פעמיים בשבוע

מאחל מועדים לשמחה ושמחת תורה!

גיליון מס' 1790

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי י"ח בתשרי תשפ"ג. 13.10.2022

עם הצרופות: 1. הכנת זיתים דפוקים. 2. הבוס הגדול של המסיק – סבא צ'יקו. 3. הנכד הבכור והנכד הצעיר במסיק. 4. משפחת בר-אל עובדת במסיק.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 23. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. שני רֵעים יצאו לדרך. עיון בפזמון "דרך, דרך, נתיבה".  // מתי דוד: תגובות לאירועים באקטואליה. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.10.22. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [167]. // ארנה גולן: אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות בחברה חלוצית בקיבוץ. א. אלוהים שלי ואלוהים של הקיבוץ. ב. כיצד שולבו החגים הדתיים המסורתיים בהווייה החלוצית. // משה גרנות: על הרומן של שרה אהרוני "שתיקה פרסית". // הדס בר-אל פרמדר: שמן זית ישר מהבית. // אהוד בן עזר: בטעם זיתים מריר. // רוֹן גֵּרָא: כָּעֵץ עָיֵף. // אהוד בן עזר: עכשיו נוסע משה נתן. // עקיבא נוף: הלפיד והשופטת. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 19. העצים מתים זקופים. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג למהדורת 2001. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

23.

לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְבִּיץ מַכּוֹת

לִפְעָמִים בָּא לִי לִשְׁכַּב וְלִבְכּוֹת

בְּתוֹכִי מְטֹרֶפֶת רוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל

בָּאוֹטוֹבּוּס חוֹמְדִים אוֹתִי גְּבָרִים מַסְרִיחִים

כֶּסֶף אֵין לִי לִקְנוֹת בְּגָדִים

לִלְמֹד אֲנִי אוֹהֶבֶת כְּמוֹ מַחֲלָה

בְּמַדֵּי בֵּית-הַסֶפֶר נִרְאֵית גָּאוֹן מֻשְׁחָת

כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם אֲנִי, שְׁרִירִית וּקְצוּצַת שֵׂעָר

נוֹגְעִים בִּי, לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה, רַק מַרְגִּישָׁה

עוֹד אֵין לִי תִּיק בְּמִפְלַג הַנֹּעַר

יוֹם אֶחָד יִכְתְּבוּ עָלַי בָּעִתּוֹן

וַאֲשַׂחֵק אֶת חַיַּי בְּסֶּרֶט קוֹלְנוֹעַ.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

שני רֵעים יצאו לדרך

עיון בפזמון "דרך, דרך, נתיבה"

שיר-הזֶמר "דרך, דרך, נתיבה" הוא היפה, המורכב והמעניין מכל השירים שנכתבו  בעברית סביב מוטיב "שני רֵעים יצאו לדרך" בגרסותיו העממיות והספרותיות. בשיר-הזֶמר "לא אשכח זאת רֵעי"  ניתן לראות את  צִדו המואר, האנושי והאלטרוּאיסטי של   השיר "דרך, דרך, נתיבה".  שני השירים הם שירים  על "אחים לנשק" אשר חוּבּרו ופורסמו בשנת 1941, בזמן התגייסותם של צעירי "היישוב" לצבא הבריטי, והם אינם מנותקים  כמובן מאווירת התקופה.

השיר "דרך, דרך, נתיבה"  נדפס לראשונה  ביחד עם תווי הלחן של מרדכי זעירא, בעיצומו של הגיוס, בלוח הארץ לשנת תש"ב (ספטמבר 1941), עמ' 99-101. לשיר יש זיקה אמיצה – סגנונית, רעיונית ומוטיבית – לשירי  שמחת עניים שנדפסו באותה עת. שני השירים הללו נכתבו אפוא בעצם ימי המלחמה,¹ בעת שהמוסדות הלאומיים הכריזו על צו גיוס ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי חובתם. שניהם מסַפרים את סיפורם של שני רֵעים היוצאים לדרך – ככל הנראה למשימה קרבית משותפת – אך "דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר אפל וחידתי יותר, ואפשר שעולים ממנו  רמזים עמומים  של fratricide ("רצח אח").

מדבריי על השיר "לא אשכח זאת רֵעי" ("חדשות בן עזר" גיליון  1750,  מיום 26.05.2022), ניתן לראות כי אלתרמן היה המשורר הראשון שהעלה בשיריו את המושגים 'רֵעים' ו'רֵעוּת'  כשוֵוי-הערך העבריים של המושגים הלועזיים  comrades, comradeship. מושג ה"רֵעוּת" היה בעיני המשורר אחד מהערכים החשובים להבטחת קיומו של המין האנושי (הוא מנה את רֵעוּת הלוחמים בשדה הקרב ביחד עם ערכי-יסוד כמו אהבת אֵם לפרי בטנהּ או  קִנאת גבר לרעייתו). בלי אמונה גמורה בכוונותיהם הטובות והטהורות של רֵעיו לנשק הן לא יוכל החייל למלא את משימתו, ואז עמו וארצו יינתנו ביד אויבים ורשעים.

מאלתרמן קיבלו משה שמיר וחבריו את ההשראה לכותרת שהעניקו לכתב-העת שלהם –  ילקוט הרֵעים (1942-1946) – ומשם נתגלגל המושג ל"שיר הרֵעוּת" של חיים גורי (1948) ולפזמונים עבריים אחרים שחוברו בדור תש"ח.²

נביא תחילה את מילותיו של השיר "דרך, דרך, נתיבה" המסַפֵּר כאמור על גורלם של שני רֵעים עזי-לב שיצאו יחדיו למשימה:

יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַיִם,

יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,

וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם

נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,

מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים,

לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים.

נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ,

הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד:

שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ,

מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַיִם,

חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה,

אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם

נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,

דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר,

דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר.

נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ,

הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד:

שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ,

מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

עָיְפוּ, עָיְפוּ לַמָּוֶת בַּחוּרַיִם,

הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה,

אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם

וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,

דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב,

דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב.

וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ,

וְכֹחֵנוּ לָנוּ עֵד:

טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ

מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.

נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם,

שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה,

אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם,

נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,

מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ

קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!

לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ,

לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד:

שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ,

מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?

וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם,

עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,

נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַיִם,

נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,

דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה,

לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים,

לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים.

וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ,

רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ,

לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.

השפיע על שיר זה שיר-חיילים רוסי בשם  Служили два товарища ("שֵׁירתוּ שני חברים") שמחבּריו –  מילים  ולחן –  אינם ידועים. ³  את השיר העממי הזה תרגם אלתרמן בשנת   1955 בשם "היֹה היו שני חברים",  ותרגומו  נעשה כה  פופולרי עד שנבחר לרפרטואר של  טובי הזמרים והמבַצעים (בהם השחקן היהודי-האמריקני תאודור ביקל). לשיר זה, שהושר בערבי הזֶמר,  בתנועות הנוער ובמחנות הצבא, היו גרסאות אחדות, וכאן נביא אחת מהן: 

הָיֹה הָיוּ שְׁנֵי חֲבֵרִים / אֶחָד רַב טוּרָאִי הַשֵּׁנִי חַיָּל פָּשׁוּט. // פִּתְאוֹם שָׁרַק כַּדּוּר / הָאֶחָד מֵהֶם נָפַל. // הוֹשַׁטְתִּי לוֹ יָדִי / אֶת הַיָּד הוּא לֹא לָקַח.// הוֹשַׁטְתִּי לוֹ חַרְבִּי / אֶת הַחֶרֶב לֹא לָקַח.// כָּרִיתִי לוֹ הַבּוֹר / אֶל הַבּוֹר הוּא לֹא זָחַל. // הוֹשַׁטְתִּי לוֹ כּוֹסִי / אֶת הַכּוֹס הוּא כֵּן לָקַח!

יש להניח שאלתרמן הכיר את שיר-החיילים הרוסי שאותו תרגם ב-1955 עוד בזמן שחיבר ב-1941 את שיריו "לא אשכח זאת רֵעי" ו"דרך, דרך, נתיבה", אך הִטה את השיר הרוסי העממי לאפיקים אחרים.  במקום המוטיבים הפשוטים והבוטים של השיר הרוסי, הרומז ברמז עבה כקורת בית-הבד שהיין יכול לעורר מתים, שיריו של אלתרמן מציעים דיון דק ומרומז בסוגיות האֶתוס של הלוחם היוצא עם רֵעיו לשדה הקרב.

 "דרך, דרך, נתיבה" הוא שיר-זֶמר  המתאים לביצוע, עם לחן או בלעדיו,  לפני חיילים היוצאים לקרב. גם בו מסופר על שניים שיצאו לדרך למשימה משותפת. צורת הזוגי "בַּחוּרַיִם" חוזרת בשיר  ארבע פעמים;  הצירוף "שְׁנֵי רֵעִים" חוזר בשיר פעמיים. פעם אחת מכנה השיר את השניים בכינוי "שְׁנֵי אַחִים", וכינוי זה  המשולב בסמוך למילים "מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ / קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!"  מעלה את זכר דברי ה' לקין: "מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י').  משמע, הבגידה שעליה מדבר השיר "דרך, דרך, נתיבה" עלולה להתבטא בנטילת חייו של אחד משני האחים-לנשק על-ידי רעהו החושש פן ייאלץ, למשל, לחלוק עם "אָחִיו" את מנת המים האחרונה ולמוּת בערבה, בין הקוצים והערערים, בלי טיפּת מים ובלי צידה לדרך.

 אלתרמן, שלמד בדרכו לארץ בגימנסיה דתית בקישינב וביסס לא אחת את שיריו על מודרניזציה של סוגיות מדברי חז"ל,  מעלה כאן גם מחלוקת ידועה בסוגיית "שניים שהיו מהלכין בדרך." דומה  שהמסקנה המשתמעת מן השיר "דרך, דרך, נתיבה" עולה בקנה אחד עם דברי בן פטורא במחלוקת שלו עם רבי עקיבא:

שניים שהיו מהלכין בדרך  וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמין לחיי חברך (בבא מציעא ס"ב ע"א).

עולות כאן שאלות מוסר קשות וסבוכות שמעסיקות את העולם התורני ואת העולם המשפטי עד עצם היום הזה: האם איסור רציחה אינו נדחה משום פיקוח נפשו של הרוצח? האם לא מְצוּוה האדם לשמור על נפשו מכל מִשמר (ככתוב: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"; דברים ד', ט"ו)? האם אין הבדל בין רציחה בפועל לבין אי-הצלת הזולת כדי להישאר בחיים? האם אין קריטריונים עם בסיס ערכי להעדפתו של אחד על השני? הרי לא אחת מתברר שהמדינה קובעת סדרי קדימויות בקבלת טיפול רפואי מציל חיים,  ולמעשה שולחת חלק מהנזקקים  אל מותם. ואם נקלע אדם עם משפחתו אל זירת פיגוע, האם לא ינסה להציל את בני משפחתו לפני שיתפנה להצלת אנשים אנונימיים שנקלעו למקום? האם סביר להניח שאדם שנקלע לסיטואציה כזאת יוותר על חייו למען הזולת, ולא יבחר להציל את נפשו?

שאלות מוסריות קשות עולות כאן, שאלות בעלות מִטען פילוסופי כבד, ואלתרמן מכריע בהן כמדומה ברוח דברי בן פטורא.  אחד-העם –  במאמרו "על שני הסעיפים" –  הכריע ברוח פסיקת רבי עקיבא שבמקרה כזה חייך קודמים לחיי חברך, ואילו אלתרמן ראה במשתמע בהכרעה כזאת מעשה בגידה ו"רצח אח".

בשפה עברית המילים "בֶּגֶד" ו"מעיל" הן מאותם שורשים שמהם נגזרו המילים "בגידה" ו"מעילה", שהרי הבוגד והמועל מחביאים את דמי המעל  שקיבלו (או את הסכין שהם עתידים לנעוץ בגב "חברם הטוב") בכיס בגדם או בכנף מעילם. הבֶּגד והמעיל הם אפוא מסכות וכיסויים, המחביאים את  התמורה או את כלי הרצח. 

זה טיבו של הבגד בשירו של אלתרמן "בגד חמודות" (שיר 37 בקובץ חגיגת קיץ), המציג את הגוף כ"מְעִיל דָּמִים נָאֶה / שֶׁהַנּוֹגֵעַ בּוֹ עֵינָיו קָמוֹת" ("מְעִיל דָּמִים" בכפל משמעיה של המילה "דמים"). 

בפזמונו המוקדם "שיר בוקר" השתמש אלתרמן בצירוף 'דרך בוגדת' בהוראת 'דרך מטעה ומוליכת שולל' המובילה את ההולכים בה אל עברי פי פחת: "אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת, / אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל, / עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת, / אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!"

*

 אלתרמן רמז בשירו  "דרך, דרך, נתיבה" שהלוחם מצוּוה ללכת בדרך הישָׁר ושלא לבגוד בחברו, גם אם ישלם על כך בחייו. אלתרמן השתמש במילה "נתיבה" המופיעה בתנ"ך בשני פסוקים בלבד, ובשניהם היא משולבת באמירה הטעונה  במשמעויות מאיימות.

הפסוק הראשון הוא "כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה" (ישעיהו מ"ג, ט"ז), והשני הוא "בְּאֹרַח-צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל-מָוֶת"  (משלי י"ב, כ"ח). לפי הפסוק האחרון ולפי מפָרשיו, רק ההולך בנתיבת הצדקה והיושר יזכה בגמול (בשירו של אלתרמן –  שני הרֵעים, שלא בגדו איש ברעהו, מוצאים את מותם בערבה, אך השיר מטעים ש"טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ / מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד."

תיאורם של השניים התועים בדרך הצחיחה מזכיר גם את תיאורו של ביאליק באגדה "המלך דוד במערה", שבּוֹ יוצאים שני רֵעים לדרך ונאבקים עם קשייה הרבים ("וַיֵּלְכוּ הַבַּחוּרִים יוֹמָם וָלַיְלָה, לַיְלָה וְיוֹמָם, וַיִּתְעוּ בְּכָל-הַדְּרָכִים, וַיִּטּוּ אֶל כָּל-הַנְּתִיבוֹת, וַיְבַקְשׁוּ בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת – וְלֹא מָצָאוּ  [...]  וַיֵּלְכוּ בְלִי מָנוֹחַ יוֹמָם וָלַיְלָה, לַיְלָה וְיוֹמָם, עַד אֲשֶׁר בָּצְקוּ רַגְלֵיהֶם  [...] וְלֹא הָיָה בָהֶם עוֹד כֹּחַ לָלֶכֶת, כִּמְעַט אָמְרוּ נוֹאָשׁ.")

שני הרֵעים בשירו של אלתרמן  מבקשים פעמיים "נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ" בדומה למילים "רָזִי-לִי, רָזִי-לִי" הנאמרות שלוש פעמים באגדה הביאליקאית.

  מילים אלה – "רָזִי לִי, רָזִי לִי" – נאמרות באכזבה ובייאוש, כבפסוק: "וָאֹמַר רָזִי-לִי רָזִי-לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ" (ישעיהו כ"ד, ט"ז).

שאלת בגידתו של חייל באֶחיו הלוחמים, או בגידתו בעם ובמדינה, עמדה לא פעם במרכז יצירתו של  אלתרמן כאן ובמקומות אחרים, והוא ביטא  אותה במודגש בטורו "אלמנת הבוגד"  ("הטור השביעי", דבר מיום 8.8.1947), הדן  בטיהורו של מאיר טוביאנסקי מאשמת בגידה במולדת.⁴

שאלות של אֶתיקה צבאית העסיקו  אפוא את אלתרמן למִן ימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה,⁵  והתבטאו למשל בשיר "הבוגד" משירי שמחת עניים (1941). כאן הראה אלתרמן את הקושי בקביעת זהותו של הבוגד. לפי שירו, לא קל לקבוע מי בגד במי, ומי נפגע יותר – המת או רעהו שנשאר בחיים. לא אחת נקיפות המצפון של אדם שהציל את חייו וגרם בכך למות זולתו, עלולים לרדוף אותו כל חייו. לכאורה אין מי שיעיד על הבגידה, אך יש למעשה עדים אילמים שישמיעו את דברם ברבות השנים.

בשיר "דרך, דרך, נתיבה" שני הרֵעים שרים שיר אחד, שבּוֹ הם משביעים  את הדרך (האילמת) שתעיד עליהם  ש"טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ / מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד." כך הם מבטיחים זה לזה שלא לבגוד, אף מבַטחים את חייהם לבל ייפלו קורבן לבגידתו של אחִיהם לנשק.

בסוף השיר "דרך, דרך, נתיבה" הרוחות הן הנושאות את הזֶמר; הן, ולא שני הרֵעים שיצאו לדרך ומצאו בה את מותם.  הרוח, אחד משני העֵדים האילמים שנותרו להעיד על שהתרחש בלב הערבה, "אומר" לדרך: "וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, / וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: / רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, / לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד"  (הרוח נזכר כאן בלשון זכר, כמצוי בתנ"ך ובפזמוניו של אלתרמן "שיר הספּנים" ו"אוּף, איזה רוח").

זימונם של שני עֵדים אילמים הוא דפוס רטורי שעבר מביאליק לאלתרמן, ובעניין זה ארחיב במקצת:  ביאליק השתמש בדפוס רטורי זה כבר בשירו המוקדם ביותר "מצבת זיכרון" – אֶפִּיטף שחיבּר בגיל שש-עשרה. הוא הוסיף להשתמש בו כל חייו עד למחזור השירים "יתמוּת" החותם את מעגל יצירתו.  קדם לו יהודה-ליב גורדון בשיר "אַתֶּם עֵדַי" (והַשווּ ישעיהו מ"ג, י'-י"ב), שבּוֹ פונה המשורר אל שני עֵדים אילמים – אל עט הזהב שבידו ואל "עט שפת עֵבר" שערכּהּ אינו נמדד בכסף ובזהב – ומבקש מהם להעיד שהוא לא עשה מעולם את שירתו קרדום לחפור בו.

בשירו "בעיר ההרֵגה" חזר ביאליק אל התחבולה הרטורית של זימון שני עֵדים אילמים, באָמרו: "וְשָׁאַלְתָּ אֶת-פִּי הָעַכְבִישִׁים /  עֵדִים חַיִּים הֵם, עֵדֵי רְאִיָּה, וְהִגִּידוּ לְךָ כָּל-הַמּוֹצְאוֹת [...] וְעוֹד כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה תְּסַפֵּר לְךָ הַשְּׂמָמִית / מַעֲשִׂים נוֹקְבִים אֶת-הַמֹּחַ וְיֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהָמִית." והדברים אינם בבחינת אבּסוּרד גמור שהרי העדים האילמים הללו – העכביש והשממית⁶  – הם בעצם העֵדים היחידים שנותרו חיים באוּרווה לאחר הטבח.

דפוס זה של גיוס עדים אילמים מצוי גם במחזור השירים "יתמוּת", החותם את יצירתו של המשורר ("שַׁאֲלוּ אֶת-הַכַּר הַטָּפוּחַ מְרַאֲשׁוֹתֶיהָ בַּלֵּילוֹת, / שַׁאֲלוּ אֶת [...] נֵרוֹת הַשַּׁבָּת, [...] וְשַׁאֲלוּ עוֹד אֶת-כְּלֵי הַכֶּסֶף וְהַנְּחשֶׁת, יְרֻשַּׁת אָבוֹת," בשיר "אלמנוּת").  גם כאן מעידים העֵדים האילמים על חורבן הבית – הפרטי והלאומי. לשיא האבּסוּרד מגיעה התחבולה הזאת בשיר-הילדים "מאחורי השער", שבּוֹ הדובר מבקש מהגלים ומהדגים האילמים לשמש לו עֵדים ומורי דרך: "הוֹי, אִמְרוּ הַגַּלִּים, / הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה." דווקא הדגים האילמים מתבקשים כאן לִפצות את פיהם  ולמסור את עדותם.

אלתרמן למד את הדפוס הזה מביאליק, ושיבץ אותו בשיר הפתיחה של ספר שיריו הראשון ("וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת")  ובמקומות רבים אחדים – בכוכבים בחוץ, בעיר היונה, בטוריו ובפזמוניו. ומנַיין לנו שאלתרמן למד את התחבולה הרטורית הזאת מביאליק, ולא הגיע אליה בדרך אחרת או ללא תיווּך כלשהו? 

יש שתי ראָיות לכל הפחות:  ראשית, ניתן לראות בנקל כי בשירו "עוד חוזר הניגון" יחד עם  הזמנת העֵדים האילמים ("וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת") שולבו  המילים "חֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ" שנסתננו לשירו של אלתרמן מ"שיר-העם" הביאליקאי "לא ידע איש מי היא" ("וְכָל-הַמַּחֲבֹאִים / בַּחֹרְשָׁה הַיְרֹקָה / נִתְמַלְּאוּ שְׂשׂוֹנָהּ, / צְלִיל קוֹלָהּ וּצְחוֹקָהּ"). מתברר אפוא שחרף ההתנגדות הנמרצת לביאליק, הן של שלונסקי והן של חבריו לאסכולה, שירת ביאליק עמדה לנגד עיניו של אלתרמן בּעת שכּתב את שיר הפתיחה של בכור ספריו.

שנית, בשיר הפתיחה של ספרו הראשון של אלתרמן  במהדורות הראשונות של כוכבים בחוץ השתמש  בצורת  "יְרֹקָה" כבשירו הנ"ל של ביאליק (במהדורות הבאות הוחלפה הצורה הבָּתַר-מקראית  "יְרֹקָה", הקשורה לאישה פתיינית כבשירו של ביאליק "לא ידע איש מי היא",  בצורת "יְרֻקָּה" הנהוגה בעברית המודרנית). במרחבי יצירתו של ביאליק מצויות לא אחת המילים "חורשה ירוֹקה", ותמיד בצורה הנדירה של התואר, המנוקדת בחוֹלם כבשירת ימי-הביניים שביאליק היה מחוקריה החשובים  (כך אצל יצחק אבן-גיאת, למשל). ניתן  אפוא להבין שאלתרמן שאל את התחבולה הרטורית הזאת – גיוסם של שני עֵדים אילמים  שיעידו על האירוע – משירתו של ביאליק, ולא ממקור אחר.  על פי שניים עֵדים יקוּם דבר.

וראינו שגם בשיר-הפזמון "דרך, דרך, נתיבה", שנכתב על רקע התגייסותם של בני "היישוב" לצבא הבריטי, השתמש אלתרמן בדפוס רטורי זה, שבּוֹ שני העֵדים  המעידים על האירוע הם  הרוח והדרך. אחד העדים – הרוח הדובר בשיר בלשון זכר – מגייס את הדרך כדי להעיד יחד אִתו מי משני האחים לנֶשק בָּגד ברֵעהו: "וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, / וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: / רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, / לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד."

איך יֵדעו הדרך והרוח ואיך יעידו על אירועי הערבה? ייתכן שלפנינו רמז לפסוק "עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל" (קהלת י', כ'). משמע, כל פעולה הנעשית על פני האדמה, אינה אובדת כליל, אלא נותרת קיימת בדרכים נעלמות וסמויות מן העין במרחבי העולם. יכולתם של חוקרים בימינו לפענח בבדיקות דנ"א חדשניות פשעים ישָׁנים שנעשו לפני יובֵל שנים ויותר מעידה שאיש רוח גאוני ואינטואיטיבי כדוגמת אלתרמן, שהשתלם גם במדעים המדויקים, יכול היה להבין  שמקרים שאירעו ללא נוכחותם של עֵדים אף הם עשויים להתפענח בִּרבוֹת הימים.

*

ראינו כי שירו-פזמונו של אלתרמן "דרך, דרך, נתיבה" נולד מתוך שיר-חיילים רוסי עממי ופשוט, שהמשורר יצק לתוכו תכנים פילוסופיים מורכבים. ואולם יש הקושרים בין שיר זה לשיר הגרמני "Die beiden Grenadiere" (1882) פרי-עטו של היינה, שתורגם לעברית פעמים אחדות. המפורסם בין התרגומים הוא "שְׁנֵי הַגְּרֵנָדִירִים" מאת שאול טשרניחובסקי. שירו של היינה חוּבּר על רקע כישלונו של צבא נפוליון במלחמת רוסיה-צרפת, ורוברט שומאן הלחינו ופרסם אותו ברחבי העולם. בשירו של היינה שני הלוחמים מבכים את הכישלון ומבקשים את נפשם למות, אך האחד נזכר בבני משפחתו שימותו מרעב בלעדיו, והשני מכריז שהוא ייאבק וימצא מזור לפצעיו למען הקיסר ולמען צרפת.

אלתרמן הִרבּה "להתכתב" עם יצירת טשרניחובסקי, והכיר בלי ספק את "שני הגרנדירים" שבתרגומו,⁷ ללמדֵנו על מעשי הבְּלילה וההלחמה שערך ביצירתו לסוגיה ולתקופותיה. הוא לא ערך בידול בין מקרות ההשראה שלו, שהם בליל אוקסימורוני מִיָּם ומִקדם (בכפל משמעות המושגים "ים" ו"קדם"). הוא  לא ערך בידול גם בין הסוגים והסוגות ששימשוהו: ספריו הם בליל של חטיבות יצירה שונות, ובספר  עיר היונה אין הן מסודרות בסדר כרונולוגי או בסדר הגיוני אחד. אחרי חטיבת "שירי עיר היונה" שבפתח הספר נכללו בו שירים ומחזורי-שירים מתקופות שונות ומסוגים שונים, ללא קשר ביניהם.

 רק ספרו   כוכבים בחוץ הוא ספר הוֹמוֹגני ומוֹנוֹליתי (פחות או יותר). בספרים אחרים  (עיר היונה, הטור השביעי, חגיגת קיץ) בָּלל אלתרמן שירים אֶפִּיים, ליריים ודרמטיים; בלדיים והגותיים; קצרים וארוכים, טרגיים וקומיים; רֵאליסטיים ואגדיים. הוא לא נהג להציב חיץ גבוה בין הז'נרים של יצירותיו, והניח לסוגים להתערבב זה בזה,  אף שילם על כך מחיר כבד (כי מבקריו לא תמיד הבינו את פשרהּ של הערבוביה הזאת, שאין בה בידול בין ז'נר לז'נר, ודנו אותה ברותחין).

השם "סטמבול" בחגיגת קיץ  (שם המשקף עֵרב-רב של טיפוסים, בני עדות שונות ומנהגים שונים) ושמו של בהלול, סוחר השטיחים הפרסי, שבחנותו נפתחת עלילת המחזה אסתר המלכה – מבטאים את הבְּליל והאנדרלמוסיה שאִפיינו את המדינה בשנותיה הראשונות. השמות האלה נועדו לתאר מתוך אוטו-אירוניה גם את יצירת אלתרמן מאותה עת – למן ספרו  עיר היונה (להבדיל מחטיבת שירי "עיר היונה" שבפתח הספר) ואילך.

יצירתו שיקפה בדרכים שונות – באהבה ואמפתיה, בדאגה ובאירוניה – את האנדרלמוסיה ששֹררה בארץ, והציבה מוּלהּ מראָה או אספקלריה מעוקמת. מאחר שספרו  עיר היונה הוא מעשה כלאיים של יצירות מתקופות שונות ושעטנז של ז'נרים שונים, ללא בידול של ממש ביניהם,⁸  היו מבקרים נחשבים כדוגמת קורצווייל שראו בספר בטעות מין  טור שביעי מורחב, ולא זיהו בו את ספר השירה החשוב, המורכב, החכם והמרגש ביותר שנכתב על ימי המאבק על עצמאות ישראל ועל הקמת המדינה.

הערות:

1. מחזור השירים "שירים על רְעוּת הרוח" נכלל אמנם בספר עיר היונה (1957), קובץ שיריו ה"קנוני" השני של אלתרמן (להבדיל מאסופת שירי העת והעיתון שלו שכונסה בספר הטור השביעיב-1948 ולהבדיל מקונטרסי שמחת עניים ושירי מכות מצרים). המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" התפרסם בפעם הראשונה שנים קודם לכן בנוסח מוקדם בכתב-העת מחברות לספרות (1941).

2. גם הצירוף "זֶמֶר שֶׁכָּזֶה", שהיה לימים שמו של שיר עברי ושל תכנית רדיו של שירים עבריים נולד בשיר "דרך, דרך, נתיבה" – פרי עטו של אלתרמן.

3. הנתונים לפי "זֶמֶרֶשֶׁת – פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם". דיון מפורט בשיר כלול בכתבתו של דוד אסף "גלגולו של ניגון: 'היֹה היו שני חברים'" בבלוג "עונג שבת"  (מיום 13.12.2012), ובהרחבה בפרק "'היֹה היו שני חברים': היין ותחיית המתים" בספרו שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (תל-אביב 2019).

4. ראו: מנחם פינקלשטיין, "הטור השביעי וטוהר הנשק",  משפט וצבא, גיל' 20, כרך א', יוני 2009, עמ' 159-163.

5. ראו ספרו של אסא כשר אתיקה ישראלית: בביטחון, בפוליטיקה, באקדמיה ועוד, 2021.

6. יהיו מי שיראו ב'עכביש' וב'שממית' שתי מילים נרדפות, לפי פירוש רש"י למילה היחידאית 'שממית'  בפסוק "שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ" (משלי ל', כ"ח).

7. ראו על כך בעונג שבת של דוד אסף:

https://onegshabbat.blogspot.com/2012/12/blog-post_8096.html.

באנתולוגיה הנשיקה מבעד למטפחת (2001) אסף אשר רייך 14 תרגומים של "שני הגרנדירים", ועל רשימה זו העיר פרופ' חיים כהן בבלוג של דוד אסף מיום 14.12.2012, כי "אכן השיר תורגם לעברית כמה פעמים, ובין מתרגמיו היו ש' בן-ציון, יצחק קצנלסון, יוסף ליכטנבוים ושאול טשרניחובסקי. רשימה המשווה שמונה תרגומים של שיר זה פירסם (לפני שישים שנה) א"ז בן-ישי, "על היינה בעברית", בחינות בביקורת הספרות, 5 (קיץ תשי"ג), עמ' 44 ואילך."

8. כך, למשל, בשיר "תחנת הרים", המוצב לקראת סוף חטיבת שירי  עיר היונה, משולבות השורות הבאות שהאחרונה שבהן לקוחה היישֵׁר משירת ביאליק:  "הַנְּעָרוֹת נִקְרָאוֹת מַזָּל,  / סְטֶלָה, לוּנָה גַּם רִנָּה וְרֹנִּי / הָאַחַת – חֲתָנָהּ הַסַּמָּל / לָהּ מַזְמִין / לְגִוּוּן וָשֹׁנִי, / מִיץ זָהָב מְאָדָּם בִּפְטַל / וְעוּגִית שֶׁזְּרוּעַת כַּמּוֹן הִיא, / כִּי מִפְּנֵי הוֹצָאוֹת כַּנַּ"ל / הוּא אוֹמֵר – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי."

הציטטה הביאליקאית (המבוססת על פסוק מקראי, כמובן) מובאת בהקשר קומי-בדחני, המזכיר את הסגנון הפָּרודי האופייני לשירה הקלה של אלתרמן – לשירי "רגעים", לפזמונים ול"טורים". הסגנון האקלקטי הזה הטעה פרשנים אחדים, ובהם קורצווייל, להאמין שלפניהם בְּלילה רנדומלית ולא מוּשׂכּלת של שירה הגותית רצינית  ושל "שירה קלה" היתולית – ערבוביה  המרחיקה כביכול את  עיר היונה ת"ק פרסה מיצירותיו ה"קנוניוֹת" הקודמות של אלתרמן – כוכבים בחוץ, שמחת עניים ושירי מכות מצרים.

 זיוה שמיר

אהוד: באורח מוזר וללא כל קשר היסטורי או השפעה ספרותית, אולי אפשר לראות בשיר הזה גם כמין מקבילה לסיפור הריגתו של אבשלום פיינברג בינואר 1917 בידי בדואים במידבר על גבול סיני, והיחלצותו של רעו יוסף לישנסקי הפצוע בכתפו, אל הכוחות הבריטיים במצרים, וגם את הרינונים שהיו אז ביישוב בקשר לכך, כאילו לישנסקי אשם במות אבשלום.

* * *

מתי דוד

תגובות לאירועים באקטואליה

נתניהו עשוי להפתיע לטובה?

הוא עשוי להפתיע לטובה למרות הדמוניזציה נגדו. למרות תנועת "רק לא ביבי". למרות האיבה לדמותו. למרות הסלידה מאישיותו. למרות ההתנגדות למדיניותו. למרות מסע ההפחדה העוצמתי ממנו. למרות תעמולת הכזב שהוא סכנה למדינה. למרות ההפחדה שהוא יהרוס את המדינה ויקים ממשלה דתית קיצונית פשיסטית. למרות ההפחדה שהוא יטיל חוקי הלכה ומיגבלות על זכויות האזרח וחופש הביטוי. למרות כל תעמולת הזוועה והכזב הזו נגדו הוא עשוי להפתיע לטובה וישים קץ לשנאה נגדו.

הם תמיד מפגינים

בשמאל תמיד מפגינים אותם הפרצופים, בגלל שהם מיואשים מהמצב שלא בשליטתם. מפגיני בלפור היו עם חולצות שחורות עם הדגלים ושלטי הסיסמה "לך". מפגיני הגשרים עם חולצות אדומות ושלטי הסיסמה החדשה "לא תחזור". מפגיני תנועת "רק לא ביבי" הפכו מאין סוג חילוני של דת השנאה "ביביפוביה". הם רוצים להציל את הדמוקרטיה, ובעיקר להציל את השמאל שנכשל בקלפי אך מצליח באולפנים ובקרב החוגים הנאורים והמתקדמים לכאורה בעיניהם. עבורם ההפגנות הן ריפוי בעיסוק פוליטי ואישי מבריא.

תזכורת היסטורית לשנאה אידאולוגית בתוך השמאל

שנאה אידאולוגית שגרמה לקרע בתנועה הקיבוצית, שפירקה משפחות והרסה מפעלי חיים כלכליים, חברתיים, ותרבותיים. איבה ושנאה בין מפא"י למפ"ם, בין קיבוץ לקיבוץ, בין שמאל לשמאל בתוך השמאל האידאולוגי, ללא שום קשר לימין.

מאז המהפך הפוליטי של כשלון השמאל, האיבה בתוך השמאל הפכה לשנאה פוליטית של השמאל כלפי נתניהו והימין. התוצאה גרמה דווקא להתחזקות הימין והפיכת השמאל לגוף פוליטי שולי חסר חשיבות. שמאל שהפך לסמול המצוי בטראומה פוליטית מתמשכת בגלל הכישלונות האלקטורליים. השמאל חלם לממש את חזונו המדיני להקמת מדינה פלסטינית ולקץ הכיבוש הישראלי. החזון ההזוי הזה חלף עם הרוח לאחר הסכמי "שלום אברהם" עם ארבע מדינות ערב שהתפכחו מהחזון הפלסטיני, השלימו והכירו במדינת ישראל היהודית העצמאית. הלעג והביקורת הטוטלית של השמאל נגד הימין ונגד נתניהו גרמו לתוצאה הפוכה. הימין גדל ואילו השמאל הפך לגוף קטן וחסר חשיבות והשפעה בזירה הפוליטית.

החלטה חשובה צפויה בבית המשפט העליון בארה"ב

 הדיון יתקיים בעקבות עתירה ישראלית שהוגשה על ידי "שורת הדין" באמצעות עורכת הדין דרשו לייטנר וגם עתירות נוספות של משפחות אמריקאיות שנפגעו בישראל ובשטחים מהטרור האיסלמי והג'יהאדיסטי. בעתירה של "יש דין" נטען שהרשתות החברתיות הגדולות. פייסבוק, טוויטר, יוטיוב – איפשרו להפיץ מסרים של תעמולת הטרור האיסלמי הברברי, כמו סרטוני הזוועה של עריפת הראשים שדעא"ש ביצעה נגד "הכופרים" האירופאים שהם תפסו ורצחו אותם, וגם תמונות שהפיצו הפלסטינים שבהם ניראו יהודים ישראלים כרוצחי ילדים פלסטינים, בתוספת קריאה לצעירים להמשיך בהרג ישראלים, לשם שחרור מסגד אל אקצה מהכיבוש.

עקיצות וביקורות

 אמריקה מפולגת בגלל חוק ההפלות. ישראל מפולגת בגלל חוק הבחירות. הפוליטיקה של שוק הדעות נחלה שחמט וניצחון לפוליטיקה של חרמות אישיות. השמאל והימין הם חול וחול לשם השגת השלטון ובהמשך להתכחש לכל ההבטחות. נאמני ההפגנות של השמאל נגד הימין ימשיכו להפגין כל עוד הם יפסידו בבחירות.

הגיליוטינה של תוצאות הבחירות ממליצה למתמודדים להיגמל מיצרי הפוליטיקה. התקינות הפוליטית יורדת. ההזדהות הלאומית והפטריוטית חוזרת וגוברת. האליטות שהובילו לגלובליזציה, לרב תרבותיות ולחברה פתוחה של דעות משותפות, גרמו למשבר שחולל תהליכי עומק של שינוי בעולם המערבי – של חזרה לזהות הלאומית.

הסיסמאות של לפיד 

"באנו לשנות." האומנם? "באנו לעבוד." האומנם?

 "באנו לשנות" – לפיד מנסה להכחיש ולהעלים את כל דעותיו והבטחותיו מהעבר ונכשל מאחר שארכיון הצילומים של דבריו מהעבר מוכיחים שכיום הוא אומר ופועל הפוך מהעבר. ערוץ 14 מפרסם מדי פעם את הקטעים המצולמים והמוקלטים של דבריו ודעותיו מהעבר שמציגים את דמותו האמיתית אותה הוא מנסה להעלים ולהתכחש לה. הוא יזם מהלך משפטי לסגירת שידורי ערוץ 14 מאחר והם מבקרים אותו ואת ממשלתו. לפיד שהיה עיתונאי ותמיד הטיף למען חופש הביטוי – רוצה לסתום פיות של מבקריו.

 "באנו לעבוד" – לפיד וחבורת נאמניו במפלגתו ובכנסת, מדקלמים ומסכימים אוטומטית עם דעותיו ומעשיו. הם ממושמעים ומצייתים למנהיג שלהם, מאחר שהם מחויבים לו עבור מקומם בכנסת, שזכו בו רק בזכותו שהכניס אותם ברשימתו. הוא וחבריו עובדים עלינו שהם כביכול העתיד. מפלגת "יש עתיד" היא העתיד ללפיד ולמפלגתו – עד שייחשף כישלונו כאשלייה פוליטית.

מתי דוד

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית. בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עלייה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאוייב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים. יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 (ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בנייה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבנייה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו-290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבנייה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המיספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהיתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות... לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון... שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר... אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים."

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים האחרונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל. הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא היתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו היתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן. אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה. כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והיתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהיתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המיספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מיספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו. כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעיתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמיתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמיתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב... אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה... ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח."

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל. חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ."

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצידו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה."

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' היתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית." דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים". וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עימם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזיכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פירסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו. 

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור'." אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שנייה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל.' ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום." האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* ביד הלשון: כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל." לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפירסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שיכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע." בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה." כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו:

https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [167]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

סליחות

     לפי המסורת העתיקה והמקודשת שלנו, בחודש אלול אומרים סליחות, ובימים הנוראים – אכן נוראים – עומדים בדחילו ורחימו לפני בית-דין של מעלה, ומבקשים סליחה ומחילה מאלוהי הדין והמשפט והצדק והרחמים. בני ישראל מכים על חטא [שלא חטאו] מאשימים את עצמם בכ"ד חטאים, כמספר האותיות של הא"ב: אשמנו, בגדנו, גזלנו, ועד: רשענו, שיחתנו, תיעבנו, תעינו – ומבקשים סליחה ומחילה ורחמים בדין.

אך יש גם מי שחושב, כי נהפוך הוא: מי שצריך לבקש סליחה ומחילה מעם ישראל, הוא דווקא אלוהי ישראל. ויש לכך, בין היתר, שישה מיליון נימוקים.

סליחה אישית

יום אחד, בין כסה לעשור נכנס אליי ידידי זכי, כולו תהייה ובלבול:

"שמע נא ידידי ורעי כאח לי. יש לי בעייה: אין לי על מה ואין לי ממי לבקש סליחה בימים נוראים וקדושים אלה. ככל הידוע לי, לא פגעתי באיש השנה, לא העלבתי ולא השמצתי – הלא אינני פוליטיקאי ואינני רץ לבחירות, תוך טיפוס על ראשיהם של יריבים ומתחרים – לא כיחשתי ולא גנבתי – אפילו לא את אשתו של שכני. לא העלמתי מס-הכנסה מהפנסיה הצנועה שלי. לא רימיתי ולא בגדתי [גם לא באשתי]. אפילו לא הייתי צריך לבקש סליחה מתרנגול-הכפרות, שלא סובבתי מעל ראשי ולא שלחתי אותו למיתה במקומי. אז תגיד לי, ידידי, איך אני, העני ממעש, יכול לקיים את המצווה הנעלה הזו של בקשת סליחה על עבירות שבין אדם לחברו?"

שקעתי בהרהורים כבדים. אכן בעייה. מה עושים? איך פותרים את הבעייה הזאת? ולפתע הבזיק רעיון במוחי. פניתי אל זכי במאור-פנים ואמרתי לו:

"אכן זו בעייה הלכתית סבוכה. בבית-דין אנושי שלמטה היית יוצא זכאי מאין עילה לאשמה. אבל כאן, בימים אלה של עמידה למשפט עליון, אתה הרי חייב לבקש סליחה. אז הנה הצעתי לך: תן לי בוקס או בעיטה במקום כלשהו בגוף – ובקש ממני סליחה."

נעמדתי מולו בתנוחה נוחה והסתובבתי אליו עם הגב. חשתי בעיטה הגונה במקום הרך. באופן אינסטינקטיבי הושטתי רגל והחזרתי לו בעיטה. זכי זרח מאושר ומשמחה ותודה. התחבקנו בחמימות וביקשנו סליחה זה מזה.

סוס דוהר

     בעיתון "ידיעות אחרונות" של ערב יום-כיפור התפרסם ראיון, אולי יותר שיחה, של יוסי יהושע וראובן וייס, עם תא"ל רומן גופמן, המכונה בצה"ל "הסוס הדוהר". הקצין הזה מתגלה לא רק כלוחם מעולה, המוערך מאוד בצה"ל, לוחם ומפקד רב-הישגים, וכן גם כאדם מרתק, חכם, שהראיון-שיחה איתו נוסך באזרח ביטחון והרגשה שיש על מי לסמוך – על הלוחמים בשדה-הקרב ומפקדיהם המעולים, ועל צה"ל בכלל.

אך תא"ל גופמן הוסיף וחידד את אמירותיו בהצהרה: "אנחנו מוכנים ונכונים לכל אתגר, ובמלחמה עם חיזבאללה נלך קדימה ונהרוג אותם עד האחרון שבהם."

הצהרה זו מעלה באפנו ריח לא נעים של שחצנות, כמו זו  של מפקדי צה"ל לפני מלחמת יום-הכיפורים, שחצנות בלתי-נסלחת, שהביאה אסון על מדינת ישראל, שתוצאותיו קיימות ומורגשות עד ימינו אלה. אמנם הצבאות של מצרים וסוריה הוכו אז שוק על ירך, אך זאת במחיר אלפי הרוגים, פצועים, שבויים והלומי-קרב. ולא נרחיב כאן יותר.

אך למקרא הכרזתו של תא"ל גופמן בא לנו לשאול אותו: מתי תהרוג אותם "עד האחרון שבהם"? לפני ששלחו אלפי טילים לצפון המדינה, ועד תל-אביב וירושלים, או לאחר-מכן? ישראל הרי לא שואפת להרוג את כל הערבים [אפילו לא את חיזבאללה] עד האחרון שבהם, אלא להגן על עצמה מפני פגיעה, וזאת תוך הריגת האויבים, בבחינת הבא להורגך, השכם להורגו, לאו-דווקא "עד אחד". צה"ל איננו מכונת-הרג, אלא שריון-הגנה, שיודע להכות במי שצריך, איך שצריך, כמה שצריך.

בסיום הראיון מציין תא"ל גופמן בצניעות: "אני מעדיף פחות לדבר ויותר לעשות." רצוי באמת שיפעל לפי הגדרתו זו שלו עצמו – בפה סגור.

שנאה מעוורת

הסכסוך שלנו עם הפלסטינים נמשך כבר יותר מ-140 שנה, למן הרגע הראשון שכף-רגלו של יהודי – מעולי העלייה הראשונה – דרכה על האדמה הזאת, הריקה כמעט מאדם, המוזנחת, המפגרת, על סף המדבר. מאז הם רואים בנו פולשים זרים, כובשים. גם זכרון-יעקב, יסוד המעלה, ראש-פינה, ראשון לציון, וגם תל-אביב ורמת-גן הם שטחים כבושים בעיניהם, והם שונאים אותנו ורוצים לגרש אותנו מכאן ועדיף לחסל אותנו עד האחרון שבנו. רק לאחרונה הכריז אחד מראשי ה-פתח בשחצנות: "על האדמה הזו יחיו או אנחנו – או אנחנו." מאז אותם ימים רחוקים – אז הם נקראו פשוט ערבים, לא פלסטינאים – במשך השנים והדורות הם שואפים לכך שלא נהיה כאן בכלל. והדברים ידועים. שנאה עיוורת זו מתגברת עוד ועוד, היא מוציאה אותם מבתיהם ושולחת אותם להרוג כל יהודי מזדמן. ואם זה מצליח מדי-פעם, הם חוגגים ומחלקים סוכריות ברחוב ויורים זיקוקים. "הגיבור" הצליח. לעזאזל החיים שלי, המשפחה שלי, האישה והילדים, העיקר להרוג, להיהרג ולהיות שהיד.

     לאחרונה התבטא מושל שכם התבטאות מפתיעה: "אימהות השהידים הן סוטות, ששולחות את ילדיהן למות." התבטאות מוזרה מפי איש ערבי. לא נתפלא אם בקרוב, מושל שכם עצמו ייהפך לשהיד.

אך למזלנו, שנאה זו מעבירה אותם על דעתם, משבשת את כושר מחשבתם של אויבינו, את ההיגיון והרציונליות שלהם, וזה פועל כמובן לטובתנו. אך לנו אסור להתבלבל, ואין מקום לשחצנות כלשהי מצידנו. הם לא "הערבושים" כפי שקראו להם פעם אצלנו. בימינו הם אוייב מסוכן, חריף, משכיל ומיומן, ובעיקר, שונא אותנו שנאה עיוורת. ערב סוכות, כאשר מחבל רצח את החיילת-הלוחמת נועה לזר, ופצע לוחם אחר, בשועפט חגגו וירו זיקוקים. אז צריך לשמור על עירנות ומוכנות כל הזמן, גם במשך 140 השנים הבאות.

אחד נכנס

אחד נכנס לבית-חולים, לאחר שחש ברע לקראת סוף יום הצום. הוא נבדק ונמצא בריא, ולמחרת יצא מבית-החולים וחזר לפעילותו הרגילה, בראש האופוזיציה, בראש המפלגה שלו, לקראת הבחירות. אך בלי להתייחס במקרה זה ליריבות פוליטית, לעמדה "כן ביבי" / "לא ביבי", כולם מאחלים לו: תהייה בריא, ביבי.

שתיים נכנסו

     שתיים יהודיות עם ילדיהן נכנסו לשכם, לקנות שמלה [לכבוד יום-כיפור?] וכמעט שילמו בראשיהן בעד השמלה – שלא קנו. ההמון התגודד סביבן והתכוון לעשות בהן שפטים [לינץ' בלעז], אילולא כוחות השיטור / הביטחון המקומיים שהגנו עליהן ומסרו אותן לידי צה"ל. אז יש גם ערבים כאלה. זה כמובן מעשה נאצל ואנושי, וכל הכבוד להם על כך. אך כאן מתגנב הפתגם הידוע: היוצא מן הכלל מוכיח על הכלל.

שלושה נכנסו

שלושה רוסים נכנסו לטנק וקיבלו פקודה מפוטין לכבוש את אוקראינה [לכבוד יום-ההולדת 70 שלו]. הם נסעו-ונסעו-ונסעו שלושה ימים ושלושה לילות, עד שהגיעו לשטח אוקראינה. שם הם שקעו בבוץ, מבלי יכולת להיחלץ ממנו, גם לא בנסיגה לאחור, ברוורס. ואילו פוטין הנשיא החוגג, הכניס את רוסיה שלו לביצה טובענית שלא ברור איך אפשר לצאת ממנה.

     קרים – גשר אחד פחות מדי.

ארבעה נכנסו

ארבעה צעירים יהודים נכנסו לפרדס ערבי ביו"ש. אחד קטף, אחד שרף, אחד כרת, והרביעי  שמר על חבריו במלאכתם הקדושה.

יהודה גור-אריה 

* * *

ארנה גולן

אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות

בחברה חלוצית בקיבוץ

א. אלוהים שלי ואלוהים של הקיבוץ

"איפה נמצא אלוהים?" שאלתי את אבא ואני אז כבת שש או שבע.

"אלוהים?" הוא תמה, "איפה שמעת על אלוהים? אין דבר כזה בכלל," פסק נחרצות וסיים את השיחה.

אבל אני לא נרגעתי. זכרתי שבלילה הקודם, ליל יום הולדתי, ניהלתי בלילה, במיטה, שיחה עם אלוהים. לא שיחה בדיוק אבל מונולוג. אמרתי לו בעצימת עיניים שאני נורא נורא רוצה קופסה עם עפרונות צבעוניים, ליום הולדתי שחל למחרת, כמו שראיתי אצל אחת מהילדות, ואני מבקשת ממנו, בבקשה, שישלח גם לי קופסה בדיוק כזאת. והנה, בבוקר כשפתחתי את עיניי עם אור ראשון, היתה מונחת ליד ראשי קופסה מלאה צבעים, בדיוק כמו זו שביקשתי. "אלוהים דואג לי," החלטתי, "הוא שומע אותי ועוזר לי." קמתי בשמחה ושמרתי את הדבר בליבי.

כשאבא ראה את שמחתי, הוא גילה לי בסוד שאימא והוא הניחו את הקופסה במיטתי ואז החלטתי שאלוהים גילה להם בדיוק מה אני רוצה. כבר זמן רב חשבתי שאלוהים מביט בי ושומע אותי ונמלאתי ביטחון כי מעכשיו מובטח לי שישמע את בקשותיי וייענה לי.

אבל אבא התעקש פתאום: "מאיפה שמעת על אלוהים?" היקשה.

באותה שעה לא בדיוק ידעתי מה לענות. רק לימים הבנתי כי הסקתי זאת מאמירותיה, השבות ונישנות של אמא, "או, אלוהים," כאשר משהו לא הסתדר לה כפי שרצתה, כמו גם מתפילותיה של סבתא, שהגיעה אלינו לאחר שהתאלמנה בעיר אקרמן,  כשהיא יושבת ובוכה  בחדרה הבודד בערב שבת, אז באתי לבקרה ולברך אותה  ב"שבוע טוב." למרות שלא ידעה עברית אני כבר ידעתי מה זה "גוד." ויותר מזה, מה שממש לא ייאמן, מטקסטים שנקראו בטקסים הקיבוציים בחגים, בייחוד בפסח.

עתה עורר בי אבא ספק קל ועם ערב פניתי לאימא ושאלתי אותה: "יש אלוהים, נכון? למה אבא אומר שאין?"

אימא, שהיתה בתו של רב משכיל וציוני, ענתה לי חד-משמעית: "יש אלוהים, וודאי שיש אלוהים, אבל כאן, בארץ, אנחנו סומכים על עצמנו."

התשובה לא היתה מובנת לי בדיוק ושאלתי: "אז למה לא רואים ולא שומעים אותו?"

ואימא ענתה לי ברכות: "אני'לה, זה בדיוק העניין. הוא נמצא בשמיים רחוק רחוק. אנחנו אפילו לא יודעים היכן בדיוק ואיך הוא נראה, אבל הוא רואה את כולנו. הוא ישנו. זה בטוח. ואבא ואימא שלי התפללו אליו תמיד. תהיי בטוחה שהוא שומר עלייך."

לא הבנתי בדיוק מה זה "להתפלל", כי בית כנסת לא ראיתי מעולם (ואני גם לא הייתי עתידה לראות עד שהגענו לירושלים), אבל הסקתי שזה כמו לבקש. כמו שביקשתי ונעניתי, וזה כנראה גם מה שסבתא דוברת היידיש עושה בחדרה. ונרגעתי.

מאז הייתי שופכת את ליבי בפניו בלילות, שואבת כוח ממציאותו ומסתירה הסתר היטב מבני קבוצתי את הקשר המיוחד שיש לי "איתו". ומדי פעם, כשהייתי נתקלת בכינוי "אלוהים" בספר התורה שלמדנו בבית הספר המשותף בדגניה א', או בטקסטים של החגים ואפילו באנחותיה של אמא, "אוי גוטעניו", "בעזרת השם" או "אלוהים! מה יהיה?" – התחזקתי באמונתי הילדותית ושמרתי אותה בליבי. בקיבוץ, כך ידעתי, אין לדבר על "האלוהים" הזה וגם לא בבית הספר. אם אדבר – יצחקו עליי. וכך הסתובבה לה ילדה קטנה בנקודה גיאוגרפית נידחת ובחברה חילונית למהדרין ובליבה סוד כמוס: יש אלוהים והוא אפילו עוזר לי.

ובכל זאת, כיצד קרה,  שהאמונה הסודית הזאת הגיעה אליי? אז (אף כי מעולם לא הפכתי דתית אם כי תמיד  נותרתי מכבדת מסורת) –  לא יקשה, כמדומה, לפענח. זה רק  נראה כתעלומה. לשם כך כדאי להתבונן  בטקסטים שהוכנו בקיבוץ ובשאר הקיבוצים בזרם של "חבר הקבוצות"  לחגים, בשירים שהיינו שרים ובלשון ששימשה לכך. ראוי היה לפתוח בדיון ביום הכיפורים שחל זה עתה, אבל נתחיל בעיון דווקא בחגים היהודיים שניתן היה לתרגם אותם למינוח של האידאולוגיה הציונית-חלוצית. רק אז, על הרקע שלהם, נראה עד כמה הציבו קשיים חגים אחרים, כמו יום הכיפורים,  שהתוכן הדתי-אמוני שלהם הציב קשיים גדולים.

בתור פתיחה לדיון, די להתבונן ב"הגדה של פסח"  הקיבוצית שמתחילת שנות ה-50, השמורה אצלי מאז בחרדת קודש. דפיה הממורטטים קשורים בחוט אדום, לדפים המודפסים נוספו דפים שהודפסו במכונת כתיבה, אך תוכנה ומגמותיה עדיין "זוהרים באור יקרות," כפי שנהגו הורינו לומר. לא יקשה להבחין כי התכנים שמן ההגדה המסורתית שנשמרו וכונסו בה, זכו להיכלל בה משום שנתפסו על ידי הורינו כביטוי לחייהם, כהקבלה היסטורית למרד שלהם בגולה המשעבדת, ל"יציאת מצרים" הציונית שלהם, לעלייתם לארץ ולחזרה לטבע. שילוב שם האלוהים לא הפריע להם.

ב. כיצד שולבו החגים הדתיים המסורתיים בהווייה החלוצית?

ההגדה הקיבוצית הזאת נפתחת בקטעים מן ההגדה שיש בהם תיאורי טבע, אביב ואהבה ובייחוד מ"שיר השירים", שעליו חברי הקיבוץ התרפקו כאנשים שחזרו לטבע והתחברו אליו ואל קיום אנושי נורמלי ובריא. אחריהם באות "ארבע הקושיות", ששימשו דרך לשלב אותנו, הילדים, בחגיגת פסח שנחגגה ברוב פאר והדר וכדו-שיח בין הורים לדור ההמשך. לשם כך, כמובן, מובאים קטעים מספר שמות שבהם מתוארת העבדות בגלות מצרים, יציאת מצרים והדרך במדבר לארץ המולדת, קטעים שנקראו על ידם כמייצגים את דרכם שלהם. לכאורה מתמיה שילובו של הקטע שבו מתגלה אלוהים למשה בסנה, שהרי אלוהים לא נזכר עד כה. אבל הקטע נתפרש כחיוני למסר הציוני, שהרי אלוהים מצווה בו על משה: "הוצא את עמי בני ישראל ממצרים!" – עד היום זכור לי איך אחד החברים, שהגיע תורו לקרוא לפי סדר הישיבה בשולחנות הארוכים,  היה קורא את הפסוקים הללו בקול גדול וכל החברים עונים אחריו עד שרעדו אמות הסיפים.

נוכחות האלוהים ככוח פועל ועושה משתמעת גם מפסוקים שאין בהם איזכור מפורש של השם. אבל כאשר שרנו כולנו בעוז "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" והמקהלה, שבה שרה אימא בקול סופרן צלול וחזק, הרעימה בקולות אדירים באמונתה ב"צור ישראל וגואלו", אי אפשר היה שלא לתהות מי הוא זה שהכול שרים לכבודו. שולבו, אמנם, קטעים משירה עברית חדשה, ובייחוד מ"מתי מדבר" של ביאליק, שהלמו מיטאפורית את תפיסת המרד שלהם בגולה. אולם השירה החגיגית, שהתמקדה גם בפסוקים כגון "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" – ביטאה במפורש אמונה בכוח עליון או ב"נצח ישראל" ואנחנו קלטנו את קיומו של האלוהים.

סמוך לסיום הסדר אף קראו בנימה קודרת ורצינית עד אימה את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" ואף כי לא טבלו אצבע ביין ואנחנו, הילדים, לא הבנו את משמעות הדברים, הורינו זכרו באותה שעה את הפוגרומים שבעיירות מולדתם, את המאורעות בארץ ואת כיבוש הקיבוץ וחורבנו במלחמת השחרור ועל פי חינוכם, הדתי לרוב בילדותם, נראה  להם טבעי לפנות לשם.

כך התלכדה מסורת אבותיהם של הורינו עם חייהם החלוציים, המהפכניים והחילוניים. צריף חדר האוכל הקטן היה הופך למין בית כנסת זוטא, שמעולם לא היה אצלנו, וחרדת קודש אחזה בכול. אותה שעה הם נעשו, להבנתי, למעין "חסידים חילוניים", שהתפילה והדבקות והתעלות הנפש הועתקו על ידם למקדש החלוצי שלבנייתו הקדישו את חייהם.

 בכל ליל שבת אצלנו במסדה הדליקו נרות בצוותא ובירכו עליהם בנוסח שחידשו מדי פעם, לבשו "בגדי שבת" מבהיקים – מכנסי חאקי וחולצה לבנה שגוהצה למשעי במחסן הבגדים – התרפקו על ניגוני שבת מסורתיים, מחודשים וחדשים ושרו בכיליון נפש: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן." אותה שעה ודאי זיהו את הקורבנות במקדש עם פרי עמלם החקלאי, המקדם את גאולת עמם, וסעדו בהנאה ובפנים מאושרות את ארוחת הערב החגיגית, שהוגשה על מפות צחורות, מפרי שדותיהם. היתה זו ארוחה שכמוה לא חלמו לאכול בכל ימות השבוע.

אנחנו, הילדים, לא הבנו, כמובן, מהם "שני עשרונים" ומהי "מנחה" ועוד "בלולה" (במלעיל!) – אבל קלטנו היטב את התעלות הנפש. הם נימקו זאת בקדושת עמלם למען גאולת העם והעלימו את התרפקותם של רבים מהם על מסורת בית אבא שמרדו בה ובעת ובעונה אחת כמהו אליה. ליום השבת הם קראו "יום מנוחה" וכל יום מנוחה, שקיבלו באמצע השבוע בתמורה לעבודתם בשבת הם כינו בשם "שבת" ו"מחר יש לי שבת," הם נהגו לומר על כל יום מימי השבוע שבו לא עבדו  וביטאו בכך את "שלילת הגלות" והווייתה הדתית. אבל אידאולוגיה לחוד וכמיהת הנפש לחוד.

כפירתם בהווייה הדתית עם הכמיהה אליה באה לגילוי בכמה  היבטי החיים שבהם לא ניתן  היה להתעלם "מקיום האלוהים". למשל,  בשנים הראשונות טקס הנישואין הוצג ככורח "פורמלי" והתקיים  רק לאחר שבת הזוג נכנסה להריון או גם לאחר הלידה. אבל כשאנחנו נישאנו כבר לבשנו שמלות כלה ורב בא לברך אף כי כל זה שולב כמובן בחייהם החלוציים, בהופעות מההוויה החקלאית והקיבוצית.

לעומת זאת, שמרו על האופי החילוני במובהק של ההלוויות במשך שנים  בלא רב ובלא תפילה ובקבורה בארון,  כהצהרתם: "ביקשנו ליצור חברה שיתקיים בה שידוד מערכות יסודי בכל תחומי החיים: הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והמוסריים." יותר מזה: "האדם בחברה השליך אחרי גוו עולם ומלואו מתוך כיסופים לחיים חדשים, ליצירת מעשי בראשית" (ספר מסדה, עמ' 155). בתחושתם כי האלוהים הכזיב, הוצב האדם במרכז, הלא הוא החלוץ העברי מיישב הארץ, והאלוהים נותר במשך שנים לא מעטות מושתק בחוץ.

לנוכח תפיסה משיחית זו ומפעל האדירים, היה עליהם לתרץ את המשך קיומה בקיבוץ של מסורת החגים והמועדים היהודיים-דתיים, אף כי הביאו בהם שינויים. וכך מתרץ זאת מנחם רולל, הלא הוא דודי, בעלה של אוצה שהיתה המטפלת שלנו כל שנות בית הספר, ואילו הוא היה מראשית  ממנסחי "הפרוגרמות": החגים, הוא טוען, הם אכן "מורשת אבות," אך יותר מכך הם "צורך אנושי" אוניברסלי "לקבוע תחנות לזמן הנצחי," לשבור את שיגרת העמל, לקבוע מועדים קבועים להערכת כל שהושג, לבטל את בדידות הפרט, לחבר את האדם לכלל ולהביאו לכלל אמונה בעתיד (שם, עמ' 162). איזו הנמקה הבנוייה לתפארת, לצורך הפשוט, הפנימי, לקיים קשר נפשי לבית אבא ואימא ולהתחבר לשורשים הרוחניים של עמם ורק להביא בהם שינוי!

אנחנו, הילדים הראשונים, הוצבנו במרכז החגים בתקוות ההמשך והפגנת ההישג. למשל חג השבועות. לכאורה הוא נעשה חג חקלאי מובהק ומשמעותו הדתית סולקה ממנו, אבל  למעשה, נשארה ההווייה הדתית מוטמעת בו. או הומרה במושגים חלוציים, וזאת על ידי השילוב שלנו, הילדים. עטינו גלימות לבנות ארוכות שהוכנו במיוחד במחסן הבגדים, ועליהן חגרנו חגורות אבנטים, וזרים בראשינו מוכנים לתפקיד של הכוהנים שבמקדש. צעדנו בסך, שרנו וחוללנו וחשוב מזה, הוסענו בעגלות מקושטות ומילאנו את תפקידי הכוהנים ואפילו את תפקיד הכוהן הגדול. על העגלות הועמסו חבילות קציר, אלומות חיטה, ירקות ופירות שנלקטו מגני הירק והמטעים, נוספו להם כדי חלב עמוסים ומבהיקים ואפילו דגים ששטו במכלי מים. וברגע הסיום הושמעה הצהרה חגיגית: "התמורה היא לקרן הקיימת לישראל." זו הוצגה כמקדש מעט שכוהניו הם חברי הקיבוץ ואנחנו.

בחנוכה התקיים הטקס המרכזי בבית הספר דווקא, שהלא זה חג גבורתם של המכבים וניצחונם על היוונים "הרשעים", שביקשו לשלול את עצמאותה וקיומה של המדינה היהודית שהיתה אז.  לא דובר כלל במניע הדתי למרד או בכישלונם של המכבים והטקס הדרמטי נבנה כחג האור וגם כנס של החלוציות הבוראת בראשית חדשה. נשאנו, כל ילדי בית הספר,  לפידים דולקים בידינו הקטנות ולא היתה שנה שבה לא נדלקו ונחרכו שערות של אחד, בייחוד אחת, מלפידו של העומד אחריה. צעדנו בחשיכה עם הלפידים הזורחים, עד שלפתע הודלק לפיד גדול ומנורה ענקית על מדרגות הקומה השנייה של בית הספר. קולה של רות וינר, בת דגניה א', היה נשמע אז בעוז: "ויהי אור!" – וברגע זה חשנו עצמנו ממש כבוראי אור וכבני המכבים. שרנו בהתלהבות את שירו של זאב, "אנו נושאים לפידים", ושירי גבורה נוספים, והתכנסנו בחדר האוכל להדלקת חנוכיות ואכילת סופגניות.

בנוסף לשני החגים המרכזיים הללו שניתן בהם ביטוי לערכים החדשים, נחגג כאמור גם חג הפסח כחג הגאולה, היציאה מן הגולה, ההליכה במדבר והחזרה למולדת. אי לכך שלושה חגים אלה הוגדרו כ"חגים גדולים", האחד בבית והשניים גם בבית הספר כשגם ההורים מוזמנים אליהם וכנאמר בספר מסדה, "ותמיד שוררת בהם רוח נעלה וחגיגיות מרוממת."

גם טקסי מזון היו. בפסח אפינו מצות במו ידינו על תנורים עשויים בוץ ופח, בחנוכה למדנו להכין לביבות ובשבועות אכלנו בשקיקה מן הפירות שהיו בעגלות. למערכת זו צורף באופן טבעי חג ט"ו בשבט, שבו נטענו במו ידינו שתילים רכים, בעוד הורינו חופרים עבורנו את הבורות הקטנים, והיינו גאים ומאושרים.

בעייתם של הורינו היתה עם חגים שקשה לתרגם אותם לשפה החלוצית.

הדברים הובאו על פי פרק בספרי "ילדה של קיבוץ".

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

כמו סאגה

על הרומן של שרה אהרוני "שתיקה פרסית"

ידיעות אחרונות 2017, 343 עמ'

לרומן "שתיקה פרסית" יש מיספר מאפיינים שיכולים לסווג אותו כסאגה: הכתיבה היא אפית, השוזרת עלילות החיים של מיספר דורות על בסיס היסטורי עם הפלגות אגדיות. מה שאולי חסר ברומן הזה כדי שיסווג כסאגה הוא העובדה שהוא כנראה חף מבדיון – הקורא מתרשם שמדובר בתיאור מפורט ומדוקדק של עובדות. הזכרתי את עלילותיהם של מיספר דורות – ובכן, למרות שלוז היצירה הוא חייה של הגיבורה הראשית, פרי – בנעוריה, בנישואיה ולידותיה ובתלאות הקשות שעברה כדי לעלות לארץ – הרי הרומן גדוש באזכורים של דורות קודמים, עד הסבים שלה ושל בן זוגה, מורד לוי, ויש אפילו הפלגות לזמנים קודמים כמו גירוש ספרד, שהעדה הפרסית מחשיבה עצמה חלק ממגורשים אלה, ואף לימי האימפריה הפרסית הקדומה שבה קדמה לטבריז ולטהרן – הבירה שושן.

בלוז היצירה, כאמור, מככבת פרי, נערה אינטליגנטית, המודעת ליופייה, ומטפחת אותו. יש בחשיבה שלה ניצנים של שאיפה לאמנציפציה של האישה, והתמזל מזלה להיוולד כבת זקונים למשפחה נעימה ואוהבת.

בין הבת לבין אימה יש הרמוניה שקשה למצוא כמותה במשפחות מערביות רגילות, בהן לדור הצעיר יש על הרוב ביקורת על ההורים. ההווי המתואר במשפחה הזאת, ובמשפחות הקרובות אליה הוא הווי של נועם, של מחמאות הדדיות: בין בת לאימה, ולהיפך, בין כלה לחמותה ולחמיה, בין שכנים. ואני משוכנע שמדובר בתיאור אמיתי של הווי אצל יהודי פרס, והבלחות מההווי ההוא ניתן לחוש גם לגבי בני העדה הזאת בארץ. אביא רק דוגמה אחת: כאשר רמי קליינשטיין עשה היכרות עם משפחתה של ריטה, הוא התקבל שם כנסיך והרעיפו עליו מחמאות ותשבחות לתדהמתו הגדולה, ובכלל בהווי הארצישראלי, בו כל עדה חשה עצמה מקופחת – האם מישהו שמע איזו שהיא טרוניה מפי האנשים החרוצים האלה?

נקל להתרשם מההשקעה האדירה של הסופרת בהכנת הרומן הזה, וממחקר חובק עולם שהיה לבסיס הרומן. שרה אהרוני היא הרי צברית, שנולדה במעברת כפר סבא, ובוודאי לא היתה מעולם באיראן, וגם לא יכלה לבקר שם, אפילו מאוד רצתה – והנה, התיאורים שלה משכנעים ומהלכים קסם על הקורא: היא מתארת את השכונות בטהרן, את הרחובות, את הבתים מבחוץ ומבפנים. המשפחה המצומצמת נאלצת לנדוד מבית לבית – וכל פרט בדירות מקבל תשומת לב.

היא מתארת לבוש על פי המקומות השונים, את הניבים השונים על פי מקומות המגורים. באהבה גדולה היא מתארת בפרוטרוט את הקולינריה הפרסית בשמות הפרסיים המקוריים, וכל מי שזכה ליהנות ממסעדה פרסית בארץ, מבין שהסופרת כלל לא מגזימה. המנות המיוחדות האלו מתוארות באירועים שונים כגון אירוסיה של פרי עם מורד, החתונה שלהם, סדר הפסח וכד'.

תיאורים נפלאים ימצא הקורא לבזאר בטבריז ובאיסטנבול, לבית המרחץ (כל זה כשפרי מתגעגעת לניקיון בימים הקשים של הבריחה מטהרן).

חלק גדול מהיצירה (חלק ב' "הבריחה") מתאר את הניסיונות החוזרים ונשנים לברוח מאיראן של ח'ומייני, והיא מתארת בפרוטרוט את נתיב הייסורים של המשפחה, את הכפרים שבדרך, את אופן הלבוש של אנשי העיירות שבדרך, את לבושם של הכורדים במחוזות שבהם הם עוברים.

לאחר המהפכה של ח'ומייני הופכת איראן, ששאפה לקלוט ערכים מערביים, הכולל לבוש חופשי, והתנהגות חופשית בפרהסיה – לעולם של טרור, בו קווצת שיער גלויה של אישה היא עילה מספקת למלקות ולאזהרה בסקילה. שיחה בין שני בני זוג ברחוב נחשבת לחטא שעליו יש לשפוך עליהם צבע ולהלקות אותם עד זוב דם. ובכן בעידן הנורא הזה יש קוד לבוש מבהיל, והסופרת מתארת אותו בבקיאות המעוררת השתאות.

כצפוי, הסופרת מתמקדת באישיותה של הגיבורה הראשית, ובתכונות התרומיות של משפחתה: הם מגיעים לשכונה הטובה בטהרן משכונה ענייה המכונה "מחלה", אבל הם אינם מתכחשים לעברם. אדרבה, הם מצביעים על היתרונות שיש למקום ההוא באשר ליחסים הנאים בין בני אדם, בניגוד להתנשאות שיש לאנשים שנולדו בשכונות יוקרה. המשפחה אימצה אישה שהרה ללא נישואין – חטא נורא בעיני החברה היהודית והמוסלמית כאחת – הם נותנים לה חסות, האם, מהרי, מיניקה את התינוק שלה כי לה – שם האישה אשרף – אין חלב בשדיה. המשפחה גם שוכרת בכספה מוהל שימול את הילד.

כצפוי בסאגות ברומן שלפנינו נמצא סיפורים עם מוסר השכל שמספרים הזקנים, וכן שפע של פתגמים בפרסית עם תרגום לעברית (קצת דוגמאות בעמ' 26, 264, 336, 339). בכלל יש ברומן הרבה דיבורים ישירים בפרסית עם תרגום מיידי, או בהערת שוליים.

ועתה לצד ההיסטורי, שהוא מאבני היסוד של סוגת הסאגה: הספר מתרכז בתקופה של סוף שנות השבעים, ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת: איראן הנוחה והנעימה ליהודים, היות שהשאה אהב את ישראל, וסחר איתה בנפט תמורת נשק – הפכה באחת לארץ אוכלת יושביה: התסיסה נגד השאה, ושלטונו העריץ והמושחת, הובילה למהפכה נוראה שהפכה את חיי האזרחים לגיהינום. מסתבר ש"כוחות הקידמה" (קומוניסטים) חברו למוסלמים הקיצוניים במאבק נגד השאה ושלטונו. בטרם הגיע ח'ומייני לאיראן מגלותו בעיראק ובצרפת, מתחילה אנרכיה בארץ, ומתרבים מעשי הזוועה: המוסלמים הקיצוניים, השוללים כל סממן מערבי, מעלים באש את קולנוע "רקס" בעיר הנפט אבאדאן, כשהם אוטמים את הדלתות ש"החוטאים" בצפייה בסרט יישרפו חיים, ובאמת נספרים 600 הרוגים ועוד 300 פצועים קשה. הפגנות נגד השאה, ויריות נשמעות בכל רובעי העיר. זועקים: "מוות לשאה! מוות לאמריקה! מוות לישראל! מוות ליהודים!" תחנות משטרה, בתי קולנוע, חנויות, מסעדות מועלים באש – וברור שגם משרדי "אל-על" והשגרירות הישראלית ההופכת להיות שגרירות פלסטין.

עם נחיתתו של ח'ומייני באיראן לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, המהפכה האסלאמית בשיאה: ראש הממשלה שאחפור בח'תיאר נמלט ומסתתר. בית הדין של המהפכה שופט גנרלים ושרים תומכי השאה, ואנשי הסאווא"כ, משטרת האימה של השאה – בשידור חי בטלוויזיה, כמובן בלי סנגורים, ונידונים למוות בירייה. ברחובות שוררת אנרכיה נוראה – בריונים מוצאים הזדמנות לשדוד, לשרוף חנויות, שורפים ברים בהם מוכרים משקאות חריפים, מתנכלים ליהודים. עינויים נוראים וכלא למי שמוצאים אצלו זהב, מתנפלים על יהודים ומגרשים אותם מהבית בטענה שפרצו לבית לא להם. האימה הגדולה היא להיחקר על ידי "הקומיטה", חקירה המובילה למאסר בכלא הגרוע מגיהינום. אנשים תלויים מוצגים ברחובות. פרוצות בעבר הופכות לשוטרות השומרות באלימות על צניעות, ומכונות "האחיות זינב". פרי מנהלת יומן, ובו היא מתארת איך הפכו את אנשי השגרירות האמריקאית לבני ערובה.

בינתיים פורצת מלחמת עיראק איראן, וטהרן מופגזת, משכן ראש הממשלה מופצץ. צעירים נשלחים להילחם, ורובם נהרגים, ילדים בני שתים-עשרה נשלחים לשדות מוקשים למעשה להתאבד, כשכוהני הדת מבטיחים להם חיי עולם בגן עדן.

החלק השני שעניינו ניסיונות הבריחה של הזוג פרי ומורד לוי, שני ילדיהם וכן משפחת זאדה ונער שנספח אליהם – מתואר בפרוטרוט, וגורם לקורא לחוש כחלק מהנשמות הפועלות בעלילה במתח מרטיט לב: ההכנות לדרך, המצאת סיפור כיסוי כנגד אפשרות שייחקרו, החבאת הכסף והתכשיטים. הנסיעה לעיירה רזאיה, התחנה הראשונה לפני תחילת הבריחה, אורכת 16 שעות מורטות עצבים באוטובוס, כשכל פעם נכנסים חמושים לחפש "חשודים", והרי כל אזרח, ובוודאי יהודי, הוא חשוד. פרי ומורד ושני ילדיהם, וכן משפחת זאדה, מתנסים בחמישה ניסיונות לברוח – האשם, איש הקשר מטרטר אותם לילה שלם בשדות, ולבסוף דורש לחזור, כי מישהו שכח (או לא הצליח) להשיג להם סוסים, עליהם הם אמורים לרכוב בלילות.

ניסיונות כאלה חוזרים עוד ארבע פעמים, והזוג, כמו משפחת זאדה, דורשים את הכסף והדרכונים בחזרה. בפעם הרביעית הם מגיעים לעיירה העוינת סלמס, ושם הם נחקרים על ידי "הקומיטה" האיומה. שוטרת "שחורה" העטויה צ'אדור פוקדת על פרי להתפשט, והיא מוצאת על גופה את החגורה הכומנת כסף זר וזהב, שמשמעו חטא נורא, שהעונש עליו הוא כלא ומוות. לא אפרט את הדרך שבה פרי מצליחה לשכנע את "השחורה" לא להלשין עליה (ראו עמ' 240). גם מורד, בהנם אחיה והנער ג'משיר שנלווה אליהם כדי לא להתגייס לצבא הלוחם בעיראקים – כולם מצליחים לצאת בשלום מהחקירות. אציין רק שמורד הציג עצמו כרפה שכל, וזה שכנע את החוקרים (המחפשים יהודים שמבקשים לברוח מאיראן) לשחררו.

כל פעם המשפחה נאלצת לחזור לטהרן במפח נפש. בניסיון החמישי, מסתבר שמישהו הלשין עליהם ל"קומיטה" (מסתבר שזה ג'משיר, שרצה להתנקם כשחשב שמבקשים להשאיר אותו, ולברוח בלעדיו), וכל המשפחה נחקרת בקשיחות, וכסף רב נזרק לאסלה כדי שלא יפליל את המשפחה.

בין פרי למורד, בעלה שהוא בן דודה, שוררת אהבה גדולה והערכה הדדית. בכלל מתוארים בני המשפחה כמי שלמרות ההווי המוסלמי המחשיב רק את דעת הגבר – במשפחה הזאת הנשים הן המשפיעות על הגברים, והגברים מודים ביושר על מעלותיהן. בגלל המתח, והכישלונות החוזרים ונשנים, ובשל התשישות שההליכה האינסופית חסרת התוחלת בניסיונות הבריחה – הזוג שוקע לרגעים של כעס האחד על השני – מצב שמשתנה באחת עם התקדמותו של הניסיון החמישי.

תיאור התלאות של ניסיון הבריחה שצלח בסופו של דבר הוא מלאכת מחשבת ממש, הם מתנסים בהליכה אינסופית הנמשכת לילות רבים, כשהילדים מורדמים בכדורי שינה. הם חשים מותשים, ולא רואים את הסוף. כל פעם מתחלפים המדריכים, ויש חשש שמא מי מהם יחליט לנטוש אותם לאחר שישדוד אותם. שישה לילות ברצף הם מטפסים על הרים וגולשים אל תהומות כשקוצים ננעצים בידיהם ובכל גופם. יש להם פצעים מוגלתיים, הם מזוהמים, בגדיהם ונעליהם נקרעים – הייאוש והאימה ניבטים מעיניהם. יש הפוגות קלות באוהל של כורדים (תה, פיתות וגבינה), אחר כך בבית של אישה כורדית.

הניסיון האחרון נראה ממש חסר סיכוי, אבל בלית ברירה הם נאלצו לסמוך על המדריכים: פרי לבשה בגדי כורדית, ונסעה עם ילדיה בליווי מדריך שהציג עצמו כבעלה, ועברו את מחסום הגבול. מורד עבר עם המדריך השני דרך הרים סלעיים  ונהר שוצף כדי לעקוף את המחסום.

לאחר מעבר הגבול המדריכים מכווינים אותם אל הכפר הקארי, ומשם לעיר ואן, שם מוצאים גם את שאר הבורחים. משם לאיסטנבול, ומאיסטנבול במטוס לישראל. פרי מנשקת את האספלט בשדה התעופה בן-גוריון, והתמונה הזאת כל כך מרגשת, שבקושי עצרתי את הדמעות.

פרי יודעת שג'משיר הלשין עליהם ל"קומיטה", הלשנה שיכלה להסתיים באסון. היא מייסרת אותו, אבל גם סולחת לו, כי ככה בנויה האישות שלה – להעניק ולאהוב.

הסופרת איננה מייפה את המציאות ששררה בקהילה היהודית באיראן: מהרי אימה, אישה בעלת אישיות כובשת, אינה יודעת קרוא וכתוב. לדעתה, גבר לא צריך לעסוק במלאכות הבית. מקובל בדור הקודם לפרי לבדוק את גוף הכלה בעירומה. פרי עצמה היתה חייבת להוכיח את תומתה אחרי ליל ההתייחדות. אך ברור שפרי וכל סובביה מייחלים לחיות בישראל שבה הצבא מגן על האזרחים, ולא מתנכל להם כמו באיראן, והיא ממש בעננים כאשר רואה שברחובות רמת השרון זוג מתנשק בפרהסיה.

הרומן מרתק, מותח מאוד, ומעורר השתאות בשל הידע הרב והמעורבות הנפשית הגדולה של המחברת בעלילה. זהו רומן ציוני מאוד, שמראה אילו ניסיונות מרים נאלצים יהודים לחוות כדי להגיע לארץ ישראל. האירוע שמתואר ברומן הוא בוודאי מסתמך על עובדות כהווייתן, והאירועים כאן מצטרפים לאינספור אירועים דומים של מעפילים, של המבקשים להיכנס לארץ בימי "הספר הלבן", הגירושים לקפריסין, גירוש "אקסודוס" לצרפת ולגרמניה, טביעת אוניות מעפילים שברחו מאימת הנאצים כמו "סטרומה" ו"מפקורה".

ועכשיו לא נותר אלא להביט על כחצי מיליון ישראלים שעזבו את הארץ, חלקם רק משום שבחו"ל "המילקי" יותר זול.

משה גרנות

* * *

הדס בר-אל פרמדר

שמן זית ישר מהבית

משפחת בר-אל המורחבת מתכנסת אחת לשנה מרחבי הארץ ומתגייסת למסיק במטע של סבא במושב ניר-ישראל. לרגל עונת המסיק, נפגשה הבת, הדס בר-אל פרמדר, עם אביה, משה בר-אל ועם בני המשפחה כדי לספר ולשמוע על תהליך העבודה ועל הקשר של המשפחה לאדמה.

משפחת בר-אל מתגוררת במושב ניר-ישראל בדרום (באזור אשקלון) מאז שנת 1982. לאב המשפחה – משה בר-אל, הידוע בקרב חברים ומשפחה בכינוי צ'יקו (שם לו זכה מחבריו ב"מקווה-ישראל"), יש מטע זיתים בן 19 דונם.

מזה כעשרים וחמש שנה, בכל שנה, בעונת המסיק – קטיף הזיתים (בסביבות החודשים ספטמבר-נובמבר וחגי תשרי), מתגייסת המשפחה כולה למסיק בשטח של סבא. במסיק משתתפים כל בני המשפחה – סבא צ'יקו בראש, הבנים והבת, בני זוגם והילדים. בנים ובנות, צעירים ומבוגרים עובדים יחד.

העבודה של בני המשפחה בלבד היא ערך מנחה מבחינתו של צ'יקו. במהלך השנים לא עובדים במטע פועלים, אלא רק בני המשפחה. את המסיק מקיימים במשך כמה ימים רצופים בהם לוקחים המבוגרים חופשה מהעבודה, וכן עובדים בסופי שבוע ובחופשים של חגי תשרי. המפגש המשפחתי מאפשר, לצד העבודה הקשה, הפוגה מחיי היום-יום והתחברות לטבע ולאדמה, תוך הנחלת ערכי עבודה ומשפחתיות לילדים. הבנים, הבת ובני זוגם אינם עובדים בחקלאות כמקצוע. בני המשפחה עובדים במקצועות מגוונים בהם הנדסה, חינוך והוראה, אמנות ועבודה סוציאלית.

צ'יקו עבד במשך 46 שנים בתחום רביית בקר, רובן כמנהל מעבדה. במקביל עבד במטע הזיתים בסופי שבוע ובחופשות, אך לא אחת גם  לפני הנסיעה לעבודה בבוקר ולאחר החזרה בשעות אחר הצהריים.

"עכשיו, כשאני בגמלאות, אני עוסק כמעט כל היום בתחביב שלי, להנאתי המרובה," מספר לנו צ'יקו ומפרט, "אני מתעורר בסביבות חמש לפנות בוקר, בשש אני כבר על הטרקטור. בחורף אני עובד כמעט רצוף עד החשיכה. בקיץ אני עובד עד השעה 11, נח בבית בשעות החום הגדול, ובחמש אחר הצהריים יוצא לעבוד שוב."

מדוע דווקא זו "ברנע"?

"כאשר עברנו למושב חיפשתי גידול שאוכל לטפח בעצמי בשילוב עם עבודתי כשכיר," מספר צ'יקו, ומוסיף: "עץ הזית מצריך מעט ימי עבודה יחסית לעצי פרי אחרים, והעבודה בו בדרך כלל לא דחופה. כמו כן זה גידול שדורש יחסית מעט מים. במשך כל השנים, אני מספיק לעשות את כל העבודה הנדרשת במטע בעצמי, מלבד במסיק שכל המשפחה משתתפת בו. בנוסף יש לציין כי עץ הזית יפה מאוד. כאשר נטעתי את העצים, אמרו לי ותיקי המושב: 'הכנת לנו פינה ירוקה יפה במושב'."

המשפחה אף מתגוררת ברחוב הזית במושב ניר-ישראל, שם שניתן לרחוב בשנים האחרונות בזכות המטע של צ'יקו.

זן הזיתים במטע הוא ברנע, וקיימים בו זנים נוספים לצרכי הפרייה של העצים – מנזנילו, פישולין ופקואל.

"'ברנע' הוא זן ישראלי," צ'יקו מספר, "מכרמי זית ב'קדש ברנע' ומכאן שמו. הוא טופח ע"י קבוצת המחקר בראשותו של פרופ' שמעון לביא ז"ל. הזן משמש בעיקר להפקת שמן, ומניב יבולים יציבים. הוא פופולארי מאוד בנטיעות בארץ ובעולם. אצלנו, בדרום הארץ, מאפיינת את השמן ארומה עדינה, מרירות ומידת חריפות עדינה, אבל טעמו משתנה בין אזורי הגידול השונים של הזית וגם תלוי, באופן טבעי, במועד המסיק. זה שמן עדין בטעם אך עמיד מאוד באחסון."

 צ'יקו מקפיד לקיים את המסיק מוקדם, כאשר הזיתים בשלים אך עדיין ירוקים ברובם כדי לקבל שמן ירוק בעל ארומה וטעם מיוחדים.

מהמעברה למושב

צ'יקו נולד בליטא בשנת 1946 לאחר מלחמת העולם השנייה, ועלה עם הוריו לישראל כשהיה בן שלוש. בתחילה התגוררה המשפחה במעברת "אגרובנק" ליד חדרה, ובהמשך בשיכון בגבעת-אולגה, שם היתה להוריו של צ'יקו חנות מכולת והוא נהג לסייע בחנות כבר כילד צעיר מאוד: בגיל 5 הוא מזג נפט מחבית לבקבוקים שהביאו הקונים, ובגיל 7 היה רוכב על אופניים בכל יום שישי מוקדם בבוקר, לפני הלימודים, מגבעת אולגה לחדרה כדי להביא שמרים לאפייה למכירה במכולת. אולי משם ירש את החריצות והרצינות בעבודה המאפיינות אותו עד היום.

בהמשך עברה המשפחה להתגורר בפתח-תקווה. צ'יקו התחנך בפנימייה החקלאית "מקווה ישראל" ומשם התפתחה אצלו האהבה לחקלאות ולאדמה. בהמשך למד לתואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות ברחובות.

בשנת 1967 הוא נשא לאישה את עדינה – כיום ד"ר עדינה בר-אל, סופרת ילדים, מרצה  וחוקרת בתחום ספרות עברית ויידיש ותולדות החינוך. הם הורים לשני בנים ובת, נשואים והורים לילדים. ה"שבט" המשפחתי מונה כיום שמונה מבוגרים ועשרה נכדים בגילאי 5-18.

"סבא תמיד עובד בחוץ," מספר אחד הנכדים, הגר בשכנות. "עם אור ראשון אנחנו שומעים את הטרקטור מונע ואת סבא יוצא לעבודה. אנחנו כל כך רגילים לרעש של הטרקטור, של המסור המכני ושל כלי העבודה האחרים, שזה לא מפריע לנו להמשיך לישון, למרות שאנחנו גרים בבית הסמוך לזה של סבא וסבתא." מוסיף נכד אחר: "קול המנוע של הטרקטור והשריקות של סבא תוך כדי שהוא עובד הם ה'מוזיקה' הקבועה שלנו מחוץ לבית."

גם הבנים, ניר ורן, והבת הדס מאפיינים את אביהם כאיש עבודה: "אבא תמיד עובד, ואוהב לעבוד. כילדים עזרנו לו בעבודה במטע (ומוסיפים בחיוך – 'גם כשלא תמיד רצינו'). אבא לימד את כולנו לעבוד, לגזום, לנהוג בטרקטור, לרסס ועוד ועוד. כיום אנחנו מעריכים את החינוך לעבודה. אבא קפדן ומסודר בעבודתו, ומלמד גם אותנו להקפיד בכל פעילות, קטנה כגדולה. את המטע המטופח שלו אנחנו מכנים 'בית מרקחת'."

המסיק – גולת הכותרת של העבודה המטע

מה נדרש בעבודה השוטפת במטע? צ'יקו מספר: "אני עוסק בגיזום, השקייה, הדברת עשבים בין העצים וטיפול נגד המזיק העיקרי, שהוא זבוב הזית. בחרתי לא לרסס, כי חומרי הריסוס מרעילים את כל הסביבה. לכן אני משתמש ב'הדברה ירוקה' – מתקנים התלויים על העצים כפיתיון לזבוב."

למעשה, מכין צ'יקו את המטע במהלך השנה כולה לקראת גולת הכותרת שהיא המסיק.

טרם המסיק מכין צ'יקו מיכלים ("דולבים") לאיסוף הזיתים, שוטף את יריעות הבד הנפרשות מתחת לעצים, מנקה את שטח אחסון הזיתים, מכין פחים לשמן ואת כל כלי העבודה – מזמרות בגדלים שונים, מסורים ודליים לאיסוף זיתים. בנוסף מסמן צ'יקו את העצים שעליהם יש זיתים בשלים, והעצים האחרים ממתינים לימים המתקדמים יותר של המסיק. כך יודעים בני המשפחה מאיזה עץ למסוק ולאיזה עץ לתת להבשיל עוד כמה ימים או שבועות.

שיטת העבודה במסיק היא כזו – העבודה מתקיימת מהבוקר ועד הערב (ומוסיפים בני המשפחה: "והיו גם ימים בהם הפעלנו פרוז'קטור כשירדה החשיכה כדי לסיים עץ שהיינו באמצע מסיק שלו").

כשמגיעים לעץ עם זיתים פורשים מתחתיו יחד יריעות רחבות עליהן יאספו הזיתים. המסיק הוא ידני בלבד! אין שימוש במכונות וכמובן לא במקלות, העלולים לפגוע בענפים. מוסקים את הזיתים בידיים בתנועת "חליבה". את הענפים הגבוהים שעליהם צומחים זיתים מנסרים ואז מורידים מהם את הזיתים. באופן זה גם מתבצע למעשה גיזום של העצים כדי שיצמחו עליהם ענפים בגובה ובצורה "מאווררת" מספיק לשנים הבאות. הדבר מסייע הן לריבוי הפרי והן לנוחות המוסקים. סבא צ'יקו הוא "המפקד העליון" במסיק ומתייעצים איתו לפני מעבר לעץ הבא ובמקרה של התלבטות איזה ענף לגזום ובאיזו צורה.

מסיק של ענפים חתוכים מאפשר ישיבה בנחת בצל העצים, או עמידה ליד המיכל לאיסוף הזיתים ועבודה לידו. הילדים גם הם כבר בקיאים בגיזום ובריווח הענפים, ויודעים כבר באיזו מזמרה או מסור להשתמש, ואיך למסוק בצורה היעילה ביותר.

לעיתים יש להתכופף מתחת לעץ כדי להגיע לענפים נמוכים, או להתמתח כדי למשוך ענף גבוה עליו צומחים זיתים. ההורים מזמינים את הילדים הצעירים לבצע עבודה קלה יותר בענפים הנמצאים בצל, בענפים נמוכים או בענפים שנגזמו, ונהנים גם הם "להתפנק" לפעמים בעבודות אלה.

לאחר שמסיימים למסוק את כל הזיתים מהעץ, מנערים את התנובה למרכז היריעה ומנקים אותה מענפים קטנים, מזיתים פגומים ומעלים. צ'יקו קפדן מאוד לגבי איכות הזיתים, וזוכה לשבחים מבעלי בית הבד כי היבול שהוא מביא נקי מאוד.

לאחר מכן שני אנשים מרימים את היריעה עם הזיתים ושופכים את תכולתה למיכל המחובר לטרקטור. ו... הלאה, לעץ הבא.

לאחר שנאסף כחצי מיכל, מוביל אותו צ'יקו בטרקטור אל סככה מקורה ומאווררת, שם נשפך המיכל על יריעת בד נוספת והזיתים נפרשים לשכבה דקה ככל האפשר. זאת כדי שהזיתים לא יהיו במיכל דחוס ויתססו מהחום. הזיתים נהנים ממאווררים המשיבים עליהם רוח כדי שלא יתחממו.

לאחר שמצטברת כמות מספקת של זיתים – לוקח אותם צ'יקו אל בית הבד, שם הוא ממתין במשך כמה שעות תוך מעקב צמוד עד לאצירת השמן בכבישה קרה.

לאחר הכנת השמן שולח צ'יקו דגימה למעבדה כדי לקבוע את דרגת החומציות של השמן. שמן שהחומציות שלו מתחת ל-0.5% נחשב כשמן כתית מעולה. בשנה שעברה עמדה החומציות של שמן הזית בר-אל על 0.21%

השמן חוזר אל המשק בפחים גדולים ונשמר במכולה ממוזגת בטמפרטורה קבועה של 18 מעלות.

ל"שמן  זית בר-אל" יש קהל לקוחות קבוע מכל רחבי הארץ, המורכב מבני משפחה, בני מושב ניר-ישראל וחברים, הממהרים להזמין את השמן מראש בכל שנה. מכיוון שמדובר בכמות לא גדולה נוטה השמן לאזול במהירות.

חינוך לעבודה במטע

צורת המסיק הידנית היא עבודה קשה ולא מהירה מאוד, אך מכיוון שכולם כבר מיומנים, בימים בהם עובדת המשפחה כולה מספיקים למסוק מעל 800 ק"ג זיתים ביום עבודה!

העבודה מאתגרת למי שאינו רגיל בכך. ימי העבודה ארוכים ולא אחת, למרות עונת הסתיו, חם מאוד במהלך היום. פרט לסבא צ'יקו, העובדים מתעייפים והילדים הצעירים נוהגים להשתובב ולהשליך זיתים זה על זה. סבא צ'יקו קצת כועס על מי שמשתולל במקום לעבוד, וכל המשפחה זוכה לשמוע את המשפטים הקבועים שלו: "לעבוד בחשק," "במרץ, במרץ, תנועות ידיים מהירות," מצטטים אותו הנכדים בחיוך, "לא ללטף את הזיתים" (כשהכוונה היא לעבוד בקצב מהיר יותר), "להחזיר כל מזמרה למקום," "להשתמש בכל שטח המסור, הרי לא קנינו רק חלק ממנו" וכאשר מישהו מפטפט ומאט את העבודה, נוהג סבא לומר "הפה הוא לא הברקס של הידיים." סבא מלמד את הילדים לעבוד ולאהוב את העבודה, וזו ללא ספק חוויה שיישאו איתם בליבם להמשך חייהם. בנוסף על שבתות וחגים בהם יש מפגשים רגילים של המשפחה, הרי שהמפגש במסיק מזמן חוויה אחרת. אין מסכים וחדרים בבית בהם אפשר להתפזר, וכולם עובדים יחד, משוחחים על ענייני היום ומתעדכנים זה בחייו של זה, מאזינים יחד לרדיו ושרים. סבתא עדינה, שלפעמים מצטרפת למסיק גם היא, נוהגת להביא, בסיוע הילדים, ארוחות בוקר למטע. כולם מתיישבים בצל עץ ואוכלים יחד. ארוחות הצהריים והערב מתקיימות גם הן במשותף במרפסת של סבא וסבתא (כי אצל סבא צ'יקו לא נכנסים הביתה עם בגדי עבודה...)

בסוף היום, כשכולם מלוכלכים מאבק ומאדמה, מגלים בכיסים כמה זיתים ועלים ונכנסים למקלחת ארוכה ומרעננת. כולם נרדמים עייפים אך מרוצים לקראת יום העבודה הבא, ובסוף המסיק שמחים על המנוחה אך נהנים כל השנה משמן זית שאין כמוהו ומחכים כבר למסיק בשנה הבאה...

הדס בר-אל פרמדר

* פורסם בשינויים קלים בעיתון "קו למושב", גיליון 1153, 15.10.2020. והמסורת נמשכת. (שתיים מן  התמונות הן מהמסיק שהחל לפני יומיים – סוכות תשפ"ג, אוקטובר 2022).

אהוד היקר,

הנה הכתבה פרי עטה של בתנו הדס בר-אל פרמדר, שנדפסה לפני שנתיים. כפי שכתבתי בהערה, אנחנו עכשיו במסיק החדש.

המסיק המשפחתי הוא ממש מסורת שלנו.  צ'יקו לא מסכים להעסיק אף פועל בכרם הזיתים שלו.

מועדים לשמחה,

עדינה

* * *

אהוד בן עזר

בטעם זיתים מריר

קטע מהרשימה "בטעם זיתים מריר" שנדפסה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ב-28 באוקטובר 1977, לפני 45 שנים, ושבה ונדפסה ב"ספר הגעגועים" משנת 2009]

זיתים הם אחת מאהבותיי הגדולות. עצי זית. שמן זית ערבי טרי (עם זעתר בזוק). וזיתים "דפוקים" בנוסח מקומי, ארצישראלי. ביתנו ברחוב פיק"א, ככל הבתים בסביבה, ניצב על כרם זיתים שנטעו הגננים – כלומר האגרונומים – של הברון רוטשילד. בכל חצר היו כארבעה-חמישה עצי זית עתיקים. מבט על הסביבה ממעוף הציפור היה מגלה ודאי את קווי הנטיעה של הכרם, שתי וערב. ומאחר שהכרם היה ניסיוני, היו הזיתים צמוקים ובלתי-ראויים למאכל. אבל המחילות העמוקות שבתוך הגזעים, והטיפוס על הענפים (על אחד מעצי הזית, שנגדע בהסתעפות ענפי-גזעו, ניצב שובך-היונים שלנו, וענפי זית צעירים צומחים סביבו ומעטרים אותו) – כל אלה היו חלק מעולם המשחקים הדימיוני של ימי ילדותי.

התמונה המצויֶרת הראשונה הזכורה לי היא ציור-שמן של עצי-זית ותחתיהם רובצות שתי עיזים, מאת הצייר אריה אלוואיל, תלוי מעל למזנון, במקום הנכבד ביותר בביתנו. מדי סתיו היה אבא קונה זיתים אצל הערבים, משרה אותם בגיגיות בחצר, ומשתף אותי בכתישתם ובכבישתם בפחי נפט ריקים ורחוצים היטב, שיהיה מה לאכול במשך השנה כולה.

ההכנה פשוטה: תמיסת מי-מלח, שביצה טרייה עשויה לצוף בהם. רבעי-לימונים ופלפלים ירוקים חריפים. וטעם זה, של זיתים "דפוקים" בני יומיים-שלושה, בעודם מרירים לגמרי ובטרם הסתיימה תסיסתם, הוא אחד מתאווֹת-החיך החזקות ביותר אצלי. ושום זיתים "דפוקים" שבשווקים, אפילו אצל הערבים, אינם די מרירים לטעמי, אלא כאילו עברו איזה תהליך של סירוס, בתוספת סודה-לשתייה. וכך, מדי שנה, הגם שאני גר בקומה שלישית בבית-דירות בתל-אביב, אני משתדל להשיג כמה קילו זיתים ירוקים, ולכתוש אותם בעצמי ולשמֵר בצנצנות. והזיתים שלי בהחלט אינם הליכה בעקבות הזמן האבוד, וגם לא עוגיות מַדלֵין (אולי משום שלימים הייתי אני עצמי אופה בעין-גדי). הזיתים הם חלק מן ההווה. אני נהנה מהם כיום בדיוק כשם שנהניתי אז. אני מרגיש כי כשאוכלים זית מריר מבינים את ארץ-ישראל. אבל אצלי אכילה אינה סמל, אלא מציאות, הנאה, הרפתקה קטנה של הלשון.

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא

כָּעֵץ עָיֵף

חִפַּשְׂתִּי נֶחָמָה

בַּעֲבָרִי.

בִּצְנִיחוֹת שֶׁצָּנַחְתִּי

בַּאֲהָבוֹת שֶׁאָהַבְתִּי.

בְּשִׁירִים שֶׁכָּתַבְתִּי.

כָּל שֶׁחָיִיתִי לְפָנִים

מוּגָף בְּפָנַי.

זָר אֲנִי לָהֶם

זָרִים הֵם לִי.

אוֹחֲזִים בִּי

שִׁלְדֵי תְּמוֹלִים

אֲנָשִׁים וַאֲמָשִׁים.

כְּעֵץ עָיֵף

כִּבְצֵאַת עֲנָנִים אֵל

מַסַּע הַסְּתָיו.

עִם מַחֲלוֹתַי שֶׁאָסַפְתִּי,

עִם אֲרֶשֶׁת שִׂמְחָה

בִּי מָנַעְתָּ.

לֹא נִצַּת בִּי זִיו

מָרִיר.

רִמּוּנִי לַחְשֹׁב

כִּי הוֹלֵךְ אֲנִי וְגָדֵל

עוֹשֶׂה פֵּרוֹת.

מִי רִמָּנִי

הֵיכָן מַעֲשַׂי?

הַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים

יָדַע לַעֲשׂוֹת.

לִפְתֹּחַ עֵסֶק

וַאֲנִי מָה?

מַדּוּעַ לֹא יָדַעְתִּי לִקְנוֹת

לִי קִנְיָנִים כְּמוֹתָם.

יָרַדְתִּי

וְאֵין לִי זְכוּת

לְהִתְעַנּוֹת.

לֹא אֵצֵא  לִי אֶל הַגַּנִּים

אֶל שַׁחַר חַיְכָנִי

וְאַדְמוֹנִי.

לֹא אֵרֵד אֶל

הַמַּעְיָן

לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי.

לִבִּי לֹא לְחֶמְדָּה.

רון גרא

* * *

אהוד בן עזר

עכשיו נוסע משה נתן

רשימה של אהוד בן עזר בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל-של-מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית-קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד-המעביר, שחשבונה-שלו, שחשבונו-שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך-רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.

הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג'יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי-שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין-גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית-רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה-עיניים.

עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר-מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם-ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף-לחיים אלא גם מעין ראי-למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.

לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא-עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את  "המלחמה על ירושלים"; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של "מלחמה ושלום" המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן-זקונים ברי"ש מתגלגלת ובלמ"ד עמום של בולגרים וכעכים.

עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט-קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם-יחד; הוא היה חי ב"הנסיכה האמריקאית", ב"בדם קר", בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער-מעברה תאב-דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.

עכשיו סובב-נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל-זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער-שיבה ובבגדים תוצרת-חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן-דמותו? בן-אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי-חייו, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת-דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.

עד כאן הרשימה לזיכרו. את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד". באתי למערכת "במחנה" לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח-תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא-חשובים, והוא קרא לחייל-כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך כל השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב"צמרת" הספרותית. לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר.

חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.

לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב"במחנה" ביקורת קטלנית על "המחצבה" מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי "הספרייה לעם" היו כנראה בחופשה כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף-שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.

לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.

התיידדנו בעירבון-מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן).

משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל-אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר-כך בעיתונו "מעריב" מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.

פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ-לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב"מעריב" לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.

במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו של מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.

בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד-בחייו של משה נתן, "המלחמה על ירושלים". משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב"במחנה" על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את "המלחמה על ירושלים", והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב-מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.

 (אגב, למרות ההצלחה המסחרית הגדולה של הספר, משה מעולם לא שילם ליהושע שערך לו בהתנדבות את הספר ובכך תרם רבות להצלחתו. חרף ידידותם, יהושע היה מתלונן על כך לפעמים בפניי. אני חושב שלא הכסף היה חשוב ליהושע אלא אי הכרת התודה).

אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד-המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים-שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב"משא" של "למרחב", מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי.

לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת-אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן "המלחמה על ירושלים". הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך-כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.

יהי זיכרו ברוך.

ההספד שכתבתי על משה נתן שב ונדפס בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון "העיר". התוספת המובאת כאן נכתבה באפריל 2007. הרשימה על משה נתן יחד עם התוספת ניתנו בגיליון 234 של המכתב העיתי מיום 12.4.2007, במלאת 28 שנים למותו.

אהוד בן עזר

* * *

עקיבא נוף

הלפיד והשופטת

בין השנים 1979 ל-1984 שימש יוסף (טומי) לפיד (אבא של יאיר) כמנכ"ל רשות השידור. אחת הפעולות שניסה לפיד זה לעשות – היתה סגירתו של ערוץ המוסיקה הקלאסית, ששודר ב"קול ישראל". אני, כח"כ החבר בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת, אשר רשות השידור היתה בתחום סמכותה, התנגדתי בתקיפות להשתקת ערוץ המוסיקה הקלאסית והצלחתי למנוע גזירה זו.

בין מכתבי התמיכה, שקיבלתי מאזרחים רבים, צדה את עיני גלויה אחת בה התבטאה הכותבת בביטוי מרחיק לכת האומר (לערך במלים אלה) –"לא אוכל לחיות אם לא יתאפשר לי לשמוע ברדיו מוסיקה קלאסית." תדהמתי, נוכח הביטוי הנוקב הזה, גברה, כשראיתי את החתימה בתחתית הגלויה – שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, שושנה נתניהו.

לימים העפילה שופטת זו ל-12 שנות כהונה בביהמ"ש העליון וקנתה תהילת עולם בניווט ועדה משפטית בראשותה, שסללה את הדרך לחקיקת חוק הבריאות הממלכתי, ובראשות הוועדה לתיקון חוקי הפנסיה. אך, בעיניי, נישארה תמיד – השופטת אשר אין חייה חיים ללא יוהן סבסטיאן בך, שוברט, בטהובן, מוצרט, ברהמס או שופן.

השבוע עברה שושנה נתניהו להאזין להם במרומים, ולנו נותרה רשימת הפלייליסט בגל"צ.  

עקיבא נוף

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

19. העצים מתים זקופים

אחרי שאימא שלי חלתה גינת הירקות נעלמה תוך זמן קצר. גם הפרחים בחזית נעלמו אחד אחד. פרחים אדומים, שאיני זוכרת את שמם, הם צמחו מפקעות בצל ונראו כמו צבעונים ענקיים, הוסיפו לפרוח באביב שנים רבות אחר כך – עד שחדלו. היחידים שהחזיקו מעמד עד הסוף היו שיחי הוורדים. הפטלים הוורודים היו צונחים כמו סוכריות ורודות מסביב לשיחים, עד שאיבדו את צבעם הוורוד והתמזגו עם האדמה החומה. את מקומם של הירקות והפרחים תפסו האינג'יל והסָיידֶה, העשבים הרעים השכיחים ביותר באזור שלנו, שאז ידענו רק את שמם בערבית.

מלכי החצר היו העצים, ואותם אני זוכרת הכי טוב. הירקות, רוב הפרחים, וכמובן הלולים, נעלמו עוד בהיותי ילדה. העצים ברובם שרדו עד הסוף. עד היום אני מסוגלת לשרטט מפה מדויקת של העצים שהיו בחצר, וזאת אף על פי שלא אני טיפלתי בהם רוב הזמן. לפעמים השקיתי אותם, לפעמים קטפתי פירות – זה הכול. העצים היו הממלכה של אבא שלי, למרות שהוא לא ממש אהב פירות ואת הרוב אכלנו אני ואימא שלי. מהיכן שאב אבא שלי את הידע שלו על עצי פרי אני לא יודעת. היה לו הרבה ידע על קורות עצים בפולין, עיסוקו הרי היה התקנת רעפי עץ, הוא הכיר את החומריות של העץ באופן הכי אינטימי, ובמיוחד של עץ האלון, שנחשב לעמיד ביותר וממנו נעשו רוב הרעפים. אבל עצי פרי הם עניין שונה לחלוטין. אולי שאב את הידע שלו מן "המדריך למשק עזר" ואולי עקב אחרי השכן שלנו יצחק שהיה גנן במקצועו. ואולי היה לו כבר ידע מוקדם יותר: מקיבוץ ההכשרה קלוסובה שם שהה כמה שנים, או מגרעין ההכשרה בגבעת מיכאל, הגרעין שהקים לימים – בלעדיו – את קיבוץ דפנה.

בשנים הראשונות הוא ניסה אפילו לגדל עצים שהיו נדירים באותה תקופה בגינות פרטיות. יש לי זיכרון עמום של עץ בננה קטן עם מפרשים ירוקים נעים ברוח, סמוך ללולים. את עץ האנונה אני לא זוכרת אפילו, כנראה לא החזיק מעמד זמן רב, ודיברו גם על עץ הלחם, שאין לי אפילו מושג כיצד הוא נראה, שכנראה הוריי ניסו לגדל בלי הצלחה.

היו בחצר שלנו כ-20 עצי פרי. עצי נוי לא היו בכלל. היו הרבה עצי הדר: תפוזים, קלמנטינות, מנדרינות, וליד הגדר בחזית היה עץ סָצוּמוֹת. היה עץ לימונים ענק בקצה החצר, סמוך לחצר של קוטי. הבן שלהם היה ממלא מפעם לפעם דלי שלם בלימונים שצמחו על הענפים מהצד שלהם. אימא שלי כעסה, אבל אבא שלי טען שיש מספיק בשביל כולם.

הייתי יושבת לפעמים על קצה הגומה שחפר אבי מסביב לעץ, מקלפת את התפוזים אחרי ששירטטתי 4 חתכים מאונכים בסכין קטנה, ואוכלת אותם אחד אחרי השני – הגעתי פעם ל-10 תפוזים בזה אחר זה. רק עץ אשכוליות לא היה בחצר שלנו, ואני דווקא אהבתי אשכוליות.

היה עץ תפוחים אחד, תפוחי עץ גדולים וירוקים מזן "אלכסנדר". התפוחים היו חמצמצים, ועד היום זהו התפוח הכי אהוב עליי, בעוד שתפוחי העץ האחרים מתוקים לי מדי. היו שני עצי שזיף: שזיפים אדומים ושזיפים ירוקים, שהיו מוצקים יותר. אף אחד מהם לא היה מזן "סנטה רוזה", שנחשב לשזיף הטעים ביותר. הורי הזכירו מפעם לפעם את ה"סנטה רוזה", שכדאי שיהיה בחצר, אך בסופו של דבר הסתפקו במה שיש. לא היה מי שיאכל אצלנו כל כך הרבה שזיפים, ואימא שלי רקחה מהם ריבות בסופו של דבר. גם כשהיתה חולה הצליחה איכשהו לרקוח את הריבות האלה, ושתיים-שלוש צנצנות שרדו אחרי מותה. כנראה הייתי זקוקה לאישור מן החוץ כדי להעריך כראוי את הריבות שהכינה אימא שלי. את הצנצנות שנותרו לאחר מותה הבאתי אל הדירה השכורה בתל אביב אותה חילקתי עם חברה, שציינה שוב ושוב כמה הריבה הזאת טעימה, עד שהתרוקנו הצנצנות, ותפסתי לראשונה שריבה כזאת לא תהיה עוד.

היה עץ חבושים גדול ומן הפירות שלו הכינה אמא שלי ליפתן. עץ החבושים מת אחרי שנים רבות, אבל לא הרגשנו בחסרונו, כי אימי כבר לא היתה מסוגלת לחתוך את הפירות הקשים האלה, ורובם נשרו מן העץ והרקיבו. היה עץ שסק גדול ליד הגדר שהפרידה בין החצר שלנו לבין החצר של יצחק הגנן. עץ השסק הניב אשכולות גדולים של פירות צהובים, אבל היה צריך לעטוף את הפירות בשקיות נייר לפני שיְכַלו אותם הציפורים, וזה היה התפקיד שלי. השסק היה פרי אהוב במיוחד, מפני שהבשיל לפני כל פירות הקיץ האחרים. המילה שסק לא היתה אז נפוצה כל כך, ורבים קראו לפרי הזה בשמו הערבי (לימים התברר לי שמוצא המילה טורקי): אַֹסקֶדיניֶס. אבא שלי נטע עץ שסק נוסף בחזית הבית, יותר כעץ נוי מאשר עץ פרי, כי באותו זמן אימא שלי כבר לא היתה מסוגלת לטפל בגינת הפרחים שלה. העץ לא החזיק מעמד הרבה זמן, אולי בגלל הצל שהטיל עליו הבית, אבל אבי לא טרח לעקור אותו, והעץ המת הוסיף לעזובה שהחלה להשתלט על חזית הבית, שהיתה פעם מלאה בפרחים.

גורל דומה נפל בחלקו של אחד מעצי הגויאבה שהיו לנו. העץ הראשון הניב גויאבות לבנות, ולימים הוסיף אבי עץ של גויאבות אדומות. העץ נשתל בשטח שבין החדר הקטן והמחסן, ואולי גם הוא ניזוק מפני שהיה קרוב מדי לבית. גם את עץ הגויאבה המת לא טרח אבי לעקור. הוא הזדקר שם עד הסוף כמו גֶדֶם יתום.

העץ הוותיק, לעומת זאת, זה עם הגויאבות הלבנות, הצליח כבר מן ההתחלה, והיה אחד העצים הגדולים ביותר שהיו לנו. הוא ניצב ממש בכניסה, סמוך לשער. זה היה העץ הכי קרוב לרחוב. ככל שחלפו השנים החלו הילדים, שעברו ברחוב שלנו בדרכם לבית הספר, לקטוף יותר ויותר מן הגויאבות הבשלות. אין לדעת אם הילדים נעשו יותר חצופים עם שינוי רוח התקופה, או שפשוט חשו שאין כבר מי שישגיח על העצים בחצר ומותר לקטוף כמה שרוצים. אבא שלי טען שיש מספיק בשביל כולם. זה היה נכון, אף אחד לא אכל אצלנו כל כך הרבה גויאבות, אימא שלי היתה מכינה מהם מפעם לפעם ליפתן, אבל רוב הפירות היו נושרים מן העץ ומרקיבים. אילו היו הילדים קוטפים את הפירות הגבוהים, זה לא היה מצער אותה כל כך, אבל הילדים קטפו כמובן את הפירות הנמוכים, וכך היה אבי צריך לטפס על סולם כדי להגיע אל הפירות הגבוהים. אימי עמדה מפעם לפעם ליד החלון, ומבעד לווילון עקבה אחרי השודדים הקטנים, שללא שום פחד קטפו את הפירות, ולא רק מבעד לגדר, מבחוץ, אלא העזו אפילו להיכנס לחצר. לגשת לבית הספר ולהתלונן היא כבר לא היתה מסוגלת. היא כתבה מכתב למנהל, אך כנראה מעולם לא קיבלה תשובה. אני כבר לא גרתי בבית אז ולא ממש עקבתי אחר המאבק הנואש להצלת עצי הפרי שלנו. הילדים לא הסתפקו בגויאבות. במשך הזמן הם חדרו גם למרכז החצר ושדדו את עץ הרימונים. כנראה לא רק ילדי בית הספר – לילה אחד מישהו ממש "גילח" את העץ.

עץ הרימון היה מבחינות רבות מלך העצים בחצר שלנו. הוא היה עץ יפה להפליא, ובעונת הפריחה, כאשר היה מכוסה כולו בפרחים כתומים, שום עץ אחר לא יכול היה להשתוות לו ביופיו. את הפירות היה צריך לעטוף בשקיות נייר כדי שהציפורים לא ינקרו בהם. הפירות היו גדולים וגדושים ובלילות אפשר היה לשמוע את רעש החבטה כאשר היו מתבקעים על אדמת הקיץ הקשה מכובד משקלם. בשנים הראשונות היה אבא שלי מכין יין רימונים. לא זכור לי שטעמתי אי פעם מן היין הזה, שנשמר בבקבוקים כהים במחסן, כנראה הייתי צעירה מדי. במשך שנים היתה אימא שלי מכינה עבורי את גרגרי הרימון בקערה. היא ידעה שלא אהבתי את הצבע הצהוב שהיה נספג בידיים. שום סבון לא הוריד את הצהוב הזה. וגם לא תמיד היתה לי סבלנות לקלף את הרימונים. בידיה הנפוחות, המעוותות והמדולקות היא היתה מבקעת את הרימונים, מפרקת אותם למקטעים, ומוציאה מכל מקטע צהוב את קבוצת הגרגרים שהיתה שקועה בו.

בשנות הנעורים היתה מגיעה אלי רינה, שגרה פעם בשיכון שלנו ואז כבר גרה במעונות עובדים, בערב יום כיפור. לפעמים הגיעו גם חברות אחרות. היינו יושבות מתחת לעץ הרימון וזוללות רימונים, עד שנראו ראשוני המתפללים בדרכם לבית הכנסת ברחוב שלנו. זה היה מין טקס יום כיפור פרטי שלנו.

עץ הרימון סימן גם את הסוף. יום אחד, במקרה זה היה ערב יום כיפור, טיפס אבא שלי על סולם כדי לקטוף רימונים. אחד משלבי הסולם קרס ואבא שלי נפל ונפגע קשה בגבו. אבא שלי היה העוגן של הבית. הוא היה זה שהחזיק את הבית. ועכשיו הוא שכב במיטה חסר אונים, ומולו שכבה אימי המומה מן האסון. המפלגה נרתמה לעזור לנו. אני כבר הייתי רחוקה מן החיים הפוליטיים, אך אבי היה עדיין חבר מפלגה נאמן. הם דאגו למצוא עבור אבי, שהיה צמוד למיטה, בית החלמה למשך שבועיים או שלושה. זאת היתה עזרה עצומה במצב בו היינו אז. ההתאוששות מן הפגיעה ארכה די הרבה זמן, אבל אבי החלים בסופו של דבר. הוא כבר לא היה מסוגל לרכוב על האופניים שלו אל מרכז העיר. הוא ניסה כמה פעמים לנסוע באוטובוס, אבל הוא היה רגיל להיות אדון לעצמו, ולא יכול היה להסתגל לשיגרה החדשה. הוא החליט למכור את הבית. אימא שלי קיבלה את ההחלטה בהכנעה. רק מאוחר יותר התברר שהחלטתה היתה נחושה להישאר בחצר שלנו, שכל כך אהבה, גם אם רוב מה שבנתה במשך השנים כבר לא היה שם – לא התרנגולות ולא הברווזים, לא הירקות ולא הפרחים. נותרו רק העצים. זה היה המקום היחיד שהיה לה אי פעם שהיה באמת שלה, והיא החליטה להישאר שם עד נשימתה האחרונה.

נסיה שפרן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

בסתיו 1961, בראשית שנת תשכ"ב, ואני בחור כבן עשרים וחמש, סטודנט בתחילת השנה השלישית בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוטרתי מעבודתי כמנהל בית-ספר ערב להשכלת-מבוגרים מטעם המחלקה להנחלת הלשון במעוז-ציון, ליד הקסטל, כיום חלק ממבשרת-ציון. הפיטורים היו גם מעבודתי כמורה לתלמידי הכיתה העליונה, שכללה כעשרה תלמידים מבני העדה הכורדית. גילם נע בין עשרים וארבע עד ארבעים וחמש שנה, רובם ראשי-משפחות והם מיקירי העדה במקום וקשורים בינם לבין עצמם בקשרי אחווה ורעוּת אשר, אודה על האמת, קסמו לי לא מעט והיו לי לקח חשוב אולי יותר מן הלקח המועט שהצלחתי אני להורות אותם בשיעורים.

נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי, שנתיים לפני-כן, כמדריך-שכיר בסניף "הנוער העובד" בדימונה, אזל. אותה תקופה כבר ראיתי את עצמי כסופר, אף כי כל מה שהיה בידי הם שיר אחד "האביב הגדול" שנדפס במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בשנת 1955, בהיותי בן תשע-עשרה, ומכתב מאת הסופר ש"י עגנון, שהסכים לקבל אותי לשיחה לאחר שסיימתי לקרוא את כל כתביו, שיחה שבה לא סיפרתי לו על רצוני להיות סופר אף כי היתה לי הרגשה שהוא חש בכך, וכן טיוטות רבות של שירים וסיפורים במגירותיי.

סיפורים קצרים פירסמתי אז בעיתון המנוקד "למתחיל" שבעריכת רחל ענבר, חלקם היה מעין רישומים שינקו בעקיפין מהווי תלמידיי המבוגרים, יוצאי כורדיסטאן הגרים במעוז-ציון, רובם עבד במחצבת הקסטל הסמוכה של חברת "אבן וסיד", מרחק הליכה מבתיהם.

עם פיטוריי מבית-הספר, בגלל תֶקן לא מספיק של תלמידים בכיתתי, הלכו תלמידיי במשלחת להפגין במחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך והתרבות בירושלים כדי שיחזירו אותי אליהם. בשומעו אותם חמק [ד"ר שלמה קודש] מנהל המחלקה באותו זמן, מן הדלת האחורית של משרדו ונמלט לרחוב למען לא יצטרך לעמוד בפניהם ולהשיב על שאלותיהם.

הייתי מלא זעם אבל ביקשתי מתלמידיי שלא ימשיכו להפגין. נסגרתי בחדרי בבית ערבי ישן ברחוב עקיבא 4 (לימים נעשה חדרי-לשעבר חלק מאולם מרכזי של גלריה לתמונות ושל בית-קפה), ולאחר שרבתי גם עם הוריי, שלא יכלו לעזור לי כספית במצב המחורבּן שאליו נקלעתי לאחר פיטוריי – חדלתי גם לנסוע לבקר בסופי-שבוע בביתנו בפתח-תקווה. בשבתות הייתי סועד על שולחנה של בעלת-הבית בַּנֵיכר (בַּנִי) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, בעל ה"שאלה נעלמה", ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הירושלמי סידני סיל, שעמד בראש מחלקת המוסיקה של "קול ירושלים" בתקופת המנדט הבריטי.

ומדוע הסתגרתי? – כי התחלתי לכתוב סיפור בשם "מנהל עבודה חדש". סיפור שאולי היה לו קשר לזעם שלי על פיטוריי מהעבודה, אך לא לאירוע ממשי כלשהו במעוז-ציון. עם זאת, שעה שכתבתי שמעתי את תלמידיי-משם מְדַבּרים, וגם את אנשי דימונה, יוצאי מרוקו, שאותם היכרתי כשנה-שנתיים לפני-כן, והזדהיתי עימם, אך הקפדתי, ובמכוון, שלא יהיה אפשר לזהות דווקא יוצאי עדה מזרחית אחת, מסויימת, בסיפור, אלא יתאים כמעט לכולן.

מה הביא אותי לכתיבה הזו? – לימודיי באוניברסיטה כללו שני חוגים: פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה, ולשניהם היתה עליי השפעה חיובית על דרך השלילה. כלומר – לא שלימדו אותי איך לעשות סיפור, אלא לימדו ממה לא לעשות סיפור.

בשנים ההן הייתי תחילה מושפע מאוד-מאוד מן האופנה הקפקאית העגנונית הסימבּוֹלית שצירפה את סגנונו של "ספר המעשים" וסגנונו של בעל "המשפט" ו"הרופא הכפרי". לתומי או שלא לתומי חשבתי אז שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על ה"רומאן" שהתפתח בין עגנון לבין פרשנוֹ, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהן חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל באותה תקופה, היה לי ברור שהכרה ספרותית פירושה מתן גושפנקה של מבקר לסופר. ואם לא יהיה למבקר מה למצוא בסיפור – כיצד אהיה אני לסופר?

הושפעתי גם מהלך-הרוח של תודעה יהודית ושיבה אל המקורות, ומהקביעה של קורצווייל כי לא תיתכן ספרות עברית בעלת ערך מבלי יניקה מן העבר היהודי. אמנם, זו לא היתה הסיבה היחידה שהניעה אותי לבחור בלימודי הקבלה. בשעתו קראתי בעיתון "הארץ" את התקפותיו של קורצווייל על שני כרכי ספרו של פרופ' גרשם שלום "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו". המאמרים ריתקו אותי כל-כך שמיהרתי לקרוא את שני הכרכים, וביום שבו סיימתי את קריאתי, החלטתי שאעלה לירושלים ואהיה תלמידו של גרשם שלום.

בניגוד לרושם האוטוביוגראפי המתקבל מהרומאנים המאוחרים שלי, מעודי לא הייתי סטודנט לספרות עברית באוניברסיטה כי לא היה בכוונתי להיעשות מורה לספרות, גם לא חוקר או היסטוריון של תולדות הספרות. גם פחדתי פן המגע עם החומר הנלמד ירחיק אותי מן העברית המדוברת, וסופי שאכתוב בסגנון שאותו אינני אוהב לקרוא אצל אחרים. גם לא מצאתי בתוכנית לימודי החוג שום שיעור העוסק בהדרכה לכתיבת רומאן וב"כתיבה יוצרת". שמעתי על קיומם של קורסים מעין אלה בארה"ב. אותה תקופה תליתי בהם תקוות רבות. כיום הם ניראים לי מועילים בעיקר לפרנסתם של הסופרים המנחים אותם.

שנתיים יפות בחיי, שבהן למדתי ספרות עברית וכללית בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב אצל יעקב בהט וטוני הָלֶה, הספיקו לי לכל החיים. כך חש גם חברי אנוש בר-שלום, שהיה הכוכב של כיתתנו הספרותית, ובבואו לאוניברסיטה הירושלמית עזב את הספרות והלך ללמוד משפטים.

וכך באתי לאוניברסיטה בשנת 1959 כשאני מלא תקוות. מה שקרה היה ההפך הגמור מתקוותיי, אך למענו בלבד היו כדאיות שנות הלימודים. התנפלתי ברעבתנות על סיפורי "ספר הזֹהר", "שׁערֵי אורה" ושאר ספרי קבלה, נכחתי בכל הרצאותיו של מורי הנערץ פרופ' גרשם שלום, והיתה לי הרגשה שאני עולה על עקבותיו הנסתרים של עגנון. לשמחתי כל הסיפורים שכתבתי באותה תקופה גנוזים עימי ולא ראו אור בדפוס. אפשר לומר ש"נירפאתי" מהכתיבה הסימבולית כאותו ילד שנירפא מתאוותו לדובדבנים רק לאחר שמילא בהם את ביטנו עד שנמאסו עליו.

היינו, תלמידי הסמינריון של פרופ' גרשם שלום, קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד. אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. "הסודות האמיתיים," אמר גוטליב, "מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול."

הרגשתי, כי אם אלך עד לסוף בדרך של כתיבה סימבולית, סופי שאכתוב סיפורים על-פי תורת הספִירוֹת ויתר הבחינות הקבליות. תרגיל שיכול אולי להיות מעניין למבקר ספרותי חדש, בתנאי שאף הוא למד קבלה, ואולם דברים אלה כבר נעשו טוב יותר בספר הזהר עצמו ובחלק מסיפוריו של עגנון, ואם אני אחזור עליהם תיראה הפרוזה שלי מלאכותית ומזוייפת. נהניתי מאוד מהמשך לימודיי בקבלה ובתולדות התנועה המשיחית. הם השפיעו מאוד על הבנתי את ההיסטוריה היהודית ועל סדרת הראיונות שערכתי והבאתי בספרי "אין שאננים בציון" (1986) – אך שוב לא תליתי בלימודים האלה תקוות שישמשו לי "חומר גלם" ספרותי.

הלקח שהוצאתי מלימודי הפילוסופיה הכללית היה פוֹרה יותר. אם הספרות היא כמין "קומה שנייה" כדי להתבונן ממנה אל המציאות היומיומית, היתה לי הפילוסופיה קומה נוספת מעל לקומת הספרות, ממנה ניתן להתבונן במלאכת הכתיבה. שטף החיים המציאותיים זוכה למעמד של התבוננות בו וגיבושו רק משאתה עולה לקומת הספרות, ואילו את הנעשה בקומת הספרות אינך יכול לבחון אלא מנקודת תצפית גבוהה יותר של הפילוסופיה.

וכך אמנם קרה לי. חדלתי לכתוב סיפורים בנוסח הקודם, הסימבולי, המודרניסטי. התחלתי ללמוד את הפילוסופיה של קאנט: "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" ו"ביקורת התבונה הטהורה". התחלתי גם לעבוד כמורה באותו בית-ספר ערב למבוגרים, מבני העדה הכורדית, במעוז-ציון, הקַסטֶל, כיום חלק ממבשרת-ציון אשר בהרי ירושלים. והתחלתי לכתוב לפרנסתי את אותם סיפורים קצרים, מעין סקיצות, של הווי מזרחי – לעיתון "למתחיל" (הצפוּנים עד היום בגיליונותיו המצהיבים) ובהם כבר הופיעו בשמותיהם חלק מגיבורי "המחצבה", ותואר רקע שהיה דומה מאוד לסביבה שהתגבשה אחר-כך ברומאן. הסיפוּרוֹנים האלה שימשו אותי כחומר קריאה ולימוד בכיתת המבוגרים.

המיפגש קאנט ומעוז-ציון הוא אשר הוליד בי נטייה חזקה לריאליזם, שקיבל בשנים מאוחרות יותר כיוון של נטוּרליזם ושל שימוש רב בחומר דוּקוֹמנטרי לצורך היריעה הבידיונית. זו היתה עבורי כמין "לידה חדשה" מבחינה ספרותית. התפוצצות פנימית אשר הולידה את הרומאן הראשון, שהיה שונה מכל מה שכתבתי בעשרות ובמאות דפים של טיוטות במשך עשר שנים תמימות לפני כן.

הרומאן שאב את כל הרקע והדמויות מהריאליה של יישוב העולים שבו עבדתי. קשה לי להסביר ממרחק השנים מה התרחש בי אז, מדוע דווקא הפילוסופיה של עמנואל קאנט הכחידה בי את שיירי הסימבוליזם והאלגוריה והולידה דחף חזק לריאליזם ואומץ לתאר בפשטות את החיים כפי שהם ניראים בעיניי, וגם צורך עז לכתוב למען הקורא ולא למען המבקר הספרותי.

הייתי אומר לעצמי בימים ההם כי "גיליתי את קאנט במעוז-ציון." משעה שניצבתי בפני "הסוד הגדול", גבולות ההכרה והידיעה האנושית, הנתחמים להפליא בפילוסופיה הקאנטיאנית, שוב לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם, שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פַּרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוּרה של המציאות כפשוטה, ובלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפקא ושל עגנון, שבה היו שטופים לא-מעט מהסופרים המבטיחים בני-דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות.

היו גם שני סופרים שהשפיעו עליי, שניהם אמריקאיים, שניהם כתבו ספרים בעלי אופי אוטוביוגראפי ובהם סיפרו על מאבקיהם להיעשות סופרים ולכתוב את הרומאן הראשון שלהם. הספר האחד היה "הספן על גבי הסוס" מאת ג'ק לונדון, והשני ספרו של ארסקין קולדוול, שלא תורגם לעברית, Call it experience. – ובאותה תקופה התפרסמו, תחילה בהמשכים בעיתון "הארץ", זיכרונות קצין המודיעין של [חיל המשלוח במצרים ובארץ-ישראל, תחת פיקודו של גנרל] אלנבי, הקולונל  הבריטי ריצַ'רד מיינרצהאגן, שאחת מאמירותיו, וכלל לא בהקשר הצבאי, היתה כי מי שלא כתב את ספרו הראשון עד גיל עשרים וחמש, כבר לא יהיה סופר לעולם. ואני הייתי בן עשרים וחמש.

וכך הדליק הצירוף של קאנט ומעוז-ציון את ה"התפוצצות" שהולידה את "המחצבה", וזאת בנוסף לסיבות אישיות, שאחת מהן, כאמור – המרירות על שפיטרו אותי מעבודתי במעוז-ציון ונותרתי כמעט בלא פרוטה להמשך לימודיי.

תחילה היתה בידי סקיצה של מחצית העמוד בשם "מנהל עבודה חדש", הסיפור שכתבתי לעיתון "למתחיל". בעקבות הסקיצה התחלתי לכתוב סיפור שהתכוונתי לעשותו באורך של כשלושים עמודים, ואלה אכן שלושת פרקיו הראשונים של הרומאן. אך הסיפור, במקום "להיסגר" ולהסתיים, החל נפתח ומשתרע. ובהרגשה מוקדמת זו, שבידי תחילתו של רומאן, המשכתי את הכתיבה והֵצבתי לי כלל – לכתוב לפחות עשרה עמודים מדי יום, לא חשוב אם הם טובים או רעים. הפחד הגדול ביותר היה פן אתקע באמצע הכתיבה ולא אסיים את הרומאן.

ההחלטה על מנת המינימום היומית עזרה לי, ובמשך שלושה שבועות וחצי של כתיבה רצופה, אף שלעיתים ה"נטו" של הכתיבה היה רק שעתיים-שלוש ביום, סיימתי את הטיוטה הראשונה של כתב-היד, עליה עבדתי עוד כחודשיים עד שהיה בידי כתב-היד מוכן להגשה להוצאת ספרים.

אורכו של הפרק הראשון בכתב-היד היה כעשרה עמודים. ככל שהמשכתי בכתיבה התברר לי כי רוב הפרטים שהוזכרו בו באו על פיתוחם המלא, כל אחד במקומו, בהמשך העלילה. חבל היה להזכירם בפרק הפותח פן יאבד הרומאן את המתח לקראת העתיד להתרחש בו. הורדתי אפוא את כל הפרטים המיותרים מהפרק הראשון, לכן אורכו בספר הוא עמוד אחד המציג בקצרה את הקונפליקט בין שני הגיבורים המרכזיים של הרומאן.

לאחר שנוכחתי שהסיפור לא רק שאינו מסתיים אלא נפתח והולך, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להגשים את מה שניסיתי לעשות ללא הצלחה זה שנים אחדות – להתחיל וגם לסיים סיפור ארוך, רומאן. הכנסתי את עצמי, כאמור, למישטר של כתיבה: כל יום, לפחות פרק אחד, אם לא יותר. כל יום לפחות עשרה עמודים גדולים, חדשים, בכתב-יד. כל פרק, כאילו אני רואה אותו מתרחש מול עיניי בסרט קולנוע – בהרכב אחר של דמויות, מצבים ומקומות, כדי שלא יהיה משעמם. כי כבר אז ניראה לי השעמום כאויבו הגדול של הסופר, יותר מכל המבקרים גם יחד.

בתום שלושה וחצי שבועות היה בידי כתב-יד, טיוטה ראשונה, של הרומאן. את ניסים לוי, שחשבתי בראשונה להרוג, לא הרגתי, וגם שם הספר השתנה, "המחצבה" במקום "מנהל עבודה חדש". רבים חשבו שהתכוונתי למחצבת הקסטל הסמוכה למעוז-ציון, שאחדים מתלמידיי אכן עבדו בה. בספר המוגמר טִשטשתי את העובדה שהעיר המתוארת בו היא ירושלים. שגיאה של סופר מתחיל, החושש פן ימצאו קשר בין המסופר בספרו לבין המציאות. לכן הוספתי, בעמוד הרביעי בספר הנדפס, את האזהרה הנאיבית: "כל קשר בין המסופר לבין דמויות, מקומות, או מעשים שהתרחשו – הוא מקרי בהחלט."

בנוסח הראשון של "המחצבה" היה שֵׁם אישתו של משה דויד – סולטנה, והשם הלם אותה להפליא. אלא מה? באוטובוס שהוביל אותי מירושלים לעבודת ההוראה במעוז-ציון פגשתי פעמים אחדות אישה בריאת אברים ובעלת מענה-לשון שכמו בסיפור נשאה תרנגולות עימה, ושמה סולטנה. את השם קלטתי מתוך מריבותיה הקולניות, המשעשעות, עם הנוסעים אנשי הכפר במהלך הנסיעה. הייתי בטוח שאם אכלול את שמה בספר המודפס, מיד אִתבע למשפט על הוצאת דיבה.

באחד השלבים האחרונים של עריכת כתב-היד שיניתי את שמה לחליפה, ועד היום אני מצטער על כך, והשתדלתי לחשוף בספריי הבאים את הכול, ללא חשש. ממילא האנשים שעליהם אני כותב – דעתם על עצמם כה טובה עד כי לעולם לא יזהו את עצמם בדמות דיוקנם בספריי. ומה שניראה לי כגילוי כל חולשותיי ומצבי הנואש ב"המחצבה" – רחוק ממני עתה כאילו על אנשים אחרים סיפרתי בו, ולא בי עצמי קרו דברים דומים לאלה. כמעט שהתפתיתי להחזיר במהדורה החדשה הזו את השם המקורי, סולטנה, אבל לבסוף החלטתי שאינני רשאי למחוק את שמה של חליפה, שנחרת במשך עשרות שנים בתודעת הקוראים, ויש בו משמעות לא רק של סולטנה, שליטה, אלא גם של תחליף, כפי שאכן היתה למשה דויד.

שמו של חדידו היה תחילה טַפּירוֹ, כשמו של פועל, ממש בַּדמות העלובה הזו, שעבד אצל אבי בנימין בגוש כרמי-היין של איכרי פתח-תקווה, "עַנַבַּה", מצפון-מערב לכפר-שמואל, מזרחה לרמלה, כרמים שאותם נטע וניהל במשך שנים רבות. כיום חוצה אותם הכביש המהיר לירושלים. טפירו היה מביא לעבודות העונתיות גם את בתו הצעירה, בעלת העיניים הבורקות והחזה הטרי, שמאוד משכה את ליבי.

בנוסח הראשון היו עיר, מחצבה ויישוב-עולים בהרים, ואף שלא נקבתי בשם מקום כלשהו, היה אפשר לחשוב שזוהי ירושלים וסביבתה. ואולם אני הרי חייתי בפחד מפני הקשר שבין דימיון למציאות, וכבר ראיתי עצמי נתבע למשפט דיבה על-ידי אנשי מעוז-ציון ומחצבת הקסטל הסמוכה, ולכן בנוסח הסופי של הרומאן הוספתי במקומות אחדים וכתבתי כי העיר (ירושלים במקור), שבּה מתרחש חלק ניכר מן העלילה, שוכנת קרוב לים, ובקצה השוק הססגוני שלה (מחנה-יהודה) נמצא "הרציף של הדייגים" – מה שהביא קוראים רבים לחשוב שאולי מדובר בתל-אביב, בשוק הכרמל, ביפו, בפתח-תקווה, בראש-העין ובמחצבות מגדל-צדק, שבאחת מהן אמנם הוסרט לימים "המחצבה".

כאשר התחלתי לכתוב את "המחצבה" היה ברור לי שניסים לוי, העריץ הכפרי – סופו בסיום הרומאן יהיה שאנשי כפרו יהרגו אותו בהתפרצות-זעם נוסח "זֶ'רמינאל" של אמיל זולא, רומאן שמאוד השפיע עליי בנעוריי. אך ככל שנכנסתי לתוך הכתיבה ונסחפתי אחר דמותו של ניסים לוי, גברה הרגשתי, כי הוא אינו יכול להיות אדם שלילי לחלוטין. ההבנה למניעיו, ההזדהות גם עימו, וכל מה שנתתי לו "משלי" – יצרו בספר כמין מאזן-כוחות פנימי אשר לי כבר לא היתה שליטה בלעדית עליו. "לא הגיע" לו למות בסוף הספר. לכל היותר לקבל מכות אשר ישברו כהוגן את עצמותיו, ואכן קיבל – אך לא יותר. ידעתי כי אם אבצע בסוף הרומאן את אשר התכוונתי לו בתחילתו – יהיה הדבר בבחינת "דֵאוּס אֶקס מַכינָה", התערבות מגבוה, שרירותית, אשר תהרוס את שיווי-המשקל הפנימי שנוצר בין דמויות הרומאן ובתוך עלילתו. סטייה ברוכה זו מכוונתי המקורית היתה לי מאז כמין מדד בתהליך הכתיבה לכך שהדמויות שנוצרות ברומאן הן אנשים חיים בעלי רצון משלהם ולא מריונטות.

מה עוד שאִם ציפורה לא היתה משַגעת לניסים לוי את השכל – הוא לא היה מתעסק עם הבת של חדידו, הקטנה לא היתה מתאבדת, ומניסים היו נחסכות הצרות שנחתו עליו בפרקיו האחרונים של הספר.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: עקב תקלה במחשב נמחקו לי קבצים רבים של דואר שהתקבל. שולחים שלא זכו למענה או שדבריהם לא פורסמו במכתב העיתי – מתבקשים לחזור ולשלוח לי את החומר ששלחו לי בשעתו!

* נסיה: בגיליונות האחרונים כתבת כמה טורים קצרים המוקדשים לאנשים שהכרת במשך השנים. האחרון היה יהואש ביבר.

אהבתי את כולם, גם את הלא-מוכרים ביניהם, ומקווה שתמשיך בכך!

* ההסכם עם לבנון: מקורות במו"מ: ארה"ב נתנה ערבויות אם חיזבאללה "יאתגר את ההסכם." [כותרת ב"הארץ" באינטרנט, 11.10].

אהוד: שיהיה ברור, הערבויות של ארה"ב שוות לתחת. לא תהיה לארה"ב שום השפעה על איומי הטרור של חיזבאללה ועל המצב הכאוטי בלבנון. בערבית יש על כך אמירה מתאימה: "כּוּל אִל חָרָא קוּדַמַאכּ" – כל החרא עדיין לפניך!

שיהיה ברור: ההסכם מאפשר לחברות איראניות להיות שותפות להפקת הגז הלבנוני על גבול ישראל.

שיהיה ברור: בבוא היום, התמלוגים של הגז יזרמו קודם כל לחיזבאללה ולשאר המושחתים בלבנון שיודעים איך לשקר ולרמות, בייחוד את האמריקאים! – והם לא יגיעו לכלכלה המתפוררת של לבנון הקורסת – וגם לא לרווחת אזרחיה, שחשבונות הבנק שלהם הוקפאו!

* קיבלנו מעטפה מ"יד שרה" כדי לתרום להם. לשמחתנו צורפה גם מעטפה מודפסת עם כתובת שניתן להכניס בה המחאה, ואין צורך בבול. שמחנו על כך כי אנחנו לא אוהבים לתת הוראות קבע וכל שאר האפשרויות הלא-דואריות שבאמצעותן ניתן לתרום – והן  מצויינות בהודעה. אלא מה? איפה נשלשל את המעטפה? הרי בטווח של שניים עד שלושה קילומטר, במדבר העירוני תל-אביב, מטומטמים חיסלו לנו את כל תיבות הדואר?

ויתרנו על התרומה. אלא אם כן "יד שרה" ישלחו אלינו שליח שיבוא וייקח מידינו את המעטפה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל