פעמיים בשבוע

מאחל גמר חתימה טובה ושנה שקטה ומשעממת!

גיליון מס' 1786

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי ד' בתשרי תשפ"ג. 29.9.2022

עם הצרופות: 1. אורי הייטנר: לקסיקון תשפ"ב. מומלץ במיוחד לאוהבי כתיבתו של הייטנר.

 2. הודעה על ספרה החדש של מיכל סנונית "האיש וסוד הצבעים הנעלמים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 19. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. "הערב, כרגע, כבר" על פזמונו המאוחר של אלתרמן "אוריאנה". // איליה בר-זאב: לזכרם – בעקבות בני משפחה שאינם. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.9.22 [כולל המשך הצרור מגיליון 1785]. // עדינה בר-אל: פוצ'ו: "בחיי", אוטוביוגרפיה כפול שבע. // ברוך תירוש: האם אכן ייטב לערביי הארץ אם תוגבר ההצבעה לימין? // רוֹן גֵּרָא: שלושה שירים. // דוד מלמד: זמנהוף – בביתנו שלנו על גדות המיסיסיפי. // משה גרנות: על ספר השירים "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור. // ד"ר ארנה גולן:  על שלושה מספריה לילדים של החוקרת ד"ר פנינה פרנקל. // אהוד בן עזר: ישראל אקסלרוד-אלמגור. אהוד אקסלרוד-אלמגור. // נעמן כהן: במלחמת יום כיפור אשמים הערבים לא היהודים. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. 15. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948. עמישב. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ל'. מהומות. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

"הערב, כרגע, כבר"

על פזמונו המאוחר של אלתרמן "אוריאנה"

תמיד היו אָזניו של אלתרמן כרויות לכל שינוי חברתי או פוליטי שהתחולל בארץ ישראל, ואחרי הכרזת העצמאות – במדינת ישראל. כשהתחיל לכתוב פזמונים למען הבמה הקלה ("המטאטא", "לי-לה-לו") התחיל להיווצר בעירו תל-אביב אותו בליל האזרחי בתל-אביב,  שאותו כינה אלתרמן ב"חגיגת קיץ" בשם "סטמבול". התקבצו בעיר  מורים ואנשי-ספר מאודסה, פליטים מגרמניה ומפולין, עיתונאים וכותבי מערכונים מהונגריה, סלוניקאים מרחובות יפו-תל-אביב ומה"מרכז המסחרי",  תימנים מהשכונות שבשולי העיר, ועוד ועוד.

רחוב אלנבי חצץ בין רחוב ביאליק, שבּוֹ התגוררו "יקירי קרתא", לבין "כרם התימנים" ו"שוּק הכרמל", שהוסיפו לעיר צבעים, טעמים וצלילים אֶתניים חריפים. אלתרמן הצטיין עד כדי כך בפזמוניו ה"תימניים", עד כי אחת המבַצעות, בת העדה, הודתה שכאשר היא שרה את "בכרמי תימן" ומגיעה לשורה "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" מתמלאות עיניה דמעות, והיא מתקשה להאמין שהמחבר אינו תימני.

בשנות החמישים והשישים השתנו "פַּלֶטַת הצבעים" ואוצר-המילים  של פזמוניו. מעתה עמדו במרכזם של פזמוני אלתרמן "העולים החדשים" מאגן הים התיכון – מן הבלקן ומצפון אפריקה.

בשנים אלה נכנסו לשיריו טיפוסים כדוגמת אוריאנה, מרימה וחמוריקו (שמו של האחרון נגזר על משקל שמות-חיבה בלקניים אופייניים, כדוגמת "מושיקו", "אברמיקו" או "סלומוניקו") וביטויים ים תיכוניים – ספניוליים, איטלקיים או ערביים – כמו "מָאמָא מיה", "החָרָאמה" או  "מַניאנה". פזמונו "אוריאנה" הוא מהפזמונים המאוחרים ביותר שלו שנכתבו בעבור מופע הפזמונים "צץ וצצה" (1969) ובוצע בביצוע מזהיר של רבקה זוהר הצעירה, בוגרת להקת חיל הים:

כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלָה אוֹרִיַּאנָה

מָתַי שׁוּב נִפָּגֵשׁ בַּכִּכָּר,

צָחַקְתִּי, אָמַרְתִּי – מַנְיַאנָה,

צָחַקְתִּי, אָמַרְתִּי – מָחָר.

אַךְ עַד יוֹם מָחָר, אוֹרִיַּאנָה,

הַכֹּל כְּבָר הָיָה כֹּה זָר.

חָלְפָה אַהֲבָה, אוֹרִיַּאנָה,

בָּרְחָה מִי יוֹדֵעַ אָנָה,

הִיא שׂוֹנֵאת אִם אוֹמְרִים – מָחָר,

הִיא רוֹצָה שֶׁיֹּאמְרוּ, אוֹרִיַּאנָה,

הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

כָּךְ בְּלִי הֶרֶף מֵאָז חִכִּיתִי

וְלֹא פַּעַם, עַל לֵב רַע וָמַר,

אָמַרְתִּי: אֶפְשָׁר שֶׁטָעִיתִי,

צָרִיךְ לְתַקֵּן זֹאת מָחָר.

אַך רָצוּ יָמִים, אוֹרִיַּאנָה,

וְתוֹר נְעוּרִים עָבַר.

חָלְפוּ הַשָּׁנִים, אוֹרִיַּאנָה,

בָּרְחוּ מִי יוֹדֵעַ אָנָה,

הֵן שוֹנְאוֹת שֶׁאוֹמְרִים – מָחָר,

הֵן רוֹצוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ, אוֹרִיַּאנָה,

הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

עוֹד נִסִּיתִי לִצְבֹּר בֵּינָתַיִם

נְכָסִים וְכָבוֹד וְהַשְּׁאָר,

אַךְ אֵלֶּה לֹא בָּאוּ עֲדַיִן,

כָּל יוֹם הֵם הִבְטִיחוּ "מָחָר".

כָּךְ עָפוּ חַיִּים, אוֹרִיַּאנָה,

שָׁטְפוּ כְּמוֹ חוֹל נִגָּר.

חָלְפוּ הַחַיִּים, אוֹרִיַּאנָה,

בָּרְחוּ מִי יוֹדֵעַ אָנָה,

כִּי שָׂנְאוּ הֵם לוֹמַר – מָחָר,

כִּי רָצוּ הֵם אוֹתָךְ, אוֹרִיַּאנָה,

הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

אִם יָבוֹא יוֹם אַחֲרוֹן, אוֹרִיַּאנָה,

לְהַגִּיד לִי כִּי סוֹף, כִּי נִגְמַר,

אֶצְחַק וְאֹמַר לוֹ – מַנְיַאנָה,

אֶצְחַק וְאֹמַר – בּוֹא מָחָר.

אַךְ יוֹם אַחֲרוֹן, אוֹרִיַּאנָה,

יֹאמַר שֶׁכְּבָר אֵין מָחָר.

חָלַף יוֹם מָחָר, אוֹרִיַּאנָה,

בָּרַח מִי יוֹדֵעַ אָנָה,

אַךְ אוֹתָךְ הוּא תָּמִיד זָכַר,

כִּי אוֹתָךְ הוּא אָהַב, אוֹרִיַּאנָה,

הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר.

גם דפוסי הבילוי בישראל השתנו בשנים אלה עד מאוד: בשנות השלושים, כשכָּתב אלתרמן בקביעות פזמונים לבמה הקלה, נהגו אנשי תל-אביב לבַקר בתיאטרוני רֶוויוּ כדוגמת "הקומקום", "המטאטא" או "לי-לה-לו". את המערכונים ואת קטעי הקישור כתבו "עולים חדשים", שתכופות עיבדו את החומרים מתוך הומורסקות שנמצאו להם בלעז מן המוכן. ביניהם בלטו רפאל קלצ'קין, זֶנוֹן וֶרדן (שמו הבימתי של  זנון פרידוואלד), שמואל פישר ועוד. הפזמונים – פזמוניהם של שלונסקי, אלתרמן, אורלנד ועוד  – היו משובחים בהרבה מן המערכונים. גם הזמרים-המבַצעים (שושנה דמארי, מתתיהו רוזין, ז'ניה לוביץ' ועוד) עלו בדרך-כלל ברמתם על השחקנים.

בשנות החמישים והשישים רוב תיאטרוני הרֶוויוּ נסגרו, ומקומות הבילוי הפופולריים היו מעתה המועדונים ביפו, שבהם העלו גם מערכונים כגון "רביעיית מועדון התיאטרון" שהופיעה במועדון ה"חמאם" ביפו. במקביל פעלו בתל-אביב-יפו המועדונים "סברה", "כליף", "אריאנה", "עומאר כיאם". רוב הפזמונים נכתבו אז על-ידי  כותבים צעירים כדוגמת חיים חפר, דן אלמגור, דידי מנוסי ועוד – רובם ילידי הארץ. תרבות המועדונים העלתה  את שמם של כותבי מערכונים חדשים – בעיתונים ובמופעי הבמה הקלה: אפרים קישון ("חד גדיא"), אפרים תלמי  ("תמונות יפואיות"), דן בן-אמוץ ("סיפורי אבו נימר"), ועוד. 

 אלתרמן ראה  כי המציאוּת הדמוגרפית המִשתנה מביאה אִתה גם תמורות תרבותיות מרחיקות לכת. בשנת 1957 הגיע ארצה מפיראוס שביוון הזמר והמלחין הנודד אריס סאן (שם במה), שהופיע במועדון היפואי ״אריאנה״. הזמר, שהתהדר בחליפה נוצצת ובנעליים לבנות, הפיק וביצע להיטים כמו "סיגל", "תל-אביב"  ו"בחיים הכול עובר" ששינו את פני התרבות והכניסו את המוזיקה היוונית, שנחשבה עד כמוזיקה אֶתנית "נמוכה", אל ה-mainstream.

במקביל למועדוני זֶמר שהוקמו אז ביפו בסגנון הטבֶרנות היווניות, שבהן מוּשָׁרים השירים לצלילי הבּוּזוּקי (מועדון "כליף", ה"חמאם", "עומאר כ'יאם", "אריאנה" ועוד), התחיל אלתרמן לשלב בשיריו ובפזמוניו מוטיבים ים-תיכוניים למכביר; ואכן, שירו "זֶמר מפוחית", הכתוב כדואט, פותח במילותיו של הספן: "יֵשׁ בָּתֵּי יַיִן וְטָבֶרְנוֹת וְקֻבּוֹת יֵשׁ."

האם אוריאנה מפזמונו של אלתרמן היא נערה מהוגנת, שמתגעגעת לבן-זוגה?  מן הצד האחד, ייתכן שהשיר אכן מתאר אהבה ותשוקה של אוהבים צעירים בנוסח שיר-השירים, והוא אכן גדוש באינוֶורסיות של פסוקי שיר-השירים. לאורכו יש הדים של פסוקים כגון "אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה"  (א', א');  "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (ב', י"א); "עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים" (ג', א'-ג'); "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (ה', ו'); "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (ו', א'); "בְּרַח דּוֹדִי" (ח', י"ד).

ואולם, העלמה במזמורי שיר-השירים ממליצה להשהות את מעשה האהבה, ומשביעה את בנות ירושלים  "אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב', ז'; ג', ה'; ח', ד'), ואילו כאן הגבר ממליץ ארבע פעמים  לקטוף את האהבה ללא דיחוי ("הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").

מן הצד האחר, אין מדובר בצעירה הנענית לחיזוריו של אוהבה, אלא בנערה המציעה לגבר להיפגש אתה בכיכר (אף מזכירה שאין זו פגישתם הראשונה בכיכר).

האם ה-landmark שהיא מציעה לפגישה הוא כיכר השעון ביפו – שבינו לבין "השטח הגדול" ומועדון "אריאנה" השתרע פעם איזור הזנות של יפו, שירד עד הים, כמתואר בספרם  של נחום גוטמן ואהוד בן עזר  – "בין חולות וכחול שמיים"?  בספר כלול תיאור צבעוני של הנשים בריאות הבשר המדיפות ניחוחות של בשמים אוריינטליים, שסיפקו את שירותיהן לחיילים בריטים שיכורים מיין ובירה. *

 ומדוע בחר אלתרמן בשם "אוריאנה"? "אוריאנה" הוא כינויה של המלכה אליזבת הראשונה, שכל משוררי הדור חברו יחדיו להגיש לה ספר בשם זה. ספר זה –

The Triumphs of Oriana – הוא קובץ מדריגלים מ-1601 שרובו אודות ושירי תהילה לאליזבת הראשונה.  גם בשיר שלפנינו שכל אחד מארבעת בתיו מכיל בית מרובע שאליו צמוד בית בן שבע שורות (Heptastiche), או septet,  נוצר כעין רונדל, הדומה גם למדריגל.

אלתרמן פנה אל המדריגל=madrigal בשיר "כֵּן, נכון, אתְּ צודקת" (במחזהו "אסתר המלכה").  מתוך אַנַכרוניזמם גמור – כב"שירי המגילה" של איציק מאַנגר – ליצן החצר במחזה זה חי בעולם המזרחי העתיק, ובה בעת  שר לגבירתו המלכה מדריגל מערבי, שאינו משתלב עם עולמה של מגילת אסתר ("אֲנִי מוֹנְדְרִישׁ הַהֵלֶךְ, עֲקֹם הַכָּתֵף / מִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ מַלְכָּה, מִשְׁתַּחֲוֶה קֵיסָרִינָה [...]) ("כִּי רַק לָךְ נְשָׂאתִיהוּ מַתָּת וְשָׁלָל").

 נזכיר עוד כי בית בן שבע שורות, הנקרא גם rhyme royal, מצוי  גם בשיר הילדים "מסעות בנימין מטוּדֶלה", וייתכן שבאמצעותו ביקש אלתרמן ליצור אווירה של טבֶרנה ים-תיכונית  עם ניחוח ספניולי.

*

השירה העברית לא הרבתה בשירי carpe diem ("תפוס את היום"). אמנם גם לעברית יש גירסה משלה לפתגם לטיני זה (במילותיו של הנביא: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"; ישעיהו כ"ב, י"ג). עם זאת, אין הזא'נר הנהנתני הזה של ה-carpe diem רוֹוח כל כך בשירה העברית, הגם שיש לו  נציגים אחדים אצל גדולי המשוררים.

בפזמון הקל "זה יעבור" השתמש אלתרמן בטיעוניו של ז'אנר זה, באמרו:  "לָכֵן, כָּל עוֹד עֵינֵינוּ / מִשִּׂמְחָה זוֹרְחוֹת, /  אֱהַב אוֹתִי הַרְבֵּה, / הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מְאוֹד. / הַבֵּט: הַיּוֹם זוֹהֵר / עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם. / מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵר, עוֹבֵר / יָקָר הוּא שִׁבְעָתַיִם."

יתר על כן, בנוסח הארוך של הפזמון האלתרמני המוקדם, זה נאמר במפורש: "אֱהֹב אוֹתִי הַיּוֹם" – כלומר, "תפוס את היום." כלולה כאן המלצה לתפוס את רגעי התשוקה ללא דיחוי, בעודם בחוּמם, ולא להניח להם לחלוף ללא מימוש (וכך גם בפזמון המאוחר "אוריאנה" שבָּתיו מסתיימים בשורת המחץ הדורשת לתפוס את הזמן ולנצל את הרגע בעודם בחוּמם: "הָעֶרֶב, כָּרֶגַע, כְּבָר").

עם זאת, שירי "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" של אלתרמן הם שירים המהפּכים לגמרי את  כלליו המקובלים ואת מוסכמותיו של הז'נר הקרוי "carpe diem"  ("קטוף את היום") שהוא בדרך-כלל שיר פיתוי, שבּוֹ הגבר מנסה להדיח את הנערה, או את העלמה, לוותר על בתוליה, ליהנות מהנאות הרגע מבלי להתחשב ביום המחר. בשירי "carpe diem" הקונבנציונליים, הגבר מחמיא לאישה עד אין סוף כדי לקנות את לִבָּה: לשכנע אותה לבוז למוסכמות חברתיות ולהשתחרר מִכּבלי הצניעות.

לעומת זאת בשירו של אלתרמן "זה יעבור" (גם בנוסח הקצר המצוטט לעיל, אך בעיקר  בנוסח הארוך המובא על-ידי מנחם דורמן  בספר פזמונים ושירי זֶמר) האישה  היא זו המבקשת מהגבר להתעלס אִתה באהבים, אף מציעה לו לממש את הצעתה ללא דיחוי, ואילו הגבר מסויג למדיי. בפזמון "אוריאנה", החיים הם  היא זו שגרמו לאישה להעניק את חסדיה ללא דיחוי. הגבר דוחה את האישה במילה "מניאנה" ("מחר" בספניולית, ולמעשה המשמעות של מילה זו  היא "לא היום" בלי הבטחה מפורשת ומחייבת מתי ייפגשו השניים).

בשירי "carpe diem" מקובל שהגבר הוא המתחנף  לאישה ועוטף אותה במתנות ובחמאות, ואילו בשיר "זה יעבור" האישה מחמיאה לעצמה, והגבר נאלץ על-כורחו להנהן אחר דבריה, ולהסכים אִתם בלי התלהבות יתֵרה: "וַאֲנִי אֶלְחַשׁ – הָיִיתִי נֶהְדֶּרֶת... / וְאַתָּה תַּסְכִּים: / – כֵּן, חֲמוּדָה מְאֹד."

בעצם שיר זה של אלתרמן הוא  מונולוג של האישה, המשחזר את תולדות האהבה שלה ושל בן זוּגהּ משנות העלומים ועד שנות הזִקנה, ובו הדוברת מתברכת בעצמה, עיוורת למצבהּ האמיתי. היא אינה חשה שהיא  בעצם אוהבת את עצמה ומאוהבת באהבה, מבלי שתהא מוּדעת לכך שהגבר אינו מתפעל ממנה כפי שהיא מתפעלת מעצמה.

לעומת זאת, "אוריאנה" הוא שירו של גבר הניצב על קו הקץ, והוא מבין להוותו כי "כָּךְ עָפוּ חַיִּים, אוֹרִיַּאנָה, / שָׁטְפוּ כְּמוֹ חוֹל נִגָּר." שעון-החול של החיים הגיע אל גרגיריו האחרונים, וברור "שֶׁכְּבָר אֵין מָחָר." הנאות החיים שמאחוריו כבר נגוזו, ואת הנעשה אין להשיב. אוריאנה תישאר גם ביום המחר ללא הגבר של חייה, לאחר שזה  כבר ייעלם מן האופק וישאיר אותה בגפה.

זהו שירו העצוב והמתרונן כאחד של המשורר  שימיו ספורים. בסוף חייו עבר כאמור אלתרמן בשיריו ובפזמוניו מ"כרם התימנים" אל השכונות הדרומיות והשווקים הדרומיים של העיר, בסביבת מגוריה של  אהובתו צילה  בינדר. החיים חלפו, האהבה כבר דעכה ונתמסמסה, אך הוא המשיך לדאוג לאהובתו, שהקדישה לו את חייה, עד יום מותו. גם מצוקתו הכלכלית (חוב גדול לרשויות המס), שמיררה את חייו בשנותיו האחרונות, וגם דאגתו לאהובתו, שנשארה ערירית ובודדה, הותירו הדים בשיר "אוריאנה", המבכה את גורלו של אדם העומד לסיים את חייו בתחושת כישלון. האני-הדובר בשיר "אוריאנה", שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות, ללא שוב.

בהערות הבימוי שנותרו מן המחזה שנגנז (המופע "צץ וצצה" הוא אוסף פזמונים ממחזה זה) נרשם על הפזמונים האחרונים: "אוריאנה" – "על הסף" – "באמצע המישור":

דפדפת מטייל ברחוב. בקצהו מתחילים להבהב שלטי מועדון-לילה "אוריאנה". דפדפת נכנס למועדון. המקום שרוי באפלולית. רק במת-ההופעות מוארת.  המלצר ניגש אליו. המלצר הוא צץ  [הגבר מן הצמד "צץ וצצה" – ז.ש]. בין השניים מתקיימת שיחה מקאבּרית, לאחר שמתברר כי דפדפת אינו יחיד במועדון. מלבדו יושבים אל השולחנות צלמי-אדם, שהם ממש העתקה שלו. לשאלתו מה הללו מחפשים כאן, משיב צץ שהם מחפשים את הזהות האבודה. צץ מפסיק את השיחה ואומר: "שקט. התוכנית נמשכת." הזמרת שרה שיר "אוריאנה", אחריו שיר "על הסף", אחריו את שיר-הסיום – "באמצע המישור". לפני שהזמרת שרה את השיר הזה, אומר צץ: "עכשיו עוד שיר אחד על נושא כללי יותר."

במועדון יושבים אפוא צלמי-אדם, ולא בני אדם חיים. השיר הוא אפוא danse macabre  ("מחולת המוות") ובו  דמויות ללא רוח חיים. שינוי השם מ"אריאנה" (שמו של המועדון היפואי) ל"אוריאנה" רומז כמדומה שאלתרמן שואל את עצמו: "אנה פנה אורי?" – מדוע הכזיבו ההבטחות? או מדוע רימוני הכוכבים?

השם  "אוריאנה" מכיל בתוכו את הזהב ("or" בצרפתית; "aurum" בלטינית) ואת ה"Aurora" (אלת השחר במיתולוגיה הרומית, שעל שמה נקראים גם אורות הזוהר הצפוני). השיר כולו מתרחש בלילה, או במועדון לילה, ושמהּ של  האישה הנחשקת עומד בניגוד גמור לרקע האפלולי של מועדון הלילה.

ביצירתו הראשונה שהתפרסמה בעיתונות –  שירו "בשטף עיר"  [1931] – תיאר אלתרמן את העיר בדמותה זמרת מועדונים "זְהַבְהַבָּה" היוצקת בערב האפור את שיריה משׂפתיה הצבועות בשפתון אדום, ובשיריו המאוחרים חזר אל מוטיבים מן השירים שבהם נפתחה ארבעים שנה קודם לכן  הקריירה שלו כמשורר.

אלתרמן הוסיף להיפגש עם צילה בצל, בחשכת הלילה, והקשר רב-השנים עִמה הלך והעיק עליו מיום ליום. בשלב זה הותירוהו החיים בתחושה שהוא זרע רוח וקצר סופת קדים. את חייו סיים המשורר הענק בתחושה של אכזבה וכישלון – בתחושה של מלך שהופל מכיסאו בידי שֵׁדי שחת ושְׂעירים, שגזלו ממנו את כתרו והצליחו לִמחות את שמו מכל אתר ואתר.

זך הרגיש שהוא הצליח במלאכת ההרס, ובאמת אחדים מצעירי דור המדינה חשבו כמוהו: שהם הצליחו בהבל פה למחות את שמו של אלתרמן ולמחוק אותו מן המפה.

מה מצער לדעת שבתחושת דיכאון כה קשה סיים אלתרמן את חייו, אך כמה מנחם לדעת שתקוותם של יריביו נכזבה. עץ בעל שורשים עמוקים ונוף רחב אין עוקרים בהבל פה. ההיסטוריה משלמת למי שמנסים את כוחם במעשה עקירה כזה, ומעמידה אותם במקומם הראוי.

זיוה שמיר

* אהוד: המקום שגוטמן מספר עליו ב"בין חולות וכחול-שמיים", ומדובר בזיכרונותיו מתקופת היותו חייל בגדוד העברי – אינו "השטח הגדול" ביפו אלא חוף הים של שכונת מנשיה, וכך בציורו הנהדר לאותו בית עם שתי זונות שמנות, המופיע גם בספר.

* * *

איליה בר-זאב

לזכרם – בעקבות בני משפחה שאינם

אָבִי –

תְּמוּנַת מִשְׁפַּחְתְּךָ מִמּוּל, לְיָד הַמַּחְשֵׁב,

יוֹם אַחַר יוֹם –

אַרְבַּע בָּנוֹת, שִׁשָּׁה בָּנִים, אַתָּה בַּשּׁוּרָה הָאֲחוֹרִית.

נְיַר תְמוּנָה שָׁחוּק מֵעַל מִצְחֲךָ,

גֶּבֶר צָעִיר –

פָּנִים יָפוֹת, זְקוּפוֹת.

צַוָּארוֹן מִתְעַגֵּל מִתַּחַת לַסַּנְטֵר, שַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים.

רַעְמַת שְׂעָרְךָ מִתְנַשֵּׂאת מַעְלָה וְהַצִּדָּה,

אֶל מִחוּץ לְמִסְגֶּרֶת הָעֵץ.

עֲמִידָתְךָ אֲלַכְסוֹנִית, מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה,

מִתְגָּרָה בַּקָּו הַיָּשָׁר.

אֲרֻבּוֹת מַאֲפִירוֹת, שָׁנָה לֹא יְדוּעָה, שֵׁמוֹת שֶׁאֵינִי מַכִּיר,

אֵין דַּפֵּי-עֵד,

מַסָּע דֶּשֵׁן יָנוּעַ לְהַשְׁבִּיחַ קַרְקָעוֹת זָרוֹת.

גַּנֵּי תְּלוּיִים,

קְפוּאִים –

מַדָּע לֹא בִּדְיוֹנִי נִפְתַּל בִּסְלִילֵי תַּיִל.

נוֹתַרְתָּ לְבַד וְלֹא סִפַּרְתָּ דָּבָר.

בָּאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי אֲפִלּוּ מַסַּע שָׁרָשִׁים

מַתְחִיל מֵאֵיזֶה עֵשֶׂב שׁוֹטֶה,

דּוֹקְרָנִי.

אבי משה וולפנהויט עלה לארץ (מטרנופול) בשנת 1932 ועבד בבניין או בכל שניתן כדי לפרנס את משפחתו. במלחמת העולם השנייה היה בבריגדה של הצבא הבריטי (יהודים בלבד). כשחזר נשלח עם פרוץ מלחמת השחרור לעיר העתיקה  בירושלים (1948) כדי ללמד, לעודד ולהכין את התושבים להגן על עצמם. החרדים סמכו יותר על הקדוש באי שם...   העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הבריטי-ערבי. שם הוא נפצע מרסיס רימון שחדר לצווארו ולא הרפה ממנו עד שנפטר בגיל 65.

כל בני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים במחנה ההשמדה בלזץ יחד עם כחצי מיליון יהודים נוספים.

נגיעוֹת *

לאחי שבתאי  

פְּעָמִים סְפוּרוֹת הָיִינוּ יַחַד, פַּעַר הַגִּיל –

כּוֹכַב לֶכֶת מִתְרַחֵק.

בְּחֶדֶר עָלוּב,

בְּלֵּילוֹת הָאֵשׁ בָּאֲבִיב 1948,

טִיחַ הַקִּיר נִּתַּז אֵלֶיךָ,

כִּסָּה.

נְגִיעָה רִאשׁוֹנָה וְאַתָּה בִּזְרוֹעוֹתַי –

לַחְמֹק מִירִי הַצַּלָּפִים,

לָנוּס כִּפְלִיטִים אֶל לֵב יְרוּשָׁלַיִם.

בְּטֶרֶם מַדָּע נִקְבַּע שֶׁשַׁבְּתַאי הוּא כּוֹכַב הַלֶּכֶת

הַשְּׁבִיעִי בְּמֶרְחַקּוֹ מִן הַשֶּׁמֶשׁ –

סָטוּרְן*

לְאַחַר 29 שְׁנוֹת חַיִּים

אַתָּה הַכּוֹכַב

שֶּׁנִרְצַח

בַּהַקָּפָה הָאַחֲרוֹנָה סְבִיב הַכּוֹכַב הַגָּדוֹל.

בְּתוֹך עֲנַן בֹּקֶר מַשְׁכִּים,

בַּחֲלָלִיּוֹת שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת,

אֲנִי נוֹגֵעַ בְּךָ –

לִבַּת בַּרְזֶל שֶׁהֻתְּכָה.

* סטוּרן –  Saturnus(שבתאי) – אל החקלאות והקציר במיתולוגיה הרומית .  כוכב שביעי במרחקו מהשמש (בעת הקדומה). משלים הקפה סביב השמש אחת ל-29.46 שנה במהירות של 9.64 ק"מ בשנייה. בעברית וגם בשפות אחרות נגזרו מכאן-שַׁבָּת – saturday  

אחי היה מנהל כוח אדם במשרד התיירות ובגיל 29 נרצח שם...  

"כבִַּכּוּרה בטרם קיץ"*

בַּחֲצַר בֵּיתִי הֶחָדָשׁ בֵּין מָסְמִיָה לְקָסְטִינָה,

אָבִי הִרְכִּיב בַּכּוּרַת תְּאֵנָה כָּל הַדֶּרֶךְ

מִבֵּית זַיִת

אֶל גִּזְעוֹ הַסָּדוּק שֶׁל

עֵץ בָּלָדִי.

רֶכֶב זָר נִסְפַּג וְנֶעְלַם בְּגּוּפוֹ

שֶׁל נֶטַע יָשָׁן –

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה בִּשְׂרִידֵי חַיִּים.

פִּרְחֵי תְּאֵנָה הִתְרַפְּקוּ בַּמַּצָּע הַבַּשְׂרָנִי.

בַּחֲצִי סִיוָן,

בְּטֶרֶם קַיִץ, נָפְלוּ כְּבַכּוּרָהּ בְּכַף יָדִי,

שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,

שָׁנִים.

לְיַד הַחֲצָבִים, בְּנַחַל הָאֵלָה, סַחַף וַעֲשָׂבִים מְשׁוֹטְטִים

מַסְתִּירִים בְּאֵר עַתִּיקָה.

בְּעֵרָה שְׁחֹרָה מֵשְׁתַּלַּחַת  בִּשְׂדוֹת הַמִּרְעֶה,

קָיִץ עַל הַסַּף –  

מְטוֹסֵי 16 F נוֹחֲתִים, כְּבִיש 40 נִרְעַשׁ,

אַמְבּוּלַנְס דּוֹהֵר וּמְיַלֵּל בַּאֲפֵלָה.

אָבִי הִרְכִּיב בַּכּורָה וְהָלַךְ, דּוֹרוֹת עָבְרוּ,

צֵל כָּבֵד פָּרַשׂ כְּנָפַיִם.

* ישעיהו כ"ח, ד'.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", 2012, הוצאת "קשב לשירה".

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות [המשך מגיליון 1785]

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר. אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ומבולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האונייה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: "כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בליבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במיספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה היתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אימו של מקס הצטרפה.

"נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה היתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אימא עוד היתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר היתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17. בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

"בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

"שתי האוניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" היתה אונייה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות היתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מיספר ימים. הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

"רק יצאנו את הדרדנלים – מיספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

"כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האונייה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא היתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה. בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאוניות בריטיות וגירשו אותנו לקפריסין.

"בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו. היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים-שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר. בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפלייה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

"במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער. בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. לאחר החלטת האו"ם, איפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעלייה. בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית."

שם האונייה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עלייה חופשית!" – לעלייה של מי הם התכוונו, אם לא לעלייה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל...

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים."

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אימי, במלאת 34 שנים לפטירתה. בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים...

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלוּ היית כאן – היית גאה בנו מאוד...

     * ביד הלשון: העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהיתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן. בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו היתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם. הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאיתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהיתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר. אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן." התוצאה היתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני. 

שנה טובה ושמחה!

אורי הייטנר

[אהוד: את דבריך על "המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים" כבר פירסמת לפחות פעמיים אם לא שלוש במכתב העיתי. כמה פעמים אתה עוד עתיד לחזור על אותם דברים ואותם פרטים ולייגע בהם את הקוראים?]

2. צרור הערות 28.9.22

* תשובה מתחכמת ומתחמקת – בראיון חג ל"הארץ" התחייב לפיד לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת וציין, בצדק, שגם היא אינה רוצה להצטרף לממשלה. טוב מאוד, אך זו תשובה מתחכמת ומתחמקת. הרי גם בפעם שעברה שנעשה ניסיון להקים ממשלה של כחול לבן לא דובר על הצטרפות של המשותפת לקואליציה, אלא על תמיכה מבחוץ. לפיד התעלם מכך והמראיין לא הקשה עליו. וחשוב לציין, שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מבחוץ, גרועה יותר מקואליציה עם המשותפת, כיוון שלמשותפת לא תהיה שום אחריות, והיא תנהל מו"מ סחטני מחדש על כל הצבעה בכנסת וועדותיה, ויש כאלו מאות בכל שבוע. כמובן שכל פעולה נגד הטרור ביו"ש ובעזה או נגד ההתבססות האיראנית בסוריה תגבה מן הממשלה "תג מחיר" מצד ה"שותפה" האקסטרנית. ממשלה כזו תתפורר בתוך שבועות ספורים.

אז איזו ממשלה מתכוון לפיד להקים? ממשלה בהרכב של קואליציית השינוי לא נראית באופק באף סקר וקשה להאמין שהפער הזה יצומצם עד הבחירות. אז איזו קואליציה? עם החרדים? החרדים דבקים בגוש נתניהו וזה מה שהבוחרים שלהם רוצים. הם לא יצטרפו לממשלה אחרת. ואם כן – הדרישות שלהן תהיינה כאלו שאף מנהיג ציוני אחראי לא ייכנע להן. והנה, לפיד אומר בצדק שבשום אופן לא ייתן להם את מה שנתניהו נתן להם כבר עתה לפני הבחירות – התחייבות למימון מלא של המדינה לחינוך ללא לימודי ליבה. והרי מה שיקבלו מנתניהו יהיה פחות מרצפת דרישותיהם מממשלה, שאת הצטרפותם אליה יתקשו להצדיק בפני הציבור שלהם, אלא בחבילת הישגים דרמטית. לכן, גם האופציה הזאת אינה אפשרית.

מן הראוי שנפנים, שבתקווה שלא תקום ממשלת בן גביר נתניהו, האופציה היחידה היא ממשלת אחדות לאומית. לפיד דיבר נגד ממשלה כזאת והבהיר שאינו רוצה אחדות עם בן גביר. איזו דמגוגיה. ברור שבן גביר לא יהיה בממשלת אחדות. ממשלת אחדות תקום כדי לסכל ממשלה עם הכהניסטים והרשימה המשותפת.

לפיד אמר שאינו מתנגד לחוק הלאום אך ברצונו לשנות אותו כי חשוב להכניס לחוקי היסוד את השוויון האזרחי. אכן, יש להכניס את השוויון האזרחי לחוקי היסוד, אך מה הקשר לחוק הלאום? חוק הלאום אינו עוסק בזכויות הפרט אלא בהגדרה הקולקטיבית. את השוויון האזרחי ראוי לעגן בחוק יסוד מיוחד או בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. דחיפתו לחוק הלאום כמוה כקבלת טענת השקר כאילו יש סתירה בין חוק הלאום לשוויון האזרחי, כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ולכן צריך להכניס לחוק הלאום בייביסיטר.

* שגיאה פוליטית – התנגדותי לדבריו של לפיד על "חזון שתי המדינות" נובעת מעמדה אידיאולוגית והשקפה מדינית. אך היא גם שגיאה פוליטית גסה. יכול להיות שהוא יצליח לנגוס קולות ממפלגת העבודה ומרצ. יכול להיות שיקושש קולות מהאגף השמאלי של המחנה הממלכתי. אולם במאבק האמיתי על דמותה של המדינה, גוש השינוי עלול לאבד קולות של אנשי ימין ממלכתי, לא ביביסטים, שהתלבטו בין הגושים, ולהחזירם לחיק גוש נתניהו בן גביר. ואולי הם יהיו אלה שיעניקו לגוש הזה את המנדט ה-61.

* מה הוא יכתוב אם ניסוג מיו"ש – למחרת נאומו של לפיד באו"ם, יצא "הארץ" במתקפה נגד לפיד ונגד הנאום. כשכתבתי על כך הוספתי, שגדעון לוי טרם הספיק, אך גם הוא יתקוף. ואכן, הוא יצא במתקפה ארסית, שלוחת רסן. הוא לעג ללפיד על סיפורו לעולם איך נאלץ לרדת עם בתו האוטיסטית למקלט, שעה שהמחבלים הפגיזו את תל-אביב ברקטות. והוא הזכיר לו את ההפצצות הנפשעות של ישראל בעזה ואת ילדי עזה האומללים לאין ערוך שאין להם מקלט לברוח אליו, והכול באשמת "אבא של יעלי" ששולח את הצבא לתקוף וכו' וכו'.

כיוון שלוי מתבטא כדובר המחבלים, אענה לו בגוף שני: אם לא תירו עלינו רקטות, חיל האוויר שלנו לא יפציץ אתכם. כל כך פשוט! אל תעשו זאת מתוך דאגה ליעלי לפיד, אלא לילדי עזה.

לפיד צדק כאשר הזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה. במקום לבנות שם מדינה משגשגת הם הפכו את רצועת עזה לבסיס טרור ורקטות ואינם מתביישים להתבכיין. כאשר אני קורא את ההצדקות של גדעון לוי לירי הרקטות ולטרור משטח שנסוגונו ממנו, ברור לחלוטין מה יכתוב לוי על המשך הטרור ועל ירי הרקטות מיהודה ושומרון, אם ניסוג גם משם.

* החוק לעידוד פשעי מלחמה – בן גביר פועל לחקיקת חוק ששמו המכובס הוא "חסינות לחיילי צה"ל", אך משמעותו היא חוק לעידוד פשעי מלחמה. המשמעות של החוק, היא שאם חיילי צה"ל יירו בנשים וילדים, ירצחו שבויים, יבזזו חנויות במסגרת פעילות "מבצעית" הם לא ייחקרו ולא יועמדו לדין. אגב, צה"ל לא גייס את בן גביר, בצדק רב, כדי לא להפקיר נשק בידי מי שעלול לעשות שימוש בנשק הזה לביצוע פשעים, כפי שעשו המחבלים גולדשטיין, נתן זאדה, אלן גודמן ובן שימול.

* אב יהודי ואם-16 – במוסף התרבות והספרות של "הארץ" מופיעה חליפת מכתבים בין הסופרים א"ב יהושע ויהושע קנז. א"ב יהושע כתב, במכתב משיקגו, שם שימש כמרצה אורח באוניברסיטת שיקגו: "על העיתון המקומי מופיעה תמונה של רב עם שטריימל ואם-16. האמנם נתתם להם נשק? מי הוא יהודי? זה שיש לו אב יהודי ואם-16."

המכתב הוא מ-1988. הבדיחה לא מקורית וישנה יותר. ב-11 באפריל 1982 פרץ חייל כהניסט עולה מארה"ב, אלן גודמן שמו, להר הבית ובאם-16 הצה"לי ירה לכל עבר, רצח שני ערבים ופצע 44. "הרב" כהנא שר"י שיבח את מעשהו, אמר שקידש שם שמיים ותנועת כך מימנה את ההגנה המשפטית שלו. הוא נדון למאסר עולם אך שוחרר וגורש לארה"ב אחרי 15.5 שנים. בעקבות המעשה, נפוצה הבדיחה שאותה מיחזר יהושע.

* מחלל את זכר הרצל – רם פרומן, ראש הפורום הדוסופובי, עם השם המכובס "הפורום החילוני", שיוצא תדיר נגד כל מה שריח של יהדות לו, פירסם מאמר ב"הארץ" שבו העמיד בשורה אחת את בן גוריון ובן גביר, או בלשונו המתחכמת BG ו-BG. בן גביר, לטענתו, הוא ממשיכו הטבעי של בן גוריון המשיחי, שקידש את התנ"ך, הציג אותו כקושאן שלנו על ארץ ישראל, שלא הפריד את הדת מהמדינה ובמקום לבנות מדינה אוניברסלית ליברלית נייטרלית הקים מדינה יהודית. הוא מאשים את אחד העם ואת ברל כצנלסון שיחד עם בן גוריון הם אבות הפֶטיש הציוני המשיחי. הוא גם מתגולל בתנועות ההתחדשות היהודית בימינו.

משום מה הוא מציין לשבח את הרצל, שהציע פתרון פיסי ליהודים, לאו דווקא בארץ ישראל, בלי להחיות את שפת הקודש, במדינה ליברלית מודרנית. בדברי השבח להרצל הוא עושה לו עוול. אלמלא היה בור, לא רק ביהדות אלא גם בציונות, היה יודע שמה שקשקש על הרצל הוא בסך הכול הדהוד הפייק החרדי האנטי הרצליאני. הרצל חתר למדינה יהודית, אפילו שאף, בחזונו, להקים את בית המקדש והצהיר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים.

* זכות ראשונים – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" ערב ראש השנה, התפרסם חלקה הראשון של מסה מאת דן מירון על שירו של אלתרמן "לילה, לילה". בחלק הראשון הוא עוד לא החל לנתח את השיר, אלא נתן סקירה היסטורית על התקופה ועל נסיבות עליית השיר על הבמה. בנוסף לכך, הוא כתב בפסקנות ובנחרצות, ששירי הזמר של אלתרמן, להבדיל משירתו הקנונית, לא נחקרו מעולם והוא מיצר על כך.

לפחות אנו, קוראי "חדשות בן עזר", יודעים שאין שחר לדבריו. בשנה האחרונה פירסמה חוקרת הספרות זיוה שמיר סדרה נפלאה על שירי הזמר של אלתרמן, עם ניתוח עמוק, מפורט ומבריק של השירים. המאמרים פורסמו גם בבלוג שלה ויפורסמו בספר.

אני מברך על כך שגם דן מירון מצטרף לחקר שירי הזמר של אלתרמן ומקווה שתהיה זו מגמה רווחת. אבל אל יתהדר לזכות ראשונים, כי זיווה שמיר הקדימה אותו.

[אהוד: כבר לפני שנים רבות ביקש ממני דן מירון שאפסיק לשלוח לו את "חדשות בן עזר", וזאת כנראה בהמשך לכך שמעולם לא קרא אף ספר מספריי וכמובן לא התייחס אליהם. אולי זה מלמד משהו על הבן-אדם].

* התחדשות יהודית חקלאית – פגשתי חבר ותיק, עמית לעולם ההתחדשות היהודית.

"אתה עדיין עוסק בהתחדשות יהודית?" הוא שאל אותי.

השבתי שכן, הרבה, אך רק במסגרות התנדבותיות, בכל אופן זה לא העיסוק העיקרי שלי.

"מה העיסוק העיקרי?"

"אני עובד במטע."

"יש יותר התחדשות יהודית מזה?" הוא הגיב. "לפני 150 שנה היה חקלאי יהודי?"

וואלה, צודק.

* ביד הלשון: לוז – יועז הנדל העניק ראיון מוצלח מאוד לערוץ 13. בין השאר הוא אמר שהעלייה, ההתיישבות והביטחון הם לוז הציונות. בכתוביות נכתב שהם "לו"ז הציונות".

כנראה שהגאון שכתב את הכתוביות אינו מכיר את המילה לוז, וכתב מחוץ לכל הקשר את ראשי התיבות של לוח זמנים, כי זו מילה שהוא מכיר. לוז הוא היסוד, התמצית. לוז השידרה הוא החולייה העליונה בעמוד השידרה, שעל פי אמונת חז"ל, ממנה ייבנה מחדש הגוף בתחיית המתים.

אורי הייטנר

* * *

עדינה בר-אל

פוצ'ו: "בחיי", אוטוביוגרפיה כפול שבע

שבעה ספרים תחת הכותרת "בחיי" מונחים בערמה לנגד עיניי. כל כריכה שונה בצבעיה, ועל כל אחת מהן ציור של הצבר האולטימטיבי פוצ'ו המשופם בדמותו של "יאצק".

ביוגרפיות הן ז'אנר מעניין, במיוחד אוטוביוגרפיה – זו הנרשמת בידי האדם עצמו, במיוחד כשהיא מפורטת לפרטי פרטים, מבוססת על יומנים ועל זיכרון פנומנלי של הכותב. יש לציין שכל הפרקים הופיעו ב"חדשות בן עזר" לפני הדפסתם בספרים.

את הספרים הללו של פוצ'ו אפשר לקרוא כמו בתנ"ך – ניתן לפתוח אותם בכל עמוד מקרי ולשקוע בקריאה. בכל מקום נמצא אפיזודה משעשעת, משהו שקשור להיסטוריה של ארץ ישראל, לתרבות שלה, לדמויות ידועות בציבוריות הישראלית ופחות ידועות. יחד עם זה יש בו פרטים אישיים, שלא כל אחד היה בוחר לחשוף, כמו יחסיו עם נשים, אבל פוצ'ו הוא פוצ'ו ללא גבולות.

בחרתי באקראי ספר מ"האמצע" – "בחיי" מיספר 5. איזה שפע של מידע. מסופר על תקופת היותו קצין תרבות באוניה "ארצה", שהביאה בני נוער דוברי צרפתית לארץ.

יש פה עיסוק בסרטים שנעשו על פי יצירותיו. בתחילה הסרט "חבורה שכזאת". מסתבר שהרוח החיה בהפיכת הספר לסרט היה בומבה צור ז"ל. בתחילה הושיב את פוצ'ו לכתוב מחזה להצגה על הבמה. וכשזה לא צלח, לקח על עצמו זאב חבצלת ז"ל להפכו לסרט. פוצ'ו מבטא את אי שביעות רצונו מזה שלא שיתפו אותו מספיק בתהליך, ומזה שהוא כמעט לא הרוויח ממנו מבחינה כלכלית. בגילוי לב הוא מספר על חוסר האסרטיביות שלו, שהביא לכך שבומבה צור "סידר" אותו, ואפילו התכנון להופיע בסצנה האחרונה נמנע ממנו. סרט נוסף, הפעם ביוזמתו של פוצ'ו – "אולי תרדו שם" – לא הצליח, אבל מילות שיר הנושא זכורות עד היום.

בספר זה נכלל סיפור ההיכרות של פוצ'ו עם דיצה לבית מאיר, משפחה מרובת נכסים, והחתונה שלהם. המסע של הזוג לירח דבש באילת עם שתי טרמפיסטיות שהסבו את תשומת ליבו של החתן הצעיר אליהן ועוד. בנוסף יש פה סיפור ההתפתחות התעשייתית של משפחת חותנו, אחד משלושת הבנים של שלום מאיר, על שמו נקרא מגדל וכלבו "שלום". ההתחלה בבניית מערכות השקייה בפרדסים, ההמשך ביצירת גפרורים, והסיום ביצירת יריעות פלסטיק, כאשר פוצ'ו עובד במחלקת ההלחמות, אך בעצם יושב שם שעות רבות וכותב סיפורים.

ואפרופו סיפורים לילדים, הוא מספר על ביקורו בביתם של אוריאל אופק ז"ל ורעייתו בינה תבדל"א. בין השאר הוא מציין: "אוריאל זכה לגדל דורות של סופרים מתחילים, ורבים חבים לו את הקריירה הספרותית שלהם." וכאן המקום לציין בצניעות שגם אני, כותבת שורות אלו, חייבת לאוריאל אופק ז"ל את ראשית הקריירה הספרותית שלי. ועוד דבר, גם אני התחלתי את הכתיבה על מכונת כתיבה "הרמס בייבי" כמו פוצ'ו... ואפרופו סופרים, הוא מספר בספר זה על ידידותו עם יגאל מוסינזון ורעייתו חנה, ועל כך שאימא של חנה ביקשה מפוצ'ו לנסות למנוע את נישואיהם...

עוד ועוד פרקים יש בספר. ביניהם על תקופת המילואים שלו כנהג של גורודיש, ומובן שיש פה סיפור רכילותי על "בת דודה" של המפקד, שהתארחה אצלו.

בקיצור, אפילו ניסיון של סקירת ספר אחד לא יצליח להעביר את העושר הרב שמתגלה לקורא, ואת ההנאה הצרופה בעת הקריאה. האישי הפרטי (מאוד) מעורב עם הציבורי, הלאומי. שבעת ספרי "בחיי" של פוצ'ו הם באמת "קורותיו של צבר מצוי", כפי שמציינת תת-הכותרת. אבל לא כל צבר מצוי הוא בעל כישרון להתבטא כך.

ונסיים בפסיק אחד מתוך ההומור הרב שמצוי בכל הספרים: פוצ'ו הוזמן על ידי ד"ר ברוך בן יהודה ז"ל, מנהל גימנסיה "הרצליה", לערוך את ספר הגימנסיה. לצורך כך הוא חיפש בארכיון הגימנסיה, ומצא חומר רב. פוצ'ו מביא בספרו כמה ממצאים מן הארכיון. אחד מהם הוא של בעל חוב לגימנסיה:

לכבוד הנעלת הגימנסיה

א.נ.

אני מוכן לשלם עתה את כל הסכום ע"י סחורה (נעליים) ואם ההנעלה הנכבדה תרצה בכך, הנני מוכן לתת נעליים לכל מי שתצווה ע"ח השטר הנ"ל וגם ע"ח שטרי הבא.

י. שיטלינג (י' אדר ב' תרפ"ז)

עדינה בר-אל

* * *

ברוך תירוש

האם אכן ייטב לערביי הארץ

אם תוגבר ההצבעה לימין?

שלום והערכה למכובדי מר ע'אזי אבו ג'יאב,                

קראתי בעיון וחזרתי וקראתי את האמור במאמרך "לכו להצביע לימין!" ("הארץ" 1.9.20229) ואני שוב משתכנע כי ראשי הערבים ומנהיגיהם, לא למדו ולא שכחו דבר. ממשנת הסרבנות של חג' אמין אל-חוסייני, ולכן, אין סיכוי לערביי הארץ להתגבש לישות מדינית חיונית. ראה את ההבדל בין הציבור הערבי ליהודי – שחרד לגורל עמנו, וכל פגיעה ביהודי ברחבי תבל, מזעזעת ומחרידה את הציבור כולו. ומנגד, לא שמענו ממך ומעמיתיך בציבור הערבי, מילת גינוי וצער על הרג כשני מיליון ערבים בסוריה ועיראק, בתימן ובלוב, על בתיהם ויישוביהם שנחרבו, ומיליוניהם שגלו למדבריות ולטביעה בים, במאמץ להגיע לחופי אירופה הנוצרית.

אתה מתאר את ישראל כמדינת אלימות וכיבוש, וזה מזכיר לי את קשישי הישוב הישן בצפת, שאולי הם שעטו בראשית שנות המאה ה-20 על ערביי צפת וטבחו מאות מהם. או כוונתך לזקני הישוב הישן בחברון, שבשנת תרפ"ט התנפלו על ערביי חברון וטבחו בהם.

מעניינת כוונתך בהגדרת מחנה השמאל, האם כוונתך כהבנתנו, כי אנשי השמאל דואגים לרווחת העובדים ומשפחותיהם, לבריאותם והשכלתם? או כוונתך למחנה אלים, שאנשיו מתנכרים לשאיפות אומתם, מבינים ותומכים במגמות אויביהם?

באשר להגדרה העצמית של העם הפלסטיני, אם תתעניין, תגלה שערביי הארץ מעודם לא היו ולא שאפו להיות ריבוניים, רק ראו עצמם כנתיני סוריה. לכן בדיוני וועדת סייקס-פיקו והמעצמות, לא הועלתה ולא הוקצתה להם מדינה, ורק לאחר הצהרת בלפור וכיבוש הארץ ע"י הבריטים הם נוכחו בהיעדרותם מחבר העמים שלהם הוקצתה מדינה. תוך אימוץ השם 'פּלסטיין', שהבריטים קבעו לארץ ישראל, החל חג' אמין בהפעלת משנתו לסרבנות ואלימות, שהוליכה אותם מדחי לדחי. 

כאמור, בתחילה הם לא שאפו לריבונות, ואכן, כאשר נשלטו בחבל עזה ע"י מצרים, ובחלקים אחרים ע"י ירדן, הם לא התלוננו, ולא דיברו על 'קיפאון ותקווה לשלום'. לכן אשמח אם תוכל לתאר לי את מהות השלום עליו הם חולמים היום, האם לנסיגת ישראל, למובלעת מגדרה עד חדרה? האם תשלימו אז עם קיום מדינת ישראל או תמשיכו בניהול סכסוך הדמים במגמה להעלים את קיום היהודים בארץ?

המגמה ההרסנית הזאת משתקפת בבירור במאמרך, הרצוף בתיאור מזוויע של תלאות הפלסטינים מידי ישראל. כך שמענו ביום עיון אוניברסיטאי בנושא, בניהול מלומדים ערבים, שהעלו רצף מתיש מתיאור סבלות הערבים והשפלתם המגמתית. אולם, לפתע קם אחד מהקהל, ושאל: "כיצד אינכם מבחינים שאנחנו הקהילה הערבית היחידה במזרח התיכון, שלא נפגעה מזוועות האביב הערבי, ואנו חיים ברווחה וביטחון נדירים.  ומדוע לא נשמע כאן גינוי הרג ערבים בידי ערבים?"

לכן, אם תשכיל להתרחק מהמערכת שהובילה את ערביי הארץ מדחי לדחי בסרבנות ובאלימות – אולי תבחין כי מאות אלפים מערביי ישראל, כבר השתלבו להפליא במרבית מערכות המדינה.    והם, כדי לשמר את מעמדם הכלכלי המרשים ונדיר שהושג בחריצותם, יתנערו יום אחד מהנהגתם הסרבנית והאלימה, ויצהירו בגלוי על השלמתם עם אורח קיום מדינת ישראל. או אז, יושם קץ בטוב, ולא ברע, לסכסוך הדמים שנמשך מעל למאה שנים. וערביי ישראל יוכלו לחיות במחיצתנו, כאזרחים שלווים ורצויים בכל אתר.

כשוחר שלום מנעוריי, הסכמתי תמיד למדיניות הפיוס של ההנהגה הציונית, אך באותה העת, נגד הטרור שהנהיגו חג' אמין אל-חוסייני ואחמד שוקיירי – נרתמתי ללימוד ולשינון מערכת ההתגוננות, זו שאתה מכנה כמניעת תקווה לערבים, והפעלת 'הכיבוש' בארץ. בכל עת חלם ושאף הציבור היהודי, יחד עם הנהגתו, לשלום עכשיו, שתמיד סוכל לדאבוננו במסרים הרסניים, שאתה ועמיתיך משמיעים, ומסכנים את המעמד המרשים של ערביי ישראל.

בתקווה להבנה ולרגיעה בעולם הערבי, ולהשגת שלום עכשיו כמיוחל,

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* * *

רוֹן גֵּרָא

נֶכְדִּי

בֵּן שֶׁבַע,

וְהוּא טֶרֶם כִּתָּה אָלֶף.

פֶּרַח פּוֹרֵחַ לְאִטּוֹ.

מֵעַרְשׂוֹ כְּאֵם בְּיָדַי

נוֹשֵׁם אוֹתוֹ סָב

סְבִיבִי

וְחַי.

נִשְׁמַת נְשִׁימָתוֹ

רְעָדָה בִּי.

רְפָא לוֹ

אַבָּא

הַכֹּל יָכֹל.

שֶׁדֶּשֶׁן חָדָשׁ

יָזִינוּ

חָלָב וּדְבַשׁ

רְנָנִים בְּעֵינָיו

וּשְׂפָתָיו

וְחַיָּיו

חַיִּים.

בכי פוצע

בֶּן חָמֵשׁ

כָּרוּךְ בַּאֲזִקִּים אַחַר אִמּוֹ

מְמָאֵן לְהִשְׁתַּחְרֵר

מְנַסֶּה לְהֵאָחֵז בְּיֵשׁוּתָהּ

אִמָּא, אִמָּא, אִמָּא

פּוֹצֵעַ אֶת הָאֲוִיר בְּבִכְיוֹ

וְהִיא מַשְׁתִּיקָה.

אוֹסֵף אוֹתוֹ בֵּין זְרוֹעוֹתַי,

מִתְמוֹסֵס מֵחִבּוּקוֹ הַמִּתְהַדֵּק.

קוֹלוֹ מְהַדְהֵד בְּחַדְרֵי לִבִּי,

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ כָּל כָּךְ,

נֶכְדִּי.

יוֹאָב

נֶכְדִּי

מַלְאָךְ  תְּכֹל רָקִיעַ

צוֹלֵל אֶל רִגְשׁוֹתַי.

כְּצִפּוֹר לוֹחֵשׁ

אַהֲבָתוֹ אֵלָי.

כְּזַלְזַל בְּחֶדְוָה בִּי

מִשְׂתָּרֵג.

יָמִים חָשׁ בְּזִיווֹ

יָמִים בְּלַקּוּתוֹ.

בְּאֵין שִׁרְיוֹן

הוּא קְטִיפָתִי כָּל כָּךְ.

מַמְתִּין לִשְׁעַת רָצוֹן

כְּאֶל רוּחַ שֶׁמִּן הַיָּם נוֹשֵׁב,

עוֹטֵף מִשְׁאָלָה

בְּטַלִּית הַבַּקָּשָׁה

שֶׁיַּטִּיפוּ חַיָּיו עָסִיס.

רון גרא

* * *

דוד מלמד

זמנהוף – בביתנו שלנו על גדות המיסיסיפי

הוא ידע קרוא-וכתוב ברוסית בגיל ארבע, ובגיל 14 שלט בשש שפות. בכיתה האחרונה של בית-הספר התיכון כבר היתה מוכנה תוכניתו לשפת האספרנטו הבינלאומית. והוא לא חדל כל ימיו לדאוג ולפעול למען עתיד עמו, בצד עבודתו כרופא-עיניים.

האיש, ד"ר אליעזר לודוויג (לייזער) זמנהוף, נולד בשנת 1859 ונפטר בשנת 1917, לפני יותר ממאה שנים. הוא היה יהודי יליד ביאליסטוק, עיר בגבול המערבי של האימפריה הרוסית, כיום בפולין. אך מוקד-חייו היה בתחום אחר.

זמנהוף נכנס להיסטוריה כיוצר שפת האספרנטו, שמטרתה קירוב לבבות בין בני-אדם דוברי שפות שונות, באמצעות שפה נייטרלית. בביתו דיברו יידיש ורוסית ושם הפך להיות בלשן חובב.

זמנהוף היה בקשר הדוק עם חברי ביל"ו והאמין שניתן להקים אוטונומיה יהודית בארצות-הברית, אך בעקבות הביקורת שנמתחה עליו ועל יתר מצדדי האוטונומיה באמריקה, פנה לפתרון הארץ-ישראלי, פעל בשורות חובבי-ציון וייסד בשנת 1882 את אגודת-הסטודנטים "שארית ישראל" בוורשה.  

ב-27 ביולי 1887, פרסם בוורשה תחת הפסבדונים "ד"ר אספראנטו", את ספר הלימוד הראשון לשפת אספראנטו בשפה הרוסית, ולאחר מכן בפולנית, צרפתית, גרמנית ואנגלית. פרסום זה נחשב לתאריך לידתה של שפת האספרנטו.

בשנת 1879 החל ללמוד רפואת עיניים באוניברסיטת מוסקבה וסיים את לימודיו בוורשה. אז גם החלה פעילותו הציונית כאחד מראשוני המעוררים והפעילים של תנועת חיבת-ציון.

בעקבות הפרעות בערי דרום-רוסיה התעוררה בעיית הגירת היהודים משם, ונשאלה השאלה לאן? האם די להימלט מגלות אחת לשנייה או לעלות לא"י?

מאוחר יותר, לאחר פרסום רעיון האספרנטו, עבר זמנהוף לרעיונות נוספים, והגה את אמונת ה"הלליזם" שהתבססה על רעיון המוסר האנושי שנולד מאימרת הלל הזקן לפיה מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זמנהוף גם הפיץ את השקפת עולמו על ההתנהגות ויחסי-הגומלין בין אדם לאדם ואת גישתו הפילוסופית והדתית המבוססת על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". יחד עם זאת ניסה להעביר את רעיונותיו מתחום היהדות אל התחום האוניברסאלי של דת אנושית נייטרלית.

את מהות שפת האספרנטו שיצר תימצת זמנהוף במוטו לספרו : "שפה אחת לכולנו, מאת ד"ר עספעראנטא, ווארשא, שנת תרמ"ח לפ"ק, 1888": "מי שיודע שפה אחת ודקדוקה, יוכל להתלמד ולדעת את השפה הכללית הזאת במשך איזה ימים, להבין לכתוב, ולדבר בה."

במאמר בביטאון הרוסי-יהודי "ראזסווייט" ב-26 במרץ 1882 קרא זמנהוף לרכז את המהגרים היהודים בארץ אחת ולהקים מולדת עצמאית לעם היהודי. כמקום מתאים לכך הציע לאתר שטח בארצות-הברית שאינו מאוכלס. הוא טען שאין לעמו זכות מוסרית לתבוע התבוללות כפתרון לשאלת היהודים כי לא ייתכן שעם ירצה לחסל את עצמו. 

הפיתרון לבעיית היהודים הוא בהקמת מרכז להתיישבותם, מקום שבו יעבדו הם את השדות ויבנו את הערים, מקום שבו יהיו הם הרוב, אדוני הארץ, ובו יוכלו לפתח את תרבותם העצמית...

היכן יש להקים את המרכז הזה, בארץ-ישראל או במקום אחר? הוא רואה קשיים רבים בהשגת ארץ-ישראל שעליה יש לנו זכות מוסרית והיסטורית. תורכיה לא תוותר על ארץ זו שהיא חשובה לה, וכן גם העמים הנוצרים שיש להם מקומות קדושים בארץ יתנגדו לכך. על כן נוטה זמנהוף יותר לאמריקה. הוא מציע לבחור שטח בקצה ארצות הברית, ארץ שאינה מאוכלסת הרבה, ולכוון לשם את המהגרים. כשיגיע מספר המתיישבים היהודים לשישים אלף, יוכלו לבקש בהתאם לחוקת ארצות-הברית, שהארץ הזאת תהיה לאחת ממדינות ארצות-הברית.

יחד עם זאת לא ויתר זמנהוף גם על ארץ-ישראל וכך כתב: "אלה התובעים את ארץ-ישראל לא יפסידו כלום אם יהיה ברשותנו מקום נוסף בעולם. גם ארץ-ישראל לא תאבד לנו. יש לנו מספיק אנשים כדי ליישב שתי טריטוריות" (אלכסנדר מנור, חקר עמנו, ד"ר אליעזר זמנהוף כיהודי וכציוני, הוצאת "המכון לחקר עמנו", נובמבר 1987, עמ' 5).

כאן מתגלה הדימיון לעמדתו של הרצל בעניין אוגנדה וארץ-ישראל. וכשם שהרצל רצה לנסות את תוכנית אוגנדה מבלי לנטוש את ארץ-ישראל, כך נהג לפניו גם זמנהוף, שהטיף בעת ובעונה אחת להתיישבות הן באמריקה והן בארץ-ישראל.

אך כשם שתוכנית אוגנדה של הרצל ספגה התנגדות עזה, כך עוררו גם דברי זמנהוף התנגדות רבה, כמו זו של ליליינבלום שקרא בעיתון היידי "יודישעס פאלקס בלאט" שלא לתמוך בהגירה לאמריקה אלא לחזור 'הביתה' לארץ-ישראל.

זמנהוף השתכנע מדבריהם של התומכים בעליה ובהתיישבות בארץ-ישראל, ובאחד ממאמריו, "תחת דגל משותף", כתב בשנת 1882 שהפיתרון חייב להיות "הביתה", לארץ האבות העתיקה. לכן סבר שיש לפעול למען ארץ-ישראל, להתחיל בגאולת קרקעות ולייסד  "בתי-חרושת" וכך להגביר את אחיזתנו בארץ.

להצטרפותו של זמנהוף למחנה התומכים ביישוב ארץ ישראל היתה השפעה רבה על האינטליגנציה היהודית ברוסיה, והאגודה שייסד, "שארית ישראל", אגודה של צעירים, רובם סטודנטים, שהציבה לה כמטרה לפעול למען עלייה והתיישבות בארץ-ישראל.

פעילותו של זמנהוף בקרב הצעירים והסטודנטים השפיעה גם על המבוגרים והם ייסדו את אגודת "חובבי ציון". לאחר פרעות 1881 החל זמנהוף לקרוא להכוונת ההגירה היהודית לאמריקה, אך במהרה שינה את דעתו.

הפרעות ברוסיה גרמו לא רק לוויכוחים רעיוניים אלא שימשו גם דחיפה מכרעת לייסוד אגודות של חובבי-ציון במספר ערים ברוסיה ללא תלות זו בזו. הם הטיפו לעלייה לא"י ומתוכם יצאה הקבוצה היחידה באותו זמן שביקשה להגשים הלכה למעשה תביעה זו: זו שנוסדה ע"י תלמידי ביה"ס התיכון והאוניברסיטה בחארקוב בשנת 1882 וקראה לעצמה "ביל"ו" (בית יעקב לכו ונלכה). היא היתה קבוצת החלוץ הראשונה בתנועת חיבת-ציון שסללה את הדרך להגשמה ציונית ע"י עלייה לארץ, ולכן בואה סימל את ראשית העלייה הראשונה.

ציונותו של זמנהוף התבטאה גם בשאר פרסומיו. הוא פרסם פואמות ציוניות ברוסית בעיתון היהודי-רוסי "רוסקי ייווריי", ונחום סוקולוב אמר שהפואמות של זמנהוף הן הפואמות הציוניות היפות ביותר שקרא אי-פעם בשפה הרוסית.

אולם יש המערערים על התיאור החד-משמעי של ציונותו, ואחד מהם הוא הד"ר עמנואל אולסוואנגר, איש-רוח רב-אנפין, משורר, מתרגם, פעיל ציוני ואספרנטיסט (1961-1888).

מספר על כך ב"דבר" נ"צ מיימון ב-25 באוקטובר 1948, במדור "בשולי דברים", תחת הכותרת "הכרזה מוצדקת": "כינוס האספרנטו בישראל הכריז, שהאידיאל האחד של זמנהוף היה – הקמת המדינה העברית. ב'דבר' מ-16 באוקטובר יוצא ד"ר עמנואל אולסוואנגר נגד אותה הכרזה ומבקש להוכיח, שאינה מוצדקת. הוא רוצה למנוע סילוף דמותו של זמנהוף. כוונתו רצויה, אבל חוששני שמתוך כך הוא בא לידי המעטת דמותו.

"אין ד"ר אולסוואנגר מעריך כראוי את פעולתו של זמנהוף בראשיתה של חיבת-ציון, את התפקיד המרכזי שמילא בתנועה זו. אבל עיקר טעותו – שהוא רואה ביחסו של זמנהוף לתקומת ישראל שתי תקופות בלבד. לאמיתו של דבר היו שלוש: תקופת חיבת-ציון, תקופת ביניים ותקופת הציונות.

"אמת שבתקופת הביניים פרש זמנהוף מהציונות, אבל בשום פנים לא נעשה מתנגד לה. הציוני... אבל לא הגיע לשלילת הציונות. בתבנית שהציע לא קבע מסמרים. ראיה לכך שם-המשנה לחוברתו 'הילליזמוס': ניסיון לפתרון שאלת היהודים. דוק: ניסיון. יפה ראתה לליבו גב' ח. ליכטנשטיין-וייצמן. תיאור נכון וממצה מיחסו לציונות באותה תקופה היא מוסרת לנו בספר זיכרונותיה 'בצל קורתנו' (עמ' 125):

"'היה בליבו יחס ליהודים ולשאלת היהודים. ואף שהייתי צעירה מאוד, ניהל אתי שיחות ארוכות ורציניות על עניני הציונות. הוא לא היה ציוני, אבל הבין לפחות שיש זכות קיום לתנועה הציונית, והתפלא וגם נהנה מביטחוני בצדקת הרעיון הציוני.'"

נ"צ מיימון מוסיף: "הצרות שבאו על היהודים בשנות המלחמה 1917-1914 השפיעו על זמנהוף השפעה עמוקה... הם החזירוהו לחיק הציונות. ידועה לי עדות אחת, מבוססת ומוסמכת. האספרנטיסט הדגול ד"ר ואלטר ליפמן בניו-יורק: "ביקרתי אצל ד"ר זמנהוף בשנת 1916, כשבאתי בתור חייל לווארשה. היתה לנו שיחה במשך שעה אחת, שבה נגע אף בשאלה היהודית. ד"ר זמנהוף אמר לי אז בפירוש שבליבו הוא ציוני, אבל עמדתו בתנועת האספרנטו אינה מרשה לו להיות ציוני פעיל."

זמנהוף ראה במפעלו-יצירתו את הגשמת האידיאה של היהדות. במכתבו לאספראנטיסט הצרפתי מישו (21.2.1905) הוא ומדגיש: "אינני מסתיר אף פעם את יהדותי וכל האספרנטיסטים יודעים זאת. בגאווה אני משייך עצמי לאותו עם עתיק-יומין." (מנור, חקר עמנו, עמ' 11).

בשנת 1987 נחוג יובל המאה לקיומה של שפת האספרנטו. יובל זה עבר ללא הדים מיוחדים בישראל, אך צויין בארצות רבות בעולם כולו. דווקא פולין אימצה את זמנהוף והכריזה כי היה "פולני בן דת משה."

זמנהוף נותר איש נערץ על רבים, והוכתר בשנת 1959 על-ידי אונסק"ו כאחד האישים הדגולים בהיסטוריה האנושית. 

דוד מלמד

* * *

משה גרנות

הצצה אל התופת

על ספר השירים "שמרי על הקיכלי"

מאת צילה זן-בר צור

אסיה, 2022, 135 עמ'

על מצבם העגום של יהודים במרחב איראן, אפגניסטן ובוכרה קראתי בספרו המונומנטאלי של בן-ציון יהושע "מאחורי מסך המשי", בו תיאר אינספור פוגרומים ביהודים, עלילות דם ואיסלום בכפייה, בורות ואמונות נפסדות. בספר זה וגם בספר "סימורג ציפור האש" הוא מתאר את המצב היותר נורא של האישה במרחב הזה – השיאו ילדה בגיל עשר לגבר זר שמתנהג אליה כאל שפחה, ועד גיל שבע-עשרה היא כבר מטופלת בארבעה צאצאים. בן-ציון יהושע חקר את קורות היהודים במחוזות אלה, משם הגיעו אבותיו, והוא גם תיפקד כמארגן עלייה של יהודים אלה לארץ.

והנה, אני פוגש משוררת בשם צילה זן-בר צור, שהוריה עלו מאפגניסטן, שגם היא חקרה  במסגרת לימודי דוקטורט את חיי היהודים באפגניסטן, כשהיא מתרכזת בעיקר  בחייהן הקשים מנשוא של הנשים בכלל, והיהודיות בפרט – במחוזות מעוררי חלחלה אלה.

לפני שאגש לבחון את השירים בקובץ שלפנינו, אני מבקש להביע תמיהה על כך שמשחר היסטוריה, וגם קודם, מופלית האישה לרעה, והרי על העומס, הכאב והסבל הכרוך בצו "האלוהי" – "פרו ורבו" – כל העומס הזה מוטל בלעדית על האישה, ורק על כך היה צריך לשאת אותה על כפיים. מסתבר שהאמונות המונותיאיסטיות הנציחו את  ההפלייה והדיכוי, כביכול מדובר בצו אלוהי. בתנ"ך האישה היא חלק מאינוונטר הבעל: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14). האישה "בעונש" מחטא גן העדן, הפוליגמיה מעוגנת בחוק, ובעל קנאי יכול למרר את חייה בטקס מפחיד ומשפיל (במדבר ה' 18-12). חז"ל מנעו מהאישה לימוד תורה (בכל התלמוד הענק יש רק חכמה אחת – ברוריה, אשת ר' יוסי), והמתפלל מודה לאל כל בוקר שלא עשהו אישה.

הקוראן מרשה לבעל להכות את האישה (סורה ד' 39-38), האישה יורשת מחצית מירושת האיש, עדותה בבית המשפט שוות ערך למחצית עדותו של איש, וכמובן, למוסלמי מותר לשאת ארבע נשים. הברית החדשה קצת יותר מתונה בנושא הזה: "האיש יאהב את אשתו כמו שהוא אוהב את עצמו, אבל האישה תירא את הבעל" (אל האפסים ה' 33-32).

בעולם המערבי "הנאור" היתה אבירות כלפי אישה, אבל היא לא יכלה להצביע בבחירות, וגם לא לפתוח חשבון בבנק. הסופרג'יסטיות בארצות הברית ובאנגליה שהחלו את פעילותן באמצע המאה ה-19 גרמו למהפכה בתחום הזה – הראשונה היתה ניו-זילנד שהעניקה זכות בחירה לנשים (1893), אחריה  בריטניה וארצות הברית, ואחרונה היתה שווייץ (1971).

אם מה שתיארתי עד כה מעורר תמיהה בליבו של כל אדם הגון, הרי הווידויים של הנשים האפגניות, גויות ויהודיות, שבאו לידי ביטוי מרטיט בשיריה של המשוררת שלנו – מעוררים פלצות – העדויות של הנשים מתארות גיהינום עלי אדמות שנועד לנשים בלבד.

אחרי החרבת מגדלי התאומים על ידי אל-קאעידה בניו-יורק, פלשה ארצות הברית לאפגניסטן, וכך זכתה הארץ הנחשלת הזאת לעשרים שנים של החלמה פוליטית ומוסרית: נשים נשמו מעט אוויר של חירות, אבל לפני שנה החליט ג'ו ביידן לצאת מאפגניסטן, והעולם החשוך של האסלאם הקיצוני חזר לדכא את האוכלוסייה, ולהתנכל לנשים: ילדות בנות תשע, אחת-עשרה – נישאות לגברים זרים המתעללים בהן מינית, גופנית ונפשית. הנישואין האלה בעיני הנשים האומללות הם שווי ערך למוות (עמ' 23, 114). אבא מוכר את בתו תמורת שני שקי זנגוויל (עמ' 35), נשים נמכרות לשמש שפחות (עמ' 38, 44) . נשים מעידות על הסיוט של הכנת הגוף לנישואין, כאמור בגיל ילדות (עמ' 40). ביתוק הבתולים בילדות הרכה היא טראומה שאין לה מרפא (עמ' 49). אישה מעידה שחיתנו אותה בת תשע – בלילה היא שפחת מין של הבעל, וביום השפחה של אימו, ועד גיל חמש-עשרה הספיקה ללדת שלוש פעמים, וילדיה לא שרדו (עמ' 78).

זעקה גדולה של אחת הנשים: "מי בועל ילדה, / הגידו מי?" (עמ' 90). באחד השירים מתארת אישה כיצד אביה חנק אותה בראותו שהיא מתמהמהת לנקות את הטורבאן המכונם שלו. אומללות הנשים שיולדות ללא נישואין, כי פחות מעונש מוות לא מגיע להן (עמ' 60). גורלה של צעירה שהתאהבה בסתר הוא להיקבר חיה כדי שירגמוה באבנים (עמ' 65). אישה מעידה שהיתה שפחת מין של המולא הזקן ושל כל תלמידיו, כשהיא קשורה בקולר, מאולצת לרדת על ארבע כשרגליה אזוקות (עמ' 96). אם מספרת איך הטליבאן הרגו את בתה (עמ' 101). מלמדים את הבת, הלבושה בורקה של סבל, שהערווה שלה טמאה (עמ' 104, 106).

הבאתי כאן רק חלק מתוך מסכת של סבל לא אנושי שנשות אפגניסטן חוות – רובן אינן יודעות קרוא וכתוב, כי הטליבאן אסר את ההשכלה לנשים, ורק בארץ ניתנה להן לרכוש השכלה – "היום (בארץ ישראל) קל יותר להיות אישה" (עמ' 17).

העדויות המובאות בשירים בקובץ הזה הרטיטו את ליבי כל כך עד כי לא הצלחתי לתת דעתי לפרוסודיה המיוחדת של הקובץ – אזכיר כאן רק מיספר שורות  שנחרתות בזיכרון: "בכל הדורות אנו מעתיקים את עוקצו של עולם / לתנוך חיינו" (עמ' 15); "ציפור קיכלי מקננת באותיות הקטנות" (עמ' 19); "יש שמוכרים אופיום לזקנים חולים / שלא יכאב להם לחיות" (עמ' 53); "הגיע הזמן שאנחנו הנשים / נספר סיפור חדש // למען לא ידמה מחר לתמולנו" (עמ' 70); "האור עורף את בשרי" (עמ' 73); "גן העדן הוא במרחק / אמונה מכאן" (עמ' 99).

הספר "שמרי על הקיכלי" השאיר עליי רושם כביר, והייתי מייחל שהחרדים שלנו יקראו את הספר, ויראו לאילו תהומות יכולה לדרדר קיצוניות דתית. האישה החרדית אינה חווה גיהינום כמו באפגניסטן, אבל היא הרה, יולדת מגדלת ילדים עקרת בית, מפרנסת כדי שהבעל יוכל ללמוד כל חייו בישיבה. פלא הוא שעבדות זאת של האישה החרדית היא מרצון, ורק מעטות מתקוממות על מעמדן.

משה גרנות

* * *

ד"ר ארנה גולן

כך ניצח הדמיון היוצר את המטרה הדידקטית

המשוררת פנינה פרנקל עפה לה עם הפייה דרך החלון

וגברה על המטרה הדידקטית של החוקרת  ד"ר פנינה פרנקל

על שלושה מספריה לילדים:

 1. "דנה מעופפת עם פייה מכושפת", איירה כריסטינה קדמון, הוצאת יקינטון, 2013.

 2."על נמרים ומחבואים", איירה פפי מרזל, הוצאת יקינטון, 2014.

 3. "נעלים לילדה שיר", איורים פפי מרזל, הוצאת יקינטון, 2019.

ד"ר פנינה פרנקל נולדה בשנת 1945 באוזבקיסטן ועם סיום המלחמה  עברה עם משפחתה לצרפת. היא עלתה ארצה בשנת 1949 לרמת גן, סיימה תיכון בליך, השלימה תואר ראשון ותואר שני וגם תואר דוקטור באוניברסיטת תל-אביב והתמחתה בפסיכולוגיה התפתחותית וחינוכית. היא חוקרת ומרצה בתחום החינוך, ערכה תוכניות לימודיות בטלוויזיה ומילאה תפקידים בהכשרת מורים, כולל מרצה, ומנהלת המכללה למורים ע"ש לוינסקי.

בהפתעה הגיעו לידי שלושה ספרים לילדים שכתבה והם אכן הפתיעו אותי. היכרתי אותה כחוקרת פסיכולוגיה התפתחותית וחינוכית וכמרצה בתחומים הללו, ובנוסף הערכתי אותה כמשוררת בעלת רמה וכסופרת טובה למבוגרים, ואף כתבתי על יצירותיה. וכל אותה עת  לא הייתי מודעת לכך כי מאחורי כל זה מסתתר לו עולם שלם של יצירה לילדים  וזאת. בכ-15 ספרים לילדים שכתבה מאז שנת 2006! והרי זו יצירה ספרותית שמתוקף היות קוראיה ילדים קטנים אף חוקיה אחרים ועל כן אף עולמם של הספרים אופיו שונה כמובן מזה שהיכרתי.

יותר מזה, כשעיינתי בספרים עצמם ובאחרית הדבר שבכל ספר נוכחתי שהיצירתיות הסוערת  כפופה על פי הצהרת המחברת, המובאת  בדף האחרון בלוויית הסבר, לתכלית דידקטית חינוכית, כלומר – למימוש תחום התמחותה. הופתעתי, הסתקרנתי, ונפתח  לי שם מסע מעניין. המסע הפך מעניין עוד יותר כשהבחנתי שהספרים המסויימים הללו אינם מתמודדים עם רוע אנושי או מאבקים אנושיים, כנהוג היום בהרבה מספרי הילדים, וזה עורר בי סקרנות לגבי ספריה האחרים.

פתחתי בראשון שבהם, ואף שמתי לב שככל שהשנה מאוחרת יותר הכתובת הגילית מוקדמת  דווקא יותר. מעניין! וכצפוי, הספר הראשון שמשך את ליבי היה על דנה המעופפת עם פייה מכושפת. ולא רק בשל שמו, אלא גם בשל הציורים המקסימים והצבעוניים שמלווים אותו ומושכים את הלב, מן הכריכה הקשה ועד לסיומו. הספר נועד לבני 8 לערך והסיפור אף כתוב בחרוזים פועמים והם נעימים לאוזן ומושכים לקריאה, ונמשכתי. או אז שאלתי את עצמי: מדוע ולאן מעופפת לה דנה ומדוע דווקא עם פייה ומה כאן מציאות ומה חלום או אגדה? מהי המשמעות של כל זה והאם יש איזו המשמעות עלומה שאולי חבוייה כאן? והרי ייתכן שכל זה אינו אלא שעשוע של דמיון ילדי.

ומה מצאתי?  דבר שבהחלט לא ציפיתי לו. והנה הסיפור: הנסיכה דנה, כך הוא נפתח, חיה  לה בארמון נפלא, היו לה הרבה חברות וחברים נסיכים והיא ערכה מסיבות ושמחות רבות מפוארות ונהנתה מהחיים. אלא שיום אחד לפתע חשה כי די. נמאס לה מהרעש והיא רוצה להיות לבד. ואז לפתע מבעד לחלון מגיעה פייה יפהפייה וקלת מעוף ואומרת לה: "הושיטי לי יד, נעופה מהר / נצא לחפש לך מקום אחר." דנה כמובן נענית והן עפות הרחק, והמעוף מתואר נהדר. הן  עוברות תחנות שונות, כל אחת בכוכב שונה, אולם אף אחת מהן אינה משביעה את רצונה של דנה לאחר זמן קצר עד שבסוף הפייה עפה איתה בלילה אל עץ מיוחד, והנה היא רואה את חבריה מתכנסים בשמחה ונפגשים למסיבת חברה עליזה. או אז דנה חשה בחסרון חבריה ועולמה שלה בארמון והיא שבה ומתקבלת ברוב שמחה וששון.

בסופו של הספר מוסיפה פנינה פרנקל, כד"ר בפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית, הדרכה והסבר למחנכים ולהורים על תכליתו של הספר. ומהי? לבטא את המתח הקיים בגילים שונים בין הרצון להיות לבד לבין הצורך להיות ביחד. בין הצורך החברתי לצורך להתכנס בגבולות האני. על כן  הסיפור מסתיים בחזרה הביתה, כי כולם חוזרים  לבסוף וזה תהליך מורכב שהמבוגר עשוי  לסייע בו.

עם זאת, לדעתי, הדמיון היצירתי העניק לספר ולתחנותיו משמעויות המרחיקות לכת מעבר למטרה המוצהרת הזאת.  גם העיצוב הספרותי, החזרה על תיאור המעוף מתחנה לתחנה,  והחריזה הגביהו את הרמה.

כי מה הן התחנות? הראשונה היא כוכב מלא מראות המשקפות את מראה של דנה, כלומר עולם המרוכז כולו ב"אני" ומתעלם מקיומם של הזולת והחברה. התחנה השנייה היא כוכב  המכוסה כולו שלג צחור מפעים והוא משמח את דנה באפשרות הטמונה בו ליצור ללא גבול וללא גורם מפריע. אך הפסל שיצרה אין בו רוח חיים ואינו מדבר, היצירה הסוערת אטנה מספקת בתוך "קור" הבדידות  ולכן הוא דוחף אותה הלאה. התחנה השלישית היא על אי מוקף מים, כלומר, יצירת מגע אמיתי וממשי עם היבט של הטבע. אך דנה בורחת בו מאימת סכנותיו. או אז היא מגיעה להיפוכו, למדבר, טבע ללא מים אך גם ללא חיים וצומח. רק לאחר המגעים הללו עם  אפשרויות מהותיות של קיום "האני" המתנסה, מתחילים לפעום בדנה געגועים לחבריה, לבית. אמנם ניתן לומר שזה ארמון, לא בדיוק חיים רגילים, אבל הרי בעולמה של אגדה אנחנו נמצאים. וכשהיא מגיעה עם הפייה היפהפייה לעץ ומתחילה שם מסיבה של חבריה אין פלא שהיא נשברת, מתחננת להצטרף, חוזרת ומתקבלת בתשואות, ואפילו הפייה מצטרפת אליהם.. וכך ניצח הדמיון היצירתי שהפליג אל פתיחות להוויית הקיום את  התכלית הדידקטית.

הספר השני, דק יותר במימדיו, קרוי בשם מסקרן, "על נמרים ומחבואים", ואכן הסיפור המחורז מיועד לקטנים, לילדי הגן.  אף הוא נושא מאפיינים של אגדה, המתאימה בהחלט לגיל זה ואולי הפעם אף יותר לבנים מאשר לבנות (בחיפה, בכרמל של היום, יתכן שהסיפור יישמע כמעט ריאלי...)

ומה מסופר בו? על איתי הילד שישב יום אחד על ספסל מתחת לעץ ולפתע הופיעה נמרה חביבה (והוא לא נבהל כמובן...) ושאלה אותו אם ראה את בנה ששמו – לא ייאמן – איתי, אף כי הוא נמר קטן שכל הזמן  מחייך. הבעייה היא שהוא כל פעם נעלם ומשחק עם אימו במחבואים ומבהיל אותה. או  אז כמובן שאיתי הילד מיהר לחפשו עם אימו, ולאחר שחיפשוהו ולא מצאוהו הציע איתי הילד שהם יסתתרו ואז יבין איתו נמרון כמה קשה לאוהביך כשאתה נעלם. נכון, לקח זמן לאיתי השובב עד שחש בחסרון אימו כי הוא חגג לו עם כל מיני בעלי חיים, אך לבסוף נבהל כי נכנס לו קוץ לרגל ואז בכה ובהחלט חיפש אותה. בסופו של דבר רק איתי הילד הצליח להוציא את הקוץ אבל הנמרה האם חיבקה וליטפה וליקקה את בנה ושלושתם ישבו רגועים על הספסל עד שנעשה מאוחר. ואז הנמרים הלכו ליער ואיתי פסע לביתו.ובכן, מהי המטרה הדידקטית שד"ר פנינה פרנקל הציבה לסיפורה? לפיה, הילד איתי, ואיתי הנמרון – הם שתי פנים של דמות אחת. מצד אחד, הפנים האחראיות, של היודע  לנהוג כמו גדול ואפילו לעזור בפתרון בעיות של אחרים, ומצד שני הילדון השובב, המתחבא וחסר הרסן, ויוצר מורכבות בקשר שבין האם לבן.

ההסבר הזה מעניין וחשוב. אבל הסיפור, בלוויית ציוריה המקסימים המאנישים של פפי מרזל, מפליג בהחלט מעבר לו. ויעידו תגובותיהם של נכדיי התאומים בני הארבע שהקראתי להם את הסיפור. אה! הם אמרו עם המיפגש הראשוני המפתיע והאוהב בין הנמרה לילד באין פחד. איזה יופי! שיתוף הפעולה שבין הילד לבעל חיים הקסים אותם, אף כי הם בהחלט מבינים מציאות. והנמרה המדברת, שהרי גם ילד יודע שזה אך בדמיון אבל כמה זה יפה! והילד המדריך את המבוגרת מה לעשות! והשם הזהה לילד ולגור. הרי זה קסם של מיפגש ואהבה בין האדם לבעל החיים והמטרה הדידקטית החשובה אולי הולכת ועפה לה עם הפייה הטובה.

הספר השלישי, "נעליים לילדה שיר" הוא הדק, הקטן מכולם, מיועד לקטנים בני 3 או 4 והוא הריאליסטי משלושתם. היהיה כאן דמיון יצירתי? כל עמוד כולל כשתים עד ארבע שורות ובטוריו אף משובצים – וזאת  להנאת ההורים – רימזי  צירופים לשירי קדיה מולודובסקי. הטורים אף מצטיינים בחריזה  קלילה ומקפיצה כמו שהסיפורון קליל ומקפיץ.

ומהו? הרי זה סיפור על שיר הילדה, שכשמה כן היא, עליזה וקופצנית ואוהבת להלך יחף בלא כובדן של נעליים שבנוסף עוד חוצצות בין כף רגלה  לבין תחושת האדמה. יום אחד  היא הולכת עם אביה לגן, קופצת ושמחה, ולפתע רגלה נפגעת מאבן. הגננת האוהבת עוטה לרגליה סנדלי בד המעבירים תחושות. אך  מה תעשה כשיבוא החורף? הסנדלים מבד כבר נקרעים והיא נועלת באין ברירה את הנעליים הישנות. והנה הפתעה. אימא באה ומפתיעה בנעליים חדשות! איזו שמחה!  ועתה, כל יום שיר צועדת איתן לגן ושרה: "אחת ושתיים, אחת ושתיים, איזה כיף לי ברגליים." עכשיו היא כמובן מעריכה נעליים ושרה כפי ששמה מסמל את מהותה.

בדף  המיוחד המיועד למחנכות ולהורים, נפרשת התכלית החינוכית ומקומם של נעליים וסנדלים בלמידת הסביבה תוך מגע חושי וישיר עימה. אכן, תכלית של ממש. אבל השיר הסיפורי מתנשא מעבר לה: עניינו בתפיסת הילד לגבי החיים בכלל, בשמחת החיים המתגברת על כאב  ועל  קשיי הסביבה והנטיות הטבעיות, בהתאמת התגובה לעולם הסובב, וכמובן בחשיבותה של האהבה, אהבת הגננת וההורים והיענותם ללבטיה. והעיקר – כמה יפה לשיר ולשמוח גם כשכואב ולהתגבר בכוחה של שימחת החיים! לא כל שכן שהציורים העליזים הולמים את שם הילדה האוהבת לשיר. אין ספק, היוצרת לילדים גברה על הד"ר לפסיכולוגיה התפתחותית וחינוכית ביצירה מרנינת לב. וכך הסתיים לו המסע שלי בספרי הילדים הללו, שוודאי אינם מייצגים את כל השאר, אבל בחיוך וגם עם פייה, ובהערכה רבה ליוצרת לילדים שגיליתי מאחורי היוצרת למבוגרים.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אהוד בן עזר

ישראל אקסלרוד-אלמגור

הוא היה שומר רכוב על סוס ומזויין ברובה-ציד של אחוזת קלמניה. אביהם של אהוד, גיורא ודוד.

אהוד היה בן-גילי, שכן וחבר באותן שנים. ביתם היה בדיוק מול ביתנו. ישראל היה צד ארנבות ופושט את עורן ונותן לנו למזכרת את קצות זנבותיהן השעירים וכן את תרמילי הרובה הריקים שבחלקם עשויים קרטון והדיפו ריח אבקת-שריפה ועליהם היו מצויירות חיות ציד. הוא היה צד גם יונים בכדור מיוחד שיש לו רסס קליעים רבים וכך תופס אותן כשהם עומדות בקו ישר על המקצוע, הזווית של גג הרעפים באחוזת קלמניה, ומפיל בבת אחת כמה מהן.

הקדשתי לו חלק ניכר שרובו מדויק בפרק גדול ומפורט "זנבות ארנבות וריח תרמילי כדורים ריקים של רובה-ציִד" בספרי "ספר הגעגועים".

הקטע הזה הוא ציטוט מרשימה שלו שהתפרסמה בשמו ב"ספר השומרים" והבאתי אותו באותו פרק ב"ספר הגעגועים":

"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציִד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצוין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שׁוּחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס.

"הציִד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים."

* * *

אהוד בן עזר

אהוד אקסלרוד-אלמגור

את אהוד היכרתי כאשר עברנו מפתח-תקווה לקלמניה בשנת 1944 כאשר אבי בנימין התמנה למנהל אחוזת קלמניה, וגרנו שם עד שלהי 1947, שאז חזרנו לפתח תקווה. למדנו יחד בכיתות ג'-ו' בבית הספר לילדי עובדים בצופית והיינו הולכים לשם ברגל כל בוקר דרך הכרם של קלמניה שגבל בצופית. אהוד היה נער חזק, קלסתר פנים מרובע, ובעל לב טוב. לאחר שעזבנו את קלמניה לא נשמר הקשר איתו. תיארתי אותו בדמותו של גיורא ברומאן לבני-הנעורים "לשוט בקליפת אבטיח" שחזר והופיע בגירסה חדשה בשם "ספר הגעגועים": "גיורא לא היה שמן אלא מוצק. היה לו מבנה גוף מרובע ועורף עבה ועיניים כחולות מימיות-מעט וידיים שריריות וחזקות ושיער חום-בהיר קיפודי וקצר."

אחת התמונות היפות הזכורה לי מימי חברותי עימו היא שאנחנו הולכים בבוקר עם הילקוטים לבית הספר בצופית, וכאשר אנחנו עוברים על פני המיקשה של קלמניה, שנמצאה ממערב לאחוזה, בין הכביש לפרדסים, גיורא בוחר אבטיח, קוטף אותו ונכנס עימו לפרדס וטומן אותו בתעלת השקייה מבטון שבה זרמו כל הזמן מים קרים. ובצהריים, כאשר אנחנו חוזרים מבית הספר, הוא מוציא את האבטיח הקר ופורס אותו ושנינו זוללים אותו.

ועוד תמונה זכורה לי מאותם ימים: בין הכרם למיקשה של קלמניה היתה שדרה של עצי תאנים לאורך מה שהיום הוא הכביש (שלא היה קיים בראשית שנות ה-40) שמוליך לבית ברל ולקיבוץ ניר אליהו. אהוד ואני מטפסים על עצי התאנים וקוטפים וזוללים ככל יכולתנו, ורק המיץ הלבן של התאנה הקטופה צורב את ידינו.

לימים בנה אהוד את בית משפחתו במושב צופית והיה חקלאי חרוץ כל ימיו.

* * *

נעמן כהן

במלחמת יום כיפור אשמים הערבים לא היהודים

כל שנה בהשפעת הווידוי ביום הכיפורים בו נאמר "אשמנו בגדנו חטאנו," אנחנו חוזרים ומאשימים את עצמנו במלחמת יום הכיפורים. מי אשם במלחמה? גולדה, דיין, זעירא (מישהו יודע את שמו המקור?) וכדומה. זו טעות. האשמה במלחמת יום הכיפורים לא מוטלת על גולדה או דיין, אלא מוטלת על מצרים, סוריה, עיראק, עבר הירדן, כווית, ערב הסעודית , לוב, אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, ובני בריתם הלא ערבים: איראן, קוריאה הצפונית, וקובה. הם שיזמו את המלחמה, פתחו בה, ולחמו נגדנו.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%97_%D7%91%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D

מאמרו של פרופסור אהוד מנור (ודוק: איני מביא את שמו המלא מפאת אורכו, ולא מפני שיש לי משהו נגדו) "לא מחדל, לא קונספציה, לא אופוריה", ("חדשות בן עזר", 1785), המוקיע את "ההלקאה העצמית" ממשיך בעצם את המסורת נגדה הוא יוצא, הטלת האשמה על ישראל.

ומה בעצם רוצה פרופסור אהוד מנור לומר? האשמים במלחמה הם משה דיין, שמעון פרסקי-פרס ואנשיהם ש"סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלויה, בניגוד ליריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון." וכמובן ש"המחדל" של אי הפעלת "האמצעים המיוחדים" ע"י אליהו זעירא (בניגוד לתיאוריה של מדען מדינה עלום שם. מה הפחד מהבאת גאולה לעולם בהבאת שמו?) היה תוצאה מכוונת שסיבתה "מימוש תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) כדי לאפשר למשה דיין להציג ב-8 באוקטובר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל."

מכאן שגם אם נמשיך הלאה לתורת הקונספירציה שהמלחמה היא תוצאה של יוזמה ישראלית שתואמה עם האמריקאים להשיב למצרים את כבודם כדי להגיע איתם להסכם שלום, ואז לצאת מהעמימות למדיניות גרעינית גלויה – בכל מקרה תהא האשמה מוטלת על ישראל!

פרופסור אהוד מנור הולך במאמרו בעקבות "תורת המחנות" של חוג אורנים:

כדי לבצר את שלטונו ב"קיבוץ הארצי" התנגד מאיר ולד-יערי לקבלת תעודת בגרות ב"מוסד" הקיבוצי (בית ספר) ולהליכת חברי קיבוץ ללימודים אקדמאיים. נותר הכרח להכשיר מורים. אלו שנקבע כי כשירים הם מבחינה אידיאולוגית להוראה, נשלחו לסמינר למורים. דווקא משם, מסמינר "אורנים", קמה ליערי אופוזיציה חזקה בשנות השישים.

"חוג אורנים" האזוטרי-מניכאי בראשות ד"ר יגאל וגנר, חילק את העולם ע"פ ניתוח מרקסיסטי מקורי ל"טובים" ו"רעים" ע"פ השתייכות להון פיננסי, או תעשייתי. ע"פ ניתוח החוג, יערי נכלל ב"רעים", ואנשי החוג, בייחוד בנקו אדר, חתרו תחתיו. יערי כינה אותם "מוזיקנטים".

האם יערי הכיר גם את "התיאוריה" של החוג? לא ברור, מכל מקום פעולתו האופוזיציונית של בנקו אדר, וקבלת עקרון הפרישה ע"י חברו של ולד-יערי להנהגה – יעקב חזן, הביאה לבסוף לפרישתו של יערי מההנהגה. ("מאיר (ולד) יערי האדמו"ר ממרחביה – שנות המדינה", ביוגרפיה מאת אביבה חלמיש, ת"א, 2013, עמ' 205).

"חוג אורנים" התרכז סביב תורתם של ד"ר יגאל וגנר ופרופסור מיכאל שטראוס. חברי החוג היו עולים לרגל לסמינר אורנים ומתכנסים בביתו של ד"ר וגנר ששימש כאדמו"ר.

שני נושאים זכיתי ללמוד אצל ד"ר יגאל וגנר (אוניברסיטת חיפה, מסיבותיה שלה, לא העניקה לו תואר פרופסור) – מרקסיזם וההיסטוריה של הסוציאליזם, ותורת מקיאבלי.

ד"ר וגנר מורה בחסד עליון בעל ידע וכריזמטי. אני ממליץ לכולם לקרא את ספרו "גבולות הפוליטיקה" על היחס בין חברה ועבודה במשנתו של מרקס, ר"ג, 1978.

למדנו אצלו על הסתירה כביכול בתורת מרקס כאשר במצע הפוליטי בן עשר הנקודות ב"מניפסט הקומוניסטי", קבע מרקס שיש להלאים את כל הבנקים, התחבורה וכו', אבל לא את התעשייה. בגלל ההבדל בין ההון הפיננסי לתעשייתי, הבדל הקובע את גבול האינטרסים הפוליטיים והמשליך על כל ההיסטוריה. ותקצר היריעה כאן להסבר.

עיקר המאבק של "תורת המחנות" בחוג אורנים נסוב סביב שאלת הנשק הגרעיני. מאבק המחנות המניכאי בין בן גוריון, שמעון פרסקי-פרס, ומשה דיין "הרעים" נציגי ההון הפיננסי הסיבובי שתמכו באופציה גרעינית, מול יגאל אלון נציג ההון התעשייתי שהתנגד. מימוש תוכנית אלון לסיפוח בקעת הירדן מבטיח לדעת החוג את ביטחון ישראל ללא הזדקקות לאופציה גרעינית

חברי החוג בוגרי סמינר אורנים, יורם נמרוד, בנקו אדר, ועודד בלבן פירסמו ב- 1978 חוברת בשם "ישראל בגוב הגרעיני", מחברות חוג אורנים מס. 1. בה הם פרסמו את משנתם.

(ויקיפדיה חוג אורנים)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%92_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%9D

לסיכום. על מלחמת יום הכיפורים תוצאותיה ומהלכיה מטרותיה נשפכו אוקיינוסים של דיו. דבר אחד חשוב יש לזכור: לא היהודים אשמים במלחמה, לא הם יזמו אותה ופתחו בה, אלא הערבים, ועוד דבר חשוב – מחדלים היו, אבל היהודים ניצחו במלחמה!

[אהוד: תודה על דבריך, מהם הצלחתי סוף-סוף להבין את כוונת מאמרו של אודי מנור, שהתעקש כל כך לפרסם אותו אצלי; ונוכחתי גם כמה צדקתי בכך שהבאתי באותו גיליון את הקטעים מספרי "אומץ", סיפורו של משה דיין, שמאירים באופן הגיוני ונכון את העמימות הגרעינית של ישראל בכלל, ואחרי מלחמת יום הכיפורים בפרט].

בנימין גנץ מספק את עצמו כנער מתבגר

מי לא הזה הזיות בנערותו? בנימין גנץ רוצה ממשלת אחדות ממלכתית רחבה בראשותו על בסיס של 71 מנדטים.

https://twitter.com/amit_segal/status/1573734539196874752?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הבעיה היא שאפילו הוא אינו מסוגל לפרט מי יהיו שותפיו לממשלה בראשותו.

בנימין גנץ מסכל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן

בנימין גנץ ייזכר לדיראון עולם על הנזק שגרם לישראל כאשר טרפד את סיפוח בקעת הירדן.

הנה מנכ''ל משרד הביטחון, אמיר בטאט-אשל, חושף: "כך שכנעתי ביחד עם בנימין גנץ את ג'ארד קושנר לסכל את מהלך החלת הריבונות של נתניהו":

https://twitter.com/IshayShnerb/status/1573732342094503936?s=20&t=9-ROBp8_ojBxUm29A7mkAQ

למרבה הצער היחיד שממשיך את מורשת רבין לפתרון ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ (מקסימום ביטחון על מינימום ערבים), הוא נתניהו.

אין פתטיים מאלו האומרים שהם בעד פתרון זה ומצביעים עבור בנימין גנץ מטרפד הפתרון.

העובדות לא חשובות

עלילת הדם של עוזי אזולאי וחסידיו על חטיפת ילדי תימן

בכתבה מצולמת אישר משרד הבריאות כי נמצאה התאמה מלאה בין הפרופיל הגנטי של השרידים שהוצאו מקברו של יוסף מלמד לבני משפחתו. כלומר – מלמד אכן נפטר, ונקבר בקבר בנחלת יצחק:

https://www.mako.co.il/news-law/2022_q3/Article-664b8eeb0ef6381027.htm

האם זה סוף למעלילים? כמובן שלא. עלילת הדם של עוזי אזולאי תחיה לעד בדיוק כמו עלילות הדם על חטיפת ילדים נוצרים או הפרוטוקולים של זקני ציון. שום עובדה לא תוכל לערער את העלילה.

עורכי הדין של מלמד, עו"ד נוקר וצוברי, כבר הודיעו שהם ממשיכים את ייצוג המשפחה בתביעתה מהמדינה כדי להתפרנס שנים מהמקרה.

בל"ד: ניאבק בציונות

קרוב ל-1,500 משתתפים הגיעו לבאקה אל-גרבייה, בהם גם ראשי רשויות וחברי הכנסת לשעבר זועבי, יזבק, וזחאלקה – להשקת מסע הבחירות של בל"ד. האירוע נפתח עם השיר "בילאדי", שנכתב כהמנון לא-רשמי של הפלסטינים, וקושט עם דגלי סייקס (הרשות הפלסטינית).

אנשי הקמפיין בחרו בסיסמה "בל"ד מסוגלת" והנואמים חזרו פעם אחר פעם על האמירה שהמפלגה – שנכון לעכשיו לא עוברת אחוז החסימה לפי הסקרים – תוכל להיכנס לכנסת.

יו"ר המפלגה, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, סאמי אבו שחאדה, תקף את נאום לפיד באו"ם: "הממשלה הזאת בנתה יותר מכולם בהתנחלויות. נהיה בחזית המאבק בציונות." הוא הוסיף: "הדוגמן נסע לאו"ם ודיבר איתם כמו אל ועדת קישוט בכיתה. מה הוא יגיד להם, שבתקופתו תקציב ההתנחלויות הגיע לשיא? כשהוא מדבר על שתי מדינות, למה הוא התכוון? על איזו מדינה שנייה הוא דיבר?" יו"ר בל"ד הוסיף כי "לפיד, ומי שרוצה להמליץ עליו, מטעים את הציבור. על מה הפלסטינים יוותרו? בכנסת האחרונה הייתי אולי החבר היחיד מבל"ד, בפעם הבאה סמי אבו שחאדה ייכנס עם עוד שלושה מחברי המפלגה – ונחזור להיות בחזית המאבק בציונות ובהגנה על זכויות עמנו."

מיספר 2 במפלגה, היו"ר לשעבר היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, אמטאנס שחאדה, אמר כי "הגענו למסקנה שאי אפשר להמשיך ברשימה המשותפת. ראינו בה הכרח כדי לאחד את העבודה הפרלמנטרית – אך לא מבכל מחיר. איננו יכולים להיות חלק ממשחק המחנות הפוליטיים, לא השמאל ולא הימין."

ד"ר וליד קעדאן, המוסלמי-סוני, תושב העיר שמועמד למקום הרביעי ברשימה, וחתנו של אבו עלי מוסטפה, מזכ"ל החזית העממית שחוסל ב-2001, אמר כי "זהו לא צירוף מקרים שהשקת הקמפיין מתרחשת בבאקה אל-גרבייה. היישוב שמזמן נמצא בחזית המאבק הלאומי ודחה את כל הניסיונות להשתלב עם ישראל."

https://rotter.net/forum/scoops1/761475.shtml

https://www.ynet.co.il/news/election2022/article/rjueepn11s

הלוואי ואטעה ואתבדה. אבל אני מהמר על שני הימורים:

1. בית המשפט העליון יזלזל בחוק הישראלי ויכשיר את קיום המפלגה בניגוד לחוק הישראלי.

2. בל"ד תעבור את אחוז החסימה.

כך עמדו ועדת המעקב של ערביי ישראל והמפלגות הערביות

מאחורי הפרעות בערים המעורבות

ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל עמדה מאחורי פרעות תשפ"א, הוציאה את הציבור והפורעים לרחובות, ולאחר מכן ייצגה אותם משפטית. "תכנון וניהול דה פקטו."

ב"מעריב" נחשף דו"ח של ארגון "ערי ישראל" אשר מציג באופן כרונולוגי את חלקה המרכזי של ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל בפרעות תשפ"א. ועדת המעקב, כחלק מפעולתה השוטפת, מנהלת קשרים עם הועדות העממיות המקומיות ברחבי הארץ, פירסמה, עודדה וליוותה את פעילותן לפני, במהלך ואחרי פרעות תשפ"א. חברי הכנסת הערבים, אשר מפלגותיהם חברות בוועדת המעקב, היו חלק מהפעילות במקומות השונים ברחבי הארץ, ואף התבטאו בשבח פעולות הוועדה וחבריה.

ארגון "ערי ישראל" – הוקם לפני כשנה בעקבות אירועי שומר החומות על ידי תושבים יהודים בערים המעורבות ופועל במטרה לשפר את הביטחון האישי, לחזק את החוסן הקהילתי ולהיערך ולמנוע את אירועי האלימות הבאים.

(קלמן ליבסקינד, מעריב, 24.9.22):

https://m.maariv.co.il/journalists/Article-947841

הנה הדו"ח המלא:

https://www.docdroid.net/ehDKDOI/merged-pdf#page=3

מפכ"ל המשטרה רנ"צ יעקב שבתאי (מישהו יודע את שמו המקורי?) טען לאחר פרעות תשפ"א כי לא היה למשטרה מידע על העומד לקרות, ולכן היא לא היתה ערוכה להגן על היהודים. מוטב לו למפכ"ל החדש לקרא את הדו"ח במלואו.

התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" רע"ם: מבכה את מותו של השייך אל-קרדאויי.

האם שותפיה היהודים בממשלה ישלחו השתתפות בצער?

התנועה האיסלמית "האחים המוסלמים" רע"ם השותפה לקואליציה, מבכה את מותו של השייח' קרדאויי: "הקדיש את חייו למען הגנה על דת האיסלאם והמוסלמים."

בהודעת הספד מטעם ראש התנועה, שייח׳ ספוואת פריג׳, נכתב כי ״אל-קרדאווי הקדיש את חייו למען הגנה על דת האיסלאם והמוסלמים.״

https://twitter.com/SuleimanMas1/status/1574368628987887621?s=20&t=NErJsiOKui_aDpe90QoUXA

השיח' המצרי יוסוף אל-קרדאווי, מגדולי המסיתים נגד ישראל, מנהיגה הרוחני של תנועת "האחים המוסלמים", החמאס, מבכירי פוסקי ההלכה הסונים מת בקטאר בגיל 96.

אל-קרדוואי תמך לאורך השנים בחמאס ובפעולות טרור נגד מטרות ישראליות, כולל נגד אזרחים, וטען שמדובר ב"בביטוי לגיטימי של התנגדות", מכיוון שישראל היא "חברה מיליטריסטית" שבה כל אזרח הוא חייל בפוטנציה. בעבר התיר לפלסטינים לבצע פיגועי התאבדות, אך באוגוסט 2015 ביטל את ההיתר בטענה שכעת יכולים ארגוני הטרור הפלסטיניים להשתמש בטילים וברקטות. הוא גם פרסם "פתאוא" (פסיקה הלכתית) המתירה רצח יהודים בכל רחבי העולם, והבהיר כי "אין כמעט שום הבדל בין יהדות לציונות" ולפיכך כל מטרה יהודית היא "שוות-ערך" למטרה ישראלית. ב-2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שודרה דרשה שבה הצדיק אל-קרדוואי את היטלר וטען שהשואה היתה עונש שניתן ליהודים מאלוהים. (בעיני מערביים רבים הוא נחשב למתון בגלל גינויו את פיגועי ה-11 בספטמבר)

https://m.ynet.co.il/articles/h1oz711yms

ועכשיו לאור האבל הכבד ברע"ם על מות רועם הרוחני ומתווה דרכם, נשאר רק לראות אם היהודים שותפי רע"ם לממשלה, ראש הממשלה יאיר למפל-לפיד, ראש הממשלה החליפי, נפתלי בנט, ושר הביטחון בנימין גנץ (התלויים במשרתם ברע"ם) ישלחו לרע"ם אגרת תנחומים של השתתפות בצער.

ג'ורג'יה מלוני – האם שוב היהודים אשמים?

ג'ורג'ה מלוני Giorgia Meloni (ילידת 1977) מנהיגת מפלגת "האחים של איטליה" זכתה בבחירות וכנראה תיבחר לראשת הממשלה של איטליה.

מלוני  נולדה ברומא והצטרפה בשנת 1992 ל"חזית הנוער", תנועת הנוער של המפלגה הניאו-פאשיסטית התנועה החברתית האיטלקית (MSI). מאוחר יותר מונתה למנהיגת "פעולת הסטודנטים", תנועת הסטודנטים של הברית הלאומית (AN). היא שימשה כחברת מועצת מחוז רומא משנת 1998 עד 2002 ולאחר מכן היתה למנהיגת פעולת הנוער, תנועת הנוער של הברית הלאומית. ב-2008 מונתה לשרה הנוער בקבינט הרביעי של ברלוסקוני, משרה שאיישה עד 2011. בשנת 2012 ייסדה את מפלגת "האחים של איטליה (FdI)

מלוני תומכת בקידום הנצרות וערכי המשפחה המסורתית. מתנגדת להפלות, המתת חסד, הורות בין בני זוג מאותו מין, לטענתה בראש משפחות גרעיניות צריכים לעמוד זוגות גברים-נשים בלבד. היא מתנגדת לקבלת מהגרים לא-אירופיים ונגד רב-תרבותיות, היא הואשמה באיסלאמופוביה ובשנאת זרים. היא תומכת בברית נאט"ו, שומרת על דעות אירו-סקפטיות לגבי האיחוד האירופי והייתה בעד יחסים טובים יותר עם רוסיה לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, אותה גינתה, והתחייבה להמשיך לשלוח נשק לאוקראינה. מלוני התנערה מהפשיזם ומכל סוג של דיקטטורה גזענות ואנטישמיות. בשעתו זכתה לגינוי על דבריה: "מוסולוני עשה כמה שגיאות: חוקי הגזע נגד יהודים, הכרזת המלחמה, המשטר האוטוריטרי. היסטורית הוא עשה גם דברים אחרים שהיו טובים, אבל זה לא מזכה אותו," דברים אלו כמובן לא מרשיעים אותה.

היחס לישראל:

מלוני הצהירה כי היא רואה בישראל "בת ברית חיונית" של איטליה. היא מגנה בתוקף אנטישמיות ומאמינה כי "אחת התופעות הנפוצות ביותר של אנטישמיות כיום היא תעמולה אנטי-ישראלית". והיא אף משווה את מפלגתה למפלגת הליכוד.

(גורג'יה מלוני יוצאת נגד הפשיזם והקומוניזם ואומרת שמפלגתה היא אירופאית שמרנית כמו המפלגה הטורית בבריטניה, וכמו מפלגת הליכוד בישראל).

https://www.youtube.com/watch?v=da4OO5mLZv0

(דקה 1:30)

למרות זאת אנחנו שומעים בדבריה המכוונים נגד "הפרוגרסיבים" הד היסטורי נגד היהודים. הנה דבריה, נאום ג'ורג'יה מלוני:

"למה המשפחה היא אוייב? למה המשפחה כל כך מפחידה? יש תשובת אחת לכל השאלות האלו כי זה מגדיר אותנו, זו הזהות שלנו, כי כל מה שמגדיר אותנו כעת הוא אוייב. עבור אלו שלא רוצים שלא תהיה לנו יותר זהות, ושנהיה רק עבדי צריכה מושלמים. ולכן הם תוקפים את הזהות הלאומית את הזהות הדתית הם תוקפים את הזהות המינית, והם תוקפים את הזהות המשפחתית. אני לא יכולה להגדיר את עצמי כאיטלקייה, נוצרית, אישה, אימא. לא! אני חייבת להיות אזרח X מגדר X  הורה 1 הורה 2 אני חייבת להיות מיספר. כי כשאני רק מיספר כשאין לי יותר זהות או שורשים אז אני אהיה עבד מושלם לחסדי ספקולציות פיננסיות גדולות הצרכן המושלם. זו הסיבה למה אנחנו כל כך מפחדים היום. כי אנחנו לא רוצים להיות מיספרים. אנחנו לא מיספרים. אנחנו נגן על הערך של האדם האנושי של כל אדם בודד. כי לכל אחד מאיתנו יש קוד גנטי ייחודי ובלתי ניתן לחזרה. תאהבו את זה או לא אנחנו נגדן על הקודש. נגן על אלוהים על המדינה, ועל המשפחה. הדברים האלו שמגעילים הרבה אנשים. נעשה את זה כדי להגן על החופש שלנו. כי לעולם לא נהיה עבדים וצרכנים פשוטים נתונים לחסדי ספקולציות פיננסיות. זו המשימה שלנו, זו הסיבה שהגעתי לכאן היום."  

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1574376094572355585?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

מעבר לויכוח הענייני של מלוני עם "הפרוגרסיביות", למי בדיוק היא מתכוונת בנאומה. מיהו לדידה האוייב של אלוהים, המדינה, והמשפחה? מיהו האוייב של הזהות הלאומית והדתית? מי המאיים על "הקוד הגנטי" (הגזע)? מיהם אלו העושים "ספוקלציות פיננסיות גדולות" כדי להפוך אנשים ל"עבדי הצריכה"? האם אלו הם אלו שבלשון הישנה כונו: "יהדות הממון הבינלאומית"?

אז נכון, המהגרים המוסלמים הם אלו המאיימים כיום לדעתה של מלוני על הזהות האיטלקית, (מכאן גם היחס החיובי לישראל), אבל בין השורות נשאר גם הד לאנטישמיות הישנה.

זהירות סכנת פשיזם

אהוד ברוג-ברק מאיים לחסל את הדמוקרטיה הישראלית

אם הזכרנו את איטליה וסכנת הפשיזם החוזר, אז הסכנה למשטר פשיסטי בנוסח הישן של מוסוליני היא דווקא אצלנו מבית. "המצעד על רומא" הוא הכינוי שניתן לסדרת הפגנות שהובילו לעלייתו של בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה. בין ה-22 באוקטובר ל-29 באוקטובר 1922. אירגן בניטו מוסולוני ואנשי החולצות השחורות, שכונו "squadristi", ומנהיגיהם שכונו "ראס". את הפשיסטים למצעד על רומא במטרה לתפוס את השלטון.

ב-24 באוקטובר 1922 נאם מוסוליני בפני המון בן 60,000 אנשים בנאפולי והכריז – "אנו רוצים להפוך למדינה." אנשי "החולצות השחורות" תפסו נקודות אסטרטגיות ברחבי המדינה.

מוסוליני דרש מראש הממשלה לואיג'י פאקטה להתפטר באיום שהוא מתכונן לעלות על רומא בראש אנשיו. הלחץ של איום "המצעד על רומא" השיג את מטרתו, וב-28 באוקטובר הורה המלך ויטוריו עמנואלה השלישי על מינויו של מוסוליני לראש ממשלת איטליה. וקיבל את תמיכת הצבא, בעלי העסקים, אנשי הימין והליברלים.  על אף שהצועדים הפשיסטים מנו כ-30,000 איש, והיה בכוח הצבא לדכאם, המלך חשש ממלחמת אזרחים. מוסוליני התבקש להרכיב את הממשלה ב-29 באוקטובר 1922, בעוד ש-25,000 מאנשיו צועדים ברחובות רומא. מוסוליני קיבל את המינוי לראשות הממשלה באופן חוקי, אך תוך זמן קצר הקים דיקטטורה פשיסטית וביטל את המשטר הפרלמנטארי.

בדומה למוסוליני קורא אהוד ברוג-ברק למצעד פשיסטי שיוביל להפיכה בישראל. "כתוצאה מניצחון של נתניהו עם 61", הצהיר אהוד ברוג-ברק, אם זה יקרה: "אז נצטרך לצאת לרחוב מיליון אזרחים ולבלום בגופנו את ההרס של הדמוקרטיה."

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001300404

הפשיסט אהוד ברוג-ברק לא מקבל את הדמוקרטיה הישראלית ומאיים לצאת לרחוב עם מיליון איש ולתפוס בכוח את השלטון.

ראו הוזהרתם!

נעמן כהן

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

15. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948 [המשך]

עמישב

למעברת עמישב, דרומית-מזרחית למרכז הכפר הערבי, וסמוך לכפר סירקין, לא הגעתי באותם ימים. המעברה הוקמה ב-1951, בערך באותו זמן בו אוכלסו השיכונים החדשים באזור שלנו. זה היה טלאי נוסף בשמיכת הטלאים שנתפרה על אדמות פג'ה הערבית אחרי 1948. בתקופת השיא גרו שם כ-8500 תושבים, רובם עולים מעיראק, אך גם מאיראן, מרומניה וממקומות אחרים. מעברת עמישב, כמו כפר סירקין וכפר אברהם, היתה רחוקה יחסית: כלומר, קרובה מאוד ברכיבה על אופניים, אך די רחוקה להליכה ברגל. ואיזו סיבה כבר היתה לנו להגיע למעברה?

אבל היו כמה אנשים מן המעברה שהגיעו אלינו. חלק ניכר מעולי עיראק, ובעיקר הצעירים המשכילים, היו חברי המפלגה הקומוניסטית. מאחר שהשיכון שלנו לא היה רחוק, כמה מהם היו מבקרים אצלנו בערבים מפעם לפעם. יושבים במרפסת, שותים כוס תה עם עוגה, נהנים מן האוויר הצח וממשבי הרוח בין עצי הפרי הרכים שניטעו לא מכבר. זכור לי במיוחד חבר מפלגה צעיר בשם אלפרד. הוא היה אחד הפעילים המרכזיים מבין החברים העיראקים. במבט לאחור אני מניחה שבעיניו של אלפרד, שחי בתנאים הקשים של המעברה, הבית שלנו נראה כארמון: מרפסת ששיחי גפנים מטפסים עליה, גינה גדולה עם עצי פרי, לול תרנגולות, מחסן גדול שהיה אולי יציב יותר מן המבנה בו התגורר במעברה. 

רבים מבין חברי המפלגה ואוהדיה ממעברת עמישב השיגו אותנו תוך שנים לא רבות. אלפרד עצמו, ככל הידוע לי, הפך לבנקאי מכובד. הרבה סיפורי הצלחה צמחו שם. הסיפור הכי ידוע הוא כנראה סיפורם של האחים פראג'. את פראג' הגדול פגשתי בילדותי פעם או פעמיים במסיבות של המפלגה. הוא לא היה חבר מפלגה, והגיע כנראה עם חברים מהמעברה. את מקצוע הצילום הוא למד עוד בבגדד. באמצע שנות ה-50 הוא פתח חנות צילום קטנה ברח' מוהליבר במרכז פתח תקווה. שם נקבעה הסיסמא הידועה: מהיום להיום. כעשור מאוחר יותר נפתח סטודיו לצילום בת"א, וב-1972 רכשו האחים פראג' את מתחם "ארמון דויד" ברח' דיזנגוף.

את מעברת עמישב, כאמור, לא היכרתי מקרוב, אך בעקבות הסיפורים האלה מצטיירת מעברת עמישב בעיניי כמדגֵרה של כישרונות גדולים ממנה בקעו הצלחות מרשימות. המצליחים כנראה עזבו את המקום, אך יש להניח שרבים נשארו שם. במסגרת מבצע שיקום השכונות של שנות ה-80 שוקם האזור בו היתה המעברה. מאחר שלא היכרתי את המקום בשנים בהן גרתי באזור, לא היה שום טעם להגיע לשם במסע "השיבה המאוחרת" שערכתי.

אציין רק פרט מעניין אחד: מכל שמות השיכונים שהוקמו על אדמות הכפר הערבי פג'ה מיד לאחר 1948, השם  עמישב הוא היחיד ששרד עד היום. השמות המקוריים האחרים: פג'ה עירוני, פג'ה ותיקים/נוה כיבוש, עמידר א' ועמידר ב' – לא שרדו.  

נסיה שפרן

*

אהוד, כעת הודיעה לי חברה על רשימה של רות ב"הארץ" על פג׳ה. איני חתומה על "הארץ", כך שאיני יודעת איך ומתי אגיע לזה. האם יש בזה מספיק עניין כדי לפרסם בחב״ע?

שנה טובה לך וליהודית,

נסיה

[25.9]

לנסיה שלום. הנה כאן הקטע מתוך היומן של רות אלמוג ב"תרבות וספרות" שהתפרסם היום.

שנה טובה.

אהוד

[25.9]

רות אלמוג [מתוך רשימות יומנה במוסף]: נסיה שפרן, ילידת פתח תקווה, מחברת הספר "שלום לך קומוניזם", מפרסמת בהמשכים בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר" קטעים (שיהיו כנראה לספר) על פג'ה, כפר ערבי בעיבורי פתח תקווה שניטש במלחמת השחרור ונבנה במקומו השיכון שבו גדלה. קראו לשיכון בשלב כלשהו "נווה כיבוש". איזה שם! הייתי הולכת לפג'ה לעתים כשם שהלכתי לכפר אברהם כמעט כל שבת לבקר את בנות משפחת גרדי, נחמה בת כיתתי ודינה היפה הגדולה ממנה בשנתיים. אני זוכרת שלכפר אברהם הלכתי דרך רחוב טירת צבי, שנותר בזיכרוני מרופד בנופך מיתי, ובפתחו יקב. גרה בו בת כיתתי דליה לוינסון (כיום מרגלית) שידעה המון סודות. מאחורי ביתה היו ערוגות נהדרות שבהן גידלה אמה ירקות. הייתי צופה באמהּ הכפופה מתחחת בסכין את אדמת הערוגות ותולשת עשבים שוטים. משום מה הערצתי אותה.

ממול היתה הרפת של החלבן שלנו אדון שטרן, שנשרף בשנתו וסיגריה בידו, ולידה משפחת קודש, שבתם היפה שרה היתה המדריכה האהובה עלינו בבני עקיבא. היא מתה בדמי־ימיה. כשהייתי עוברת שם ושומעת אותה מנגנת בפסנתר הייתי עוצרת ומאזינה.

איך הלכתי לפג'ה? איני זוכרת. אולי דרך רחוב וולפסון. הייתי קשורה לפג'ה בעיקר משום החברות שלי עם אחת מבנות הכיתה, ילדה יקית שאביה היה שבוי מלחמה. הציפייה לשובו מן השבי במדבר המערבי אפפה אותה ואת אמה. הן גרו לפני כן בצריף דל ברחוב גוטמן ליד השוק הגדול. לסביבה הזאת הייתי באה, כי גרו שם חברות בנות כיתתי. מאוחר יותר היתה אמי הולכת לעתים קרובות לפג'ה לבקר אצל גברת מצנר, אשת הקצב שלנו, שבאחד הלילות פגע ברק בטלוויזיה שבה צפתה ופרצה שרפה. היא קיבלה הלם. מאז התרתה בי אמי לסגור את הטלוויזיה בלילות של סערת ברקים.

יכול להיות שאמי טיפלה בגברת מצנר, שהאיטליז של בעלה ברחוב מוהילבר שיחק תפקיד חשוב בחיי, כי אמי היתה שולחת אותי לשם שבוע בשבוע לקנות בשר. היינו עניים ולא היה בהישג ידם של הורי לקנות פלטה חשמלית לשבת והאוכל חומם על פתילייה, אבל אחרי שבאחד מלילות השבת נכנס עטלף למטבח, הפך את הפתילייה וסיר החמין שעליה ופרצה דלקה, חדלה אמי להגיש אוכל חם בסעודות שבת. היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה, ואני הייתי מביאה בשר מיושן מהאיטליז שממנו היתה אמי צולה רוסטביף נפלא, ולידו גם סלט סלק מתקתק שהיה מכתים תדיר את מפת שבת החגיגית בכתמים אדומים.

אמי טיפלה בהתנדבות בכמה וכמה נשים קשישות ואלמנות, וכשפגשתי לא מזמן באחד מימי השבעה לאורי אורלב את פרופסור אוריאל בכרך, ממייסדי חיל המדע, ואת אשתו זהרה, פרופסור לצמחי מרפא, הוא אמר לי: "תראי, תראי. אבא שלי טיפל באבא שלך, ואמא שלך טיפלה באמא שלי". הוא כבר בן 96 אבל עדיין יפה ככוכב קולנוע. כתבתי על אביו באחד מסיפורי הראשונים, "אחרי ט"ו בשבט" המספר על מות אבי.

באחד בספטמבר, היום שבו התחיל נכדי ללמוד בכיתה אלף, כתבה נסיה שפרן פרק על המלחין עמנואל זמיר, שאף הוא התגורר תקופה קצרה בפג'ה. היא הזכירה בקטע שלה שזמיר התחתן עם נערה צעירה ממנו בשנים שאף ילדה לו בן. זכרתי את שרה'לה משיעורי החלילית שלי, כי היינו שתינו באותה קבוצת לימוד. אפרים מרקוס היה המורה והלימודים היו רציניים, עם ציונים ותעודות. ניגָנו יצירות קלאסיות בחלילית שיוצרה על־ידי מפעל "זמיר". שרה'לה היתה מצטיינת בנגינה. אני פחות. אבל ניגָנו קטעים של באך, פרסל, הנדל והיידן.

אגב המחשבות על המלחין עמנואל זמיר נזכרתי שבן־זוגי אהרן היה ידיד שלו וכי כנראה כתב לו מלים שאולי הלחין. אחותו של אהרן סיפרה לי שפעם היא ואחיה נסעו עם שיר לשושנה דמארי אבל לאכזבתם היא דחתה אותו. זה כל מה שידוע לי על הידידות בין השניים.

לעמנואל זמיר סגנון ייחודי, כמו שייווכח מי שזוכר את שיריו ("ערב שח על פי הבאר"). הוא מת צעיר, בחיפה, בתאונה דרכים.

[עד כאן מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", 25.9.22]

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ל'

מהומות

ניסים לוי חמק דרך הגדר האחורית. נפרד מדנינו, ואולם במקום לברוח עמד, לא הרחק משם, והשתדל לקלוט מילים מתוך ההמולה.

הספיק עוד לשמוע את דנינו קורא במיקרופון: "חברים, חברים – " ואמר בליבו: "עכשיו הוא יסביר להם, אבל מה? לא חשוב. הם יבינו, ואולי יפחדו. הם יודעים שהכול רק מקרה. הרי כולם ישבו איתו אתמול אחרי-הצוהריים בבית-הקפה של אַבּוּ-סנין, וכולם עדים כי מרגע שחזר מן העבודה ועד לשעה מאוחרת בערב היה שם. הוא אינו אשם, בשום פנים, ולא הוא האדם שהיה האחרון לשכב איתה. דנינו יסביר להם. כולם יודעים מי אימא שלה, ומה נטפלו אליו? וחדידו זה, המשוגע, כיצד דיבר בחתונה? – פחד. האם דנינו יֵדע מה להסביר? הרי הוא לא היה אתמול בבית-הקפה, ואולי שמע, ואולי הוא לא רוצה להסביר? מה איכפת לו שידפקו את ניסים לוי? זה רק יועיל למעמדו בכפר ובמחצבה.

"מדוע הוא לא מדבר יותר? הרי אמר: 'חברים, חברים.' והנה גם החשמל כבה, ועדיין הם צועקים. אלוהים, מה הם מתכוננים לעשות?"

אחד הילדים קרא לפתע בחשכה, ממש על-ידו:

"הנה הוא עומד כאן, מקשיב מה שמדברים עליו!"

ניסים נחרד. "מה זה עניינם?" הרים אבן לזרוק בילד: "חמור!" – אך עד שהספיק לפנות כלפיו שמע רעש מוזר, כקול של ים השוטף מולו. "מה להם? השתגעו כולם?"

"איפה?"

"איפה הוא?"

"רוצח!"

"מנוּול!"

"הוא זיין גדול!" – "הוא זיין גדול!" – "אנחנו נִתלֶה אותו על הזיִן שלו!" – שמע קולות מן החצר והסימטה.

והילד שגילה אותו רץ לקראתם וצעק: "היה פה! היה פה! אני בטוח, אני נשבע לכם, רצה לזרוק עליי אבן."

"כן, אני כאן!" רצה לצעוק, "עומד כאן, מוכן להסביר, מוכן להביא עדים על הכול, על הכול! אבל היכן העדים? האם גם הם נגדי יחד עם כל הקהל? לא ייתכן. הרי מישהו צריך להסביר שהייתי בסדר, מישהו צריך להבין אותי ולהגן עליי שעה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי. שאני אלך הביתה, אל ציפורה? היא יודעת הכול, היא שמעה והבינה אותי ויודעת שאני לא אשם. היא תוכל להסביר, ואם יראו שהיא מגינה עליי, שוב לא יוכלו לטעון נגדי. אני לא ארוץ, לא אברח, אני לא אשם. אם הם רוצים לדבר איתי – שיבואו אליי לבית."

וניסים פנה אל ביתו בפסיעות רגילות. לפתע השליכו אבן. שמע כיצד היא פוגעת בעץ ממול. "לא קרה דבר – " הרגיע את נפשו. והנה השליכו אבן שנייה, ושלישית, ואחריה מטר של אבנים שרק בנס לא פגעו בו. "אני לא בורח," מילמל, "אני רק הולך מהר, מפני שאי-אפשר להסביר להם דברים באמצע הרחוב."

שמע קוראים בשמו:

"ניסים לוי!"

ואחר-כך במקהלה:

"נִי – סִים לֵ – וִי!

ני – סים ל – וי!"

והאבנים מוסיפות לעוף. סימן שהאנשים אינם רחוקים כל-כך, והם בוודאי רואים אותו. פסע פסיעות גסות, מהירות. אבן קטנה, בלתי-מזיקה, נחתה על עורפו. הוא נרעד. אני לא ארוץ. עוד מעט והדברים יתבררו. אבן נוספת פגעה בגבו. ניסים נאנק מכאב, וזיעה קרה עלתה במצחו. מקהל הקולות החלה קוראת בקצב:

"מנוּול – לוי! מנוּול – ניסים! מ – נוּול ל – וי! נהרוג אותך! מ – נוּול ני – סים! נהרוג אותך!"

ורק כשהיו קרובים אליו כעשרה צעדים החל להימלט מהם. "אֶל ציפורה. היא תסביר, היא תעצור בעדם? האם תגן עליו? לא חשוב. די שתבין, די שתדע. אפילו יעמדו כולם סביב הבית ויזרקו אבנים, ולא ירצו לשמוע לדבריו ולדבריה, מה איכפת לו? די שיש מקום להימלט מפניהם, בלי שתרגיש את עצמך אשם."

"בָּרח," קרא אחד הילדים.

"יא ממזר, נוציא לְך את העיניים!" קרא שני.

חדידו רץ ושני בחורים גברתנים מחזיקים אותו בזרועותיו. הוא נשם בכל כוחו, ורגליו נגררות אחריו, כאילו אינן שלו.

"עזבו אותי!" לחש, "אני נחנק, אני מת."

השניים לא שׂמו לב לבקשתו והוסיפו לגרור אותו עימם. מרגע לרגע כלו כוחותיו. לבסוף נעצרו וקראו אליו:

"מה לך, חדידו? עוצר את כולם."

הרדיפה נפסקה לרגע, כדי להמתין לו. רק הילדים המשיכו במרוצתם, קלי-רגליים, כפלוגת חלוּץ.

"אני מפחד!" קרא חדידו.

"מה אתה מפחד?" אמרו לו, "אידיוט! צריך להעניש אותו על מה שעשה לבת שלך. הוא מנוּול."

"גם אתם מנוּולים!" אמר חדידו.

"הוא משוגע! הוא שיכור!" קראו מן הקהל.

"למה אתם עומדים? נמשיך לרדוף אחריו," אמרו אחרים.

חליפה ניגשה אליו, מזיעה ומשולהבת, כל הדרך הלכה בין הראשונים וצעקה בכל כוחה. "תגיד, חדידו," אמרה לו ונתנה קצב ביד: ""מ – נוּול – לֵ – וי – שזיין – את הבת שלי!"

וכל הקהל אחריה.

"יופי, חליפה!" – "תיתני לו!"

חדידו שתק. מישהו אמר: "הוא בוכה!"

חליפה עמדה מולו וחזרה שוב על הפזמון. תקעו לו מרפק בצלעותיו, ולבסוף חזר בקול חלוש ושיכור על המילים.

"יופי!" צעקו כולם, "איפה ניסים לוי? נלך לתפוס אותו!"

"למה הפסיקו לרוץ?" קראו אחדים.

"לא צריך שנרוץ אחריו, חברים," אמרה חליפה, "הוא כבר לא יברח מן הידיים שלנו, והילדים כל הזמן רודפים אחריו. אַל תדאגו, עוד נגיע אליו."

והם הלכו בחבורה גדולה ובראשם חליפה וחדידו. השאר החזיקו בידיהם קופסאות ומקלות ולוחות-פח והִכו בהם בקצב ההליכה. מישהו הדליק כמה סמרטוטים רווּיים בנפט ותלויים על מוטות – והללו האירו את הדרך כלפידים. במאסף הלכו נשים ויללו בלי הפסק וקוננו כשהן שׂמוֹת אצבע על פיהן ומשמיעות צעקה אחת ארוכה וקטועה. דנינו צעד בצד התהלוכה, מסתכל, רוצה להיכנס פנימה וחוזר ומסתכל מן הצד, רוצה לעצור ולדבר אליהם ומיד מתחמק ומחליט לחזור לביתו. אולם הסקרנות גרמה לו להמשיך וּללווֹתם.

ההולכים בראש חזרו בלי הרף על הקריאה:

"מ – נוּול – ל – וי! – נהרוג אותו!"

והלכו, צמודים כתף אל כתף, כשהם קוראים פעם בשמו הפרטי ופעם בשם-משפחתו, רוקעים ברגליהם, מעלים אבק ומַשׁרים רוח של אחדות וקצב בכל התהלוכה. עד שהגיעו לביתו של ניסים כבר ניראו כגוף מאורגן ואַלים וגדול, ולו מנהיגים ומונהגים, סיסמאות ונשק וקריאות-קרב, חיל-חָלוץ ומאסף, ולא ניתן להכיר בהם את הקהל העליז מן החתונה שמילא את חצרו של דנינו רק לפני מחצית השעה.

ביתו של ניסים לוי היה מוקף עשרות ילדים שעמדו והמטירו אבנים על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות. הבניין היה מואר כולו, ובתוכו התרוצץ ניסים מחדר לחדר בצעקות:

"ציפורה! ציפורה!"

אנשים נהרו לתוך החצר, דרכו על ערוגות הפרחים, עקרו ברגליהם ובידיהם אבנים מן המדרכה ומן השבילים שבגן והשליכו על הבית מכל הבא ליד – פחים, עציצים, קופסאות, שתילים, מעדרים, וגזרי-עצים. אחר-כך החלו לשבור את עצי-הפרי, הפכו לול קטן שעמד בפינה, וכמה מן הילדים ניצלו את ההזדמנות וסחבו מן החצר החוצה כלי-עבודה, ומריצה, ותרנגולות אחדות שהתרוצצו בבהלה, ופירות, ועוד חפצים שונים שהתגוללו פה ושם. מישהו הטיל לפיד בוער בלול הקטן, ומיד נדלק והאיר באור גדול את החצר כולה. אנשים הוסיפו ארגזים ריקים למדורה. בינתיים גרמו האבנים נזק ניכר לבית. חלונות התנפצו, הדלת נפרצה, והמסדרון התמלא שברי-לבנים וגזרי-עץ. לתוך הבית עוד לא העֵזו להיכנס. רק אחדים פרצו מאחור למיטבח והוציאו משם כמה כיכרות-לחם לקהל. הלחם עבר מיד ליד, תלשו ממנו, תלשו זה מידיו של זה בתאווה עצומה כאילו לא חזרו זה עתה כולם מסעודת-חתונה דשנה, אלא הלחם מצילם מרעב גדול לאחר תקופה ארוכה של מחסור.

"קח!" – "קח!" – משכו זה מידיו של זה, "לחם של ניסים לוי, קח – זה טוב!"

באחד מאגפי הבית יללו וצרחו ילדיו של ניסים: "אימא! אבא! אנשים, לכו מכאן! אנשים רעים!"

וניסים התרוצץ כל הזמן מחדר-השינה למסדרון, ומשם לחדר-האורחים וחזרה, וקרא בקול לא לו, בעיניים פקוחות לרווחה ובאגרופים קפוצים:

"ציפורה! ציפורה!"

אבנים נפלו לתוך הבית בעד החלונות, נחתו על השולחן, הכיסאות, והרצפה, שברו את זכוכיות המזנון, את לוח-הזכוכית של השולחן, את כוסיות-היין שבמזנון. מכל עבר ניבטו אליו חבורות של אנשים משולהבים שהיו עומדים ומקללים אותו וזורקים אליו אבנים. החצר היתה מלאה בהם.

העמיקוּ לחדור לפנים הבית. חלק כבר עמדו במסדרון, חלק הוסיפו לשדוד את המיטבח ולחַלק בקהל את המצרכים שמצאו בארונות. מישהו בעט במקרר החשמלי. אחר צעק אליו: "אידיוט! אל תקלקל את הדלת כדי שנוכל לפתוח ולראות מה יש בפנים!"

רובם היו מן הפרחחים שקראו "דנינו-מברגינו" אחרי-הצוהריים, ועתה עמדו בראש זורקי האבנים והפורצים לתוך הבית. המבוגרים נשארו בחצר והוסיפו לצעוק, לקלל, ומפעם לפעם השליכו אבנים אל החלונות.

פתאום האירה אלומת-אור של מכונית את הרחוב.

"משטרה!" – "המשטרה באה!" – צעקו העומדים ליד השער, אבל לפני שהספיקה השמועה לעבור בקהל כבר קראו אחרים: "זה סתם טכּסי ולא האוטו של המשטרה. אין מה לפחד."

חלק מן הקהל יצא לרחוב והוסיף לצעוק ולנופף בידיים. המכונית החליקה בחשאי ונעצרה ליד השער. מיד הוקפה אנשים שתקעו ראשיהם פנימה ונופפו באגרופים.

"כאן הבית של ניסים לוי?" שאל הנהג כשהוא מַחנה את המכונית בזהירות כדי שלא לפגוע באנשים. אבן חלפה ליד ראשו, ומיד פתח את כל החלונות.

"מה אתה עושה?" קרא ספראי.

"מוטב שידחפו את הראשים שלהם פנימה מאשר יזרקו אבנים בשמשות. תן לי לטפל בעסק, אני יודע מה לעשות."

ספראי היה חיוור כסיד. "מה מתרחש כאן?"

אנשים הציצו לתוך המכונית. מישהו צעק: "חליפה, הנה בא האיש של בעלך! בואי הנה, תשאלי אותו איפה בעלך?"

"מה אתם מדברים?" קרא ספראי, "השתגעתם?"

חליפה באה במרוצה מן החצר וניגשה למכונית. "מי הוא זה?" שאלה.

"הנה, הנה, חליפה, הוא האיש שיושב אחורנית."

"תנו לי, אני איכנס לדבר איתו," אמרה. חלוקה היה קרוע, ידיה מלוכלכות בנפט, בפיח ובעפר. שׂערהּ היה פרוע ועיניה מבריקות משינאה.

"זוזו הצידה," פקדה ופתחה את הדלת האחורית. ספראי התכווץ בפינת המכונית.

"מי אתה?" שאלה.

"זה הפקיד של המחצבה," קראו הקולות מאחוריה. "משה דויד סיפר לנו היום שדיבר איתו, ואַת הלא אמרת לנו שהתעכב בעיר בשבילו."

"איפה משה דויד? איפה הבעל שלי?" שאלה אותו.

"תסלחי לי, גבירתי, אני לא מכיר את הבעל שלך," ניסה ספראי לענות לה בנימוס. מין שֵד קטן החל מדגדג בו, עד שעלה בו רצון לפרוץ בצחוק. "אלוהים," אמר לעצמו, "אני כבר רואה את כותרות העיתונים של מחר: 'מזכיר אירגון הפועלים הוּכּה בהפגנה. תושבים נזעמים הקיפו את מכוניתו וזרקו עליה אבנים. סכסוכים על רקע…' – איזה רקע? לעזאזל, איזה רקע? מה מתרחש פה? 'המשטרה חוקרת'. חה-חה-חה! שכל זה יִקרה אצלי? חלום, חלום רע."

חליפה זחלה לתוך המושב האחורי וקראה: "מה עשית לבעל שלי? יַא רוצח, רוצח!"

ספראי נדחף יותר ויותר לדלת שממול, אולם לפתע הרגיש ידיים נשלחות אליו ותופסות בו מאחור ומהדקות אותו אל החלון. רעד עבר בעצמותיו. חליפה התקרבה אליו על ארבעתיה, ובשעה שהתכופפה אליו ראה על אף החשכה את שדיה הגדולים כמעט ערומים. החזייה נעלמה אי-שם בקצותיהם, ורק שני גושי הבשר הלבן בלטו כאשר התקדמה לעברו.

"כמו חיה," הירהר, "כמו חיה. אף פעם לא ראיתי דברים גדולים כל-כך. חה-חה-חה! מה קורה כאן? איזו אי-הבנה – שהם יתנפלו עליי? כלום אין כאן אף אחד מאלה המכירים אותי ויודעים מי אני? רק נשים מטורפות ופרחחים? איך הם מעֵזים לגעת בי? ומה זאת רוצה ממני? מניין לי לדעת מיהו בעלה? רגע, אולי היא אשתו של הפועל שדיבר אליי אתמול? מה קורה להם? ומה פתאום עולה כאן אש מן החצר של ניסים לוי? האם עד כדי כך הקדיח את תבשילו? אפשר להשתגע! עליי אתם מתנפלים, עליי? על ספראי? האדם היחיד שמנסה להשליט שמץ של סדר ושל היגיון. כלום אינכם מבינים שאני פועל לטובתכם?"

"חברים! חברים!" קרא, "הפסיקו! אני דורש הסבר מה קורה כאן? דברו! אתם לא מבינים? אתם טועים! טועים מאוד! אני מבקש מכם – "

פתאום משכו אותו מן הדלת שאליה נלחץ והוציאו אותו ואחזו בזרועותיו, וחליפה זחלה ויצאה אחריו מתוך המכונית והתנפלה עליו והחלה שורטת בפניו ובועטת בגופו וצועקת:

"רוצח! רוצח! תחזיר לי את הבעל שלי. מן העבודה רצית לפטר אותו, מנוּול שכמוך! עם ניסים לוי באת לעשות עסקים על חשבוננו, יא אידיוט! אבל אנחנו כבר הרגנו אותו, וגם אותך נהרוג! יא טוּמטוּם שכמוך – "

"תנו לי לדבּר," קרא ונופף באגרופיו. איש חזק היה ולא בנקל התגברו עליו. אולם הם היו רבים ממנו והחזיקו בו ולא הניחו לו לזוז.

"אני לטובתכם," אמר, "אחרת לא הייתי בא לכאן הערב. אַ – אַ – "

"טוב שבאת! מצויין שבאת! בשביל שתיפול לידיים שלנו הערב," קראו אליו, "אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!"

הנהג צעק על הזמן: "עזבו אותו! מטורפים! הוא האיש שעובד בשבילכם יותר מכל אחד אחר בעיר! איפה השכל שלכם? תשמעו מה שאני אומר: אתם עושים אסון, אתם מזיקים לעצמכם!"

"תשתוק," אמרו לו, "לפני שאנחנו נשרוף את האוטו שלך!"

וחדידו, שיצא גם הוא מהחצר, ניגש אליו ושאל:

"אולי ראית את הראש של הבת שלי?"

"משוגע!" צעק עליו הנהג.

"אַל תגיד לו משוגע!" קראו אליו ולפתע נשלפו כלפיו סכינים בחשכה, "דפקו את הבת שלו והיא נהרגה. אַל תגיד לו משוגע מפני שתיכף נחשוב עליך שגם אתה דפקת אותה."

הנהג נבהל ושתק. אחר-כך שאל בשקט: "מי זאת?"

"הבת של חדידו," ענו לו, "אתה זוכר את הקטנה ההיא, מהעיר?"

הנהג החוויר ולמזלו לא הרגישו בכך מפני החשכה.

"אַי! אַי! – " החל ספראי צועק, "אַאַיי! – "

מישהו בא במרוצה וצעק:

"עכשיו באמת באה המשטרה! בִּרחוּ! בִּרחוּ!"

מרחוק נשמע קול הצופר, בחדר-האורחים של ניסים לוי פרצה אש חזקה והשתרבבו לשונות עשן שחור וכבד משום ששפכו נפט על הרהיטים. אחדים החלו להפוך את המכונית שהביאה את ספראי.

הצופרים התקרבו ביללה ארוכה, עולה ויורדת, כאילו באה לבשׂר משהו. אנשים עמדו רגע, נדהמים מול הלהבות העולות, ואחר-כך התפזרו בבהלה:

"בִּרחוּ! בִּרחוּ!"

ספראי שכב על הארץ, נאנח.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

בימת מופעי הספרות

הגדוּלה של אמיל זולא

לפני 120 שנה בדיוק נרצח* בפאריז אחד מגדולי הספרות העולמית: אמיל זולא. הוא השאיר אחריו עשרות רומנים, סיפורים ומאמר אחד ששינה את העולם (וסיכן את חייו): "אני מאשים", מאמר בו הגן על דרייפוס היהודי.

בספריו הוא מתאר את החברה האנושית, את העמלים הסובלים מעוני, את העשירים, את עולם הכורים, פועלי הרכבות, חנויות הכלבו, ועוד ועוד. כל ספר פרי מחקר, עין חדה וכישרון ספרותי.

נעלה טעימות מיצירותיו ומסיפור חייו ב"צוותא",

ביום ראשון, 23 באוקטובר 2022 בשעה 20:30.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו.

בהשתתפות: השחקנים אלכס אנסקי, הילה די קסטרו, דן כנר, יואב יפת, שׂיא דרייגור קדמן, וכן פרופ' דניס שרביט. מוסיקה: גל קליין בקלרניט

 צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.

https://www.tzavta.co.il/event/3352

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 שקל בלבד.

 נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

* אהוד שלום, זולא מת בפריז ב-29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C_%D7%96%D7%95%D7%9C%D7%90

כך ויקיפדיה בעברית. הוויקיפדיה בצרפתית קצת מפרטת יותר:

ב-29 בספטמבר 1902, כשחזר ממדאן, שם בילה את הקיץ, אמיל זולא ואשתו אלכסנדרין היו שיכורים. במהלך הלילה מהשריפה האיטית שארית שנוצרה מהאח בחדר השינה שלהם. כשהרופאים הגיעו למקום, כבר היה מאוחר מדי. אמיל זולא מת בסביבות השעה 9 בבוקר. עם זאת, אשתו שרדה.

המוות היה מקרי, אבל בהתחשב במיספר האויבים שזולא הצליח ליצור (במיוחד בקרב האנטי-דרייפוסארדים), היה חשד של חסימה בזדון של הארובה. התזה של ההתנקשות או של זדוניות שהשתבשה מעולם לא התקבלה. ונשללה לחלוטין. לאחר מותו נערכה חקירה משטרתית, אך לא הביאה לשום מסקנה משכנעת.

בתחילת המאה ה-21, צאצאיו של זולא אישרו כי אדם הודיע ​​לסבם כי מנקה ארובות, חבר בליגה של הפטריוטים, התוודה בפניו למטרותיו האחרונות כי הוא אחראי למותו של הסופר, לאחר שחסם את הארובה שלו בהוראת האנטי-דרייפוסארדים.

ההשפעה של מותו של אמיל זולא היא עצומה. העיתונות הלאומנית והאנטישמית התמוגגה; לפיכך, כותרת העיתון La Libre Parole: היתה טבעית: זולה מת מחנק.

https://fr.wikipedia.org/wiki/%C3%89mile_Zola

שנה טובה ומאושרת.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, זה היה ממש במקום שהבאת קטע מתוך "אומץ" על האופציה הגרעינית, שנלחשה במלחמת יום הכיפורים, כשהיתה סכנה לפלישת סוריה לגליל. הקורא משווה בהכרח לאיומים העכשוויים של רוסיה להשתמש באטום "טקטי" כששום מדינה לא פלשה לתוכה, אלא היא פלשה לאוקראינה והחריבה אותה ללא שום סיבה, חוץ מהמגלומניה של הדיקטאטור פוטין.

אהבתי את הסקירה של עדינה בר-אל על קורות חייה של המלחינה המחוננת נורית הירש במלאת לה 80.

אפשר לתקוף יריב פוליטי, אפילו במילות גנאי, אבל אסור לכנות אותו "פיהרר", כפי שעשה זאת נעמן כהן לגבי יאיר לפיד.

שנה טובה,

משה גרנות

אהוד: נעמן כהן מתכוון בדבריו ל"עקרון הפיהרר" – כלומר מפלגה שאין בה בחירות אלא מנהיג אחד ויחיד שקובע את רשימת המועמדים לפרלמנט. ככה מתנהלת מפלגתו של יאיר לפיד, ללא בחירות פנימיות, וככה, למרבה הפלא, לא מתנהלת מפלגתו של מי שנחשב כסכנה הנוראה ביותר להמשך הדמוקרטיה בישראל –  בנימין נתניהו.

* ברוסיה ובאיראן מתקיימות זה כמה ימים הפגנות ענק נגד המשטר. ברוסיה נגד גיוס כפוי של מאות אלפים לצבא, למלחמה באוקראינה, בפקודת פוטין. ובאיראן בעקבות רציחתה של מהסא אמיני בת ה-22 בידי משטרת המוסר של המשטר הדתי המושחת – על שלא עטתה את רעלתה כיאות. קשה לדעת כיצד יסתיימו שני גלי הפגנות הענק האלה. האם בדיכוי אכזרי או בהפיכה וברצח של מנהיגים עריצים ומטורפים?  

באיראן כבר אין כמעט יהודים אבל היא מהווה איום קיומי וגם יומיומי על ישראל.

רוסיה אינה אוייבת שלנו אבל ישנם בה עדיין מאות אלפי יהודים שחלקם אולי יגוייס עכשיו למלחמה נגד אוקראינה!

פוטין, שיצא למלחמה כדי לחדש את גדולתה של ברית המועצות כפי שהיתה בשעתה, אינו מבין שהבריחה ההמונית מרוסיה, הכוללת גם יהודים נמלטים, תביא לשקיעתה של ארצו – כי טובי אנשיה עוזבים אותה! אם הרוסים לא יצליחו להיפטר מפוטין, הוא ימיט עליהם אסון, ובדרך עוד יפלו קורבנות רבים! 

* הלב כמובן דואב על גורלו המר של ה"עם" האיראני (שרק כמחציתו פרסים, כל היתר מיעוטים, חלקם מדוכאים), ובייחוד כואב על דיכוי הנשים שם, אבל יש לזכור – זה לא שלטון זר, זה לא שלטון "אקיבוש" שעושה בהם את כל הנוראות האלה. זה הם עצמם! אלה הם אותם האיראנים השוקדים על יצירת כלים להשמדת ישראל! – אז לרחם על העם ה"איראני" המסכן הסובל משלטון האייטולות ולפטור אותו מאחריות למצב – זה אולי כמו לרחם על העם הגרמני המסכן ש"סבל" משלטון הנאצים – כאילו הנאצים לא היו בשר מבשרו של העם, בעלים, אבות ובנים, גם נשים, שחוללו את כל הזוועות הנוראות – כולל השמדת היהודים הגדולה בהיסטוריה העולמית, שנעשתה מתוך חדוות השינאה והאכזריות החייתית של הגרמנים כלפיהם, כפי שזה בולט ללא הסתר כבר מצילומי הפוגרומים ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938!

אמנם, אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת ההתנגדות האמיצה של אותם איראנים, בייחוד צעירות וצעירים – שאינם משלימים עם שלטון האייטולות המושחת ואשר עשרות מהם נהרגים בהפגנות! הלוואי שיצליחו להפיל את המשטר!

* נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם היום (שני, 26.9) על צו המעניק אזרחות רוסית לאדוארד סנודן, איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) שחשף לפני כתשע שנים מידע סודי על היקף המעקב של הממשל האמריקאי. לאחר חשיפת המסמכים, סנודן נמלט מארצות הברית וקיבל מקלט מדיני ברוסיה." ["הארץ" באינטרנט, 27.9].

עכשיו יהיה אפשר לגייס גם את סנודן בתור חייל רוסי ולשלוח אותו למלחמה באוקראינה – אלא אם ישנה את דעתו ויתעקש על הסגרתו לארה"ב כדי להציל את נפשו ממוות בקרב כושל!

* אהוד היקר, כל פעם שאתה מעלה את השיר: "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" אני לא מפסיקה להתפעל מיופיו ומייחודו. אני קוראת בו שוב ושוב וחושבת: כה חבל שאינך כותב שירה יותר... ממש חבל. כה מרגשים השירים מתוך הספר ההוא.

שנה טובה ועוד ועוד גיליונות מעשירים.

שֹישֹי מאיר

אהוד: אני לא רק סופר נידח אלא גם אינני נחשב למשורר. לאחרונה שמעתי שבאחת ההוצאות המכובדות עומדים להוציא אנתולוגיה של שירי אהבה עבריים. כמובן שלא פנו אליי. אבל לפחות לא שכחו לפנות בבקשה לכלול באנתולוגיה שירים של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שהקיץ מלאו 100 שנים לפרסום ראשוני שיריה. מעניין מה יהיה בשנת 2055, שאז תימלאנה 100 שנים לפרסום שירי הראשון במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

* "פינת הנכד 5 עם כל הפינות הקודמות". שלום רב, קראתי, נהניתי והעברתי הלאה. אחת המקבלות התלהבה ומבקשת לפרסם בעלון של אגף השל"ח של משרד החינוך, עם קרדיט כמובן. הבטחתי לבקש אישורך. 

בברכת שנה טובה,

גדעון מיטשניק

לגדעון מיטשניק שלום רב,

למיטב הבנתי, כל זמן שמדובר בהעברת החומר כמו שהוא – ברשתות האינטרנט, אין בעייה ואתם חופשיים להעתיק כרצונכם.

אבל אם מדובר בפרסום בדפוס נייר, יש לפנות למחלקה לזכויות יוצרים של אקו"ם ולקבל רשות מכל מחבר לפרסום דבריו באמצעות ההרשאה דרכם, ואם המפרסם הוא לא חבר באקו"ם יש לפנות אליו ישירות לקבלת רשות.

בברכה,

אהוד בן עזר

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל