פעמיים בשבוע

מאחל חג סוכות שמח!

גיליון מס' 1788

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב, כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי י"א בתשרי תשפ"ג. 6.10.2022

עם צרופת תמונתו של שלמה שפרנסקי, אבא של נסיה שפרן, בסנדלריה שלו

בפינת הרחובות חפץ חיים ואחד העם בפתח תקווה. וצרופת ההזמנה לסרט על אלי עמיר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 21. // זיוה שמיר: "קרש, מוט, קרש, מוט, / סוכתנו בל תימוט!" – "סוּכָּתנוּ" – על שיר-ילדים שחיבר אלתרמן לחג הסוכות תרצ"ה. // בלפור חקק: השנים האחרונות של נתן אלתרמן. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.10.22. // יוסי אחימאיר: יושביה אוכלי ארץ. // שוקי בן עמי: מלא מצוות כרימון. // בן-ציון יהושע: על "ירושלים אשר אהבנו: מסה על ירושלים, שירים על ירושלים", הרצל ובלפור חקק. // דליס: על "חיה בכל

 עו­ֹנוֹתיה" לעדן שפילמן. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // משה גרנות: על ספרו של עו"ד בני דון-יחייא "תורת דיני המשפחה – המדריך השימושי לנישואין, גירושין, זוגיות ומשפחה". // מינה גורל: מִכְתָּב לְיַלְדֵי מִשְׁפַּחַת מְאֻשָּׁר. // אהוד בן עזר: עתידי מכטינגר. // נעמן כהן: העברית החדשה של בן יהודה. מהו שמו המקורי? // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 17. משתלבים ולא משתלבים. // שׁוֹשַׁנָּה וִיג: שני שירים. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ל"א. איחרנו. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

21.

כֹּל סוֹד שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת

אֲנִי נֶהֱנֵית

כְּאִלּוּ כְּבָר סִפַּרְתִּי אוֹתוֹ

יוֹתֵר אֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אֲני מְאֹד דִּיסְקְרֵטִית

בַּנּוֹשְׂאִים הָאֵלֶּה.

* * *

זיוה שמיר

"קרש, מוט, קרש, מוט, / סוכתנו בל תימוט!"

"סוּכָּתנוּ" – על שיר-ילדים

שחיבר אלתרמן לחג הסוכות תרצ"ה

פרסום ראשון

את השיר "סוּכָּתנוּ" חיבּר נתן אלתרמן בספטמבר 1934 לרגל חג הסוכות תרצ"ה. שיר זה משתייך לחטיבת  שירי-ילדים מוקדמים – מקור ותרגום – ששלח המשורר הצעיר אל עיתוני הילדים (על-פי-רוב אל ה"מוסף לילדים" של העיתון דבר אך גם לעיתונים אחרים). לכאורה אין שיר זה אלא  שיר-ילדים "רגיל" של  משורר מתחיל, שעד אז לא פִּרסם שירים "קנוניים" רבים בעיתונות ובפֶּריודיקה העברית, ושמו טרם נודע ב"קריית ספר" העברית בת-הזמן. ואולם קריאה שהויה מגלה  שאין מדובר ב"חטאֹת נעורים" או בפרי בוסר. להפך, "סוּכָּתנוּ" הוא שיר מרוּבּד ומורכב, ה"מתחפש" לשיר-ילדים קל ופשוט.

"סוכתנו" אינו דומה לשירי סוכות האחרים שנכתבו למען ילדי הארץ (להבדיל משירי-הילדים המרוּבּדים של ביאליק, למשל, שנכתבו ברובם המכריע בגולה, למען ילדי ה"חדר" או "החדר המתוקן"). שיר-הילדים של אלתרמן "מתכתב" במיומנות רבה עם ארון הספרים העברי ועם ספרות הילדים המודרנית, אף מעמיס על-גביהם את מִטענו האישי ואת אירועי האקטואליה.

מדובר בשיר שבּוֹ הפגין המשורר הצעיר  את כוחו ואת יכולתו לִפנות באופן סימולטני לקהלים שונים: ברי, השיר נועד בראש וראשונה לילדים שייהנו מן הפעילוּת הקדחתנית והמואצת  של הבנאים הצעירים ומן השמחה האופפת אותם מכל עֵבר. ואולם במקביל שיר זה נועד גם לקורא הבוגר והמנוסה, שיבחין  בקֶשֶׁת הרעיונות של משורר שנון ומחוכם, ש"הִלחים" אלה לאלה  מילים וצירופי מילים מן המקורות הקדומים כדי לצרפם אל  יסודות מודרניים ולשדר  באמצעותם מסרים אקטואליים ועל-זמניים ששום ילד לא יבינם.

*

שורשיהם של שירי-הילדים של אלתרמן נעוצים כמובן בבית אבא:  אביו יצחק אלתרמן, שהיה כידוע מחלוצי גן הילדים העברי ומקובעי דפוסיו, לימד בעלומיו בבית-ספרו של אהרֹן ליבושיצקי, שהיה המשורר הראשון שכּתב ופרסם שירים מחורזים ושקולים בשפה העברית לבני הגיל הרך. בשנת 1909 פתח יצחק אלתרמן  גן-ילדים עברי בוורשה, ובו לימד את חניכיו הרכּים על-פי שיטת פְרֶבּל, שעיקרה משחקים סמליים, דקלומים, חידות, מערכונים מחורזים, שירים  וריקודים, על-פי סדר מחזורי קבוע. בתוכנית הלימודים של הגן נודע כמובן מקום חשוב לשירי החגים המשתלבים במערכת המחזורית של עונות השנה.

בשנת 1910, היא שנת הולדתו של בנו נתן, יסד יצחק אלתרמן  בוורשה "קורסים פרבּליים" לגננות עבריות. באותה עת לא שררו בפולין כל אותן הגבלות חמורות על החינוך העברי שהוטלו ברוסיה על-ידי המשטר  הצארי הרופף של טרם ימי "המלחמה הגדולה". על כן נדדו אליה אנשי חינוך מובהקים, שגדלו ונתחנכו ברוסיה, כדוגמת יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, שהקימו בוורשה את גני הילדים הראשונים ששפתם עברית.

עם פרוץ המלחמה העביר יצחק אלתרמן את "הקורסים הפרבּליים" שלו למוסקבה, שבּהּ התפתחה באותה עת פעילות ענפה בכל תחומיה של תרבות ישראל, תודות לסניף "תרבות" שפעל בעיר. אחר-כך עבר יצחק אלתרמן  לאודסה, למרכז העברי החשוב ביותר שפעל באלפיים שנות גולה (הוא עלה בהֶשֵּׂגיו האינטנסיביים אפילו על המרכז העברי ב"תור הזהב" בספרד),  וביחד עם יחיאל הלפרין  יסד שם סמינר לגננות. תחת עינו הפקוחה של אחד-העם נוצרה באודסה כל התשתית שנדרשה לימים למערכת החינוך הישראלית.

באודסה הוציאו השניים לאור, בעריכה משותפת, את כתב-העת הַגִּנָּה – דו-ירחון לענייני גן-הילדים (1918), שבּין משתתפיו היה ח"נ ביאליק, שהִרבּה אז לכתוב לגיל הרך, כדי למלא את החסר שהורגש בשירי-עם ובשירי-ילדים: בשירי-ערש, בשירי משחק, בשירים לחגים וכו'. השָׁנים שבּין שתי מלחמות העולם היו שנות פריחה בתחום ספרות הילדים העברית. אפילו שירי הילדים של ביאליק "הקשיש" לא חוּבּרו ברוּבּם אלא בשנים שלאחר המלחמה והמהפכה. רבים משירי-הילדים שלו נכתבו בגרמניה שבָּהּ ישב המשורר שלוש-ארבע שנים במעמד של "אורח נטה ללון", ויכול היה להתרשם מרמת ההפקה הגבוהה של ספרי-הילדים הגרמניים ומאיוריהם היפים.  שיריו לילדים נאספו לראשונה בספר שירים ופזמונות לילדים רק ב-1933, כשנה לפני מותו.

אלתרמן המשיך אפוא לכאורה את דרכו של אביו, שכָּתב שירים לגיל הרך כחלק מפעילותו הפדגוגית (כדוגמת שיר-הילדים "יש לנו תיש"). משפחת אלתרמן לאגפיה סיפקה למשורר הצעיר הזדמנויות רבות לִפנות אל עולם הילד. אם לא די במסכת עיסוקיו של האב בתחומי החינוך לגיל הרך וספרות הילדים העברית, הרי שגם  דודו של נתן אלתרמן, אחי אִמו, הסופר והעורך שלמה-זלמן אריאל (לייבוביץ)  הידוע בכינויו "ז' אריאל", עסק בעיקר בספרות ילדים ונוער. הוא חיבר, ערך ותרגם ספרי ילדים רבים ובהם ספרי לימוד פופולריים שרוב ילדי ישראל התחנכו לאורם. ביחד עם לוין קיפניס ערך ז' אריאל את ספרי מקראות לבתי ספר, שנפוצו למן שנת תרצ"ג ואילך במהדורות רבות, וביחד עם נתן פרסקי ומשה בליך ערך את מקראות ישראל שהיה אחרי הקמת המדינה ספר הלימוד הנפוץ  ביותר במערכת החינוך הישראלית.  בחוגי הסופרים והמחנכים נודע שמו כפופולריזטור נלהב של אגדות הילדים בזכות עשרות מעשיות שתרגם מלשונות אירופה ומאגדות חז"ל,  ועיבדן  לעברית "קלה" ומושכת לב, כדי להכשירן לקורא הצעיר.

בין ספריו הרבים ראוי לציוּן מיוחד הקובץ  101 מעשיות, אגדות וסיפורים (תל-אביב 1930), שנדפס בלוויית ציורי צבע גדולים, והיה בלי ספק הקובץ הגדול והמרשים מסוגו שיצא עד אז בעברית.  ז' אריאל היה גם בין עורכי האנציקלופדיה לילדים "מעיין".

בסדרת ספרי מקראות ישראל, ששימשה כאמור במשך שנים את תלמידי ישראל ברוב בתי הספר הממלכתיים, ניתן למצוא אחדים משיריו לילדים של נתן אלתרמן, שכבר נודע בשלב זה בכל אתר ואתר, הן  בזכות כוכבים בחוץ הן בזכות "שירי העת והעיתון" שלו. ז' אריאל  "גִייס" את אחיינו הצעיר, שוויתר על הכשרתו האקדמית באגרונומיה ובחר לעסוך בספרות, והציע לו משימות ואתגרים למכביר. לא אחת הציע לו לתרגם לפרנסתו יצירות ילדים ונוער מספרות העולם – בפרוזה ובחרוזים – ואלתרמן בדרך-כלל "הפשיל שרווּלים" וביצע את המשימה.

על היסודות שחִלחלו ממורשתם של האב ושל הדוד, וכן על אווירת הבית שהייתה ספוגה באהבה לספרות ילדים ונוער, יעידו שיריו הרבים של נתן אלתרמן, שבתשתיתם מוטיבים, תבניות ודפוסים מספרות הילדים לסוגֶיהָ. זיקתו האמיצה לספרות הילדים ניכּרת מכותרות שירים הכלולים בכוכבים בחוץ כגון "כיפה אדומה" ו"רועת האווזים", וכן משיבוצם של מוטיבים ילדיים בשיריו מענייני דיומא  – שירי "רגעים" ושירי "הטור השביעי". כאן נכללו,  למשל, שירים כדוגמת "אגדה על ילדים ביער" (הפותח במילים "אַגָּדָה גֶּרְמָנִית מִסִּפְרֵי אַחִים גְּרִים"), השיר "אוהל הדוד סם" (על משקל "אוהל הדוד תום") והשיר "משפט פינוי" שנקרא בגרסה הראשונה "משפט פינוי או מאגדות אנדרסן".

 היסודות היפים  והתמימים של העולם האגדי העומדים ביצירת אלתרמן אין בהם כדי להעלים את צִדם המנוגד: את הכיעור והאימה המצויים בשירים  אלה המשַׁקפים את העולם המודרני, הקר והמנוּכּר. אלתרמן הִצעיד את כיפה אדומה ואת גיבוריהן של  אגדות הילדים  הנודעות ביערות-העד  כדי לרמוז על התעצמות האימה הטֶבטונית שהלכה ונקשרה מעל ראשו כחשרת עבים כבדה בזמן שנתחברו שירי כוכבים בחוץ.¹

*

בשנת 1931 החליטה מערכת  דבר לצרף לעיתונהּ מוסף חודשי לילדים. "המוסף לילדים" התפרסם לראשונה ב-2 באוקטובר 1931 ויצא כסדרו במשך חמש שנים, עד שבפברואר 1936 התחיל לצאת השבועון דבר לילדים כחוברת עצמאית. אלתרמן הצעיר השתתף לא אחת ב"מוסף לילדים" של עיתון דבר, במיוחד בהתקרב החגים והמועדים. כך, למשל, המעשייה המחורזת הארוכה שלו "זה היה בחנוכה או: נס גדול היה פֹּה" ראתה אור ב"מוסף לילדים" בחנוכה 1933, ומערכת החינוך הארץ-ישראלית הרבתה להשתמש בה כבמסכת לחג.

את שיר הילדים "סוכתנו", הכולל שלושה בתים ופזמון חוזר,  פִּרסם  אלתרמן לראשונה  לכבוד  סוכות תרצ"ה בכתב-העת עתוננו לילדים קטנים,² והוא  חזר פרסמוֹ בספר הלימוד מקראות ישראל שנערך כאמור על-ידי דודו זלמן אריאל, שהגיע לרוב ילדי ישראל. היום ידוע שיר זה  בשני לחנים: לחנו של נחום נרדי  ובלחנו של דניאל סמבורסקי (האחרון כולל רק את שני הבתים הראשונים):

קֶרֶשׁ, מוֹט, קֶרֶשׁ, מוֹט,

סֻכָּתֵנוּ בַּל תִּמּוֹט!

וָו אֶל וָו, קִיר אֶל קִיר,  

קוּם וּבְנֵה, בַּנַּאי צָעִיר! 

שָׁמָּה רוּץ, הֵנָּה פְּנֵה – 

סֻכָּתֵנוּ קוּם ובְנֵה!

קֶרֶשׁ, מוֹט

סֻכָּתֵנוּ בַּל תִּמּוֹט

זֵר תְּמָרִים וַהֲדַסִּים

לְתִפְאֶרֶת לָהּ נָשִׂים,

בִּפְרָחִים אוֹתָהּ נַפְרִיחַ,

נְקַשְּׁטֶנָּה בְּשָׁטִיחַ,

עַד יַגִּיד כָּל רוֹאָהּ

אֵין כָּמוֹהָ נִפְלָאָה!

קֶרֶשׁ מוֹט...

אֵין כָּמוֹהַ עוֹד לְחֵן,

לְקִשּׁוּט כָּמוֹהָ אֵין...

כָּל הָעִיר לָהּ כַּף תִּמְחַא     

וְתָרִיעַ בְּשִׂמְחָה:

אֵין כָּזוֹ מַעֲשֶׂה אָמָּן   

מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!

לכאורה "סוכתנו" הוא שיר-ילדים רגיל, שאינו דורש הבהרות ופירושים, אך – כפי שניסיתי לא פעם להראות במאמריי על פזמוני אלתרמן שהתפרסמה מעל דפי "חדשות בן עזר" ויראו אור בקרוב בספר – גם בשירים העממיים (הפזמונים ושירי הזֶמר, השירים והדקלומים לילדים) שבהם המילים נראות לכאורה כה פשוטות וישירוֹת, לפנינו "פשטות" המוליכה שולל את ציבור הקוראים והמאזינים. אם מַשווים את השיר שלפנינו לשירי סוכות אחרים שנכתבו אז או בשנותיה הראשונות של המדינה (שירים שחיברו  לוין קיפניס, רפאל ספורטה,  רבקה בַּסמן, אוריאל אופק ועוד), ניתן להבחין לאלתר בהבדל שבין שיר-ילדים מן השורה לבין שיר מורכב שנועד גם לילדים.

בשירו של אלתרמן הצעיר ניכּרים עדיין עקבותיהם של שירי-ילדים של ביאליק (ביאליק הלך לעולמו כחודשיים לפני פרסום "סוכתנו"). כך, למשל,  בשורות "קִיר אֶל קִיר,   / קוּם וּבְנֵה, בַּנַּאי צָעִיר!" מורגשת השפעתן של שורות משיר הילדים הביאליקאי "המכונית" (כגון "עִיר אֶל עִיר תַּחֲרֹז בְּלִי חוּט"), ובכל פינות השיר מהדהדות שורות משיר-העם  הביאליקאי "מי יודע עיר לישטינא ומשירי-הילדים "מקהלת נוגנים", "מיכה אמן-יד" ו"קטינא כל-בו", כמו גם משירי הסוכות הרבים שפִּרסם ביאליק במרוצת השנים.³    

אלתרמן הושפע כאן ככל הנראה גם משיר-הילדים "בונים סוכה" מאת עמנואל הרוסי שהתפרסם שנתיים לפני שירו "סוכתנו" במוסף לילדים של העיתון דבר (או שמא "התכתב" אלתרמן עם שירו של עמנואל הרוסי?).⁴  פתיחת שירו של אלתרמן  ("קֶרֶשׁ, מוֹט, קֶרֶשׁ, מוֹט [...] קוּם וּבְנֵה  בַּנַּאי צָעִיר!") מזכירה את שירו של הרוסי  המתאר את הדחיפוּת הקדחתנית של הקמת הסוכה בכלי העבודה ובחומרים העומדים לרשות הבנאי הצעיר לבנייה ולקישוט :  "פַּטִּישׁ, מַסְמֵר / נִקַּח מַהֵר. / סֻכָּה לִבְנוֹת, / בָּנִים, בָּנוֹת! / לָה לָה... //  קְרָשִׁים נִקַּח /  וַעֲנָפִים לִסְכָךְ. / קָשֹׁט הַגַּג / לִכְבוֹד הֶחָג! / לָה לָה...// קָנֶה, קָנֶה, / סֻכָּה נִבְנֶה. / קְרָשִׁים נִקַּח, /  קְנֵה סוּף לִסְכָךְ. /  מַהֵר, מַהֵר / פֶּן נְאַחֵר; /  אֵין פְּנַאי חַכּוֹת – / כְּבָר עֶרֶב סֻכּוֹת".

שירו של אלתרמן, כמו שירו של עמנואל הרוסי, מונה תחילה את כלי העבודה. גם בשיר "שבחם של הכלים" (עיר היונה) דרש אלתרמן בשבח אותם מכשירים שבדרך-כלל, אין רואים בהם אלא כלי-שרת בדרך להשגת המטרה, וכשזו מושגת – מניחים אותם בצד ושוכחים להודות להם על חלקם בהשגת היעד: "נֹאמַר שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים: / הַמּוֹט, הַמָּשׁוֹט, הַכֶּבֶל, / הָאֻנְקָל, הַסֻּלָּם, שֶׁדִּלְּגּוּ כַּיְּעֵלִים / בְּקוּם לַמִּלְחָמָה דְמֵי הֶבֶל."

בהמשך נזכרים כלים שונים: הוָו, השרשרת, כלֵי הרכב והשיט, הפנס, הצפירה, המפה, המצפן, המנוף, הצבת, הסכין המקופלת, החגור, הסנדל, כלי הקשר, האֵת, המַקֶּבֶת ועוד. ביניהם בולטים שלושה כלים הנטולים מפּרשת יעל אשת חֶבֶר הקֵּיני: "מַקֶּבֶת", "הלמוּת עמֵלים" ו"יתד", שאינם נזכרים כאן במקרה.

 אלתרמן השתמש  בצירוף "שֶׁדִּלְּגּוּ כַּיְּעֵלִים", כדי להזכיר את יעל – הגיבורה הזרה שהרגה את סיסרא ובכך הטתה את הכף  לטובת בני ישראל בקרב עם הכנענים.  לפיכך נזכרים כאן גם המקבת, הלמות העמלים והיתד מפרשת יעל וסיסרא ומשירת דבורה, ללמדֵנו שלפעמים גם יתד או אפילו וָו קטן יכולים לשנות את תוצאות הקרב ולחרוץ גורלות (בחינת "הכול בגלל מסמר קטן"). ובל נשכח: "קין" (ששבט הקֵיני הנקרא על שמו חרץ כאמור את גורלהּ של מלחמת יבין מלך חצור בבני ישראל) פירושו להב החרב או החנית, ואף הוא שייך לאותה "מסכת כלים" שבבסיס השיר.

*

 אלתרמן הושפע אפוא מקודמיו או "התכתב" איתם; ואולם בשלב זה כבר התחילו שיריו להפליג למחוזות אחרים. בשנות השלושים המוקדמות הוא עדיין חָבַר כביכול למשוררי ארץ-ישראל והמשיך לכאורה  את שירת הילדים של אביו, אך מקורות ההשפעה וההשראה שלו היו שונים מן המקובל בדור האבות: הוא התפעל מספרות הילדים הרוסית המחורזת (קורניי צ'וקובסקי, סמואיל מרשק, ארקדי גאידר ועוד). שיריו המוקדמים שנגנזו מעידים שהוא "התכתב" באותה עת גם עם גדולי המסַפרים של ספרות הילדים הצרפתית: ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא, הקטור מאלו, ז"ה רוני (Rogny) ועוד.

במיוחד הושפע אלתרמן מיכולתם של הסופרים האירופיים להפיל את החיץ בין הטבע לבין התרבות (Nature & Art). השיר "סוכתנו" מדבר בגלוי על הקמת סוכה ממוטות ומקרשים, אך מאחר שהוא עוסק גם בענייני אסתטיקה – בקישוט ובייפוי – כלולים בו גם רעיונות "אַרְס פואטיים" סמויים מתחומי האָמנות והאוּמנות. השיר מסתיים במילות ההתפעלות: "אֵין כָּזוֹ מַעֲשֶׂה אָמָּן  / מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!" להזכירנו שלפנינו  גם תיאור של אמנות הנבנית מצלילים, מילים ומשפטים,  מִזֵרי פרחים ומִשטיחים, ולא רק תיאור של בנייה כפשוטה מִקרשים, מוטות וקורות.

ספר יצירה הקבלי מתאר את בניית העולם מאותיות, וגם כאן יש לאותיות תפקיד בבניית הסוכה, המִשכּן הארעי של שמונת ימי החג. אם העברית יצרה את הביטוי "כף אל כף",⁵  מדוע לא ייאמר בה "וָו אֶל וָו"? הרי הכ"ף היא אות מאותיות האלפבי"ת, ממש כמו הו"ו; וכדאי להַשוות עם השורות "וּצְחוֹק עִם כָּל אִמְרָה קוֹלַעַת / וּמְחִיאוֹת כַּ"ף וּקְרִיצוֹת עַיִ"ן"הכלולות במעשייה המחורזת לילדים של אלתרמן "מעשה בפ"א סופית".

האם אך מקרה הוא שהשיר פותח במילה "קרש" שבָּהּ משולבות שלוש מאותיות האלפבי"ת בסדר עוקב? השורה "וָו אֶל וָו, קִיר אֶל קִיר" עשויה לרמוז שבּין אותיות האלפבי"ת יש גם אותיות כמו בי"ת ודל"ת שצורותיהן  הגרפיות ושמותיהן מעידים על מקורן בשדה הסמנטי שעניינו בניית קירות הבית וקביעת פתחיו. נזכיר בהקשר זה שבמעשייה של אלתרמן לילדים "מעשה בפ"א סופית", לאחר שיוצאת הפ"א העלובה (תרתי-משמע!) מן הספר בטפיחת דלת (דל"ת), כל הדברים בעולם  נשארים בלי סוף והבריות פעורי פיות (פ"א = פה), כאילו איזה בורג (או ו"ו)  נשלף מהעולם.

נזכיר עוד שבמעשייה "מעשה בחיריק קטן" מטפס החיריק על מצוק גבוה ותלול, ולבסוף מגיע למעמד של חוֹלם הניצב בראשו של "הר וָו" (אם יש בעברית צירופים כגון "הררי אָלֶף"   ו"הר בֵּית ה'", מדוע  ייפקד מקומו של  "הר  וָו" משמות ההרים?) והרי גם בשיר-הילדים "סוכתנו" נזכר פעמיים  הוָו (ולא ה'מסמר' משירו של עמנואל הרוסי). ובכלל, השיר מקיף שלושה בתים בני שש שורות ועוד שני רפריינים בני שתי שורות, ובסך-הכול יש בו 22 שורות, כמניין אותיות האלפבי"ת. המיספר 22 מסמל ביצירת אלתרמן את הלשון העברית ואת "העיר העברית הראשונה",⁶ וכאן  נרמז שמלאכת הבנייה באותיות אינה נופלת בערכה ובחשיבותה ממלאכת הבנייה במוטות ובקרשים.

*

לגבי דידו של אלתרמן , בניית בתי העיר כמוה כבניית בתיו של שיר. הוא ראה בַּמשורר אדריכל הבונה בתי שיר, ומאכלס בהם "עיר" גדולה ותוססת, רבת רבעים, רחובות ושׂדרות. מלאכת בנייתו של כֶּרך שירים כמוה כמלאכת בנייתו של כְּרך, עם בתים ושערים, סוֹגְרים ובְריחים. לא רק המילה העברית 'בית' משותפת לעיר ולשיר; גם המילה הלועזית stanza –  'תחנה'  – משותפת  לכתיבת שירים ולתכנון המרחב האוּרבָּני. המשורר אליבא דאלתרמן כמוהו כאדריכל, שבְּרק-דמיונו ממריא עם סרגל ומחוגה  שעה שהוא מקים כְּרך [ = כֶּרך] ובו בתים, כִּיכָּרות, תחנות, שווקים, רציפים וגשרים.

קריאות העידוד וההשבעה בשיר "סוכתנו" –"בַּל תִּמּוֹט" ו"קוּם וּבְנֵה" – מורכבות מצירופי מילים הנטולים מארון הספרים העברי. צירוף המילים "בַּל-תִּמּוֹט" הוא צירוף מקראי טעון, המשובץ בעיקר במזמורי תהִלים (מ"ו, ו'; צ"ג, א'; צ"ו, י'; ק"ד, ה'), בתפילה לקיומה של תבל, וכך גם בדברי הימים ("חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל-הָאָרֶץ אַף-תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל-תִּמּוֹט";  דבהי"א טז", ל').

המילים הללו אינן מנותקות מן ההקשר האקטואלי. שנת 1934 הייתה שנה של מאורעות דמים שאיימו על יציבות היישוב היהודי וריפו את ידי החלוצים. סוכה היא אמנם מִשכּן-עראי, ולא משכן-קבע, אך גם סוכה ואוהל  הם חלק מן המִפעל הציוני העוסק בכיבוש השממה ובגירושהּ.

אלתרמן (שתולדותיו עד 1934 כללו נדודים במזרח אירופה, התאקלמות בתל-אביב, לימודים במערב אירופה וחזרה לבית אבא-אימא) ראה את המצב היהודי (condition juive) גם בהֶקשריו הגלובליים, ולא בהקשריו הלוקליים בלבד. למילים "בַּל-תִּמּוֹט" ששילב בשיר-הילדים "סוכתנו" נודעה אז גם משמעות אוניברסלית, ולא לוקלית בלבד: שנת 1934 היא השנה שבָּהּ התחזקו עד מאוד המשטרים הפאשיסטיים בגרמניה ובאיטליה, וניכּר שאלתרמן חרד גם לשלמות העולם ומייחל גם  לכך ש"תֵּבֵל בַּל-תִּמּוֹט".

מילות הציוּוי "קוּם וּבְנֵה" טעונות אף הן במשמעויות הקשורות בעבודת הקודש ובבניית מקדש, כבדברי דוד לשלמה: "קוּם וַעֲשֵׂה  [...] וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת-מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים" (דבהי"א, כ"ב, ט"ז-י"ט). בשירו של אלתרמן הילד מתבקש לקום ולִבנות את הסוכה, אך אל קוראים הבוגרים שלוחים בקשה וציווּי  לעסוק בבניית בית שלישי ושלא להירתע מ"יום קטנות". המילים "בַּל תִּמּוֹט" ו"קוּם וּבְנֵה" נקשרות גם אל שיריו הלאומיים של ביאליק, כגון לשורות ההבטחה שבשירו "על סף בית המדרש": "לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ, / מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים." 

*

חז"ל הן ראו ב"סוכה" סמל לחידוש מלכות ישראל, ובברכת המזון של ימי חג הסוכות נקבעה התפילה המבקשת: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת" (על בסיס הפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם"; עמוס ט, יא). השיר "סוכתנו"  איננו רק שיר-ילדים ליטֶרלי על בניית סוכה לקראת החג. זהו שיר לאומי-ציוני, המאיץ בחלוץ לִבנות ולהיבנות.

וגם רמזים אקטואליים משולבים בו. תיאור הסוכה המקושטת ב"זֵר תְּמָרִים וַהֲדַסִּים" מתכתב עם תיאור בניית הסוכה של שָׁבי ציון בימי עזרא ונחמיה: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח', ט"ו). גם ב-1934 הגיעו ארצה רבבות עולים שאלתרמן קרא להם ב-1934  בשירו "חתימה טובה" בשם "שָׁבֵי גּוֹלָה". גם אותם עולים חדשים, שלא הגיעו ארצה ממניעים ציוניים, נעשו ציונים בכורח הנסיבות וסייעו בהקמתה ובקימומה של  סוכת דויד הנופלת.

בשנת 1934 כתב אלתרמן גם את שירו הציוני "שיר בוקר" לסרט התעמולה "לחיים חדשים". כאן מבטיחים החלוצים הצעירים למולדת: "אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ, / אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד. // נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים," ובשיר הילדים "סוכתנו" מבטיחים הבנאים הצעירים:

בִּפְרָחִים אוֹתָהּ נַפְרִיחַ,

נְקַשְּׁטֶנָּה בְּשָׁטִיחַ,

עַד יַגִּיד כָּל רוֹאָהּ

אֵין כָּמוֹהָ נִפְלָאָה!

מהבטחתם של החלוצים לקשט את הארץ וליַפותה ("אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד"), ולפרוש לה מרבדי גנים, כמו גם מהבטחתם של הבנאים הצעירים בשיר "סוכתנו" לקשט את הסוכה בפרחים ובשטיח, מהדהדים  כמדומה דברי הנביא יחזקאל על האומה שהושפלה   והוזנחה, עד  שאלוהיה – כגבר נדיב ואוהב –  בחר להלבישהּ בבגדי מחלצות ויִיפּה אותה עד למאוד:

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי [...] וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ.  וָאֶתֵּן נֶזֶם  עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִי עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ [...]  וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה.  (שם ט"ז, ו'-י"ד).

גם הפזמון "שיר בוקר" וגם שיר-הילדים "סוכתנו" הם לדעתי שירים ציוניים, המבקשים לקומם את סוכת דויד הנופלת, לפרוש לה שטיחים וליפותה עד שכל רואיה יודו במלוא פיהם ביופיה ובתפארתה. 

*

כשישב אלתרמן בשנת 1931 בננסי שבצפון צרפת, הוא חיבר את שירו המוקדם "בגן בדצמבר",⁷ שבּוֹ תיאר במשתמע את החיים האסתטיים, אך החלולים והמנוכָּרים, שבהם שרוי האדם המודרני, בכלל (ויהודי ארץ-ישראלי כמוהו, בפרט). בעודו יושב בקצה מערב, הוא שילב בשיר את נוסח התפילה המודרני הפותח במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" – סירוס של מילות תפילת ערבית  היהודית  ("וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ").

צירופה של ה"סוכה" ל"שלכת" מתאים לכאורה לשיר סתיו הנפתח במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי.". ואולם,  שירו זה של אלתרמן הן נקשר לפי כותרתו בדצמבר שהוא חודש חורפי (שאינו מציין רק את סוף השנה, אלא  מסמל  בספרות המערב גם את סוף החיים עקב מעטה השלג הפרושׂ על פניו).

למעשה אלתרמן השתמש בשיר מוקדם זה במילה "סתיו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית 'סתו' (שיה"ש ב, יא-יב), המציינת בתנ"ך את החורף, ולא את עונת המעבר שבין הקיץ לחורף.⁸ הנוף האירופי הקר והמנוּכּר שבשיר המוקדם עומד בניגוד אוקסימורוני להרגשה הפמיליארית והחמימה הבוקעת מתפילה ערבית שבסידור התפילה היהודי. הנוף הצפוני מנוגד גם לנופים המזרחיים העולים מפסוקי שיר-השירים ולאקלים האופייני לנופים אלה.

כשנאלץ נתן אלתרמן הצעיר ללמוד בצפון אירופה, הוא התגעגע לחבריו ולאווירה התל-אביבית הבראשיתית שחווה בעיר הצעירה בין השנים 1925-1929. הוא מתח קו של אנלוגיה בין  העיר המערב-אירופית  המפויחת והשוקעת לבין העיר הלבנה שהלכה אז ונבנתה על חולות הזהב (השוואה כזו עומדת בבסיס אחדים משירי כוכבים בחוץ, המתארים בעת ובעונה אחת עיר נבנית ועיר שוקעת ההולכת לבית-עולמה).  במילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת"  הוא העמיד זה מול זה את  החורף (סתו) האירופי ובו אילנות עירומים העומדים בתוגת שממונם ואת חג האסיף הישראלי, השמח והעטור  בפֵרות האילן – חג שבּוֹ נאמרת התפילה "וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ".

ייתכן שגם השיר "יין של סתו" – שיר-הסתו היחיד הכלול בכוכבים בחוץ –  הוא שיר המתאר 'סתו' במשמעות המקראית, כלומר, חורף, עם "יְרִידֵי הֶעָנָן וְהָרַעַם" שלו. שיר זה, המפציר באהובה להרדים את הזיכרונות הרודפים אותה ("זֶה עוֹבֵר וְנִשְׁכָּח"), חוזר אל  שירו המוקדם  של אלתרמן "בגן בדצמבר" שנגנז, שהרי הוא מתכתב עם המילים "פְּרֹשׂ עָלַי סֻכַּת שַׁלֶּכֶת" של השיר המוקדם, ומסתיים במילים: "זֶה הוֹפֵךְ רַק לְזֹהַר שַׁלֶּכֶת נִפְרֶשֶׂת  / וְכֹבֶד טִפּוֹת בַּסְּכָךְ." מוטיבים כאלה נדדו  אפוא משירת הבוסר של אלתרמן ומשיריו לילדים אל מיטב יצירתו ה"קנונית".

להלכה, שירו  של אלתרמן לילדים "סוכתנו" הוא שיר רגיל ופשוט, אך פרושה בו ומעליו מניפה רחבה של גוונים וגווני-גוונים המשַׁקפים את מצבו האישי של אלתרמן ואת המצב  בארץ ובעולם בעת היכתבו. מניפה ססגונית זו לא דהתה גם לאחר שהמשמעים האקטואליים המשולבים בה  כבר אבד עליהם כלח.

כאמור, לפנינו שיר ציוני המזכיר לעושים במלאכה שבתום הישיבה בסוכה יש לדאוג למשכן הקבע – להקמתו ולביצורו. לפנינו שיר המצַווה על הבנאים הצעירים לדאוג ל"סוכת דויד הנופלת", לייפות אותה ולקשטה בכל צבעי השטיחים והמרבדים שהם פורשים על שדותיה ותולים על קירותיה.

הערות:

1. על שירי הילדים של אלתרמן ראו בהרחבה בספרי תֵּבת הזִמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן, תל-אביב 2005.

2. עתוננו לילדים קטנים, שנה ג' גליון א'-ב', י"ד בתשרי תרצ"ה (23.9.1934).

3. ראו מאמרי על שבעה שירים לסוכות מאת ח"נ ביאליק ושובר בצדם:

https://www.zivashamir.com/post/%D7%92%D7%A9%D7%9D-%D7%9E%D7%A7%D7%A9%D7%A7%D7%A9-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%92%D7%92-%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%A7%D7%99%D7%A5-%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%97%D7%92

4. עמנואל הרוסי, "בונים סוכה", מוסף לילדים של העיתון דבר, י"ד תשרי תרצ"ג, 14 באוקטובר 1932.

5. ראו למשל: "כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין" (ליקוטי מוהר"ן י': א'-ב'). חלקו הראשון של הספר ליקוטי מוהר"ן ראה אור  בשנת תקס"ח (1808), בחיי רבי נחמן מרסלב, ואילו חלקו השני נדפס, בנפרד, רק לאחר פטירתו של רבי נחמן, בשנת תקע"א (1811).

6. כאשר כתב בשירו "ערב רחוק" (עיר היונה) על צעירה ארץ-ישראלית בת עשרים ושתיים,  הוא יצק לדמותה את מאפייני העיר העברית הראשונה, סמל תחיית העם בארצו, ואת אלה של השפה העברית בת עשרים ושתיים האותיות (ואף הִפּיל לרגע את החומה המפרידה בין האישי לציבורי, ושִׁרבב בשירו רָמז קל לאהובתו הראשונה, עִברייה שושני-עופר בת המושבה ראש-פינה וגננת בקיבוץ דגניה א', שדמותה "מככּבת" במרומז בשיריו המוקדמים). גם בשיר "העלמה" שנדפס בכתב-העת מחברות לספרות, ג', מחברת ב' (טבת תש"ה), עמ' 23 (ונדפס שוב במחברות אלתרמן, ג', תל-אביב 1981, עמ' 39-38) נזכרת צעירה בת 22, וכך גם בפזמון "הנערים הספנים", שנכתב בעבור תיאטרון "לי-לה-לו", שבו מסופר על נערה עברייה בת עשרים ושתיים ששמה "יעל".

7. "בגן בדצמבר", כתובים, ה', גיל' כ"ג (רי"ג), כ"ט בניסן תרצ"א (16.4.1931), עמ' 1.

8. גם השיר "דצמבר" (הארץ  מיום 18.12.1934) נפתח במילים: "רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו / וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב", בסתירה בין "דצמבר" לבין "סתו". בשני השירים שחיבר על דצמבר השתמש אלתרמן במילה "סתו" בהוראתה המקראית ("כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"; שיר השירים  ב', י"א-י"ב), שלפיה ה'סתו' הוא חורף. לכן כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" (הארץ, מיום 19 במאי 1936) את השורה: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת" (שורה זו תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו").

זיוה שמיר

* * *

בלפור חקק

השנים האחרונות של נתן אלתרמן

"וּפְנֵי... רוֹדְפָיו שׁוֹפְכֵי דָּמוֹ

הִנֵּה צוֹפוֹת עַכְשָׁו מִתּוֹךְ צַלְמוֹ" (מִתּוֹךְ "שִׁירֵי מַכּוֹת מִצְרַיִם")

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אַלְתֶּרְמַן

נֶחְשַׁךְ מִמֶּנּוּ הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי

בַּנָּתִיב קָרְאוּ אֵלָיו הֲלֹךְ וְהַחֲרֵשׁ

שׁוֹפְכֵי חוֹל וְגַם שׁוֹפְכֵי הַמִּלִּים

עַל עַמּוּדוֹ הָאוֹר עַמּוּדוֹ הָאֵשׁ,

עַמּוּד שַׂר הַשִּׁירָה הָלַךְ וְהֶעֱנִי.

בַּשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת

נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בָּעוֹלָם

כָּבוּ אוּדָיו וְגִצָּיו בַּחֲצוֹת דּוּמִיָּה

חַלּוֹן לְאַט נִפְתַּח בַּחֲשֵׁכָה

הִתְיַסְּרָה שִׁירָתוֹ, מְפַרְפֶּרֶת חַיָּה.

הֻכְּתָה שִׁירָתוֹ, בָּא הַמְּשׁוֹרֵר חֲדָרָיו

דָּעַךְ הָאִישׁ, צָחַק כְּמוֹ פַּחַד

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב.

בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת נִקְרְעוּ הַגְּוִילִים

כָּבוּ יָמָיו, הַיּוֹם הָיָה לְאֶמֶשׁ

הַחֲשֵׁכָה נוֹתְרָה לְלֹא מִלִּים

אֹפֶל מַר, הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶּׁמֶשׁ.

נָפְלוּ הַשִּׁירִים, שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל

בָּאוּ עָלָיו מַכּוֹת הַמְּשׁוֹרְרִים

עֻוְּתוּ מִשְׁפָּטָיו, הָיָה מִשְׁפָּטוֹ בַּלֵּיל.

בַּשָּׁנִים שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ –

הַזְּמַן הָרְצִינִי הָעִקֵּשׁ, הַשּׂוֹנֵא מְלִיצוֹת צַלְמָוֶת

הֶחֱזִיר לוֹ אֶת חַיָּיו שֶׁכָּבוּ –

הַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי הַמָּוֶת.

רוּחַ גְּדוֹלָה אָז בָּאָה לְאַחַר מוֹתוֹ

סַעַר מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים:

חָזְרָה שִׁירָתוֹ אֵלֵינוּ

חָזְרָה לַיָּמִים הַבָּאִים.

הערה: במהלך הכתיבה, צירופים של אלתרמן נשאבו לשיר זה: "הנס האחד אין שני", "בנתיב... הלוך והחרש", "נפּח הימים הנושא בעולם", "חלון לאט נפתח בחשכה", "צחק כמו פחד", "כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב", "החשכה ברורה כשמש", "שערים נתלשו בילל", "הזמן הרציני העיקש השונא מליצות צלמוות".

*

לאהוד בן עזר שלום. במאמריה, פרופ' זיוה שמיר מעלה אלינו את כאבו של אלתרמן בשנותיו האחרונות, עקב המאבק הספרותי בו ובשירתו, והפגיעה במעמדו. לפני שלוש שנים כתבתי את השיר "השנים האחרונות של נתן אלתרמן" והוא פורסם אז. אני מוצא לנכון, להשלים את המבט המחקרי של זיוה שמיר, ולהביא ב'חדשות בן עזר' את השיר שלי על המשורר נתן אלתרמן.

בלפור חקק

* * *

אהוד: ביום שבו תקרוס החקלאות הישראלית

ולא יהיה מספיק מזון

כי החקלאים לא הצליחו להתחרות עם הייבוא

ולפתע כבר לא יהיה ייבוא

אתם תרעבו ותאכלו חרא

ואז אל תשכחו את ליברמן ופורר

שבכסילותם כילו והחריבו

את החקלאים והחקלאות הציונית בישראל!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.10.22

* כל נדרי הפוליטיקה – אנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת כל נדרי, שבה אנו מתירים את נדרינו ושבועותינו – בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין. האם אין ערך למילה, להתחייבות, להבטחה? כמובן שזו אינה הכוונה. אבל הכוונה היא לא להיות משועבדים לנדר שנדרנו, אולי בשעת כעס (אני לא אדבר אתו לעולם), ולא להיות מסונדלים אליו.

אם כל המפלגות המתמודדות בבחירות תעמודנה בכל התחייבויותיהן וחרמותיהן, עם מי תלכנה לקואליציה ועם מי לא, נגזר עלינו סיבוב שישי. אני מקווה מאוד, שבשעת אמת, טובת המדינה תקדם לנדרים וניתן יהיה להקים ממשלה.

* לדחות את ההכרעה – כפי שכתבתי כבר לפני כחודש, לדעתי, אין זה נכון שממשלת מעבר ערב בחירות תחתום על ההסכם עם לבנון על סימון הגבול הימי הכלכלי בין המדינות. אנחנו נמצאים בטירוף מוגזם של איסור על פעולות חיוניות של הממשלה הנוגעות לחיי היום יום של האזרחים וכך אנו כבר 3.5 שנים למעט הפסקה של שנה אחת (גם בתקופת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי המדינה הייתה משותקת, כי לא היה תקציב). ודווקא על הסכם הקובע את הגבול לדורות, מצד אחד, ומצד שני אין בו משהו דחוף שחייב להיעשות עכשיו – ממשלת מעבר יכולה לחתום? אין בזה היגיון.

חמורה יותר היא המגמה המסתמנת לא להביא את ההסכם לאישור הכנסת. אמנם החוק אינו מחייב זאת (והגיע הזמן לשנות את החוק), אך המסורת הפרלמנטרית מאז הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים ועד הסכמי אברהם, היא להביא את ההסכמים לדיון והצבעה בכנסת. למסורת ותקדים יש תוקף כמעט כמו לחוק כתוב. ומעבר למסורת ולתקדימים, יש גם שכל ישר. ברור שהסכם כזה, המחייב את מדינת ישראל לדורות, מחייב הצבעה בכנסת.

לעומת זאת, אין שחר לדרישה לקיים משאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, יש לקיים משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של ישראל. מאז מלחמת ששת הימים ישראל החילה את הריבונות רק על מזרח ירושלים והגולן. לכן, הסכם על נסיגה מהגולן, או על חלוקת ירושלים, או שיש בו חילופי שטחים שבהם יקבלו הפלשתינאים שטחים ריבוניים של ישראל (כמו למשל בתוכנית טראמפ) – מחייבים משאל עם. נסיגה משטח שלא חלה עליו הריבונות, כמו הנסיגות בהסכמי אוסלו, בהסכם חברון, בהסכם וואי ובהתנתקות, אינה מחייבת משאל עם.

במקרה הזה, לא זו בלבד שאין המדובר בשטח ריבוני, גם אין המדובר בשטח שמוחזק בידי ישראל (כמו במקרה של גוש קטיף או הסכם חברון), גם לא בוויתור על מים טריטוריאליים של ישראל ואפילו לא בוויתור על המים הכלכליים של ישראל שמעולם לא הוגדרו. אם יש כאן ויתור, הוא על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ עם לבנון על סימון הגבול הכלכלי. לכן, אין שום עילה לחשוב אפילו על משאל עם.

אמנם עמדתי בשאלה האם נכון לחתום כעת על ההסכם היא כעמדת האופוזיציה, אך אין זו הבעת דעה נגד ההסכם. איני מכיר את פרטיו כדי לגבש דעה סופית, אך מהפרטים שדלפו מסתמן שזה הסכם טוב, וישראל השיגה בו את מרבית ההישגים הנדרשים שהגדירה בעשר שנות קיום המו"מ. ברור שאילו  נתניהו היה משיג הסכם כזה, הוא היה מתאר אותו כמצוין, ומעריציו היו רואים בו הוכחה לגאוניותו של המנהיג הדגול.

האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על ריבונות – שקר.

האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על שטחים – שקר.

האמירה של נתניהו שישראל נכנעה לאיומי נסראללה – שקר.

למה הוא משקר? כי הוא שקרן. נדירים המקרים, אם בכלל, שבהם הוא נתפס בדבר אמת.

אבל הפעם הוא חצה את הקווים האדומים של מדינה דמוקרטית, כאשר הודיע שממשלה בראשותו, אם תקום חלילה, לא תכבד את ההסכם, אם ייחתם. האמירה חסרת האחריות הזאת היא ממש פוטש. משמעותה – אנרכיה. האיש ההיסטרי הזה יצא מדעתו. כנראה שהוא כבר מתרגל ממשלה עם הכהניסטים, שאין לה קווים אדומים.

[אהוד: בזכות "ממשלת" לבנון וחיזבאללה יש חשש גדול שההסכם לא ייחתם! – ולכן לשווא אתה נושא את דברי הבלע האוויליים שלך נגד נתניהו – כי לא הוא זה שיטרפד את ההסכם!]

* מי אשם במות הילד – מותו של ילד קטן הוא טרגדיה נוראה. אבל זה קורה. קורה שתינוק או ילד מתים. ילד בן שבע בכפר תקוע בגזרת בית לחם מת מדום לב. וכמו בעלילות הדם – כשילד מת מיד מאשימים בכך היהודים. זאת, למרות שלא זו בלבד שאין בדל הוכחה שידו של צה"ל בדבר, אפילו הפלשתינאים אינם טוענים שחיילי צה"ל נגעו בילד. הטענה היא שהוא מת מפחד, כיוון שחיילי צה"ל נכנסו לפעול בכפר. הם נכנסו לכפר כיוון שמהכפר יידו אבנים לעבר מכוניות חולפות מחוץ לכפר. אז מה רוצים? שנאפשר ליידות אבנים בלי לרדוף אחרי המיידים ולעצור אותם? הרי כבר ראינו פעמים רבות שאבנים הורגות. אם יש קשר בין מותו של הילד מדום לב לבין האירועים, האשמים בכך הם מיידי האבנים.

* מי שמדבר על צביעות – כאשר עצרת האו"ם החליטה על הקמתה של רוסיה, מדינונת קטנטונת ללא רצף טריטוריאלי, שמוסקבה אינה חלק ממנה, הרוסים רקדו עד אור הבוקר, אך אוקראינה סירבה לקבל את ההחלטה. ביום הקמתה של רוסיה הקטנה, פלשו אליה צבאות אוקראינה מכל העברים, על מנת לסכל את הקמתה ולהשמיד את העם הרוסי. הרוסים ניצחו ואף הרחיבו מעט את גבולות רוסיה, אך עדין לא לגבולות בני-הגנה. אך גם את קווי שביתת הנשק הללו האוקראינים סירבו לקבל, הפעילו טרור יומיומי נגד הרוסים ונערכו לסיבוב השני שבו ימחצו את רוסיה וישליכו אותה לים, כפי שנהגו להתרברב. רוסיה יצאה למלחמת מגן והרחיבה את גבולותיה. גם לאחר מכן, המשיכו האוקראינים לתקוף ולהפעיל טרור נגד הרוסים. כאשר רוסיה ויתרה על שטחים לאוקראינים בהסכם שנחתם ביניהם, השטח שהועבר לאוקראינים הפך לבסיס של גל טרור חסר תקדים, שבו מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם ברחובות רוסיה, במסעדות, באוטובוסים ובדיסקוטקים והפכו את החיים ברוסיה לבלתי נסבלים. שטח אחר שרוסיה נסוגה ממנו באורח חד-צדדי הפך לבסיס רקטות הנורות לעבר אוכלוסייה אזרחית ברוסיה וכל רוסיה נמצאת תחת איום הרקטות, וכבר עשרות אלפי רקטות נורו לעברה לאורך השנים.

נכון שמה שכתבתי כאן הוא הזוי, אבסורדי, מטופש וילדותי? נכון. כמו הפשקוויל ההזוי, האבסורדי, המטופש והילדותי של גדעון לוי, שהשווה את סיפוח השטחים האוקראינים שרוסיה כבשה, להחלת הריבונות הישראלית על ירושלים והגולן ועל "אקיבוש". ואגב, בהשוואה הוא אף אמר שאקיבוש והסיפוח שלנו חמורים יותר משל הרוסים. למה? ככה. הוא תוקף את ממשלת ישראל על שגינתה את הסיפוח הרוסי בעוד לפיד דן עם בריטניה על העברת שגרירותה לירושלים וממשלת ישראל מתנגדת להקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים ומאשים אותה בצביעות. מי שמדבר על צביעות. וכמובן, גם בפשקוויל הזה הוא הסביר למה ממשלת לפיד גרועה יותר ממשלת נתניהו. הטיעון שהפך אותו ליקיר ערוץ 14.

* יקיר הביביסטים – התועמלן האנטי ישראלי הרדיקלי, האוטואנטישמי המיליטנטי גדעון לוי, הפך ליקיר הביביסטים, מאז החל לבטא את הערצתו לנתניהו ולהסביר מדוע הוא מעדיף את נתניהו על מועמדי המרכז ועל מפלגות השמאל הציוני. הוא גם נהיה פרשן בערוץ התעמולה הביביסטי 14. הם מציגים אותו כ"ססמולן הגון" ובכך הוא חריג לעומת כל שאר הססמולנים. כי לשיטתם – מיהו ססמולן? כל מי שאינו סוגד לנתניהו, גם אם עמדותיו מימין לנתניהו. כל אלה ססמולנים בוגדים ועוכרי ישראל, ועמדותיהם אחידות – העמדות של גדעון לוי, כביכול. וכיוון שגדעון לוי גילה את האור והוא מעריץ את נתניהו, הוא הססמולן היחיד שהוא הגון, ולכן מוחלים לו על כך שהוא באמת עוכר ישראל אוטואנטישמי. כל השאר אינם הגונים – עובדה, הם אינם מעריצים את נתניהו.

הצד השני של המטבע, הוא אותם שמאלנים באמת, ובעיקר רל"ביסטים באמת (כלומר, לא כל אלה שאינם סוגדים לנתניהו ולכן הם ממותגים כרל"ביסטים), שלאורך כל השנים גוננו על גדעון לוי, הסבירו שאולי הוא קצת קיצוני אבל הוא אומר את האמת על אקיבוש בלה בלה בלה. פתאום, מרגע שהחל לבטא את הערצתו לנתניהו, הם מסבירים שהוא חולה נפש.

* התומך בפוטין – עיריית קרקוב שבפולין ביטלה הופעות של רוג'ר ווטרס בעיר, בעקבות תמיכתו הנלהבת בפוטין והפצת תעמולת השקר שלו. העירייה הכריזה על ווטרס כפרסונה נון-גרטה (אישיות בלתי רצויה). ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השנייה והתועמלן הראשי של תופעת BDS. על כל אלה אירופה הצבועה סלחה לו. כעת, כאשר הוא גם תומך בדיקטטור הרוסי, פתאום מתחילים להפנות לו עורף.

עקרונית, אני נגד חרמות על אמנים. אבל במקרה זה, כאשר מדובר במי שמטיל טרור נגד אמנים בעולם שאינם מחרימים את ישראל, אני מאושר על כל חרם נגדו. עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף"). מסכת אבות.

* דילמת בן גביר – נהג מונית: "גדעון סער שר משפטים מצוין. הוא שר המשפטים הטוב ביותר מאז קום המדינה. הוא צריך להמשיך להיות שר המשפטים. אני מקווה שביבי ימנה אותו."

אני: "הוא לא רוצה לשבת בממשלה של נתניהו. הוא שייך למחנה הממלכתי."

נהג המונית: "הוא עם גנץ? האמת היא שבפעמיים האחרונות הצבעתי לגנץ. אבל בגלל העליהום שעושים לבן גביר, הפעם אני אצביע לו."

בדקה שנשארה לנו בנסיעה ניסיתי להסביר לו את הסכנה שבכהניזם.

דברי הנהג מציפים את דילמת בן גביר. כל אדם בעל מצפון ומוסר, בוודאי יהודי בעל מצפון ומוסר, אינו יכול לשתוק לנוכח עליית הכהניזם. אחרת, הוא לא יוכל להביט בעיני ילדיו ונכדיו. מצד שני, כמו במקרה של אותו נהג מונית, אולי דווקא היציאה נגד הכהניסט מסייעת לו.

או לי מיִצרי ואוי לי מיוצרי. אכן, דילמה.

* ייתמו חטאים – מה אני מאחל ערב יום כיפור לבן גביר, לשנה החדשה? אני מאחל לו שיחזור בתשובה. איני מאחל לו כל דבר רע, רק את הדבר הטוב ביותר שניתן לאחל לו – לתקן את דרכיו.

במסכת ברכות מסופר על רבי מאיר, שביריונים שהיו בשכנותו ציערו אותו הרבה, והוא ביקש שימותו. העירה לו ברוריה אשתו והזכירה לו שבתהלים נאמר "ייתמו חטאים מן הארץ." האם נאמר "ייתמו חוטאים"? יש להתפלל לכיליונה של הרשעות ולא לכיליונם של הרשעים. "בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים סוף הפסוק 'ורשעים עוד אינם'." רבי מאיר השתכנע בצדקת דבריה של ברוריה, התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, והם חזרו בתשובה.

* חתונת הלוחם – גדוד השריון הסדיר 79 לחם במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ, בחזית המצרית. מאז, מזה 48 שנים, פעמיים בשנה נפגשים לוחמי ומפקדי הגדוד במלחמת יום הכיפורים, יחד עם נשותיהם, אלמנות המלחמה והאחים השכולים. בשנים האחרונות הם החלו לטייל מדי שנה, בכל שנה לטיול בן יומיים באזור אחר בארץ. השבוע הם מטיילים בגולן ולנים בתיירות של הקיבוץ. וביום ראשון ציפתה למטיילים הפתעה. אחד הלוחמים התחתן, חתונה מאוחרת בגיל 70, בהגיעם לאורטל. על דשא התיירות המתינו החתן והכלה, עם השמלה וההינומה, הרב והחופה והם התחתנו כדת וכדין. איזו התרגשות. שאלתי את החתן – אלה כל האורחים? איפה המשפחות שלכם? והוא השיב – החבורה הזאת היא המשפחה שלי.

בערב הרציתי בפניהם על ההתיישבות בגולן. באמת קהל נהדר, מלח הארץ. בין המשתתפים היה ידידי זאביק פרל, לשעבר ראש העיר צפת והיום מורה דרך מעולה ואל"מ (מיל') רמי מתן שהותקף והוכה בידי הביביריון רמי בן יהודה. מתן לחם כמ"פ בגדוד במלחמת יום הכיפורים.

* האתגר הבא של ההתחדשות היהודית – בשנות השבעים והשמונים, החלה תופעה מעניינת ויפה, של חתונה יהודית ריבונית, לא רבנית. חתונה שהובילו אנשי רוח גדולים בתורה, שהיתה יהודית מאוד, אך לא דבקה בטקס האורתודוקסי והתנערה מאי השוויון המגדרי בו ובעיקר מההתייחסות הקניינית לאישה. הטקס היה מעוגן ביהדות ובמסורת, אך שוויוני. בדרך כלל קדם לו תהליך של למידה משותפת והעמקה בתכנים של בני הזוג עם המחתן אותם. בשנות השמונים נכחתי לראשונה בשתי חתונות כאלו; האחת בקיבוץ יזרעאל שבה המחתן היה אברהם (פצ'י) שפירא והשנייה בקיבוץ בית זרע שבה חיתן בארי צימרמן ז"ל. התרשמתי מאוד והתלהבתי מאוד.

במהלך השנים היה לכך יותר ביקוש, נערכו קורסים למנחי ומנחות חתונות וטקסי חיים. הוקם ארגון "הֲוָיָה", שהדריך מנחים רבים. בשנים האחרונות גבר הביקוש לחתונות כאלו (אגב, יש אנשים שלצד החתונה הזו, המבטאת את ערכיהם, הם גם מתחתנים ברבנות, במקביל). אך לצד תופעה זו, פשטה כאש בשדה קוצים תופעה אחרת – חתונה חפה כמעט לגמרי מכל סממן יהודי, כשאת החופה מנחים חברים או בני משפחה של החתן והכלה. זה נראה כמו החלק האמנותי, המופע שאחרי החופה. בדרך כלל הסממן היהודי היחיד הוא החופה שמעל ולעתים גם שבירת כוס, אך ללא כל הקשר או אף כפרודיה.

בחתונה אנו חוגגים שני דברים: את האהבה והזוגיות בין איש ואישה והקמת בית בישראל. החופה מחברת את הזוג הצעיר לכלל היהודי, לדבר מה גדול ממנו, שהוא משתייך אליו; הזהות הלאומית, התרבותית והרוחנית שלו. בחופות החילוניות הללו, חוגגים רק את האהבה והזוגיות, ללא חיבור לכלל היהודי. בעיניי, זו חילוניות עקרה.

הייתי הקיץ בחתונות רבות. חלקן עם רב אורתודוקסי, חלקן עם "החבר'ה" ואחת של רבה רפורמית. החתונה הרפורמית היתה היהודית ביותר בתכניה ונפלאה באופן שהשכילה לחבר את הזוגיות הפרטית עם הרעיון של הקמת בית בישראל. מה שאהבתי במיוחד באותה חתונה, הוא שרבים מן הקהל היו דתיים אורתודוקסים, כי אבי הכלה הוא מבית דתי, והם התחברו מאוד, שרו בהתלהבות ולדעתי הופתעו מהפער בין מה שראו למה ש"ידעו" על הזרם הרפורמי ביהדות.

מי שלא רצה חתונות יהודיות מתחדשות או של הזרמים הליברליים – קיבל חתונות של חילוניות עקרה. התופעה הזו היא הזדמנות גדולה לארגוני ההתחדשות היהודית וכן לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, להגיע לצעירי ישראל עם המסר שלהם ולהציע להם חתונה יהודית ריבונית, לא אורתודוקסית. אם בראשית הדרך המטרה היתה ליצור חלופה לחתונה הרבנית, כעת המטרה צריכה להיות חלופה לחילוניות העקרה. הדבר מחייב התארגנות, שיווק רבתי והכשרת מנחי חתונות וטקסי חיים רבים. זה האתגר הגדול הבא של ההתחדשות היהודית בישראל.

* ביד הלשון: חולדאי – בשנותיה הראשונות של התנועה הקיבוצית, נהגו חברי קיבוץ שהזדהו בכל מאודם עם קיבוצים, לשעבֶּר ("לעברת") את שמם לשם קיבוצם. כך שלמה כינרתי, מחלוצי קבוצת כינרת ומנהיגיה. כך חיים גבתי, ממייסדי קיבוץ גבת ומנהיגה לאורך שנים ולימים מנהיג איחוד הקבוצות והקיבוצים, ח"כ ושר החקלאות. צחוק הגורל הוא, שבפילוג בקיבוץ המאוחד הוא נמנה  עם המפא"יניקים שעברו ליפעת, וכך הוא היה גבתי מיפעת.

ראש עיריית תל-אביב אינו נקרא רון תל-אביבי אלא רון חולדאי. הוא נולד בחולדה. אביו, עוזר חולדאי, היה ממייסדי חולדה ומנהל בית הספר בקיבוץ. בשבוע שעבר, הלך לעולמו בקיבוץ חולדה אחיו הגדול של רון חולדאי, המורה והמחנך שי חולדאי. יהי זכרו ברוך!

אגב, יש באורטל משפחת אורטל, אבל הם נקראו כך הרבה לפני ששמעו על הקיבוץ, אליו הצטרפו לפני שנים אחדות.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

יושביה אוכלי ארץ

זה אולי לא הנושא החשוב ביותר בסדר היום שלנו, בוודאי בימים אלה של שביתות והפגנות, מערכת בחירות, טרור ומעל לכל האיום האיראני המרחף מעל ראש כולנו. ועדיין ראוי לתת לו תשומת לב ראוייה, בוודאי בחגים, אם אומה נאורה, אוהבת מולדתה ונופיה אנו חפצים להיות. והנושא הוא הפגיעה המחמירה בטבע שלנו ומראות הזוועה שישראלים משאירים אחריהם באתרי הנופש.

מפעם לפעם מראים כתבי הטלוויזיה בצפון את הישראלי המכוער. בסביבת הכנרת, לאורך הירדן, בחורשות, ליד מקווי מים, משאירים אחריהם הנופשים ערימות זבל. לא רק כלים חד-פעמיים מפלסטיק, שאריות מזון, בקבוקים, אלא אפילו כסאות שבורים, מחצלות ושאר חפצי בית שאין יותר חפץ בהם. המים מזדהמים. צידי השבילים מטונפים, הטבע נשחת, נרמס. מה חושב לעצמו הנופש, לאחר שבילה במקום כמה שעות? האם הוא סומך על הפקחים והמנקים מטעם הרשויות המקומיות? האם לא איכפת לו באמת מאלה שיבואו אחריו?

כבר היו אין-ספור כתבות בנושא, ונראה שעוד יהיו. הישראלי המכוער – יהודי או ערבי – יתנהג באתרי הטבע כאילו הם של אבא-של-אבא שלו, בבחינת אני ואפסי עוד, ו"למה שאקח את האשפה איתי הביתה בחזרה?" אחריי הזבל. היש עוד תופעות כאלה בעמים אחרים – אזרחים שמנצלים את נופי ארצם-מולדתם ומזהמים אותם? חוסר התחשבות, השחתה, זילזלול – מה עוד נאמר על התופעה המלוכלכת הזאת? לא ארץ אוכלת יושביה, אלא יושביה אוכלי ארץ. לא מכבר ביקרתי במצפה שאול בגלבוע. עיני חשכו. כל המורד לעבר העמק היה מכוסה ניירות, כוסות מנייר, בקבוקי שתייה מפלסטיק, קופסאות סיגריות ושאר זבל.

ולא רק נופשים ומטיילים. קבלנים נוהגים לשפוך שאריות בניין בצידי דרכים, בנחלים, במקומות נחבאים, וזהו כבר מיפגע שכמעט אי אפשר לתקנו. בחופים עדין יש מי שטומנים אשפתם בחול. נהגים משליכים פיסות נייר או בדלי סיגריה בנסיעתם, למרחב הציבורי. בגינה שמול בית הספר הסמוך לביתי, כמעט תמיד בתום יום הלימודים קרעי ניירות יתעופפו על הדשאים. בערב בליינים משאירים אחריהם בקבוקים ושאריות אוכל. בבני-ברק נקראה גינה על שם מנהיג ציוני נודע. עברתי שם לא מכבר ועיני חשכו. הגינה הפכה למזבלה לכל דיכפין, נהרסה ונכבשה בערימות אשפה. אין זכר לשלט ההנצחה, ואולי טוב שכך.

ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. את הנוף שלה כבשו מקבצי עגורנים המתנשאים אל על. שטחים נרחבים חפורים ונגוסים, גם שלא לצורך. אזורים שפעם היו משטחי פרחי בר וסלעים קדמוניים, או חולות, נכנעו לדורסנות הדחפורים והמשאיות הכבדות. עצים נכרתים. הטבע הארץ-ישראלי הולך ונכבש תחת גלגלי ושרשראות כלי העבודה האימתניים. הארץ משנה פניה. אין להכחיש, הצורך בהפשרת קרקעות לבנייה הולך ומתעצם, הצורך בבניית בתי מגורים ושכונות חדשות גובר, אבל אי אפשר שלא להיות עד להשחתת סביבה שלא לצורך, כאשר לא תמיד משקיעים גם בשיקומה.

אבל יש השחתה שהיא ממש שחיתות. וזו הפגיעה של הנופש, על משפחתו וחמולתו, שמשאירים אחריהם ליכלוך רב. לא רק שזו התנהגות פסולה אלא גם עבירה על החוק. וכדי שהחוק יישמר וייאכף, נדרשים פקחים במיספר ההולם את התופעה הרעה הזאת. וכדי שהתופעה תצומצם, ראוי לחנך את הישראלי הנופש, שיפסיק להתעלל בטבע, שבחיקו ומטובו הוא נהנה. יש להציף את הרשתות בתשדירי הסברה. חייבים לחנך ביתר שאת את התלמידים בבתי-הספר לשמירת הסביבה וניקיונה. הקנסות צריכים להיות גבוהים במיוחד, כי רק כך כנראה הישראלי המכוער יבין אולי שאינו רשאי להתעלל בסביבה. הטבע הארץ-ישראלי שייך לעם כולו, נכס שגם ככה הולך ומתכרסם ונותר רק בצילומים רומנטיים מהמאה הקודמת.

עם ישראל חזר למולדתו, כובש אותה, בונה בה – כצורך הכרחי. אבל עם ישראל חייב לדעת לשמר את הנכס היקר שהופקד בידיו. רק פיסות טבע קטנות ובודדות מוכרזות כשמורות, ככאלה שאין לפגוע בהן. הגיעה העת להתעורר לבל יהיו הנזקים בלתי הפיכים והארץ תולבש שלמות בטון ואשפה. כאמור, זה אולי לא הנושא החשוב ביותר כרגע בסדר יומנו, אבל כל כולו תלוי בנו. שמירת הטבע, איכות הסביבה – היא חלק מאיכות החיים שלנו ובעיקר של הדורות הבאים. לפני שיהיה זה מאוחר מדי, הכרחי לשדרג בממשלה הבאה את המשרד לאיכות הסביבה, עם שיניים ותקציבים ראויים. יש לקחת נושא זה במלוא הרצינות, בטרם יישארו אתרי ארצנו בגלויות נושנות בלבד. על משרד החינוך להגביר בקרב התלמידים את תודעת הניקיון הסביבתי והכבוד לטבע. אנחנו רוצים ירוק. הרבה ירוק. פריחה וחיבור אמיתי לאתרים המיוחדים של ארצנו המופלאה. אנחנו רוצים ארץ נקייה, שמורה. לנו ולדורות הבאים. מועדים לשמחה.

יוסי אחימאיר

* * *

שוקי בן עמי

מלא מצוות כרימון

סבא ואני ישבנו במשרדי הישיבה. הייתי משועמם ביותר, אחרי שנמאס לי לתקתק על מכונת הכתיבה העתיקה של 'רמינגטון'. הייתי אז בן 7 או 8. זה מכבר סיימנו לשלוח את כל ה"שנות טובות" לחו"ל, וסבי התפנה להתעסק עם הפנקסים העבים של הישיבה.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי את סבי בקוצר רוח.

"תיכף נמצא כבר מה לעשות," השיב סבי בחיוך.

את כל החותמות של הישיבה כבר החתמתי על פנקסים... על כל המעטפות כבר הדבקתי בולים... את כל הבולים האמריקאיים עם תמונתו של אברהם לינקולן, כבר הסרתי מהמעטפות... את מקשי המכונה של 'רמינגטון' כבר תקעתי... עכשיו נותרתי ילד משועמם.

לפתע אורו עיניו של סבי. "יש לי רעיון נהדר," קרא בשמחה. "אספר לך היום על תרי"ג המצוות והגרעינים של הרימון."

בהתחלה זה לא ממש עניין אותי, אבל סבא ידע לספר. הוא תיאר לי את פרי הרימון שמסמל את עם ישראל... הוא סיפר לי על ימים רחוקים, כאשר הרומאים לחמו ביהודים, והיהודים הטביעו מטבעות כסף ועליהם ציור של רימון... סבא נסחף כולו בסיפור. גם אני.

"בוא," אמר, "נעלה לשוק ונקנה לנו כמה רימונים לראש השנה."

קפצתי משמחה. מאוד אהבתי לטייל עם סבא בשוק. סבא חבש את המגבעת השחורה לראשו, לבש את המעיל העליון, הושיט לי יד והלכנו בשמחה למחנה-יודא, ששכן באחד הרחובות המקבילים. סבא קנה קויש מלא ברימונים. קויש זה שקית מנייר חום עבה. שקיות ניילון עוד לא היו אז.

"לשם מה לנו כל כך הרבה רימונים?" שאלתי את סבא.

"כדי שתוכל לבדוק," השיב סבא בחיוך. "הרימונים שיישארו יפארו את סוכתנו."

שוב הרגשתי את ידו החמה הגדולה של סבא עוטפת את ידי הקטנה.

כאשר חזרנו למשרד, סבא הקצה לי שולחן משלי. הוא כיסה את השולחן בעיתונים ישנים, הורה לי לשבת והושיט לי רימון.

"קלף את הרימון וספור את גרעיניו..." אמר בחיוך. "613 גרעינים... לא פחות ולא יותר, כנגד תרי"ג המצוות..."

סבא היה יהודי חכם מאין כמותו. כך ידע שהוא קונה לו שקט לשעות אחדות, עד שאספור את כל הגרעינים... עד היום אני נוהג עם נכדיי כפי שסבי נהג אתי... מקילוף תפוז אנחנו עושים סיפור של מלחמה, ורוכבים, ומלכים... מבוטנים אנחנו עושים מנטשלאך קטנים... אנשים קטנים עם זקנים וגלימות...

התחלתי לקלף את הרימון בזהירות, הסרתי את הקרומים הלבנים הפנימיים, ערמתי ערמה גדולה של גרעינים. ספרתי וספרתי והתבלבלתי לא פעם ובכל פעם התחלתי מחדש.

לבסוף קבעתי בפסקנות: "סבא, אין 613 גרעינים..."

"אז כנראה שטעית," השיב סבא. "אין דבר כזה... רימון זה תרי"ג גרעינים ותרי"ג זה 613..."

שוב ספרתי וברימון לא היו אפילו 300 גרעינים... רק 247 ולא אחד יותר...

סבא גירד את ראשו ומלמל "זה לא ייתכן... אין דבר כזה..."

סבא הציע שאחלק את הגרעינים לערמות קטנות של עשרה גרעינים בכל ערמה. כך יקל עלינו לספור. בינתיים הוא עזב את כל עיסוקיו והתיישב לידי. זה היה כיף אמיתי לחלק את הרימון לערמות קטנות...

ספרנו וספרנו, 24 ערמות של 10 גרעינים כל אחת ועוד ערמה קטנה של 7 גרעינים... 247 גרעינים...

סבא חשב שאולי היה משהו פגום ברימון שקילפתי. הוא הוציא מהקויש עוד רימון, אולי הגדול מכולם, ויחד קילפנו אותו והסרנו את הקרומים. הפעם התחלנו מיד לסדר ערמות של 10 גרעינים. אחרי שסידרנו ומנינו וספרנו שוב ושוב, ברימון השני היו עוד פחות גרעינים מזה שבראשון. סבא היה המום. "לא יכול להיות דבר כזה..." מלמל לעצמו, "אין כזה דבר..."

בינתיים הגיע למשרד הישיבה, אדון ראובן וינוגרד הפקיד. הוא תלה את מגבעתו על קולב ולבש חלוק אפור כמו זה שלבשו עובדי דואר החבילות ברחוב יפו. אחרי שהתארגן קרב לשולחננו והתבונן בסקרנות בערמות גרעיני הרימונים.

"ר' רובן," לחש לו סבי בקול חלוש כשארשת דאגה נסוכה על פניו. "משהו לא מסתדר... מיספר הגרעינים בכל רימון לא מתקרב אפילו לשש מאות..."

"אוי אוי אוי..." קרא ר' רובן כמו חרב עליו עולמו. "זה כמו מעשה כישוף..."

אחרי ששתה כוס תה וטבל בה ביסקוויט גדול, שאל בדאגה: "וממי קניתם את הרימונים?"

סבא ביטל את חששו של רובן וסיפר לי כי קנינו את הרימונים משמעון הכורדי, יהודי יקר וירא שמיים שמקפיד על קלה כחמורה. "אם כך, חייבים לשאול שאלת רב..." פסק רובן.

סבא חבש מיד את כובעו, לבש את המעיל העליון והחל לארוז את גרעיני הרימונים בקויש נוסף. גם רובן הסיר מעליו את החלוק האפור, חבש את המגבעת, ויחדיו יצאנו שלושתנו לעבר ביתו של הרב צבי פסח פראנק, שנודע בשם ר' הערש פסח. הרב פראנק שנחשב גדול הפוסקים בירושלים של אותם ימים, היה מלומדי הישיבה היותר חשובים בכל זמניה.

כל הדרך החזיק סבי בידי הקטנה, שלא תישמט חלילה מידו.

הלכנו לעבר שכונת זיכרון משה, עברנו ליגיע כפיים, עברנו את רחוב הרב יעקב מאיר לכל אורכו, וחצינו את רחוב גאולה הסואן לעבר רחוב מלאכי.

כבני בית נכנסנו לדירתו של הרב הישיש שקיבל את פנינו במאור פנים. בבית שהו באותה עת כמה בני תורה. הרב ליטף את ראשי בידו וביקש שאספר לו בשפתי מה גילינו. מדי פעם קולי בגד בי ודיברתי בגמגום, מתרגש מהמעמד הקדוש במחיצתו של הרב. סבא ישב קרוב לרב. רובן ישב לצדי. הרב הקשיב והנהן בראשו.

"יש כאן סוד כמוס, ילדי," אמר הרב ונטל לידיו את הקויש עם הרימונים. "מיספר הגרעינים שונה מרימון לרימון, כשם שמעלתם של ישראל שונה זו מזו..." הקשבנו בדריכות לדבריו. "יש למשל, רימון שמסמל את הכהונה... ברימון זה יחסרו כל המצוות הכרוכות בסדר העבודה בבית המקדש... יש רימון שמסמל את הלוויים ויש המסמל את ישראל... באף לא אחד מן הרימונים אין את תרי"ג המצוות..."

רובן ישב כל העת בפה פעור ובלע בצמא את דברי הרב. "בעזרת השם, במהרה בימינו, כשנגיע לגאולה שלמה," אמר הרב והקיש בידו על השולחן, "תבוא הגאולה גם לרימונים, ותימלא פגימתם..."

באותה שנה קישטו את סוכתנו רימונים שזכו למגע ידו של הרב פראנק...

כאשר קישטנו את הסוכה גיליתי את הסוד לנונה, ששמרה עליו בקדושה כל חייה הקצרים... 

שוקי בן-עמי 

* * *

בן-ציון יהושע

יש תבלין ושמו – ירושלים

מסע אל הילדות, מסע אל החלום

"ירושלים אשר אהבנו: מסה על ירושלים, שירים על ירושלים"

הרצל ובלפור חקק הוצאת שלהבת ירושלם, תשפ"ב, 140 עמ'

תאומי חקק, בלפור והרצל,  הגיעו לירושלים בגיל שנתיים ומאז נקשרה נפשם אל העיר הזאת, הם הילכו בצל סמטאותיה ובצל בתיהָ, נָשמו את אבק הדורות שעל מפתניהָ. מִתחת ידם יצא ספר מסע בזמן, ספר נוסטלגי של צמד משוררים, שיצאו אל מחוזות ילדותם ובחנו את ילדותם בעיניים בּוגרות. הם גדלו בירושלים של שנות החמישים, עיר של חצר משותפת, חצר של יחד, לא רק "בית כיסא" או "בית כבוד" (בית שימוש בלשון ימינו) היה משותף לחצר כולה. החצר היתה מגרש המשׂחקים לילדים, כאן נערכו שׂמחות וגם הלוויות בעוד ילדים רואים את פני המֵת ומקשיבים להספּדים.

נשים יושבות בחצר מתחת לעץ הערבה וכל אחת עם הסיפור שלה והמגש שלה. זו בוררת גרגרי אורז וזו בוררת עדשים, אחת מטליאה בגדים וחברתה סורגת אפודה לנכד אהוב. חשוב מכל הוא שיח הנשים, שבאו 'לשפוך את הלב' ולחלוק עם נשות החצר מצוקות חיים, חוכמת חיים וניסיון חיים. אוזני הילדים קשובות ובולעות בצמא את סיפורי האימהות שליָמים יעלו על הכתב. מובא לנו כאן סיפורה של ירושלים של יום יום בפרוזה ובשיר. הפרוזה כמו השירים ספוגים פיוט ואהבה לעיר.

כוכב שביט מעל ירושלים

הם כותבים: "קראנו שבשנת תרמ"א (1881) נראה כוכב שביט בשמֵי ירושלים. המקובלים ואנשי הסוד בירושלים התבוננו ביראה וּבפליאה בכוכב השביט ואחר שובֶל האור שלו. בעיתונו של בן יהודה נכתב: 'זה שמונה ימים ייראה מדי יום ביומו לפני עלות השחר, כוכב שביט, זנבו עולה מפאת צפונית מזרחית, רבים יחזו בו עתידות.' כנראה כוכב השביט הזה עמד מעל רחוב הירקון, הרחוב שהגענו אליו בעלייתנו לירושלים מן המעבּרה. הכוכב ליווה אותנו כל הזמן מאז, ורק אנו ראינו אותו. מילדות ידענו, ששליחותנו היא לכתוב. מה נפלא יותר מאשר לכתוב בירושלים?" (עמ' 16).

שלושה שערים לספר: בראשון – הם מציגים את תפיסתם בכל הקשור לירושלים. בשני – מגישים לנו מבט אישי על פינות ידועות ופחות ידועות בירושלים על כל רבדֶיה. הספר נחתם במסה "ירושלים באשמורֶת שלישית" – ירושלים עכשיו, והם חותמים בשיר ובפרוזה בפרק "המשוגעים של ירושלים".

"סינדרום ירושלים" הוא סיפור על עיר שמרוב רוחניותה – יש שמאבּדים בה את שפיותם. ירושלים מאז ומתמיד היתה משופעת בנביאים ובמשוגעים. כל שכונה והמטורפים שלה: בשכונת הבוכרים היו לנו את 'בצלאל החשמלאי', שיום אחד התחשמל בראשו והתחיל לנשק את כל המזוזות שעבר לידן. ניסן הכורדי האילם, שהזכיר את הגולם מפראג, שאב לנו מים מן הבור. בחום הקיץ ובחורף הקר ניסן לבש זה על זה מעילים הרבה ולבסוף קפא למוות בשלג. 'ג'וק מארג' הקבצן קילל במשך שעות את הילדים שהקניטו אותו ואף פעם לא חזר על אותה קללה.  לאורציון ישי המנוח היו המשוגעים של "אוהל משה". האחים חקק מצאו נשמה יתרה ב'משוגעים שלהם': "בכל פעם שזוזו היה בורח / מקצֵה ירושלים, מבית המשוגעים / היה מתפשט בעולם ריח מתוק / ריח נעים" (133). רוזלֶה וּפ'ייפ'לֶה, זוג קבצנים פרועי שיער שנשאו שַׂקים כבדים על גבם, כמו סֵבל העולם מונח על שכמם, ילדים רדפו אחריהם והציקו להם. הם הלכו בדרך אבותיהם שרדפו בילדותם אחרי המשוררת אלזה לסקר שילר, שבארץ מוצאה נחשבה למשוררת דגולה ובירושלים ראו בה מטורפת. 'קֶשר לָאחד', אחותו של פרופסור ידוע, שרה במבטא גרמני כבד על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל ביניהם והחיבור לאלוהים. היא חזרה וסיפרה על היְקום והכוכבים, גאוֹנה שאיבדה את שפיותה בשל אהבה נכזבת. האחים חקק כותבים עליהם בפרוזה ובשיר: "וּמִי שֶׁיָדַע אֶת הָאַהֲבָה / יָדַע אֶת כְּאֵבָהּ: / רַק הָאוֹהֲבִים יָבִינוּ נֶפֶשׁ אִשָּׁה / הַמְּחַפשת כָּל יָמֶיהָ קֶשֶׁר לָאֶחָד שֶׁעֲזָבָהּ לְנַפְשָׁהּ" (עמ' 136). ירושלים היא לא רק עיר של משוררים אלא גם עיר של נביאים ומשוגעים, על משקל: אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ (הושע ט', ז').

במַסה על ירושלים הם כותבים: "אי אפשר לחיות בירושלים בלי לחוש את הממדים המפעימים של עיר היסטורית, עיר שכָּל-כולה עומק של זמן. ארכאולוגים הולכים וחופרים, כדי לגלות את השכבות הגשמיות של העיר, ואנו כמשוררים חופרים ומבקשים את השכבות הרוחניות של ירושלים." (עמ' 9) הם מוסיפים את הנדבך האישי שלהם על נדבְּכי הדורות הנסתרים שקדמו להם.

במסע בזמן שר בלפור חקק, בשירו "בית אבי":

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי

בְּבָתֵי סַיְדּוֹף

לָשׁוּב אֶל בֵּית אָבִי

לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי

לָשוּב אֶל עַצְמִי

שְׁכוּנַת יַלְדּוּתִי הִיא לֵב

הָעוֹלָם, אֵינִי אוֹמֵר לַלֵּב: לֹא.

וִירוּשָׁלַיִם הִיא הַגּוּף

כֻּלּוֹ ---

 (עמ' 21)

סיוריהם של האחים חקק בירושלים הביאו אותם גם לזיכרונות מתוקים ולניחוחות מבושמים. אתה רואה את מוכר החלות במאה שערים לש את הבצק, קולע את החלות, בשפתיו לוחש 'לכבוד שבת קודש'. הקונים בחנות אינם מקבלים את השבת ב"בואי כלה", כירושלמים אמִתיים יאמרו: "בואי חלה" (עמ' 33).

כניסת השבת לירושלים מתוארת בצבעים עזים בספרם. אחת התופעות המיוחדות היא חצוצרַת השבת, וההווי הכרוך בה. כך הם כותבים: "וביום שישי, היה השוק כולו גֵיא חיזיון מיוחד: כאן נגלתה לנו אווירת השבת, ההכנות לשבּת של כל סוחרי השוּק. כאן עבר בְּיום שישי סמוך לכניסת השַבּת האיש עם חצוֹצרַת השבָּת. הצפירוֹת שלו בכל מעַברֵי השוק, והקריאה 'שבּת, שבּת' סימְנו לכולם את גבולות הזמן בין חול וקודש. אדם עטוף בטלית היה מדי פעם רץ אחר חצוצרת השבת, לוחש לכולם: עַם ישראל עַם קדושים, יְסודָתו בהררֵי קודש." (עמ' 80-81).

ירושלים של פעם

ירושלים של היום אינה ירושלים של פעם. הלב מתגעגע למתַקן המטריות, לחַלבּן עם שחר, למשחיז הסכינים, לצַלם הרחוב, למוכֵר תירס חם מתוך דוּד של כביסה ליד קולנוע 'עדן', למדליק פנסי הרחוב, ל'שַאער אַלבַּאנאת' (שׂיער הבנות), מוכֵר צמר גפן מתוק, למצחצחַ הנעליים ברחוב בן יהודה, למוכר התפוח המסוכּר על מקל, למוכר ה'סוּס' (משקה שחור קר) בחום הקיץ ולמוכר הסַחלב חם בחורף. כותבים האחים: "לְכו לשכונות הישָנות, שם תיווכחו לגלוֹת שהרוח נשארה, שהטעם הירושלמי עודו נסוך על הבתים." (עמ' 15). התחושה היא, שמילדוּת הם נשבעו לשַמר את זכר הילדות, לשמור על ירושלים של ילדותם ולשורר אותה.  זו שבועה לשמור על תמימותו של העולם שנגוז:

הרצל חקק / מתוך "תעודה נשכחת":

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד

חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ הָרָעָה.

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי

כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים

אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:

מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים.

(עמ 120).

הרבה דמיון אני מוצא בין עולמם של בני חקק לעולם של ילדותי בשכונות הבוכרים ובית ישראל. הם "ילדי תהילים" בבית כנסת 'מִנחת יהודה' ליד מחנה יהודה ואני בבית כנסת "ישועה ורחמים" בבית ישראל. מדי שבּת לאחר התפילה, אספנו מהתנור השכונתי את קדירות החמין שהתבּשלו לאיטם לילה שלם על רֶמץ גחלים, סעדנו בהנאה ומכאן אצנו רצנו לשורר תהילים. וכך חמישים שבתות של שירת תהילים, ממתקים ותְלושי-פְּרס.

קולנוע "אדיסון" ברחוב ישעיהו, שבו הוקרנו סרטים והועלו מחזות ואפילו זכיתי ליהנות מהופעה של לואי ארמסטרונג.  בעינֵי "נטורי קרתא" היה זה סמל לטומאה וחילול שבת. וּראה זה פלא ממש ממולו בית-ספר 'למל' שדמה למקדש ומעל קומתו העליונה התנוסס שעון עברי, שבִּמקום סְפרוֹת השעות חקוקות באותיות עבריות. וכך כותב המשורר הרצל חקק:

"זֶה בַּיִת לֵמֶל... עַכְשָׁו הַשָּׁעָה יוֹד, וְיֵשׁ ל"ו דַּקּוֹת, / יְהוּדִים אָנוּ וּמִכָּאן הַשֵּׁם יָקִים / ל"ו צַדִּיקִים. / כָּךְ עָמַדְנוּ לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ / עַד קְצֵה הַנֶּפֶשׁ /  יְלָדִים הָיִינוּ, וְרָאִינוּ אוֹתָהּ: עַל לוּחַ הַשָּׁעוֹן נִצֶּבֶת / עִבְרִית בְּמִכְחוֹל / חַי, עִבְרִית נִכְסֶפֶת." (עמ' 45).

ומשעון לשעון: "שְׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְחוֹב יָפוֹ נִרְגָּשׁ עַל צִדּוֹ / נִכְסָף אֶל צִלּוֹ, לַחוֹזְרִים, לְדָכְיָם / וְאָנוּ הָיִינוּ לְלִבּוֹ גְּאֻלָּה, שֶׁבֶר צְקוּן / זַרְחָנוֹ וְשָׁקַעְנוּ מִמֶּנּוּ וְאֵלָיו, לִתְקֹן / עוֹלָם." (עמ' 55).

"הכֵּלים השבורים" של ירושלים הם הבתים בעלי הצביון, והכותבים חשים, שהנורא מכול אורב: יום אחד הוצב שלט אזהרה "סכנה כאן בונים", כשכַּוונַת הכותבים "כאן הורסים". בית ספר אליאנס, מִקדש הילדות של האחים חקק נחרב, והשער נלקח לפינה נשכחת ובמקומו הוקם 'מרכז כְּלל' – גוף ללא נשמה. ארמון חלומות, שהיה למציאות עגומה.

כך כותב בלפור חקק על האובדן:

אוֹר הָעֶרֶב רוֹחֵף אֶל הַפָּנִים הַחַמּוֹת

סוֹלֵחַ בַּעֲנָוָה בְּעֶצֶב לָאֲבָנִים הָאֲדֻמּוֹת.

בַּחֲשֵׁכָה הַיּוֹרֶדֶת הַלֵּב מַשְׁפִּיל עֵינַיִם

בְּצִנְעָה. רַק בְּשֶׁלֶט מִזְדַּקֵּר בְּגַאֲוָה

בִּנְיַן פְּאֵר מְצֻיָּר עִם מִזְרֶקֶת מַיִם

נָאָה. בִּנְיַן פְּאֵר צִבְעוֹנִי יַעֲמֹד בַּמָּקוֹם

שֶׁעָמַד בֵּית סֵפֶר הַטּוֹב וְהָאָהוּב

שֶׁלִּי.

כִּתְּרוֹ שֶׁל אַגְרִיפַּס נָמֵס בָּחֳרָבוֹת.

זְמָן זָהֹב זוֹרֵם. זְמָן מָתוֹק בָּרְחוֹבוֹת.

אֵיזוֹ שְׁקִיעָה אֵיזוֹ שְׁקִיעָה

נִפְלָאָה

(עמ' 67-68)

עץ האגס של רחל המשוררת

בתרפ"ה (1925) נזקקה המשוררת רחל לטיפול רפואי בירושלים והתגוררה בבקתה ברחוב הנביאים 64. מחלון הבקתה היא צפתה ב"עץ האגס":

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה

וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ

עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.

וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב

הִתְפּוֹרֵר וְאֵינו ---

פריחת עץ האגס מביאה לפריחה והבראה של רחל המשוררת. וולפגנג בראון הישיש, שגר לאחר מותה בחדרה של רחל המשוררת, יום יום קרא את השיר 'עץ האגס' שהיה תלוי על החלון. בלפור חקק שוחח אתו וכתב:

כְּשֶׁקָּרַס עֵץ הָאַגָּס

שֶׁל רָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת

נָטְעוּ יָדָיו שָׁם

אַגָּס חָדָשׁ לְתִפְאֶרֶת.

בְחִיּוּךְ כְּבַד שָׁנִים

וּפָנִים מוּאָרוֹת לְהַלֵּל

הוּא לוֹחֵשׁ לִי מְיַחֵל:

יוֹם אֶחָד אֶרְקַח עֲבוּרְכֶם

מִן הָאַגָּסִים הָאֵלֶּה

אֶת אוֹצָרִי הַטּוֹב:

רִבַּת רָחֵל.

(עמ' 91).

[אהוד: אם איני טועה, בבית הקטן של דירת החדר האחד בחצר ברחוב הנביאים, שבה גרה רחל, התגורר לימים יהושע קנז עם חברו עוזי שטרן, ולימים המשיך עוזי שטרן לגור שם עם השחקן עוזי לוי, מסדרת הטלוויזיה הבלתי נשכחת "ניקוי ראש", כל זה בתקופה שבה למדו באוניברסיטה העברית].

הילדוּת עוד חיה ביצירתם של הרצל ובלפור חקק ומשוטטת לה בדרכים האבודות, הכול נושם ומבקש חיים, מחזיר לחייהם את חלומות הילדות שלהם. הרצל ובלפור יצאו מנקודת המוצא, ממחוז ילדותם בחצר סיידוף, ממנה יצאו למסע פואטי מרתק בירושלים. הדמות המרכזית בחצר היא דמות האם במראות התשתית של הילדות. בלפור כותב על האם שהגיעה מבגדד לשכונת "בתי סיידוף" בירושלים:

אִמִּי בָּרְחָה מִבָּבֶל, מֵהַפְּרָעוֹת

אֶל בָּתֵּי סַיְדּוֹף, הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים.

רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל

בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת

לוֹמֶדֶת אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעֻבְדּוֹת

מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת ---.

אִמָּא אָמְרָה לִי אָז:

רְאֵה מָה יָפִים הַחַיִּים

יְכוֹלִים לִהְיוֹת

(עמ' 111).

כותב הרצל: "רק כשהחיים חולפים, הלב מבין שהזמן יודע למחוק, להפחית, להוזיל, עמוק אל תוך הלילות תקראנה המילים בשמן, להן הצליל. כוח השפה ניתן כדי להציל. המטפחת הישנה של סבתי, קשר הרקמה, זה הריחַ הקדוש, חושן הנשמה."

ובשיר אחר שלו "דור שכמעט נמשך לעד" כל הילדות נאֱפית כבצק קדוש:

אֵלֶּה הָיוּ חַיִּים שֶׁהָלְכוּ לְאַט.

הָיְתָה בָּהֶם עָצְמָה

לְהִמָּשֵׁך לָעַד.

וְדוֹר יָתוֹם. מִמַּעֲמַקִּים נָלוֹשׁ.

בְּחֹם הִתְעַלָּה. מִבָּצֵק קָדוֹשׁ.

(עמ' 26).

עולם הסוד בירושלים

התאומים הולכים אחר הסוד בירושלים, אחר הצפוּנות, שאחרים אינם רואים. כך נקשרים השניים בשיריהם לבית "זהֳרי חמה", ביכ"נ למקובלים בירושלים, שמעליו מתנוסס שעון השמש. הם מתארים מקום צופן סוֹד: "בית 'זהֳרי חמה' הוא בית שעוני השֶמֶש עודו עומד ברחוב יפו 92 בירושלים. הבית נבנָה עבור המקובּלים בשנת תרס"ח. המחוג של שעון השמש הֵטיל צל על קשת הפוכה וסימֵן את השעה. המקובלים היו קמים לתפילה בשעת בוקר מוקדמת, 'מִשֶּׁיַכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן.' והם עמדו בתפילה עטופים בטליתות, והאור בבית הכנסת אור בראשית. בחזית בית הכנסת נמצא עדיין השעון, מבטו ללא חת, והמחוג מראה את זמַן ירושלים: כשהיינו 'ילדי תהלים' בבית כנסת 'מנחת יהודה' סוּפּרו לנו נפלאות על המקובלים של 'בית זהרי חמה'. בלחש סיפרו שאחד מאנשי הסוֹד הֵשיב מַעלות הצֵל אחורנית, ובכך הביא לריפויו של חולה, שהיה על ערשׂ דְווי." (עמ' 54).

בתום המסע המרתק בצל בתיה וסמטאותיה של ירושלים של ילדות האחים חקק מתלבטים בין כתיבת שירים על ירושלים או כתיבת מסה. בספר זה הם הצליחו לשלב פרוזה פואטית עם שירים טעונים וכך להתרפק על ירושלים של ילדותם. נראה שחתני התנ"ך העולמי לנוער, לא רק התנ"ך משמש להם השראה אלא 'ארון הספרים היהודי' כולו, שאותם הצליחו להטמיע בתיאורים הפואטיים של יצירתם על ירושלים.

 לסיום: בעיניהם המקום שבו מלאכים עולים ויורדים הוא ירושלים. לא פלא שהם שואבים השראה בספרם מירושלים: "לעולם לא תֵדע בירושלים מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. סולמהּ מוצב ארצה, ורֹאשהּ מגיע השמיימה. בשעות שרואים בירושלים מלאכים עולים ויורדים, יודֵע אדם, שהוא בא אל הקודש." (עמ' 130).

בן ציון יהושע

* * *

דליס

על "חיה בכל עו­ֹנוֹתיה" לעדן שפילמן

עורך ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך

הוצאת ארגמן מיטב 2022, 96 עמודים

שירתה של עדן שפילמן היא שירה ששותקת ושצועקת, שזועמת ושמקבלת את הדין, שנאבקת ומשתוללת ושנרגעת. בסיום השיר הפותח את הקובץ נאמר: "וכל דלת נפתחת בזמנה." כמה יפה הביטוי הזה שיש בו רוגע והיגיון בתוך כאוס.

הספר מטלטל בשל הפתיחות, האומץ להיחשף ללא התחפשות. המשוררת נוגעת במרכיבי כאב, עד מרכז הכובד של הכאב, בתיאורים של חולי, אונס, מצבי חולשה של הגוף ושל הנפש. הקורא מצטרף למעגל הזה, להילחם איתה, להיות עוד מטף כיבוי של האש הזו שמקיפה אותה.

ביטויים שמופיעים בשירה משקפים את הכאוס הזה:

"אמש / השיגעון / נסע אליך / ברכבת מהירה, / בבוקר / נותרו/  פסים / מהירים, / השיגעון חרת דמו / בדרך אליך" [עמ' 80]. 

"באתי אליך קטנה ורועדת / מסביבי השדים במחול מטורף" [עמ' 22].

"העברתי סכין על היד" [עמ' 22].

"טעם של מות ומילים שבורות, / יכולתי לתפוס בידיים פצועות / טיפות של שפיות שאוכל לפזרן באחרית השעות" [עמ' 22].

"אך לא ניתן למחוק / קוים מסומנים בדם" [עמ' 33].

"נפשי מורעבת / בטפטוף איטי/  גופי מאבד חיים." [עמ' 39].

"אני משרבטת בדם וחורטת קוים על העור,/  שדים מתאספים לגלד אדם, / בחדקי משוגעים אני מחפשת דמותי / כי אין מראות שיתנו לי סימן,/ במסדרונות של כיעור וקירות בלי תקוה / זכרתי כמה פעם הייתי יפה" [עמ' 64].

הספר מתאר מצבים אנושיים, יש בו אהבה, יש בו תקווה, יש פיוס שצומח מתוך התנסויות החיים. בדפים הלבנים לעיתים מוטבעות ציפורים משוחררות אל החופש, אלה גורמות לנחמה, לחיוך. זהו ספרה הראשון של עדן שפילמן והוא מגובש, ערוך היטב, כתוב בשפה פואטית מדוייקת ומאוזנת.

דליס

* * *

רוֹן גֵּרָא / שני שירים

יוֹם הַדִּין

שַׁבַּת תְּשׁוּבָה

דֹּק דְּמָמָה נִפְרָשׂ

עַל רַהֲטֵי עִיר.

הֲמֻלַּת עוֹרְבִים

עָבֵי מַקּוֹר

מְקַרְקְרִים מֵעִם

דֶּשֶׁא.

לַיִל מַגְבִּיהַּ חֻפַּת

חֶרְדוֹתָיו

מַתִּיר  חַרְצֻבּוֹת

כְּבָלָיו.

טַעַם דִּמְעָה מְלוּחָה

וּרְעָדָה.

אוֹר הַתְּכֵלֶת

נֶאֱלַם מֵאָחוֹר.

נֶהִי וּתְחִנַּת הַלֵּב

מַכִּים בְּתִמְהוֹן.

"הוֹצִיאַנִי מֵרֶשֶׁת זוּ

טָמְנוּ לִי

כִּי אַתָּה מָעֻזִּי

בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי"

בֵּית הַמִּרְקַחַת

יָצָאתִי מִבֵּית הַמִּרְקַחַת

הַשְּׁכוּנָתִי.

בְּיָדִי שַׂקִּית תְּרוּפוֹת

עֲצוּרַת נְשִׁימָה.

עֵינֵי הַכֵּהוֹת בְּמִשְׁקָפַי

הַכֵּהִים שׁוֹמְעוֹת:

"הוּא לֹא נִרְאֶה  כֹּה

קָשִׁישׁ

וְצֹרֶךְ יָם תְּרוּפוֹת"

בְּפִכְחוֹנִי

נוֹתַרְתִּי עֵירֹם

מִמִּלִּים.

חֶשְׁבּוֹנוֹת רַבִּים

לִוּוּנִי בְּלֵיל חֶשְׁבּוֹנוֹת

לִקְרַאת יוֹם הַכִּפּוּרִים,

מְסַנְוְרִים אֶת דָּמִי.

וְאוֹמֵר  אֲנִי לִי:

שְׁכַח

אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח.

רון גרא

* * *

משה גרנות

גם להדיוטות

על ספרו של עו"ד בני דון-יחייא

"תורת דיני המשפחה – המדריך השימושי לנישואין, גירושין, זוגיות ומשפחה"

כנרת-זמורה, 2022, 621 עמ'

לאחרונה רכשתי טלפון חכם חדש, וחברת הטלפונים הפגיזה אותי עם חוזה ארוך כאורך הגלות, הכתוב בשפה שלא רק מלאכי השרת לא נזקקים לה, אלא גם מביני דבר עלולים להישאר פעורי פה לנוכח הלשון הנקוטה בו, בוודאי הדיוט כמוני בתחום החוק והמשפט. ניסיתי לקרוא, אבל אחרי הפסקה השלישית התייאשתי, והחלטתי להניח שבוודאי החברה מנסה בכתב חרטומים זה להגן על עצמה, ולא עליי, כצפוי!

והנה, הגיע לידי הספר "תורת דיני המשפחה" (הספר הארבעה-עשר של עו"ד בני דון-יחייא), ואני ממש בלעתי את הכתוב – הכול מובן בשפת בני אדם מן היישוב, ותמהתי: האם משפטנים מסוגלים לדבר ולכתוב כדי שלקוחותיהם יבינו? מסתבר שאם משתדלים – אפשר.

"פתח דבר" של ספרנו חובר על ידי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, שופט בית הדין העליון בדימוס, ובו המלצה חמה לספר ולמחברו, אחריו מופיע תוכן עניינים "מקוצר" לעצלנים, ותוכן עניינים מפורט. בתחום האפאראט אזכיר גם שבסוף הספר מופיעים פסקי הדין הרלוונטיים בנושאים הנידונים.

אין טעם ואין אפשרות לנסות לפרט את הנושאים המטופלים בלשון שווה לכל נפש בספר זה. אזכיר ברשימה זאת נושאים שמשכו במיוחד את תשומת ליבי: מסתבר שבעניין הלהט"ב החוק בישראל נוהג כבמתוקנות שבמדינות העולם: להט"ב רשאים לאמץ ילד (עמ' 62), הם רשאים להסכם הורות (עמ' 239), הם זכאים למעמד של "ידועים בציבור" (עמ' 314), וכשנולד לזוג להט"ב בן מזרעו של אחד מהם – בן זוגו השני הוא הורה לכל דבר, למרות שאיננו הורה ביולוגי (עמ' 548). בהקשר זה אזכיר שבן זוג לנישואין אינו חייב לחשוף את נטיותיו המיניות, וזה לא ייחשב לו הפרת חובה של תום לב (עמ' 174-173).

כידוע, מוסלמי רשאי לגרש אישה בקלות, אבל חוק המדינה רואה כאן גירושין בעל כורחה של האישה, ועל כן ניתן לתבוע נזיקין מהבעל (עמ' 176).

לעומת זאת, נדהמתי להיווכח ששופט יכול לחייב חיסון ילדים למרות התנגדות ההורים (עמ' 82), בעיקר נראה הדבר מוזר, אם לא יותר מכך, לנוכח הפיאסקו של החיסונים נגד קורונה, אשר ממש לא הועילו למנוע מחלה, ולעומת זאת, גרמו לתופעות לוואי מטרידות.

נדהמתי לקרוא שבארצנו הקטנטונת, שבה ציבור נוצרי זעיר, קיימות 9 עדות נפרדות! (עמ' 146). מי שעורך חתונה של קטינים עובר עבירה פלילית, שדינה מאסר וקנס (עמ' 149), והרי גלוי לכול שלמשל ביבנאל מקיימת עדה חרדית נישואי קטינים לעיני כול, ואיש לא נתבע על כך לדין.

כידוע, האזנות סתר הן אסורות בדין. מסתבר שכניסה למחשב של בן זוג נחשבת להאזנת סתר, והיא אסורה (עמ' 183). בהקשר הזה נפסק שלא ניתן להשתמש בחומר המושג תוך פגיעה בפרטיות. הספר מביא דוגמה של בעל שצילם את אשתו בעת ניאוף, והצילום לא הותר משום פגיעה בפרטיות (עמ' 190). לי נראית הפסיקה הזאת מוזרה, וכי איך יכול הבעל להוכיח בדרך אחרת את מעשיה של אשתו? איך הורים יכולים להוכיח התעללות בילדיהם בפעוטונים ובגנים – בלי מצלמות מוסתרות? לעומת זאת, קראתי בספר על בעל שהתקין מצלמה נסתרת כדי להוכיח שאשתו מעלילה עליו אלימות, והוא יצא זכאי מעוולת פגיעה בפרטיות (עמ' 93).

התפלאתי מכך שהנזקקים לתרומת ביציות אינם יכולים להעניק תרומה כספית לתורמת, ורק המדינה מתגמלת אותה (עמ' 293-292), לא נראה לי סביר שתורמת תהיה תלויה ברצונה הטוב של המדינה. בשל גילי המתקדם קראתי בעיון את הפרק על ייפוי כוח מתמשך, הכתוב, כמו כל הספר, בלשון פשוטה ומובנת גם להדיוטות (עמ' 344-340).

מסתבר שהמאבק הפמיניסטי גורם גם להפסד לנשים, כי בניגוד למקובל בעבר במשפט העברי, כשמשמורת הילד אצל הבעל, הוא רשאי לתבוע מזונות מאשתו (עמ' 411). לעומת זאת, הטענה החוזרת ומושמעת על "גניבת זרע" אינה פוטרת את זכות הילד לתבוע מזונות מהאב בעל כורחו (עמ' 441). המשפט העברי מעניק חסות לאישה – לא ניתן לקבוע צו הגבלה כנגדה (שמשמעו כמעט חרם חברתי) אלא באישור נשיא בית הדין הרבני הגדול (עמ' 553). וכן, אישה יכולה להצהיר שבעלה מאוס עליה (עמ' 572).

לדעתי, צודקת מאוד הפסיקה שקריירה ומוניטין ראויים לבוא בחשבון איזון המשאבים של בני זוג הנפרדים (עמ' 508). על הרוב האישה רתוקה לבית בהריונות, לידות, אחזקת הבית, גידול הילדים, ובזמן זה הבעל מתקדם בתארים ובמוניטין, והצדק דורש שבמקרה של פירוד הישגים אלה יהיו מכומתים באיזון המשאבים.

הפוליגמיה ("ריבוי נישואין") אסורה במדינת ישראל (עמ' 563), אבל היא קיימת בעיקר אצל הבדווים בדרום העוקפים את החוק בכך שהם נושאים כדין אישה אחת, ואת השאר (בעיקר נשים פלסטיניות) הם נושאים באופן מחתרתי באמצעות איש דת.

הבנתי מהספר כי למרות הכפילות בין בית המשפט למשפחה ובית הדין הרבני – כמעט שאין התנגשות בין השניים, ובית המשפט העליון מתערב לעיתים רחוקות, למשל בזכות האישה לשוויון (עמ' 255). אבל הפסיקות של בית הדין הרבני מעוררות לא פעם תהייה למי שמאמין כי אנחנו חיים במדינה נאורה – הרי מספר דוגמאות:

בעל שהסכים לגט, לא מרצונו, אלא מחשש שיצטרך לשלם פיצויים לאשתו, הגט שלו הוא "גט מעושה", והאישה למעשה אסורה לגבר אחר (עמ' 165). לדעתי מדובר בעוול קשה כלפי האישה.

בעל מזרחי רשאי לשאת אישה שנייה באישור בית הדין, אם אשתו סרבנית גט, ואילו בעל אשכנזי יכול לקבל את הרשות הזאת רק לאחר חתימה של מאה רבנים (בעקבות "חרם דרבנו גרשום", שאינו חל על יוצאי ארצות האסלאם).

אם אישה מסרבת להתגרש, גם גבר אשכנזי רשאי לשאת אישה שנייה ללא חתימת מאה רבנים, אבל כידוע, שולי רנד נשא את צופית גרנט רק לאחר חתימת המאה הנ"ל.

הייבום והחליצה הם נושאים ארכאיים שבית הדין הרבני חייב לכפות אותם. החליצה היא טקס משפיל הכרוך ביריקה על הרצפה כנגד האומלל שאין לו זכות שלא להינשא לגיסתו לאחר מות בעלה שהוא אחיו. היבם המסרב לחליצה מחויב במזונות האלמנה, ואף מאוים במאסר (עמ' 335).

גם כל נושא הכתובה הוא עניין ארכאי. את הסכום שמבטיח החתן בכתובה משמיעים בקול רם בנוכחות קהל בחתונה, וזה מחייב את הבעל, גם כאשר הוא מצהיר שנקט בסכום גדול "כדי לעשות רושם" (עמ' 369-368). בהקשר לפסיקה לביטול הכתובה  המשפט העברי מצביע גם על סיטואציות די מוזרות, כגון לבוש לא צנוע, אי הקפדה של האישה לבשל ולנהל את משק הבית, אם נתנה לבעל השומר כשרות מזון טרף וכד' (עמ' 403-402).

גם נושא הממזרות איננו "מתעכל" במעיו של אדם מודרני – הרי כל מי שנולד הוא ראוי להיוולד וראוי לשוויון, מה חשוב לחוק אם הוריו נאפו? לפי הדין העברי ממזר לא ייכלל בקהל ישראל אפילו דור עשירי, ואם הוא מבקש להתחתן, הוא יהיה חייב לשאת ממזרת או גויה. באיזו מדינה נאורה יש חוק כזה? רווח לי לקרוא שהדין העברי מכיר בילד שנולד מהפרייה מלאכותית (לא מזרע האב) כילד חוקי, ולא כממזר (עמ' 462).

לחוקים המוזרים, שאינם מתיישבים עם החשיבה המודרנית, אפשר לצרף את איסור נישואי כהן עם גרושה (עמ' 503), כביכול, אנחנו אמורים לצפות יום יום שתתחדש עבודת האל במקדש, ושחס וחלילה לא תהיה סטייה ממצוות התורה בדבר איסורי יחסי אישות של הכוהנים. נישואים כאלה הם בלתי אפשריים בישראל, והמבקשים לקיימם נאלצים להתחתן בחו"ל. כנ"ל לגבי מנועי חיתון כמו ממזרים או המבקשים לשאת בן/בת דת אחרת. בשום מדינה נאורה אין איסורים כאלה.

הספר ערוך בסדר אלף-בית, לכן  "אבהות", "אימוץ" ו"גירושין" יקדימו את "נישואין אזרחיים" במאות עמודים, אבל זה באמת מקל על ההתמצאות בים הידע שהספר הזה מציע לקורא. אני מרשה לעצמי להעיר כי היה חסר לי עמוד עם ביאור ראשי התיבות, ולא הייתי מסתפק בביאור פרטני.

הבאתי כאן רק טעימות אחדות מתוך ים המידע המובא בספר זה בשפה שווה לכל נפש – ספר מועיל, הדוגמאות של פסקי הדין מרתקות, והכול מוגש למשתמש בשפה שגם הדיוטות בתחום החוק והמשפט יכולים להבין ולצאת נשכרים.

משה גרנות

* * *

מינה גורל

מִכְתָּב לְיַלְדֵי מִשְׁפַּחַת מְאֻשָּׁר

לְמִיקִי, לִדְרוֹר,

לְרָנִי וּלְלִימוֹר

מְאֻשָּׁר.

הַאִם אַתֶּם זוֹכְרִים אוֹתִי –

מינה – הַשְּׁכֵנָה מֵהַבִּנְיָן?

כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים

הֱיִיתֶם יוֹצְאִים כָּל שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִן הַבַּיִת

אֶל הֶחָצֵר שֶׁלָּנוּ

עִם גַּרְעִינִים שְׁחֹרִים

בְּתוֹךְ נְיָר עִתּוֹן

בְּצוּרַת חָרוּט.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הָרֵיחַ הַטָּרִי שֶׁל הַגַּרְעִינִים הַשְּׁחֹרִים,

אֶת רִשְׁרוּשׁ הָעִתּוֹן בִּידֵיכֶם.

עָמַדְתִּי קְרוֹבָה אֲלֵיכֶם,

לֹא הִצַּעְתֶּם לִי אַף גַּרְעִין

וַאֲנִי עֲדַיִן מְחַכָּה.

* * *

אהוד בן עזר

עתידי מכטינגר

הוא למד שתי כיתות מעליי בבית הספר לילדי עובדים במושב צופית שבו למדתי בשנים 1944-1947. יום אחד ערך כל בית הספר טיול ברגל לקיבוץ רמת הכובש, השוכן צפונית למקום מגוריי אז, בקלמניה. משום-מה הטיול שיעמם אותי והחלטתי לחזור לבד מרמת הכובש, בכביש, ברגל, לביתי בקלמניה, שנמצא בערך באמצע הדרך בין רמת הכובש לצופית. ואולם בין קלמניה לרמת הכובש שכן על אם הדרך הכפר הערבי מיסקי. אני כלל לא פחדתי. היו אלה שנים של המאבק בבריטים ולא בערבים והרגשתי בטוח לגמרי לצעוד לבד בכביש.

ואולם המורים האחראים על הטיול היו מודאגים מכך שאני חוזר לבד, ושלחו את עתידי מכטינגר הביריון לעצור אותי. ואכן הוא עצר אותי על הכביש, לא רחוק, אולי עוד לפני מיסקי. ואת רשמיי מהטיול ההוא כתבתי ב"ספר הגעגועים" (2009) שקדם לו ספרי לבני-נוער "לשוט בקליפת אבטיח" (1987). בספריי הרביתי להשתמש לא רק בדימיון ובכושר ההמצאה אלא גם בחומרים אוטוביוגראפיים, דוקומנטאריים והיסטוריים.  

יום אחד יצאנו לטייל, שתיים-שלוש כיתות של בית-הספר, לקיבוץ השכן למושבה [הכוונה לקלמניה וצופית]. צעדנו ברגל, עליזים ושמחים. אותי הקיבוץ לא עניין. גם לא המאפייה הגדולה שהיתה בו. אולי מפני שהתעכבנו שם שעה ארוכה על הדשא מבלי לעשות דבר. לכן קמתי על דעת עצמי ופניתי לחזור הביתה.

הדרך עברה על פני הכפר הערבי הסמוך למושבה, זה הכפר שגגות בתיו היו נשקפים משדרת הברושים אשר על גבול אחוזת פלז [קלמניה].  הלכתי לתומי, נער יהודי יחיד, במכנסי-חאקי קצרים ובסנדלים, ומקל בידי, ולא פחדתי (שנות מלחמת העולם השנייה, שבהן הושמדו מיליוני יהודים בתאי הגז באירופה, היו שנים שקטות למדיי ביחסים שבין היישוב העברי לערבים בארץ-ישראל). עברתי על פני ערבי שמשך אחריו חמור טעון עצים-להסקה, שמעתי צלילים של שירה מזרחית רוויית געגועים. שאפתי ריח מוזר, ריח עשן תַּבּוּנִים, תנורי-אפייה פשוטים שמסיקים אותם בגללי בהמה מיובשים שנאספו בדרכים, בקוצים שקוּששו בשדה, בענפים מפינות הפרדס ובזמורות מפאת הכרם.

פתאום שמעתי צעדים מתקרבים אליי במרוצה מאחור, על הכביש הצר. הפניתי ראשי, זה היה עתידי, הבריון של בית-הספר, שתי כיתות מעליי, והוא רץ להשיג אותי.

המשכתי ללכת. מה לי ולו? מה איכפת לי שירוץ! אצלי זה סתם טיול, ולא יום ספורט.

עתידי הגיע אליי ומיד עצר וניצב מולי, מתנשם וחוסם בעדי את הדרך.

פניתי מעט הצידה ורציתי להמשיך ללכת אך הוא תפס בכוח בשתי ידיי.

אמרתי לו: "עתידי, עזוב אותי!"

דַבֵּר אל העצים. הוא הוציא מידי בכוח את המקל. התמלאתי חמת-זעם. בעטתי ברגליו. פִרפרתי בין ידיו. ניסיתי אפילו לנשוך אותו. פניי להטו. חולצתי נפרעה. אך הוא לא הִרפה מתפיסתו בי, כמו בצבת איתנה. הוא היה מסוגל להרים עגלה דו-אופנית קטנה מאחורי החמור וללכת עימה קדימה כמו היתה מריצה, כשהחמור המסכן משמש לו כאופן קדמי.

ואילו אני, עקשן, בחמת הזעם של ידיי החלשות, שורט ונשרט, ואינני מוותר. והכול בשתיקה.

עבר עוד ערבי מחמֵר אחר חמור טעון עצים, והתעלם מאיתנו.

באיזו זכות הוא מונע ממני לחזור אל ביתי? והלא הדרך, השדות, מוכרים לי היטב וכבר טיילתי בהם לבדי לא פעם אחת וללא שום פחד.

עד שנשמעה שירה עברית מתקרבת מעבר לעיקול הכביש:

"נלבישך בשַׂלמת בטון ומלט

ונפרוש לך מרבַדֵי גנים

על אדמת שדותייך הנגאלת

הדגן, ירנין פעמונים – "

והופיעו בסך כל הכיתות, עם המורים, והמנהל חיים בראשם.

(לפני שנים ראיתי מודעה בעיתון על מותו של עתידי. אני לא שבתי לראותו מאז שעזבנו את קלמניה ולכן הפסקתי ללמוד בבית-הספר בצופית).

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

העברית החדשה של בן יהודה

מהו שמו המקורי?

פעיל הליכוד, איש מנגנון התעמולה, רמי בן יהודה, מצטיין בשפתו העברית העסיסית.

את בנימין בגין הוא מכנה "בוגד עלוב וזקן." את אשתו של זאב אלקין הוא מכנה "רוסייה בוגדת מתועבת." לניצן הורוביץ הוא קורא "יא מתחנגל עבאס זיין אותך מאחורה או מקדימה?" וכיו"ב. הרשת מלאה סרטונים. אני חוסך מכם. מכיוון ששפתו הגסה נראתה לא כתרומה לליכוד, אלא איום תעמולתי, הוא סולק ע"י נתניהו מפעילוּת בליכוד.

מחדש השפה העברית אליעזר יצחק פרלמן בחר בשם העברי "בן יהודה". למה הוא לא בחר בשם בן עבר? כי המונח לשפה "עברית" הוא מאוחר. בתנ"ך השפה העברית נקראת "יהודית", לכן הוא "בן יהודה". ואני רק שאלה. מתברר שהשפה העברית מתחדשת בשלל חרפות וגידופים, מפי המגדף רמי בן יהודה. האם מישהו יודע את שמו המקורי?

כשחנופה וכסף באים במקום האמת

השייח' המצרי אל-קרדוואי תמך לאורך השנים בחמאס ובטרור נגד אזרחים יהודים ב"בביטוי לגיטימי של התנגדות," מכיוון שבישראל כל אזרח הוא חייל בפוטנציה. ב-2015 ביטל את ההיתר בטענה שכעת יכולים ארגוני הטרור הפלסטיניים להשתמש בטילים וברקטות כדי לרצוח יהודים. הוא גם פרסם פסק הלכה המתיר לתקוף יהודים בכל רחבי העולם, והבהיר כי "אין כמעט שום הבדל בין יהדות לציונות" ולפיכך כל מטרה יהודית היא "שוות-ערך" למטרה ישראלית. ב-2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", אף שודרה דרשה שבה הצדיק אל-קרדוואי את היטלר וטען שהשואה הייתה עונש שניתן ליהודים מאלוהים.

ד"ר אוריאל סימונסון, המתנאה להיות "ראש חממת חיפה לחקר דתות באוניברסיטת חיפה," משבח לאחר מותו את השייח' המצרי יווסף אל-קרדאוי.

בעבודת מאסטר שעשה על חיבור של אל-קרדאווי על הלא-מוסלמים בחברה המוסלמית (غير المسلمين في المجتمع الاسلامي), שיצא לאור ב–1992. שעסק ביחס של האיסלאם לבני הדתות הלא-מוסלמיות, הוא גילה לדבריו ש"האיסלאם, כמערכת תיאולוגית, משפטית, פוליטית וחברתית, הגדיר את אנשי הספר, הנוצרים והיהודים, כבני חסות. ככאלה הם היו זכאים לשמר את אמונתם, פולחנם, חוקיהם, מוסדות קהילתם, רכושם ועוד. עמדה עקרונית זו", קובע ד"ר סימונסון, "נשמרה ברוב המקרים, וכי מקרים של כפייה ואלימות דתית היו בבחינת היוצא מן הכלל."

"הצגת הדברים על ידי אל־קרדאווי," ממשיך להסביר ד"ר סימונסון, "ראויה לציון. היא חושפת תפישה רעיונית המציגה יחסים בין-דתיים באור חיובי, כעניין שיש להזכירו ולהתגאות בו, כמורשת היסטורית שעל המוסלמים לזקוף לזכותם. היבטים אלה ראויים לבחינה והעמקה בקרב הציבור היהודי לא פחות משראויות לכך העמדות של אל-קרדאווי בענייני אלימות פוליטית," מסביר ד"ר סימונסון, "את מה שיודעים הסטודנטים הערבים שלי על חיי הקהילות הלא-מוסלמיות תחת שלטון האסלאם, רוב הסטודנטים היהודים שלי יתקשו להכיר. היכרותם עם העושר ההיסטורי והמציאות רבת הפנים של החיים תחת שלטון האסלאם בימי הביניים היא אפסית כמעט. בורות זו נותנת מקום למכלול של אמונות וסטריאוטיפים שאין להם אחיזה במציאות, ובכך סותמת את הגולל על כל אפשרות של עניין אמיתי בסביבתנו המזרח תיכונית. כך, הפרדיגמה של עולמות שזורים, המנחה היסטוריונים של ימי הביניים בכל האמור ליחסים בין-דתיים, מפנה את מקומה לפרדיגמה של וילה בג'ונגל.

"דווקא על יסוד דפוסים אלה, (של אל-קרדאוי) במשולב עם השכלה היסטורית, יימצא הנתיב לשיח ולחיים משותפים."

 (אוריאל סימונסון, "הסטודנטים היהודים שלי לא למדו על זה", "אל-ארצ'י", 3.10.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-02/ty-article-opinion/.premium/00000183-9925-dd47-abdf-99b752f40000

נהדר. השייח' קרדאוי הוא הומניסט דמוקרט שוחר שלום בין דתות – הללויה!

מה שכותב ד"ר סימונסון אינו מחקר, אלא חנופה שבה תלויה פרנסתו ב"חממה ליחסי דתות". "חממת חיפה לחקר הדתות" לדבריה – "יוזמת ומקדמת מגוון פעולות מחקר ופעולות חברתיות. אלה כוללים סדרת מפגשים בין מנהיגי.ות דת בהנחיית חוקרות.ים מהאוניברסיטה סביב סוגיות כגון שוויון מגדרי, קיימות ואיכות סביבה, חיים משותפים בסביבה רב-דתית ורב תרבותית, ריסון תופעות חברתיות פוגעניות, תכנון אורבני המכיל מגוון תרבותי ודתי, חינוך לפלורליזם דתי ועוד. בנוסף לכך, מקיימת החממה פורום תלמידי מחקר במדעי הדתות, בימת שיח בין א.נשי משפט מוסלמים, נוצרים ויהודים, כנס שנתי בנושא רב-דתיות בחיפה ועוד."

https://rlgslsb.haifa.ac.il/

פעולות ברוכות מאוד אבל אסור שזה יבוא על חשבון האמת והמחקר ההיסטורי. בניגוד לדברי ד"ר סימונסון לא מתורת אל-קרדאוי על היחס ליהודים "יימצא הנתיב לשיח ולחיים משותפים." מה כן חייבים התלמידים היהודים לדעת בנושא "בני החסות". (ודוק: איני מתייחס כאן לחיסול יהודי ערב ע"י מוחמד בדומה למה שעשו אנשי דעא"ש ביזידים לאחרונה, וברציחות המוסלמים ביהודים במשך ההיסטוריה, אלא רק ליחס האסלם העקרוני כלפי "בני החסות"). בניגוד להצגה השקרית של ד"ר סימונסון עולמם של "בני החסות" היה שונה לחלוטין. לפי התפיסה המוסלמית העולם מחולק לשניים, עולם האסלאם ועולם המלחמה. יש חובה לצאת למלחמת קודש – ג'יהאד כנגד הכופרים. הכופרים מוגדרים בשתי קטגוריות:

1. עכו"ם – עובדי כוכבים ומזלות (עובדי אלילים). כנגדם יש לנהל מלחמה טוטאלית – או שיקבלו את האסלאם או שימותו על פי העיקרון: "דין מוחמד בסייף."

2. "עמי הספר" – אלו הן דתות שהיו לפני האסלאם ויש להן ספר. (יהודים, שומרונים, נוצרים) כנגדם המלחמה איננה טוטאלית. מתירים להם אמנם לשמור את דתם אך רק בתנאי שהם תחת שלטון האסלאם ומקבלים את חוקי ההשפלה של  "בני החסות", ה"דימים", המבוססים על הפסוק "והיו שפלים" (סורה 9, פסוק 29) על "בני החסות" להיות מושפלים ולשלם מס גולגולת (ג'יזיה). 

חוקי ההשפלה של בני החסות פותחו ונוסחו בתחילת המאה ה-8 בתקופתו של החליף עוֹמָאר השני. עפ"י החוקים הללו, בנוסף לגִ'יזִיָה חויבו בני החסות ללבוש צבע מסוים שיבדיל אותם מהמוסלמים. למשל, יהודים חויבו ללבוש צבע צהוב (זה היה המקור לטלאי הצהוב של היהודים באירופה) כמו כן, אסור היה ליהודי לרכוב על סוס או גמל, מותר רק על חמור כשהרגליים בצד כמו אישה. אסור היה להם לבנות בניינים גבוהים מאלו של המוסלמים, עליהם לרדת מהמדרכה כשמוסלמי עובר, וכדומה. אופס, סימונסון לא מזכיר במחקרו אם אל-קרדאוי מבטל את מעמד ההשפלה של בן החסות. אם הוא מוחק את "והיו שפלים" מהקוראן בפירושו.

בניגוד להצגה הכוזבת של ד"ר סימונסון, על היחס "הטוב" של האיסלם. במאה העשירית היו כמיליון יהודים (אז רוב העם היהודי) תחת שלטון הכיבוש של העולם הערבי-המוסלמי. לאחר אלף שנה נשאר שם מספר זהה של יהודים. ואם נבחן את היחס לנוצרים הרי שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כיום כ-13 מיליון קמ"ר) היו כולם נוצריים, וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים.

(האחמדים (הקיימים בחיפה, דתו של איימן עודה) מוגדרים ככופרים שאינם זכאים לחוקי ההשפלה של "בני החסות" ולכן בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים קיומם אינו לגיטימי ואין מתירים להם להקים בתי תפילה).

לסיכום אסור שאוניברסיטאות המחקר בישראל (בדומה למוסדות בארה"ב) ייהפכו בעקבות המימון הערבי למכוני תעמולה במקום מחקר. ואסור שכסף מבחריין או מאירופה למשל ישפיע על המחקר ויהפוך לתעמולה.

מרב קסטנר-מיכאלי – דם תמורת תעמולת בחירות

ראשת העבודה, מרב קסטנר-מיכאלי מתנאה בעצמה כיורשת של יצחק רבין למרות שבגדה במורשתו. את עצרת הזיכרון לרבין היא עורכת בכוונת מכוון לפני הבחירות בכיכר ציון בירושלים במטרה שיישפך דם ע"י מפגינים נגדה מהשכונות הסמוכות, כך שהדם שיישפך יציג אותה כיורש/ת של רבין. בכך היא כמובן בראש ובראשונה גורמת עוול לזכרו של רבין ופוגעת בו. לגבי הרווח הציני, ספק אם מישהו גם ממצביעיה יראה דווקא בה את ממשיכו/תה של רבין.

הילה עמית – יהודייה-ערבייה לסבית באשכנז

הילה עמית, 37, מגדירה עצמה "יהודייה-ערבייה"* ומתנאה בכך. בהמשך לטרנד של "יהודים-ערבים" המתנאים בתרבותם הערבית ובבוזם לאשכנזים, אך השואפים להשתאכנז – היא החליטה לרדת לא למולדת הוריה סוריה, אלא דווקא לאשכנז (ספק אגב אם היא יודעת שאשכנז הוא השם העברי של דויטשלנד), כדי להוכיח לגרמנים את נכונות התיאוריה של היטלר שליהודים אין זהות לאומית, והם בשביל כסף נטפלים כפרזיטים לפולק הגרמני. ואכן כדי להיפך לאשכנזית (גרמנייה) ולקבל דרכון אשכנזי (גרמני) היא התחתנה עם לסבית גרמנית-ארית, ומיד התגרשה.

"מבחינת קהילת הלהט"ב, תל אביב נמצאת מאחור," מתנאה עמית בברלין בירת הרייך (לא בדמשק) ומתנשאת על תל אביב. "בברלין אין לחץ להביא ילדים והמילקי זול יותר," היא מסבירה.

עמית מוציאה ספר בעברית. (גרמנית היא לא יודעת מספיק) עם גיבור הומו ערבי ולסבית ערבייה. "אני דוברת ערבית – המשפחה של אבא שלי מסוריה ובמשפחה שלו מדברים ערבית – אני מגדירה עצמי כיהודייה ערבייה וחשוב לי להכניס את הדמויות האלה, שסופרים ישראלים כמעט לא כותבים עליהן. אלה 22 אחוז מהאוכלוסייה שלא נמצאים בספרות העברית. לערבים אין כמעט קיום בספרות, אלא אם מדובר בתפקיד המנקה. בברלין," היא מתנאה בעצמה, "יש לי הרבה חברים הומואים פלסטינים. ניסיתי להיות נאמנה למציאות ככל האפשר, אבל אם לסבית או הומו פלסטיני יגידו שהספר לא אמין אני אצטרך לקבל את מה שהם אומרים."

(הילה עמית [מעניין מה שמה המקורי?]: "מבחינת קהילת הלהט"ב, תל אביב נמצאת מאחור", "אל-ארצ'י", 2.10.22).

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2022-10-02/ty-article-magazine/.premium/00000183-8822-d786-a9f3-fcb7b3940000

* לפיליסטינים המתבלבלים במינוחים, הסבר קצר: המונח "יהודים-ערבים" זו ההגדרה המשותפת לכל היהודים יוצאי ארצות ערב. מרוקו, עיראק, תימן, (ודוק: המשותף ביניהם אינו ספרדים – כי התימנים והעיראקים אינם ספרדים, (חלק גדול מיהודי פולניה כן ספרדים) – ולא מזרחיים, כי תימן בדרום ומרוקו במערב).

המונח "ערבים-יהודים" זו הגדרה גזענית ערבית שאינה מכירה ביהודים, כעם אלא רק בדת. לפי תפישה זו המובאת ב"אמנה הפלשתינאית" אין עם יהודי יש רק עם ערבי, שבקרבו יש ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, ערבים דרוזים, וערבים יהודים.

חוות הדעת של צה"ל

מוקדם עדיין לסכם את ההסכם המסתמן עם לבנון ומהם פרטיו, אבל חוות הדעת של צה"ל על ההסכם כבר חמורה ביותר.

בהתייחסות להסכם אומר צה"ל:" (מה פירוש "צה"ל אומר", אומר הרמטכ"ל אביב שטרנגסט-כוכבי:) "ההסכם המתגבש בנוסחו הנוכחי תורם תרומה משמעותית לאינטרסים הביטחוניים, של ישראל. כמו כן ישנה דחיפות ונחיצות ביטחונית ומדינית להגיע להסדר כבר בזמן הקרוב וללא דיחוי על מנת למנוע הסלמה ביטחונית הצפויה בסבירות גבוהה ולנצל חלון הזדמנויות ייחודי שנוצר להגיע להסכם."

https://rotter.net/forum/scoops1/762417.shtml

החמור הוא שצה"ל מתערב בהסכם מדיני ובמוסדות הדמוקרטיה הישראלית (מאשר ליועמ"שית לאשר הסכם) תוך הבעת חולשה ופחד מפני חיזבאללה. ומאיץ בדרג המדיני לוותר במהירות על אינטרסים ישראלים כדי למנוע מלחמה ממנה הוא חושש. ודוק: גם אם יש חשש ופחד מחיזבאללה אסור לצה"ל לבטא זאת, כי חלילה נסראללה יראה בכך הוכחה לתורת קורי העכביש שלו, ובאמת יצא למלחמה.

נעמן כהן

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 17. משתלבים ולא משתלבים

הזכרתי כבר כמה פעמים שהאוכלוסייה בשיכון עירוני פג'ה לא היתה הומוגנית כמו ברוב השיכונים האחרים שהוקמו סמוך לאותה תקופה באזור פ"ת: שיכון מפ"ם, שיכון העובד הציוני, שיכון הפועל המזרחי, וגם שיכון ותיקי ההסתדרות הסמוך אלינו.

אצלנו לא היו מקומות ציבוריים שיאפשרו מפגש של ציבור המשתכנים המגוון, מלבד המרכז המסחרי הקטן בו נמכרו בעיקר מצרכי מזון. לא היה גן משחקים ראוי לשמו, וגם לא גינה עם ספסלים בה אפשר היה לשבת סתם כך ולגלגל שיחה, כמו במעונות עובדים, שם היתה שדרה יפה בה שיחקו ילדים וישבו גם מבוגרים. היו שני מגרשים קטנים ריקים ליד המרכז המסחרי, שאמורים היו אולי להיות גינות, אך לא היה שם שום דבר שימשוך אנשים לשהות בהם, וככל הזכור לי לא היו שם אפילו ספסלים, לפחות לא בתקופת ילדותי.

היו לנו שני מוסדות ציבוריים בלבד: בית הכנסת וביה"ס הממלכתי-דתי נר-עציון. אם ניתן לדבר על אחווה קהילתית כלשהי שנוצרת במקום בו חיים אנשים שנים רבות זה לצד זה, היא יכלה להיווצר בעיקר אצל הדתיים שחיו בשיכון, שפגשו כל שבוע אותם אנשים בבית הכנסת, ואשר ילדיהם למדו בנר-עציון. ואפילו לא כל הדתיים נכללו במגזר הזה: החרדים התפללו בבית כנסת מחוץ לשיכון וגם ילדיהם נשלחו לבתי ספר מחוץ לשיכון. המוסדות הציבוריים בשיכון היו מיועדים לסוג הדתיים המוגדרים כדתיים-לאומיים, חובשי הכיפה הסרוגה. ההצעה שהועלתה בזמן הקמת השיכון לייחד לדתיים "גוש" נפרד לא היתה חסרת בסיס. נותר רק לנחש כיצד היה מתפתח השיכון אילו היו מפרידים בין הדתיים לבין ה"חופשיים".

במבט לאחור היו לא מעט אנשים בשיכון שלנו שהייתי מגדירה אותם כ"לא משתלבים".  אבל גם בין ה"לא משתלבים" היו דרגות שונות. באזור שלנו היו בכל זאת כחצי תריסר משפחות חרדיות. היתה גם אחווה עדתית מסוימת בין התימנים או הספרדים דוברי הספאניולית שגרו לידינו. היתה גם אחווה מסוימת בין שתי המשפחות הקומוניסטיות שחלקו בית דו-משפחתי, אך לאחר שהמשפחה של רינה עזבה את השיכון – נותרנו אנחנו הקומוניסטים היחידים.

היו משתכנים שהבינו מהר מאוד שהשיכון הזה לא מתאים להם. משפחת כספי, שהחצר האחורית שלהם גבלה בחצר האחורית שלנו, היתה ביניהם. הם היו צעירים מהוריי והיו להם שני ילדים שנקראו דורון ורננה. שמות יוצאי דופן בסביבה שלנו, בה רוב הילדים, אפילו אלה שנולדו לפני המלחמה, נקראו ע"ש קרובי משפחה מהגולה. לאבא שלהם היתה בלורית צברית, בהחלט יוצאת דופן בשיכון שלנו, והוא התלבש כמו הקיבוצניקים של אז. הלול שלנו גבל בחצר שלהם והאימא היתה משוחחת לפעמים עם אימא שלי, אולי מְתנה באוזניה את הצרות שהיו לה עם השכנים האחרים. בנוסף לכך הם היו מַפָּ"מניקים, מפלגה שלא היו לה הרבה תומכים בשיכון שלנו. הם גרו בשיכון 3 או 4 שנים ואז מכרו את הבית שלהם ועברו לגור בשיכון מפ"ם.

גם השכנים איתם חלקנו קיר משותף, ההורים של רינה, שהיו קומוניסטים כמו אבא שלי, עזבו את השיכון שלנו. הם עברו לגור בשיכון מעונות עובדים ליד עין גנים, שיכון חילוני באופיו עם גוון שמאלי, שבנוסף ליתרון הזה היה גם קרוב יותר למקום העבודה של אימא של רינה, שעבדה במתפרה של קופת חולים ברח' רוטשילד במרכז העיר. ההורים של רינה לא מכרו את הבית בפג'ה, אלא השכירו אותו לזוג צעיר. בני הזוג היו כנראה ילידי הארץ, ונולדה להם במשך הזמן ילדה לה קראו יְהָבָה. יתכן שנולד גם בן כאשר הייתי בצבא ולא הגעתי הרבה הביתה. הם חיו בשיכון שלנו 16 שנים בניתוק מוחלט מן השכנים, גם מאיתנו שחלקנו איתם קיר משותף, ואפילו את שם המשפחה שלהם מעולם לא ידעתי.

גם אנחנו לא ממש השתלבנו בשיכון. מבחינה חברתית חייו של אבא שלי התנהלו לגמרי מחוץ לתחומי השיכון שלנו. המקום היחיד בו היה יכול לפגוש אנשים היה במרכז המסחרי הקטן, שם היה קונה תערובת עבור העופות. בעל החנות היה איש דתי מזוקן, צעיר יחסית, איש חביב ונעים הליכות. קרה פעם שבעל החנות נתן לאבא שלי בטעות שני שקי תערובת וביקש תשלום עבור שק אחד בלבד. בבית נוכח אבי בטעות ומיד מיהר לחנות והחזיר את שק התערובת. בעל החנות הפיץ כמובן את הסיפור בקרב הלקוחות, והמוניטין שהיו לאבי כאדם ישר מאוד הגיעו גם לשיכון. אבא שלי היה אדם ישר כסרגל ומעולם לא היה עולה על דעתו להרוויח על חשבון מישהו אחר. לימים סיפרו לי אנשים שהכירו אותו שהמחירים שדרש עבור עבודתו בסנדלרייה היו נמוכים יותר מן המקובל באותה תקופה.

לאחר שאימי חלתה היה אבי מביא גם את מצרכי המזון. אימי היתה קונה קבועה בצרכנייה, שם היו המחירים זולים יותר, אבל הצרכנייה היתה קצת יותר רחוקה, והיו שם גם יותר קונים, כך שאבי העדיף את הקיוסק, שהיה ממש על הכביש הראשי. למעשה זה היה רק בהתחלה קיוסק, היה להם מתקן לגזוז, ואפשר היה לקנות שם מסטיק, שוקולד, גרעינים, קרטיב או ארטיק, בייגלה או עוגה. במשך השנים זו נהייתה יותר ויותר חנות מכולת, אם כי אנחנו הוספנו לקרוא לה  קיוסק. השירות שם היה מהיר יותר מאשר בצרכנייה או במכולת הוותיקה יותר שהיתה במרכז המסחרי. לא אהבתי ללכת לשם. לייזר היה איש זועף ולא נעים, לא פעם הוא דיבר על המשפחה שלנו באידיש עם קונים אחרים שעמדו שם, לפעמים דברים מעליבים – אולי חשב שאני לא מבינה. נאלצתי ללכת לשם כי אבי קנה את מצרכי המזון בהקפה, לייזר היה רושם את הסכום בפנקס מיוחד, ופעם בשבוע היה אבי משלם עבור הכול. זה חסך לו כנראה זמן וטירחה. פנינה, אשתו של לייזר, היתה דווקא אישה נחמדה, ותמיד קיוויתי שהיא תשרת אותי.

ככל הידוע לי אבי אף פעם לא ניהל ויכוחים פוליטיים עם השכנים או עם הלקוחות שפגש בחנות התערובת או במכולת. הלהט הפוליטי שבער בו מצא את תיקונו בסנדלריה הקטנה שלו בפינת רח' אחד העם ורח' חפץ חיים. כמעט תמיד היו שם אנשים. רבים מהם היו אוהדים של המפלגה. חלק מהם היו מעין "אנוסים", את ילדיהם שלחו לתנועות נוער אחרות, "הנוער העובד" או "השומר הצעיר",  חלילה לא לבנק"י. אבל הם עצמם אהדו את המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר את ברית המועצות, לה זכרו עדיין את הניצחון המכריע על גרמניה הנאצית.

היו שם כמה מבקרים קבועים, שחלק מהם גם אני היכרתי. הכי קבוע היה חיים רייזר, שגר במרחק לא רב משם. הוא היה משכיל יותר מאבא שלי. הוא היה זה שדיבר רוב הזמן: על הוגי דעות סוציאליסטים שאת ספריהם קרא בנעוריו; על תנועת הפועלים העולמית; על פולין של ימי נעוריהם. אני זוכרת ששם שמעתי לראשונה את השם פּילסוּדסקי, מנהיג פולין בתקופה בה היו שניהם צעירים. כמובן, הם דיברו גם על ענייני היום השוטפים.

אבא שלי עסק כל אותו זמן בעבודתו. סנדלרות בעיקרה היא עבודה של הידיים. הראש נשאר פנוי. אין פלא שסנדלרים רבים הופכים להיות במרוצת השנים מֵעין פילוסופים. יהודי בשם קמינסקי היה מגיע לפעמים, הוא היה מבוגר יותר, ואבא שלי, שאיבד את אביו בגיל צעיר, ראה בו מעין דמות של אב – כך סיפר לי לימים.

והיה גם פּוֹלָצ'יק הזקן, שעבד בדואר, אולי היחיד מבין באי הסנדלרייה הקבועים שהיתה לו עבודה קבועה ומסודרת. איש חביב, שדיבר מהר מאוד, ואיתי תמיד אהב להתבדח. ידעתי שהוא אב שכול, תמיד חשבתי שבנו נפל במלחמת העצמאות, ורק עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר חקרתי את תולדות הטיילות בארץ (בספרי "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה" יד בן צבי 2013), גיליתי שבנו של פולצ'יק היה אחד מחניכי "השומר הצעיר" שנהרגו ב-1942 מפיצוץ רימוני יד שהונחו ליד מדורה בעין גדי במהלך מסע למצדה. לא במקרה זה נודע לי בתקופה כה מאוחרת, כאשר גם אבא שלי וגם פולצ'יק היו כבר מזמן בעולם האמת. אבי לא סיפר בבית על האנשים אותם פגש בסנדלרייה שלו. הוא לא אהב לדבר על אנשים אחרים. הוא החשיב זאת לרכילות. כשסיפרתי לו פעם על איזו שמועה לא נעימה שהתהלכה על אחד מחברי המפלגה  בסניף שלנו – כעסו היה לא יאומן.  לא ראיתי אותו אף פעם כועס כל כך.

שלמה שפרנסקי, אבא של נסיה שפרן, בסנדלריה שלו בפינת הרחובות חפץ חיים

ואחד העם בפתח תקווה.

אחד המבקרים הקבועים בסנדלרייה היה עולה חדש בשם מָייֶבְסקי, שהגיע לארץ מפולין בעליית גומולקה של סוף שנות ה-50. הוא גר ממש מול הסנדלרייה והיה עוצר שם כמעט כל יום. מרבית הדיונים ב"פרלמנט" של אבא שלי נערכו באידיש כמובן, אבל כשאני הייתי עוצרת שם הם דיברו לכבודי בעברית. מייבסקי לא ידע עברית ולחץ עליי כל פעם שפגש אותי לענות לו באידיש. פעם אחת ניסיתי. הם כולם פרצו בצחוק. "זי רעדט אזוי ווי א גויֶה," הגיב אחד מהם ברוח טובה. האידיש של ילדיהם הצברים הזכירה להם את האידיש הקלוקלת של השכנים הגויים בעיירות שלהם, שרוב התושבים בהן היו יהודים.

חייו של אבי התנהלו רוב השנים מחוץ לפג'ה, ועוד יותר בשנים האחרונות שגר שם. בבוקר היה רוכב על אופניו לעבודה, בצהריים היה חוזר, ישן שעתיים, ושוב חוזר לעבודה. בימי רביעי היה נשאר בעיר מאוחר, כי אז התקיימה האסיפה השבועית של חברי המפלגה. מועדון המפלגה היה בחצר גדולה, שהיו בה צריפים נוספים, בפינת חובבי ציון וחיים עוזר, חצר שכבר איננה קיימת כיום. בצריף לא היה חשמל, רק עששית נפט, והיתה שם אווירה מסתורית שהקסימה אותי כילדה. הגעתי לשם בעיקר כאשר נחגגו חגי המפלגה: מועד המהפכה הבולשביקית, ויום ה-1 במאי.

מאוחר יותר רכשה המפלגה מועדון גדול ברח' שטמפפר, שהיה קודם לכן מועדון ביליארד, והיה סמוך למועדון הנוער. במפלגה הקומוניסטית חל עד מהרה שינוי גדול. המפלגה התפלגה לשניים: פלג אחד, בראשות משה סנה ומנהיג המפלגה הוותיק שמואל מיקוניס, חזר למעשה לציונות; הפלג האחר, שאימץ את השם רק"ח, היה ערבי ברובו, אך היו בו עדיין גם חברים יהודים. סניף פתח תקווה ברובו, אולי בהשפעת מנהיג המפלגה הוותיק בעיר, יהושע אירגה, תמך ברק"ח. אבי, כמו רוב חברי המפלגה בסניף, הלך עם רק"ח. ברית המועצות הכירה רק בפלג אחד מבין השניים: רק"ח. זו היתה תקופת פריחה עבור החברים שהלכו עם רק"ח. מי שהיה צעיר דיו נשלח ללימודים בארצות הגוש הסובייטי. אחרים נשלחו לביקורים בברית המועצות, ואפילו אבי זכה בערוב ימיו להשתתף במשלחת כזאת. המועדון הגדול ורחב הידיים ברח' שטמפפר הפך במשך הזמן למקום מפגש של חברים ואוהדים: שיחקו שם דומינו, שתו כוס תה, דפדפו בעיתונים, ושוחחו על ענייני היום. נידמה לי שרובם, אולי אפילו כולם, היו גברים. אני כבר הייתי מרוחקת מן הפעילות הקומוניסטית אז, והגעתי למועדון הזה פעם או פעמיים בלבד. אבא שלי היה שם אחד הקבועים. לעיתים קרובות היה חוזר הביתה בחשיכה. הקשר הקלוש שהיה לו עם האנשים בשיכון שלנו התרופף עוד יותר.

המגורים בפג'ה נעשו יותר ויותר מכבידים. אבא שלי הזדקן, פג'ה השתנתה, פתח תקווה השתנתה, כל הארץ השתנתה. אחרי שנות המיתון הקשות, אשר הותירו אחריהן את הבדיחה המרה על האחרון שיעזוב את הארץ ויכבה את החשמל בשדה התעופה, הגיע תור הפרוספריטי. מלחמת ששת הימים הביאה לשגשוג שלא היה כמותו עד אז. אם פעם היתה בשיכון שלנו מכונית פרטית אחת, הרי בשנים שלאחר המלחמה כבר אי אפשר היה לספור את כל המכוניות בשיכון. השכן הרווק מולנו, גדעון, מכר את הבית שלו. השכן החדש היה בעל משאית. המשאית הענקית חנתה ממש מולנו והמנוע טירטר במשך שעות בלי הפסקה. זה כבר לא היה הרחוב השקט של פעם. ובכלל, הכבישים התמלאו במכוניות, ואבא שלי כבר התקשה לנווט על האופניים הישנים שלו בין האוטובוסים, המשאיות והמכוניות הרבות. כנראה היו גם כמעט-תאונות עליהן לא סיפר לנו.

אימא שלי היתה עקרת בית כל השנים שגרנו בפג'ה. נותרה תמונה אחת מן השנים הראשונות שלה בארץ בה היא קוטפת תפוזים בפרדס. נשים רבות עבדו אז בקטיף. פ"ת הרי היתה בירת הפרדסים באותן שנים. כל הנשים ברחוב שלנו היו עקרות בית מלבד שתיים: אימא של מאירה, שבעלה התנדב לצבא הבריטי ונספה באונייה בריטית שהופצצה, ואימא של רינה, שגרה רק שנים ספורות בשיכון שלנו. שתיהן עבדו במתפרה של קופת חולים בעיר.

אימי היתה בידידות עם שכנות אחדות שגרו בסביבתנו. בשנים הראשונות היתה מביאה פרחים לשכנות כל יום שישי מגינת הפרחים שלה. אבל לא זכורה לי שום שכנה איתה היתה מיודדת במיוחד. הידידות הגדולה היתה דווקא עם אחד השכנים. השכן אלימלך גר ברח' שלמה מילר הסמוך. הוא היה מגיע אלינו כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים. היתה לו בעבר חנות מכולת גדולה במרכז העיר, אך בתקופה בה היה מגיע אלינו כנראה מכר או הפסיד את המכולת. אין לי מושג כיצד התקיימה המשפחה. היו לו שלוש בנות שהיו מבוגרות ממני בהרבה. רק הצעירה ביניהן גרה עדיין בשיכון, בחורה גנדרנית שהיתה מדדה כל בוקר כלוליינית על עקבים בגובה מפחיד בדרכה מן הבית אל תחנת האוטובוס. אלימלך ואימא שלי היו יושבים שעות במרפסת ומדברים. הם דיברו כמובן באידיש. ידעתי מספיק אידיש כדי להבין פחות או יותר את מה שאמרו, אבל אין לי שום מושג על מה דיברו – בילדותי לא היה לי עניין רב בשיחותיהם של המבוגרים. ממש הסתובבתי להם בין הרגליים, וכיום אין לי שמץ של מושג על מה דיברו כל יום במשך שעות ארוכות. זה לא היה קשר רומנטי – לפחות לא קשר שהתממש. אחת מחידות הילדות שכבר אין כל סיכוי לפתור.

כשהייתי בת 11 אימא שלי חלתה במחלה שלא היה לה מרפא באותן שנים. היא לא היתה מרותקת למיטה. היא המשיכה לבשל, להדיח כלים ולנקות את המטבח, אבל ספונג'ה וכביסה, שלא לדבר על קניות בצרכנייה, כבר היו מֵעבר ליכולתה. עד למותה, כעבור 16 שנים, היא לא יצאה מן הבית מלבד כמה שהיות בבית החולים "תל השומר". טיפולים אלטרנטיביים אצל הרופא הטבעוני ד"ר נצח, שהיה מפורסם באותם ימים כמחולל ניסים, לא הועילו. אבל הנסיעות אליו מדי שבוע במשך תקופה ארוכה, נסיעות שהיו כרוכות בהזמנת מונית מיוחדת, וגם בשעות עבודה שאבי נאלץ להפסיד, רוששו אותנו כליל. לאחר שהתברר סופית שאימי כבר לא תחלים מן המחלה, שגם עיוותה לחלוטין את צורתה, הפסיק אלימלך לבוא אלינו. גם עם השכנות נותק הקשר, מלבד שיחות אקראיות עם אשתו של יצחק הגנן מֵעבר לגדר שהפרידה בין שתי החצרות.

בלי הרבה הגזמה אני יכולה לומר שלא היה רגע אחד בחיי שהרגשתי שייכות של ממש למקום בו גדלתי. בילדותי זו היתה תחושה עמומה ומעורפלת, אך ככל שבגרתי התחושה נעשתה ברורה יותר. תחושה זו הגיעה לשיאה דווקא בתקופת הצבא. כשהגעתי הביתה לחופשות כבר היו הבנות איתן גדלתי במקומות אחרים לגמרי בחיים. אבל הבית בפג'ה נותר הבית המרכזי גם בשנים הבאות. לא נישאתי בגיל צעיר כמו נירה, שבנתה לה חיים חדשים בחיפה כשנה לאחר סיום התיכון. גם לא נשארתי בירושלים, כמו רינה וכמה חברות אחרות, שאחרי הלימודים באוניברסיטה העברית קבעו שם את ביתן. גרתי בכל מיני מקומות, אבל הבית היה עדיין בפג'ה: שם היו רוב הספרים שלי; שם היו מחברות השירים שכתבתי בילדותי; שם היו היומנים שניהלתי באותן שנים; שם היו הציורים שציירתי במשך תקופה קצרה בחיי; שם היו מחברות מבתי הספר ומהאוניברסיטה ששמרתי; שם היו ערימות מכתבים מכל ההתכתבויות הרבות שהיו לי בעידן בו מכתבים נכתבו על נייר. לטוב או לרע – זה היה הבית בשנים המעצבות של חיי. הגעתי אליו בגיל שש והוא נותר הבית עד שנמכר, כשהייתי כבר עמוק בתוך שנות העשרים של חיי.

לא קל לעזוב בית. כמו בכל מקום אחר, אנשים עזבו את השיכון שלנו מכל מיני סיבות. אני מניחה שמעטים מאוד עזבו רק מפני שהשיכון לא התאים להם מבחינה חברתית. בדרך כלל היתה סיבה נוספת לעזיבה. אני יודעת בביטחון גמור מדוע החליט אבא שלי לעזוב – בגלל המרחק ממרכז העיר. לגבי אחרים אני יכולה רק לשער. ברחוב שלנו, שהיו בו 14 משפחות, עזבו 6 ונשארו 8 במועד בו נמכר הבית שלנו. אני מניחה שבאופן כללי זה נכון לגבי השיכון כולו: רוב המשתכנים, גם אם רוב לא גדול, נשארו בסופו של דבר בשיכון עד הסוף. כמובן, לעזיבת הבית בפג'ה נלווה גם שיקול כלכלי. המונח בית "צמוד קרקע", עם כל ההילה שנוצרה סביבו, עדיין לא היה קיים אז. כאשר אבי מכר את הבית שלנו, הוא הצליח להשיג תמורתו דירה מוזנחת של שני חדרים במרכז העיר. גם ההורים של רינה מכרו את הבית בפג'ה סמוך לאותו זמן. הבית בפג'ה היה שווה ערך לחדר אחד בדירה שקנו עבורה בירושלים לקראת נישואיה. חצי הדונם שנלווה לכל אחת משתי הדירות האלה לא העלה את מחירן. הנהייה לבית "צמוד קרקע" התחילה הרבה יותר מאוחר.

בשלושת הביקורים שערכתי בשנים האחרונות בשכונת ילדותי, נוכחתי לדעת שהרבה שכנים מדור ההורים שלנו, המשתכנים המקוריים, נשארו בפג'ה עד הסוף.

מקור מידע חשוב היתה העובדת הפיליפינית שטיפלה באחת השכנות. השכנה ויקטוריה היתה אחת מדוברות הספאניולית באזור שלנו, אישה חברותית שלא פעם החלפתי איתה מילים כשהייתי עוברת ליד הבית שלהם. עם ויקטוריה עצמה כבר אי אפשר היה לדבר. המטפלת הפיליפינית, שגרה שם כבר 9 שנים, ידעה לספר לי מי חי ומי מת. השכנה היֶקית, שבעלה היה נהג משאית זבל של העירייה, היתה עדיין בחיים ועברה ממש לאחרונה לדיור מוגן. בבית הסמוך, ההורים של חברתי אורה כבר לא היו בחיים. גם אחיה חיזקי, שהיה קורא כל שבת עם אבא שלו את התורה בניגון תימני, כבר לא היה בחיים. הוא נהרג בתאונת דרכים. השכנה ההונגריה יוכבד, עם המיספר הכחול על הזרוע, מתה לפני כמה שנים. הבית שלה חולק לשתי דירות קטנות ומושכר עכשיו לשתי משפחות. גם הבית של הדסה, שאת זמירות השבת שלהם היינו שומעים כל ערב שישי, חולק לשתי דירות נפרדות.

בבית הסמוך אלינו, הבית של יצחק הגנן, חיה עדיין אשתו, השכנה היחידה שאימא שלי היתה מדברת איתה מֵעבר לגדר לאחר שחלתה. גם עם אלמנתו של יצחק הגנן כבר אי אפשר היה לדבר. גם בה טיפלה עובדת פיליפינית. שתי הפיליפיניות היו מיודדות. שמחתי בשבילן שמצאו זו את זו בשיכון שלנו, שלא היה הרבה מה לעשות בו.

בביקור הראשון שלי שם העזתי אפילו להיכנס לחצר שלנו. בעל הבית היה בחצר, והוא סיפר לי שהוא חי בבית שלנו כבר הרבה שנים. למעשה רק משפחה אחת גרה בבית הזה לפניו מאז שאבי מכר את הבית. הוא ציין גם שהאזור הידרדר בשנים האחרונות והוא מתכונן למכור את הבית בקרוב. סקרתי בחטף את העצים בחצר וגיליתי רק עץ אחד מוכר: עץ התפוזים. העץ שהייתי יושבת מתחתיו בחורף, מקלפת את הפרי אחרי ששירטטתי 4 קווים מאונכים בסכין, ופעם אכלתי אפילו 10 תפוזים בזה אחר זה. העץ עדיין מניב פירות, הוא אמר לי.

בביקור הבא שלי באזור, כעבור שנים ספורות, הבית היה מוקף חומה גבוהה. לא העזתי אפילו לצלצל בפעמון.

נסיה שפרן

אהוד: לפני כשמונים שנה, בפינה הצפונית-מערבית של הצטלבות הרחובות חפץ חיים ואחד העם – עמד בית מוגבה בן שני חדרים גדולים. בחדר הדרומי הפונה לאחד העם היה בית כנסת, ובחדר הצפוני גרו סבא-רבא שלי מצד אימי – יוסף מנחם ליפסקי ועימו סבתא-רבתא שלי, חנה לבית גולדפרב. את יוסף מנחם אני זוכר במעומעם, שוכב במיטה גדולה עם זקן לבן ארוך, ואילו חנה האריכה ימים ושנים אחריו אך לא ידעה עברית ולא יכולתי לדבר איתה. שניהם קבורים בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה. סבי הציוני, חנוך-יששכר ליפסקי, שעלה ארצה עם משפחתו ב-1921, דאג לאחר שנים אחדות להעלות גם את הוריו ושתי אחיותיו, פלה ויצ'ה ובעליהן, מפולניה, עוד לפני השואה.

*

לאהוד שלום וברכת שנים טובות ורבות. לאחרונה התפרסמו בחב"ע סיפורים אודות החיים בכפר פג'ה ממזרח לפתח תקווה, כולל אודות הכביש ללוד, שעבר בין שני היישובים.  עד כמה שקראתי, לא הבחנתי באזכור ההתקפה הערבית בכביש ליד פג'ה שלפי זיכרוני – פתחה את מלחמת העצמאות.  באותו יום, תקפו ערביי פג'ה אוטובוס אגד מנתניה לירושלים, והרגו חמישה יהודים במקום. מהלך ההתגוננות ובעיקר, התגובה, היוו כאמור את תחילת מלחמת העצמאות, וראוי לבדוק אם זיכרוני אינו מטעה אותי.

בהערכה,

ברוך תירוש

* * *

שׁוֹשַׁנָּה וִיג

אַהֲבַת אֱמֶת

הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת בְּטַבַּעַת זוֹ

הַגְבִּיהִי לָעוּף, צִפּוֹר דְּרוֹר

הַמְרִיאִי אֶל אַלְפֵי אַגָּדוֹת

תִּפְגְּשִׁי נְסִיכִים וְתִבְנִי אַרְמוֹנוֹת

הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם

הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת מִן הַקֵּן 

שֶׁבָּנִינוּ וְעוֹדֶנּוּ כָּאן

הֵיכַל הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ

תַּשְׁקִי אֶת כֻּלָּם בְּחָבִיּוֹת יֵין תַּעֲנוּגוֹת

הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁחְרֶרֶת בְּטַבַּעַת זוֹ

יְחִידָתִי הַתַּמָּה, אִשְׁתִּי הַיָּפָה

אֵין בְּיָדִי מַפְתְּחוֹת לִכְלֹא אוֹתָךְ

אַתְּ לֹא נְסִיכָה שְׁבוּיָה בְּמִגְדָּל

צָמַחְתְּ לַתַּפְקִיד שֶׁל חַיַּיִךְ

קוֹסֶמֶת אֲהָבוֹת

חִדְלַת פֵּרָעוֹן

מֻפְרַעַת, מְשֻׁגַּעַת

מְאַהֶבֶת, אוֹהֶבֶת

מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל דַּפֵּי הַדִּמְיוֹן

וְאַתָּה אִישִׁי

אוֹהֲבִי הַיָּחִיד

כָּל סוֹדוֹתַי

כְּבָר הָפְכוּ לְהֶרְגֵּל

הֲרֵי שִׁחְרַרְתָּ אוֹתִי

וְעוֹדֶנִּי

כְּבוּלָה לְנַפְשְׁךָ

ימים נוראים

אֵין לִי מִמִּי לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה

רַק מִמְּךָ, אֲהוּבִי.

אֵלֶּה הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל

עֲשָׂרָה יָמִים אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת

בְּמִי פָּגַעְתִּי

וְאֵינִי מוֹצֵאת

אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי רוֹצָה לְהַמְשִׁיךְ

עוֹלֵה דְּמוּתְךָ

תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר

וַאֲנִי תָּמִיד זוֹ

שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת עָלֶיךָ

שׁוּב וָשׁוּב כּוֹעֶסֶת

תַּגִּיד לִי לָמָּה

לָמָּה בָּאתָ כָּכָה

בְּלִי נְגִיעוֹת מְיֻתָּרוֹת

רַק בְּתִיפוּפִים קַלִּים

כְּמוֹ טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם

עֲדִינוֹת

לָמָּה בָּאתָ כָּכָה

מַרְאֶה לִי אַהֲבָה עַל רִצְפַּת עֵץ

דּוֹקֵר אֶת הֶחָזֶה בְּחָזְקָה

מַשְׁאִיר אוֹתִי

מְרֻסֶּקֶת

שושנה ויג

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ל"א

איחרנו

"אלווה אותך עד לבית שלו," אמר משה דויד כשירדו מן האוטובוס בלב הכפר, והיו אלה המילים הראשונות שנשמעו ביניהם משעה שיצאו מביתו של מנטלו. ציפורה הלכה לצידו, שקטה.

"מדוע לא שומעים קולות מן החתונה של דנינו?" המשיך, "תמיד, כאשר מביאים את מַרסל עם התזמורת ומקהלת-הילדים של טולירוֹ, יש רעש גדול עד שעה מאוחרת בלילה שומעים אותם בכל הכפר."

ציפורה אמרה: "אני מקווה שעוד לא חזרו מהחתונה. אין לי כוח למריבות נוספות, ואני רוצה לישון, ולא לחשוב יותר ולא לדעת עוד משום דבר. גם אתה?"

"אבל – "

"אתה מפחד?"

"לא."

"משונה," אמרה, "ששָקט כל-כך בכפר וריח של שריפה באוויר, אתה מרגיש?"

"אולי שרפו קוצים אחרי-הצוהריים. ואולי נשרפו כמה חבילות-קש. אני לא רואה איפה."

"אני מפחדת."

הלכו לאיטם ברחוב הראשי של הכפר. ברוב הבתים היו התריסים מוגפים, והאורות כבויים. חשכה שׂררה בכּל.

"עדיין לא מאוחר," אמר משה דויד, "ומדוע חושך כל-כך?"

"אני לא יודעת. יש לי הרגשה שקרה משהו."

"שטויות."

אחר-כך הוסיף: "לא הצלחנו היום, אבל אני לא אומר שזה הסוף. אנחנו חוזרים לכפר רק כדי שבפעם אחרת יהיה לנו יותר כוח לעזוב אותו."

"אני שוב מפחדת. ומדוע אף אחד לא הולך ברחוב? אתה מרגיש את ריח השריפה?"

"עדיין אני מוכן בשבילך, ציפורה, כמו שהיינו בהתחלה, ואני אשתדל לסדר את העניינים במשפחה. אולי אשלח את הילדים למוסד. אחסוך כסף, ואולי עוד יבוא יום שנוכל לעשות בלב שקט כל מה שאנחנו רוצים."

"אולי," ענתה.

העניבה הפריעה לו, והוא התיר אותה והטמינה בכיס מעילו. אחר-כך חש שגם הז'אקט מחניק לו, והוא הוריד אותו והחזיקוֹ בידו. וכך הלכו שניהם, כזרים, או כצמד תיירים לאחר טיול ארוך. ציפורה נשאה עימה את תיק-הבד ומעיל-הגשם.

"עמוֹד רגע, משה. הלב שלי דופק נורא, אני לא יודעת מה קרה לי. אני רוצה לבכות. אוֹי, משה – "

"הפסיקי, ציפורה. אין שום סיבה. תבואי הביתה ותנוחי."

"אוֹי, משה!"

והיא החלה לרוץ. "ציפורה!" קרא ומיהר אחריה, "מה קרה לך?" – "הילדים! הילדים!" – התחילה לבכות, "משה, מה הם עשו לנו? מה הם עשו לבית? מה קרה כאן? אני לא יכולה יותר – "

הם עברו בריצה את קטע-הרחוב האחרון, שהיה מלא אבנים וגומות, והוא השתדל לתמוך בה בריצתה. המעיל, מעל-הגשם ותיק-הבד, היטלטלו והפריעו להם, אבל משום-מה לא היה מוכן להשליכם. "איזה ריח?" – הירהר, "ומה הם שרפו כאן, המשוגעים?" – הם עברו מהר בשער-החצר השבור, בִּשביל האבנים שנעקרו ממקומן, נכנסו למסדרון שאבנים רבות היו מפוזרות על רצפתו. בכול עמד ריח של שריפה. עשן דק עלה מכמה פינות, משברי הרהיטים, וממקלט-הרדיו שהיה מוטל ליד הספה בחדר-האורחים. רק חלק מן הבית, מקום שם לא נופצו המנורות, היה מואר עדיין באור-חשמל. מלמטה צעקו:

"הי, מי שם?"

משה דויד הציץ מאחד החלונות וראה שוטר.

"היא גרה כאן," ענה לו.

ציפורה הביטה כה וכה חיוורת ונדהמת. "איפה הילדים? מה עשו להם?"

נכנסו למיטבח. המקרר היה הפוך והמנוע עדיין פעל. ניגשו לחדר-הילדים. הדלת היתה פתוחה, ואיש לא היה בפנים. ציפורה רעדה כולה, והוא החזיק בה. "אַל תדאגי," ניסה להרגיע אותה אך גם בו כירסם חשש, "ודאי לקחו אותם לישון באיזה מקום."

"אבל תִראה איזה אי-סדר," אמרה בקול חנוק, הכניסה אותו לחדר-השינה, והוא עמד והסתכל בעיתוניה הקרועים, הפזורים על הרצפה. המיטות ניראו כאילו ניסו לשרוף אותן. ליד הדלת ניכרו סימני מאבק ודם על המרצפות.

עמדו ליד הכתמים. "זה שלו," אמרה, "אלוהים, מה עשו לו?"

"מנוּולים!" סינן משה דויד מבין שיניו, איך העֵזו להיכנס לכאן!"

השוטר נכנס ועמד על-ידם.

"איפה הילדים?" התפרצה אליו.

"אצל השכנים. מיד תוכלו לגשת אליהם. אַל תדאגי, גברת, שום דבר לא קרה."

"מה היה כאן?" שאל משה דויד.

"אני לא יודע. אומרים – כעסו עליו בגלל איזו בחורה שהכניס להריון והלכה והרגה את עצמה. פראים!"

משה דויד חש ציפורניה של ציפורה שנשענה עליו כשהן ננעצות בבשרו. ביקש לצעוק, והבליג. השוטר התבונן בהם ומיהר והביא מים בספל-פח שנותר במיטבח. הושיבו אותה בפינה, על כיסא שבדרך-נס לא ניזוק, והשתדלו להשיב את רוחה.

"ואיפה בעל-הבית?" שאל משה-דויד.

"אומרים, לקחו אותו באמבּוּלנס לבית-חולים. כשאני באתי, כבר היה אחרי הכול. השאירו אותי פה לשמור והסתלקו להם."

"והוא?"

"אומרים, עדיין חי כשהוציאו אותו מפה. אבל שברו לו הרבה עצמות."

השכנים הרגישו בתנועה שבבית ונכנסו והביאו עימם את שרה, בתם הבכורה של ניסים וציפורה. היא חיבקה את ציפורה ופרצה בבכי.

"אימא? מה הם עשו? האנשים? למה הם שרפו את הבית שלנו?" והוסיפה בתלונה: "והילדים גנבו את כל המַחבּרות והצעצועים, את הכול!"

ציפורה הרכינה את ראשה של הילדה אל חיקה וליטפה את שׂערהּ וניסתה לקלוע ממנו צמות, כפי שהיתה רגילה. אחר-כך הרכינה גם ראשה שלה על גב הבית והתייפחה גם היא.

"איפה היית, אימא?" קראה הבת בחיקה בקול חנוק, "הם הִכּו את אבא, והוא קרא כל הזמן בשם שלך."

"איפה שאר הילדים?" שאל משה דויד את השכנה.

"ישֵנים אצלי בבית," אמרה.

"ניגש לראות אותם."

והוא הקים בעדינות את ציפורה עם בתה ויחד יצאו לחצר. השכן אמר כל הזמן: "אני מצטער, אני מצטער נורא. ניסינו להסביר להם, צעקנו, אבל הם איימו שיכו גם אותנו. מה יכולנו לעשות?"

והשכנה הוסיפה אחריו: "הוא צודק. עשינו כל מה שיכולנו. ובסוף, כאשר כולם צעקו כמו משוגעים, הוא – בעלי, לא פחד, ונכנס פנימה, ודחף את כולם הצידה והוציא את הילדים. הם לא העֵזוּ לעשות לו שום דבר. רצו לפגוע בהם, והוא אמר: 'בבקשה, גיבורים, תפגעו בילדים קטנים!' – מיד נבהלו והסתלקו."

"תודה!" אמרה ציפורה.

משה דויד טפח לשכן על שכמו. הלה אמר לו בלחש: "לא היה צריך להתעסק עם הבת של חדידו. בגללה באו כל הצרות."

"הם עוד לא יודעים כלום על מה שהיה ביני לבין ציפורה," הירהר משה דויד, "וגם לא הרגישו שרצינו לברוח. חוץ ממנו, כמובן, בשעה שבא הביתה ולא מצא אותה."

נכנסו לביתו של השכן וראו מיטות גדולות שבהן ישנו ילדיו של השכן עם ילדי ניסים לוי. הילדים קמו, שיפשפו עיניהם והביטו במבוגרים שמילאו את החדר. הבת הצעירה-יותר רצה מיד אל ציפורה וחיבקה אותה, ואילו הבן עמד והביט בה. הוא דמה מאוד לניסים עצמו, פניו מרובעים, מצחו רחב, שׂערוֹ שחור ועיניו תקיפות. כבן תשע היה.

"הכול יהיה בסדר," אמרה לו, "עכשיו תישנו במנוחה, ומחר נתחיל לתקן – "

"הם שרפו את הבית," אמר.

בינתיים התקבצו לאט-לאט אנשים מבויישים קמעה, וכל אדם נוסף שהגיע כאילו חש את עצמו אשם בפניהם. אחדים ניגשו אל משה דויד ואמרו:

"חבל שלא היית כאן, משה."

"באמת, חבל. אם אתה היית מסביר, היו שומעים לך. כולם יודעים שהוא האוייב הכי גדול שלך, ולכן כל מילה שלך עליו – היא מילה."

משום-מה סברו כולם שמשה דויד היה מגן על ניסים לוי. "מעניין מדוע?" הירהר, "האם מפני שהם מתחרטים על מה שקרה? אולי יש סיבה אחרת."

לפתע ראה את בנו מתערב בקהל, דוחף אנשים הצידה, מפלס לו דרך אליו. לבוש היה בבגדיו הטובים. כניראה, היה בחתונה. "מה אתה עושה כאן?" שאל אותו.

"התינוק בוכה, כל הזמן בוכה. אמרו שאתה פה."

"כבר לא יכולים לטפל בו?"

"אתה לא יודע? אסרו את אימא מפני שהתנפלה על האיש שבא לכאן באוטו – "

"מה?" קפץ משה דויד כנשוך-נחש, "הם אסרו אותה? רוצחים!" – הביט אל קהל הגברים שעמדו מסביבו: "ואתם! אתם נתתם שיִקחו אישה? איפה הכבוד שלכם? אתם הרשיתם שפֹּה בכפר שלנו יִקחו אֵם מהילדים שלה ויאסרו אותה?"

השפילו עיניהם והסתובבו הנה והנה במבוכה. השכן, שסבור היה כי כבר קנה את ליבו של משה דויד, העֵז לשאת אליו את עיניו ואמר: "לא נעים לסַפּר לך, משה דויד, אבל – עכשיו הבנת? לכן אמרו אנשים: חבל שלא היית פה. האישה שלך היתה מן המנהיגים, מאלה שהסיתו לעשות את השטות הזאת, והיא שהתנפלה על המזכיר ואמרה שהוא עם ניסים לוי פיטרו אותך – "

"מי? ספראי היה פה?"

"כן."

הילד משך בחולצתו ואמר: "אבא, בוא הביתה."

השכן הסתלק לחדר השני עם החבורה הקטנה שהתאספה. ציפורה שמעה את השיחה, ניגשה אל משה דויד ואמרה: "אני אבוא איתכם."

"לא," אמר לה, "תישארי פה. הילדים שלך כאן."

"הם יירדמו ושרה תבוא איתי," אמרה.

הזוהמה והעִרבוביה בביתו הדהימו אותה. "כאן אתה גר?" חשבה לעצמה. עכשיו הבינה מדוע ניסה שוב ושוב לדחות את עזרתה. התינוק שכב על המיטב הכפולה ובכה. משה דויד עמד בחולצתו הלבנה והמעיל בידו. "החליפה החוּמה הזאת!" הירהרה וחייכה, "לוּ היית בא בחליפה נאה יותר, אולי היינו כבר רחוקים מכאן. מי יודע? גם עכשיו אנחנו רחוקים, אבל אחרת. מִסכן, כל-כך זר בתוך ביתו. איזה חיים!"

היא הפשילה את שרווּלי שמלתה וחיפשה ומצאה אבקת-חלב, הרתיחה מים והכינה אוכל לתינוק. חשבה: "עדיין אני זוכרת איך לעשות את זה," וצחקה. התינוק היה מלוכלך ונִראה שלא החליפו את חיתוליו זמן רב. שרה עזרה על-ידה ובמהרה הרגיעו שתיהן את התינוק, האכילו והלבישוּ אותו, וגם השתדלו לשווֹת לבית מראה מסודר יותר, לנקות מעט ולשים את הדברים המפוזרים במקומם. אך לא עשו כן בקפדנות רבה מדיי, אולי כדי שחליפה לא תיעלב בבואה. בנו של משה דויד עזר על-ידן והביא כל דבר שנדרש ממנו. רק משה דויד עצמו הסתובב הנה והנה אובד-עצות.

לאחר שסיימו יצא ללַווֹת אותן.

 "לאן אתה הולך?" שאלה ציפורה.

"אספיק עוד לאוטובוס האחרון שחוזר לעיר ואלך למשטרה להוציא את חליפה. ודאי צריך לחתום שם על ערבוּת. בינתיים אלווה אתכן עד לבית. איפה תישני?"

"השכן אמר שיש מקום אצלם, ומחר כבר נשתדל לסדר את הכול."

"מחר בבוקר," אמר, "מיד לאחר שאשחרר את חליפה, אבוא לעזור לכם. באמת, אני לא יודע איך להודות לך על מה שעשית בשבילנו הערב."

"לא צריך."

"אַל תגידי כך."

"תצלצל מן העיר לשאול בבית-החולים?"

"בסדר. אני כל הזמן חושב עליו. מה הם עשו לו?"

"הוא חזק. אני בטוחה שיבריא."

"כן."

"משה…"

"כן…"

"אתה יודע, אולי יותר טוב שהכול נגמר ככה. רק חבל על הבת של חדידו. המסכנה, אתמול עוד פגשתי אותה כאשר יצאה מבית-הקפה. תיכף היה אפשר לראות עליה – "

"חשבת על כך?"

"כן. אולי לוּ הייתי ניגשת אליה ומדברת איתה, היה הכול נגמר אחרת. ממני בוודאי היתה מתביישת ולא מעֵזה להכחיש או לברוח, ואני הייתי משתדלת לעזור לה."

"זה היה רק אתמול, ציפורה?"

"אהה. אבל אתמול, משה, הייתי כל-כך אחרת. אני חושבת אפילו ששנאתי אותה."

"לא צריך לדבר כך, עכשיו."

"נכון, הלוואי שהיינו יכולים לעזור לה. איחרנו."

"כן, ציפורה, איחרנו."

והם עברו על-פני השוטר ועל-פני הבית ההרוס, ומשה דויד ליווה אותן עד פתח ביתו של השכן.

"לילה טוב," אמר להן, "אַל תדאגי, שרה, יקנו לך שוב את המחברות והצעצועים שהילדים לקחו לך."

"להתראות," פנה אל ציפורה.

"להתראות."

"אנחנו," אמר ולחץ את ידה.

"כן."

"למרות שאיחרנו."

"אולי…"

"אַת מבינה?"

"כן. לא, אני מבינה…" אמרה.

והוא מיהר לדרכו, לתפוס את האוטובוס האחרון לעיר.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

 * * *

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

אהוד: מצב בריאותו של בנימין נתניהו קצת מדאיג. צריך להיות אדם חזק מאוד כדי לעמוד בכל מה שעובר עליו בשנים האחרונות. נאחל לו רפואה שלמה ובריאות איתנה.

* אהוד היקר, לא צפיתי בסרט "המלכה שושנה", אבל בהחלט אני שותף לתמיהה של זיוה שמיר על כך שהסרט אינו מזכיר את מי שחיבר את מיטב השירים ששושנה דמארי שרה. וכן, מה שאלתרמן הספיק בחייו הקצרים ובכישרון אדיר, ואפילו ההתרסה של נתן זך לא הצליחה לפגוע במוניטין האדיר שלו.

"האימפריה היהודית בוכה" – שיר חזק מאוד.

אורי הייטנר נלחם בטחנות של רוח – אנו רוצים להיחשב יהודים ישראלים שווים, אבל הכול מתייגים את הכול: "תימנים", פולנים", "עיראקים", "רומנים" וכו', ולא רואים לזה סוף.

אהבתי את הרשימה של דויד מלמד על "הזקנים" של דור מקימי המדינה.

אני מצטרף לשבחים של שמואל אייל על סנדרה שדה – כבוגרת מעברה היא לא מתלוננת על קיפוח, לפי האופנה המקובלת, ורק מודה למדינה שאפשרה לכישרון שלה למצוא ביטוי על במות.

גמר חתימה טובה,

משה גרנות

* לאהוד שלום, קראתי בעניין את מאמרה האחרון של פרופ' זיוה שמיר על שירת אלתרמן ונושא 'קו הקץ'. כל הסדרה על אלתרמן שובה לבבות, ממש מרתקת. הפעם השכילה שמיר להעלות נקודה כואבת במיוחד: בסדרת הטלוויזיה על שושנה דמארי, העלו שירים רבים ששרה, והתעלמו מן העובדה, שכותב השירים הוא נתן אלתרמן.

זו בעייה, שמאפיינת את התרבות שלנו. מציגים זמרים וברוב המקרים, לא מציינים מי כתב את המילים. ראינו זאת לאחרונה, כשהופיעו עשרות מאמרים ותשדירים על צביקה פיק. אכן דאגו לשבח את 'שיריו של צביקה פיק' – שהיו כה חדשניים בשעתם, אבל לא הצלחתי למצוא איש תקשורת, שטרח להזכיר, שאת רוב שיריו הנודעים כתבה אשתו מירית שם אור: השירים 'מרי לו', 'הרקדן האוטומטי', 'זה היה בסוף הקיץ' ועוד רבים אחרים. איש לא טרח להזכיר את שמה של הכותבת, לראיין אותה, להעלות על נס את התרומה שלה לקריירה של 'המאסטרו'.

כדאי שאקו"ם ייכנס לתמונה וידרוש, שבכל הופעה של זמר, יחויבו להזכיר מי כתב את מילות השיר או הפזמון.

בברכה, 

הרצל חקק

אהוד: מניסיוני בתריסר השנים שבהן הייתי חבר הנהלת אקו"ם, זכורה לי התופעה שיותר ויותר זמרים כותבים בעצמם את מילות השירים מפני שכואב להם לחלוק את התמלוגים, בייחוד כשמדובר בלהיטים – עם כותב המילים; בעבר – זה היה למשל אלתרמן, וכיום זו לרוב שממה של מילים סתמיות שאינן נחרתות בזיכרון אבל מביאות תמלוגים לזמרים שכתבו אותן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-4, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל