פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1793

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בתשרי תשפ"ג. 24.10.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 26. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. ב"תער נוצצת" וב"משקפיים שחורות" – סטיות מן הלשון התקנית בשירת אלתרמן. // ד"ר מרדכי קידר:  לקחי ההסכם: המלחמה עם חיזבאללה היא עניין של זמן. // יורם אטינגר: הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם. // אורי הייטנר: 1. תמונות התנ"ך שלי.  2. צרור הערות ‏23.10.22. // ד"ר עירית אמינוף: על הירידה מן הארץ. חצבים. // ארנה גולן: אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות בחברה חלוצית בקיבוץ. חלק רביעי ואחרון. // שושנה ויג: שני שירים חדשים מאקוודור. // תקוה וינשטוק: יצרים. // אהוד בן עזר: קונצרט נפלא בפילהרמונית: באך, פרוקופייב, מקהלת באך, להב שני, ומרתה ארגריץ' בת ה-81. // נעמן כהן: הגם אתה ד"ר משה גרנות בין אויבי הדמוקרטיה וחופש הדיבור? // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001 [המשך] // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

26.

בַּחַיִּים אֲנִי לֹא יִסְלַח

לְכָל מִי שֶׁלֹא הִכִּיר

בַּגְּאוֹנִיּוּת שָׁלִּי –

וַאֲפִלּוּ אִם אֶצְטָרֵךְ לִלְמֹד

הַנְהָלַת חֶשְׁבּוֹנוֹת

לְשֵׁם כָּךְ.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

ב"תער נוצצת" וב"משקפיים שחורות"

סטיות מן הלשון התקנית בשירת אלתרמן

אברהם שלונסקי – אבי האסכולה שאליה השתייכו נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, ועוד – חיבב תחדישים ומילים נדירות, אף הִרבּה בשעשועי לשון שנועדו ליודעי ח"ן.¹  אלתרמן, לעומת זאת, בחר בדרך-כלל להשתמש  בשיריו במילים פשוטות ומובָנות לכול, שפשטותן בדרך-כלל היא מסכה המסתירה מאחוריה אמירה סבוכה ומורכבת.² 

ואף-על-פי שבחר במילים פשוטות ומובָנות ולא הפגין "פירוטכניקה" ו"לוליינות מילולית" אלא לעִתים רחוקות, הוא לא התנזר מהן  לחלוטין. בשירתו המוקדמת – ב"רגעים", בפזמוני "המטאטא" ולימים גם בשיריו לילדים –  ניתן לזהות לא פעם אותם מופעי-ראווה של להטוטנות מילולית שאִפיינו את שלונסקי ואת חבריו לאסכולה, וכך גם בשירי כוכבים בחוץ (במיוחד בשירים על מופעי הקרקס, השוּק, מופעי הרחוב, המִצעדים ושאר גילוייה של תרבות ההמונים).³

במקביל לאותם שירים שחזיתם פשוטה וצלולה למראה, חיבר אלתרמן גם שירים "קשים", חידתיים ועמומים, מכוסי "אובך" וערפל, שקולמוסים רבים נשברו בניסיון לפענחם. במאמרו המוקדם "על הבלתי מובן בשירה" העלה המשורר הצעיר את הפָּרָדוקס שלפיו דווקא השירה המעורפלת היא היא השירה המאפשרת לסופר ולקוראיו להתבונן במציאוּת דרך "זכוכית מפוייחת" ולהגיע לאמִתות שנסתרו מן העין.⁴ ידענותו ב"ארון הספרים העברי" אפשרה לו להגיע למקומות נדירים ודקים, שחבריו ל"אסכולת שלונסקי" לא הכירו.

לאור רגישותו של אלתרמן לענייני הלשון בכלל ולענייני הלשון העברית בפרט, ובהתחשב ברקע הלמדני העשיר שלו בעברית, מִבּית ומחוץ,  מפתיע לגלות שביצירתו לסוגיהָ מצויות סטיות לא מעטות מן העברית התקנית, ואפילו שגיאות רבות – רבות בהרבה מן המצוי אצל משוררים אחרים משיעור קומתו.

ואולם מן הראוי לסייג קביעה זאת  ולומר מראש שלא תמיד ברור אם לפנינו שגיאה שנעשתה בהֶסַּח-הדעת, מתוך רשלנות או חוסר ידע, או "שגיאה" שנעשתה בכוונת מכַוון. לפעמים דומה שמדובר בסטייה שנעשתה ביודעין לצורך השגת אפקטים אמנותיים מגוּונים: לשם סימולציה של לשון הדיבור הפשוטה, לשם יצירת אווירה פסידו-עממית, או לצורכי המשקל והחריזה. אפשר שחלק מהמילים השגויות  לא נחשבו שגיאה בעת היכתבן.

בשירת ביאליק, למשל, לא קל למצוא שגיאות לשון, ואותן שגיאות מעטות המצויות בה מקורן ככל הנראה ב"חֵרות הפַּיִט" (licencia poética) שנטל המשורר לעצמו ביודעין לצרכים ייחודיים, כגון לשם שִׁחזור סגנון דיבורו של אדם פשוט, בּוּר ועם הארץ, במונולוגים הדרמטיים שנתחברו בעשור הראשון ליצירתו.⁵ ואולם, מנהג זה דבק בביאליק גם להבא: כאשר סיים את שירו "אַיֵּךְ" בשורה "רַק-אוֹתֵךְ, אוֹתֵךְ, אוֹתֵךְ..." הוא לא עשה כן לצורכי חריזה בלבד כפי ששיערו המדקדקים שתיקנו פֹּה ושם בטעות  את "הטעות". ניכרת כאן כוונתו לחקות את העברית הרַבּנית המשובשת של למדני ה"ישיבה" ובית-המדרש שמעולם לא דיברו על ענייני חולין בעברית, ובוודאי שלא דיברו על אהבת בשרים. דומה שלא מקוצר יד נשתרבבה שגיאה לשירי ביאליק, אלא בכוונה להגחיך באירוניה קלה  את הדובר – בן תורה שמעולם לא התנתק מעולם התורה ולא ידע אהבה מהי – אגב שיקוף דיבורו המיושן והיגויו המשובש.⁶

ואולם, אלתרמן – אף-על-פי שהשמיע הצהרות אהבה נרגשות  לאהובתו השפה העברית וחרף הידע הדק והמדויק שלו בלשון העברית לרבדיהָ – חָטא לא פעם במתכוון או בהֶסַּח-הדעת בשימוש לשון לא-תקני,  ולא רק באותם מקומות שבהם ניסה לחקות את דרכי הדיבור האופייניות של אנשים פשוטים, או כדי להשיג חרוז מוצלח.

ייתכן שחלק מן השגיאות הן תוצאה של הקצֶב המהיר של כתיבת "שירי העת והעיתון" שלו ופרסומם. ייתכן גם שחלק מן השגיאות נבעו מן הפן הקונדסי באישיותו שאִפשר לו להפיק במהירות חרוזים שהתפרסמו ונישאו עד מהרה בפי כול. כזכור, אלתרמן הודה בריש גלי שיש בו צד "רחובי" (כלומר: קל, היתולי ופרחחי),⁷ ומותר כמדומה להניח שבכתיבתם של פזמוניו ושירי ה"רגעים" בענייני דיומא הוא לא ישב שבעה נקִיים על כל תו ותג. 

אלתרמן גם מעולם לא התייחס לשיריו בחרדת קודש, וכשביקשוהו לשנות את הניסוח כדי שיתאים למבַצע, הוא נהג לעשות כן על אתר, ולפעמים אפילו התיר לשחקנים ולזַמָּרים שאיתם עבד לשַׁנות מילה לצורכי הביצוע. גם טוהר השפה (פּוּריזם) לא היה כלל מחייב בעבורו. לא פעם הִרשה לעצמו "להתפרע" ולכלול בשיריו שורות שלמולן "יִרְחַב לִבָּן שֶׁל בְּנוֹת הַחֶמֶד / וְיִסְמְרוּ הַמְדַקְדְּקִים," ככתוב בשירו "שלושה שירים בפרוור" (במחזור "שירים על רעוּת הרוח" מתוך  עיר היונה).

כאמור בפרק המבוא, התרוצצו בו אלתרמנים אחדים: בשיריו ניתן להבחין באלתרמן ה"רחובי" שחיבר שירים ופזמונים לעיתון ולבמה הקלה עם שיבושי לשון חינניים של ילידי הארץ,⁸ ובצִדו ניתן להבחין גם באלתרמן ה"עולה החדש", שלמד בדרך נדודיה של משפחתו מרוסיה לארץ-ישראל בגימנסיה הדתית-החרדית "מגן דוד", והיה בקי בתורה, בש"ס ובפוסקים. בצד המשורר התמים  והרגשן, בן-דמותו של אלתרמן הצעיר, שלא חדל מלהביע בכוכבים בחוץ את התפעלותו ממראות היקום ולהעטות עליהם דוק מופלא ועל-טבעי. ניתן להבחין גם באלתרמן  הרציני וכבד-הראש, בעל הידע המדעי, שהחזיק בכיסו דיפלומה של מהנדס חקלאי והבין את סודות היקום כדבעי. בצד אלתרמן חסר הפרספקטיבה כביכול, שכּתב על אירועי האקטואליה על-אתר, ניתן להבחין גם באלתרמן ההיסטוריוסוף, שלא פסק מלהרהר על ההוֹוה בסיועם של תקדימים מן העבר.

*

והנה, לצד הידע הפילולוגי העמוק של אלתרמן, שחבריו לאסכולה אלכסנדר פן ולאה גולדברג מעולם לא היו מסוגלים להגיע אליו עקב רִקעם וחינוכם, ניתן למצוא בשיריו אוסף של "סטיות תקן" או שגיאות – שגיאות  השייכות בחלקן לצד ה"רחובי" שבּוֹ. 

 המילה "שובך" [יונים] מופיעה בשיריו בסגול (כגון בשירו "לבדך" מתוך כוכבים בחוץ או בשיר "מִנגד" שפורסם בשנת תרצ"ד ואחר-כך נגנז). בשיריו משובצת גם הצורה השגויה  "גודלת" (במקום "גדֵלה") כבשורה "עִיר צוֹמַחַת, עִיר גּוֹדֶלֶת".¹² התואר "אפור" מנוקד בשירי אלתרמן בקובוץ יותר מפעם אחת (כגון בשורה: "עַלְמָה  אֲפוּרָה מְהַרְהֶרֶת" בשירו "לילות בכנען"¹³). בפזמון "שיר התימניות" משולבת המילה השגויה "אֶצְלְהֶן" שאולי מְחקה את סגנונן הפשוט של עוזרות-הבית,¹⁴ אך בשיר "אתך – בלעדיך" משולבת המילה השגויה "בִּלְעָדֵךְ", שאין לה נימוק כזה.¹⁵ בפזמון "חדר להשכיר" (שכותרתו תידון להלן) השתמש אלתרמן במילה "מַכִּיר" במקום שבּוֹ מקובלת כיום המילה "מַכָּר", אך כאן אין מדובר בטעות מובהקת.¹⁶ אפשר גם שהשימוש במילה "מַכִּיר" לא נועדה אלא לשם מציאת חרוז הולם ל"לְהַשְׂכִּיר", שהרי בטורו "נא להכיר" מיום 21.5.1948 את השורות: "מִדֵּי בֹּקֶר יוֹצֵא אַתָּה, אַחָא, הָעִירָה / וּפוֹגֵשׁ מַכָּרִים חֲדָשִׁים."

כך, למשל, ברבים משיריו כתובה המילה "נָמָל" בשני קמצים, בניגוד להמלצת האקדמיה ללשון, ושיבוש זה נעשה בכוונה תחילה: אלתרמן הן ביטא את התנגדותו ל"נמֵל" במפורש באחד משירי "רגעים" ("למלחמת הקמץ והצירה"), שבּוֹ שטח את בקשתו לפני חברי האקדמיה לחזור בהם מן ההחלטה להחזיר אל אוצר המילים את ה"נָמָל" שאליו הסתגל בטרם הוחלט להסב את שמו ל"נָמֵל". בשיריו המוקדמים התיר לעצמו לחרוג מן השימוש התקני, והמשיך להשתמש במילה "נָמָל".

ייתכן שספק-שגיאות אלה נעשו בחלקן בשל אילוצי המשקל והחרוז, או לצורך חיקוי של לשון הדיבור, אך בהצטברן הן משַׁקפות כמדומה את ה"ברבריזמים" שניכּרו בלשון הדיבור של בני הארץ בראשית המאה העשרים. ייתכן שבשנים שבהן התחיל אלתרמן את דרכו ב"קריית ספר" העברית עדיין לא נתייצב השימוש בחלק מן המילים שנזכרו כאן ('נָמָל', 'מַכִּיר'  [בהוראת 'מַכָּר'], 'אָפוּר', וכו'), וטרם נקבעו לגביהן כללים מחייבים. אחדים משימושי המילים הללו משמשות ראי ללשון התקופה והם נעשו שגיאות רק בדיעבד. לפעמים יש אפוא בהצגתן כשגיאות משום אָנַכרוניזם, שכּן יש אולי להציגן כצורות לשון שיש בכוחן להעיד על לשון הזמן – העברית המדוברת בארץ-ישראל קודם התגבשות התקן.

*

כאמור, לא אחת הגה אלתרמן את המילים כמו "צַבָּר" ישראלי מצוי מן העיר או המושבה של ראשית המאה העשרים, ועל-כן נשתרבבו לשירתו (ובמיוחד לשירתו הקלה) שגיאות ושיבושי לשון אופייניים. כך, למשל, השיר הגנוז "שיר צריך לנגן" פותח בתמונה של שמי העיר במעבר משעת השקיעה לשעת ההתאפללות, במטפוריקה מבחילה ומדהימה מתחומי החולי שסופו מוות: "הָעִיר יָרְקָה בָּעֶרֶב דָּם / וּלְעֵת חֲצוֹת הִכְּחִילָה."¹⁷ ואכן, בלשון הדיבור משבשים מילים כמו "מכחול" או "הכחשה", שאותן נוהגים מטעמים פונטיים  של בידול בין הכ"ף לבין החי"ת להגות בכ"ף דגושה, ולא  בכ"ף רפה.

אלתרמן ידע היטב שהוא וחבריו הארץ-ישראליים מדברים עברית משובשת,  הרחוקה מרחק רב מן הדרישות של ועד הלשון ומן המגמה הטהרנית של הסופרים ה"קלסיים".  לפיכך, כשביקש לדרוש בשבחי הפרוור העירוני, הוא קרא כנגדו בהתפעלות: "אַתָּה וְלֹא כִּתְבֵי הַחֹדֶשׁ / וְלֹא שִׁירֵנוּ הַצָּמוּק / זוֹרֵעַ עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ / אֶת הַכַּמוֹן וְהַצִּמּוּק.// פַּרְוַר הַתְּמָד וְהַמַּלּוּחַ,/ פַּרְוַר הַשּׁוֹט וְהַמּוֹרַג,/ לוּ בָּא מִיכַ"ל בְּךָ לָשׂוּחַ / וְלוּ שָׁמַע אוֹתְךָ יְלַ"ג" (גם שורות אלה לקוחות משירו "שלושה שירים בפרוור" מן המחזור "שירים על רעוּת הרוח" שבקובץ  עיר היונה).

בתארו את משוררי ההשכלה המחווירים (תרתי משמע) למשמע העברית ה"רחובית", הפשוטה והמשובשת, זו המדוברת בפי הרוכלים והעגלונים בסימטאות השוּק, לא שכח אלתרמן את הביקורת שהשמיע שלונסקי על שירתם ה"מֵימית" וה"פושרת" של הקלסיקונים הישנים בכלל ועל יל"ג בפרט. אולם, בחשאי הוא גם שלח לעומתם הצדעה חטופה, מלאת הוקרה ואמפתיה, בזהוֹתו בסופרים הללו את האבות המייסדים של התרבות הישראלית החדשה. במקביל, פזמוניו של אלתרמן לבמה הקלה מלאים כאמור ברמיזות לשירי ביאליק, אף-על-פי ששלונסקי חבריו לאסכולה גינו את ביאליק בלי הרף, וניסו להציג את יצירתו כאנדרטה מפוארת של תרבות העבר שכבר העלתה חלודה וכבר אבד עליה כלח.

*

 להלן נמנה שגיאות אחדות המצויות ביצירת אלתרמן לסוגיהָ, וננסה לנמקן. שגיאות אלה נולדו בחלקן בשל אילוצי משקל וחריזה, וניתן להעלים מהן עין ולראות בהן  תוצאה של  חֵרות הפַּיִט (licencia poética) שאותה התיר המשורר לעצמו בדלית ברֵרה. ואולם, בהתלכדן יחדיו הן גם עשויות לשקף את עולמו הלינגוויסטי הססגוני ורב-הסתירות, שהפַּשטוּת ה"רחובית" והאֶליטיזם הלמדני דרו בו בכפיפה אחת. וכאמור, גם הקֶצב המהיר שבהם נתבע המשורר להפיק שירים ופזמונים ולהנפיקם לעיתונות היומית ולבמה הקלה גבה את מחירו:

* "להתחלק" או "להחליק":

בשיר "הָלאה" נכתב: "וּמֵאֲחוֹרַי יִתְחַלֵּק לוֹ הַיָּמָּה / אֶשֶׁד רָקִיעַ שָׁקֵט וְכָחֹל."¹⁸ על כך נכתב באתר האקדמיה ללשון העברית כדלקמן: "בעברית הקלסית התחלק שייך אך ורק למשמעות הפיצול וההפרדה, כגון 'מתחלק לשלושה חלקים', ואילו בעברית בת ימינו רבים נוקטים אותו גם במשמעות 'מעידה על דבר חלק,' כגון 'התחלקתי על הרצפה הרטובה.' שימוש זה בפועל התחלק נחשב לא תקני."

באתר מצולם גם קטע ממאמרו של הפילולוג אברהם אברונין מתוך לשוננו לעם (תש"ה), שבּוֹ נכתב כי "מי שרוצה לומר פלוני מעד אין לו להשתמש בהתפעל התחלק שאינו אלא מעניין פירוד לחלקים [...] שיש לומר פלוני החליק על המדרכה ונפל ולא התחלק."¹⁹  ובמאמר מוסגר:  מעניין להיווכח כי גם בימינו אלה השתמש הפזמונאי רמי פורטיס, שספק אם הכיר בכלל את שירו הגנוז של אלתרמן, בצורת "התחלק" במקום "החליק" כמקובל בלשון הדיבור, בשירו "חלליות" הפותח במילים:  "על אדמה רטובה ללא מעקה  / אני מתחלק ולעולם אין קצה." 

נציין עוד שאפילו ברגעי המעידה שלו ניכּר כשרונו הרב של אלתרמן: אילו כתב כאן במקום "אשד רקיע" את הצירוף "אשד שמיים" (הנשמע כמו "אשד של מים") היה לפנינו  צירוף לשון "טבעי" יותר – ועל כן צפוי ובנלי יותר. השימוש במילה "רקיע" (במקום השימוש ה"טבעי" במילה "שמיים") שובר את ציפיות הקורא והמאזין, מעלה על הדעת את האֶטימולוגיה של המילה "רקיע", שמקורה באמונת הקדמונים שכיפת השמיים עשויה ריקוע של מתכת, ובהקשר זה המילה "אשד" מזכירה את המילה "עשת" (מתכת), ולאסוציאציה כזו אפשר למצוא סימוכין לא מעטים במרחבי יצירתו של אלתרמן (אך לכל אלה אין כמובן קשר ישיר לשימוש השגוי-לכאורה במילה "יתחלק").

* "כלום" ו"ככה-ככה":

 ביטויי עגה כמו "כלום" (במקום "לא כלום") או "ככה-ככה" מצויים לרוב בשירתו הקלה של אלתרמן. כך, למשל, בשיר הגנוז "הראש הטוב" נכתב: "מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם."²⁰  ובשיר "זווית של פרוור" (כוכבים בחוץ) נכתב: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ - - / אֵין לוֹ כְלוּם." צירוף זה הוא לכאורה צירוף תקין בהחלט, אך ניתן להראות הוא נולד מלשון הדיבור (רבים עונים "כלום", במקום "לא כלום", לשאלות כגון "מה אתה שומע?" או "מה יש לך?"). ניכּר שאלתרמן חש שהוא כותב בלשון הדיבור, כי במאמר מיום 24.2.1961 בשם "על בירור מדומה",²¹ כתב: "על שאלת ההתאם בין דרכי עבודתה ובין מסקנותיה [..] אין פרופ' רוטנשטרייך משיב ולא כלום." השירים, שלא כמו המאמר, משַׁקפים  אל נכון את לשון הדיבור.

גם את המילה "ככה", שבָּהּ השתמשו בני הארץ בדורו של אלתרמן על כל צעד ושעל, שילב המשורר בשירתו הקלה פעמים רבות, לרבות בביטויי עגה כגון "כָּכָה-כָּכָה". כך, למשל, בפזמון "מִסים ונפלאות" נכתב: "מַצָּבִי הוּא כָּכָה-כָּכָה."²² ובמאמר מוסגר: באותה עת המציא שלונסקי, ברוב שנינות, את משחק-המילים "כָּכִי-כָּכָה" – מקבילו העברי של הביטוי הצרפתי השגור   comme ci comme ça.

* "משקפיים שחורות":

בפזמונו "משקפיים ורודות"²³  כתב אלתרמן על "משקפיים ורודות" ועל "משקפיים שחורות", לכאורה מתוך טעות האופיינית ללשון הדיבור של בני הארץ ("הַזְּכוּכִית אֶת הַצֶּבַע נוֹתֶנֶת /  וְהַלֵּב מִצְטָרֵף אַחַר־כָּךְ... / בִּשְׁחֹרוֹת הַחוֹתֶנֶת – חוֹתֶנֶת.  / בִּוְרֻדּוֹת הַחוֹתֶנֶת מַלְאָךְ"). ואכן, לא אחת ניתן עדיין לשמוע בפי העם שיבושים כגון: "מכנסיים ארוכות" (או "קצרות"), "גרביים לבנות", "משקפי שמש שחורות", "מגפיים חדשות", "אופניים משומשות", "נחיריים סתומות" וכדומה, רק משום שרבות מן המילים הזוגיות הן בלשון נקבה (רגליים, ידיים, כתפיים, ברכיים, עיניים, אוזניים, שפתיים, נעליים, כנפיים, שעתיים, יומיים, ועוד).

אך האם כתב אלתרמן "משקפיים שחורות"  בכוונה תחילה, או שמא גרר לשירו בהֶסַּח הדעת שיבוש לשון אופייני? דומה שיקשה עלינו לתת תשובה חד-משמעית, כי בעניין זה יש ראָיות לכאן ולכאן: מצד אחד, ייתכן  שאלתרמן  ידע שהוא שוגה, אך השתמש בצירוף "משקפיים שחורות" מתוך זיקה לניב "רואה שחורות" (בהוראת פֶּסימיסט או ספקן, קטן אמונה). מצד שני, הוא  השתמש במשקפיים בלשון נקבה גם בפזמונו המוקדם "סיום" (1936): "אַל תַּרְכִּיבוּ מִשְׁקָפַיִם, / לֹא קוֹדְרוֹת וְלֹא שְׂמֵחוֹת / הִסְתַּכְּלוּ נָא בְּעֵינַיִם, / בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת!"²⁴

בכתב-העת האינטרנטי  עונג שבת (עונ"ש) מיום 2 בינואר 2013 הציג העורך את השאלה הזאת לפני פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, ולהלן תשובתו:

"אלתרמן אכן כִּיוון אל מה שרואים מבעד למשקפיים  [..]   אבל אל המשחק הזה הוא היה יכול להגיע רק על רקע העובדה שבעברית של זמנו (ועדיין של זמננו) נוהגים רבים לייחס למשקפיים מין נקבה, וכך גם באשר לשאר עצמים זוגיים: מכנסיים, משקפיים, אופניים ובעיקר גרביים – כולם להלכה זכר אך למעשה הם מתנקבים גם בפיהם של מי שאינם עילגי לשון דווקא."

* "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם":

בפזמון משנת 1941 שכותרתו "מכתב לאימא" (תרגום משיר בלשון יִידיש שחיבר שלמה שמולעוויטש בשם "אַ בריוועלע דער מאַמען") כתב אלתרמן את המילים "וְשׁוּב אֲנִי חוֹבֶשֶׁת מִשְׁקָפַיִם." כביכול  טעות לפנינו שהרי את המשקפיים מרכיבים ולא חובשים. גם לכך  נדרש פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בתגובתו שנדפסה בכתב-העת האינטרנטי  עונג שבת (עונ"ש) מיום 2 בינואר 2013. 

אכן הפועל 'הרכיב' הוא המקובל לגבי משקפיים, אך אי אפשר לראות ב'חבש' שגיאה. הכול הולך אחר שימוש הלשון, ומתברר שחבש משקפיים היה מצוי לא מעט בדור שלפנינו ואולי גם היום. חפש למשל ב'מפתח העיתונות היהודית ההיסטורית' את הצירופים חבש/חבשה/חבשו + משקפיים/משקפיו/משקפיה, ותמצא נחת. חפש גם בגוגל ותראה שפע של שימושים בפועל זה לגבי משקפיים (וגם דיון באיזשהו פורום בדבר כשרות השימוש הזה). כל אלו אינם ראיה לדבר כי אם ראיה לשימוש הקיים. השימוש, כאמור, הוא הקובע את פירושה של מילה ואת 'כשרותה'. ואגב, המדקדק הטַהרן יכול אף לצאת כנגד 'חבש מגבעת' מן הטעם שהיום אין המגבעת נלבשת עוד בחבישה כבימי קדם. ומובן שכל המצוי מעט בדרכי גלגולי משמעויות לא יעלה על דעתו לטעון טענה כזאת. לשונות לבוש אין להן קבע, בעיקר כשמדובר באביזר חדש יחסית שלא נתגבשה לגביו מסורת של לשון, ובוודאי כשמדובר בלשונות סופרים. הפועל העיקרי לעניין משקפיים הוא, בדרך הטבע, מצד הציור, להרכיב, אך שאר לשונות אינם פסולים, בבחינת דרושים לכל חפציהם.

ומדוע "חובשים כובע" ולא "לובשים כובע"? את ההסבר מצאנו באתר האקדמיה ללשון העברית: "בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כ"ד, י"ז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס." [כלומר קסדות] (בראשית רבה צ"ט, פסקה ב')".

אלתרמן, מכל מקום, השתמש בצירוף "לחבוש כובע", כברשימתו "פרשת אמין (סטייה לירית)" שהתפרסמה בעיתון הארץ מיום 16.10.1933, וכן מן  הטור "מסביב לגת-רמון"  מיום   13.8.1948).

* הכרוז שעל הכרכוב והתער הנוצצת:

טעויות הנובעות מאי-הבדלה בין צורות שונות שנגזרו משורש אחד וכן שגיאות בשימושי זכר ונקבה אפשר למצוא גם בשירה ה"קנונית" של אלתרמן, ולא בשירתו הקלה בלבד. הנה, בפתח השיר "מראות אביב גאות" שבקובץ כוכבים בחוץ (1938) נכתב: "מַרְאוֹת אָבִיב גֵּאוֹת יָמֵינוּ מַחְזִיקִים. / את כָּרוֹזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ." אלתרמן טעה כאן בין "כָּרוֹז" שהוא האיש המודיע הודעה מטעם הרָשות ומכריז עליה בקולו לבין "כְּרוּז" שהיא הודעה מודפסת התלויה על הקיר.  אילו הבחין בטעות, יכול היה להוסיף מילה בת הברה אחת ("כל") ולומר "אֶת כָּל כְּרוּזֵי חַגָּם עַל כַּרְכֹּבֵים הוֹקִיעוּ," וכך לשמור על המשקל  (הקסמטר ימבי).

הנה, בשירו "דף של מיכאל", מן השירים הראשונים בקובץ עיר היונה (1957) נכתב על הפליטים שבבטן האונייה: "שָׁם חַיָּטִים וְרַצְעָנִים וְכַתָּפִים וְשָׁם נוֹצֶצֶת תַּעַר גַּלָּבִים [...] שָׁם דַּיָּנֵי גּוֹלָה וְחַלְפָנֶיהָ [...] עֵדָה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ אֹפֶל וּלְהָבִים."

ייתכן שאלתרמן דיבר על "תער" בלשון נקבה אגב-גררא, בעקבות הפסוק "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ" (יחזקאל ה', א'). ייתכן שזכר הפסוק המקראי גרם לו שיעניק לתער הזכרי בטעות את תכונותיה של החרב הנקבית, מה גם שבעברית מקובלת המימרה "לשון חדה כתער", שגם בה יש כדי להכשיל את הדובר ולגרום לו לחשוב בטעות ש"תער" הוא בלשון נקבה (ואגב, בשיר "עיר היהודים" מן המחזור "מלחמת ערים" שבעיר היונה,  כתב אלתרמן  "וּכְמוֹ חֻדּוֹ שֶׁל תַּעַר").

ד"ר שמואל טרטנר, חוקר יצירת אלתרמן, התעכב במחקריו על עיר היונה על הצירוף הזֶאוּגמטי הזה, הבא בסופה של רשימת המקצועות (חייטים, רצענים, כַּתָּפים) וחותֵם רשימה זו בכלִי-עבודה ולא בבעל-המקצוע האוחז בו. להערכתו, אלתרמן מיקד את תשומת הלב בתער הן  משום שתיאר אובייקט נוצץ המושך את תשומת-הלב, הן משום שהוא ביקש להסב את תשומת הלב לפוטנציאל הסכנה החבוי בו.²⁵  שמואל טרטנר הסמיך גם את עניין התער הנוצץ לצירוף "אֹפֶל וּלְהָבִים" שבא אחריו, שהרי אחת מהוראותיו של צירוף אוקסימורוני זה, המצמיד זה לזה את חשכת האופל ואת אור הלהבה, נקשרת גם ללהב החרב או הסכין ומעלה בחריפות את פוטנציאל הסכנה שבתער. ובל נשכח שגם "הסכין" שבפתח השיר "ליל קיץ", הנזכר לעיל, מרמזת לסכנה הצפויה לסובבים ברחובות העיר החשוכים, שהרי "סכין" ו"סכנה" מאותו שורש נגזרו.

* "אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט":

שירו של אלתרמן "איגרת" הוא כמדומה השיר האֶפּיסטולרי (האֶגרוני) היחיד בתולדות שירה העברית, המסַפּר למרבה הפרדוקס על איגרת שכְּלל לא נכתבה ולא נשלחה, וכדברי הסיום של שיר זה: "רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת, / אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט." נוסח ההתנצלות דומה להתנצלות החותמת את אחד משירי "רגעים" ("לילה בנמל", שחובר בסתיו 1936 כשנתיים לפני השיר "איגרת"): "רָצִיתִי לִכְתֹּב לוֹ פּוֹאֶמָה לִירִית / יָצָא רַק הַשִּׁיר הַזֶּה."

האם את איגרת הווידוי וההתנצלות שלא נשלמה כתיבתה התכונן לכתוב ילד רך לאביו-מולידו, או שמא חיבר אותה אדם בערוב יומו שביקש לכתוב מכתב לאביו שבשמים ונואש באמצע מלאכת הכתיבה? האפשרות הראשונה יכולה לתרץ את השימוש השגוי במילים "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" המזכירה שגיאות ילדותיות המשובצות בחרוזים הנאיביים שנכתבו באותם "ספרי זיכרונות" שהיו נהוגים במחצית הראשונה של המאה העשרים: ספרים בכריכה קשה עם דפים לבנים, שבכל אחד מדפיהם נכתבו חרוזים סנטימנטליים למזכרת ובקיפול שבשולי כל דף נרשם דבר-סוד ("זיכרונות" אלה נסתיימו תכופות בחרוזים ילדותיים כגון: "וְאָז נִשְׁבַּר הָעִפָּרוֹן / וְזֶהוּ סוֹף הַזִּכָּרוֹן").

האפשרות השנייה יכולה לשקף את לשונו המשובשת של הֵלך זקן חיגר ויָגֵע, בן-דמותו של היהודי הנודד,  המגיע בסוף המסע (שהוא גם סוֹפהּ של דרך החיים), ונופל באין-אונים אפיים ארצה.

אף ייתכן שאלתרמן ביקש ליצור במילים "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" הומונים עם המילה "האֵת", המתאימה לאיכר – לקין עובד האדמה שקולל לאחר הרצח הקדמון בקללת הנדודים הנצחית (אך גם המילה "אֵת" [לחפירה] היא בלשון זכר). אלתרמן שלמד אגרונומיה אך בָּגד בייעוד שיעדו לו הוריו וביכר את אורַח החיים הבוהמיאני, הִרבּה לכתוב בשיריו על דמותו של קין,²⁶ ובשירו "איגרת" הראה שאף-על-פי ש"רָצח" חלק מנפשו, את איש האדמה והקביעוּת שבּוֹ, הוא נותר בתמימותו, כאדם קדמון נאיבי, שטרם זוהם בזוהמת החיים.

בשיר "איגרת" לפנינו דובר שהוא רוצח תמים ("תמים" תרתי-משמע: נאיבי ושלם), ששימר את יכולתו המבורכת לראות את העולם כ"פתאומיים". למרבה האירוניה, דווקא לאחר הודאתו כי רצח חלק מאישיותו, האני-הדובר טוען כי הוא "תמים", כלומר 'נאיבי' ו'שלם'.

לפנינו אפוא  תמונה של אישיות שהיא תמימה-שלֵמה ובעלת-מום כאחת ("תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת. / תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט"). איך יכול אדם להיות רוצח וחף מפשע, חיגר ושלֵם? רק בשירתו האוקסימורונית של אלתרמן מציאוּת רבת-ניגודים כזו היא בגדר האפשר. הייתכן שאלתרמן הטיל מום בצירוף "נִשְׁבְּרָה הָעֵט" כדי ליצור מציאוּת "חיגרת" ומלאת פגמים, הצולעת על ירכהּ?²⁷ 

* "חדר להשכיר":

ונסיים באחת השגיאות שנכנסו זה מכבר לקלסיקה של ספרות הילדים העברית בזכות סיפורה המחורז של לאה גולדברג דירה להשכיר(1948). שנים לפני שהכניסה אותה לאה גולדברג ללקסיקון העברי, שגיאה זו הופיעה באחד משירי "רגעים" שכותרתו "על נושא ירושלמי" (1941), הפותח באמירה האירונית: "אִם שָׁמַעְתָּ בַּת-קוֹל / בִּירוּשָׁלַיִם הַנּוֹשֶׁבֶת: / חֶדֶר לְהַשְׂכִּיר בְּלִירוֹת שֶׁבַע – / אַל תִּתְפַּלֵּא נָא וְאַל תִּתְעַגֵּם: / יֵשׁ גַּם בְּתֵשַׁע / וּבְעֶשֶׂר גַּם כֵּן."²⁸

הצירוף "דירה להשכיר" שבכותרת של לאה גולדברג, וכן "חדר להשכיר" שבכותרת תוכנית 15 של "לי-לה-לו" שבָּה השתתף אלתרמן, היא כמובן  תרגום שאילה (calque) של צירוף מילים המקובל בגרמנית. בגרמנית נהוג לומר  "Wohnung zu verkaufen", ופירושן המילולי של המילים הוא: "דירה למכור". במקביל, מקובל לומר "Wohnung zu vermieten" ופירושן המילולי של המילים הוא: "דירה להשכיר" (וכך גם באנגלית: "a flat to let"). אך בעברית אנו מדברים על "דירה למכירה" ועל "דירה להשכרה".

הביטוי "דירה להשכיר" משקף אפוא לא רק את מצוקת הדיור ששֹררה בעת היכתב הפזמונים הללו (הן בארץ-ישראל המנדטורית שאליה נמלטו יהודים מגרמניה הנאצית, הן במדינת ישראל הצעירה שאליה נמלטו פליטים רבים מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם והשואה). הוא משקף בראש וראשונה את  בליל הלשונות ששֹרר בארץ באותה עת. בשיריו של אלתרמן ("על נושא ירושלמי", "חדר להשכיר" ו"סוף דבר") ניכּר שאלתרמן ידע שהוא משתמש בעגה, ולא בעברית תקנית. אצל לאה גולדברג, שרכשה את השכלתה האקדמית בגרמניה, אין עדות לכך שמדובר בשגיאה שנעשתה מתוך כוונה אירונית. כך או אחרת, השגיאה הזאת השתרשה בעברית הדבורה בימינו. הגיעו הדברים לידי כך שחברה ממשלתית שמטרתה לקדם את נושא הדיור בישראל בכלל, ואת הדיור להשכרה בפרט, מתגאה בשם "דירה להשכיר" (2014). איש לא העלה בדעתו שכותרת של אחד מן הספרים המרכזיים בספרות הילדים העברית בטעות יסודה, ובינתיים היא התאזרחה בלשון וקיבלה מעמד של "דיירת מוגנת", שלא בנקל ניתן להיפטר ממנה.

כאמור לעיל, בשנים שבהן התחיל אלתרמן את פעילותו בעיתונות העברית וחיבר את פזמוניו לגלי האתר ולבמה הקלה, העברית הדבורה עדיין לא נתייצבה והשימוש בה היה לָבִּילי. חלק מן המילים שנזכרו כאן ('נָמָל', 'מַכִּיר' [בהוראת 'מַכָּר'], 'אָפוּר'), נחשבו עדיין מילים תקניות וטרם נקבעו לגביהן כללים מחייבים. אחדים משימושי המילים הללו משמשות ראי ללשון התקופה והם נעשו שגיאות רק בדיעבד. לפעמים יש אפוא בהצגתן כשגיאות משום אנכרוניזם, שכּן יש אולי להציגן כצורות לשון שיש בכוחן להעיד על לשון הזמן – העברית המדוברת בארץ-ישראל קודם התגבשותו של תקן מחייב.

הערות

1. ראו: מילון חידושי שלונסקי, בעריכת אריה אהרוני, תל-אביב 1989.

2. כאשר הקורא פוגש שורה אלתרמנית טיפוסית כגון "טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף," היא אינו נזקק למילון. כל מילה בפני עצמה ברורה ופשוטה בתכלית, אך בהצטרפן זו לזו יוצרות המילים אמירה עמומה התובעת פירוש.

3. לעניין פעלולי הלשון של אלתרמן, ראו בפירוט בפרק השביעי.

4. ראו מאמרו של אלתרמן "על הבלתי מובן בשירה", טורים, ו' בכסלו תרצ"ד (24.11.1933).

5. את המונח הלטיני licencia poética תרגמה מיכל אפרת ל"היתר השירה"; וראו מאמרה "היתר השירה והיתר השגרה" בתוך: מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים (לכבודו של שלמה מורג), ירושלים: האקדמיה לשון העברית, תשנ"ו, עמ' 275-257. לעניין שגיאותיו של ביאליק (המכוּונות והאקראיות) ראו מאמרה של אסתר גולדנברג "'שגיאות' בעברית בשירי ביאליק", אקדם, 25, טבת תשס"ד, עמ' 6-8. המאמר נמצא באתר האקדמיה ללשון העברית, וראו ברשת:

https://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/akad25EGsite.pdf

6. הפילולוג אברהם אברונין אילץ את ביאליק לתקן את המילה המשובשת "אותֵך" (מבלי להבין שביאליק שם  בכוונה בפי הדובר מילה משובשת. גם בשירו "רזי לילה" שׂם המשורר בפי הלמדן, חובש ספסלי בית המדרש, התבטאויות עקמומיות השייכות לעולם הישן של לומדי התורה. הלמדן ב"רזי לילה" זוקף אגודל ומתנצח, עושה העוויות של ביטול, ומדבר בעגת למדנים מיושנת המשובצת בהבּראיזמים שחדרו אל לשון יִידיש, כגון "שַׁאֲלוֹת" ([ŠAYLES])  ו"כלומֵר" ([KLOYMER]). מתוך קריצת עין אירונית אף משוחזר כאן הדיאלקט הספציפי של הדובר: הוא שואל על הרוחות "מה טובן" (במשמעות "מה טיבן?"), תוך שהוא הוגה את המילים כדרך שנהגו להגוֹתן בחוגים משכיליים למחצה בפולין, בניסיון היפֶּר-קורקטי לדבר "צחוֹת". גם במקרה של "רזי לילה" בחרו הלשונאים "לתקן" את ביאליק, ואגב "תיקון" איבד הטקסט הביאליקאי את הכוונה המקורית.

7. ראו מכתבו לידידתו  עבריה עופר-שושני, מיום 8 בדצמבר 1933. כאן כתב אלתרמן ש"הוא [העיתון 'כלנוע' שבּוֹ כתב אז אלתרמן בקביעות] נותן לי אפשרות נוחה להוציא לרחוב ולבטא משהו מן 'הרחוביות' [מחוקה המילה 'השובבות'] שבִּי – וזה טוב". המכתב נדפס בפעם הראשונה בספרו של דורמן  פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991, עמ' 145-146.

8. על לשון השירים בספר  כוכבים בחוץ (1938) כתבה המשוררת יוכבד בת-מרים כי אצל אלתרמן העברית "חוגגת את פשטותה המשוחררת [...] צלילי שפת ילדי ארץ-ישראל  – גמישים ושוגים, בהירים וזקופים – כך שר בן מולדת.". תגובה ראשונה זו על קובץ הבכורה של אלתרמן נדפסה במוסף לספרות של העיתון דבר, ביום 25 בפברואר 1938. יוכבד בת מרים, שהשתייכה גם היא ל"אסכולת שלונסקי" והכירה את אלתרמן היטב, ידעה מן הסתם שהמשורר לא נולד בארץ, אלא שהיא הִצבּיעה במילים "כך שר בן מולדת!" על העברית ה"צַבָּרית" והבלתי-מאולצת שלו, המשוחררת מ"עקת הגלות" ומן הכבילות ל"פסוק".

9.  והשווּ למשפט הלא-תקני, ששילבה לימים בתו של אלתרמן, המשוררת תרצה אתר, בפזמון "שבת בבוקר", הכתוב בעברית ילדית וילדותית, חיננית בשיבושיה: "שַׁבָּת בַּבֹּקֶר! יוֹם יָפֶה, / אִמָּא שׁוֹתָה הֲמוֹן קָפֶה, / אַבָּא קוֹרֵא הֲמוֹן עִתּוֹן / וְלִי יִקְנוּ הֲמוֹן בָּלוֹן."

10. ראו במחזהו של שייקספיר  אותלו, מערכה שלישית, תמונה שלישית, שורה 196. ועוד לפני כן נזכרת "הקנאה ירוקת-העין" (ראו במחזהו של שייקספיר הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה שנייה, שורה 110).

11.  http://elabrek.blogspot.com/2007/03/

12. בפזמון "מחלקה טכנית", בתוכנית ל"ו של "המטאטא" ("הכול בסדר" – הבכורה: 18.12.1934); ראו: נתן אלתרמן, פזמונים ושירי-זמר,  ראשון, תל-אביב 1976, עמ' 36.

13. משירי "רגעים";  הארץ, מיום 13.11.1934. יש לציין כי בעשורים הראשונים של המאה העשרים רבים עדיין השתמשו בצורת "אפוּר", והעירני פרופ' חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, כי מדובר במילה חדשה שאינה במקורות והדרישה לנקד בחולם היא רק מצד השיטה לתת משקל אחיד לצבעים.

14. בתוכנית ל"ו של המטאטא (ראו הערה 12 לעיל), עמ' 31.  פרופ' חיים כהן (ראו הערה 13 לעיל) הִפנה אותי לצורת "אֶתְהֶן" (ויקרא י"ד, ל"ט; שם כ', י"ד) כדי להראות שלאלתרמן היה על מה לסמוך כשהשתמש בנטייה  הלא תקנית "אֶצְלְהֶן".

15. גזית, ב', חוב' א, תרצ"ד (ינואר 1932), עמ' 31; מחברות אלתרמן, כרך ב', תל-אביב תשל"ט, עמ' 143-144. כאן כתב אלתרמן: "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ, / טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדֵךְ לִהְיוֹת".

16. וראו: "שֶׁיֵֹשׁ לוֹ בְּמִקְרֶה אֵיזֶה מַכִּיר" (בפזמון "חדר להשכיר", תוכנית מס' 15 של "המטאטא", בכורה: 18.10.1949, פזמונים ושירי-זֶמר, ב, עמ' 138-140). טורים, א', גיל' ח', כ' באב תרצ"ג (11.8.1933),  עמ' 3.

17. טורים, א', גיל' כ'-כ"א, ד' בטבת תרצ"ד (22.12.1933), עמ' 3.

18. טורים, א', גיל' כ'-כ"א, ד' בטבת תרצ"ד (22.12.1933), עמ' 3.

19..

https://hebrew-academy.org.il/2014/09/18/%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%99%d7%a7-%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%93/

20. הארץ מיום י"ד בניסן תרצ"ג (10.4.1933), עמ' 9.

21. בתוכנית נ"ב של "המטאטא", בכורה: 20.4.1940; פזמונים ושירי-זֶמר, א, עמ' 161-164.

22. הטור השביעי, 6, בעריכת דבורה גילולה, תל-אביב 2017, עמ' 160-163.

23. פזמונים ושירי-זֶמר, ב', בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ט, עמ' 234-235.

24. פזמון זה כלול בתוכנית המטאטא "חלום ליל כנען" (הבכורה: ביום 24.6.1936), פזמונים ושירי-זֶמר, א', בעריכת מנחם דורמן, תל-אביב תשל"ט, עמ' 72.

25. שמואל טרטנר מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן (תל-אביב 2010), עמ' 242-243.

26. ראו בפרק השני של ספרי על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן, תל-אביב 1999, עמ' 97-125, העוסק בדמותו של קין ביצירת אלתרמן לסוגיהָ ולתקופותיהָ.

27. סיום אלתרמני המסמיך את המילים "עט" ו"חיגרת" יש  בשיר "עוברות השנים (רגעים, ב', עמ' 324-325;  1943): "אָז יֵרֵד הַמּוֹרֶה מִקַּתֶּדְרָה חִגֶּרֶת / וְיַזְעִיף אֶת פָּנָיו וְיִטֹּל אֶת הָעֵט." השיר הז'ורנליסטי  המר וההומוריסטי כאחד, מיום האחד בינואר 1943, שבּוֹ נוטל המורה את העט כדי לתת לתלמיד ציוּן "בלתי מספיק", נכתב כחמש שנים אחרי פרסום כוכבים בחוץ).

28. הארץ מיום כ"ה בסיון תש"א  (20.6.1941). אלתרמן חזר על השימוש השגוי הזה, המשקף כמדומה בשירתו הקלה את ידיעתם הלקויה של הפליטים שהגיעו ארצה אחרי השואה בשפה העברית, גם בפזמונים "חדר להשכיר" ו"סוף פסוק" מתוך התוכנית "חדר להשכיר" (תוכנית מס' 15 של "לי-לה-לו"; הבכורה: 18.10.1949).

זיוה שמיר

אהוד: תודה על "נִשְׁבְּרָה הָעֵט". עד היום יש לי עט "פארקר 51" עם מכסה כסוף כמו שהיתה לבת-כיתתי שאותה אהבתי, עט בת כ-60 שנה שנראית עדיין כמו חדשה, ועם אותה ציפורן מקורית, ובה כתבתי חלק ניכר מספריי ומיומניי עד תחילת השימוש וההקלדה במחשב. אני מתייחס אליה כל השנים בלשון נקבה ועד היום חותם בה וכותב בה הקדשות וממלא את ה"קישקע" שלה בדיו פארקר כחול. עכשיו יש לי "תנא דמסייע" מאלתרמן לשימוש בלשון נקבה, כי אף פעם לא נראתה לי ההתייחסות לעט בלשון זכר, למרות שאנחנו מכנים אותה עט נובע ולא עט נובעת.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

לקחי ההסכם:

המלחמה עם חיזבאללה היא עניין של זמן

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 18.10.2022

במקום לדבר "ערבית", לפיד נכנע לתכתיב של נסראללה, לו יש דרישות טריטוריאליות נוספות מישראל. אחרי הכניעה הישראלית בשטח הימי הוא בוודאי יעלה את הדרישות בגבול היבשת.

 הסכם הגבול הימי והגז בין ישראל ולבנון אמור – כך אומר ראש הממשלה יאיר לפיד – להרחיק מישראל סכנת מלחמה. לכאורה זוהי אמירה הגיונית שכן הסכמים, ובמיוחד אם הם מתקיימים, אמורים לטפל במחלוקות ובמאבקים באמצעי שלום, בלי מלחמות ובלי אלימות. אלא שכשמדובר במזרח התיכון המצב לעיתים קרובות הפוך לחלוטין, ובמיוחד אם ההסכם נובע מחולשה, מפחד או מלחץ זמנים של אחד הצדדים.

במזרח התיכון, בכל מו"מ שצד אחד בו מציג חולשה, פחד או לחץ, הוא מקבל הסכם גרוע מבחינתו ובנוסף, התדמית שהוא יוצר לעצמו כצד חלש ופחדן דווקא מעודדת את הצד החזק והבוטח בעצמו להפר את ההסכם, כמובן תוך הטלת האשמה על הצד החלש, שכן חולשת החלש מעודדת את צד החזק ליצור מחלוקת חדשה כדי לפתור אותה באמצעות חיסול הצד החלש, באבחת חרב או בצורה הדרגתית.

כולנו זוכרים את הכטב"מים הלא חמושים שחיזבאללה, ולא צבא לבנון, שיגר לעבר אסדת כריש ב-2 ביולי. זה היה יום אחרי שיאיר לפיד התמנה לראשות הממשלה, וכל מי שעיניו בראשו ושכל בקדקודו מבין ששיגור זה הכניס ללחץ אדיר את כל מערכת הביטחון הישראלית, בגלל היכולת של חיזבאללה לפגוע באסדת כריש, בגלל התעוזה של חסן נסראללה לעשות זאת, ובגלל הנזק הגדול שפגיעה כזו יכולה להסב לישראל.

צריך להבין, שפגיעה באסדת כריש יכולה להיות רק פתיח לפגיעה באסדות נוספות כגון לוויתן ותמר, ולכן מחירי הביטוח ירקיעו שחקים אם בכלל יסכימו עובדי החברות המפעילות את האסדות להישאר עליהן. פגיעה בכריש עלולה היתה להביא לחיסול היכולת של ישראל להפיק גז בים.

יאיר לפיד כבר ראה כנראה בעיני רוחו איך תעשיית הגז הישראלית מקבלת מכה ניצחת בתקופת כהונתו והחליט לקבל את התכתיב הטריטוריאלי הלבנוני במלואו. כדי לאפשר להסכם להתקבל בישראל דרש לפיד מהאמריקנים להבטיח לו כמה אחוזים משדה קאנא שייתכן שחלקו מצוי בישראל.

אם לפיד היה מבין משהו בהלכות המזרח התיכון הוא היה מעביר מסר חד וחלק לנסראללה ובו היה איום אמין שכל פגיעה או איום על אסדה ישראלית כלשהי תביא לתגובה לא פרופורציונלית ולמלחמה, שמתחילתה ישראל תפגע אנושות בו אישית, בחיזבאללה ובלבנון.

אלא שבמקום לדבר "ערבית", לפיד נכנע לתכתיב של נסראללה וההסכם מעביר ללבנון כ-860 קמ"ר של שטח ימי שישראל טענה כל השנים שהוא שייך לה, בנוסף לפגמים מהותיים רבים אחרים, כמו רשות לחברות איראניות להתייצב מול חופי ישראל ולהיכנס לשטחה הימי ללא קבלת רשות.

גם הכסף שישראל אמורה לקבל על פי ההסכם לא יגיע מלבנון אלא מהחברה – בשלב זה חברת טוטאל הצרפתית – שתפעיל את שדה קאנא. מה יקרה אם חברת טוטאל תמכור את הזיכיון לחברה איראנית? האם החברה האיראנית תשלם פרוטה אחת לישראל?

הגדילו לעשות ראשי מערכת הביטחון – מוסד, שב"כ, רמטכ"ל ואמ"ן – שסמכו את ידיהם על ההסכם "על בסיס חומר מודיעיני מסווג" ולכן לא ניתן לחושפו לציבור הרחב. סביר מאוד להניח ש"החומר המסווג" הוא מידע המעיד על רצינות כוונותיו של נסראללה לפגוע באסדת כריש, ולי ברור שנסראללה דאג לוודא שמידע זה מגיע לסוכנויות איסוף המודיעין של ישראל לסוגיהן. בהתנהגותו מקיים חסן נסראללה בדיוק את מה שאומר הקוראן (פרק 8 פסוק 60): "והכינו נגדם את מה שביכולתכם, כוח וסוסים רתומים כדי להטיל פחד בלבבות אויבי אללה ואויביכם." תחילתו של הפסוק מופיעה בתצלום זה של נסראללה המסתובב ברשתות החברתיות.

אסור לנו לשכוח שיש לנסראללה עוד דרישות טריטוריאליות מישראל, בגבול היבשתי, ואחרי הכניעה הישראלית בשטח הימי הוא בוודאי יעלה את הדרישות בגבול היבשת. אם אלו לא תענינה הוא יוכל שוב לאיים על אסדת כריש, כי הוא הרי איננו חלק מההסכם.

העולם הערבי בכלל, והפלסטינים בפרט "רואים את הקולות" ומסיקים את המסקנות. הם מבינים שישראל היא יישות פחדנית שמנהיגיה מוכנים לוותר על שטחי ים וארץ אם מופעל עליהם לחץ, ולכן הישראלים נכנעו לדרישות של נסראללה, הקימו רשות פלסטינית תומכת טרור עם נוכחות טריטוריאלית על ההרים החולשים על ישראל, פינו את סיני, את עזה ואת ערי יהודה ושומרון הערביות ולכן המונח "ארץ ישראל" אצלם גמיש וניתן באמצעות לחץ להקטינו עוד ועוד עד שייעלם לחלוטין.

מכאן נובעת התחושה בכל רחבי המזרח התיכון – כולל המרחב הפלסטיני בישראל וממחוצה לה – שלחץ הכולל ג'יהאד של רצח, ג'יהאד טילים מעזה וכטב"מים מלבנון, ג'יהאד כלכלי– (BDS)  ג'יהאד משפטי בבתי משפט בינלאומיים, ג'יהאד הזיקוקין (כמו זה שבירושלים), ג'יהאד השריפות, ג'יהאד הגניבות, וכל סוגי המאבק האחרים המנוהלים נגד ישראל ויהודיה, הם אמצעים שביכולתם – בעיקר אם יהיו מתואמים בזמן – לצמצם את ישראל לממדים שבהם היא כבר לא תוכל לשרוד.

הסכם לפיד-נסראללה הוא חלק מהדוקטרינה הזו והשפעתו על התדמית של ישראל חמורה וקשה. הסכם זה נוטע תקווה בלבבות רבים מדי במזרח התיכון שישראל מתקרבת אל קיצה וכל מה שהיא צריכה זה דחיפה לכיוון הנכון. בכך, הסכם זה לא רק שאיננו מונע מלחמה, הוא מגדיל את סיכויי פריצתה. במקום איום אמין שיצמצם את התקווה לחסל את ישראל, נתן לפיד לנסראללה זריקת עידוד שתגביר את תקוותו זו.

על זה אומר קהלת (י' 16) "אִי-לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר..." 

ד"ר מרדכי קידר

* * *

יורם אטינגר

הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 באוקטובר 2022.

מעצבי הסכם שטחי הים והגז – כולל ערבויות ארה"ב – מייצגים את מדיניות מחלקת המדינה, המתנפצת בשיטתיות על צוקי המזרח התיכון. לטענתם, ההסכם ימנע עימות צבאי מיידי עם חיזבאללה, יקדם את היציבות בלבנון, ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן), יעניק רוח גבית למתינות, יצמצם את מימדי הטרור ויקרב את השלום עם לבנון. האמנם?

חיזבאללה ולבנון

ארגון הטרור חיזבאללה, שהוקם ומופעל על ידי משטר האייתולות באיראן, הוא הגורם הדומיננטי – פוליטית, צבאית, דתית, חברתית, חינוכית ותקשורתית – בלבנון המתפוררת והבלתי-נשלטת. כמו כל אזור בלתי-נשלט (כגון תימן, עיראק, סוריה, לוב, אפגניסטן ומשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל), לבנון מהווה קרקע פורייה לטרור והברחת נשק וסמים, שהם היתרון היחסי של חיזבאללה.

חיזבאללה התעצם באופן דרמטי מאז הקמתו ב-1982 על ידי אנשי דת שיעים מנג'אף, שהיו ממקורבי אייתוללה חומייני. הארגון פועל להפצת המהפכה השיעית-אסלאמית, להרחבת השליטה האיראנית מהמפרץ הפרסי דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, ולכרסום מעמד ארה"ב במזרח התיכון. תדמית הארגון השתדרגה מאז תרומתו הגדולה להישרדות שלטון אסד בסוריה.

חיזבאללה מהווה ציר מרכזי בפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות במזרח התיכון, במערב וצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו), ונהנה מסיוע פיננסי ואספקת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאויישים קטלניים מאיראן.

מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון גרם לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין להפנות עורף ללבנון, ולהשעות את הסיוע הפיננסי למדינה המרוסקת, פן ישרת את יעדי חיזבאללה.

הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם

הסכמי אברהם, כמו גם העמקת הקשרים עם סעודיה והסכמי השלום עם מצרים וירדן, גובשו עם משטרים יציבים (יחסית למזרח התיכון המאופיין על ידי משטרים ארעיים), פרו-אמריקאים, אנטי-איראנים ואנטי-טרור אסלאמי. מדיניות משטרים אלו אינה חורגת מביצור מעמדם בגבולות מדינותיהם.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה חסרת-שליטה ועתירת פיצולים דתיים, אתניים, גיאוגרפיים ופוליטיים, הממונפים ומתודלקים על ידי חיזבאללה האנטי-אמריקאי ופרו-איראני, המהווה זרוע מובילה של הטרור האסלאמי במזרח התיכון וברחבי העולם. חיזבאללה פועל להפצת חזון האייתולות להקמת חברה שיעית עולמית, להפיכת הרפובליקה הלבנונית לענף של "הרפובליקה האסלאמית", להפלת המשטרים הסונים ("המשומדים") ולניצחון המהפכה השיעית אסלאמית על המערב "הכופר", ובראש וראשונה "השטן הגדול האמריקאי".

הסכמי השלום של ישראל עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמו גם שדרוג היחסים המסחריים והביטחוניים עם סעודיה – נחתמו עם משטרים הרואים בדו-קיום בשלום עם ישראל אינטרס מוביל בתחומי ביטחון פנים וחוץ. משטרים אלו אינם רואים בעקירת "היישות היהודית הכופרת" מ"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מטרה חשובה יותר מקידום יציבותם הפנימית והאזורית, וחלקם (במיוחד איחוד האמירויות) אף עושה שינוי מהפכני וחיובי כלפי המדינה היהודית במערכת החינוך (בניגוד להקצנה של מערכת החינוך הפלסטינית).

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה הנמצאת תחת מגף החיזבאללה, הרואה בדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית תועבה וטומאה, ומבהיר באופן שיטתי – כמו משטר האייתולות – שדבקות בחזון השיעי אסלאמי (כולל עקירת הישות היהודית "הכופרת") עולה בחשיבותה על בוננזה כלכלית ודיפלומטית המוצעת על ידי ארה"ב והמערב. חיזבאללה ופטרונו האיראני רואים בישראל את המוצב הקדמי היעיל ביותר של "השטן האמריקאי הגדול" ושל המשטרים הערבים הסונים.

ההנחה שחיזבאללה יתמתן כתוצאה מהטבות כלכליות מפליגות מתעלמת מהתנהלות החיזבאללה מאז הקמתו, כמו גם התנהלות פטרון החיזבאללה – משטר האייתולות – מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979. שניהם מפגינים דבקות בחתרנות, טרור, הפצת מערכות נשק מתקדמות למשטרים אנטי-אמריקאים, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות המיליארדים שהורעפו ומובטחים על ידי ארה"ב והמערב. העדפת חזון פנטי, חינוך לשנאה, הסתה וטרור מאפיינים גם את התנהלות הרשות הפלסטינית וחמאס, למרות המחוות חסרות-התקדים של ישראל ב-1993 (תהליך אוסלו) ו-2005 (התנתקות), והסיוע הפיננסי הנדיב של ארה"ב והמערב.

הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב הם פועל יוצא של יכולות צבאיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות של ישראל, כולל פעילותה הביטחונית והשיטתית נגד איראן וחיזבאללה, יכולתה לעמוד בלחצים של ארה"ב, ונכונותה להתעמת עם נשיאי ארה"ב, שהביאה למתיחויות קצרות-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. מדינות ערב המתונות והפרו-אמריקאיות רואות בכוח ההרתעה של ישראל נכס חשוב לביטחונן הפנימי והחיצוני.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם בהשראת איום חיזבאללה במתקפת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההסכם מדגיש ויתור של 100% על 860 קמ"ר של מים כלכליים השנויים במחלוקת (וכוללים כ-10 קמ"ר של מים בריבונות ישראל), בהנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון והתנהלות חיזבאללה – שימנע את מתקפת החיזבאללה. כלומר, כניעה לאיומי חיזבאללה ולחץ נשיא ארה"ב, במקום מכת-מנע צבאית להסרת האיום והרתעת הטרור.

הסכם שטחי המים והגז משקף את תפישת העולם של מחלקת המדינה ומכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל, שהפכה את ישראל (מ-1967) למכפלן-עוצמה מוביל של ארה"ב ובעלת-ברית נחשקת עבור המשטרים הערביים המתונים.

השורה התחתונה

מעצבי הסכם שטחי המים והגז מתעלמים מתקדימי המזרח התיכון המבהירים שטרוריסטים (כגון משטר האייתולות, מוג'אהידין, חיזבאללה, פלסטינים) נושכים – ולא מכבדים – את היד המזינה אותם.

מעצבי הסכם שטחי המים והגז גם מתעלמים מתקדימים הממחישים שפייסנות, מחוות, ויתורים ל- ונסיגה נוכח - טרור מעוררים ומקצינים את תיאבון הטרוריסטים.

הסכם שטחי המים והגז מהווה ניצחון של תפישת עולם מערבית על מציאות המזרח התיכון, תוך הקרבת ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות ביטחונית קצרת-טווח.

כאשר חלק משמעותי של הציבור האיראני – ובמיוחד נשים – מתקומם נגד משטר הדיכוי באיראן ודורש את שינוי המשטר, יוזמת ארה"ב את הסכם שטחי המים והגז, המשחק לידי חיזבאללה ופטרונם האיראני, וחוזרת על המשגה הטראגי של 2009, כאשר הנשיא אובמה הפנה עורף להתקוממות העממית באיראן, והניח לאייתולות לטבוח באזרחים בלתי-חמושים.

הסכם שטחי המים והגז מעניק רוח-גבית לחיזבאללה ולאייתולות, ובמקביל משתוקקת ארה"ב לחתום על הסכם גרעין חדש, מתנגדת לאופציית שינוי-משטר בטהרן, שוללת את האופצייה הצבאית (שרק היא יכולה לבחון את כוונות האייתולות), מתמידה באופציה הדיפלומטית המשדרגת בהתמדה את מעמד משטר האייתולות, וסבורה שמחוות נדיבות ישכנעו את האייתולות לזנוח את חזונם הפנטי, לבחור בדו-קיום בשלום ולדבוק בהסכמים.

על רקע המציאות הנ"ל אפשר להעריך שהסכם שטחי הים והגז ימנע – אולי – עימות מיידי עם חיזבאללה, אך יביא לעימות חריף יותר בטווח הבינוני; לא יקדם את היציבות בלבנון; לא ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן); יעניק רוח גבית ליעדי חיזבאללה; יקצין את הטרור וירחיק את השלום בין ישראל ולבנון.

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אורי הייטנר

1. תמונות התנ"ך שלי

איתמר לוי הוא מותג בתרבות הישראלית. מאתר הספרים הישנים המיתולוגי, היה למילה נרדפת לאיש ספר, לאוהב ספר. מפעל חייו – איתור ספרים ישנים, הוא מפעל מופת של אהבת התרבות ואהבת הספר. לפני שבועות אחדים, הודיע איתמר על סגירת מפעל חייו, בשל בעיות בריאות שעמן הוא מתמודד. נאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה!

על המפגש הייחודי שלי עם איתמר לוי ומפעלו התרבותי, סיפרתי במאמר שכתבתי ב-2005: "תמונות התנ"ך שלי".

כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".

כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות,  וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.

אני מכיר את התאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדמיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?

כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתתו לבני. הפכתי את הבית לפניי ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.

מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו במרום גולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.

בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה היתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.

בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצויר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב."

מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (עמ' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.

"התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחריי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.

"כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש."

איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא הכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר, שאותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא היתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.

כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?

אחזתי את הספר בהתרגשות ודפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא אכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.

הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מיד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.

זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי," הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו." דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.

וכך, 5 שנים אני ממתין לאיתמר. מידי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.

לפני שבועיים, הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת מיזם לחידוש ספרים ישנים.

וכך, לפני למעלה משבוע כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.

2. צרור הערות ‏23.10.22

* סלע המחלוקת – האירוע החשוב ביותר במערכת הבחירות עד כה, היה הצגת הרפורמה המשפטית של סמוטריץ'. "חוק וצדק" היא נקראת, ברוח "שִׂיחַדָשׁ" אורוויליאני. אך זו תכנית להרס החוק ולחורבן הצדק.

הצגת התוכנית מציפה את סלע המחלוקת בבחירות האלה: האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות. על כף המאזניים מונח הרעיון שישראל תהיה מדינת חוק, שהמשפט והצדק – מושליה, ההולכת לאור חזונם של נביאי ישראל; מדינה שהכווווול שווים בה בפני החוק, כקטן – כגדול, שהכול בה כפופים לחוק, מאחרון האזרחים (מי זה?) עד בכיר הנבחרים. על הכף השנייה – מדינת שחיתות, שבה הנבחרים אינם כפופים לחוק ומותר להם לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם נבחרו ולכן הם מבטאים את רצון העם. ואם הם עוברים עבירות וחוטאים בשחיתות, גם בכך הם מבטאים את רצון העם, ולכן מיהם הפקידונצ'יקים מהאליטה, אותם "שופטים" ופרקליטים שיתערבו במעשיהם? שלטון של פולחן אישיות למנהיג עליון ללא מיצרים (אך למעשה, שבן גביר הגזען אוחז במבושיו).

על כך הבחירות. הרס מדינת החוק הוא האיום הגדול ביותר שניצב היום על ישראל. זה הנושא הרלוונטי בבחירות. בנושא האיראני אין שום מחלוקת בין הצדדים השונים של המתרס. המחלוקת האידיאולוגית בסוגיה הפלשתינאית אינה רלוונטית, כיוון שאין פרטנר לאף הצעה שגורם ישראלי כלשהו יוכל לחיות איתה. והמחלוקת האידיאולוגית הזאת חוצה את גוש השינוי. איך הימין הישראלי הידרדר לשפל הזה? הליכוד של בגין ושמיר נשא את דגל שלטון החוק, עליונות המשפט, הממלכתיות, השוויון בפני החוק, טוהר המידות, ניקיון הכפיים והמלחמה בשחיתות. איך הליכוד הסתאב כל כך, עד שהיום הוא מניף את דגל השחיתות והרס מדינת החוק? כפי שכתבתי פעמים רבות, אני דוגל בהקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות. ממש איני נלהב לממשלה עם נתניהו, אך זה הרע במיעוטו. אולם כרגע, הדבר החשוב ביותר, כדי להגן על ישראל כמדינת חוק, הוא להבטיח שגוש בן גביר-סמוטריץ'-נתניהו-דרעי לא יזכה, חלילה, ב-61 מנדטים. בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי.

* רפורמה לחיזוק מדינת החוק – גם אני בעד רפורמות במערכת המשפט. אחת החשובות בהן – לבטל את החסינות הדיונית של חברי הכנסת. חברי הכנסת נהנים בדין מחסינות מהותית – חסינות על פעילותם בתוקף תפקידם. אין שום הצדקה לחסינות הדיונית – החסינות על עבירות שעשו שלא בתוקף תפקידם. הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים. בניגוד לרפורמה של סמוטריץ', שמשמעותה ביטול מדינת החוק והפיכת ישראל למדינת שחיתות, לצד האג'נדה הפרסונלית של העמדת נתניהו מעל החוק וחילוצו מאימת הדין, יש מקום לרפורמות שתחזקנה את מדינת החוק ואת המלחמה בשחיתות.

* מכונת רעל – כאשר הארץ מוצפת בשלטי "ימין או פלשתין" – זאת מכונת רעל. זו הסתה. זו דה-לגיטימציה של היריב, והצגתו השקרית הנואלת והמזוויעה – כאוייב וכמי שרוצה להחריב את המדינה ולהקים תחתיה את מדינת האוייב. זה 100% שקר נתעב, שהאיש העומד בראש תעשיית השקרים וההסתה וראשי התעשיה יודעים שזה שקר, אבל ההסתה עובדת ואנשים מאמינים לשקר. "אם לא יהיו 61 מנדטים לימין – לא תהיה מדינה יהודית," מכריזה השקרנית, אשתו של השקרן המוחלט, הפסי-כו-לו-גית שקובעת מי יהיה ראש המל"ל והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. זאת מכונת רעל. זו הסתה פרועה. זאת דה-לגיטימציה. שקרנים חצופים. הדיבר הראשי של דת פולחן האישיות של נתניהו, הוא "המדינה זה אני" והסוגדים לפולחן האישיות מאמצים את הטענה שהמדינה היהודית היא נתניהו ואם אדם אחר יעמוד בראשה, גם אם הוא ימני יותר מנתניהו כמו בנט – זו לא מדינה יהודית אלא פלשתין. כזכור, בנט היה ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד שלא ניהל מו"מ עם הפלשתינאים והיחיד אחרי אוסלו שלא הציע מדינה פלשתינאית והביע התנגדות להקמתה. הצגת הבחירות כהתמודדות בין מדינה יהודית לפלסטין היא שקר והסתה. הבחירות הן התמודדות בין מדינת חוק יהודית דמוקרטית למדינת שחיתות כהניסטית.

[אהוד: "מכונת הרעל" – לא נמאס לך לחרטט ככה שוב ושוב על נתניהו ואשתו? עוד מעט הוא עשוי להיות ראש הממשלה שלך וכדאי לך לשמור קצת משנאתך היוקדת כלפיו לאותה תקופה – שתהיה עוד יותר נהדרת לפרצי שנאתך הכרונית הגורמת לך כנראה הנאה גדולה!

אגב, לחשיפת שיטות עבודתן של המשטרה והפרקליטות במשפט נתניהו, ולעדי התביעה, יש חלק לא מבוטל בהתחזקות נתניהו בסקרי הבחירות – כי בניגוד לעמדתך רוב הציבור לא טיפש!]

* הוראות הפתיחה באש של בן גביר – הקריאה הדמגוגית של בן גביר לשנות את הוראות הפתיחה באש תמיד עובדת. כי לא חשוב מה תהיינה ההוראות, תמיד הוא יטען שצריך לשנות אותן ושאם רק "לא יכבלו את ידי" בלה בלה בלה... הוראות הפתיחה באש של בן גביר, הן אלה שמולאו בידי מושא הערצתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש.

* מצביעי בן גביר: קווים לדמותם– על פי הסקרים, הכהניסטים ועוזריהם עומדים על 13-14 מנדטים והם מתעצמים מסקר לסקר. האם מחזה הזוועה מעורר הפלצות הזה מעיד על כך שישראלים רבים כל כך – כהניסטים? זה נושא למחקרי עומק, שלבטח ייעשו לאחר הבחירות, אך להערכתי הבלתי-מקצועית התשובה היא שלילית. להערכתי, רק חלק קטן מהם אימץ את תורת הגזע הכהניסטית, שבן גביר הוא הווריאנט המתוחכם ולכן המסוכן ביותר שלה. חלק נוסף הוא אנשים שמאמינים לספין השקרי על כך שבן גביר "התמתן", נפרד מ"עברו" הכהניסטי; כלומר קנו, באיוולתם, את ה"תאקיה" שלו. כאלה שלא מבחינים בקריצה בתקרית המבוימת שבה אחד מחסידיו ציטט את האידיאולוגיה "מוות לערבים" ו"ננזף" אל מול המצלמות, שצריך לצווח "מוות למחבלים", והרי בעיניו כל ערבי הוא מחבל. חלק שלישי, הוא אנשים שאין בהם אורך הרוח להתמודד עם מחיר אחיזתנו בארץ ישראל, הגובה חיי אדם, ומאמינים להבטחה הדמגוגית של האקדוחן, שאם רק ניכנס באם-אמא שלהם יהיה שקט טוטלי. והחלק הרביעי הוא המצביעים הטרנדיים. יש היום טרנד של תמיכה בבן גביר; טרנד הזוי, אך קורץ לאנשים מסוימים. אגב, טרנד כזה עשוי להתהפך גם לפני הבחירות. שאלו את פייגלין.

* קצין הכנסת חסר אחריות – כאשר תהיתי על שיקול דעתו ההזוי של קצין הכנסת שהפקיר נשק בידיו של בן גביר, נעניתי שזה קצין הכנסת הקודם, והוא התחלף בינתיים. אבל קצין הכנסת הנוכחי שלא החרים את הנשק הזה, גם אחרי שהכהניסט שלף אותו כדי לאיים על סדרן שהעיר לו על שחנה במקום אסור, ברגע שהוא זיהה שהמבטא שלו ערבי – חסר אחריות ואינו ראוי לתפקידו. כאשר הנשק יירה במערכה השלישית, שני קציני הכנסת הללו לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם.

* גיס חמישי – מי שמתייחס ללוחמי צה"ל כאל אויב – הוא אוייב המדינה. מי שתקפו את מג"ד הצנחנים ואת חייליו הם בוגדים במולדת, בוגדים במדינת ישראל, בוגדים בעם ישראל. הם גיס חמישי. ואולי יהיה להם בקרוב  נציג בממשלה.

* חייל בוגד – בין אנשי הגיס החמישי שתקפו את כוח צה"ל – חייל בשירות סדיר. חייל בוגד – יש דבר חמור מזה? יש להעמיד אותו לדין על סעיף בגידה. האירוע החמור הזה הוא התשובה למי שמלינים על כך שצה"ל סירב לגייס את בן גביר.

* אויבי המתנחלים – מי שתופס טרמפ על מתקפת הבוגדים על לוחמי צה"ל כדי להאשים את ציבור המתנחלים, מעליל עלילה שפלה על מאות אלפי אזרחים ישראלים טובים ונאמנים. אין ספק שהרוב המוחלט של ציבור תושבי יו"ש סולדים מהמעשה ומהעושים. ובכל זאת, בדבר אחד יש להאשים את הציבור ביו"ש – על כך שהוא משתמט לאורך שנים מלנהל מלחמת חורמה בתופעת נערי הזוועות, שהם אויבי ההתיישבות והמתיישבים, והם גורמים למפעל ההתיישבות נזק חמור יותר מכל גורם אחר. מן הראוי שכל תושב ביש"ע יבין שמוטלת עליו משימה לאומית – להעביר לידיעת השב"כ כל ידיעה על נער זוועות ולסייע בכל דרך לשבור את מחבלי "תג מחיר" למיניהם. במקום למגר את התופעה, עוצמים עין ונותנים להם להשתולל. כאשר שותקים כשאותם פראים תוקפים ערבים, מעודדים אותם לתקוף "שמאלנים" וכששותקים כאשר הם תוקפים "שמאלנים", מעודדים אותם לתקוף את כוחות צה"ל. בכל פעם שאני כותב נגד הפורעים כאשר הם תוקפים ערבים, התשובה האוטומטית הדמגוגית שאני מקבל היא "הא, הם הבעייה? על המחבלים הפלשתינאים אין לך מה להגיד?" איזו דמגוגיה בזויה. כאילו מי שיוצא נגד מחבלים יהודים הוא בעד מחבלים ערבים. יש להילחם בטרור של יהודים כאילו אין טרור פלשתינאי ויש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור של יהודים. ולמה אני כותב "טרור של יהודים" ולא "טרור יהודי"? כי אין שום דבר יהודי בטרור הזה, גם אם המחבלים נולדו לאימהות יהודיות. אולי נכון ומדויק לכתוב: טרור כהניסטי.

* חתירה למגע – מחבלים מיידים אבנים על מכוניות וחנויות. יידוי אבנים הוא ניסיון לרצח. כוח צה"ל יוצא למקום לטפל בפיגוע. המחבלים תוקפים את הלוחמים ומתיזים גז על פניהם של המג"ד והלוחמים. המחבלים מצליחים לברוח. זה צה"ל? זו חתירה למגע? לשם מה נותנים לחיילים נשק?

* רקב מוסרי – רוגל אלפר מתגולל בפשקוויל בשוקניה, בח"כ אפרת רייטן ממפלגת העבודה. כותרת הפשקוויל: "הריקבון המוסרי של אפרת רייטן". והוא כותב: "...הניוון המוסרי של רייטן כה עמוק, הפשיזציה של השקפת עולמה כה יסודית... היא לא אשת שמאל אלא מתקרנפת עדרית נוספת שנסחפה בזרם העכור." והוא לא מתחרע רק בה, אישית, אלא גם במפלגתה: "עוד סיבה לא להצביע למפלגת העבודה ולהשקפת עולמה הנפסדת." וגם בציבור שהיא מייצגת: "הציבור השמאלני דמיקולו שהיא מייצגת."

על מה ולמה יצא זעמו של אלפר? על כך שרייטן כתבה לאב של חייל הדואג לשלום בנו: "שיחזור בריא ושלם! מחזקת גם אותך ובקרוב מאוד הבן שלי גם מתגייס לקרבי ומצטרפת לדאגות." אוי, איזו פשיסטית רקובה ומנוונת. לא זו בלבד שהיא מאחלת לאב מודאג שבנו החייל יחזור הביתה בשלום, היא עוד שולחת את בנה להיות קלגס בצבא אקיבוש. אכן, פשיסטית מתקרנפת. "צייצה כמו שדרנית צייתנית ופטריוטית בגל"צ," בז לה אלפר, על דבריה. כי להיות לוחם בצה"ל זה להיות "קלגס" ולכן הוא מסביר לה שהבן שלה לא יחזור בשלום, כי"הקלגסות תשחית אותו."

ברור, הציפיה של אלפר היא שהצעירים הישראלים יסרבו לשרת בצה"ל ושאימהות תמנענה מבניהן להתגייס לצה"ל, והוא לא מאחל לחיילים הישראלים לחזור בריאים ושלמים, הרי הוא תומך באוייב ורק השבוע שיבח אותו על פעולות הגבורה שבהן הרג לוחמת ולוחם בצבא השנוא עליו. ולכן הוא בז לאפרת רייטן: "תמיד היא תגבה ותאדיר את כוחות צה"ל השומרים על המתנחלים. ותמיד היא תדאג לשלומם אף על פי שמעשיהם שפלים ומרושעים, ותחנך את בנה להתגייס לשורותיהם ולהיות כמותם. ותתגאה בהיותו חייל כזה. זו פשיטת רגל מוסרית." נו, נו, לשמוע הטפות מוסר מניהיליסט חסר מוסר וחף מערכים.

* נגד מה הם – כאשר רוגל אלפר וגדעון לוי כותבים נגד רעיון "שתי המדינות", שיהיה ברור – הם לא נגד מדינה פלשתינאית. לא זו המדינה שהם מתנגדים לקיומה.

* מתווכחים הוגנים – קרולינה לנדסמן פירסמה מאמר ב"הארץ" שבו תקפה בחריפות את ארה"ב על כך שהיא כביכול מתווכת בין ישראל לערבים, בעוד היא מזדהה לחלוטין עם ישראל ולכן אינה ראויה לתיווך. ובנימה אנטישמית אופיינית, היא מציינת את העובדה שארה"ב שולחת למזה"ת מתווכים יהודים. בין השאר, היא ציינה את עמוס הוכשטיין, המתווך בין ישראל ללבנון בהסכם הגג. הוכשטיין הוא ישראלי במקור, בן למשפחה ירושלמית דתית, בוגר "בני עקיבא" ולוחם בשריון. אחרי שחרורו מצה"ל הוא ירד לארה"ב, ועשה חיל עד שהיום הוא מהיועצים הקרובים ביותר לנשיא ביידן.

כותבת לנדסמן: "אני תוהה אם מתווך אמריקאי שנולד בביירות ושירת בחיזבאללה היה מתקבל באותה נינוחות, או זוכה לכותרת כיפית שכזו על סיפורו המדהים של משגר הרקטות מחיזבאללה שהיגר לארה"ב ונהפך למתווך האמריקאי." ההשוואה בין צה"ל לחיזבאללה מעידה בעיקר על הכותבת – היא מנוולת, פצצת שנאה למדינת ישראל. אבל האם מתווך ממוצא לבנוני יכול היה להיות מקובל על ישראל? כן. זה כבר קרה. פיליפ חביב, פקיד בכיר במחלקת המדינה האמריקאית, אמריקאי ממוצא לבנוני, היה המתווך בין ישראל ללבנון בשנים 1981-1986.

* אחיו התאום – השתתפתי בסיור מאלף של מגדלי תפוחים, במטעי צפון הגולן. היה שם מנהל אגף הפירות במועצת הצמחים. מיד ראיתי שהוא מוכר לי מאוד וניסיתי להיזכר מהיכן. במהלך הסיור נפל לי האסימון – הוא ממש נראה כמו מי שהיה סמג"ד שלי בשנה שנתיים הראשונות במילואים (התגייסתי למילואים ב-1985). ניגשתי אליו, ושאלתי אותו אם הוא היה סמג"ד 420. הוא נראה מורגל לשאלה, והשיב לי שזה אחיו התאום, מאיר! גם הוא, משה ברוקנטל, שירת במקביל כסמג"ד, בגדוד אחר בחטיבת הצנחנים הדרומית, ובהמשך הם המשיכו לפקד במקביל ביחידה אחרת.

* הישראלית המכוערת – נסעתי לבית מרקחת במרפאת קצרין. למקום החנייה הפנוי היחיד לא יכולתי להיכנס, כי הרכב שנכנס למקום החנייה שלידו, פלש לתוכו ולמעשה תפס שני מקומות חנייה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה, אך הפעם הספקתי לראות את הנהגת שיצאה מהרכב. קראתי לה, והיא התעלמה והמשיכה ללכת. קראתי לה שוב והיא שוב עשתה עצמה כמי שאינה שומעת. אולם מישהו שבא מולה הסב את תשומת ליבה שאני קורא לה. היא הסתובבה אליי, ואמרתי לה בנימוס: "את חונה בשני מקומות חנייה ואין לי איפה לחנות. החני את הרכב שלך בחזרה."

"אני ממהרת יש לי עכשיו תור."

שוב חזרתי על דבריי והיא הצביעה על השעון שלה והלכה. מצאתי חנייה במקום אחר. כשנכנסתי למרפאה, ראיתי שהיא עוד ממתינה לתור שלה. באופן לא מפתיע, היא גם לא עטתה מסיכה, כפי שאנו נדרשים במרפאות. בקיצור, הישראלית המכוערת. חבל שאיני יודע את שמה. הייתי שמח מאוד לעשות לה שיימינג.

* צליל מכוון 2022 – "צליל מכוון" הוא מועדון זמר ייחודי, שצמח בבית לחם הגלילית אך שותפים לו אוהבי זמר רבים מחוץ ליישוב. אחת לשנה, נערך ליל שירה בחוף ירדן בכינרת, שספק אם יש כדוגמתו מבחינת האיכות, הרמה והצביון. בליל שבת נערך "צליל מכוון" 2022.

חברי רני קרן הוא היוזם והמארגן הראשי של האירוע, שכרוך בלוגיסטיקה לא פשוטה, כולל ארוחת ערב חגיגית משודרגת, בר הפועל לאורך הלילה ובמהלכו מפציעים לתוך השירה קציצות טעימות, מרק עגבניות מהביל ותירס חם. רני הוא הרוח החיה לאורך הלילה. צליל בירן הנפלא מלהטט על הקלידים לאורך למעלה מעשר שעות וחצי, אפילו ללא הפסקת פיפי קצרה. הערב נפתח בשירי שבת ב-20:30 והסתיים אחרי 7:00 בבוקר. אשתו של צליל, סלעית, מובילה את השירה. לצדו מספר נגנים, ואציין מתוכם את נרי רבי, הגיטריסט ונגן הבוזוקי הווירטואוז.

500 איש – מבוגרים, נוער וילדים, השתתפו בליל השירה. ההרשמה נסגרה כבר לפני כחודש, ומאות מאוכזבים לא יכלו להצטרף. השירה, הן שירת הרבים והן שירת הסולנים, יפהפייה. והשירים – באמת טובי השירים, ובהם שירים רבים שלרוב אינם מושרים בערבי זמר; שירים מורכבים עם מלודיות לא פשוטות. אכן, יש במועדון הזה זמרים מצוינים. לפנות בוקר החלה השמש להפציע מעל הרי הגולן, והמראה המקסים הזה רומם את הנפש.

מדי שנה אני משתתף באירוע ובשנים האחרונות מצטרפת אליי בתי הצעירה תמר, שהיא זמרת מצוינת. היא שרה כמה סולואים וגולת הכותרת (המשפחתית) היתה דואט מרגש של שנינו – "סמבה בשניים". אני שרתי סולו גם את "נאסף תשרי" ו"סוס עץ". אחרי למעלה מעשר שעות עליתי לשיר סולו, על אדי הקול האחרונים שלי, את "דברים שרציתי לומר," אך גרוני ניחר, ונאלצתי לפרוש במהלך השיר. ובסביבות חצות, חג מעלינו מטס מחריש אוזניים של "מקורות זרים" בדרכם לכיוון צפון מזרח.

סיימנו בשירת "בראשית" (של גבי שושן) כיאה לשבת בראשית וב"ואולי" של רחל המשוררת, הטמונה מאות מטרים צפונה לשם; "הוי כינרת שלי", המרהיבה בשלל צבעי הזריחה מהרי הגולן, "ההיית, או חלמתי חלום?" וכשכולם התארגנו לארוחת בוקר ולהתכרבלות באוהלים, אנחנו נכנסנו לרכב ומיד פתחנו את הרדיו ברשת ג', "סופשבוע געגוע" – וכך זכינו לעוד שעת בונוס של שירים עבריים יפים ואהובים.

* ביד הלשון: מכללה – בשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובמכללות. האם תמיד הייתה הפרדה לשונית בין אוניברסיטאות למכללות?

המילה מכללה היא הצעתו של אליעזר בן יהודה לשם העברי של האוניברסיטה. מכללה על שום שהיא כוללת את מכלול הידע האנושי. לקראת הקמת האוניברסיטה העברית, היו תומכים להצעתו, ובהם זאב ז'בוטינסקי, שבמאמריו בעברית הקפיד להשתמש במילה "מכללה".

למרבה הצער, פרנסי האוניברסיטה העברית, דחו את ההצעה ומטעמי פלצנות התעקשו להיקרא אוניברסיטה. כפי שמאותם טעמים, עד היום מוסדות האוניברסיטה נקראים: סנאט, רקטור, דיקן וכד'. לפחות נשיא האוניברסיטה כבר אינו נקרא קנצלר, כפי שנקרא הקנצלר יהודה לייב מאגנס בעשור הראשון של האוניברסיטה. אך עד היום, במילון אבן שושן, השם העברי לאוניברסיטה הוא מכללה.

טוב עשו מי שגאלו את המילה היפה מכללה מתהום הנשייה, כאשר העניקו את שמה למוסדות להשכלת המשך או השכלה גבוהה חוץ-אוניברסיטאיים. אחרת, המשפט הפותח של הפינה היה, שבשבוע הבא תפתח שנת הלימודים האקדמית, באוניברסיטאות ובקולג'ים.

אורי הייטנר

* * *

ד"ר עירית אמינוף

על הירידה מן הארץ

דבריו של אורי הייטנר אודות הירידה מן הארץ – דברי אמת,  שכל והגיון. אבל יותר מכך, הם  דברי מוסר והגינות. ברור לכל בר בי רב, שאין מי שיעצור את המבקשים לרדת מן הארץ לארצות השפע, הטוב, קלות הקיום, מחיר הקוטג', אפשרויות תעסוקה, האפשרות להתעשר, חינוך בבתי הספר, היצע בחנויות,  מחירים הגיוניים, נימוס ומה לא? הכול נפלא שם בארצות הניכר!  ואילו אצלנו? – לא הכול נפלא, ואין צורך לבדוק האם זה בגלל הפוליטיקה, החינוך בבית ובבתי הספר, מחירי הקיום  הבלתי נורמליים, מחירי המזון המטורפים, המצב  האבסורדי שאינו מאפשר להשיג דירה, אם אתה צעיר ואין לך קרנות גדולות מאחוריך,  הפליות וניכור עליו בוכים מגזרים מסוימים,  [חלק קטן נכון חלק גדול אינו נכון], האנשים אינם מנומסים, הפשיעה גוברת, התרבות עוברת, ושם – הכל נהדר!  אז למה לא לרדת לשם?

בשיחותיי הרבות עם חברים של ילדיי, ועם אחדים מאחייני,  שהם כולם בגילים שבין 40  ל-60 – בני  הדור שצריך לעמוד בקדמת הבמה ולהנהיג את הציבור. יותר ויותר אני מזדעזעת מדבריהם על הארץ, מן המילים הקשות על המושג 'ציונות', שהפך למילת גנאי, מן המחשבה על אהבת ארץ ישראל, שכמעט נעלמה ומן המחויבות לשלום הארץ, וליושבים בה.

כל מילה של אורי הייטנר אומרת זאת. בחינת הנושא דרך עיניו של הפרט – מובילה אמנם  למסקנה הפשטנית  שזכותו של כל אחד ואחד לבחור את המקום הרצוי  לו ולמשפחתו  לחיות בו. [עד לפני 80  שנה מי מאיתנו יכול היה לבחור את המקום הרצוי לו? היום כולנו גיבורים, כי אנחנו חיים בדמוקרטיה וכל איש – הישר בעיניו – יעשה. ויברח מן המדינה למקומות של חסד, טוב ושפע.]

אבל –  כדברי הייטנר – היכן המחוייבות שלנו לארץ שהשגנו במחיר כבד מנשוא?  רק חשבו: כל צעיר וצעירה היורדים ממנה, לוקחים ממנה גם את הדור הצעיר – דור העתיד –  ילדים שמחר יוכלו להיות מנהיגים בכל תחומי חיינו: אנשי מחקר,  כלכלה, תרבות  ופוליטיקה. הם מורידים את הפוטנציאל של אנשים מובחרים שישפרו פה את הנוף, [לא כולם]. אלה ודומיהם יהיו הגורמים לכך שחס וחלילה יום אחד  נפסיד את מה שהשגנו – ואז –  אנה  אנו באים?  קל מאוד להפסיד כל מה שבנינו, קשה וכנראה בלתי אפשרי יהיה להשיג זאת שוב אם נגיע למצב הזה. מדינת  ישראל תישאר  מדולדלת מבניה  תושביה, האם תמיד יעמוד לנו הכוח לשרוד?

האם כל היורדים, אימהותיהם ואבותיהם אינם חושבים לרגע על הכלל? אלא רק על טובת  ילדיהם "שיהיו מאושרים איפה שהם רוצים לחיות"?! אוי לנו ואבוי לנו אם הפרט לא יראה את הכלל ולא יחשוב  עליו. מי שנולדו בימי קיומה של מדינת ישראל, בטוחים שהיא תמיד עמדה ותמיד תעמוד. הם אינם חושבים לרגע שגם להם יש אחריות, אישית ממש, למדינה. הכמות הופכת  להיות איכות בשעות גורליות. אנו מדלדלים את אוכלוסיית ישראל, וכל פרט אומר  לעצמו, יש מספיק שנשארים בארץ, מה זה ענייני מי ישרת בצבא? אני רוצה חיים טובים, קלים ונוחים לי ולילדיי היקרים, בית בהישג יד, שתי מכוניות לי ולה, בילויים בסופי שבוע וחופשות, הנאות החיים שלא נוכל להרשות לעצמנו בארץ. מי שנשאר – שיישא בעול!

תמיד קל יותר שילדים של אחרים ישרתו בצבא, ו"ירוצו על הג'בלאות" בלשוננו הצברית, ובוודאי קל ונעים יותר להתהדר בניכר:  "כשאני שירתי בצנחנים" וכדומה עלילות גבורה כאלה. אבל – אם אתה והוא והיא תברחו לניכר המבטיח, מי יבנה? מי ילמד? מי יעבוד? ומי ינהיג את הציבור? והחשוב מכל: מי ילחם לנו, ומי יעמוד לנו בפרץ ביום פקודה?*

היורדים – ה"נחותי"  כפי שמכנה אותם התלמוד,  יורדים ומותירים מאחוריהם חלל שהולך וגדל מדי שנה בשנה. חובה לבדוק את הנושא דרך עיני הכלל  ודרך המחוייבות שלנו למדינה –  למה שבנו הורינו, סבינו וסבותינו  בעמל כפיים ובתנאים לא תנאים. הפסיקו להתלונן על הכול –  ובמקום זאת הטו שכם לעזור לה למדינה הזו שהא אכן בצרות  גדולות,  על ידי כך שתישארו בה, תילחמו מבפנים על כל מה שמטריד אתכם, אותנו את כולנו. אל תפנו לה עורף על ידי ירידה!

הירידה מן הארץ אכן אנוכית ומכוערת.

ד"ר עירית אמינוף

אהוד: שכחת את הסיבה הטובה ביותר לירידה מן הארץ – ביבי! ובייחוד עכשיו, כאשר יש חשש שיחזור להיות ראש ממשלה, השינאה כלפיו מצדיקה את הירידה מן הארץ. שהרי ברור כי כאשר יחזור לשלטון תחוסל הדמוקרטיה בישראל ואולי אפילו לא יצטרכו את הכנסת כדי לקבל החלטות חשובות, והליכוד יתנהל באורח לא דמוקרטי – ממש לפי "עקרון המנהיג" כפי שמתנהל כיום "יש עתיד"; ובעיני הרל"ב הרבים שיירדו מהארץ בגלל הדיקטטורה של ביבי – רוב ארצות העולם תהיינה ממש גן עדן, בייחוד גרמניה שבה משתוללת עתה עליית מחירים נהדרת, ואזרחים רבים בה יצטרכו בקרוב להחליט על מה להוציא את כספם – על מזון או על חימום בחורף.

* * *

אירית אמינוף

חצבים

בוָואדִי עָרָה פּוֹרְחִים הַחֲצָבִים.

בְּפִיתּוּלֵי כְּבִישִׁים וּמַחְשָׁבוֹת,

שֶׁל יְהוּדִים, שֶׁל עֲרָבִים

בֵּינוֹת סְלָעִים וּרְגָבִים

זְקוּפִים, גֵּאִים,  מְלַבְלְבִים 

הַחֲצָבִים.

כְּמוֹ נֵרוֹת הֵם נִצָּבִים

בְּבֶגֶד לֹבֶן מַרְהִיבִים

קַדִּים קַלּוֹת, מְשׁוֹבְבִים

מְמַלְמְלִים לְלֹא מִלִּים

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, קְרֵבִים

יְמוֹת הַסְּתָיו הָעֲצוּבִים,

וּמִדֵּי סְתָיו מִנִּי סְתָווִים

נָשׁוּב נִפְרַח בַּעֲבוּרְכֶם – 

הַמִּתְרַגְּשִׁים, הָאוֹהֲבִים,

לְלֹא גְּבוּלוֹת וּבְלִי דְּגָלִים

לְלֹא מִסְתּוֹר מַאֲרָבִים,

אֲנַחְנוּ כָּאן גְּלוּיִים לָאוֹר

לְמַעַנְכֶם – כָּל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים –

הַחֲצָבִים.

* * *

ארנה גולן

אמונה ומסורת, חגים יהודיים, טקסי חיים ומוות

בחברה חלוצית בקיבוץ

חלק רביעי ואחרון

ו. מה יעשו עם טקסי האבל הדתיים ואיך ינהגו עם האבלים?

קשיי הנימוס והמשמעת  היו קלים לעומת הליכות האבל על מות חבר, ילד או הורה.  בעניין זה עלו שאלות יסוד סבוכות במיוחד. בילדותנו היו הורינו וחבריהם חבורה של צעירים שהיו כמעט ללא הורים, סבים או בני משפחה אחרים, כמו אחים או בני דודים. בנוסף, המוות בכלל היה נדיר בחברה הצעירה הזאת, ובוודאי לא של קרוב משפחה. ולכן, כשאירע גָרַם לזעזוע עמוק ולתחושה של פגיעה קשה בסידרי העולם. הבעייה היתה איך יבטאו את ההלם ואת הכאב הזה.

הרי להורינו שמרדו בדת לא היה מאגר מוכן של דרכי התמודדות חלוציים וחילוניים של ביטוי לאבל. יישבו שבעה, למשל, והחברים יבואו לנחם? או אולי החבר או החברה האבלים יחזרו מיד לעבודה? יגידו קדיש? בחלוציות המהפכנית שלהם – למרות שבסתר ליבם התרפקו על הווי ביתם שלא היה מחמיר במיוחד) כפרו הורינו בדרכים המסורתיות-הדתיות, אך עדיין לא נמצאו להם נוהגים חדשים, והם הוכרחו לעצב אותם מחדש במאמץ אדיר. למשל, שאלה פשוטה לכאורה, איך ייקבר המת? האם יובל באלונקה כמנהג המסורת או ייקבר בארון, כפי שאכן הוחלט לעשות כשלקחו דוגמה מקיבוצים וותיקים יותר.

ל"חברה קדישא" לא היתה, כמובן, דריסת רגל בקיבוץ והחברים, שכולם השתתפו בלוויות שהיו נדירות אז ועוררו רגשות אבל כבדים, חפרו את הקברים במו ידיהם וראו בכך מצוות קודש. אך מה יאמרו וכיצד יספידו את המת בשעת קבורתו? הרי לא יתואר שייאמר "קדיש" או יקראו מן התפילה. וכך הופקד ההספד בידי חבר כלשהו, שנודע בכושר הנאום, אך נקלע לרוב למליצות.

ומתי מקימים את המצבה, הם שאלו את עצמם? לאחר שבוע, חודש או שנה? ומה תהא צורתה ומה ייכתב עליה? המצבות שהוקמו אז וגם שנים לאחר מכן מעידות כי הוחלט לציין תמיד את התאריך שבו הצטרף החבר לקיבוץ. לעומת זאת, הם התקשו להחליט אם לכתוב את שם הוריו ולרוב לא כתבו, ואת שם משפחתו הלועזי טרם הוחלף לשם העברי החדש, ומנין עלה לארץ, ובמשך שנים לא היו עקביים בהחלטתם למרות שהשתדלו שיהיו המצבות אחידות בעיצובן.

שאלות נוספות צצו באשר לדרכי ביטויו של האבל. האם נאה לחברים ולמשפחה להשמיע בעת ההלווייה קולות בכי ונהי או שמא יש לרסן את הכאב ולעמוד בו בגבורה ובדממה כראוי לחלוצים עזי נפש שלא יגלו חולשה. והאבלים עצמם, האם יישבו "שבעה"? והלא מנהג דתי הוא (אף כי בליבם כמהו לקיימו). ואולי החבר יחזור לעבודה מיד וכך יתנחם. וכיצד מנחמים את האבלים, והרי אין נוסחים קבועים להישען עליהם? האם יש לסור אל האבלים ולנחם אותם או שמא יש בכך הכבדה ורק "האחות" תסור אליהם ותדאג לבריאותם?

והילדים? האם יש לספר להם, לקטנים התמימים, על מות חבר ולזעזע את נפשם הרכה? כמובן מאליו הם החליטו לכסות מאיתנו את האירוע המר. מעולם לא סיפרו לנו על מוות עד שגדלנו למשל, על מות שלושת התינוקות הראשונים בני גילנו לא סיפרו לנו אפילו כשגדלנו. כי גם  כשגדלנו הם ניסו להעלים מאיתנו פרטים מכאיבים, לא כל שכן שלא התירו לנו להשתתף בלווייה.

התוצאה היתה שהם לא העמידו בפנינו דגם שממנו נלמד מה עושים. וכך, בלי כוונה, נעשינו אנחנו אילמים יותר מהורינו. וכאשר לא ידענו איך נבטא את האבל והצער  הם נימקו את זה בכך  שאנחנו  "צברים חסרי חינוך" המתחמקים מהשתתפות בצער, אף שבליבם  היו מרוצים  לראותנו גדלים כ"צברים קשוחים" ועמידים. אבל ליבנו שלנו נצבט כי חשנו שזה לא בסדר.

ומאלף הדבר: ב"ספר מסדה", שבא לסכם 25 שנות התיישבות, אין כל התייחסות לשאלת טקסי האבל.  לעומת זאת, בספר מובאים זיכרונות על אירועי חג ומסיבות, כמו על "שתי מסיבות" בראשית ההתיישבות שבסופן "מחול מסדה התלקח עד שעה מאוחרת בליל." לתיאור הזה גם נמצאו נוסחאות מן הפואמה "מסדה" של למדן (עמ' 82-81). מסופר גם על "ליל סדר ראשון" בהתיישבות, אבל אין כל דיווח על פטירתם של חברים או הורים או ילדים, למרות שפטירתו של כל אחד היתה נחלת הכלל בקיבוץ וגרמה לכאב גדול. אבל על כאב לא מדברים.

אך כי אלה לא היו אירועים "פרטיים" כמו כל שאר האירועים "הפרטיים", כמו בר-מצוות ונישואין ולאחר מכן הולדת נכדים, תמיד הם היו שמחת הכלל. והאמת, היה בכך חיזוק גדול לפרט. רק בסופו של הספר, במדור "אשר לא זכו", מובאות תמונות הנפטרים וביוגרפיות קצרות שסולקו מהן הפרטים המכאיבים (כגון, מחלה קשה, מחלת נפש, או האופן שבו קרתה התאונה המחרידה). אבל לא נמצא חבר שיהיה מוכן להתמודד עם הנושא פנים אל פנים.

ז. מיפגשים עם המוות והיעדר  מנהגי אבלות

על רקע זה, המפגש הישיר הראשון והמפתיע שלנו עם המוות היה דווקא עם מותו של הכלב הקטן, השחרחר והאהוב שלנו. הסוס שהוביל את עגלת העץ המשולשת שבה נסענו לבית הספר בכיתה א', כי מכונית המשא היתה תפוסה, בעט בו והרגו. הוא רץ אחרינו, סירב להיפרד וכישכש בזנבו העדין בעודו נובח נביחות קטנות. והנה הוא מוטל לפנינו בלא תזוזה ובלא נשימה והוא זב דם. מדוע הוא שוכב כך? הזדעזענו ופרצנו כולנו בבכי. כששבנו מבית הספר נהגנו בו כפי ששמענו מהורינו. כרינו לו קבר על יד בית הילדים שבו גרנו וכשדמעות בעינינו טמנו אותו באדמה וכיסינו אותו בלב דואב. שמנו על הקבר עשבים שתלשנו מן הדשא ובכינו כל אותו היום. הורינו שנחרדו מעוצמת האבל, ניסו להגיד לנו ש"כלב הוא לא בן-אדם" ולא צריך כל כך להתאבל, עוד יימצא לנו כלב אחר. אבל אנחנו לא התנחמנו.

זמן לא רב לאחר מכן נפטר בנימין כהן, אביה של עודדה, והוא נפטר מסרטן העור, שאז לא ידעו כלל מה לעשות עם התופעה הזאת. היה זה בשנת 1942 וחברי הקיבוץ עשו ככל יכולתם להסתיר את מותו מן "הילדים הרכים". וכמובן, הם לא לקחו אותנו ואפילו לא את הבת שלו בת ה-5 עימם להלווייה שהחרידה את נפשם.

גישתו של אבא, כך מתברר היטב, היתה שונה. כל ימיו הוא סבר שעליו לחשוף אותי מילדות למציאות האמיתית ותהא קשה ביותר, שאם לא כן לא אסגל לי דרכי עמידה והתמודדות. אין סודות הוא החליט. זכור לי היטב איך בנסיעתו לירושלים לביקור אצל בנימין ורופאו, הוא לקח אותי עימו לבית החולים "הדסה", ששכן אז על הר-הצופים. בנימין כהן החולה אושפז שם ואבא הכין אותי במסדרון הארוך לביקור אצלו. אבא סיפר לי במפורש שמחלתו של אבא  של חברתי עודדה קשה מאוד והוא נראה לא טוב, אבל חובה עלינו לבקר אותו ולעודד את רוחו. ואמנם, לא זכור לי שהזדעזעתי כאשר צפיתי מן הצד באבא שקרב אליו ושוחח עימו. לעומת זאת, בבית לא ידענו איך להתמודד עם אבלן של עודדה ואימהּ שהסתגרן בחדרן, וגם  לא הוסבר לנו דבר וכנראה שהתעלמנו.

לראשונה היכה המוות האנושי בתודעתי בשנת 1946, ואני כבת 11, עם פטירתה הפתאומית של סבתי לאה כהן. אמנם, היא היתה רק בת 58 אך לנו – וגם לחברים – היא נדמתה כזקנה "באה בימים" בשמלותיה הרחבות ובשער השיבה, המגולגל בפקעת מאחורי ראשה. וכנהוג, היא  הועסקה, בעיקר, במריטת הנוצות של התרנגולות לפני הבישול בסירים הענקיים. ובכל זאת ולמרות שלא יכולתי ליצור עימה קשר של ממש, משום  שלא ידעה עברית, היתה לי פטירתה הלם של כאב . זה היה בעיקר  בשל תגובתן הנסערת בכאב של אימא ואוצה, שתי בנותיה. היא נפטרה בבית החולים בעפולה לאחר ניתוח אפנדציט כושל, שהצליח לכאורה אבל מספריים נשכחו בו בבטן שלה, גרמו לדלקת קשה ולמותה, ואימא ואוצה סירבו להשלים עם הגזירה.

להלווייה לא לקחו אותי, כמובן, אבל לא יכלו למנוע ממני להתגנב ולהשתתף בטקס הקצר שהתקיים ליד ארונה בחדר המרפאה, שהיתה ממוקמת בקומה הראשונה של מגדל המים (שהיה עתיד להיהרס בכיבוש המשק במלחמת העצמאות). כל החברים התכנסו מול המרפאה ועמדו שותקים בבגדי העבודה, ואילו אימא ואוצה, ואני בעקבותיהן, נכנסנו פנימה. הן פרצו בבכי תמרורים וזעקו כמינהג העיר אקרמן, ואימא התעלפה לפתע. הינדה האחות נזעקה והחייתה אותה, אך אימא שבה והתעלפה ואבא הוזעק פנימה והיה חיוור ונרעש.  כל אותה עת ניסיתי אני להעלים את נוכחותי, גם בשעה שאבא וחברים נוספים הרימו את הארון ונשאו אותו על כתפיהם בדרך הארוכה למדי לבית הקברות וכולם אחריהם בשיירה דוממת, ארוכה ומתרחקת.

מה התרחש בבית הקברות אני לא יודעת. זכור לי רק איך ישבו אוצה ואימא בחדר, נאנחות וחיוורות ומסרבות לאכול. ובכל זאת, כחברות קיבוץ נאמנות לאחר יום או יומיים הן קמו, לבשו בגדי עבודה ושבו, כביכול, לחייהן הרגילים. כי כך היה  נהוג. אולם אימא לא השלימה וזכורות לי התרסותיה – לאו דווקא כלפי הרופאים, שהאמינה בהם, אלא כלפי הגורל או אלוהים – על הוריה שנפטרו בצעירותם. רק כשנולדה אחותי הצעירה בשנת 1949 מצאה אמא נחמה פורתא כשהעניקה לה את שם אימה, לאה, אף כי היה זה שם "גלותי" לפי מונחי החברים וספק אם גרם לאחותי רוב נחת.

בחודש מאי 1947 שוב היכה המוות במשפחתנו. והפעם היתה הקורבן אישה צעירה, אווה, רעייתו היפה והאהובה של אחיו הצעיר של אבא, פבוס שטנצלר. שניהם ניצולי שואה. גדעון אחי ואני אהבנו את שניהם מאוד על משחקיהם הנלהבים איתנו והשעשועים שהיו ממציאים בבואם אלינו. צחוקם הרם היה אז נשמע ואיש לא יכול היה לשער את ייסורי השואה שעברו. הפעם הגיעה אווה (לבית ראוכוורגר) לבדה והקדימה את בואו של פבוס. אך כשירדה מן האוטובוס בכביש הראשי והתחילה לחצות את הכביש, היא לא הבחינה במכונית המשא שבאה, פגעה בה בכוח וגרמה למותה. עד היום זכור לי האבל הנורא שנפל על אבא ואימא, השתיקה המאיימת ששררה בבית ובכיו המר של פבוס כשהגיע לחדר ההורים.

תדהמה נפלה על החברים כולם, שלא היו מורגלים אז בתאונות דרכים, והינדה האחות נחפזה לבוא אלינו ולטפל באבלים הבוכים, שלא נמצאה להם נחמה. ומשום שפבוס ואווה היו עדיין עולים חדשים, שהתגוררו בחדר של "הרכוש הנטוש" ביפו, הוחלט לקבור את אווה במסדה, אך לא זכור לי דבר מן ההלווייה. מן הסתם הוחלט, כתמיד, שלא לשתף בה את הילדים. אבל עד היום, מדי שנה, כשאנחנו עולים לקבר ההורים, אני פוקדת את קברה וזוכרת את אנחות הכאב של הוריי שלא חדלו ימים רבים למרות שהם ניסו להסתירן מאיתנו. בביתו של פבוס נאסר עלינו להזכיר את אווה, על מנת לסייע לו לבנות משפחה חדשה, וכשבנה – על מנת שלא לפגום בהרמוניה. ועד היום אני תמהה, האם היה זה נכון?

באוקטובר 1948 שוב ניצבנו כולנו, בני "קבוצת השחר" והחברים, אל מול מוות פתאומי בתאונה והפעם על רקע ביטחוני, וכיוון שבקיבוץ היינו כמשפחה גדולה היתה תדהמת האבל משותפת לכל, כולל אנחנו. המא"ז של הקיבוץ וסגנו, ליפא גבזה ויעקב רוזנצוויט, שעסקוּ במקלט בפירוק של תחמושת שהגיעה לאחר שובנו למסדה מחיפה, נהרגו שניהם כשרימון התפוצץ בידיהם. עד היום זכור לי ההד העמום של הפיצוץ, המבוכה הראשונית, הריצה הבהולה של כולם אל המקלט וההלם של החברים, שזה עתה החלו לשקם את ההריסות. הפעם לא היתה עוד חציצה בינינו למוות. נחשבנו כגדולים והשתתפנו בטקס הקצר שלפני ההלווייה וגם בה עצמה. עמדנו אל מול ארונותיהם, שמענו את האלמנות הצעירות, נעמי ולאה, מתייפחות ולאחר מכן את הנאומים, שכגודל האבל כן היו נמלצים וחיפשו נחמה בנוסח אותה התקופה, בדברים על גבורה והקרבה וזיכרון הנופלים לנצח. רק לאחר שנים חשבתי שאימא, ואולי גם רבים אחרים מחבריה, חשו בחסרון דרכי ביטוי מסורתיות יותר לאבל, כמו אמירת "קדיש" ו"אל מלא רחמים". אבל אלה לא נשמעו אצלנו עוד עשרות שנים ואני לא יודעת איך נהוג היום.

ואז, לאחר כשנתיים, שוב הלם המוות במשפחת הקיבוץ. שיקו (יהושע) קושניר, בן כיתתה של אמא באקרמן שבמולדובה, נהרג בתאונת טרקטור שהתהפך לבריכת הדגים שבה עבד. הפעם לא נמצאו ניסוחים נמלצים ומנחמים והאבל שרר בעוצמה בקיבוץ כולו שמאד חיבבו בו והעריכו את שיקו אבל במיוחד בחדר הוריי. אימא התאבלה יחד עם אוצה ועם חברתה הקרובה שרה, רעייתו של המת, ולא מצאו נחמה. אז גם חשתי היטב באילמות דרכי המבע והנחמה כמו בנורמה שעוצבה וחייבה ריסון ואיפוק בלא מתן ביטוי פומבי ונסער לכאב.

ח. תדהמת מותם של שני בנים מתוכנו, מ"קבוצת השחר"

אילמותנו וריסון המבע לאבל נתגלו ביתר תוקף עם פטירתם, שנים ספורות לאחר מכן, של שני בנים מתוכנו, מ"קבוצת השחר". הם נפטרו בנסיבות שונות, אך בראייה לאחור ובמשך שנים חשתי מדי פעם צער וחרטה עמוקה על כישלוני – וכנראה כישלון כולנו – שלא ידענו איך להגיב וכיצד לבטא השתתפות באבל וניחומים להוריהם הכואבים.

 עמוס זינגר נפטר ממחלה באוגוסט 1953, ואני, שלמדתי אז בירושלים, שבתי הביתה והשתתפתי בלווייה העצובה, אך לא מצאתי עוז בליבי לגשת להוריו ולנחמם, וזאת למרות קירבתו של אבא לאביו של עמוס, משה, שביחד הם ייסדו את מועדון הספורט מכבי בטשרנוביץ,  ולנעמי אימו, ששניהם היו בני עירו של אבא. גם במשך כל השנים שלאחר מכן לא נועזתי – וכנראה גם האחרים לא נועזו – לדבר עימם עליו ולהקל על אבלם. כך זה כשנעשים אילמים בהיעדר דפוסי התנהגות.

כשאיתן נפל – הוא נהרג בשנת 1956 בשירותו בצבא כמפקד מחלקה בצנחנים, כששתי מחלקות ירו בלילה בנגב זו על זו בשל טעות בזיהוי – כבר היינו בוגרים.  ובכל זאת לא ידענו מהן ההליכות הראויות לניחומים. מצוות האיפוק גברה על כולנו, כביכול אם לא מדברים על המת הכאב נחלש. הידיעה על נפילתו נמסרה לי בחדר האוכל של בית החינוך, בארוחת הצהרים עם תלמידיי בכתה ו' שהייתי להם מורה מחליפה כמה חודשים עוד לפני שסיימתי את הסמינר. הכאב היה עז וחותך, אך המבוכה גברה עליו. מה אעשה? אין זה נאה להפגין חולשה ותדהמה. פניתי אל צד אחר, סובבתי במטבח ולבסוף יצאתי לנשום אוויר  ולהזיל דמעות.  אבל לאחר מכן שטפתי את הפנים שבתי ללמד. כשבאתי הביתה סוף סוף, התכנסנו כולנו בדממה. כמעט ולא נמצאו לנו מילים. ניגשנו להוריו ולא אמרנו דבר. השתיקה נפלה עלינו גם בהלווייה ומשום שהוריו התמוטטו ממש לא סרנו אליהם מרוב אימה. ימים ארוכים לאחר מכן, הסתגרו ההורים שלו, טובה וסנדר, באבלם  בדירה שלהם ואפילו החברים נרתעו ונבוכו לנוכח עוצמת  האבל ונעשו אילמים אף הם.

ומאז, אחוזת אשמה ובושה, שמתי לי לחובה לנחם אבלים ככל יכולתי ולהשתתף בלווייה ובכאב, ולחנך את ילדיי לכך. תמיד אמרתי בליבי: בקיבוץ של ילדותי ידעו היטב לחוג טקסי חיים. ידעו גם מה לומר ואיך לברך, וגם אם כשלו במליצות, באו השירה והריקוד לעזרתם.

באבל ובכאב, לעומת זאת, לא היה מאגר  הליכות שימלא את החלל. אין לנו, אפוא, אלא לפנות למסורת העשירה שלנו. הגיע הזמן שנעשיר את עולמנו. וכך עשינו, לראשונה במסדה,  בַּלוויות של אבא ואימא בשנת 1982, כשהם נפטרו בהפרש של שלושה חודשים.

עד כאן. סיום.

ארנה גולן

* * *

שושנה ויג

מנגינה מטורפת

אַתְּ לֹא צְרִיכָה לְהַחְלִיק אֶת הַשֵּׂעָר

תִּרְאִי כַּמָּה יָפֶה הַקִּרְזוּל הַזֶּה

כְּמוֹ צִמְחֵי הַיַּעַר הַמְּטַפְּסִים אֵלֶּה עַל אֵלֶּה

הַיֹּפִי מִתְפָּרֵעַ וְחַי אֶת פְּרָאוּתוֹ

צִפּוֹר מַשְׁמִיעָה מַנְגִּינָה מְטֹרֶפֶת כָּל הַלַּיְלָה

הַנָּהָר שׁוֹצֵף בְּקֶצֶב רִקּוּד קָדוּם

תִּרְאִי כַּמָּה יָפֶה הַסְּבַךְ הַזֶּה

יָרֹק עַל יָרֹק עַל יָרֹק

וְאָדֹם בּוֹהֵק מִפֶּרַח גַּן עֵדֶן

הַנָּהָר מַמְשִׁיךְ לְנַגֵּן אֶת שִׁירַת הֶאָמָזוֹנָס

בְּבִקְתַּת הָעֵץ מָרִיָּה רוֹקַחַת

מִקָּקָאוֹ שׁוֹקוֹלָד

אֲנִי וּזְמִירָה אוֹכְלוֹת פוֹנְדּוּ בַּיַּעַר

אֲנִי  מַבִּיטָה אֶל הַסְּבַךְ

יוֹנֶקֶת אֶת הַקּוֹלוֹת

מְמַזְמֶזֶת עָלִים שֶׁאָסוּר לָגַעַת בָּהֶם

אֲפִלּוּ גֶּזַע יָכוֹל לִהְיוֹת רָעִיל

שָׁם תִּרְצִי לִהְיוֹת בַּבֹּץ שֶׁל הַחַיִּים

יוֹנֶקֶת אֲהָבוֹת מְשֻׁגַּעַת

אַתְּ מִתְגַּעְגַּעַת בַּגּ'וּנְגֵּל לְטַעַם שׁוֹקוֹלָד

וּבַקְבּוּק יַיִן שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּתַחְתְּ וְנִמְצָא

אֶצְלֵךְ בַּמַּרְתֵּף

שיר כישוף בג'ונגל

הֵיכָן הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה

זוֹ בְּשֵׂיעָר קָצָר שָׁחוֹר כְּפֶחָם

זוֹ שֶׁעֵינֶיהָ יְרֻוקּוֹת בּוֹעֲרוֹת 

הַיַּלְדָּה עִם נְקֻודּוֹת חֵן

הֵיכָן הַיַּלְדָּה הַשְּׁקֵטָה

זוֹ שֶׁיָּשְׁבָה בִּקְצֵה הַכִּיתָּה

בְּקוֹשִׁי פָּתְחָה אֶת הַפֶּה

זוֹ שֶׁהַמִּילִּים נִשְׁאֲרוּ חֲנוּקוֹת שָׁנִים בַּגָּרוֹן

הֵיכָן הַיַּלְדָּה שֶׁהָיְיתָה לָהּ חֻולְצָה אַחַת כְּחֻולָּה

שֶׁהָיוּ מְכַבְּסִים אוֹתָהּ פַּעַם בְּשָׁבוּעַ

וּמַשְׁאִירִים לְהִתְיַיבֵּשׁ עַל חֶבֶל בֶּחָצֵר

מִכְנְסֵי סְפּוֹרְט קְצָרִים גּוּמִי מִסָּבִיב

בֶּגֶד יָם אֶחָד מִגִּיל חָמֵשׁ עַד גִּיל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה

כָּכָה נִפְרַם לְאָורְכּוֹ וְלֹא כִּיסָּה מְאוּמָה

נַעֲלַיִים חֲדָשׁוֹת פַּעַם בְּשָׁנָה

שָׁטָה בְּקׇאנוּ בְּאָמָזוֹנָס

שֶׁאָמָּן מְגָרֵשׁ מִמֶּנָּה שֵׁדִים

מְנוֹפֵף בְּעָלִים יְבֵשִׁים

עָשָׁן מִיתַּמֵּר מֵרֹאשׁ

יַלְדָּה שְׁחוֹרָה

שֶׁל אַבָּא וְאִימָּא

לֹא שׁוֹכַחַת מִי שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת בְּתוֹכָהּ

וּמְגַלְגֶּלֶת מִילִּים שֶׁהָיוּ חֲנוּקוֹת

בִּינָתִי בִּינָתִי

מִייַּדְּלֶה מִייַּדְּלֶה

רָצָה בְּיַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם

בּוֹכָה בּוֹכָה כְּמוֹ גֶּשֶׁם

וְרוֹצָה סִיּוּם אַחֵר

מַסָּע שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר

כְּמוֹ בְּאַגָּדָה

*

אהוד היקר,

אני וד״ר זמירה פורן במסע באקוודור לקראת כנס בינלאומי לשירה שיתקיים במנטה. אנחנו הוזמנו על ידי פרופ׳ ארנסטו קאהן שמתגורר בישראל שנים רבות והוא סגן נשיא של פעילות זאת. 

אני משתפת אותך ואת הקוראים בשיר שנולד הבוקר כשהתעוררתי.

סוף שבוע מקסים, 

שושנה ויג

20.10.22

* * *

תקוה וינשטוק

יצרים

היינו שלושה בבית: סבא, סבתא ואני. ידעתי שיש ילדים ויש ילדות, בנות.

הבנות היו עם שיער ארוך ולבשו שמלות ולבנים היה שיער מסופר קצר והם לבשו מכנסיים.

כמעט ולא ראיתי בנות ערומות. רק אחיות קטנות של חברה שלי.

לא התעניינתי במיוחד בבנות, לא יותר מאשר בבנים.

אחת הילדות ששיחקתי איתה רצתה להתפנות וראיתי שיש לה פיפי אחר. אבל זה לא עניין אותי במיוחד.

לא ראיתי חיי מין בין סבא וסבתא. סבתא גרה בקומה הראשונה, וסבא בשנייה.

לא היו לידות במשפחה הקרובה. לא התעניינתי בגוף של הבנות. כמעט ולא ראיתי תינוקות.

רק בגיל שלוש עשרה, התעוררו בי יצרים והתחלתי לנשק את אחת הבנות.

 היא היתה חמודה, רכה, ונעם לי לחבק אותה. וגם לנשק.

בלי כל כוונה מיוחדת. בלי לדעת למה. ואז ביקשה הילדה – אם איני טועה שמה היה חנה – שלא אנשק אותה.

אבל לא הבנתי. למה לנשק ולהראות חיבה זה לא בסדר?

בכל מקרה הפסקתי. אבל מפעם לפעם רציתי לנשק אותה.

הבנתי שזה דבר אסור אבל לא ידעתי למה. מנעתי את עצמי. השתדלתי שלא להרגיש רצון לנשק.

מפעם לפעם עוד התעורר בי הרצון, עד שכלאתי אותו לחלוטין.

התחתנתי.

ואז ידעתי שמותר לי לנשק.

בגרתי ונישאתי ונישקתי, תוך הרגשה טובה.

התחתנתי ונישקתי כרצוני את בעלי.

לפעמים עוד התשוקות כלפי הבנות. אבל כלאתי אותן לחלוטין.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

קונצרט נפלא בפילהרמונית: באך, פרוקופייב, מקהלת באך, להב שני, ומרתה ארגריץ' בת ה-81

איך אפשר שלא להתרגש כאשר את הקונצרט הראשון של העונה בסדרת מוצ"ש פותחת כנהוג נגינה חגיגית, חזקה ובוטחת של התקווה, והקהל העצום של היכל התרבות קם ועומד על רגליו, ואת המילים העבריות שרה בקול צלול וברור מקהלה גרמנית נהדרת, מקהלת באך ממינכן?

ולחשוב שלפני 86 שנים, כאשר נולדתי, התזמורת הזו נוסדה על ידי מוסיקאים יהודים מאירופה, מגרמניה, שנמלטו מגזירות הנאצים, ואשר חלקם עדיין למדו לדבר עברית ואולי גם שרו עברית באותיות לטיניות מבלי לדעת את השפה, ממש כמו הגרמנים השרים לנו את ההימנון שלנו הערב!

הקונצרט נפתח בַּמגניפיקט ברה מג'ור, רי"ב 243 של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750), בניצוחו של להב שני, המוסיקה הדתית נשמעת קצבית וטרייה כאילו חוברה בראשית המאה שעברה, והמקהלה, בייחוד הנשים, מצליחות להגיע לצליל חד, גבוה ומדהים שמעלה מישאלה לשמוע אותן שרות בעוצמה הזו את האודה לשמחה בתשיעית של בטהובן.

את המילים הלטיניות של המקהלה והזמרים קשה לזהות, אבל לפי התוכנייה, התמליל הוא מהברית בחדשה, לוקס א' 46-55. ובו שרות יחד שתי זמרות הסופרן וזמרת האלט: "תמך בישראל עבדו / לזכור את רחמיו." והמקהלה עונה: "כאשר דיבר אל אבותינו / לאברהם ולזרעו עד עולם." גרמנים וישראלים, נצרות ויהדות, משהו מתחבר יחד. וביצוע המגניפיקט היה מעולה ומלהיב, והקהל הגיב במחיאות כפיים ממושכות שהעלו לבמה גם את מנצח המקהלה פליקס מאייר.

אחרי ההפסקה פתחה התזמורת בסימפוניה הקצרה מס' 1 ברה מג'ור, אופ' 25 (ה"קלאסית") של סרגי פרוקופייב (1891-1953). יצירה מאוד מוכרת ופופולארית וגם סוחפת. קצב משגע. מלודיות שעולות מן הזיכרון ושבות ונטמעות בו. חגיגה לאוזניים, והניצוח של להב שני נהדר. 

ואז עלה פסנתר הכנף ממעי הבמה, ומרתה ארגריץ' בת ה-81, עם רעמת השיער הכסוף, צעדה אליו מלווה במנצח להב שני, סידרה את כיסאה והתיישבה, ובמשך כ-27 דקות, במרץ נעורים, בקצב משגע, ניגנה את הקונצ'רטו מס' 3 ברה מג'ור לפסנתר ולתזמורות של פרוקופייב, שנשמע לעיתים גם כהמשך לסימפוניה ה"קלאסית" הקודמת – בסגנונו ובייחוד בקצב המסעיר והחדשני שלו. לא להאמין איזו עוצמה יש בפסנתרנית הקוסמת הקשישה הזו, איך אצבעותיה רצו ריקדו על הקלידים בעוצמה, לעיתים במהירות מטורפת, ובשילוב נהדר עם התזמורת, כאשר התוף הענק מסיים למענה קטעים רבים, בהם קטעי סולו.

היא ללא ספק כיום, עדיין, אחד מגדולי הפסנתרנים של תקופתנו. וזו היתה ממש זכייה של פעם בחיים לשמוע ולראות אותה מנגנת. וכך הרגישו אלפי המאזינים בהיכל, אשר לא הירפו ממנה ובמחיאות כפיים סוערות, בעמידה, הריעו לה ממושכות – עד שנתנה גם קטע הדרן קצר לארבע ידיים, כנראה של באך, יחד עם להב שני בן ה-33, היושב לצידה, שהיה יכול להיות נכדהּ.

מה לומר? רק נפתחה העונה וכבר זכינו לאחד הקונצרטים הגדולים שלה, בעיקר בזכות נגינתה של מרתה ארגריץ'.

* * *

נעמן כהן

הגם אתה ד"ר משה גרנות

בין אויבי הדמוקרטיה וחופש הדיבור?

יאיר למפל-לפיד הקים מפלגה על בסיס עקרון ה"פיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג" ומסלק כל אופוזיציה ממפלגתו. (כך למשל זרק את עופר שלח שהעז לחלוק עליו). הוא תובע לסגור ערוץ תקשורת שאינו תומך בו, ומצהיר כי: "לאור ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה – החליט לא להביא את ההסכם עם לבנון להצבעה בכנסת." תומכו אסא קאשער-כשר מגבה אותו וקובע שהיות והאופוזיציה בישראל אינה (לדעתו) פטריוטית, והיא פועלת לרעת הכלל, אין טעם להביא החלטות לכנסת.

והנה גם ד"ר משה גרנות כחסידו של למפל-לפיד (זכותו) ממשיך את דרכו האנטי-דמוקרטית ופונה לעורך שיצנזר אותי על שכתבתי את הביקורת הנ"ל ופגעתי ר"ל במנהיגו. ("חדשות בן עזר", גיליון 1792). מוטב היה לד"ר גרנות ה"מתקומם" ותובע צנזורה – לכתוב לגופו של עניין, ולהתעמת עם התוכן. למשל, האם הוא רואה במפלגה הבנויה ע"פ עיקרון ה"פיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג" שיטה דמוקרטית ראויה?

(ודוק: אני מתקן אותו כבר בפעם השלישית – לא כתבתי שלמפל-לפיד הוא "פיהרר", כתבתי שהעיקרון לפיו הוא בנה את מפלגתו, כמו מפלגות אחרות של ליברמן וגנץ, הוא ה"פיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג"). האם הוא רואה ביחסו של למפל-לפיד לאופוזיציה במפלגתו ובמדינה, גישה דמוקרטית ראויה או סכנה לדמוקרטיה? האם הוא אינו רואה בתורתו של אסא קאשער-כשר על פסילת האופוזיציה מפאת היותה "לא פטריוטית ובעד רעת הכלל" הדהוד לתורתו של קרל שמיט? ד"ר משה גרנות, במקום להצטרף לאויבי הדמוקרטיה וחופש הדיבור מוטב תמיד לשמור על חופש הדיבור ולנסות להסביר את עמדתך. אנחנו מחכים.

מה הסיבה שיאיר למפל-לפיד מסרב להביא

את ההסכם עם לבנון לכנסת?

חיים וישניה-רמון, טוען שהסיבה האמיתית שלפיד לא מעוניין להעביר את הסכם לבנון בכנסת, היא מכיוון שככדי להעבירו הוא זקוק לקולות של החכ"ים הערבים, והציבור יבין מזה לפני הבחירות איזה עוד הסכמים יעברו ע״י קולותיהם של חברי הכנסת הערבים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764774&forum=scoops1

ואולי הוא פשוט מתבייש בהישג ששטייניץ הגדיר: ''ישראל ויתרה על מים בשטח זהה ל-17 פעמים תל-אביב'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764178&forum=scoops1

ההסתה של יאיר נתניהו

הוכחה נוספת לנחיצות הנצחת חיילי צה"ל

שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה

"תמונה מדהימה. תל אביבים יושבים באדישות בכיף לקפה על הים, על רקע הספינה אלטלנה, לאחר שראשי השמאל בארץ הפגיזו ספינה זו של אנשי ימין, והרגו רבים מהם, ביניהם ניצולי שואה, שהגיעו ארצה עם נשק מאירופה, כדי להתגייס לעזרת המדינה במלחמת העצמאות..." כך מסית יאיר האן מילקובסקי-נתניהו בכוונה להסית נגד תושבי תל אביב היום.

https://twitter.com/naaman_c/status/1583557428201017344?t=5gTPZ3pwLApO3PjCb1qX5w&s=03)

"התותח הקדוש" –שהציל את מדינת היהודים. לאחר הקמת המדינה וצה"ל כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב. מארגן מייצ'סלב בגון-מנחם בגין פוטש מזויין נגד המדינה וצה"ל בנימוק שי-ם לא שייכת למדינה. בכל העולם הדמוקרטי עושה פוטש בעת מלחמה מועמד לקיר בן גוריון רק הטביע את האונייה ומנע את הפוטש", כך עניתי לו בקיצור במגבלת המילים של טוויטר, אבל כדאי לראות את התגובות למטה התומכות בו על בורותן ורשעותן ברוח ההסתה של יוסף גסינביץ'-אחימאיר, המגיעות גם להסתה של עוזי אזולאי. כן, אין ספק יש כאן הוכחה נוספת לנחיצות ההנצחה של שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

החרם של בנימין מילקובסקי-נתניהו

התחלתי לקרא את ספרו "ביבי סיפור חיי" (אכתוב רשמים ממנו בהמשך), אבל כבר ההתחלה קצת מזעזעת. ביבי מקדיש את הספר "לשרה יאיר ואבנר אהוביי." כלומר, בתו נועה מיליקובסקי-רוט, וחמשת נכדיו, שמואל, דוד, רחל, (וילד נוסף שלא מופיע ברשת), והאחרון מהשנה, נתן, (ע"ש הסב הרב נתן מיליקובסקי). אינם אהובים עליו באותה המידה.

האם בתו של ביבי ונכדיו אינם אהובים עליו כך שאינם ראויים להקדשה בגלל שהם כולם חסידי ברסלב הגרים במאה שערים ומתחנכים באידיש, או שמא הסיבה במה שהצרפתים קוראים: "cherchez la femme"? – הסיבה באמת לא חשובה.

נוסטלגיה (1)

ה"התקוממות" של ד"ר משה גרנות הזכירה לי שיר "התקוממות" פולני ששרנו בילדות:

עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ

קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.

עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ

קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.

דֶּגֶל אָדֹם אָדֹם

נִשָּׂא בַּמָּרוֹם מָרוֹם

‏כִּי בָּא הַיּוֹם לדֶּגֶל הָאָדֹם.

כִּי בָּא הַיּוֹם לַדֶּגֶל הָאָדֹם.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=184

לזה הוספנו תמיד שיר פועלים פולני נוסף של ואצלב סווייציצקי:

סַעַר הָרֶשַׁע יֵילִיל עַל רָאשֵׁינוּ / כֹּחַ הָאֹפֶל – יִשְׁחַק כַּבַּרְזֶל / קְרָב אַחֲרוֹן נֶאֱסֹר עַל אוֹיְבֵינוּ / עוֹד גּוֹרָלֵנוּ יְכַס עֲרָפֶל. / הָנִיפוּ דִּגְלֵנוּ, דִּגְלֵנוּ הָנִיפוּ / אַל חִיל אַל מֹרֶךְ, / אַחִים נִתְעוֹדֵד. / תֶּחֱזַקְנָה יָדֵינוּ, / יִישַׁר מִפְעָלֵנוּ / הָלְאָה קָדִימָה – הָעָם הָעוֹבֵד."

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=86

אהוד אולמרט "הסוציאליסט" החדש המפתיע

לא יאומן. מפא"י השיבה עטרה ליושנה. קם לנו מפא"יניק חדש. הרביזיוניסט לשעבר, העבריין, אהוד אולמרט, הכריז כי תומך במפלגת העבודה ובמנהיגתה מרב קסטנר מיכאלי.

https://www.ynet.co.il/news/article/HyLDgF1Vu

את היותו אקטיביסט פרו-איסלמי ידענו מזמן, אבל הפיכתו עכשיו לסוציאליסט מהווה סנסציה היסטורית.  האם יחלק עתה לעניים "מעטפות טלנסקי"?

נוסטלגיה (2)

יום שישי 21.10.22, כיכר דיזנגוף בתל אביב קבוצת נערים וכמה נערות דתיים מניפים דגלי ישראל עם שלט: "ריבונות בנגב בגליל ביהודה ושומרון" ושרים ורוקדים כמו ששרנו בילדות: "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה," ו"אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח, וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ," ועוד ועוד שירים מאז.

הם טוענים שהם לא מפלגתיים רק תובעים ריבונות. האם הם היחידים הזוכרים עוד את אברהם הרצפלד?

אני שואל אותם: "למה בכרזה שלכם אין תביעת ריבונות גם על תל אביב-יפו?"

"היא כבר ריבונית," עונה לי נער. מכל בתי הקפה בכיכר שומעים מוסיקה לועזית.

אוסטרליה בהשפעת הקרן לישראל חדשה ותמר זנדברג:

ירושלים אינה בירת ישראל!

שרת החוץ של אוסטרליה, הסינית ממלזיה, פני וונג, הודיעה על ביטול ההכרה של אוסטרליה בירושלים כבירה ישראל. היא הסבירה כי ההחלטה הקודמת של מוריסון להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל התקבלה משיקולים פוליטיים וציינה שיש לפתור את הסוגייה כחלק ממשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-10-18/ty-article/.premium/00000183-e8dc-da05-a7ab-edfc7dc00000

"פני וונג היא סנטורית מרשימה ומעוררת השראה שפגשתי היום בפרלמנט האוסטרלי בקנברה," מספרת בגאווה תמר זנדברג, "חלקנו עמדות על פוליטיקה, דמוקרטיה ועל השלום שחובה להביא. השבוע אורחת של הקרן החדשה אוסטרליה":

https://twitter.com/tamarzandberg/status/1199661179532140546?t=Q-GS4AZYugWAogngXiDi8g&s=03)

עכשיו הכול ברור מאין בא הרעיון. למען האמת לא חסרות למפלגת הלייבור הבריטית סיבות למהלך גם בלי העצות של תמר זנדברג במימון "הקרן לישראל חדשה", יש בלייבור האוסטרלי גורמים רבים אנטי-ישראלים, אך מן הסתם גם זנדברג והקרן סבורים שהמהלך לאי ההכרה בירושלים כבירת ישראל יניע את ישראל להסדר שלום. בדיוק אגב כפי שהמלך אדוארד השמיני, (אדוארד אלברט כריסטיאן ג'ורג' אנדרו פטריק דייוויד וינדזור) הפרו-גרמני, שוויתר על המלוכה עבור נישואיו לוולי סימפסון האמריקאית, יעץ לגרמנים להמשיך להפציץ את לונדון כי זה מה שיביא להסכם שלום איתה.

ואני רק שאלה, אותה צריך לשאול את האוסטרלים: אם ירושלים שבה הכנסת, הממשלה, הנשיא, ובית המשפט העליון של ישראל אינה עיר בירה, איזו עיר לדעתכם היא כן בירת ישראל?

מהי השמחה של בנימין גנץ?

שותפות עם האחים המוסלמים רע"ם

שר הביטחון, בנימין גנץ הכריז הכרזה מפתיעה לכל ישראלי, קל וחומר שהיא מובאת משר ביטחון של ישראל": בנימין גנץ: "המשותפת לא רוצה ולא תהיה חלק מהממשלה, אשמח שרע"ם תהיה חלק מהקואליציה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765026&forum=scoops1

פשוט לא יאומן מה מביא שר ביטחון ישראלי לשמחה? שמחה על שותפות עם מפלגת "האחים המוסלמים" רע"ם, המחויבת ע"פ מצעה לחיסול ישראל ולרצח כל היהודים, מפלגה המשתפת פעולה עם הטרור ואויבי ישראל

(הקשר בין רע"ם לארגוני הטרור)

https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/13196780?amp=1

ולשמחה מה זו עושה?

רע"מ ודאי תשמח לשמוע איך טירפד בנימין גנץ את יישום תוכנית אלון-רבין-טראמפ, ואיך הוא פועל עכשיו להעברת שטח סי לפלסטינים.

גנץ ממליץ לרכוש מסוקים לאבא של מאזן

עד עתה, עקב הניסיון עם ההברחות של ערפאת, לא אושר לאבא של מאזן לרכוש מסוקים, והנה בנימין גנץ נותן את האישור.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2022-10-20/ty-article/.premium/00000183-f3d2-dd2f-abdf-f7d2391e0000

האם זה עקב העובדה שבנימין גנץ תלוי בתפקידו בקולות הערבים?

אחמד טיבי ואיראן

אחמד כמאל אחמד א-טיבי, עליו בונה יאיר למפל-לפיד את תקוותו להמשיך בתפקיד ראש הממשלה, נאם בביתו של יעקוב אבו אלקיעאן בנגב, שהוגש נגדו כתב אישום על מגע והעברת מידע לסוכן של אירן:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764950&forum=scoops1

נו טוב, הרי יועז הנדל (הסוחר) הכריז כבר מזמן שטיבי לא תומך טרור.

בל''ד בפוסט תנחומים לרופא המחבל שחוסל על ידי צה''ל

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764211&forum=scoops1

נו טוב, הרי אסתר חיות קבעה שבל"ד לא תומכי טרור.

לימודי ליבה

לית מאן דפליג (מלבד קבוצה מסוימת של אדוקים) על חשיבותם של לימודי הליבה, ובעיקר אנגלית ומתמטיקה. מסתבר אבוי שדווקא מנהיגת מר"צ, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, התובעת לימודי ליבה לא למדה בעצמה לימודי ליבה. בראיון באנגלית ניסתה שניפיצקי-גלאון לדבר על הראיון של בן גביר בגלי צה"ל בו דיבר על חזונו לגירוש תומכי הטרור והמחבלים מהארץ "ברכבת, משאית, מטוס." אך אבוי לבושה. היא לא ידעה איך לומר באנגלית רכבת ומטוס, ואחר כך איך לומר באנגלית "שיטת משטר". ובכל משפט אחרי שתי מילים באנגלית היא עוברת לעברית:

(הנה הראיון באנגלית-עברית:)

https://twitter.com/IshayFridman/status/1582363875839598593?t=XDSh00XcCtHrmYc4GEeATg&s=03)

בושה וחרפה. מיד ללימודי ליבה באנגלית!

מובן מאליו שאיתמר חאנן-בן גביר ניצל את ההזדמנות ואת העובדה ששניפיצקי-גלאון זרקה אבנים על חיילי צה"ל:

https://twitter.com/Torat_IDF/status/1582752478243979265?t=oWpFmE3GUHj3UqxHpfbi_g&s=03)

ואמר לה: ''את מי שזרק אבנים על חיילים צריך לזרוק מהכנסת''!

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764940&forum=scoops1

מן הסתם רק על זה הוא עוד יקבל עוד מנדט.

אמת דיבר

"אף נשיא לא עשה יותר למען ישראל ממני. האוונגליסטים הנפלאים שלנו מעריכים את זה הרבה יותר מאנשי האמונה היהודית, במיוחד אלה שחיים בארה"ב. אלא החיים בישראל הם סיפור אחר, התמיכה הגדולה ביותר בעולם בי. יכולתי בקלות להיות ראש ממשלה. יהודי ארה"ב צריכים להסתדר ביחד ולהעריך את מה שיש להם בישראל – לפני שיהיה מאוחר מדי!"

הבית הלבן על הצהרת טראמפ: זאת אנטישמיות ועלבון ליהודי ארה"ב וגם לישראל.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=764344&forum=scoops1

טראמפ דיבר אמת לאמיתה. אפשר כמובן להיות נגדו ולבקר אמירות אחרות שלו נגד היהודים, אבל כאן כל מילה אמת לאמיתה. הבעייה היא שכיום רוב יהודי ארה"ב אינם תומכים בטראמפ וכיום גם לא בישראל.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

[המשך]

הצגת הבכורה של "המחצבה" התקיימה בתל-אביב ב-23 באפריל 1964, וממש כמו שנה לפני כן, הספר – הביקורות היו אמנם רבות אך הן לא יצאו מגדרן כדי לשַבּחה, ואחדות אף קטלו אותה כליל. באחת מהן נאמר שטורקוב, המתנפל על מאיר ינאי (ניסים לוי) בצעקות: "ניסים, הבת שלי! ניסים! איפה הבת שלי?" – ניראה כאילו הגיע לבמה מהצגה אחרת, אולי של תיאטרון אידיש.

ואולם להצגה היה כיסוי תקשורתי כל אותו קיץ של שנת 1964. באותה תקופה היו יותר עיתונים עבריים ולכולם מבקרי תיאטרון שנהגו לכתוב פעמיים: רשימה קצרה למחרת ההצגה ומאמר ביקורת נרחב בגיליון סוף-השבוע. בזכות אישיותו של טורקוב וקשריו הטובים עם העיתונות, בייחוד הלועזית, ובזכות חריצותו של שותפו לתיאטרון "זוטא", מאיר ינאי – זכתה ההצגה לכיסוי תקשורתי נכבד למדיי גם מעבר לביקורות, וזאת בראיונות ובכרוניקות.

למרבה הפלא, רק לאחר עשרות רבות של הצגות החלו הערעורים על תוכנו של המחזה. אמנם הוצאת "עם עובד", שהיתה שייכת להסתדרות הכללית, הוציאה את הספר במפעל המנויים שנסמך על ועדי העובדים, אבל כאשר הוועדים ומועצות הפועלים, בייחוד בחיפה, רובם כמובן אנשי מפא"י – הזמינו את ההצגה, נחרדו אחדים מעסקניהם למראה התפרצותה של "ישראל השנייה" על הבמה – מאיר ינאי שיחק את ניסים לוי בעוצמה רבה ואפילו מפחידה – והם תבעו להפסיק את ההצגה.

תחת הכותרת "המפלגה 'סגרה' את 'המחצבה'" כתב אריה כנרתי בגיליון 17 ביולי 1964 של עיתון "למרחב":

המחזה "המחצבה" ב"זוטא" יורד בעוד שבוע מהבמה, לא בגלל אי-הצלחה אלא מפני ש... עסקני המפלגה כועסים. השבוע מגיע 'המחצבה' להצגתו המאה, אך מתברר כי לאחרונה מנסים גורמים שונים ל"שכנע" את אנשי "זוטא", כי יש להוריד את המחזה.

האם אתם נכנעים ללחץ? – שאלנו את אחד ממנהלי "זוטא" ושחקניו. "אין זה עניין של כניעה, אבל לא רוצים להסתכסך עם אנשים וגורמים," – היתה התשובה.

המחזה דן בין השאר בפרשת קניית קולות בבחירות ביישוב עולים – דבר שעורר רוגז אצל עסקנים במפלגה (שלא מזכירים את שמה במחזה).

הרי גם בסרט "סאלח שַבָּתי" מראים זאת? – שאלנו שוב.

"אבל שם, בסרט, זה בצורה סאטירית וכאן, 'לוקחים' זאת העסקנים ברצינות," עונה איש "זוטא", המגלה, כי המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות "הסתייג" מן "המחצבה" ולא המליץ עליו בפני ההתיישבות. המרכז נימק הסתייגותו "בגלל הרגישות של בעיית העדות במחזה," ובגלל "העיתוי" ("התחלנו בהצגת 'המחצבה' בימי התסיסה עקב פירסום הספר 'המהפכה האשכנזית' [מאת קלמן כצנלסון].")

ואיש "זוטא" מציין כי "המחצבה" נתקבל ללא סקנדלים וללא כל תסיסה ביישובי עולים רבים, "אך כניראה שלא נחוץ לומר את האמת על הבמה שנה לפני הבחירות."

וכותב משה דור בטורו "מבט אישי" בעיתון "מעריב" מיום 9 באוגוסט 1964, תחת הכותרת "מה קרה ל'המחצבה'?":

בראשית היה הספר, "המחצבה". מחברו: אהוד בן עזר, יליד פתח-תקווה, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות באם-המושבות. הרומאן, המתאר הווי-חיים אנושי ומפלגתי עכור בעיירת-פיתוח, הופיע, לגודל האירוניה, בהוצאת "עם עובד" – הוצאת-הספרים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.

אחר-כך בא המחזה, שעוּבד בידי בן עזר, על-פי הרומאן, והועלה על במת התיאטרון "זוטא". אינני נכנס להערכה דרמטית, אבל הוא הוצג במיספר לא מבוטל של הצגות – 100 במיספר – בטרם קרה משהו.

טוען המחבר: "המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, האחראי ל'מכירת' ההצגות להתיישבות העובדת – הרזרבואר העיקרי להופעות 'זוטא' – הפעיל לחץ להפסקת ההצגות. בחוגי המפלגה 'גילו', שבמחזה, כמו ברומאן, מדובר על הופעות שליליות של עסקנים מפלגתיים, הקונים קולות ומלבים יצרים. הם סבורים, שהכוונה אליהם, וכיוון שימי הבחירות קרבים ובאים – החליטו, כי המחזה מסוכן מדיי."

שאלתי את בן עזר: "כלום קראת בשמה של מפלגה כלשהי במחזה?"

"'לא. בפירוש – לא. אבל 'הבוסים' ההסתדרותיים לקחו על עצמם זכות לקבוע מה ראוי ומה לא-ראוי להציג בפני רבבות אנשי ההתיישבות העובדת. 'זוטא' איננו יכול לעמוד בפני לחץ כזה, המאיים על מקורות קיומו. ידעתי, שלאחר מעשה יכחישו אנשי התיאטרון את עניין הלחץ מכל וכל כל. מה הם יכולים לעשות?"

הטענה, כי הופעל לחץ פוליטי על "זוטא" – הובאה בשעתו בעיתונות. המרכז לתרבות ולחינוך לא הגיב על כך במאומה. כיצד צריך לפרש שתיקה זו? כהסכמה? כאנינות-דעת, שאינה מסוגלת להגיב על "השמצות"? כהסתגרות במגדל-שן, שבו קולותיה העזים של מציאות ישראל אינם אלא מלמול רחוק?

אמר לי סופר ומחזאי ידוע, המעורה בחיי האמנות: "ראיתי את 'המחצבה' באחת ההצגות הראשונות. לאחר הסיום, ניגש אליי איש 'זוטא' וסיפר לי, כי אינו מאמין שהמחזה יזכה למשך-חיים ארוך. 'מפעילים עלינו לחץ גדול,' אמר. – 'מי?' שאלתי. – 'אלה שבידם לפתוח או לסגור בפנינו את הקיבוצים ואת יישובי העולים.'"

בראש המרכז לתרבות עמד אז יוסף בורשטיין, אביהם של אמיר ונחום ברנע, ובשעתו מורֶה של אימי דורָה בגימנסיה "אחד-העם" בפתח-תקווה. המחזה אכן הורד מן הבמה לאחר כמאה הצגות בלבד, כי ללא ההזמנות בחסות המרכז לתרבות ומטעם וועדי העובדים – לא היה להן קיום ברחבי הארץ. בין הדוחפים העיקריים להורדת ההצגה היו כניראה גם עסקנים מבני עדות-המזרח במועצות הפועלים.

הפרולטַר היחיד נותרתי כמובן אני. מעבודתי במעוז-ציון כבר פוטרתי. לראשונה, לאחר שנים בהן התעקשתי להגשים את ייעודי כסופר, היתה לי הכנסה לא-גדולה מתמלוגי "המחצבה" – וסיכוי להכנסה רבה יותר מההצגה, והנה נותרתי שוב בלי כלום, גר בחדר שכור בירושלים ומתפרנס משכר-סופרים זעום עבור רשימות-ביקורת על ספרים חדשים. אבי לא היה בעל פרדסים, וכל מה שהוריש לי לא היה אלא זיכרונותיו ותמונת דיוקן גדולה של סבי יהודה ראבּ (בן עזר), מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו.

בגיליון "מן היסוד" מיום 23 ביולי 1964 אני מוצא רשימה שלי, "תיאטרון – ומנהיגות עדתית", בה אמרתי בין השאר:

לפני כשבועיים הוזמנתי לחיפה לסימפוזיון על מחזה "המחצבה" שכתבתי על פי ספרי ואשר הוצג בעיר על-ידי תיאטרון "זוטא". אנשי ועדת-התרבות של מועצת פועלי חיפה, אשר קנו מראש את הצגות המחזה – מצאו עצמם לפתע עומדים ב"אש צולבת" הן מלמטה והן מלמעלה, כאשר החל להתברר מה תוכנו של המחזה. בקרב הציבור נשמעו תרעומות על "סילוף" והצגת בני עדות-המזרח באור שאינו נאה להם (ניסים לוי), ואילו אחדים מן האחראים לפעולות התרבות בעיר "נבהלו", כניראה, מהצגת דמותו של עסקן-המפלגה המושחת – ספראי. בקיצור – נתברר להם פתאום, שקנו "חתול בשק", ועל כן בא הערב ללבן את הצריך ליבון ולענות על השאלות שהתעוררו בקהל.

סיפרתי על עבודתי ביישובי-העולים אשר מהם לקחתי את חומר הרקע לספר ולמחזה. מוכן הייתי לוותר על "עדוּת" ממין זה, כיוון שאני מאמין כי ספר כנה ומשכנע אינו חייב להיות דווקא פרי רשמיו "הניתנים להוכחה" של המחבר, בנוסח: כאן וכאן הייתי, זה וזה ראיתי. אך מה לעשות שעה שהקהל דורש "אותנטיות" – ובמיבחן מוזר זה אני עומד מראשית הופעת הספר. לוּ הייתי מסתיר את עוּבדת עבודתי בכפרי-עולים – לא היו מאמינים למסופר בספר למרות שמקרים דומים קורים וקרו – ואפשר לקרוא על כך כל יום שני וחמישי בעיתונות. מאחר ש"הצמדתי" לעצמי את הביוגראפיה – מאמינים, והרי לך עוד שקר מוסכם שאינך יכול להיפטר ממנו. וכדי שיאמינו לך – עליך לשחק אפילו את האמת.

ניסיתי להסביר כי ב"המחצבה" לא התכוונתי לתת תיאור בנוסח "רפורטאז'ה" על המציאות – אלא לעשות חשבון-נפש במישור הספרותי, כאשר שני הצירים העיקריים הם הצד החברתי-פוליטי והצד המשפחתי-אינטימי של תושבי כפר-העולים, ומערכת יחסיהם עם אנשי-העיר הוותיקים. אולם אף בנקודה זו אני נתון ב"מעגל קסמים". אנשים קוראים עלילה מרתקת המצטיירת בפניהם בצורה מציאותית מאוד – ומיד מחליטים כי זוהי "רפורטאז'ה עיתונאית"! ונשאלת השאלה: אם "העיתונאות" קלה כל-כך – מדוע אין עוד רומאנים? ואם אתה מספר על קמצ'טקה, או על הזיותיך הסימבוליסטיות חסרות-הערך – הרי זו ספרות כשרה למהדרין, אך אם "רימית" ובנית בדמיונך היוצר עולם ריאלי אשר הצליח לתת לקורא את האילוזיה הגמורה, כי זהו העולם שמסביבו – מיד בטוחים כולם, שעשית זאת עם "טייפ-רקורדר" ביד! – שהרי אחרת זה לא היה אמיתי ומוכר כל-כך!

ולֵך תסביר את ההבדל בין קטעי-הווי פשוטים לבין אירגון החומר האמנותי, השגת הפרספקטיבה וגיבוש הכמויות של הרשמים והחוויות, במודע ושלא במודע – לידי איכות ממין חדש – איכות אמנותית. ומכיוון שבארצנו השעמום הוא שם-נירדף לספרות – מיד בטוחים הכול, כי כל דבר מעניין הוא בגדר "עיתונות".

הקהל שמילא את אולם "ביתנו" היה מורכב ברובו מתושבים ותיקים, ובחלקם בני עדות-המזרח, אשר לקחו חלק פעיל בוויכוח. בעיקר עמדו על כך שלא מודגש במחזה ובספר הצד האינטליגנטי של עדות-המזרח, ואילו בהגדשת הצד הפרימיטיבי ישנה הפרזה, ותבעו את עלבונה של העדה הכורדית אשר נטו לראות את אנשיה כמוצגים ביצירה.

אחד מאחרוני המדברים – משכיל מבני עדות-המזרח, אשר הציג עצמו בשם ידידיה – עורר את הקהל בדבריו הנרגשים, כאשר חזר וטען, כי לא אנשים מסוגו של ניסים לוי המושחת מייצגים נאמנה את הנעשה בקרב עדות-המזרח. הוא הצליח לעורר לרגע סערת-רוחות באולם כאשר רמז בדבריו לסוג אחר של ספרות אשר עורר לאחרונה התמרמרות ציבורית רבה ביחסו לבני עדות-המזרח. [ספרו של קלמן כצנלסון, "המהפכה האשכנזית", שהופיע באותה תקופה ועורר זעם רב בגלל צורת התייחסותו לעדות-המזרח].

ועוד טען ידידיה, כי בתור אחד המשתייכים לעדות הללו – אין הוא נעלב כלל מדמותו של ניסים לוי – באשר אין הוא רואה בקריקטורה בלתי-מוצלחת זו – מייצֵג להם, אלא רק השתקפות מושגיהם המוטעים וזרותם של בני היישוב הוותיק (ואני בתוכם) בבואם לטפל בעדות-המזרח, לנסות להבינן ולראותן נכונה.

פרט מאלף הוא, כי למרות שבמחזה ובספר יוצאים שני הצדדים "נפגעים" – הן שחיתותו של ניסים לוי, והן שחיתותו של ספראי האשכנזי – נפגעים בני עדות-המזרח, ואילו "חבריו" של ספראי (אם לא "הוא" עצמו) יוצאים ידי חובתם להיפגע בכמה מילים מנומסות, נזהרים שלא להילחם בגלוי מדיי כדי שלא "לשייך" לעצמם את הנושא ולהדביק על עצמם רפש רב מדיי במו-ידיהם, על-ידי ראייתם את עצמם כ"כתובת" לחיצי המחזה, ולכל היותר ינסו בשקט "לצמצם" את היקף הפגיעה של המחזה על-ידי אי-קניית הצגותיו.

ה"ספראים" אינם נעלבים – מפני שאינם רגישים עוד לשום דבר לבד מן ה"סטאטוס" החברתי החדש שלהם. בני עדות-המזרח – רגישים לכל עלבון עד שלעיתים הם רואים צל הרים כהרים, ולעיתים הם מגלים "קיפוח" גם במקום שאין קיפוח – מפני אותה מעמסה רגשית ומובנת כל-כך אשר טרם עלה בידם להשתחרר ממנה, והיא כולה פרי היותם בעיצומו של מאבק על עיצוב דמות עצמם ועל מקומם בחברה הישראלית. מעדיף אני, על-כל-פנים, את רגישותם המופרזת של האחרונים על פני צביעותם של הראשונים.

בתשובה טענתי, שאינני מבין את פשר הבושה הזו ב"פרימיטיביות". לדעתי, לא בושה היא זו – אלא התנכרות של בני עדות-המזרח למסורת אבותיהם ולאורח-חייהם, התנכרות הבאה מתוך חוסר ביטחונם והיעדר גאווה בעצמיותם. ההסבר שאני רואה לתופעה זו הוא בכך, שהמשכיל בן עדות-המזרח דומה ליהודי המתבולל אשר כדי להידמות יתר-על-המידה לחברתו החדשה היה מסתיר את מוצאו.

השערתי היא, כי הקוממיות של בני עדות המזרח תבוא רק כאשר יגלה הדור השלישי (וה"מתמערב" לגמרי) שלהם בארץ – את ערכי הפשטות והגאווה אשר במסורת האבות. תהליך זה נמצא אצל מעטים, אך אינו מאפיין את הציבור הרחב. אני בטוח, כי בעוד דור אחד או שניים יתגאו הנכדים באותם ערכים של פשטות ושל "פרימיטיביות" אשר ממנה החלו אבותיהם את הדרך לעולם האירופי. תופעה דומה קיימת גם בארצות-מהגרים אחרות – בהן הופך במרוצת השנים המוצא ה"פשוט" של הורי-ההורים – לסמל של סטאטוס ומקור-גאווה לממשיכים, וככל שהמוצא פשוט יותר – כן הגאווה רבה יותר, כי אז יש ערך רב יותר לדרך שנעשתה.

עד לפני דור אחד או שניים לא היתה יהדות מזרח-אירופה בעלת אותה רמת-חיים ואותן אפשרויות של השכלה של היום, והפער בינה לבין יהדות מערב-אירופה היה אולי לא פחות חריף בגילויי החברתיים מן הפער הקיים כיום בין עדות-המזרח לבין היישוב הוותיק.

אני זוכר כיצד לימדתי את "הצדיק הכפרי" של י. ל. פרץ בפני כיתת מבוגרים באחד מיישובי העולים. כאשר הגענו לקטע שבו שורק הנער, וזוהי תפילתו היחידה מאחר שאין הוא יודע קרוא-וכתוב – שאלו אותי התלמידים באיזה ארץ קרה המסופר. ומשהשבתי להם, כי הדבר קרה ברוסיה – אמרו ש"אני עושה מהם צחוק," וכי לא ייתכן שאשכנזי לא יֵדע קרוא-וכתוב. כאשר שאלתי אותם אם באמת הם סבורים כי כל האשכנזים שהם פוגשים בארץ נולדו מתוך אותה רמת-חיים ורמת-השכלה כפי שיש להם כיום – הביטו בי מבלי לענות ולא שיערו לעצמם, כי ייתכן שהיתה פעם מציאות אחרת.

ואכן, לצערנו קרה ליישוב הוותיק בארץ אחר קום המדינה מה שקרה לחייליו של פַּטריס לוּמוּמבָּה עם הכרזת עצמאותה של קונגו – היינו, עלינו כולנו בדרגה אחת, כל ה"צבא"! – ולנוכח "חברת-השפע" של שנות השישים מתקשים גם האנשים עצמם להודות לפעמים שבאו מן העיירות העלובות של מזרח-אירופה, אלא באותו סנוביזם יהודי אופייני הם מדמים לעצמם שנולדו "בני נסיכים", וכך מחנכים את הילדים! אך זוהי כבר בעייה אחרת – באיזו מידה מוכן היישוב הוותיק עצמו להתחקות על שורשיו והתחלותיו, גם אם אין הם נעימים כל-כך למראה עין ולמשמע אוזן.

ספגתי הווי רב מבני העדה הכורדית, אך לא רק מהם. הייתי במקומות רבים (שוב חוזר אני לנימת ה"עדויות" הבלתי-נמנעת) והִכרתי "מרוקאים", "פרסים", "תימנים" ועוד. בכוונה עירבבתי את הטיפוסים והשמות המופיעים ב"המחצבה" כדי שלא לזהות את גיבוריה עם בני עדה אחת, וכדי שלא להקל על-ידי כך על קהל-הקוראים לפטור עצמו מן הבעייה המוצגת בספר באומרו – "הכורדים, או המרוקאים, הם כאלה!" – ובדרך זו להשתמט מלראות את התופעה בכללותה ובשייכותה לכל העדות. כי אכן, מה קל הוא "להדביק" משהו למישהו – ובדרך זו להתחמק מן הדיון הרציני!

האנשים והבעיות שהעליתי בספרי אינם אלא אפס קצהו של עניין גדול הסוחף וגועש לרגלינו. פתרון שטחי הוא, הן במובן ספרותי והן במובן חברתי-ציבורי – להראות בני עדות-מזרח "טובים" ו"משכילים", "אינטליגנטים" – כפי שאמר אחד המדברים בקרב הקהל – ולחשוב, כי בזאת נפתרה הבעייה. הקו החוצה בין משכילים לבלתי-משכילים עובר גם בקרב בני עדות-המזרח עצמם.

זוהי בעייה כאובה שאני מקווה כי תחלוף בשנים הקרובות, אך בינתיים יש ומנהיג "פשוט" מסוגו של ניסים לוי מוצא שפה משותפת יותר עם אנשיו מאשר "אינטליגנט" מבני-העיר ואנשי המוסדות – ואפילו יהיה בעצמו בן עדות-המזרח.

עד כאן הרשימה ב"מן היסוד" מלפני שלושים ושבע שנים. למעֵט מאורעות ואדי-סַליבּ – הקדים "המחצבה" את מרבית המהומות וההתארגנויות העדתיות שפרצו בארץ מאז הופעתו: השביתה המפורסמת בהנהגת יהושע פרץ בנמל אשדוד, אדם שהושווה לעיתים, בהופעתו הכוחנית ובתחבולותיו – לניסים לוי "שלי", או דוד חכם בבאר-שבע בשעתו, בראש התקוממות עדתית, או התנהלותה בימינו של הנהגה עדתית-מזרחית-כוחנית חדשה, אמנם, בעלת אִצטלה דתית.

בכתיבת "המחצבה" לא שיערתי עדיין את עוצמתה של הנהגה חדשה זו, הבזה לדמוקרטיה, כופרת בה ומשתמשת בה לרעה במאבקי ההשפעה והשליטה בחברה הישראלית. לא שיערתי שהמנוצלים על ידי הנהגה עדתית-דתית מושחתת, לא יתקוממו נגדה – לפחות כפי שהתקוממו אנשי הכפר נגד ניסים לוי – אלא יעשו יד אחת עם מנהיגיהם לחיים של טפילות חברתית ופיגור תרבותי והשכלתי.

בעקבות הספר, ולאחריו ההצגה, נשלחו מכתבי קוראים, חלקם אליי, חלקם תגובה פומבית לביקורת שלילית או להפך – כעס על הספר ועל ההצגה. הוזמנתי לפגישות רבות עם קוראים, לאחת מהן ליווה אותי אבי בנימין. "המחצבה" היה ספרי היחיד שיצא בחייו ושאותו קרא. הוא נפטר בשנת 1966. אני זוכר אותו נאנח לאחר שסיים את קריאתו ואומר: "מה אגיד לך, ספר טוב כתבת, בני, אבל גאון לא תהיה. אלכסנדר מוקדון בגילך כבר כבש חצי-עולם!"

בייחוד התפלא כיצד הצלחתי לתאר את חיי הנישואים של משה דויד וחליפה. "מאיפה לך הניסיון הזה?"

ואילו דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראבּ, שבה והפצירה בי מאז קראה את "המחצבה" – "עליך לעזוב את הפרוזה ולכתוב מחזות, אתה טוב בדיאלוגים, לכך נועדת!"

החברים שלי, מצידם, שאלו אותי מתי כבר תוצג האוֹפֵּרה "המחצבה".

לאחר שעלתה ההצגה הגיע כמוסכם גם תורו של התסכית, שהביא אף הוא בעקבותיו צרור ביקורות-רדיו בעיתונות היומית, שגם הן לא היו מחמיאות ביותר.

כתב יצחק מאיר, לקראת שידור: "תוך זמן קצר למדיי זכה הסופר הצעיר אהוד בן עזר ש'המחצבה' שלו תופיע בפני הציבור בשלוש גירסות: בצורת ספר, כמחזה מוּצג וכתסכית משודר. דבר זה כשלעצמו הוא בבחינת הישג אישי בלתי-מבוטל בארץ. לוּ בארה"ב היתה מתרחשת הצלחה כזאת, היה אך צעד אחד מפריד בין שלוש הגירסות הללו לבין הגירסה הרביעית 'הבלתי-נמנעת': הסרטה, או מחזמר... לדעתי, הנוסח הטוב ביותר הוא עדיין הספר." ("מעריב", 31.7.1964).

אהוד בן עזר

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: ראיתי ביו-טיוב במחשב את הפרק הראשון בעונה השנייה של "המפקדת" בערוץ 11, (זה נוח יותר כי אפשר לחזור ולראות מיד כל קטע לא ברור) – ואף שתחילה היה לי קצת קשה להתמצא בשפע החיילות הצעירות בבגדי ים, שיכלו להיות נכדותיי אבל כאילו בכוונה הן גם לא יפהפיות מהממות השופעות מיניות – הנה בהמשך נכבשתי בהחלט למהלך העלילה, למשחק המצויין, לאנושיות העמוקה של כל המופיעים בסדרה, ביחוד לסבך היחסים המכאיב שבין ספיר, סמלת המחלקה, שאותה מגלמת מיה לנדסמן, לבין כפיר מועלם, מפקד הפלוגה, שאותו מגלם דור הררי. הסדרה היא אות כבוד לא רק לדרמה הטלוויזיונית הישראלית אלא לישראליוּת בכלל, יש בה הרבה מעבר למתרחש בה כי היא נותנת ביטוי עמוק, מגדיר ועל-תקופתי – לישראליוּת שלנו במיטבה. איך כתב ברנר לפני 111 שנים – "אלמלא נבראה כל החיבת-ציון אלא בשביל מין ברייה כזו – יש שהיה עולה הרהור-לצון בתוכי ­– דיינו."

* אברהם כץ עוז: כיום 91% מהמזון הנצרך מיוצר בישראל. קרוב לוודאי שזה יהיה ההיקף גם בעתיד. מזה המסקנה – לא רק שאסור לצמצם את החקלאות בישראל אלא יש לעודדה ולהרחיבה ולתכנן  נכון ומהר.

* צדק אורי הייטנר כשהעיר כי הסופר יצחק פרנהוף היה הראשון שטבע את המונח "מדינת ישראל" בסוף המאה ה-19. הוא קדם, כפי שכותב גם דוד מלמד, לדוד בן-גוריון ולמשה שרת. ואולם לשני אלה קדם זאב ז'בוטינסקי, אשר על כרזת קרן תל חי משנת 1934, שבה מצויירת מפת ארץ ישראל, כמובן זו המשתרעת משתי גדות הירדן, מוטבעות שתי המילים: "מדינת ישראל". זה היה 14 שנה לפני שהועלו כל ההצעות לשם המדינה מיד לאחר היווסדה.

מי שרוצה לראות את "מדינת ישראל" המקורית, את הכרזה המקורית, עם חתימתו המקורית של ז'בוטינסקי, מוזמן לבוא ל"בית אבא" ברמת-גן שם מוצג המסמך ההיסטורי.

בברכה,

יוסי אחימאיר

 * אהוד היקר, אורי הייטנר כתב נכון בגנות הכתבה בידיעות אחרונות המשבחת את היורדים ליוון. הבעתי את הזדהותי עימו בתגובה בפייסבוק.

אין לי בעייה עם העובדה שאתה מצדד בנתניהו, ואינך מעריך את יאיר לפיד, אבל אתה עושה ללפיד עוול שאתה משווה אותו ליאיר נתניהו. לפיד, למרות שאתה לא אוהב אותו, היה סופר מוערך (ספרו "זיכרונות אחרי מותי" הוא יצירה נפלאה!). הוא היה מראיין מוכשר שגדולי האומה, כולל ראשי הליכוד, עמדו בתור להתראיין אצלו. הוא כתב פזמונים יפים. הוא הצליח להקים מפלגה מאפס, ועכשיו היא המפלגה השנייה בגודלה, הוא הצליח להקים את ממשלת השינוי, כשהוא מוותר על בכורתו במיספר המנדטים, והעמיד את בנט בראשות הממשלה. אתה רשאי, כמובן, לא לסבול אותו, אבל הוא ראש הממשלה גם שלך. לעומתו, תראה לי מעשה ראוי אחד של יאיר נתניהו, חוץ מגידופים גסים כלפי מי שאינו מסכים עם המשך שלטונו של אביו.

באשר ליורם ברונובסקי, שאתה מאוכזב מידענותו המופלגת (הביקורת על ספרך על אסתר ראב), אני מודה שבביקורת שכתב על "עגנון ללא מסווה" הוא צדק ברבים מדבריו.

אהבתי את סיפורו של יונתן גורל איך הוענק לו השם הרוזן ברנדוט.

שלך

משה גרנות

אהוד: אכן צדקת בדבריך על הסופר יאיר לפיד. ספרוֹ על אביו המנוח הוא באמת יצירה ספרותית מעולה. כנראה שהגזמתי קצת בהשוואתו ליאיר נתניהו, אבל עדיין לא נראה לי שלפיד מתאים להיות ראש ממשלה.

* יונתן גורל: הבחירות הקרובות מדאיגות, ל"כהניסטים" יהיה, כנראה, ייצוג שלא היה כמותו מאז קום המדינה, בכנסת וכנראה גם בממשלה. ביטול הסעיף המשפטי של "מרמה והפרת אמונים" יאפשר לבטל את משפטו של נתניהו. מחנות וגורמים "יבואו איש באחיו" ותיפתח אפשרות לפגוע בחיילי צה"ל המופקדים על ביטחוננו בכל אתר ואתר.

מצב זה, הגיונית, אמור להביא להתעלות ולשיתוף פעולה בין מפלגות ואישים ממפלגות ומדעות שונות ואפילו מנוגדות, אלא ש"בתוך עמי אני יושב" והשינויים הדמוגרפיים והמנטליים שהתהוו בחברתנו מעלים ספקות רציניים ביחס להתנהלות אפשרית של הממשלה הבאה. מכאן, גורליות ההצבעה, כובד האחריות, וראיית המרחב.

שתהיה "בחירה מוצלחת", שהיד לא תרעד, שהמזל הטוב יפקוד כל אדם וכל קלפי באשר הוא... ושנכבד איש את רעהו כשותפים למדינה משתנה ולמציאות חדשה...

* ביום שישי האחרון, 21.10, הופיעה ב"מקור ראשון" כתבה גדולה של יאיר שלג, "המבקר", על פרופ' ברוך קורצווייל, במלאת חמישים שנה למותו. בין השאר מופיע שם הקטע הבא:

"הציונות ובתה, מדינת ישראל... לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות," אמר [קורצווייל] ב-1970, בראיון לסופר אהוד בן עזר. "הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם פירוש הדבר להודות בכישלונה כדוברה ומוציאה לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות. המשיח החילוני אינו יכול לסגת. הוא יכול רק למות. בזה הוא משלם את המחיר בעד ניסיונו הנועז למסור את גורל היהדות למעגל ההיסטוריה החילונית."

אהוד: כיום, 52 שנים לאחר אותו ראיון, שלימים נכלל בספרי "אין שאננים בציון" (1986), קשה לי להבין איך היה אפשר לומר שטויות כאלה נוכח "ההיסטוריה החילונית" של השואה (קורצווייל ניצל ממנה כי עלה ארצה בשנת 1939) – ונוכח אתגרי האיום הביטחוני היומיומיים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל ותתייצב גם בעתיד הנראה לעין. אולי בנטורי קרתא יש מישהו שחושב כך.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל