פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1792

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בתשרי תשפ"ג. 20.10.2022

עם הצרופות: 1. זיכרונות יצחק גוטרמן ז"ל מהימים הראשונים של קיבוץ עין גדי. 2.  "סן מיקלה והפלי"ם" מאת ברוך תירוש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 25. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. עיון נוסף ביצירתו של אלתרמן "המסכה האחרונה". // אהוד בן עזר הערה על זאב יעבץ ועל ברנר  // אורי הייטנר: צרור הערות 9.10.22. // אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): הסכם הגז עם לבנון – עובדות, סודות ושקרים. // מנחם רהט: הכול תלוי בפוזיציה. // ארנה גולן: אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות בחברה חלוצית בקיבוץ. חלק שלישי. מה לילדי קיבוץ ולנימוסים ולטקסים? // משה גרנות: על "עד שאיינשטיין בא" מאת שרה אהרוני. // רוֹן גֵּרָא: בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. // דוד מלמד: השם "מדינת ישראל". // יונתן גורל: כְּמוֹ שִׁירָה. קולנוע "אדיסון" בימיו הטובים. איך זכיתי לתואר "הרוזן ברנדוט"? // אורית דשא: כל שנה בסתיו. // עדינה בר-אל: מאיה זרובבל אֶרֶם. // בלפור חקק: פגישה עירונית. // ברוך תירוש: שתי תגובות. // פּוֹל וֶרְלֵין: תְּשִׁישׁוּת. תרגם אסי דגני. // אהוד בן עזר: יורם ברונובסקי. // עקיבא נוף: מול תמונתך. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001. [המשך]. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

25.

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לִהְיוֹת אֲנִי

אֲנִי מַחְלִיטָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה

יְשַׁדְּכוּ לִי אַבְרֵךְ

אֶלְמַד לְבָרֵךְ

וְלֹא אֶצְטָרֵךְ לְהִתְחַנֵּן עַל כָּל פֵּרוּר

שֶׁל אַהֲבָה.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

עיון נוסף ביצירתו של אלתרמן

"המסכה האחרונה"

סוציולוגים יודעים להצביע על תופעות המשותפות למדינות ההגירה במאה העשרים שברובן הצליחו בני הדור הצעיר לעלות על הוריהם ברוב הפָּרָמטרים. ילידיה של הארץ החדשה, או אלה שהוריהם הביאוּם אליה בעודם ילדים, התערו בדרך-כלל עד מהרה בַּחֶברה החדשה, היטיבו מהוריהם להשתלט על השפה החדשה ולהסתגל למנהגים החדשים. הם אף הגיעו על-פי-רוב להישגים מקצועיים וכלכליים גבוהים מן המקובל בדור ההורים. גם בארץ עלו בדרך-כלל בניהם של "העולים החדשים" על אבותיהם, והדיבורים על "זקיפוּת קומה" לא היו בבחינת מליצה: בדרך-כלל היו בניהם של העולים יפים וגבוהים יותר מהוריהם שגדלו בגלות, בתנאי מצוקה ומחסור.

משוררים כדוגמת ביאליק ואלתרמן ראו את המהפך שהתחולל לנגד עיניהם, וביטאו אותו ביצירתם במלוא מורכבותו וסתירותיו הפנימיות. כשנה לאחר שובו מן הביקור בארץ-ישראל, חיבר ביאליק את שירו "ויהי מי האיש", שהתפרסם ב"השילוח" (תרע"א),¹ ובו בחן המשורר את דמותו של היהודי החדש הגדל בארץ ותהה על עתידו.² אין זאת כי ביאליק ראה את ניצני החיים בארץ-ישראל, וידע לחזות את התהליכים שלעתיד לבוא. הוא הבין שהילדים שיגדלו בארץ לא ידמו לאותם "משה'לעך" ו"שלמה'לעך", בעלי הציצית והקפוטה, משירו בלשון יִידיש "אוּנטער די גרינינע ביימעלעך" ("תחת העצים הירקרקים"). הם גם לא יִדמו לאותו נער כפוף, "לְבֶן-פָּנִים קְמוּט מֵצַח", שעיניו השחורות מבקשות רחמים משירו הגדול "המתמיד".

בדור המאבק על עצמאות ישראל החל לשלוט בארץ האידֵאל הניטשיאני של "החיה הצהובה", שהתבטא בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שֵׂער וכחולי עין, היפוכם של היהודי הגלות הכפופים, החלושים והחיוורים. בחושיו המחודדים צפה ביאליק את העתיד, וניבא את התהווּתו של האידֵאל הניטשיאני הזה עוד בטרם נתהווה הלכה למעשה. הוא  תיאר בשירו "ויהי מי האיש" את התהוות התופעה של "שלילת הגולה" – את  היהירוּת שעתידה להתפתח בקרב ילידי הארץ וחניכיה כלפי ההוויה הגלותית ה"עקמומית" וה"מעוּותת" – אך גם ראה למרחוק את תופעת "שלילת שלילת הגלות" שתתפתח לאחר שהיהירות תתמעט ותדעך.           

לימים תיאר עמוס עוז את האידֵאל הניטשיאני הזה של ילידי הארץ וגידוליה בדור תש"ח: לא גיבור חיוור, שְׁחור שֵׂער, כמו המתמיד הביאליקאי, אלא בחור כארז, זקוף קומה וכחול עיניים שבלוריתו הזהובה או הג'ינג'ית מתבדרת ברוח. היהודי הגלותי נכנס נכנס כביכול ל"חדר החושך" של הצַלם, ויצא משם כתמונת התשליל (נגטיב) שלו. צַבָּר זה, היפוכו של היהודי בן הגולה, השתנה לחלוטין, והיה לכעין גלגול מודרני של דוד האדמוני ויפה העיניים הנלחם מול גָליָת בלי נשק של ממש, או לכעין גלגול של עֵשָֹו האדמוני (לרבות גלגוליו של עֵשָׂו בספרות העברית החדשה כגון אריה "בעל גוף", גיבורו של ביאליק, ושלמה "האדום" גיבור  סיפורו של  מ"י ברדיצ'בסקי "בסתר רעם").

וכך תיאר עמוס עוז את   גלגול העברי  של אידֵאל  "החיה הצהובה"  (Die Blonde Bestie) מִכּתבי ניטשה  בספרו הכמו-אוטוביוגרפי "סיפור על אהבה וחושך":  "לא כל העולם אלא אפילו ארץ-ישראל היתה רחוקה: אי שם, מעבר להרים, הלך וצמח גזע חדש של יהודים-גיבורים, גזע שזוף, חסון, שתקן ומעשי, לגמרי לא דומה ליהודי הגלותי [...] שם בונים ארץ ומתקנים את העולם, מצמיחים חברה חדשה, מטביעים חותם על הנוף ועל דברי הימים, שם חורשים שדות ונוטעים כרמים" (שם, עמ' 8-10). [*]

ואולם,  גם ביאליק וגם אלתרמן קיווּ  שהמהפך הניטשיאני העובר על צעירי ארץ-ישראל הוא עניין שטחי וחיצוני בלבד, שיחלוף עם הרוח, וכי מאחורי החזות היהירה מסתתרת נפש שאינה מתנכרת לסבלם ולכאבם  של יהודי הגולה. בשירו ביטא את תקוותו כי בחלוף הזמן ילמד "היהודי החדש" לשלב בהתנהגותו גאווה וענווה. כשילמדו בני הדור הצעיר  את תולדות עמם ויבינו אותן,  יבליח אצלם ניצוץ של הבנה שיכבֶּה את ניצוץ הבוז שניצת בעיניהם, ויהפוך  אותו לדמעת סתרים של אמפתיה ורחמים.

מעניין להיווכח כי כיובל שנים כמעט לאחר פרסום שירו של ביאליק "ויהי מי האיש" (1911), חתם אלתרמן את מחזור שירי "עיר היונה" בשני שירים על דמות דיוקנו של ה"יהודי החדש" –  "שיר צלמי פנים" ו"נספח לשיר צלמי פנים" (1957) – ובהם מופיעים כל המוטיבים הביאליקאיים: ניצוץ המרי, הבלואים, הנסת המבט הצִדה ועוד צירופים ומוטיבים מתוך השיר "ויהי מי האיש". אין זאת כי אלתרמן חש בתפקידו החשוב של שיר זה בתיאור המהפך העובר על יהודי הגולה בהגיעם לארץ-ישראל. הביקורת אמנם כמעט שלא נגעה בשיר זה של ביאליק שנותר לכאורה במשך דורות כאבן שאין לה הופכין. ואולם, משורר כאלתרמן, שכָּרה אוזן ולב לכל דבר שחיבר ביאליק,³  בלע אותו על קרבו וכרעיו. 

כמו ביאליק חש גם אלתרמן וידע כי יהירותם של הצעירים הארץ-ישראליים החסונים כלפי אחיהם הגלותיים, אין לה צידוק של ממש, כי מן הבחינה האינטלקטואלית ההוויה שנוצרה בארץ עדיין דרדקית היא, גפן סורחת שפלת קומה, ולא חורש מצל וגבה קומה. מיהו בדיוק  העליון ומיהו הנחוּת? אין לדעת. גם אלתרמן הראה ב"שיר של מיכאל" כי היסוד הקולט בארץ, ה"חזק" וה"בריא", הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, אף-על-פי שהיסוד הנקלט רצוץ ודוּוי. שני המשוררים גם חשו כי המהפך העובר על היהודי מן הנוסח הישן מואץ מדי, וכי יש להאט במקצת את הקצב  ולעסוק ב"הכשרת לבבות" כדי להגיע לתוצאות ראויות.

 אלתרמן הביע לא אחת את תקוותו שהיהודי לא ישליך את כל "מדווי" הגלות ו"חולייהָ" בטרם ביסס את תרבותו החדשה, שכּן בתקופת הגלות הארוכה התפתחו בעם תכונות שלא כדאי לוותר עליהן: למדנות, עקשנות, דבקות בחיים, חוש צדק, השתבּללוּת בתוך עולם של כתבים וספרים ביחד עם האומץ לעלות על המתרסים ולמרוד נגד גילויים של  עוולה ואיוולת. בצד האמירה השגורה של בן-גוריון בדבר הצורך למחות את עקמומיות הגולה וחולָיֶיהָ, הִמליץ המשורר בשירי "עיר היונה" להשתהות מפּעם לפעם ולתהות אם אין ב"חולי" הגלותי גם יסוד בריא שראוי לשָׁמרו מכל משמר בשוב העָם אל ארצו ומולדתו ("לוּ רַק נִתְהֶה אִם אֵין בּוֹ בַּעֲלִיל / נִיצוֹץ אֲשֶׁר טוֹב טוֹב כִּי נִשְׁמְרֶנּוּ / מִן הָרִפְאוּת… לְבַל יָסוּף כָּלִיל / מִתּוֹךְ דָּמֵנוּ. זִיק אֲשֶׁר קוֹרֵן הוּא / בְּאוֹר שֶׁאֵין לוֹ אָח, לְמוֹרָשָׁה / בְּשַׁעֲרֵי הָעֵת הַחֲדָשָׁה. // וְהוּא נִיצוֹץ שֶׁל סַרְבָּנוּת וָמֶרִי" וגו'). כאן ובמקומות אחרים בשירי עיר היונה טען אלתרמן אין להשליך את כל המִטען שהביא עִמו העָם משנות גלותו ככלי אין חפץ בו.

בניגוד לרטוש, שחשש פן יכתימו העולים החדשים את ההוויה הילידית הטהורה שנוצרה ביישוב לפני בואם, יכול היה  אלתרמן להזדהות עם שני ה"מחנות" ולשמש מתווך ביניהם. על כן הוא לא הזדהה בשיריו עם קברניטי "היישוב", שהבליטו את עליונוּתו של ה"צבר" על פני "העולים החדשים" ותבעו מהעולים להשליך את בלואיהם ואת הסממנים החיצוניים של זהותם הקודמת. הוא אף לא נמנה עם  מתנגדיה של מדיניות "כור ההיתוך", שהִשליטה אוּניפורמיוּת וניסתה למחות במהירות את סימני ההיכּר הגלותיים. צאת השמות הנשמעים במִפקד הצבאי המאולתר הוא מתאר כמוֹת שהם ובלי ניסיון לייפותם, כ"שֵׁמוֹת אֲפֵלִים שֶׁל גּוֹלַת אַשְׁכְּנַז / נַעֲוִים, חֲלוּדִים, מוֹרִיקִים כִּנְחֹשֶׁת./ […] אוֹ צוֹרְמִים כִּבְדִיחָה, אוֹ שְׁבוּרִים כְּמוֹ כֶּתֶר" ("עוד דף").

ב"בטרם יום" לבו נתון לאותם נערים, שבעבורם ארץ-ישראל היא ארץ נֵכר, והשפה העברית, לרבות העברית של פקודות הקְרב המושמעות באוזניהם, היא שפה זרה שאותה הם שומעים "כִּלְשׁוֹן גּוֹיִים".

*

במיוחד היצֵר אלתרמן על הירידה  שחלה במעמדם של אותם יהודים שהגיעו ארצה "מִדּוֹרוֹת רַבָּנִים וּמְלִיצִים", והפכו בצוֹק העִתים לפועלים פשוטים המדברים בעברית רצוצה וכושלת. רק שם המשפחה מעיד על העבר המפואר, שעבר במהלך היסטוריה של גזֵרות וגירושים  תהליך של פיחות והסתאבות. שיריו גִלגלו במחשבה האופטימית שלפיה בארץ-ישראל יצליחו האנשים הללו, השרויים כרגע בשפל המדרגה, להשיב לעצמם את כבודם האבוד, להחזיר עטרה ליושנה ולהשכיח מלִבּם את שנות קליטתם הקשות.

אלתרמן ביכה ב"חגיגת קיץ" את גורלם של עולי מרוקו – את גורלה של עדה שלֵמה, שמִרקם התא המשפחתי שלה התפורר: אבות איבדו את סמכותם, ובנים חדלו לכבד את אבותיהם. רק שבזמן שקורה אסון של מפולת מחצבה או נפילת פיגום, טען אלתרמן, שומעים את שמות בניה של עדה זו בחדשות, וכדבריו:  "הָאָרֶץ זָרָה לָהֶם עֲדַיִן [...] לְכָל הַיּוֹתֵר רָאוּהָ בְּלֵיל חֹרֶף [...] אוֹ בִּהְיוֹתָהּ מַפֹּלֶת מַחְצָבָה, אוֹ בְּהַשְׁלִיכָהּ אֶת הַגּוּף מֵרֹאשׁ פִּגּוּם, אוֹ / בְּהַכּוֹתָהּ בַּחֲמַת שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ, אוֹ בְּהִשְׁתַּלְּחָהּ כִּמְטַר אֲבָנִים בְּעֵת עֲבוֹדַת חֲפִירָה אוֹ נִקּוּז, וּבְמִקְרִים כָּאֵלֶּה עַל-פִּי-רֹב / מִשְׁתַּלְּבִים בַּחֲדָשׁוֹת שֵׁמוֹת כְּמוֹ קָדוֹשׁ אוֹ קוֹרְדוֹבֶרוֹ אוֹ מוֹלְכוֹ אוֹ יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (ראו שירו "הפָּנים החדשות" ב"חגיגת קיץ").

בבואם ארצה נעשו עולים אלה גירסה מוחלשת של אבותיהם שהיה להם מעמד איתן בארצות מוצָאָם (במקום לעלות על אבותיהם, כמקובל במדינות הגירה) וגירסה מוחלשת של בניהם. בשיר ט' של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח" הביע  אלתרמן את צערו על הידלדלות העברית ועל הידלדלות מורשתן של משפחות שהגיעו ארצה לאחר שאבדו להם – עקב גזֵרות, גירושים ונדודים – ענפיו של אילן היוחסין המפואר של משפחתם; וכך יוצא שבניהם של רבנים הם כיום שוליות בשוק: "בִּלְשׁונָם הַכּוֹשְׁלָה עַל קַבַּיִם, /  מְדַבְּרִים הַשּׁוּלְיוֹת הַלֵּצִים, /  בִּלְשׁונָם הַכּוֹשְׁלָה עַל קַבַּיִם, /  שֶׁהִגִּיעָה לְכָאן בֵּין עַרְבַּיִם / מִדּוֹרוֹת רַבָּנִים וּמְלִיצִים."

ובשירו  "עם הקונגרס הספרדי",⁴ הוא  הביע את דעתו  בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה-מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע הממלכתי: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם  גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל." 

מול יופיים האצילי של השמות שהגיעו ארצה מספרד דרך ארצות המאגרבּ ולנוכח הקונוטציות ההיסטוריות המפוארות שלהם, מביע אלתרמן את שמחתו על הגילוי המפתיע שבסימפוניה הגדולה ששמה "שיבת ציון" יש כלי-נגינה רבים, וכל אחד מוסיף את הצלילים ואת הנימה המיוחדת שלו ("לֹא מִמֵּיתָר אֶחָד כִּנּוֹר הָעָם נִזּוֹן"). אלתרמן, שייחל להתעצמות הריבונות היהודית בארץ-ישראל, קיווה בכל מאודו להגברת העלייה ולקליטתה.

אולם כמי שניחן בטמפרמנט של איש-מדע והיסטוריוסוף, הוא לא יִיפּה את התמונה וכלל לא ניבּא  אינטגרציה שמתוך שַׁלווה והרמוניה. בצד תהליך "מיזוג הגלויות" שיתחולל בארץ אט-אט במשך דורות אחדים, הוא ניבּא שהשבטים השונים גם ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע), ותתחולל כאן מלחמת-תרבות, שבסיומה תושג  סינתזה כלשהי בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין: "וְחָשׁ אַתָּה פִּתְאֹם כִּי יֵשׁ פָּנִים עֲשֶֹרֶת / לָעָם הַזֶּה (וּמִי נָחוּת בּוֹ וְעֶלְיוֹן?) / אַתָּה פּוֹגְשׁוֹ בִּלְבוּשׁ בְּלֹאִים בַּמַּעְבֶּרֶת / וּשְׁמוֹ אַבַּרְבַּנֵאל / וּבֶן-תִּבּוֹן / וְדֶה לֵיאוֹן."

כיום, אומר שירו של אלתרמן, נושאי השמות הללו מתגוררים במעבּרה, אך מחר תעשה הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האִסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות ציבוריות רמות. השמות האריסטוקרטיים העתיקים, שהיום נשמעים במעבּרה ובשוּק, יִזכּו שוב בהגמוניה שניטלה מהם ובכתר שלהם הם ראויים.

לא אחת תיאר המשורר באירוניה מרה את התנשאותם של מוסדות הקליטה על העולים מארצות המאגרבּ, ואת שירו סיים בהערת אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן  שצפוי לו מאבק לא-קל ולא-פשוט אם יבקש לשמֵר את כוחו, שהרי לא לעולם חוסן ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!)

ואולם, לפי שעה ראה אלתרמן מול עיניו תופעות של ירידה ופיחות במעמדם של העולים מארצות האיסלאם ומן הבלקן. הנה, יעקב בכר, גיבור הפארסה המאוחרת "המסכה האחרונה", שנכתבה בשנת חייו האחרונה של המחבר, הוא יהודי יוצא בולגריה הנושא שם מכובד (השם "בכר" – ראשי תיבות של "בן כבוד הרב"), אך כאן מתגלה לפנינו פושט רגל נִקלה ועבריין נמלט שנאלץ לברוח מביתו ולהיעלם מן האופק. בתהליך הקליטה הקשה שעבר עליו בבואו ארצה, שקע יוסף בכר בחובות, נאלץ לעזוב את משפחתו לאנחות, ועלה על אנייה כדי להימלט מנושיו ומזרועות החוק. עכשיו נותנים לו זהות חדשה ומכובדת כדי להציל שני ביורוקרטים טיפשים מכישלון מחפיר ומביקורת מוצדקת.

אלתרמן התבונן ביהודי הגלותי, שהשיל בארץ-ישראל את הכיפה וחבש לראשו "כובע טמבל", ונמלא דאגות וחששות פן אבד ליהודי הישראלי  הגֶניוס היהודי, שאִפשר את קיומו אלפי שנים ונתן לו הזדמנות לשקם את קיומו הגם שעמים אדירים כבר ירדו מזמן מעל במת ההיסטוריה. לפנינו טרגיקומדיה של מסכות וטעויות, שבּהּ מקבל יוסף בָּכר את השם "בּוֹנֶטָה" (והוא מתבלבל וקורא לעצמו "סומבּרֶרוֹ"), וזוכה לזהות חדשה. 

ראוי להזכיר כי גם  השם "בּוֹנֶטָה" וגם השם "סומבּרֶרוֹ" מציינים  סוגי כובעים, ללמדֵנו שברגע שמחליף האדם את כובעו, הוא מחליף גם את זהותו. כדאי לזכור שבמהלך חייו חבש אלתרמן כמה וכמה כובעים – הן במשמעות הליטֶרלית, הן במשמעות השאוּלה. מהצילומים המעטים שנותרו בארכיונו עולה דמות של נער חבוש ברט, שלמד בגימנסיה דתית. מצילומים אלה עולה גם דמותו משורר ופזמונאי "פריזאי", המתהדר בנשפי פורים בהופעה אוּרבּנית, מחויטת ומעונבת, ומגבעת פָּנָמה לראשו. מצילומים אחרים עולה דמותו של "משורר לאומי", איש המאבק על עצמאות ישראל, בבגדי חאקי ובכובע גרב, כמקובל בקֶרב לוחמי דור תש"ח.

במחזהו "אסתר המלכה" כתב המשורר את השורות הבאות: "מִתְעָרְבִים הַחוּטִים שְׁתִי וָעֵרֶב  /  וּבִמְלֶאכֶת רִקְמָה עַתִּיקָה / מְצַיְּרִים הֵמָה כֶּתֶר וָחֶרֶב / וּמִגְבַּעַת-לֵצִים מַצְחִיקָה." משמע, עם החלפת הכובע מתחלפת זהותו של אדם. בחצר המלכות יש מלך ויש לֵצן חצר, שצריך להנעים את זמנו של המלך ולעִתים גם להמשיל משל ולסנן מסר חתרני (כמו נתן הנביא בחצרו של דוד). לא אחת היה אלתרמן גם המלך וגם הלֵצן: גם המקורב למלכות וגם הבוהמיין חסר המחויבות – שתי רָשויות נפרדות שלפעמים מתלכדות זו עם זו. בבורלסקה שלפנינו יש "מלכה" (רגינה) דלפונית  העוסקת בשטיפת רצפות ו"מיליונר" דלפון (יוסף בכר, בעלה הנמלט של רגינה), שבורח מנושיו. שניהם מריוֹנֶטות המוּנָעות בידיהם של שני ביורוקרטים ערמומיים אך חסרי שֵׂכל ישר, אחד בכיר ואחד זוטר, המושכים בכל החוטים.

ביצירתו האחרונה הראה אלתרמן איך יעקב הנכלולי, אבי האומה,  שלאחר מאבקו עם המלאך הפך לישראל יְשר-הקומה-והגֵו, מחליף שוב את עורו ושָׁב אל חיי המִרמה והנכלים הנפתלים. במקום שיתקיים בו  הפסוק "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" (ישעיהו מ', ד'), יעקב חוזר אל מעשי המִרמה שלמד מאִמו הארמית ומחוֹתנו הארמי-הרמאי.

בפארסה "המסכה האחרונה" התחבולות היהודיות המחוכמות, שהיו בעבר פרי הקיום הגלותי העקמומי, הופכות במדינת ישראל לרמאויות קטנות ומטופשות, בעלות אופי פרובינציאלי, הנחשפות בנקל וחושפות את קלונם של הרמאים. תל-אביב שלא היו בה בימי ביאליק  אפילו גנב אחד ופרוצה אחת, מלאה עתה עד אפס מקום בגנבים ובפרוצות.

ב"חגיגת קיץ" עיוות אלתרמן כמה מן המוסכמות המקובלות, ביניהן המוסכמה של הצבר הג'ינג'י מדמותו האיקונאית של "ישראליק", גיבור הקריקטורות של דוש. גם למשפחת העולים מצפון אפריקה נולד כאן תינוק אדמוני, בן דמותו של עֵשָׂו. וכך מספר מר קטן, העומד בראש משלחת מתיישבים מעיירת-פיתוח, את  סיפור הלֵדה של אשתו. סיפור הלֵדה  שהתרחשה בתוך מהומת הקמתם של אוהלים וצריפונים הוא כמובן גירסה "מעוקמת" ו"מסורסת" של הסיפור המקראי על הולדת התאומים יעקב ועֵשָׂו: "וּבְתוֹךְ הַמְּהוּמָה [...] כָּרְעָה אִשְׁתִּי לָלֶדֶת. הָיְתָה זוֹ שְׁלִישִׁיָּה. וַיֵּצֵא הָראשון אַדְמוֹנִי. וּשְׁנֵי אֶחָיו אַחֲרָיו אוֹחֲזִים אִישׁ בַּעֲקֵב אָחִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ בַּמְּהוּמָה שֶׁמִּסָּבִיב" (עמ' 48).  

אפשר לראות שאלתרמן לא נגרר אחר סטריאוטיפים ולא הלך שבי אחרי האידֵאל הניטשיאני של "החיה הצהובה" (שנתגלגלה בתיאורם הסטראוטיפי של בני הארץ כצעירים חסונים ושזופים, בהירי שֵׂער וכחולי עין, היפוכם של יהודי הגלות הכפופים והחיוורים, שחורי השֵׂער והעין). כשתיאר בשיר "עיר הגירוש" את מפגשם של פליטי המחנות עם קולטיהם, בני ההתיישבות העובדת, מסתיים התיאור במפגש עם "מוֹרֶה-הָעִבְרִית הַשָּׁלִיחַ / וַחֲבֵר הַקִּבּוּץ הַמְמֻשְׁקָף עִם סַמְכוּת הַשִּׁלְטוֹן וּמַכְשִׁיר-הַקֶּשֶׁר." לא דמויות הֶרואיות שניחנו ביופי חיצוני סטראוטיפי ומושלם מוצגות לפנינו ברגע המפגש ההיסטורי שבין הגולה ליישוב, כי אם מורה שליח וחבר קיבוץ ממושקף.

וכך גם בתיאורו של הרופא בסוף השיר "עיר היהודים" (שיר שלישי במחזור "מלחמת ערים" שבספר  עיר היונה) הוא מנפץ מוסכמות ומתאר את הרופא בדמות עֵשָׂו: "וְאַחַר כָּך הִגִּיעַ הָרוֹפֵא וּכְלֵי מְלָאכְתּוֹ עִמּוֹ. אִישׁ אַדְמוֹנִי הוּא וְשָׂעִיר." לפנינו תיאור של עֵשָׂו איש השדה, ולא של רופא סטראוטיפי. אך טבעי היה אילו חבר הקיבוץ היה אדמוני ושעיר, ואילו הרופא היה ממושקף, אך, כאמור, אלתרמן אינו נענה כאן לסטראוטיפים המקובלים אלא שוברם ללא הרף.

*

היה מי שאמר שבסוף הדור הראשון לקיומה של המדינה ניצח ה"זלמן" את "אורי"; קרי,  שהטיפוס הגלותי הכפוף, או הישראלי החיוור והשפוף, שהיה נחוּת ונלעג בדור תש"ח, ניצח את הלוחם האמיץ והשרירי, ועלה עליו  בהשכלה ובסולם הדרגות, האקדמי והמִמסדי. משוררים כדוגמת זך וחבריו, שירשו את מקומם של "יפי הבלורית והתואר", תפסו את חזית הבמה של "קריית ספר העברית". הם הסיטו הצִדה את בני דור המאבק על עצמאות ישראל, זלזלו בהם והציגו אותם כמקהלה מגויסת שמשתתפיה חוזרים על אותם רעיונות קונצנזואליים בלשון "אנחנו".

משוררים כדוגמת שלונסקי ואלתרמן חשו לפתע כאיוב בשעתו שאמר על צעירי דורו:  "וְעַתָּה, שָׂחֲקוּ עָלַי  צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי" (איוב ל', א'). סופרי דור תש"ח הסתופפו בצִלם של שלונסקי ואלתרמן, והעריצו אותם; והנה באים צעירים שזה אך ניתקו מספסל הלימודים, ומותחים עליהם ביקורת בנימה של מבקרים ותיקים ובקיאים  (ב"המסכה האחרונה" מכונה הצעיר בכינוי "מילקו", כנראה משום שעדיין לא יבש חלב אִמו על שפתיו). בדבריו של אלתרמן  ניכר התיעוב המעורב בסקרנות בעת שתיאר את זך (בהשקת הקובץ "עיר היונה")  כמי ש"מגלח את ראשו [...] דוגל בזנות."⁵

 הוא ראה איך דור המשוררים הדוגל באקזיסטנציאליזם, בעצם קיבל את הנחות-היסוד של הקוֹמוּניזם באמצעות ז'ן-פול סארטר, הפילוסוף האֶליטיסט שדגל באלימות מהפכנית ובריסוק הסדרים החברתיים הקיימים, אף-על-פי שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית. אלתרמן, שבני משפחתו נכלאו מאחורי "מסך הברזל" והבין שסיכוייו לראותם  בטלים ומבוטלים, תיעב את המשטר הטוטליטרי בברית-המועצות ואת המפלגה הקומוניסטית.

הוא ראה את הצעירים האלה, שבמאמציהם לדמיין עולם הוגן יותר וחופשי יותר, התחילו להזדהות עם האידֵאולוגיה והמעשים של האוייב התוקפן המצהיר אל רצונו להיפטר מהם ולהשליכם אל הים, וזאת בעקבות התקרבותם אל רעיונות שהגיעו אליהם מברית-המועצות via סארטר. הוא ראה איך הצעירים מקבלים את כל הדעות מבית-מדרשו של סארטר en bloc, מבלי לדעת להבדיל בין רעיונות  הומניטריים צודקים היוצאים מן ה"קרמלין" לבין תחבולות שנועדו לחבּל בזכות קיומה של המדינה שזה אך קמה. אלתרמן, שלמד זואולוגיה, ידע מה עולה בגורלם של בעלי-חיים המאבדים את המוטיבציה שלהם להתקיים ואת יכולתם להילחם על קיומם. הוא הבין שהצעירים הללו אינם מבינים שהם דבֵקים באידֵאולוגיה שאינה אלא אופנה זמנית, שתחלוף עם הרוח כמו כל רעיון בתולדות הרוח האנושית.

המשורר חזה ביצירותיו המאוחרות את תמוטת האידֵאולוגיות הגדולות, ובמיוחד את תמוטת הקומוניזם. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי-קלריקלית של ברית-המועצות (שהיתה בעיניו סוג של דת חדשה עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה" שאסור לִסטות מֵהן כמלוא הנימה), תעבור על העולם תגובת-נגד שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת  הדת ה"ישָנה".

במחזה "ימי אוּר האחרונים" הכוהנת אומרת: "הַמַּמְלָכָה קוֹרֶסֶת, הָעִיר מִתְפּוֹרֶרֶת, הַחֶבְרָה אֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַמֶּלֶט / הַמְלַכֵּד אוֹתָהּ  לְגוּף  אֶחָד," והחַמָּר עונה לה: "נָכוֹן,  מִצַּד אֶחָד  הַכֹּהֲנִים,  אַנְשֵׁי  הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים, / מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים, / וּמִצַּד שְׁלִישִׁי –  הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר, / פָּשׁוּט קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים."

אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד צעירים אירופיים מבּיעים אהדה לישראל ומגיעים ארצה להתנדב לעבודה בקיבוצים, החלו צעירי הסופרים להכות "על חטא שחטאנו", ולערער על הישגי מלחמת ששת הימים (לעומתם הציע אלתרמן במאמרי החוט המשולש לכנות את "הכיבוש" בשם "החזרת הגזל" שכּן ראה בשטחים שטחי ארץ-ישראל שנלקחו מעַם ישראל במרוצת ההיסטוריה).

במקביל החלה תופעה של "שלילת 'שלילת הגולה'", ו"הירידה" מהארץ כבר לא נדרשה לגנאי. המילה "ציוֹנוּת" הוקפה במרכאות כפולות, נושא לסיסמאות שחוקות של עסקנים חסרי מעוף ולפָרודיות ציניות של משוררים ומחזאים צעירים. ניכּר ממאמרי "החוט המשולש" של אלתרמן, שאלתרמן חשב שמדינת ישראל בלי ציוֹנות כמוה כעץ הנטוע על אדמת הגולה (כמתואר באירוניה מרה ביצירתו "המסכה האחרונה"). אגב, הוא חזר ב"המסכה האחרונה" פעמים אחדות על הפסוק המקראי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה," שזוהה לימים עם שירת מתנגדו, נתן זך, שהנהיג את חבורת המורדים באלתרמן ובסמכותו.

*

באותה עת ראה אלתרמן כיצד הצעירים מכים שוב ושוב "על חטא שחטאנו". תחילה נלחם במאמרי "החוט המשולש" באותם סופרים צעירים "תבוסתניים", שאיבדו את האמונה בצִדקת הדרך. הוא הבין שהתערעֲרות האמונה בצדקת הדרך היא זו שעלולה להחליש את הישראלים עד דכא; היא, ולא הֶעדרם של  אומץ ותושיה. בסופו של דבר, הרים ידיים בייאוש, וכתב את יצירתו האחרונה שהושלמה – "המסכה האחרונה" – שבָּהּ הראה איך איבדו בני הדור הצעיר  בארץ  את הגֶניוס היהודי, והיו ל"חכמים" חסרי שכל.

ואפשר גם לגזור גזֵרה שווה מסיפור שלמה המלך ואשמדאי, הרי שלאחר תקופה שבּהּ תפס השטן את כיסאו של המלך שלמה והשליך אותו מממלכתו, נחשפה זהותו של המתחזה שהמליך את עצמו, והמלך האמִתי הוחזר ושב לשבת על כיסאו. בשיר "החנווני והשֵד" (חגיגת קיץ, עמ' 95) לפנינו גלגול "נמוך" של אגדה זו המלמד כי בסופו של דבר מתגלה חותם הטלפיים של המתחזים הבלתי-אנושיים, המשליכים את השליט מעל כיסאו. אלתרמן שילב כאן מסרים פוליטיים ופואטיים נגד יריבי בן-גוריון ונגד יריביו שלו (ואף שילב כאן מסר אוטו-אירוני כמי שהניח לשֵׁד שבבקבוק להשתלט על חייו).

צחוקו של יוסף בָּכר ("בּוֹנֶטה"), המנותק מגופו, כמו בשיר החותם את כוכבים בחוץ מלמד שאלתרמן האמין ככלות הכול שאחרי קטסטרופות גדולות, הממיטות על העולם ועל האנושות אסונות של הרג והרס, העניינים חוזרים לתִקנם. הוא גם שיעֵר כנראה שתקופת שלטונם של יריביו, שביקשו להפילו מכיסאו ואף הצליחו פֹּה ושָׁם במזימתם, תגיע יום אחד לקִצהּ, וכי כבודו האבוד יוּשב לו.

אם נמתח קו של אנלוגיה מן השיר "הם לבדם", הרי שייתכן שנרמז ב"המסכה האחרונה" שאחרי "אוניית היובל" שתביא את העולים מארצות הרווחה עוד תיכנסנה אל הנמל אויניות נוספות: הדרך תמשיך לרוץ, הענן יוסיף לחייך מן השמים, צמרתו של העץ הנטוע בקרקע תמשיך לדמוע ולהַשִּיר מעל עָלֶיהָ מי גשמים, יהודים ימשיכו לעלות ארצה ו"לרדת" ממנה, עוד יקרו מחדלים ותיפּתרנה בעיות, אף-על-פי-כן, המדינה תתפתח  והארץ נוֹע תנוּע.

הערות:

1. "השילוח", כרך כ"ד, חוב' ה' (סיון תרע"א), עמ'   452-453. 

2. כותבי תולדותיו של המשורר הניחו שהמשורר לא כתב יצירה כלשהי – בשיר או בסיפור –  אודות ביקורו בארץ ב-1909, ואיש לא ניסה לערער הנחה זו.  "מאמרי האוּמנם לא הותיר ביקורו של ביאליק בארץ כל הד ביצירתו?" (אור חדש על שירו הנבואי "ויהי מי האיש") הציג לראשונה את השיר "ויהי מי האיש" כתגובתו של ביאליק למראה "היהודי החדש", שנגלה לו בביקורו בארץ. על גלגולו העקלקל של מאמר זה, אספר אולי  בהזדמנות אחרת.

3. על השפעת ביאליק על אלתרמן ראו בפרק השנים-עשר בספרי "עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן", תל-אביב 2021, עמ' 357-411.

4. "דבר", מיום י"א באייר תשי"ד, 14 במאי 1954.

5. מנחם דורמן, "נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה", ערכה והביאה לדפוס: דבורה גילולה, תל-אביב  1991, עמ' 303-304 (בקטע מיומנו של דורמן מן היום שבּוֹ נערכה המסיבה בבית משפחת מגד, ביום 30.6.1957).

זיוה שמיר

[*] אהוד: אמנם עמוס עוז היה במעמד שאם היה אומר שמחר לא תזרח השמש היו מעריציו מתכנסים סביב מדורת השבט ומגלגלים סיפור של אימה וחושך, אבל להיסטוריה של היהודי או העברי החדש בארץ ישראל יש ביטויים הרבה יותר רחוקים בזמן, שנכתבו, נחקרו ופורסמו בספרות העברית הארצישראלית החל משנת 1892 לערך. קצת לפני עמוס עוז.

הנה קטע מהמחקר "צל הפרדסים והר הגעש" (החל מ-1986), שחלקים ממנו נכללו גם בספרים אחרים שלי כמו המבוא לאנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים" (1992, התפרסמה גם באנגלית ובערבית),  "ברנר והערבים" (2001), ובמידה רבה גם ברומאן לנוער "בעקבות יהודי המדבר" (1983), ו"ג'דע, סיפורו של שומר המושבה אברהם שפירא" (1993).

וכאן מתוך "צל הפרדסים והר הגעש":

הסופר זאב יעבץ כתב את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא. אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.

יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו (הסיפור התפרסם בשנת 1892 – לפני 130 שנה!):

"כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע."

כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.

אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.

ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.

הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.

(בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה).

או למשל בסיפור "מכאן ומכאן" של ברנר משנת 1911, בתיאור צמיחתו של עמרם, נכדו של אריה לפידות, בנו של המורה הגיבן שנרצח, "הילד העברי מחורפי דרום-רוסיה, שנתגלגל באשמת אבותיו לקיצי ארץ הערביאים" – והמשכה בדברי ברנר על רעיון הצבאיות במאמר משנת 1920, כשנה וחצי לפני הירצחו.

וכך תיאורו של עמרם הנער [במושב עין גנים במזרח פתח תקווה]:

"ברם, יש שהייתי מוותר. פורתא [קצת], אבל מוותר. יש שאימת ההווייה היתה מתנדפת משהו, והגורם לזה היה עמרם, שבינתיים מלאו לברא זה עשר שנים, וכרעא דאבוהא שלו לא היה! 'אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי ­– דיינו'. זה היה ילד רזה, אבל אמיץ.

פעם אחת היכה הוא, הקטן, רועה ערבי כבן שבע-עשרה וקרע גם את ה'עגל' (פתיל תרבושו) מעל ראשו על ששלח את בהמותיו לחלקת אדמתו של הפרבר, ולא נודע מהיכן עזות גדולה כזו ל'בעל גוף' קטן כזה, אשר גדל עוד תחת השפעת החסידות התמידית של אבי-אביו. הוא היה חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר ובכל המחובר לקרקע, בין שלו ובין של אחרים. בלילות, בייחוד בחשכים, היה אוהב לישב במעלה-הפרבר ולשאול כל ניגש: 'מן האדא?' –  כלומר: 'מי כאן? מי בא לגבולי?' ובין גברא לגברא היה קולו הצעקני פעם מנסר ברמה ופעם מסלסל בנגינה מזרחית:

'לשנה הבאה בירושלים –

הו-הו, הו-הו, הוי!'" ("מכאן ומכאן", 1911).

גם עמרם הוא דמות לא ממש בדוייה. הוא נוצר בעקבות ברל פסילוב עז הנפש, שבבית הוריו בעין גנים ליד פתח תקווה התגורר ברנר תקופת-זמן, ואת סיפורו "מכאן ומכאן" הקדיש ברנר לזכר אחיו של ברל – הניך פסילוב שמת צעיר. ברל הוא אביו של מי שלימים היה האלוף נתי שרוני.

* * *

באבל על מותו של

 יצחק גוטרמן

חבר גרעין "שדמות"

ממייסדי קיבוץ עין גדי

איש מדע וחוקר רב פעלים

תנחומים למשפחתו הענפה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.10.22

* המתייוונים – "ידיעות אחרונות" מצא לנכון לחגוג את שמחת תורה, בכתבת ענק בת 12 עמודים על ישראלים שירדו ליוון. המתייוונים החדשים. לא, שלא תהיינה אי הבנות. בכתבה הם לא מוגדרים "יורדים". מה פתאום יורדים? לכל היותר, הם מוגדרים במושג המכובס "עשו רילוקיישן".

אין בכתבה שמץ של ביקורת עליהם. נהפוך הוא. בכותרת המשנה, הם מוגדרים אפילו – החזיקו חזק – "חלוצים". כי הם חלוצים לפני המחנה, עוד ועוד ישראלים שכנראה יירדו בעקבותיהם...

והם שבים ומספרים כמה חרא בישראל וכמה טוב להם באסקפיזם הזה, בבריחה הזאת מהמחויבות הכרוכה בחיים בישראל. משפט המפתח בכתבה היא של אחד היורדים הנ"ל: "אני איש העולם, הבית שלי איתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים." אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואיתי, ואצלי, ונעים לי. להקיא. 

ומשפט הסיום של הכתבה הדוחה: "אל תכעסו על אלה שמתעייפים." יכול להיות. אבל אל תעשו גלוריפיקציה לעייפות הרוחנית והתרבותית הזאת, לריקנות הזאת.

איש העולם, עאלק. איפה שטוב לו, שם "מולדתו".

לא. איפה שמולדתנו – שם טוב לנו! כי זו מולדתנו. אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. גם אם היא דורשת כוחות נפש.

* זכות הבחירה וזכות השיפוט – פירסמתי רשומה השוללת את הירידה מן הארץ, וקיבלתי ים של תגובות, אוהדות ושוללות. כצפוי, רבות מן התגובות היו של אנשי שמאל/ימין המאשימים את הימין/שמאל (בהתאמה) בירידה מן הארץ. והיו לא מעט תגובות של שיח זכויות, ברוח של: זכותו של כל אחד לחיות איפה שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה, מי אתה שתגיד וכו'.

ותמהתי. שמא היטלתי ספק בזכותו של מישהו לרדת מן הארץ? וכי היטפתי לאסור על מישהו לבחור היכן לחיות? האם הצעתי לאמץ מדיניות של מסך ברזל שימנע ירידה?

זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות, היא זכות טבעית שאינה מוטלת בספק. אך כך גם זכותי לשפוט את הבחירה הזאת מבחינה ערכית, ציונית, יהודית. אני רואה בירידה מן הארץ תופעה שלילית וחשוב לי לבטא את עמדתי זאת, ואין בכך כדי לגרוע מזכותם של אנשים שבחרו בכך לרדת מן הארץ. זכותם לבחור את בחירתם, אך אין עליי שום חובה לכבד את בחירתם. ובאופן כללי, מן הראוי שנפסיק לבחון כל דבר רק דרך זכויות הפרט, אלא גם דרך המחויבות לכלל.

* פרופורציות – ירושלים היתה בירת ישראל הרבה לפני שאוסטרליה הכירה בכך והיא תהיה בירת ישראל הרבה אחרי שאוסטרליה חזרה בה. איני מזלזל בחשיבות ההכרה הבינלאומית בירושלים כבירת ישראל, אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות.

* האיום האיראני הקונוונציולי – ישראל היא יעד מס' 1 של התוקפנות האיראנית. לכן, כאשר אמל"ח איראני פועל באוקראינה, במקרה זה – מל"טים מתאבדים, יש לישראל עניין רב ללמוד את מתקפת המל"טים הרוסית על קייב ולהפיק לקחים על מנת להיטיב להתגונן נגד האיום הזה ובעיקר כדי למצוא לו מענים טכנולוגיים הגנתיים והתקפיים. לצד איום הגרעין האיראני, גם האיום האיראני הקונבנציונלי הוא משמעותי וגם נגדו צריך לפעול.

האם התמיכה המאסיבית והמעשית של איראן ברוסיה והדיכוי הברוטלי של המהומות באיראן, יביאו את ארה"ב ואת המערב להתפכח, ולהתחיל להתייחס לאיראן כאל אוייב מיספר 1 ולשים קץ למדיניות הפייסנות כלפיו?

* בעד מרמה והפרת אמונים – בצלאל סמוטריץ' גיבש תוכנית לרפורמה במערכת המשפט, שמשמעותה – תוכנית לביטול מדינת החוק. בין היתר, הוא מציע לבטל את סעיף המרמה והפרת האמונים. אנסח זאת באופן אמיתי ולא מכובס – סמוטריץ' בעד מרמה ובעד הפרת אמונים, כחלק מובנה בשיטת הממשל בישראל.

קראתי פעם מאמר של מישהו מאזור החיוג האידיאולוגי של סמוטריץ', שקבע שבתורה האיסור על שוחד הוא רק על שופטים ולא על פוליטיקאים. אולי השלב הבא, אחרי התרת המרמה והתרת הפרת האמונים תהיה התרת השוחד.

* החוק לעידוד השחיתות – מספרים לנו שהחוק לעידוד השחיתות (ביטול עברות המרמה והפרת האמונים) לא יהיה רטרואקטיבי ולא יחול על נתניהו. זו אחיזת עיניים. ברגע שעבירה מבוטלת, בטלים אוטומטית כתבי אישום על אותה עבירה. יש לזכור, שהחוק המושחת הזה הוא חלק מסל חוקים מושחתים, ובראשם חוק מגה-שחיתות "הצרפתי", שנועד להעמיד את "המנהיג העליון" מעל החוק (ובניגוד לצרפת, אין לצדו חוק להגבלת קדנציות). אך גם בכך אין די. הם רוצים להחיל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" לא רק על ראש הממשלה (שזה חמור כשלעצמו) אלא גם על שרי הממשלה. כלומר כל שרי הממשלה יהיו מעל החוק. הם רוצים להפוך את ממשלת ישראל לעיר מקלט לפושעים. אם, חלילה, קואליציית בן גביר תזכה ב-61 מנדטים, תהיה זו הממשלה להרס מדינת החוק ולהפיכת מדינת ישראל למדינת שחיתות.

* מתחיל להפנים – למה נתניהו מסרב להצטלם בקרבת בן גביר? הוא מתחיל להפנים שהגולם קם על יוצרו.

* התקווה של גדעון לוי – גדעון לוי מבטא בשנים האחרונות ייאוש כבד. ייאוש מהסיכוי להפסיק את "אקיבוש" וה"אפרטהייד". ייאוש מהסיכוי שממשלה ציונית (לטענתו אין הבדל מהותי בין זהבה גלאון לסמוטריץ' – "כולם ציונים") תפסיק לקדם את ה"עליונות היהודית", ובעיקר, ייאוש עמוק מן העולם ובעיקר מארה"ב. לטענתו, הדרך היחידה לשים קץ לקיבוש ולאפרטהייד היא חרם עולמי, כפי שהיה על דרום אפריקה. אבל העולם נמנע מכך, בשל ההון היהודי והציוני ששולט בו ובשל המניפולציות שישראל עושה בזכר השואה, כדי לקבל הכשר לפשעיה.

והנה, ערב שמחת תורה, שישו ושמחו בשמחת תורה. גדעון לוי כותב מאמר אופטימי. יש לו תקווה. כותרת המאמר היא תמצית המאמר: "בן גביר הוא התקווה." הוא מאמין, שברגע שבן גביר יהיה שר בממשלה, העולם יתעשת סוף סוף ויפעיל עונשים כבדים על ישראל. דווקא בן גביר "עשוי להיות מי שימריץ את העולם לפעולה... לראשונה בתולדותיה ישראל אולי תרגיש שלאפרטהייד יש מחיר. לראשונה בתולדותיהם, הישראלים אולי יענשו על הכיבוש ופשעיו. לראשונה אולי הם ייאלצו לשלם בעבורו בדימוי, בגינוי וגם בכסף ובנשק. כי בן גביר יקרע את המסכות... את מצביאי ההתקפות הברבריות על עזה העולם חיבק, את בן גביר הוא עשוי לדחות. בוקר טוב עולם, מוטב מאוחר. אם כך יקרה, אסיר את כובעי בפני בן גביר, ואודה לו מעומק לבי על תרומתו לקידום הצדק."

חוששני שהוא צודק, חלילה. גדעון לוי, עוכר ישראל, דורש ברעתה של ישראל, המדינה השנואה עליו. לכן, כל מה שרע לישראל, מעורר את תקוותו. הוא מייחל להצלחתו של בן גביר, מתוך שנאתו האוטו-אנטישמית לישראל. והוא צודק. אכן, הצלחתו של בן גביר היא פגיעה קשה ביותר בישראל ובציונות. אכן, הצלחתו של הכהניסט, תשמח את כל שונאי ישראל באשר הם שם, מדמשק ועד טהרן, מעזה ועד רח' שוקן. חוק הרדיקלים השלובים.

* ליל הושענא רבה בקצרין העתיקה – בסוכות לפני עשר שנים, זכיתי לחוות אירוע בלתי נשכח; הופעה של אהוד בנאי עם הרב מנחם פורמן זצ"ל. הרב פורמן כבר היה חולה מאוד, פחות מחצי שנה טרם פטירתו. הוא לבש בגדים לבנים, חבש שטריימל לבן, פניו זרחו, עיניו נצצו והחיוך לא מש מפיו. הקהל כולו ידע שזו הפעם האחרונה שהוא פוגש בו. המופע היה במסגרת כנס "הקהל" באפעל.

עשר שנים בדיוק חלפו. בליל הושענא רבה נערכה הופעה של אהוד בנאי ושיבי פרומן, בנו של הרב, בפארק קצרין העתיקה. בין שיר לשיר שיבי דיבר דברים שברוח, דברי תורה, חסידות וקבלה, דברים על סוכות וסיפורים על עצמו ועל משפחתו. לא תמיד התחברתי למסרים שלו; היה בהם יותר מדי "שנטי", מסרים של הרפייה, השונים מן האקטיביזם הפעלתני שאני דוגל בו, אבל היה מעניין להאזין לו ובעיקר נהניתי מסיפוריו. אהוד בנאי הגדיר את דבריו של שיבי "דברי שירה". כמובן שנהניתי מאוד משירתו של אהוד בנאי, חמוש בגיטרה ומפוחית. הוא שר את מיטב הקלסיקות שלו; "יוצא לאור", "דוד ושאול", "זמנך עבר", "דממה דקה", "כולם יודעים", "בלוז כנעני", "ענה לי", "אל תפחד" ואחרים.

ההופעה החלה בחצות. התכנסנו שעתיים קודם לכן ללימוד, בהנחיית חבריי בינה פבזנר ואיתן מור יוסף. לאחר פתיחה שלהם התפצלנו למעגלי לימוד. הלימוד עסק בסוגיית הארעי והקבע. מאות מתושבי הגולן והסביבה (מה פירוש "והסביבה"? היו שם גם מאיזה חור אי שם בדרום הרחוק, שנקרא תל אביב. אבל בעיקר מאזור קריית שמונה, יסוד המעלה, חצור וטבריה) השתתפו באירוע. להפתעתנו, רובם הגיעו מוקדם להשתתף בלימוד. הרבה יותר מכפי ששיערנו.

היה ערב משמעותי ומהנה.

* נתיב הגבורה – מרכז סיור ולימוד קשת יהונתן, במושב קשת שבגולן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן), פיתח מיזם חדש – נתיב הגבורה. נתיב הגבורה מאגד 15 תחנות מדרום הגולן ועד החרמון, המספרות יחד את סיפורה השלם של מלחמת יום הכיפורים בגולן ושל גבורת לוחמי צה"ל במהלכה.

במסגרת כנס וודק השנתי, לזכרו של יהונתן וודק, מט"ק בחטיבה 188 שנפל במלחמת יום הכיפורים, ועל שמו נקרא מרכז קשת יהונתן, נערך אירוע חנוכת הנתיב. בין המשתתפים באירוע היו ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, אלוף (מיל') יוסי פלד, מח"ט 188 אל"מ רועי סבירסקי ויו"ר עמותת חטיבה 679 סא"ל (מיל') חיים דנון, ששירת במלחמה כמג"ד בחטיבה ולאחר מכן כסמח"ט ובני משפחת וודק.

* ביד הלשון: שומר אחי – פעמים רבות הבעתי את הערכתי העמוקה לארגון "השומר החדש" ולפעולותיו למען החקלאות בישראל, לחינוך לחקלאות, התיישבות וציונות ולשמירה על השטחים החקלאיים מפני הטרור החקלאי המשתולל ואוזלת היד של ממשלות ישראל.

ארגון "השומר החדש" נוסד ב-2007 והוא נושא את שמו של ארגון "השומר", ארגון הביטחון הציוני הראשון, המשכו של ארגון "בר גיורא". על חולצות "השומר החדש" מופיע הכיתוב המקסים: "שומר אחי" ו"שומרת אחותי". הכיתוב הזה הוא תמצית ערך הערבות ההדדית, הערך החשוב ביותר ביהדות.

הסיסמה הזאת מתכתבת עם פרשת השבוע, פרשת "בראשית". הפרשה עוסקת בבריאת העולם, אדם וחווה והגירוש מגן עדן וברצח הראשון – רצח הבל בידי קין אחיו. כשאלוהים שואל את קין "איה הבל אחיך?", הוא נענה בשאלה רטורית: "השומר אחי אנוכי?!"

איזה מסר ציני של ניכור אנושי טמון במילים הללו. "השומר החדש" ממיר את "תשובתו" של קין, בתשובה חלופית, המבטאת מסר הפוך; מסר של אחווה, אחריות וערבות הדדית: "כן, שומר אחי, אנוכי! כן, שומרת אחותי, אנוכי!"

הארגון החשאי "בר גיורא" נוסד בשמחת תורה, בשנת 1907. הוא הפך לארגון "השומר", ארגון גדול יותר ולגאלי, בשביעי של פסח שנת 1909.  

אורי הייטנר

* * *

אהוד: במקום יאיר נתניהו

יש לכם את יאיר לפיד

מי משני היאירים מסוכן יותר

לעתיד המדינה?

* * *

אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

הסכם הגז עם לבנון – עובדות, סודות ושקרים

עתה כאשר ההסכם גלוי וברור, ניתן להעריך עד כמה אם בכלל, הוויתורים שעשתה ממשלת המעבר הנוכחית, לשם השגת הפשרה המיוחלת עם לבנון – משרתים את האינטרסים של מדינת ישראל. אגב כך ננסה להתחקות אחר הסודות והבדיות שליוו את התהליך מראשיתו. אבל קודם לכן ובקצרה העובדות לאשורן. נתחיל בהסכמות שהושגו, ראשונה ההסכמה על קו המצופים. קו שצה"ל הגדיר כקו גבול ביטחוני המשתרע לאורך 5 ק"מ באנך של 90 מעלות לקו הגבול היבשתי של ישראל ולבנון (פרקטיקה מקובלת במשפט הבינ"ל) שהוכר על ידי האו"ם במאי 2000. קו זה נקבע ע"י ישראל באופן חד-צדדי, והוא נחוץ לחיל הים ע"מ לסכל פעולות טרור נגד ערי החוף בצפון.  הלבנונים – בהמשך להתנגדותם להכרה בכל גבול עם ישראל – אינם מקבלים אותו דה-יורה, אך ניאותו לקבל אותו דה-פקטו, כחלק מההסכם החדש.

ההסכמה השנייה היא על גבול המים הטריטוריאליים, שאמור היה להשתרע מקצה 5 הק"מ של קו המצופים דלעיל לאורך 17 ק"מ נוספים, ולהסתיים במרחק של 22 ק"מ מול חופי המדינה. ישראל התעקשה לאורך שנים כי גבול המים הטריטוריאליים יהווה המשך טבעי של קו המצופים. בהסכם החדש היא ויתרה על דרישתה והסכימה לשבירה של הקו דרומה, תוך ויתור על שטח של קצת פחות מ-10 קמ"ר של מים טריטוריאליים שאמורים להיות חלק משטחה הריבוני.

גבול המים הכלכליים הוא אותו שטח ים המתחיל בקצה גבול המים הטריטוריאליים דלעיל, ומשתרע למרחק של כ-350 ק"מ נוספים מערבה. הוא מעניק למדינה זכויות להשתמש במשאבי הטבע שלה, ללא הפרעה מצד מדינות אחרות הגובלות בשטח ים זה. כתוצאה משבירת קו המים הטריטוריאליים דרומה ויתרה ישראל גם על 860 קמ"ר נוספים של מים כלכליים, שיאפשרו ללבנון לחפש בהם נפט וגז, ואשר הותירו בין היתר 83% משדה צידון, נשוא המחלוקת כביכול, בידיים לבנוניות.

אשר לפוטנציאל הכלכלי, על פי אומדן סקר גיאולוגי שביצעה סוכנות האנרגיה של משרד הפנים של ארה"ב ואשר פורסם במרץ 2010, יש באגן הלבנט עתודות פוטנציאליות של נפט וגז שטרם  הופקו המסתכמות ב-1.7 מיליארד חביות נפט ו-122 טריליון רגל מעוקב של גז (3,450 מיליארד מ"ק). אלה מייצגים את ממצאי הגז הגדולים בעולם מזה עשרות שנים. חברת המחקר הגיאולוגי ספקטרום הפועלת בלונדון העריכה בשנת 2012 כי בעשרת הבלוקים המהווים את המים הכלכליים של לבנון ששטחם 22,730 קמ"ר, יש פוטנציאל של קרוב ל-25 טריליון רגל מעוקב של גז. מתוך עשרת הבלוקים שמופו, בלוקים 8, 9, 10 משיקים לקו המים הטריטוריאליים של ישראל, כאשר בבלוק 9 נמצא מאגר צידון נשוא המחלוקת שהפך רלוונטי בעקבות החלטת חברות טוטאל הצרפתית ואני האיטלקית להתחיל לבצע בו קידוחי ניסיון בזמן הקרוב.  

אם לסכם את החלק הזה, ישראל מצידה הסכימה להכיר  דה-יורה ודה-פקטו כאחד בגבול המים האיסט' והכלכליים שעליהם התעקשה לבנון, ולותר על  כ-860 קמ"ר של מים כלכליים, שעליהם היא טענה לבעלות בתחילת המשא ומתן. לבנון מצידה הסכימה להכיר בקו המצופים רק דה-פקטו. אי הנכונות הלבנונית להעניק לקו המצופים הכרה בינ"ל, פירושה שמבחינת לבנון ההסכם לא שם קץ לתביעותיה העתידיות בנוגע לגבול הימי. אלו העובדות היבשות לאשורן.

אחר שהבהרנו את העובדות הידועות, הגיע תורן של הללו שהוסתרו מן הציבור מסיבות אלו ואחרות, או שהסתתרו בשולי הדיווחים התקשורתיים. נתחיל בגילוי, ששני המכשולים העיקריים, שבלעדיהם לא היה ההסכם בא לעולם במתכונתו הנוכחית, הם ההתעקשות הישראלית, שהתיווך יתבצע בחסות ארה"ב של הנשיא טראמפ. דרישה שהלבנונים קיבלו למורת רוחם בספט' 2000. מה שצמצם מאוד את כוח המיקוח הישראלי בהמשך הדרך, כאשר הנשיא ביידן החליף את טראמפ בבית הלבן. השני הוא חוסר ההסכמה בין הגורמים הפוליטיים השונים בלבנון, בנוגע להצעות שהועלו. התברר כי אין שום דרך להשיג הסכמה כזו, ללא ויתורים מפליגים מן הצד הישראלי – בלי תמורה נראית לעין מן העבר השני. גם אם השגריר לשעבר דויד פרידמן, שהיה מעורב בתהליך עד סיום תפקידו הגזים, עולה מן ההסכם שלבנון קיבלה קרוב ל-100% מדרישותיה הראשוניות וישראל קצת יותר מ-0%.

מכאן לשלושה אבות נושאים אחרים, שכאשר מעבירים אותם במכונת שיקוף מהימנה מגלים אוצרות של ממש. הראשון נוגע להיבטים הכלכליים בהסכם, השני לטקטיקת המשא ומתן של חיזבאללה והשלישי לפן הבטחוני. נתחיל בכלכלה. הספינים ששוגרו מלשכת רוה"מ נתניהו עם חידוש המו"מ באוקט' 2000 ומכאן ואילך, הציגו את המים הכלכליים ואת הפוטנציאל הכלכלי הטמון בשדה קנה צידון, כנשוא המחלוקת העיקרי בין ישראל ללבנון. האמת היא שישראל היתה מלכתחילה מוכנה לוויתורים מפליגים, שיעניקו ללבנון חלק גדול יותר מהמים הכלכליים, להם היתה זכאית על פי דין, כדי שתתפתה להגיע להסכם מדיני ההולם את האינטרס הישראלי. התקווה של ממשלות נתניהו, בנט ולפיד היתה שעל רקע המצב הכלכלי הנורא בלבנון, והדינמיקה שתיווצר בדרך, ניתן יהיה להגיע לא רק להסכמות על קו הגבול הימי, אלא גם לטפל במורסה המדממת של הגבול היבשתי. ההנחיות שניתנו למשלחת הישראלית היו בהתאם. אין להתפשר על קו הגבול הבטחוני והטריטוריאלי, אך יש לגלות נדיבות ביחס למים הכלכליים. הספינים בכל הנוגע לפוטנציאל הכלכלי העצום של אזור המחלוקת, כוונו לעיניים לבנוניות. ונועדו לעזור להם להחליק בגרון את העצם שתקע להם נאסראללה, בהתעקשותו על על קווי הגבול ששרטט.

עולה, שישראל נופפה שוב ושוב בבד האדום, הכלכלי, במטרה להסית את השור ממטרתו, אך השור לא הלך שולל. להיפך, כאשר נאסראללה הבין את המשחק שמשחקת ישראל, הוא הפך את  הקערה על פיה. ביודעו שהאפשרות להפיק גז בכמות מסחרית ממאגר קנה צידון עודה תיאורטית – בעוד כריש כבר מוכן להפעלה, הוא שיגר כטבמ"ים לעבר כריש. מרגע שכך אירע... הפכה מדינת ישראל מסוחטת לנסחטת. 

מינוי עמוס הוכשטיין 'הבחור של ביידן' לתפקיד המתווך, נועד להשלים את התפאורה שהותקנה לצורך הדגשת הנרטיב הכלכלי במו"מ. קודמיו של הוכשטיין, כמו פרדריק הוף, דויד סטרפילד, ודויד שנקר היו דיפלומטים מקצועים. הוכשטיין שימש יועץ ולוביסט של חברות נפט וגז, ובתפקידו הנוכחי הוא מתפקד כיועץ אנרגיה במימשל. עובדת היותו ישראלי ששירת בצה"ל, ויש לו משפחה בישראל, נועדה לשדר לאוזניים ישראליות כי לא יזניח את האינטרס הביטחוני של ישראל, ולאוזניים לבנוניות כי האיש מתכוון לעסוק בביזנס, קרי גז ונפט, ולדחוק לשוליים את הקשיים המשפטיים הכרוכים בקביעת גבולות ביטחוניים וטריטוריאליים, עליהם מתעקשת ישראל. במבט לאחור, ואם נכונה הטענה כי הנשיא ביידן הטיל את כובד משקלו על קבלת ההסכם הנוכחי, עושה רושם שהוכשטיין אכן עשה שירות יוצא מן הכלל, בעיקר לצד הלבנוני.

ובאותו עניין עצמו. הסברה שהעלו הפרשנים שתודרכו על ידי גורמים ממשלתיים וצבאיים בישראל, היתה כי חיזבאללה מאיים לפגוע בשדות הגז הישראליים, מתוך כוונה לטרפד משא ומתן שממשלת לבנון מנהלת עם ישראל בניגוד לדעתו. לפי אותה פרשנות מוטעית, עמדו בלבנון מזה ומזה, מתונים וקיצוניים. הנשיא מישל עאון הנוצרי ונג'יב מיקאתי המוסלמי, דורשי טובתה של לבנון, שהיו מעוניינים להגיע להסכם עם ישראל, ונאסראללה שהתכוון לטרפד אותו,  אפילו במחיר מלחמה מוגבלת והבערת האזור. הלחץ ששידרו לפיד וגנץ בשבוע האחרון, להזדרז ולחתום על ההסכם חרף פגמיו, לפני שמישל עאון מסיים את תפקידו, היה המשך טבעי של אותה מיסקונספציה. בפועל מישל עאון (נאמנו של נאסראללה) ונג'יב מיקאתי (שמונה לתפקידו בהסכמתו) הדגימו כיצד מנהלים פוליטיקה למתקדמים. הראשונים התחננו להסכם – השני, כלומר נאסראללה דחף אליו באמצעות כטב"מים ששיגר, על מנת להבטיח שישראל לא תגרור רגליים, כפי שעשתה מאז החלו המגעים הראשונים בשנת 2011. מגעים שנפסקו ומנעו את הפקת הנפט והגז משדה קנה, אחר שדרישותיה הביטחוניות והטריטוריאליות לא נענו. די לצטט את מה שאמר  נאסראללה בתאריך ה-16 ספט' על מנת לבסס את הטיעון דלעיל "...כבר כמה שבועות שלא איימנו, כי רצינו לתת למנהלי המשא-ומתן הזדמנות לקדם הסכם... אבל הודות להם (לאיומים) הואץ התהליך ועכשיו יש לנו סבלנות ואנחנו מוכנים לתת הזדמנות למו"מ שיביא תוצאות..."

עיסוק בטקטיקת המשא ומתן הלבנונית בשלושת החודשים האחרונים, אסור שישכיח את העובדה, שחסן נאסראללה גילה עקביות מרשימה לאורך כל הדרך, ונמנע מן הזיגזוגים שאיפיינו את המדיניות הישראלית מראשיתה. כך למשל כבר באוקט' 2020 עם חידוש המגעים בין ישראל ללבנון בחסות מזכיר המדינה דאז פומפיאו, איים נאסראללה בשידור פומבי, שארגון חיזבאללה ימלא את ייעודו כמגן לבנון, ולא יאפשר הפקת גז מכריש, קודם שדרישות לבנון במשא ומתן יתקבלו. שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ ובכירי הדרג הביטחוני הכריזו בתגובה, כי עדיף לנסראללה להפסיק לאיים, שכן כל מהלך צבאי מצידו יתקל בתגובה שהוא יצטער עליה. נאסראללה הוסיף לאיים ואף שיגר כטב"מים על מנת להמחיש כי הוא מתכוון לכל מילה שאמר, מה שלא ניתן לומר על מקביליו בצד הישראלי. 

חשוב לציין כי חיזבאללה שיגר את הכטב"ם הראשון, שיורט באמצעות סייבר בתאריך 2 יולי והמשיך עם שיגור 3 כטב"מים נוספים בתאריך 7 יולי, יום לאחר הבערת הגז הניסיונית שביצעה חברת אנרג'יאן בכריש. הבערת גז מתבצעת על מנת לבחון את הלחץ האטמוספרי במאגר ולהבטיח שלא יהיו תקלות בשאיבה. מדובר בצעד שמסמן בדרך כלל את התחלת הקדיחה מהאסדה. ההחלטה לשגר את הכטב"ם ים דווקא אז, נועדה להדגיש את המשוואה שהציב נסראללה למן אוקט' 2020 ולפיה הוא לא יאפשר לישראל להפיק באופן חד-צדדי גז באיזור השנוי במחלוקת. הסרטונים שהפיץ דובר צה"ל, שהציגו את הירוטים ממטוס ה-F-16 וטיל הברק 8 הימי, כהצלחה מבצעית מרשימה, ואיומי שר הביטחון, לפיהם עדיף לחיזבאללה לא להעמיד במבחן את צה"ל, מסתירים את הסיפור האמיתי. והסיפור האמיתי הוא, שהצמרת המדינית  בישראל היתה קרובה להיסטריה בעקבות ההתגרות הנזכרת. ההחלטה הראשונה שקיבלה הממשלה היתה להפסיק לחלוטין כל פעילות באסדה. אך להכריז במקביל, כי היא ממתינה לחזרתו של הוכשטיין מארה"ב, ולהטיל את האחריות לעיכובים בפעילות על בעיות לוגיסטיות של חברת אנרג'יאן.

בהמשך לתקרית הנזכרת פירסם א-שרק אל-אווסט היוצא בלונדון ונחשב עיתון אמין – כי לנוכח איומי חיזבאללה, ניהלה ממשלת לפיד מגעים עקיפים עם חיזבאללה שנועדו למנוע התלקחות. במהלכם דרש וקיבל נאסראללה הבטחה, כי ישראל לא תתחיל להפיק נפט מכריש לפני שיושג ההסכם המקווה. תמורת זאת הוא הסכים לדברי העיתון לסגת בו מאולטימטומים קודמים שקצב לניהול המשא-ומתן אך ציין כי תחילת הפקת גז בפועל תהיה חציית קו אדום מבחינתו. בנאום שנשא הוא הדגיש: "לא נאפשר להוציא נפט וגז משדה כריש עד שלבנון תקבל מענה לדרישותיה הצודקות" והדגיש כי "ביומיים האחרונים התפרסם שההפקה התחילה רק בשביל לנסות את המערכת. העברנו מסר של עוצמה לא רק בתקשורת, אלא בפועל, והודענו שאם תתחיל הפקה תהיה לישראל בעייה. הגיעה הבהרה מישראל שזו לא העברה של גז מכריש, אלא רק בדיקה של הצינור..."

לבנון, כך לפי אתרים לבנוניים, עמדה על כך שההסכם לא יהיה מבוסס על הדדיות. משום כך, בין היתר, היא דחתה את ההצעה הישראלית להכרה ב-5 הק"מ הראשונים של קו אורך 23 כקו הגבול הבינ"ל בין המדינות, תמורת הכרה ישראלית מקבילה בגבול המים האיסט' והכלכליים שדרשה. העמדה הלבנונית למן תחילת המו"מ היתה, שקו המצופים בים שייך לסוגיית הגבולות היבשתיים (שקיבלו את הכרת האו"ם בהחלטה 425 בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון – אך אינם מקובלים על חיזבאללה) בעוד וההסכם דן בגבולות כלכליים, ולשיטתם לא היה מקום לערבב בין השתיים. אחר שהמתווך האמריקאי הבטיח כי ארה"ב תתייצב לצד ישראל במקרה שלבנון תעלה תביעות עתידיות בנושא, ויתרה המשלחת הישראלית על דרישתה להדדיות. עובדה השומטת את הקרקע תחת חלק מההישגים הישראליים כפי ששווקו בימים האחרונים לציבור הישראלי, קרי שבתמורה לוויתורים מפליגים והטבות כלכליות ללבנון ובחסות אמריקאית ובינ"ל, ישראל ולבנון עושות את צעדיהן הראשונים לקראת נרמול היחסים ביניהן. בין לבין נשיא לבנון מישל אעוון וראש הפרלמנט נביה ברי, הספיקו להצהיר בינתיים, כי החתימה על ההסכם לא תתבצע מול ישראל אלא אך ורק מול ארה"ב, צרפת והאו"ם, משום לבנון אינה מכירה במדינת ישראל.

ומכאן לכמה פכים נסתרים הנוגעים לפן הביטחוני. נתחיל בכך, שמערכת הביטחון ניסתה לצנזר את הפלת המל"ט הראשון ששיגר חיזבאללה לעבר אסדת כריש על מנת שלא לעורר רעש תקשורתי מיותר. העובדה שהוא יורט באמצעים 'רכים' כלומר אמצעי סייבר, הקלה על כך. היא נאלצה להודות בכך ארבעה ימים מאוחר יותר כאשר חיזבאללה שיגר 3 כטב"מים נוספים לעבר האסדה, הללו יורטו באמצעות מטוס קרב וטיל ברק 8 מסטיל. כאן כבר אי אפשר היה להסתיר את העובדה, שנאסראללה מתכוון להמשיך את הפוליטיקה הלבנונית באמצעים אחרים. כלומר להתנות את הפקת הגז מכריש בקבלת הדרישות הלבנונית במלואן, מה שהעמיד במבוכה גדולה הן את הממשלה והן את מערכת הביטחון.

ואגב כך, לא מן הנמנע הוא, שאחת הסיבות העיקריות שבעטין צה"ל העדיף לסמוך את ידיו על ההסכם, נובעת מכך, שנכון לרגע זה אין לחיל-הים עדין מענה מבצעי הולם לאבטחת אסדות הגז שלה מפני הפוטנציאל ההתקפי של חיזבאללה. ארבע הקורבטות החדשות, אח"י מגן, עוז, עצמאות וניצחון, שנרכשו בשנת 2015 מחברת טיסנקרופ, במיוחד לצורך הגנה על המים הכלכליים של ישראל ושדות הגז, הגיעו לישראל רק במהלך שנת 2021 ללא מערכות תקשורת ולחימה (אח"י מגן שהגיעה בסוף 2020 נכנסת לשירות מבצעי בעצם הימים האלו) והן עדין אינן  מבצעיות, עד שיותקנו בהן מערכות התקשורת והלחימה הייעודיות מתוצרת ישראל. תהליך שמפקדת חיל-הים מעריכה שימשך לפחות שנה וחצי עבור כל ספינה. לא במקרה יירוט אחד הכטב"מים ששיגר חיזבאללה לעבר אסדת כריש ביולי האחרון, בוצע באמצעות טיל ברק 8 ששוגר מאח"י אילת, ספינת טילים מסדרת סער 5 הישנה, שנשלחה לאבטחת כריש, כתחליף זמני, בשל אותם אילוצים. מבחינת צה"ל אם כן חשוב היה להוריד את רמת האיום הממשי מלבנון, אפילו במחיר אובדן יכולת ההרתעה. 

ומכאן ואילך הספינים והשקרים שליוו את התהליך. ובכן עד להגשת ההסכם לאישור הקבינט טענו 'מקורות בכירים' במשרד רוה"מ כי ישראל לא מוותרת על סמ"ר אחד משטח המים הטריטוריאליים. שטח שנודעת לו משמעות מדינית ומשפטית כאחד. אחר שההסכם הוגש, הודלפה לתקשורת הודעה, לפיה מדובר על ויתור זניח של 5.8 קמ"ר. יום לאחר מכן עידכן ראש המל"ל אייל חולתא, כי מדובר למעשה על קצת פחות מ-10 קמ"ר. חשוב לציין כי ההסכם נמסר לשרי הממשלה רק ערב ישיבת הקבינט ביום רביעי, ולא כלל מפות (אגב, גם בהסכם שפורסם לציבור מופיעות רק קואורדינטות ללא מפה) רוב השרים לא ידעו כי הוויתור כולל גם מים טריטוריאליים, נשוא המחלוקת האמיתי בארבעת החודשים האחרונים. ואפשר שהעניין לא יסתיים בכך, שכן בחלק השני של ההסכם (section 2) סעיף G נקבע כי: "...במידה ויהיה צורך לבצע קידוחים מדרום לקו המים שהוסכם כקו גבול בין הצדדים (MBL) ישראל לא תתנגד לכך, ובלבד שהחברה המבצעת את הקידוחים תבקש  לכך הסכמה מראש..." ניתן רק לשעה כמה טיפשי ייראה הוויתור הישראלי, אם בסופו של דבר יתברר,  כי המקום האידאלי לשאיבת הגז ממאגר קנה צידון הוא באותם 17% מן המאגר, המצוי לחלוטין בתחום המים הכלכליים של ישראל.

בהקשר זה מאכזבת במיוחד הכרזתו השיקרית של ראש הממשלה לפיד ולפיה אזרחי ישראל ירוויחו מיליארדים מההסכם. ההערכות שהציגו המומחים בישיבת הקבינט מדברות על כחצי מיליארד שקל, לכל היותר, אם יופק בכלל גז. מנכ"ל משרד האנרגיה למשל הסביר לקבינט, כי לפי הערכה אופטימית ביותר, שדה קנה צידון עשוי לכל היותר להניב הכנסות ברוטו של כ-250 מיליון דולר לשנה, אך לא לפני שנת 2027 – סכום אפסי עבור המשק הישראלי, ורחוק מאוד מהבטחה של לפיד, שהציג אותה כפריצת דרך כלכלית.

לפיד גם ציין שישראל סירבה לדרישות לבנון לקבוע לבדה אלו חברות יוכלו להשתתף בחיפושי הגז, על מנת למנוע ממנה לשלב חברות איראניות בתהליך. אלא שההיפך הוא הנכון. לבנון דרשה וקיבלה את צמצום ההגבלות על החברות היכולות להשתתף בחיפושי הגז; והחריגה מן ההסכם חברות הנמצאות תחת משטר העיצומים האמריקאי. גם דרישה נוספת שהעלתה ישראל, להגדיר את המרחק בין אסדת כריש לאסדה הלבנונית לא התקבלה. המשמעות, אם אכן יתברר כי מאגר קנה צידון מכיל גז בכמות מסחרית, ואם יחפוץ בכך חיזבאללה, לא מן הנמנע הוא, שנראה אסדת קידוח איראנית מול אסדת קידוח ישראלית כבר בעתיד הנראה לעין.

אחד הטיעונים המניפולטיביים שהעלו דוברי הממשלה לגבי הצורך בהשגת ההסכם הנוכחי היה הלחץ הכבד שהפעילו האמריקאים. לדבריהם הנשיא ביידן בעצמו ביקש מרוה"מ לפיד לסלק את המכשולים, שיאפשרו להזרים בהקדם האפשרי גז משדה קנה צידון לאירופה הסובלת ממשבר אנרגטי. עוד נטען כי עצם החתימה על ההסכם עשויה לעזור להרגיע את השווקים לקראת חורף ברוטלי במיוחד באירופה, ואחרון כי העניין יסייע למלחמה הכלכלית המתנהלת מול פוטין. אלא שמדובר בבדותות  ממדרגה ראשונה. הפקת הגז משדה קנה צידון, אם יתברר כי יש לה פוטנציאל כלכלי בכלל, תתחיל לדעת המומחים לדבר, בעוד 5 שנים לפחות. עד אז כדאי שקברניטי אירופה ימצאו דרכים מועילות יותר לחמם את אזרחיהם, אם אינם רוצים שהם יקפאו מקור.

מה שאינו מופיע בהסכם, אך הודלף לתקשורת ע"י גורמי ממשל מוסמכים הוא, כי על מנת להשיג את ההסכמה הלבנונית, התחייב ממשל ביידן לשגר חבילות סיוע נדיבות, בסדר גודל של כמה עשרות מיליארדי דולרים שיאפשרו ללבנון לצאת ממצבה הכלכלי הקשה. אם להאמין למקורות, חבילות סיוע אלו ילוו בהתניות חריפות, שיאפשרו למנוע את זליגת הכסף לחיזבאללה. ואולם לנוכח העובדה שמדובר בארגון טרור שיש לו מדינה, מותר לפקפק בסיכויי ההצלחה של המיזם הזה. וניתן להעריך שלפחות חלק מן הכסף הגדול, החל באותו שתכניס שאיבת הגז מקנה צידון, וכלה בסיוע הבינ"ל, ימצא את דרכו לידי נאסראללה. מה שיסייע לו להגדיל את האתגר שהוא מציב לצה"ל. נדב אייל מצטט את נאדים שאדי, מומחה בולט לענייני לבנון ומנהל האונ' האמריקאית בבירות, שצייץ בעקבות החתימה על ההסכם: "...אם הם גנבו לנו את המדינה כשהיתה פושטת רגל, מה הם יעשו כשיהיה להם גז..." ומוסיף על כך ציוץ נוסף של מועמדת לפרלמנט מהעיר בתרון בצפון לבנון: "...הם נותנים דלק למאפייה ולמיליציה..."

ומכאן לחצי אמת הגרועה משקר. רוה"מ ושר הביטחון חזרו וטענו כי כל ראשי מערכת הביטחון, תמכו בהסכם, ואמרו כי הוא עונה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. האמת היא שצה"ל הציב תנאי עיקרי אחד לתמיכה בהסכם, והוא שקו המצופים, הנמתח מצפון לרכס ראש הנקרה מערבה, יישאר בעינו. הטיית הגבול הטריטוריאלי ק"מ אחד דרומה, והטיית הקו הכלכלי עד נקודה 23 במפגש הגבולות הימיים של ישראל, לבנון וקפריסין – נתפסת בעיני צה"ל חסרת חשיבות ביטחונית. גבול ימי הוא גבול שאין בו רכסים שולטים, שטחי מפתח, או ערוצים נסתרים כמו בגבול יבשתי. וכאשר הוא אינו מונע את השליטה בנתיבי הים, הנחוצים לצורך הובלת סחורות או המאבק המלחמתי – כמו  במקרה הנוכחי – המשמעות שלו מדינית בלבד. קביעת גבולות טריטוריאליים וכלכליים הינה תמיד ענין מדיני. לצה"ל מותר כמובן להביע דעה בנדון, ובלבד שהיא מבוססת על נימוקים ביטחוניים, כל התייחסות אחרת מהווה חריגה מסמכותו. לפי הדיווח של נחום ברנע אמר רא"ל כוכבי בישיבת הממשלה "...תנהלו את המאבק הפוליטי איך שאתם רוצים אבל שימו לב: אתם עוזרים לנסראללה..." ברנע, שאינו ממעריציו של נתניהו, מפרש זאת כביקורת על התנגדותו להסכם, אבל מותר לפרש זאת גם אחרת. כביקורת על ניהול המו"מ המדיני המשחק לידיו של חיזבאללה. סברה המקבלת חיזוק מעמדת השב"כ, המופיעה אצל ברנע באותו מאמר עצמו, כעמדת מקורות בכירים במשרד רוה"מ ולפיה: "...השאלה אינה אם נאסראללה ניצח, אלא עד כמה הוא הצליח להחדיר את המסר שהוא הכניע את ישראל..."

שתי טענות מפוקפקות נוספות שהועלו בזכות ההסכם הן, שהוא מגדיל את הסיכוי לשקט ביטחוני, משום שהוא פותר את עילת העימות עם חיזבאללה לגבי הגבול הימי.  ושנסראללה יימנע עכשיו לתקוף את כריש, כאשר האסדה הלבנונית נמצאת בצד השני של קו ההפרדה הימי. מותר להרים גבה על ההיגיון של שני הטיעונים הללו. קודם כל, ובהתבסס על ניסיון העבר, אפשר לסמוך על נאסראללה, שהוא ימצא את התירוצים המתאימים, שיאפשרו לו  ליצור פרובוקציות היה ויחפוץ בכך. לבטח כאשר קו המצופים, בדומה לקו הגבול הכחול, הוכר על ידי ממשלתו דה-פקטו ולא דה יורה בהסכם. מה גם שהרתעה 'הדדית' תיתכן רק אחר שתתחיל הפקת הגז משדה קנה צידון, מה שיקרה לדעת המומחים בעוד חמש שנים לפחות. עד אז, יוכל נאסראללה להוסיף ולכוון אקדח לרקתה של ישראל כל אימת שיחפוץ בכך. בהינתן שהוא הצליח לעשות זאת בהצלחה עד כה, אין שום בטוחה לכך שהוא לא ימשיך בכך גם הלאה... בין מטעמיו הוא בין מאותם של נותנת החסות והמממנת העיקרית שלו, איראן. ומכל מקום נדרשת אופטימיות רבה כדי להאמין שכאשר ישראל תחליט שפרויקט דיוק הטילים שמנהל חיזבאללה עבר את הקו האדום מבחינתה, ותפעל נגדו, נאסראללה יפעל על פי הציפיות שלנו ממנו.

הטענה לפיה ערבויות ארה"ב להסכם מבטיחות כי לבנון תעמוד בו, אין להן על מה לסמוך במקרה הטוב. לבנון אינה ממלאת באופן כרוני אחר החלטות בין לאומיות שאינן נוחות לה, וביתר דיוק, שאינן נוחות לחיזבאללה. כזכור ממשלת לבנון לא קיבלה את החלטת האו"ם 425 שהגדירה את הקו הכחול אליו נסוג צה"ל בשנת 2000 כגבול רישמי בין המדינות. הוא הדין בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם. 1959 מסוף 2004 שהורתה על פירוק המיליציות החמושות בלבנון בדגש על חיזבאללה. החלטה שממשלתו של פואד סניורה, דווקא אישרה ואפילו ברוב קולות בפרלמנט הלבנוני, אך העלתה אבק. או החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שנועדה למנוע מחיזבאללה להמשיך לפעול בדרום לבנון באמצעות פרישת כוח או"ם חמוש שיוצב שם. כוח האו"ם נפרש אמנם במרחב, אך הוא אינו מעז להתגרות בחיזבאללה, שאחיזתו בדרום מאז ועד ימינו רק הלכה והתעצמה.

לסיכום, יש להודות ביושר, שככל הנראה שום אינטרס ישראלי ממשי, ביטחוני או כלכלי לא ייפגע, היה וההסכם במתכונתו הנוכחית יאושר. יתרונותיו העיקריים מתבטאים בכך, שהוא יצנן בטווח הקצר את המתיחות סביב אסדת כריש, פרק זמן  שעשוי לאפשר לחיל הים להכניס לשירות את ארבע הקורבטות החדשות שיאבטחו את שלוש אסדות הגז הפעילות במים הכלכליים, בכללן אסדת כריש שתתחיל להפיק גז, ותזרים מזומנים לקופת המדינה.

אבל השאלה אינה רק מה ישראל הרוויחה מן ההסכם, אלא גם מה הפסידה. ובכן בראש ובראשונה ישראל הפסידה במשיכת החבל מול חיזבאללה, שהוכיח כי כוח ההרתעה שלו אינו נופל מזה של מדינה הנתפסת כמעצמה אזורית. זאת למרות שמדובר בארגון טרור מושחת, שמנהיגו מסתתר בבונקר מחשש לעורו, קופתו ריקה, כשירותו ללחימה מוטלת בספק ויוקרתו בלבנון ירדה פלאים במהלך השנים האחרונות. ישראל גם הפסידה הזדמנות לגבש קואליציה בינ"ל, שלנוכח מצוקת האנרגיה הפוקדת את אירופה, תשים לעצמה למטרה לנצל את הבוץ הכלכלי שבו שקועה לבנון, המשבר החברתי הפוקד אותה ובידודה הבינ"ל, על מנת להפעיל לחץ על מדינת הארזים שיוביל להגבלת כוחו והשפעתו של חיזבאללה, חלף ויתורים טריטוריאליים וכלכליים נדיבים. אי היכולת להשיג אפילו חלק מכך, ולהתפשר על המכנה המשותף הנמוך ביותר במו"מ, מקרין כמובן באופן שלילי על דימוי העוצמה שמבקשת ישראל לשדר במרחב.

העניין מדאיג יותר, כאשר ממקמים את ההסכם בהקשר הרחב יותר, אותו הקשור לאיראן, שחיזבאללה הוא המוצב הקדמי שלו בלבנון. מבחינת האיראנים נכונות ישראל להיכנע לדרישות אירגון הטרור, רק כדי שיסיר את האקדח שזה כיוון לעבר כריש, מהווה הוכחה כי התמיכה הכלכלית שהיא מעניקה לפרוקסי שלה באזור משתלמת.  וכי לחיזבאללה נועד מקום חשוב בארגז הכלים שאיראן עתידה להפעיל, היה וישראל תחליט לתקוף את מתקני הגרעין שלה. נראה שההערכות המומחים, לפיהן ההסכם יוצר קרע בין איראן לחיזבאללה, אין להן על מה לסמוך, מדובר על win win situation שבו מרוויחים זה גם זה. רמז לכך ניתן לקבל מאותו סעיף בהסכם שדחה את ההתנגדות הישראלית לאפשרות שחברות קידוח איראניות ישתתפו בתהליך הפקת הגז ממאגר קנה צידון, בבוא היום.

ואחרון בהקשר זה, ההתנהלות הבלתי אחראית של ממשלת המעבר בחודשים האחרונים, שדהרה להסכם הבעייתי, תוך עקיפת הכנסת, ובעקבות זאת הסיכוי הסביר שבג"ץ יורה להעביר את ההסכמות שהושגו לאישור הכנסת הבאה – אינה אלא מטען צד מסוכן, שהממשלה הנוכחית הטמינה ליורשתה. שכן משעה שהממשלה הנוכחית העניקה את תמיכתה להסכם, אי אישורו על ידי הכנסת הבאה, יסבך את ישראל בשתי חזיתות. הראשונה ביטחונית, מול חיזבאללה, שיקבל תירוץ מצוין ליזום פרובוקציות שיחבלו בהפקת הגז מכריש, ויעמידו במבוכה את ישראל, שתמצא עצמה בתפקיד הילד הרע בסיפור. השנייה מול ארה"ב, והנשיא ביידן, שלפי הדיווחים היה מעורב באופן אישי בנושא, ועלול לראות בביטול ההסכם פגיעה ביוקרתו. אישור ההסכם על ידי הכנסת הבאה, מן העבר השני, אחרי הגינויים הנרחבים שלהם הוא זכה בציבור בכלל והאופוזיציה בפרט, יגרום נזק גם הוא. שכן הוא יסיע לנסראללה למנף עוד יותר את הישגיו ואת מרכזיותו בפוליטיקה המזרח תיכונית.

אל"ם (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה)

* * *

מנחם רהט

הכל תלוי בפוזיציה

שוללי ותומכי הסכם הגז עם לבנון, מוּנָעִים ברובם

מתוך פוזיציה פוליטית-אלקטורלית ולא לגופו של עניין

אזרח מן השורה, כמוני וכמוכם, נעדר נתונים וכלים שיאפשרו לו לקבוע עמדה ברורה בשאלת הסכם הגז עם לבנון. האם ההסכם טוב ליהודים או רע ליהודים? המידע המובא לידיעת הציבור, שעל בסיסו אנו אמורים לקבל החלטה מושכלת, הוא לחלוטין מגמתי, חלקי, חד צדדי, שמעורבות בו משאלות לב לצד עובדות – והעיר שושן נבוכה: האם זהו באמת מהלך מדיני היסטורי בעל השלכות אדירות לגבי עתידנו, כפי שטוענת הקואליציה, או אולי בדיוק ההיפך: זהו הסכם כניעה מחפיר וּותרני, שבו קיבלנו 0 אחוז ונתנו 100 אחוז.

קשה לקבוע עמדה עניינית נטו, מפני שכל הבוחשים בסוגייה, דווקא עכשיו, ערב הבחירות, נגועים במאמץ להשפיע על הבוחר ולקנות את קולו. עד כדי כך שנדמה, שאילו אירעו חילופי תפקידים בין קואליציה לאופוזיציה, היה כל צד מאמץ את טענות הצד שכנגד. הכול עניין של פוזיציה.

אז למי להאמין? איך יוכל האזרח הנבוך להכריע בשאלה הבסיסית, העקרונית: טוב ליהודים או רע ליהודים? הא וְתּוּ לא. ללא בירבורי דברים כפופי פוזיציה.

ולו רק מחמת הבילבול הזה, שיוצר מראית עין של מחטף, ראוי היה שהממשלה היתה דוחה את חתימתה של ישראל – שמחייבת כמובן את הממשלה הבאה – עד לאחר הבחירות, ומותירה את הטיפול בו בידי הממשלה הבאה, יעמוד מי שיעמוד בראשה.

קשה להאמין לטענת הקואליציה, שלא היה מנוס מחתימה בהולה על ההסכם, "רק מפני שכהונתו של נשיא לבנון שמנווט את ההסכם מטעם מדינתו, עומדת לפקוע בסוף חודש זה." אין כל היגיון בה. שהרי ממה נפשך: אם מחליפו היה נמנע מלחתום עליו, הוא גם יוכל לטרפד את הנייר הקיים. לבנון אינה ישראל, שבה מחייבים הסכמים בינלאומיים את כל הממשלות (ע"ע אוסלו שאומצה בידי ממשלת נתניהו). אז מה הרווחנו לגבי אותה לבנון שבה כל דאלים גבר (ע"ע חיזבאללה) ובה כל ארגון מחבלים קיקיוני שורף את המועדון על כל יושביו (ע"ע הפיצוץ העז בנמל ביירות)? לכן עדיף היה להסביר לאמריקאים וללבנונים, שבתיזמון הנתון, ממש ממש ערב בחירות, אין הממשלה מסוגלת ליטול על עצמה התחייבות ארוכת טווח זו. קשה להניח שהאמריקאים והלבנונים לא היו מבינים טענה כבדת משקל זו.

אלא מאי? ייתכן שלממשלה היה שיקול פוליטי-אלקטורלי על רקע הבחירות המתקרבות, ורצון עז להוכיח איזשהו הישג מדיני משמעותי (למי שסבור שזו הגדרתו של המהלך). אלא שדווקא משום כך, היתה מחוייבת הקואליציה הנוכחית להמתין. הצדק, ככלות הכול, צריך גם להיראות. ולהיראות היטב. לא להצטייר כמחטף. וזהו בדיוק הרקע להתייצבותם בזירה הפוליטית, כתרנגולים ערוכים לקרב, של מתנגדי ותומכי ההסכם. בדיקה קלילה מעלה מיד, שהרוב המכריע של תומכי ההסכם, הם חסידיה של אחת ממפלגות הקואליציה הנוכחית; כשם שמתנגדי ההסכם נמנים עם אחת ממפלגות האופוזיציה. חד וחלק.

אבל, עִצרו לרגע. כולם נגועי פוזיציה? אולי לא בהכרח. קחו למשל את תנועת 'הביטחוניסטים' שמעלה בימים אלה השגות קשות וחמורות כלפי ההסכם עם לבנון ורואה בו הסכם כניעה משפיל, מול איומי החיזבאללה. וכשמדובר ב'ביטחוניסטים' צריך להטות אוזן ולא לזלזל. הם בוודאי אינם מדברים שלא מבעד לעדשת הפוזיציה הפוליטית. הם ביטחוניסטים נטו. כך למשל טענו בפניי חברים, שהדגישו כי לא ייתכן ש'הביטחוניסטים' בודים דברים מלבם על בסיס השקפה פוליטית כלשהי.

המדהים הוא, שאותם חברים המעלים את הטענה כי 'הביטחוניסטים' מדברים אך ורק מתוך בחינת המציאות בעיניים 'מקצועיות', הם הם, הם ולא אחרים, כבר ניכוו באמירות הפוכות מן המציאות שהשמיעו ביטחוניסטים אחרים לפני 17 שנה, בעת ההתנתקות. אז, בסמוך להתנתקות שכשלעצמה היתה בבחינת פשע נגד העם היהודי, פירסמו אנשי ביטחון רבים בדימוס, מודעות תמיכה בהתנתקות תחת הכותרת: "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון," ותחתיה כתבו: "אנו החתומים מטה קובעים כי לדעתנו המקצועית, בהיעדר פרטנר להסדר, תוכנית ההתנתקות היזומה תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל."  

חיונית לביטחון ישראל? – בדיחה עצובה. המציאות המדממת ב-17 השנים האחרונות היתה ירי בלתי נסבל של טילים ובלוני תבערה על יישובי סובב עזה, ולעיתים גם ירי טילים על תל אביב וירושלים. לאחר ההתנתקות נוסדה בחמאסטן אמנת החמאס הרצחנית, שמתייצבת בראש צוררי ישראל ומעודדת רצח כל יהודי באשר הוא יהודי, ממש ברוח הנאציזם ההיטלריסטי (ומשת"פיו המובהקים חאג' אמין אל חוסייני וערפאת). זהו לקח המישגה הקולוסאלי של הביטחוניסטים גירסת 2005, באשר להבנת המציאות וחיזוי העתיד לבוא. 

דווקא אתם, חבריי היקרים, שכבר למדתם להכיר את קוצר ראייתם של הביטחוניסטים מ-2005, ממליצים עכשיו, כשזה נוח לכם,  לסמוך על בוחן המציאות של 'הביטחוניסטים' החדשים, מודל 2022? הלא תבושו? מה גם שבין אותם 'ביטחוניסטים' חדשים, מצויים כאלה שכל עולמם הביטחוניסטי מסתכם במדים ודרגות של המשטרה הכחולה, או של שירות בתי הסוהר, או 'ארגוני ביטחון' דומים. במה הבנתם הביטחוניסטית גדולה משלכם?

אז זהו, חברים, שאין טעם למחזר את אכזבת 2005. אל תחזרו על אותה טעות פעמיים. אני גם לא מציע להישען על הביטחוניסטים האמיתיים, כלומר ראשי ובכירי כל זרועות ומערכות הביטחון, שכולם תומכים ללא עוררין, כאיש אחד, בהסכם. שמא גם הם מדברים מפוזיציה פוליטית, לאו דווקא מקצועית-ביטחונית. מה נשאר איפוא לעשות? רק ללמוד את ההסכם לגופו, מבלי להיגרר אחר ספינֶ'רים למיניהם, ולבחון היטב שכרו כנגד הפסדו (שזה עניין כבד משקל כשלעצמו, הראוי לדיון נפרד).

מנחם רהט

* * *

ארנה גולן

אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות

בחברה חלוצית בקיבוץ

חלק שלישי

ה. מה לילדי קיבוץ ולנימוסים ולטקסים?

"מה זה, לא אומרים שלום יפה? ומה עם בוקר טוב?" כך הייתי שומעת מדי פעם, כשעברתי במדרכות המשק, את קולו של אחד החברים קורא אלי בחיוך שכולו נזיפה והתחכמות כאחת. הייתי מגביהה את עיניי, מפטירה לעברו איזה "שלום" או "בוקר טוב" ומוסיפה ללכת בגאווה מופגנת, יודעת שבדרך עוד אפגוש חברים לאין סוף.

"ומה, בצהריים לא אומרים צהריים טובים? איזה ילדים לא מחונכים גדלים לנו כאן," שמעתי שוב נזיפת חיוך בצהרי היום וקריאה דומה עם ערב.

כשהתלוננתי בפני הוריי זכיתי דווקא לנזיפה. "אניל'ה," הם אמרו לי ברכות, "חובה להגיד שלום ובוקר טוב לכל חבר." לא אהבתי להתווכח עם הוריי ובכל זאת טענתי כנגדם: "אבל איך אפשר כל הזמן להגיד 'בוקר טוב' ו'צהריים טובים' או 'ערב טוב'? הרי יש כאן כל כך הרבה חברים!" למחרת ולמחרתיים שוב ניסיתי להשתמט, אבל תמיד נמצא החבר ה"לץ" המחנך לנימוסים.

עם הזמן למדתי לזהות את המסוכנים שבחברים והייתי קוראת לעברם בקול גדול את ברכת השלום המתאימה לשעת היום. כבר הבדלתי היטב בינם לבין החברים השותקים, שהיו עוברים למולי מכונסים בתוך עצמם בנעליהם הכבדות, לבושים בגדי עבודה כחולים כהים, עייפים מעבודת היום. הברכות המנומסות נראו אז בלתי הולמות את שנינו, לא אותו, שחזר יגע מעבודה, ולא אותי, הילדה היחפה, שאך לעתים נדירות נועלת נעליים או סנדלים.

"איך משליטים הלכות נימוס בילדים הפרועים האלה?" כך היו תוהים הורינו וגם אנשי וועדת החינוך. אולם בליבם הם די חיבבו את "הפראות" הזאות שלנו. הם גם ידעו שאף הם לא תמיד מקדימים שלום זה לזה, שהרי הם אלה שמרדו בהלכות הנימוס "הבורגניות" ו"המלאכותיות"  שהביאו מן הגולה וקיימות בעיר ומהם למדנו.

"לנימוס המזוייף והשיקרי, שרווח בעיירות הגולה ומתקיים בחברה העירונית בארץ, אין מקום בחברתנו," הם אמרו. "אצלנו היחס בין אדם לחברו הוא יחס של אמת וכנות, של חברות אמיצה ושותפות למפעל המהפכני הגדול," הוסיפו וכפרו בכל מסגרת של נימוס "קפוא" ההולם את "לובשי החליפות והעניבות". אי לכך גם לא נהגו למחוא כפיים בסיומן של הצגות התיאטרון שהגיעו אלינו בקיבוץ אפיקים או לשחקנים ולמרצים שהגיעו לבדרם או לאלפם דעת בצריף של חדר האוכל בקיבוץ, הם סברו כי "אנחנו מבטאים את הנאתנו והוקרתנו להם תוך כדי ההופעה בהקשבתנו ובצחוקנו. זה הביטוי האמיתי ההולם אנשי אמת."

הם גם לא שינו את לבושם לכבוד המופעים הללו והתכנסו בחדר האוכל בלבוש של "אחרי העבודה", לבוש פשוט  שהיה נקי ומגוהץ במחסן הבגדים. רק בלילות שבת הם קידשו את קבלת השבת בבגדים חגיגיים של עובדי אדמה, במכנסי חאקי וחולצות לבנות, כראוי לאירוע שהוקנתה לו משמעות עליונה. הם שמרו ביותר על מצוות קבלת השבת הדתית אך העניקו לה משמעות חדשה, חלוצית חקלאית ולא הזמינו אמנים מבחוץ להשתתף.

 אבל לעיתים, פגעה שבירת המוסכמות של הנימוס "העירוני" בשחקנים המופיעים שציפו לתשואות, ולעתים לא התאפקו וביקשו אותן במפורש מהחברים.  ולעיתים יותר נדירות, האמנים פירשו את זה  כפגיעה  ב"כללי האסתטיקה", כשתפיסתם של החברים את עצמם כ"אנשי עמל" ורצונם של חברים אחדים להבליט זאת, הביאה לזלזול מופגן בלבוש החגיגי ובתשואות, זלזול שהקנה להם תחושת ערך.

כילדים שמענו בדיחות שנונות שעפו להן בחדר האוכל על "הייקים", שבנימוסיהם הקפואים היו בונים את תל-אביב ומגישים זה לזה לבנים, ועם כל לבנה ולבנה היו אומרים: "דאנקן שיין" ונענים "ביטה שיין" והבניין לא הסתיים מעולם, והחברים היו פורצים אז בצחוק גדול של הנאה.

אט אט נעלמו "התודה" ו"הבבקשה" מן המילון שלנו על מנת שלא להיראות מגוחכים וצמודים לעולם הישן, ואפילו את הברכות לאירועים מיוחדים, כמו הולדת ילד או נישואין, עליית ילד לכתה א' או סיום שנה, החליפו אמירות מתחכמות ושנונות כמו, "מה שלום הקטנצ'יק שלך?" או "הו, עכשיו הוכחת שאתה גבר!"

אז איך יקנו נימוסים ל"צברינו החמודים והעוקצניים"? לא כל שכן שבליבם הם נהנו לראות אותנו מחוספסים, שונים כל כך מן ההווייה הגלותית. יותר מזה, מהפכת הנימוסים הקרינה גם על יחסי הורים וילדיהם. "מי צריך נימוס, הליכות קבועות מראש או דרכי מבע מנוסחות של אהבה בין הורים לילדיהם?" הם חשבו. "בחברה חדשה וכנה כמו שלנו מי צריך להגיד לילד שאוהבים אותו או לנשק אותו? הרי זה ברור מאליו ואנחנו לא רכרוכיים כאלה או כבולים בתוך נימוס. עובדי אדמה אנחנו. לתת נשיקה לילד? נו, באמת. זה כבר מוגזם ורק במקרים מיוחדים. אין צורך בגילוי אהבה מנוסח וזה גם פינוק. הבעת רגש גם מחלישה את ילדינו ועלינו לחזקם ולהכשירם לחיים במציאות התובענית." וכך התקשר המרד בנימוסים בכפירה במבע לרגש ונתבקשו דרכי מגע עקיפים, כמו טפיחה על השכם או שבח מרוסן, כמו "עבדת טוב."

אבא דווקא ניסה לשמור על הליכות שהוטמעו בו בטשרנוביץ בנימוסים שבהשפעה גרמנית. בימי הקיץ הלוהטים הוא סירב ללבוש מכנסיים קצרים או להלך בקיבוץ, חס וחלילה, בגופייה. אף כי תמיד הוא היה שטוף זיעה וגם סבל נואשות מהחום, הוא לא ניאות להפצרותיה של אימא להצטרף אליה ולטבול בבריכת השחייה בבגד ים שחושף את הגוף לעיני כל, וכשלא עמד בפני תחנוניה היה לובש מכנסים קצרים ממורטטים ונכנס למים בחיוך מבוייש. על בגדיו הקפיד תמיד שיהיו נקיים ומגוהצים והיה מגיב על הרגליים שלי, השחורות תמיד בברכיים מבוץ או מאבק, באומרו: "נו, ככה מתרחצים? כבר אין מקלחת או סבון בבית הילדים?"

בבגדיו הפשוטים אך תמיד נקיים היה סובב זקוף קומה במדרכות, מקדים שלום לכל אדם בנימוס מוקפד ואפילו אם שכנה בליבו טינה עמוקה כלפי העובר מולו – וטינות לא חסרו בליבו – והיה מרכך את ברכת השלום אם עברה מולו אחת מחברותיה הרבות של אימא, אף שמעולם לא הבין "מה היא מוצאת מעניין כל כך בהן."

לעיתים היה אפילו מתלוצץ עימן או עם חברים שאהד, אבל תמיד הוא חש שההומור שלו ("הטשרנוביצאי") אינו כל כך מובן. לנו, לילדיו. לכן  תמיד  היה אומר: "ביקורת לחוד ונימוס לחוד. הביקורת אולי תביא לשיפור חיינו כאן וגם זה לא בטוח. אבל הנימוס, ואת זה לא מבינים כאן, הכרחי לחיים המשותפים שלנו." אך טבעי הוא, שהיה מזדעזע מהיעדר הנימוסים שלנו, בני המשק, שתמיד שכחנו להקדים שלום "לאיש מבוגר" ועברנו על פניו בריצה.

אימא, לעומתו, לא נתנה את דעתה ביותר על "הנימוסים", כשם שלא הקפידה כל כך על הופעתה החיצונית. היא הקדימה שלום לכל אדם, ויהא זה גבר או אישה ואפילו ילד, ועשתה זאת בלב שלם ולא כמצוות הנימוס. בליבה גם לא צברה טינות או ביקורת, שהרי אדם הוא אדם, יצור חלש ובעל חסרונות שניתן להבינם ואלה הם החיים. הגוף המתבגר (והם היו אז צעירים לפי מושגינו היום) אינו כה נאה בבגד ים? – כך חשבה, אז מה? כך ברא אותנו אלוהים ולא כולנו כה יפים וצעירים. היופי אינו כה חשוב ולטבול בבריכה הרי זה תענוג.

כאב לה, אמנם, שבני המשק אינם מקדימים שלום לה ולחברותיה, אבל היא סלחה להם, "לפראים האלה", כי כנראה זה מה שהארץ הזאת מגדלת. ובנוסף, הרי גם החברים הם לא כולם טלית שכולה תכלת והנימוס שלהם בחדר האוכל – שומו שמיים. אוכלים בפה פתוח, מדברים בקול רם, מרעישים וצוחקים. נכון, זה יפה וחברי, אבל למה לצעוק כל כך? ולמה ללכלך כל כך את השולחן? מה, אין "כלבויניק", קערה מיוחדת לזרוק בה את השאריות? ובכלל, מי זורק אוכל? אצלנו בבית באקרמן היינו מנשקים כל פרוסת לחם שנפלה, חס וחלילה, לריצפה! ובגדי העבודה האלה לפעמים כל כך מלוכלכים ומסריחים, אבל אי אפשר לבוא אליהם בטענות. הרי את כל כוחם הם נותנים שם, ברפת או בלול או במטעים ובאמת אין להם זמן להחליף בגדים, כך חשבה. אימא. היא  ראתה הכול, אבל סלחה והבינה.

לעומתה, אנחנו, הילדים, לא מצאנו כל פגם ברעש ובלכלוך שבצריף חדר האוכל הדחוס. לנו זה נראה טבעי ומלא חיים ושמחה בחברותא. מאושרים היינו כשהגיע הרגע שבו עברנו מחדר האוכל המאולתר בבית הילדים לצריף האוכל של המבוגרים. כשהזדמן לנו עם ערב ובשבתות להצטרף לשולחן של הורינו, כלל לא עלה בדעתנו שיש לנהוג "בנימוס" מלאכותי. די היה לנו במה שרכשנו בפיקוחה של אוצה, דודתי המטפלת שלנו. וכיוון שהיתה מהומת תמיד בחדר האוכל, הצטרפנו לדוברים בקול רם, שהרי צריך לשמוע אותנו, הילדים הבכורים. צהלנו, שמחנו והיינו מרוצים. הסתגלנו למנהגי המבוגרים: לחכות בסבלנות עד שתגיע המנה בעגלת ההגשה ותוגש על ידי החברה התורנית, ואולי אפילו להגיד תודה, ומאוחר יותר לארוחות שבסגנון המזנון ולעמידה שם בתור.

 וכיוון שהיינו מורגלים מילדות לאוכל הפשוט והמשביע, כגון קציצות בשר שרובן לחם, לא היו לנו טענות. רק מדי פעם היתה אימא גוערת בי – מה שלא חשבה שראוי לעשות עם החברים – ואומרת: "איך את מזלזלת באוכל וזורקת כל כך הרבה? ותראי את פרוסת הלחם שנפלה וזרקת. אצלנו היו מנשקים אותה קודם. עובדים הרבה בשביל האוכל שאתם זורקים כל כך בקלות." ואימא צדקה. ואמנם בהשגחתה של אוצה, שהיתה אחותה, לא העזנו לזרוק.

משמעת חמורה והליכות נימוס פגשנו להפתעתנו דווקא בבית החינוך המשותף, עם עלייתנו לכיתה א'. בהשוואה למשטר שנהג בבית נראו לנו אלה קפדניים ומשתקים. למזלנו זכינו בכתות א'-ב' למורה אימהית, הלא היא רחל ארביטמן, שנהגה בנו ברכות ונענתה מצידנו באהבה ובקבלת הנחיותיה ועד היום אני זוכרת אותה בריגשי תודה. אבל מחוץ לגבולות הכיתה שרר משטר מוקפד וחמור בהשגחת המורים התורניים. ואולי משום כך פרצה האלימות החבוייה בהסתר מפניהם, בהפסקות ובשולי בית הספר, או אז התנכלו לנו, "המסדניקים העלובים," שהיינו חדשים ובאנו מקיבוץ צעיר.

גם בחדר האוכל, בארוחות הבוקר והצהריים שסעדנו שם במשותף, כל ילדי בית-הספר, הונהגו נימוסי אכילה קשוחים. מרגע הכניסה לחדר האוכל, שנראה לנו רחב ידיים וניצבו בו שולחנות גדולים בנוסח הקיבוץ, מתאימים ל-8 או 10 ילדים, כשבראש כל שולחן ישב מורה, נתקלנו בשקט מוחלט שלא הורגלנו בו בבית. כל ילד ידע את מקומו והתיישב בו בדממה. איש לא נגע בכלים או בלחם שעמד על השולחן קודם שהקריא אחד המורים או המנהל עמינדב פרק תנ"ך! גם הושמעה ברכת מזון ורק אז ניתנה רשות לפתוח באכילה. דממה הוסיפה ושררה כל שעת האוכל. אם הפר ילד את השתיקה ודיבר עם חברו, מיד נצטווה – אם נתפס – לצאת מחדר האוכל  ולאכול את ארוחתו במטבח בחברת המבשלות, שהיו חברות הקיבוצים. שם הוא פגש גם את  הילדים שאיחרו להגיע לקריאת התנ"ך. וכמובן, חובה היתה לסיים את כל האוכל שהוגש בצלחת , להשאיר אותה ריקה ולהניח את הסכו"ם בצורה נאה עם סיום.

לימים התבהר לנו פשר הסדרים הללו. שושנה ועמינדב ישראלי, הוא היה מנהל בית הספר והיא מורה נערצת, שהגיעו בשנת 1935 לדגניה ב' – תחילה כמורים שכירים ולאחר מכן נעשו חברי קיבוץ – הגיעו לארץ כבר לאחר  סיום לימודיהם בסמינר "תרבות" בווילנה והביאו עימם עקרונות חינוך מגובשים, שלא שררו כלל בבית הספר קודם לבואם, ולא רק בבית הספר הזה.  הם לא חששו כלל מנימוסי הגולה כביכול. בכוח אישיותם עלה בידם להעלות את בית הספר, שהלך וגדל, על מסלול החינוך התובעני. השפעתם אף נתעצמה לאחר שעמינדב התמנה שנית למנהל בשנת 1946. זה היה כבר עם שובו משירותו בבריגדה. כך עטה בית החינוך פנים חדשות, שהיו אולי זרות ומוזרות ל"צברים הפראים", אבל קיבלו תוקף חינוכי מחייב, ויש להניח כי ההורים שלנו היו בהחלט שבעי רצון.

יש גם להניח ששושנה ישראלי היתה זו – בהיעדרו של עמינדב – שבהשראתה ובעידודה הנהיגה המורה שלנו שנקראה דימה שלי משטר קשוח בכיתתנו, כשעלינו לכתה ג' ונמסרנו לחינוכה למשך שנתיים. דִימה הגיעה כמורה שכירה מירושלים, בעקבות אביה שהיה מחנך נודע, וגישתם  של שושנה ועמינדב הלמה, מן הסתם, את גישתה החינוכית "העירונית" ו"הגלותית". מדי בוקר הוטל עלינו לקום ולעמוד עם כניסתה לכיתה ולברכה לשלום ורק אז לשבת לפי הוראתה. אבל אז עדיין לא נפתח השיעור ממש אלא בבדיקת ניקיונן של כפות ידינו ובמיוחד ניקיון הציפורניים. היינו מניחים את כפות הידיים  על השולחן ודימה היתה עוברת ובודקת כמובן גם את ניקיון הציפורניים. ילד שציפורניו היו שחורות, נאלץ לקום מיד וללכת לרחוץ היטב את ידיו בסבון עד שילבינו ציפורניו.

להלכות הניקיון היא הוסיפה הלכות נימוס ובריאות: יש לקרב את הכיסא לשולחן ולשבת בגב זקוף, ומדי פעם לשלב את הידיים מאחורי הגב, שמא יתעקם הגב הצעיר שלנו. לכתוב היה עלינו "נקי נקי", כלומר – ללא שום כתם דיו שייזל מעט הציפורן לאחר שטבלנו אותה בקסת הדיו, שהיתה נתונה בחור מיוחד שהותקן בשולחן. והעיקר – יש לבוא מסורקים ונקיים, ולהקפיד לשמור על שערותינו, הבנות, ובמשך היום כולו, שהן תהיינה קשורות או קלועות בצמה שלא תתלכלכנה, חשוב היה גם שאוזנינו נקיות ורק כך פתוחות לקלוט דעת.

אוי לילד שיצבוט את חברו לשולחן או ידבר עימו, כי מיד דימה תוציא אותו מן הכתה והוא יישלח למנהל וייענש.  וגם כל מי שמחברתו תתקמט ייאלץ להעתיק שוב ושוב את תוכנה. כל זמן השיעור היתה דימה סובבת בכתה בהדרת כבוד ונוקשת בנעליה על הריצפה, על מנת שנחוש בנוכחות שלה ועל מנת שהיא תיטיב לראות מה עושה כל אחד מאיתנו. התוצאה היתה שגם כשהיא ישבה על יד שולחנה, ניתן היה לשמוע בכּיתה שלנוּ אפילו רחש של זבוב.

בכתה ד' מצאנו לנו פורקן בלגלוג קל מאחרי גבה – וחס ושלום שתשמע –  כי גילינו בשמחה את הרומן שהתפתח בינה לבין שלום לוין, שנעשה בעלה זמן לא רב לאחר מכן. את שמחתנו על "חולשתה" ביטאנו כשהיינו שרים בקולות זעירים, "הבאנו שלום על דימה" וצוחקים, כביכול מבינים את פשר המלים. ואז הם עזבו את דגניה ואת בית הספר. אבל גם לאחר שעזבו זכינו במחנכת קשוחה, הלא היא רחל מנוח, חברת דגניה א'. אבל עתה, משגדלנו, ידענו להעריך את רמתה האינטלקטואלית ותרומתה לנו וקיבלנו עלינו את עול המשמעת בהבנה.

במשך שנים לאחר מכן הייתי שומעת מפי חבריי בעיר את המשפט: "נו, אתם שם בקיבוץ, לכם היו בבית הספר חיי חופש ועצמאות, לא כמו אצלנו בעיר עם המשמעת הקשוחה."

"לא," הייתי עונה להם שוב ושוב, "אין זו אלא אגדה. צמחנו במשטר קפדני ואף כי לא כינינו את מורינו בשמות משפחתם או בכינוי 'המורה', חונכנו ליחס של כבוד וציות להם."

 עד כדי כך כיבדנו את שושנה ועמינדב, למשל, עד שכאשר לאחר שנים, כשהרציתי באוניברסיטה, נכנסתי להרצות בכיתת מורים משתלמים בקיץ, והבחנתי בה לפתע יושבת בכיתה – היכרתי אותה מיד לפי אותה תסרוקת של כדור שער מגולגל לאחור ופנים נקיות ויפות – ואז נעתקו המילים מפי. חלף זמן רב עד שהתאוששתי מאימת הכּבוד להּ וְעד שהייתי מסוגלת לפתוח בהרצאה. רק כשאמרה לי בגדלות נפש בהפסקה: "ארנה, איזו נחת גרמת לי! כמה אני גאה בך, תלמידתי!" ידעתי שעברתי את הבחינה. ונשמתי לרווחה.

גם שנים קודם לכן, כאשר באחת מנסיעותיי הביתה מרמת-רחל , לשם נשלחתי ממסדה ללמוד בכיתה י"ב, פגשתי באוטובוס, שהתנהל לאיטו במורדות מירושלים, את המורה לאנגלית חיה אלקנה, הזכורה לטוב. המעניין הוא שהיא זו שזיהתה אותי. מיד קמתי ונעמדתי באחת על רגליי ביראת כבוד והתחלתי לברכה לשלום באנגלית. היא חייכה אלי בסלחנות ואמרה במבטא הבריטי שלה: "ארנה, אני גם יודעת עברית," ולי היה קשה להאמין.

ובכל זאת לא כל המורים ידעו להשליט משמעת ואנחנו, שרגילים היינו למשמעת קפדנית בעודנו פרועים וחופשיים בבית, זיהינו במהירות הבזק את החלשים ביניהם. ההתפרעות בכיתה היתה אז קשה. דיברנו זה עם זה, הפרענו ואפילו, כך זכור לי היטב, נהגנו להתיז דיו מן הקסת על מכנסיו של המורה לאנגלית המסכן, שהיה איש נפלא ומשכיל אבל אחז בדעות חינוכיות "מתקדמות" ומעולם לא הבין איך הגיעו כתמי הדיו אל אחוריו.

פעם אפילו נועזנו וברחנו מן הכתה דרך החלון לפני שהגיע אחד המורים לכיתה, ומשפתח את הדלת גילה חדר ריק. העונש היה, כמובן, חמור, והילדים שנחשבו מנהיגי הבריחה הורחקו לשבוע מבית הספר. ובכל זאת לא נרתענו מלנצל כל גילוי של חולשה. שהרי לא הבנו, באותן שנים של המנדט הבריטי, למה צריך ללמוד אנגלית של השליט ולשנֵן משיעור לשיעור עשר מילים בשפתו, לא כל שכן שֶנראה לנו בלתי נחוץ ללמוד ערבית, שהרי הורינו "הסתדרו" עימם לא רע.

ארנה גולן

המשך יבוא בפרק הרביעי והאחרון

* * *

משה גרנות

תובנה נחשונית

על "עד שאיינשטיין בא"

מאת שרה אהרוני

ידיעות אחרונות 2022, 494 עמ'

על מנת לחבר ספר מושקע כמו "עד שאיינשטיין בא", נזקק/ת סופר/ת לתחקיר אדיר הכולל עיון באינספור ספרים, כפי שניתן להתרשם מהרשימה המופיעה בסוף הספר, ולא רק בכך, אלא בחתירה להבין את מכמני התיאוריות החדשניות של הגאון החד-פעמי אלברט איינשטיין, ולהביא תובנות אלו לידיעת הקורא בלשון מובנת וקולחת, וזאת תוך סקירת חייו של הגאון מיום לידתו – 1878 – ועד מותו בשנת 1955 – על כישלונותיו להתברג בעולם האקדמיה, על ההתמדה שלו בחיפוש אחרי סודות היקום, ועל הפריצה האדירה שלו – עם הבנת מילייה הפיזיקאים שהאיש מביא לעולם תובנה נחשונית.

על פניו הספר סוקר את הביוגרפיה של איינשטיין, המבוססת על אדני אמת, אבל עובדה זאת לא מנעה מהסופרת מלהעניק לקורא קטעי ספרות יפה של עיצוב הדמויות, התחקות אחרי הגיגיהן, אחרי יצריהן הכמוסים והגלויים, אהבותיהן ושנאותיהן.

כיוון שמדובר בשפע בלתי נדלה של מידע, אנקוט בהפרדת נושאים, כביכול ניתן להביט אל הדמות העיקרית, ואל דמויות המשנה, מתוך נקודות ראייה שונות. אתחיל ביהדותו של אלברט איינשטיין: הספר מתאר בית יהודי בורגני מתבולל ששומר במקצת סממנים יהודיים: לימוד אצל מורה ליהדות, קיום מסיבת בר-מצווה (שבסופו של דבר, אלברט מיאן להשתתף בה). בשלב מסוים הילד אלברט מוקסם מהתנ"ך, אבל מהר מאוד הוא מגיע למסקנה שמדובר בעולם אגדי שאין לו ממש נגיעה בעולם הממשי. הוא לומד בבית ספר כללי, שבשיעורי דת מספרים על קורות ישו, וחבריו לכיתה עטים עליו בחימה על כך שהיהודים הרגו את אלוהיהם. בהמשך אלברט איננו מעניק שום חשיבות להיותו יהודי, ונושא לאישה גויה סרבית בשם מילבה מאריץ', והוא אדיש לכך שמטבילים את שני בניו לנצרות על פי מצוות הוריה של מילבה. מדי פעם מבצבצת "הנקודה היהודית", למשל, כשהוא מבקר בפראג בבית העלמין היהודי שם קבור המהר"ל, כשנכנס בדחילו ורחימו לבית הכנסת אלטנוישול; וגם כאשר הוא מתארח אצל הפרופ' היהודי הנס מוזם ונוכח בקבלת שבת מסורתית.

מהפך משמעותי ביחסו ליהדות מתרחש בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים האשימו את היהודים בתבוסתם, כששר החוץ היהודי ולטר רטנאו נרצח על ידי לאומן גרמני, ויש הטפה למדע גרמני "טהור". אז כותב איינשטיין מאמר על האנטישמיות, כשהפתרון המוצע הוא הציונות. עם עליית היטלר לשלטון, כשהתגברו הרדיפות נגד היהודים – תורת היחסות שלו נחשבה לתורה "יהודית" שיש להכרית. הנאצים קובעים פרס על ראשו, והוא נאלץ להימלט. הוא הופך להיות ציוני (הגם שמאמין בתמימותו על אפשרות להקמת מדינה יהודית-ערבית בארץ ישראל). הוא רותם עצמו למסע להשגת תרומות בארצות הברית כדי להקים אוניברסיטה בירושלים, שבה יוכלו הסטודנטים היהודים, שנדחו מהאוניברסיטאות באירופה, להיקלט בעולם האקדמי היהודי. הוא מתחבר לחיים וייצמן, ומבקר גם בארץ, ובין השאר מקבל אזרחות כבוד בעיר החדשה תל-אביב.

בהקשר הזה אקדיש מספר מילים לשאלה שחזרו עיתונאים לשאול אותו, האם הוא מאמין באלוהים. תשובותיו בהזדמנויות שונות היו כדלקמן: הוא מאמין באלוהי שפינוזה, אבל לא באל שמשגיח על האדם וקובע גורלות, ואינו מאמין בהישארות הנפש. באחת הפעמים הביע השערה שהאל חמקמק, אבל לא זדוני, ולמדען מקס בורן הוא כותב: "אני משוכנע שאלוהים לא משחק בקוביות," לאמור: אין אקראיות במבנה היקום ובמהלכו.

הנושא השני שאבודד ואדון בו בנפרד הוא חייו הרומנטיים: אלברט מתואר בספר כגבר יפה, שנשים מחזרות אחריו: מארי וינטלר, מכרה יפיפייה, מתאהבת בו נואשות, וכשהוא דוחה אותה (למגינת ליבה של אימו), היא שוקעת לדיכאון שמוביל אותה בסופו של דבר לאשפוז זמני במוסד לחולי נפש. קרובת משפחה שמאוהבת בו, ולאחר שנים זוכה בו, היא אלזה איינשטיין הגרושה, ומחזרת אחרת חסרת סיכוי היא אנלי הנשואה. למרבה התמיהה, אלברט בוחר  במילבה מאריץ', סרבית שלומדת פיזיקה כמוהו, אבל נכשלת בבחינות הגמר. מילבה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ונושאת גנטיקה פגומה, שתעבור בירושה לבנם הקטן. היא מתוסכלת מחוסר הצלחתה, ומכך שאלברט נשוי לפיזיקה, ולא לה. החיים בין השניים עולים על שרטון, ובאיזה שהוא שלב, הוא נוטש את הבית. הם חיים בנפרד במשך שנים כאשר אלברט מעניק לה ולילדים חלק גדול מהכנסתו, אבל בינו ובין ילדיו נבעה נתק שבקושי הוא מצליח לאחות. הוא חי ב"חטא" במשך שנים עם אלזה, עד שבסוף מילבה נעתרה והסכימה להתגרש. בין אלברט לאלזה יש חיים הרמוניים, אבל זה לא מפריע לו לפלרטט עם נשים אחרות.

הסופרת מתארת את אישיותו המורכבת מאוד, מצד אחד – אלברט איינשטיין המדען הגאוני, ומצד שני –הנאיביות שלו גם בתחום הרומנטי (למשל, הוא מתאהב באישה שמתגלה כמרגלת רוסית), וגם בתחום המדיני – חיים וייצמן מצביע על הנאיביות שלו באשר לעתיד המדינה היהודית, שלדעתו של איינשטיין חייבת להתבסס על דו-לאומיות.

הוא נוהג בענווה בדרך כלל (הולך ברגל לארמון מלכת בלגיה, כשהנהג ממתין לו לשווא; נוסע ברכבת במחלקה השלישית גם כשהוא כבר כוכב בינלאומי), אבל מתגלה גם כשחצן לא קטן: הוא מזלזל במורו, פרופ' ובר, וזה מתנקם בו וגודר את התקדמותו האקדמית עד כי נאלץ להתפרנס מעבודה כטכנאי במכון פטנטים בברן.

הוא מגלה נדיבות כלפי פרודתו מילבה (מוכן לוותר למענה על הסכום הגדול שהוא אמור לקבל עם פרס נובל, לכשיזכה בו), אבל יחד עם זאת, הוא מציע לה תנאים דרקוניים – היאים לשפחה, ולא לרעיה – כדי להיענות לדרישתה שיחזור אליה ואל הילדים (עמ' 282). עיקר העיקרים: מילבה נכנסת להריון ממנו, והוא מתעלם מחובותיו כלפיה לאורך ההיריון וגם אחרי הלידה. הוא נושא אותה לאישה לבסוף בטקס אזרחי, ואז באקט של אצילות מסרב לקבל סכום כסף נכבד כנדוניה מאביה של מילבה. מסתבר שלמאיה אחותו, ולמיקלה בסו חברו, יש יותר אמפתיה כלפי מילבה מאשר לאלברט עצמו, והם מדריכים אותו איך עליו לנהוג.

בהקשר הזה אני מבקש להזכיר את ההגיגים העצובים המרטיטים של מילבה הזנוחה, ומכתבים שהיא התכוונה לשלוח לאלברט, ומעולם לא שלחה (עמ' 159, 278-272). הגיגים יפים משויכים גם לאלזה, שעורכת מאזן לזוגיות שלה עם אלברט איינשטיין – היא אהבה אותו, ראתה עימו עולם, פגשה את שועיו, אבל נאלצה גם להסכין לפלירטוטיו עם בטי נוימן, טוני מנדל, מרגריטה לבאר. הגיגיה אלה כתובים ביד אמן (עמ' 409-404).

גולת הכותרת של הביוגרפיה שבספר זה היא המעקב אחרי המסירות הטוטאלית של אלברט איינשטיין לרעיון שהגה מוחו באשר לסודות היקום – ללא שום גב אקדמי, להוציא ארבע שנות לימוד בפוליטכני שהכשיר אותו בסך הכול להיות מורה למקצועות ריאליסטיים, כשההתקדמות האקדמית נחסמה בפניו, כשהוא משמש בסך הכול כפקיד במכון פטנטים – הוא שוקד למצוא פתרון לשאלות שנשארו פתוחות בתורת ניוטון – בעיות הקשורה למהירות האור ובשינוי צורתן של נוסחאות מתחום החשמל והמגנטיות במעבר בין מערכות ייחוס שונות.

בלי מעבדה, בלי גב אקדמי הוא מוציא מתחת ידו מאמר ב-1905 בשם "על נקודת מבט היוריסטית בייצור ובהמרה של אור" (קדם לו המאמר "מסקנות מתופעת הנימיות"). הוא בטוח כבר במאמרו זה שגילוייו הם מתנה לאנושות. הוא מנסח את המשוואה הבסיסית של גילוייו: האנרגיה שווה למאסה כפול מהירות האור בריבוע. המאסה מוכפלת בתאוצת הכבידה שווה למשקל החומר. חוק שימור האנרגיה וחוק שימור המאסה הם שתי פנים לאותו מטבע.

שני פיזיקאים גדולים מכירים בהישג המדעי של איינשטיין, הלא הם הפרופסורים אלפרד קליינר ומקס פלאנק (שגם העניק שם לתיאוריה החדשה: "תורת היחסות").

מכאן הדרך לדוקטורט – שנחסמה בפניו קודם – נפתחה, ואיינשטיין מתגלה כמטאור. פרידריך אדלר מוותר על זכותו לקבל משרת פרופסור כדי שאיינשטיין יזכה בה, בהמלצתו החמה של פרופ' קליינר. מכאן ואילך איינשטיין משכלל את  התיאוריה שלו, ומוצא פתרונות לכשלים שניבעו תוך כדי מחקרו, כגון הקשר בין התורה החדשה ובין תיאוריית הכבידה, החלל והזמן. מתורת היחסות הפרטית הוא עובר לנסח את תורת היחסות הכללית – במאמר "היסודות של תורת היחסות הכללית" (1914), ובעקבותיו ספר האמור לשמש מורה דרך בתיאוריה החדשה.

גדולי המדענים ושועי עולם מבקשים את קרבתו, כמו אנרי פואנקרה הצרפתי ומארי קירי הצרפתייה-פולנייה, אליזבט מלכת בלגיה, וינסטון צ'רצ'יל, לויד ג'ורג', קיסר יפן (יפנים עמדו לילה שלם מול מרפסת חדרו במלון כדי לראותו בבוקר מנופף להם בידיו), הסופר רומן רולן, הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, הרברט סמואל, השחקן צ'רלי צ'פלין, הסופרת העיוורת-חירשת הלן קלר.

בסלון התרבותי של ברתה פנטה הוא פוגש מעריצים כמו פרנץ קפקא, הוגו ברגמן ומקס ברוד. ציירים מציירים אותו ופסלים מפסלים את דמותו, ומכבדים אותו בתוארי דוקטור לשם כבוד, אך בצוואתו הוא דרש לשרוף את גופתו כדי שקברו לא יהיה מקום לסגידה, ואת נכסיו האינטלקטואליים הוא הוריש לאוניברסיטה העברית.

ראיה לנכונות התיאוריה של איינשטיין מתקבלת על ידי משלחת אנגלית לברזיל לחזות בליקוי חמה ולצלם את הכוכבים שמסביב לשמש, ומסתבר שהתחזית של איינשטיין באשר להתעקמות קרני האור היא נכונה בדיוק של אלפית שנייה. מסתבר לעולם המדע שאיינשטיין צדק, ולא ניוטון. המרחב והזמן הם ישות אחת ותלויים במצב התנועה.

הוא מוזמן להרצות את התיאוריה שלו על הבמות הכי נחשבות במערב, ומוזמן ללמד בציריך, בפראג, בברלין, באוקספורד, בפרינסטון. הוא מסייר באנגליה, ארצות הברית דרום אמריקה, המזרח הרחוק, ובכל מקום הוא מתקבל בכבוד מלכים.

איינשטיין הוא פציפיסט (ויתר על אזרחות גרמנית כדי שלא יצטרך להתגייס לשירות צבאי), ומאמין, שהאדם מסוגל להיטיב את דרכיו ולהימנע מאלימות. אשר על כן הוא העריץ את מהטמה גנדי שנלחם למען חירות ללא אלימות. פרויד ניסה ללא הצלחה, לפכח אותו באשר לאישיות המורכבת של האדם ובתשוקתו להרס.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, מגיע איינשטיין למסקנה שאת הרוע המוחלט הזה ניתן להדביר רק בכוח. זאת הסיבה שהוא משתכנע לשלוח לנשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, מכתב המפציר בו לאפשר פיתוח פצצת אטום כדי להקדים את הגרמנים בפרויקט המזוויע הזה.

לקראת סיום המלחמה, כשהתברר שגרמניה לא פיתחה נשק גרעיני, איינשטיין שלח מכתב נוסף לרוזוולט כדי להניא אותו מהשלכת הפצצה, אלא שהמכתב לא הגיע לידי רוזוולט, והוא נפטר. מזכיר המדינה התעלם מהמכתב, ואז יורשו של רוזוולט, הארי טרומן, פקד את ההוראה המחרידה להפציץ בפצצות אטום את הירושימה ונגאסאקי. איינשטיין ממש היכה על חטא, והיה משוכנע שאילו רוזוולט היה חי, הוא לא היה מרשה זוועה כזאת.

הספר "עד שאיינשטיין בא" הוא ספר מלא וגדוש בידע ובכישרון, אך לדעתי גם גדוש מדיי בגיבורים, וזאת ההסתייגות היחידה שלי מספר מרתק ומעניין זה.

משה גרנות

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת

אִישׁ בָּא בַּיָּמִים אֲנִי.

מִלְחָמוֹת הָיוּ

דָּם רַב נִשְׁפַּךְ

טִילִים הִתְפּוֹצְצוּ

בָּתִּים נֶהֶרְסוּ.

חָזַרְתִּי לְעִירִי

לְבֵית הַכְּנֶסֶת

שֶׁל יַלְדוּתִי

שֶׁשֻּׁפַּץ.

מָצָאתִי מִתְפַּלֵּל

מִתּוֹךְ אוֹתָם נִעֲנוּעִים

בְּאוֹתָהּ קֶרֶן זָוִית

שֶׁהִכַּרְתִּי

אוֹתָן עֲוָיוֹת שֶׁפָּחַדְתִּי

מֵהֶן

אוֹתוֹ הוֹלֵם עַז וּנְשִׁימַת

חֲרָדָה שֶׁל

אָז.

אוֹתוֹ עֵץ תָּמָר מִבַּעַד

לַוִיטְרַאז' הֶחָדָשׁ.

נִדְמֶה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה דָּבָר

בָּעוֹלָם,

כָּל הַמִּלְחָמוֹת וְהַתַּהְפּוּכוֹת

לֹא הָיוּ אֶלָּא פְּרִי

חֲלוֹמִי.

* * *

דוד מלמד

השם "מדינת ישראל"

לקראת הקמת המדינה נעשו מאמצים להכין מיד שם למדינה, ואמרו "שאין מדינה בלי שם." אהרון ראובני, סופר ומתרגם, אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי, טען שהוא הראשון שהציע את השם "ישראל".

השמות האחרים היו "יהודה", אך שם זה נדחה כי לא היה מתאים כי זה רק בתואר "יהודי", וגם משום שהשטח שהאו"ם נתן איננו "יהודה".

ההצעות האחרות היו בין שאר: ציון, צבר, ארץ-ישראל, ישורון, מדינת היהודים, עבר, מדינת העברים, וגם הצעות משונות וחסרות-טעם. את "ארץ ישראל" דחו משום שהמדינה המוצעת לא הייתה על כל שטחה של ארץ-ישראל.

את השם "מדינת ישראל" הציע פרופ' קרויס, ואחריו הבלשן פרופ' טור-סיני. שם זה נדחה משום שאמרו כי נמצאים שם גם ערבים, ארמנים, ואחרים שגם הם ישראלים.

בסופו של דבר הציע דוד בן-גוריון מספר ימים לפני הקמת המדינה את השם "מדינת ישראל". ב-12 במאי 1948 נערכה ישיבה של ראשי ההנהלה הלאומית בתל-אביב שבה החליטו עשרת המשתתפים ובראשם בן-גוריון על הקמת המדינה עם סיום המנדט. אחרי החלטה גורלית זו פנו הנוכחים לקבוע את שם המדינה.

בישיבה הוצע תחילה השם "יהודה", אך שם זה נפסל משום ששטחי המדינה העתידה על-פי החלוקה היו מחוץ לגבולותיה. אחרי כן עלתה ההצעה "ישראל" שהתקבלה ברוב של שבעה מול שלושה.

אולם מסתבר שאת השם דווקא הציע משה שרת שכינה בנאומיו מאז 1946 את המדינה היהודית שפעל להקמתה בשם "מדינת ישראל".  

אך בין אם השם הוצע על-ידי בן-גוריון או על-ידי משה שרת, קדם להם באומרו זאת הסופר העתידן: יצחק פרנהוף.*

דוד מלמד

* אורי הייטנר: הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פירסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל". ["חדשות בן עזר" 1791 מיום 17.10.22].

* * *

יונתן גורל

כְּמוֹ שִׁירָה

עֲבוֹר אֶת דַּלְתִּי

וְשִׂים מִבְטַחֲךָ בְּרוּחִי

שְׁמַע כְּתָלִים מִצְטוֹפְפִים

לְהָגֵן עַל הַנִּכְנָסִים

בִּמְעֵין חִבּוּק

לֹא מְוַתֵּר לְאִישׁ

עַל ד' אַמּוֹת

עַל נְשִׁימָה דַּקָּה

מִתְנַגֶּנֶת כְּמוֹ שִׁירָה

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תָּוִים.

קולנוע "אדיסון" בימיו הטובים

גם קונצרטים של "הפילהרמונית" התקיימו בו, אבל מה לעשות כשהפרוטה לא מצויה בכיס, סטודנטים צעירים, אוהבי מוסיקה קלסית? התשובה "מתפלחים".

תוכנית שלמה של יצירות בטהובן, הסימפוניה החמישית, הקונצרט לכינור, ממש חגיגה.

סטודנט מ"האקדמיה למוסיקה" ואני עשינו מעשה – הלכנו ל"סרט" שהסתיים בשבע לערך, ושהקהל נהה ליציאות , הסתגרנו בשירותים, וכשהתחיל להיכנס הקהל שבא לקונצרט, יצאנו וחיכינו עד שכמעט התחיל הקונצרט ואז התיישבנו במקומות פנויים וקרובים לבמה והאזנו לקונצרט בהנאה רבה ובמתח מסוים ש"יעלו עלינו".

חברי המוסיקאי הפליא בהסבריו, גם שר ו"ניגן" באצבעותיו וההנאה היתה שלימה. התמזל מזלי והתיישבתי ב"קרחת" של היעדר קהל.

קולנוע "אדיסון" ז"ל נהרס, נבנו "בניני האומה", "תיאטרון ירושלים", חרדים גרים על מקומו בדירות מרוחות ו"חלוקתה" של ירושלים עובדה גמורה.

ילדותי בגבול "רחביה"-"שערי חסד" נותרה ללא חסד ורחבות, "חרדים" – "עם אחר", והרחבתה של ירושלים למטרופולין – הופכת אותנו, "הירושלמים הראשונים" (כאשר משפחתי הגיעה לירושלים במאה ה-19 היו בה כ-5000 יהודים בלבד) – "לזרים ומוזרים"...

"גלגל סובב" ושלום לרחוק ולקרוב.

איך זכיתי לתואר "הרוזן ברנדוט"?

הימים ימי הפסקת אש ב"מלחמת השחרור", ולצורך הסדרת היחסים בין הצדדים הלוחמים שלח האו"ם את הרוזן פולקה ברנדוט – מתווך מטעמו, להסדרת הפסקת אש בין הצדדים הלוחמים, הרוזן הצליח באופן יחסי עד שנרצח בידי אנשי לח"י ושליחותו נקטעה...

אנחנו הילדים התאמנו את משחקינו למושג הזמן – אישים, מקומות, מהלכים ועוד.

גרנו אז בצומת הרחובות קק"ל-אוסישקין, בואך שכונת "שערי חסד" החרדית. מטבע הדברים, היו בינינו, הילדים – עימותים, בין הילדים של רחביה לבין הילדים של "שערי חסד", עימותים אלה, ברוח הזמן התבטאו גם ב"קרבות אבנים" שהסתיימו, תודה לאל, בלי נפגעים, בניגוד למה שקרה לחיילים הלוחמים.

באחד הימים, במהלך קרב, נחה עליי רוח הפיוס והשלום, באמצע "קרב" הבאתי לבדי ל"הפסקת אש", נעמדתי באמצע, תוך סיכון, וצעקתי "הפסקת אש" וראה פלא – קריאתי זכתה להקשבה ולפעולה בהתאם! ה"קרב" נפסק!

אלא שמאז ועד היום, כל אימת ואני פוגש שכנים מ"שערי חסד", ואנחנו מברכים איש את רעהו לשלום, ויש ביניהם נושאי תפקידים בכירים בעירייה ובממשלה, הם מוסיפים לברכת שלום את התואר "הרוזן ברנדוט"...

הלוואי שהיתה לי היכולת לתווך בסכסוך הדמים המתחולל היום, חוששני שהצלחתי, אם היתה, היתה מועטה ביותר, אבל התנהגנו  אז כשכנים מיישבי סכסוכים בהשכל וכחפצי חיים...

יונתן גורל

* * *

אורית דשא

כל שנה בסתיו

כל שנה בסתיו,

כמו על פי צו

הוא ניצב

החצב,

תמיר ולבן כחלב

ולבנו למראהו נלהב.

אין מי שאותו לא יאהב!

הוא וידידתו

בחוף מלבינה מתלבלבת.

שרועה על החול –

חבצלת...

ואלה השניים, לבני הבלורית 

מבשרים

כי סופו של החום 

כבר קרוב...

ולאחריהם עומד להגיע

הגשם הטוב

הרטוב!

* * *

עדינה בר-אל

מאיה זרובבל אֶרֶם

ב"בית חינוך לילדי עובדים" בתל-אביב הוקדש יום אחד בכל שבוע לעבודה בשדה, במטבח ובשיעורי מלאכה, ולא ללימודים. באחד הימים של שנת 1974, השתמט אחד התלמידים מתורנות במטבח. המחנכת שלו ניגשה אל המטבח והיא עצמה מילאה את מקומו באותו יום. כשעמד הנער הנבוך מול מורתו, אמרה לו: "אם אתה נעדר משיעור, זה ההפסד שלך. אבל אם אתה נעדר מהעבודה, אתה מזיק לחברים שלך." 

אותה מורה, בעלת המודעות הן לחשיבות העבודה והן לצדק החברתי, היתה מאיה זרובבל-ארם. היא בחרה ללמד בבית החינוך לילדי עובדים בהיותו מוסד ששם דגש על עקרונות של שוויון ואחריות חברתית ועבודה כערך מרכזי.

את הסיפור לעיל סיפר בועז טישלר, התלמיד שלה לשעבר, (לימים ספרן בבית הספר התיכון ע"ש "קלעי" בגבעתיים). הוא זוכר את המחנכת שלו מאיה בהערצה.

אביה של מאיה היה יעקב זרובבל (1886-1967), ממנהיגי מפלגת "פועלי ציון שמאל", חבר הוועד הפועל של ההסתדרות וחבר הנהלת הסוכנות היהודית.

מאי זרובבלס, כפי שנקראה ביידיש בילדותה, נולדה בוורשה בשנת 1927. היא החלה ללמוד בבית-ספר "בורוכוב" של "פועלי ציון שמאל" בוורשה, ובהיותה בת 8 עלתה לארץ ישראל עם משפחתה. בארץ ישראל למדה בבית חינוך לילדי עובדים ובגימנסיה הרצליה בתל אביב. זרובבל היתה בין מייסדי קיבוץ נירים במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) במסגרת "11 הנקודות" שהוקמו בנגב. בעת שלמדה הוראה בסמינר בית הכרם בירושלים, פרצה מלחמת השחרור. מאיה הצטרפה להגנה והיתה צלפית בירושלים. לאחר המלחמה היא נישאה לשמעון ארם, איש צבא. (שמעון היה בנו של משה ארם, גם הוא ממנהיגי "פועלי ציון שמאל"). לשניים נולדו בן ובת. בבית הם דיברו עם ילדיהם בשפה העברית. לעיתים רחוקות הם שוחחו ביניהם ביידיש, כדי שהילדים לא יבינו...

בשנת 1959 עזב שמעון את הצבא, והמשפחה עברה לניגריה למשך חמש שנים. שם יסדה מאיה בית-ספר ישראלי. ההתחלה היתה בביתה עם ארבעה תלמידים, ובהמשך הגיע מספר התלמידים לכ-150. כאשר חזרו ארצה שימשה מאיה כמורה בקריית שמונה, ובשנים הבאות לימדה בתל אביב, באותו בית ספר בו למדה בילדותה. היא נפטרה בשנת 1995 מדלקת ריאות.

יצירותיה – שירים וסיפורים קצרים בעברית וביידיש – נדפסו בארץ ובארגנטינה. קריירת הכתיבה שלה החלה מוקדם למדי: בנובמבר 1938, נדפס סיפור בשם "נוסי" בעיתון הילדים הוורשאי "קינדערפריינד" (ידיד הילדים). המערכת הקדימה לסיפור מידע על הכותבת, [כל הציטוטים להלן הם בתרגום מיידיש]:

"מאי זרובבלס היא בת 10, תלמידה לשעבר בבית ספר 'בורוכוב' בוורשה. עכשיו היא בפלסטינה ומשם היא שלחה לנו את הסיפור שכתבה בעצמה."

כעבור כחצי שנה,  באפריל 1939, נדפס סיפור נוסף של הסופרת הצעירה בעיתון זה, "וועלוועלע און רויזעלע" [וֶלְוֶלֶה וְרוֹיזֶלֶה]. דברי ההקדמה הפעם:

"כתבתנו הצעירה מאי זרובבלס שלחה לנו את הסיפור מתל-אביב, היכן שהיא מתגוררת עתה עם הוריה. הגם שמאי'לה לומדת בבית ספר עברי, שפת הדיבור הטבעית שלה היא יידיש והיא כותבת סיפורים נאים ביידיש."

גיבור הסיפור הראשון הוא הכלבלב "נוסי", שהובא מהעיר – בה לא היה לבעליו די אוכל עבורו – אל הכפר. בכפר הוא גר עם הילד שימעלע [שִימֶלֶה] ומשפחתו, וחייו היו נעימים. יום אחד איבד אב המשפחה את עבודתו והמשפחה החלה במסע לחיפוש עבודה בעיר. הילדה עלאַ [אֵלָה]  הסבירה לכלבלב כי: "עבודה, נוסי, היא, היא כך! כאשר רוצים כסף, חייבים לעבוד [...] זה קשה מאוד." לבסוף מצא האב עבודה ושִימֶלֶה מצא ברחוב עוד כלבלב קטן, ומאז יש לנוסי חבר.

הסיפור השני מספר על הילד וועלוועלע (וֶלְוֶלֶה) השומר על אחותו הקטנה רויזעלע (רוֹיזֶלֶה), בזמן שהאם נמצאת בעבודה. לאחר שובה של אימו יוצא וועלוועלע להתארח בבית חברו חיים, שהוריו עשירים, ומתקנא באורח חייהם. אבל לאחר מכן הוא מתנחם במחשבתו: "אבא של חיים תמיד רוגז והאם לא מרוצה. ואילו אצלו, אצל וועלוועלע, האם מרוצה [...] 'אני מאושר יותר!'"

אולם למרות החשיבה החיובית, סופו של הסיפור עצוב ביותר. אחותו הקטנה חלתה, ולאם לא היה די כסף לשלם לרופא. הרופא סירב לרפאה חינם. רויזעלע הקטנה מתה במחלתה, והסיפור מסתיים במשפט: "וולוועלע השקיע ראשו בכרית ובכה זמן רב מאוד."

לכאורה מפליאה העובדה שילדה בארץ ישראל, בת לאב מבכירי היישוב שכנראה לא סבלה רעב וקור, כותבת על נושאים אלו. זאת ועוד: מדוע פירסם עורך העיתון לילדים סיפור שמסתיים במותו של ילד, בלי להותיר תקווה בלב קוראיו הצעירים?

החתירה לשוויון ולצדק חברתי ניטעה במאי זרובבל בבית הספר של פועלי ציון שמאל שבו למדה בוורשה וכן באמצעות עיתוני הילדים ביידיש. ילדים עניים ממשפחות שנפגעו מן המצב הכלכלי היה נושא נפוץ בסיפורים ובמאמרים שנדפסו בעיתוני הילדים והנוער שנדפסו ביידיש בפולין, במחצית הראשונה של המאה ה-20. העיסוק המרובה בנושא זה נעוץ במסרים שהתנועות הסוציאליסטיות, בעיקר ה"בונד", רצו להנחיל לדור הצעיר. הגופים היהודיים המאורגנים בפולין יסדו רשתות חינוך, כדי לעצב את הדור הבא בהתאם לתפיסותיהם החברתיות והפוליטיות.

בקרב היהודים החילוניים היו הבדלים בהגדרת הזהות הלאומית היהודית: הבונדיסטים גרסו שיהודי מזרח אירופה יכולים לחיות בארצות מגוריהם הנוכחיות, כאזרחים במדינות רב-לאומיות; הציונים, בהם "פועלי ציון שמאל", שאפו להקים ישות מדינית יהודית בארץ ישראל. המשותף בין שני פלגים אלו היה התפיסה הסוציאליסטית החזקה, וכן ההכרה ביידיש כשפה לאומית.

ולסיום, מעניינות תהפוכות הגורל : צַבָּר אֶרֶם – בנה של מאיה, נכדם של מנהיגי "פועלי ציון שמאל", המפלגה החילונית - הפך להיות לרב. יחד עם זה הוא מייצג את "היהודי החדש" שהמפלגות הסוציאליסטיות רצו ליצור, שהוא בריא בגופו, וצבר ארם לקח זאת לקיצוניות – מומחה לאומנויות לחימה.

עדינה בר-אל

* * *

בלפור חקק

פגישה עירונית

כְּשֶׁיְּרוּשָׁלַיִם נוֹסַעַת לִפְגֹּשׁ

אֶת תֵּל אָבִיב

אֲפִלּוּ הַדָּגִים בַּיָּם רוֹעֲדִים

מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין.

הַכֹּתֶל שׁוֹלֵחַ אָז וְרָדִים

וְשִׁכָּרוֹן זָהֹב

אֶל הַטַּיֶּלֶת וְאֶל הַחוֹף.

הַמְּשׁוֹרְרִים לוֹחֲשִׁים שָׁם:

יְרוּשָׁלַיִם הִגִּיעָה אֵלֵינוּ סוֹף סוֹף...

כְּשֶׁתֵּל אָבִיב נוֹסַעַת לִפְגֹּשׁ

אֶת יְרוּשָׁלַיִם

הַיָּם שֶׁלָּהּ מֵצִיף אֶת הֶהָרִים

וְהִיא שׁוֹלַחַת מַשַּׁב רוּחַ שְׁרָבִי

עַד הַר הַבַּיִת, עַד כֹּתֶל מַעֲרָבִי,

 מְבִיאָה עִמָּהּ מֶלַח יָם וְחוֹלוֹת

לִשְׁטֹף אֶת עִיר הַסֶּלַע

שֶׁתִּפְתַּח הֵיכָלוֹת.

וַאֲנִי שֶׁבָּאתִי אֶל הַמִּפְגָּשׁ הַזֶּה

הִתְעַטַּפְתִּי כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר לְיַד הָאָרוֹן

לְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ, שֶׁלֹּא יְכַסּוּ הַמַּיִם,

בִּקַּשְׁתִּי רַחֲמִים עַל יְרוּשָׁלַיִם.

תֵּל אָבִיב שָׁבָה אָז אֶל בֵּיתָהּ

נָטְלָה עִמָּהּ מִן הַשִּׁכָּרוֹן

מִן הַזִּכָּרוֹן

וּמִן הָאֵזוֹב.

כָּל מַלְכוּת שָׁבָה לִמְקוֹמָהּ:

יְרוּשָׁלַיִם פָּנְתָה אֶל הַמִּקְדָּשׁ

וְתֵל אָבִיב יָצְאָה

אֶל הָרְחוֹב.

* * *

ברוך תירוש

שתי תגובות

חג שמח, והערכה לבבית לך, אהוד בן עזר יקירי. זכיתי, וגם בהיותי 'הקטן בשבטי ישראל', אינה גורלי להימצא ולהשתתף מדי פעם, בפעילויות יצירתיות, ששתיים מהן, נזכרות היום בין החיבורים המרתקים, בחב"ע 1791, וברשותך אתייחס להן.

א. בהקשר להערתך לתקוה וינשטוק כי הווילה של הסופר אקסל מונטה נמצאת באי קפרי.  אכן הווילה נמצאת במעלה האי קפרי, באזור מקסים הנקרא 'אנא קפרי', ואקסל מונטה הוא שגילה את האי קפרי וצפונותיו, לעולם, בספרו המרתק  –  'מגילת סן מיקלה', אותו קראתי בימי ילדותי, בספר בעברית מנוקדת, בהוצאת 'אמנות', אם אינני טועה.

במהלך פעילותי בהעפלה והבאת נשק מאיטליה, הגעתי באקראי לביקור בווילה סן מיקלה, ונפגשתי עם אקסל מונטה, כשלושה חודשים לפני מותו. תוך רגעים ספורים, שמעתי ממנו דברים מדהימים, כולל הקמת 'הכשרה' ציונית באמלפי יחד עם הסופר הנודע מקסים גורקי, כמתואר לעיל בצרופה 'וילה סן מיקלה והפלי"ם', דברים שאושרו בארץ ע"י היסטוריונים, עשרות שנים לאחר מכן.

ב. ובהקשר לעלילות הקמת שמורת הטבע הנפלאה – 'נאות קדומים' ע"י פרופ' נוגה הראובני האגדי – אתאר ברשותך את הסיוע שהשכלתי להושיט לנוגה הראובי, בתחילת הדרך.  בתחילת שנות ה-70 צעדתי ב'צעדה לישראל' בשדרה החמישית בניו-יורק, כאשר לצידי צועד גבר צנום ונמוך. הצגתי את עצמי, והוא העלה את שמו: נוגה הראובני. אמרתי לו שהשם מוכר לי מספר על הבוטניקה בארץ. הוא שמח, ואמר שהספר נכתב ע"י אביו ואימו, הבוטנאים הוותיקים, והוא נמצא כאן בניו יורק במאמץ לקיים את צוואתם להקים שמורת טבע להנצחת הטבע והצמחייה המוזכרים בתנ"ך.

לדבריו,  הוא הצליח לאסוף די משאבים להקמת השמורה, וממשלת ישראל העניקה לו מתחם גדול ונהדר, אבל הוא יתקשה לממש את החלום, היום ונאמר לו שלא יקבל קצבת מים הדרושה לשתילת העצים ושיחים הראויים.

במנוחה לאחר הצעדה, שאלתיו למקום האתר המדובר, והוא הראה במפה, בקרבת קברות החשמונאים ויער בן-שמן.

מיד אמרתי לו, שבמסעות במקום נוכחתי בשיטפונות גדולים, ואם נגיע יחד לאתר, אזהה לו נחלים מתאימים לעצירת מי נגר, ואגירת כמויות מים לשימוש בשמורה.

נסענו יחד ארצה, והוא התלהב מהאפשרות, שמומשה על ידו, בעזרת צוות נאמן, הוא סכר כמה נחלים באמצעים מקומיים, ועם הגשם הראשון, התמלאו כמה מאגרי מים, ובעזרת ערבי זקן ומכלים על שני חמורים, העבירו מספיק מים לשתילה הדרגתית של כל השמורה.  

מאוחר יותר, בעבודתי באל-על, סייעתי לו, ע"י הכוונת קבוצות תיירים ובעיקר מקבלי החלטות, לביקורים בשמורה, שהתפרסמה להפליא, בארץ ובחו"ל. 

ברוך תירוש

* * *

פּוֹל וֶרְלֵין

תְּשִׁישׁוּת / סוֹנֵטָה

לְאַט לָךְ, בְּנַחַת וּבְרֹגַע, קְטַנָּתִי!

הַרְגִּיעִי אֶת לַהֲטֵךְ וְחֹם לִבֵּךְ,

דְּעִי לָךְ אִשָּׁה, גַּם בְּשִׂיא הָאַהֲבָה אִתִּי

עָלַיִךְ לְהַפְגִּין כְּנִיעָה מְתוּקָה כְּשֶׁל אִישֵׁךְ.

נַשְׁקִינִי בְּגַעְגּוּעִים, וּתְנִי לְאַנְחָתֵךְ

לִהְיוֹת שׁוֹקֶקֶת וְאוֹהֶבֶת.

אוֹתוֹ לַהַט בְּשָׂרִים רָאוּי שֶׁלֹּא יִתְאָרֵךְ,

לוּ תְּהֵא זוֹ אֲפִלּוּ נְשִׁיקָה כּוֹזֶבֶת!

מִלִּבֵּךְ הַזְּנוּנִי סַפְּרִי נָא לִי

כֵּיצַד לַהַט בְּשָׂרִים בַּחֲצוֹצְרָה תּוֹקֵעַ

עַד יָחוּל קִצֵּךְ הַמְשַׁוֵּעַ!...

יָד בְּיָד, רֹאשׁ אֶל רֹאשׁ,

הִשַּׁבְעִי שֶׁלֹּא אֱמוּנִים תִּשְׁמְרִי,

כִּי עַד בֹּקֶר מִמְּאוּם לֹא נַחְשׁוֹשׁ.

תרגם: אסי דגני

* * *

אהוד בן עזר

יורם ברונובסקי

הסופר דן צלקה, כשהיה תקופת-זמן עורך מוסף "משא" בעיתון "למרחב", "גילה" את הגאון הצעיר יורם ברונובסקי, שלימים עבר לכתיבה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" והיה חותם על מרבית רשימותיו בשם העט יוחנן רשת. הידע שלו היה עצום ועשה רושם רב, גם על סר ישעיה ברלין כאשר יורם שהה באוקספורד, כך סיפר לי יהושע קנז.

לימים כתב ברונובסקי, בשם יוחנן רשת, ביקורת בכותרת "דודה אסתר ראב", בתוך מדורו "שבוע של ספרים" – על הביוגרפיה שכתבתי על אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" ("הארץ", 27.3.98). ביקורת רשלנית מאוד, מלאה שגיאות, פשוט לא להאמין – מתברר שכאשר היה כותב על ספר – הוא לא טרח לדייק במראי-מקום, בבדיקת עובדות וציטוטים – אלא סמך על זיכרונו בלבד, וככה זה נראה – גאון יהיר של רשלנות ועודף ביטחון עצמי בידענותו.

מתוך היומן: 28.3.1998: "היתה לי מידה של הערכה לברונובסקי, אבל לאחר לאחר הדברים הטיפשיים והלא-מדוייקים שכתב [על כרך כל הפרוזה של אסתר ראב], אני מתחיל לחשוב שהוא אמנם בקוטב המנוגד לטמטום הכללי, שעליו הוא כותב יפה בביקורת הטלוויזיה שלו, אבל בסופו של דבר גם הוא חלק מן הטמטום, הפרובינציאליות והעמדת-הפנים האינטלקטואלית, שקל לה יותר לעסוק בבגדי המלך הערום מאשר במשוררת ארצישראלית שורשית ובסיפור חייה. ברונובסקי פשוט תלוש. אסתר היתה אומרת על כך, פולני."

אהוד בן עזר

* * *

עקיבא נוף

מול תמונתך

הקבוּעַ הוא זמני

רק הזמן אינו קבוע,

הקבוע הוא אני

העטוף בגעגוע

אֶל חיוך נושא טוּב-לב,

אל ידיים מלטפות,

אל עיניו של מאהב,

כמה חום הן מרעיפות!

ואומרות: "אפשר אחֶרֶת,"

וּדְמוּתך כך משַׁדֶּרֶת –

לחן של ניגון מַּרְגיעַ,

מתוכו האור מפציע,

ואיתו –  אני אגיע.

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

באפריל 1963 פתח "המחצבה" את הסידרה השנתית השישית של "הספרייה לעם". אנשים אינם מאמינים שלאחר צאתו לאור התקבל הרומאן בביקורת שמרביתה קטלנית ומלגלגת. מרבית הספרות העברית "החשובה" היתה עסוקה אז כאמור בסיפורים אפיגוניים נוסח קאפקא ועגנון, הסמליות משלה בכיפה, ועימה העברית החגיגית והמנופחת. אולי לכן ניראה ספרי "המחצבה" כה יוצא-דופן בסוגו הריאליסטי וביריעתו הנטורליסטית. רומאן פשוט עד כדי עלבון לספרות, בלי סמלים ואלגוריות, קריא, כתוּב כמעט בשפת יום-יום, שכאילו אפשר לשמוע אותה ברחוב או לקרוא בעיתון, אבל ברומאן?

אולי לכן מבקר אחד שאל בביקורתו אם עורכי "הספרייה לעם" היו בחופש שעה שירד ספרי לדפוס, ומבקר אחר ריחם על ספרי וקבע שאמנם הוא חסר ערך ספרותי ואמנותי אבל בהיעדר רומאנים אחרים שמתמודדים עם הנושא, אין לנו ברירה אלא להסתפק בו, בינתיים.

האמת, בנושא העלייה קדמו לספרִי שני רומאנים יפים – "אנשים חדשים בהרים הגבוהים" (1953) מאת שלמה שבא ו"שש כנפיים לאחד" (1954) מאת בן-מושבתי חנוך ברטוב. את שניהם קראתי רק שנים אחדות לאחר כתיבת "המחצבה", ומעניין שגם הם מתרחשים – האחד בפרוזדור ירושלים והשני בשכונה בירושלים.

"השופט העליון" של הספרות העברית באותה תקופה, פרופ' ברוך קורצווייל, שהכול חרדו למוצא פיו, סיכם ב"תרבות וספרות" של "הארץ" את יבול שנת 1963 באיפיון "המחצבה" בשתי מילים: "רפורטאז'ה לשעתה." ספק גדול בעיניי אם בכלל קרא את הספר.

יוצא מכלל המקטרגים היה הסופר ש"י עגנון, שעינו היתה טובה עליי בשנות לימודיי בירושלים. לאחר שקרא את "המחצבה", שלח לי בכתב-ידו מכתב שבקושי פיענחתי, ובו כתב בין השאר: "סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו." שלא כביקורות בעיתונים, מכתביו של עגנון עזרוּ לי מאוד להביא לחדר הרווקים שלי בירושלים סטודנטיות סקרניות שיחד איתן למדתי באותה תקופה והן גם סייעו לי להתגבר על אהבתי הנכזבת.

למדתי רבות מנחיתתה המוצלחת של רחל איתן בספרות העברית, שנה לפניי, בכתבת-ראיון עם תמונתה, ברעמת שֹער בלונד גולש, היא היתה יפהפייה מדהימה – בשבועון "דבר השבוע". הכתבה תרמה רבות להתקבלות ספרה הראשון "ברקיע החמישי", מן היפים בספרות העברית, וזאת עוד לפני הביקורות. היא היתה נחשונית. טרם היה נהוג אז שסופרים "נולדים" ומתראיינים בתוך מערכת מתוזמרת של יחסי-ציבור ובחסות סנדקים בעלי-עניין למיניהם – אלא הרוב חיכו בסבלנות לביקורות, והן הגיעו.

כמעט כל ספר חדש זכה לביקורות רבות ונרחבות, היו יותר עיתונים עבריים ומוספים ובמות לספרות מאשר בתקופתנו, ומעט ספרים יצאו לאור. מדי חודש היו הוצאות הספרים מפרסמות מודעות צנועות ובהן הספרים האחרונים שהוציאו לאור, ואפילו הדפסות חדשות לספרים קודמים. ולא כמצב כיום – שיש מעט במות לביקורת, שמרבית הספרים החדשים כמעט שאינם נסקרים וגם לא מדווחים עליהם בְמודעות חודשיות, ושרק מעט ספרים נבחרים זוכים למודעות בזבזניות על פני עמודים שלמים במטרה לעשותם רבי-מכר עוד בטרם נמכר מהם אפילו עותק אחד.

החלטתי שלא אחכה לביקורות כי כבר ניחשתי שלא יפנקו אותי, ופניתי לכל מי שרק יכולתי והצעתי שיראיין אותי על הופעת "המחצבה". עוד לפני הביקורות ריאיינו אותי מיכאל אוהד, שלמה שבא ואחרים, והחלה נוצרת דעת-קהל חיובית על הספר, ומראית-עין של הצלחה. הקוראים לא שיערו שאני יזמתי את הראיונות אלא חשבו שהתקשורת גילתה אותי.

אני זוכר אותי בא לבית "מעריב" ועובר על פני חדרו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה לו מדור שבועי פופולארי על אנשים בחדשות. ראיתי אותו יושב, נכנסתי, הוא לא הציע לי לשבת. ביקשתי בעמידה שיראיין אותי על "המחצבה", כשאני מחזיק עותק של הספר בידי.

"אני לא יכול לראיין אותך במדור שלי," אמר לי, "מפני שאתה לא מפורסם. תחזור אליי כשתהיה מפורסם."

"אבל איך אתפרסם אם לא יראיינו אותי?"

"זאת בעייה שלך," שילח אותי בחיוך מחדרו.

היום קשה להאמין מה מעט רומאנים עבריים מקוריים יצאו לאור לפני ארבעים שנה. היתה זו דומני שנת 1961 שבה תהו מבקרים בשיא הרצינות אם לא הסתיימה תקופתו של הרומאן העברי, וסברו שאולי לא יהיה לו המשך.

"הספרייה לעם" לא שימשה עדיין במה חשובה וכתובת מובהקת למיטב הספרות המקורית, כפי שהצליחה להיות עד לפני שנים אחדות. ספרי הסידרה יצאו מלכתחילה רק בכריכה רכה ופשוטה, ובמתכונת "ספר כיס" זול וצנום-יחסית (כמעט חוברת), שהיתה נהוגה בחו"ל בעיקר לגבי מהדורות חוזרות לספרים שהצליחו בכריכה קשה. הפרוזה המקורית והמתורגמת יצאה אז עדיין כמעט רק בכריכות קשות ו"מכובדות".

הקהילייה הספרותית התייחסה תחילה בזלזול לקהל המנויים ההסתדרותי של הספרייה, שחלקו בא ביוזמת ההחתמות המרוכזות של ועדי-העובדים במפעלים הגדולים, בייחוד באזור חיפה. שם החל הקונצפט של הסדרה את דרכו תחילה בתור ספריית "ילקוט" מטעם מועצת פועלי חיפה, שמטרתה לספק ספר טוב וזול-במיוחד לפועל העברי, חבר ההסתדרות.

על העטיפה האחורית של "המחצבה" נדפס: מחיר הספר 1.50 ל"י. חתימה שנתית (12 ספרים) 12.00 ל"י. – אכן, זו היתה גאוות הספרייה: ספר חדש מדי חודש בלירה אחת! – והנה, עבור חדר שׂכוּר, קטן ורועש, ברחוב עקיבא 4 בירושלים – שמבעד לחלונו שמעתי מדי יום שלוש פעמים את המוסיקה של "מסביב לעולם בשמונים יום" שהוצג בקולנוע "אורגיל" המרוחק מטרים אחדים – שילמתי אז 45 לירות לחודש. ואילו 45 עותקים של ספרי-קריאה חדשים בכריכה רכה – מחירם כיום לפחות כשמונה מאות דולר!

שישים הכותרים של חמש הסדרות הראשונות היו רובם רומאנים מתורגמים שהיו מקובלים על הקורא העברי הרבה יותר מספרות המקור. די להזכיר את ההצלחה המדהימה של "זורבה היווני" לניקוס קאזאנצאקיס, כותר שעימו נפתחה "הספרייה לעם" בשנת 1958 ולא חדל להימכר מאז.

בשישים הכותרים הראשונים היו רק שלושה-עשר ספרי מקור ובהם בלטו שמותיהם של יהודה בורלא, יהודית הנדל, אורי אורלב, חיים הזז, רחל איתן ויגאל מוסינזון. למעשה קדם להצלחת "המחצבה" רק "הרקיע החמישי" של רחל איתן, שאף הוא היה פריצת דרך ושונֶה כל-כך מפניהָ של הספרות העברית ה"רצינית".

רק לאחר שנעשתה אטרקטיבית, מכובדת ומצליחה במכירותיה, לא במעט בזכות "הרקיע החמישי" ו"המחצבה" – החלו להוציא את ספריהם ב"הספרייה לעם" סופרים כיהושע קנז, אהרון מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, עמוס עוז, יצחק אורפז, שמאי גולן, נתן שחם, שולמית הר-אבן, סמי מיכאל, דן צלקה, משה שמיר ורבים אחרים, חלקם סופרים ידועים שפירסמו קודם את ספריהם בהוצאות אחרות ועתה נשבו בקסמיה של הסדרה בעלת התפוצה המובטחת-מראש של עשרות אלפי עותקים, ולא נרתעו ממתכונתה הפשוטה והחסכנית.

אכן, מה שהעניק לרומאן "המחצבה" את תדמית ההצלחה הגדולה היה התקבלותו היוצאת-מן-הכלל על ידי ציבור הקוראים הישראלי, ובראשו ציבור המנויים של "הספרייה לעם", שמנה אז עשרות אלפים. ובתוך זמן לא רב באו ההדפסה השנייה והשלישית.

הבמאי גיורא מנור פנה אליי וביקש ממני שאעבּד את הרומאן לתסכית ב"קול ישראל", בהדרכתו ובבימויו. התסכית אכן שודר בשלישי באוגוסט 1964 כאשר את תפקידו של ניסים לוי ממלא יוסי בנאי, רבינוביץ – בצלאל לונדון, דנינו – יעקב בנאי, משה דוד – אריה אליאס, חליפה – עדנה פלידל, מזכיר המפלגה – ישראל בידרמן, ציפורה – שושנה דואר, ספראי – שרגא פרידמן, חדידו – יקי צמח, שוטר – ישראל יונג, וכן שלמה בר-שביט ועוד כמה וכמה שחקנים.

עוד אני עוסק בהכנת התסכית, והנה פנו אליי זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, בעלי תיאטרון
"זוטא", וביקשו ממני להמחיז עבורם את הרומאן, וגם לבקש במחלקת הדרמה של "קול ישראל", בראשה עמדה חנה בן-ארי, שהתסכית ישודר רק לאחר שיחלו הצגות התיאטרון.

בהדרכתו של טורקוב, שחקן ובמאי בעל שם באידיש, שעשה הסבה לעברית – המחזתי את ספרי לשישה שחקנים בלבד, זאת משום שתיאטרונו היה קטן ונייד ובמכוניתם לא היה מקום ליותר שחקנים. על הנשים ויתרנו. מאיר ינאי שיחק את תפקידו של ניסים לוי, טורקוב ביים את ההצגה ושיחק את חדידו, יעקב טימן – ספראי, יוסף אוקסנברג – רבינוביץ, פרץ הלוי – משה דויד, ויצחק חלוצי – דנינו.

יעקב טימן היה אחיו של השחקן והזמר מאיר תאומי, שנרצח באכזריות על-ידי כנופיית ערבים שהתקיפו את הקפה "גן הוואי" שעל גדת הירקון הצפונית (ליד גשר הירקון כיום) בתל-אביב בשנת 1947, שׁם הופיע כשחקן.

מאיר תאומי, לימים אביו של עודד, היה נשוי בראשונה לשחקנית "התיאטרון העברי" פרידה כרמלית. יחדיו שיחקו בראשית שנות העשרים בהצגות כמו "נורה" של איבסן ו"הזכייה הגדולה" של שלום-עליכם. באותן שנים גם נולדה להם בתם הבכורה, תמר, שהיתה יפהפייה מדהימה, כמוה כאימהּ.

פרידה נישאה מחדש ועברה לגור עם תמר בפתח-תקווה. השתיים נַשׂאוּ את שם הבעל, בַּרלוי, שהיה מבעלי מחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה (שהיום מתוכננות להיות בתי-קברות בקומות, בסגנון קַטַקוֹמבּוֹת, לנוכח מצוקת הקבורה בגוש דן. היו שסברו בשעתו כי הן ששימשו לי השראה לרומאן).

תמר ברלוי נישאה לבן-דודי אהרון בן עזר.

משפחתנו, המונה דורות רבים בארץ, היא משפחה שיש בה לא מעט כותבים, ודומה כי בכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שאת ספר זיכרונותיו "התלם הראשון" כתב מפיו אבי בנימין, דודתי אחות-אבי המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראבּ, בן-דודי יליד ירושלים יצחק ראבּ, ולאחרונה נכדתם של אהרון ותמר, עדי בן עזר, שכתבה את הרומאן "אפרודיטה 25". עדי היא מצד אחד נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי, ומצד שני היא נינתם של דודי ברוך בן עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עמדן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.

עלילות רבות מחייו ומזיכרונותיו של דודי ברוך, אביו של אהרון, שימשו את המסַפּר ברומאן "המושבה שלי" (2000) לציור דמות דודו אלכס (שם שאימצתי לספריי בעקבות דמותו ההוללת של אלכסנדר אהרונסון), ואילו בן-דודי אהרון (שנקרא על שם אהרון אהרונסון) הוא אחד המרכיבים לדמות אבנר, בן-דודו של המספר.

בפרקיו האחרונים של הרומאן מתאר המסַפּר, סטודנט לספרות עברית, כיצד לאחר שפוּטר מעבודתו כמורה בכפר-נוער בפרוזדור ירושלים – הוא חי בחדרו בירושלים עם קטינה בשם אוֹלִי טַפּירוֹ. דמותה מזכירה מאוד את הבת של חדידו. היא מידרדרת לזנות ומתאבדת ואילו הוא יושב לכתוב את ספרו הראשון, דְמוּי "המחצבה". עדות זו הובאה לראשונה בסיפורי "כיצד הרגתי את סְמַדִי?" הנכלל בקובץ סיפוריי "ערגה" (זמורה ביתן, 1987), ואפשר לראות בה מקור "אמין" לתולדות-חיי – ממש כמו שאר הסיפורים והרומאנים שלי.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אוסטרליה ביטלה את החלטת ממשלתה הקודמת להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל, (זה התרחש בתקופת טראמפ ונתניהו הנוראה) – והתנתה את חידוש ההכרה בהסכם שלום של פתרון שתי מדינות לישראל ולפלסטינים.

 ובכן, עד שתיכונן, בברכת האוסטרלים, מדינת טרור פלסטינית נוספת – על עוטף גוש דן ונתב"ג, כמו שקיימת כבר ברצועת עזה על יישובי עוטף עזה, אנחנו מרשים לעצמנו לא לעקוב אחר אסונות הטבע הקשים שמתרחשים באוסטרליה, ומקווים שהטרור הפלסטיני הוא שישתתף בצערם ויתעניין בהם ואולי אפילו יעזור לממשלת הלייבור הנוכחית במימון וגם ישלח לה כמנהגו חוליות רצח אחדות. וליהודי אוסטרליה כמו ליהודי רוסיה אנחנו מציעים למהר ולעלות לישראל.

* כשרואים בטלוויזיה את ביטויי השינאה, הפרימיטיביות והרצחנות הנלהבים של צעירים ערביים בגדה וברצועה כלפי ישראל והיהודים, מבינים שאין שום תקווה לשלום עימם וכי המצב רק יילך ויורע במשך השנים, ויהיה עלינו להילחם בהם ללא הרף, ולא מעט מלוחמינו ייהרגו בידיהם, גם לוחמות – אחרת אין קיום למדינת ישראל, שהיא מדינת המקלט היחידה ששעריה פתוחים לכל גלויות העם היהודי, במיוחד בעיתות סכנה. ויש, יש מקום בישראל לעוד מיליוני יהודים. זיכרו את חזון הנגב של בן גוריון!

* אהוד היקר, זיוה שמיר מתעמתת עם דעותיהם של מקטרגי אלתרמן שכביכול היה משורר חצר של בן-גוריון, בין השאר היא מציינת את עצמאותו בכל הנוגע למחזותיו, בניגוד לציפיותיו של בן גוריון. על התעניינותו של בן גוריון ביצירתו של אלתרמן בכלל, ובמחזותיו בפרט, נוכחתי בעצמי כשצפיתי ב"פונדק הרוחות" ב-1963 (המחזה הוצג לראשונה בסוף 1962), וראיתי מכיסאי המרוחק (הייתי תפרן, אבל היתה לי משקפת) את בן גוריון צופה בהצגה, ואחר כך מנהל שיחה עם אלתרמן.

אתה צודק: וילה סן מיקלה נמצאת באי קאפרי, ועל שמה כתב אקסל מונתה את יצירתו "מגילת סן מיקלה" (נדמה לי ששלחתי לך בזמנו רשימה שכתבתי על ספר זה). מכל מקום שמחתי לראות שתקוה וינשטוק חזרה לכתוב בחב"ע, חבל שהנושא הוא חרדות.

התרגלנו לכך שנעמן כהן מחויב לציין את שמותיהם הקודמים של האישים עליהם הוא כותב (כדי להציל את האומה העברית ממרגלים וממתחזים), וכשפרט "הכרחי" זה נעלם ממנו, הוא מבקש את עזרת הקוראים. ניחא! אבל ההשוואה של יאיר לפיד לפיהרר, ושל אסא כשר למשפטן הנאצי קארל שמיט – מקוממת! אני בטוח שאתה אינך מסכים איתו, מדוע, אם כן, לא נקטת בזכות המוקנית לעורך לדחות את ההשוואות המזעזעות האלו? באמת מדוע?

שלך

משה גרנות

אהוד: אני משתדל שלא לקטוע את דברי הכותבים אצלי אלא אם כן יש חשש שיש בהם סכנה של תביעה משפטית נגדם, ונגדי כעורך, לפי חוק לשון הרע. אני גם קוטע דברי שטות ותפלות או ניסיונות לנהל יריבויות אישיות והשמצות הדדיות מעל דפי המכתב העיתי. כל השאר הוא בגדר הבעות דעה וביקורות לגיטימיות גם אם הן מאוד צורמות ומוזרות לעיתים.

* לאהוד שלום. אתה צודק! הווילה של אקסל מונטה נמצאת באי קפרי. ביקרתי שם לפני שנים רבות כמדריכה בהתנדבות, מיספר פעמים.

ליליאן דבי גורי

* שלום אהוד, מעניין שהיום, יותר ממאה שנה אחרי, אבשלום ויוסף ממשיכים להעסיק אותנו. שאלת את עצמך למה?

בברכה,

נעמן בלקינד

אהוד: הדרמה של חיי אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ושל שרה אהרנסון, ושל כל חברי ניל"י, היא חלק חשוב ובלתי-נשכח בהיסטוריה של היישוב העברי בארץ ישראל בדרכו להתעצם ולהקים מדינה. אפילו כתבתי על כך לפני שנים רבות מחזה שלא הוצג, "הבועזים".

אני גם גאה שלדודי ברוך בן עזר ראבּ היה בעקיפין חלק בפעילות הזו באותה תקופה, ובתיעודה, אם כי לא היה חבר בניל"י, כי סבי יהודה ראב, שהיה אז ככל משפחתנו אזרח אוסטרו-הונגרי, אסר עליו לעשות זאת, מתוך הכרת תודה להגנה שקיבלנו במשך כל השנים מהקונסוליה, מנציגי הקיסרות ההבסבורגית בארץ-ישראל, קיסרות שהיתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה.

* אביבה קם: למאמרה של עדינה בר-אל: בשנות מלחמת העולם השנייה נסעה כיתתנו, בהנהגת מורנו מנחם זהרוני, לירושלים, מנחם היה ידידם של משפחת הראובני, הזמן היה ימי חנוכה. כל הכיתה הוזמנה לערב לביבות תפוא"ד והמארחים עבדו קשה לספק אותנו, כיתה של בערך 25 תלמידים, בלאטקס לכבוד החג.

ייתכן שגם נוגה היה נוכח.

* מהגיגיה של המרגלת ענת קם שיש לה במה קבועה בעיתון לאנשים חושבים "הארץ": "אובדן הפרופורציות והרגישות המופרזת קיבלו לאחרונה ביטוי גם בהתייחס להתחממות הביטחונית. ביום שישי האחרון, סמוך לשעה 22:30, פרצו לשידורי 'כאן 11' עם מבזק מיוחד בגלל פיגוע. כל מי שהאינתיפאדה השנייה עוד טרייה בזיכרונותיו יודע שהפסקת שידורים לטובת מבזק זה רק כשיש כמה הרוגים לפחות באוטובוס שעלה בסערה השמיימה בעיר מרכזית בישראל. אבל במבזק ביום שישי דווח על פצוע קל(!) אחד(!) מרסיסים(!) בבית אל(!). זה כלב נשך איש ברמת שיעור אקטואליה של בית ספר יסודי, ואפשר לשער שבתאונות דרכים של בליינים שיכורים בוודאי היו פי עשרה יותר פצועים באותו ערב." ["הארץ", 19.10].

* פוטין מחזיק ביהודי רוסיה שטרם ברחו ממנה כבני-ערובה לכך שישראל לא תספק נשק לאוקראינה נגד צבאו הכושל, ונגד טיליו וכתב"מיו הכותשים באזרחיה, ואילו האוקראינים עלולים להאשים גם את ישראל בכך שהרוסים הורגים בהם והיא אינה מספקת להם נשק הגנתי נגדם דוגמת כיפת ברזל.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל