה. בזכות האוטוביוגרפיה שכתבה אליזבט נחשף סיפור חייה. היא נולדה באאוגסבורג בשנת 1906. אביה, אלברט דן, ירש את בית המסחר לבגדים שניהל גיסו. הוא עצמו נולד בפרנקפורט ואשתו פאני לבית קיצינגר בעיר פירט. אלברט דן התנדב לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ושימש מדריך למתגייסים. לאחר ששוחרר בגין גילו התנדב להנהלת העיר אאוגסבורג והיה אחראי לחלוקת תלושים לרכישת בשר. כמו כן תרם בפעילותו לחנוכת בית הכנסת החדש בהאלדרשטראסה בשנת 1917, עוד לפני תום המלחמה. בשנת 1927 העניקה לו העיר אאוגסבורג את התואר "קומרציינראט" כאות כבוד על פעילותו הציבורית.

לבני הזוג שטרן היו חמש בנות: סופי, תיאה, אליזבט, גרטרוד ולוטה. תיאה נפטרה בצעירותה, אחיותיה עזבו את גרמניה בשנות השלושים. שתיים מהן היגרו לאנגליה, אליזבט הגיעה ארצה, כשם שעשו הוריה. הבת הצעירה לוטה למדה רפואה באיטליה ומצאה בשנת 1938 מפלט באנגליה.

אליזבט דן (לימים שטרן) סיימה את בית הספר העממי, המשיכה את לימודיה בבית ספר לנערות ועמדה בהצלחה בבחינת הבגרות המוקדמת (Mittlere Reife). ב-1920 המשיכה את לימודיה בגימנסיה על שם מאריה-תרזה באאוגסבורג כדי לזכות בתעודת הבגרות שתאפשר לה להמשיך את לימודיה באוניברסיטה. סמסטר אחד עשתה במינכן, בחוגים לפילוסופיה והיסטוריה. באותה עת החלה ללמוד עברית אצל מורה פרטי ולקראת הסמסטר השני עברה לברלין ונרשמה למכללה ללימודי יהדות כהכשרה לעבודה כמורה ליהדות. הוריה ניסו לדבר על ליבה לשנות את דרכה, וזאת למרות ששניהם היו פעילים בקהילה היהודית באאוגסבורג. אם לא תוותר, אמרו, יהיה עליה לנהל אורח-חיים יהודי-אורתודוקסי. אליזבט ויתרה, למדה בחוגים לגרמנית ולאנגלית במינכן ויצאה בקיץ 1928 לסמסטר אחד בקינג'ס קולג בלונדון.

בנובמבר 1928 התוודעה במינכן אל מי שעתיד היה להיות בעלה. באיחור רב נכנסה לאולם בו נשא פרופסור בכיר הרצאה על רפורמת החוק הפלילי באוסטריה. בדרכה הביתה, מבויישת על שאיחרה ומדוכדכת, חלפה על פני בית הקולנוע שאובורג. בחור צעיר בירך אותה ומיד התנצל, שהרי טעה, הלא היא אינה העלמה קיסינגר כפי שחשב... השניים החלו לשוחח. "איך זה שאת נראית כל כך יהודייה, למרות שאינך רוצה לעשות רושם של יהודייה?"

"ברור שאני יהודייה," השיבה הסטודנטית, "אם זה מפריע לך, עזוב ולך הלאה!"

הבחור הודה מיד: גם הוא יהודי והוסיף: וציוני! זה היה הפתיח לקשר אמיץ בין השניים שהלכו יחד דרך קבע לתיאטרון. באותם ימים התכונן הסטודנט למשפטים זיגפריד שטרן לבחינות הגמר. אם יעמוד בהן, יוכל לעבוד כעורך-דין ולנהל משרד משלו במינכן. אליזבט המשיכה בלימודיה ואף עבדה כמה חודשים בפנימייה לילדים. במרץ 1933 עמדה בהצלחה בבחינות. מעתה תוכל לשמש כמורה מחליפה באנגליה. אלא שנאסר עליה לצאת את גרמניה. השלטון היה בידי הנאציונל-סוציאליסטים. בהחלטה חפוזה נסעה לאנגליה ובתמיכה של קרובי משפחה מצאה – ללא אישור עבודה רשמי – משרה כמורה לגרמנית. עד מהרה נואשה. רמת ההוראה בבית הספר הפרטי שבפרובינציה האנגלית היתה נמוכה. יתר על כן: הרשויות עמדו על כך שהיא תלמד רק גרמנית ולא תענה להצעות עבודה נוספות. 

בשנת 1934 נעתרה להצעה שקיבלה מלודויג פוזנר, איש ברלין וציוני עז-רוח, והסכימה לסייע לו בהקמת בית ספר לילדים יהודיים ילידי גרמניה. לא באנגליה, כי אם בשוודיה. הפנימיה בקריסטינהוב נועדה לאפשר לתלמידים להשלים את לימודיהם ולהכשיר אותם לעלייה ארצה. לצד המקצועות השונים למדו התלמידים גם עברית ומלאכת-יד. בכתבה שהתפרסמה ב"יודישער רונדשאו" הודגש שהילדים בקריסטינהוב זוכים להכשרה מצויינת לקראת חיי היום-יום בפלשתינה.

שלוש שנים עשתה אליזבט דן בקריסטינהוב. היא שמחה בחלקה ועם זאת דאגה לשלום הוריה. "כמה טוב לא להיות בגרמניה. עם זאת, בני המשפחה שלנו חיו בצל התקריות האנטישמיות." גם משום כך החליטה לא להישאר בשוודיה לצמיתות, מה עוד שחברה זיגפריד שטרן עלה ארצה ב-1935. יתר על כן: ב-1937 הסתיימה "תקופת פוזנר". מייסדו של בית הספר עלה גם הוא ארצה ושימש מנהל בית ספר ברחובות. לימים כיהן כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. אליזבט דן הגישה בקשה לקבלת "סרטיפיקט". משרד ארץ ישראל בשוודיה אישר את בקשתה, אך דרש שתשוב קודם לכן לגרמניה, שם למדה שאישור העלייה נמסר לאחר. מאוכזבת וממורמרת החליטה לנסוע ארצה כתיירת. היא נפרדה מבני משפחתה באאוגסבורג והפליגה באונייה מטרייסט לחיפה. שם פגשה את בחיר-ליבה שחי מזה שנתיים בארץ. לאחר שפוטר זיגפריד בשנת 1935 ממשרתו במשטרת ברלין עשה את דרכו ארצה והגיע לחוף מבטחים ב-9 בספטמבר. את משרדו במינכן נאלץ לסגור שנתיים קודם לכן. בשל תפקידו כמנהיג קבוצת נוער ציונית התחקתה אחריו המשטרה הפוליטית ופעם, באוקטובר 1933, אף אסרה אותו. ב-1934 עבר לגור בברלין ונעצר על ידי הגסטפו משום שדיבר בזלזול ובבוז על גבלס.

כשהגיע ארצה, חסר-אמצעים, אך חדור תקווה, היה עליו לחזור על לימודיו בפקולטה למשפטים כדי לזכות בהכרה מטעם ממשלת המנדט ולעבוד כעורך דין. את לימודיו מימן בעבודות שונות, ביניהן שירות בצבא הבריטי. בני הזוג נישאו בחתונה שנערכה בחיפה ב-1 ביוני 1937 ואיפשרה לאליזבט להישאר כתושבת בארץ. היא עבדה כמורה לשפות בבית ספר במנזר שנוהל על ידי נזירות צרפתיות בכרמל. לימים עבדה כמורה באולפנא למבוגרים וכן כמורה פרטית.

ב-27 במרץ 1939 הגיעו הוריה ארצה באוניית המעפילים האחרונה. זיגפריד שטרן  שהתכונן באותם ימים לבחינות הגמר ועבד כעוזר במשרד חיפאי, הצליח לקבל סרטיפיקטים עבור הורי אשתו. באותה שנה הגישו  זיגפריד ואליזבט בקשה לישיבת-קבע כאזרחים בארץ (היא אושרה בראשית 1940). שני הערבים שנדרשו לצורך התהליך היו פנחס מרגולין, עורך-דין שעל שמו נקראת היום הטיילת של חיפה, ופליקס נגלר שנודע כבעל חנות-ספרים מוכשר אשר בין לקוחותיו הסופר ארנולד צוויג שהתגורר בחיפה.

הערב הראשון, פנחס מרגולין, סייע גם לאלברט ופאני דן בתהליך ההתאזרחות. בדירה החדשה על הכרמל אליה עברו בני הזוג והוריה של אליזבט גדלו הילדים אפרים (יליד 1939) ושולמית (ילידת 1942). אחיותיה של אליזבט, סופי וגרטרוד, תמכו כספית במשפחה. משהסתבר שהחיים המשותפים לא היו אידיאליים, עברו הסבא והסבתא לדירת-חדר במושב רמות השבים שנוסד בשנת 1933 על ידי יוצאי גרמניה. מעט לפני פרוץ מלחמת העצמאות במאי 1948 נסעו הוריה של אליזבט לאנגליה לבקר את בנותיהם ושנתיים לאחר מכן עזבו את הארץ לצמיתות בהנחה שהטיפול בקשישים טוב יותר באנגליה.

זיגפריד שטרן היה עורך-דין מוכר ומוערך שהתמקד לאחר מלחמת העולם השנייה בסוגיית הפיצויים. משום כך נסע שוב ושוב לגרמניה כדי לייצג את מרשיו. ב-1952 נכלל שמו ב-Who is who הישראלי. בספרה מספרת אליזבט שבעלה אהב מאוד לנסוע לארץ הולדתו, גם משום שהתקשה בשפה העברית ומשום שהחום הישראלי לא הטיב עימו. ב-1954 נסעו בני הזוג לאנגליה ולגרמניה. קודם לכן דאגו לחדש את הדרכון הגרמני שלהם בלוויית הערה שהדרכון נחוץ כדי לקבל פיצויים. 

חמש שנים מאוחר יותר ספגה המשפחה מהלומה קשה. זיגפריד שטרן נפטר בגיל 56 לאחר התקף לב. אליזבט נותרה בגפה. הבן הבכור התגורר בקיבוץ, הבת השתלמה בהוראה במכללה שבקיבוץ אורנים בגליל. זמן-מה נסעה אליזבט לסייע ולעודד את אימה, מאוחר יותר עברו שתיהן לגור יחד בטבעון. את התמחותה כמורה עשתה הבת שולמית בקיבוץ מעוז חיים הסמוך לגבול ירדן. שם הציג אותה בחור צעיר לידידו עמוס לויטל. השדכן-כביכול לא טעה: השניים התאהבו זה בזה ונישאו במרץ 1962. שולמית עברה לגור במעוז חיים. אחיה אפרים התחתן עם אישה ילידת גרמניה שהתגיירה למענו והשניים השתקעו בקיבוץ גונן לרגלי הגולן. האם, אליזבט, חדלה לעבוד כמורה והיתה לנציגה של בית ההוצאה הגרמני למוסיקה "ברנרייטר", שאת בעליו הכירה מן הימים בהם היו שניהם בתנועת הנוער. ב-1965 עבדה בכריכת-ספרים, מלאכה שאהבה עוד בנעוריה. לימים נתבקשה לשמש כמורה לאנגלית בבית הספר שבקיבוץ.

בשנת 1969 נסעה לאנגליה לבקר את אימה החולה והיתה לידה כשנפטרה. אביה מת שנים אחדות קודם לכן. ב-1985 נסעה עם אחיותיה לאאוגסבורג לרגל חנוכת בית הכנסת ששופץ לאחר המלחמה. גם בשנותיה האחרונות נטלה חלק פעיל בחיי הקיבוץ. באוקטובר 2011, בדיוק בשנה שבה רכשנו את הספר בו נמצאת ההקדשה שרשמו בני הזוג שטרן, חגגה אליזבט את יום הולדתה ה-105. חודשים ספורים אחרי-כן, במאי 2012, נפטרה בקיבוץ בו חיה חמישים שנה.

ברם, בכך לא תם סיפורו של הספר שהגיש הזוג שטרן לידיד שביקר אותם בחיפה.

ביולי 2010 הגיעה אלינו הזמנה לחתונה של בן-משפחה. הזוג הצעיר החליט לערוך את הטקס במקום בעל אווירה מיוחדת, אידילית, בו גרים כמה בני-משפחה. דודה מדרגה שנייה של החתן, בתיה לבית גרינגרד, התיישבה בקיבוץ בשנות השלושים יחד עם בעלה, בשעה שאחיה ואשתו בחרו לגור בתל אביב. כאשר ביקרתי לראשונה בישראל, ב-1980, נסעתי עם רעייתי-לעתיד לקיבוץ בעמק הירדן, שם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. שם הקיבוץ? מעוז חיים! שלושים שנה אחרי כן הגעתי שוב לקיבוץ ונכחתי בחתונה הססגונית. אליזבט שטרן היתה אז בין החיים, אבל אני לא ידעתי שספר המסעות יקשר בינינו. החיפוש אחר כותבי ההקדשה על ספרו של הוגו הרמן החל בפברואר 2011 וכשלמדנו שאליזבט שטרן מתגוררת במעוז חיים מיהרה אשתי להתקשר עם בתה. אבל לא הבת, גם לא האם הישישה, שתיהן לא ידעו למי נמסר בשעתו ספר המסעות בפלשתינה.

ומיהו ארנסט שקיבל את הספר במתנה? העובדה שבהקדשה נרשם רק השם "ארנסט" הפכה את הבלשות לחיפוש מחט בערמת שחת. יכול להיות שהיה זה הרב של אאוגסבורג ארנסט יעקב ששלח לידידיו באופן קבוע מכתבים מהגלות באמריקה. אחת מאלה שקיבלו אותם היתה אליזבט דן (שטרן). ברם, אין עדות או מסמך המעיד על ביקורו של הרב בארץ ישראל בשנת 1947. כך גם המקרה של ארנסט קרמר שהיה מקורב לאל העיתונות הגרמני אקסל שפרינגר. בארכיון ההוצאה מצאתי חילופי מכתבים בין קרמר ושפרינגר מן השנים 1985 עד 1987. מסתבר שאליזבט שטרן וארנסט קרמר נפגשו באאוגסבורג ב-1985 והיא הציעה לסייע לו בחיפוש אחר קרובים וידידים. העיתונאי הידוע שלח לה קטעי עיתונות והרצאות שנשא וכתודה שלחה לו אליזבט תמרים ודברי-מתיקה מהארץ. ברם, סגנון המכתבים פורמלי בעוד שההקדשה על דף הספר אישית. יתר על כן, לא ידוע על נסיעה לארץ של ארנסט קרמר בשנת 1947.

נותרה איפה תעלומה ללא פתרון.

* פרק מתוך ספרו החדש של פרופסור רוברט יוטה שיוצא החודש לאור בהוצאת "מטרופול" שבברלין.

Robert Jütte: Bücher im Exil. Lebensspuren ihrer jüdischen Besitzer. Metropol-Verlag, September 2022.

* * *

ד״ר ליליאן דבי גורי

28 שנים לפני הקמת המדינה פירסם צ׳רצ׳יל מאמר מכונן: כותרת המאמר: דם, יזע  וציונות. הציונות היא התרופה לבולשביזם.

[אהוד היקר, אני מצרפת כאן כתבה מהעיתון "ישראל השבוע" 9/9/2022  בעמוד 31. מתוך הנחה שאולי יהיה לך או/ו לקוראים שלך עניין בה]. 

בפברואר 1920 פירסם שר המלחמה הבריטי, סר ווינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל, מאמר ב"הארלד סאנדיי". שם המאמר: "ציונות מול בולשביזם. המאבק על נפשו של העם היהודי". זהו מאמר מכונן, תמהיל של אהבת ישראל ואנטישמיות. הרבה תובנות עורר בי המאמר, שנכתב לפני 102 שנה.

"יש אנשים שאוהבים יהודים ויש שלא; אבל אף אדם חושב לא יכול לפקפק בעובדה שהם מעבר לכל ספק הגזע האימתני והמופלא ביותר שהופיע אי פעם בעולם," כך פותח צ'רצ'יל את המאמר, שנכתב במהלך המלחמה העקובה מדם בין הצבא האדום הבולשביקי לצבא הלבן. ימים שבהם רבבות יהודים נטבחו באוקראינה. צ'רצ'יל, גדול הלוחמים בבולשביזם ומי שטבע את המושג "מסך הברזל", מתייחס במאמר למיספרם הלא פרופורציונלי של יהודים במהפכה.

"הקונפליקט בין הטוב לרע, המתמשך ללא הרף בנפשו של כל אדם, אינו מגיע לעוצמה כמו ביטויו בגזע היהודי," כותב צ'רצ'יל ומחמיא ליהודים על קיומה של מערכת אתיקה, ש"היא הרכוש היקר ביותר של האנושות, ששווה למעשה את הפירות של כל שאר החוכמה והלמידה ביחד."

ואחרי המחמאה, צ'רצ'יל משמיע אזהרה פוגענית, שגם בה גלומה מחמאה. "ויכול בהחלט להיות שאותו גזע מדהים עשוי כרגע להיות בתהליך ממשי של ייצור מערכת אחרת של מוסר ופילוסופיה... וכי הגזע המיסטי והמסתורי הזה נבחר לגילויים העליונים, הן של האלוהי והן של השטני. ... בעם בעל גאונות מוזרה כמו היהודים, הניגודים עזים יותר," כותב צ'רצ'יל ומחלק את היהודים לשלוש אפשרויות של זהות. "שניים מהם מועילים ומעוררי תקווה במידה רבה מאוד לאנושות, השלישי הרסני לחלוטין." ראשונים מציין צ'רצ'יל את היהודים החיים כאזרחים שווים ונאמנים במדינות השונות. "בצבא שלנו," מציין צ'רצ'יל, "חיילים יהודים מילאו תפקיד מכובד ביותר, חלקם עלו לפיקוד הצבאות, אחרים זכו בצלב ויקטוריה על גבורה."

וכאן עולה הבעייה. הפאנץ'. האנטיכריסט. "האופוזיציה האלימה, לכל תחום המאמץ היהודי הזה, היא עליית מזימותיהם של היהודים הבינלאומיים. רובם, אם לא כולם, נטשו את אמונת אבותיהם וגירשו ממוחם כל התקוות הרוחניות של העולם הבא... אין צורך להכביר מילים על התפקיד שמילאו יהודים ביצירת הבולשביזם. למעט היוצא מן הכלל של לנין, רוב הדמויות המובילות הן יהודים... אי אפשר להשוות את השפעתם של רוסים כמו בוכרין או לונצ'רסקי עם כוחו של טרוצקי, או של זינובייב, הדיקטטור של המצודה האדומה (פטרוגרד), או של קרסין. או ראדק – כולם יהודים... והחלק הבולט, אם לא העיקרי, במערכת הטרור מצוי בידי יהודים, ובמקרים מסוימים, על ידי יהודיות."

צ'רצ'יל מונה שורה ארוכה של מנהיגים יהודים בולשביקים במדינות אירופה, בלה קון, רוזה לוקסמבורג ומציין: "למרות שבכל המדינות הללו יש הרבה לא-יהודים גרועים לפחות כמו הגרועים שבמהפכנים היהודים, התפקיד שמילאו האחרונים ביחס למיספרם באוכלוסייה הוא מדהים."

לרב הראשי של מוסקבה מיוחסת האימרה: "כשהטרוצקים עושים מהפכה, הברונשטיינים משלמים את המחיר."

צ'רצ'יל כותב על המחיר: "מיותר לציין שתשוקות הנקמה העזות ביותר התרגשו בעם הרוסי." אחר כך הוא מנסח כתב הגנה עלוב למדי וגם רחוק מדיוק על הגנרל אנטון דניקין, מפקד הכוחות הלבנים. אבל צ'רצ'יל לא מתכחש לעובדות. "המוני השודדים השורצים בכל המרחב העצום של האימפריה הרוסית לא מהססים לספק את תאוות הדם שלהם לנקמה על חשבון האוכלוסייה היהודית התמימה בכל פעם שמתרחשת הזדמנות..." צ'רצ'יל מסביר כי הזיהוי של המהפכה עם הגזע היהודי ברוסיה הוא "עוול למיליוני אנשים... שבעצמם סובלים מהמשטר המהפכני."

צ'רצ'יל מציע את התרופה למהפכה הבולשביקית ולתפקיד היהודי בה. הדרך השלישית. הציונות. "בניגוד מוחלט לקומוניזם הבינלאומי, הציונות מציגה בפני היהודי רעיון לאומי בעל אופי חיובי. כתוצאה מכיבוש פלשתינה, נפלה בידי הממשלה הבריטית הזכות והאחריות להבטיח לעם היהודי בית ומרכז חיים לאומיים. בזכות תפיסתו המדינית היסטורית של מר בלפור הושמעה הצהרה, שהכריעה באופן בלתי הפיך את מדיניותה של בריטניה הגדולה. האנרגיות הנלהבות של ד"ר ויצמן, המנהיג, למטרות המעשיות, של הפרויקט הציוני, בגיבוי רבים מיהודי בריטניה, ובתמיכת הלורד אלנבי, כולן מכוונות להשגת הצלחתו של המפעל מעורר ההשראה הזה."

28 לפני הקמת מדינת ישראל, 19 שנה לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, כותב צ'רצ'יל: "פלשתינה קטנה מכדי להכיל יותר מחלק מהגזע היהודי." צ'רצ'יל מבהיר שרוב היהודים החיים באזרחות שווה במדינות השונות לא ירצו להגיע. "אבל אם," מקווה צ'רצ'יל, "כפי שעשוי לקרות, תוקם בחיינו מדינה יהודית על גדות הירדן בחסות הכתר הבריטי, מדינה שיכולה להכיל שלושה או ארבעה מיליוני יהודים... זהו אירוע בהיסטוריה של העולם שיהיה מועיל מכל נקודת מבט, ובפרט בהרמוניה עם האינטרסים האמיתיים של האימפריה הבריטית."

צ'רצ'יל עוד יחתום על ספר לבן, אבל כאן הוא ציוני. "הציונות כבר הפכה לפקטור משמעותי ברוסיה, השפעה מתחרה רבת עוצמה בחוגים הבולשביקיים עם המערכת הקומוניסטית הבינלאומית. הזעם שבו תקף טרוצקי את הציונים בכלל, ואת ד"ר ויצמן בפרט, מעיד על כך. החדירה האכזרית של מוחו אינה מותירה אותו בספק שתוכניותיו למדינה קומוניסטית חובקת עולם תחת שליטה יהודית מסוכלות ומעכבות ישירות על ידי האידיאל החדש הזה, המכוון את האנרגיות והתקוות של היהודים בכל ארץ לעבר פתרון פשוט יותר, מטרה נכונה יותר ובת השגה הרבה יותר. המאבק שמתחיל כעת בין היהודים הציונים לבולשביקים הוא לא פחות ממאבק על נפשו של העם היהודי."

סוף המאמר קרשנדו ציוני. "...אין די בהתנגדות לבולשביזם בכל תחום. יש צורך בחלופות חיוביות ומעשיות במישור המוסרי כמו גם במישור החברתי; בנייה, במהירות האפשרית ביותר, של מרכז לאומי יהודי בפלשתינה שעשוי להפוך לא רק למקלט לנרדפים מהארצות האומללות של מזרח אירופה, אלא גם סמל לאחדות יהודית ומקדש התהילה היהודית, זוהי משימה מבורכת."

מפעם לפעם אני חוזרת לקרוא במאמר. הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים היתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית? על יהודים מתקני עולם היום שמבקשים את חורבן הבית השלישי. הרבה מחשבות.

הגישה והעירה את מאמרו של צ'רצ'יל – ליליאן דבי גורי

* * *

רוֹן גֵּרָא

קָרֵב הַסְּתָו

"קָרֵב הַסְּתָיו מִבֵּין הָאִילָנוֹת וּשְׁעוֹת

פְּרֵדָה מֵבִיא לִי לְדוֹרוֹן" (לֵאָה גּוֹלְדְבֵּרְג)

עֲנָנִים סְפוּגֵי אֵדִים

בַּמֶּרְחָב

וְשׁוּלֵיהֶם זָהָב.

דִּמְעַת גַּעְגּוּעַ עוֹלָה

כְּעָב.

עַפְעַפְּעִים כְּבֵדִים,

פַּרְפַּר בָּא עִם הָרוּחַ

שִׁכּוֹר מֵחֻמָּהּ

נוֹפֵל שָׂרוּעַ

כִּשְׁאַר אֶחָיו.

חַלּוֹנִי פָּתוּחַ

לְצִיּוּץ צִפּוֹר

לְאוֹר מֵגִיחַ מִסְּבַךְ.

סְתָוִים רַבִּים חָלְפוּ

עָלִים רַבִּים נָשְׁרוּ

נָפְלוּ לַחִים מִדֶּמַע

בָּרָק וּצְלִיל הִבְרִיקוּ

בְּרַעַם רַב.

הוֹלֵם הַזְּמַן

כְּדַהֲרַת סוּס מֵרוֹץ

הַסְּתָיו חוֹנֶה כְּבָר 

כָּאן.

וּבִי תְּפִלָּה אַחַת

בִּלְבַד

שׁוֹאֶגֶת מִפְּצָעִים

לְאוֹר חֶדְוָה

בֵּין אֲנָשִׁים

לְרִגְעֵי חֶסֶד

וְלַחַשׁ עִנְבָּלִים.

* * *

יונתן גורל

מות המלכה

לתאר 70 שנים על כיסא המלכות בעולם תזזיתי של חילופי שלטון, אנשים, דעות, חידושים והמצאות – זה מעולם הדמיון והאגדה, והנה זה קרה באלביון הקרה, המשמרת והנאמנה למסורת ולנלווה לה, אמנם סמכויות של ממש לא היו לה, לכך נועד הפרלמנט, לכך נועדה הממשלה, אבל "הכתר" הזכיר לכולם – אנגליה, מלכת הימים, שרירה וקיימת, גם אם הצטמקה והשתנתה. ה"כתר", ויותר מכול – המלכה, הזכירו לכל כי האימפריה שלטה גם בפלסטיין ובנו ובערביי הארץ ביד רמה ובעת הצורך בחיילים ושאר אמצעים.

ההערצה היא לשמור מסורת, בלי לפגוע בפיתוח כל התחומים בהתאם לשינויים הטכנולוגים, המדעיים והאקדמיים. אבי ז"ל, למשל, נשלח ע"י הוריו לפני כ-120 שנים מירושלים לאנגליה ללמוד "מינהל וארגון" ובזכותו יש לי דרכון אנגלי, ללא שימוש, אבל עם סממנים של אריה שואג, מה שהיתה אנגליה ונשארה באי מוקף ימים.

לו היתה לנו מסורת, ולא הדבקה על הדבקה, היה גם אצלנו עניין "הסניורטי".

המלכה איננה, יורשה בנה, ממשיך בלי הזוהר של אימו, "הממלכה המאוחדת" משדרת חיים מעבר לזמן. כמה היא תחזיק ואיך יקבלוה  הדורות הבאים – שאלה קשה לחיזוי, צריך להזכיר את עמידתו האיתנה של "הכתר" במלחמת העולם השנייה ואת התמיכה שקיבל צ'רצ'יל בנאומו המתריס כלפי היטלר ומכונת המלחמה שלו וה"מילים הרועדות" "לעולם לא ניכנע" כשהכתר מצהיר "לעולם לא יעזוב את המולדת" – ולהוריד את הכובע.

היינו מיודדים עם קצינים ופקידים בריטיים בשנות המנדט בא"י, הם התארחו בבתינו, השאירו מזכרות, בעיקר ספרים, וזכינו גם להגנתם מפני פורעים ערבים. מדובר במישור האנושי-אישי, כמובן שהיינו חלק מהיישוב וחגגנו את עזיבתם עם כולם, אבל המשכנו התכתבות שנמשכה עד לביקורים הראשונים שלנו באנגליה, ובת דודי נישאה לרופא יהודי-בריטי וגרה במנצ'סטר ואירחה אותי לתקופת החופש מלימודים. גם זכיתי "ללמוד" בבית ספר אנגלי בירושלים "סנט גורג'ס סקול", לא הרבה, כי פרצה מלחמת השחרור. הייתי "תלמיד פנימייה" עם כל הגינונים, ומעל הכול אבי ז"ל שחי באנגליה כעשר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

תודה לאל שאנחנו עצמאים, אבל את הסנטימנט לאנגליה ב"יום זיכרון" כזה נעלה, זכר לימים שלפני המלכה ובימיה. תם עידן.

יונתן גורל

* * *

אדיר כהן

שני שירים

דְּמֻיּוֹת בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁעַל הַיָּם

בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם,

הַנּוֹשֵׁק מַמָּשׁ לַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים,

פָּגַשְׁתִּי עוֹלָם, פָּגַשְׁתִּי הִיסְטוֹרְיָה,

פָּגַשְׁתִּי חֲלוֹמוֹת, פָּגַשְׁתִּי אֲנָשִׁים

שֶׁהֵם הֹוֶה הַנּוֹשֵׂא עָבָר

עַל כִּתְפֵיהֶם שֶׁנִּכְפְּפוּ, עַל גֵּוָם שֶׁקָּרַס,

עַל שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁנֶּעֶרְמוּ וְהִכְבִּידוּ

עַל גּוּפֵיהֶם וְקִצְּצוּ כַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתֵיהֶם.

פָּגַשְׁתִּי רַב-חוֹבֵל שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ סְפִינָה,

רַק זִכְרוֹנוֹת מֵאֳנִיַּת מַעְפִּילִים שֶׁנִּוֵּט אֶל הַחוֹף;

פָּגַשְׁתִּי עוֹרֵךְ דִּין מַבְרִיק וַחֲרִיף לָשׁוֹן

שֶׁאֶת מִשְׁפָּטָיו הָאַחֲרוֹנִים מְנַהֵל

בְּקוֹל נִכְאָב וּמְרֻסָּק עִם גְּרוּשָׁתוֹ;

פָּגַשְׁתִּי שׁוֹפֵט כַּדּוּרֶגֶל נוֹדָע לִתְהִלָּה

שֶׁשְּׂפַת הַיָּם הִיא עַתָּה מִגְרַשׁ מִשְׂחָקָיו;

פָּגַשְׁתִּי פְּרוֹפֵסוֹר זָקֵן שֶׁזִּכְרוֹנוֹ אָבַד,

פָּנָיו מַסֵּכָה קְפוּאָה הַמִּתְחַיָּה לְרֶגַע קָט

בְּהִזָּכְרוֹ בְּסִפּוּר הִיסְטוֹרִי הָאוֹבֵד לִפְנֵי שֶׁיַּצְלִיחַ לְסַפְּרוֹ;

פָּגַשְׁתִּי רוֹפֵא שֶׁבְּיַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה

הָיָה אֵימַת יַשְׁבָנִי בֶּחֳקָנָיו הַמְּאַיְּמִים,

תָּמִיד חִיּוּךְ מַמְזְרִי עַל שְׂפָתָיו וּבְדִיחָה נְכוֹנָה,

וְהוּא עֲדַיִן מִתְלוֹצֵץ וְאוֹמֵר:

"עוֹד מְעַט אֵלֵךְ לְהִצְטָרֵף לְשִׁנַּי שֶׁנֶּעֶקְרוּ,

לָעַרְמוֹנִית שֶׁנִּכְרְתָה, לַתּוֹסֶפְתָּן שֶׁנֻּתַּח,

לַמָּרָה שֶׁהוּצְאָה אַךְ הִשְׁאִירָה חַיַּי מָרִים."

פָּגַשְׁתִּי מְשׁוֹרֶרֶת הַחוֹלֶמֶת עַל נֶצַח שִׁירֶיהָ

עִם חֲזָרָתָהּ מְנַצַּחַת לְאוֹשְׁוִיץ שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הוֹרֶיהָ;

פָּגַשְׁתִּי סוֹפֶרֶת מְעֻנַּת סַרְטָן

הַחוֹלֶמֶת עַל חִבּוּק אַחֲרוֹן

שֶׁל אֲהוּבָתָהּ שֶׁתַּרְדִּימֶהָ וְתִגְאֲלֶהָ מִיִּסּוּרֶיהָ;

פָּגַשְׁתִּי צַיֶּרֶת שֶׁבַּדֶּיהָ מְמַלְּאִים בֵּיתָהּ

וְאֵינָם מַשְׁאִירִים לָהּ כִּמְעַט מָקוֹם

וְהִיא מַמְשִׁיכָה לְצַיֵּר עַצְמָהּ לַדַּעַת;

פָּגַשְׁתִּי פּוֹלִיטִיקַאי הַמְּנַבֵּא שְׁחֹרוֹת

וְקוֹרֵא אַחֲרִית כְּתוּבָה בִּשְׁגִיאוֹת הֶעָבָר וְהַהֹוֶה.

פָּגַשְׁתִּי רַבִּים מִנּוֹטְרֵי הַחוֹף,

שֶׁהָפַךְ לְבֵיתָם הַשֵּׁנִי, וְאוּלַי הָרִאשׁוֹן,

וְהֵם מַנִּיחִים אֶת סִפּוּר חַיֵּיהֶם מְעֻרְטָל,

נִשָּׂא עַל הַגַּלִּים הַמְּלַחֲכִים אֶת הַחוֹף,

וּכְבָר נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם אֶל הַמֶּרְחַקִּים

שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

לִכְתֹּב שִׁיר בְּבֵית הַקָּפֶה

מַקְדִּים לָקוּם בַּבֹּקֶר,

יוֹצֵא מֵהַמִּטָּה,

מְנַסֶּה לְהִתְיַצֵּב,

מְיַשֵּׁר אֶת גַּבִּי,

מַחֲזִיר עַצְמוֹתַי לִמְקוֹמָן,

מַכְנִיס פִּנְקַס הַטְּיוּטוֹת

לְכִיס מִכְנָסַי,

נוֹטֵל מַקְּלִי

וְיוֹצֵא לְבֵית הַקָּפֶה,

לִמְצֹא נוֹשֵׂא לִכְתִיבָה,

לְהַכְנִיס אֶת טוֹבְלֵי הַשַּׁחֲרִית

לְתוֹךְ בֵּית מִלִּים,

לִקְרֹא סִפּוּר

בְּעֵינֶיהָ הַבּוֹעֲרוֹת

שֶׁל קְשִׁישָׁה

הַמִּתְעַקֶּשֶׁת לְהִתְבּוֹנֵן

הַיְשֵׁר בְּפָנֶיהָ

שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,

לְהִתְעַנֵּג עַל חַמּוּקֶיהָ

שֶׁל הַצְּעִירָה הָאָצָנִית

הַמְּבַקֶּשֶׁת קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר,

לְהִתְבּוֹנֵן בְּתוֹךְ עַצְמִי

וְלַחֲזֹר לְנַסּוֹת

לְיַלֵּד אֶת סִפּוּרִי.

צוֹעֵד לְאֹרֶךְ

הַשְּׂדֵרָה עֲבֻתַּת הָעֵצִים

הַמַּצְנִיחִים פֵּרוֹתֵיהֶם

עַל רָאשֵׁי הַהוֹלְכִים

וּמַשְׁאִירִים חוֹתָמָם הֶעָכוּר

בְּהִמָּחֲצָם עַל הַדֶּרֶךְ...

מְהַרְהֵר בַּסִּפּוּר

שֶׁאוּלַי יִכָּתֵב הַיּוֹם

בְּבֵית הַקָּפֶה,

אַךְ אֵין צֹרֶךְ

לְהַמְתִּין אַף רֶגַע,

כְּבָר הוּא נִכְתָּב

עַל יְדֵי יוֹשְׁבֵי הַסַּפְסָלִים,

הַמַּזְקִיפִים גּוּפָם

הַמְּבַקֵּשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.

אֶחָד מְדַבֵּר

בְּרֶגֶשׁ גּוֹאֶה וְהוֹלֵךְ,

מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ

וּמַמְשִׁיךְ שִׂיחַ לֵילוֹ

עִם דְּמוּת

חֲלוֹמוֹ הַמִּתְרַחֶקֶת

מִמֶּנּוּ עִם קֶרֶן אוֹר רִאשׁוֹנָה.

הַשֵּׁנִי אוֹסֵף מֵהַדֶּרֶךְ

כַּרְטִיסֵי נַעֲרוֹת פִּתּוּי

הַחוֹשְׂפוֹת גּוּפָן הַמַּזְמִין,

מוֹרְחוֹת חִיּוּךְ עַל שִׂפְתֵיהֶן,

מַזְקִיפוֹת שְׁדֵיהֶן,

חוֹשְׂפוֹת רַגְלֵיהֶן

וּמַצִּיעוֹת שָׁעָה

שֶׁל שִׁכְחָה

עֵת גּוּפָן יַמְשִׁיךְ

לִזְכֹּר הַשְׁפָּלָתוֹ.

אַחֵר מַצִּיעַ לִי

קֻנְטְרֵס שֶׁדַּפָּיו

מַצְהִיבִים וּמְמֻרְטָטִים,

בָּהֶם הוּא מְגַלֶּה

סוֹדוֹת הַיְּקוּם,

מַבְטִיחַ בְּהִתְלַהֲבוּת

עֹשֶׁר וָאֹשֶׁר,

אַהֲבָה וְהַצְלָחָה,

וְגַם תּוֹדָה

תְּמוּרַת שְׁקָלִים

מְעַטִּים לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר.

אַלְמוֹנִי דּוֹחֵף

עֶגְלַת מַרְכּוֹל

וּבָהּ כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעוֹלָם

דָּחוּס וּמְכֻסֶּה

בְּעִתּוֹנִים שֶׁזְּמַנָּם חָלַף.

אֵלַי מִצְטָרֶפֶת

צְעִירָה יְפַת מַרְאֶה

שֶׁיָּצְאָה זֶה עַתָּה

מִמָּלוֹן סָמוּךְ

וְנִפְרְדָה בִּשְׁעָרָיו

מֵאֲהוּבָה הַטַּיָּס

הַיּוֹצֵא בְּמוֹנִית

לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

לְטִיסָתוֹ לַמֶּרְחַקִּים

וּמַשְׁאִיר לָהּ

גַּעְגּוּעִים וְאַשְׁלָיָה.

אַמְבּוּלַנְס צָהֹב

שֶׁל טִפּוּל נִמְרָץ

צוֹפֵר אֲנוּשׁוֹת,

נוֹשֵׂא נוֹשְׁמֵי

נְשִׁימָתָם הָאַחֲרוֹנָה

בְּדַרְכָּם לְהִתְחַבֵּר

לְמַכְשִׁירֵי הַהַנְשָׁמָה

כְּשֶׁנִּשְׁמָתָם כְּבָר

מְאוֹתֶתֶת לָהֶם

בַּקָּשָׁתָהּ לְרַחֵף

הַרְחֵק מִכָּאן,

עוֹד רֶגַע

בֵּית הַקָּפֶה

תּוֹר הַקּוֹנִים

יוֹמֵם בְּקָפֶה

שֶׁל שַׁחֲרִית.

כִּסְּאִי הַקָּבוּעַ

לְיַד הַחַלּוֹן

הַגָּדוֹל, הַקָּרוּעַ

אֶל הַיָּם.

מוֹצִיא פִּנְקָסִי,

שׁוֹלֵף עֵטִי,

נוֹעֵץ מַבָּטִי

בַּיָּם הָרוֹגֵעַ,

קוֹרֵא אֶת

הַמֶּרְחַקִּים,

בּוֹרֵחַ מֵהַקְּרוֹבִים...

הַמִּלִּים בּוֹשְׁשׁוֹת

לָבוֹא...

אדיר כהן

* * *

שושנה ויג

שלום וברכה אהוד בן עזר

כותבת אליך מתוך ידיעה שהמכתב יהפוך לציבורי בכתב העת שלך, כתב עת שקוראים סופרי ישראל יותר מאשר כל כתב עת אחר.

למה אני כותבת?

אני כותבת כסופרת ישראלית ששוהה בימים אלה בבריסל. זוהי יחידה לסופרים כשלצידה יחידות מגורים לשהייה ארוכה, מינימום חודש. באנגלית אין מילה נפרדת לסופר ולסופרת, לא היה צורך להציג את עצמי מלבד המילה יוצר/סופר writer. כך התקבלתי לכאן, קורות חיים רזומה של 20 ספרים ועריכה של 200 בהוצאה שלי.

המקום תפוס לשנים הבאות כך שאל תשאלו אותי פרטים עליו... בדירות לטווח ארוך התארחו סופרים ידועים כמו דויד גרוסמן וגם אהרון אפלפלד. אני חשה גאווה להתארח כאן. מייצגת את עצמי ומה ששלי שלי.  אני מרגישה מבורכת בימים אלה. איש לא שלח אותי, לא סידרו לי ממשרד החוץ או מכל אגודה כלשהי. אני שוהה ביחידה שמתאימה לטווח קצר יותר, אשהה כאן עשרה ימים. אשתדל לכתוב אבל זו לא חובה, אשהה כדי להירגע ממתח החיים בישראל. אשהה כדי לעצור ולהיות עם עצמי ולכתוב אם תגיע המוזה, רוב הסיכויים שהיא תגיע בשלווה הזאת ובמיוחד כשהשפה שמקיפה – צרפתית, שאני כל כך אוהבת, מבינה ומשתדלת לגלגל על לשוני בחנויות ובמסעדות.

מדוע אני כותבת אליך ידידי הסופר אהוד בן עזר? אני כותבת מתוך תחושה של גאווה שהסתדרתי בעצמי בלי אגודה ואגודות, פרשתי בשנת 2017 מהאגודה כשהיתה עוד בשמה הישן ומאז אני פורחת! בינתיים נהנית מן החיים ללא אגודה, כשאלך לעולמי ביום מן הימים לא צריך לרשום הודעה מטעם מי, מספיקה הודעה בצניעות וענווה מן המשפחה שלי.

לכבוד המכתב והידיעה שאני סופרת ישראלית בבריסל, רוצה לצרף קטע מספר שאני כותבת. אני מצרפת לכבוד הסופר האהוב, אלי עמיר שצלצל אליי לפני הטיסה וביקש שאבוא לערב לכבודו, אני כאן והוא כנראה מופיע בבית מורשת בבל. הוא וטובים מסופרי ישראל וגם מסופרות ארצנו קוראים אותך ועוקבים אחר פרסומיך היפים. מה צריך יותר?

בעל למופת

פעם שנייה שהוא שולח אותה למאהב שלה, הוא לא מאמין שהוא עושה את זה, אבל הנה היא אורזת מזוודה, מבולבלת כמו תמיד, מכניסה את כל ארון הבגדים. דוחפת עוד ועוד, הוא מרגיע אותה, כל עוד המזוודה תיסגר היא לא תעבור את המשקל המותר בעת הצ׳ק אין. הוא פותח את הארנק ומוציא כמה שטרות של אירו ואומר לה ״שיהיה לך,״ ואחר כך שופך על המיטה הזוגית מטבעות ואומר ״זה חמישה יורו, זה יורו.״ מעביר לה את הסכמתו גם במטבעות. היא תיכף נוסעת עוזבת אותו שוב. הוא כבר רגיל.

אפשר להרגיש את המתח באוויר, רק אצלה. חוסר שקט, היא אינה יודעת מה יהיה, אם יהיה טוב היא תפרח אף שזה רק הסתיו וזה עובר.

לאן היא נוסעת אינה יודעת. זה קרה לה ככה כמו תמיד. היא מדברת זרים. היא הולכת על הקצה, פעמים נופלת בפח כשהיא אינה נזהרת. הוא תמיד מזהיר אותה מפניהם. ״למה את מדברת איתם? מה חסר לך בחיים שלנו.״ היא מסתכלת על הבית, הכול נראה מושלם. בית דו משפחתי על רבע דונם כבר מעל עשרים שנה הם מכים שורשים באדמה הזאת. נראה שהם מאושרים, אין כלל סיבה שלא יהיו מאושרים, הם כבר חמישה עשורים יחד, הוא נאמן לה עד עמקי נשמתו.

עברו יחד את חייהם הבוגרים. הוא והיא ביחד יותר מאשר חיו בבית הוריהם.

זוג בגיל הפנסיה, בני אותו גיל, נראים אפילו דומים, עיניים ירוקות כחולות יותר אצלו ואצלה יותר ירוק ולפעמים דבש, הוא כבר התעגל נלחם בכרס שצומחת ומתעצמת, והיא בנדנדה הזאת של העלייה והירידה במשקל. אינה שומרת על משקל קבוע. אינה שמנה מדי, סתם אם תראו אותה תחשבו פצצה, פצצת סקס אפילו. היא מקפידה על מראה חיצוני בעיקר צבע בשיער גוונים זהובים וחס וחלילה אם שיער לבן מבצבץ. בזווית הפה מימין מתחילה הגרביטציה להשפיע, לפעמים תשקול להזריק משהו כמו חומצה הילרונית, אך מיד היא שומעת קול פנימי שאומר לה ׳את נראית בסדר, את לא צריכה לקלקל את המראה הטבעי.׳ טוב לה ככה, היא זוכה למחמאות, עדיין מושכת  וכשהיא פוגשת נשים מנותחות המראה שלהן מרתיע אותה, אינה מוצאת יופי במתיחות הללו, כשהיא מעלה סטטוס ברשתות החברתיות מעגל המחזרים הצעירים ממנה צומח. אי אפשר לשער שהיא בעשור השביעי של חייה, היא נראית פחות מגיל חמישים.

המאהב שלה קורא לה מלאך, והיא נוסעת אליו להיות המלאך שלו...

את ההמשך צריכה להמציא.

המשך שבוע מקסים

מבריסל, ספטמבר 2022

שושנה ויג

נ.ב כתבתי לך מבית קפה.

אהוד: מאחל לך שתיהני משהותך בבריסל. למיטב זיכרוני יש שם מסעדות נהדרות. ממליץ מאוד על "ליאון בריסל" שאינה יקרה במיוחד ויש לה סניף נהדר בבולבאר סן ז'רמיין בפריס. מומלץ בעיקר סיר האמייל עם הצדפות השחורות אם כי אני לא נוגע בהן, ולא מטעמי כשרות אלא שאינני מסוגל לאכול פרי-ים. למנה אחרונה הם מגישים חצי אננס טרי פרוס שאת טעמו לא אשכח.

* * *

יוסף עוזר

ספרי המלחמות

לְמַטָּה הָיוּ הַכְּרָכִים הֶעָבִים

שֶׁל "גְּוִילִי אֵשׁ",

עִם שִׁלְטוֹן הַמִּלִּים שֶׁבָּרְאוּ עַם

בְּסִפּוּרִים וּבְשִׁירִים שֶׁלָּהֶם וּמִכְתְּבֵי אַהֲבָה

מִכְתָּבִים מֵהַקְּרָב בְּלַטְרוּן, בְּיָפוֹ, בִּצְפַת,

לִפְנֵי אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה וּבְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה הַקְּדוֹשָׁה.

וְיוֹתֵר קָרוֹב לַפַּח, בְּקִרְבַת הֶחָתוּל,

הָפוּךְ, "אַלְבּוֹם הַנִּצָּחוֹן",

בִּכְרִיכַת קְטִיפָה כְּחֻלָּה תְּמוּנוֹת, תְּמוּנוֹת,

נַעֲלַיִם, מִיגִים, גְּוִיּוֹת, כֹּתֶל, חֲגִיגָה גְּדוֹלָה.

וְ"שִׁשָּׁה יָמִים בְּיוּנִי", וְעוֹד. וְעוֹד.

וְהִנֵּה גַּם סֵפֶר שְׁמוֹת חַלְלֵי מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים

מַמָּשׁ חָדָשׁ. לָבָן לְגַמְרֵי. לְגַמְרֵי לָבָן.

3000, משהו כזה.

בְּלִי אַף תְּמוּנָה.

אֲבָל בַּמֹּחַ שֶׁלִּי,

בַּמֹּחַ יֵשׁ.

גַּם זֶה

יִמָּחֵק.

וְאֶת סֵפֶר הַחָכְמָה טֶרֶם כָּתַבְנוּ.

אֵין מִי שֶׁיִּכְתֹּב

גַּם לֹא הַשִּׂמְלָה, דֶּגֶל אַהֲבָה,

שֶׁל יְהוּדָה עַמִּיחַי.

מִכְתָּבִים? סִפּוּרִים? שִׁירִים?

כְּאִלּוּ מֵתוּ בְּקָרִיקָטוּרָה: "לְלֹא מִלִּים".

* * *

נעמן כהן

הגזענות האנטי-אשכנזית גם בשטח הציור

אמיר נווה – "אני לא עושה מחוות לאומנים אשכנזים״

צייר בשם אמיר נווה (מישהו יודע את שמו המערבי-מוגרבי המקורי אותו הוא מסתיר?) מציג את ציוריו ואומר על "הציור האשכנזי" בארץ: "אני לא חושב שקורים בארץ דברים חדשים ומרגשים מבחינה אמנותית, בטח לא אחרי שאני חוזר מפריז או מניו יורק. בסופו של דבר, כל המקום הזה טבול בבינוניות. כאילו, מה כבר יכול לקרות פה? אם אתה אמן אז אתה תרצה להתחדד בחוד החנית של האמנות העכשווית שלא נמצא כאן. שדה האמנות הישראלי הוא מקום מוגבל עם שיח בעייתי וקליקאי מאוד. בשנייה אפשר לזהות כאן קשרים והקשרים. אני רוצה לצאת מפה ולא רוצה ששום דבר יכביד עליי. אני מרגיש שיש פה משהו מקולקל. הדרך היחידה לנצח את המערכת זה פשוט לנתק ממנה את הפלאג.

"הסצינה הזו בעייתית, ביצתית, מתנהלת כמו סיירת שמחלקת את השלל בינה לבין עצמה ומתנהלת בעיקר בפייסבוק. אם אמן ישראלי רוצה להצליח הוא לא יכול לעשות את זה כאן. אין בביצה הזו מקום להרבה צפרדעים. הוא חייב לעשות צעד החוצה, אחרת אין לו סיכוי. הוא ימשיך לנסות להתקבל וימשיך לנסות להיות חלק וימשיך להידחות. עדיין נשמר כאן שיח הגמוני שאני מרגיש שאני לא שייך אליו ורוצה מאוד להתנגד לו."

לאחרונה, הוא אומר, הציעו לו להשתתף בתערוכת מחווה לחנוך לוין. "סירבתי. אמרתי שאני לא מוכן לעשות מחוות לאמנים אשכנזים. אני לא מעוניין לעזור להגמוניה לשמור על הכוח שלה. זה לא רלוונטי וזה לא מעניין אותי. אמנים בעולם לא מתבקשים לעשות את זה יותר, כי יש מהלך חדש שקורה."

(אופיר חובב, האמן אמיר נוה: "כל המקום הזה טבול בבינוניות", "אל-ארצ'י", 12.9.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2022-09-12/ty-article-magazine/.premium/00000183-1ca5-de31-a583-feaf20b50000

הדבר המעניין הוא שבכל זאת הוא נושא פניו לארצות אשכנז, ולא לעולם הערבי התרבותי הנפלא ממנו באו הוריו. מה שבטוח הוא שגזענות אנטי-אשכנזית המשולבת עם גזענות אנטי-יהודית וישראלית תביא לו שם פרנסה.

האם נתניהו איבד את זה?

נואם בסגנון למפל-לפיד?

בנימין מיליקובסקי-נתניהו יצא בנאום בחירות מוקלט שברוח הזמן מוקדש לבעיית יוקר המחיה:

https://twitter.com/arik3000/status/1568665651488882688?t=9AJ8FDvFIKrib0r0URoBvQ&s=03)

על הכושר הרטורי של מיליקובסקי-נתניהו אין מה להכביר מילים הוא ידוע לכול, מעולם הוא לא נאם בסגנון הריק והנבוב של יאיר למפל-לפיד, המשתמש במילים שאין להן פשר. הנה שימו לב מה קרה לו. הקשיבו למילות הסיום בנאומו: "החזון שלי הוא שילוב הכוחות בין השוק החופשי שאני מאמין בו בעומק ליבי לבין המוחות הישראלים המבריקים דייקנים שצומחים כאן..." מה זה המשפט הנבוב הזה?

מורו ורבו של אביו, בן-ציון מיליקובסקי-נתניהו, ולדימיר זאב ז'בוטינסקי, שהיה גם הוא נואם ורטוריקן משובח, דיבר על שוק חופשי, אבל עם רגישות חברתית. תורת חמשת הממים: מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש, ולא על "כוחות שוק עם מוח מבריק."

בהינתן שהליכוד מגדיר את מאמצי התעמולה שלו להחזיר את מה שהוא מגדיר "מצביעי קלפיות הזהב" שלו בערים "הליכודיות" כמו נתניה, אשדוד, בת ים, אשקלון, טבריה ועוד. שלא טרחו לבוא ולהצביע בבחירות הקודמות. האם נאום בחירות המדבר רק כוחות שוק ולא על חמשת הממים כלומר על רגישות חברתית היא שתביא את מצביעי הערים "הליכודיות" העניות לחזור ולהצביע עבורו? האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו איבד את זה?

חזונו של פרס התגשם

מכונית לכל בדואי

חזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרסקי-פרס אמנם לא התגשם אבל חזון ישן יותר שלו התגשם במלואו. ב-1965 כאשר הוקמה מפלגת "רשימת פועלי ישראל"-רפ"י, הבטיח במערכת הבחירות "צעיר" מפא"י אז שפרש והצטרף למפלגה החדשה, שתהיה מכונית לכל פועל. מסתבר שנבואתו זו דווקא התגשמה במלואה ויותר. מסתבר שבארץ לא רק שלכל פועל יש מכונית, אלא לכל בדואי יש מכונית, וכבישי הנגב ומרחבי החולות מלאים במצעדי מכוניות של הבדואים המתפרעים בכבישים ולא בכבישים בניגוד לחוק:

https://m.ynet.co.il/articles/hjfrpnieo

וכוחם עולה ועולה והם ממלאים את חולות הנגב. מעניין כי אחד מראשי מפלגת רפ"י אז, יוסף אהרון קרלנבוים-אלמוגי, נשאל בזמנו מהי משמעות האותיות כ"א שמסמנות את המפלגה? והוא ענה: "כ"א"? כמובן זה ראשי תיבות של: "כוח אולה."

לאחר שרוב חברי רפ"י חזרו לכור מחצבתם, נשאר דוד יוסף גרין-בן-גוריון והקים ב-1969 מפלגה שהוא קרא לה ע"פ חזונו "הרשימה הממלכתית". ומה ההבדל בין שתי המפלגות, "הרשימה הממלכתית" של בן גוריון, ל"מחנה הממלכתי" של בנימין גנץ? ההבדל הוא שהיום עם הצטרפות מתן כהנא, המחנה הממלכתי הפך  ל"מחנה הממלכתי-דתי".

היילך טיבי בעקבות הנדל?

בעקבות ההסכם בין חד"ש לבל"ד על הליכה משותפת, נדחק הצידה אחמד כמאל אחמד א-טיבי ממפלגת תע"ל, ועד לרגע זה לא ברור אם ילך בסופו של עניין במסגרת המשותפת של "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) או ילך לבד ויצליח לעבור את אחוז החסימה, או ילך הביתה.

אולי הוא ייקח דוגמא מתומכו הנאמן, יועז הנדל (סוחר) שנתן לו הכשר מושלם ("טיבי לא תומך טרור"). שבבושת פנים נזרק ע"י גדעון משה זריצ'נסקי-סער, ואחר כך ע"י אילת בן שאול-שקד והלך לביתו. נקווה לפחות שמפלגת "דרך ארץ" הפתטית תתנהג בדרך ארץ ותחזיר את כל חובותיה למשלם המיסים.

הרצל גורדין-הלוי

מפקד צבא לא סוציולוג או אנתרופולוג ודאי לא פוליטיקאי

אמור מעט ועשה הרבה!

שר הביטחון בנימין גנץ מינה לתפקיד הרמטכ"ל את מפקד פיקוד הדרום אלוף הרצל הלוי-גורדין. לעת עתה המינוי טרם אושר סופית, אבל העיתונאי והכתב לענייני צבא וביטחון של ידיעות אחרונות, יוסי יהושוע, טוען כי "הנושא שמטריד את הרמטכ״ל הנכנס הרצל הלוי יותר מכל, זו הלכידות החברתית המתפוררת. הוא הגדיר אותה לא פעם ככזו שמאיימת יותר מכל האיומים החיצוניים, ולכן הוא צפוי לעסוק בענייני צבא-חברה, בירידה במוטיבציה ובאמון הציבור."

https://news-desk.co.il/news/%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90-%D7%A9%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%93-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%98%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%9B%D7%A0%D7%A1-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/

הנה מה שכתבתי בעבר על התבטאויותיו של הרצל גורדין-הלוי בהיותו מפקד אמ"ן:

"שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא: השבוע התפרסם שעל פי הערכה באגף המודיעין, (בניגוד לדבריהם של ראש הממשלה ושריו), יו"ר הרשות, אבא של מאזן, אינו מעודד פגיעה בישראלים, והוא אף מורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד האלימות שהתפרצה בשבועות האחרונים ביהודה ושומרון. אם למרות דברי ההסתה הברורים והשקרים הבוטים של אבא של מאזן זו דעת המודיעין, נראה כי יש כאן חזרה נוספת על המחדל של הקונספציה השגויה שהובילה למלחמת יום הכיפורים. אשר לכן יש לפטר מיד את אלוף הרצי הלוי על מנת שלא תחזור הפשלה של אלי זעירא."

את הדברים הללו כתבתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1087 מיום 19.10.15.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01087.php

והנה השבוע שוב "חושבים" בצה"ל, כלומר אלוף הרצל (הרצי – נמאס משמות חיבה לאנשים מבוגרים) לוי מממשיך להגג מחשבות באותו הלך מחשבה מסוכן.  בסקירה ביטחונית שערך אלוף הרצל לוי לחברי ועדת חוץ וביטחון ב-22.2.17, הוא אמר כי "המצב ההומניטארי ברצועה הולך ומידרדר, ואם זה יתפוצץ, זה יהיה כלפי ישראל."

האלוף איש המודיעין לא הסביר מהי התובנה שלו מכך. האם יש לשלם לעזתים מס ג'יזיה? האם לממן להם את בניית המנהרות ותעשיית הטילים? שהרי ברור כי כל סיוע כלכלי מאפשר להם לממן את כל אלו. לכן יש להתנות כל סיוע כלכלי בתביעה לפירוז. האם אלוף המודיעין לא ער לכך? אם הלך המחשבה של אלוף המודיעין הוא שאבא של מאזן הוא נגד טרור והלחימה של העזתים ביהודים אינה נובעת ממחויבותם כהצהרתם ללכת בעקבות נביאם לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם, אלא רק ממצוקה כלכלית שנגרמת על ידי היהודים הרי אין תימה שמבקר המדינה מאשים גם הוא את ישראל בסיבה למבצע צוק איתן. הממשלה, להאשמתו, לא מנעה את המלחמה על ידי מימון החמאס.

כידוע היהודים תמיד אשמים. הרי מי אשם בכל המלחמות? היהודים. האם חוסר אופק מדיני הוא שמניע את הטרור, או דווקא אופק מדיני הוא שמניע אותו? תפקיד ראש אמ"ן אינו להיות "הוגה דעות" תפקיד ראש אמ"ן הוא להביא ידיעות. על הרצל הלוי לחקור ולדעת היכן נמצאות מנהרות ההתקפה, היכן נמצאים פירי הרקטות והטילים ולא להביע דעות. ובכלל מניין לו לדעת אם מצוקה כלכלית תדחוף את הערבים למלחמה? ואולי דווקא הם יבקשו שלום? אולי דווקא המצוקה הכלכלית תביא אותם להשקיע פחות במנהרות  וטילים ולפתח יותר את כלכלתם? מנין לו הידיעה שהמצוקה תביא דווקא למלחמה? אם אלו הם פני המודיעין של צה"ל היום, אנחנו נמצאים בבעיה קשה ביותר העולה על בעיית המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים.

דבר נוסף. אלוף במיל יצחק בריק, שחיבר דוח על כשלי צה"ל והמוכנות למלחמה, אמר בריאיון כי "בארבעה חודשים עברתי מראש הממשלה עד הרמטכ"ל. היחיד שלא קרא לי ולצוות שלי, שחיברנו את הדוח, זה מר הרצי. אני מקווה שהוא לא חושב שהוא יודע הכול."

את הצבא, כדבריו, צריך להעביר למוד של צבא – ולא של מיליציות. "צריך שדרת פיקוד, טיפול בנשק, מסדרים, לקחים ותחקירים אמינים ולא מטויחים שרואים כל יום איך משקרים את הציבור. אם הוא לא יטפל בדברים שאמרתי, הפעם זה יהיה כבר סוף הדרך כי אין יותר זמן לתקן. אנחנו מגיעים בחלק מהנושאים למצב של אל-חזור. כל רמטכ"ל עושה סיבוב פרסה על קודמו, ובעצם נוצר מצב של רכבת הרים שאין לה נהג. אחד עושה ככה והשני אומר 'זה לא טוב.' זה תהליך שלא בונה את עצמו."

https://www.ynet.co.il/news/article/hjllzgles

לסיכום, נאחל להרצל גורדין-הלוי הצלחה בתפקיד הרמטכ"ל. והצלחה תלויה בכך שהרמטכ"ל יחדל מתיפקודו כסוציולוג או אנתרופולוג, ודאי שלא פוליטיקאי – אלא רק כמפקד צבא המכין את הצבא לניצחון.

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

החרדי שממליץ להעניק מדליה לרוצח פלשתיני

חסיד גור, שדעתו מן הסתם התבלבלה, מכתיר בתואר 'גיבור' מחבל נאלח שזמם לרצוח כמה שיותר חיילים בתל אביב, וסבור שרצח חיילינו הוא מטרה לגיטימית. איך השתבש החינוך לאהבת העם והארץ שמוענק במוסדות גור?

תארו לעצמכם מצב היפותטי, שבו, למשל, איתמר בן גביר מצטרף, רחמנא ליצלן, לרשימת רע"ם בראשות מנצור עבאס. נראה סביר? הגיוני? או אולי מעשה טירוף חולני, שמעיד על היעדר שפיות קיצוני?

סצנה מפלצתית דומה, רק עם שמות אחרים, התחוללה בעולם האינטרנט הווירטואלי. יהודי חרדי, בוגר מערכת החינוך החרדית, איש חצר גור במוצאו, במראהו, ועל פי הגדרתו, נקרא לו רק י"פו מטעמים שיוסברו להלן – מכנה מחבל מתועב, רוצח נאלח בפוטנציה, שהגיע לתל אביב כדי לרצוח חיילים רבים על פי עדותו – ואלה עלולים להיות חלילה, בנינו או אחינו – בתואר 'גיבור' ראוי לצל"ש.

כן, כן. קראתם נכון: יהודי חרדי מן המיינסטרים החסידי, חסידות גור, המחזיק עצמו עיתונאי, משבח ומהלל טרוריסט משוקץ. ואיזו כף זכות מצא אותו חסיד לזכותו הטרוריסט של אותו מחבל מאוס? – לא תאמינו: אותו רוצח נתעב, חלאת המין האנושי, ראוי לדידו של י"פ להוקרה ולמדליה, רק מפני שהתכוון לרצוח 'רק' חיילים, שהם, על פי י"פ, "מטרות לגיטימיות". אוי לאוזניים שכך שומעות.

וללב מתגנבת מחשבה, שיתכן שי"פ גמר את ההלל על המחבל המאוס, מפני שהודה כי לא התכוון לפגוע באזרחים, אלא רק בחיילים. וחיילים, כידוע ל-י"פ, אינם מאנ"ש; מזימת הרצח  איננה מופנית כלפינו, החרדים! איזו מחשבה תפלצתית. להרוג יהודים אחרים, חיילים, זה בסדר (רחמנא ליצלן), ובלבד שלא ירצח אותנו. יכול להיות שזה מה שעבר למיודענו בין האוזניים?

אין מנוס מהתחושה שמשהו השתבש במערכת החינוך הגוראית, אם גידולי פרא שכאלה צמחו בשדות החסידות, שנודעת ברבים בעוצמות אהבת ישראל הבוערת בקרבה.

זו לשון הטוויט שהפיץ י"פ בטוויטר, לא נגענו: "תראו מה זה גיבור. הוא עשה את כל הדרך משכם עד תל אביב. ולמרות שכל הישראלים סביבו לוקחים איכשהו חלק בדיכוי, ריסוק והרג בני עמו – הוא בכל זאת חיפש מטרות לגיטימיות ונמנע מפגיעה בחפים מפשע. בעולם מתוקן הוא היה מקבל מדליה."

לקרוא ולא להאמין. מצמרר. חסיד גור מזוקן, לבוש שחור לבן על פי התקן, שאפילו משקפיו עשויים בסגנון הייחודי לחצר גור (על פי הנחיית הרבי: רק מסגרת פלסטיק פשוטה), מאשים את "כל הישראלים", ב"דיכוי, ריסוק והרג" פלשתינים, ולכן, על פי הבנתו העקומה, הפגיעה בחייליהם "לגיטימית".

בכוונת מכוון נמנענו מלנקוב בשמו של אוהד המחבלים הזה, מפני שחבריו מספרים, שכל מעשיו הפרובוקטיביים, נובעים מבעייה נפשית של חיפוש מתמיד אחר צוּמי (תשומת לב). לא נעניק לו את התענוג הזה, אבל נזכיר שהאיש ההזוי הזה צמח בקרית גור בחצור הגליל, למד במוסדות גור. הסבא רבא שלו היה חבר הכנסת בסיעת אגודת ישראל מטעם חצר גור, הרב יהודה מאיר אברמוביץ, שהיה גם יו"ר הוועד הפועל העולמי של אגו"י עד יום פטירתו. 

הפרובוקציה שבדברי י"פ כה חריפה, מעוותת, שקרית, בוגדנית ושרלטנית, שאפילו בשמאל הקיצוני לא מצליחים לעכל אותם. ערוץ  דמוקרTV, המעסיק את הטרול הבזוי, החליט כי י"פ חצה את הקווים האדומים: "דמוקרטTV והנהלת תנועת דרכנו, הודיעו על השעייה מיידית של י"פ, בעקבות התבטאות קיצונית ולא ראויה שפרסם בטוויטר," ואגב כך גם מאזכרת אירוע בעייתי אחר: "הנהלת הערוץ גם מצטערת על כך, שחברות וחברי הצוות נאלצו להתמודד עם התנהגות לא ראויה אתמול מצידו, לה היו עדים רבים באולפני השידור של הערוץ. אנחנו מחויבים לעיתונות נשכנית ומקצועית אבל לפני הכול מחוייבים לסביבת עבודה נקייה מאלימות והתנהלות פוגענית."

מיותר לציין, שהבחור הזה מעורר אנטאגוניזם בחצר גור עצמה, כפי שאמרו לנו אנשים בגור. הוא עצמו גילה בראיון בטלוויזיה (מחפש צוּמי, לא?) שהנייד שלו מתמלא הודעות מסוג: "אתה חתיכת מוֹיסר מסריח, אתה רודף, אתה בן מוות." ולדבריו, זהו מן הניסוחים היותר מתונים של הגידופים המגיעים ממחנהו שלו.

אפשר 'להאשים' את חצר גור, כור מחצבתו של אותו עשב שוטה, בהרבה אישומים, אבל אי אפשר לטעון שאת הריקבון המוסרי הזה קיבל האיש בבית או בחיידר. בטוח שלא. חצר גור, הגם שאינה חברה  בהסתדרות הציונית, ידועה באהבתה העמוקה לארץ הקודש, באהבת ישראל שלה, שהטמיעו בה אדמו"ריה, החל ממייסד השושלת האדמו"ר בעל ה'שפת אמת', דרך כל ממשיכיו, עד עצם היום הזה ממש.

למשל, האדמו"ר השני לבית גור, רבי אברהם מרדכי אלתר, ביקר בארץ מרוב אהבתו אותה ואת מתיישביה – חמש פעמים, ובחמישית השתקע כאן. הוא עודד את חסידיו ויהודי פולין בכלל, לעלות בכל מחיר, להשקיע ולבנות בארץ, ובכך מילט רבים מאימת אושוויץ. את ביקוריו התכופים בארץ הסביר למבקריו הנזעמים: "כמו שחסיד שמוכרח לבקר מידי פעם את הרעבע שלו, כך אני מוכרח לבקר מידי פעם את אמא שלי – את ארץ ישראל."

אותו גידול פרא שצמח בחצר גור והסתפח לשמאל הכי רדיקלי, מוציא שם רע לציבור שורשי ונאמן לארץ ישראל ויושביה, הסולד ומתנער מהתבטאויותיו הפרובוקטיביות של אותו שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, שצמח למרבה התדהמה בקרבם.  

מנחם רהט

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948 [המשך]

כפר אברהם

אם מושב עין גנים היה הגבול המערבי של הכפר הערבי פג'ה, הרי אדמות כפר אברהם היו הגבול הצפוני של הכפר. אדמות אלה נרכשו בכסף מלא ב-1913, והמקום עבר כמה גלגולים עד אשר ב-1932 הוקם שם מושב עובדים דתי. כפר אברהם לא היה רחוק מאיתנו. ילדים מכפר אברהם למדו בביה"ס הממלכתי-דתי נר-עציון ברחוב שלנו.

הגעתי לשם לעיתים רחוקות מאוד. רדיוס השיטוטים שלי בתקופת הילדות ואפילו הנעורים היה די מצומצם. רוב ההליכות היו לכיוון מערב – אל מרכז העיר. למקומות היישוב האחרים בסביבתנו – צפון, דרום, מזרח – לא הגענו הרבה. אף אחת מבנות גילי בשכונה לא רכבה על אופניים. אבי רכב על אופניים יומיום למרכז העיר. גם אבא של בלהה, השכן היקֶה שהיתה לו מכבסה בעיר, רכב יומיום על אופניו ותמיד סל קש גדול היה מונח לו על הס­בָּל. אבל אנחנו, בנות גילי, לא רכבנו על אופניים. אולי מתוך שמרנות, אולי מפני שלא היה אח גדול שילמד אותנו לרכוב, ואולי משום חששן של האימהות מנפילה או מתאונה. עובדה זו צמצמה בהכרח את רדיוס השיטוטים באזור. לא היתה לי שום סיבה להגיע לאזור כפר אברהם, מלבד כמה ביקורים במוסד "עלייה" הסמוך, שם למדה בימי נעורינו חברתי אורה באיזו מדרשייה דתית.

במהלך המחקר הזה גיליתי שהיו באותו אזור שתי שכונות ותיקות – שכונת ירושלים ושכונת בת שבע – שאפילו לא שמעתי עליהן כל השנים שגרתי שם. אם  שיכון הוא פרוייקט ציבורי, בו כל הבתים זהים, והמשתכנים נבחרים לפי אמות מידה מסוימות (שנת עלייה לארץ, דתיות, השתייכות למפלגה או להסתדרות וכיו"ב), הרי  שכונה היא מקום שהתהווה באורח אורגני. אנשים התיישבו שם בתקופות שונות, בנו את בתיהם, ולא היו תלויים בגוף מאורגן כלשהו שיקבע אם הם "מתאימים" או לא. מובן ששיכונים ותיקים יכולים במשך הזמן לקבל ציביון של שכונות.  יוסי גודלניק, שגדל בשכונת בת שבע, העלה את דיוקן שכונתו בזיכרונותיו. השכונה הוקמה ב-1936 ע"י יוצאי יוון וכללה 7 בתים. במשך הזמן השתלבו שם גם אשכנזים, כמו משפחתו שהגיעה לשם ב-1939. לאחר קום המדינה השתכנו שם גם יוצאי  עיראק, בולגריה ואחרים.   

השכונה הכי קרובה אלינו היתה שכונת חסידוף. רק שדה בור הפריד בין הרחוב שלנו לבין השכונה. בי"ס נר-עציון היה למעשה הגבול הצפוני של השיכון שלנו. מעבר לו השתרע שדה פתוח. בילדותי גידל שם איש בשם עקיבא, ריג'לֶה, שנחשב למאכל מזין במיוחד עבור תרנגולות. כמה פעמים התגנבתי לשם עם ילדות מהשכונה שלנו וקטפנו ריג'לה עבור התרנגולות. הרבה אנשים החזיקו אז לול עופות. פעם אחת תפס אותנו עקיבא ואיים עלינו שאם יתפוס אותנו שוב הוא ישבור לנו את העצמות. ברחנו משם בריצה הכי מהירה שהיינו מסוגלות לה, וזו היתה הפעם האחרונה שהגעתי לשם.

מֵעבר לשדה הזה היתה שכונת חסידוף. גרו שם כמה ילדות שלמדו איתי בכיתות הנמוכות של ביה"ס היסודי, וביקרתי אותן כמה פעמים. בתמונת המחזור של כיתה ח''' לא מצאתי אף אחת מהן. כנראה המשפחות שלהן מצאו מקום מרכזי יותר מן השכונה הנידחת הזאת והילדות עברו לבתי ספר אחרים.

במסגרת "השיבה המאוחרת" למחוזות ילדותי, גיליתי שלט הנצחה מפתיע. התברר שהבית ברח' צירלסון 15 היה בית מסתור של מנחם בגין. מקום מגוריו של מפקד האצ"ל היה אחד הסודות הכמוסים בתקופת המחתרת. בגין ומשפחתו נדדו משום כך מדירה לדירה. פתח תקווה היתה אחד הבסיסים החשובים של האצ"ל, וכך בשנת 1944 העבירו את בגין ומשפחתו מת"א לפ"ת. הם שהו זמן מה במחנה יהודה, שכונה תימנית אוהדת, אך בני המשפחה בלטו שם שלא לצורך. אז עברה המשפחה לשכונת חסידוף, שכונה נידחת בירכתי פ"ת, בה שהו 9 חודשים. מתוך סקרנות ניסיתי לחפש מידע נוסף על השכונה הזאת, שהיתה כל כך קרובה אלינו. התברר שמלבד הסיפור על מנחם בגין לא ניתן היה למצוא שום מידע על השכונה הזאת בכל מרחבי המרשתת. גם אנשים שגרו סמוך לשכונה לא ידעו מתי נוסדה ומיהו חסידוף על שמו נקראה. לאחר חיפושים רבים מצאתי מחקר גניאולוגי שערך מישהו ממשפחת חסידוף על מוצא המשפחה וקורותיה. לפי המחקר הזה ראובן חסידוף הגיע מגרוזיה לא"י בסוף המאה ה-19. הוא הקים שכונות בירושלים, וב-1937 הקים גם את שכונת חסידוף בפתח תקווה.

נסיה שפרן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ז

החתונה הושבתה

דנינו ניקה את החצר, העמיד בה שולחנות וספסלים, הציב עמודי-חשמל זמניים ועליהם תלה פנסים. נוצר מרוּבּע גדול של אור, ועל אחת מצלעותיו בנה במה רחבה מארגזים ומלוחות-עץ. מן העיר הזמין רמקול ומיקרופון. על עצי-הפרי בגינה תלה פנסים נוספים, ותחתיהם העמיד גיגיות מלאות מים וגושי-קרח ובקבוקי משקאות ומיץ ומיני גזוז ובירה. את השולחנות ערך בצורת חי"ת למול הבמה. פרשׂ סדינים במקום מפות, והעמיד עליהם משקאות חריפים, קערות בוטנים, חמוצים, וממתקים. הרוח הקלה מן הים ניפנפה את שולי הבד, ולכן הניחו אבנים בפינות כל שולחן.

עוד בצוהריים רץ אחד הילדים אל המיקרופון, פתח את הכפתור, השתעל, והיה מדבר לתוכו: "אחת, שתיים, שלוש! אתם שומעים אותי? אחת, שתיים, שלוש, ארבע! הַלוֹ, הַלוֹ!" – ומן הרמקול נשמעו חריקות. את חדר-האורחים של דנינו הפכו לחלק מן המיטבח. יום שלם עמדו שם הנשים ובישלו עופות ואורז, הביאו פתיליות ופרימוסים ומילאו דוּדי-כביסה בעשרות תרנגולות שחוטות. "עכשיו יראו מי הוא דנינו," הירהר כשהוא מתרוצץ מן החצר לבית ובחזרה, "כל הכפר יאכל עד שיתפקעו, ואיש לא יֵצא ויאמר שנישאר רעב!" – אף כי היה אמיד, ערך לצורך החתונה מגבית פנימית במשפחה, ואף לווה חמש מאות לירות על חשבון המשכורות הבאות. "יראו ויתפוצצו וייווכחו מי הוא דנינו ותצאנה העיניים שלהם מחוריהן מרוב קינאה."

לפנות-ערב שוטטו ילדי הכפר, מרחרחים, כה וכה. ילדי משפחת דנינו עמדו בשער ופקחו עין על הגדר לבל ייכנס זר למקום לפני השמחה. מישהו התגנב וספג מכות. כמה פעמים התעופפו גם אבנים ונשמעו צעקות.

"רוצים לעזור!" קראו כמה נערים שעמדו ליד השער.

"תבואו אחר-כך," הסביר להם הבן הצעיר של דנינו, "תקבלו לאכול ולשתות. עכשיו יש כבר די אנשים."

"מה זה? לא מאמינים לנו? מה אתה חושב, אנחנו רוצים לאכול את האוכל של אבא שלך?"

וניסו, בלשון-חלקלקות, להידחף בינתיים פנימה. אחד נכנס לשתות מים, אחד היה צריך למסור הודעה למישהי מן הנשים המבשלות.

"אבא! אבא!" קרא הילד, משהתפרצו כולם פנימה.

דנינו ועימו עוד כמה גברים יצאו במרוצה מן הבית והחלו להכות על ימין ועל שמאל, לצעוק ולקלל. הנערים נעלמו בצעקה:

"יא דַנינוֹ-מַברֵגינוֹ!"

"חרפת אמכם, טפוּ," קרא אחריהם והסתלק לביתו.

באוטובוס של שעה שבע הגיעו אורחים רבים מן העיר, מַרסל הזמר עם תזמורתו, ומקהלת-הילדים של טוֹלֵירוֹ. "יַא-בָּה-יֶה – תהיה שמחה גדולה!" – קראו הנוסעים. מרסל כבר היה מוּכּר לתושבי הכפר מִשמחות קודמות. ירד מן האוטובוס, תפס בחצוצרה ותקע בה שתיים-שלוש תקיעות, ואחר-כך הִכּה בתוף: "פָּה-פַּם! פָּה-פַּם!"

עשרות ילדים נקבצו סביבו בצעקות ובתרועות, סובבו אותו ונגעו בחצוצרה ונגעו בתוף ומילאו את חלל האוויר שריקות מחרישות-אוזניים. התהלוכה, ומרסל בראשה, התקרבה לחצרו של דנינו.

הרעש והמהומה, שקמו בבוא האוטובוס, שימשו לתושבי הכפר סימן שהגיעה השעה לצאת מבתיהם לחתונה. בפתח החצר עמד דנינו, מזיע, נושם ונרגש, הודה לכל אחד על בואו. צרוד היה מרוב צעקות שצעק במשך היום.

"שיהיה לך לברכה, דנינו, מזל טוב!"

"עליכם, גם כן, ברכה תבוא!"

טפחו לו על גבו ולחצו את ידיו. הילדים התפזרו ונכנסו אחד-אחד עם בני-משפחתם, שקטים כשׂיוֹת תמימות, חייכו בבושה אל דנינו ועיניהם מושפלות לארץ. כעבור שעה התברר שגם הנערים המבוגרים יותר, כבני שש-עשרה, שבע-עשרה, כבר נמצאים כולם בפנים, ובהם אלה שקראו קודם: "דנינוֹ-מַברגינוֹ!" ושאר קריאות-גנאי.

דנינו חייך אל כולם, ומיד ציווה לתת משקאות ומיץ ובירה לכל אחד מהם כאוות נפשם. הללו התלקטו בינתיים לחבורה אחת, דופקים בידיהם על השולחן, ומפעם לפעם מוציא אחד מהם קול בלתי-נעים מבטנו וגורף אחריו גלי-צחוק. הילדים התקבצו ורצו זה אחר זה תחת עצי-הפרי ושברו בקבוקים.

הופיע ניסים לוי. "שלום לך," קרא אליו דנינו. "למה לא הבאת את האישה?"

"היא מרגישה לא טוב," ענה ניסים, "חולה. רק אתמול חזרה מן הרופא."

"יהיה טוב," אמר דנינו, "תמסור לה בריאות ורפואה שלמה ממני."

"אינשאללה," ענה לו, "שנהיה כולנו בריאים."

"ותודה לך על הכבוד שעשית לי שאתה בא אליי."

"מה איתך, דנינו? זה אני צריך להודות לך על הכבוד שהזמנת אותי לבקר בשמחה שלך."

העמידו את החופה, הרב קרא מן הכתובּה, שברו כוס, והנשים שׂמוּ יד על פה כשהן מכות באצבע על שפתיהן ומוציאות קולות שמחה מגרונן: "אוּבִּלְבּלְבּלבּל – אוּבִּלְבּלְבּלבּל…" התזמורת פתחה בנגינת נעימה מתמשכת שנתערבבו בה שמחה, תקוות, געגועים ותחינה. מַרסל ניגש, היטיב את עניבת-הפרפר שלצווארו, אחז במיקרופון והחל שר את המילים בהטעמת מלרע:

"מָלאוּ אַנַא, מָלאוּ אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."

וכל הקהל עונה:

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

והוא ממשיך:

"ויַחְדְ עם כלה

ושמחת אִל-חתן,

ונעימת אל-זמר

המתוק מדבש – "

ועונים אחריו:

"ונעימת אל-זמר המתוק מדבש."

"יאוָה, יאוָה, יא מַרסל! ולמה לָא אִנתי מַטריחַ אִל-תזמוֹרת ואִל-חליל למענךָ? יאוָה, יאוָה!" קראו אליו.

מַרסל רמז לתזמורת, וזו הגבירה את קצב המנגינה והקהל עונה במחיאות-כפיים וברקיעות-רגליים ובהקשת כוסות ומזלגות וסכינים וצלחות:

"מַשׂכּיל אַנַא, יָגיל אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."

בינתיים הובאו על לוחות-עץ ארוכים, ששימשו כמגשים, עשרות צלחות ובהן עופות ממולאים באורז ובבצק, ובכבדים, ובצימוקים, ובשקדים, ובמיני תבלינים חריפים. עלה אֵד כבד של ריחות ועורר רחש קולות-הנאה בקרב הקהל. ועוד הונחו על השולחנות קערות גדולות של אורז, עלי-חסה, דגים חריפים אפויים ברוטב עגבניות, בתוספת תפוחי-אדמה וחציל ובצל וקישוא שעמדו לילה שלם בתנור. ומינים ממינים שונים של זיתים, פלפלים חריפים וחמוצים, מלפפונים. ולפת, סלק, גזר וכרובית, חתוכים לפרוסות קטנות ומשוננות. אפונה ירוקה מבושלת במיץ בשר אדום ושמן ומפולפל. מיני מאפה ובצק ממולא בכליות, לב, כבד טחון, פטרוסיליה, ופתיתי אגוזים וצימוקים. והכול בשפע וביד רחבה, לאיש-איש מנת מחצית העוף בצלחתו. ואחדים מבקשים מנות נוספות, והילדים של דנינו מביאים בירה ומיץ ומיני גזוז ותסס ופירות, ואין צורך לומר היינות והליקרים והקוניאק והעראק המשובח הנמזגים על כל השולחנות. ודנינו עובר מזה לזה, טופח על גב, עיניו שׂוחקות וליבו גאה. לכל כוס ריקה מוזג ולכל צלחת ריקה מזמין מנה נוספת ועומד ומפציר לטעום עוד ועוד.

מַרסל המשיך בזמר. חליפה הִכתה בכוסה אחריו וחזרה:

"ומן אִל-בתים נשמע רינה."

"יא חליפה!" קראו אליה כמה מן החברות שישבו לידה, "איפה הוא הבעל שלך שישמח גם הוא?"

חליפה התעלמה מן הקריאות והוסיפה לאכול, לשתות, לשיר ולהכות בכף-ידה על השולחן, ואת ראשה סובבה כלפי הבמה.

"יא חליפה! יכול היה לשתות בחינם פה, למה יבזבז גם היום את הכסף שלו בעיר? צריך שיהיה לו שכל איפה לבוא."

"לא שותה הוא, יא מַרכילוֹת שכְּמותכן! טפוּ, יא לשונות רעות, טפוּ!"

"אַל תתרגזי, חליפה. מה הוא עושה בעיר? עובד בבנקים בלילה?"

ניסים לוי ישב לא רחוק מהן, עוקב מזווית-עינו אחר המתרחש. חליפה קלטה את מבטו והשיבה בקול רם, למען ישמע גם הוא:

"הלך לדבּר בעניין חשוב מאוד בעיר. לא עושה דברים בחינם, יען כי המילים שלו יבואו לאוזניים של האנשים המשכילים."

"אַת מדברת שטויות, חליפה. מי מכיר אותו בעיר? הוא מרמה אותך כל היום."

"שקט, יא מַלעוּנוֹת! הוא עסוק מאוד. יבוא מאוחר לכאן, כאשר יגמור את העניינים שלו החשובים בעיר."

ניסים לוי אימץ את מוחו: "מה הוא זומם? איפה הוא מסתובב כל הימים? עליי לברר עם ספראי."

המקהלה של טוֹלירוֹ עלתה לבמה – רובם נערים צעירים שקולותיהם רכים, וטולירו עצמו – שמן ושׂערוֹ ארוך, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים מהוהים, מזיע, ומטפחת כרוכה לצווארו. הוא החזיק במקל-מנצחים דק, סידר את החבורה בחצי-מעגל לפני המיקרופון, נִפנה אל הקהל ואמר:

"יא רבותיי המכובדים ואנשי האוזן השומעת!"

"תֵן מן אִל גינת-אגוז, יא טולירו, ומן אִל צפצוף ארוך בלב שֶלָך," החלו שורקים אליו וצועקים שמות שירים מוּכּרים. חזר ונפנה אל המקהלה, וזו שרה שירי-עם עתיקים וחדשים, משלוֹ ומשל אחרים, וקצרה לסירוגין קריאות-גנאי וגידופים או מחיאות-כפיים ותשואות. משהגיעו לשיר חביב ומוּכּר נאלצו לחזור עליו פעמיים ושלוש.

פתאום כבה החשמל, המקהלה חדלה לשיר, בקעו שריקות מחרישות-אוזניים, מישהו הטיל בקבוקים ריקים בקהל, נשמעו רעש זכוכית נשברת וקריאות-בהלה. בנס לא נפגע איש. כעבור דקה חזר האור ונדלק. התברר שמישהו מן הילדים חמד לו לצון וסגר את המַפסק הראשי. לאחר שנרגעו הרוחות הוסיפה המקהלה לשיר ושבה השמחה.

דנינו ניגש אל ניסים ומילא את כוסו.

"לחיים!"

"לחיים ולשמחה רבה!"

"אַל תיקח ללב את הצרות, ניסים. היום צריך לשמוח, כולנו אוהבים אותך."

דנינו התנודד מצד אל צד, נשען אל השולחן, נטל קערת פירות ושׂם לפני ניסים.

"תאכל, תברך!"

"תודה," אמר ניסים, בקושי סיים את מנתו. כמה אנשים מחבורתו הקיפו אותו ומזגו לעצמם בשקדנות. "עזוֹב אותו," אמרו לדנינו, "היום המצב-רוח שלו נמוך."

ניסים שאל: "דנינו, אתה אוהב אותי?"

"כן," ענה.

כפי הנִראה היו שניהם שתויים. ניסים חש בבטנו משום שכמעט לא אכל, ולעומת זאת הִרבה בשתייה.

חדידו ישב עם כמה מחבריו ושתה. עירבבו לו בכוס משקאות שונים, אולם הוא דחה אותה מעל פניו. "רק עראק," אמר, "למען הבריאות."

לבושים היו בגדי-עבודה, או בגדים אחרים שניראו ישנים ומרוטים ולא התאימו לחג. ידידיו של חדידו היו רובם מן הפחותים שבכפר, חרדים לכל דיבור מצד תקיפים מהם ורק במחיצתו חשו עצמם חזקים ושליטים.

"תרקוד לנו, יא חדידו!" אמרו.

"עוד לא התבשל אצלי מספיק האוכל על העראק," ענה.

"לא נורא, תקום ותערבב אותם."

"והם פינו כמה שולחנות ויצרו מעגל סביבו ומחאו כפיים:

"יַא חדידו יַא,

מִן אִל שמחה רבה – "

קם וחייך אליהם בעיניים שיכורות ופרשׂ כפות-ידיים לצדדים והחל מנענע בירכיו.

מישהו מהנערים קרא:

"יא חדידו, יא מַלעוּן!"

וברח ונעלם. חדידו כמו רעד עברוֹ, אך הוא המשיך בריקוד.

"יא חדידו, יא מַג'נוּן!" קראו מצד אחר ופרצו בצחוק.

חדידו קפץ מן המעגל לכיווּן הקריאה:

"ערוות אימכם, יא חוּרבּנים בני חוּרבּנים!" – נופף באגרופיו, אולם עצרו בו והחזירוהו למעגל.

"יא חדידו יא,

מן אִל שמחה רבה – "

ולא הניחו לו להפסיק מריקודו.

"אַל תבכה, חדידו," קראו אליו, "צריך לשמוח! אַל תשמע מה שהמחוּרבּנים האלה קראו עליך. אתה המלך שלנו – מלך של השמחה."

חדידו רקד והצטרפו אליו אחרים בשורה ארוכה.

פתאום נכנס לחצר אחד הבחורים ונופף בידו בעיתון-ערב: "הֵי, חברים! לא שמעתם מה קרה?"

אנשים הצטופפו מסביבו בפינה. סיפר להם דבר-מה, והעיתון עבר מיד ליד. "איפה?" – "מה?" – "מי כתוב?"

"יַא!" פרצה בצעקה אחת הנשים ששמעה את הידיעה.

"מַסכּינה הבת של חדידו! אומללה, וַי על החיים שלה!"

אנשים נוספים מיהרו אל הבחור, העיתון כמעט נקרע לגזרים. חדידו הוסיף לרקוד, וניסים לוי הסתכל בקהל בסקרנות.

כמה נשים התחילו לצעוק יחד: "מַסכּינה, יא מַסכּינה! וַי על המשפחה שלה! דחפה את הראש שלה תחת הרכבת! וַי! וַי!"

"וַי – "

ניסים החוויר. "אלוהים! מה הקטנה הזאת עשתה? לא יכול להיות, שקר!"

בינתיים נודעו פרטים נוספים מתוך העיתון, והופצו במהירות בקהל – בלחישות, בצעקות וביבבות. המנגינה פסקה, הרוקדים עמדו, חדידו נישאר באמצע המעגל ולא הבין מה קרה. מישהו ניגש אליו ואמר:

"חדידו, הבת שלך מתה."

"לא, לא," צעק, "מה קרה לה?"

"כבר היתה בהריון," התלחשו אנשים ביניהם, "הנה כתוב כאן שהיתה בהריון, והלכה והרגה את עצמה המסכנה מפני הבושה."

ניסים לוי נבוך. כמה מחבריו שהיו שותפים לו לבילויים בבית-הקפה של אבו-סנין קמו וחמקו מן המסיבה, ואילו הוא עמד והיסס.

חדידו רץ אליו וקרא: "ניסים, ניסים, תגיד שהכול שקר! נכון? אתה הרי דואג לה, אתה הרי מכיר אותה?"

ניסים שתק. אנשים נקבצו סביבם. רעד קל עברוֹ.

"שקרנים, שקרנים," פנה חדידו אל הקהל, "מה התנפלתם עליי כולכם? היא חיה, לא קרה לה שום דבר. היא אוהבת את אבא שלה."

בצד פתחו הנשים ביללה ובצעקות, מרטו את שערותיהן והפכו את השמחה לאבל.

חדידו תפס בחולצתו של ניסים והתחנן אליו: "תגיד שזה שקר, ניסים. אתה הרי יודע שהיא בחורה טובה. אתה הרי דואג לה והיית כמו אבא שלה. איך זה יכול להיות שחתכה את הראש שלה? הלא היא היתה ילדה יפה כל-כך? ניסים, תגיד להם שהגוף שלה שלם, שלם. למה הם מקנאים בי כולם? למי יש עוד בת כל-כך יפה כמו לחדידו המסכן? נכון, ניסים? אנחנו הרי יודעים זאת. תגיד, תגיד! איפה ראית עוד ידיים יפות כמו שהיו לה? צעירות, חלקות?"

וחדידו השיכור הוסיף לתאר בעוויותיו ובתנועות גופו, לפני ניסים לוי וכל הקהל אשר מסביבם, את חמודות בתו הצעירה ומירר בבכי:

"היא תבוא אל אבא שלה. היא ילדה טובה. לא אהבה אף אחד מן הבחורים כמו שאהבה את אבא שלה השיכור הזקן."

ניסים נשען בכל כוחו אל השולחן שמאחוריו, קרוב להתעלף. זבובים שחורים ריצדו לנגד עיניו. אורות-החשמל נבללו, בטנו כאבה. הנשים יללו וצרחו כצופרי מכוניות-משטרה. חדידו הִרפה מחולצתו והתנפל עליהן:

"הביתה! יא כלבות ארורות! הביתה, יא מקוננות-שקר!"

תשומת-הלב הוסבה לרגע מניסים אל חדידו המתנפל על הנשים ומכה ודוחף אותן. אחדים ניסו לתפוס בו ולעצרו. בינתיים אץ דנינו אל ניסים לוי ולחש לו: "בוא אחריי."

ניסים לא זז.

דנינו תפס בידו וחזר ולחש לו על אוזנו כל מה ששמע מן העיתון. ניסים הלך אחריו, מהר, במרוצה, דרך הגן, רגליו נתקלו באבנים, בבקבוקים ובקוצים.

אנשים תפסו את חדידו והחזיקו בו.

"משוגע!" קראו לו, "תפתח את העיתון ותקרא! מה אתה חושב, שאנחנו רוצים להזיק לך?"

"אני לא יודע לקרוא," ילל חדידו ודחף מעליו את העיתון, "לא יודע, לא יודע!"

"מתי היתה הבת שלך בפעם האחרונה בבית?"

"לא זוכר."

"מתי נסעה?"

"לא זוכר, לא זוכר! כבר הרבה זמן שהיא עובדת במשרד בעיר. היא אוהבת אותי, את אבא שלה."

"אתה יודע שהיא היתה בהריון בזמן שנהרגה?"

"מה?"

"ואתה יודע מי הרוצח שלה?"

"מה?"

לפתע צעק אחד מן הבחורים: "תִראו מה שכתוב כאן, יא מנוולים! שכב איתה מישהו שעה לפני שהיא חתכה לעצמה את הראש ברכבת. בדקו אצלה הרופאים – "

"יא מנוולים! יא – "

"ניסים לוי הוא הרוצח שלה! חדידו – ניסים לוי!"

"יא מנוול!" קראו אחרים.

"איפה הוא היה אתמול אחרי-הצוהריים?"

הדמיון פעל כדליקה מתפשטת. שכחו את חדידו, והלה ישב בפינה ומילמל: "היא לא אהבה אותי? היא לא אהבה אותי? ניסים אתה זַיין גדול! אני אחתוך לך את הגרון."

ואילו השאר צעקו: "איפה ניסים לוי?" פנו לעבר המקום בו נמצא כמה רגעים קודם, והנה נעלם.

"איפה הוא? ברח?"

"אנחנו נחקור אותו איפה הוא היה אתמול."

"איפה הוא?"

"רוצח!"

והם נופפו אגרופים זה כלפי זה.

הכלה ברחה בבכי הביתה ובעלה רץ אחריה להרגיעה. אחד הילדים, מאותם שהסתובבו קודם תחת לעצים וטיפלו בדּודי המשקאות, ישב על ארגז גבוה וקרא:

"הי, אנשים! ניסים לוי ברח קודם לרחוב השני דרך הגדר של הגן."

שאר הילדים מילאו את כיסיהם אבנים וחטפו סוכריות מעל השולחנות.

דנינו עמד על הבמה וצעק: "חברים! חברים!"

מישהו ניגש אליו וסטר על לחיוֹ וכיבה את החשמל. הקהל זרם החוצה.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הסיפור על שמוליק – שמואל גולדשמיד – נהדר. אהבתי לקרוא אותו ב"ספר הגעגועים" ועוד יותר בגיליון האחרון של העיתון, על כל תוספיו ופירושיו.

אכן סיפור מעניין למבוגרים ולנוער.

 תקוה וינשטוק

* לאהוד בן עזר משמואל אבנרי – שלום וברכה ותודה על גיליון מס' 1781 של מכתב עיתך מהבוקר. משום חיבתך אל חבר ילדותך שמוליק גולדשמיד אולי תגלה עניין בשורות הבאות המצוטטות מפיו במאמרי "פתרונים לתעלומת ביקורו של ביאליק בדמשק" המצ"ב ("מכאן ומשאם", מאי 2005, עמ' 27). כינסתי את המאמר הזה לספרי "כמה ביאליק יש?" תחת הכותרת "הביקור בדמשק – בדיה או מעשה שהיה?" (עמ׳ 450-453), ומשם אני מעתיק לך בזאת את השורות האמורות:

עדות נוספת לביקור תרם לאחרונה ד"ר יוסי לאטי, על יסוד מה שסיפר לו אביו, ד"ר ניסים לאטי, כזיכרון ילדות: "בשנת 1932 הייתי כבן 16. למדתי בבית הספר אליאנס בדמשק. המנהל היה מר זילברשטיין. באחד מימי שישי נשארתי בתום הלימודים בכיתה עם שני חברים ולמדנו יחד. פתאום נכנס אדם לכיתה. מיד הכרנו אותו לפי התמונות. היה זה המשורר חיים נחמן ביאליק. הוא שאל למעשינו ובחן אותנו בתנ"ך ובעברית. כאשר שמע שאנו לומדים עברית רק שעה אחת בשבוע, ביקש שניקח אותו למורה לעברית. לקחנו אותו למורה, מר גולדשמיד, שבא מארץ ישראל וגר בשכונה היהודית." (יוסי לאטי, "על ביאליק בדמשק", הארץ, תרבות וספרות, 4.2.2005.).

ואכן, על פי מה ששמע וסיפר לי פרופ' שמואל גולדשמיד, בנו של המורה מאיר גולדשמיד, דבק אביו בביאליק במשך כל אותו ביקור, ואף סייר עם המשורר והדריך אותו באתרים היהודיים שבדמשק וכן במוקדים תרבותיים מקומיים, בכלל זאת המוזיאון של דמשק על אוצרותיו הנדירים, ממצאי החפירות בבית הכנסת העתיק של דורא-אירופוס ועוד. מאחר שמוצאו של מ' גולדשמיד היה מחוז לידתו של ביאליק באוקראינה – הילכו להם המשורר והמורה בחוצות דמשק כשהם מגלגלים שיחה בשפת היידיש...

* נסיה: אולי אינך זוכר, אבל ב"ספר הגעגועים" זכיתי הודות לחידון שהופיע באחד הגיליונות הראשונים. ציטוט שיר של דן מירון שרק אני ועוד מישהו זיהינו את הכותב... זהו אחד הספרים האהובים עליי. והקטעים שהופיעו [בגיליון 1781] הזכירו לי שוב את יופי הכתיבה. 

* אהוד היקר, לא הכרתי את שמואל גולדשמיד, אבל אני מודה שדבריך עליו, ועל קשריו איתך (כולל ייסורים על החמצת פגישה) נגעו ללב.

נעמן כהן צודק בטענה שאליזבת השנייה, שביקרה בעשרות מדינות בימי מלכותה, לא ביקרה בישראל אפילו פעם אחת, גם לפני "הכיבוש". לעומתה, צ'רלס כן ביקר בארץ מספר פעמים.

נעמן כהן משווה בין השקרים הנפוצים על פי הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" לעלילת הדם של עוזי משולם על "חטיפת הילדים התימנים". שום ראיה לא תשנה אמונה הניזונה משנאה.

שלך,

משה גרנות

* שלום אהוד. לבושתי התוודעתי ל"חדשות" שלך ולכתיבתך רק בתקופה האחרונה. גיליון המכתב העיתי שלך היה בשבילי כמים קרים על נפש רוויה נוזלי דיאט פושרים... (כוונתי לרוב הספרות העברית החדשה, וכנראה שסגנון כשלך כבר לא יחזור עוד, ולנו לא נותר אלא להתבכיין על דור נפילים ההולך ונעלם).

אשמח לקבל קבצים של רומנים פרי עטך. (לפי בחירתך, כי אינני מכירם עדיין). אם הדבר אינו כרוך בטרחה יתירה.

תודה רבה!

רפי קליינברג

איש ירושלים – כרגע בנגב.

אהוד: אני שולח לך את "מסעותיי עם נשים" ואת "והארץ תרעד". כנראה שכיום "דור הנפילים" מורכב מסופרים נידחים כמוני.

* אהוד כבר כתבתי לך בעבר שלוּ רק בגלל המכתב העיתי שאתה מוציא שמור לך מקום בגן עדן. אני לא הייתי בטוח כל כך באיזה שורה יושיבו אותך, אבל אחרי הגיליון האחרון 1781 אני בטוח יותר מתמיד שתשב בשורה הראשונה של המכובדים.

איזה זיכרונות יש לך! ואיזה כתיבה המעוררת געגועים.

תבורך,

עו"ד יוסף אתר

גימלאי מאושר

אהוד: גם אם שמור לי מקום מכובד, אני לא ממהר להגיע לשם וגם חושש שאשתעמם כי הרעים, החטאים והמעניינים לא מגיעים לגן עדן.

* תגובת לאה צבעוני למכתבו השני של פוצ'ו מיום 12.9.2022 – שמחתי לראות היום את מכתבו של פוצ'ו ב"חדשות בן עזר". שינוי שמה של אגודת הסופרים בישראל הוא בעיניי עוד פגיעה קשה ואנושה בשפה העברית. השפה החדשה שיזמה מרב מיכאלי אינה מתירה להגיד "אף אחד" (אלא "אף אחד ואחת") ויצרה את הדפוס המזעזע בעיניי "אחד את השנייה" וגם אומרת שמיספר המצביעים והמצביעות הוא כך וכך – והיא מזעזעת בעיניי. זו לא עברית. בקרוב נמיר את עשרת הדיברות ונכתוב "כבד/י את אביךָ/אביךְ ואת אמךָ/אמךְ למען יאריכון ימיך/ימייך..."

עצם הרעיון לשנות את שמה של אגודת הסופרים בגלל גחמה חברתית הוא אסון לשפה ולתרבות עם ישראל.

אהוד: שרת התחבורה המטורללת, המנסה להרוס את העברית – מצליחה במידה הרבה יותר גדולה להרוס את הסיכוי להפעלת הרכבת הקלה במדינת חלם בשבתות ובחגים. וזו בכייה לדורות כי ממשלתו הבאה של נתניהו, שתהיה תלויה בקולות הפרזיטים החרדים, בוודאי לא תצליח להפעיל את הרכבת הקלה בשבתות ובחגים, וכך כל ההשקעה האדירה הזו תהיה שווה לתחת.

* אילו רב-סרן בר פלח, סגן מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, היה יורה מיד בשני המסתננים מבלי לבדוק אם הם חמושים – הוא לא היה נהרג. אבל אילו הם לא היו שני טרוריסטים פלסטינים בדרכם להרוג יהודים, אלא שני מסתננים פלסטינים מבקשי-עבודה לא-מזויינים – היה כל העולם ובכללו עיתון "הארץ" מאשימים אותו ברצח, וזועמים על מדינת האפרטהייד ההורגת אזרחים ערבים!

וככה לוחמים אמיצים שלנו ימשכו ליהרג כאילו לא מדובר במלחמה שלא חדלה מאז הקמת המדינה וגם בשנים אשר לפניה!

*  אולי תסבירו לי – מתי מחירי הדירות בארץ היו זולים?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל