פעמיים בשבוע

מאחל מועדים לשמחה ושמחת תורה!

גיליון מס' 1791

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בתשרי תשפ"ג. 17.10.2022

עם הצרופות: 1. מנשה סמירה ליד עץ הארז. צילום: עדינה בר-אל. 2. משפחת קופמן  המורחבת מטיילת בנאות קדומים. משמאל: מנשה סמירה. מימין: הזוג בר-אל. 3. שומרה משוחזרת בנאות קדומים. צילום: עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 24. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. "­­נוּמָה מֶלֶךְ, נוּמָה לֵץ." מחולת המוות של נתן אלתרמן. עיון בפזמונו "שיר ערש". // זיוה שמיר: עוד על אבשלום ויוסף. // ברוך ראב בן עזר על אבשלום פיינברג. // תקוה וינשטוק: חרדות. // יורם אטינגר: ערבויות ארה"ב להסכם הגז – מצג שווא! // אורי הייטנר: צרור הערות 16.10.22. // ארנה גולן: אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות בחברה חלוצית בקיבוץ. חלק שני. // עדינה בר-אל: מנשה סמירה – "נאות קדומים" וקִדְמָה. // אסתר ראב על אפרים הראובני. // אהוד בן עזר: משה גרידינגר. // נעמן כהן: יאיר למפל-לפיד סכנה לדמוקרטיה הישראלית. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק  20 [ואחרון]. פג'ה נעלמת מן המפה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001. [המשך]. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

24.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ פֶּרַח

קוֹנִים בַּחֲנוּת פְּרָחִים

שָׂמִים בְּצִנְצֶנֶת מַיִם

אַחַר כָּךְ זֶה מַסְרִיחַ

וּמַשְׁלִיכִים –

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

בִּבְרָכוֹת לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ

אֲבִיבָה אֲהוּבָתִי,

מֵחַיִּים.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

­­"נוּמָה מֶלֶךְ, נוּמָה לֵץ"

מחולת המוות של נתן אלתרמן

עיון בפזמונו "שיר ערש"

א. בלילה של צבעי מזרח ומערב

את הפזמון "שיר ערש", הפותח במילים "הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע", חיבר אלתרמן  בשנת 1965 לשֵׁם שילובו במחזמר 'אסתר המלכה' שהצגת הבכורה שלו עלתה על במת "הקאמרי" ביום 6.2.1966. היה זה מחזהו האחרון של אלתרמן שהוצג בחייו. אחריו הפיק גרשון פלוטקין רק את מופע-הפזמונים "צץ וצצה" שהוצג ב-1969. "צץ וצצה" אמור היה להיות מחזה, אך הוחלט לחלץ ממנו את הפזמונים בלבד, ולבצעם בלוויית קטעי קישור, וזאת לנוכח כישלונו הקולוסלי של המחזה "אסתר המלכה".

במחזה "אסתר המלכה" הושקעו משאבים עצומים בעיצוב התפאורה ובעיצוב התלבושות המפוארות – הרבה מעֵבר למקובל באותם ימים. ואולם חרף עושרו החזותי המרשים לא זכה  מחזה זה להצלחה המקוּוה, שאמורה היתה לכסות את גירעונו של אלתרמן ואת חובו המעיק לשלטונות המס. לאחר שספג המחזה ביקורת קטלנית מחיים גמזו, הוא הוצג שלושים ושמונה פעמים בלבד, וגרם למפיקיו הפסדים גדולים. המחזה האלתרמני השנון, על שלל חרוזיו המשובחים ולחניו היפים של סשה ארגוב, ירד אפוא לטמיון עקב ביקורת מרושעת וצרת-עין,  ונותר ממנו למזכרת רק הפזמון "שיר ערש" שזכה לביצועים רבים.¹

פזמון זה, המושר בפי מונדריש, "ליצן החצר"  של המלך אחשוורוש, הוא גם שיר-ערש מרגיע על בוא הלילה והתרדמה וגם שיר עִוועים מעורר חלחלה על שעת מותו הקרֵב של המלך. "שירי מוות" – "Lieder vom Tod" – הם סוגה ידועה בשירה הגרמנית,  שדפוסיה חלחלו גם לשירי יידיש. "אסתר המלכה" של אלתרמן "מתכתב" הן עם שירי המוות הגרמניים שהגיעו לשירה העברית via לשון יידיש, הן עם "משחקי פורים" העממיים שיצאו בראשיתם מקהילות ישראל שבמרחב התרבות הגרמני.

דמות הליצן שלפנינו היא דמות היבּרידית שבקִרבּהּ "הולחמו" תקופות היסטוריות שונות ומקומות גאוגרפיים שונים: לכאורה המחזה מתרחש בשושן המקראית, אך השם המזרח-אירופי "מונדריש" (וריאנט של השם "מונדרייך", שהוא מאותה משפחת שמות כמו "גולדרייך", "וסטרייך", או "ארנרייך") זר ומעורר גיחוך כשהוא משולב במחזה "עתיק" המתרחש לכאורה במזרח הקדום. ואולם, לאלתרמן הייה סיבה טובה לשבצוֹ במחזהו: "מונדריש" הוא שמה של הדמות המרכזית בנוסח הראשון של "אחשוורוש שפיל" (1697) ששרד והגיע לידינו.²  

 במחזות עממיים של ה"פורים שפיל" וה"אחשוורוש שפיל", שנערכו ב"רחוב היהודים" ובבתי-המדרש של קהילות ישראל במזרח-אירופה ובמרכזה, הפכה דמותו הרצינית של מרדכי לדמות קומית – "מונדריש דער הויף-נאַר" (ליצן החצר). מונדריש היה כעין ארלקינו מן "הקומדיה דל'ארטה" – ליצן שהרֶפּליקות שלו היו לפעמים אימפרוביזציה גמורה.

הנוסח הראשון של "אחשוורוש שפיל" (1697) הגיע לידינו מתקופתו של שייקספיר. כשגדול המחזאים בעולם יצר את דמות ה"שוטה" (the fool) ב"קומדיה של טעויות", ב"נשי וינדזור העליזות" וב"מהומה רבה על לא דבר" – נוצרה בתרבות היהודית דמותו של מונדריש, השוטה בחצר המלך אחשוורוש. בסצנה שלפנינו מנסה הליצן השוטה להרגיע את המלך הקשיש אחשוורוש, ששנתו נודדת ולהמתיק את רגעי הפחד המרים שתקפוהו.

המלך, המוקף יריבים הקושרים נגדו קשר, אומר לליצן: "בּוֹא הֵנָה. שֵׁב. תִּקַּח כָּרִית וְתִשָּׁעֵן./ הָרוּחַ נִרְגְעָה. שׁוּשַן שׁוֹתֶקֶת. / אוּלַי נֹאכַל דְבַר-מָה? לֹא? רֶבַע עוֹף שָׁמֵן? / לֹא? טוֹב. אֵין צֹרֶךְ. סְתָם נֵשֵׁב לָנוּ. בְּלִי נִיעַ. / הָא? מִי זֶה מְנַגֵּן? זֶה כֹּה יָפֶה וַחֲגִיגִי?"

מונדריש עונה למלך: "כְּלֵי־זֶמֶר שֶׁהֵבֵאתִי מְנַגְנִים, מַלְכִּי. / כָּךְ, אֶת רֹאשְׁךָ הַנַח נָא עַל בִּרְכַּי וְהָס / נַגְנוּ לְאַט, כִּנוֹר, חָלִיל וְקוֹנְטְרַבַּס."

כלי הזמר מנגנים, ומונדריש שר:

הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע

וְנִשְׁתַּתְּקוּ שׁוּקֵי פָּרַס

וְרַק אֵי שָׁמָה קְלָרִינְטָה

וְקוֹל כִּנּוֹר וְקוֹנְטְרָבַּס

מְלַחֲשִׁים אל תִּתְלַבֵּטָה

וְשֶׁקֶט, שֶׁקֶט, הַס

אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים

אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ

אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי

אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא

וְהַי לִי לוּ וְהַי לוּ לִי

וְהַי לִי לָנוּ לְכֻלָּנוּ

נוּם תַּפּוּחַ, נוּמָה עֵץ

נוּמָה מֶלֶךְ, נוּמָה לֵץ

נוּמוּ נַהֲרוֹת וָחוֹף,

נוּמוּ חֲצוֹצְרוֹת וַתֹף

(המלך): אוּלַי בְּכָל זֹאת רֶבַע עוֹף?

לֹא, לֹא, סוֹף.

כָּל רֹגֶז וְחֵמוֹת וַטֹרַח

וְתַאֲווֹת וְחֵרוּק שֵׁן

עָבְרוּ חָלְפוּ כְּעוֹבְרֵי אֹרַח

(המלך): שֶׁיַּעַבְרוּ, אֲנִי יָשֵׁן.

גַּם שְׁאֵלוֹת לִשְׁאֹל אֵין צֹרֶךְ

וְאֵין תּוֹעֶלֶת, אֵין.

רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים

אַךְ שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁיָּדַעְנוּ

וְשֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים

רַק הוּא בַּסּוֹף נִשְׁאָר אִתָּנוּ

נִשְׁאַר וְשָׁר הָנִיחוּ לִי

הָנִיחוּ לָנוּ לְכֻלָּנוּ.

נוּמִי דֶּרֶךְ, בָּא הַקֵּץ,

נוּמָה מֶלֶךְ, בָּא הַלֵּץ,

נוּמוּ רוּחַ וּמִפְרָשׂ,

הֵרָדְמוּ תּוֹלְדוֹת פָּרַס,

(המלך):  שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַפָּנָס?

כֵּן, כֵּן, הָס.

המחזה מתרחש לכאורה בפרס של ימי אחשוורוש, אך למעשה הוא עשוי להתרחש בכל זמן ובכל אתר. שמו של בהלול, סוחר השטיחים הפרסי, שבחנותו נפתחת העלילה, מבטא את הבְּליל והאנדרלמוסיה המאפיינים את המחזה. לא טעויות ושגיאות לפנינו, כי אם קולאז' אוקסימורוני מכוּון של מאפיינים ומוטיבים השייכים לתקופות שונות ולמקומות גאוגרפיים שונים. לצופה ברור לגמרי שלפניו מוצגת קומדיה אגדית מטא-רֵאליסטית, המנותקת מן המציאוּת "הפשוטה" ומכל הגבולות והמגבלות – ולא מחזה רֵאליסטי המתאפיין בדיוק עובדתי והכפוף לעקרון שלוש האחדויות: אחדות העלילה, הזמן והמקום.

*

המרכּבוֹת, הטרוּבּדורים והפונדקים שבשירי "כוכבים בחוץ" מעניקים לשירים הללו חזוּת אירופית, אבל ביצירתו האוקסימורונית של אלתרמן, המפגישה ניגודים בלתי אפשריים, מוטיבים אלה ודומיהם אינם אלא סמלים על-זמניים, שאינם קשורים בִּמציאוּת גֵאוגרפית מסוימת. הנה, במחזה "אסתר המלכה", המתרחש לכאורה בפרס ומָדַי של תקופת המקרא, מככּב הטרוּבּדור מונדריש (שֵׁם מזרח אירופי, שנלקח כנראה, מתוך אָנַכרוניזם גמור, ממחזהו של י"ל פרץ "בלילה בשוּק הישן").

דמותו של משורר חצר זה, המנצח על תזמורת המלך (כאמור, לפנינו רמז אוֹטוֹ-אירוני לאלתרמן גופא, שאויביו תלו  באותה עת על דש בגדו את תווית-הגנאי "משורר חצר"), לקוחה מצד אחד היישֵר מן השירה החצרונית של ימי-הביניים ותקופת הרנסנס, אך – לכאורה כמתוך אָנַכרוניזם גמור כב"שירי המגילה" של איציק מאַנגר – גיבורנו חי בעולם המזרחי העתיק, ובה בעת  שר מַדריגל מערבי לגבִרתו המלכה ("כִּי רַק לָךְ נְשָׂאתִיהוּ מַתָּת וְשָׁלָל").

מונדריש הוא בן-דמותו הקדום של  הטרוּבּדור-ההֵלך מן השיר "פגישה לאין קץ", המוכן להביא למלכתו ולעולליה "שקדים וצימוקים" ולשוטט בארצותיה בלי מתחרים ("לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ"). התרפסותו של מונדריש לפני המלכה ("אֲנִי מוֹנְדְרִישׁ הַהֵלֶךְ, עֲקֹם הַכָּתֵף / מִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ מַלְכָּה, מִשְׁתַּחֲוֶה קֵיסָרִינָה / בְּתַפְקִיד שֶׁל ז'וֹנְגְלֶר, טְרוּבָּדוּר וּמְתוֹפֵף") מזכירה את התרפסותו של ההֵלך, גיבור "פגישה לאין קץ", לפני "המלכה" הנעלה והעריצה, שאליה מושר שירו. המשורר בשירים אלה קד קידה לפני המציאוּת האוּרבּנית העשירה, הנגלית לנגד עיניו, וכורע בֶּרֶךְ לפָנֶיהָ, מתוך נכונוּת לשַמש לה עבד נרצע ונאמן עד אחרית ימיו.

מכאן שהימצאותו של משורר-הֵלך (בן דמותו של הטרוּבּדור)  בשירי  "כוכבים בחוץ" אינה מעידה דבר על זהותם הגאוגרפית וההיסטורית של שירים אלה. הם אינם חייבים להיות שירים "עתיקים" או "אירופיים" רק משום שיש בהם ריבוי של פרטי מציאוּת כמו-אירופיים שפָּטִינה של יושן נסוכה על פניהם (ההֵלך האלתרמני דומה אמנם לטרוּבּדור, למינסטרל ולשנסונייר מ"אִיי הים" שבקצה מערב, אך הוא יכול בהחלט להיות גם בן-דמותו הארץ-ישראלי).

ב. תחושת הקץ

גם במחזהו "אסתר המלכה" בחר אלתרמן לעלילה רקע אגדי קדום, בנוסח "אֶלף לילה ולילה", ונָטע בתוכו – מעשה שעטנז וכלאיים – חומרים מודרניים ואקטואליים בתכלית. מחזה זה קשור קשר אמיץ לשתי יצירות  אלתרמניות  השייכות גם הן לשנים 1965-1966; כלומר, לשנים שבהן נכתב המחזה "אסתר המלכה" והועלה על במת  "הקאמרי".  האחת היא "חגיגת קיץ", מין פֿארסה שיצאה לאור ב-1965, והשנייה היא מחזהו של גוטהולד א' לֶסינג "נתן החכם" שאותו תרגמה בִּתו תרצה אתר ב-1966 למען תיאטרון "הבימה".

ב"חגיגת קיץ" הביע אלתרמן את תחושת הקֵץ שאחזה בו בשנות חייו האחרונות. בשנת 1965 היה המשורר בן חמישים וחמש בלבד, אך מחמת שתיינותו המופרזת בָּגד בו גופו, ורופאיו הזהירוהו מפני קריסת מערכות אם לא יתנזר מאלכוהול. כמי שהתמחה במדעי הטבע והחיים, הוא ראה את האותות, והבין שהוא לא יאריך ימים. "קיץ" ו"קֵץ" אמנם לא משורש אחד נגזרו, אך כבר בתנ"ך משמשות מילים אלה לצורכי לשון-נופל-על-לשון" ("מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל"; עמוס ח', ב'). שלהי הקיץ מבשרים את סוף השנה, ובמעגל הרחב יותר – את סוף החיים. וכך גם "בחגיגת קיץ": הקיץ והקץ כרוכים ומשולבים זה בזה.

מן הצד האחד, "חגיגת קיץ" היא חגיגת אסיף דיוֹניסית וססגונית, אך מן הצד השני היא גם danse macabre  מבעית – ריקוד עִוועים של רוחות העבר וצלליו – מחול השחת של הגוף ההולך אל בית עולמו. הצבע הצהוב של הקיץ אינו נקשר רק בזהב הכתר של הקיסר אוגוסטוס ובצבעה של השמש הבָּרָה. הוא נקשר גם בגילוייה הכעורים והדוחים של הזִקנה: השניים המצהיבות, העור המתקלף כקלף צהוב, האצבעות הצהובות מפגעי העישון, הגוף הקמֵל העומד כעץ בשלכת: "וְאִשָּׁה בְּעוֹדָהּ צוֹחֶקֶת / זָקְנָה וַתַּצְהֵב כִּקְלָף. / אֲבָל שִׂיחַ יָבֵשׁ הֶחְלִיף כְּבֶגֶד / סְתָו וְקַיִץ, אָבִיב וּסְתָו."

ב"חגיגת קיץ" כלול דיוקן אוֹטוֹ-אירוני של משורר שרוב ימיו עברו עליו ליד המִכתבה, בשיר זה מתכווץ כל מַהֲלך חייו של אדם למְמדיו של יום אחד בחיי המשורר, איש הרוח: "שְׁלֹשָה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר / עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף./ עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר,/ אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב."

יושב האיש הצעיר, כותב ומוחק, מתקן ומלטש, מוסיף וגורע, ובראותו כי בא הערב (תרתי משמע), הוא מעלה אור בחדרו וממשיך במלאכה.  תיאור זה הוא קודם כל דיוקן קריקטורי של אלתרמן עצמו, שכל ימיו עברו עליו בדל"ת אמות, במעגל אין-סופי של חיי יצירה. במעגל רחב יותר, לפנינו חייו של "כל אדם", העמֵל מבּוֹקר עד ערב עד שמגיע יומו והוא מגלה ש"אֱנוֹש כחציר ימיו". עוד בטרם מגיעה מלאכתו  לסיומה,  וכבר מגיעים לביתו הנגנים ללַווֹתו אלֵי קבר: "קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / וְצָחַק בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁן / וּבְיָדוֹ הַצְּהֻבָּה בְּדַל נְיָר / וְגוּפוֹ גוֹחֵן, שָׁמֵן, זָקֵן." בהודיעו למנגנים כי "לְהַסְפִּיק אִי אֶפְשָׁר עַל רֶגֶל אַחַת," משמיע לפתע הכינור "צַעֲקַת מֵיתָר", ומיתר חייו של האיש פוקע. חבורת ה"כליזמרים" מבשרת בעליצות מָקַבּרית את בוא "המוֹעד".

בוא המועד פירושו שהגיעה העת ללכת לקול הנגינה אלי קבר ורקב. הוראתה החגיגית של המילה "מועד" ("חג") והוראתה הטרגית של המילה "חגא" (המציינת את יום לכתו של אדם ל"בית מועד לכל חי") מוצמדות כאן במין עליצות מָקַבּרית האופיינית לפולקלור היהודי המזרח אירופי.

באחד משיריו המוקדמים ביותר – "בעת שופר – לָאֵם"³  – חוזר הבן המת  ומידפק על דלת בית אִמו. ברקע מתנגנת נעימה משירי הערש שמשמיעה אֵם על ערש בנה: "אַי לִיוּלִי, אַי לִיוּלִי, / הֵרָדֵם קְטַנְטֹן... / מִן הַבְּאֵר עוֹלֶה דְּלִי / וּבַדְּלִי דוֹרוֹן," וגם כאן  המלך שומע מפי ליצן-החצר, לפני שהוא עוצם את עיניו לשנת הנצח שלו, את צליליו של שיר-ערש ששמע מפי אימו בילדותו. ערש העולל וערש הדוויי של הנוטה למות מתלכדים כאן זה עם זה:

וְהַי לִי לוּ וְהַי לוּ לִי

וְהַי לִי לָנוּ לְכֻלָּנוּ

נוּם תַּפּוּחַ, נוּמָה עֵץ

נוּמָה מֶלֶךְ, נוּמָה לֵץ  [...]

רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים

אַךְ שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁיָּדַעְנוּ

וְשֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים

רַק הוּא בַּסּוֹף נִשְׁאָר אִתָּנוּ

נִשְׁאַר וְשָׁר הָנִיחוּ לִי

הָנִיחוּ לָנוּ לְכֻלָּנוּ.

למעשה הפזמון "שיר ערש", המושמע בהתקרב שעת השֵׁנה, הוא גם שיר "מחולת המוות" המושמע בהתקרב שֵׁנת הנצח של האדם. מקהלת כלי הנגינה המנגנת  ברקע אינה משמיעה מנגינת חג שמחה, כראוי ל"משחק פורים", אלא מנגינה המלַווה את האדם לבית עולמו. אלתרמן עורך כאן את מאזן חייו, אך מדבר בו בלשון "אנחנו", שכֵּן הוא מסכם במקביל גם את מאזן חייו של דור שלם – דור שהגיע שעתו לרדת מן הבמה כי כך רוצים הצעירים.

ג. משורר חצר?

מונדריש מגלם באופן קריקטורי הֶבֵּטים אחדים מדמותו של אלתרמן גופא, שיריביו הצעירים תלו בו באותה עת תווית מעליבה של "משורר חצר"; אך למעשה דמותו החוץ-ספרותית של אלתרמן נחלקת במחזה "אסתר המלכה" בין דמותו של המלך לדמותו של הליצן. אלתרמן "סוגר כאן חשבון" עם מבקריו ועם חורפיו, שכינוהו "משורר חצר", והפגינו את "חָכמתם המופלגת" ואת "הֲבנתם הרבה" בעזרת שימוש מופרז במילים לועזיות, במין התהדרות-שווא שחשפה את הפרובינציאליות שלהם.

 היום ברור לחוקרי אלתרמן – האיש ויצירתו –  שצעירי שנות החמישים והשישים הציגו אותו  כ"משורר חצר" מבלי להתעמק בשירתו ומבלי להבחין בכל אותם עשרות המקומות שבהם יצא בחירוף נפש נגד בן-גוריון.⁴ ברי, המשורר עצמו ידע שהוא מעולם לא התרפס לפני בן-גוריון, ושהוא לא פעם  הסתכן וסיכן את משרתו הקבועה בעיתונה של ההסתדרות כדי להשמיע בקול רם את דעתו, גם כשזו עמדה בניגוד גמור לדעתו של המנהיג.

באירוניה מושחזת כתער מציג כאן אלתרמן את "ליצן החצר" מונדריש כ"ליצן חצר" המתרפס לפני המלך והמלכה במליצות נוטפות שמן זית זך. למלכה הוא מבטיח לסור לפקודתה בכל עת: "לְשָׁרֵת, לְהַגִּישׁ לָךְ קְרֶם קָרָמֶל, / לְהַחֲזִיק אֶת הַשּׁוֹבֶל, לָלֶכֶת, לָרוּץ, / לָצֵאת בִּשְׁבִילֵךְ לְדוּאֶל. / לִהְיוֹת בִּשְׁבִילֵךְ קַל כַּצְּבִי, / לְמַלֵּא שְׁלִיחוּיוֹת כְּפִי שֶׁיִּדָּרֵשׁ / לִקְפֹּץ בִּשְׁבִילֵךְ, אִם תְּצַוִּי, / מֵאֵיזֶה גֶּשֶׁר, אוֹ מִגְדָּל, אִם יֵשׁ,  / לִהְיוֹת לָךְ כָּרוֹז, כַּנָּר,  זַמָּר, /  לַעֲבֹד בִּשְׁבִילֵךְ כַּעֲשָׂרָה, / לִהְיוֹת שׁוֹמֵר-סַף, סַבָּל, בַּלְדָּר, / קַשָּׁר, אֱצָטֶרָה, אֱצָטֶרָה."

ואם הזכרנו את מחזהו של גוטהולד א' לסינג "נתן החכם", שהיה מונח אז על שולחנה של תרצה אתר לשם תרגומו ל"הבימה", הרי שאלתרמן – שביקר באותה שנה בקביעות את תרצה שהיתה אז בהיריון ראשון וסייע לה בכל קושי, הכיר בוודאי גם את תרגומו הראשון של מחזה זה.  בפתחו הוסיף המתרגם – איש תנועת ההשכלה אברהם-בר גוטלובר – שיר ההתרפסות שכּתב בס"ט פטרבורג בקיץ תרל"ג למצנט שתמך בתרגום ובהוצאתו לאור: 

"מִיֶּתֶר הַפְּלֵטָה לְסֹפְרֵי עַמֵּנוּ / אֶחָד אֲנִי, כֹּתֵב בִּשְׂפַת קָדְשֵׁנוּ, / [...] כִּי אַהֲבַת עַמִּי עַד לִבִּי נֹגַעַת / וְאַתָּה, אָדוֹן נִכְבָּד, אֹהֵב עַמֶּךָ, /  עֹשֶׂה טוֹב וָחֶסֶד כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, /בִּפְרוֹץ נַחֲלֵי בְלִיַּעַל תַּעֲמוֹד בַּפָּרֶץ, / לֹא תֶחֶשֶׁה לַזֵּד פֹּשֵׁעַ מֵרֶחֶם, / צַר וְאוֹיֵב אֹכֵל עַמִּי אֹכֵל לֶחֶם, / כִּי עַל כֵּן נִכְבַּדְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ. / לֹא לָרִיק יָגַעְתָּ, שִׁמְךָ יְפָאֵרוּ, / עַם זוּ אָהָבְתָּ תְּהִילָּתְךָ יְסַפֵּרוּ. / [...] גַּם כִּי זָקַנְתָּ עֲשׂוֹת טוֹב לֹא תֵלֶא, /   הֲלֹא יְכַבֵּדְךָ עַמְּךָ תַּחַת כָּל אֵלֶּה. / וְתַחַת כָּל אֵלֶּה אֲכַבֵּדְךָ גַּם אָנִי, / הוֹאֵל נָא אָדוֹן וּקְחָה מִנְחַת עָנִי / מִנְחָה בְלוּלָה בְשֶׁמֶן אַהֲבָה לָנֶצַח,/ הִנֵּה גַּם לִי מֹשֵךְ חֶסֶד הָיִיתָ,/ נַפְשִׁי וּלְבָבִי לָעַד לָךְ קָנִיתָ, / יִשָּׂא נָא סִפְרִי שִּׁמְךָ כְּצִיץ עַל מֶצַח. / וְהָיָה זֶה שְׂכָרִי חֵלֶף עֲבוֹדָתִי, / כִּי תִרְצֶה פָעֳלִי וְתֶעֱרַב לְךָ מִנְחָתִי."

מה ל"משוררי החצר" מכל הזמנים ולדמותו זקופת-הקומה של אלתרמן, שמעולם לא קיבל מרוּת מאיש?! גם כשביקש ממנו בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי בשם עברי, וגם כשביקש המנהיג לראות במו-עיניו את המחזה "כנרת, כנרת" בטרם יוצג על הבמה, לא נענה אלתרמן לבקשותיו ושמר על "חֵרוּת הפיט" (licencia poética) מכל מִשמר. ולזכותו של בן-גוריון ייאמר שגם כאשר לא סר אלתרמן למרותו ולא מילא את מבוקשו, הוא לא נטר לו איבה והמשיך לכנותו בכינוי "נתן החכם".

מונדריש אינו רק "ליצן החצר". הוא גם תקדימו ההיסטורי של  ההֵלך האלתרמני, המנותק מכל התחייבות והמקיף בדרך הילוכו תבל ומלואה. הוא מעיד על עצמו:  "נָדַדְתִּי עַל פְּנֵי רוּס, וָלַכְיָה, הַקַּרְפָּטִים, /  עִם חֲבוּרַת כְּלֵי-זֶמֶר וּמְחַבְּרֵי שִׁירִים, / אֲשֶׁר לְהַשָּׂגַת פְּרוּטָה הֵם אַקְרוֹבָּטִים / אַף כִּי בִּכְלָל הֵם טְרַגִיקוֹנִים כַּבִּירִים."

והרי לנו הגדרה מקיפה ומדויקת של ההֵלך-הטרוּבּדור ושל היהודי הנודד (שהשם "אחשוורוש" הוא אחד מכינוייו). במקביל, כִּיוון כאן אלתרמן גם כלפיו זרקור אוטו-אירוני מריר של השלמה עם הגורל: גם הוא היה לוליין של מילים להשגת פרוטה (חיבר פזמונים לבמה הקלה, כתב את שירי "רגעים" לשם פרנסה, וראו בשירו "איגרת" על האמנות ה"פשוטה" וה"ממוסחרת", המרקידה "דֹּב בַּשּׁוּק, עַל אַהֲבָה וָלֶחֶם"), וגם הוא בעצם היה כל ימיו הליצן הבוכה. את "חגיגת קיץ" (1965), את "אסתר המלכה" (1965-1966) ואת "המסכה האחרונה" (1968) חיבר אלתרמן בתחושת קץ של "הֲבֵל הֲבָלִים" ושל פרֵדה מן העולם.

  בשעת פרֵדה נפרע אלתרמן מיריביו שמיררו את חייו לקראת סופם. דרך דמותו האקדמית של ד"ר שיפַּרתי לעג אלתרמן למבקריו – גם לחיים גמזו, בן גילו וחברו מימי הגימנסיה "הרצליה" ופריז,  גם לברוך קורצווייל שהשמיע נגדו מעל דפי עיתון "הארץ" דברי פסילה נוקבים ומעליבים, גם למבקריו הצעירים שחבשו את ספסלי האקדמיה והתחילו לפסוק את פסוקם ולחרוץ את לשונם  בגיל שבּוֹ היו צריכים עדיין לשבת על ספסל הלימודים ולקנות תורה ודעת.  

למרבה האַבּסוּרד, את "מגילת אסתר" פוסל ד"ר שיפַּרתי מכל וכול, ומכנה אותה "פַּמפלט פסידו-היסטורי אֶפּיגוני מסוג בי"ת." לפני המלך אחשוורוש הוא משמיע את חוות-דעתו ה"מלומדת" באָמרו: "אתה בכלל אבּסוּרד שאין לו אחיזה לא בעֵילם ולא באוּרד, ולא בחרסֵי כּוּרד! אתה זיוף, אנכרוניזם, פיקציה, בלי גוף ודמות-הגוף. אין לך צידוק, אתה לא חי, אינך קיים, תסמוך עליי."

 זך וחבריו הצעירים הִרבּוּ כאמור לקשט את דבריהם במלים לועזיות "מרשימות", שריבוין הצביע על רצונם להתנשא על זולתם ולהתקשט בנוצות זרים. אלתרמן הלעיג על תופעה נלעגת זו כבר ב"פונדק הרוחות", וכאן הוא שׂם בפי הד"ר שיפַּרתי מילים לועזיות רבות,  ההופכות אותו לדמות כלאיים שבתוכה דרים בכפיפה אחת הקטלניים שבמבקרי אלתרמן: גמזו וקורצווייל  הוותיקים, וזך הצעיר.

במחזה "אסתר המלכה" אפשר להבחין בכמה וכמה מאפיינים אלתרמניים מובהקים, שעליהם שמר אלתרמן בכל ארבעים שנות יצירתו: 

* ראשית, הדמויות יוצאות כאן מן השטיח ומקבלות חיים עצמאיים, כמו הגיבורים בשירי אלתרמן היוצאים מבין דפי הספר ומקבלים חיים חוץ-ספרותיים (ראו בשירו "כיפה אדומה", למשל). אלתרמן הבליע ביצירתו תכופות את הגבולות המקובלים בין art לבין nature, הניח לגיבורים הספרותיים לחרוג מבין הדפים, לאהוב "עד מוות" על מדפי הספרייה, או לצאת לשׂוּח בין משעולי היער.

* שנית, הדמויות משנות את טבען ואת מעמדן עם החלפת הכובע; ועל כן נאמר על אסתר כבר בתמונה הראשונה של המערכה הראשונה: "וּמְצַיְּרִים נַעֲרָה מְהֻרְהֶרֶת הַיּוֹדַעַת בְּדִידוּת וְתוּגָה / וְנוֹתְנִים לָהּ שַׁרְבִיט וַעֲטֶרֶת לְסִימַן שֶׁהִיא הַמַּלְכָּה." החלפת הכובע ביצירת אלתרמן היא עניין מרכזי, וראו ביצירתו האחרונה "המסכה האחרונה", שבה מכוּנה הגיבור "בונטה" ו"סומבררו".

מוטיב החלפת הכובעים והזהויות לא היה זר לאלתרמן. במחזהו "אסתר המלכה" כתב אלתרמן את השורות: "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֵרֶב / וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה / מְצַיְּרִים הֵמָּה כֶּתֶר וָחֶרֶב / וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה," ובפזמון "שיר ערש" נאמר שעתיד כל אדם לעצום את עיניו לשנת נצח, גם אם כתר לראשו או דלי.  

 מעל לכול, בעולמו ההפוך של אלתרמן, החרגול לומד לקפוץ מן הלוליין, כפי שהראה דוד כנעני במאמרו המכונן "על קו הקץ" שלפיו העמיד אלתרמן בשירי עולם ש"בּוֹ הטבע מְחַקֶּה את מְחַקָּיו".⁵

וכאן, ההשגחה העליונה והגורל לומדים את התעלולים שלהם מליצן החצר, וכדברי מונדריש: "הַבַּדְחָן יַעֲשֶׂה, וְאוּלַי גַּם יוּכַל / אִם הַפַּעַם רַק לֹא יַפְרִיעֵנִי / אוֹתוֹ לֵץ מְהֻלָּל וּבַדְחָן מְפֻלְפָּל / הַנִּקְרָא הַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה אוֹ גּוֹרָל / כִּי חָכְמוֹת הוּא לָמַד גַּם מִמֶּנִּי."        

*

את שירו-פזמונו "שיר ערש" כתב אלתרמן מתוך רֶזיגנציה  מחויכת ומרירה כאחת – מתוך   ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, מבלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר ("לץ" ב"פורים שפיל" שבלשון יידיש הוא גם "שֵׁד", ולא רק "ליצן"). 

 בשנת 1941 כתב אלתרמן עליו ועל חבריו, בני חבורת "יחדיו",  שהִרבּוּ "שטותים" ו"הֲבלים", וכשנות דור מאוחר יותר הוא סיכם את מירוץ חייו, וקבע בצער רב: "אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים / אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ." בתקופה שבָּהּ הותקף מכל עבר על-ידי צעירים שביקשו לגזול את כתרו, סיכם אלתרמן את חייו במילות הרֶזיגנציה המוותרות על הכתר ועל ההשגים, שכֵּן בקבר אין בהם צורך ואין להם כל ערך (וכדבריו על הראש: "אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי / אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא). 

מדובר כאן על הרכנת ראש שמתוך זִקנה ותשישות, אך גם מתוך ויתור מתוך הרגשה קֹהלתית של "הֲבֵל הֲבָלִים" על המאבק הכרוך בשמירה על הכתר ועל השרביט.

הערות:

1. ראו: דבורה גילולה, "מול תגמול מחיאות הכפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית", תל-אביב 2008.

2. חנא שמרוק, "השם המשמעותי מרדכי-מרקוס – גלגולו הספרותי של אידיאל חברותי", "תרביץ", כ"ט, חוברת א', תשרי תש"ך  (1959), עמ' 76-98.

3. "כתובים", כרך ה', גיל' ל"ה (רכ"ה), כ"ב באב תרצ"א (6.8.1931), עמ' 1. מתברר שסדרת ההגאים "היי-לי-לו-לי" המנסים להרגיע את הכאב והפחד משולבים בווריאציות שונות בשירה האירופית. כך, למשל, הוא חוזר בכל אחד מבתי  Haï luli, שירו של האריסטוקרט הצרפתי Xavier de Maistre בן המאה השמונה-עשרה.

4. אהרן קומם, "המשורר והמנהיג: ביאליק ואחד-העם, אלתרמן ובן-גוריון", בתוך הספר "אלתרמן ויצירתו", בעריכת מנחם דורמן ואהרן קומם, באר-שבע ותל-אביב 1989, עמ' 47-87.  ראו גם מאמרי "'משורר חצר' או 'משורר לאומי'", בספרי "על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן", תל-אביב 1999, עמ' 7-58.

5. דוד כנעני, "בינם לבין זמנם", מרחביה 1955, עמ' 45-75.

זיוה שמיר

* * *

ועוד על אבשלום ויוסף

לאהוד היקר,

תודה על ההערה שהוספת בשולי רשימתי על "דרך, דרך נתיבה" בדבר  קשר אפשרי  בין שירו של אלתרמן לבין פרשת אבשלום פיינברג שבחר לצאת למשימתו ביחד עם רעהו יוסף לישנסקי,  ונרצח במִדבּר בדרכו למצרים. כדבריך, היו שהעלו את החשד שיוסף לישנסקי הוא  אשר רצח את אבשלום פיינברג, ובדה את דבר ההתקפה הבדואית. פרשה זו אירעה כידוע בשנת 1917, ולכאורה אין לה קשר לשירו של אלתרמן שנכתב ב-1941. ואולם, יש בכל זאת קשר סמוי, המקשר בין השיר לאירוע ההיסטורי של שני הרֵעים שחירפו את נפשם ויצאו יחדיו למִדבּר בדרכם למצרים.

בשנת 1939 התפרסמה קבוצת שירים סוערים ומסעירי-לב מאת סופר אלמוני בשם "יונתן רטוש".  קבוצת השירים שבתוכה השיר "אבשלום", התפרסמה תחת הכותרת "צלם" בכתב-העת "טורים" שערך אברהם שלונסקי (שנה ב', גיל' מ"ט-נ', י' בניסן  תרצ"ט, 20 במארס 1931).  לא ארכו הימים, והשיר "אבשלום" פתח את קובץ הביכורים של רטוש "חופה שחורה" (1941), אחרי שיר נעורים בשם "סרנדה" והמנון בשם "לפי חרב" – אות לחשיבותו המיוחדת של שיר זה בעיני רטוש. לכאורה מדובר בקינה כמו-קמאית של אב המבכה את בנו (קינת המלך דוד על בנו המורד אבשלום), אך לרטוש היתה הזדהות עמוקה עם דמותו של אבשלום פיינברג.

דמותו של פיינברג גילמה בעבורו אב-טיפוס של דמות הלוחם זקוף הקומה, הנוטל אחריות לעתידו ומנסה לעצבו במו ידיו, ולוּ גם במחיר חייו. אבשלום פיינברג היה בעיניו ראש וראשון לדמויות הֶרואיות-"ילידיות" שמרדו ביהדות הגטואית והפכו ל"עִברים" קוסמופוליטיים, יפי תואר וזקופי קומה. רטוש הדגיש את האליטיזם האריסטוקרטי של אבשלום, את אומץ לִבּוֹ ואת יכולתו ליטול את הגורל בידיים ולהביא לזירוזם של תהליכים היסטוריים, מתוך אמונה שהוא וחבריו הם אדוני הארץ. ב"משפט הפתיחה" של "הוועד לגיבוש הנוער העברי" הגדיר רטוש את הזדהותו עם אנשי ניל"י – "דור ראשון שעמד על הרגשת ייחודם של בני הארץ."

ה"אני מאמין" המדיני והאידֵאולוגי של רטוש עולה אפוא משירו "אבשלום", אך לא שלונסקי, שבז  לדרכם של "הכנענים", אף לא זמורה ולא  קוראי "מחברות לספרות"  שקראו את "חופה שחורה" – יכולים היו לחשוד במסריו המדיניים ה"רוויזיוניסטיים" של שיר זה, הנראה ונשמע כשיר תנכ"י רגיל, שעיקר כוחו וחִנו בשעשועי חרוז ומצלול. 

אף-על-פי-כן, אני נוטה להאמין שאלתרמן ידע שהצעיר המסתתר מאחורי השם החידתי  "יונתן רטוש" אינו אלא אוריאל הלפרין, בן שותפו של אביו לייסוד גן-הילדים העברי, וככל הנראה ניהל עם השיר "אבשלום" דו-שיח סמוי  בשירו "דרך, דרך, נתיבה". ההבדל בגישותיהם האידיאולוגיות של אלתרמן ורטוש התבטא אפילו בלשון ובמִטעניה. בניגוד לרטוש, שהפנה עורף לספרות חז"ל וראה בה תוצר של חיי העם בגלות,  אלתרמן רמז בשירו למחלוקת התלמודית של "שניים שהיו מהלכין בדרך", ועל כך הרחבתי ברשימתי על השיר "דרך, דרך, נתיבה" שהתפרסמה ב"חדשות בן עזר", גיליון 1790.

זיוה שמיר

* * *

ברוך ראבּ בן עזר על אבשלום פיינברג

אהוד: מתוך הקובץ "שרה" [שאני שולח לכל דורש], שכתב דודי אחי-אבי ברוך ראב בן עזר מפתח-תקווה. ברוך שימש בתקופת מלחמת העולם הראשונה כמנהל העבודות החקלאיות בתחנה לניסיונות חקלאיים שיסד אהרן אהרנסון בעתלית:

באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.

לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר ילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –

"נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו-קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי."

בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: "יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים."

ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – "באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!"

חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.

סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.

"חדרה של שרה אהרונסון." תוספת שלי מפי אבי בנימין על התמונה, בעותק הנמצא אצלי, של הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית".

"שלום שרה," אמרתי, "מה פתאום השכמת קום כל כך?"

"אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר."

נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: "אני זקוק לשני סוסים ועגלה."

[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].

קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.

"יוסף!" הוא פלט צעקה אל לישנסקי, "היכנס לעגלה!"

גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.

"שלום שרה," הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.

יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.

לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: "אך! אבשלום בני! בני אבשלום!"

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים. אף על פי כן, בעברו דרך פתח-תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: "ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו."

"לא," ענה אבשלום, "הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת."

לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: "נו, אתה בדיוק האבא של בנך!"

[יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל לוליק פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד-נפש של יהודה ראב, וליבו של יהודה לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].

זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל-עריש, קו האש היה אז בין חאן-יונס לבין אל-עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר-שבע, ומשם אל תוך המידבר.

ברוך ראב בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

חרדות

 אני חרדתית. חסרת מנוח.

כשנכדי, כבר בחור גדול, יוצא מהבית ואמור לחזור בשעה מסוימת ואינו חוזר, אני חוששת שהלך לים ומי יודע מה אירע לו.

כשהמטפלת אינה חוזרת בזמן, אני בטוחה שמשהו חלילה אירע לה. ומה אעשה לבדי?

אלה מחשבות מטרידות של יום יום. אבל כמה חרדות יוצאות מהכלל.

נסעתי במכוניתי עם נכדתי הבכורה להביא ספר לדודה בבית האבות וטרקתי את דלת הפולקסווגן הקטן, שהייתה נסגרת מטריקה בלבד בלי מפתח.

כשחזרתי הדלת היתה נעולה והתינוקת בת השנתיים בפנים, לא יכולה לעשות מאומה.

נכנסתי לחרדת מוות.

למזלי היה זה מגרש חנייה. פניתי לקבוצת עובדים שם והם הניעו בכוח את המכונית והיא השתחררה. והתינוקת ניצלה.

ופעם נסעתי במורד רחוב הירקון בסיבוב וחצתה אותו המכונית במהירות מטורפת ולא הצלחתי לעצור אותה. זה היה פחד אימים עד שסוף סוף השתלטתי עליה והגעתי בשלום לדרך הים. חרדה לא נשכחת.

וגם זה היה. במעלה המדרגות הרבות באמלפי – עיירה יפיפייה בדרום איטליה – שנודעה בשל ספרו של הסופר-הרופא השוודי, אקסל מונטה.

ספרו על חייו באמלפי היה מאוד מקובל באותה ימים וגם היום. כעת מובילה רכבת הרים מחוף אמלפי על שפת הים ישר לווילה בורגזה, הבנויה על יסודות רומיים ומלאה פסלים עתיקים ושיירי מזכרות רומיים.

כאן חיו בשעתם קיסרים רומיים.

אבל אז היו מדרגות בלבד. אין ספור מדרגות.

עליתי בכבדות ופתאום צץ בחור איטלקי שחור ונאה, חבוש מן מטפחת אדומה של דייגים, תפס אותי והתחיל לחבקני.

זוועה לא תשוער.

מי יבוא כאן לעזרי? אין אדם בסביבה. הוא יאנוס אותי!

והוא אכן תפס את ידיי ואז חש שכל גופי רועד.

"פאורה?" שאל. 

לא ידעתי מה משמעות המילה האיטלקית הזו.

עד סוף ימי אזכור את "פאורה?" – "מפחדת?"

לא הצלחתי לענות. מראה פני וגופי אמרו הכול.

חשתי שעוד מעט אתעלף בזרועותיו.

הוא הרגיש שהנה הנה אני מתעלפת וחס עליי והרפה ממני וניצלתי.

אלה היו הפחדים האיומים שלא ישכחו.

והיתה החרדה לפני כל קבלת אורחים, תצליח או לא.

החרדה למצוא חן.

 החרדה מיום מחר.

ויותר מכל, החרדה מהנורא, מהמוות.

 תקוה וינשטוק

אהוד: נדמה לי שהווילה של אקסל מונטה נמצאת באי קפרי.

* * *

יורם אטינגר

ערבויות ארה"ב להסכם הגז – מצג שווא!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 13 באוקטובר 2022

ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האומנם? לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת... לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."

סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).

לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא..." – כפי שהיא מוצאת לנכון...

זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן.

אז הבטיחו...

על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.

כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה היתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.

לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

טיוואן, דרום וייטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.

הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר.  לדוגמא:

* ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כוח הארנק" בארה"ב.

* ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן." קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.

* ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.

לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כוח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.

שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ –  שגיאות העבר.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהוד: בקיצור, כפי שכבר כתבתי, הערבויות של ארה"ב שוות לתחת, וראש ממשלה פתי כמו לפיד מאחז בהן את עיני הציבור הישראלי. עקבו אחר תגובותיהם הנחרצות של מרדכי קידר וגיא בכור נגד ההסכם המסוכן, המשדר חולשה של ישראל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.10.22

* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל. השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.

יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה היתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה ייפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.

הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השנייה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול.

מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמיתי. השאלה היא מה עושים איתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעיתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאוייב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעיתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת, אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות. 

כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו. אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.

* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה. נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך. 

הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית. אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.

והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.

* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020– כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטייה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת. יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אוייב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.

* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.

* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון." דומני שמרב מיכאלי לא היתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?

* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין."

שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? – "יישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?

* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל, היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.

* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת. אולם עדיין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול. יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.

* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערורייה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7. כפי שהנחתי, התברר שהטענה היתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.

* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר. מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג יילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער. אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד). כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).

* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.

* בן גביריזם - נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך."

בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.

* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".

* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכול כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר.  אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.

* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.

* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.

מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.

ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" – "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!

* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "...קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים.' מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה." רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.

הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פירסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל". המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה." ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים."

כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תיתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.

* ביד הלשון: רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.

היא לא תשכח לשים

לולב והדסים

ענף של ערבה ירוק

רימון בתוך עליו

וכל פירות הסתיו

עם ריח בוסתנים רחוק.

אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג? אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון? אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים. יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון. הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.

פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקייה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגייה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.

פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכול. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה."

ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?

* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "...כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג? התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור'.' רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה.' כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן."

אורי הייטנר

* * *

ארנה גולן

אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות

בחברה חלוצית בקיבוץ

חלק שני

ג. חגים שקשה היה לשלבם במערכת החלוצית

הבעייה של הורינו היתה עם חגים שקשה היה לתרגם אותם לשפה חלוצית ובכך לשלב אותם במערכת החגים בקיבוץ. והם כל כך רצו לשלבם!

לכאורה, למשמעות הדתית של ראש השנה ועשרת ימי תשובה לא היה קשה להם למצוא תרגום למערכת החלוצית  והאידאולוגיה המוסרית-אישית שנלוותה לה, במושגים של "חשבון נפש אישי וקיבוצי, בראשית חדשה, אחריות  חברתית, התחלה חדשה, פרק חדש בחיי העם היהודי, שמחת היצירה," ועוד. אבל מה יעשו עם יום הכיפורים? זו כבר בעייה קשה. על מה מכפרים? למה צמים? ממי מבקשים סליחה? כמה כבר אפשר להמציא פירושים. אי לכך, הכי  קל היה ופשוט, להשכיח  את קיומו. אבל זה לא היה קל כפי שהיה נדמה להם. רבים מהם זכרו היטב את היום הקדוש הזה מבית הוריהם , שרק חלקם מרדו בו, והיה גם גורם נוסף.

"ההורים הזקנים" הבודדים של החברים, שחיו בקיבוץ – והם כלל לא היו זקנים במונחינו היום, אולי בני 50 או 60  – קיימו תחילה את הצום בחדריהם וחשו עצמם ודאי בודדים ונידחים. סבתי לאה כהן, כך זכור לי היטב, היתה מרטיבה בדמעותיה את הסידור שהיה בידה ("צאינה וראינה") והיתה מבכה את מות בעלה שנים ספורות קודם, ולא יצאה מחדרה. אבל בחוץ נהג יום עבודה רגיל. חדר האוכל המה מחברים הסועדים כרגיל, במטבח עבדו חברות ובישלו כשהן עוטות סינר גדול כבכל יום. אבל די מהר דאגו שתהיה ארוחה מפסקת לצמים. בפינת הצריף של חדר האוכל הוצב בערב יום הכיפורים שולחן אחד לסועדים (הזקנים) שהתכנסו ל"ארוחה המפסקת" ואכלו בדממה, וכשהגיעו כולם לארוחת הערב כבר לא ישב שם איש.

רק חבר אחד היה יוצא דופן בהווייה החילונית הסוערת הזאת, הלא הוא יוסף שן, אביה של רותי בת כיתתי. הוא החליט להקפיד על מסורת משפחתו שהוכחדה בשואה ולהיות "דתי" יחד עם אחיו חבר קיבוץ בית-זרע (של מפ"ם!) נועזותו, אומץ ליבו ונאמנותו לעצמו לא הובנו אז על ידינו. רק לימים הבחנתי עד כמה נועז היה וייחודי בתפיסותיו, כשם שיוצא דופן היה באהבת הצילום שלו, שרק בזכותה נשתמרו במסדה צילומים מימי הבראשית ועד שנות ה-60, שבהן החלו להופיע מצלמות "אישיות". הוא הקפיד על אכילת אוכל כשר ורעייתו נסיה היתה מבשלת לו בחדרם הקטן. מדי ערב שבת וביום השבת היה צועד ברגל לקיבוץ אפיקים, שהיה הקיבוץ היחיד בעמק שהיה בו בית כנסת, נפגש שם עם אחיו וחוזר עם ערב. ביום הכיפורים סעד בחברת "הזקנים", התעלם ממבטי החברים, ולאחר הסעודה צעד לבדו לבית הכנסת לפגוש שם את אחיו ולבכות את משפחתם שנספתה. הוא הקפיד לצום כל אותו לילה ויום ועם בוקר מוקדם שוב צעד לכוון אפיקים וחזר רק לאחר תפילת נעילה. או אז סעד שנית  בשולחנם של "הזקנים" שקיבלו אוכל מיוחד מותאם לאחרי הצום. הוא ודאי ידע שהחברים רואים בו יצור משונה – ואכן זכורות לי הערות וגיחוכים של תמיהה ולגלוג – ואף על פי כן הוסיף והלך בדרכו.

תגובתה של אימא היתה שונה. כשעברה איתי בדרך מקרה או במכוון על יד שולחנם של סועדי הארוחה המפסקת, היתה עונה לשאלתי מה קורה כאן כשצליל של געגועים בקולה: "ההורים וגם יוסף שן ממשיכים את מה שהיה בעיר שלנו, באקרמן, קרוב לאודסה. סבא שלך וגם סבתא תמיד אכלו ארוחה מפסקת והלכו אחר כך לבית הכנסת," ומיד התעשתה: "אבל אנחנו חיים בקיבוץ ובמולדת שלנו. אצלנו אין צורך במינהגים הללו שהיו יפים לשעתם," והיה נדמה לי שאני שומעת בקולה כמיהה לשבת שם עימם ודמעה עמדה בעיניה.

אבא, לעומתה, היה מגניב מבט לשולחנם בזלזול ואומר: "איזו רגשנות ואיזה אמונות שעבר זמנן! זה רק מינהג של זקנים." הוא הרי לא צמח בסביבה דתית קפדנית ובוודאי לא ציונית, ויחיד היה ממשפחתו שעלה לארץ. יציאתו לטשרנוביץ כנער נדמתה לו כשחרור תרבותי ומודרני מהבלי חסידות ויז'ניץ שבעיירתו ובעיירות הסביבה. הוא כפר בתוקף בכל אמונה שאינה עומדת במבחן "הרציונליות" וההשכלה של "האדם המודרני והציוני."

אז הוא עוד לא ידע שבמהלך השנים תתעורר גם בו כמיהה לאמונה בכוח עליון,  שעה שיחלה אנושות, ושייאבק עם אלוהיו על אובדן משפחתו, וכי חברים רבים עתידים להצטרף אט אט לשולחן הסעודה המפסקת, עד שיחדלו מלהגיש בקיבוץ ארוחות ביום הכיפורים. באותם ימים רחוקים אבא היה מפטיר לעומתם בביטול: "אניל'ה, את יודעת למה הם אוכלים עכשיו? כי האוכל הרב והמשובח שמוגש להם כאן הוא שמושך אותם," והיה מתרחק מהם בגאווה.

וכמובן, בעיות קשות יותר היו בתחום חינוך הילדים. למשל, בעייה קשה היתה בבית הספר עם הוראת התנ"ך (ומעניין שאפילו היום יש בעייה בתחום זה ונכדיי כמעט שלא לומדים תנ"ך מפחד "ההדתה"). חיבור לספר הספרים היה ביסוד עולמם של החלוצים וכמובן גם של חברי קיבוץ מסדה. שהרי הם ביקשו להחיות במו ידיהם את הקיום התנ"כי הלאומי בארץ. אבל  מה יעשו עם שם אלוהים ופעולותיו למען החיים הלאומיים בארץ ישראל  ועם הציווי לאברהם "לך לך" שכל כך מזכיר להם את עצמם, ועם הניסים האלוהיים ועשרת הדיברות? אצלנו הרי לא נהגו כקיבוצי "השומר הצעיר" שסילקו את נוכחות האלוהים מספר התנ"ך. וכך נודע לנו שיש מין יישות נעלמה המכונה "אלוהים" ויש לה אף כינויי קדושה שאסור לנו להגות אותם. אבל בשיעורים נעשה מאמץ עליון "לתרגם" את הדברים לשפה החילונית והסוציאליסטית.

"כמה נשגבים הם דברי הנביאים," כך אמרו לנו מורינו והורינו, "הם היו הסוציאליסטיים האמיתיים: תבעו צדק חברתי ומוסר אנושי, לחמו בעוול וברשע, תבעו את זכותם של גר, אלמנה ויתום ועמדו על משמר קיומו של עמנו בארצו."

"תרגום" זה איפשר מתן היתר לתביעה מאיתנו, הקטנים, ללמוד פרקים שלמים בעל-פה, ובייחוד מדברי הנביאים או פסוקי שירה, כמו שירת הים. ואנחנו למדנו היטב. תוך כך חשנו, אף שלא במודע, כי מעבר לתחפושת החדשה מציצה אלינו איזו אמונה שלא היינו מסוגלים להבינה. אך רבים מהורינו התרפקו עליה כנגד רצונם.

ואני? מהו החותם שהטביעו בי הוריי ושאר החברים, שהיו ענקים בשאיפותיהם  ובמרד הנועז שלהם ובמעבר לחיים שיתופיים חדשניים ועם זאת אנושיים  בחולשתם?

בילדותי הם הטביעו בי, כמו בכל חבריי, את תחושת היותנו "הכוהנים הצעירים", המחוייבים לקדושת המפעל הציוני והקיבוצי יותר מאשר לעצמנו. "האני", האגו, הוכפף ל"אנחנו". יותר מזה, הם הטביעו בנו מחוייבות לתרבות ולהיסטוריה  היהודית בפרשנות המהפכנית שהעניקו לה אך בה בעת הם חסמו בפנינו כל היכרות עם המורשת והספרות הדתית, לא רק כאמונה אלא גם כיצירה תרבותית. אולי אפילו לא במכוון  הם לא איפשרו לנו לראות בית כנסת כי הרי זה לא היה חלק מעולמם. אי לכך, עד שהגעתי לירושלים בראשית שנות ה-60 לא ראיתי בית כנסת מבפנים ולא שמעתי תפילה מימיי. וכך, המיפגש עם ההווייה והספרות הדתית היה לי חווייה מרעישה.

עם תחילת לימודיי בחוג לספרות לא ידעתי, כמובן, מהו סידור ומהו מחזור ובוודאי שלא ידעתי איך קוראים בהם, שהרי לא ידעתי על קיומם. וכיוון שספרי התפילה נכללו בחוג כ"ספרות עברית קדומה", ביקשתי את עזרתו של פרופ' אהרן מרסקי, ייזכר לטוב, שהיה אדם דתי והופקד על הוראתם. הוא נענה, כמובן, ברצון ללמד בזמנו הפנוי את "בת הקיבוץ" הנבערת מדעת יהדות ופתח לי פתח חשוב. שנים אחדות לאחר מכן כבר הייתי צועדת ברגל עם שמאי, שכל השנים הקפיד לצום ביום הכיפורים לזכר משפחתו שהושמדה בפולין – אל בית הכנסת "בית הלל", ששכן בקצה רחוב עזה שבו התגוררנו, ונלוויתי אליו גם בצום. כבר שלטתי במבנה המחזור ואפילו זמזמתי ניגוני תפילה. כך נהגתי עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הקשה והולדת בניי התאומים במהלכה כששמאי משרת בתעלה ואני לא יודעת אם הוא חי או מת, גרמו לי לטלטלה קשה בתחום זה. ובנוסף, התגבשות  המודעות  שלי, "הפמיניסטית", שלא הניחה לי להשלים עם דחיקתי לעזרת הנשים שמעבר לסדין ששימש כמחיצה, גרמו לי – בניגוד לנוהגו של יוסף שן – למרוד ולחדול מביקוריי בבית הכנסת ולהניח לשמאי לצעוד לשם לבדו.

כל אלה לא מנעו ממני להוסיף ולקיים כל השנים את המסורת הקיבוצית, הדתית כמובן ביסודה,  של "קבלת השבת". זו  כללה במשפחתנו  ארוחה חגיגית  והדלקת נרות שבת כמינהג הקיבוץ, אבל בתוספת  הברכה המסורתית  על הנרות עם הבנות ואחר כך גם הנכדות, וכמובן גם קידוש שכולם כבר ידעו בעל פה. ברכת הנרות נאמרה אמנם לא בשעה "הנכונה" אבל בצירוף הקידוש וכוס היין  הענקנו לילדים ובהמשך גם לנכדים כבוד למסורת בלי להיות, כמובן, כלל דתיים. עד היום אנחנו כולנו נאספים בערב שבת לארוחה חגיגית וחשים בחיבור ההיסטורי והלאומי ליהדות.

ד. החיבור ליהדות הגולה

קושי אחר בגיבוש הזהות הקיבוצית הארץ ישראלית היה החיבור ליהדות הגולה. שהרי משם באו הורינו ואף משפחותיהם נותרו שם אך הם מרדו בה. זה היה עניין סבוך ולא קל. חונכנו על שלילת הגולה ועל ביקורת עזה על הקהילות היהודיות שבה (אז עוד לא כינו אותן "פזורה" או "תפוצות", אלא "גולה" ככינוי גנאי). ואף בעניין זה שימש שמאי כגורם בעל דעה ברורה השוללת את הגולה. הוא גם העלים ממני במשך שנים את קורותיו בשואה, משום שהתקשה לספר על כך ורק הירשה לעצמו  לפרוק את המשא ביצירתו, גם לילדיו מיעט ביותר לספר על הוריו שגוועו ברעב ומתו בטיפוס ברחוב בטשקנט. אך הוא עצמו הקפיד לצום לזיכרם ביום הכיפורים. והיה מדליק נרות זיכרון לכל אחד מהם.

אלא שכביכול בניגוד לכאב הזה וחינוכו בקיבוץ רמת הכובש מגיל 14, שהוליד את שלילת  הגולה, משך שמאי תמיד ליציאה לשליחות בקהילה יהודית בגולה על מנת להכירה. תחילה נשלחנו כמורים למקסיקו והוא נימק זאת "על מנת להכיר את העולם היהודי בהווה" לשם כתיבת ספריו. הוא אפילו לא סיפר ואני לא שיערתי שהוא יודע יידיש, שהרי בקיבוץ נתפסה לנו כשפת הגולה הנחותה. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מבקש חיבור לעולם ילדותו שאבד ואינו רואה בכך סתירה להיותו "ציוני" עיקש ונאמן.

וכך נפתחה לפניי הדרך לעולם שחונכתי לשלול אותו. בשליחותנו הראשונה במקסיקו במחצית שנות ה-60 עלה בידי להתחבר, אף כי לאחר קושי רב, לאנשים שהיכרנו בבית הספר שבו לימדנו, והקלה עליי העובדה ששמאי גילה שם משפחה קרובה ממש. כך התקרבנו ליהדות התפוצות ולהווייה דתית מודרנית (בבית כנסת קונסרבטיבי שאליו הלכנו להכירו). זו היתה אז קהילה עשירה ומבוססת כלכלית  ולא אחת ניצבו אז בדמיוני הוריי וחבריהם בקיבוץ. לא פעם גם נצבט בי ליבי על אבא, שסובב בלילות ורובה על שכמו בתורנות השמירה, בעוד העושר שורר בקהילה שבמקסיקו, ולא אחת חשתי איך עולים בי כעס וריחוק לנוכח הקהילה המגבשת את חייה כחיי קבע ואת בית הספר שבו לימדנו והוא מכוון לביסוס הקיום בגולה.

תמיד ידעתי: אכן, התחברנו אל אפיקי יהדות שונים ומגוונים ואל המציאות והתרבות בגולה. אבל העושר האמיתי וחוט השידרה הרוחני באו לנו מהורינו בקיבוץ וחבריהם , מאותם ענקי חזון ומעשה. אף כי לא פעם הם נראו לנו כיצורי אנוש קטנים בחיי היום-יום כשנאבקו על קטנות, תמיד ידענו כי הם בראו מפעל אדירים וידעו למלא אותו בערכים נשגבים בלא פנייה ל"אלוהים" שהיתה הכרחית בגולה.

ה. מה לילדי קיבוץ ולנימוסים וטקסים?

"מה זה, לא אומרים שלום יפה? ומה עם בוקר טוב?" כך הייתי שומעת מדי פעם, כשעברתי במדרכות המשק, את קולו של אחד החברים קורא אליי בחיוך שכולו נזיפה והתחכמות כאחת. הייתי מגביהה את עיניי, מפטירה לעברו איזה "שלום" או "בוקר טוב" ומוסיפה ללכת בגאווה מופגנת, יודעת שבדרך עוד אפגוש חברים לאין סוף.

"ומה, בצהריים לא אומרים צהריים טובים? איזה ילדים לא מחונכים גדלים לנו כאן," שמעתי שוב נזיפת חיוך בצהרי היום וקריאה דומה עם ערב. כשהתלוננתי בפני הוריי זכיתי דווקא לנזיפה. "אניל'ה," הם אמרו לי ברכות, "חובה להגיד שלום ובוקר טוב לכל חבר." לא אהבתי להתווכח עם הוריי ובכל זאת טענתי כנגדם: "איך אפשר כל הזמן להגיד "בוקר טוב" ו"צהריים טובים" או "ערב טוב"? הרי יש כאן כל כך הרבה חברים!"

למחרת ולמחרתיים שוב ניסיתי להשתמט, אבל תמיד נמצא החבר ה"לץ" המחנך לנימוסים.

עם הזמן למדתי לזהות את המסוכנים שבחברים והייתי קוראת לעברם בקול גדול את ברכת השלום המתאימה לשעת היום. כבר הבדלתי היטב בינם לבין החברים השותקים, שהיו עוברים למולי מכונסים בתוך עצמם בנעליהם הכבדות, לבושים בגדי עבודה כחולים כהים, עייפים מעבודת היום. הברכות המנומסות נראו אז בלתי הולמות את שנינו, לא את החבר, שחזר יגע מעבודה, ולא אותי, הילדה היחפה.

"איך משליטים הלכות נימוס בילדים הפרועים האלה?" כך היו תוהים הורינו וגם אנשי ועדת החינוך. אולם בליבם הם גם היו מרוצים מהאופי הפרוע והצברי שלנו. ראשית לכול, הם ידעו שאף הם לא תמיד מקדימים שלום זה לזה, שהרי הם אלה שמרדו בהלכות הנימוס "הבורגניות" ו"המלאכותיות" ומהם למדנו בדרך הנחמדה שלנו..

"לנימוס המזוייף והשיקרי, שרווח בעיירות הגולה ומתקיים בחברה העירונית בארץ, אין מקום בחברתנו," הם אמרו. "אצלנו היחס בין אדם לחברו הוא יחס של אמת וכנות, של חברות אמיצה ושותפות למפעל המהפכני הגדול," הוסיפו וכפרו בכל מסגרת של נימוס "קפוא" ההולם את "לובשי החליפות והעניבות".

אי לכך גם לא נהגו למחוא כפיים בסיומן של הצגות התיאטרון שהגיעו אלינו או לשחקנים ולמרצים שהגיעו לבדרם או לאלף אותם דעת בצריף של חדר האוכל. הם סברו כי "אנחנו מבטאים את הנאתנו והוקרתנו להם תוך ההופעה בהקשבתנו ובצחוקנו. זה הביטוי האמיתי ההולם אנשי אמת."

איך הרגישו אנשי התיאטרון, זו כבר שאלה לעצמה. ייתכן שעם הזמן הם אפילו התפעלו מאנשי החלוציות בעלי הנוהגים המיוחדים.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

עדינה בר-אל

מנשה סמירה – "נאות קדומים" וקִדְמָה

מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת "נאות קדומים" ליד העיר מודיעין. אתר זה  מציג את הטבע בארץ ישראל בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים וסדנאות לרכישת מיומנויות שונות לעתיד, ביניהן מנהיגות.  

בסיור שערך לעדינה בר-אל ב"נאות קדומים", הוא מציג את המצוי בגן ואת ייחודו, וכן מספר על חייו כאיש חינוך בעל ניסיון רב שנים הן בצבא והן בחיים האזרחיים.

אתר "נאות קדומים" נפרש על פני שטח של  2500 דונם בגבעות השפלה הנמוכה, בגובה של עד 270 מטר מעל פני הים. השמורה היא בעצם פארק ליד יער בן-שמן, שהוכרז כגן לאומי. השטח הוקצה בשנת 1965 באישורם של קברניטי המדינה דאז: דוד בן גוריון, יצחק נבון, קדיש לוז, רענן וייץ מהקק"ל ואחרים. מי שהניע את גלגלי הפרויקט, מי ששכנע אותם להקדיש את השטח הזה לגן לאומי, למערכת חינוכית ערכית שקשורה בטבע ובחקלאות. היה נגה הראובני ז"ל, היזם והמייסד.

קשר בין עבר לעתיד

נגה הראובני (1924-2007), יליד ירושלים, יסד את הגן הלאומי וקיבל את "פרס ישראל" על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. הוריו, חנה וד"ר אפרים הראובני, עלו ארצה בעלייה השנייה, בשנת 1905. ועבדו באוניברסיטה העברית. הם היו בוטנאים שהתמחו בצמחי ארץ ישראל.

לחנה ואפרים ראובני היה חלום להקים גן בוטני שיכלול את הצמחים שנזכרים במקורות, ושאפיינו את ארץ ישראל כאשר העם ישב עדיין על אדמתו, לפני צאתו לגולה. אך מי שהגשים חלום זה הוא בנם, נגה הראובני.

 אומר מנכ"ל נאות קדומים מנשה סמירה: "השטח הזה, בלב מדינת ישראל, הוא בעצם מתנה גדולה לעם ישראל. תכלית הקמתו של הגן הלאומי 'נאות קדומים' היתה לרכז ולאגד את רוב הצמחים של ארץ ישראל שנזכרו במקורות: בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. וללמד את תפקידם ומקומם בתרבות ובמסורת של עם ישראל."

"עם ישראל גלה מארצו," הוא אומר, "אבל הצמחים של הארץ תרמו לזיקה העמוקה של היהודים במשך שנות הגלות. הצמחים  השתלבו במורשת במסורת היהודית – בתפילה, במצוות שונות ובאורח החיים כולו."  המונחים 'דגן', 'תירוש' ו'יצהר' מופיעים יחד, בסדר זה, כמה פעמים בתנ"ך ופעמיים בתפילת שמונה-עשרה. כידוע הם משבעת המינים של ארצנו: דגן – חיטה ושעורה. תירוש – יבול הגפן, יצהר – יבול הזית, השמן. בערב שבת מקדשים על היין. וכך במשך אלפי שנים נשמרה הזיקה לארץ באמצעות פירותיה. כשבני ישראל הגיעו לארץ לאחר מעבר הירדן והתיישבו בה, הם התפרנסו מחקלאות." הוא מציין,"לכן גם הנביאים בנבואותיהם תיבלו את דבריהם במשלים ודימויים מהצומח בארץ ישראל – כמו ב'משל יותם' בפרק ט' של ספר שופטים, בו הלכו העצים למשוח עליהם מלך; ו'משל הכרם' של הנביא ישעיהו בפרק ה"א ועוד..."

מעניין ביותר הוא הפסוק מתהילים: "'צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה." סמירה מסב את תשומת ליבנו להבדל בין שני העצים הללו. "שניהם שונים זה מזה בתנאי גידולם ובאזורים בהם הם צומחים. בעוד הארז צומח במקומות גבוהים, קרירים; התמר צומח במדבר, בחום, מובן שהם לא צומחים זה ליד זה אלא... ב'נאות קדומים', שם שתל אותם נוגה הראובני. וזה ממחיש את ה'ביחד' של עם ישראל, כמאמר המשכו של פסוק זה: 'שתולים בבית ה'. בחצרות אלוהינו יפריחו.'"

עוד הוא מוסיף: "אנשי העלייה השנייה ניסו להציג את 'היהודי החדש', החקלאי, והקשר לטבע. ה'קושאן' שלנו על ארצנו הוא בעצם ספר התנ"ך. בן-גוריון התחבר לספר זה, לפיכך לא פלא שהוא היה אחד מהקברניטים שתמכו בהקמת הגן הלאומי 'נאות קדומים', כדי ללמד את בני הדורות הבאים את הקשר והשורשים של עמנו, ולחבר אותנו עם ההווה והעתיד." 

סמירה עומד על משמעות שם המקום. "נאות" פרושו גם בית, נווה, שהוא בית הטבע – החי והצומח. והוא גם נאה מאוד. "קדומים" כולל בתוכו את המילים "קדוּם" וקדמה". אנחנו מציגים במקום זה את התרבות הקדומה של ארצנו ושל עמנו, ומצד שני פועלים למען הקדמה, שכוללת אקולוגיה, שמירה על סביבה ירוקה וכדור הארץ. בשמורה מתקיימת פעילות המדגישה את יחסי הגומלין בין הטבע לאדם.

הגבעות החשופות הפכו לגבעות פורחות

נגה הראובני קיבל שטח ובו גבעות טרשים חשופות. הוא הפך את המקום לשמורת טבע שניטעה ברובה בידי אדם. השותף שלו לתכנון היה אדריכל הנוי ע. הלל, הלל עומר המשורר הידוע, יליד משמר העמק. בבניית האתר היה אכן גם משהו פואטי. לדוגמא "שביל החוכמה" נקרא כך, כי העצים שניטעו משני צדדיו מספרים סיפורים מספר משלי, ספרו של שלמה החכם מכל אדם. השביל הזה מסתיים ב"בריכת שלמה". ניתן לומר שהשטח, האתרים והמסלולים מדברים שירה.

"גבעת המנורה" קיבלה את שמה כי נטועים עליה עצי זית רבים, באשר השמן שהופק מהם שימש את הדלקת מנורת בית המקדש. וכמובן שיש לו עוד ועוד שימושים במסורת, כגון משיחת מלך חדש, תרופות ומאכל. 

לשם "גבעת לוז" יש שתי משמעויות. האחת – היא נקראת על שם קדיש לוז, שהיה בין שלל תפקידיו גם שר חקלאות  ויו"ר הכנסת, וגם יו"ר הוועד המנהל הראשון של "נאות קדומים". ומשמעות שנייה – עצי הלוז, השקד, הנטועים על גבעה זו.

חיים של חקלאים ורועים

היינו זוג בר-מזל שהוזמן לסיור על ידי מנשה סמירה, מנכ"ל 'נאות קדומים'. בכל האתר, בין עצים, שבילים ומבנים יש סוכות מצילות. המקום הראשון בו עצרנו היה בור מים מתחת לאחת הסוכות.

"בורות המים הם 'הסטרטאפ' היהודי מלפני למעלה מאלפיים שנה. כי לא היה בחבל ארץ זה שפע של מים." אומר מנשה. "להבדיל מבארות שהמים נובעים מאליהם, הרי בורות המים הם מקווי מים בהם נאגרים מי גשמים, אשר  מועברים מהם בתעלות להשקייה למקומות שונים. בשפה העברית יש ביטויים שקשורים לנושא. ביניהם: 'בור סוּד שאינו מאבד אף טיפה,' 'אין הבור מתמלא מחולייתו' (ופה ראינו את החולייה העליונה מעל הבור), 'הלך החבל אחרי הדלי" ועוד."

ב'נאות קדומים' יש בורות טבעיים מהזמן הקדום, וכן בורות משופצים ומשוחזרים. בנוסף להדגמה כיצד שאבו פעם מים, יש שימוש בבורות בסדנת מנהיגות, אחת מיני רבות שמתקיימות באתר. אחת הדוגמאות שהציג בפנינו מנשה הוא תרגיל בו ארבעה אנשים מנסים להכניס דלי לבור באמצעות ארבעה חבלים מארבע פינות שונות ומרוחקות זו מזו. לאחריו מנתחים המשתתפים בסדנא את התקשורת שהיתה  ביניהם ועוד. "באמצעות התרגילים הללו לומדים ומשפרים את יכולות הניהול. כלומר: מה שהיה משאב לחקלאי בעבר, משמש היום לשיפור מיומנויות העתיד."

שש בריכות אגירה של מי גשמים יש בפארק.

אבותינו היו רועי צאן לפני שהתיישבו בארץ ישראל. רעיית צאן היתה מאוד נפוצה בימי קדם. ב'נאות קדומים' רוצים לשמר את העדרים של פעם. המבקרים יכולים לראות בדיר כחמישים עיזים וכבשים, וגם כאן מתרגלים בסדנת מנהיגות: הקבוצות נדרשות להוביל עדר בן 15 פרטים, ולבצע משימות שונות. תרגיל נוסף הוא: להפריד בין העיזים לכבשים. מנשה מאיר את עינינו בהבדל בין הכבשים לעיזים: "הכבשה, שמה מן השורש כ.ב.ש היא יותר כנועה, כובשת את רוחה, מכבדת את רצון בעליה. בעוד העז היא עזת פנים. זאת ועוד: הכבשים תמיד נמצאות ביחד, מצטופפות  זו ליד זו, ובדרך זו נזהרות מטורפים. בעוד העיזים מפוזרות. כל אחת מתנהלת לעצמה, וכך הסיכוי להיתפס על ידי זאב או נמר הוא קטן." [?]

עוד מוסיף מנשה לגבי היחס לו 'זכו' העיזים בארץ. "היחס אל העז היה  שלילי במשך שנים, וזאת משום שהיא מלחכת גידולים שונים, פוגעת בחקלאות והיתה  נחשבת כ'אויב'. אחרי אסון השריפה הגדולה בכרמל השתנה היחס אליה. היום הרעייה האקולוגית משמשת להקטנת סיכונים לשריפות, להתפשטותן, באשר העיזים מחסלות את העשבים בשטחים, ביערות ובשדות."

ואכן מסתבר שהיחס  אל העזים השתנה במרוצת השנים על פי חוקים שנחקקו, במיוחד אל העז השחורה, שנקראת גם העז הבדואית או עז הנגב. העז נתפשה כפוגעת בהתפתחות יערות וצמחייה טבעית. לפיכך חוקק באוגוסט 1950 חוק שאוסר להוביל אותה לאזורי יערות או שמורות טבע. אולם במרוצת הזמן נעשו מחקרים, שהוכיחו את התפקיד החשוב של העז השחורה והעזים בכלל, בוויסות כמויות הצומח הטבעי. תפקיד חשוב נוסף הוא דילול צומח, שיכול לשמש כחומר בעירה במקרים של התפשטות שריפות. לפיכך בוטל חוק זה בכנסת במאי 2018.

פעילויות בהווה ותוכניות לעתיד

שלושה מרכזים מוקמים עתה ב"נאות קדומים". שלושתם מתרכזים במה שנתברכה בהם ארצנו:

דגן – באתר יהיה בעתיד מוזיאון החיטה, בו יוצגו ויישמרו זני חיטה שונים. לצידו תהיה מאפייה לאפיית לחם ופתות, כך ניתן יהיה להכין מאפים מן השלבים הראשונים: קצירת חיטה, דייש, טחינה בטחנת קמח ואפייה.

תירוש – כך גם בהקשר לגפן, גם היא משבעת המינים של ארצנו. מערכת שלמה של גתות לדריכת ענבים ויצירת יין שוחזרה באתר. מן הגתות נשפך היין אל בורות מתחתיהן.

סמירה מסביר: "הגפנים אצלנו ניטעו בידי אדם, כיוון שלא נותרו גפנים מן העבר. הזנים הצרפתיים שהובאו ארצה בידי הברון רוטשילד, 'השמידו' את הזנים הישנים. כאן ב'נאות קדומים' אנו מנסים לחדש את הזנים העתיקים בשיתוף וסיוע של אוניברסיטת אריאל. לשם כך יוקם מרכז מבקרים על נושא הגפן בארץ ישראל וכן יקב בשיתוף עם היקב של אסף פז מכפר ויתקין."

יצהר – הזית.  על "הר המנורה" יש בית בד מסורתי, של פעם. המבקרים משתתפים במסיק ומכינים שמן בדרכים העתיקות. בצד אלו יוקם בעתיד בית בד חדש מודרני, כדי ללמוד על הפקת השמן אז ועתה.

דבש – יוקם מרכז דבש כדי ללמוד על מקומו של ענף זה בחקלאות העתיקה

מיזמים נוספים ב"נאות קדומים": מיזם עם אלוט – בחודשים האחרונים הוקם מתחם לשיקום, חינוך ותעסוקה לעשרים וארבעה חניכים בעלי צרכים מיוחדים (אוטיסטים). הם ישתלבו בעבודות יערנות, חקלאות וטיפול בבעלי חיים, ויונחו ע"י מדריכים מאלוט ומדריכים של "נאות קדומים". "זוהי זכות גדולה," אומר מנשה סמירה, "לתרום למען צעירים עם צרכים מיוחדים, שתהיה להם חוויה מיוחדת, שתשלב טיולים, שיקום ותעסוקה בשמורת הטבע שלנו לצד אלפי מבקרים מכל הארץ."

מיזם נוסף – מחנות. בתוך היער, לאחר שיפור והרחבה, הוקמו מחנות המיועדים לכל תנועות הנוער ולמסגרות של"ח של משרד החינוך. החניכים ילונו בשטח ויתנסו ב"תושיית שדה". מעין הישרדות בטבע. יש אפשרות לגיחת הישרדות יומית לתלמידי כיתות ז', בני מצווה. הם ישאבו מים, יכינו מזרונים מצמח הסירה הקוצנית, יערכו תרגילי ניווט. שיתוף הפעולה עם אגף של"ח במשרד החינוך – נרחב ותורם רבות לתלמידים בארץ.

הנשיא יצחק נבון כיהן במשך שנים רבות כיו"ר וכנשיא של "נאות קדומים". משנתו משקפת את הערכים של האתר. ולכן אך טבעי שאת מרכז המורשת לכבודו הוחלט להקים בשמורה. "עמותת מורשת נבון" בראשות בנו ארז נבון קבעה את מושבה במקום ופועלת להקים מרכז משותף ללכידות חברתית ולהנחלת ערכי 'נאות קדומים' ברוח הנשיא החמישי יצחק נבון.

בתוך נאות קדומים מצוי אתר ארכיאולוגי, שעדיין לא נחפר ונחקר דיו. בינתיים, על פי מטבעות וחרסים שנמצאו בו, מסתבר שזהו כנראה היישוב חרמשית מתקופת החשמונאים. מנשה סמירה מחמיא למנכ"ל רשות העתיקות אלי אסקוזידו שהוא "מנהל נמרץ ויעיל. הוא התחייב בפני לעזור לפתח את מפעל החפירות במקום עם צוות שבראשו תעמוד ארכאולוגית מומחית." באתר יש שרידי כנסייה ביזנטית.

"היום מגיעים לנאות קדומים כמאה וחמישים אלף מבקרים בשנה," אומר סמירה. "ואנחנו שואפים להגיע למאתיים וחמישים אלף מבקרים, וכך יוכל המקום להתבסס מהכנסות עצמיות במקום על תמיכות ותרומות כמו המצב היום. הצלחנו להכפיל ולשלש את הפעילות העצמית שלנו ואנחנו שואפים להגביר אותה עוד ועוד."

באמצע אחד השבילים פגשנו בקבוצה עם המדריך  אילן מלאכי . היו אלו בני משפחת קופמן, שהגיעו למפגש המשפחתי ב"נאות קדומים" מכל קצוות הארץ. היה מרגש לראות את המשפחה המורחבת, ובה סבא, סבתא, הורים, נכדים ונכדות בגילים שונים. נוכחנו לדעת כמה בני כל הגילים נהנים מן הסיור המודרך. לאחר כמה שעות ראינו אותם סועדים יחדיו במקום המותאם לכך. אכן חוויה משפחתית. 

מנשה סמירה – סיפור חיים

כאמור, סוכות צל רבות פזורות כאן, כדי לרכז את המבקרים ולהפעילם. כמו כן יש שחזור של "שומרה" – הוא עמדת שמירה של אבותינו, שסיפקה צל ביום ומקום לינה בלילה. השומרה באתר משוחזרת. בנויה אבן, מתנשאת לגובה, ובתחתיתה יש מחסן לכלי עבודה. מנשה סמירה הכין לנו הפתעה. עלינו לגג השומרה ושם חיכה לנו שולחן אירוח, עם קפה, תה ועוגיות. ואנחנו נהנינו מן הנוף הפרוש לעינינו ומן הרוח הקלילה שנשבה לפנות ערב. שם, סביב שולחן זה, סיפר לנו מנשה על חייו ומשפחתו. 

ביקשנו ללמוד על משפחת המוצא שלו. מנשה סיפר שהוריו סלחה ולטיף הכירו בבצרה אשר בעיראק. שניהם היו מורים בבתי ספר של רשת "אליאנס" הצרפתית, שרצתה להשריש את השפה והתרבות הצרפתית בארצות שונות. האב היה מורה בבית הספר לבנים וכן מנהל חשבונות של הרשת. האם היתה מורה בבית ספר לבנות. הם עלו בשנת 1950 מעיראק במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה", יחד עם שתי בנותיהם.

"הוריי לא אהבו לחיות במעברה," מספר מנשה, "ולפיכך התארגנו עם כמה משפחות נוספות מבצרה, ובחרו להקים את המושב 'אשדוד ג', ליד גבעה 69, לימים 'בית עזרא'. על שמו של 'מבצע עזרא ונחמיה', בו הועלו יהודים מעיראק ארצה. העולים שהיו בעבר עירוניים, ללא כל ניסיון חקלאי, החלו להתבסס במושב. בתחילה היו קשיים ביטחוניים – תקופת הפידאיונים שהגיעו מעזה. היה גם מחסור במים. אבל לאט לאט הם למדו כיצד לפתח את החקלאות ולהתקיים מפירות עמלם."

מנשה נולד בבית עזרא בשנת 1957. הוא למד בבתי ספר של המועצה האזורית באר טוביה. יסודי ב"אמונים" ותיכון בבאר-טוביה. "בית ספר זה היה בין הראשונים שאימצו את ה'רפורמה', כלומר: הפרדת כיתות ז' ח' מבית הספר היסודי ושילובם בחטיבת ביניים בבית הספר התיכון. וכך זכינו לאינטגרציה. כלל הנוער מכל המושבים – הוותיקים והחדשים – למדו יחד ונפגשו זה עם זה. אהבתי את בית הספר," מעיד מנשה "ונהניתי בו." (וזה אותו בית ספר, שלימים הוא נתמנה להיות מנהלו.)

הוא התגייס לגולני, אך עקב פציעה ירד הפרופיל שלו והוא עבר לחיל החינוך. "בחיל החינוך שירתי במשך עשרים ושלוש שנים וזכיתי לתפקידים מרתקים. הייתי קצין חינוך בסיני, קצין חינוך של אוגדה 162 בעת מלחמת לבנון הראשונה תחת פיקודו של אלוף מנחם עינן, ואחר-כך הייתי מפקד קורס קצינים. בתקופת שירותי למדתי באוניברסיטת חיפה במגמות ללימודי ארץ ישראל וחינוך. אחר כך שירתי כמפקד בה"ד חינוך ב'שערי אברהם', שם הכשרנו מורות חיילות, קציני גדנ"ע ומש"קיות. בדרגת אלוף משנה עמדתי בראש מקא"מ – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (שנקרא בפי כולם 'נערי רפול') וחג"מ – חיילות גיוס מיוחד.

"התמניתי להיות אחראי על קליטת חיילם עולים בצבא." הוא מספר. "בשנת 1993 הקמנו בתי ספר לעולים במקומות שונים בארץ כגון: כרמיאל, עכו. וכן הקמנו מסלול מיוחד לחיילים עולים מאתיופיה בשם 'מגן ציון'. יצרנו תפקיד חדש שנקרא 'מש"קיות עלייה'. התפקיד כלל כמה תחומים: הוראת עברית, הוראת ידיעת הארץ, ליווי העולים ועזרה בהשתלבותם בארץ."

מנשה שימש כמפקד הגדנ"ע בשנים 1992-1997 לאחר איחוד הגדנ"ע עם חיל החינוך. הוא השתחרר בדרגת אלוף משנה, ואז פנה להמשיך בחינוך הפעם כאזרח. בשנת 1999 הוא קיבל לידיו את ניהול בית הספר התיכון באר טוביה בו למד. הוא החליף את המנהלת המיתולוגית ד"ר טליה רחמילביץ' חברת מושב באר-טוביה. "התפקיד לא היה קל," הוא מעיד. "היה צורך להתמודד עם אתגרים שונים, ביניהם גידול מאסיבי של מספר התלמידים עקב ההרחבות שנעשו במושבים וחזרה של בנים למושבים. כשנכנסתי לתפקידי היו בבית ספר זה אלף ומאתיים תלמידים, ועם סיום תפקידי, לאחר שש שנים, הוא מנה אלף ושמונה מאות תלמידים." היה צורך עמוק ליצור תפישה חינוכית חדשה, מתקדמת ומתאימה לשינויים של האזור והמאפיינים של הנוער.

בשנת 2005 מונה סמירה לתפקיד יו"ר מועצת "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו", שכלל אז את ערוץ 2, ערוץ 10 והתחנות הרדיו האזוריות. "המועצה שלנו ריכזה את כל השידורים המסחריים," אומר מנשה "והיה עלינו להסתגל להתפתחות עולם התקשורת באותה עת. הצלחנו להכפיל את מספר תחנות הרדיו האזוריות. הציבור נהנה מצפייה מגוונת ללא תשלום אך עם פרסומות, דבר שיצר צורך להסדיר זאת באופן ראוי ומאוזן. יצרנו מדיניות פיקוח. פעלנו כרגולטור, ששומר  על האינטרס הציבורי, על חופש הביטוי, על זכויות העיסוק, על מגוון יצירתי וייצוג נרחב ואיזון."

במשך כ-7 שנים היה מנשה חלק מהדירקטוריון, ואז מונה לתפקיד ביצועי – מנכ"ל הרשות השנייה.

העבודה שלו בתחום התקשורת תרמה לו רבות: "למדתי על תפקיד התקשורת בחברה דמוקרטית; למדתי לעבוד עם הממסד הממשלתי, לאזן בין האינטרסים הציבוריים לאינטרסים הכלכליים של הגופים הפרטיים וביניהם לבין טובת הציבור כולו." וברור שלא נפקד הפן המחנך של סמירה גם כשעבד בתקשורת. "ניסיתי לשלב אל תוך המערכת התקשורתית גם מרכיבים מהעולם החינוכי. יש צורך לעשות זאת בעדינות וברגישות, במסגרת הרגולטורית הנדרשת – לאזן את לוח השידורים ולוודא שהתמהיל יהיה יותר מאוזן, ערכי ונכון מבחינת הז'אנרים והתכנים. ובכך להוסיף קהלים חדשים, ליצור תחנות רדיו מקומיות למיעוטים שלא מצאו עדיין את מקומם בשירותים הרגילים. וזאת כדי שזו תהיה הטלוויזיה של כולם."

לאחר סיום תפקידיו בתחום התקשורת, מונה מנשה ב-2016 למנכ"ל רשת חינוך ובתי ספר ארציים בשם עתיד. הרשת כוללת כחמישים  מוסדות חינוך תיכוניים ברחבי הארץ – אזוריים, מקיפים, מקצועיים, כפרי נוער. בשנת 2021 נבחר סמירה לתפקיד מנכ"ל החברה הארצית למתנ"סים, אולם אז שמע שהתפנה תפקיד מנכ"ל "נאות קדומים". הוא ויתר על החברה למתנ"סים, להפתעת רבים ממקורביו, ובאפריל 2021 בחר לנהל ולהוביל את "נאות קדומים".

מנכ"ל נאות קדומים

"היתה זו עבורי סגירת מעגל." הוא מספר. "כאשר הייתי קצין צעיר רציתי להיות מנהל בית ספר שדה, אך בחרתי להמשיך לשרת בצה"ל. והנה 'נאות קדומים' הוא בעצם בית ספר שדה ארצי גדול לנוער ולמבוגרים."

הוא נכנס לתפקיד לאחר משבר ניהולי שנבע ממחסור במשאבים וממגפת הקורונה שנמשכה כשנה וחצי. במהלכה לא הגיעו מבקרים למקום וכל העובדים נשלחו לחל"ת. כך שהיה צורך דחוף לשקם את הטבע, ואת זה עושים מנשה וצוות העובדים במרץ, תוך מאמצים רבים לגייס משאבים לשם כך.  מנשה מרוצה מאוד מצוות העובדים ב"נאות קדומים". הצוות הקבוע מונה ארבעים אנשים. כעשרה מהם מדריכי סיורים ומנחי סדנאות מנהיגות ותיירים. כתריסר אנשים שייכים לצוות הטכני שמתחזק את השמורה, והיתר בהנהלה, במחלקת הזמנות, מחלקת תיירות, פיתח, הדרכה ועוד. כמו כן יש בצוות גם תשע מורות חיילות ובנות שירות לאומי שמדריכות בשמורה. השנה נפתחה קומונה של "הנוער העובד – בני המושבים", המתנדבים לעבודה חקלאית, יערנות, טיפול בבעלי חיים ועוד.

"יש לנו צוות מעולה. חלק מהאנשים התחנכו אצל נוגה הראובני, ולמדו ממנו את התכנים והערכים של נאות קדומים. התגמול נמוך מדי, לצערי, אך פועלים בתחושת שליחות ונאמנות למשימה, שהיא: חיזוק השורשים בתרבות הישראלית והעמקתם, הנחלת חווית טבע קסומה והקניית מיומנויות מנהיגות ואחרות למען העתיד. המבקרים רוכשים כאן ידע בשילוב הנאה. המקום מחזק מאוד את ה'ביחד' ונותן לתקווה לעתיד. זהו מקום מפגש לכל הגילאים."

המורשת הקהילתית והמשפחתית

משפחת סמירה נוהגת לציין את זכר ההורים באירוע משפחתי וחברתי רב משתתפים, ובו גם דוברים שעלו מעיראק, בשילוב תכנית אמנותית מותאמת. במפגשים אלו מאירים באופן מעמיק פרקים שונים ממורשת ההורים, ומספרים על התופעות כגון – הפעילות הציונית בעיראק, רשת החינוך "אליאנס", הקמת המושב והתיישבות, ועוד.

מנשה מציין את הגורמים להצלחת הקליטה של יהודי עיראק בארץ: "ראשית כל, חלק מהם ידעו כמה שפות: ערבית, אנגלית, צרפתית ועברית. מהם היו גם מיומנים בעבודה פקידותית, עקב העסקתם בידי הבריטים בעיראק. וגורם נוסף – לכמה משפחות היה בארץ כבר 'חלוץ' שהגיע לפניהם – בן משפחה שהתחנך בקיבוץ, ידע את השפה העברית, ועזר להן להיקלט לאחר העלייה."

המשכיות

מנשה סמירה מתגורר במושב ביצרון עם רעייתו כוכי שלו, מנהלת תיכון מקצועי בסיס פלמחים. השניים הורים לשבעה ילדים, מגיל 23 עד 32. כולם התחנכו במסגרות החינוך של המועצה האזורית באר-טוביה, ועתה לומדים באקדמיה ופועלים למען עתידם. 

לסיום, מעניין הקשר בין מבצע "עזרא ונחמיה" בו עלו הוריו ארצה, עם פועלו העתידי של מנשה. המבצע נקרא על שם שיבת ציון בהנהגת עזרא (איש הספר) ונחמיה (איש המעשה). השניים ניסו לחדש את ההתיישבות היהודית בארץ.

והנה מנשה, שנולד בארץ במושב "בית עזרא" הפך להיות איש הספר (החינוך) והמעשה גם יחד. הוא עומד עתה בראש מפעל שמדגיש את ההתיישבות בארץ אז והיום, מחבר בין העבר וההווה, כדי להוכיח את ה'קושאן' שיש לעם ישראל  על ארץ ישראל.

הצלף – סמל הגן הלאומי

נגה הראובני בחר בצמח הצלף כסמל לאתר "נאות קדומים". בספרו "שיח ועץ במורשת ישראל" (1984) הוא מתאר את הצלף כצמח עמיד בכל מקום וזמן, לא נכנע לפגיעות, ומתחדש בכל פעם מחדש:

"לא רבים הם האילנות המעזים פנים להיאחז במקומות כה רבים ושונים זה מזה בתנאי הגידול שלהם: בהר ובשפלה, בעמק ובאזור החוף, במצוקי הסלעים ובמדבריות ואף בין אבני הכותל של בית וחומה. ידועים שיחי צלף שעלו בכותלי הבתים וסבלו קיצוצים וכריתות מדי שנה בשנה. וראה: בכל פעם העלו מחדש ענפים, שגשגו והוציאו פרח, אף עשו פרי. ומעל כל אלה מרשימה במיוחד השתקמותו של הצלף לאחר שריפה. דומה, שאין כמותו למהר ולהוציא מעיקרו ענפים ירוקים-רעננים מבין הענפים המפוחמים, אשר זה עתה אכלה אותם האש." (עמ' 42)

בקטע זה הוא מזכיר נגה הראובני את כל סוגי הנוף בארץ ישראל הקטנה, וההשוואה לעם ישראל שעמד נוכח כל מיני צרות וגזרות, התגבר עליהם ושב ונאחד בארץ – ברורה מאליה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1253, 6.10.2022.

* * *

אסתר ראב על אפרים הראובני

מתוך אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, עם עובד, 1998

[קובץ מחשב בוורד עברי נשלח לכל דורש]

לצד בסביץ שותף להנהלת בית-הספר, משנת 1906 לערך – מורה צעיר, בן עשרים-וחמש – אפרים רובינוביץ, לימים ד"ר הראובני, הבוטניקאי הידוע. מאז עלייתו הוא עוסק בחקר הצמחייה של ארץ-ישראל, ובייחוד זו הנזכרת במקורות העתיקים, וממזג את החקר בהסתכלות מעשית, בהקימו ב-1907 את המוזיאון הבוטאני הראשון בארץ. השמות העבריים שהוא קובע לצמחי הארץ, ואהבתו הגדולה אליהם – נישארים חקוקים בנפשה ובלשונה של תלמידתו אסתר, גם כאשר חלק מהשמות שקבע משתנה ונשכח.

"המורה אפרים הראובני בעל שאר-רוח ומורה נפלא מלמד את כל המקצועות אבל הדגש על מדעי-הטבע וספרות עברית, שירת ספרד, ביאליק, טשרניחובסקי, אני תלמידתו האהובה, ואני כותבת 'חיבורים' יפים," מספרת אסתר, ובשיחתה עם הלית ישורון היא מוסיפה: "איך אני אתאר אותו. היו לו עיניים כחולות. עגולות. פקוחות כאלו. ראש עגול כמו אבטיח. ושפתיים ורודות כמו של נערה. ההיפך מגבר. ציירתי אותו פעם. שאלוהים ייתן לי כוח אני רוצה עוד פעם לצייר אותו. זה היה מורה נפלא."

"מתערבים בסגנוני גם פרקי-תפילה שלימדוני בילדותי ושהתפללתי בהן. וכן שמעתי תפילות הרבה מסביבי והן זימרו לי ונחקקו בי, כתבי-עת מן התקופה ההיא עם שירים של מנה ושל יל"ג ושל רבי יהודה הלוי, עם שמות מערכות כוכבים על-ידי מורי רובינוביץ [ד"ר אפריים הראובני] ושמות חדשים של צמחים בבוטניקה – כל זה שימר ולש את סגנוני. אני חושבת שהודות לכל יסודות אלה הוא שונה מסגנון האחרים בני זמני, ובייחוד שבני גילי ילדותם עברה בחו"ל וכאן שוני גדול."

"...וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום."

אסתר ראב

* * *

אהוד בן עזר

משה גרידינגר

בוויקיפדיה כתוב בין השאר: חוות קלמניה הוקמה בשנת 1927 על ידי משה גרָדינגר ונקראה על שמו של אביו, קלמן. החווה הוקמה על שטח קרקע שבין קלקיליה, טירה והכפר מיסקי. החזון היה להקים משק חקלאי גדול שישמש בעתיד עורף לאספקת תוצרת חקלאית ליישוב העירוני המתפתח.

משה גרדינגר פנה אל ישראל רוקח, מראשי היישוב, ובקשו למצוא לו אדם מתאים שינהל את האחוזה. רוקח המליץ על ברוך בן עזר (ראב), בנו של יהודה ראב ממקימי פתח תקווה. ברוך בן עזר שהיה תלמידו של אהרן אהרנסון ומנהל עבודה בתחנת הניסיונות של אהרונסון הגיש תוכנית סדורה להקמת החווה ולניהולה על פי תורתו של אהרונסון. בתוך שנתיים נטעו מטעים, הוקמה בריכת מים המתמלאת ממי באר שנחפרה במקום, הוקמו מבנים המשמשים כבית מכונות, רפת ובניין מגורים בין שתי קומות. כן הוקמו מטבח וחדר אוכל כדי למלא את צורכיהם של הפועלים. היה זה המשק החקלאי הגדול והמצליח ביותר בארץ במחצית הראשונה של המאה ה-20.

ההכנסות העיקריות של החווה, באמצע שנות השלושים, היו בעיקר ממשק החלב, וזאת בשל הקושי לשווק את ההדרים בגלל המרד הערבי בשנות 1936-1939. כעשר שנים נוהל המשק בידי ברוך ובהמשך, משנת 1944 ועד מכירתו נוהל על ידי בנימין ראב, אחיו של ברוך. במשק זה נערכו ניסויים חקלאיים אשר קידמו את פיתוח הענף בארץ ישראל, ובכך היווה מרכז מחקר ופיתוח חקלאי באותה העת, ואף שימש כמרכז לימודי חקלאות ליהודי הארץ, ובהם תלמידי מקווה ישראל. החל משנות ה-30 פעלה במקום מפקדה של פלוגות השדה של תנועת ההגנה, אשר עליהם פיקד יצחק שדה.

עד כאן מוויקיפדיה, ערך שבהמשכו יש שגיאות לא מעטות, גם בתאריכים, ואינו מתאר את מלוא היקפה של אחוזת קלמניה על הפרדס ובית האריזה הגדול, הכרם, הפלחה, ועוד ועוד.  למשל, לא אל ישראל רוקח פנה גרידינגר אלא אל אחיו יצחק רוקח שהיה מראשי ענף הפרדסנות בארץ והכיר היטב את משפחת ראב בן עזר.

משה גרידינגר נולד ברומניה ובגיל צעיר היגר לאנגליה והחל לעבוד כעוזר בבית-מסחר, התמחה בעסקי מסחר, וכשגדל עסק ביבוא מצרכי מזון ובמסחר בביצים היה אחד הגדולים באנגליה.

משה גרידינגר הזמין את דודי ברוך ראב בן עזר מפתח תקווה לאנגליה כדי למסור לידיו את עבודת ההקמה של קלמניה. ברוך הציב תנאי – שלא תהיה שום התערבות בתכנון שלו. גרידינגר התנגד והם נפרדו ללא הסכם. לאחר שגרידינגר לא מצא בארץ ישראל אדם אחר בעל שיעור קומה ובקיאות חקלאית כדודי ברוך, הוא נעתר לתנאיו ומינה אותו להקים את האחוזה על פי תיכנונו. לכן למשל לא היה לול עופות בקלמניה, ענף שדודי לא הסכים לו, למרות שהוא תיכנן ובנה את האחוזה בכספו של גרידנגר העשיר שהיה "מלך הביצים" באנגליה, וכאן – אף לא תרנגולת אחת! – מה שלא הפריע בבוא היום לצאצאיו של גרידינגר למחוק לגמרי את חלקו של ברוך ראב בן עזר מלוח זיכרון שהוצב במקום, החצר והמיבנים הקיימים עד היום.

אנחנו הגענו לקלמניה מפתח-תקווה בשנת 1944, כאשר אבי בנימין התמנה למנהל האחוזה, וגרנו שם עד שלהי 1947, כאשר בעקבות המצב הביטחוני והמלחמה הקרבה – חזרנו לפתח-תקווה. משה גרידינגר כבר לא היה אז בחיים, והאחוזה נמכרה ואני כילד הייתי עד להנחת אבן הפינה על חלקתה המזרחית למוסד הקרוי מאז בית ברל, מזרחית לפרדס הגדול.

למשפחת גרידינגר היתה דירה מרווחת בקומה השנייה של הבניין הדרומי-מזרחי של האחוזה, מעל למחלבה, עם מדרגות חיצוניות. החדרים הגדולים היו מרוהטים בסגנון אנגלי, והיתה אווירה של עושר אריסטוקרטי. המרפסת הסגורה הגדולה צפתה על פני מרבית החלק הדרומי-מזרחי של האחוזה, בעיקר הפרדס הגדול.

למשפחת גרידינגר היה גם בית גדול ומפואר ברחוב בלפור 38 בתל אביב, שבו שכן לימים בית ספר פיטמן. משה גרידינגר, אותו הכרתי בילדותי, היה גם אספן בולים, ובשעתו נתן לי מתנה מיבחר של בולים לאלבום הקטן שלי. בעיניי היה מזכיר תמיד את צ'רצ'יל, עם מקל ההליכה ואולי גם הסיגר.

אחוזת קלמניה בראשיתה. הבריכה בלב החצר מוקפת הבניינים והחומה.

ברוך ראב בן עזר שני מימין.

את האווירה בשנות ה-40 סביב קלמניה, שדה ורבורג וצופית תיארתי בכמה וכמה סיפורים וספרים שלי, בהם "הפרי האסור", "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", ו"ספר הגעגועים", וכמובן הכול במסגרת בידיונית. בכמה מהם איחדתי את קלמניה וכפר סבא עם פתח תקווה ועם אחוזת ופרדס רייספלד במערב המושבה, הבית הגדול של יהודה רייספלד היה קודם לכן ביתה ופרדסה של משפחת סגל, הוריה של צילה סגל, אימו של בנימין נתניהו, וכמה מבנות-משפחתי הבוגרות, כמו מרים גיסין בת-כיתתה [בתו של דודי ברוך ראב בן עזר] – היו בשעתן ידידות שלה, אך לכך אין כל קשר לתקופות המתוארות בסיפורים שלי.

למשה גרידינגר היו שתי בנות ובן. לבן קראו קֶנִי, במקור קלמן, על שם סבו, קלמן גרידינגר, אביו של משה מייסד קלמניה. קני קרא לבנו משה, או בקיצור מוקי, על שם אביו משה, הוא מוקי גרידינגר, בעלה של אימפריית בתי הקולנוע בארץ ובעולם, אשר לפי התמונות בעיתונים דומה קצת לאביו ולסבו. (ראו את הכתבה הגדולה עליו ב"דה מארקר" של "הארץ" מיום 14.10.2022).

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

יאיר למפל-לפיד סכנה לדמוקרטיה הישראלית

יאיר למפל-לפיד שהקים מפלגה על בסיס ה"פיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג" הקובע כול, שמסלק מיידית כל אופוזיציה ממפלגתו. (כך למשל זרק את עופר שלח שהעז לחלוק עליו). שואף להמיר את עקרון ה"פיהרר פרינציפ" גם לתחום המדינה. למפל-לפיד הכריז כי: "לאור ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה – החלטנו לא להביא את ההסכם להצבעה בכנסת."

https://twitter.com/newsisrael13/status/1580250460640153600?t=ROGkJVdK7CQgXfM920ZhgA&s=03)

כלומר אם האופוזיציה היא נגדו, אז אין לה מקום. ועוד לא הזכרנו את מאבקו לסגור ערוץ תקשורת שלא תומך בו.ייאמר ברורות זוהי תמצית הפשיזם. יאיר למפל-לפיד מסכן את הדמוקרטיה הישראלית.

פרופסור אסא קאשער – כשר סכנה לדמוקרטיה הישראלית

פרופסור אסא קאשער-כשר, המתנאה ב"אתיקה" שלו, קבע כשופרו של למפל-לפיד כי "אילו היינו מדינה מתוקנת, שבפרלמנט שלה יש אופוזיציה פטריוטית המסוגלת לדון בכל סוגיה לגופו של עניין, בשיקולים של טובת הכלל, כי אז הצדק היה עם ההעדפה של דיון והצבעה בכנסת על פני אישור בממשלה. אבל אנחנו לא מדינה מתוקנת. בפרלמנט שלנו יש אופוזיציה שאינה פועלת בשיקולים של טובת הכלל, אלא רק בהתנהלות פרועה לשמצה לטובת נאשם בשחיתות, גם לרעת הכלל, ולכן אין טעם לקיים דיון בכנסת וראוי להסתפק באישור הממשלה." כלומר, היות שהאופוזיציה בישראל אינה לדעתו פטריוטית, והיא פועלת לרעת הכלל, אין טעם להביא החלטות לכנסת.

https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99/1143446-0/

בזה הולך קאשער-כשר בעקבות ה"אתיקה" של המשפטן הנאצי קרל שמיט שב-1933 הפך למשפטן הראשי של הרייך השלישי והגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". ולפי תורתו "ריבוני הוא מי שמכריע על מצב החירום." שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté). הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" –  ( Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

אסא קאשער-כשר מבדיל בין דמוקרטיה אחת בה האופוזיציה טובה לממשל, לבין דמוקרטיה אחרת בה האופוזיציה אינה טובה, ולכן אין להתחשב בה.

לא איתמר חאנן-בן גביר מהווה סכנה לדמוקרטיה, אלא יאיר למפל-לפיד והתיאורטיקן שלו אסא קאשער-כשר.ואיפה נעלם יאיר גולדנר-גולן נותן הסימנים?

על ההסכם ההיסטרי עם לבנון

סחיטה באיומים

"רה"מ לפיד מילא את החובה הראשונה במעלה המצופה ממנהיג: הוא מנע מלחמה, בסבירות גבוהה. חסן נסראללה הוא האיש האחרון שצריך לזלזל בו. אם אפשר להרגיע את הרוחות בצפון הנפיץ, בתמורה לחופן דולרים, למה לא? בסוף, מדובר בכסף; ישראל היא מעצמה כלכלית."

 (יוסי ורטר, "הסכם הגז כנראה מנע מלחמה, אבל לפיד הבקיע גול עצמי", "אל-ארצ'י" 14.10.22)

https://www.haaretz.co.il/news/politi/2022-10-14/ty-article/.highlight/00000183-d2aa-d3a5-a7d3-feab645a0000

הבנתם? לדעתו של יוסף ורטר יש לאפשר כל סחיטה באיומים, כי הרי ממילא הנסחט הוא עשיר. מגדילה את ההישג מרב ארלוזורוב: "אם ישראל מצליחה לקנות שקט מול לבנון ב-2 מיליארד דולר, הרי שזהו אחד ההסכמים האסטרטגיים המוצלחים שלה מאז ומעולם והשקעה אדירה ביחס לחלופות האחרות." (מרב ארלוזורוב, "ההסכם עם לבנון: אחת התבוסות המשתלמות ביותר של ישראל מעולם", "אל-ארצ'י, 12.10.22)

https://www.themarker.com/opinion/2022-10-12/ty-article/.premium/00000183-cc99-d1b7-abeb-fcdddb690000

עוד כמה תבוסות משתלמות כאלו, ונישאר בלי מדינה.

ניר גונטז' – "ההסכם טמטום שאין כדוגמתו"

(שוקן ונבזלין לא פירסמו את דבריו בעיתונם)

כתב "אל-ארצ'י", ניר גונטז', פרסם בטוויטר (ולא בעיתונו) את דעתו על ההסכם המוצע עם לבנון. "הסכם מטומטם שאין כדוגמתו": מן הסתם ביקורתו זו נראתה לא נמצאה ראויה לפרסום בעיתון. דומני שהוא מסכם יפה את עיקר הבעייתיות בהסכם:

1. "אין עוררין (גם לא בלבנון) שכריש נמצא במים הכלכליים הישראליים 2. חיזבאללה שיחק בראש של ראשי מערכת הביטחון כששלח רחפנים לאסדה 3. אין לישראל דחיפות לחתום על הסכם גבול ימי עם לבנון. 4. ישראל אומרת שטוב שתהיה אסדה ללבנונים שכן אז חיזבאללה יזהר מלפגוע בכריש. זה בולשיט. ישראל לעולם לא תפציץ מתקן קידוח של חברה צרפתית."

"5. ההסכם המוצע לא ימתן את חיזבאללה. הוא יעצים את הארגון. רגע לאחר החתימה יאמר נסראללה, שבלי הרחפנים שלו ההסכם לא היה נחתם. לא מן הנמנע שזה נכון. 6. סייג בנוגע לסעיף 3; אלא אם כן ישראל מפחדת ממש מחיזבאללה. וחוששת להתחיל לשאוב מהמאגר את הגז, בלי רשותו."

"7. חתימה על הסכם על גבול ימי עם לבנון לא תמנע מחיזבאללה שום פעולה מול ישראל, ולא תעצור את התחמשותו. 8. במלחמת לבנון ה-.,אם תפרוץ, חיזבאללה לא יימנע מלתקוף את כריש בזכות ההסכם הנ"ל. 9. הגבול האחרון שדחוף שישראל תטפל בו, זה הגבול הזה.

"10. אם היועמ"שית תאשר לממשלה לחתום על ההסכם בימים אלו, נסראללה יוכל להסיק מכך, שהיא קיבלה דוחות שממנה למדה שישראל חוששת מחיזבאללה, ועוד איך חוששת. 11. גם חילופי השלטון הצפויים בלבנון לא רלוונטיים. זאת משום, כאמור, שאין דחיפות לחתימה על ההסכם. 12. העובדה שלבנון וישראל יחתמו על הסכם, היא לא נורמליזציה ולא נעליים. זה פשוט אומר שהאמריקאים אנסו את שתי המדינות, לטובת האינטרס שלהם. 13. כל הסכם וכל הסכמה מדיניים הם טובים. לצד זה, כאמור, אין דחיפות. ואם ישנה, היא בבחינת הנפת דגל לבן (אולי מוצדק. לא יודע) מול החיזבאללה.

"15. אין ולא יכול להיות הסכם בין לבנון לישראל, שימנע מהחברה הצרפתית למכור בהמשך את האחזקות שלה במאגר הלבנוני ובאסדה (לכשתקום) לחברה אחרת. מה תעשה ישראל, אם האסדה תימכר לחברה רוסית או איראנית, והחברה החדשה תחליט שהיא לא מעבירה לישראל תמלוגים? 16. ה"רק ביבי", וה"רק לא ביבי", דפקו כאן את שיקול הדעת של כולם. 17. תזכורת; ישראל ולבנון חתמו בעבר על הסכם שלום. אפשר למצוא אותו בפח הזבל של ההיסטוריה. 14. אם בכל זאת יחתם הסכם – על הממשלה להציג לציבור כל סעיף ותת סעיף ונספח, אין מצב שיימנע מהישראלים מידע שיהיה בידי חיזבאללה, איראן, הפרלמנט הלבנוני, וחברה מסחרית צרפתית."

https://twitter.com/gontarzn/status/1579699718279794688?t=cAXIttdRo_EWsh6vMfjxpQ&s=03)

קצת היסטוריה:

הסכם לבנון-ישראל על שביתת נשק כללית

נחתם ב- 23 במרס, 1949 – בכוונה לסייע להחזרת שלום של קבע בא"י ומתוך הכרת החשיבות הנודעת בנידון זה לערבויות הדדיות בנוגע למבצעיהם הצבאיים של שני הצדדים לעתיד לבוא, נקבעים בזה העקרונות הבאים, אשר יקוימו במלואם ע"י שני הצדדים במשך שביתת הנשק:

1. האיסור, שהוטל ע"י מועצת הביטחון על השימוש בכוח צבאי לשם פתרון שאלת ארץ-ישראל, יישמר להבא בכל החומרה ע"י שני הצדדים.

2. שום צד מהצדדים לא יאיים, לא יתכנן ולא יבצע פעולה תוקפנית באמצעות כוחותיו המזוינים– ביבשה בים או באוויר – נגד האוכלוסייה או הכוחות המזוינים של הצד שני: ומוסכם הוא שהשימוש במונח "תכנן" בסעיף זה אינו חל על תכנון מטה תקין הנהוג בדרך כלל בארגונים צבאיים.

3. זכותו של כל צד להיות בטוח וחפשי מפחד התקפה ע"י כוחותיו המזוינים של הצד השני תכובד במלואה.

4. התקנת שביתת נשק בין כוחותיהם המזוינים של שני הצדדים מתקבלת כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזוין והשבת השלום בא"י על כנו.

קו שביתת הנשק:

1. קו שביתת הנשק יעבור לאורך הגבול הבינלאומי בין הלבנון וארץ-ישראל.

נערך בראש הנקרה, ביום עשרים ושלושה בחודש מרס שנת אלף תשע מאות וארבעים ותשע, במעמד שליחו האישי של המתווך בפועל לא"י מטעם או"מ וראש מטה ארגון האו"מ לפיקוח על ההפוגה.

בשם ממשלת ישראל ומטעמה חתום: מ. מקלף, סגן אלוף י. פלמן שבתאי רוזן

בשם ממשלת הלבנון ומטעמה חתום: לט. קול. סלם קומנדנט הארב

הנוסח המלא:

file:///C:/Users/User/AppData/Local/Microsoft/Windows/INetCache/Content.Outlook/YWW0SPW7/M00199_TheArmisticeAgreementBetweenLebanonandIsrael-HebrewText_0.pdf

הסכם השלום עם לבנון 1983

הסכם ישראל-לבנון 1983 או הסכם ה-17 במאי הוא הסכם ביטחוני שנחתם ב-17 במאי 1983 בקריית שמונה ובמקביל בח'אלידה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת לבנון, בתיווכה של ארצות הברית. מטרת ההסכם הייתה הכרזה משותפת על סיום מצב הלחימה בין המדינות שנמשך מאז ה-23 במרץ 1949 אז נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל ללבנון עם תום מלחמת העצמאות. בנוסף ההסכם התיימר להסדיר את היחסים בין ישראל ללבנון, תוך כיבוד הגבולות הטריטוריאליים של שני הצדדים – מחד, נסיגה ישראלית משטחי לבנון, ומאידך, התחייבות לבנונית לפעילות ביטחונית ומניעת פעולות טרור היוצאות מתחומה. עם זאת, ההסכם הופר ונכשל כבר בפברואר 1984, בשל התפרקות צבא לבנון, סירוב סוריה להוציא את כוחותיה מאדמת לבנון, והתנגדות העולם הערבי להכרה בריבונות ישראל.

עיקרי ההסכם:

הכרזה כי הלחימה בין הצדדים תמה והתחייבות לכיבוד הדדי של ריבונותם הטריטוריאלית.

התחייבות הדדית למניעת פעילויות טרור משטחה של כל מדינה, או סיוע דרך צד שלישי לפגיעה בה.

יישוב סכסוכים עתידיים בדרכי שלום וקביעת הסדרי ביטחון משותפים על ידי יצירת "אזור ביטחון", הממוקם בדרום לבנון בסמוך לגבול עם ישראל ובו יופעלו חטיבות של צבא לבנון, פעולה שמטרתה לאפשר הוצאת גורמים סוריים ואחרים, שאינם נמנים עם צבא המדינה הלגיטימי, ולבסוף את נסיגתו של צה"ל מדרום לבנון ועל ידי כך יישום ההסכם במלואו.

השיחות החלו בדצמבר 1982 ביוזמתו של פיליפ חביב, שליח נשיא ארצות הברית למזרח התיכון, אך התנהלו בעצלתיים כאשר במשך שבועות הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה על סדר היום של הדיונים. ישראל דרשה שסדר היום יכלול נורמליזציה בין המדינות, בעוד הלבנונים דרשו לדון רק בנסיגה ישראלית. ממשלת ישראל לא ששה לקדם את הדיונים ואריאל שרון טען שארצות הברית לוחצת על הלבנונים להקשיח את עמדותיהם כדי למנוע מישראל הישגים בלבנון.

ההסכם הופר בפברואר 1984 בעקבות התפרקותו של צבא לבנון שהיה אמור לתחזק "אזור ביטחון" בדרום לבנון, וכן סירובה של סוריה להסיג כוחותיה מלבנון, וכן התנגדות העולם הערבי להכרה בריבונות ישראל, כפי שקובע ההסכם. ישראל התנתה את יציאתה מלבנון ביציאת סוריה משם, ולאור סירובה של סוריה כשל ההסכם והאש חודשה, כשבעשורים העוקבים התרחשו המערכה ברצועת הביטחון ומלחמת לבנון השנייה, אם כי ישראל כיוונה במלחמות אלו להילחם נגד ארגון חזבאללה ופעולות הטרור, ולא נגד לבנון כולה.

ב-5 במרץ 1984 הודיעה ממשלת לבנון כי ההסכם מבוטל.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9F_1983

''ישראל נופלת קורבן לתרגיל הטעיה'':

המתווך האמריקני הקודם על ההסכם:

הדיפלומט דיוויד שנקר כיהן כעוזר שר החוץ האמריקני לענייני המזרח התיכון ובתפקיד זה תיווך בין ישראל ולבנון בסוגיית גבולן הימי בשנים 2019-2020. כיום הוא עמית מחקר בכיר במכון וושינגטון וכתיבתו עוסקת רבות במזרח התיכון ובחיזבאללה.

"ביקרתי בבירות בשנת 2020 בזמן ששימשתי עוזר שר החוץ כדי להתחיל מחדש את המשא ומתן על הגבול הימי בין ישראל ולבנון, לאחר עיכוב בן כמעט עשור. עיתונאי לבנוני הביע אז את חששו כי ידה של ירושלים תהיה על העליונה במהלך השיחות הצפויות. 'אתם פיניקים,' הרגעתי אותו – ציוויליזציית הסוחרים האגדיים העתיקה שממנה יצאה לבנון. 'אין לי ספק שתדעו לעמוד על שלכם.'

"המליצה הזו התבררה עתה כנבואית. שנתיים לאחר מכן, שתי המדינות הגיעו להסכם מוטה קשות לטובת לבנון. במהלך השיחות, בתיווך ממשל ביידן, ישראל ויתרה במלואה על דרישה בת 330 מיילים רבועים, בתמורה ל-3 מיילים של קו חיץ סמוך לחוף בהכרה בינלאומית. שאר השטח הולך ללבנון, שתחזיק גם בזכות לנצל את שדה הגז קאנה המשתרע גם דרומית לקו הגבול, ותתחייב לשלם תמלוגים לישראל עבור הגז המופק שם.

"פרטי ההסכם מעוררים תדהמה. כאשר פתחתי בשיחות באוקטובר 2020, הישראלים דרשו קו היוצא מהגבול בעיירה נאקורה לכיוון צפון-מערב; הלבנונים דרשו קו לכיוון דרום-מערב. איזור המחלוקת מזכיר משולש פיצה באורך 70 מייל ימי, כאשר ה"קראסט" נושק למים הכלכליים של קפריסין. הקווים הללו ידועים כ"קו 1" ו"קו 23", שניהם הופקדו באו"ם לפני זמן רב. לפי ההסכם החדש, לבנון תקבל למעשה 100% מדרישתה ההתחלתית.

"מדובר בהתפתחות יוצאת דופן, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את היעדרו המוחלט של מרחב התמרון של ביירות. השיחות התנהלו לנוכח משבר כלכלי הולך ומחריף בלבנון, אסון שעד כה גרם לפיחות של 95% במטבע הלבנוני וירידה של 20% בתוצר המקומי, והרס כלכלית 85% מהאוכלוסייה. אפשרות לעסקה ימית, שעשויה לייצר רווח משמעותי עבור המדינה המתמוטטת, אמורה היתה ליצור בביירות תחושת לחץ להגעה להסכם.

"למרות הקלפים החלשים שבידיהם, הנציגים הלבנונים הצילו את המצב באמצעות טקטיקת משא ומתן מלוכלכת ותיקה. מיד עם התחלת השיחות, לבנון שינתה את עמדתה, ודרשה אפילו יותר שטח. הדרישה החדשה הדרומית יותר, "קו 29", מקיפה 550 מיילים רבועים – דרישה מקסימליסטית שגרמה לקריסת המגעים בימיו האחרונים של ממשל טראמפ. עם התחדשות המגעים תחת ממשל ביידן, הממשלה הישראלית החדשה בראשות יאיר לפיד תפסה כוויתור משמעותי את מוכנות לבנון לחזור לקו 23 בתמורה לקו החיץ הסמוך לחוף.

"חיזבאללה, ארגון הטרור הנתמך מאיראן, שיחק גם הוא תפקיד עקיף חשוב במגעים. הארגון איים לתקוף את אסדת כריש, מדרום לקו 23, אם היא תחל להפיק גז לפני הגעה להסכם על הגבול הימי. לפני האיום, ישראל הכריזה שההפקה תחל בספטמבר. בהיעדר עסקה, ההפקה טרם החלה.

"למרות הוויתורים, ממשלת לפיד ורבים בישראל מאמינים שההסכם משתלם. הטיעון הראשי הוא שבצה"ל אומרים שהסכם ירגיע את המתיחות עם חיזבאללה: לא רק שהסכם יסיר נקודת חיכוך אחת איתו, הוא גם ייצור הדדיות אינטרסים בין לבנון וישראל, מה שיוריד את הסבירות למלחמה נוספת; והסכם גם יהפוך למעשה את חיזבאללה ובעלי בריתו הנוצרים לשותפים עסקיים של ישראל וישבור את הטאבו על קשרים עתידיים.

"אבל הרעיון שההסכם טוב לביטחון ישראל, או מקדם נורמליזציה עם מדינה ערבית נוספת – הוא רעיון מפוקפק. ההסכם אולי יצנן זמנית את הגבול, אבל לנוכח שדרוג ארסנל הנשק של חיזבאללה בידי איראן, וחפירותיו לאורך הגבול – המלחמה נראית בלתי נמנעת. קשה להעלות על הדעת שחיזבאללה לא יצא מהעניין חדור בתעוזה מחודשת לנוכח החלטת ישראל לעכב את ההפקה, או שיפגין גמישות מופלגת למניעת ההתלקחות הבאה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763575&forum=scoops1

ראש המל״ל, אייל חולתא מאשר:

ישראל ויתרה על כ-10 קמ״ר של מים טריטוריאליים במסגרת ההסכם:

https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/13164415

אלוף במיל' גיורא איילנד: בהסכם עם לבנון ישראל מוותרת על 250 קמ"ר מים טריטוריאליים:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763353&forum=scoops1

מסתבר שחלק מהמים הטריטוריאליים שעליהם ויתרה ישראל הוכרזו על ידה בעבר כשמורת טבע.

https://news.walla.co.il/item/3534924

נראה מה יחליט בג"צ על הצורך בהחלטת הכנסת או על משאל עם לפני ויתור על טריטוריה?

ומה יהיה בלחץ הסחיטה באיומים הבא מצד חיזבאללה, האם ישראל תוותר על עוד 10 אלפים קמ"ר שיכללו את ראש הנקרה ונהריה?

הישג במו"מ עם לבנון – תמונת פוטו אופ

אייל חולתא ראש המל"ל התנאה ש"כל דרישותיה של ישראל מלבנון נענו והשינויים תוקנו וכי מדובר בהסכם היסטורי." מה הם אותם דרישות ושינויים שנענו על ידי הלבנונים? איל חולתא התייחס לחלקם, בין היתר לדרישת הפיצויים שיועברו לישראל ממאגר קאנא על חלקה, אך הוא התנאה בעוד הישג. ישראל העמידה דרישה עיקשת במו"מ לקיום טקס חתימה פיזי ומצולם בעיירה נאקורה שבלבנון, ולבנון נעתרה. עתה נותר לשאול מה קיבלה לבנון בתמורה?

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763617&forum=scoops1

ואם כבר הזכרנו את ההישג המופלא של תמונת פוטו אופ מההסכם המסתמן, הנה לכם תמונת הפוטו אופ של ההסכם הישן עם לבנון ב-1983:

https://uzit.co.il/in_pages/trivia/triva19.html

למותר לציין שההסכם בוטל ע"י לבנון פחות משנה אחרי חתימתו ומה שנשאר זו רק תמונת הפוטו-אופ.

" הדחיפות בהשגת הסכם תורצה בכך שכהונתו של נשיא לבנון מישל עוון עומדת להסתיים, ואחרי לכתו לא ייחתם, והנה נשיא לבנון, מישל עוון הנוצרי-מרוני, מתגאה ברשימת ההישגים של לבנון: 860 קמ''ר, לא וויתרנו על כלום ולא נשלם, לא מכירים בקו המצופים ולא תהיה נורמליזציה עם ישראל.

https://www.youtube.com/watch?v=chVpMPw4TJg

"עבדנו על ישראל איימנו איומי סרק. ניצחנו בזכות חיזבאללה"

חתנו של נשיא לבנון, ג'ובראן בסיל, שר החוץ לשעבר, אומר: עבדנו על ישראל, איימנו איומי סרק, וניצחנו בזכות חיזבאללה: "כאשר קבעתי ב-21.5.22 את המשוואה לפיה לא יהיה גז מכריש מבלי שיהיה גז מקנא, וכאשר חסן נסראללה לאחר מכן חיזק את המשוואה הזאת באמצעות כוחה של ההתנגדות הטילים שלה והכטבמ"ים ששלחה, מבקרינו הפחידו אותנו מפני מלחמה והאשימו את נסראללה שהוא יגרום למלחמה ואנחנו אמרנו 'אל תפחדו זה לטובת לבנון ולא תהיה מלחמה.' האיומים האלו ישיגו ויזרזו את ההסכם לטובתנו."

https://twitter.com/DREDYCOHEN/status/1581342425200865281?t=4UPZzLdcIxZPbn3l7IvGsw&s=03)

גיא בכור: קורא להתנגד לחתימת ההסכם

https://www.gplanet.co.il/%d7%9c%d7%90-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%a8/

כדאי לקרא ולשמוע את הנימוקים. הוא מנתח סעיף סעיף. "המהירות מן השטן".

בדיחות

אי אפשר בלי הפוגה קומית. בתשובה לשאלה מה קיבלה ישראל בהסכם עם לבנון, מה הם נתנו לנו בעצם? ענה שר הביטחון בנימין גנץ: "לא קיבלנו שום דבר."

https://twitter.com/TalRimmer/status/1580639698753835008?t=A6hsgOJSOlIx9orSCv9_HQ&s=03)

ומה תעשה ישראל? עונה בנימין גנץ בנחרצות: "ישראל תתקוף את עצמה בנחישות!"

https://twitter.com/shnaiderman_/status/1578843579526828033?t=IkOYWeKmSUxTT3EA6hG7bg&s=03

אבוי לנו אם מלבד חיזבאללה גם ישראל תתקוף אותנו בנחישות.

בתשובה לשאלה מה ימנע מכספי הגז להגיע לחיזבאללה? יש פתרון פשוט: מירב קסטנר-מיכאלי: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן ילך הכסף, ונוודא שיושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763590&forum=scoops1

נהדר מעכשיו אנחנו בטוחים שהכסף לא יעבור היא תעקוב ותמנע את העברת הכספים והכספות לחיזבאללה. מעניין אגב אם היא ממשיכה גם לעקוב אחרי הכספים של יהודי הונגריה שנרצחו שהיו בידי קורט בכר שלטובתו העיד סבהּ, ישראל רודולף רֶזֶ'ה קסטנר?

http://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/AdditionalArticles/Pages/KurtBecher.aspx

לסיכום:

1. העובדה שראש ממשלת ישראל יאיר למפל-לפיד, בקלות דעת לא ידע לעמוד על האינטרסים המובהקים של ישראל, וויתר על טריטוריה תוך ניסוח חוזה כל כך רשלני – מדאיגה.

2. העמדה המשותפת של כל גורמי הביטחון ובעיקר של הרמטכ"ל אביב שטרנגסט-כוכבי שלחצו בריש גלי למהר לוותר ולחתום על ההסכם בגלל הפחד מחיזבאללה – מדאיגה עוד יותר. האם הם יודעים משהו על עוצמת החיזבאללה שאנחנו לא יודעים?

3. מכיוון שלבנון כבר אישרה את ההסכם אין עוד דרך חזרה. כולנו ניאלץ נשלם את המחיר. לכן בכל מקרה יש לעמוד על כך שההסכם יובא לכנסת כדי לא לתת ליאיר למפל-לפיד ותומכיו לחסל את הדמוקרטיה הישראלית, ועל מתנגדי ההסכם להימנע בהצבעה כך שיתקבל בקולות חלק מהקואליציה בלבד.

נ.ב. בכל מו"מ עתידי יש ללכת בהתאם למקובל במזרח התיכון. המו"מ לא יכול להתחיל מהגבול הבינלאומי כמו שכבר הוסכם בהסכם שביתת הנשק מ-1949, אלא בשטח שהיה בידי ישראל עד הליטני, שישראל וויתרה עליו באותו הסכם. רק אז הפשרה תעבור בגבול הבינלאומי.

יאיר למפל-לפיד – קשוט עצמך תחילה

יאיר למפל-לפיד כראש מפלגת עיקרון ה"פיהרר פרינציפ" עיקרון המנהיג, סילק ממפלגתו את יעקב פרי שר המדע מהמפלגה כשנודע שהוא שיקר בכך שהסתיר את אי שירותו בצה"ל. ודוק: הסילוק היה לא על אי השירות אלא על השקר. מסתבר שיאיר למפל-לפיד מציג גרסאות שקריות על שירותו שלו בצה"ל.

הנה קראו: (בדיקת ''ישראל השבוע'', תיק לפיד: איך הגיע רה''מ לעיתון ''במחנה''? עושים סדר בין הגרסאות השונות):

https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/13169247

על זה נאמר, יאיר למפל-לפיד קשוט את עצמך תחילה.

עופר כסיף המתנחל מרחובות

פשוט קטע נהדר. ערבי מכנה את עופר כסיף (מישהו יודע את שמו המקורי?) "מתנחל חנפן תככן" ועופר כסיף עונה לו "אני מתנחל מרחובות" והערבי עונה לו: "מה ההבדל בין כאן להתנחלות רחובות? אתה בבחירות לא תקבל שום דבר."

https://twitter.com/ErelSegal/status/1580587470894219265?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הינה כי כן כל יהודי בארצו להגדרת הערבים הוא "מתנחל".

איך להוציא את הערבים מהביצה?

"בִּיצה מתאפיינת במים עומדים או נעים באיטיות רבה. השינויים העונתיים במפלס המים, החומרים הנשפכים לתוכה, כמות האור, נוכחות של יונקים גדולים המבקרים אותה ועוד הרבה גורמים חיצוניים משפיעים על הצמחים ובעלי החיים שבתוכה. אם כן, בתוך הביצה קיים עולם ומלואו, אך עולם זה תלוי במידה רבה בגורמים חיצוניים, הקובעים מה מתחולל בפנים. הסיפור המטאפורי הזה על החיים בביצה עוזר לי לתאר את מצב הערבים בישראל."

את התיאור הפיוטי הזה כותבת ד"ר ארשיד-שחאדה המתנאה כחוקרת במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. יש לה גם פתרון איך להוציא את הערבים מהביצה. היא תובעת שהיהודים ישלמו לערבים הערבים "פיצוי, חומרי ורגשי, בגין האובדנים של הנכבה..."

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-10-08/ty-article/.premium/00000183-acba-d8cc-afc7-fefed4ce0000?utm_source=dlvr.it&utm_medium=twitter&utm_campaign=haaretz

(מייסון ארשיד שחאדה, "האם הערבים בישראל יוכלו להשתחרר מהביצה?" "אל ארצ'י", 9.10.22). אין גבול לחוצפה של גברת ד"ר מייסון ארשיד שחאדה, התובעת שהיהודים ישלמו לערבים "פיצוי, חומרי ורגשי, בגין האובדנים של הנכבה..." רק מזל שגברת ארשיד שחאדה לא תובעת גם שהיהודים ישלמו לערבים גם מס ג'יזיה בהתאם לעיקרי הגזענות הערבית-מוסלמית ("והיו שפלים סורה 9 פסוק 29).

יאכנע כפרזנטורית?

שדרנית ערוץ 12, דנה ויס, משמשת כפרזנטורית של ש. הורוביץ, פירמת עורכי הדין מהגדולות בישראל. המשרד מייצג גופי ענק ובכירים במשק:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763785&forum=scoops1

זה כמובן מעורר תמיהה. בדרך כלל בוחרים פרזנטור/ית אדם המעורר אמון כדי לגרום אמון בגורם אותו הוא מייצג, האם דנה וייס, שאהוד יערי כינה אותה ובצדק "יאכנע" מעוררת אמון?

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763785&forum=scoops1

או אולי היא קיבלה את התפקיד בפרוטקציה מכוח נישואיה לרפאל טופז הנכד של ולטר גדעון שוקן הבן של שלמה שלמן שוקן?

ברכת "חג שמח" ו"חגית שמחה"

מרב קסטנר-מיכאלי איחלה "חג וחגית שמח/ה לכל חובשות וחובשי הכיפות:

https://twitter.com/mennyassyag/status/1579061720458629120?s=20&t=RMNArYKo2Qzdhzf9CPZ7uw

חג שמח לכל עם ישראל.

בנימין גנץ סכנה לעתיד המדינה

בנימין גנץ, שהתנאה בכך על שהצליח לטרפד את תוכנית אלון-רבין-טראמפ, ממשיך את מדיניותו המסוכנת התומכת בבנייה ערבית נרחבת בשטח סי שמטרתה סיכול האפשרות לספח את שטח סי למדינה כאזור ביטחון. "תחת כהונתו של בני גנץ כשר ביטחון – לא בשגגה, לא בחוסר שימת לב, אלא מתוך תפיסת עולם – מקימה הרשות של אבו מאזן את המדינה הפלסטינית בשטח, צעד אחר צעד, בית אחר בית. 15 מבנים בלתי חוקיים חדשים מדי יום. 105 מבנים בלתי חוקיים חדשים מדי שבוע. 450 מבנים בלתי חוקיים חדשים מדי חודש. 5,355 מבנים בלתי חוקיים חדשים בשנה האחרונה שנבדקה." כך עולה מדו"ח רגבים.

https://news.walla.co.il/item/3534134

ודוק: כל אלו התומכים בהסדר מדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ, תוכנית המבטיחה מקסימום ביטחון ומינימום ערבים – אל להם לתמוך בבנימין גנץ הפועל לחיסול תוכנית מדינית ברוח זאת.

ודוק: בגין מדיניותו של גנץ ניתן יהיה לבחור רק בין שתי אפשרויות גרועות. למסור את כל שטחי יו"ש לחמאס, או לספח אותם. מדיניותו של גנץ מסכנת את בטחון המדינה ואת עתידה.

נעמן כהן

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

פרק 20. פג'ה נעלמת מן המפה

  מקור המידע הראשון אליו נהוג לפנות כיום הוא כמובן ויקיפדיה, וכך עשיתי גם אני. הכפר פג'ה נוסד בשנות ה-30 או ה-40 של המאה ה-19, כתוב שם. תאריך נטישה: 15 במאי 1948. יישובים יורשים: קרית אלון, קרית דוד אלעזר,  הדר גנים-עמישב, קרית חזני, קרית ספיר. מלבד  עמישב אף אחד מן השמות האלה לא היה קיים בשנים בהן אנחנו גרנו בפג'ה. יתר על כן, אף אחד מן השמות האלה לא היה קיים גם כאשר עזבנו את פג'ה, כעבור חצי יובל כמעט.

היו גם הפתעות אחרות. "שם הכפר השתמר ככינוי לכלל השכונות בעיר המצויות ממזרח לכביש 40 (דרך ירושלים), בין צומת גנים לצומת סירקין," כתוב בוויקיפדיה. ממזרח לכביש 40? ומה עם פג'ה שלנו, פג'ה עירוני, שאדמותיה היו חלק מן הכפר הערבי, והיתה בפירוש ממערב לכביש 40?

אתר "זוכרות", שכל מטרתו לזכור את הכפרים הערביים שהתקיימו לפני 1948, מצהיר: "אנחנו פועלות אל מול מאמצי צנזורה, השתקה והסתרה של העובדות ההיסטוריות." ניתן היה לצפות שאתר "זוכרות" ידייק יותר בקביעת גבולותיו של הכפר הערבי פג'ה, אך גם שם כתוב: "שם הכפר השתמר ככינוי לכלל השכונות בעיר המצויות ממזרח לכביש 40." גם הן שכחו את שיכון פג'ה עירוני, וגם את שיכון עמידר א' – שניהם בפירוש ממערב לכביש 40. אירגון "זוכרות", שתומך בזכות השיבה, דווקא היה "מרוויח" מצירוף השטחים שהיו פעם פג'ה עירוני ועמידר א' לשטחו של הכפר הערבי...

בתיאור ה"יישובים יורשים" אף אחד אינו מדייק. באתר "זוכרות" כתוב ששטח הכפר שימש בתחילת שנות ה-50 כמעברה. הן לא זוכרות ששיכון פג'ה ותיקים, כיום קריית אלון, הוקם ממש על חורבות הכפר הערבי, ואילו מעברת עמישב הוקמה דרומית-מזרחית לכפר.

לגבי סוג המשתכנים בשיכונים השונים שהוקמו על אדמות הכפר הערבי פג'ה – אף אחד אינו מדייק. אתר ויקיפדיה בערך "פתח תקווה" מציין שעולים חדשים שוכנו בקרית אלון, בעוד שהשיכון נועד במקורו לוותיקי ההסתדרות. גם בערך "פג'ה" חוזרים על הטעות הזאת. אני לא לגמרי מופתעת. שמיכת הטלאים שנתפרה באזור בו גדלתי היא באמת פתלתלה וחמקמקה, אבל בכל זאת לא ציפיתי לכל כך הרבה טעויות, שכמובן ציינתי רק חלק מהן.

כל השמות החדשים בהם נתקלתי – קריית אלון, קריית חזני, קריית ספיר, קריית אליעזר פרי, קריית דוד אלעזר, ואולי עוד כמה קריות ששכחתי – בילבלו אותי לחלוטין. בזמן שאנחנו גרנו בפג'ה לא היתה שם אפילו קריה אחת. היה ברור שאני זקוקה למפה מעודכנת של האזור. יצא כך שנפל לידיי מדריך רחובות של פתח תקווה משנת 2009. מדריך קצת ישן, אבל לא בהרבה, לכל היותר 8 שנים כאשר הגיע לידיי. שמות אזורים הרי לא משתנים בקצב כל כך מהיר. מצאתי מיד את שני העמודים עליהם שורטט האזור שחיפשתי. ציוני הדרך היו: כביש 40, כפר אברהם, עין גנים. שמות מוכרים. השם פג'ה עירוני לא היה שם. למען האמת השם פג'ה לא הופיע בשום מקום. חיפשתי את רחוב נצח ישראל, הרחוב בו גדלתי. את הרחוב הזה היה קצת קשה למצוא, כי השם הופיע במאונך במקום בו שני העמודים מתחברים. אבל רחוב שלמה מילר הסמוך נראה בבירור. במבט נוסף גיליתי גם את בי"ס נר-עציון. זהו האזור בו גדלתי – אין ספק. אבל מה שמו של האזור הזה כעת? ככה הרגיש אולי חוני המעגל.

מפה מאוחרת יותר, שמצאתי במרשתת, התחילה להבהיר מה קרה: השם פג'ה איננו מופיע בשום מקום. פג'ה – יוק. שיכון פג'ה עירוני פשוט נעלם מן המפה. במפה הזאת גיליתי שהאזור בו נמצא רח' נצח ישראל, הרחוב בו גדלתי, נקרא כיום קריית חזני. מיכאל חזני, התברר, עלה מפולין לא"י ב-1932 והתיישב במושב כפר אברהם הסמוך. הוא היה פעיל במפלגת "הפועל המזרחי", היה חבר כנסת והיה גם שר בממשלה. זכרתי שהבן שלו, שלא היכרתי אישית, למד בבי"ס נר-עציון ברחוב שלנו. כנראה היה תלמיד בולט, חברות הילדות שלי, שלמדו איתו, הזכירו אותו הרבה. קריית חזני כוללת את מחציתו הצפונית של שיכון פג'ה עירוני, שיכון שהוקם בשנות המדינה הראשונות, את שכונת חסידוף הוותיקה, שהוקמה עוד לפני קום המדינה, ואת שיכון תקומה, שלפי מיטב זיכרוני בנו אותו אחרי שעזבנו את פג'ה, או בשנים האחרונות שגרנו שם.

שני השיכונים והשכונה, שיש לכל אחד מהם היסטוריה שונה לחלוטין, אוחדו תחת שם אחד, ובכך נמחקה למעשה ההיסטוריה המורכבת של האזור. לא רק ההתיישבות המצרית מאמצע המאה ה-19 נמחקה למעשה ממאפייניה העיקריים ואינה זכורה עוד כיום כהתיישבות בעלת אופי קולוניאלי של הכיבוש המצרי – אלא גם ההתיישבות היהודית מאמצע המאה ה-20 איבדה את מרכיביה המיוחדים והרבגוניים. אם מישהו ינסה אי פעם לחקור את השיכונים והשכונות היהודיים שהוקמו על אדמות כפר המהגרים המצרים פג'ה – צפויה לו עבודה קשה.  

ניסיתי לפענח מאילו טלאים הורכבו הקריות האחרות ששורטטו על שמיכת הטלאים המחודשת. התבוננתי בשטחה של כל קרייה כזאת על המפה, וניסיתי להיזכר מה היה שם קודם לכן. קריית אליעזר פרי היא בעיקרה שיכון העולים עמידר א'. שם היה אבא שלי מחלק את עיתוני המפלגה הקומוניסטית בשבת, ושם גרה בעבר חברתי לתנועה רבקה, שהוריה דיברו רק בולגרית.

קריית דוד אלעזר, הנקראת גם קריית דדו, שם החיבה של הרמטכ"ל על שמו נקראת הקריה, היא בעיקרה שיכון עמידר ב', שם גר בשעתו הילד מרקו, שהמתנ"ס המקומי נקרא ע"ש אביו, גם הוא מרקו: בית מרקו לוי.

הכי עניינה אותי קריית ספיר: לפי המפה היא נמצאת מדרום לרח' גורדון, הרחוב הראשי בשיכון שלנו. זהו המקום שהיה פעם הצד השני של שיכון פג'ה עירוני. השיכון שבו גדלתי פשוט נחתך לשניים. הטלאי הגדול שהיה פג'ה עירוני נגזר לשני טלאים קטנים יותר, וכל אחד מהם חובַּר לטלאים אחרים. הצד הדרומי חובר לעין גנים, לא ברור מן המפה לאיזה חלק של עין גנים, ואילו הטלאי הצפוני, הטלאי שלי, מחובר כאמור לשכונת חסידוף ולשיכון תקומה.

בעבר היו השיכונים השונים נפרדים זה מזה. בין שיכון לשיכון נותרו די הרבה שטחים ריקים, כך שאפשר היה לדעת בדרך כלל היכן מתחיל שיכון אחד והיכן מתחיל השיכון הבא. במרוצת השנים השטחים הריקים התמלאו בשיכונים חדשים. אם פעם הפריד בינינו לבין שכונת חסידוף שדה גדול, השדה בו קטפתי בילדותי ריג'לֶה עבור התרנגולות, הרי שדה הבוּר הזה אינו קיים עוד. הכול בנוי בנייה צפופה. רק מי שגדל שם, כמוני, יכול לדעת, או לפחות לשער, היכן עבר הגבול בין שיכון פג'ה עירוני לבין שכונת חסידוף. הטלאים החדשים שנוספו לשמיכת הטלאים הישנה היו ברובם מאיכות נחותה. אם פעם זו היתה תערובת של משי וקטיפה, הרבה כותנה, ופה ושם סמרטוטי ריצפה – דומה שהתוספות המאוחרות היו ברובן באיכות של סמרטוטי ריצפה. שכונות יוספטל ותקומה נחשבות לשכונות חלשות במיוחד.

כזכור, כבר בשנה הראשונה בה אוכלס השיכון שלנו, פנתה ועדת המשתכנים אל ראש העיר פנחס רשיש, וביקשה ש"יוכרז על שם עברי לשיכון במקום השם פג'ה הנוכרי." הם ביקשו להורות ליו"ר ועדת השמות העירוניים לכנס את ועדת השמות ולקבוע שֵם מתאים לשיכון פג'ה עירוני. בארכיון פתח תקווה השתמרו שתי פניות בעניין זה. השנה היתה 1952. שנים רבות חלפו מאז והנה הבקשה התמלאה. הושלם הניתוק בין הכפר הערבי פג'ה, כפר שהוקם ע"י מהגרים מצרִים באמצע המאה ה-19 כאשר האזור נכבש לזמן קצר ע"י מצרָיִם – לבין ה"יישובים היורשים" שהוקמו ע"י מהגרים יהודים באמצע המאה ה-20. פג'ה נעלמה מן המפה. יש להניח שהשם  פג'ה ישתמר בקרב האנשים שגרים שם למשך זמן מסוים. כמה זמן אין לדעת.

נסיה שפרן

סוף

אהוד היקר,

אני רוצה להודות לך על הפרסום המוקפד של הכתבה הארוכה. מלבד שיבוש אחד קטן – הכול זרם ממש טוב. 

אני מודעת לכך שלא קל לעורך לפרסם כתבה ארוכה כזאת בהמשכים. אז שוב: המון תודות.

אני בספק אם אשלח בעתיד כתבה כל כך ארוכה – אבל לעולם אי אפשר לדעת...

הכתבה גם יצרה חיבור עם כמה פתח-תקוואים, שלא היכרתי אישית, שממש ליוו אותי לאורך הדרך בהערות שונות. וגם עם סופרים מוכרים כמו רות אלמוג ודוד מלמד.

בפרק האחרון אני רוצה לחזור על התודות שהתפרסמו בהתחלה – וגם להוסיף עוד תודה.

להלן:

תודה לארכיון פתח תקווה שהעמיד לרשותי חומר רב,

ולחברותיי שסייעו בהעלאת הזיכרונות: רותי, דינה, חיה, רחל, אורנה.

נסיה

[10.10.2022]

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

[המשך]

יחסינו כמורים-סטודנטים, רובנו ילידי-הארץ, עם התלמידים במעוז-ציון היו מצויינים. ערכנו מסיבות בבית-הספר והוזמנו ל"חאפלות" בבתים. אנחנו למדנו מהם על כלי-המוסיקה שלהם, כמו המיזוויץ', והם ביקשו שנביא אקורדיוניסט ונשיר בצוותא שירים ישראליים. ברוך עובדיה, (ששלח אותי בנעוריי לקורס מ"כים בגדנ"ע), היה המנהל הראשון של בית-ספר ערב למבוגרים במעוז-ציון, מנהיג סמכותי שנערץ על כל התלמידים והמורים. באותה תקופה עמד בסוף תקופת-לימודיו, דומני בבית-הספר לעבודה סוציאלית, וניראה שביקש לערוך ניסוי בדמוקרטיה בשלוש הכיתות שלנו. הראשונה היתה כיתת הנכבדים של מעוז-ציון, שירשתי ממנו כמורה, לאחר שפרש, ושבזכות נכונותם לבוא ללמוד – נפתח בית-הספר. הכיתה השנייה היתה כיתת הפחות-מיוחסים ופחות-משכילים, והשלישית – אלה שלמדו קרוא-וכתוב. ההבדלים בין הכיתות ניכרו לא רק ברמת ההשכלה ובמעמד החברתי אלא גם בבגדים. אגב, כל התלמידים היו גברים.

ברוך עובדיה הציע שנערוך בחירות לוועד תלמידים, וַעד שיהיה אחראי לגביית מיסים ולחלוקת התה והוואפלות בהפסקה.

לבחירות היתה משמעות סמלית חשובה, לא התפקיד אלא הדירוג בכבוד ובמעמד החברתי. מרבית הוועד נבחרה מקרב כיתת המיוחסים, ורק אחד נבחר מהכיתה האמצעית, ועבורו היתה זו עליית-מדרגה חברתית שהוציאה אותו לתקופת-זמן משיווי-משקלו. אני זוכר שישבתי ליד אחד התלמידים, רובם בעלי-משפחות ומבוגרים ממני, ושמעתי אותו אומר דברים כמו אלה – "מי צריך את הבחירות האלה? שמתם אותם (המיוחסים) ביניכם לבינינו. קודם היינו כולנו שווים בפניכם."

יש אולי שמץ-שבשמץ מגישתו של ברוך עובדיה בַּדמות של מזכיר המפלגה בעל ההשכלה הגבוהה, אבל רבים מהתִמרוּנים והתִחמוּנים שתיארתי בהצבעה במחצבה למדתי דווקא מהתקופה שהייתי מזכיר-פנים בקיבוץ עין-גדי וניהלתי כל מוצאי-שבת את האסיפה הכללית.

כאמור, לפני עלייתי ללמוד בירושלים עבדתי תקופת זמן כמרכֵּז סניף "הנוער העובד" בדימונה. כך התאפשרה לי היכרות קרובה עם מאבקי הכוח והשלטון המקומיים ועם חגיגות ומסיבות משפחתיות של העדה המרוקאית, הרוב בעיירה, וגם התרשמות מהאווירה המודרנית שהתבטאה במעמדן, בלבושן ובהתנהגותן של חלק מן הנשים הצעירות. דמות כציפורה, הנוסעת באוטובוס כשהיא קוראת ז'וּרנַל (שבועון או ירחון צרפתי), שייכת יותר לדימונה מאשר למעוז-ציון באותן שנים, ובהקשר הזה "העיר" הסמוכה יכלה להיות באר-שבע.

ה"כפר" שראיתי מול עיניי בעת כתיבת "המחצבה" היה אפוא לא רק מעוז-ציון אלא גם דימונה כפי שזכרתיה. עם זאת עליי לחזור ולהדגיש ש"המחצבה" איננו בשום אופן רומאן "אתני" או פולקלורי, וכי מבחינות אלה אי-אפשר ללמוד ממנו דבר-מה ייחודי לעדה זו או אחרת.

בשנה שלפני כתיבת "המחצבה" זרק ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אתגר פומבי לסופרי ישראל באומרו שטרם נכתב רומאן שיתאר קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות. אני זוכר שדי בער בי אז הרצון להוכיח שאפשר לכתוב רומאן שכזה.

באותה תקופה היה בעיצומו תהליך השתחררותה של אפריקה השחורה מעול הקולוניאליזם, כאשר השלטון עובר לידי עריצים מקומיים מושחתים ולא-יעילים, ואלה הצליחו לדרדר עד מהרה את מדינותיהם העצמאיות למצב שבו אזרחיהן החלו להתגעגע לשלטון הקולוניאלי אשר תחת כנפיו לא הגיעה תופעת העריצות הפנימית למימדים מבהילים כאלה. השימוש הציני בעקרונות הדמוקרטיה והעצמאות הלאומית כדי להגביר את הדיכוי ואת והעריצות בתוך העדה, החברה או המדינה – השפיע עליי לא מעט בכתיבת "המחצבה".

עם זאת עליי להדגיש שאין קשר בין העלילה הרומאנטית של "המחצבה", דמותו המאיימת של ניסים לוי, פרשת יחסיו עם הבת של חַדידוֹ, חיי הדמויות האחרות ברומאן, ההווי, והאינטריגות של המאבק על השליטה במחצבה, ואפילו תיאורי המאכלים והמשקאות, והשירים – לבין האנשים הנפלאים שאותם פגשתי ועימם התיידדתי בבית-ספר ערב במעוז-ציון באותה תקופה, ואורחות חייהם, שנותרו מאוד שמרניים ומסורתיים במפגשם עם המציאות החדשה בישראל.

אני זוכר תלמיד בשם צבי דויד, אדם אצילי, שקט ומשכיל, בעל חיוך נבון, שקרא כבר אז את עגנון, דמותו ריחפה לנגד עיניי כאשר תיארתי ברומאן את נפשו המשכילה של משה דויד, אך ללא שמץ של קשר ביוגראפי ועלילתי בין השניים. ידיד אחר, אף הוא מתלמידיי שהיו פונים אליי בשם "מר אהוד" – שַׁבּבּוֹ מוּרַד, שממנו למדתי רבות על הכפר, העדה והמחצבה.

בשנים הראשונות לאחר פיטוריי ביקרתי מדי פעם אצל "תלמידיי" אלה המבוגרים ממני, שכולם נִשארו לגור במקום. האחד הגיע לתפקיד סגן ראש המועצה המקומית המשותפת מבשרת-ציון, והשני נעשה גזבר ועד הפועלים. בהיפגשנו היינו צוחקים בהיזכרנו כיצד למד ממני לראשונה לנהל חשבון קופה של חובה וזכות, בהיותו גזבר נבחר של ועד התלמידים. לימים אף הזמנתי את כיתת תלמידי-לשעבר ממעוז-ציון להצגת "המחצבה" בירושלים.

עיקר השפעתם של תלמידיי עליי היתה העברית המיוחדת שבה דיברו, ותוך כדי כתיבה ראיתי ושמעתי את דמויותיהם בדימיוני כשהם משחקים את עלילת הרומאן אבל היא אינה שאובה מהם.

את מנהל-העבודה הפורש רבינוביץ, דמות בידיונית לחלוטין, תיארתי כקשיש עובר-בטל: "גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון," – כיום, בהקלידי מילים אלה, אני מבוגר ממנו בחמש שנים, שׂערי האפיר וכמעט כבר הלבּין אך ידיי עדיין אינן רועדות.

אחרי שנים, כאשר כתבתי את הביוגראפיה "שרגא נצר" (1990), שאותו-עצמו לא פגשתי מעודי – חייכתי לעצמי לא פעם כי היה נידמה לי שאני מגלה כיצד המציאות החברתית והמפלגתית של "המחצבה" נראית מהצד האחר של המתרס. וכמו ש"התאהבתי" בדמותו של ניסים לוי כך הוקסמתי עתה מן העממיות וחוכמת-החיים של "האֶמינֶנציה האפורה", האיש שהשפיע וקבע רבות מאחורי הקלעים של מפא"י בשנות שלטונה המובהקות ביותר, שנים אשר בעת כתיבת ספרי היה דומה כי לא תסתיימנה לעולם. עתה יכולתי לבדוק אם מאבקי-הכוח שתיארתי בספרי "המחצבה" תואמים לדרכי פעולתו של שרגא נצר, ששמץ ממנו (וגם משל יוסף אלמוגי – מזכיר מועצת פועלי חיפה רב-העוצמה) מצוי בדמותו של ספראי, ולתהות אם קראו בשעתם את "המחצבה" (ודאי היו מנויים על "הספרייה לעם") ומה היתה תגובתם.

עבדתי על כתב-היד של "המחצבה" עוד שבועות אחדים, תקתקתי (כך כונתה אז ההקלדה) אותו על גבי מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֵרמֶס-בּייבּי", שאותה רכשתי בעשרים ואחת לירות שקיבלתי תמורת מכירת אופני ה"רָאלי", שקניתי בשעתו בכספֵי מתנות הבר-מצווה. שלחתי עותק אחד לאהרון אמיר, עורך רבעון "קשת" ועורך ראשי בהוצאת הספרים של אביו "עם הספר". אהרון אמיר קרא את כתב-היד ויעץ לי להציע אותו ל"הספרייה לעם" של "עם עובד", כי לדעתו הם מחפשים חומר מקורי מהסוג הזה. כך אמנם עשיתי.

לאחר כחודשיים, בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ"ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א"ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, "אסון", מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש "ראיתי" את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.

אם אתעקש על השארת "אסון", כך הם אמרו לי, לא יֵצא "המחצבה" לאור.

הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.

כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל"ב לל"א, ובמקום "לב" עמד הרומאן בסימן "לא" – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את "המחצבה", ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום.

ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה. הזדהיתי מאוד עם משה דויד – ולא רק בגלל הפיטורים ממקום-העבודה. דמותה של חליפה היתה התגשמות הפחד שלי מפני שקיעה בנישואים של פשרה, ללא-אהבה. מבחינה מסויימת שרה בספרי "אנשי סדום" (1968) דומה לציפורה של "המחצבה" (1963) ולעפרה של "לא לגיבורים המלחמה" (1971), רומאן שנכתב-לראשונה בין שני קודמיו אלה.

בשנת 1962 ביקשתי מאורי שולביץ, חברי הטוב מנעוריי בפתח-תקווה ובעין-גדי, שכבר התגורר אז בניו-יורק – לצייר את העטיפה לספר. לצערי הצעותיו לא התקבלו. מקצתן מתפרסם כאן לראשונה. את הרישום לעטיפת "המחצבה" עשה לבסוף יוסל ברגנר.

תמונה בשחור-לבן של הפילוסוף מרדכי מרטין בּוּבּר, הניראה בה כנביא קדמון, התנוססה בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד בֵּרנהַיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג'ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרוּמין.

לקראת צאת "המחצבה" לאור רציתי גם אני צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי-הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם בצורה מופלאה. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר במרביתה של ישראל בדורות האחרונים.

חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרֵב אותי למעלתם של מוריי ורבותיי. ביושבי מולו בסטודיו המרווח אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני, כמו בצילום שעשה לבובר.

"אדוני הצעיר," ענה לי ברנהיים הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, "לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה, כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!"

ותוך כדי שסובב את פניי באלכסון מול מצלמתו סיפר כי לפני הצילום אצלו הלך פרופסור בובר לספּר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע בובר לסטודיו, ניראה כשמשון שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה.

לאחר חודשים אחדים שמע שבובר שוכב חולה בביתו. באמצע החורף הקר ביקר אותו ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כאשר שערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר, והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הכרזתו של פוטין שהוא לא יגייס יותר חיילים כי אין בכך צורך, מפחידה יותר מהכרזתו הקודמת על גיוס חיילי מילואים, כי משמעות דבריו עלולה להיות שהוא התייאש מהיכולת המלחמתית הכושלת של צבאו, המושחת בחלקו וחסר המוטיבציה להילחם ולמות על אדמת אוקראינה – ומעתה פוטין שם יהבו על שיגור מרחוק של טילים בליסטיים ושל כתב"מים מתאבדים, חלקם מתוצרת איראן – כדי להשמיד מטרות אזרחיות ואסטרטגיות באוקראינה, וכן הוא עלול לפנות לשימוש בנשק גרעיני נגדה תוך ציפצוף על ברית נאט"ו ועל ארה"ב!

* שלום רב אהוד וחג שמח, איני יכולה להחריש! אני מרגישה צורך עז לשבח אותך על ההתמדה בפרסום המכתב העיתי, שמופיע פעמיים בשבוע, ולא משנה אם מדובר בימי חג ומועד וחופשות רבים שנפלו בחודש זה. יישר כוח, אהוד, על ההתמדה ועל העבודה ללא לאות להביא את הפרסומים הרבים שכולם ממתינים להם ושמחים לקבל אותם במייל.

כולנו מודים שיש לנו אותך.

אני מאחלת לך בשם הקוראים והכותבים ובשמי, שנה טובה של בריאות והמשך פעילות פורייה, שממנה אנו נהנים, והיא כמו מדורת השבט, שסביבה אנו, הקוראים והכותבים, מתכנסים ומשוחחים ושמחים לקרוא וללמוד דברים עדכניים וחדשים.

אנו מאחלים לך סופר ועורך יקר, שתמיד תזכה לשפע הערכה ולהרבה שנים בריאות ופוריות ויצירתיות, יחד עם בני ביתך.

בהרבה הערכה וברכה,

חנה מושיוב

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על "שתיקה פרסית" מאת שרה אהרוני. אני מבין שזה פרסום שני (פרסום ראשון בגיליון 1572, 30.7.2020).

סיפורה של ארנה גולן על "קשריה" כילדה עם האלוהים, הוא מרגש. היא מספרת גם על  דרך הקיבוץ להתמודד עם המסורת. אני קראתי את ספרה היפה "ילדה של קיבוץ", שמתוכו היא הביאה קטעים יפים. מועדים לשמחה,

משה גרנות

אהוד: בדקתי בגיליון 1572 ואין בו שום פרסום על הספר "שתיקה פרסית". ואולם בעקרון אני מפרסם גם יותר מביקורת אחת על ספר כי תמיד חשוב מגוון הדעות וההערכות וגם מידת העניין שהספר מעורר.

* אהוד היקר, לאחר שהתפרסם ההסכם עם לבנון התברר שחלק גדול מהדברים שפורסמו משמועות (כמו של גיא בכור בנושא חברות ההפקה ותחילת ההפקה בכריש) בשבועון 1789 אינו נכון. החיפזון לפרסם מהשטן.

חג שמח, 

עזרא צדקה

אהוד: אתה טועה. גיא בכור וכמוהו מרדכי קידר צדקו במאה אחוז בטענתם שההסכם מאפשר לחברות איראניות להשתתף בהפקת הגז בצד הלבנוני, וזאת כי הוסרה מההסכם התביעה הישראלית שלא תשתתפנה בהפקה חברות שיש עליהן סנקציות אמריקאיות! – בהסכם  הזה, שמנוהל מצידנו בידי ראש ממשלה חסר רוב בכנסת ובעל כישורים חובבניים – אנחנו מקבלים מאזן אימה עם איראן בגבול הימי הצפוני שלנו, כולל איום על אסדת כריש.

* אברהם כץ עוז: האינטרס היחידי של ישראל הוא שלא לאפשר אפילו בצעד קטן כניסה של איראן לים התיכון. וזה לדאבוני בדיוק מה שישראל הולכת להחליט בטיפשותה ובכניעתה ללחץ אמריקני לא צודק. החברה הצרפתית "טוטאל" היא הכסות לכניסה בטוחה של איראן לים התיכון, וזו פתיחת חזית נוספת לישראל. נושא כריש תמוה מאוד. הרי אין ולא יהיה לאף אחד  זכות דיבור. הוא כולו ישראלי. אז למה ואיך זה נכנס להסכם? מסריח. לדעתי טוב יעשו חברי הכנסת אם לא יאשרו את ההסכם.

* בימי שישי מפרסם "הארץ" במשבצת שניים-שלושה משפטים תחת הכותרת "דורון לשבת" מאת דורון רוזנבלום. הרמה של המשפטים מדהימה – כמעט כמו הפרגמנטים של הפילוסופים הפרה-סוקרטיים. הנה למשל הקטע האחרון:

"שוב תיקו בסקר.

רגע, חישבת גם את הגבעטרון?"

אכן, עמוק, עמוק מיני ים. אושרנו שזכינו – שפילוסוף חכם כמוהו ישכילנו מדי שבוע. שהרי הקולות של חברי הגבעטרון יאפשרו לראש הממשלה החובבני לפיד (האזינו לדברי ד"ר מרדכי קידר עליו ביו-טיוב!) ולראש ממשלה החליפי בנט (שכבר לא יהיה ח"כ!) להמשיך לכהן ללא רוב בכנסת אחר כנסת – עדיין בתור ממשלת מעבר עד לבחירות השישיות, וגם לאחריהן!

* אהוד: עקב תקלה במחשב נמחקו לי קבצים רבים של דואר שהתקבל. שולחים שלא זכו למענה או שדבריהם לא פורסמו במכתב העיתי – מתבקשים לחזור ולשלוח לי את החומר ששלחו לי בשעתו!

* אהוד: הנה צילום המאמר שלי על ספרו של משה נתן "המלחמה על ירושלים":

בן-עזר, אהוד.  היסטוריה שעשתה את עצמה.  משא (מצורף ל׳למרחב׳), גל׳ 29 (כ״ג בתמוז תשכ״ח, 19 ביולי 1968), עמ׳ א, ב. https://benyehuda.org/lexicon/04308.php

* אני ממש מתבייש לספר: לפני כחצי שנה סיימתי לראות בנטפליקס במסך המחשב שלי את כל מחזור העונות של "סיינפלד", למרות שאת מרבית הפרקים כבר ראיתי בשעתם בטלוויזיה, ובימים האחרונים התחלתי שוב לראות בנטפליקס את הסדרה מתחילתה, כאילו אני חוזר ומבקר בני-משפחה שלי, ועדיין נהנה מחדש מכל רגע כאילו זו הפעם הראשונה, למרות שאני מיד נזכר גם בפעמים הקודמות.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל