פעמיים בשבוע

מאחל גמר חתימה טובה ושנה שקטה ומשעממת!

גיליון מס' 1787

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

עם צרופות התמונות: 1. דורה [דבורה] ליפסקי-ראב-בן עזר-דגן. 2. אשר (אוסקר) אדר.

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני ח' בתשרי תשפ"ג. 3.10.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 20. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. על קו הקץ. מחשבות על "הימים הנוראים" של נתן אלתרמן. // איליה בר-זאב: יום הזיכרון לחללי צ.ה.ל ביום כיפור ההוא... // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. // יורם אטינגר: מלחמת האייתולות בנשות איראן מהדהדת את כישלון מדיניות ארה"ב. // אורי הייטנר: 1. אסף ענברי ומלחמתו באדום.  2. צרור הערות ‏2.10.22. // מנחם רהט: מי הם 'העבריינים' בליל כל נדרי? // לאה שורצמן (לבית בן עזר): במלאות 25 שנה למות אימנו דורה. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // דוד מלמד: בני כמה היו זקני ציון? // יונתן גורל: שיבה של טרם גלות. // אדיר כהן: נוֹסֵעַ עִם אִמִּי. // אורי שרגיל: שנאה. // אהוד בן עזר: אשר (אוסקר) אדר 1925-2011. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 16. כביש לוד. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

20.

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בַּחֲבֵרִים.

כֻּלָם נַצְלָנִים. עֻבְדָּה.

לֹא בְּנֵי-אָדָם. מְרָכְלִים.

רוֹצִים לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְסַכְסֵךְ. לִקְרֹא בְּשֵמוֹת.

לְהַעְתִּיק מִמְּךָ שִׁעוּרִים.

שֶׁתַּזְמִין אוֹתָם בַּקְּיוֹסְק.

שֶׁתְּוַתֵּר לָהֶם בְּתַפְקִידִים.

וּבִכְלָל –

הַחֲבֵרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלְי

שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת מוּלָם שָׁעוֹת

וְלִרְאוֹת אוֹתָם וְלִשְׁמֹעַ שֶׁמְּדַבְּרִים

אֵלַי כְּמוֹ בְּנֵי-אָדָם

וְלֹא נִמְאַס לִי מֵהֶם

בִּכְלָל –

וְרַק שֶׁלֹּא יָכוֹל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם –

נִמְצָאִים בַּטֶּלֶוִיזְיָה.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

על קו הקץ

מחשבות על "הימים הנוראים" של נתן אלתרמן

פרסום ראשון

אפתח במחשבות שעלו בי בשבוע האחרון כשצפיתי בשני פרקיו של הסרט הדוֹקוּמנטרי "המלכה שושנה", סרטם של קובי פרג' ומוריס בן-מיור. בטריילר הרשמי של הסרט נאמר  ש"שושנה דמארי היתה הדיווה הישראלית הראשונה. היא עמדה על במות הארץ והעולם והרטיטה מיליונים בקולה המכשף והופעתה המרהיבה." אכן, השירים בביצועה של שושנה דמארי היו פס-הקול שליווה את חיי "היישוב" בשנות המדינה ובשנות מלחמת העולם והשואה שקדמו להקמת המדינה, ומאז נדם קולה לאפשר לספור על אצבעות יד אחת את  האמנים-המבַצעים שיכולים להתחרות בה בכישרון ובאיכות ההגשה.

אולם הסרט מציב לפני צופיו חידה סבוכה ומביכה שאין לה פתרון מניח את הדעת. קשה להאמין, אך בשני הפרקים שהוקרנו בטלוויזיה  ובסינמטק, לא עלה השם "אלתרמן" בטקסט המלַווה את הסרט "המלכה שושנה" אפילו פעם אחת.

*

שושנה דמארי ביצעה אמנם בסרט הדוקומנטרי שהעלה אותה על כַּן גבוה שירים אחדים  משיריו של אלתרמן, שהיו כידוע ספינות הדגל של הרפרטואר שלהּ. למענהּ כתב אלתרמן את מיטב פזמוני תימן שלו, ושורה משירו "כלניות" אפילו חרותה על מצבתה. אף-על-פי-כן אין השם "אלתרמן" נזכר במפורש בסרט "המלכה שושנה" ולוּ פעם אחת. רק בסוף, לאחר רשימת אנשי הקולנוע ונותני החסות ששמותיהם כתובים באותיות של "קידוש לבנה", בתוך רשימה נוספת החולפת מול עיני הצופים במהירות הבזק ובה כתוביות וקרדיטים של כמאה  שמות ויותר – צלמים, תאורנים, מלבישים, מאפּרים, מפיצים,  סַפָּקים וכו' וגו' – ניתן  כמדומה להבחין גם בשמו  של אלתרמן  הרשום באותיות זעירות ל"טל ומטר".

 הייאמן?!

יהיו אולי מי שיראו בכך מחיקה והתעלמות מכוּונות – חלק ממלחמת התרבות המשתוללת בדור האחרון במקומותינו, מלחמה המבקשת להפוך את המרכז לפֶּריפריה ואת הפֶּריפריה למרכז. ואולם  גם משה וילנסקי,  הנזכר בסרט זה עשרות פעמים, למד בקונסרבטוריון הממלכתי בוורשה שבפולין, ולא בטריפולי, למשל. מה פשר האפלייה הזו בין שני ילידי ורשה, שחיברו את מיטב פזמוני תימן (כשם שג'ורג' גרשווין, שמשפחתו הגיעה לניו-יורק מרוסיה, חיבר את הלחנים האֶתניים ו"שירי הנשמה" היפים והאיכותיים ביותר שנכתבו בכל העולם).

אחת הזמרות המפורסמות, בת העדה, סיפרה בראיונות שבכל פעם שהיא שרה את המילים "יָא אִמִּי, יָא אָבִי, מֶה הָיָה לוֹ לִלְבָבִי?" מתמלאות עיניה בדמות געגועים לבית אבא-אימא, והיא מתקשה להאמין שמי שחיבר את המילים האלה איננו בן עדתה.

 מדוע מזכיר הסרט את שמו של וילנסקי בלי הרף, בעוד ששמו של אלתרמן נמחק לחלוטין?

להלן אביא השערה לפתרון החידה, אך אינני בטוחה שהיא עונה על התופעה שהולידה את המחיקה האֶניגמטית והמוזרה שלפנינו במלואה. ובמאמר מוסגר: מעַניין לדעת אם  בזמן ששהתה שושנה דמארי שנים ארוכות בחו"ל, וכוכבי זֶמר מהידועים בעולם (כגון הארי בלפונטה וננה מושקורי) שרו את השיר "לילה לילה" שאותו למדו מפיה, זכה גם נתן אלתרמן הצנוע, שלא ידע צורת פרוטה, בנתח כלשהו מן התמלוגים שהגיעו לשיר – למחבּרוֹ, למלחינוֹ ולזמרת ששרה אותו?!

*

ובעניין מחיקת שמו של אלתרמן מן הסרט "המלכה שושנה": להערכתי אין כאן מחיקה שנעשתה בכוונת מכַוון או בזדון. לפנינו  מחיקה אופנתית ברוח הזמן החדש, שבּוֹ לטקסטים  של הפזמונים העבריים שצצים בִּן-לילה ונעלמים בִּן-לילה אין שום משמעות וערך. בימינו אפשר בדרך-כלל לפסוח עליהם ולראות בהםnon entity  שאינו שווה אִזכּוּר.

מדוע לא מצאו  מפיקי הסרט לנכון  להזכיר את מי שחיבר את המילים לפזמונים המופלאים שביצעה שושנה דמארי? כי אנשי הקולנוע הללו שייכים לדור שבו רוב הטקסטים של הפזמונים הם "סתמלילים", ולא תמלילים. שניהם  שייכים לדור ש"לא ידע את יוסף"; כלומר, לא הכיר את הפזמון השואב את עיקר  כוחו וערכו  מן המילים (החשובות שבעתיים מן הלחן והביצוע).

ההיררכיה של מרכיבי הפזמון (טקסט, לחן, ביצוע) השתנתה בדור האחרון מן הקצה אל הקצה:  בעבר עמד הטקסט בראש ההיררכיה (ואחריו בא תורָם של הלחן ושל  הזַמָּר-המבַצע), בשנים האחרונות הגיעו לפִתחנו פזמונים המזוהים קודם כול עם הזמר-המבַצע, שהפּוֹפּוּלריוּת והכריזמה שלו, לרבות הופעתו החיצונית, מאפשרות לו למלא את האיצטדיון של קיסריה.  אחר-כך בא תורו של המלחין, ובסוף הרשימה נזכר כבדרך-אגב גם חלקו של מחבר התמליל. בשל איכותם הירודה של התמלילים בשנים האחרונות לא ייפלא שהבמאים שכחו להזכיר את ה"תמלילן" ש"בסך-הכול" לא כתב אלא  כמה מילים...  

 היררכיה חדשה זו, המציבה את מחבר התמליל במקום האחרון  – אָנומלית ככל שתהא –  היא הגיונית ומוצדקת ככל הנראה בתקופה שבָּהּ לטקסט של הפזמון אין שום ערך. האִם מקרה הוא שרוב המתחרים  הצעירים בתחרויות הזֶמר הטלוויזיוניות בוחרים לבַצע שיר לועזי, ולא שיר עברי? מעניין להיווכח שאפילו צעירים בשנות העשרה לחייהם, שעדיין לא גיבשו את טעמם האישי, מרגישים שאיכותו המילולית של הפזמון העברי בימינו היא כה דלה וירודה שחבל להשקיע בו. עם מילים כאלה הם לא יגיעו רחוק...

 חבל רק שבוועדות הייעוץ של הקרנות המממנות את הסרטים הדוקומנטריים לא ישב מישהו שיכול היה להסביר לבמאֵי הסרט שמילותיו החד-פעמיות של אלתרמן עולות בערכן פי כמה וכמה על כל שאר המרכיבים של פזמונים כדוגמת "לילה, לילה", "כלניות" או "אני מצפת". והָא ראָיה: פזמונים לא מעטים פרי-עטו  של אלתרמן כבר זכו לביצועים אחדים ואפילו לשניים-שלושה לחנים  (ב"זֶמרשת" –  פרויקט להצלת הזֶמר העברי המוקדם –  רשומים כשלושים ביצועים שונים של של "לילה, לילה", לרבות זמרים, הרכבים  קוליים ועיבודים תזמורתיים). רק המילים הגאוניות שחיבר המשורר לפזמונים אלה נשארו בעינן, ויד הזמן לא חלה בהם.

אמנם לפעמים – כגון בפזמון "לילה, לילה" – לפנינו תוצאה חד-פעמית ומופלאה שנוצרה מצירופם הצולח של המילים, הלחן והביצוע. במקרים נדירים כאלה התוצאה של צירוף המרכיבים עולה באיכותהּ הסינֶרגטית על כל מרכיב ממרכיבי השיר  כשהוא עומד בבידודו. אולם בדרך-כלל – כשמדובר בפזמונים כדוגמת אלה  שהושמעו בסרט "המלכה שושנה"  – לטקסט האלתרמני  יש חשיבות גדולה פי כמה וכמה מזו של הלחן והביצוע, יפים ומופלאים ככל שיהיו.

*

ומחשבה נוספת על "הימים הנוראים" שעברו על אלתרמן בסוף חייו: בפרק על הפזמון "לילה, לילה"  (חדשות בן עזר, גיליון 1752)  שמתי לב בפעם הראשונה  לאנלוגיה בין שורה הסיום של  הפזמון הפופולרי  ("נוּמִי, נוּמִי, הַדֶּרֶךְ רֵיקָה")  לבין שורות הסיום של הפזמון האלתרמני "באמצע המישור" המתארות את  הדרך שנותרה ריקה, ללא גיבוריה.

בשיר אחרון זה שהתפרסם אחר מותו כתב אלתרמן לכאורה על "כל משורר" וכָּלאָדָם (Everyman) השרוי בסוף דרכו: "וְהוֹסִיף וּמֵאֵן / לַהֲפֹךְ לִדְמָמָה / אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע / וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ." ואולם למעשה, הוא כתב כמובן על עצמו, כמי שעמד בסוף דרכו וניסה לשעֵר איך תיראה המציאוּת לאחר שיעצום את עיניו. הדרך, שהיא גם דרך כפשוטה וגם דרך החיים, ליוותה את יצירתו של אלתרמן משיריו הראשונים ועד לשירו האחרון. התרוקנותה הגמורה של הדרך כרוכה תמיד ביצירתו בחיזיון אפּוֹקליפטי כלשהו, שאותו איזן באמירה אוקסימורונית שיש בה גם שמץ של אופטימיות לגבי תחזיות לעתיד לבוא.

אלתרמן העסיק את עצמו תכופות בשאלת ההישרדות והקיימוּת של יצירות הספרות. הוא בחן את שאלת נצחיותן של יצירות ספרות מסוימות, ותהה מדוע הן "ירוקות לעד", בעוד שיצירות אחרות צוללות לתהום הנשייה. שאלה זו העסיקה אותו לא פעם גם בשירתו הקלה ובפזמוניו. שירו האחרון "באמצע המישור" מראה כי הוא יכול היה להבקיע את מָסך הזמן, ולשעֵר את מראֵה פָּניהָ של המציאוּת שתישאר אחריו, בלעדיו, ביָדעו היטב כי "בֶּן חֲלוֹף הַמְשׁוֹרֵר, אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר" (כדבריו של היינריך היינה המצוטטים אצלו בטור "שחרורה של לוֹרֶליי"). 

 "באמצע המישור", שנכתב ב-1970, כשעמד המשורר על קו הקץ, הוא שיר פרֵדה שקט מן החיים, המתאר מצב של אָבדן כל תפקודיו של האדם: אָבדן הזיכרון, אָבדן יכולת ההתמצאות ויכולת החשיבה והסקת המסקנות. לפנינו אדם אשר פס-הקול שליווה את חייו נמחק, ועתה הוא נשאר יָשוב על אבן, מבלי לדעת את שם המקום שאליו נקלע. סביבו מאפילים אדמה ושמיים, והדרך מוסיפה לרוץ לבדה, בלעדיו. שיר שנכתב במלוא הצלילות על חוסר צלילותו של איש זקֵן  אופייני לאלתרמן ומשקף  את היותו "אוקסימורון מְהלך" בכל מַהלכי חייו:

מִסָּבִיב הֶאֱפִילוּ מִישׁוֹר וְרָקִיעַ

וְהָאִישׁ הַהוֹלֵךְ מִן הַדֶּרֶךְ נָטָה

וְעַל אֶבֶן יָשַׁב וְהִרְגִּיעַ

וְאֶת הַמָּקוֹם לֹא יָדַע

וְסָבִיב הֶאֱפִילוּ מִישׁוֹר וְרָקִיעַ

וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ.

וּבְעוֹדוֹ מַבִּיט כֹּה וָכֹה

הוּא כְּאִלּוּ הִקְשִׁיב, הַהֵלֶךְ,

אֵיךְ מִלִּים וּדְבָרִים שֶׁהָמוּ בְּתוֹכוֹ,

שֶׁדִּבֵּר בִּשְׂפָתָיו, שֶׁהָגָה בְּמֹחוֹ

מִשְׁתַּתְּקִים, נֶהְפָּכִים לְאֵלֶם.

כָּל מַה שֶּׁדִּבֵּר

וְזִמֵּר וְצָחַק בּוֹ,

כָּל מַה שֶּׁרָתַח

וְזָעַם וְלָעַג בּוֹ,

כָּל חֵמוֹת וּכְעָסִים

וּטְרוּנְיוֹת וּמְרִיבוֹת,

כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת,

הָלְכוּ נֶהְפְּכוּ

לִדְמָמָה בּוֹדֵדָה

וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ.

אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד שֶׁנִּשְׁכַּח בּוֹ אֵי פַּעַם,

שֶׁמְּאוּם לֹא שָׁאַל וּמְאוּם לֹא בִּקַּשׁ,

שֶׁהָיָה לֹא דִּמְעָה וְלֹא זַעַם,

רַק שָׁכֵן חֲרִישִׁי וְעִקֵּשׁ,

זֶה נִשְׁאַר כְּמוֹ הֵד אַחֲרוֹן וּמְלַחֵשׁ.

וּכְשֶׁכְּבָר כִּמְעַט חֹשֶׁךְ יָרַד

וְעָצַם אֶת עֵינָיו, הַהֵלֶךְ,

זֶה לְפֶתַע עָלָה וְהִבְקִיעַ בּוֹ חַד

וְחָלַף אֶת כֻּלּוֹ פַּעַם זֹאת וְלָעַד

סֵרֵב לֵהָפֵךְ לְאֵלֶם.

זֶה שָׁר וְדִבֵּר

וְזִמֵּר וְצָעַק

וְחָגַג וְשָׂמַח

וְדָמַע וְצָחַק

וְשָׁאַל וְעָנָה

וְסָעַר וְהָמָה

וְהוֹסִיף וּמֵאֵן

לֵהָפֵךְ לִדְמָמָה,

אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע

וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע

וְהַדֶּרֶךְ הוֹסִיפָה לָרוּץ לְבַדָּהּ.

גם בשירו האחרון ניסה אפוא אלתרמן ללכוד במבטו את המציאוּת כולה, ולשם כך גייס את תופעת המֶריזם ("מֶריזם" [בצרפתית:  mérisme] היא תחבולה רטורית שנועדה להקיף את העולם המתואר באמצעות אִזכּוּרם של  ניגודים בינריים התוחמים את הקצוות  "מ... עַד":  שמיים וארץ, עמק והר, ים ויבשה  וכו'). כאן מתבטאת תופעת המֶרִיזם בהצמדתם זה לזה של "מִישׁוֹר וְרָקִיעַ" – אדמה ושמיים.

האמונה העממית אומרת שרגע לפני שאדם עוצם את עיניו ושוקע לתוך שנת הנצח שלו, עוברים כל מראות חייו לנגד עיניו במהירות הבזק. חוויה כזו עוברת על ההֵלך בשירו של אלתרמן. רקע לפני החשכה הגדולה, כל חייו  חולפים מולו פעם נוספת, והתמונה נמוגה לעד ("וּכְשֶׁכְּבָר כִּמְעַט חֹשֶׁךְ יָרַד / וְעָצַם אֶת עֵינָיו, הַהֵלֶךְ, / זֶה לְפֶתַע עָלָה וְהִבְקִיעַ בּוֹ חַד / וְחָלַף אֶת כֻּלּוֹ פַּעַם זֹאת וְלָעַד").

ולא רק החיים כפשוטם עוברים לנגד עיניו, אלא גם חייו הספרותיים: אלתרמן פתח את יצירתו בשיר "עוד חוזר הניגון", שבּוֹ הדרך נפקחת לפני ההלך ההולך בה בין שערי עיר לאבק המשעולים. שירו האחרון מסתיים בישיבה שיושב ההלך על אבן בשולי הדרך, מבלי לדעת מי הוא ומה הוא, מה המקום ומה הזמן, והדרך מוסיפה לרוץ בלעדיו.

 בפתח ספרי הראשון על אלתרמן – עוד חוזר הניגון (1989; הספר עומד לרשות הקוראים באתר www.zivashamir.com)  ניסיתי להראות שאלתרמן הציג בשירתו "עולם הפוך", שבּוֹ נהפכו כל הפָּרָמֶטרים  של המציאוּת המוּכּרת על פיהם: הסטטי הפך בשיריו לדינמי, הפָּסיבי לאקטיבי, המלאכותי לטבעי, הטרגי להיתולי  (כל המטמורפוזות הללו מתגלות כדו-סטריות). וכך, מתוך היפוך השגור והמקובל, הדרך ביצירת אלתרמן מתגלה כיֵשות דינמית, ואילו המהלֵך בה מוצג כדמות סטטי וקפואה, שהשווקים והרחובות עוברים על פניה.  בשירי אלתרמן הדרך לא אחת רצה והעצים שבצִדיה "דולקים" (שועטים, או בוערים בצבעי פריחתם ופֵּרותיהם), ואילו האדם עומד  בצד ומתבונן במרוץ.

ומהי ההנמקה הרֵאליסטית להיפוכם של הסטטי והדינמי? כשנוסעים בדרך, נראה היָרֵחַ כאילו הוא שט ונוסע בנתיב הנסיעה, ובשירת אלתרמן גן העיר נרדף ונמלט, השווקים עוברים בנגינה, הדרכים חותרות וחוצות את האופק, החומה ממריאה, הדרכים זוקפות קומה וצועדות והשמיים הולכים מעיר אחת אל עיר אחרת. בעת דלֵקה, למשל, כשהכול נתונים במנוסה, נראים האובייקטים הסטטיים, החולפים על פני הנמלטים, כאילו הם-הם הדולקים בדרך ("עוֹד רָצָה, / עוֹד רָצָה / אַנְדַּרְטָה שֶׁל שַׁיִשׁ – / הָאֵם וְיַלְדָּהּ הַשָּׁבוּר" – בשיר "הדלֵקה"). כשהסוסים שועטים במורד ההר, נראים העצים שבצִדי הדרך כאילו הם-הם הרצים והדולקים בדרך ("אביב למזכרת").

ואולם בשירי כוכבים בחוץ המרוץ של הדרך מלא בדרך-כלל באנרגיה חיובית ודינמית  (כבהצהרה "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת" שבסוף שירו "בדרך הגדולה"), ואילו בשירו האחרון של אלתרמן ניכּר שהדרך הרצה משאירה את הדובר מאחור, ואם היא מתקדמת – הוא נסוג לאחור (גם אם הוא יושב ישיבה סטטית). אלתרמן חש בימיו האחרונים שכל מפעל חייו העצום יורד לטמיון לנגד עיניו, מוצף ברפש ששופכים עליו צעירים שאינם מוכנים להקשיב לו  ולשמוע את דבריו כהווייתם.

בדרך-כלל הוא לא זִלזל בצעירים שמרדו בו, הגם שניכּר שהכּיר היטב את פגמי האישיות הבולטים שִלהם, אף הבין שפגמים אלה הם בבחינת "מעווּת לא יוכל לתקון". בין הצעירים הוא איתר לפעמים כוחות  ראויים לשמם (ייתכן שבדַבּרו על הדממה במילים  "אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע / וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע" התכתב אלתרמן עם פזמונו של יורם-טהר לב "אנשי הדממה" ("אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע / אִישׁ לֹא הִבְחִין" שכיכּב ב"מצעד הפזמונים" בשבועות האחרונים של חייו).

אלתרמן עקב אחרי  דבריהם של הצעירים, בני דורהּ של בתו, אף איתר בהם כישרונות אחדים, אך התקשה להתמודד עם התקפותיו הבוטות של נתן זך שמילאו את נפשו בתערובת של תימהון ודאגה, ולא נתנו לו מנוח. הוא ידע שאין עדיין  בין הצעירים משורר שראוי לשאת את כתרו, אך הוא גם ניתח את המצב לאשורו, והשלים עם גזר דינו של החלוף: ניכּר שהבין שחָלף תורהּ של השירה המודרניסטית מן הנוסח הצרפתי-רוסי, ושהגיע תורהּ של השירה מן הנוסח האנגלו-אמריקני, שאינה מחבבת את האוקסימורון, את הריתמוס הסדיר, את החרוז "הפרוע" ואת שאר תחבולותיה של שירתו ושירת בני-דורו.

 ולא רק סיפור אישי מוצג כאן לנגד עינינו – סיפורו של המשורר היודע שדרך-חייו הגיעה אל סופה ושהוא הולך לבית עולמו. בשנותיו האחרונות קינן באלתרמן פחד גדול שמא כל מפעל התחייה הציוני הולך לבית עולמו. הוא ראה שגם אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים אין עם ישראל  מוכן לעזוב את ארצות הגולה ולתרום לשינויו של המַאזן הדמוגרפי במדינת ישראל באופן שיצדיק את החזקת חלקי הארץ שנכבשו. ביצירתו האחרונה – "המסכה האחרונה" – הפָּקיד קיפודי שואל את עצמו האם התופעה הקרויה בשם  "תחייה" היא אכן תחייה, ולא תאים אחדים שדלקת הגוף התשוש מאירה אותם:

 העם זקן. כבר אפלה במוחו. רק תאים אחדים מוארים עדיין. מה שאמרנו "תחייה" אולי אינה אלא דלקת מקומית. תאים אחדים שהדלקת מאירה אותם. כל השאר – חושך. זִקנה שאין לה שיעור.

אין ספק. מצב בריאותו של אלתרמן גזל ממנו כל יכולת ליהנות מהחיים ולשגות בחלומות אופטימיים לגבי העתיד. ואף-על-פי-כן, הוא יודע שהעם מסרב למות, לשקוע באלם וליהפך לדממה. בעם יש כוחות חיים, שגם כאשר הוא שרוי על קו הקץ, הוא ממשיך לצחוק ולדמוע, לצעוק ולזמר, לשאול ולענות. 

כשסיים אלתרמן את מסכת חייו ואת מסכת יצירתו במילים "אַךְ כְּבָר אִישׁ לֹא שָׁמַע  וּכְבָר אִישׁ לֹא יָדַע" עמדו לפניו פרקי אבות (ב', א'), המצדיקים את הדין: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה  וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין." ואולם אלתרמן שהִרבּה לצטט ביצירתו מן הקלסיקונים שקדמו לו, הכיר גם את דברי הכפירה וההטחה כלפי מעלה שהשמיע יל"ג ב"בין שִׁני אריות":  "עַיִן רֹאָה! הֲרָאִית אֵלֶּה הַדְּמָעוֹת?  [...] אֹזֶן שׁוֹמָעַת! הֲשָׁמַעַתְּ תַּחֲנוּנִים אֵלֶּה?"

 חז"ל כתבו את דבריהם מתוך אמונה תמימה, ואילו יל"ג הדֶאיסט התקשה להאמין בהשגחה הפרטית. דומה שגם בדבריו של אלתרמן יש מן התחינה לישועה שתקל על סבלו ומן החֵמה והכעס שעליו לעזוב את העולם הזה בסבל ובמכאוב כה נוראים. כדרכו, ידע אלתרמן להבקיע את מסך הזמן, ולראות את הדרך הרצה לבדה – את החיים שיתנהלו בלעדיו לאחר שיעצום את עיניו.

 מה חבל שהמשורר סיים את חייו בתחושה שכבר אין מי שמעוניין להאזין לדבריו. הוא היה שרוי במכאובי גוף ונפש, והיה משוכנע שהקיץ הקץ על סגנון השירה הרוּסוֹ-עברי שלו ושל חבריו. הוא חדל להאמין ששירתו עולה בהרבה על זו של מתנגדיו הצעירים (ושל המשוררים שמתנגדיו מעלים על נס כדי להמעיט בערכו). הוא הפסיק להאמין ששיריו ישרדו לאחר שכל המשוררים שנצבו מולו ושהוצבו מולו על-ידי נתן זך ואחרים כדי להמעיט בערכו – יישכחו ויהפכו להערת שוליים בתחתית המגילה של תולדות השירה העברית.

אילו התעורר משנת-הנצח שלו וראה שגם בימינו הוא עדיין נחשב גדול משורריה של מדינת ישראל, ואיש לא ירש עדיין את כתרו,  הוא היה משפשף את עיניו בתמיהה נרגשת.

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב

יום הזיכרון לחללי צ.ה.ל ביום כיפור ההוא...

 מוצב "בודפשט" היה היחיד שלא הוקם לאורך תעלת סואץ אלא ליד חוף הים התיכון בדרך לפורט סעיד. המוצב היחיד שלא נפל למרות שגדוד קומנדו מצרי הקיפו עם ציוד מודרני שחייל ישראלי יכול רק לקנא באיכותו. בבוקר הובלנו את פלוגה ל' של חטיבה 11, עם עוזי דגני, מפקד  פלוגה ל' בגדוד 128 – אל הלא נודע. אנו (סיור גדודי ע"ג ג'יפים) הובלנו את הפלוגה לקרב  אכזרי ובסופו – 18 הרוגים ו-35  פצועים... 3 הליקופטרים נשלחו כדי שנעמיס את הגופות והפצועים.

מכאן יצאה תנועת המחאה בראשות מוטי אשכנזי כנגד הממשלה והקצינים הבכירים שלא ידעו את תפקידם המקצועי. רבים לאין ספור באזורי לחימה רבים.

מוצב "בודפסט"

סוכות 15/10/73 לפנה"צ

א.

עִם בּקֶר רָאּיתִי

גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.

אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק וּבַבִּיצוֹת, גַּלִּים לִחֲכוּ

בְּחוֹפֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, נֶהֱדָפִים.

סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.

כְּחֹם הַיּוֹם רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת בַּחוֹל, בַּאֲנָשִׁים,

בָּעֲצָמוֹת...       

ב.

לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת

מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם, אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד

מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת. תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית פְּתוּחָה,

חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.

יָד.

מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –

אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.

מַבָּט אַחֲרוֹן

אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם,שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם.

אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת, כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד

חַיָּל הָלוּם, כָּל שֶׁנָּדָם –

וַחֲשֵׁכָה...

לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

בקשר

לזכרו של עוזי דגני*, מ"פ ל'

"...אֶתְמוֹל, לְיַד בּוּדַפֶּסְט הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"

מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,       

"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים."

מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.

"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת," מוֹסִיף הַפָּקִיד.

"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?" שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֵר לַקַָּו.   

"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם," עוֹנֶה הַפָּקִיד.

"אֵיזוֹ פְּלֻגָּה?"

"ל'" (גְּדוּד 128), נָא לִיצֹר קֶשֶׁר עִם קְצִינֵי הָעִיר!"

"הֵם מְאֹד עֲסוּקים כָּרֶגַע, קֶצֶב הָאֵרוּעִים רַצְחָנִי. מִישֶׁהוּ מֻכָּר?"

"כֵּן, הַמ"פּ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְּכַי."

"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדָּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"

"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֶרוֹאִי לְיָדוֹ."

"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ."

צוֹחֵק הַפָּקִיד. "וּבְרֵכוֹת שְׂחִיָּה."

"קַבֵּל תִּקּוּן: בְּרֵכָה!"

* עוזי דגני היה בן 3 כאשר אביו נהרג בקרבות מלחמת השחרור ביד מרדכי.

מישהו רשם

בִּמְבוֹאוֹת סוּאֶץ, מוּל אַרְמְיָה בּוֹכִיָּה

בַּחֲזִית הַבַּיִת הַגָּדוֹל, הַלָּבָן,

מִישֶׁהוּ רָשַׁם:

"חֲפֹר בּוֹר וְכַסֵּה בּוֹר וְאַל תָּנִיחַ חַיָּל בָּטֵל!"

חָפַרְתִּי בּוֹר וְכִסִּיתִי. דּוֹר וְעוֹד דּוֹר

וְלֹא הָלַכְתִּי בָּטֵל.

חָפַרְתִּי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,

חָפַרְתִּי בִּרְשוּת הָרַבִּים וְכִסִּיתִי רַבִּים.

וְעָבַר דּוֹר.

פקודת יום

"אַתֶּם תָּרִיחוּ אֶת הַפְּרָחִים מִלְמַטָּה,"

אַָמַר הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

"מָחָר עוֹלִים עַל  פּוֹרְט סָעִיד!"

פְּקֻדַּת יוֹם, סֵדֶר עִנְיָנִים בָּהוּל:

זִוּוּד הַגִּי'פּ, חִמּוּשׁ, בְּדִקַת חֲגוֹר, רְצוּעַת הַסַּנְטֵר

בְּכוֹבַע הַפְּלָדָה הֻדְּקָה.

רְגָעִים מִתְאָרְכִים מִשָּׁעות, שִׂיחִים גְּבוֹהִים וַעֲצֵי מִדְבָּר

אוֹסְפִים אוֹתִי לִבְדִידוּת אֲחַרוֹנָה.

אֲנִי כּוֹתֵב אֵלַיִךְ גְּלוּיָה.

צַוָּאָה.

דְּרָכִים נִפְתָּחוֹת אֶל הַיָּם, אֶל סְעָרוֹת הַחוֹל.

עוֹד מְעַט עֶרֶב, אֶפְשָׁר לָנוּעַ.

וְהִנֵּה, פְּקֻדַּת הַיּוֹם מְבֻטֶּלֶת,

רְצוּעַת הַקַּסְדָּה

רְפוּיָה –

רִשּׁוּל חִנָּנִי.

איליה בר-זאב

         * * *

אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

* * *

יורם אטינגר

מלחמת האייתולות בנשות איראן

מהדהדת את כישלון מדיניות ארה"ב

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 28 בספטמבר 2022

מדיניות ארה"ב כלפי סעודיה ומצרים

מזכיר המדינה אנתוני בלינקן – המעצב המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – מכרסם בשיתוף הפעולה הביטחוני עם המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה ובמצרים (כולל צמצום אספקת מערכות נשק מתקדמות), למרות שהם ניצבים בפני איום קיומי-מיידי של גורמים אנטי-אמריקאים כמו משטר האייתולות השיעי ו"האחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם זרועות מבצעיות, חברתיות ומדיניות מאינדונזיה, דרך המזרח התיכון, אירופה ואפריקה עד יבשת אמריקה.

בלינקן לוחץ על סעודיה ומצרים לקדם זכויות האדם על ידי מחוות ל"אחים המוסלמים" הפועלים (מ-1928!) להפלת השלטון במצרים, וכלפי הטרור החות'י השיעי בתימן, הפועל –בסיוע איראני – להפלת השלטון בסעודיה ובאיחוד האמירויות. ב-2011 היה בלינקן – בתפקידו כיועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן – בין יוזמי המתקפה הצבאית של נאט"ו על קדאפי, עקב הפרה קשה של זכויות האדם במלחמת הרודן הלובי בטרור האסלאמי. כצפוי, הפלת שלטון קדאפי הפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, בסיס אזורי ועולמי של טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי, ומוקד מלחמות אזרחים המשתוללות בלוב גם היום.

מדיניות החוץ והביטחון של בלינקן מציבה במרכז הבמה את עקרון הרב-לאומיות (שיתוף פעולה עם האו"מ ואירופה) וקידום דמוקרטיה וזכויות אדם, תוך התעלמות ממציאות המזרח התיכון. כלומר, בפני ארה"ב אין בחירה בין משטרים מוסלמים דמוקרטים המכבדים זכויות אדם לבין משטרים מוסלמים אנטי-דמוקרטים המפירים זכויות אדם, אלא בחירה בין משטרים מוסלמים פרו-אמריקאים ואנטי-דמוקרטים המפירים זכויות אדם לבין משטרים מוסלמים אנטי-אמריקאים ואנטי-דמוקרטים המפירים זכויות אדם.

במקביל ללחץ שמפעיל בלינקן על סעודיה ומצרים הפרו-אמריקאיות, הוא מחזר אחר משטר האייתולות ומפגין נכונות למחוות של מאות מיליארדי דולרים כדי לחדש את הסכם הגרעין, למרות תפקידה המרכזי של איראן – מאז 1979 – בהפצה אזורית ועולמית של טרור אנטי-אמריקאי, הברחת סמים ומערכות נשק, הלבנת-הון, והפרה שיטתית של זכויות האדם בכלל וזכויות האישה בפרט.

הפרת זכויות האדם וזכויות האישה

הקרן הגרמנית The Green Political Foundation דיווחה ב-16 מרץ 2021: "חוק החיג'אב מ-1985 מחייב את כל נשות איראן, ללא קשר לזהותן הדתית, להתלבש לפי הנחיות האסלאם... אלפי נשים עומדות לדין מדי שנה על אי-הקפדה בלבישת החיג'אב [המכסה ראש וגוף]. 'משטרת הצניעות' עוצרת בנות טיפש-עשרה באירועים פרטיים ופומביים עקב לבוש 'בלתי-ראוי'. החוק אף אוסר על צעירים ללבוש מכנסיים קצרים וחולצות-מותג הנראים מערביים... נשים מואשמות בזנות על שהפגינו נגד חובת כיסוי הראש [רעלה].... ב-1936 אסר השאה הפרסי על לבישת חיג'אב כדי להחדיר לאיראן תרבות מערבית. ב-1979 הכריז אייתוללה חומייני על חובת קוד לבוש אסלאמי כדי לקדם את הפיכת איראן לרפובליקה אסלאמית..."

לפי מהדורת הרבעון השלישי ב-2020 של Jurnal Cita Hukum באינדונזיה: "אלימות נגד נשים היא תופעה שגרתית [באיראן]... נשים רבות חוות אלימות שיטתית... אלימות נגד נשים מקבלת לגיטימיות דתית... חוקים, צווים והוראות שעה מחריפים אלימות נגד נשים... מערכת החוק האיראנית מעודדת עוצמה גברית ורפיון נשי... נשים יכולות להשתתף במספר אירועים פומביים רק באישור הבעל... יש מקרים רבים של רצח נשים [אחיות, בנות ונשים] על ידי גברים הטוענים שהנשים התנהגו כזונות... הענישה הקלה [אם בכלל] של גברים אלו מתמרצת את החרפת האלימות נגד נשים..."

דו"ח מחלקת המדינה של ארה"ב מ-2019 על זכויות האדם בעולם [פורסם לפני שבלינקן מונה למזכיר מדינה] מציין: "משקל עדות אישה [באיראן] שווה למחצית עדות גבר, הערכת חיי אישה שקולה למחצית הערכה של חיי גבר, אבל עונשה של אישה הנאשמת בבגידה בבעלה חמור מעונש המוטל על גבר בנסיבות דומות... קורבנות אונס חוששות להתלונן פן תואשמנה בהתנהגות לא-מוסרית, התגרות ובגידה בבעליהן, העלולה אף להביא לעונש מוות ו/או לחרם חברתי...  החוק האיראני אינו אוסר על אלימות גברים נגד נשותיהם... החוק השיעי מאפשר לגברים לשאת ארבע נשים ומיספר בלתי-מוגבל של 'נשים זמניות' [סיע'ה]... דיני ירושה מעניקים לגבר זכויות כפולות מהאישה... אישה שאינה לבושה בחיג'אב מסתכנת בהלקאה בפומבי ובקנסות גבוהים...

"הוצאות להורג באיראן יוצאות לפועל בעקבות הליך משפטי בלתי-הוגן ולא עקב 'פשעים חמורים'. התנהלות הממשל האיראני מאופיינות גם על ידי הצרת צעדי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים; הוצאות להורג בלתי-חוקיות; חטיפות, עינויים, מעצרים ומאסרים בלתי-חוקיים; תנאים בלתי-אנושיים ומסכני-חיים בבתי הכלא; הגבלה חמורה של חופש דת-דיבור-תקשורת-אינטרנט-הפגנה-התגודדות; שימוש באיומים אלימים ואלימות; מאסר והגבלות תנועה של אנשי תקשורת וצנזורה חמורה; האשמות שווא נגד מתנגדי המשטר; שחיתות ממוסדת; גיוס בני נוער לטובת משטר אסאד בסוריה; סחר בבני אדם; אפלייה ואלימות נגד מיעוטים אתניים [אזארים, כורדים, ערבים, באלוצ'ים, לורים, תורכמנים, מאזנדראנים, ועוד]; אלימות נגד הקהילה הלהט"בית; איסור פעילות עצמאית של איגודים מקצועיים; ועוד...

דו"ח מועצת זכויות האדם של האו"מ מ-8 במרץ 2021 קבע שהחוק האיראני רואה בנשים ובנערות אזרחיות מדרגה שנייה; מקבל הלקאת נשים נשואות על ידי בעליהן; מאפשר נישואין של אלפי ילדות בנות 14-10, ונישואין של  בנות צעירות יותר באישור הוריהן.

מסקנות

האם הגיוני להניח שההתנהלות הפנימית של משטר האייתולות, במיוחד כלפי מיעוטים ונשים – בנוסף לחינוך לשנאת ושיעבוד "כופרים" והתנהלות פורעת-חוק במישור האזורי והעולמי (טרור, התססת מלחמות אזרחים, הברחת סמים ונשק) – האם הגיוני להניח שהיא מאפשרת לאייתולות להוות שותף אמין למו"מ, לדו-קיום בשלום ולזניחת חזון דתי, פנאטי, מגלומני בן 1,400 שנים?

האם התנהלות הפנים והחוץ של האייתולות מצדיקה את השתעבדות ארה"ב לאופציה הדיפלומטית (המעניקה רוח גבית עזה להתנהלות האנטי-אמריקאית של האייתולות מאז 1979) – או מחייבת מעבר לאופציה של שינוי-משטר?

למעשה, התנהלות משטר האייתולות מחד וערכים אמריקאים מאידך מהווים דבר והיפוכו, המכרסם קשות – מאז 1979 – באינטרסים של ארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. אסף ענברי ומלחמתו באדום

אסף ענברי: הספר האדום

הוצאת ידיעות ספרים – ספרי חמד

 ישראל 2022. 286 עמ'

אסף ענברי הוא מטובי הסופרים העבריים של דורנו. כל ספר היוצא תחת ידיו – חגיגה לספרות העברית. שני ספריו הראשונים – "הביתה" ו"הטנק" הם יצירות מופת של ממש, לא פחות. וכך, כשיצא לאור ספרו החדש, "הספר האדום", ציפיתי לו נרגש. לא זו בלבד שמדובר בספר חדש של ענברי, הוא גם עוסק בנושאים שמעסיקים אותי מאוד: תולדות הציונות, תולדות תנועת העבודה הציונית, תולדות הקיבוץ, מנהיגות, ושלושה מנהיגים שמסקרנים אותי מאוד – טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.

לפחות במבחן אחד, שהוא המבחן מיספר 1 של רומן, הספר עמד, בעבורי, בהצלחה רבה. כמו שני קודמיו, כך גם הספר הזה אוחז באוחז בו ומרתק אותו אליו. קראתי אותו בנשימה אחת, והוא היה בעבורי עונג החג ביום הראשון של ראש השנה. לא יכולתי להתיק את עיניי מעמודי הספר ששאב אותי לתוכו, מעלילתו המסעירה. אך ככל שנסחפתי בקריאה בו, כך עלו בי גם סימני השאלה והביקורת על הספר.

מאפייני כתיבתו של ענברי, כפי שבאו לידי ביטוי בספריו הקודמים, מאפיינים גם את "הספר האדום". הספר – כולו מעשים, פעולות. כמעט אפס תיאורי צבע ונוף. וגם המחשבות וההרהורים מתוארים בצורה מעשית, כמו למשל שוטטותו של מאיר יערי בחדר עד שימצא את ה"א-געדאנק", הרעיון המבריק שאותו חיפש. מאפיין שני של ספריו, הוא שהם ספרים על גיבורים. גיבורים שהם המנוע של היצירה והפעולה שלהם היא המקדמת אותה.

שלושת גיבורי הספר הם שלושה ממנהיגי השמאל הישראלי (כששמאל עוד הוגדר על פי הקרבה למרקס ולא לערפאת). יצחק טבנקין, איש העלייה השנייה, מי שהקים יחד עם בן גוריון וברל את אחדות-העבודה ההיסטורית, את ההסתדרות ואת מפא"י, אך הלך והתרחק מהם, יסד את הקיבוץ המאוחד ועמד בראשו, פילג את מפא"י והקים את אחדות העבודה פועלי ציון המחודשת, איחד אותה עם השומר הצעיר למפ"ם ואח"כ פילג את מפ"ם והקים בשלישית את אחדות העבודה.

מאיר יערי, איש העלייה השלישית, מייסד הקיבוץ הארצי ומנהיגו הבלתי מעורער לצד שותפו יעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית; מנהיג השומר הצעיר ומפ"ם.

משה סנה, מי שהיה מנהיג ציוני פולין, איש מפלגת הציונים הכלליים שהיתה מפלגת ימין מתונה, ראש המטה הארצי של ההגנה – מעין שר הביטחון של היישוב טרום המדינה, ראש תנועת המרי העברי שבה ההגנה, אצ"ל ולח"י לחמו שכם אל שכם בבריטים, שמהפך חד התחולל בהשקפותיו והוא נע עוד ועוד שמאלה, אימץ את הקומוניזם הסטליניסטי, הגיע למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), היה למנהיג אנטי ציוני קיצוני ובערוב ימיו חזר לחיק הציונות.

המשותף לשלושתם, ועל כן הם קובצו בספר אחד, הוא נהייתם אחרי בריה"מ, אהדתם והערצתם אותה, כל אחד בדרכו ובמינון שלו. בספר מתאר ענברי כל אחד מן המנהיגים, הן במישור האישי, הזוגי והמשפחתי, כאשר לכל אחד מהם היה "תיק" כבד בנושא הזה, הן את מערכות היחסים המורכבות מאוד בינם לבין עצמם, בין כל אחד מהם לבין הסובבים אותו בתנועתו והן את המשברים הפוליטיים והאידיאולוגיים של כל אחד מהם בתנועתו, ביחסו לבריה"מ ואת הדרך שבה כל אחד מהם התמודד עם הקונפליקט בין הציונות וברית המועצות.

מעל הספר מרחפת דמותו של בן גוריון, הנמסיס של שלושתם, מנהיג מפא"י ומייסדה של מדינת ישראל, שתיעב את בריה"מ ודחף בכל כוחו את מדינת ישראל לאוריינטציה מערבית בכלל ואמריקאית בפרט; אוריינטציה מובהקת ללא סייג. בן גוריון, שהכיר היטב את חולשותיהם של יריביו וידע, לעתים ברשעות, להתעלל בהם, הוא מושא תמיכתו ואהדתו של ענברי. ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הקיבוץ הבן-גוריוניסטי שהיווה אופוזיציה לטבנקין בקיבוץ המאוחד והוביל לפילוג התנועה, מזדהה עם קיבוצו, עם מפא"י ועם בן-גוריון. נקודת המבט של הספר היא בן-גוריוניסטית מובהקת, וההתייחסות לשלושת גיבורי הספר היא כאל היריב.

בכך, שונה הספר משני קודמיו. בעוד בשני הספרים הראשונים הגיבורים מוצגים באורח חיובי ואוהד מאוד, הגם שהם מופיעים גם בחולשותיהם, המתוארות בהומור דק, אך לא לעגני אלא חומל – גיבורי הספר הזה זוכים לטיפול אחר; הם מוצגים בעיקר בחולשותיהם, הפוליטיות, האישיותיות והמשפחתיות. ניתן לראות בחיוב את הצגת החולשות הללו, המעידות על גיבורי הספר שהם בני אדם, עם חולשות אנוש, והמתארות תמונה מקיפה של הגיבור, המסייעת להבין את נפשו ולפרש את פועלו, אולם בהצגתו של ענברי, המקום שניתן לאותן חולשות מאפיל על הסיפור וגולש לצהוב ולרכילותי. בכך, נפגעת הצגת דמותם; כאילו מזהיר הסופר את הקוראים מפני הזדהות עם גיבורי ספרו. זו המגרעת הראשית של הספר, שלמיטב הכרתי מעוותת את דמותם של הגיבורים.

יש פער מהותי בין טבנקין ויערי לבין סנה. בעוד סנה הוא מנהיג פוליטי ומדיני טבנקין ויערי הם מנהיגי הגשמה. הם לא ניחנו בכריזמה מרשימה, לא בכושר נאום וגם לא בכישרון התחבולה הפוליטית. אבל הם ידעו להוליך רבבות בני אדם להגשמה חלוצית בעלייה, בהתיישבות, בחינוך ובביטחון. לכן, בעוד סנה כמעט לא הותיר חותם בהיסטוריה, מלבד הסקרנות אודות דמותו המרתקת, החותם של טבנקין ויערי חקוק בגבולות הארץ שהם עיצבו, במאות קיבוצים ברחבי הארץ, בפלמ"ח ובמלחמת השחרור.

חידת המנהיגות של טבנקין ושל יערי מרתקת. איך אנשים שהם במידה רבה "אנטי-מנהיגים", הצליחו להניע המונים רבים כל כך ללכת אחריהם, לקום ולעשות מעשה חלוצי ולבנות את חייהם כחיי הגשמה. איך שני הכישלונות הפוליטיים האלה, שני הפוליטיקאים הכושלים שהקימו מפלגות כושלות, הצליחו באופן מרשים כל כך להקים תנועות חיים כאלו?

במאמרים שכתבתי אחרי צאת כל אחד משני כרכי הביוגרפיה שכתבתה אביבה חלמיש על יערי – לצד שבחים על התיאור המלמד והמעשיר על האיש ועל חייו, השורה התחתונה היתה שהספר לא הצליח לפתור את חידת מנהיגותו של יערי. כך גם הביוגרפיות והספרים על טבנקין. דמויות כאלה, חשבתי, ניתן לפענח דווקא באמצעות האמנות; בידי סופר גדול שיכתוב את סיפורם; כן, דווקא ברומנים, שאינם אמונים על דיוק בתיאור העובדות – שהרי "מיטב השיר – כזבו", ניתן לפענח את הנפש ולפתור חידות כאלו. זאת עשויה היתה להיות תרומתו הגדולה של הרומן ההיסטורי שכתב ענברי. לצערי, בחירתו להלעיג ולהקטין את גיבורי ספרו ולהציג אותם כצל של חולשותיהם ועבדים ליצריהם המניעים אותם, אינה מקרבת אותנו לפתרון החידה, ולכן היא החמצה. דמותו של בן-גוריון מוצגת כחפה מחולשות אנוש. נכון, הוא אינו אחד משלושת גיבורי הספר ולכן לא קיבל "טיפול" מפורט כמותם, אך נוכחותו מקבלת ממד של דמות הצדיק בסיפורי חסידים, למרות שדווקא שלושת מושאי הספר מוגדרים, בסוף דבר של דב אלבוים, עורך הספר, כאדמו"רים (ואכן, יערי ובמידת מה טבנקין הוגדרו, עוד בחייהם, כאדמו"רים ממרחביה ומעין חרוד).

הספר הוא רומן היסטורי, וכרומן הוא אינו מתיימר להיות תעודה. הדיאלוגים, השיחות והמחשבות הם פרי יצירתו של הסופר. החופש היצירתי מאפשר לו להציג סיפור היסטורי באופן שונה מכפי שהיה, כדי להתאימו לסיפור ולהניע אותו. אמחיש זאת בדוגמה אחת.

מסופר בספר על שתי אוניות מעפילים שעגנו בנמל ברגוס בבולגריה, כשעל סיפונם אלפי עולים מרומניה. מסופר שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה כאילו רבים מן המעפילים הם סוכנים סובייטיים. וכאן גולש הסיפור לעימות חריף בין הנהגת הסוכנות לבין ארה"ב והמערב, שחייבו את דחיית ההפלגה עד אחרי הצבעת כ"ט בנובמבר, פן הם לא יצביעו בעד תוכנית החלוקה, אך גם לאחר מכן נמשך העיכוב של צאת האוניות, ובספר כבר לא מוזכר האישור שלהם לצאת, כך שאולי הן עוגנות עדין בנמל הבולגרי.

יסוד האמת בסיפור הזה, הוא שאכן שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" (שמותיהן אינם מוזכרים בספר), יצאו מנמל ברגוס בבולגריה ועליהן אלפי מעפילים יהודיים מרומניה. אמת, הבריטים הפיצו שמועה כאילו יש בתוכם סוכנים סובייטים. אולם הספינות יצאו מן הנמל כבר ב-23 בספטמבר 1947. את הבשורה על החלטת כ"ט בנובמבר, קיבלו המעפילים כבר במחנה המגורשים בקפריסין, למעלה מחודש וחצי אחרי הגעתם לשם.

שינוי הסיפור כדי להתאימו לעלילה וכדי להניעה ולקדם אותה, הוא התגלמות חירות המשורר, ואין להלין עליה. אבל למה הוא מעכב את צאתו של אבי, שהעפיל ב"מדינת היהודים", חודשים רבים כל כך?*

גם הקביעה שבריה"מ היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות, אולי מתאימה לקידום העלילה, אך במציאות מי שהקדימה להכיר בישראל היתה דווקא ארה"ב.

"הספר האדום" בחר ענברי כשם לספרו; בחירה מבריקה בשם ספרו הפרוגרמטי של מאו, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין ומנהיגה של סין העממית בעשרות השנים שלאחר הקמתה. אולם האדום, בספר, אינו מייצג את ענברי; ההיפך הוא הנכון. ענברי נלחם בספרו נגד האדום. נקיטת עמדה היא כמובן לגיטימית, אך יש גם בה החמצה. אין היא מסייעת לפתור את החידה המרכזית שספר כזה אמור לסייע בהבנתה. מה הביא אנשים חכמים כל כך לעיוורון-מבחירה בהבנת מהותה של בריה"מ ולגרום להם ללכת אחריה ולהוליך אחריהם את המוני תומכיהם. זו שאלה מטרידה ביותר, אך הגישה הסרקסטית והבלתי אמפתית של הכותב למושאי כתיבתו, מקשה על פתרון החידה.

לשבחו של ענברי ייאמר, שהוא היטיב להבחין בין גישותיהם השונות של שלושת המנהיגים, ביחס לבריה"מ ולקונפליקט בין הציונות לאהדת הקומוניזם הסובייטי.

טבנקין היה מעל הכול ולפני הכול ציוני, לאומי, אקטיביסט ומקסימליסט. בכל קונפליקט וסתירה בין תמיכה בבריה"מ לבין העניין הציוני, לא היו לו כל לבטים. בחירתו בציונות קדמה תמיד לכל עניין אחר. הוא העריץ, עד שלב מסוים, את הקומוניזם הסובייטי, וראה בגישתו העוינת ליהודים ולציונות תאונה ואי הבנה שתתוקן, אבל מעולם לא התבלבל באוריינטציה שלו על הציונות.

יערי חי בקונפליקט תמידי בין הציונות לבין הקומוניזם, בין האינטרס הלאומי לבין הערצת בריה"מ וסטלין. בניגוד לטבנקין, הוא חי את הקונפליקט ובחירתו לא היתה חד-משמעית. ואף על פי כן, הוא פתר את הקונפליקט בתזה המורכבת של תורת השלבים; תורת-העל שעיצב לתנועתו, על פיה קודם כל יש להגשים את הציונות ורק אז לצאת למלחמת המעמדות. הגישה הזו העמידה היררכיה ברורה, של מחויבות קודם כל לציונות, ורק אח"כ לפציפיזם, לקומוניזם, לאחוות העמים ולהערצת בריה"מ וסטלין. אלא, שבניגוד לטבנקין, שהיה קנאי לציונות, יערי חי בקונפליקט פנימי רווי ייסורים.

סנה, שהיה אנטי קומוניסט ואנטי סטליניסט קיצוני, שינה את עורו מנימוקים פטריוטיים. הוא חש שמלחמת עולם שלישית קרבה והולכת, הניצחון של בריה"מ מובטח בה, ולכן על הציונות ועל ישראל לבחור מטעמי הישרדות באוריינטציה על המהפכה המנצחת. אולם הוא נסחף במדרון הקומוניסטי החלקלק עד שלילת הציונות ואף שלילת קיומו של עם יהודי. העוינות ההולכת ומחמירה של בריה"מ כלפי ישראל, הביא אותו בשנות ה-60 לתהליך של התפכחות.

חבל שהספר לא נמשך אל מלחמת ששת הימים ואחריה, ולו באפילוג של הכותב. התייצבות בריה"מ לצד הערבים במלחמה, חימושם והמאבק הדיפלומטי שהובילה נגד ישראל, היתה גט הכריתות הסופי של השמאל הישראלי לבריה"מ. טבנקין תקף בחריפות את בריה"מ, הציג אותה כמעט כמעצמה נאצית ויצא נגדה גם בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. בארבע השנים שבין המלחמה לפטירתו, הוא קם כארי ויצא להילחם את מלחמת ארץ ישראל השלמה וההתיישבות בכל מרחביה. גם יערי יצא נגד בריה"מ, המיר את האוריינטציה שלו לפרו-מערבית, למעשה, והצטרף עם מפ"ם למערך עם מפלגת העבודה שבמרכזה מפא"י – שנואת נפשו. וגם סנה והפלג המתון של מק"י (בניגוד לרק"ח בהנהגת וילנר) התייצבו לצד ישראל, הציגו את המלחמה כמלחמת מגן צודקת נגד התוקפנות הערבית וגינו את בריה"מ.

על אף חולשותיו של הספר וחרף הביקורת שלי עליו, ההמלצה שלי לקרוא את הספר – חד-משמעית. לא רק כיוון שהוא סוחף ומרתק, אלא גם כיוון שהוא מעלה לתודעה הציבורית פרק נשכח בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ושלושה מנהיגים חשובים שאף הם נשכחו. 

[* אהוד: הדוגמה שהבאת מוכיחה עד כמה חסרי ערך ומטעים הם הספרים הנכתבים בז'אנר הזה, הם אינם רומאנים – אינם ספרות בידיונית בעלת ערך, אך הם גם אינם מחקר היסטורי אמין שאפשר להסתמך עליו ועל מקורותיו ולצטט וללמוד ממנו. דינם של ספרים כאלה הוא להיעלם ולהישכח, ואינני מבין איך אתה יכול להתפעל מספר שאינו מבדיל בין צ'יזבאטים לבין תיאור היסטורי מדוייק ומגוּבּה במקורות.

גם אם הצליח הכותב לעטות על עצמו הילה של חשיבות ופופולריות ולהתל בקהל פותה – אם אין ביסוס עובדתי רציני לדברים שהוא כותב, ואם אי אפשר להבדיל בהם בין אמת לבידיון – אין להם שום ערך היסטורי ואי אפשר להסתמך עליהם.

פעם היו קוראים לזה – זיוף! – והצ'יזבאט שציטטת מראה גם שאין כנראה שום עריכה רצינית בהוצאה לאור של הספר הזה. חשובה להם יותר הסנסציה.

אני בכתיבתי מעולם לא התעצלתי ולא עירבבתי בין שני הז'אנרים האלה – הבידיוני, ומולו ההיסטורי-המחקרי, כמו בביוגרפיה המקיפה שכתבתי על אסתר ראב "ימים של לענה ודבש", וזאת למרות שכללתי בפרוזה שלי הרבה חומרים היסטוריים ודוקומנטאריים מרתקים – אבל רק כחלק מהמרקם הבידיוני, ואפילו "סילפתי" אותם פה ושם את ה"היסטוריים", במסגרת הבידיון!

תמיד עמד נגד עיניי ספרו המונומנטלי של מורי גרשם שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ואמירתו של שלום לגבי כתיבת ביוגראפיות: "אם היינו יודעים יותר היסטוריה היינו צריכים פחות פסיכולוגיה."]

2. צרור הערות ‏2.10.22

* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית, לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה היתה להיות הפוכה.

סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהיתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו היתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, היתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.

גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.

יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).

כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).

המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.

המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות. אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט. חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה. מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע? אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות." אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה. איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה. נאבק. נילחם. אך לא ניטוש. לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות. המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה היתה החלטת ממשלה על תוכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה היתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי. אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התוכנית כבר מבוצעת בשטח.

השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי. כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג. היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום. ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודייה ארץ ישראלית  – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערבייה ממוצא יהודי". ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערבייה. היא לא ערבייה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודייה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודייה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמיתית היא יהודייה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים". כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.

עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודייה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית." המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות איתנו. התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב היתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), היתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת. בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש. לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?

והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער  ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים. ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.

קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.

בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com. 

* ביד הלשון: מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה."

מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אימי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו. כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי. וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

מי הם 'העבריינים' בליל כל נדרי?

ההיתר 'להתפלל עם העבריינים' מוסבר במאמצי אנוסי ספרד שלא להינתק, אפילו בתהומות יְוֵן המצולה, מצור מחצבתם

חידון קצר ליום הכיפורים: כיצד ייתכן שהתפילות המרטיטות והמרגשות, החד פעמיות, של יום הכיפורים כולו, שבהן הופכים המתפללים לדרגה של מלאכי מעלה, נפתחות, למרבה התמיהה, בהכרזה לא כל כך מחמיאה: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"?

העבריינים??? עכשיו??? לקטרג על עמך ישראל דווקא ברגעי שיא אלה של התקדש ליל יום הכיפורים??? למה להלבין דווקא עכשיו את פניהם של האורחים שאמנם אינם נראים כל ימות השנה, אבל נפשם כמהה אל האווירה והמעמד המרומם של שעה ייחודית זו?

ומיהם בכלל העבריינים האלה? האם האמירה הזו נועדה לבדל בין באי הקבע של בית הכנסת, צדיקים לכאורה, לבין שאר האורחים שמוכרזים במעמד מצמרר זה כעבריינים? להתבטא בגסות רוח שכזו דווקא ביום שכל כולו מושתת על סליחה, מחילה וכפרה? ומה עם בקשתנו לכפרה על "חטא שחטאנו לפניך בשיח שפתותינו"? ומה עם "על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים"? וב"טומאת שפתיים"? וב"הונאת רע", וב"עזות שפתיים"? – וכדומה. מוזר ביותר. אין עזות שפתיים חמורה מזו.

גילוי נאות: כל אימת שנכחתי בליל כל נדרי בבית הכנסת, חשתי אי נוחות עם האמירה המתנשאת הזו: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים," ותמיד תהיתי: מה ההתנשאות הזו? מי הסמיך אותנו להגדיר עבריינים בקרב היושבים בקהל? מי אנחנו שנקבע זאת? התחת אלוהים אנחנו? והרי כלל נקוט בידינו ש'האדם יראה לעיניים והאלוהים יראה ללבב." תמיד, אבל תמיד, חוללה האמירה הזו המודפסת במחזור בתחילת סדר ליל כל נדרי, התנגדות פנימית עזה, תחושת אי נעימות, עד לזרא. מה פתאום עבריינים עכשיו? הבטן היתה מתהפכת.

ועד כמה שהדבר קשה לנו, הוא קשה שבעתיים לאורחים המזדמנים בליל כל נדרי בלבד. באחד מימי אלול השנה, פנה אלי מכר שאינו מבאי בית הכנסת, ותהה בנימה של עלבון: כשאומרים בבית הכנסת את הפסוק "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים," למי מתכוונים? מתכוונים אליי? המתפללים בעצם לא מעוניינים שאגיע? אני לא יהודי בעיניהם? מה זה העלבון הזה?

סרקתי בראש את כל התירוצים האפשריים שירגיעו את זעמו, ויאיינו את העלבון הקשה. בלב אפילו הזדהיתי עימו: למה להעליב?

ואז הבזיקה בראשי התשובה האולטימטיבית ששיככה לחלוטין את זעמו: תפילת כל נדרי נכתבה בעידן האנוסים לפני 530 שנה (1492), ונועדה לבטל נדרים שאימצו, משום שבתוך תוכם הם שמרו אמונים נאמנים לאלוקי ישראל. הם היו, מתוקף הנסיבות, 'יהודים בלב', אבל נראו כ'עבריינים' כלפי חוץ, מפני שנהגו כנוצרים, ביקרו בכנסייה ותלו צלב ענק על החזה שהעיד על היותם נוצרים לכל דבר. לפיכך היה צורך שהקהל 'יתיר' אותם מ'עבריינותם' ויאפשר להם להסתפח לכלל הציבור. 

הוספתי והסברתי שנשמתם היהודית הטהורה של האנוסים כָּמְהה אמנם תמיד לחזור הביתה, לעם  ישראל, לאלוהיו, אך הדבר נבצר מהם. רק פעם אחת בשנה, בהתקדש ליל יום הכיפורים, הם ביטאו את כמיהתם לחזור הביתה. באותו לילה קדוש הם כינסו מנייני תפילה חשאיים ונערכו להתחיל בתפילה; אבל חשו עצמם עבריינים לאלוקיהם, מגואלים בטומאת הנצרות. לכן הפכו את הקהל כולו לבית דין זמני שיתיר אותם מעבריינותם הקתולית.

ההסבר הניח בהחלט את דעתו של איש שיחי. עד כדי כך שהוא הפטיר: "אם כך, המתפללים אינם מתכוונים אליי. הם רק ממחזרים את מעמד ההכרזה על שובם של האנוסים לקהל ישראל. עכשיו אני רגוע. אגיע לבית הכנסת לליל כל נדרי, והפעם בלי רגשות עלבון."

התירוץ אכן משכנע, אבל הבעייה איתו שהוא לא ממש אמיתי. חוקרי תולדות התפילה טוענים שההכרזה על ההיתר להתפלל עם העבריינים, קדומה הרבה יותר, בכמה מאות שנים, לעידן האנוסים. יש אומרים, כמו למשל החוקר ד"ר דניאל גולדשמידט, כי מחולל אמירה (מקוממת?) זו הוא מהר"ם מרוטנבורג (1220-1293), שתלמידיו טרחו להפיצה בשמו בכל קהילות אשכנז: "ערב יוה"כ קודם כל נדרי, אומר: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים." ויש אומרים שהאמירה מוכרת מן הימים שקדמו לו, והמהר"ם רק מיסד והעצים אותה.

כל בעלי המנהגים באשכנז מתעכבים על תוקפו של מנהג זה ומעצימים אותו. אך היו שניסו להרגיע את המבקרים בטענה שחדר שיבוש קל לנוסח המוכר לנו, ושבמקורו היה "עם הביריונים", כלומר בעלי הזרוע שבקהילה, ו/או אותם סוררים שקיעקעו את הסדר הציבורי בקהילותיהם והוטל עליהם חרם כבד מטעם הנהגת קהילותיהם – ואפילו להם, לביריונים המוחרמים הללו, התירו בערב חד פעמי זה להצטרף לכלל ישראל.

וברוח הפוך על הפוך, היו שהסבירו כי דווקא צירוף 'העבריינים' לתפילה, הוא המהלך האולטימטיבי שמגבש את אחדות הקהילה כולה, בבחינת יחד שבטי ישראל. גורל אחד לכולם. גם לעבריינים שבקהל. רק אחדות מלאה מבטיחה שתתקבל תפילת הקהילה כולה, ללא יוצא דופן, בפני אדון כל.

ועל אף קדמותו של נוסח זה, זוכה ההערכה השגויה שמקורה באנוסי ספרד, לתפוצה רחבה. פרופ' ירמיהו יובל כותב בספרו 'האנוסים' (ע' 293-4): "יום הכיפורים, שנקרא בפיהם 'היום הטהור', היה רגע של אמת. הם הסירו מעליהם כל קליפות העמדת הפנים והעמידו נפשם עירומה נוכח הבורא... [אבל] חדי האבחנה שבין האנוסים הרגישו ביסוד של הולכת שולל כלפי עצמם ובוראם" – מפני שהבינו שמיד לאחר התפילה ישובו לחיות כנוצרים.

ועוד: "יום כיפור היהודי נפתח ב'כל נדרי' שבו הקהילה מצהירה... שהמתייהד מתכחש מראש ל'כל המעשים שאעשה בשבייה הזו' והחטאים שיחטא מחמת 'ערמומיותו של חוש שמירת החיים.' בייחוד מתבטלים כל הנדרים הקתוליים והמסכות שהמתייהד חייב לעטות כל השנה כדי לשרוד."

אנוסי ספרד האומללים הם שהעניקו את הלגיטימציה המוסרית למילים הקנטרניות, שאלמלא הם היו נתפסות בימינו – ואולי בצדק – כמעשה גערה והתגרות.

גמר חתימה טובה לכלל ישראל.

מנחם רהט

* * *

לאה שורצמן (לבית בן עזר)

במלאות 25 שנה למות אימנו

דורה [דבורה] ליפסקי-ראב-בן עזר-דגן

דורה [דבורה] ליפסקי-ראב-בן עזר-דגן

ביום שישי, ה' בתשרי, 30 בספטמבר 2022 – מלאו 25 שנה מאז הלכה מאיתנו אימנו היקרה בגיל 87.

היא נפטרה בשיבה טובה בדיור מוגן מכובד, שם בילתה את שנותיה האחרונות. וכשהיא נחה בשלווה בכורסתה בדירתה היפה – נעצמו עיניה לעד. בבריאות טובה יחסית, בזיקנה מכובדת, כאילו נרדמה לשנת אחה"צ... באותו יום עוד פקדה את חדר האוכל לארוחת בוקר וצהריים, וערב קודם השתתפה בחזרת המקהלה.

היא נפטרה "בין כסה לעשור" – מות צדיקים.

אימנו דורה היתה ידועה בפתח תקווה כגננת אהובה בגנון פרטי שפתחה בביתה לגילאי שנתיים עד ארבע. על ההורים היה לשריין מקום בפסח עבור שנת הלימודים הבאה...

היא היתה גננת מלידה, שמעולם לא קיבלה הסמכה רשמית, וגידלה דורות רבים בפתח תקווה, במקצועיות מושלמת ובאהבה רבה.

בטוחני שהצצה בתמונתה עשוייה לעורר בתלמידיה לשעבר רק זיכרונות ילדות נעימים...

אנו בנה ובתה – אהוד בן עזר ולאה שורצמן (בן עזר), נזכור אותה לעד.

יהי זיכרה ברוך.

לאה שורצמן (לבית בן עזר)

* * *

רוֹן גֵּרָא

שני שירים

מִי יִתֶּן?

מִי יִתֶּן

לַיְלָה אֶחָד שֶׁל

שֵׁנָה

שֶׁאֵין בּוֹ כְּאֵב

לֹא מַחְשָׁבָה נוּגָה.

צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת בְּגִיל

רוּחַ טוֹבָה יוֹצֵאת

בְּמָחוֹל

וְאֵין אֲנָחָה.

עֵת הַכֹּל נִרְדָּם

אֵרָדֵם בְּשַׁלְוָה

עֵת עֵצִים מַכְסִיפִים

וְרָווּי הֶחָלַל

רֵיחוֹת שֶׁל חֶדְוָה.

עוֹצֵר אֶת הַזְּמַן

לַיִל בְּתוֹךְ לַיִל.

הֵם נָעִים לִקְרָאתִי

מְבַקְשִׁים לְבָרֵךְ לִקְרַאת

הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.

מְסַפְּרִים אֶת סִפּוּרָם

שֶׁתָּמִיד דָּחוֹ

לְמוֹעֵד אַחֵר,

מֵהֶם נִמְתָּחִים חוּטֵי

גַּעְגּוּעַ וְעֶרְגָּה.

מִלִּים שֶׁמּוּבָנָן כְּאֵב

הַחֲבוּיִים בִּי

כְּצַלֶּקֶת.

מְסַפֵּר לָהֶם עַל

יְצָרַי שֶׁקָּפְאוּ

מִפְרָשַׂי שֶׁנִּקְרְעוּ

עַל חֲלוֹמוֹתַי אוֹתָם

טָמַנְתִּי

בְּאֵתֵי חֲפִירָה בָּעֹמֶק

הָאֲדָמָה.

עַל נְדָרַי

אֲלֵיהֶם אֲנִי חוֹבֵר

שָׁעָה שָׁעָה.

וְעוֹצֵר אֶת הַזְּמַן.

* * *

דוד מלמד

בני כמה היו זקני ציון?

ב-1 באוקטובר מציינים בעולם את "יום הקשיש הבינלאומי". יום זה בא לכבד, להוקיר ולציין את הדאגה לרווחתם של הקשישים ברחבי העולם. תאריך זה נקבע ע"י ועדה של האו"ם לנושא הזיקנה שהוקמה בשנת 1982 כדי לחקור ולטפל בצורכי הקשישים בעולם. החוקרים צופים שבשנת 2050 יהיה אחד מכל חמישה אנשים בעולם בן 60 או יותר. תוחלת-החיים המתארכת שינתה את ההתייחסות לכינויים "קשיש", "זקן" ו"ישיש", ומי שנקראו בעבר "זקנים" ו"ישישים" שוב אינם מוגדרים כך, לפחות לא בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.

בתנ"ך מופיעה המלה "זקן" פעמים רבות. באחת מהן, בספר מלכים א', פסוק א', נאמר: "והמלך דוד זקן בא בימים." ואומר על-כך פירוש "דעת מקרא": "...מסתבר שהיה זה בערוב ימיו, בסוף שנות השישים לחייו." והרד"ק אומר על המילים "והמלך דוד זקן": "בן שבעים שנה היה..." ומוסיף על "בא בימים": "בימי הזקנה חלש ונפל מטה ואף-על-פי שלא היה אלא בן שבעים שנה, מפני המלחמות אשר נלחם תשש כוחו וקפצה עליו הזיקנה..."

על חוסר האחידות בכינויים "זקן", "קשיש" ו"ישיש" בדיווחי התקשורת בימינו כבר נכתב רבות. לפעמים מכונה אדם שנדרס: "זקן בן 68", ולפעמים: "קשיש בן 78". אך בדרך-כלל ניתן לראות שהתקשורת החלה להיזהר בהדבקת כינויים אלה.

עם התגברות העיסוק בנושאי הזיקנה, ניתן לראות איך התייחסו במאה הקודמת לגיל הזיקנה על-פי הכינויים שהדביקו לאישים שונים בתולדות הישוב. מובן שקשה לבדוק את הגיל המדוייק שבו החלו לכנות אישים מסויימים בכינוי "הזקן", "הקשיש" או "הישיש", אך מסתבר שהכינוי דבק בהם בשלבים הרבה יותר מוקדמים מאשר בימינו.

כך למשל "הזקנים" המפורסמים ביותר: דוד בן-גוריון, יצחק שדה ופנחס רוטנברג, ואחרים כמו הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), ד"ר מנחם שטיין, א"ד גורדון, ועוד.

בן-גוריון, שנולד בשנת 1886 ונפטר בשנת 1973 בגיל 87, הוא הדוגמא הבולטת. מסכת-חייו ידועה לכול: האיש עמד בראש אחדות-העבודה, ההסתדרות הכללית, מפא"י, הסוכנות היהודית ואחר-כך בראש ממשלת ישראל. רעמת-השיער הלבנה ליוותה אותו במשך שנים רבות, מגיל צעיר-יחסית לפי מושגי זמננו. בטקס ההכרזה על הקמת המדינה, בתמונה המפורסמת במוזיאון תל-אביב, היה "הזקן" בן 62, וכידוע כינו אותו "הזקן" שנים רבות לפני-כן. בבחירות לכנסת בשנת 1959 אף הגדילה לעשות מפלגתו, מפא"י, כשהנפיקה סיסמה מוחצת שנועדה למשוך קולות: "הגידו כן לזקן".

"זקן" אחר, יצחק שדה, נולד בשנת 1890 ונפטר בשנת 1952. הוא היה מראשי ה"הגנה", מפקדו הראשון של הפלמ"ח ואלוף בצה"ל. גם הוא כונה "הזקן". זקן זה היה בן 62 במותו, ובעת שייסד את הפלמ"ח, בשנת 1941, היה בן 51. ככל הנראה כונה גם הוא בתואר "הזקן" שנים אחדות לפני-כן, על-ידי פקודיו שהיו צעירים ממנו בהרבה.

עוד "זקן" אחד היה פנחס רוטנברג שנודע כ"הזקן מנהריים". הוא נולד בשנת 1879 ונפטר בשנת 1942. איש ססגוני זה היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית הרבולוציונרית ברוסיה, עשה עם ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים במלחמת-העולם הראשונה, היה מראשי ההגנה בתל-אביב במאורעות תרפ"א, עמד זמן קצר בראש הוועד הלאומי, וגולת-הכותרת של חייו הייתה ייסוד חברת החשמל בשנת 1923. באותה שנה היה "הזקן מנהריים" עתיר המעש והעלילות, רק בן 44. עליו כתב והלחין מרדכי זעירא את "שיר הרשת" שנודע כ"הזקן מנהריים". שרו אותו "הבחורים מאפיקים" ועמם גם רבים ביישוב העברי. ("הזקן, זקן, הזקן מנהריים / הוא הקים את המפעל / לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים / ועכשיו שם לב חשמל"). את הכינוי "הזקן מנהריים" הדביקו לו עובדיו עוד לפני שכתב זעירא את שירו.

נראה שמאחורי הכינוי "זקן" שהודבק לאישים אלה לא עמדה מחשבה רעה חלילה, אלא זווית-ראייה של מקורביהם ועוזריהם שהיו בגיל צעיר בהרבה, וכך ראו את האדם עמו עבדו.

גם בכתובים נעשה השימוש בכינויים אלה באורח שונה מאשר היום. דוגמא אחת להתייחסות העיתונאית אל הגיל נמצאת בדיווח על הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים העבריים בשנת 1921 בתל-אביב. לפי הדיווח של עיתון "הארץ" ב-2 במאי 1921 "הפתיחה הייתה ע"י הסופר הישיש א.ז. רבינוביץ."

רבינוביץ, הוא אז"ר, נולד בשנת 1854 ונפטר בשנת 1945. האיש שעל שמו נקרא כפר אז"ר, היה סופר, פובליציסט, עורך, מתרגם, וגם ציר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הוא החזיק בפנקס-החבר מס' 1 של ההסתדרות ונשא לאורך שנים את התואר "זקן הסופרים העבריים", וגם "זקן הצמחונים העבריים בארץ-ישראל". בפתיחת הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים היה אז"ר "הישיש" בן 67.

לא פלא שב-30 בינואר 1924 פורסמה מודעה גדולה בעיתון "הארץ": "הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ-ישראל שולחת ברכתה הנאמנה לזקן חבריה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, לשנת השבעים של חיי עבודה פורייה. תזכה לנוב בשיבה ולאמץ ידי רבבות עובדים צעירים ולראות בתקומתה של חברת העובדים החופשית והצודקת בארץ-ישראל." יחד עם הברכה גדוש העיתון במאמרים רבים על אישיותו של אז"ר ויצירתו.

התואר "זקן" הודבק גם לד"ר מנחם שטיין שכונה "זקן הרופאים העבריים בארץ-ישראל". ד"ר שטיין נולד בשנת 1855 ונפטר בשנת 1916. הוא היה בילוי"י שעלה ארצה בשנת 1883, ושימש כרופא בירושלים, ביפו ובמושבות הברון. מלבד עבודתו הרפואית היה איש-ציבור רב פעלים. במלחמת-העולם הראשונה, בהיותו כבן 60, גוייס לצבא התורכי ונשלח לבית-חולים למחלות מדבקות, שם נדבק מחוליו ונפטר. כותב עליו הסופר והעסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן, בספר "מלחמת העמים (יומן)": "שמועה רעה. מת בירושלם ממגפת טיפוס-הבהרות גם הד"ר מנחם שטיין, זקן הרופאים העברים בארץ-ישראל בכלל וביפו בפרט. זקן היה האיש, ולא חס על זיקנתו וקראו אותו לפני כחצי-שנה לעבודת הצבא בתור רופא לירושלם ושמה תקפתו המגפה."

זקן הרופאים העבריים "שלא חס על זקנתו" היה בן 61 במותו.

 מאז זרמו, או לא זרמו, מים רבים בירדן. ההתייחסות לגיל הזיקנה השתנתה וכינויים כמו "הזקן" כבר אינם מודבקים לאישי-ציבור. בימינו אחדים מראשי הרבנים החרדים נפטרו בסביבות גיל 100, ואנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עדיין פעילים במלוא אונם בעולם העבודה והעסקים או מתמודדים על תפקידים במגרש הפוליטי. איש מהם אינו מכונה בפומבי בתואר "קשיש" או "זקן". ואם אלה יעברו בבוא היום לדיור-מוגן, גם הוא אינו מכונה כמו פעם "מושב זקנים", אלא "בית הורים" או "בית אבות", אף שיש האומרים כי כמעט לא ראו שם אבות, אלא בעיקר – אימהות.

דוד מלמד

* * *

יונתן גורל

שיבה של טרם גלות

בַּחֲזָרָה אֶל הַחוֹפִים הַיְּשָׁנִים

שֶׁל תְּכֵלֶת וְחִיּוּךְ וְשֶׁל רֵעוּת.

אֶל אֵלוֹ הָאֲנָשִׁים הַנּוֹשְׁמִים

נוֹפֵי קְדוּמִים צְחִיחִים וְשַׂגִּיאִים.

אֶל הַכְּתָלִים הַחוֹבְקִים בִּתְפִלָּה

אֶל הַמַּבָּטִים הַחַמִּים.

שִׁיבָה שֶׁל טֶרֶם גָּלוּת

הָיְתָה עַרְבִית

בִּלְתִּי קְרוּיָה זוֹ –

רצח גדליה בן אחיקם והמוצאות אותנו

הכתוב בירמיה ובמלכים מציג את ההחמצה הגדולה של הקמת אוטונומיה בארץ אחרי חורבן ה"בית הראשון" בחסות גדליה שהיה פרו בבלי, כשהרוצח ישמעאל בן נתניהו המבקש להיות הממונה בעל הסמכות רוצח את גדליה בחסות מלך בני עמון החותר לאוטונומיה בחסותו כנגד הפרוטקטורט הבבלי.  יצויין, החסות שהעניקו הבבלים לגדליה באה מנקודת מבט לאומית להבטיח אוטונומיה לשארית הפליטה מיהודה ואפרים כאחד והנה אינטרסים צרים המנצלים את הפוליטיקה המקומית מביאים להרס ולגלות נוספת במצרים, הכוללת גם את הנביא ירמיה.

הנטייה הזו להרס עצמי קיימת בעמנו, אם כך , לא רק מהיום ויש מנהיגים, ההורסים גם את הסיכוי הקטן לאוטונומיה  בגלל אינטרסים צרים ואישיים.

זה מביא את "תענית גדליה" צמודה לראש השנה, להזכיר לנו את הצורך להתעלות על פלגנים ורודפי שלטון למען מטרה גדולה של עצמאות גם יחסית ומאולצת, חלק מהפוליטיקה האזורית ונזכיר – בצפון, בבל, אימפריה אדירה שהחריבה את המקדש והגלתה את רוב העם, ובדרום – מצרים, חורשת מזימות ומחפשת אפשרויות לקנות אחיזה בשטחים שהבבלים סימנו אותם כשטחיהם ובכף הקלע "יהודה" עם פקיד ממונה – גדליה, שאמור לשמור על "הגחלת" ונרצח בידי קושרים יהודים שעיניהם לבצעם.

דומה שהלקח הנלמד מפרשה כאובה זו הוא אחד, התלכדות והתעלות על אינטרסים אישיים- פרטיקולארים, לא משנה דעה או איש. ראיית האינטרס הלאומי הכולל – קודמת. 

ירמיה, כנראה, מת במצרים, לשם הוגלו "השארית" וחלפו כשבעים שנה עד שנבנה "בית המקדש השני" בחסות כורש הפרסי. אין מזכירים את רוצח גדליה ישמעאל, מתייחסים לרצח כסימון לאסון, סימן דרך לדורות שיש ללמוד ממנו ולהעלותו על נס דור אחרי דור והקרבה ל"ראש השנה" סמלית ומחזקת...

יונתן גורל

* * *

אדיר כהן

נוֹסֵעַ עִם אִמִּי

נוֹסֵעַ עִם אִמִּי

לְטִיּוּל בְּחוּ"ל.

נוֹלְדָה בְּלִיטָא,

יַלְדוּתָהּ בְּאָמֵרִיקָה,

עָלְתָה לָאָרֶץ

וְחוּץ לָאָרֶץ

נִסְגַּר לְגַבֶּיהָ.

כָּל מַסְלוּל טִיּוּלֶיהָ

בְּדַרְכֵי הֶעָפָר

שֶׁל רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן,

בּוֹאֲכָה הַחוֹלוֹת

וְחוֹף הַיָּם,

וּלְעִתִּים לֹא רַבּוֹת

מַסָּע בָּאוֹטוֹבּוּס

שֶׁל "דְּרוֹם יְהוּדָה"

לְתֵל אָבִיב,

בִּירַת הַתַּעֲנוּגוֹת

שֶׁל הָאָרֶץ.

נוֹסֵעַ עִם אִמִּי

לְטִיּוּל בְּחוּ"ל.

מִמִּשְׁכָּנָהּ בְּצֵל הַבְּרוֹשִׁים

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת הַיָּשָׁן

לָקַחְתִּי אוֹתָהּ אֶל

הָעוֹלָם הַגָּדוֹל שֶׁל חֲלוֹמָהּ.

נְגַלֶּה יַחַד אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

שֶׁבְּנַפְשָׁהּ הָאִלֶּמֶת שׁוֹרְרָה

וְנָשְׂאָה אוֹתוֹ לְבֵית עוֹלָמָהּ.

עַכְשָׁו הִיא מְטַיֶּלֶת אִתִּי בְּחוּ"ל,

מִתְפַּעֶלֶת מִנּוֹפִים, הֵיכָלוֹת, מֶרְחָבִים,

וְנֶהֱנֵית כְּיַלְדָּה קְטַנָּה מִגְּלִידָה אִיטַלְקִית,

צוֹחֶקֶת בְּקוֹל בְּסִיבוּבֵנוּ בַּגַּלְגַּל הָעֲנָק

וּמְדַקְלֶמֶת שׁוּרוֹת מִיצִירָתוֹ שֶׁל שְׁנִיצְלֶר

עַל הַגַּלְגַּל הַסּוֹבֵב בָּעוֹלָם

וּמִתְבַּדַּחַת שֶׁהִיא מַעֲדִיפָה

שְׁנִיצֶל וִינָאִי עַל שְׁנִיצְלֶר.

אִמָּא שֶׁלִּי יַלְדָּה קְטַנָּה,

מְטַיֶּלֶת עִם בְּנָהּ

שֶׁעָצַם אֶת עֵינֶיהָ

עַל מִטַּת מוֹתָהּ בַּהֲדַסָּה,

וּלִפְנֵי פְּגִישָׁתָהּ עִם הַסּוֹף הַבָּא

מִלְמְלָה: "אֲנִי מְפַחֶדֶת! מָוֶת! מָוֶת!"

עַכְשָׁו אֵינָהּ מְפַחֶדֶת

וְעֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת

וְנִשְׁמָתָהּ מְרַחֶפֶת מֵעַל הַיָּפִים שֶׁבַּנּוֹפִים,

מְטַיֶּלֶת אִתִּי אֶת הַטִּיּוּל

שֶׁהִבְטַחְתִּי לָהּ וְאִחַרְתִּי, אִחַרְתִּי מְאֹד.

אדיר כהן

* * *

אורי שרגיל

שנאה

כשהייתי ילד שמעתי סיפור שלא יצא לי מהראש. התארחו בביתנו קרובי משפחה – פליטי המלחמה שהגיעו זה עתה לארץ מברית-המועצות. לא נודע לי מאיזו מועצה באו.

לפני שנים, בימי שלטון הצארים, כך סיפר איש זקן ביניהם, היה אצלם בעיירה, מלשין (מויסר) ארור – שמו סמרקוביץ'. בנעוריו היה תלמיד-חכם שהתמיד ימים ולילות, לילות כימים. לימים ביקשו להשיאו לבתו של 'בעל-בית' בעיר הגדולה הסמוכה והביאוהו אל פרנסי הקהילה. הנערה צפתה בהם מחלונה. כשהוכנס האברך לחדר והציג עצמו לפני הנוכחים אסף רב-העיר את כנף-מעילו והסב פניו לקיר. בסופו של יום דחתה הנערה את ידו. כשחזר הבחור לחדרו שבר צלחות במטבח, הפך את ארון הספרים, חתך את רצועות התפילין, לבש את מעילו המגוהץ ונעלם מעבר לאופק.

הלוואי שהיה נעלם. חלפו כמה שנים והוא נתגלה בעיר כידידם ובן-לוויתם, של 'הנסיכים' קרובי משפחה רחוקים של פילגש אחת הצארים. האיש מתמיד ימים ולילות בבתי מרזח, בבקרים סוחט דמי חסות מבעלי-חנויות, דוכנים ועסקים של יהודים, מאיים על הקהילה בהפצת עלילות. מעת לעת היתה המשטרה מתנפלת על רובע היהודים, הורסת ומשמידה בדרכה רכוש וציוד, מחפשת חשודים ועריקים שלא היו. בעקבותיה הופיע בן נעוות המרדות צוהל ומתמוגג. גוג ומגוג.

החיים השתבשו והלכו, נעשו קשים מנשוא. אם חלפת על פניו של גוי ברחוב והוא לא בעט בך – סימן שהיה שיכור כלוט או שהתבלבל... ככל שנחתו הצרות והתרבו הייסורים גברה  שמחתו של בכור-השטן הזה. כבר נודע שיזם שניים או שלושה מעשי אונס קבוצתיים. אחד האברכים שהאשימו באונס אחותו נעלם לפני המשפט וגופתו צפה בנהר. והנה נמסר לפרנסי הקהילה מפי 'הנסיכים' כי האברך שלהם לא ינום, לא יישן ולא ישקוט עד שתוחזר לו ארוסתו. אלא שאותה נערה אומללה מעולם לא התארסה... כשחזר והופיע ה'אברך' בעיר בקרב מרעיו ה'נסיכים', אזרה משפחת בעל-הבית המבועתת עוז והבריחה את הבת ובעלה לאמריקה.

"שיחזירו אותה ויסובבו את גלגל ההיסטוריה אחורנית," הצטחק המנוול. "מי שיכול לעצור שמש בגבעון דום יכול לסובב אותה גם בשבילי."

"מי שיכול לעשות זאת, מסוגל לשלוח קללה שתחסל אותך," הגיבו חבריו הגויים. פניו התפוחים נעשו מעוותים ומרושעים עוד יותר.

עתה הקיף עצמו בשומרי ראש שחצנים ומשולחי רסן, החל משלח את המשטרה בעקבות פרנסי העיר בטענה שהם מתנכלים לו, מתכננים לשחוט אותו לפני פסח מטעמי הדת.

בתוך הקהילה עלו קולות מלחשים שיש לשים קץ לפרשת המלשין. כמה מהצעירים חמומי המוח ביקשו להביא כנופיה של שודדים מעיר רחוקה כדי שתחטוף את המלשין ותשים קץ לחייו. היו שהחלו לעסוק במגביות לשם כך. הגיעו הדברים לאוזני הרב הנכבד, כך סופר, והוא שם להם קץ בדרשתו בבית הכנסת. זה היה בשבת שלפני חנוכה ועסקו בה באחים בני ישראל ובמכירת יוסף. לא יקום ולא יהיה זעק הרב והטיח אגרוף רועד בדוכנו. לא כל עוד אנוכי רב העיר. הפרנסים הניעו בראשם בשתיקה. זה יהיה פתח למלחמת גוג ומגוג. נודע שהמלשין כבר הזהיר את המשטרה שהיהודים מתנכלים לו והם מתכננים לשים קץ לחייו בדרכים שונות ומשונות. 

הכסף שנאסף עבור השודדים נתרם לקרן של הכנסת-כלה והיטיב עם כמה אלמנות ויתומות שחיו בשולי הדרך והמתינו שנים לישועה. סכום כסף גדול נשלח לרב מאמריקה שם התגוררה אותה 'ארוסה'. המשפחה באמריקה הציעה לשלוח קבוצת מרצחים מסיציליה כדי לטפל במלשין. אלא שהרב הטיל איסור חמור והמעשה נמנע. הכסף שנשלח הועבר לקרן הכנסת כלה.

המלשין הצהיר שוב ושוב שלא ישקוט, לא ינוח ולא יידום עד שתושב אליו 'ארוסתו' מאמריקה. שוב נשלח לפרנסי העיר סכום כסף כדי לחסל את המלשין. הפעם היתה זו משפחתה של נערה שנאנסה ואחיה נרצח. משפחה זו בנתה לעצמה חיים חדשים באנגליה. אלא שהרב עמד בתקיפות על דעתו והכסף, בהסכמת המשפחה, הופקד בבית היתומים של הקהילה.

חלפו על הקהילה שנים נוראות עד שכמעט התפוררה. משפחות נטשו את משכנם, פנו לערים רחוקות, לארצות זרות וכמה הגיעו לארץ-ישראל. כזה כוחו של יהודי צורר יהודים.

יום אחד, במפתיע, הצורר מת. הוא השתעל בחוזקה בקרב חבריו במסבאה, הקיא את יינו ונדם. עלה חשש שהורעל וגופתו נלקחה לבדיקה. מיד נשלחה המשטרה לשים מצור על בתי הפרנסים והרב, המתינה שם לאות. בשולי העיר נאספו בני-בליעל וצחצחו נשקם לפרעות בישראל. עננים שחורים של עופרת ואפר ירדו על הרובע היהודי שהסתגר מאחורי בריח. בתי הכנסת נתמלאו קינה והפרוכת הוסרה מעל ארונות הקודש. הרב עמד להכריז על תענית. 

באותו לילה נמצאה צוואתו של האיש והובאה אל הרב. בני משפחת הצורר, יהודים מוכים, מרי נפש מעוכלת, פנו אל השלטונות והצהירו כי המלשין ציפה למותו שכן היה חולה-אנוש יורק דם. הופיע גם הרופא והעיד על-כך לפני השופט. 

הקהילה ניצלה.

צוואתו של המלשין עוררה תדהמה: "מזה זמן ידוע לי שאני גווע," כתב הרשע, "ואני מחפש דרכים לחזור בתשובה. יודע אני שאיש מכם לא יסלח לי בעולם-הזה. דיני כמו נחרץ ואין לי הצלה ומפלט. את הדין הזה מקבל אני על עצמי בהרכנת ראש, במלוא הענווה. מבקש אני מכם שייעשו בי כמה מעשים אשר יכשירו אותי לעמוד לפני בוראי, להתחנן בבקשת סליחה ומחילה.

"ראשית יחבטו היהודים בגופתי ויעבירוני בכף-הקלע של העולם הזה, יקרעו את בשרי לגזרים וימשיכו לחבוט עד שניתן יהיה להמליחו ולהכשירו. בהמשך יקצצו וייצלו את כפות רגלי וידי כי הן כלי המשחית שבצעו את התועבות. לבסוף יפרידו את חלקי גופי, הזרועות, הראש, הרגלים ויפרקו אותי כשור באטליז. רק אחר-כך יקברוני – לא בבית קברות קדוש של יהודים כי איני ראוי לשכון בתוכו. אלא יקברוני מחוץ לגדר, בתוך האשפה והזבל, כאחד הממזרים בעלי התאווה והתועבה..." וכן הלאה.

תרועה של שמחה וצהלה התנגנה בבית המדרש בשעה שהוקראה הצוואה. פורים-שפיל. נעשה ונשמע, צעקו הפרנסים, בעלי הבתים, הסוחרים, העגלונים והסבלים. במהרה התארגנה כל העיר למסע הלוויה מפואר, מלא זיקוקין ורוח עליצות, פורקן והצלה.

אם דעתו של המלשין, בכור-שטן, שכמות נכבדה של ביזוי בעולם הזה, לפני קבורתו, תועיל להצלתו בעולם הבא, מדוע שאנחנו, באי העולם-הזה, לא נקל עליו במילוי צוואתו ככתבה וכלשונה? השאלה צפה בכל בית יהודי והתשובה היתה ברורה.

אלא שהרב התעקש וסירב לכבד את צוואת הארור. נכנסו אצלו פרנסי העיר והשתדלו למען הצוואה, באו בעלי הבתים, התקבצו תמימים שנאזקו בתורה וכולם יצרו גוש המוני גדול שצר על בית-הרב, מבקש לחלץ ממנו הסכמה לקיים את הצוואה. הרב מסביר בלשון יום-יום לסבלים, לסוחרים ולקשיי יום. הרב מסביר בלשון קודש לתלמידי החכמים, לבטלני בית המדרש ובתי הכנסת, הרב מסביר בלשון ענווים לבעלי הבתים ולפרנסים. העגלה הכבדה שנועדה להסיע את בני העיר במדרון החלקלק אל הפורקן, ההצלה והנקמה חורקת וממאנת לנוע. הרב שצם מחוויר ומתעלף מתחת לגלגליה. הרבנית כבר מקבצת בתרכוס את בלואי סחבות ביתה כדי לצאת עם בעלה לגלות במרחקים.

לבסוף הוכרעה העיר, בלב כבד ועוין נסוגים בניה מול נחישותו העצומה של הרב. מתהומות אמריקה מגיעה זעקתה של ה'ארוסה': "אנא כבדו את פסק-דינו של הרב הקדוש, אני מתחננת."

מתקיימת הלוויה צנועה בשולי בית הקברות והרב מגייס מניין של חברא-קדישא זועם המקיים את מצוותו של ישראל ושל אבות אבותינו בכל הדורות שחלפו ויחלפו.

יומיים חלפו ובבוקר הוקף אזור בית הקברות באנשי משטרה, פרשי צבא אטומים רכובים על סוסים. עשרות שוטרי חרש פולשים לבתיהם של הרב ופרנסי העיר ושולפים את הגברים כעכברים מחוריהם. הרב והפרנסים מושלכים לתוך מרתפי העינויים של הקוזקים המגחכים. אנשי-קשר גויים כבר מתרוצצים בחוצות, מפלסים דרכם אל הפריצים והשרים בעלי ההשפעה במחוז. שמועות מבהילות מרחפות באוויר, מיד יערך פוגרום בחסות הצבא והמשטרה, תחוסל מושבת הצרעות בעיר, רכושם של היהודים יוחרם.

הרב והפרנסים נצטווו לאתר מיד את קברו של המלשין ולאחר שעשו זאת נתבקשו אנשי חברא-קדישא לחפור את האדמה, לשלוף את הארון. מרחוק נראו גדודי פורעים צובאים על העיר ואותה עננה שחורה ומוכרת של עפר ועפר כבר רבצה על הגגות. הרב נאנח ומתפלל לישועה.

הארון נשלף וכמה שוטרים קרבו אליו מוליכים איתם רופא צבאי לבוש שחורים חמוש בארגז כלי-משחית. נגרים באו והתיקו את מכסה הארון, שמטו אותו בגסות. הגווייה נחשפה ועוררה תימהון עצום בלב הגויים הצופים שצבאו סביב. הרב והפרנסים עצמו את עיניהם, ממתינים שלטף מהלומות קטלניות.

"שלם וכמעט בריא," צעק הרופא שבדק את הגווייה.

שר המשטרה קרב בצעדים קטנים אל הבור, התבונן בשתיקה מפוספסת. ירק הצידה ויצא בדחיפות למשרדו. קצין המשטרה שחקר את הרב והפרנסים, סוכנם הנסתר של אנ"ש, גיחך לתוך שפמו העבות והפטיר באוזנו של הרב ההמום, 'מראה כזה לא רואים כל יום בחיים שלי – ניצלתם.' הוא הושיט לרב מעטפת ניר מהדורת ובתוכה מכתב נוטריוני. הרב נטל את הניר, הרכיב משקפי קריאה על עיניו, אצבעותיו הרועדות מיששו את הניר שרחש כמו נמלים רעבתניות. היה זה מכתבו של המלשין אל שלטונות העיר ו'הנסיכים' המכובדים.

"...היהודים, אתם תיווכחו, יקרעו את בשרי לגזרים לאחר מותי, יתקעו בי סכינים של נקמה, יתעללו בגופתי, ישפילו את זכרי עד עפר, יבתקו את ראשי, יעקרו את עיני, יקצצו את כפות ידי ורגלי, יקברו אותי מחוץ לבית-הקברות, במקום של סחי ואשפה מפני שהייתי משרת נאמן של השלטונות ככל אזרח נאמן לארצו..."

"דבר מכל זה לא התרחש," לחש הרב.

"נכשלתם," צהל איש המשטרה והורה לאנשיו לפזר את הצבא האזרחי והפרחחים שהתאספו בשוליים.

"המלשין הזה," אמר המספר, "היה, לדברי סבי – דודו מצד אימו. והוא אמר, הסיפור הזה חוזר על עצמו בכל דור והוא עלול לבתק כל משפחה."

אורי שרגיל

* * *

אהוד: מבחינתנו כיהודים וכישראלים אין הבדל גדול בין "משמרות המהפכה" באיראן לבין פלוגות האס.אס בגרמניה הנאצית!

* * *

אהוד בן עזר

אשר (אוסקר) אדר Asher (Oskar) Eder

1925-2011

אשר (אוסקר) אדר Asher (Oskar) Eder ז"ל

הייתי חבר קיבוץ עין-גדי בשנים 1958-1956 ותקופת-זמן גם שימשתי כאופה וכמזכיר-פנים. מבקרים רבים ואורחים מוזרים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו.

בתקופת שהותו של אוסקר אצלנו הגיעו לילה אחד אחרי חצות, בשבוע הראשון של פברואר 1957, חברתנו אורה זמיר ובעלה יונתן עם בתם עינת, בת שלושה חודשים, התינוקת הראשונה של הקיבוץ הצעיר. משאית המֶק הגדולה של המשק, עִם האֵם והתינוקת בקָבּינה, עשתה במשך תשע שעות את הדרך החורפית המשובשת, כי טרם נסלל אז הכביש מסדום לעין-גדי. מיד כשנודע דבר בואם התמלא חדר-האוכל הקטן בחברות ובחברי המשק, שחלקם התעוררו משנתם, וכולם פרצו בריקוד נלהב כאשר אורה עם התינוקת בזרועותיה עומדת במרכז המעגל המתנועע ושר. אותה שעה ניגש אליה אוסקר במין הילוך של ריקוד-למחצה ונתן לה שי את צעיף-המשי הצבעוני שלו. אינני זוכר אם גם רקד.

שאר ההתרחשויות בסצינה הדומה של האם והילד, באכסניה בסדום, הן בדויות. אמנם, חיצוניותם של אחדים מחברי עין-גדי המופיעים באכסניה בסדום עוצבה על פי חבריי לגרעין "שדמות", שיסד את המשק.

קיבוץ עין-גדי, על צריפיו ועל חדר-האוכל שבו התרחש המחזה, עדיין שכן בתקופה ההיא במיבנים ששימשו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו. בתוך שנים אחדות הועבר הקיבוץ לפְּלַטוֹ, הרמה שמדרום לנחל ערוגות, ומן הנקודה הישנה אשר לרגלי תל-ג'וּרן לא נישאר הרבה והיא נותרה בעיקר בזיכרונם של אלה שחיו בה.

ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את גיליון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם".

צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.

דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."

בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."

ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."

לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.

"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."

בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.

אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.

כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.

הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."

לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."

עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.

השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."

עד כאן הכתבה בעיתון. לא ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לאור. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).

שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.

מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.

עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגרפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.

אני מתנצל בפניו על אשר שירבבתי קווים מדמותו לספרי, אבל האמת היא שאלמלא הגיע לעין-גדי, ואלמלא היתה הווייתו משפיעה אז עליי עמוקות – "אנשי סדום" אולי לא היה נכתב, ושנת 1957 לא היתה נחרטת בי כראשיתו של הרומאן (אמנם, כדי להרחיק עדות, מתרחש הסיפור כולו, בפחות מיממה אחת, בקיץ של שנת 1958).

אהוד בן עזר

מתוך היומן, 2006

23.7.2006. יום ראשון. בחמש אחר-הצהריים אני פוגש בקפה יהודית בגן העיר את אשר אדר שאותו לא ראיתי קרוב לחמישים שנה, מאז נפרדתי ממנו בעין-גדי בשנת 1957. הוא נראה צנום ומסוגף כפי שהיה כבר אז, רק שנוסף לו זקן דליל לבן ושפם, ולראשו חבש כל הזמן כובע מצחייה בסגנון ברט חום בהיר. נראה שביר ופריך מאוד וזקוק להגנה, אף כי עיניו הכחולות אינן משדרות חולשה אלא עירניות רבה ומידה גבוהה של מודעות. שליטתו בעברית טובה מאוד אם כי לעיתים חסרה לו מילה פה ושם. לדבריו התרחק מאוד מהגרמנית וגם לא עניין אותו לקחת ממני עותק של "אנשי סדום" בגרמנית. די לו בעותק העברי ששלחתי לו. בסוף הפגישה, לאחר כשלוש שעות, כשאני מלווה אותו באבן גבירול לתחנת האוטובוס בארלוזורוב, כדי שיגיע לאוטובוס לירושלים מתחנת הרכבת, הוא אומר שאינו זוכר כלל ששלחתי לו לשגב עותק של "אנשי סדום" מהמהדורה הראשונה. אני זוכר ששלחתי אז ואם איני טועה גם ענה לי שהוא זה שפגשתי בעין-גדי. אבל ייתכן שכך כתב לי קודם, ואילו הספר מסיבה כלשהי לא הגיע בדואר לידיו.

אני גם לא בטוח אם קרא בכלל את הספר במהדורתו החדשה ששלחתי לו כי הוא לא העיר שום הערה על דמותו של קארל בן-דמותו ברומאן וגם לא על שום נושא אחר שעליו דיברתי בהקשר לרומאן אלא אם כן היתה זו סוגייה כללית שאין צורך לקרוא עליה בספר כדי לעסוק רב.

הוא אומר שהכתבה שהתפרסמה על אודות בעיתון "ידיעות אחרונות" בפברואר 1966 אינה לגמרי מדוייקת אבל היא כמובן על אודותיו. הוא סיים לימודי עורך דין ועבד בבנק בעיירת הולדתו בגרמניה, שאת שמה אמר אך הוא שם לא מוכר. הוא יצא למסע להודו ולמד באוניברסיטה אצל פרופ' נהרו, אחיו של נהרו ראש ממשלת הודו באותה תקופה. קשה היה לו להסביר מהי אנטישמיות לאותו נהרו, שלא ידע כמעט דבר על היהודים.

מהודו הגיע בדרך היבשה לירדן כשהוא עובר את אפגניסטן ועומד שם על שיטת הלימודים במדרסה, עובר כנראה את איראן ואת עיראק או סוריה ומגיע לירדן. שם הוא נתקע בתקופת מבצע סיני של אוקטובר 1956, ובין השאר מטייל ומגיע לחירבת קומראן. רק ב-1957 מגיע, כנראה דרך מעבר מנדלבאום, לירושלים הישראלית, ומכיר כמה אנשים, בהם פרופ' הוגו ברגמן, שמכיר לו את נתן חופשי, שמסדר לו בבוא העת את ביקורו בעין-גדי, שכך הוא משלים את צדו הדרומי של ים-המלח.

אחרי הביקור בעין-גדי, ודומני גם באולפן, הוא מחליט להשתקע בישראל אך לשם כך הוא חוזר קודם לגרמניה, לעיירת הולדתו שם עבד כעורך-דין בבנק מקומי. כשנתיים נמשך התהליך, ואנשי העיירה סבורים שקרה לו משהו לא תקין בבנק, שאחרת מדוע הוא עוזב את עבודתו.

כשהגיע לארץ עבד בתור פועל פשוט ביוקנעם וגם בצריף עם עוד פועל אחד מרומניה, כנראה יהודי. באותה תקופה, 1959 לערך, מתנהל בארץ מפקד אוכלוסין והוא מרגיש שאין ברצונו להצהיר על עצמו כנוצרי אלא כיהודי והוא מתחיל בתהליך הגיור בעזרת רב אחד שנזכר בכתבה ב"ידיעות" מ-1966, ומתגייר בחיפה. הוא נושא אישה יהודייה פליטת שואה מרותניה, על גבול צ'כוסלובקיה ורומניה, כיום באוקראינה. לה יש בת מנישואים קודמים. בגלל גילם המבוגר, והיא גם לא אישה בריאה ביותר, הם לא מולידים ילדים ובעיניו בתה ובנות הבת הן כמו הנכדות שלו.

חבר שלו, דומני גם כן גר, בונה צריף מפואר ליד מושב שגב, מתכנן שם את הטיילת, ולבסוף נרצח בידי ערבים בגדה לאחר שהוא מנסה לקנות שם חלקת אדמה כדי לבנות עליה את בית המקדש השלישי. אלמנתו של החבר, שירדה עוד קודם לארה"ב עם בתה, נותנת לו את הצריף מתנה והוא עוקר לשם למשך שנים אחדות עם אשתו וכנראה גם הבת. לאחר שנים הוא עובר לגור בירושלים ומתפרנס למחייתו בתור מדריך תיירים בגרמנית ובאנגלית. כאשר הוא מדבר גרמנית עם בני ארצו-לשעבר, יש השואלים אותו מניין לו הגרמנית המשובחת. כאשר הוא אומר להם שהיה גרמני במקורו והתגייר, יורד כמין מסך על השיחה (והוא עושה בידו תנועה של הורדת מסך מן הפנים ועד לשיפולי החזה). אשתו נוסעת הרבה לעין-בוקק כדי להירפא ממחלת עצמות שיש לה.

לא היה קל להבין את כל דבריו כי הוא מדבר מאוד בשקט, בהברה ייקית, ולעיתים המילים אינן לגמרי תקניות. אני חושב שחוץ ממני הוא לא זוכר אף אחד מחברי עין-גדי שאותם פגש באותה תקופה. נדמה לי שהוא התגורר אז באכסניה של עין-גדי, שהיתה שייכת לרשת האכסניות, ותמיד היו שם מפעיל אחד או שניים, ותקופת זמן, איני זוכר אם בתקופתו, היה שם רלף ענבר, שלימים היה מפיק חשוב בטלוויזיה הישראלית ואחר-כך בהולנד, ארץ-מוצאו, ולבסוף מת בגיל צעיר-יחסית בהולנד.

יש לאשר נקודת מבט מקורית בכמה וכמה נושאים. מדרש על השם ישמעאל. שהוא ישמע את האל ושהאל ישמע אותו. מדרש על יחס אלוהים לישמעאל שלצערי לא ירדתי לסוף דעתו. תשוקה עזה להוכיח תמוך הקוראן כי ארץ-ישראל לוירושלים שייכות ליהודים ועל-ידי כך להביא לפתרון של ההתנגדות המוסלמית לישראל כי היהודים יהיו בבית השלום ולא בבית החרב, לפי הגדרת האיסלאם. הוא מאוד מפוכח לגבי הרצון של האיסלאם לכבוש את אירופה. טוען שאסילאם ניגף פעמיים, בספרד ומול שערי וינה, ועתה הוא מנסה בשלישית, ובדרך אסטראטגית מאוד ערמומית, בעקבות שיטתו של אחד המצביאים, שכחתי את שמו, לא מוסלמי, לשלוח שתי זרועות של צבא. אחת חלשה, שתנוס מן האוייב, ואחת חזקה, שתתנפל מאחור על העוייב הרודף ותשמיד אותו.

הזרוע החלשה של האיסלאם היא ההסתננות האזרחית למדינות אירופה, שנראית לא צבאית. אבל הזרוע השנייה היא צבאית אלימה, אל קאעידה, חיזבאללה, חמאס, איראן, כל מי שמעודד וגם מפעיל אמצעי טרור מול מדינות המערב כדי להפחיד אותן ולהשתלט עליהן באמצעות המיעוט המוסלמי המתרבה בהן במהירות.

אני מספר לו מצידי קצת על תולדות משפחתי ועל הקשר של סבי יהודה עם הטמפלרים, מה שלא מעניין אותו ביותר כי הוא מתכחש לעברו הגרמני, וכאמור כנראה שמעודו גם לא קרא את "אנשי סדום".

הוא אומר שאשתו אומרת לו שהוא כותב "יבש" ואני מחזק את דבריה ואומר לו שהוא "מטיף" יהודי אבל שכלתני מדי, למדני, ללא שום סיפור מרתק ושטף הרצאה, כמו בשיחתו איתי, ולכן קשה לקרוא את מאמריו. הוא לא נותן מעצמו. נשאר סגור. אני מבטיח לעזור לו בעריכה אם יכתוב דברים אישיים יותר, שגם יתאימו יותר למכתב העיתי, אבל בעברית. אנגלית אינני יכול לערוך ולהעריך.

אנחנו לוקחים יחד עוגת גבינה טובה עם פירורי בצק מלמעלה, שהוא כמעט אינו טועם ממנה ואינני יודע אם שגיתי כשהצעתי עוגה אחת, או שמטבעו הוא אוכל מעט כל כך כי הוא מאוד רזה, ממש כפי שהיה לפני כחמישים שנה. מזכיר לי לעיתים את [חברי א.ש.] במראה וגם בלהט שלו.

הוא מצידו מזמין רק טה, ומאחר שארל גריי יש להם רק של ויסוצקי, הוא מעדיף "טה רגיל".

מספר על פגישות שלו עם השיח' פאלאצ'י באיטליה והארגון שלהם למען הבנה יהודית-מוסלמית ולמען השלום.

אשר אברהם בן-אברהם (אשר אדר)

עברי אנכי

אֲנִי שֶׁשָּׁרָשַׁי בְּעֵבֶר

בְּעָבְרִי לָעוֹלָם הַבָּא

עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן

לאֶרֶץ הָעִבְרִים

לִחְיוֹת בָּהּ כְּעִבְרִי

אַךְ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי

כִּי בְרָע אָנוּ

כִּבְעָרִים לְפָנֶיךָ

אָמְנָם בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי  

 וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

    עברי אנכי – מקורות

אני ששורשי בעבר ¹⁾

בעוברי לעולם הבא

עברתי את הירדן ⁽²

לארץ העברים ⁽³

לחיות בה כעברי

אך אש בוערת בקרבי ⁽⁴

כי ברע אנו ⁽⁵

כבערים לפניך ⁽⁶

אמנם בערב ילין בכי

ולבוקר רינה ⁽⁷

^----

^{1)  בראש' י:כא,כה}

^{2) דברים לב:מז}

^{3) בראש' מ:טו}

^{4) תה' לט:ד}

^{5) שמות לב:כב}

^{6) תה' צ:ז; משלי ל:ב}

^{7) תה' ל:ו}

^{אשר אברהם בן-אברהם}

^{(אשר אדר)}

אהוד בן עזר: את אשר אדר [1925-2011] ראיתי לאחרונה בפברואר 1957 בביקורו בעין-גדי, בעודי חבר הקיבוץ, ושבתי ופגשתי בו השבוע [23.7.2006] לראשונה לאחר כחמישים שנה ואימצתיו אל ליבי בחיבוק ממושך ושקענו בשיחה בת שעות ארוכות כאילו רק אתמול נפרדנו. המבקש לעמוד על פרקי חייו של האיש המופלא והרוחני הזה מירושלים, יכול לקרוא על אודותיו באפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" למהדורה החדשה של ספרי "אנשי סדום" ("אסטרולוג", 2001), אשר אם אכן ישתייך יום אחד לספרות העברית העל-זמנית, אשר אדר ייזכר כאחד מגיבוריה.

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 16. כביש לוד

אם היה יתרון כלשהו למגורים בפג'ה זה היה הקירבה לכביש לוד. הכביש היה במרחק 5 דקות הליכה מהבית שלנו. היו שכינוהו כביש לוד-חיפה, גם כביש ירושלים, אבל אני היכרתי אותו בשם כביש לוד. כיום הוא ידוע ככביש 40. בשני העשורים הראשונים של המדינה זה היה אחד הכבישים המרכזיים בארץ. זה היה הכביש היחיד שקישר בין חיפה ואזור הצפון בכלל – ובין ירושלים, באר שבע, ואזור הדרום כולו. כביש החוף הושלם רק באמצע שנות ה-60. עד אז היו נוסעים דרך פתח תקווה כדי להגיע מחיפה לתל אביב. גם לאחר שהושלמה סלילת כביש החוף היתה עדיין חשיבות רבה לכביש הזה.

כביש לוד היה עורק החיים שלי. צינור החמצן. משם יכולתי להימלט מן הצרות של הבית, מלימודי המתמטיקה המלחיצים בתיכון, ומן השכונה שלנו, שאף פעם לא חשתי שייכות של ממש אליה. נסיעה בטרמפים היתה עדיין מקובלת מאוד בעשורים הראשונים של המדינה. כבר בתקופת ביה"ס התיכון התחלתי לנסוע בטרמפים עם חברות לגליל וגם קצת לנגב. לקראת הצבא כבר נסעתי בטרמפים, לא פעם לבד. הוריי כמובן לא ידעו על כך. תמיד המצאתי סיפור כלשהו –  ביקור אצל חברה מהתנועה ברמלה או בת"א, אצל בת דודה של שותפתי לנסיעה בקיבוץ כלשהו, ויעדים דומים. אימי חשדה, אבל לא היתה שום דרך לגלות היכן אני נמצאת באותם ימים קדם-טכנולוגיים. לרוב האנשים לא היה טלפון בבית, וגם כאשר נעשו הטלפונים נפוצים יותר – לנו עדיין לא היה. אימי היתה אימא יהודייה טיפוסית בנוסח המזרח-אירופאי: היא תמיד דאגה. לא רציתי להדאיג אותה יותר מכפי הצורך, מה עוד שרוב שנות ילדותי ונעוריי עמדו בסימן מחלתה.

שומר פתאים ה': הגעתי פעם לבדי סמוך לשטח אש של צה"ל באזור בית גוברין;  חברה ואני חצינו את הגבול בטעות בקירבת תל דן; טיפסנו יום שלם לבדנו במצוקי עין גדי ללא שום טיפת מים איתנו. מעולם לא קרה שום דבר רע: לא נפלתי ממצוקי עין גדי וגם לא בירידה מן הארבֵּל; לא שברתי יד או רגל; מעולם לא ניסו לשדוד אותי או לאנוס אותי. ישראל היתה ארץ בטוחה למדי בעשור שבין מלחמת סיני ומלחמת 6 הימים, וגם בשנים הראשונות לאחר הניצחון הגדול.

לנסיעה ארוכה היה קשה לתפוס טרמפ מהשיכון שלנו. לנסיעה לדרום הייתי הולכת עד סיבוב כפר סירקין, כי לשם הגיעו רוב המכוניות שיצאו מפ"ת. בנסיעה לצפון הייתי הולכת לצומת ראש העין, כי גם לשם הגיעו יותר מכוניות ממרכז העיר. שם נקבעו מושגי הצפון/דרום בתודעתי. עד כדי כך, שמאוחר יותר בחיי, כשהגעתי למקומות לא מוכרים, הייתי מניחה עליהם בעיני רוחי את הצמתים המוכרים כל כך, צומת כפר סירקין או צומת ראש העין, אפילו הצומת בו נפגש רח' גורדון עם כביש לוד. לא תמיד זה עבד, אבל ככה נטבעה בי שושנת הרוחות: צפון, דרום, מזרח, מערב.

נסיה שפרן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

*  אהוד היקר, אורי הייטנר ריתק אותי עם הסיפור על העפלתו של אביו לארץ, לאחר מוראות טרנסניסטריה.

מוזר שדן מירון* אינו מודע למפעל המחקרי האדיר של זיוה שמיר על שירתו הקלה של אלתרמן.

נעמן כהן מתאר כיצד רע"ם מבכה את שונא ישראל, מצדיק הטרור, השיח' אל קרדאווי, ולרגע חשבנו שמשהו השתנה בחשיבה הערבית באשר לזכותנו על הארץ, וזכותנו בכלל להיות קיימים בעולם הזה.

אהבתי את זיכרונותיה של רות אלמוג על ביקוריה אצל החברות בשכונת פג'ה בפתח-תקווה. ברור שקראתי את הסיפור שלה "אחרי ט"ו בשבט" שאותו היא מזכירה.

אהוד היקר, אתה לא תצליח לשכנע אותי שהכינוי "פיהרר" ליאיר לפיד הוא לגיטימי.

שנה טובה!

משה גרנות

* אהוד: לא מוזר. הנה, בשנת 1999 סירב דן מירון, בשם מוסד ביאליק, לפרסם את כתב-היד של "אסתר ראב / כל הפרוזה" שערכתי. הכרך יצא לבסוף בהוצאת אסטרולוג בשנת 2001 לאחר שכתב-היד זכה בפרס "ספרות מופת" לעידוד הוצאה לאור של ספרי מופת מטעם שר התרבות והמדור לספרות במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, מינהל התרבות, משרד התרבות, בתקופה שבה מתן וילנאי היה שר התרבות. הכרך המודפס, 509 עמודים, אזל – אבל הוא נמצא כולו בפרוייקט בן יהודה ואני שולח אותו בקובץ וורד עברי לכל דורש.

* פוצ'ו: ברשימתה המעניינת של זיוה שמיר על ''בית השעשועים התל אביבי שהפך לבית תפילה'' היא מזכירה את בית הכנסת הגדול שבנייתו הסתיימה בשנת 1925. על כך אני רוצה להוסיף פרט היסטורי שעליו סיפר לי חותני בנימין מאיר שאביו שלום מאיר (שעל שמו הוקם ברבות הימים מגדל שלום הידוע) היה יו"ר הוועד המפקח על הבנייה.

כאשר הושלמה בניית בית הכנסת והקבלן הגיש את חשבון התשלום האחרון, דרש שלום מאיר לבדוק את מידות הבית. מדדו את אורך ורוחב הבניין והמידות נמצאו מתאימות בדיוק לתוכנית. כאשר היו צריכים למדוד את גובה המבנה נוצרה בעייה טכנית, כי לא נמצא סולם כזה גבוה ואנשי הוועד נטו לוותר על הבדיקה. כאן נעמד מר מאיר על רגליו האחוריות ולא אבה לוותר על הבדיקה, למרות שהדבר חייב את הבודקים להזמין את הסולמות של מכבי האש. בדקו וחזרו ובדקו ומצאו שהקבלן החסיר מטר שלם מהגובה. ספק אם היום מתפללי בית הכנסת הגדול – הבית הקדוש ביותר בתל אביב – יודעים שהם נושאים תפילה לאלוהים בבניין אשר לידתו בחטא.

  * על סנדרה שדה – לאחרונה שודר ראיון ראוי לציון, עם סנדרה שדה בערוץ השני. מרענן  היה לשמוע ממי שצעדיה הראשונים כעולה חדשה היו במעברה, כי בצד איזכור קשיי הקליטה, הישירה מבט למצלמה וזכרה להודות למדינה שאיפשרה לה להוציא אל הפועל את הכישרונות שהיו גלומים בתוכה, ברור כי הישגיה האמנותיים הושגו בגין כישרונותיה, אבל היה צורך בכלים ובמערכות חברתיות לסייע במימושם. מרענן היה שלא בכי ונהי ותרעומת על קשיי המעברה נושבים מדבריה, אלא הכרת תודה ורוח של אופטימיות. ברכות לסנדרה לשנים של תרומה לתרבות בישראל.

שמואל אייל, מעלה אדומים

מנכ"ל הרשות לקליטת עליה  בירושלים בשנות העלייה מברה"מ ואתיופיה.

* איך שני המזיקים האווילים, ליברמן ופורר, הורסים את החקלאות הישראלית ואת הייצור העצמי של מזון בארץ? – "הייבוא משתלט על השוק וכבר לא משתלם לגדל: השום הישראלי בסכנת הכחדה. החשבון פשוט – החקלאי הישראלי מבקש 12 שקלים לק"ג והשום הסיני מיובא בחמישה שקלים לק"ג (10-11 שקלים לפני הורדת המכס) אבל הצרכן הישראלי משלם עד 60 שקלים ואף יותר לכל ק"ג. בפער המטורף הזה נמצאת הטרגדיה של החקלאות הישראלית. וכשהמכס יורד אך מחיר השום הסופי נותר כשהיה, קשה שלא לתהות מי גוזר את הקופון ואיך בדיוק הצרכן הישראלי מרוויח מכך." ["הארץ" באינטרנט, 2.10.22].

* האם אף אחד לא אומר למערכת "הארץ" ש"הקריקטורות" של מורן שריר הן דביליות?

* שלום אהוד, אולי מנדנד קצת, אבל דווקא מתוך כבוד לזיוה שמיר ולאכסנייה, אני מרשה לעצמי שוב לתקן: במאמר על "אוריאנה" רשום שמו של אפרים תלמי, וכמובן צ"ל מנחם תלמי (מאו"ל), כותב "תמונות יפואיות".

שבת שלום, שנה טובה וחתימה טובה,

הקורא הקשוב, ישראל שֶׁק

* אודי שלום ושנה טובה. הערה קטנה – בקטע של רות אלמוג [גיליון 1786] נפלה טעות. אין בפתח תקווה רחוב טירת צבי. כנראה וגם מהתיאור שמדובר ברחוב נחלת צבי. כדאי לתקן.

בתודה, ובברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה,

יוני מרגלית

* אהוד יקר, תודה על פירסום מופע הספרות מיצירות אמיל זולא. אני מקבל בעניין גם את צירוף הדיון ההיסטורי על המחלוקת בשאלה אם הוא נרצח או לא.

שנה טובה, 

מאיר עוזיאל

* האם השרה מירב מיכאלי מבין מה שהיא אומר?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל