פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1783

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג באלול תשפ"ב. 19.9.2022

עם הצרופה "פפיטה האזרחי 1963".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 16. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. על יחסו של אלתרמן כלפי הקיבוצים. סנגוריה על  האידֵאולוגיה השיתופית בשיר "חצרו של קיבוץ". חלק שני. // איליה בר-זאב: סאפארי ב"מעיינות". // אורי הייטנר: 1. אשת השנה תשפ"ב – עידית סילמן. 2. צרור הערות ‏18.9.22. // ברוך תירוש: עוד על צ'רצ'יל והציונות. // שושנה ויג: שלושה שירי בריסל. // אהוד בן עזר: יריב אליצור. // משה גרנות: על "המקדש השלישי" מאת אברהם ב. יהושע. // רוֹן גֵּרָא: קָרֵב הַסְּתָו. // אדיר כהן: ליום השנה לבלהה. // יהודה גור-אריה: תה עם המלכה. // נעמן כהן: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תמשכנה לאכול בוסר. //  נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948 [המשך]. כפר סירקין. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ח. ספראי מהרהר. // ממקורות הש"י [כולל על פפיטה האזרחי].

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

16.

לַיְלַה, לַיְלַה, אֲנִי חוֹלֵם עַל אִמָּא,

חוֹלֵם עַל אִמָּא, עַל אּמָּא שֶׁלִּי –

וּבַבֹּקֶר קָם עִם כֶּתֶם לַח.

הַאִם זֶה אוֹמֵר שֶׁאֶהְיֶה מִתְרוֹמֵם

אוֹ שֶׁאֶתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה

כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי?

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

על יחסו של אלתרמן כלפי הקיבוצים

סנגוריה על  האידֵאולוגיה השיתופית

בשיר "חצרו של קיבוץ"

חלק שני

(פרסום ראשון)

ד. הוויתור על יצר הקניין

חלקו השני של השיר (שורות 23-44) גם הוא בית ארוך בן  עשרים ושתיים שורות הבנוי  כולו, כמו הבית הראשון,  מצמד חרוזים אחד לכל אורכו. גם כאן הצליח אלתרמן לִבנות טיעון רצוף ומשכנע – ובו דברי סנגוריה על הכללים שקבעו מייסדי הקיבוץ באשר לשיתוף בשׂכר וברכוש (לפי הכלל המרקסיסטי הקובע ש"כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"). בעקבות רעיונות כאלה ואחרים שמקורם בברית-המועצות, הוחלט בקיבוצים שהוקמו בארץ שכל מוצרי ההון והייצור יימצאו בבעלות משותפת של הקיבוץ, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי בין החברים ותוך נכונות לוותר על תנאי רווחה.

רעיון השיתוף – טענו המקטרגים –  יחניק את יצר הקניין של האדם ויכרסם במוטיבציה של חברי הקיבוץ לשאת בנטל – לעבוד קשה ולהגיע להישגים – הן בתוך החצר, הן מחוצה לה. מחד גיסא, היו שראו בכלל המרקסיסטי, הקובע שכל חבר יקבל לפי צרכיו, גלגול של רעיון זר לרוח היהדות – הרעיון הנוצרי המצוי בברית החדשה ב"מעשה השליחים" בדבר אורח חייהם הקומונלי של עדת המאמינים בישו: "וַיֻּתַּן לְכָל-אִישׁ וָאִישׁ דֵּי מַחְסֹרוֹ" (שם ד', ל"ה). מאידך גיסא, היו שראו בכך גלגול של רעיון "סוציאליסטי" עברי עתיק-יומין שהתבטא בהתחשבות במצבם הכלכלי של  יתומים ואלמנות, עבדים וגֵרים.

על הקשר שבין יצר הרכושנות והקניין לבין הקנאה הרכושנית לאישה כתב ביאליק במסתו הלא-גמורה "האדם וקנייניו",  המצויה במהדורת כל כתביו. יש להניח שאלתרמן הכירה, כי ניכרת  ביצירתו שליטה מופלאה ביצירת ביאליק, שאִתהּ הִרבּה "להתכתב" בשיריו.⁹ הערנו קודם שהמילים "לֹא נִגְרַע כָּל מְאוּם" שבשיר "חצרו של קיבוץ" נכתבו בהשראת שירת ביאליק, וגם בסוף השיר "השומע עברית" (הקודם ל"חצרו של קיבוץ" במחזור "שירי נוכחים") ניכּרת עד מאוד השפעת מסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון".

במאמרו "האדם וקניינו" טען ביאליק שהעמל הגופני והרוחני שמשקיע האדם בצבירת קנייניו מעניק לו כבוד ותחושת ביטחון, ושהשתוקקות לבעלות על קניין דומה לתחושת הבעלוּת של הגבר ולתחושת הקנאה שהוא חש לרעייתו:

הקנאה לרכוש [...] בִּתה הבכירה של הרגשת הקניין (קרי: הבעלות) בתכונתה הקדמונית והשורשית ביותר: בתכונתה הפֶטישיסטית (אגב, קנאה וקניין קרובי שורש הם בלשון: "סמל הקנאה המִקנה"). האדם הקדמוני, הפטישיסטי, המנַפש כל דבר ומַאֲליהו, בִּזכוֹתו בדבר מן ההפקר וביַחֲדוֹ אותו לו – קידשהו לעצמו, אותו ואת ה"רוח" השוכנת בו. מכאן ואילך ברית קדש היתה כרותה בין הדבר ובין בעליו, נְכונה מזו: בין נפשות שניהם, מעין הברית שבין איש ואשה ושבין אדם לאלהיו. [...] קונה הדבר – הוא אפוא גם המקנא לו. מוכרח הוא לקנא. קנאה לרכוש כגון זו, אף היא אפוא, בעיקרה, כאביה ומולידה הקניין, כמעט מושג דתי ומיני. האדם מקנא לרכושו ככהן שמקנא לאלהיו, כבעל לאשתו. שלוש קנאות אלה צד שווה בהן: כלן מעוּרות בקודש.

גם אלתרמן מותח כאמור קו של אנלוגיה בין יצריו הטבעיים של האדם לִזכּות בגמול על עמלו ולהגיע למִקנה ולקניין  לבין יצר הקִנאה של הגבר-הבעל לרעייתו, שאותו קידש בטבעת כהוכחה לבעלותו עליה. שירו  מביא את טענותיהם של מתנגדי הרעיון הקומונלי המביעים את החשש פן אָבדן היצר הקנייני יכרסם במוטיבציה של חברי הקיבוץ לשאת בנטל – בתוך החצר ומחוצה לה – בבואם למלא משימות לאומיות כבדות. דבריהם נובעים החשש פן יתרוקן העולם מן היסודות האחראיים לקיומו לאחר שתינטל ממנו אבן-הראשה, שעליה הוא נסמך ("וְהִסַּעַתָּ אַבְנוֹ [...] אֲשֶׁר לוּלֵא הִיא תַּם עוֹלָם בְּלֹא קִצּוֹ / כְּמִבְּלִי תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֶל אִשָּׁה"). לטענת המתנגדים לערכים הקוֹמוּנליים, העולם המחניק את יצר הגמול והקניין הוא עולם הקורא תיגר על כללי-הנצח שנקבעו בשחר האנושות (כגון הכלל הקובע: "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ"; בראשית ג', ט"ז). לטענתם, המאבק נגד יצריו הטבעיים של האדם, העומד בבסיס הרעיון הקוֹמוּנלי, מעמיד אפוא את קיומו של העולם ושל המין האנושי בסכנה. ואולם, השיר מפריך את הטיעונים הללו בתחבולת ה-refutatio, שהוזכרה לעיל, ומראֶה שבחברה שיתופית, המקיימת ערבוּת הדדית בין חבריה והמאורגנת על יסודות של בעלוּת הכלל על הקניין – על תרומה ללא תמורה – כלל וכלל אין פגיעה בשאיפה ובמוטיבציה להשיג הישגים. 

*

אמרנו ש"החצר" היא, בין השאר, האידֵאולוגיה של הקיבוץ, אך עדיין לא הזכרנו הוראה נוספת של המילה הפּוֹליסֶמית הזאת: "החצר" היא גם חֶבר האישים המשפיעים על המדיניות  (בתקופה המלוכנית "אנשי החצר", או ה-courtiers, היו אלה שהקיפו את המלך והשפיעו על מהלכיו). וכאן מדברת "החצר" על "חֶבֶר בּוֹנַי" – על האידֵאולוגים שהקימו את הקיבוץ והערו לתוכו את הערכים הנדרשים לקיומו. אלתרמן, שעמד כאן, כאמור, מאחורי הקלעים וייצג גם את הקיבוץ, אך גם את תפיסת העולם היהודית ה"ישָׁנה" של "כל ישראל ערֵבים זה לזה", מרוצה לתת בפי ההנהגה של האידֵאולוגיה הקיבוצית  את הטענות המעידות שהקמתה של "חברה חדשה", שאינה מבוססת על גמול אישי ורכוש פרטי, לא פגמה במוטיבציה לעבוד קשה ולהגיע להישגים, לא פגמה במוטיבציה להרים תרומה אדירה לקיבוץ, לעם ולמדינה.

כדי לשכנע את המתנגדים שהחברה החדשה שקמה בקיבוץ לא הכזיבה, אומרת החצר ש"חֶבְרַת הָאָדָם בִי יָסְפָה חֲרִישָׁהּ / וּקְצִירָהּ וְנִסֵּר הַמַּשּׂוֹר עֵצוֹ / וְרָקַע הַפַּטִּישׁ בַּרְזִלּוֹ, בְּלִי חָלְשָׁה / תְּנוּפָתָם וְהַזְּמַן לֹא הֵאֵט מֵרוּצוֹ¹⁰ / וּמְכוֹנָה לֹא הִדְמִימָה חֲמַת רַעֲשָׁה." ניסוח הדברים מזכיר במהופך את תיאור מעמד הר סיני במדרש: "כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ" (מדרש שמות רבה, פרשה כ"ט, פסקה ט').

דברים אלה מזכירים  באוצר המילים והמוטיבים שבהם גם את הקמתם של  מזבחות ושל אתרי קדושה כאוהל מועד שנבנו אבנים שלמות, אשר לא הניף עליהן ברזל. הצירוף "חֶבֶר בּוֹנַי" אינו מצוי במקורות, אך הצירוף "חבר כוהנים" מצוי בהקשרים רבים, ואת הקמת החברה החדשה תיאר אלתרמן במונחים של עבודת קודש. כבר הראתה רחל פרנקל-מדן שההוראה הנפוצה ביותר והמקובלת ביותר של המילה "חצר" בתנ"ך שייכת לתחום עבודת הקודש: השטח המקיף את המִשכּן ואת המִקדש.

כדי לשכנע את המתנגדים בצדקת דרכה, "החצר" לא אחת מדגישה שהאוניפורמיוּת הרעיונית השֹוררת בקיבוץ אינה דומה כלל לזו השלטת בקומונות הסוציאליסטיות שהוקמו מעֵבר לים: יישותה וזהותה מנומרות מערכים אוניברסליים ומערכים לאומיים גם יחד. הרצל עצמו כתב ביומנו אחרי ביקורו ביישוב מוצָא שבמבואות ירושלים: 'במוצא נטעתי [...] על מורד ההר המוגן, ארז רך," ואלתרמן שם בפי החצר את המילים "ונטעתי חברה חדשה." שירו של אלתרמן נוסך קדוּשה על "חצרו של קיבוץ," ורואה במרומז בחבריה "חבר כוהנים," שעבודתם היא עבודת קודש בשירות האומה.

ה. עבדוּת אֶליטיסטית

הבית האחרון, החותם את השיר, הוא הבית הקשה והמוקשה ביותר, כי בו העמיד אלתרמן את החברה הקיבוצית אל מול האשמות שמפנָה כלפיה החברה הישראלית בת-הזמן. הוא העמיד את חברי הקיבוץ אל מול בני העם "הפשוט" – המאשימים את ה"קיבוצניקים" בהתבדלות ובהתנשאות.

למרבה האירוניה של הגורל, סופו של השיר מנבא כביכול את המאבק על "נחל האסי" שבּוֹ פתחו צעירי בית-שאן כשישים-שבעים שנה אחרי פרסום שירו זה של אלתרמן, בטענות קיפוח ובדרישה למתן גישה חופשית לציבור, לקטע מן הנחל, העובר בשטח קיבוץ ניר דוד סמוך לבתי מגורים של תושבי הקיבוץ. כזכור, תל-עמל (ניר-דוד) היה קיבוצה של לאה אלתרמן-להב, אחותו של המשורר, ואלתרמן ביקר בו לעִתים מזומנות, כי גם אִמו הצרפה לקיבוץ וחייתה בו עם בתה, חתנה וילדיהם, והוא הכיר היטב את עמדתם של בני הקיבוץ הצעירים שנהגו כאֶליטה משרתת. כשנה לאחר פרסום "עיר היונה" פרצו אירועי ואדי סליב בחיפה, שהיו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי; אך אלתרמן ניבא את "מלחמת התרבות" שתפרוץ בארץ כבר בטורו "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954).

  בית אחרון זה   (שורות 45-59) מראה לכאורה את יֵשותה הנבדלת של "החצר" מן הציבור המתבונן בה בחשד ובאיבת-מה. הוא רואה בה יֵשוּת "נכרית" ו"מתנשאת" מבלי להבין את טיבהּ האמִתי, החצוי, של האידֵאולוגיה השיתופית. שני הבתים הראשונים הם בני עשרים ושתיים שורות, כמספר אותיות הא"ב, והבית השלישי החותם את השיר בנוי כסונטה  (אך שלא כסונטות הקונבנציונליות  אין בו חריזה מגוונת, וכל כולו בנוי על שני חרוזים משׂורגים, כמו השיר כולו):

עוֹד אָמְרָה הִיא: עָמַדְתִּי כְּמוֹ צְרוּפָה

מִסִּיגָיו שֶׁל עַם שָׂב וּכְמוֹ חַיִץ בָּנִיתִי

בֵּין תְּחוּמִי לִתְחוּמוֹ. נִבְלְלָה הַשָּׂפָה

וְלִבּוֹ לוֹ אוֹמֵר לְמַרְאַי: נָכְרִית הִיא.

וָאֶרְאֶה אֶת נִצְנוּץ שִׂנְאָתוֹ צוֹפָה

אֶל חַיַּי הַבְּדֵלִים. חֲמָתוֹ רָאִיתִי,

עַל אֲשֶׁר, כְּאַחַת מִתְנַשְּׂאָה וְחוֹצְפָה,

מִמְּעִילִי, כִּבְיָכוֹל, רְבָבוֹ מָחִיתִי.

אַךְ לְכָל מַעֲשֶׂה וּמְלָאכָה נְזוּפָה

– הוּא עֵדִי – בִּבְלִי אֹמֶר שִׁכְמִי נָטִיתִי

אִם לְדָם אוֹ לְיֶזַע. עוֹמְסָה וּכְפוּפָה

לְפָנָיו רִאשׁוֹנָה בְּכָל סַעַר חָצִיתִי.

אִם הָיְתָה מִיָּמָיו לו שִפְחָה חֲרוּפָה –

אֲנִי שִׁפְחָתוֹ הָיִיתִי.

בית זה בנוי כולו על הניגוד "זרוּת לאומית מול השתייכות לאומית" ועל הניגוד
"אֶליטיזם מול נחיתוּת חברתית". הקיבוץ הוא גם העִילית של המדינה, וגם השפחה החרופה שלה, המבַצעת את העבודות הקשות והשרויה בשפל המדרגה (מן הבחינה הכלכלית ומן הבחינה של היוקרה החברתית). כיצד יכולה החצר הקיבוצית להיות גם "נכרית" וגם מעורה עד צוואר בחיים הלאומיים, גם מורמת מעם וגם ניצבת בתחתית הסולם החברתי? 

העם השֹב, המחזיק בערכי המסורת של "ישראל סבא",  רואה בקיבוץ  יֵשות "נכרית", הזרה לרוחו, כי מנהגיו ורעיונותיו, השאולים מברית-המועצות, זרים  ומוזרים בעיניו – כאילו היא אחת משפחותיהם של אבות האומה, ולא אחת מארבע האימהות ה"לגיטימיות".  ואולם, הקיבוץ הוא יֵשות "נכרית" באותו מובן  ש"החרב"  (כלומר, כוח המגן העברי) היא תופעה "נכרית", הזרה לרוחו של העם ולאֶתוס שלו.

נזכיר כי בשנות החמישים חזר אלתרמן על הרעיון כי החרב היא "רוּת נָכְרִית מְאָדָּמָה, אִבְחַת חַרְבוֹת גּוֹיִים" (ראו שיר ו' של המחזור "ליל תמורה" שבקובץ "עיר היונה"). הוא ביקש להדגיש כי גם כאשר "עם הספר" פונה בכורח הנסיבות אל החרב, אין הוא סוגד לצבאיוּת. אליבא דאלתרמן, "אדם מישראל" רואה בדרך-כלל בשליפת החרב מנדנה  כורח בל יגונה, ולא משאת-נפש כפי שרואים בה "הכנענים" שסגדו לצבאיוּת –  לשֶׁלח ולכוח הזרוע. האֶתוֹס הלאומי אינו מבוסס על כוח החֶרב, אלא על מוסר.

ואולם, תיאורה של החֶרב בתואר "רוּת נָכְרִית" פני יאנוס לו: רות אכן היתה מואבייה, כלומר אישה נכרייה, אך היא היתה גם סבתא-רבתא של גדול מלכי ישראל, שהוא "מלך המשיח" בעיני אותן אישים ועדות, מתנגדי הקיבוץ, שעלו ארצה ממניעים דתיים ועל-כן הם חשדניים כלפי הקיבוץ האנטי-דתי ורואים בו מהות נכרית. כזה הוא גם מעמדה ה"נכרי" של האידֵאולוגיה הקיבוצית, שיש לה פן זר, שמקורו בברית-המועצות, ופן לאומי המתבסס על המוסר העברי הקדום והמתבטא בנכונותם של חבריהָ להתנדב לעזרת העם ולמלא ללא דיחוי כל צורך לאומי.

נזכיר כי רבים מחבריהָ של התנועה הקיבוצית מצאו את דרכם להנהגת היישוב, ולאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל תרומה שהיתה מעל ומעֵבר למשקלו הדמוגרפי של הקיבוץ באוכלוסייה הכללית. תרומתם של בני הקיבוצים התבטאה במיספר המתגייסים ליחידות הקרביות, במיספר הטייסים ובאחוז הגבוה של המפקדים יחסית לאחוז חברי הקיבוצים באוכלוסייה הכללית. ואף זאת: האידֵאולוגיה הקיבוצית היא  אמנם  אידֵאולוגיה "נכרית" (כדברי מתנגדיה), כי מקורה בסוציאליזם הבין-לאומי, שהתפתח באירופה. אבל יש לזכור כי בעיצובה של האידֵאולוגיה ה"זרה" הזו רב היה חלקם של היהודים שהסתמכו בחיבוריהם הסוציאליסטיים על תורת המוסר העברית הקדומה.

אלתרמן הצמיד כאן בבית האחרון של השיר את האשמת הקיבוץ  באֶליטיזם מתבדל ואת היותו "שפחה" של החברה הישראלית – שפחה העושה את כל העבודות הקשות הנדרשות לצורכי הקיום הלאומי. חברי הקיבוצים אכן שימשו בעת היכתב השיר מכשיר מרכזי למימושהּ של הציונות, ונחשבו לעילית החברתית של היישוב והמדינה. בתקופת חיבור השיר "חצרו של קיבוץ" אכן היה הקיבוץ מופת בכל הקשור בתרבות העבודה, הלחימה וההתנדבות. הסולידריות של חבריו הולידה סינֶרגיה שלא הייתה כמותה בחברה העירונית.¹¹

האידֵאולוגיה ה"נָכרית" הזאת היא הראשונה לשאת בכל עול לאומי ולהיות "השפחה החרופה" שלו. אֶתוס האֶליטה המשרתת  (אוקסימורון בפני עצמו) שיקף בתנועה הקיבוצית את המציאוּת. היה זה באמת ובתמים תפקידה ההיסטורי של התנועה הקיבוצית בתוך התנועה הציונית.

והאֶליטיזם הזה התבטא בעיקר בחובות שהעמיסו אנשי הקיבוץ עליהם,  ולא בזכויות. החיים בקיבוץ היו חיים דלים ונזיריים למדיי, ללא כל אותם מוצרי צריכה שהתחילו להופיע בערים הגדולות עם תום "תקופת הצנע" ותחילת תרבות הפנאי והרווחה (שנתלוו גם לתהליכי האמריקניזציה שעברו על החברה הישראלית). באותן שנים גם מקבלי שילומים מגרמניה בקרב חברי הקיבוצים הכניסו את הכספים לקופה המשותפת, לשם בניית חדר-אוכל או בית-תרבות, ולא לכיסם הפרטי.

לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במונח "שפחה חרופה" – מונח שיש לו שתי הוראות שונות בלשון המקורות. את הדוּאליזם הטבועה באידֵאולוגיה הקיבוצית – שהיה בו צד נוכרי וצד לאומי – ביטא באמצעות המושג הדואלי הזה הניתן למי ששייכת למעמד העבדים ואינה משתייכת אליו. "שפחה חרופה" היא גם  שפחה המשרתת את בעליה ועדיין לא נפדתה וגם בת-חורין ועצמאית (כמו, למשל, המשרתת סיריל-שיינה, גיבורת סיפורו של עגנון "עובדיה בעל מום"). בשירו "חצרו של קיבוץ", ובבית האחרון שלו במיוחד, הצליח אלתרמן ללכד למהות אחת מדויקת את הניגודים העזים ששלטו באידֵאולוגיה הקיבוצית-שיתופית, שהפכו את הקיבוצים ואת חבריהם לחוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

ו. צדדיו הפרוזודיים של השיר – משקל, חריזה, מבנה סטרופי

כבר הזכרנו את החריזה ה"דלה", הנוקשה והנזירית, ששירתה את אלתרמן בשיר "חצרו של קיבוץ". בסטרופה הראשונה יש עשרים ושתיים שורות, והיא  בנויה  מצמד חרוזים אחד ובו שני חֲרָזים מתגוונים: [Ka]  ו-[Av]  ("חֶרֶז" הוא סדרת הצלילים וההגאים החוזרת במילים שבסוף השורות).

גם בסטרופה השנייה יש עשרים ושתיים שורות, וגם היא בנויה מצמד חרוזים אחד ובו שני חֲרזים בלבד: [O]  ו-[ša]. הבית האחרון, לעומת זאת, הוא כעין סונטה, אך גם הוא מתבסס על צמד חרוזים אחד ובו שני חֲרזים בלבד: [Fa] ו-[It]. בכל אחד משלושת בתי השיר הצליח אלתרמן, במסגרת נוקשה ומינימליסטית בת שני חֲרָזים בלבד, להעמיד טיעון רחב, עשיר וגמיש, העומד בניגוד אוקסימורוני ל"כלוב" הצר והנזירי  שבין סורגיו נאמרים הדברים.

לפנינו נאום סנגוריה המנסה להדוף את טענותיהם של היריבים והמתנגדים. הבית הראשון פותח, כאמור, ב"אָמְרָה חֲצֵרוֹ שֶׁל קִבּוּץ", והשניים הבאים  פותחים במילים "עוֹד אָמְרָה".  בהצטרפם יחדיו, שלושת הבתים בונים טיעון רצוף ומשכנע, שהלוגיקה שלו ברורה ובנויה היטב.  בכל אחד משני הבתים הראשונים יש, כאמור,  עשרים ושתיים שורות. ונשאלת השאלה: מדוע דווקא עשרים ושתיים?

כאשר כתב בשירו "ערב רחוק" ("עיר היונה") על צעירה ארץ-ישראלית בת עשרים ושתיים,  הוא יצק לדמותה את מאפייני העיר העברית  הראשונה, סמל תחיית העם בארצו, ואת מאפייניה  של השפה העברית בת עשרים ושתיים האותיות (ואף הִפּיל לרגע את החומה המפרידה בין האישי לציבורי, ושִׁרבב בשירו רָמז קל לאהובתו הראשונה, עִברייה שושני-עופר שהיתה גננת בקיבוץ דגניה א' ודמותה "מככּבת" במרומז בשיריו המוקדמים). כך נהג אלתרמן גם בשיר המוקדם "העלמה",¹² וכן בפזמון "הנערים הספנים", שנכתב בעבור תיאטרון "לי-לה-לו", שגם בו מסופר על  נערה עברייה בת עשרים ושתיים.

בשירו לילדים "מעשה בפ"א סופית" עם סילוקה-הסתלקותה של אות אחת ויחידה – פ"א סופית – מתוך מערכת האלפבית, הכול בעולם נקטע וניתק. לרגע נדמה שהעולם חוזר לתוהו ובוהו, שהרי בלי אותיות ומילים, עלול העולם לחזור לאותו זמן היולי שלפני הבריאה – לפני היות הלוֹגוּס שברא את הקוסמוס מתוך הכאוס.

לפי "ספר יצירה" הקבלי, העולם נברא באותיות; כלומר, האותיות קָדמו לבריאה, והאמנות – מעשה ידי אדם – קודמת לטבע. איזכור סיפור בראשית וסיפור מעמד הר סיני באים לומר בהקשר זה, שאם נברא העולם מאותיות, הרי ששליפתה של אות מתוך המכלול משולה לחורבנו של העולם, וכבר לימדנו יל"ג שעולם ומלואו תלויים באות אחת, ואפילו בקוץ המתנוסס על ראשה של הקטנה שבאותיות האלף-בית.

דומה שאלתרמן השתמש כאן במערכת האלפבי"ת מכמה טעמים:

(א) בשל אופיה הדוּאלי – העברי והאוניברסלי – של מערכת האותיות, שהתפשטה בווריאנטים שונים ברחבי העולם, ושימשה בסיס לתרבויות רבות (בדומה לאידֵאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורהּ בדיני עבד עברי, ובתום דרך חתחתים בת אלפי שנים הובילה לביטול מוסד העבדוּת בארצות המערב).

(ב) שחברי הקיבוץ ראו באידֵאולוגיה שלהם תורה, שאי אפשר להזיז בה אפילו אות אחת, כמו בכתבי הקודש.

(ג) כדי להראות שהמפעל החלוצי של הקמת הקבוצות והקיבוצים היה כעין "מעשה בראשית", שנעשה – כמו בפרק א' של ספר בראשית – באמצעות אותיות ומילים  (לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילים "מְלָאכְתָּם שֶׁל יָמִים שִׁשָּׁה", ברמזו לא רק לששת ימי החולין של שבוע העבודה, אלא גם לששת ימי הבריאה שבהם הושלם "מעשה בראשית").

ובמאמר מוסגר: למרבה האירוניה,  חרף השימוש במילים "הֲלָכָה פְּסוּקָה", בשתי הסטרופות הראשונות אין בסופי השורות אף לא פסיק אחד, שיעצור את שטף הדברים ואת רציפותם.  והחצר המודה שהיא מחניקה אנקה, כדי  "לְהַמְשִׁיךְ רְצוּפוֹת עֲמָלִי", אינה מפסיקה את דבריה אפילו לרגע. אף לא פסיק אחד קוטע את הרצף ואת ההמשכיות של הדיבור ושל המעשה.  רק מקץ יובל שנים לקיומו, שם כאן הקיבוץ פסיק (לוקח פסק-זמן), כדי לבחון את מהלכיו שהתנהלו בשטף בלתי-פוסק, מתוך אמונה מוחלטת בצִדקת הדרך. אנשיו נשאו בעול מבלי לעצור לרגע – לתהות או להתחבט.

ספק אם יש לאלתרמן יצירה נוספת כמו "חצרו של קיבוץ", שבּוֹ מתקיים תואַם כה מופלא בין תוכן לצורה.¹³ השיר מדבר על רסן ועל דוֹגמות, והוא בנוי במבנה כה מרוסן ומחייב שאין משלו. החריזה המסורגת שלו, הבנויה לתלפיות מחרוז נשי וגברי היא בָּבוּאה לדואליזם השולט בשיר ובאידאולוגיה ש"החצר" מייצגת. הכללים המחייבים של החריזה ושל המבנה הסטרופי אינם פוגמים כלל בשטף הדברים וברציפות ההגיונית שלהם, מתוך חופש עצום הפועל בתוך כלוב סגור.

אלתרמן שתמיד העסיק את עצמו בנושא הסער ורסן, הן בתחומי הפוליטיקה הן בתחומי הפואטיקה,¹⁴ אָמַד בשיר "חצרו של קיבוץ"  את מידת החופש  העומדת לרשות חברי הקיבוץ בתוך המסגרת הנוקשה שכפו על עצמם, והגיע למסקנה שאין המסגרת הקולקטיבית מונעת מהפְּרט את החופש להביע את עצמו ולתת דרור ליצריו.         

הערות:

9. על ריבוי משקעים ביאליקאיים ביצירת אלתרמן ראו בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ' 357-411.

10. כדרכו, השתמש כאן אלתרמן בתחבולת הזֶאוּגמה (zeugma); ומפֵר הסדר הקטלוגי של הטיעון באמצעות מרכיב שאינו מתאים לו מן הבחינה הלוגית. הטיעון מחבר את הפטיש שלא נחלש ואת המכונה שלא דממה עם הזמן ש"לֹא הֵאֵט מֵרוּצוֹ" כאילו היה הזמן מכונה (וכאילו יכול הזמן להאט את מרוצו). את מעמדה המרכזי של תחבולת הזֶאוּגמה ביצירת אלתרמן  איתרתי ותיארתי לראשונה בחקר אלתרמן בספרי "עוד חוזר הניגון" (תל-אביב 1989, עמ'  13-14; 99-104). הזֶאוּגמה היא פיגורת לשון  שבּהּ נקשרים זה לזה באופן שרירותי  ופסידו-לוגי  מרכיבים שאינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית או הלוגית. לשמחתי, אבחנה זו נשתרשה זה מכבר בחקר אלתרמן  כאילו היתה בו מאז ומעולם.

11. אם יש שיר שמסביר כהלכה את דעתו של אלתרמן על הקיבוץ הרי זה טורו האירוני של אלתרמן "שבחי הסקטור הפרטי (או: כולנו חלוצים)", "דבר", כ"ח באב תש"י 11 באוגוסט 1950, עמ' 2 (במדור "הטור השביעי" בחתימת נתן א.). כאן שׂם אלתרמן ללעג ולקלס את תרומתם של גיבורי "זירת המרץ המסחרי" (שדן מירון במאמרו הנ"ל ב"הארץ" [ראו הערה 3 לעיל] קושר להם כתרים), והראה  באירוניה מושחזת עד כמה "גדולה" ו"אדירה" היא תרומתם למפעל הציוני בהשוואה לתרומתם של הקיבוצים. בשיר הסרקסטי הזה כלולות שורות "מיתממות" בלשון סגי-נהור, כגון: "יִשּׁוּבֵי הַמִּשְׁלט הֵם מִפְעָל וְשֵׁרוּת / חֲלוּצִי מִמַּסַּד עַד טְפָחוֹת, / אַךְ מִפְעַל הָאַחִים-פְּלֹונִימוֹבִיץ-וְשׁוּת' / הוּא מִפְעָל חֲלוּצִי לֹא פָּחוֹת! // נִתְיַשְּׁנָה הַתְּקוּפָה בָּהּ הֻלַּל וצֻיַּר / הַבָּחוּר הַבּוֹלֵעַ חִינִין בַּקְּבוּצָה. / לֹא וָלֹא! הַיַּצְרָן, הַיְּבוּאָר, הַיְּצוּאָר / מַשְׁקִיעִים בַּמְּדִינָה עוֹד יוֹתֵר / בִּמְמֻצָּע! // עַד הַיּוֹם לֹא בִּקְּשׁוּ הֵם / תְּהִלּוֹת וּשְׁבָחִים – / עַד הַיּוֹם הִסְתַּפְּקוּ הֵמָּה / רַק בָּרְוָחִים..."

12. "מחברות לספרות", ג', מחברת ב' (טבת תש"ה), עמ' 23 (ונדפס שוב ב"מחברות אלתרמן", ג', תל-אביב 1981, עמ' 39-38). 

13. אם כי סכֵמַת חריזה דומה ניתן למצוא בשיר "מחברות עמנואל" (שיר ז' במחזור "שירי נוכחים" ובאחדים מן השירים המשולבים ביצירתו האחרונה של אלתרמן – הבורלסקה "המסכה האחרונה".

14. ראו בדיון "בין סער לרסן בלשון שירתו של אלתרמן", בתוך ספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, 76-88.

   זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

סאפארי ב"מעיינות"

"שביל המעיינות" – טירת צבי, תל שלם, תל מלוח, עין בזם, שדה אליהו

נְמִיָּה

פוליטי טרום בחירות

גּוּף כִּמְעַט מֻשְׁלָם וְאוּלַי גְּוִיָּה –

נָמוּךְ, מָאֳרָךְ, גְּלִילִי, רֹאשׁ מְחֻדָּד, הָרַגְלַיִם קְצָרוֹת –

אֲבָל הַזָּנָב,

מַרְשִׁים לְהַפְלִיא.

נְמִיָּה –

מְשֻׁרְיֶנֶת, מָקוֹם מַמָּשִׁי בִּרְשִׁימַת הַטּוֹרְפִים הַלְּאֻמִּיִּים,

טוֹרֶפֶת בְּכָל פֶּה, לְלֹא גְּבוּלוֹת,

יוֹנְקִים, זוֹחֲלִים, עוֹפוֹת, מְוַסֶּתֶת אֶת אֻכְלוּסִיַּת הַצִּפְעוֹנִים.

בֵּין הַחַרְדָּלִים הַצְּהֻבִּים, נְשִׁיכַת תַּן פּוֹצַעַת בָּהּ –

מָוֶת בַּעֲרִיסַת*

הַטֶּבַע.

* עריסה – לפי הרמב"ם, גם-מקלעת שָׂרִיגֵי גֶּפֶן (כלאיים ו' ג')

עִמּוּת וּמַשַּׁק כְּנָפַיִם

בַּעֲלֵי כָּנָף נֶאֱסָפִים, אוּלַי לְעִמּוּת, זֵכֶר לְמִלְחֲמוֹת קִיּוּם רְחוֹקוֹת,

הֲמוֹנִים –

הַשָּׁחוֹר מוּל הַלָּבָן, אֲפֹרוֹת כַּשַּׂק מוּל עֲשִׁירוֹת הַצֶּבַע,

לְכֻלָּם מָקוֹם בְּמַאַגְרֵי הַמַּיִם וְהַדָּגִים –

שְׁחָפִים מְרַחֲפִים כְּמוֹ בְּעִקְבוֹת אֳנִיַּת מִפְרָשׂ

בְּאוֹקְיָנוֹס לֹא שָׁקֵט,

חֲסִידוֹת שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת עַל טֹהַר הַגֶּזַע, לִבְנִיּוֹת

קְטַנּוֹת מִתְרַפְּקוֹת –

קַו שֶׁל חֵן.

מַשַּׁק כְּנָפַיִם, שַֹקְנָאִים וַאֲנָפוֹת בִּסְבַךְ שׁוֹשַׁנַּת הָרוּחוֹת –

אֵין עֵרוּב נוֹצוֹת.

מִתֵּל מָלוּחַ אֲנִי צוֹפֶה בְּנַחַת אֶל הַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק.

נֶזֶם בנוֹף

רַחַשׁ, מֵי מַעְיַן זַכִּים בְּסִבְכֵי הַצִּמְחִיָּה,

מִקְוֵה טָהֳרָה.

נֶזֶם בַּנּוֹף – "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה.(1)"

תַּחַת פִיקוּס עַתִּיק, אִישׁ(2) רַב שָׁנִים מְדַבֵּר עַל

נִקָּיוֹן מִטֻּמְאָה

וְכָל שֶׁבָּא לְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם,

תִּקּוּן עוֹלָם.

חוֹלֵם אֲנוּשׁוֹת עַל טֹהַר הָאֲדָמָה –

טֵרָה סַנְטָה(3)

טֵרָה אִינְקוֹגְנִיטָה(4)

1. משלי (כ' י"ב).

2. מריו לוי, חבר קיבוץ שדה אליהו. בן 92 – חסיד אדוק של גידול אורגני בחקלאות.

3. ארץ הקודש   – Terra sancta

4. ארץ לא נודעת –Terra incognita

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. אשת השנה תשפ"ב – עידית סילמן

ראש הממשלה נפתלי בנט יצא למוסקבה, להיוועד עם הנשיא פוטין, כמתווך בין אוקראינה לרוסיה במטרה להביא להפסקת המלחמה. עצם העובדה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נמצא בידי שני הצדדים, בתמיכה של ארה"ב ואירופה, כאיש הראוי להיות המתווך, מעידה על ההערכה הבינלאומית הרבה לבנט, חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. היא מעידה גם על ההערכה הרבה למדינת ישראל. אם המהלך היה נמשך, אין זה מן הנמנע ששני הנשיאים, פוטין וזלנסקי היו מגיעים לירושלים, לוועידת פסגה בתיווך בנט, ומירושלים, עיר השלום, היתה יוצאת בשורת השלום. אך היוזמה מתה בעודה באיבה והכל בגלל מסמר קטן וחלוד.

בנט חזר ארצה, ובתוך ימים ספורים מצא את עצמו מתעסק בסחי עסקני מן הדרגה הנמוכה ביותר, אך כזה שהביא לנפילת ממשלתו ולסיבוב הבחירות החמישי. יו"ר הקואליציה עידית סילמן הודיעה שהיא פורשת מן הקואליציה. הממשלה איבדה את הרוב. החל אפקט דומינו קצר שהביא את הקץ על ממשלת השינוי.

הפער בין שני האירועים האלה, הוא הסיפור של שנת תשפ"ב – עלייתה ונפילתה של ממשלת השינוי. נפילת הממשלה היתה ניצחון העסקנות הדלוחה על המדינאות והמנהיגות. אשת השנה תשפ"ב היא האישה המסמלת את הניצחון הזה, שהוא התבוסה של מדינת ישראל – עידית סילמן.

ערב הקמת הממשלה, ח"כ עמיחי שיקלי הבריז ברגע האחרון וערק ממפלגתו, ימינה. ימים אחדים קודם לכן הוא היה שותף, יחד עם בנט ועם כל סיעת ימינה, לניסיון להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, עם רע"ם. בצלאל סמוטריץ' הכשיל את המהלך. לפתע, ממשלה עם רע"ם אינה כשרה בעיניו. או כפי שהוא הסביר, הבעייה שלו היא דווקא עם מרצ.

לזכותו של שיקלי ייאמר, שהוא החליט על כך לפני ההצבעה על הקמת הממשלה. בכך הוא הפגין את התנגדותו האמיתית להרכבה. בניגוד אליו, עידית סילמן תמכה בכל כוחה בהקמת הממשלה. היא היתה ראש הקואליציה וניהלה אותה במרץ רב וביעילות. היא היתה ראש החץ הפרלמנטרי בהגנה על הקואליציה, מול מלחמת ההתשה הקשה, חסרת התקדים, של האופוזיציה, שנהגה כאופוזיציה למדינה.

אני משוכנע, שכאשר היא תמכה בהקמת הממשלה, היא לא ידעה עד כמה מדיניותה בנושא חוץ וביטחון והתיישבות, תהיה המדיניות של ימינה. היא לא העלתה על דעתה איך מרצ, רע"ם והעבודה יתיישרו עם בנט. גם בנט לא העלה זאת על דעתו. מהבחינה הזאת, לדידה של ימינה, הממשלה היתה הצלחה פנומנלית, מעל ומעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר.

הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תוכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תוכנית שלא היתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה.

הממשלה ניהלה בהצלחה גדולה את מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. היא מנהלת את מבצע "שובר גלים" שהחריף באופן חסר תקדים את פעולות המנע והמעצרים בשטחי הרש"פ, כפי שלא היו כדוגמתם מאז "חומת מגן". ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם.

כאשר אחמד טיבי נשאל בראיון ליוסי ורטר ב"הארץ" אם אינו מתחרט על שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד בהפלת הממשלה, וכתוצאה מכך עלולה לקום ממשלה עם בן גביר, השיב טיבי בכנות: "הממשלה האחרונה היתה גרועה יותר מאלה שהיו לפניה, שגם הן היו גרועות. בענייני חוק קמיניץ, הנגב, הריסות בתים, הפשיעה בחברה הערבית, היא היתה ממשלה גרועה מאוד." לשיטתו, הוא צודק. ומכאן, שלשיטתו של ישראלי ציוני, הבוחן את המציאות ביושרה – זו היתה ממשלה טובה מאוד. העובדה שכל הפעולות שציינתי נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו והיא ניצחון גדול לאידיאולוגיה המכונה "ימנית".

לא בכדי, כאשר עידית סילמן החליטה לפרוש, לא היה לה שום טיעון רציני לבסס את אכזבתה המלאכותית מן הממשלה. לכן היא המציאה תירוץ מגוחך – מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים, שבו הזכיר להם את פסיקת בג"ץ האוסרת על מניעת הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. למה זהו תירוץ מגוחך? כי השר לא קיבל שום החלטה בנדון – ההחלטה היא של בג"ץ. ההחלטה הזאת התקבלה בכלל בתקופת ממשלת נתניהו. נכון, המכתב של הורוביץ היה מיותר וכנראה נועד יותר לבייס שלו מאשר לתכלית מקצועית. אבל על זה מפילים ממשלה מצוינת? הרי זה ממש מגוחך.

אז למה היא פרשה, לכל הרוחות?

ממשלת השינוי התמודדה עם מאבק אופוזיציוני דורסני וחסר תקדים, למרות שלאופוזיציה לא היתה כל טענה עניינית נגדהּ ונגד מדיניותהּ. כל המלחמה הזאת נבעה אך ורק מסיבה אחת – שנתניהו אינו ראש הממשלה. לא היתה שום אידיאולוגיה במלחמה הזאת – רק ביביאולוגיה. ובמלחמה הזאת לא היו קווים אדומים, לא היו חוקי מלחמה, לא היה מוסר לחימה, לא היה טוהר הנשק, לא היתה אמנת ז'נבה, לא לקחו שבויים. הכול מותר, כדי להפיל את הממשלה "הלא-לגיטימית", שאינה לגיטימית כי העומד בראשה אינו נתניהו, ש"על כיסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו."

אחת השיטות להשגת המטרה, שבדיעבד היתה האפקטיבית ביותר, היתה טרור אישי ממוקד נגד ח"כים שנתפסו כ"חוליות חלשות" ונגד בני משפחותיהם. מתן כהנא, למשל, התגלה כאדם חזק, בעל חוסן נפשי וכושר עמידה, והם הירפו ממנו. את סילמן הם זיהו כחוליה החלשה, והטרידו אותה ואת משפחתה 24/7. סילמן התקשרה פעם בהיסטריה ודיווחה על רכב שעוקב אחריה. פעם אחרת סיפרה שהותקפה פיזית בתחנת דלק. לטענות הללו לא נמצאה הוכחה. אבל גם אם לא היו נכונות, הן עדות למצוקה הנפשית של סילמן, שחיתה בפחד; היא ומשפחתה.

עד שנשברה. וכשנשברה – היא קרסה, התרסקה, התפוררה כאבק. אילו היה לה מעט כבוד עצמי או לפחות קצת בושה, היתה מכריזה: "איני יכולה עוד," פורשת לביתה ומפנה את מקומה לרֵעה הטוב ממנה. סילמן נהגה אחרת. כמו אישה מוכה החוזרת אל הגבר המכה, היא העמידה את עצמה למכירה לאלה שרדפו אחריה. האתנן היה שיריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. כדי להשיג את השיריון, היה עליה להוכיח את עצמה. ביום אחד מחקה את עצמה וחבְרה אל רודפיה, מגדפיה והמאיימים עליה; הפכה להיות חלק מהם, לכל דבר ועניין. ומצלמות הטלוויזיה תפסו אותה, ברגע המביך של השנה, מתחננת כילדה נזופה ליריב לוין: "הייתי טובה עד הסוף, נכון?" וזה נשמע יותר כמו "הייתי ילדה טובה." אימי היתה משיבה לה שהיא "צוקער פושקע", קופסת סוכר ביידיש.

מרגע עריקתה, הסכר נפרץ והממשלה נפלה. האתנן שולם בשבוע האחרון של תשפ"ב, כשעידית סילמן, אשת השנה, שוריינה ברשימת הליכוד.

2. צרור הערות ‏18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. היתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים. לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת." וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו היתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית. אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעייה שלהם על הזולת. הבעייה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים." והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם," הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור." ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופייה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו היתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי". אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין. הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא היתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני." המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים היתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו." את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח: "אל תממנו אותנו." מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני. יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצידם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים. איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. וייתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עלייה רבתי מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך. והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש. זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש. בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית." השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה. כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה. כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים היתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?"

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל. אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעלייה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא היתה קמה המדינה. אבל היא לא היתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתוכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה היתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא היתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית היתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש היתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם." את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "השטאזי הישראלי."

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב-סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם." וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים." והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן... רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש."

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ו... כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות." בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק."

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תוכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מליבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמיתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי. אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי היתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא היתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל. חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

* ביד הלשון: אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה. המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה. ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שניים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך – לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה.

כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בפריס בסימון פטליורה הגולה, שהיה בשעתו נשיא אוקראינה ואחראי לפרעות הדמים ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.  

אורי הייטנר

* * *

ברוך תירוש

עוד על צ'רצ'יל והציונות

לאחרונה, מתפרסמים מדי פעם מאמרים ותיאורים המציגים את וינסטון צ'רצ'יל כ'ציוני', וכך גם נכתב עליו בספר 'צ'רצ'יל והיהודים' ע"י הביוגרף מרטין גילברט. אולם הפעם, במאמר 'דם, יזע – וציונות' [מאת אראל סג"ל, שפורסם ב-15.9.22 ב"ישראל היום"], הועלה לקט מוגזם מאמירותיו 'הציוניות' והשניות במחלוקת של וינסטון צ'רצ'יל.   

כידוע. במהלך שנות חייו, פעל צ'רצ'יל בנקודות רבות של האימפריה הבריטית, והיה הפכפך במגמותיו, שהתמקדו לבסוף בעמידתו הגאה נגד ה'בליץ' הנוראי של היטלר. בנוסף, ידועה שנאתו את ברה"מ, עקב הפגיעה ההרסנית במשפחת הצאר הרוסי, שבאמצעות קשרי דם עם שליטים גרמניים, היו לו קשרי דם עם מלכי בריטניה, ואולי גם עם צ'רצ'יל עצמו, באמצעות מקורבו, הרוזן מבלנהיים.

זכיתי בשלהי שנות ה- 70 וצורפתי כמלווה למשלחת הממלכתית האוסטרלית, לטקסי 60 שנה לקרבות העקובים מדם בגליפולי.  בראש המשלחת עמדRODEN CUTLER  SIR , המושל הכללי של אוסטרליה, מטעם מלכת בריטניה – איש מרשים וגיבור מלחמה לאומי. הוא היה ידידו האישי של צ'רצ'יל, וסיפר לי רבות על הקשר הרוסי שלו, ועל כעסו על מעורבות אישים יהודיים במאבק נגד הצאר. לדבריו, הצאר הגה רעיון לעזיבת יהודים את רוסיה, בעקבות פניית הרצל, ופנה כמה פעמים בנושא למלך בריטניה. צ'רצ'יל טען שמאוד ייתכן שהצהרת בלפור, כמה שנים לאחר מכן, היתה התוצאה של אותם מגעים. באותה עת היה צ'רצ'יל שר הצי, והיה בין הוגי הרעיון להחדיר לרוסיה, דרך הדרדנלים בתורכיה, כוח צבאי ענק שישמיד את כוחות 'הצבא האדום', ויחלץ את מקורבו הצאר, מאימת הקומוניזם.

החדירה באמצעות אוניות מערכה נכשלה ע"י מיקוש הדרדנלים, והמערכה הפכה למלחמת חפירות כושלת בגליפולי, כאשר לצבאו התורכי של מוסטאפה כאמל (לימים מוסטפא כמאל אטאטורק) – בסיוע הצבא הקיסרי הגרמני, ניתן זמן ומידע, להכין את הבסת הפלישה בתוכנית צ'רצ'יל, להצלת מקורבו הצאר הרוסי.

לאחר הכישלון ההרסני של מערכת גליפולי, איבד צ'רצ'יל את מעמדו הממלכתי, אבל תוך כמה שנים, כבר בשנת 1917, חזר לשרת בתפקידי שר בממשלת בריטניה, בין השאר כשר המלחמה והמושבות, ולגבי אותה תקופה גורלית לציונות, קובעים מתארי צ'רצ'יל אותו כציוני, וכי בתמיכת הגנרל אלנבי, הצהיר על תקוותו ש'תוקם מדינה יהודית על גדות הירדן, בחסות הכתר הבריטי.'

האומנם?

ראשית ידוע שגנרל אלנבי התנגד בחומרה להצהרת בלפור, שלדעתו תסבך את בריטניה בסכסוך עם העולם הערבי. האם צ'רצ'יל לא היה בין יוזמי מסירת עבר הירדן המזרחי, כאמירות, לאמיר עבדאללה הזועם, למרות שהמרחב היה כלול בשטח שהוקצה ואושר ע"י ראשי המעצמות, כ'בית הלאומי היהודי', והיווה 3/4 מאותו שטח.?

אחרי כל אלה, שוב איבד צ'רצ'יל את מעמדי המדיני, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר הצטרף כשר הימייה לממשלתו של צ'מברלין, והחליפו כראש הממשלה. בתקופה הקשה הזו, של התקפות ה'בליץ' הגרמני על בריטניה, בנה צ'רצ'יל מחדש את מעמדו הרם כמגן האומה בנאומיו נגד היטלר ובקריאתו המרשימה לעמוד בגאון מול האויב הגרמני.  

באותה עת, כאשר הצבא הגרמני כבש את ארצות אירופה המערבית, נסוג הצבא הבריטי ברוב החזיתות, והתמקד בעיקר בהגנת בריטניה מ'הבליץ' של חיל האוויר הגרמני. וכאשר הצבא הגרמני פלש לבריה"מ במבצע 'ברברוסה', נזכר צ'רצ'יל בשנאתו לקומוניזם, ונמנע מלסייע לתחינתו של סטלין, ולא פתח ב'חזית שנייה', להתשת הצבא הגרמני. רק ביוני 1944, ארבע וחצי שנים לאחר פרוץ המלחמה, כאשר כוחות הצבא האדום כבר שעטו בגרמניה, הפעיל צ'רצ'יל בעזרת צבא ארה"ב את הפלישה לנורמנדי. 

לא נעים לציין, אבל בשנותיו של צ'רצ'יל 'הציוני' כראש הממשלה, ניהלה בריטניה מאבק אכזרי ביישוב העברי בארץ ישראל ובמאמציו להצלת יהודים מהשואה. היריעה קצרה מלפרט את מכלול התנערות בריטניה מהצהרת בלפור, אבל אשמח אם חסידי 'ציוניותו' של צ'רצ'יל יסבירו את מעורבותו בהפעלת גזירות 'הספר הלבן', ואת פשר דבריו ההזויים על תפקיד הציונות במאבק בקומוניזם.

ברוך תירוש

* * *

שושנה ויג

שלושה שירי בריסל

רְחִיצָה

לִפְעָמִים צָרִיךְ לְהִתְרַחֵץ בִּדְמָעוֹת

הֵן מְנַקּוֹת אֶת הַלִּכְלוּךְ הַמִּצְטַבֵּר

וְאַתְּ טוֹבַעַת בְּגַלֵּי הָרֶטֶט

אֲפִלּוּ מִתַּחַת לַגַּג בְּקַנְיוֹן זָר

הַרְחֵק אַתְּ יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ

אֶת צְנִיחָתָן

זֶהוּ יוֹם בְּכִי

רִפְרוּף

בַּנְּגִיעוֹת שֶׁלּוֹ

הָפַךְ דַּפִּים בַּסֵּפֶר שֶׁלָּהּ

קָדִימָה וַאֲחוֹרָה

צִיֵּר גּוּפָהּ בִּשְׂפָתָיו

בְּעֶדְנָה שֶׁבָּאָה מִתּוֹךְ

הִתְקַשּׁוּת וְרִפְיוֹן

וְאַחַר כָּךְ קַעֲרַת פּוּדִינְג

נִשְׁפְּכָה עַל בִּטְנָהּ

כַּעֲרֵמַת אוֹתִיּוֹת זָרוֹת

מַלְאָךְ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

בֵּין קִירוֹת

כְּשֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם

כְּלָל מַגָּע

רַק רִפְרוּף

אַהֲבָה הִיא שִׁיר

עַכְשָׁו כְּשֶׁתְּמוּנָתְךָ

הָפְכָה תְּלַת מֵמַד

יִפְּלוּ הַשּׁוּרוֹת

לְתוֹךְ צִיּוּרִים בִּלְתִּי נִתְפָּסִים

שִׁכְרוֹן הֱיוֹתֵנוּ יֵאָחֵז בַּגּוּף

בַּסְּדָקִים שֶׁנִּפְעַר

יִזָּהֲרוּ זַהֲרוּרִים עֲדִינִים

מִתּוֹךְ הָאֲנָקוֹת

יֵעָדֵר הַשֶּׁקֶט

וְאֶל עַצְמֵנוּ נָשׁוּב

כְּמוֹ בַּחֲלָלִית שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת

לָאַטְמוֹסְפֵרָה

בְּתִקְוָה שֶׁנִּשָּׁאֵר בַּחַיִּים

בַּנִּסּוּי הַזֶּה

וְשׁוּב נֹאהַב

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר

לַ

שושנה ויג

* * *

אהוד בן עזר

יריב אליצור

יריב גר מול ביתי ברחוב פיק"א בפתח-תקווה. היתה לו אחות בוגרת בשם ספידה. היינו חברים טובים בני אותו גיל עד שבשנת 1944 עקרתי עם משפחתי לקלמניה, ונותק הקשר בינינו. כל המסופר כאן קרה באמת.

מתוך "ספר הגעגועים" (2009): הזיכרון הראשון שלי בחיי הוא שהלכתי לאיבוד. מול ביתנו גר ילד בן-גילי, ילד חולני בשם יריב. חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל"ף.

בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפניי, שהתקין לי סבא-מצד-אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול. עברנו את החצר של סבא [יהודה], שהיתה סמוכה לחצר שלנו ובה שדרת שיחי טוּיָה, שיחי-מחט קטנים אשר העכבישים אוהבים לטוות בסתרם נקרות-קורים ענקיות ולבנבנות, בהן היינו מסתכלים שעות ארוכות, לראות כיצד יילכד הזבוב, והעכביש יֵצא מחורו לתפוס בו ולמוץ את לשדו עד שימות.

ועוד היו בחצר עצי ברוש, ודובדבן יפני שצורת פריו מסולסלת כעגבנייה קטנה וטעמו חמצמץ, ודקלי וַשִׁינגטוֹנְיָה גבוהים, ועצי אשכוליות, ועץ חרוב אחד שלא נתן פרי מעודו. ועץ תות ענק שמכסה את מחצית החצר, וגם הוא לא נתן פרי מעודו, רק צל ומקום למשחקים במרום ענפיו, שהיו לי כאווירון.

ירדנו מן החצר במורד הרחוב [ביל"ו] הגובל במגרש גדול וריק, שניצב בפאתי המושבה, ורק איזו חורבה מסתורית בת חדר אחד מטויחת ורוד, ללא גג, ניצבה נטושה על גבעה באמצע המגרש. הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד) בשדה הגדול, עד שהגענו לגבול גוש הפרדסים (אשר ליד אחד מעציהם, כך סיפר אבא לאחר שנים, היה טמון "סליק" נשק גדול של המושבה, שמקום הימצאו המדויק נשכח, ולא נמצא גם בבוא היום, כאשר נעקר הפרדס וכל הסביבה נבנתה שיכונים-שיכונים).

על גבול הפרדסים ניצבו בתים אחדים, ורפת גדולה בחצרו של אחד מהם. ניגשנו. קיבלו אותנו בחביבות. נתנו לנו מים לשתות. מי באר חפורה באדמת המושבה ומשקה גם את פרדסיה. כלל לא חשדו בנו שאנו הולכים לאיבוד. תרנו סביב-סביב כל צורכנו. מטביעים בחול את עקבות הקורקינט והגלגל. משוחחים בחשיבות על דברים שאינני זוכר אך אני מתאר לעצמי שהיו מסוג "אבא של מי יותר חזק?" ו"מדוע לא כל הזקנים כבר מתים – "

וכשנמאס לנו, התחלנו חוזרים במעלה הרחוב [ביל"ו] והנה ההורים, כולם, עומדים מעלינו דואגים ורוגזים. "איפה הייתם?" – "הלכתם לאיבוד!" – ואז נודע לנו לראשונה לאן הלכנו – לאיבוד. והדבר הוסיף כמובן איזה נופך מוזר, מסתורי, לטיולנו התמים.

לאחר שנים אחדות, יריב ומשפחתו כבר לא גרו במושבה, ואני יושב על עץ גבוה בגינת הבית בקלמניה ומשחק באווירון או בצוללת, מפציץ את האי הֶלגוֹלֶנד או משלֵח טורפֵּדות ב"גְרַף שְפֵיי", תלוי בנסיבות, ניגשת אימא, מביאה לי כוס מיץ תפוזים טרי וכריך עם פלחי ביצה קשה לארוחת עשר, ואומרת מלמטה:

"יש לי בשורה רעה לספר לך, אתה יודע שיריב, החבר שלך, מת? איזה אסון! ילד, מדלקת קרום-המוח!"

שתקתי. המשכתי לשחק.

"לא איכפת לך שהחבר שלך מת?"

ואני שותק. אדיש. לא רציתי שיהיה איכפת לי. אבל לא שכחתי את רגע הבשורה העצובה ההוא כל ימיי.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

תמונה אחת

על "המקדש השלישי" מאת אברהם ב. יהושע הקיבוץ המאוחד 2022, 64 עמ'

א"ב יהושע מכנה את היצירה הזאת בשם "נובלה דיאלוגית", והעורך מנחם פרי, קיבל כנראה את גזירתו של הסופר. בעיניי זהו מחזה בעל תמונה אחת עם רפליקות של הגיבורים ועם הוראות בימוי, שהרי יהושע היה מומחה בסוגה הזאת – חיבר בעצמו ארבעה מחזות, ורבים מהסיפורים שלו עובדו למחזות ולסרטים.

תמונת המחזה שלפנינו מתרחשת בלשכתו של דיין לנושאי נישואין, גירושין ועגונות ברבנות הראשית בתל-אביב. הדיין הוא הרב ניסים שושני, מוצאו מצפון אפריקה, ומזכירו הוא ר' יחיאל ברקוביץ', אשכנזי חוזר בתשובה, המשלים הכנסה כמוהל אצל בניהם של העובדים הזרים המבקשים שבניהם יוכלו להתקבל בחברה הישראלית ובצה"ל. צריך לציין כבר כאן כי שושני מתואר כדמות חיובית ביותר – סובלני כלפי מזכירו, הגם שהוא מייסר אותו על כך שאיננו מדווח למס הכנסה על הרווחים מבריתות המילה שהוא מקיים. הוא בקיא מאוד בהלכה, אבל שומע בסבלנות על התנהגות האגנוסטים והחילוניים, מדבר בכבוד גדול כלפי אסתר אזולאי הגיורת, ומתפעל מידיעותיה בהלכה. כפי שיסתבר בהמשך, הוא עשוי לצאת נשכר מהעדות כנגד אב בית הדין בפאריס, אך איננו מתלהב לנטוש את משרתו, שבה הוא מטפל בגורלות של פרטים ומשפחות. הוא בעל טוב לרעייתו מוריה, ואב טוב לששת ילדיו.

מסתבר ש"מרן", הלא הוא הרב חלפון (הממונה על הרב שושני), הנמצא בפאריס, שם הוא מחתן זוגות יהודים, מעוניין לתפוס את מקומו של אב בית הדין הרבני בפאריס, הלא הוא הרב מודיאנו, ישראלי ממוצא סלוניקאי שירד לפאריס. כל זה יתאפשר אם הרב שושני יקשיב לגיורת אסתר אזולאי שחייה נהרסו בעטיו של מודיאנו. אימה של אסתר התגיירה אצל הרב מודיאנו כדי שתוכל להתחתן עם בחיר ליבה, דויד אזולאי, יהודי יליד אלג'יר, איש חילוני, אוהב מדינת ישראל המעוניין שבתו תלמד יהדות ועברית. על פי ההלכה הבת, אסתר, יהודייה כשרה, אבל כשזאת מתאהבת בבחור יליד פרס, בעל חנות לשטיחים בפאריס, מודיאנו רוקם תחבולה הלכתית כדי שנישואין אלה לא ייצאו אל הפועל, וכל זאת, לפי הנרמז, משום שהוא עצמו חשק באסתר היפה: הוא קובע שהאם לא גוירה כהלכה, ולכן צריך לגייר את אסתר. ברגע שהיא גיורת, היא איננה רשאית להינשא לדויד משיח שהוא כוהן. השניים ממשיכים לאהוב בסתר, אבל שניהם נשארו עריריים, לא נישאו לאחרים, ולא נולדו להם ילדים.

הרב שושני הוא אדם אמפתי, ומרמז לאסתר שהיה מוצא – נישואין אזרחיים – מוצא שאסתר האדוקה בדתה, והבקיאה מאוד במקורות – לא יכלה להעלות על דעתה. הרב שושני מתקומם כנגד הנכלוליות של מודיאנו (אסור היה לו לפסול את הגיור לאחר שנעשה; וגיורה של אסתר היה חסר שחר לחלוטין, ואמלל אותה לעולמים), ומחליט להעיד נגדו, ועל ידי כך שתיפתח הדרך לרב חלפון להיבחר לאב בית דין בפאריס, ולעצמו העלאה לדרגה שלו עצמו בקומה העליונה של הרבנות.

לאסתר יש "פתרון" לסבך שאליו נקלעה לאסונה: ייבנה בית מקדש שלישי צנוע בין יד אבשלום לגיא בן הינום, מקדש שלא ינקר את עיני המוסלמים והנוצרים, שם לא יקריבו קורבנות, ולא יקיימו טקסים, רק ישוררו שירי הלל, ושם גם יוכלו להינשא כוהן עם גיורת, ושם נכדיהם של כוהן וגיורת יוכלו לשרת בקודש (מודיאנו הזהיר את משפחתו של דויד משיח שבבוא המשיח עם חידוש המקדש השלישי – נכדיהם לא יוכלו לשרת בקודש אם אסתר ודויד יינשאו). ברור ש"הפתרון" הזה לא יתאפשר לעולם, והעיוות שהדת גורמת לבני האדם – אין שום סיכוי שיוכל לתקון.

אסתר מזכירה עוד פתרון, שנשלל מייד על ידי שושני: לכפות על הרבנות להתגמש, כפי שאריק שרון כפה על הרב הצבאי לאשר נישואין בין חייל כרות רגל, כוהן, ובין אהובתו הגיורת.

דווקא משום שיהושע תיאר דמות באמת חיובית של דיין, הלא הוא הרב שושני, בולט כאן העיוות הנורא שמקורו בדת ובהלכה. בחוק האזרחי – אם נעשה עוול, או היתה טעות – ניתן לצאת מהמיצר, ניתן לדון מחדש ולמצוא פתרון, לא כן בהלכה שנשארה קפואה לאורך דורות.

אעיר על כך שאסתר, אשר חונכה אצל אב חילוני, והבקיאה מאוד במקורות, מתקוממת כנגד הברכות המתנשאות על הגויים כמו ברכת "עלינו לשבח", וזה מוטיב חוזר שמצאנו בנובלה הקודמת של יהושע "הבת היחידה" (הקיבוץ המאוחד, 2021).

אין ספק שיהושע הצניע תמונה סמלית לקראת סוף היצירה: אסתר מביאה מפה של המקום בו לדעתה ניתן להקים את בית המקדש השלישי, ואת המפה היא תולה בין שני המסמרים עליהם היו תלויות תמונותיהם של הרב עובדיה יוסף והרב קוק (תמונות אלו מוזכרות בתחילת היצירה בהוראות הרקע באשר לחדר בו מתרחשת העלילה). היא גם מציעה לשושני להסיר מדי פעם את האבק מעל תמונות אלו, שמסמלות אולי אחדות שאין לה סיכוי בעולם המסתגר והקנאי של הדת.

נחזור לרישא של רשימה זאת: יהושע כינה את יצירתו האחרונה, שראתה אור זמן קצר לפני מותו, בשם "נובלה דיאלוגית", מן הסתם משום שאין כאן מאבק גלוי בין שני כוחות כמקובל בדרמה  – יש כאן הסכמה מקיר לקיר באשר למעשים הנכלוליים של מודיאנו – שני הכוחות קיימים אמנם, אבל מוצנעים היטב, כמיטב המסורת של כתבי יהושע. לפנינו יהושע במיטבו – מעניין וחכם.

משה גרנות

* * *

רוֹן גֵּרָא

קָרֵב הַסְּתָו

"קָרֵב הַסְּתָיו מִבֵּין הָאִילָנוֹת וּשְׁעוֹת

פְּרֵדָה מֵבִיא לִי לְדוֹרוֹן" (לֵאָה גּוֹלְדְבֵּרְג)

עֲנָנִים סְפוּגֵי אֵדִים

בַּמֶּרְחָב

וְשׁוּלֵיהֶם זָהָב.

דִּמְעַת גַּעְגּוּעַ עוֹלָה

כְּעָב.

עַפְעַפְּעִים כְּבֵדִים,

פַּרְפַּר בָּא עִם הָרוּחַ

שִׁכּוֹר מֵחֻמָּהּ

נוֹפֵל שָׂרוּעַ

כִּשְׁאַר אֶחָיו.

חַלּוֹנִי פָּתוּחַ

לְצִיּוּץ צִפּוֹר

לְאוֹר מֵגִיחַ מִסְּבַךְ.

סְתָוִים רַבִּים חָלְפוּ

עָלִים רַבִּים נָשְׁרוּ

נָפְלוּ לַחִים מִדֶּמַע

בָּרָק וּצְלִיל הִבְרִיקוּ

בְּרַעַם רַב.

הוֹלֵם הַזְּמַן

כְּדַהֲרַת סוּס מֵרוֹץ

הַסְּתָיו חוֹנֶה כְּבָר 

כָּאן.

וּבִי תְּפִלָּה אַחַת

בִּלְבַד

שׁוֹאֶגֶת מִפְּצָעִים

לְאוֹר חֶדְוָה

בֵּין אֲנָשִׁים

לְרִגְעֵי חֶסֶד

וְלַחַשׁ עִנְבָּלִים.

רון גרא

* * *

אדיר כהן

ליום השנה לבלהה

בלהה אהובתי,

לא יארכו הימים

ואבוא אלייך לשכב לצידך.

אז תתאחדנה שתיקותינו,

שיר לא ייכתב,

אך הן תעלינה

ותתמזגנה עם השתיקה

היקומית שקולה הולך

מסוף העולם ועד סופו.

כל ימי הכאב ההם

הייתי בא אלייך

ובכל פעם ספר

שירים חדש בידיי.

היית בולעת אותו בעינייך,

מלטפת את כריכתו,

והייתי קורא לך משיריי.

שנינו היינו יחד קרובים

וחשנו כבר את הרחוק

הולך ומתקרב וקיבלנו אותו

בשירים המפיגים מעט את

ייסורי הדרך.

חזרנו אל שירי ילדות ונעורים

את שרת בקול צלול ומתנגן,

זוכרת את כל המילים והן היו שלך,

ואני ליוויתיך ומצטרף לניגונך,

אהבת את חוה אלברשטיין

וגם את היית צמח בר,

אך כה יפה וכה קוסמת.

והיו שם שיריי יידיש חמים,

ואבא ואמא וזיכרונות מחבקים.

וכשהיית שואלת לפתע,

אדיר, איפה אימא שלי?

היתה היידישע מאמע,

הלא היא אימא חדווה הנפלאה

אוספת אותך לחיקה.

נכנסתי לחדרך שהיה חדר ענותך,

חדר פרידתנו כבר ללא מילים,

רק ליטוף, בהחזקת ידיים, בנשיקה על המצח,

וכל מה שרציתי להביע

ניסיתי להעביר לך בשילוב אצבעות

ומה רב היה אושרי

שהיית משיבה לי בלחיצת אצבעות

ובעיניים נפתחות לרגע.

הפעם הכינו אותך לדרך האחרונה

כה קטנה היית כציפור שנפלה מקינה,

כמלאכית העומדת לפרוש כנפיים

ולעוף הרחק מאיתנו.

עכשיו מלאכית קטנה

חוזרת לאימא ואבא בשמיים.

אהבנו אותך רעייה, אימא, סבתא,

נשאנו אותך אל מקום מנוחתך האחרון

הצופה אל הים שכה אהבנו,

ובלילה הארוך ללא חלומות

תיאסף אהבת כולנו

ותשמש לך כר רך

ומחבק ללילך...

אוהבים אותך בלהה.

אדיר כהן

* * *

יהודה גור-אריה

תה עם המלכה

הומורסקה

באופן פתאומי, אך לא מפתיע, אני מוצא את עצמי בחדר ההסבה המפואר של מלכת בריטניה, הוד מעלתה אליזבת השנייה ירום הודה, בארמון בקינגהאם העתיק והמרשים. אני יושב רגוע ונינוח לכאורה, אך נרגש למדי, בכורסה מעוצבת מהמאה ה-17, ובידי ספל חרסינה דק מן הדק ועדין מאין כמוהו, מעוצב בצורה עילאית, ובו התה המלכותי – בהיר-בלונדיני במידה, מתוק במידה, חם במידה, וטעמו טעם גן-עדן.

המלכה בת ה-120, שנראית צעירה ב-20 שנה מגילה, ישובה בכיסא-גלגלים מוזהב, ומאחוריו פיליפינית צעירה ונאה, עדינת-פנים, ידיה אינן משות מידיות הכיסא המלכותי, והיא לא זזה ממקומה, כמו נטועה בו.

לצידה יושב בנה, יורש העצר הנסיך צ'רלס בן ה-92, הנראה זקן מגילו ב-20 שנה, ולצידו רעייתו הנסיכה קמילה, הנראית צעירה, כבת 85, מלטפת את ידו הרועדת, ומדי-פעם מקרבת את הספל לשפתיו והוא לוגם לגימה, תוך הבעת תודה אילמת לאשתו האוהבת והמסורה.

המלכה אוחזת בספלה ביד יציבה, וקולה שקט, חרישי, נשמע בקושי בחלל האולם המפואר. היא שואלת: "מה המצב בפל... בישראל כיום? לצערי, לא הספיקותי לבקר בארצך עד עתה."

אני עונה לה בטון של יראת-כבוד, בקול שקט גם הוא, כיאה למעמד: "הוד מלכותך, המצב בישראל משתפר כל הזמן: ישראל פורחת ומשגשגת מכל הבחינות, אזרחיה מרוצים וטוב להם במדינתנו הקטנה, מדינת הלאום היהודי. אך זאת כמובן בצל הקונפליקט הבלתי-נגמר עם הערבים-הפלסטינים וכל הכרוך בכך."

"אכן, זה בלתי-נגמר, כבר יותר מ-120 שנה. כמו בימי הביניים באירופה. האם אין איזו אפשרות לפיתרון כלשהו, לטובת שני העמים? הנה,  לנו היה סכסוך עם צפון אירלנד, אך זה ארך לא יותר מ-30 שנה, ועכשיו שקט ושלווה אצלנו. למה זה בלתי אפשרי גם אצלכם? אולי ראש הממשלה החדש שלכם, יאיר נתניהו יצליח בזה," שאל-סיכם הנסיך.

"הלוואי עלינו, הוד מעלתך," אני עונה לו.

הטקס הממלכתי-ביתי הזה נמשך 37 דקות בדיוק, אף לא שנייה אחת יותר. המשרת האישי של המלכה רומז לי שהאירוח נגמר ועליי להודות למלכה, ולצאת – תוך קידה. אני מבקש רשות מהמלכה וזו ניתנת לי בניענוע-ראש. המשרת, בבגדיו המסורתיים-ההדורים מלווה אותי החוצה.

בדרכי לכיוון היציאה, במסדרון הארוך, אני מריח ריחות-ניחוח של המטבח המלכותי, שם טורחים השף ושלוש טבחיות לידו, בהכנת ארוחת-הערב המשפחתית המצומצמת. בדחף בלתי-נשלט אני סוטה מדרכי ונכנס למטבח. כל העיניים מופנות אלי בהפתעה.

מפי נפלטת השאלה – בעברית: "האם אפשר, בבקשה, לראות את הצ'ופצ'יק של הקומקום המלכותי?"

אני חש בעיטה-דחיפה בישבני, ומיד אני מוצא את עצמי מחוץ לארמון – ומחוץ לחלום.

יהודה גור-אריה

הערה: רשימה זו ראתה אור במכתב העיתי, גיליון 1509 מיום 27.1.2022.

* * *

נעמן כהן

אבות אכלו בוסר

ושיני בנים תמשכנה לאכול בוסר

האדמו"ר מגור, רבי מרדכי אברהם אלתר, בעל הכינוי ה'אמרי אמת' ע"ש ספרו – הצליח בעזרת כספו וקשריו להינצל מהשואה, להימלט מפולניה תוך שהוא משאיר אחריו למות את חסידיו הרבים.

(זו הטרגדיה הגדולה של היהודים שכל ההנהגה ברחה והשאירה אותם למות, כולל ההנהגה הציונית כמייצ'סלב-בגון-מנחם בגין שלקח את הקופה והשאיר את חניכיו מאחוריו למות).

האדמו"ר מגור בעל ה'פני מנחם', (רבי פנחס מנחם אלתר) בנו הצעיר של ה'אמרי אמת' (רבי מרדכי אברהם אלתר) התבטא פעם ואמר: "בעולם חושבים שלאבא היתה נטייה לציונות, אבל כשהוקמה המדינה אבא התבטא: 'א פינסטעריש אויפן וועלט' (חשכות יורדת לעולם)."

כל חייו התנגד מרדכי אברהם אלתר לציונות, ובכך הוא נשא באחריות מוסרית למותם של מיליוני יהודים כולל רוב חסידיו, כמאה אלף בשואה.

ודוק: הציונות היא תנועה מדינית השואפת להקים מדינה יהודית ריבונית בא"י. לעובדה שהרבי עודד מספר קטן של חסידים לעלות לארץ אין כל קשר לציונות.

והנה דומה שמאז הפיכתו של אברהם בורג איש הציונות הדתית לשעבר – לאקטיביסט פרו-איסלמי (ביטל ברגע האחרון את ריצת מפלגתו "כל אזרחיה" לכנסת) לא קם עוד אחד הדומה לחסיד גור –  ישראל פריי.

ב-8 לספטמבר נעצר מחבל בשם מוחמד מינאוי בכיכר השעון ביפו. אחרי שעורר את חשדם של לוחמי יס"מ שהיו בסיור שגרתי. בתחקור ראשוני הודה שרצה לבצע פיגוע המוני.

חסיד גור, ישראל פריי, המתנאה בעצמו משום מה כעיתונאי פירסם את תגובתו בטויטר:

"תראו מה זה גיבור. הוא עשה את כל הדרך משכם עד תל אביב, ולמרות שכל הישראלים סביבו לוקחים איכשהו חלק בדיכוי, ריסוק והרג בני עמו – הוא בכל זאת חיפש מטרות לגיטימיות ונמנע מפגיעה בחפים מפשע."

https://twitter.com/freyisrael1/status/1568931013509935106?t=8EK2q3xJ97fNsau5-ZeTmw&s=03)

"מה הכי יפה? שהפלסטיני שהגיע חמוש לת"א ורק חשב לפגוע בחייל – יישב בכלא כל חייו, אבל הישראלי שהגיע חמוש לג'נין והרג עיתונאית – אפילו לא נחקר. כך גם הורגי 81 פלסטינים בגדה השנה. כי לנו יש מדי זית ויפי בלורית, אבל הם? מהתארגנות דרך האג ועד חרם גלידות – תמיד טרוריסטים. תנו לכבוש בשקט."

https://twitter.com/freyisrael1/status/1569612313518395392?t=xz0fk0ezSLqHI-F3yL5rEg&s=03)

מייד נהפך פריי (חופש באידיש) ל"לוחם חופש" גיבור ברשת, המבדיל בין לחימה לגיטימית מטעמו נגד חיילים ישראלים המגינים על אזרחים, לבין טרור נגד אזרחים ישראלים. הבעייה היא רק  שאין קשר בין זה למציאות של המחבל מוחמד מינאויי.

במקרה קודם ב-6 באפריל השנה, נחקר מוחמד מינאווי, תושב שכם, במשטרת ירושלים. הוא נעצר בחשד לשהייה בלתי חוקית בישראל, ובהחזקת סכין שלא כדין. ואמר בחקירתו: שהוא "רוצה לעשות פיגוע ורוצה למות כשאהיד... מוכן לעשות פיגוע לא בסכין, אלא במשהו גדול יותר, כי הוא שונא את היהודים... כל האנשים שאינם מוסלמים הם כופרים, ואם היה משיג אקדח או רובה היה עושה פיגוע."

חמישה חודשים לאחר מכן, השיג מינאווי רובה תת-מקלע וגם שני מטעני חבלה, ויצא לבצע פיגוע עד שנעצר מבעוד מועד על ידי שוטרים שגילו עירנות. זה האיש שעליו כתב העיתונאי ישראל פריי: "תראו מה זה גיבור... בעולם מתוקן הוא היה מקבל מדליה." הסיבה: פורסם כי מינאווי טען בחקירתו שלא ביקש לרצוח אזרחים אלא חיילים, ואלה – בגלל הכיבוש – מהווים לדעת פריי "מטרות לגיטימיות".

פריי הושעה מיד מעבודתו בערוץ התקשורת האינטרנטי דמוקרטTV, וכצפוי פרץ ויכוח סוער בשאלה האם לגיטימי שעיתונאי יהלל כך את מי שתכנן להרוג חיילים. אלא שזו כלל לא הבעייה בסיפור הזה. הבעייה האמיתית היא שהעיתונאי, בדומה לאנשי תקשורת אחרים שהאידיאולוגיה קודמת אצלם למקצועיות, התנהל בצורה אנטי-עיתונאית: פריי קרא דיווח על טענה, וקיבל אותה מיידית כעובדה — ללא ספקות, ותוך התעלמות מעובדות אחרות.

חשיבה קצת יותר עיתונאית-ביקורתית, וקצת פחות פוליטית-אידיאולוגית היתה אולי מזכירה לפריי שלמינאווי יש אינטרס ברור לטעון שלא ביקש לפגוע באזרחים, ושעריכת מסע משכם עד תל-אביב היא לא בהכרח האופציה הכי הגיונית אם כל מבוקשך הוא לפגוע אך ורק בלובשי מדים. מינאווי דווקא היה רוצח בשמחה גם את פריי, כמו למשל: "לא מוכן להרוג נשים וילדים, אבל כל מי שאינו מוסלמי — מוכן להרוג אותו."

ישראל פריי קנה אוטומטית את השקרים של מחבל פלסטיני בלי לחשוב. הוא (המחבל) הרי המדוכא בסיפור הזה, והמאבק בכיבוש חשוב ונעלה הרבה יותר מסתם ביצוע עבודה עיתונאית זהירה ואפורה. יש בגישה הזאת גם ממד של התנשאות: העיתונאי היהודי מחליט עבור הפלסטיני משכם מה הערכים שלו, קובע עבורו שהוא מתנגד לפגיעה באזרחים ישראלים במסגרת המאבק בכיבוש, והכל — מבלי להקשיב לרגע למה שהפלסטיני אומר באמת.

(איתי רום, עניין של עבודה עיתונאית מקצועית, "אל ארצ'י", 15.9.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-09-14/ty-article-opinion/.premium/00000183-3b63-d070-abef-fff7c2fc0000

למקרא דבריו של חסיד גור ישראל פריי האקטיביסט הפרו-איסלמי אי אפשר שלא להיזכר בדברי ה'אמרי אמת' (רבי מרדכי אברהם אלתר): "בעולם חושבים שלאבא היתה נטייה לציונות, אבל כשהוקמה המדינה אבא התבטא: 'א פינסטעריש אויפן וועלט' (חשכות יורדת לעולם)." אכן חשיכה נפלה על העולם בדמותו של ישראל פריי שר"י.

ד"ר לינה קאסם חסאן – בין שבועת היפוקרטס להיפוקריטיות

ד"ר לינה קאסם חסאן, 44 מטמרה, מתנאה בתואר "הרופאה הערבייה של שובתי הרעב הערבים בישראל." היא מטפלת באסירים פלסטינים ששובתים רעב, ויש לה לדבריה חשבון פתוח עם הרופאים היהודים בישראל.

לאחר ביקור אצל שובת הרעב, העציר המינהלי, חליל עואודה (בינתיים הפסיק את שביתת הרעב) היא מספרת שקלטה שהרגשתה דומה ליציאה מבית של חולה סופני, והיא מרגישה את חוסר האונים שלה כרופאה.

הרופאים בשב"ס, היא טוענת הם ברמה מאוד ירודה, לעומת הרמה המקצועית הגבוהה שלה.

"בבית החולים," היא אומרת, "הרמה טובה, אבל היה לי ויכוח עם רופא בכיר – חליל עואודה הובא 30 פעם למיון ושוחרר. זו שערורייה ששיחררו אותו בכלל. הרופא אמר – 'אם הוא לא יסכים לשתף פעולה, ולא ירצה לקבל ויטמינים או להיבדק, אין לי מה לעשות איתו פה.'

"אני מלמדת אתיקה רפואית, ובשנים האחרונות אנחנו מדברים יותר ויותר על האוטונומיה של המטופל ועל זה שכל אדם הוא אדון לגופו. [למשל למות מרצון כדי לזכות בבתולות בגן עדן, או בקצבת כסף למשפחה מהרשות?] הגישה הפטרנליסטית, של הרופא שיודע הכול, השתנתה, אבל עדיין אם המטופל לא עושה מה שאומרים לו, אז הרופאים נעלבים. רופא מחויב לתת טיפול רפואי מכבד ונאות ולהיות קשוב לצרכיו של המטופל, ואני לא רואה את זה קורה. כשאני נכנסתי לחליל עואודה, הוא היה אזוק בהצלבה ובנוסף גם חמישה סוהרים עומדים לידו. כשראיתי את זה סירבתי לבדוק אותו במצב הזה, כי מבחינת השובת, אם אתה בודק אותו כשהוא אזוק אתה בעצם משתף פעולה עם הגורמים הכולאים."

הבנתם? ד"ר לינה קאסם חסאן, הרופאה שנשבעה שבועת היפוקרטס לתת טיפול רפואי לכל אדם, ועוד מתנאה בכך שהיא לא רק מוסרית, אלא אפילו מלמדת אתיקה רפואית, מתגלה כהיפוקריטית כאשר היא מסרבת לתת טיפול רפואי לאדם אזוק כדי שלא תיחשב משתפת פעולה עם היהודים.

(אילת שני, "את רואה אדם שלא אכל 150 יום, כולו עור ועצמות. אז למה אוזקים אותו?" לד"ר לינה קאסם חסאן, שמטפלת באסירים פלסטינים ששובתים רעב, יש חשבון פתוח עם הרופאים (היהודים) בישראל, "אל-ארצ'י", 14.9.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-09-14/ty-article-magazine/.highlight/00000183-3bc5-d22e-aba7-fbef12790000

מי מחליף את רבין?

בזמן האחרון רבים המתהדרים כתואר "ממשיכו של רבין."

ראשת מפלגת העבודה, מרב קסטנר-מיכאלי, מכריזה בריש גלי שהיא היא הממשיכה של רבין, ולכן אינה מוכנה להתאחד עם מר"צ. (לזכותה של גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון יש לומר שהיא מזמן אינה אומרת שהיא הממשיכה של רבין הימיני-לאומני לתפישתה).

גם בנימין גנץ מהמחנה הממלכתי-דתי (עם כהנא) מתהדר בכך שהוא הממשיך של רבין, ולא רק הממשיך של רבין, אלא אפילו של בגין.

על רקע ההסלמה הביטחונית ביהודה ושומרון, שרטט שר הביטחון את המתווה העתידי הנכון מבחינתו אל מול הסכסוך עם הפלסטינים. "ישראל תשמור על העליונות הביטחונית, כל אחד יעסוק בעצמו ויטפל בפנים שלו. הכלכלות דה-פקטו יהיו משולבות." גנץ הדגיש: "הכול מתחבר לכך שאף אחד לא הולך לשום מקום, לא אנחנו ולא הם." את הדברים אמר גנץ בכנס המכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן בהרצליה.

שר הביטחון אמר עוד: "האתגר שלנו עם הפלסטינים – בסופו של דבר, מדינת ישראל, אם חפצת חיים היא כמדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה, לא יכולה לקחת את הסיכון של היווצרות רעיון המדינה האחת וסכנה של מדינה דו-לאומית, שתביא אותנו בסופו של דבר לזה שאו שלא נהיה יהודים או שלא נהיה דמוקרטים או שחלילה לא נהיה מוגנים. רוב הישראלים לא רוצים לשלוט בפלסטינים, כל הישראלים לא מוכנים לקחת סיכון ביטחוני שתוקם ישות תומכת טרור בגב ההר, שולט על מרכזי הכובד של מדינת ישראל.

"ביום שהפלסטינים יבינו ויפנימו שאף אחד לא הולך מכאן וגם הם צריכים לקבל החלטות אסטרטגיות – אנחנו נבין את זה, אפשר יהיה למצוא את הפתרון. עד אז – מה שאני מנסה לעשות בצד הפעילות הביטחונית זה לייצר מציאות ביטחונית טובה יותר, באנגלית אני קורא לזה 'סיטואציית שתי הישויות', אני מבין שזה עוד לא פתרון, אבל זו סיטואציה שיש פה שתי ישויות."

בהמשך נאומו הזכיר גנץ שני ראשי ממשלה שהגיעו להסכמים מדיניים. "אין דרך אחרת לעניין הזה, וזה יהיה תשתית לשיח עתידי שכל אחד ייקח אותו לאן שהוא רוצה. אני במקום שבו בגין ורבין 'נפגשו'. אחד קרא לזה 'אוטונומיה', אחד קרא לזה 'מדינה מינוס'. הכול מתחבר למקום שבו אף אחד לא הולך לשום מקום, לא אנחנו ולא הם.

"אז לא שאני רואה הסדר מדיני מחר בבוקר, אני לא רואה הסדר כזה מחר בבוקר. אבל אני כן רואה את הצורך לשמר צוהר מדיני אסטרטגי בצד יצירת מציאות חיים בטוחה, מוגנת, כלכלית, פורחת ככל שניתן לשני העמים, ושמירה על הביטחון. "

(איתמר אייכנר, חזון גנץ מול הפלסטינים: "אני במקום שבו בגין ורבין 'נפגשו', יש פה שתי ישויות", 15.9.22)

https://m.ynet.co.il/articles/bjjpx8xbo

מילים יפות אבל את העיקר אין בהם. אין בדבריו תמיכה בתוכנית אלון-רבין-טראמפ, שמשמעותה סיפוח לישראל של כל שטחי סי ובראש ובראשונה את בקעת הירדן.

לימים, כשתכתב ההיסטוריה, ייזכר בנימין גנץ כאחד הפוליטיקאים שגרמו את הנזק ההיסטורי הגדול ביותר למדינת ישראל ולעם היהודי. בנימין גנץ ומפלגתו "כחול לבן" הוא שטרפד את קבלת תוכנית אלון-רבין-טראמפ. יחד עם שותפו דאז גבריאל אשכנזי הם פעלו עם האמריקאים למניעת סיפוח בקעת הירדן. ההתנגדות שאותה הפעילו גבריאל אשכנזי ובנימין גנץ נגד סיפוח בקעת הירדן והסתפקות בסיפוח קטן של המובן מאליו גוש עציון ומעלה אדומים עשוי להביא למה שבן גוריון כינה "בכייה לדורות".

גבריאל אשכנזי: "כולם מבינים שהסיפוח לא יהיה בבקעת הירדן":

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-773484

סיפוח קטן כזה אין לו כל ערך אלא רק נזק. ממילא ישובים אלו הם בקונצנזוס. אפילו לסיפוח אריאל אין כל תועלת מדינית אסטרטגית. רק סיפוח של בקעת הירדן יש לו משמעות מדינית וביטחונית אסטרטגית לעתיד ישראל. אין גבול ביטחון ללא ריבונות והתיישבות יהודית.

צבא זר כפי שמציעים האקטיביסטים הפרו-איסלמים מסוגו של שאול אריאלי – לא יעמוד במבחן שעה אחת. וגם צה"ל לא יחזיק מעמד בשטח ריבונות זר. רק ריבונות ישראלית בבקעת הירדן תבטיח את בטחון ישראל.

והחמור יותר, כיום שר הביטחון הוא הגורם לכך ששטח סי הולך ונבנה בנייה ערבית שמטרתה סיכול סיפוחם לישראל. וגנץ מתיר את הבנייה הזו ואת סלילת הכבישים ע"י הרשות שזו מטרתה.

"בשנה האחרונה לא רק שאין התמודדות עם תופעת בניית המדינה הפלשתינית בשטח ביהודה ושומרון, אלא שיש תמיכה בפועל של שר הביטחון, בני גנץ, שבאופן מודע מקדם הקמה של מדינה פלשתינאית. זו לא רק התעלמות מהבנייה הלא חוקית של הפלשתינאית שראינו אותה צומחת בקצב מטאורי, אלא גם בכך שמאפשרים להם לסלול כבישים בשטחי C, להניח תשתיות חשמל. ברגע זה מחברים את רמאללה לתשתיות חשמל בירדן."

(מנכ''ל רגבים באולפן ערוץ 7: גנץ מקים מדינה פלסטינית, קריאת מתן כהנא לחזק את הרש''פ – הזויה)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=759278&forum=scoops1

אז מי הוא הממשיך של רבין?

למרבה הצער הממשיך היחיד היום של רבין הוא נתניהו התומך בתוכנית אלון-רבין-טראמפ, לכן כל מי שתומך בפתרון מדיני המבטיח את ביטחון ישראל, תוך אי שליטה על מיליוני ערבים-פלישתים, אל לו להצביע עבור המתחזים לממשיכי דרכו של רבין, מפלגת העבודה שנטשה מזמן את מדיניותו, והמחנה הממלכתי-דתי (עם כהנא) בראשותו של בנימין גנץ המתחזה להיות ממשיכו של רבין – אך לאמיתו של דבר מחבל חבלה אנושה בחזונו המדיני, ובעתיד מדינת ישראל.

בין מרוקו לאשכנז איפה ישראל?

עילית אזולאי (שם המשפחה אזולאי בא משם המקום בוזולאי, או מהמילה הבֶּרְבֶּרִית "אזיל", שפירושה "טוב", הדרש העממי אומר שזה ראשי תיבות של הפסוק: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ") – נולדה ביפו להורים שהגיעו לישראל ממרוקו. לאביה יש חברת תקליטים שהפיצה מוזיקה מזרחית וערבית בישראל, בין השאר את האלבומים הראשונים של פריד אל אטרש ואום כלתום. אזולאי מעריצה אמנם את התרבות הערבית-מוסלמית-מרוקאית, ובעיקר את האמנות המוסלמית, ובזה לאשכנזים ולתרבותם, אך למרות זאת החליטה לא לרדת למרוקו, מולדת הוריה, מקום האמנות והתרבות הנעלה, אלא דווקא לאשכנז. (אני מסופק אם היא יודעת שאשכנז זה השם העברי לגרמניה) – לברלין, בירת הרייך.

 מה שהביא אותה לברלין היה הכסף האשכנזי (הגרמני) שקיבלה לעשיית פרויקט אמנות שעסק בהסכמי ההעברה, לדבריה "ההסכמים השנויים במחלוקת בין המפלגה הנאצית לבין התנועה הציונית לפני המלחמה ונמשך שלוש שנים." עם הזמן, לדבריה, היא איבדה את היכולת לחזור. "חסר לי המזרח אבל עם הזמן איבדתי את היכולת לחזור. חייתי מספיק שנים בישראל. זה כמו שייקח לי הרבה שנים להתגעגע לשמש חזקה, ישירה, עם 80 אחוז לחות."

כאמנית ממוצא מרוקאי הנמצאת בברלין בירת הרייך, היא עוסקת באמנות מוסלמית. הפרויקט שלה, שנקרא "מלכּות" (QUEENDOM), עבודות גדולות שבהן נראים ספק יצורים-ספק כלים, בעלי קווי מתאר שלא יוצרים צורות מוכרות. הדימויים מורכבים מחיבורים בין פרטים מתוך עבודות אמנות שנוצרו בעולם המוסלמי בימי הביניים בטכניקת מלאכה ייחודית של שיבוץ מתכות יקרות בכלים מפליז, ונקראה "עבודת דמשק" או "עבודת מוסול". העבודות נעשו בשיתוף פעולה עם מתקשרת פלסטינית שבהתחלה סירבה לעבוד איתה ואז קיבלה מסר שהיא חייבת. שזה מעל פוליטיקה, ועם מייסון קרמאן – יוצרת פלסטינית, מטפלת באנרגיה וצינור לשפות האור שקיבלה בתיקשור שפות שהיא קוראת להן שפות אור, ובשפה הזו היא מקבלת מסרים, שאותם היא מתרגמת. בהתחלה היא אמרה, אין מצב לעבוד עם ישראל, ואחר היא ישנה על זה כמה ימים, וקיבלה מסר שהיא חייבת. שזה מעל פוליטיקה. ואז היא אמרה לי, 'אני איתך במסע הזה.' עוד שיתוף פעולה מעניין היה עם פליטה סורית שפגשה בברלין ואסור לפרסם את שמה, שעבדה כתחקירנית בפרויקט.

(שני ליטמן, "עילית אזולאי מציגה בביאנלה בוונציה היסטוריה נשית מזרח תיכונית מדומיינת", "אל-ארצ'י", 4.9.22) 

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2022-09-04/ty-article-magazine/.premium/00000182-f7eb-dcf5-a5f6-f7efb81b0000

ואני רק שאלה. עם כל הכבוד לאמנות המוסלמית בכלל ולמרוקאית בפרט, הרי יש 57 מדינות מוסלמיות, למה בכלל נבחרה עילית אזולאי לייצג את ישראל ואת האמנות הישראלית בביאנלה בוונציה? מה לה ולישראל? היא הרי עוסקת באמנות-מוסלמית. מן ההיגיון היה שהיא תיבחר לייצג את מדינתה החדשה אשכנז (גרמניה) המתאסלמת, או את ארץ מולדת הוריה, מרוקו, שאת אמנותה היא מעריצה וממנה היא מושפעת. היא עצמה הופתעה לדבריה מהבחירה.

מוזר.

"תורת השלבים" של מנסור עבאס:

אמנת התנועה האסלאמית שמוביל מנסור עבאס חושפת את התוכנית: פעילות פוליטית כדי להיאבק בציונות מלב מוסדותיה, להביא לזכות השיבה וזכויות לאומיות לערבים בישראל. בניגוד לדברי עבאס הוא זה שהוביל את האמנה ואישורה כמסמך מחייב. צפו בסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=7O5LLMF4Pbc

התוכנית האסטרטגית של מנסור עבאס ורע"מ היא להיאבק בציונות מתוך מוסדות המדינה באמצעות הפוליטיקה, ואסטרטגיית ה"המואטנה" – קבלת זכויות אזרחיות ולאחריהן זכויות לאומיות לערבים בישראל עד להשגת זכות השיבה למיליוני "פליטים" והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים.

https://rotter.net/forum/scoops1/760227.shtml

אז מי עדיף פישהיימר או עבאס?

אביגדור פישהיימר-מעוז, ח"כ מטעם מפלגת נעם האנטי-להט"בית, רץ לכנסת ה- 25 כמועמד מספר 11 במפלגת "הציונות הדתית" מטעם מפלגת נעם. מובן שמיד החלה מתקפת נגד (מוצדקת כמובן) על דעותיו הגזעניות הומופוביות של פישהיימר-מעוז ושל הרב טאו פטרונו, תוך האשמת נתניהו במתן הכשר לתועבה זו. מובן שאת חוד המתקפה הובילה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון. המתנאה בעצמה כמגינת הלהט"בים.

בתשובה לשאלה האם אינה צבועה כאשר היא מתנגדת לשותפות פוליטית עם פישהיימר-מעוז, כאשר בה בעת היא עושה שותפות פוליטית עם המפלגות הערביות המתנגדות לכל מתן זכויות ללהט"בים. (יו"ר רע"מ מנסור עבאס אמר ביחס לדברי וליד טהא ש"הומאים סוטים" כי זה נושא פוליטי ולא דתי).

https://rotter.net/forum/scoops1/760272.shtml

ענתה שניפיצקי-גלאון: אני "אשב עם רע"ם שקוראים להומואים סוטים שכן יש נושאים אחרים שמחברים בינינו. עם נעם אין לי משהו מחבר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=760311&forum=scoops1

אז מה בעצם מחבר אותה עם רע"ם? האם התמיכה ברצח יהודים?

ובלי קשר לרע"ם, הרי  גם כל חברי מרצ הערבים מתנגדים לזכויות ללהט"בים.

(מקום 4 במרצ אמרה כי תימנע מהצבעה בחוק על טיפולי המרה – וואלה! בחירות 2022)

https://elections.walla.co.il/item/3422478

המגוחך הוא שח"כ אביגדור פישהיימר-מעוז הוא בעצם אחיו התאום ההומופוב של ח"כ וליד יוסוף טהה מרע"ם המכנה את ההומואים סוטים, (בדרך כלל ידוע שהומופובים הם הומואים לטנטים) – נשא נאום בכנסת בו הוא הקריא את סיפור בגדי המלך החדשים של אנדרסן (יעני הוא הילד הרואה) בתגובה  להחלטת בית המשפט לחייב קופאית שפנתה לטרנסג'נדר בלשון זכר ב-25,000 שקל בגין "לשון הרע". בסוף ההקראה הוא שר שיר תהילה ל"אחים המוסלמים" אחיו לדעות ההומופוביות הגזעניות. (אביגדור פישהיימר-מעוז בבגדי המלך החדשים):

https://rotter.net/forum/scoops1/708107.shtml

אבל האוויל המשריש פישהיימר-מעוז שכח שהאנשים אותם הוא מהלל, רוצים גם לרצוח אותו כקוף וחזיר. מעניין אם מייסד מצעד הבהמות הבהמה סמוטריץ' אישר לו את דברי הקילוס והשבח האלו?

לסיכום: אז מי עדיף לשותפות פוליטית? האם הגזען ההומופוב אביגדור פישהיימר-מעוז, או הגזען ההומופוב מנסור עבאס?

לפישהיימר-מעוז יש יתרון אחד המזכה אותו בעדיפות,  הוא לא תומך ברצח יהודים לפי דברי מוחמד.

נעמן כהן

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: לפני 1948 [המשך]

כפר סירקין

אזור כפר סירקין היה הגבול הדרומי של הכפר הערבי פג'ה. גם לשם לא הגעתי בימי ילדותי, מלבד ביקור אחד בבית הספר לקצינים כשהייתי בכיתה ז'. אני לא זוכרת מה היתה מטרת הביקור, כנראה לרגל יום העצמאות, והביקור כלל גם הופעה של להקת הנח"ל שהיתה אז בשיא זוהרה.

אדמות כפר סירקין נרכשו לפני 1948. קבוצת פועלים שעבדו אצל איכרי פ"ת החליטו להתיישב על קרקע משלהם. הם רכשו 1050 דונם מן הכפר הערבי פג'ה, כל משפחה קיבלה 5 דונם, וב-1934 החלו בבניית הבתים. שנים קשות עברו על המתיישבים בשנים שלפני קום המדינה. כפר סירקין היתה קרובה יותר אל הכפר הערבי מאשר כפר אברהם או עין גנים.

"כדורים עפו מעל כפר סירקין,"  דיווח עיתון "דבר" ב- 11.8.1936. "אמש ב-8:30 נשמעו 2 יריות מהכפר הערבי פג'ה הגובל עם כפר סירקין. יריות בסביבה לא פסקו כל הלילה. בדרך כלל מורגשת בלילות האחרונים תנועה מוגברת של ערבים מן  הפרדס הערבי הגובל עם כפר סירקין." 

גם אדמות שכונת בילינסון הסמוכה נרכשו מן הכפר הערבי פג'ה באותה תקופה. ביקרתי שם פעם או פעמיים בילדותי, להוריי היו שם מכרים, אבל אף פעם לא הזדמנתי לשם מאוחר יותר. כיום זוהי שכונת יוקרה עם בתים צמודי קרקע.

במהלך מלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בכפר סירקין מתחם צבאי. לאחר קום המדינה שימש הבסיס כבית ספר לקצינים. במהלך השירות הצבאי ביליתי כמה חודשים בבה"ד 1. תפקידי כפקידת דואר הביא אותי במגע עם הרבה צוערים. מאחר שהייתי אחראית על כל דברי הדואר, התחלתי להתעניין במקומות מהם הגיעו הצוערים. זכיתי אפילו לפרסום צנוע כעירונית שמכירה את כל הקיבוצים והמושבים. הצוערים, שרובם היו באותן שנים בני קיבוץ ומושב, היו עורכים לי לא פעם חידונים בידיעת הארץ. אולי הודות להם זכיתי להשתתף מאוחר יותר בתוכנית הרדיו "מחפשים את המטמון". המטמון, שהגעתי אליו לאחר שרכשתי לא מעט תשובות מן המאזינים, התגלה בסביבות קיבוץ נירים בדרום. סכום הכסף בו זכיתי איפשר לי לפתוח חשבון בבנק לאומי שקיים עד היום. את מושב כפר סירקין עצמו, מחוץ לבסיס הצבאי, לא הזדמן לי להכיר אז היכרות של ממש.

נסיה שפרן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק כ"ח

ספראי מהרהר

"אומרים שיש חתונה בכפר," אמר הנהג.

"איפה?" שאל ספראי.

"אצל דנינו. דיברו על כך היום בבית-הקפה. ניסע אליו?"

"לא," ענה ספראי, "אני נוסע לבקר את ניסים לוי, ורק אם איננו בבית – אגש לשם."

המכונית החליקה על-פני כביש-האספלט החשוך והמתמשך בקו ישר, כחץ ארוך. "מדוע עליי לנסוע לכפר?" הירהר ספראי, "מוטב היה להישאר בבית ולקרוא את העיתון עד סופו, או ספר טוב. למה אני נוסע?

"למה אני נוסע אליו? מצחיק שאבוא פתאום, סתם לשוחח, רק מפני החשדות. אתה, ספראי, זהיר יותר מדיי. בגלל הזהירות שלך כמעט הפסדת את הבחירות במחצבה. אני רגיש לעיתונות, הא? איכפת לי מה שאומרים עליי, מה שכותבים ומה שחושבים. למה אתה מקדים תמיד רפואה למכה, ספראי? זה לא תפקידך. תן גם לאחרים לשבור את הראש. אינטליגנטים!

"פסיכולוג נהייתי פתאום, קורא מחשבות. אני מוכן להתערב עם עצמי שכל הנסיעה הזאת תהיה לחינם. יש להם דימיון, לאנשים האלה, וטענות למכביר. מעבירים מישהו למקום-עבודה אחר, מורידים לו מיסים, חובות, הלוואות – מיד הוא צועק ומקים שערוריות. אפילו ביניהם אינם יכולים להסתדר.

"אוֹי, ספראי, ספראי, כבר זמן שגם אתה תנוח קצת. מי רואה את הילדים, מי מספיק לשמוע מה שיש לאישה לומר? אלה חיים אלה? לרוץ מישיבה לישיבה, לדבּר מבוקר עד ערב, ולבסוף עוד כולם באים אליך בטענות."

"מה יש?"

"שאלתי מה השעה."

"אה, קרוב לשמונה. עוד רחוק?"

"לא, מיד מגיעים."

"החשדות, החשדות. למה אני לא יכול לשכוח את העיניים של הבחור ההוא שרץ אחריי ודיבר איתי? וכיצד הסתלק לו – איזו גאווה! למה עליי לדחוף את הראש בעניינים הפנימיים שבינו לבין ניסים לוי? צריך לתת לניסים זמן מתקבל על הדעת כדי לטפל בעצמו בענייניו. אחרי הכול, גם אני לא אוהב שיתערבו אחרים במעשיי. איך ניסים יקבל אותי? האם ידבר לעניין או יתחמק? אולי אסור לי בכלל להתערב וצריך לתת לדברים להתפתח באופן טבעי? עלולים עוד לצמוח סיבוכים גדולים יותר.

"מצד שני – פיטורים, רישום בלתי-נכון של שעות-עבודה, וענייני כספים. כבר בזמנו של רבינוביץ לא היו העניינים חלקים כל-כך – וצריך לפקוח עין. לפי מה שמודיעים מן ההנהלה טרם חזרה התפוקה למה שהיתה פעם. האם ניסים לא מתעסק יותר מדיי במריבות הפרטיות שלו במקום להתמסר לעבודה במחצבה?

"נכון, לא חינכנו אותו די, איש לא הסביר לו מה נדרש ממנהל-עבודה חדש. רק הטילו עליו את התפקיד. הנֵה – לֵך מלא את המסגרת, ודי. ומאין שיֵדע? כל החכמים האלה לא הצליחו ללמד אותו שום דבר.

"למה אתה מרמה את עצמך, ספראי? הוא לא צריך ללמוד יותר. יש לו עיניים מצויינות לראות ומוח טוב בקדקודו – תפס את העניין ומנצל את ההזדמנות. אתה הולך לחנך אותו? אתה הולך להגיע איתו לידי הסכם, לכרות ברית, ולהזהיר אותו, לטובתו – שלא ימתח את הרצועה יותר מדיי, ושלא יקצץ את הענף שעליו הוא יושב. אַל תעמיד פנים, ספראי, השלטון במחצבה כבר חמק מידיך. הם, כל הבטלנים בעיר, עדיין לא יודעים זאת – וחיים בחלומות. אבל אתה, שעומד יום-יום בפני אותה מציאות חדשה, וחש אותה מבשרך – אתה רואה שאין טעם להמשיך במשחק לפי החוקים הישנים, לא כן?

"דמוקרטיה-שמוקרטיה, בחירות או מכות, זה קובע? זה משנה? ונניח שאתה האמנת בהם פעם, ואותו בחור שבא להתלונן אצלך כבר חש מבשרו את הסדר החדש, ובשבילו צריך שיהיה צדק, הרבה צדק, כי ניסים לוי דופק אותו ולי כבר קשה יותר לדפוק את ניסים לוי בחזרה, כי הוא יודע שאני תלוי בו למען הקולות של הכפר והשליטה על המחצבה. ובכן, מה מועילה לי הדמוקרטיה? על מי אני מגן? – המלאכה שלי מלאכה כפויית-טובה. רבינוביץ הבטלן כבר יצא לפנסיה, ולפני צאתו חירבּן לנו את כל המחצבה. אבל אַל תרמה את עצמך, ספראי. גם אתה לא צעיר כל-כך.

"ובכן, מי יבוא במקומי? האינטליגנטים? טפוּ! מזכיר המפלגה? אידיוט! אנשי-מדע מגדלים לנו פה? – מדע על לוע של הר-געש העומד להתפרץ. כאילו יש זמן לניסיונות. עצלנים! עליי להגן עליכם ואתם שופכים עליי קיתונות של לכלוך. דמוקרטיה אתם רוצים? דמוקרטיה היא עניין ביש כשאין מבינים אותה. ובלי דמוקרטיה? הנה לאן הגענו – כאילו לא למדנו כולנו היסטוריה בבית-הספר. ובכן, חצי-דמוקרטיה? הרי לכם! אני נוסע לעשות הסכם עם החבר ניסים לוי שיואיל, לטובתו ולטובת כולנו, לחדול לדפוק את הפועלים שלו במחצבה, כדי שתישאר לו מחצבה גם בעוד כמה שנים ויוכל להוסיף ולדפוק בה את הפועלים. אל מי אני פונה? אל חוש האחריות שלו? טפוּ, מוסר של גנבים, הסכם של גנבים! נתחלק כולנו בתרנגולת המטילה ביצי-זהב, אבל במידה, ובלי לשחוט אותה.

"'השיטות של ספראי!' – והשיטות שלכם? סהרורים? איפה המצפן שלכם? איפה המצפון שלכם? איפה הסיסמוגרף המדעי שלכם? למה רק אני נוסע לבקר אצל ניסים לולי?

"להחליף אותו? מאוחר. להחזיר את דנינו? בּובּה. להביא מישהו אחר? בגידה. דיבורים, דיבורים, קל לדבּר, אבל המציאות הולכת לה לפי מה שהיא רוצה. אתה רב-חובל בספינה שוקעת, ספראי. רב-חובל סנטימנטלי, נוקשה, מעמיד-פנים, זעֵף, זקן, חביב. האם אוהבים אותי? האם מבינים אותי?

"לא ברחתי מן האחריות. ואתה, ניסים לוי, הלוואי שלא תהיה גרוע ממני. הלוואי שתלמד ממני איך לעבוד. הו, כיצד היו מחייכים כל האינטליגנטים האלה: 'ספראי מחנך את ניסים לוי!' – בדיחה, דמותו של ספראי, 'בעל-האגרופים', כמחנך. וה'תלמיד' – ניסים לוי, לומד מה שהוא כבר יודע פּלוּס קצת חוש-מידה, פלוס קצת זהירות ו – צֵא לך לדרך, כמוני, ושבוֹר את מפרקתך. ספראי, אתה נוסע ואינך יכול לחזור. איש לא הכריח אותך, ובכל-זאת יצאת לדרך. ואתה נוסע, וניסים לוי נוסע, ואותו פועל מסכן נוסע, וכולנו נוסעים ואיננו יכולים לחזור."

"הגענו לכביש הנכנס לכפר. אתה רוצה עדיין שניסע קודם לביתו של ניסים?"

"כן, יש לי הרגשה שהוא בבית."

הנהג היטה לשם את מכוניתו.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

אגודות

מיום חמישי ה-22 בספטמבר עד יום חמישי ה-1 בדצמבר

אגודות תערוכת יצירות מופת ישראליות המאגדת יחדיו יצירות בדו מימד,

תלת מימד, צילום, ואלבומי גרפיקה משובחת

בין האמנים המשתתפים בתערוכה:

אורי ליפשיץ, זאק זאנו, טובי כהן, יגאל תומרקין, יואב בן דב, יוסל ברגנר, יעקב אגם, ליאוניד בלקלב, מארק שאגל, נחום גוטמן, נפתלי בזם, ראובן רובין ועוד

גלריה אנגל

שלומציון המלכה 13, י-ם

ימים א'-ה' – 11:00 עד 19:00

שישי – בתיאום מראש בלבד. שבת – סגור

לפרטים נוספים, דימויים או כל דבר אחר

מטר אנגל / 052-3946141

matar@engel-art.co.il

www.engel-art.co.il

[דבר המפרסם]

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורי הייטנר: המאמר על צ'רצ'יל בגיליון 1782 הוא מאמר של אראל סג"ל שפורסם ביום שישי, 15.9, ב"ישראל היום". ליליאן דבי גורי רק שלחה אותו.

אהוד: שאלתי אותה על כך במפורש לאחר שהעבירה לי את המאמר, והיא בילבלה אותי בתשובתה כאילו היא הביאה לפרסום את המאמר על צ'רצ'יל. אני מתנצל על הטעות. מוזר, מצידה של ליליאן דבי גורי, אפילו לא קיבלתי הודעת תיקון על הטעות.

 * לאהוד שלום, הערתך לאורי הייטנר בגיליון האחרון, 1782, אינה נכונה לפחות לגבי קורא אחד. אני קורא בשקיקה ובעניין את צרורות ההערות של אורי, ואינני משתעמם או מתעייף... תודה שאתה נותן לאורי במה.

עודד בר-און

אהוד: עכשיו אהיה שקט יותר לתת את דבריו הארוכים.

* לאהוד, פינת ה"מרגיז אותי" – מי אם לא עורכי "מאזניים", כתב העת של "אגודת הסופרים" [שינוי השם הוא טעות, גם לדעתי] – צריך לשמש דוגמא ליחס מכובד ורגיש לסופר או כל כותב אחר? מרגיז אותי שאם שולחים חומר לכתב עת זה מקבלים מיד תשובה אוטומטית בזו הלשון:

"תודה רבה. החומר שנשלח הגיע אלינו. אם יתאים לפרסום ניצור איתך קשר. בברכה, מערכת 'מאזניים'."

מה פירוש "אם יתאים לפרסום ניצור איתך קשר"? ואם לא? האם הכותב צריך להמתין מיספר חודשים ואז להיווכח שלא מעוניינים בחומר שלו? ואם הוא רוצה לשלוח את החומר לכתב עת אחר? גם פנייה למייל האישי של ד"ר דורית זילברמן ובה בקשה לדעת אם חומר יפורסם או לא, לא נענתה.

לדעתי חייבים עורכי "מאזניים" לענות לכותב בזמן סביר, וליידע אותו אם דבריו יתפרסמו או לא. גם תשובה שלילית, אפילו ללא נימוקים, תועיל לו, והוא יחליט מה לעשות עם יצירתו בהמשך. התשובה האוטומטית הזו מעידה על זלזול וחוסר התחשבות בכותב. וזה, כאמור, לא יאה לכתב עת של "אגודת הסופרים", שצריכה לשמור על כבוד חבריה ולשמש דוגמא לעורכי כתבי עת ספרותיים אחרים.

ד"ר עדינה בר-אל

אהוד: אבל זה בהחלט יאה לאגודת הסופרות והסופרים [סופרים במובן החדש של השרה הסהרורית מיכאלי – סופרים שזה כבר לא כולל גם סופרות כי הן מעתה קאסטה נפרדת כמו חברות נעמ"ת, ויצ"ו או קאסטת הטמאים בהודו].

ובכלל, מה זה "מאזניים"? מי קורא אותו? איפה מפיצים אותו? מאז שנשארו חייבים לי לפני שנים שכר-סופרים על פרסום דבריי בירחון, אני לא משלם דמי חבר לאגודה, ולכן הדואר כבר לא מביא לי את החוברות המשעממות האלה.

* בממשלה לא מכחישים את ההשלכות הצפויות ממשבר האקלים. להיפך, במשרד החקלאות הודו בתגובה לשאלות "הארץ" כי הם צופים "הפרעות בשרשרת האספקה." אך למרות המודעות לסכנה, מומחים בתחום מזהירים כי במשרד צועדים בכיוון ההפוך. לדבריהם, הרפורמה שמוביל שר החקלאות עודד פורר, שתפחית מכסים ותעודד יבוא ותחרות כדי להוזיל מחירים, עשויה אולי להתבטא בהוזלת מחירים בטווח הקצר, אך אינה מביאה בחשבון את השלכות משבר האקלים על המדינות שמהן מייבאת ישראל.

מקורות ממשלתיים סיפרו ל"הארץ" כי בדיונים פנימיים הוצגו לשר פורר הסיכונים שבהסתמכות על יבוא בעתיד של אקלים משתנה, אך זה ביטל אותם בנימוקים של יוקר המחייה.

במסמכים שהוצגו לשר והגיעו לידי "הארץ", נכתב כי משבר האקלים עלול להציב כשלים באספקת המזון העולמית וכי בטווח הרחוק, הרפורמה עלולה להביא לחיסול ענפים חקלאיים בישראל. ["הארץ" באינטרנט. 15.9.22].

* מברלין הירוקה הנפלאה, שם חיים שני בניה עם נכדיה – חוקרת האקלים עיוורת הצבעים נרי לבנה – מתארת את עירהּ תל אביב השחונה הנוראה, כמעט בלי עצים, ממש מדבר:

"בתל אביב כידוע אין כמעט עצים, את המעטים מזדרזת העירייה לגזום דווקא לקראת הקיץ ואת הצל המועט מטילים בניינים כעורים, וכשיש מזל מתוך החנויות בוקע לעתים קור מזגנים משיב נפש." ["הארץ", 16.9].

אז אולי תישארי בגרמניה ולאט לאט תיעלמי לקוראי העברית כמו שנעלם בארה"ב כוכב אחר של עיתונך, סייד קשוע?

שאלה: האם השר עודד פורר – מעודד את החקלאות הישראלית או משתדל לפורר אותה?

* האם ייתכן כי האנטישמיות והאנטי-ציונות של במאי הקולנוע הצרפתי גודאר הוזנה גם בכספים שקיבל מגופים תומכי טרור פלסטיני לשם הפקת סרטים שלו?

* הכותרות בעיתונים מבשרות: "המיתוס על העוצמה הרוסית קרס בשבעה חודשים" – אבל נראה שמוקדם מדי להתנבא. אמנם חיילי צבא היבשה הרוסי נתגלו כאכזרים מול אזרחים חלשים וכחסרי מוטיבציה ללחימה-של-ממש – אבל בלחיצה על כמה כפתורים של שילוח טילים רבי-עוצמה, רוסיה יכולה עדיין להשמיד את התשתיות האזרחיות של אוקראינה בחשמל, במים, בתחבורה, ולהרוס את המדינה בצעד ייאוש כדי להביא "ניצחון" – שפוטין לא יכול בלעדיו!

* מנפלאות רק-לא-ביבי: המפלגה-לשעבר של ראש הממשלה החליפי הפורש נפתלי בנט – לא עוברת את אחוז החסימה! לפי אחד הסקרים, מפלגתו שהתאדתה – "הבית היהודי", בראשות איילת שקד, זוכה ל-1.9% מהקולות, בדיוק כמו "צעירים בוערים" של המגלומנית הקולנית הצעירה חסרת הדירה הדר מוכתר שזוכה גם היא ל-1.9% מהקולות.

מה נותר מבנט? אולי רק זכר הכיפה הקטנה המודבקת במרום קרחתו המבהיקה מעל חיוכו התמידי?

 * כלת פרס ישראל לחקר הספרות, ניצה בן דב, פירסמה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 16.9.22 מאמר על הספר שערך אילן אזרחי בעקבות מציאת שני צרורות מכתבים של דודו ודודתו, יהודה ופפיטה האזרחי – "כאב תהומי ועונג עילאי".

אין במאמר שכתבה כלת פרס ישראל אפילו רמז קל למפעלה הפילוסופי הגדול של פפיטה האזרחי, לספריהָ באנגלית ובעברית ולחלקו הגדול של בעלה הסופר יהודה האזרחי בעריכת ספריה העבריים. לפי המאמר פפיטה היא סתם אישה תימהונית, תלושה וחולנית, גיבורה של עצב תהומי.

אבל לכותבת המאמר, שזכתה בפרס ישראל, שבו לא זכו כמה מגדולי החוקרים של הספרות העברית בדורנו (חוקרים ששמים אותה בכיס הקטן)  – מותר כנראה לכתוב ברשלנות כזו!

דבר תמוה נוסף – במאמרה של ניצה בן דב כתוב כי "בסוף קיץ 1946 נפתח פרק חיים חדש בחיי הזוג מחוץ לארץ ישראל, פפיטה התקבלה ללימודים לתואר דוקטור בפילוסופיה... בבריטניה. הפרק שנתמשך למעלה מחמש-עשרה שנים ניתק אותם ממה שהתרחש בארץ..." וכותבת הדברים האלה תולה על כך תילי תילים של פרשנויות על מהלך חיי פפיטה ויהודה האזרחי.

והנה, לפי החשבון של ניצה בן דב הם שבו ארצה רק בשנת 1961 – אבל בשנה האקדמית 1959-1960 אני כבר למדתי אצל פפיטה האזרחי באוניברסיטה העברית בירושלים, והדירה שלה ושל יהודה, בקומה השנייה ברחוב רחל אימנו בירושלים, נראתה כדירה שכבר גרו בה שנים רבות!

ולא רק זאת, בגוגל נכתב על אודותיה: "היתה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג', ומשנת 1954 היתה מורה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, האישה היחידה שכיהנה בשנת 1960 כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. בסוף שנת 1954 מסרה בקול ישראל סדרת הרצאות תחת הכותרת: 'על היפה'."

כיצד כל זה מסתדר עם הדברים המוזרים שכתבה עליה ועל יהודה האזרחי כלת פרס ישראל לחקר הספרות ניצה בן דב בסוף מאמרה?

* אהוד: קוראי המכתב העיתי למדו בשעתם על פפיטה האזרחי ופועלה מהקובץ שהוצאתי לזיכרה, הנה קטעים מהקובץ:

אהוד בן עזר

פפיטה האזרחי

למדתי אצלה פילוסופיה יוונית והושפעתי מאוד גם משני ספריה שתורגמו לעברית על המוסריות ועל האסתטיקה.

ביסוד משנתה האסתטית מונח ה"דיסטאנס" בין היוצר ליצירתו, ולאחר-מכן – בין הצופה ליצירה. הרחק והעמידה מנגד הם תנאי הכרחי למילוי השאיפה לבוא לידי הזדהות ולסגור את מעגל התחושה האמנותית. ואכן, לדידה לא היו היסחפות סתם, ריגוש והתפעלות – בלי היסוד הקודם של הבחנה והפרדה. האובייקט האמנותי חייב לעמוד לבדו, ולעולם מתקיימת ההפרדה המוחלטת בין הסובייקט – האדם – לבין האובייקט – המוצר האמנותי. ההנאה מושגת אך ורק שעה שהצופה חפץ לחדור ו"לבלוע" לתוכו את האובייקט, ובדרך זו להזדהות עימו, ואולם פעולה זו מתרחשת תמיד רק לאחר שהיכרנו את האובייקט, לאחר שהודינו בקיומו ובחרנו בו מתוך עמדה חיצונית לו. ("הפעילות המתבוננת: עיונים באסתטיקה". 1965. המקור הופיע באנגלית בימי  חייה).

השקפתה בתורת-המוסר מושתתת אף היא על יסוד ה"דיסטאנס" וההתנגשות, בהעלותה את הדרישה, שנהיה מודעים בצורה אכזרית וגלויית-עיניים את העובדה המכרעת הטמונה בסיטואציה של קיומנו האנושי. מחיר המוסריות מתבטא בטראגיות ובמשבר, אשר לתוכם אנו נקלעים במשך כל חיינו. מצד אחד מוכרח כל אחד מאיתנו – כאדם, כאזרח וכחייל – לשבור בסיטואציות מסוימות את החוק המוסרי; ומצד שני – תמיד אנו יודעים וזוכרים מתוך הרגשת אשמה את מעשינו. הטראגיות שבקיום האדם כקיום ללא מוצא נעוצה בכך, שאנו מודעים מה שעשינו, אך איננו מנסים להצדיק עצמנו ולהתאים את כללי המוסר לעובדות מפוקפקות, או לפרש את העובדות לאור מוסר מעוות, שחדל להיות אמיתי ונהפך לשלט אידאי בלבד. המשבריות מתבטאת בכך, שאנו נוסיף לפעול, ושהחוק המוסרי ימשיך להתקיים – ותוצאת ההתנגשות שבין פעולתנו לבין קיום המוסר היא המחיר שאנו משלמים בעד המוסריות. ("מחיר המוסריות", 1976. המקור הופיע באנגלית בימי  חייה).

לאחר שהתאבדה נערך לזיכרה כנס באוניברסיטה העברית בירושלים, ביוני 1963, והדברים גם הופיעו בחוברת בהוצאת מאגנס. בכנס דיברתי בשם תלמידיה, לצד הפרופסורים יהושע פראוור ונתן רוטנשטרייך. זה היה כבר לאחר שהופיע ספרי הראשון "המחצבה" באפריל 1963. לימים אספתי את כל החומר שלי עליה, כולל מאמר ארוך ב"מאזניים", לקובץ בשם "פפיטה האזרחי 1963". הנה קטע מתוכו:

הייתי תלמיד של גרשם שלום בשנים 1959-1965, בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה. סיימתי ב"א והמשכתי ללימודי מ"א אך לא סיימתי אותם. אני ישבתי באולם הגדול בבניין מייזר בקמפוס של גבעת רם, בשיעור המבוא לפילוסופיה יוונית שאותו הרצתה ד"ר פפיטה האזרחי, ועדיין אני זוכר את הבעת פניו ופרישת ידיו של מורי גרשם שלום, שבא יום אחד לשמוע את ההרצאה שלה, והוא מביע בתנועותיו שאינו מבין את דבריה (וזו היתה הסיבה לכך שהוא התנגד בבוא הזמן להעניק לה את דרגת הפרופסורה) – ולא רק הוא לא הבין, איש מאיתנו, הסטודנטים, לא הבין אותה. אמנם בראיון עם אילן אזרחי נכתב עליה שידעה תשע שפות, אבל בעברית היא לא הצליחה להעביר לנו את החומר, שעליו היינו אמורים להיבחן בסוף השנה. היתה זו דומני שנת 1960.

למזלה, ולא במקרה, בעלה יהודה ליווה אותה לכל הרצאה שלה ונהג לשבת בשורה האחרונה למעלה באולם, ואחת הסטודנטיות, שזכתה להערצת כולנו, נגה מרון (או מירון, אבל לא הסופרת) רשמה את כל הרצאותיה של פפיטה, ובסוף השנה, למזלנו, בעזרת יהודה וכנראה גם פפיטה עצמה, נגה הצליחה להוציא חוברת של "מבוא לפילוסופיה יוונית" במפעל השכפול, ובחוברת נערכו וניתנו בבהירות הרצאותיה של פפיטה, שאז לראשונה הבנו אותן, והן גם שימשו, בין היתר, כבר לאחר מותה, להוצאת ספרה "על היש המושלם".

אבל פרופ' גרשם שלום לא ידע כל זאת, והיה רק תחת הרושם המוצדק במאה אחוז שלא היה אפשר להבין את הרצאתה של ד"ר פפיטה האזרחי.

והיה לכך פן נוסף. חבר שלי ללימודים בירושלים, גלעד שגיא, היה מסובך בכמה עלילות שלא כאן המקום לפרט אותן ואחת מהן נודעה לי רק שנים רבות מאוחר יותר. מכל מקום, הוא חש נרדף וסופו שהתאבד בריצה אל מול רובי הליגיונרים שירו בו בגבול שחצה אז את ירושלים. אחת מטענותיו ההזויות היתה שפפיטה לקחה ממנו ושייכה לעצמה דברים שכתב על הדיאלוגים המאוחרים של אפלטון.

דמותו השפיעה עליי ולימים היתה אחד המרכיבים של פוליק שומרון – גיבור הרומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" (שיצא לאור רק בשנת 1971, אבל נוסחו הראשון נכתב כבר אחרי "המחצבה", 1963 – ולפני ספרי השני "אנשי סדום", 1968). בדמותו של פוליק יש כמובן גם הרבה מחיי שלי, שהייתי שקוע כל-כולי בלימודי הפילוסופיה בירושלים, אבל כל קיץ טירטרו אותי באימונים מפרכים בחטיבה קרבית במילואים, וכל זאת נוסף על אהבה נכזבת.

בסמינר האחרון שלה, בערב, בחדר קטן בבניין לאוטרמן, הסמינר שעליו כתבתי בהספד, עמדה פפיטה וטענה בהתרסה, בהסתכלה לעברי – שאדם יכול לקבוע את שעת מותו. אני מאוד התקוממתי בליבי על דבריה, כי הייתי בטוח שהתכוונה להתאבדותו של חברי גלעד, אבל מתברר שכבר אז היתה חולה מאוד, רזה מאוד, ולאחר זמן לא רב, באותה שנה, בחודש יוני 1963, היא שמה קץ לחייה. 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל