פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1794

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בחשון תשפ"ג. 27.10.2022

עם צרופת שתי התמונות של ורדה ואהוד בגיל שלוש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 27. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. לקוראי עיתון "חדשות בן עזר". // יצחק הילמן: יהדות ארה"ב לאן? // יוסי אחימאיר: דרוש לחץ נגדי. // יעקב אחימאיר: עצרת רבין בכיכר ציון. // אורי הייטנר: 1. ממשלת אחדות לאומית – ממשלת הרע במיעוטו. 2. צרור הערות ‏26.10.22. // משה גרנות: על הרומן "על חוד התער" מאת סומרסט מוהם. // מתי דוד: שתי הערות. // עקיבא נוף: שתי הצגות – חוויות סותרות. // ד"ר עדינה בר-אל: על הספר תעלומת אנרי פיק מאת דויד פואנקינוס. // אהוד בן עזר: ורדה רוהלד-גלס. // חנה סמוכה מושיוב: אדם זקן מה יש לו בערבו. // נעמן כהן: ז'בוטינסקי – מדינת ישראל בלי רמת הגולן. // מנחם רהט: מדבר סקר תרחק. // דוד מלמד: "יום הספר העברי" בשיר, מחול  ותזמורת המשטרה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001. [המשך]. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

27.

לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי

אִם אֶהְיֶה מְשׁוֹרֶרֶת גְּדוֹלָה

וַאֲנִי יוֹדַעַת מָה הַתְּשׁוּבָה –

הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת חֲזָקִים מִמֶּנִּי,

אֲנִי סוֹבֶלֶת מִכְּאֵבֵי-רֹאש

וּמִתַּת-תְּזוּנָה

רוּחָנִית –

סוֹפִי יִהְיֶה רַע

אוֹ שֶׁאֶהְיֶה אִשָּׁה עֲשִׁירָה מְאֹד

וּמְפֻנֶּקֶת –

תַּחַת מִזְּכוּכִית יִהְיֶה לִי

וְשָׁדַיִם מֵחַרְסִינָה.

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

לקוראי עיתון "חדשות בן עזר"

למן ינואר ש"ז ועד עצם היום הזה פרסמתי בעיתון "חדשות בן עזר" יותר משבעים מאמרים על אלתרמן – בהם כחמישים על פזמוניו. חטיבת יצירה זו ניסוטה בדרך-כלל אל השוליים ונשארה ברוּבּה  בבחינת terra incognita מבחינתו של חקר אלתרמן, אף-על-פי שאלתרמן הוא גדול הפזמונאים העברים בכל הדורות.  אמנם פזמונים אלה  משכו אליהם כמובן  מומחים גדולים בתחומי הזֶמר העברי, כמו אליהו הכהן, וכן חוקרי תיאטרון שעסקו בפזמון האלתרמני אגב מחקריהם על תרומתו של המשורר לבמה העברית. עם זאת, לא הוקדש עד כה ספר מקיף. את החסר הזה אני מקווה למלא בספר בן כ-600 עמודים שיראה אור בקרוב.  אני מודה לקוראי העיתון על התגובות שקיבלתי מהם, שלימדוני רבות.  כל משוב שקיבלתי מהם או מאלפי המבקרים באתר האישי שלי zivashamir היה בעבורי משב-רוח מרענן.

בינתיים ניתן לראות מתוך עיון  ב"אתר נתן אלתרמן" שבעריכת דוד גוטרזון שספרים חדשים  הולכים ומצטברים בחודשים האחרונים על מדף הספרים האלתרמני. מתברר ש"לא אלמן ישראל" ולא ננעלו שערי פרשנות. יצירתו הענפה של אלתרמן ממשיכה להיות אבן שואבת לעוסקים בחקר השירה העברית, למרות שבסוף ימיו רמז  אלתרמן לפעמים שהצעירים סותמים את הגולל על מפעל חייו, אף הביע בעקיפין את חששו שלא תהיה לו תקומה.

הנה, למשל, מונח על שולחני ספר, גם בו כשש-מאות עמודים, בשם "הגיגים אלתרמניים", פרי עטו של  אקי להב, בן אחותו של אלתרמן, שגדל והתחנך בקיבוץ "ניר דויד" (לשעבר "תל עמל", שאת הימנונו חיבר דודו המפורסם בימי "חומה ומגדל"). אקי להב איננו חוקר ספרות אקדמי. לפי עיסוקו הוא יזם בתחומי התוכנה, אך מתוך ספרו בעל השם הרב-משמעי "הגיגים אלתרמניים" יכולים ללמוד חוקרי ספרות מובהקים, המשוכנעים שהם כבר קראו הכול, כתבו הכול ויודעים הכול.

אקי להב, הגיגים אלתרמניים, הוצאת ניב 2022

מדובר בספר שכל פינה  בתוכו מדיפה ניחוח רענן של אהבת אלתרמן והתבוננות בלתי אמצעית ביצירתו, למן העטיפה היפיפייה המגלה הֵלך עם תרמיל הנודד בשדה זרוע מול שמיים זרועים בכוכבים (כיאה לשירי "כוכבים בחוץ"). תמונת ההֵלך הנווד על רקע השמים המחווירים לעת שחר מזכירה גם את השורות "לוּ רַק רָאִיתָ אֵיךְ בֵּין לַיְלָה וּבֵין שַׁחַר /  הִתְחַנְּנוּ יָדַי עַל דַּלְתְּךָ – לָשׁוּב!" (מן השיר "איגרת", שיר מרכזי ב"כוכבים בחוץ", שאקי להב מעמידו במרכז ספרו).

המחבר אמנם מעמיק חקור בשירים ה"קנוניים" והגנוזים, ומביא אגב ניתוח ראָיות מתחומי חקר רבים, חלקם בלתי צפויים בעליל, אך את עיקר חִנו שואב ספר זה מן ההנאה הבלתי-מסותרת של מחבּרוֹ  משירי אלתרמן שאליה הוא מצרף בשמחה את קוראיו. למקרא פרקים מפרקי הספר עלתה בדעתי לא פעם השורה האלתרמנית הידועה מן השיר "איגרת", העומד במרכז כאמור הספר "הרהורים אלתרמניים", ולפיה המשורר מתבונן במציאוּת מתוך הפתעה והפלאה: "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם" ("איגרת"). אקי להב אכן פוקח את עיניו ואת נפשו "כְּפִתְאֹמַיִם"  לנוכח  שיריו המופלאים של דודו המפורסם. הקוראים יוצאים נשכרים מניתוחים לא שגרתיים, שנכתבו לא כדי לעלות דרגה באוניברסיטה, אלא מתוך הערכה, אהבה והתעמקות אין-סופית בשירים שממדיהם הם מכפלה של שטחם הנגלה ושל מעמקיהם הסמויים מן העין.

למלחינו מרדכי  זעירא, שחגג 25 שנות יצירה, כתב אלתרמן ביום ד' סיון תשי"ב, לרגל האירוע החגיגי: "ניגונך [...] עם היותו לנחלת הכלל הגדול היה בו גם פורקן להֲמִית נפשו ולרינת נפשו של היחיד, וכל המרנין נפש אחת כאילו הרנין עולם מלא. גדולה זכותך שהייתה פֶּה ומֵיתָר לבונה ולאוהב, לרבים ולבודד, ליחיד בהתעטף נפשו ולציבור בעמדו בשער. [...] לך בכוחך זה ויוסיף שירך לשאת קולו."  לאמִתו של דבר בלי משֹים  תיאר כאן אלתרמן גם את עצמו ואת  שיריו. הוא כתב לציבור (ולכל פרט בציבור), בשעותיו הקשות וברגעי הפורקן והאושר שלו. הוא ליווה בשיריו פעולות קונסטרוקטיביות כבניין העם ותרבותו ורחשי-לב נסתרים המבטאים אהבה נסתרת. הוא העניק לציבור מלוא חופניים, והציבור גמל לו כגמולו. 

האם גם כיום גומל הציבור לאלתרמן כגמולו? כן ולא. כן, משום שעדיין שיריו עומדים במרכזם של ערבי זֶמר ומחקרים רבים נכתבים עליהם. כן, משום שבחלוף השפעתם של סופרי "דור המדינה" עלתה שוב קרנו של אלתרמן, ובשנת 2020, כשציינו יובל שנים לפטירתו,  נערכו לכבודו ברחבי הארץ עשרות אירועי זֶמר, ימי עיון וכנסים. חלק מפזמוניו עדיין מושר ומשודר, אם כי לא בתכיפות שבָּהּ נהגו לשיר את פזמונם ולשדרם בעבר. אלתרמן בעל המזג ההיסטוריוסופי חזה כאמור את התופעה, כאשר כתב ביצירתו האחרונה, "המסכה האחרונה", מתוך אוטו-אירוניה את השורות הטרגי-קומיות הבאות:

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר הוּא נִמּוּק סָבִיר

לִזְכוּתֵנוּ וְלֹא לְחוֹבָתֵנוּ

לַיְלָה יוֹרֵד, שַׁחַר מֵאִיר,

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

אֲסַפְסוּף-בְּנֵי-תִּשְׁחֹרֶת חוֹתֵר

בְּתֹקֶף-יִצְרֵי-קַרְיֶרָה

אַךְ מִתְעַיֵּף הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בְּעָמְלוֹ לְהַבְקִיעַ הֶרָה.

אִם מַצַּב-הַדְּבָרִים יִמָּשֵׁךְ

תֶּחְדַּל חֲתִירָה תַּחְתֵּינוּ

וְיִשְׁכַּח הַצִּבּוּר אֵי וְאֵיךְ

וְכֵיצַד יִתָּכֵן שֶׁדְּבַר מָה יִתְהַפֵּךְ…

הַזְּמַן פּוֹעֵל לְטוֹבָתֵנוּ.

אף שלפעמים התרשם אלתרמן שהצעירים מצליחים לקעקע את חומות יצירתו ולפלוש לתוך ממלכתו כדי להחריבה עד היסוד, הוא  הבין אל נכון  שמרד הנעורים הנערך נגדו בהנהגת סופרי "לקראת" יגיע יום אחד לסיומו מבלי שמעמדו יינזק יתר על המידה ומבלי שהמורדים יגיעו לגדוֹלוֹת ויירשו את כתרו. ואכן, גדיים נעשו תיישים: זך וחבריו התעייפו מן המרד, וגם כישרונם לא עמד להם להפיק מפעל חיים שבכוחו להדיח משורר ענק כדוגמת אלתרמן ממעמדו כגדול המשוררים של תקופת המאבק על עצמאות ישראל ושנות המדינה.

 במאמריי ב"חדשות בן עזר" לא פעם הראיתי שרוב הפרוגנוזות שהשמיעו ענקי השירה העברית  התממשו ככתבן וכלשונן. מתברר שגם את התופעה הזאת, המתחוללת כיום מול עינינו, ידע אלתרמן לִצפּוֹת. המדף האלתרמני ההולך ומתמלא בספרים חדשים מעיד כאלף עדים שאלתרמן ויצירתו לא נשכחו. לעומת זאת, יריביו הצעירים – שמיררו את חייו וניסו ואף הצליחו לפרק זמן קצר להסיט אותו  מן המרכז – כמעט שנשכחו, הם ושירתם, שהיתה בשעתה חידוש גמור. מדף הספרים על יצירתם כה דליל,  וזאת כדי שלא לומר "דל". למען האמת, רבים משיריהם, לאחר שברק החידוש שלהם נתעמעם, כבר  אינם עוברים כיום את מפלס הסף.

        הבה נתבונן בשיר הקצרצר והפרוזאי "שיר ערב" מאת נתן זך, המוּצב בפתח ספר שיריו השני של המשורר (שירים שונים, 1960, עמ' 9): 

בָּעֶרֶב

כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי

לֵךְ

יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ

וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ

כשקראתי שיר זה בפעם הראשונה, כשהתחלתי ללמד ב-1971 את  הקורס "יסודות השירה" באוניברסיטת תל-אביב, הוא השאיר אותי בתדהמה. נדהמתי לנוכח העוּבדה שאמירה כה פרוזאית ובנאלית, נטולת כל סממן פיוטי, המשתרעת על פני שבע שורות קצרות, ללא סימן פיסוק אחד (אף לא בסופהּ), וכל כולה מחזיקה 16 מילים בלבד, עשויה להיחשב שיר. נתן זך כבר התחיל לקנות אז את מעמדו כמשורר מרכזי, ואני התקשיתי להבין מה אוּכל לומר על שירו הקצרצר שנכלל במקראה שליוותה את הקורס ותבע את פירושו.

לאט-לאט יגעתי ומצאתי "קצה חוט" לפתרון חידת השיר הזה, המתחפש לשיר טריוויאלי, עד שהוא  נכרך סביב עצמו ומסתבך לא פחוֹת מגיבורו ה"הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ /  וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ." בקריאות חוזרות של שיר זה נפתחה לפניי קשת של רעיונות אקזיסטנציאליסטיים ושל רמזים מקראיים, ההופכים את האמירה ה"טריוויאלית" ו"הבנאלית" לאמירה מורכבת. הבנתי שהשיר הזה מתרומם מעל "מפלס הסף" ומעל "פני הים", ואינו שוקע מתחתם כמו רבים מהשירים שכָּתבו באותה עת הצעירים,  אחדים מבני עתודת המשוררים שמרדו באלתרמן, ובכל זאת, אין הוא מעפיל למרומי האולימפוס.

לפנינו שיר על התרת קשר בין בני זוג שאהבתם הגיעה לקִצהּ; על הסתבכותו של האני-הדובר, הלוא הוא הגבר המגורש, הנתון בפקעת סבוכה של רגשות ומעשים, לאחר שהותרה החבילה ונתפרדו חוטיה, חבליה וכבליה.  אך מה פירוש "הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ"? האם מדובר בתסבוכת נפשית? בתסבוכת כלכלית? בדפוס-התנהגות בעייתי של הגבר שפָּגם בזוגיוּת והוליכה אותה אל מבוי סתום? את זאת אין השיר הקצרצר שלפנינו מפָרט. הוא מציג לפני קוראיו "כתם רורשאך" שכל אחד מהם יוכל למלאו בתוכֶן משלוֹ.  

בסוף השיר הזה, חסר הסיום, שאפילו נקודה סופית אין לו, מתברר שאף-על-פי שבת-הזוג "חתכה" כביכול את הקשר עם בן-זוגהּ וגירשה אותו מעל פניה, אי-אפשר להתיר בקלות את סבך היחסים שנוצר ביניהם. הסבך )ה"פְּלוֹנטר")  שנוצר בחייו של הדובר – הגבר המגורש – הולך ומעמיק, ואילו הפתרון  הולך ומתרחק ממנו. מתעורר הרושם שמדובר בעניין קשה שהוא בבחינת "בבחינת "מעוּות לא יוכל לתקוֹן".

המילה "נערתי" מרמזת על קשר של אנשים צעירים ולא מנוסים,  שלא ידעו לצלוח את חייהם בשלום. ואכן מתוארת כאן במשתמע תמונתו המרומזת של זוג צעיר שמערכת היחסים שלהם השתבשה לחלוטין והגיעה לסיומה העגום. פקעת הבעיות שהתחילה כנראה להיטוות עוד לפני הגירוש כבר הסתבכה ככל הנראה במידה כזו, שכבר אי-אפשר היה להתירהּ. נדרש   אפוא לקטוע אותהּ בבת-אחת ולהיפרד. כך החליטה האישה (אסיה הרמתי, אשתו הראשונה של זך),  החליטה וביצעה באחת.

כמו בתיאטרון האבּסוּרד (כבמחזותיו האקזיסטנציאליסטיים של הרולד פינטר "החדר" ו"מנהל הבית") הדרמה מתרחשת בד' אמות, בין ארבעה כתלים, ובסופהּ מגיעים הגירוש והגירושים – גירסה מצומקת ואנטי-הֶרואית של הגירוש המיתולוגי מגן-העדן. הגבר המגורש יורד אל הרחוב ומתהלך בו.  המילה "מתהלך"  אכן מזכירה את סיפור גן העדן בספר בראשית ("וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן"; בראשית ג', ח'). מה בדיוק קרה לזוג האוהבים שהִצדיק את הגירוש מגן העדן? את זאת אין השיר מגלה, אך ניסוחיו אינם מותירים ספק: הקשר  בין בני-הזוג הגיע לסופו, ומערכת היחסים שלהם רצוצה וחסרת תקנה. ייתכן שהמילה "נַעֲרָתִי" רומזת לכך שלדובר יש עדיין רגשות אהבה כלפי בת-זוגו, אך היא כבר אינה אוהבת אותו ומגרשת אותו מעל פָּניהָ גירוש סופי, מוחלט וחסר-פשרות.

האני-הדובר בשיר יוצא ממקום אינטימי – מתוך קן קטן ומגונן-כביכול שבָּנו האוהבים לעצמם – ויורד (תרתי-משמע: יורד ירידה ממשית במדרגות הבית, אף יורד ירידה רוחנית אל מקום המוני ופשוט)  אל המרחב הסואן, המנוּכּר והלא נודע שגורם לו סחרחורת ואָבדן כיווּנים. הגירוש מתרחש בערב, והערב הוא גם ערוב-יומה של מערכת היחסים שהגיעה לסיומהּ. המצלול החוזר [EX], המלַווה את הליכתו, יש בו גם מיסוד הקינה (אֵיך? אֵיכה?)  – אך גם מתחושת הבחילה, שאף היא אופיינית לזרם האקזיסטנציאליסטי ומשמשת כותרת של אחד מחיבוריו החשובים של ז'ן פול סארטר (La Nausée). מצלול זה, המבַטא עצב ובחילה, מלַווה כהד גם את צעדי ההליכה שבמילים "הולך", "מתהלך", "הולך ומסתבך".

ב"שיר ערב" של זך, אחרי החטא והגירוש, מגיע תורָם של הנדודים: ההליכה במרחב והשוטטות חסרת-התכלית בעולם אבּסוּרדי, חסר נחמה ופשר. השורש הל"ך משולב בשיר הקצר שלפנינו בשלוש הוראות שונות: ההוראה האחת נובעת מן המילה "לֵךְ" בהוראת "הסתלק";  ההוראה השנייה נובעת מן המילה "להתהלך" בהוראת "לשוטט"; וההוראה השלישית מעוגנת במילים "הולך ומסתבך" בהוראת "שרוי בתהליך של הסתבכות". יתר על כן, מתברר שנתן זך סיבך סיבוך נוסף את השימוש בשורש הל"ך, ושמעֵבר לשלושת שימושיו של שורש זה, הוא השתמש בו גם בשני סגנונות שונים, או רבדים שונים, של הלשון העברית, כפי שלמדתי מפי חוקרת הלשון פרופ' מאיה פרוכטמן: "הולך ומסתבך" (שימוש לשון האופייני ללשון המקרא) ו"מסתבך והולך" (שימוש לשון האופייני ללשון חז"ל). כך או כך, לפנינו תיאור של פעולה ממושכת, התופסת את מחצית מילותיו של השיר ("וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ / מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ / וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וִּמִסְתַּבֵּךְ"), בעוד שהפעולה הקצרה של הגירוש מתמצית במילה אחת קצרה: "לֵךְ!"

 ואם הזכרנו את המילה "לֵךְ" ואת צליליה  [LEX] כדאי לשוב ולהזכיר כי המילה "לֵךְ" נזכרת בפעם הראשונה בתנ"ך בציווּי  "לֶךְ-לְךָ" שמשמיע  ה' באוזני אברהם (בראשית י"ב, א'), ועל אברהם הן נאמר: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית י"ג, י"ז).

מתברר אפוא שלא רק סיפור על יחסי "הוא והיא" לפנינו, אלא גם סיפור מרומז ואֶליפּטי על יחסי אב ובנו – סיפור שבשיר "רגע אחד, שקט בבקשה" ובשירים מוקדמים של נתן זך נזכר במפורש ואילו בשיר "שיר ערב" פיגומיו הוסרו. ובל נשכח: אברהם גירש את אמָתו ושילח אותה אל המִדבּר, אותה ואת בנהּ שהוא גם בנו, יוצא חלציו; ואילו כאן, יש כנראה הד לאירוע טרגי וטראומטי:  בת-זוגו של הדובר, שאִתהּ התגורר תחת אותה קורת-גג  (עד לאָבדן ילדם המשותף), מגרשת אותו מן הבית ושולחת אותו לשוטט ברחוב. במילה אחת ויחידה היא דנה אותו לגורל של נווד, חסר קורת הגג, הנתון בתוך סבך של בעיות קיומיות –  פיזיות ונפשיות.

דומה שגם מיקומו של השיר בספר שירים שונים, גם הרמיזה המשולשת הכלולה בו לסיפור ההתאכזרות של אברהם, הראשון בין אבות האומה, גם הופעתה המרומזת התכופה של מוטיב העקדה בשירת זך – כל אלה מחזקים את האפשרות שהגירוש מן התא המשפחתי הצעיר שנוצר ונהרס זמן קצר לאחר האירוע של מוֹת הילד, ילדם המשותף של נתן זך ואשתו הראשונה, הוא שהוליד את השיר הקצר הזה, שאינו פשוט כלל וכלל חרף חזותו הפשוטה והפשטנית כאמור,  לפנינו שיר המתרומם כאמור מעל ל"מפלס הסף", אך כל מה שיש לומר עליו מתמצה בשניים-שלושה  עמודים לכל היותר. העומק בשירי זך אינו תהומי כבשיריהם של ענקי השירה העברית.

נתן זך וחבריו ניסו לצרף למאגר הזֶמר העברי פזמונים משלהם, אך ללא הצלחה יתֵרה. לא ארכו הימים, והזֶמר העברי התגלגל לידיהם של כותבי "סתמלילים" (ואלה מושמעים כיום באוזני קהל של אלפים רבים באמפי-תאטרון של קיסריה). "שירים" עם טקסטים שנולדו תוך דקה או שתיים זוכים לפופולריוּת  עצומה, חסרת תקדים,  שלכמוה לא זכה שום זֶמר עברי למן שיריהם המושרים הראשונים של משוררי חיבת-ציון ועד לימינו אנו.

הצביעות של כללי התקינות הפוליטית ועריצותם של פוליטיקאים חסרי תבונה ומשוללי חזון מאפשרות לתופעה לפרוח, ומורידות מטה-מטה את הפזמון העברי מן המעמד הרם שהיה לו עד לפני שנות דור. רוב מבקרי המוזיקה הפופולרית עומדים מול המלל הריקני והקלישאי  הזה באפס מעשה,  ונוקטים מתוך פחדנות עֶמדה של "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם." 

ומה לגבי העתיד? מותר כמדומה לשער שגם הניסיונות העכשוויים לגרור אל השוליים את הקלסיקה המודרנית שלנו בתחום הפזמונאות (ולהמירהּ בטקסטים ירודים שנכתבים בִּן-רגע) לא יפגעו פגיעה של ממש במעמדו של אלתרמן ולא יולידו במהרה משורר  הראוי לרשת את מעמדו.

*

ומילים אחדות לסיום: בשלושת החודשים הבאים תוקדש הפינה שלי בעיתון "חדשות בן עזר" למאמר קצר על אמילי דיקינסון ועל תרגומי שיריה לעברית. בעבר פרסמתי באתר  zivashamir 222 משיריה בתרגום עברי חדש, אך  במרוצת החודשים האחרונים הוספתי ותרגמתי כמאה שירים נוספים. בגיליונות הבאים יפורסמו אפוא השירים  – מקור בצד תרגום.

לכשתסתיים הסדרה על שירי אמילי דיקינסון, אחליט אם לשוב ולהאיר פינות אלתרמניות נידחות, או לייחד את הפינה שמַקצה לי אהוד בן עזר בעיתונו לנושאי ספרות אחרים.

זיוה שמיר

* * *

יצחק הילמן

יהדות ארה"ב לאן?

אנחנו עשרה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-25. המדינה מפוצלת בין שני מחנות. מחנה אחד של נתניהו ומפלגות הימין ומולו מחנה לפיד ושותפיו. לא נראות כרגע אופציות אחרות. איזו ממשלה שתורכב, תהיה כנראה גם צרה וגם בלתי יציבה, מצב שיכביד מאוד על משילות ורפורמות. נדמה כרגע, שזו הבעייה היחידה שמטרידה את עם ישראל. ובכן, לדעתי זה לא בדיוק המצב. ישנה בעייה הרבה יותר חמורה לדעתי, שאיננה זוכה כמעט לתשומת לב תיקשורתית והיא הקשר שבין יהדות ארה"ב ומדינת ישראל. גם כאן, בדומה לבחירות בארץ, קיים ציבור יהודי, שגודלו משתווה כמעט למיספר היהודים שחיים בישראל, שקשריו איתה הולכים ומתרופפים.

ב-1948, כשישראל הכריזה על עצמאותה ופרצה מלחמת העצמאות, יהדות ארה"ב היתה המעוז של יהדות העולם. יהדות זו התיצבה עם כל עוצמתה לימינה של מדינת ישראל. אותה שעה חיו בארץ שש מאות וחמישים אלף יהודים ובארה"ב חיו כחמישה מיליון יהודים, כמעט פי עשרה מאשר בארץ. למעשה רוב יהדות העולם חיה אותה תקופה באמריקה. שם היה גם רוב ההון היהודי.

ללא יהדות ארה"ב, ייתכן שישראל לא היתה שורדת. לא היתה מדינה בעולם, שהיתה מוכנה להתערב לטובת מדינת ישראל ולסייע בידה בכסף או בכוח אדם. שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל, שהיה במלחמת העולם השנייה מפקד הצבא האמריקאי, סבר שישראל – אם תכריז על עצמאותה ותותקף, לא תוכל לשרוד שבועיים ומוטב לה לדחות את עצמאותה ולקבל עליה מנדט מטעם האו"ם. למזלנו התחזית הרעה הזאת לא התממשה. מי שמנע את האסון היתה ההקרבה העצומה של הנוער הישראלי, והסיוע הגדול של יהדות ארה"ב.

המירב שניתן היה להשיג אותה שעה, היה תרומות כספיות גדולות של יהדות ארה"ב ומתנדבים יהודים וגם לא-יהודים. התערבות צבאית אמריקאית לא באה בחשבון. אותה תקופה היתה ארה"ב עסוקה עם משבר ברלין ואחר כך במלחמת קוריאה ואחריה שקעה במלחמת וייטנאם. ארה"ב לא רצתה וגם לא יכלה להתערב להצלתה של ישראל.

מה שניתן היה לעשות היה רכישת נשק מכל הבא ליד ובעיקר מצ'כוסלובקיה שבהשראה סובייטית הייתה מוכנה למכור באותה שעה למדינה היהודית כמות עצומה של נשק קל, אבל במחיר מלא. לישראל הצעירה לא היה הכסף לרכש זה. היה צריך לחמש מאה ושלושים אלף חיילים ולהאכיל אותם במלחמה של למעלה משנה. כאן באה יהדות ארה"ב לעזרתה של ישראל ותרמה את הכסף שכל כך היה נחוץ לה באותה שעה גורלית.

יהדות ארה"ב תרמה למדינת ישראל, כמאתיים מיליון דולר במחירי 1948. זה סכום שווה ערך לעשרות מיליארדים של דולרים במחירי היום. התרומות לא הגיעו רק מתורמים עשירים, אלא בעיקר מהציבור היהודי הרחב. גולדה מאיר, שהיתה בשעתה אזרחית ארה"ב ושלטה גם באנגלית וביידיש – היתה הדמות האידיאלית לגיוס כסף זה. בן גוריון לא היה יכול אותה שעה לצאת לארה"ב מחמת לחץ המלחמה אבל גולדה עשתה עבודה מצויינת. הממשל האמריקאי תמך במגבית, והעלים עין מרכש מטוסי התובלה, אבל סירב בעקשנות לספק נשק למדינה היהודית. זאת כנראה מחמת קשריו עם בריטניה והמלחמה הקרה שהלכה והחמירה.

גולדה טסה לארה"ב, וביצעה התרמה מבית כנסת אחד למישנהו. מספרים, שנשים הורידו את תכשיטיהן ותרמו אותם למדינת ישראל. ליהודי ארה"ב הוסבר שישראל נמצאת בסכנת שואה שניייה. זה הרי קרה רק שלוש שנים אחרי מלחמת העולם השניה, כאשר רבים מקרוביהם של יהודי ארה"ב ניספו באותה שואה. איש מיהודי אמריקה לא רצה להיות אחראי לשואה שנייה.

הכסף הזה איפשר את רכישת הנשק מצ'כוסלוקיה, שבלעדיו מלחמת העצמאות היתה מסתיימת אחרת לגמרי. ללא הנשק הזה, לישראל לא היה הכוח להסיר את המצור מירושלים ובוודאי שגם לא מהנגב. המגבית הזאת איפשרה את חימושו של צה"ל בעשרות אלפי רובים, אלפי מקלעים ומרגמות, עשרות מיליוני כדורים, מטוסי תובלה ואפילו טייסת אחת של מטוסי קרב מדגם מסרשמידט. את מטוסי הספיטפייר קנינו בצ'כוסלובקיה רק בסוף מלחמת העצמאות.

נוסף על כך המדינה קלטה במקביל כחצי מיליון עולים, שרובם הגיעו ארצה חסרי כול. עד קבלת השילומים מגרמניה, בשנות החמישים, התרומות והחבילות שנשלחו מאמריקה ולאחר מכן מפעל המגבית היהודית, היו הסיוע העיקרי שעליו התקיימה המדינה. לכן, ניתן לקבוע בוודאות שיהדות ארה"ב היתה המעצמה החלופית שהחזיקה את ישראל בימיה הכי קשים. בנוסף, יהדות ארה"ב תרמה לא רק כסף רב אלא גם שלחה בתש"ח ארצה אלפי מתנדבים, מהם מאות טייסים ואנשי צוות קרקע מנוסים, שהקימו את חיל האוויר הישראלי. בשנתיים הראשונות שפת הדיבור בחיל האוויר הישראלי היתה האנגלית. בקיצור, ללא יהדות ארה"ב, היה מצבנו חמור ביותר.

היום, 74 שנים אחרי, ישראל היא מדינה אחרת לגמרי. היא מדינה חזקה, אם כל בעיות יוקר המחיה ויוקר הדיור. אבל, כמעט כולם שכחו בישראל, מה שיהדות ארה"ב תרמה לה בשעתו. אלא שלא רק אנחנו השתנינו, גם יהדות ארה"ב השתנתה לבלי הכר. יהודי ארה"ב של היום, כבר לא זוכרים מה שהם עברו מאה שנה לפני כן. היום היהודים בארה"ב הם נינים של נינים של אלה שהגיעו לשם. הם כבר חושבים כמו אמריקאים ולא כל כך כמו יהודים.

היחידים שקשורים בקשר יותר הדוק עם ישראל, הם צאצאי חצי מיליון הישראלים, שהיגרו לארה"ב מי מטעמים כלכליים ומי ללימודים. אלה לא נקלטו בקהילה היהודית הוותיקה. חלקם חזרו לישראל, וחלק מבניהם חזרו לשרת בצה"ל. רובם דוברי עברית אפילו אחרי עשרות שנים של חיים באמריקה.  

היום, שבעה דורות אחרי הפוגרומים, שהביאו להקמת רובה של הקהילה היהודית בארה"ב,  הקהילה היהודית של ארה"ב כבר אינה הקהילה היהודית הגדולה בעולם. לשמחתנו הבכורה עברה לישראל. עם זאת, יהדות ארה"ב היא עדיין הקהילה היהודית החשובה ביותר מחוץ לישראל וגורלה קשור במידה רבה בגורלו של כל העם היהודי.

אבל, לקהילה היהודית בארה"ב יש בעייה חמורה של התבוללות. היהודים, להוציא את הקבוצה האורתודוקסית, שהיא מיעוט ביהדות ארה"ב ושחיה רובה בברוקלין שבניו יורק, מרגישה כיום יותר אמריקאית ופחות יהודית והנישואים עם לא יהודים הם בהיקף נרחב.

אבות אבותיהם של היהודים בארה"ב היו במקצועם חייטים וסנדלרים. כיום, צאצאיהם הינם עורכי דין, רופאים, מוזיקאים, שחקנים, מדענים, מהנדסים ובנקאים. דבר דומה קרה בגרמניה לפני תקופת היטלר. גם שם יהודי גרמניה היו האליטה של גרמניה. כל רופא עשירי בברלין היה יהודי. רבים מאוד מבין יהודי גרמניה אפילו התנצרו וגם שם היה היקף גדול של נישואי תערובת. יהודים אלה, אלמלא השואה, היו שוכחים, שהם בכלל יהודים. האנטישמיות והיטלר הזכירו לכולם, שאי אפשר לברוח מהזהות היהודית. היא רודפת אחריך לכל מקום אפילו אם התנצרת.

המצב בארה"ב דומה למה שהיה בגרמניה אבל גם שונה. ארה"ב איננה גרמניה והיא גם לא נאצית, אבל גם בארה"ב קיימת אנטישמיות חזקה. עם זאת יהדות ארה"ב איננה במצב של סכנת השמדה. אבל זו יהדות בדעיכה, ותוך שלושה דורות היא עלולה להיעלם בגלל ההתבוללות שעוברת עליה. גם מבחינתם של הלא-יהודים, להתחתן עם יהודים זו עיסקה מצויינת ולכן ההתבוללות של יהדות ארה"ב היא כמעט בלתי נמנעת.

יהודי ארה"ב כמעט שאינם עולים לישראל. הם לא רואים בעלייה יתרון כלכלי מבחינתם, ומבחינה חברתית בתור יהודים קונסרבטיבים או רפורמים, יותר נוח להם לחיות בארה"ב. המימסד האורתודוקסי בישראל איננו ידידותי להם. אדרבא הוא אפילו עויין.

למרות האנטישמיות, היהודים בארה"ב מאורגנים ויודעים להתגונן כאשר מציקים להם. הם מאמינים בחוקה האמריקאית ובממסד הליברלי ולכן ישראל מבחינתם היא גיבוי לעת צרה, אבל איש לא מאמין שעת כזאת תגיע.

בנוסף לבעיית ההתבוללות, כ-80% מהיהודים, היכן שניתן עדיין לזהותם כיהודים, מצביעים בקביעות למפלגה הדמוקרטית. התפלגות זאת מסרבת להשתנות. יהודים שנחשבו לפני שבעה דורות למהגרים, מצביעים כמו השחורים, האיטלקים, האירים, הפולנים, ההישפנים מדרום אמריקה והקוריאנים. תבנית זו מעוררת ביקורת בקרב מנהיגי הרפובליקנים ואיננה מובנת מבחינתם.

הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, שנחשב לידיד אמת של ישראל, צייץ לא מזמן, שאיננו מבין איך אחרי תמיכה כה חזקה שלו בישראל, יהודי ארה"ב משיבים לו רעה תחת טובה. הוא הדגיש, שאפילו האוונגליסטים תומכים בו יותר מאשר היהודים.  זאת למרות שלטראמפ, יש חתן יהודי ובת שהתגיירה ושממנה יש לו נכדים יהודים. טראמפ סבור שיהודים בישראל ויהודים בארה"ב זה אותו הדבר ולא מבין מדוע יהדות ארה"ב ברובה, מצביעה ליריביו.

ובכן, זה המצב והוא רק ילך ויחמיר. נוצרו כאן שני עמים כביכול. היהודים היושבים בציון והיהודים היושבים בארה"ב. אנחנו מקדישים לבעייה חמורה זו אפס זמן ואפס תשומת לב. נכון שקיים מפעל "תגלית", שמביא צעירים יהודים לביקורים בישראל, אבל מדובר באחוזים קטנים ממיספר היהודים שחיים בארה"ב. היהודים בארה"ב אינם זקוקים לעזרה חומרית מישראל, והקהילות היהודיות דואגות בעצמן לחלשים שביניהן, כולל חינוך יהודי. 

מאחר ואין לדעת לעולם מה יכול להתרחש במדינה כמו ארה"ב, ולראיה ההתקפה המפתיעה של אנשי ימין חוליגנים על הקונגרס, אם ארה"ב תעבור חלילה משבר כלכלי חמור, היהודים עלולים להיות שוב הקורבנות הראשונים של משבר כזה. זאת מאחר שהיהודים נחשבים בדרך לאמידים והקנאה בהם רק מתעצמת. חוגי ימין, כמו בגרמניה בשעתו, ידעו להפנות את תיסכולו של הציבור החלש כנגדם. על זה מתווספת השנאה של אמריקאים מוסלמים לישראל ולכן גם ליהודי ארה"ב, שמתבטאת בעוינות הממסד האוניברסיטאי לישראל.

לכן, למרות שלא חסרות לנו בעיות כאן ועכשיו, צריך להקדיש הרבה יותר תשומת לב להידוק הקשר עם יהדות ארה"ב ובעיקר לעידוד בניהם של היורדים לחזור לישראל. לאלה יש כאן שורשים וקרובים, רבים שירתו בצה"ל והקליטה שלהם תהיה פשוטה יחסית. לנושא הזה צריך למנות שר במשרה מלאה. לא אחד שאחראי ליהודי רוסיה, אוקראינה וצרפת, אלא אחד ששובר את הראש 24/7 על איך מקרבים את יהדות ארה"ב אלינו. בארה"ב חיה מחציתו החזקה של העם היהודי. הם לא חסרים כספים. מה שצריך זה לשמר את יהדותם ולהקטין את הניגודים, שיש להם עם הממסד האורתודוקסי בישראל. 

יצחק הילמן

* * *

יוסי אחימאיר

דרוש לחץ נגדי

פורסם לראשונה ב"מעריב"

בלחצה של ארה"ב, ואם תרצו – בתיווכה, אמור להיחתם השבוע ההסכם השנוי במחלוקת עם מדינת האוייב לבנון, על חלוקת המים הטריטוריאליים בין שתי המדינות. שוב הביאה וושינגטון לכך, שישראל בעלת בריתה תעשה את מלוא הוויתורים, והממשלה הרופסת בישראל נענתה לה.

ישראל מסרה שטח ללבנון (כן, גם מים טריטוריאליים הם שטח), כאשר שתי הידידות, ישראל המונהגת זמנית על-ידי ממשלת מעבר בראשות לפיד, וארה"ב המונהגת על-ידי המפלגה הדמוקרטית בראשות הנשיא-לקדנציה-אחת-ביידן רצו לרשום על שמן הישג מדיני בכל מחיר. ואת המחיר שילמה רק ישראל.

לביידן היה זה אכן הישג קטן – הוא כופף את לפיד – לישראל היה זה צעד נמהר, ללא גיבוי של הכנסת, שמיד התפרש כאות לחולשה ישראלית וניצחון ללבנון הנשלטת על-ידי אירגון טרור. 

פרשת ההסכם על המים והגז היא במידה רבה קו פרשת מים ביחסינו עם בעלת הברית הגדולה שלנו. יותר ויותר אמריקה בהנהגתו של הנשיא ג'ו ביידן צריכה להדאיג את ישראל. ביקורו זה לא כבר אצלנו אמנם חימם את הלב, אבל דומה שנשיא ארה"ב, שגילו כגיל כותב שורות אלה, עם כל אהדתו הידועה למדינתנו, שבוי בידי הגורמים הקיצוניים במימשלו ובמפלגתו.

הנשיא ביידן הוא אחד הנשיאים החלשים ביותר שהיו לארה"ב והמבוגר שבהם. עם כל העוצמה השלטונית המופקדת בידו, לא הוא בהכרח נותן את הטון בוושינגטון.

מאז נבחר ביידן החריפה תופעת האנטישמיות בארה"ב. היהודים חשים זאת היטב, במיוחד בקמפוסים. באוניברסיטת ברקלי המפורסמת החליטו אירגוני סטודנטים "לאסור על תמיכה בציונות ובמדינת האפרטהייד ישראל." באוניברסיטה בניו-יורק השחיתו דגלי ישראל. סטודנטים ישראליים ויהודים פוחדים להזדהות ורובם חוו התנכלות אנטישמית כלפיהם, וכפי שאמר פרשן אחד – הרע מכל עדיין לפנינו. קולו של ביידן לא נשמע מול הגל העכור הזה.

המפלגה הדמוקרטית הקצינה שמאלה. אלמנטים תמוהים חדרו לשורותיה, נותנים בה את הטון. נכון, אם כבר ניצחו הדמוקרטים במאבק על הנשיאות, טוב שביידן נבחר ולא מועמד או מועמדת אחרת מטעמם, כי אז מצבנו ביחס למימשל הנוכחי היה חמור אף בהרבה. אבל גם ככה, קיבלנו בימים האחרונים איתותים רבים, שכל עוד הדמוקרטים שולטים בנשיאות, מעמדה של ישראל בוושינגטון בשפל.

כך נולדה הדרישה הנוקבת של וושינגטון מישראל, "לקחת אחריות להרג העיתונאית" שירין אבו-עאקלה בג'נין, לבדוק את מדיניות הפתיחה באש של צה"ל, והתמיכה ב"חקירה מיידית" של נסיבות מותו של ילד בן 7 בעת פעילות צה"ל בכפרו ליד בית-לחם.

לקראת מערכת הבחירות אצלנו, ארה"ב אינה מביטה מהצד, אינה שוקטת על שמריה. ספק אם היו רוצים שם בבית הלבן שנתניהו ישוב לשלטון, והם מסמנים את איתמר בן גביר כמי "שאסור יהיה למנותו כשר בממשלת ישראל," וכן "שלא נוכל להגן על ממשלה שהוא ייקח בה חלק."

כל אלה הן דוגמאות לקווים אדומים שנחצו ביחסי ישראל-ארה"ב בעת האחרונה. הדבר צריך להדאיגנו, גם לנוכח החולשה האמריקנית מול התוקפנות של רוסיה כנגד אוקראינה וטבח אלפי אזרחים. וכי אמריקה בפעולותיה הצבאיות הרחק מגבולותיה לא הרגה חפים מפשע ובהם ילדים, לא פגעה בעיתונאים בעת מילוי תפקידם, לא מאפשרת לכוחות אופל בתוכה להסית באין מפריע? ושמא ינסה ביידן לתקן את המעוות, כשיארח את הנשיא יצחק הרצוג? כנראה הבית הלבן ובמיוחד הסטייט-דפרטמנט מזהים ממשלה ישראלית חלשה, חברה ישראלית שסועה, ועושים על בעלת הברית שרירים. הנה עילה טובה לכך שהכרח כי ההנהגה בישראל תוחלף ב-1 בנובמבר, ותדע להפעיל לחץ נגדי ללחצים שמפעילה עלינו וושינגטון בלי לנתק את החבל כמובן.

נתניהו מכיר היטב לא רק את הנפשות הפועלות בבירת ארה"ב אלא גם את תורת הלחץ והלחץ הנגדי של ז'בוטינסקי. הוא גם יוכל לאמץ את עמדת קודמיו, מנחם בגין ויצחק שמיר, שידעו בזמנם לעמוד איתן מול לחצים אמריקניים לא סבירים.

עם חקיקת חוק הגולן, בגין זימן אליו את שגריר ארה"ב ונזף בו על התערבותה של אמריקה בעניינינו הפנימיים. "האם אנחנו רפובליקת בננות?" – הטיח בשגריר לואיס.

שמיר עמד בעוז מול הלחץ שהופעל עליו לעצור את תנופת ההתנחלויות באמצעות הסנקציה של הפסקת הערבויות לקליטת מיליון עולים מבריה"מ. לעולם לא אשכח את הדיון בבית הלבן, כאשר בוש התמקד ביישוב דוגית בחבל עזה, שכביכול עלה על הקרקע באותו יום. "הוא רק הוזז כמה קילומטרים" – השיב שמיר בעוז.

לאור התנהלותו של ראש ממשלת המעבר לפיד בפרשת הסכם הגז, אין לסמוך עליו שידע גם להדוף לחצים אמריקניים וגם לשמור על יחסי הידידות. נתניהו ידע טוב מאוד לעשות זאת.

יוסי אחימאיר

* * *

יעקב אחימאיר

עצרת רבין בכיכר ציון

וזהו המועד  לקיומו השנה של מעמד עצוב, לציון זכרו של האירוע המזעזע, אולי הנורא ביותר, בתולדות מדינתנו: העצרת השנתית לזכר הירצחו של יצחק רבין, ראש הממשלה ושר הביטחון, ז'ל. זו תתקיים השנה  3ימים לפני הבחירות, ובכך גם לפני 4 בנובמבר, היום בו נקטל רבין. ושינוי נוסף: מפלגת העבודה תקיים את העצרת בכיכר ציון בירושלים, עקב עבודות המתבצעות בכיכר רבין בתל אביב.

ובכן, למרבה הצער, עצרת בסימן מועד חדש, מיקום שונה. בנימה צינית, אף עצובה, נאמר: זהו ניצול עצרת הזיכרון למען קידומה של מפלגת העבודה בהצבעה לבחירת הכנסת הבאה. נשבר השיא: שיא הציניות, זו האופפת מאז ומעולם את הזירה הפוליטית בישראל. לא בכדי לא תשתתף דליה רבין בעצרת לזכרו של אביה. בדיווח ב"ישראל היום" היא נימקה את היעדרותה השנה כיוון שמדובר בעצרת שהיא כל כולה של מפלגת העבודה. יש לומר כי העצרות לציון הרצח היו תמיד נגועות בפוליטיקה. העצרות היוו  הזדמנות צינית, אף נוראה, לניגוח כלל ציבור הימין, והידהוד העלילה כי הימין כולו נגוע בהסתה לפשע הנורא. לא בכדי היו בימין מי שהדירו רגליהם מקיום העצרת שנועדה, כאמור, להטיח אשמה בציבור רחב.

בעבר, בת משפחת רבין, נכדתו, ניצלה בדבריה את מעמד העצרת הממלכתית וממרום הבימה  ניגחה את נתניהו, מנהיג הימין.  אבל השנה, כמסתבר, ננקטו צעדים שיפגעו עוד יותר בזכרו של רבין.  העתקת העצרת השנה לכיכר ציון תאפשר לנואמים להאשים את נתניהו בהסתה לרצח. לפי השקר שהופץ, הרי בדבריו מן המרפסת המשקיפה על הכיכר כינה נתניהו את רבין  "בוגד". בעבר  קראתי ברבים להמציא לציבור הקלטה שבה נתניהו מכנה בפיו את רבין "בוגד". אבל בין אלפי הנאומים והראיונות שנאמרו והוקלטו לא נמצאה עד כה הקלטה כזאת. הכוונה, לא לדיווח, או לציטוט כביכול, אלא הקלטה מקורית ומפיו של נתניהו. ואם לדייק, נתניהו מחה בדבריו על כינוי כזה שנשמע כנראה מתוך העצרת ואמר: "רבין טועה, רבין לא בוגד, הוא יריב."

יו"ר מפלגת העבודה, השרה מיכאלי, אישרה באוזני את השינויים שנקבעו לקיום העצרת השנה. היא נימקה את השינוי במקום ובמועד לקיום העצרת, ברצון להתריע מפני האפשרות של הקצנת יתר, מפני עליה לשלטון של הצמד נתניהו-בן גביר, שעלולה לגרום להישנותו של רצח נוסף, עקב הקצנה והסתה במערכת הבחירות.

הנימוק של השרה מיכאלי חשוב אף חינוכי. אך ניצול לעת בחירות את עצרת הזיכרון לרצח רבין, הוא צעד מעליב, שיפגע בזכרו ובלקח מן הרצח. ויותר מכך. עובדה, דליה רבין תיעדר מן העצרת. אירוע זיכרון, שיהיה מפלגתי, יעמיק עוד יותר את הבולען הענקי המפריד בין המחנות, ויכשיל ניסיון להרגעת הרוחות לפני הישנותו, חלילה, של רצח נוסף.

יעקב אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

1. ממשלת אחדות לאומית –

ממשלת הרע במיעוטו

ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא ממשלה יציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון. אולם, במצבים מסוימים ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. כך, למשל, בעיתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. לחלופין, כשיש קרע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי השסעים והורדת הלהבות. מצב ראוי שלישי הוא מקרה של תיקו פוליטי משתק.

כיום, ישראל מצויה במצב השני והשלישי, ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעייה – בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא יסוד הבעייה. הוא הגורם העיקרי לשסע בעם והתנהלותו רק מעמיקה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי השסע, וכבר ראינו זאת בממשלת האחדות האחרונה. לא זו בלבד שנתניהו חתם על הסכם בשעה שתיכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את רוטציית החילופים, ולא די שביצע פשע נגד כלכלת ישראל כשלא העביר תקציב כדי להתחמק מההסכם, הרי גם בהתנהלותו בסוגיות אחרות הוא רק העמיק את השסע. כך, למשל, במופע האימים במסדרון בית המשפט, שם הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי השסעים אלא להעמקתם. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות אחר הבחירות, נתניהו לא יהיה שותף נורמטיבי וקואופרטיבי.

אם כך, מדוע אני בכל זאת תומך בהקמת ממשלת אחדות?

החלופות לממשלת אחדות לאומית

בעת הזו, כל החלופות לממשלת אחדות לאומית גרועות יותר.

חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו והקמת ממשלה עם ההכהניסטים ועוזריהם (שהשתלטו – השתלטות עוינת – על המותג "הציונות הדתית"). ממשלה כזו תילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת הרפורמה שהציג השבוע סמוטריץ', שמשמעותה – הפיכת ישראל ממדינת חוק למדינת שחיתות. עצם שותפותו של איתמר בן גביר הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו ואיני מאמין לבן גביר הטוען שאינו ממשיך דרכו של "הרב" מאיר כהנא שר"י.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של חד"ש-תע"ל. לא ראיתי ולו סקר אחד הצופה 61 מנדטים למפלגות גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה בחד"ש-תע"ל היא לא רק פסולה מוסרית, אלא גם לא תוכל לשרוד זמן רב. זאת בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת ממשלת ישראל היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת מפלגות חד"ש ותע"ל (לא כל שכן בל"ד) היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זה לא יכול לעבוד וזה לא יעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה-מבחוץ גדול יותר, ויחייב מדי שבוע משא ומתן על כל הצבעה והצבעה בכנסת ובוועדותיה.

ביחס לשתי החלופות דלעיל, יש לציין כי קשה מאוד להנהיג מדינה בקואליציה המבוססת על 61 חברי כנסת, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הציונות הדתית או חד"ש-תע"ל.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות, וגם זאת רק בחלומות הוורדים ביותר, הוא שגוש השינוי יצליח להקים ממשלה של המבוססת על 61 חברי כנסת. כאמור, קשה להנהיג מדינה עם קואליציה כה צרה והשנה האחרונה לימדה אותנו עד כמה שברירית קואליציה כזו.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם. ברם, עם הזמן שיניתי את דעתי לנוכח העובדה שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלת השינוי להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה ואף ביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם לא הצליחה להתעלות לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב חברי הכנסת של רע"ם לא התחברו לחזונו ולאורך הקדנציה הם תקעו, לא אחת, מקלות בגלגלים. כך, למשל, כאשר התחוללו מהומות בהר הבית "הקפיאה" רע"ם את חברותה בקואליציה. אמנם זו היתה "הקפאה" בקריצה, כאשר הכנסת היתה מצויה בפגרה, אך היה זה תמרור אזהרה באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה וחשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהמפלגה הזאת מייצגת תחת הנהגתו של עבאס, אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה ושלא תלויה בה.

מרצ – מרצ של זהבה גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של ניצן הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין את מרצ מעניקה לממשלה חדשה חופש פעולה דומה לזה שהעניקה לממשלתו של נפתלי בנט אשר הוביל מדיניות הפוכה למדיניות של מפלגה זו. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט. בנוסף, היתה זו ממשלה פריטטית שבה עמד בנט בראש גוש ניצי מובהק שכלל את ימינה ותקווה חדשה. יש לזכור שגם ישראל ביתנו שהיתה חלק מהגוש של יאיר לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה ראש הממשלה בנט. אם הממשלה היתה ממשיכה לפעול גם אחרי החילופים, עדיין היה לבנט כוח וטו. אולם, בנט וימינה נעלמו מן הנוף, ותקווה חדשה היא עתה חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וממשלה בראשות לפיד לא תהיה ממשלת בנט-לפיד.

בשל כל הסיבות האלו, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, הגרועות יותר לדעתי.

כן לממשלת אחדות – אבל לא בכל מחיר

למרות שאני תומך בממשלת אחדות, זו תמיכה מותנית. ממשלת האחדות חייבת להיות רוטציונית והראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או בני גנץ, אם לפיד יסרב להצטרף גם הפעם). אם נתניהו יהיה הראשון ברוטציה – לא תהיה רוטציה. הציונות הדתית עם בן גביר לא תהיה חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו ובתמורה יוותר גוש השינוי על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר. לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות המפלגות החרדיות, אולם זו פנטזיה. המפלגות החרדיות מקובעות כיום בגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם מנהיגי מפלגות החרדים ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו עבור כך עלול להיות כזה שאף ראש ממשלה ציוני אחראי לא יוכל לשלם אותו.

ממשלת אחדות – הרע במיעוטו

תמיכתי בממשלת אחדות, אם כן, אינה נובעת מכך שאני רואה בה את הממשלה האידיאלית. רחוק מכך. אולם, למרבה הצער אין שום היתכנות לקואליציה טובה לאחר הבחירות הקרובות. ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו, כי החלופות – גרועות ומסוכנות לאין ערוך יותר.

מן הראוי ליצור אפוא קונצנזוס לאומי רחב על פסולי החיתון – המפלגות שבשום אופן אינן ראויות להיות חלק מאף קואליציה ואין להקים ממשלה הנשענת עליהן. המפלגות הללו הן חד"ש-תע"ל (וכמובן בל"ד, אך זו כפי הנראה לא תעבור את אחוז החסימה) והרשימה הכהניסטית שביצעה השתלטות עוינת על המותג "הציונות הדתית". אם איננו רוצים בסיבוב בחירות שישי, שגם הוא לא יישא בשורה אחרת, ואם איננו רוצים ממשלת פיגולים עם פסולי החיתון, הפתרון הראוי הוא ממשלת אחדות לאומית. עם כל הבעיות הכרוכות בממשלת אחדות עם נתניהו – זה הרע במיעוטו.

אהוד: גנץ הוכיח עצמו במשך תקופה ארוכה כשר ביטחון המתאים לתפקידו. עליו להמשיך עוד ארבע שנים בתפקידו כשר ביטחון אחראי ומנוסה בממשלת נתניהו וזאת בזכות המחנה הענק של 13-12 המנדטים שלו (לפי הסקרים) –אבל בלי "רוטציה", וללא יללות, וללא קואליציה של ממשלת מיעוט התלויה בסמוטריץ' ובבן גביר או בטיבי ובעודה. ולפיד יוכל להיות ראש אופוזיציה מצויין.

2. צרור הערות ‏26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו. אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אוייב וגורמי אוייב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה. כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה. אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אוייב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה. גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו. סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי."

נכון, כרגע הסכנה האמיתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים! כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן. והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים. על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. היתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?" "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים. והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי". בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי. מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיח את עצמו, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, היתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר. איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו..."

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש. הליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג? הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה. אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון." לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"מ הראו לנו בלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר." מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמיתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה היתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ."

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד...) אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ. ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת. זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי ליבה. התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום-יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים."

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

* ביד הלשון: מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה."

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט', ז'-ח').

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה." במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר." פה של מרמה הוא פה של רשע.

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

בעקבות מדיאה

על הרומן "על חוד התער" מאת סומרסט מוהם

עברית – אברהם רוזן, מעיין 2005, 252 עמ'

ההכרות הראשונה שלי עם סומרסט מוהם היתה בשיעור אנגלית בבית הספר התיכון, כשהמורה לימד אותנו את הסיפור הנפלא שלו "ארוחת הצהריים". בעקבות ההכרות הזאת כמעט כל חבריי לכיתה, ביניהם אני, קראנו את הרומנים שלו "בכבלי אנוש" ו"הפרוטה והירח", שניים מרבי המכר שלו, שהופקו גם כסרטים. כתבתי "רבי מכר", אבל באמת מדובר בסופר הנקרא ביותר בעולם בתחילת המאה העשרים – תורגם ל-50 שפות, ונמכרו 150 מיליון עותקים מספריו. בעקבות ההצלחה הפנומנאלית הזאת הוא זכה לחיי רווחה, כולל וילה מפוארת בריביירה הצרפתית (שמוזכרת בספר שלנו).

איכשהו נדחתה קריאת ספרו המפורסם "על חוד התער" עד לימי זקנתי אלה. בדרך הטבע, הקריאה שלי היום שונה מזאת של ימי התיכון (אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת), אך אני מודה שההנאה היתה שלימה כי באמת זה סופר שיודע לרקום עלילה ולעצב את דמויות גיבוריו.

ובכן, מה למדיאה ולרומן שלנו? כזכור, מדיאה תכננה נקמה רצחנית כלפי יאסון, בעלה הבוגדני: היא מציגה עצמה כמפויסת עם צרתה, בתו של המלך קריאון, העומדת להינשא ליאסון, ומעניקה לה שמלת כלולות מפוארת, שמלה מורעלת הגורמת למות הכלה ולמות אביה שבא להצילה.

ברומן שלנו הגיבורה הראשית איזבל, המאוהבת עד כלות בלארי, שהיתה מאורסת לו, אך נאלצה לבטל את האירוסין. היא ביטלה אותם משום שלארי ביקש להתבטל, ולחוות את החוויות שהעולם מציע לבני התמותה בשפע, אבל איננו מתכוון לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו אם ייוולדו. איזבל נישאת לגריי מטורין, בן למיליארדר, מתווך בבורסה, המעריץ אותה ומעניק לה חיי עושר ורווחה. כשנודע לה שלארי מתכוון לשאת לאישה את הפרוצה, השתיינית והמכורה לאופיום, סופי מקדונלד, שהייתה אהבת נעוריו – איזבל מתפוצצת מכעס. סופי התדרדרה משום טראומה נוראית שחוותה – בעלה האהוב ובנם נהרגו בתאונת דרכים. לארי, המתואר כאדם בעל אישיות מוסרית ובעל נתינה אינסופית, מבקש לרפא אותה מהתמכרותה לטיפה המרה ולאופיום, ומפרנסתה כפרוצה.

כשנודע לאיזבל, שכאמור, מעולם לא חדלה לאהוב את לארי, ובסתר ליבה חלמה לזכות אי פעם בקרבתו – היא נמלאת חמת זעם, ומחליטה למנוע את הנישואין האלה בכל דרך אפשרית. היא מבינה שהתנכלות לסופי תביא סוף לקרבה שלה ללארי, לכן מחליטה לפעול בעורמה – היא קונה לה שמלת כלה מפוארת באחד מבתי האופנה היקרים ביותר בפאריס, והשמלה הזאת גרמה בעקיפין לכך שסופי חוזרת לאלכוהול, לסמים ולזנות, ונעלמת מחייו של לארי. בסופו של דבר, סופי נרצחת כנראה בידי מלח, ששיסף את גרונה כדי לשדוד את כספה, ומכאן שמו של הרומן – "על חוד התער".

הגיבורה הראשית היא איזבל, אבל הגיבור הראשי הוא ללא ספק לארי (בשמו המלא לורנס דארל), דמות יוצאת דופן שעוצבה בכישרון רב: טייס קרב במלחמת העולם הראשונה, שחבר הציל את חייו במלכודת אוויר, כשהוא עצמו נפצע אנושות ונפטר. למרות שהוא מאורס לאיזבל, הוא מחליט לצאת "להתבטל" במשך שנים בפאריס, שבעטייה של החלטה זאת בוטלו האירוסין. "הבטלה" של לארי כללה קריאה אינסופית של מיטב ההוגים, לימוד שפות קלאסיות, אירופיות מודרניות, הינדי וטמילית, התנסות בחוויות רבות באינספור ארצות, כגון כריית פחם בצפון צרפת, עבודת אדמה בחווה גרמנית, שהייה במנזר באלזס, שהייה באשראם בהודו וכו'. הוא מתפרנס מקצבה של 3000 דולר לשנה, שהסופר אינו טורח לציין אם היא מהמדינה (נפצע במלחמה), או מהאפוטרופוס שלו (הוריו נפטרו). וסכום זה מאפשר לו את הנסיעות לארצות אירופה ואסיה, וגם לעשות חסד עם שתי נשים במצוקה נוראה – סוזן רובייה, שהייתה על סף מוות, חסרת כל אמצעי להתפרנס לאחר שחלתה בטיפוס, וכן סופי מקדונלד שהוזכרה לעיל. לשתיים הוא מציע חסות, דיור ומתת נדיב של כסף.

הזכרתי את השהייה של לארי בחווה גרמנית –  אביא כאן אפיזודה המזכירה סיפור קלאסי אחר – יעקב שהלך לישון עם רחל, והתעורר עם לאה: אשתו הדדנית של החוואי מחזרת אחרי לארי המקסים (אגב, לארי מעולם לא חיזר אחרי נשים, והן תמיד חיזרו אחריו). בגלל החום הרב שבממגורה, שבה היו הפועלים ישנים, לארי היה ישן ערום. באחד הלילות היה נדמה לו שרעייתו של החוואי באה לשכב עימו, ורק בבוקר הסתבר לו שזאת היתה דווקא כלתו האלמנה של החוואי.

עיצוב הדמויות בספר שלנו הוא מלאכת מחשבת, כשהסופר מקפיד לתאר את חיצוניותו של כל אחד. לנגד עינינו מופיעים כחיים – לא רק הדמויות המרכזיות הנ"ל, אלא כל דמויות המשנה: אליוט טמפלטון הסנוב הנדיב, שכל חייו סובבים סביב נשפים עם רוזנים, נסיכים ומלכים; סוזנה רובייה, הקורטזנה של הציירים, סופי מדונלד בהידרדרותה עד למותה הטראגי. הסופר עצמו הוא גיבור בעלילה, הוא מופיע כ"גיבור עד" לכל המאורעות בספר. מסעותיו הרבים באירופה ובעולם, ופגישותיו בריביירה של צרפת, איזכור לימודי הרפואה שלו (סומרסט מוהם היה רופא שחדל מעיסוקו זה ברגע שזכה לתהילה בעולם הספרות) – הם חלק בלתי נפרד מחייו האמיתיים של הסופר שלנו.

אין רמז בספר להיותו בי-סקסואל, שקשרים רומנטיים היו לו עם נשים וגברים, בעיקר גברים, ושהיה גם קצת אנטישמי כמו יוצרים ענקיים אחרים: שקספיר ודיקנס האנגלים, דוסטוייבסקי הרוסי (אם להאמין לאביגדור המאירי, גם ליב טולסטוי לא ממש אהב יהודים), מיכאיל אמינסקו המשורר הלאומי הרומני. ודווקא אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי של פולין, היה פילושמי.

יש עוד המון מה לכתוב על רומן משובח זה, כולל ההערה של הסופר בפרק השישי (עמ' 195), כי הקורא רשאי לדלג על פרק זה, שכולו השתפכותו של לארי בפני הסופר על חוויותיו ותובנותיו באשרם ההודי – אבל מה אעשה, והעורך האכזר מגביל אותי במילים.  

משה גרנות

* * *

מתי דוד

שתי הערות

 1. לאחרונה פורסמו ספרים אחדים על תקופת המנדט הבריטי בארץ. בספרים נחשפו נתונים עובדתיים כיצד בריטניה טיפחה וניצלה לטובתה את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, כולל תפיסת ספינות המעפילים הרבות של ניצולי השואה בדרכם לארץ, העברתם למחנות לקפריסין. אמברגו נגד יהודים.

בימים אלה מתחולל בבריטניה משבר כלכלי, פוליטי ופיננסי קשה ביותר המסמל פעם נוספת את סופה של האימפריה הבריטית ההיסטורית ששלטה בעבר בעולם.

קיימת הרגשת גאווה "ונקמה" היסטורית. בריטניה שוקעת ישראל פורחת. בהיסטוריה יש תהפוכות. אימפריות מתפוררות וקמות מדינות עצמאיות במקומן.

2. סימה קדמון עיתונאית ותיקה נביאת החורבן. הפובליציסטית המוכרת הזו מידיעות אחרונות, פירסמה במהלך השנים עשרות מאמרי ביקורת קטלניים נגד הימין ובעיקר נגד בנימין נתניהו. ממש לאחרונה כתבה שלדעתה "אם נתניהו ינצח – אלה הימים האחרונים של מדינת ישראל." כמעט כל מאמריה היו ספוגים בשנאה ביקורתית לוהטת נגד בנימין נתניהו והימין הדתי, שלדעתה חלקם הם כהניסטים, פשיסטים, קנאים וחשוכים קיצונים.

בסגנון הביקורתי של שנאה לנתניהו היא הגיעה "לפיסגה של חופש הביטוי" במאמרה ב"ידיעות" מיום 4.11.2016. במאמר היא השוותה את נתניהו לדמויות הבאות: לדיקטטור הרומני צ'אוסקו, לדיקטטור הצפון קוריאני קים און, לנשיא הטורקי ארדואן,  לנשיא הרוסי פוטין, לקיסר הרומי נירון, למלך הגרמני המשוגע לודוויג השני, לשליט הקומוניסטי של מזרח גרמניה הוניקר, וכמובן לא שכחה את נפוליאון.

דבריה אלה של העיתונאית סימה קדמון, הם ביטוי של חופש הביטוי המופקר, של שנאה והסתה בלתי נשלטות – והם לא הבעת דעה ביקורתית  לגיטימית  הוגנת.

מתי דוד

* * *

עקיבא נוף

שתי הצגות – חוויות סותרות

אישה אחת בלבד על הבמה, אביזרי תפאורה מינימליסטית, השחקנית-זמרת עדי עציון ז"ק רתקת משך שעה ורבע קהל צופים בסיפור חייה של רחל המשוררת. בסלון ביתה, מול קהל צופים סלקטיבי, בונה עדי עציון הצגה ברורה בעלת תוכן. המופע מקנה לצופיו תחושת התעלות, הזדהות עם דמותה הרב-גונית של המשוררת, היצמדות לתמלילי שיריה.

בעזרת הבעל, המוסיקאי המחונן יונתן ז"ק, מעברים מוסיקליים מהנשגב בצ'ייקובסקי אל העממי בלחני זמר פופולריים שמילותיה של  רחל משמשים להם קולב מוכר. אין אף רגע משעמם,  יש מצבור רגעים רבים של חדוות תרבות. ההצגה מסתיימת והצופים עמוסי התוכן, ואני ביניהם, ממשיכים לשבת בכיסאותינו, כמו רוצים להאריך את החוויה. עדי עציון מציבה אז כיסא מול קהלה ונפתחת שיחה בין האמנית לבין הצופים על תהליך היצירה, על דמויות הנשים האחרות,  12 במספר, אשר עליהן ועל חייהן כתבה והציגה עדי עציון במהלך השנים האחרונות, כשהיא תיאטרון של אישה אחת עם יונתן, בן זוגה המוסיקאי, כעזר מולה. והחלק הזה, השיחה, מרתק וחוויתי כמו ההצגה העיקרית. יצאנו טעונים ומעושרי רוח.

בבוקר שלמחרת (בוקר שישי) הייתי בקהל הצופים, בתיאטרון הקאמרי, המסובסד, הלאומי, בהצגת "החבדניקים – מחזמר אלוהי", (לא פחות! עפ"י השם...)

הצגה מושקעת: עשרים ושבעה שחקניות ושחקנים, קולות שירה מופלאים, רקדנים רבי יכולת, תזמורת רבת משתתפים, תפאורה עשירה, ותוצאה חווייתית – אפס. טקסט מאולץ, כוריאגרפיה  נטולת מקוריות, המחקה ללא חידוש מופעי ברודווי סטראוטיפיים, נפילות לדקות ארוכות של שעמום, היעדר מוחלט של מטען רוחני מרומם רוח.

יצאתי מאולם "התיאטרון הקאמרי" עייף וריק, אפילו ללא פזמון אחד שימשיך להתנגן בראש. ריק כמו החור של הבייגלה שנמכר ביציאה. מתנצל בפני החבר שגררתי עימי למופע, יודע בוודאות כי ועדי עובדים ירכשו הצגה זו בהמוניהם. התיאטרון חייב, הרי, להתפרנס ומנהליו מוצאים את הדרך לכך. אני, אחזור אל הסלון של עדי עציון ויונתן ז"ק.

עקיבא נוף

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

ספרייה של כתבי-יד דחויים

על הספר "תעלומת אנרי פיק"

מאת דויד פואנקינוס

כתר, 2016

כותבים רבים "זוכים" לדחיית כתבי-היד שלהם על-ידי הוצאות ספרים. ומה הם עושים? חלקם מתייאשים, חלקם מוציאים אותם לאור בהוצאות פרטיות ואחרים ממשיכים לחזר על פתחי הוצאות הספרים או מתייאשים ומשאירים את זה במגרה. ספרו של פואנקינוס "תעלומת אנרי פיק" יכול לעניין במיוחד את הסופרים שפירסמו ספרים או שאפו לפרסם.

מסתבר שיש בארצות הברית ספרייה של כתבי-יד דחויים. את הרעיון הגה ריצ'ארד בראוטיגן (1935-1985), סופר ומשורר אמריקאי יליד ושינגטון, שחי רוב ימיו בסן-פרנציסקו. הוא פירסם רומנים ושירים והתאבד עוד לפני הגיעו לגיל חמישים.

אחד הקוראים ממעריציו הגשים את הרעיון שלו, ובתחילת שנות התשעים של המאה העשרים הוקמה "ספריית כתבי-היד הדחויים" בארצות-הברית. עתה היא בוונקובר שבקנדה. (פרטים על ספריית בראוטיגן ניתן למצוא באינטרנט: www.thr brautigenlibrary.org.

בשנת 1992 הוקמה ספריה כזו גם בצרפת – בקרוזון שבמחוז ברטאן.

עלילת הספר של פואנקינוס מתרחשת בספרייה בעיירה צרפתית זו. סופרים היו חייבים להגיע לספרייה ולמסור במו ידיהם כתבי-יד שהוצאות הספרים דחו, רבים מהם בעילום שם. והנה במדור של "כתבי-היד הדחויים" נמצא כתב-יד של רומן עם שם הכותב, אחד התושבים בעיירה שנפטר – אנרי פיק. פיק היה מוכר בקרוזון כאדם שתקן, מוכר פיצות בחנותו. אף אחד לא העלה בדעתו שאדם זה יודע לכתוב, גם לא רעייתו ובתו.

הספר התפרסם עם הדים רבים. חלק מהאנשים מאמינים לסיפור המיוחד על כישרון הכתיבה של מוכר הפיצות שהתגלה לאחר מותו, וחלק טוענים שהכול מעשה רמייה של הוצאת הספרים. בקיצור, העלילה די נפתלת עם הפתעה בסוף. בסיכומו של דבר, כל מי שהיה קשור לכתב-היד – העורכת בבית ההוצאה, בן-זוגה, הספרנית, מבקר ספרות, רעייתו ובתו של  אנרי פיק – אצל כולם משתנה משהו בחייהם עקב היותם קשורים למאורע בדרך זו או אחרת. ומובן שנזכרים בספר זה סופרים וספרים שונים.

הנה משפטים נבחרים, פנינים של ממש לדעתי, שנהניתי מהם גם כמי שכותבת וגם כבעלת תואר שני בספרנות, (ומעולם לא היתה ספרנית, אלא חובבת ספריות וארכיונים):

על הספרן של הספרייה בקרוזון: "לדעתו השאלה איננה אם אוהבים או לא אוהבים לקרוא, אלא – לדעת למצוא את הספר המתאים לך. כל אחד יכול לאהוב לקרוא, בתנאי שיהיה בידו הספר הנכון, זה שימצא חן בעיניו, שידבר אליו, שהוא לא יוכל להתנתק ממנו. כדי להשיג את המטרה הזאת פיתח [הספרן] שיטה שעשויה להיראות כמעט על-טבעית: מסקירת הופעתו החיצונית של הקורא הוא היה מסוגל להסיק איזהו הסופר הנחוץ לו." (עמ' 23).

על תחושות הסופר לגבי פרסום ספר: "נדמה שהיציאה לאור היא הגביע הקדוש. רבים כל כך כותבים ובליבם חלום להגיע לידי כך יום אחד. אבל יש צרה גדולה יותר מהכאב שבאי-הפרסום: לצאת לאור ולהישאר אלמוני לגמרי."

[וכאן מעיר הסופר הערה בשולי העמוד הערה צינית:] "ריצ'ארד בראוטיגן היה יכול ליצור עוד ספרייה. זו של הספרים שראו אור אך איש אינו מדבר עליהם. ספריית הבלתי נראים."

והמשך הקטע הנ"ל, על סופר לאחר פרסום ספר: "בתוך כמה ימים כבר אי אפשר למצוא את ספרך בשום מקום, ואתה מכתת רגליים באופן פתטי מחנות ספרים אחת לאחרת ומחפש הוכחה שכל זה אמנם התקיים. לפרסם רומן ולא למצוא את קהלו, פירושו להיתקל בהתגלמות האדישות." (עמ' 28).

לאחר שסופר ערך שולחן לארוחה: "[...] והפיק עונג מגוחך מעט מהתחושה שהוא מביא תועלת. סופרים נעשים מאושרים כל כך כשהם מצליחים להשלים מטרה ממטלות הבית. הם אוהבים לאזן את שרעפיהם החמקמקים בריגוש שמסב הקונקרטי." (עמ' 33).

על הקריאה: "בדרך זו או אחרת, הקוראים מוצאים את עצמם תמיד בתוך הספר. קריאה היא ריגוש ששייך כל כולו לאגו. באופן לא מודע אנחנו מחפשים את מה שידבר אלינו. הסופרים יכולים לכתוב סיפורים מופרכים ובלתי סבירים ככל שירצו, אך תמיד יימצא הקורא שיאמר להם: 'זה לא ייאמן! כתבת את סיפור חיי!'" (עמ' 68).

הסופר וחנות הספרים: "לפעמים היה עובר לפני חנות ספרים, ותמיד היתה תחושה צורבת. הוא נכנס למקום המדכא כל אדם שכתב ספר, והכאיב לעצמו בחיפוש אחרי ספרו. כמובן, הוא לא מצא עוד את 'האמבט' [הספר שכתב. ע.ב.] בשום מקום; אבל אולי באיזו חנות ספרים שכח המוכר להחזיר את הספר להוצאה, או התחשק לו להשאיר אותו על המדף? הוא פשוט חיפש הוכחה לקיומו, כי הספק עינה אותו. האם באמת הוציא לאור ספר? היה לו צורך לראות את טביעת שיניה של המציאות כדי להיות בטוח בכך." (עמ' 76).

על חיי הנצח של יוצרים: "זאת הפריווילגיה של האמנים. הם מערימים על המוות ומשאירים אחריהם יצירות." (עמ' 79).

לסיכום, ניכר שהמחבר מצוי היטב במה שמתרחש בעולם הספרות וההוצאה לאור. זר אולי לא יבין זאת; אבל כל מי שכותב ספר ומפרסם אותו, או חולם לעשות זאת, יכול להזדהות עמו. ואגב, בשביל הבריאות הנפשית כדאי לו לשלב מעט הומור עצמי.

ד"ר עדינה בר-אל

אהוד: ידידי המנוח מאיר ינאי היה נוהג לומר: "ספר חדש נולד, ייאוש נולד." אני הרגשתי כבר לפני שנים רבות שאולי אין טעם להוציא ספרים חדשים בדפוס. רובם נעלמים כמעט כבר ביום הדפסתם או הפצתם, אלא אם כן כתב אותם סופר חשוב, לרוב משעמם, וגם אז מרבית הקוראים מסתפקים בכיסוי התקשורתי של הספר ולא ממש קונים-קוראים אותו.

לכן הקמתי ב-2005 את המכתב העיתי ואני מפרסם בו בין השאר בהמשכים את ספריי הקודמים וגם את החדשים וגם יצירות של אחרים – ויש לי יותר מאלפיים קוראים פעמיים בשבוע. הכול חינם – ובכל גיליון גם רשימת קובצי הספרים שאני שולח והם מצטברים למאות קבצים. ואני חושב שזה נפלא. ונפלא גם שקיים פרוייקט בן יהודה שבאמצעותו יכולים לקרוא את מרבית ספריי וגם את כל יצירתה של דודתי אחות-אבי אסתר ראב.

* * *

אהוד בן עזר

ורדה רוהלד-גלס

[בעקבות "חדשות בן עזר" 142 מיום 18.5.2006

ו"חדשות בן עזר" 1016מיום 2.2.2015].

ורדה גלס היתה מלכת ה"שיכבה" בצופים. כמעט כל הבנים היו מאוהבים בה. איך אפשר שנאהב כולנו אותה בת, ונישאר חברים? כמו חי אני רואה כיום את המעמד שבו ג'אד נאמן ואני עומדים ברחוב פיק"א, ליד הגדר של בית-הספר, ולאחר שאני מתוודה בפניו שגם אני אוהב את ורדה, הוא מנחם אותי ואומר בקולו הסמכותי, השופע רעיונות חדשים לבקרים:

"לא חשוב, אודי. לא מפריע לידידוּת אם שני בנים אוהבים אותה בת."

סבי מצד אימי, חנוך-יששכר ליפסקי, ומשפחתו, גרו שנים רבות ברחוב יבנה, כיום רחוב חיים-עוזר, בבית שמרפסתו הרחבה צפתה אל "מגרשי שפיגל", שהיום ניצבת עליהם עיריית פתח-תקווה. מעבר לקיר המשותף, לצד דרום, היתה הדירה של פנחס גלס וארבע בנותיו. הצעירה בהן, ורדה, היתה בת-גילי. כאשר התאהבתי בה גיליתי בקופסת התמונות המשפחתית תצלום שבו שמו אותה ואותי, כבני שנתיים, בסל הפוך-למחצה. שמרתי אותו כאוצר יקר, כקמיע, מקווה בסתר ליבי שאולי יש בתמונה פעולת קסם שתגרום לה לאהוב אותי (היינו בני שלוש-עשרה לערך). בתצלום דומה, בן-דודי אורי חדש ואחותה של ורדה, נעמי קול – יושבים אף הם בסל. אולי היה אז תחביב לשים ילדים קטנים בסל ולצלם אותם?

אהוד: אלה שתי תמונות שלי ושל ורדה גלס בגיל שלוש, בשנת 1939. הפעם לא בסל אלא בחצר ביתו של סבי חנוך-יששכר. מכונית-הפח עם פדלים היתה של בן-דודי המבוגר ממני אורי, שאימו צלה מתה אחר לידתה אותו, והוא גדל בבית סבי. את המכונית קנה לו אביו פלטיאל נוביק.

במסיבה אצל המדריך האגדי שלנו, מוסה, משה רפאלי, למלאת לו שבעים, התוודו אחדים מאיתנו על אהבת נעוריהם – ורדה. והיא ישבה שם בחצר, בקרב ה"בנות", יפה כתמיד גם בשערה הלבן, וזקופה, והקשיבה בחיוך. היה אפשר לקנא בה גם לאחר יובל שנים. מי תיאר לעצמו שכה קרוב מותה. וטוב שהספקנו, דני, נדמה לי גם ג'אד, אני, וגם אחרים – לומר לה את שבח נעוריה בפניה. קראתי שם קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי" (2000). גיבורתו רותי היא צירוף כל הנערות שאהבתי, אבל הקטע שקראתי קשור לוורדה:

קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי [כאן – ורדה] מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות... והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

שנים קודם לכן, ברומאן "לשוט בקליפת אבטיח" (1987), סיפרתי על הפגישה ההיא עם ורדה, לאחר ששאלה ממני את אופניי החדשים. במקור עמדנו בחושך בסימטה קטנה ליד קיר בית בקצה הדרומי של רחוב מוהליבר, כאשר האופניים שלי בינינו. הגיבורה ברומאן, נֵלִי, נכדתו של בעל האחוזה – גם היא צירוף של אהבות (ואכזבות) נעוריי. וב"מושבה" ישנה אחוזה שהיא צירוף שדרת הוואשינגטוניות שהובילה לביתו הגדול של יהודה רייספלד [מקודם גרה שמה משפחתה של צילה סגל, אימו של בנימין נתניהו], ואחוזת קלמניה של משה גרידינגר, ליד צופית, שהיא סיפור לעצמו) –

בסופה של המסיבה, כשהתחלנו להתפזר, אזרתי אומץ, ניגשתי אל נלי [ורדה] ושאלתי אותה:

"את מסכימה שנטייל קצת עם האופניים החדשים שלי?"

"אבל לא ב'להרכיב'!" ענתה מיד, מופתעת ומבולבלת קצת.

"טוב. יש לי משהו חשוב להגיד לך."

פסענו שנינו בשדרה והאופניים שלי בינינו. כאשר הגענו לכביש, רציתי להציע לה בכל זאת שארכיב אותה קצת על ה"רמה", והייתי יכול אז לשאוף את ריח שערותיה הנפלאות בעיניי (טוב, לא מריחים בעיניים אבל כך אומרים), הרכות כמשי, שאולי היו עפות קצת ברוח לעבר פניי ומלטפות אותי, אבל התביישתי. ידעתי שהיא לא סומכת עליי שאצליח להרכיב אותה בלי שנתהפך, ובליבי גם חשבתי שהיא צודקת. הלא אני נער חלש ומתבודד ואינני רוקד ואני גם סובל, כפי שכולם יודעים, מרגש נחיתות. ואין לי ואולי גם לעולם לא תהיה לי, חברה.

טוב. לימים, בזכות צבי [כאן – זאב קליין-קינן] ש"שידך" לי, כדי שאתגבר על הנחיתות – היתה לי במשך שבוע חבֵרה בשם אורה אשר הקִרבה הגופנית ההדוקה ביותר שאליה הגעתי עימה היתה שאותה כן הרכבתי על האופניים שלי – מן המושבה לתל-אביב ובחזרה, ועד היום אינני מבין איך היה לי כוח לכך, ברגליי הדקות.

"בוא נחזור," אמרה נֵלִי [ורדה]. כמעט שלא דיברנו. והלא אני, כשהפצרתי בה לצאת לטייל, אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. אך היא כלל לא שאלה מהו הדבר. וכך פנינו לחזור ואני ליוויתי אותה במעלה שדרת הדקלים אל שער האחוזה.

היתה שעת ערב. עמדנו ליד הדקל הקרוב ביותר לחומת החצר. לפני השער. [מכאן ואילך  – בידיוני].

"את אוהבת אותי?" אמרתי פתאום.

במילה אחת היא תוכל לשנות עתה את גורל כל חיי. לשחרר אותי מרגש הנחיתות. אם היא תגיד שהיא אוהבת אותי יתחיל לפעום בי רגש עליונות של ה"בְּסֵדרים", בזאת אני בטוח. אני לא אצטרך אז לדאוג לשום דבר. היא עצמה תגיד לי כל מה שעליי לעשות כדי להיות ראוי לה.

אך היא אמרה רק זאת:

"על שאלה כזאת אי אפשר לענות."

"מדוע?"

היא שתקה.

רציתי לומר לה שאני אוהב אותה, אך לא יכולתי. ובייחוד לאחר שריפתה את ידיי בתשובה על שאלתי. לכן ניסיתי דרך עקיפין:

"אפשר להציע לך חבֵרות, נלי [ורדה]?"

הרגשתי את עצמי חשוב מאוד. הלא זוהי כמעט הצעת נישואים שאני מציע לה, מה שמוכיח שאני נער רציני ואם יאהבו אותי אהיה גם כישרוני, ושילכו לעזאזל כל אלה שמזלזלים בי.

אך היא שתקה.

היא שיחקה בפעמון-האופניים שלי והוא צִלצל. שכחתי לספר, אחרי המסיבה של יום-הולדתה ביקשה ממני בהשאלה את האופניים החדשים ורכבה עליהם להנאתה סביב-סביב לבריכה הגבוהה, העגולה, הניצבת על עמודי-בטון, שבאמצע חצר האחוזה. אוכף-העור שעליו ישבה היה יקר לי במשך שנים רבות. (ואפילו כשמכרתי את האופניים, אחרי הרבה זמן, כדי לקנות לעצמי את מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, "הֶרמֶס-בֵּייבִּי", כדי להיות סוף-סוף סופר, עדיין היה בי איזה רצון טיפשי לשמור למזכרת לפחות את מושב-העור שידע את התחת שלה). טוב. לי בכלל לא היה בא אומץ לבקש אותה לצאת לטייל איתי בשדרה אלמלא חשבתי שהיא נוטה לי חסד שעה שבאה לשאול ממני את האופניים.

מבול של דברים נִרגשים התפרץ מפי. וידוי ראשון, מגומגם, של אהבה. ושלוש מילים התמלמלו בו ביותר שוב ושוב – "אני... אַת... שלי..."

"לא, זה אי-אפשר," אמרה לבסוף, "אני לא יכולה להיות שייכת רק לְבֵּן אחד."

האומנם? התרגזתי. צבי [כאן – בידיוני, וכך גם המתרחש ברוב ההמשך] כבר הספיק לספר לי, בגאווה, כיצד נישק אותה ארוכות על פיה, כמו בסרטים! כמו בסרט הנועז שראינו, "שלושים שניות מעל טוֹקיו"! – היא משקרת. היא נעשתה חברה שלו, שייכת לו, מכוח אותה נשיקה טרייה.

"זה נכון שצבי נישק אותך ממושכות?" שאלתי. חקְרני.

ממושכות – כמו איזה פרופסור לעברית. מיד ראיתי שהחטאתי. היא אמרה לי שלום חטוף, שמלתה הלבנה רִשרשה עוד רגע בחשיכה, והיא נבלעה בשער-הברזל הקטן, שהיה קרוע בתוך שער-הברזל הגדול, הסוגר את המבוא הרחב בפני מכוניות ועגלות ואולי גם נגד פורעים ערביים בימי מאורעות. השערים היו אטומים לגמרי, עשויים פח-ברזל עבה בצבע החלודה. נכון, כבר סיפרתי זאת, אבל ימיי באחוזת פלז היו החלק הכי יפה של חיי.

הצצתי מבעד לסדק שביניהם אחרי נלי, הפוסעת בתוך החצר. שמלתה עוד התנפנפה רגעים אחדים ואז נעלמה ממני במדרגות החיצוניות שהובילו אל פתח ביתה, בקומה השנייה.

חזרתי הביתה בחושך על אופניי, ואני אכול חרטה. נלי, קדושה שלי, האם הרגשת משהו בהתנהגותי או במעשיי, שאינם טהורים? בכוונות השפלות שלי? אלמלא הייתי שטוף בחטאים שלי עם עצמי, הייתי יכול לדבר עימה בקול תקיף ובוטח יותר, קול גברי ממש, ולהטות את ליבה אליי. אילו היתה יודעת מי אני באמת בחלומותיי – היתה נזהרת מפניי כמפני מצורע. לא! היתה רצה אחריי כמו משוגעת ומתחננת אליי שאוהב אותה ואתחתן איתה – כי מי שיש לו רגש נחיתות, ויש לו קצת כישרון, והוא עקשן, כמוני, יכול להיות גאון כשיגדל! ולזכות בכך שכל סבלותיו יתוֹעדוּ, לנֵצח!

שבת אחת בצהריים, בתוכנית "כבקשתך" ב"קול ישראל" [זה קרה באמת], שמעתי במקרה את הקריינית מבטאה ברדיו את שמי ושמה של נלי: "לאורי [אהוד]  מנלי [ורדה], בתקווה שתדע להתגבר..."

מרוב התרגשות חדלתי להבין את המילים, כאילו קולה של נלי הוא הדובר אליי. ומיד בא השיר המוכר, שנשמע הרבה מאוד בתקופה ההיא מפי יפה ירקוני, ועתה היה כמו מכוון במיוחד אליי, כאילו היא שרה אותו רק למעני:

"כל איש פורט, פורט על עוגבו,

את הניגון, ניגון שבלבבו –

כל איש נושא, נושא את מכאובו...

כל איש נושא, נושא בו ואוהב

את האחת, אחת אשר בלב...

אם איש רך-רוח הוא ודל

הוא ירדפנה עד יחדל...

אבל אם גבר הוא, אם גבר

לא ישברוהו שוד ושבר – "

מכל משמר שמרתי כרטיס "שנה טובה" ששלחה לי, כתשובה לברכה שלי, ועליו חתימתה:

"נלי [ורדה]."

תל-אביב, קיץ 2004

[הרשימה נכתבה ונשלחה לספר הזיכרון לוורדה גלס-רוהלד ולתולדות משפחת גלס בפתח תקווה. שמעתי שהספר יצא לאור אך לא שלחו לי עותק ממנו. הסופר יהושע קנז (גלס) היה בן-דוד של ורדה, אביו צבי הרמן ואביה פנחס היו אחים. צבי היה האח הצעיר. כשנה לאחר ורדה הלך לעולמו גם מדריכנו מוסה, משה רפאלי].

אהוד בן עזר

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אדם זקן מה יש לו בערבו

המדינות המפותחות, נהנות מהכנסה גבוהה, מרמת תזונה ומשירותי רפואה גבוהים, כתוצאה מכך רמת החיים ותוחלת החיים עולים, ושיעור הקשישים בקרב האוכלוסייה גדל. ככל שהגיל עולה, הכושר הבריאותי יורד. הקשישים נחלשים, מוגבלים בתנועה ובביצוע פעילות יומיומיות פשוטות והם פגיעים למחלות קשות ולאובדן זיכרון – לדמנציה ולאלצהיימר. הם מאבדים את העצמאות וזקוקים לתמיכה ולטיפול. כמובן שיש גם כאלה, שמצליחים לשמור על חיוניות, ממשיכים לעבוד, ליצור, לכתוב, לשחק בקולנוע ובתיאטרון, להגיש תוכניות טלוויזיה, ללמד, לייעץ ושמוע הרצאות ולטייל, אך רובם זקוקים לסיוע בפעולות היומיות, לרדת מהמיטה, לעמוד, ללכת, להתקלח ואפילו לאכול. כך שהארכת החיים, מלווה בירידה באיכות החיים.

לכל זה יש השפעות רבות על הכלכלה, על החברה, על המשפחה ועל שירותי הבריאות והסיעוד, ועל נושאים רבים הנגזרים מכך. 

כשתוחלת החיים היתה יותר נמוכה, בדרך כלל, סייעה לקשישים המשפחה. בשנים האחרונות הנטל עובר לרשויות הרווחה. הילדים, או בני הזוג של הקשישים, לא יכולים, או לא פנויים לסייע, כי הם עובדים ועסוקים ויש להם נכדים, שגם הם זקוקים לטיפול, ולפעמים הם עצמם לא בריאים.

את הבעייה פותרים על ידי העסקת עובדים שכירים, שרובם עובדים זרים מיובאים, שתפקידם לטפל בקשישים בביתם בכל שעות היממה. כל קשיש או קשישה, מתכוננים ליום שבו יזדקקו למטפלת-עובדת זרה ומכינים חדר עבורה, כי ברור להם, שאחרת כל העול על הילדים ייפול. התרגלנו לראות קשישים מלווים לכל מקום עם המטפלת, בבית החולים, בקניות, בהרצאות, במועדי הקשישים, באירוח אצל המשפחה, והם מתקבלים בברכה כחלק מהמשפחה. ככל שטוב להם פה, טוב גם המטופל שלהם.

במקביל נבנו בארץ ובעולם מוסדות – בתי אבות, שמכונים בשמות שונים, שמיועדים ל"גיל הזהב" (רצון לתת לזקנה שם יותר נוצץ), שנותנים שירותים ברמה גבוהה לבני הגיל השלישי, במחיר גבוה למי שיכול לשלם, ולמי שמוכן לעזוב את הבית שלו ולגור בחדר וגם לזכות בשירותים שונים, חברתיים, בריאותיים, ארוחות ועוד. רבים מעדיפים להשאיר את הקשיש המוגבל בביתו, כי הוא לא במצב שהוא יכול ליהנות מהשירותים הרבים שעליהם משלמים בבתי האבות, וגם לא רוצים לשנות לקשיש את הסביבה הטבעית, שבה הוא בבית מרגיש. 

ברוב המדינות המפותחות, קשה למצוא עובדים סיעודיים מקומיים, ולכן נאלצים לייבא עובדים זרים ממדינות עולם שלישי, שיש להן עודף בכוח עבודה, שיעור גבוה של מובטלים, ושכר עבודה נמוך מאוד. אלו גורמים שדוחפים אותם לעבור לעבוד מחוץ לארצם בעבודות שונות שאינן דורשות ידיעת השפה המקומית (של המטופל), ואינן דורשות הכשרה או השכלה. לרוב, הנשים נוסעות לעבוד במקצועות הסיעוד, והגברים – בעבודות פיסיות, בעיקר, בחקלאות, בבניין, בתעשייה, בבתי מלון ובניקיון, וגם בסיעוד. הם עובדים מחוץ לארצם מיספר שנים, חוסכים את מרבית שכרם, או מעבירים את רווחיהם לחשבונות הבנק שלהם, או שולחים כסף למשפחותיהם כדי שיאפשר להם שם קיום. בנוסף, הם נהנים מתנאים סוציאליים ופיצויים, משירותים רפואיים, ממזון ומגורים חינם בבית המטופל.

נכון, העובדים הזרים, עוזבים בית, ילדים, הורים, בני זוג וחברים, שפה, דת, תרבות ומנהגים לכמה שנים. קשה לתאר את הגעגועים ואת הבדידות של מי שבא לטפל בקשיש או בקשישה וצמוד אליה/יו 365 יום בשנה, ללא המשפחה. למרות שזה מאוד קשה – הגמול, כנראה, מפצה. מיליוני בני אדם עושים את המסע הארוך להביא פרנסה לביתם במדינות רחוקות שמעבר לים. אין ספק שהקשר הסלולרי והאינטרנטי, שיחות הטלפון חינם בווטסאפ ובמייל, מאפשרים קשר יומיומי עם המשפחות וזה מקל את רוע הגזרה, וזה משאיר אותם מעורבים במה שקורה בביתם, ואני לא מקלה ראש בריחוק בלי מגע ובלי חיבוק, שעליו מנסים לפצות בכסף, שמאפשר להתקדם, לרכוש בית, השכלה, להקים עסק וללמוד שיש עולם אחר מלבד צלחת אורז ועבודה קשה.  

המטפלת החדשה, שאותה חמותי בת התשעים ושבע קיבלה אחרי המתנה ארוכה, שלא הייתה קלה, הגיעה אליה היישר מהפיליפינים לפני חודש בדיוק. הבחורה בת עשרים וארבע. גדלה עם סבה וסבתה. את אביה, היא מעולם לא הכירה. אימה עובדת כבר שלוש עשרה שנים בסינגפור ואותה לא ראתה כל התקופה... היא גרה בכפר המרוחק 800 ק"מ מהבירה, מנילה. כפר נידח, עם שטח אדמה קטן, שבו גידלה עגבניות, שלא יכלו לתת לה ולסבתה "לחיות". היא למדה בבית ספר תיכון בפנימייה שאימה אותה מימנה. סיימה גם קולג', שם למדה עבודה סוציאלית. בארצה אין לה שום סיכוי למצוא עבודה. הסבתא דחפה אותה לצאת לעבוד בסיעוד כמו אימה, כדי שתוכל לחסוך, להתקדם, להסתדר וגם לעזור לסבה ולסבתה שנשארו עם הדודים שמטפלים בהם.

נכמר ליבי על הצעירה, שעזבה את כפרהּ ואת סבה וסבתה ואת אמה ששלוש עשרה שנים לא ראתה. היא אמרה לי שהיא כבר לא מתגעגעת לאימה, היא מתגעגעת לסבה ולסבתה, שגידלו אותה. היא לא תצא עם חבר, לא תתאהב, לא תינשא. היא תחלום על היום, שבו תשוב אחרי כמה שנים לכפרהּ, תבנה לה בית, תמצא אהבה, תהיה לה משפחה פחות מפולגת ומפוצלת במדינות שונות. לבחורה התמימה, שלא יצאה מעולם מכפרהּ, בוודאי, יש הרבה חלומות, והחלומות יילכו ויתרבו, ככל שהיא תפקח את העיניים ותכיר עולם אחר מפותח יותר, אולי היא תתפתה לשכוח מאיפה היא באה, ותחשוב לאן היא רוצה מפה לחזור. או אולי הרצון להתחבר עם המשפחה יהיה יותר גדול.

בכפרה המרוחק מהעיירה הקרובה ביותר כשעתיים נסיעה, יש כמה אוטובוסים שנוסעים בטווחים ארוכים. בכפר אין אף מכונית. התנועה מתאפשרת בקטנועים, או אופניים, ואין אפשרות להזמין אמבולנס בעת צרה ולהגיע לבית החולים. את המקום פוקדות רעידות אדמה תכופות, והרבה טייפונים. המגורים בנויים מרצפת בטון ומבמבוק (חיזרן), צמח מקומי, שיש לו גזעים חלולים וחזקים. הבנייה בו מונעת סכנות כבדות של רעידות אדמה או שיטפונות, בגלל משקלו הקל, ולא קשה לשקם את מה שנהרס.

הבחורה הצעירה, מזכירה לי את חיי במעברה, שלא היו בה מכוניות, ואימא שלי נאלצה ללדת בבית, כשתקפו אותה צירים באמצע הלילה. לא חשמל ולא מים זורמים בברזים, שטח אדמה קטן, שניסינו לגדל עליו מעט ירקות ופרות, רחוק מכל עיר, מגורים ארעיים ודלים. אין שום תעסוקה במקום. עולים חדשים, מרגישים שונים, שלא יודעים את השפה, עם תרבות אחרת, שמאוד רוצים להתערות ולהיות חלק מהעם אשר עבורם נלחם. האבות נשלחו לעבוד בעבודת כפיים, בישובים מרוחקים שהלכו וניבנו וחזרו הביתה בסופי שבוע... הקשר המשפחתי התערער, האשה היתה צריכה לקחת את עצמה בידיים ובנוסף ללידות ולגידול הילדים, הייתה צריכה לקחת עליה עוד תפקידים... 

כואב לי על "הילדה" המסכנה, שהיא פה בלי שום קרוב משפחה, שאין לה פה חברות והיא לא יכולה לדבר בשפתה ולא יכולה לצאת לבלות. במועדון הקשישים, שם רוב הקשישים מגיעים עם מטפלות, רובן פיליפיניות, חמותי ניסתה להכיר לה חברות פיליפיניות שעובדות אצל חברותיה. מסתבר, לדבריה, שהן צמודות למטופלות שלהן, והן אינן יכולות לצאת ולהיפגש. אולי בסופשבוע אחד, הן יסעו יחד לתל אביב, ויגלו את מה שתמיד רצו לגלות בעיר המיוחדת, אולי גם ילכו ליפו לכנסיה להתפלל ביום ראשון...

למזלה של המטפלת, חמותי מדברת אנגלית והיא שומעת את סיפוריה וגם מספרת לה את סיפוריה על חייה הארוכים, ומלמדת אותה עברית. בזמנה הפנוי, ויש לה הרבה זמן פנוי, היא קוראת ספרים באנגלית וגם מטפלת בגינת הפרחים של חמותי, משקה ומנכשת עשבים ונהנית להיות בחוץ ולהרגיש שהיא בכפר ולא בעיר ההומה עם המכוניות והפקקים וזיהום האוויר. עושה את העבודה במסירות שאין כמותה ואי אפשר שלא לאהוב אותה. מאז שהיא הגיעה, מצבה של חמותי השתפר, היא הבריאה מרוב החוליים שלה. במלים אחרות, היא "קמה לתחייה!!!"

יש מדינות שרוב עובדיהן הם זרים, שמופלים לרעה בגובה השכר ובתנאי המגורים ועליהם מוטלות הגבלות תנועה והם מועסקים בתנאי עבדות. אצלו בארץ חוקקו חוקים למנוע ניצול של עובדים זרים והם נהנים מזכויות לא פחות מעובדים מקומיים.

אין מישהו מאיתנו שלא היה זקוק לעובד זר, או עובדת זרה עבור קרוב משפחה – הורה, אח, או ילד עם צרכים מיוחדים. כולנו נתקלנו בעובדים מעולים, ולצערנו, גם בעובדים מתעללים.

הקשישים, הזקוקים לסיוע הם, כמו העוללים חסרי האונים בגנים, נתונים לחסדי מטפלות ומטפלים, שחלקם נאמנים וטובים וחלקם מרושעים. הזקנים החולים והמותשים, זקוקים גם לאהבה וחיבה וחיבוק ולטיפול מסור, ולהפקיר אותם לגורלם אסור. כן הם חשדנים, את השפה של המטפלים/מטפלות, הם לא תמיד מבינים. לפעמים הם עוינים ולפעמים הם מוקירים תודה, כי הם יודעים שמה שהמטפלת עושה למענם, איש לא יעשה במקומה. ככל שהם יותר סיעודיים ונכים, הם דורשים הרבה כוח, ולמטפלת לרגע אין מנוח... כל עוד נוצר קשר טוב ואמון בין הקשיש למטפל, או למטפלת, אפשר להמשיך לחיות בשקט. הבעייה מתחילה, כאשר המטפלת מתעללת... וזה מוציא שם רע לכל המטפלות, שבלעדיהן קשה לחיות.

על מקרה כזה אני רוצה לספר.  

חברתי הטובה, כמו חמותי, שתיהן נולדו באותה שנה ובקרוב ימלאו לשתיהן תשעים ושבע שנים. עליהן נאמר: "בישישים חוכמה ואורך ימים תבונה." אין ספק שזה די נדיר להגיע לגיל הזה, כשהמוח מתפקד מצוין. בריאותה של חברתי הולכת ומתרופפת, כוחותיה כלים, והיא זקוקה למטפלת זמינה לאורך כל שעות היממה.

בשנתיים האחרונות מצב בריאותה הורע. חייה השתנו ללא הכר – מעט העצמאות נעלמה. ותמה התקופה שהיא הצליחה לעשות עבור עצמה. היא היתה זקוקה דחוף למטפלת חדשה, כי המטפלת הנפלאה וההגונה, אחרי שבע שנים קמה ועזבה ולארצה חזרה, למולדובה, כי בתה עמדה להינשא, ובנה, שגם הוא יצא לעבוד בארץ ניכר, הביתה חזר לחתונה של אחותו יחד עם אשתו ובתם הקטנה, שהסבתא-המטפלת, אותה טרם ראתה.

שוד ושבר, מי ידע כמוה לטפל בקשישה ולדאוג לכל צרכיה, בדיוק לאחר שעברה ניתוח להשתלת קוצב לב והיא חשה חרדה, חוסר אונים וכאב???

חברתי יש בן אחד, שלושה נכדים ושני נינים.

כולם אוהבים, כולם מחמדים, כולם גרים רחוק וקשה להם לקפוץ לביקור לרגע או שנים לראות מה קורה עם סבתם הישישה המוגבלת בתנועה והחולה, שלא מכבר עברה גם ניתוח להסרת גידול סרטני, שטרם החלימה ממנו. מיום ליום היא נחלשת ומצבה הולך ורע. ואיש לא שואל מה ניתן לעשות למענה. חושבים שהמטפלת לכל צרכיה של הסבתא דואגת, והם לא מבינים כמה להם היא זקוקה, וכמה הם חשובים לה.

והסבתא הענווה, לא מכריחה ולא נוזפת באף אחד, כאילו שמדובר בגזרת גורל. מבינה שהם עסוקים ואין להם זמן עבורה, למרות שבתוך תוך תוכה היא יודעת, וגם הם יודעים, שהיא לא תחיה עוד הרבה שנים, ואת הזמן שעובר לא ניתן להשיב, ואם לא עכשיו ימלאו את ליבה בנוכחותם, אז אי-מתי?!

אחרי חודשים לא מעטים, שבהם היא חשה אבודה, כי לא נמצאה לה מטפלת ראויה. היא חשה עזובה והייתה חרדה שהיא עלולה להינטש, ולהישאר, חלילה לבדה, ללא שום הגנה, ואז המוות, יבוא וייקח אותה למקום נורא, שאין ממנו חזרה. היא עוד רוצה להשלים כמה דברים, לאסוף את הזיכרונות, לקבץ ולכתוב עוד כמה מאמרים, לקרוא כמה ספרים, שעל המדף ועל המיטה מונחים, ואולי תזכה לראות את הנכדים הצעירים נישאים?! והיא לא מוכנה למות, למרות שחייה לא קלים ולמרות שהיא שבעה ימים. 

ייאמר לזכותה שהיא למדה לחיות לבד, בלי ארוחות שבת וחגים עם המשפחה, לבד עם הגעגועים לימים שלגמרי לא היו רעים. היא גרה במרכז העיר תל אביב, והיו לה חברות שהולכות ונעלמות, וגם אצלה התנועה הוגבלה ונעשתה קשה, והיא כל היום ספונה בביתה, לרוב במיטתה, כי אפילו ליד המחשב קשה לה לשבת, כי הכוח תש והוא הולך ונחלש. והיא יודעת ששעון החול הולך לאזול...

הידד נמצאה מטפלת...

לבסוף נמצאה מטפלת-עובדת זרה, חדשה, שהגיעה ממולדבה, דוברת רוסית (היא איכשהו מצליחה לתקשר איתה), צעירה ויפה, אם חד הורית, שהותירה שני ילדים אצל הוריה, דבר שמעיד על הצורך שלה לצאת מחוץ למדינה למצוא תעסוקה ולפרנס אותם ואת אימה, שמגדלת אותם.

מהרגע הראשון המטפלת לא גילתה רצון לקבל הוראות ולעזור. וזה לא היה לרוחה של הקשישה. היא לא יודעת לבשל, אפילו לא שניצל. האוכל שהיא מגישה לה – תפל. התייחסה אליה בזלזול ובגבהות לב, ולא היה אפשר איתה לתקשר, או חלילה להעיר הערה. ניקיון סירבה בתוקף לעשות. חסה על כבודה ולא איוותה לנגב אבק מהרהיטים ולשאוב את השטיחים. וחלילה להגיש כוס קפה לאורחים. ובשום אופן לא הסכימה להביא קבלות על קניות, כי היא טענה, "מה, את לא מאמינה בי?!" בקיצור, נגמרו הימים הטובים והידידות והיחסים החמים של המטפלת המסורה שעזבה, ובאו ימים עצובים ורעים ויחסים קרים ומרים עם המטפלת החדשה, שאת "כנפיה עליה פרשה," כשבמקביל, הבריאות הולכת ומתערערת ומידרדרת והמגבלות מקשות והתלות במטפלת גוברת. והיא קובעת את גורלה לשבט או לחסד.

וכשהיא חשה שיש לה קמצוץ כוח, היא לא יכולה לשכוח, והיא תרוץ ל"חדשות בן עזר", הגיליון הווירטואלי, שמתפרסם פעמיים בשבוע, שהיא כתבה בו שנים, שבדואר האלקטרוני לה ממתין. והיא עושה מאמצים לקום וליד המחשב להתיישב ולקרוא בו כמה מאמרים, שיבריחו אותה לשעה קלה מרוחה הנכאה ויוציאו אותה מעצמה ומעִצְבָה. והיא תגלה שעדיין היא מסוגלת להדליק את המחשב ולקרוא בו את שהתחדש. היא תשוב למיטה יותר חלשה, עם מחשבות רעננות, שמרחיקות אותה מעצמה, ותתקשר לספר לי, שקראה משהו מעניין, ואם טרם קראתי, כדאי  גם לי לקרוא ולהתעניין, ואחר כך גם נשוחח על זה, והיא תשאל אותי על מה אני כותבת, כי היא מחפשת אותי בעיתון ובזמן האחרון היא לא מוצאת...

במשך היום המטפלת בחדרה מסתגרת, מה היא עושה שם איש לא יודע. אולי היא גולשת באינטרנט ומתחברת אל העולם, כדי לא לשבת ככה סתם. היא מסרבת להקיץ בבוקר מוקדם בטרם השעון יראה את השעה שמונה ורבע, ולא משנה אם מעיה של הזקנה מתפוצצים והיא זקוקה שהמטפלת תלווה אותה לשירותים!!! המטפלת היא שקובעת את הכללים המקוללים. ואם מתחשק לה לצאת לטייל בעיר, או להתאוורר לכמה שעות, היא משכיבה את הישישה במיטה ואוסרת עליה לנסות לקום (ממלא היא לא מסוגלת), עד שהיא תחזור. והקשישה שותקת ולא אומרת כלום, היא יודעת שעליה את פיה עליה לבלום, כי אחרת יומה יהיה איום.

כדי לא להתעמת ולריב, הן הפסיקו לדבר ולתקשר. כל מילה שהזקנה לה העירה או אמרה, היא האכילה אותה מרורים בחזרה. לא יכלה לבקש דבר חריג, כי ידעה שהמטפלת לא תיאות להסכים. המטפלת חשה את אוזלת ידה של הזקנה ומנצלה את מצוקתה, בידיעה שבלעדיה אין לה קיום, והיא עלולה למות, כי היא הולכת ונחלשת מיום ליום והיא קרובה לפי התהום, והיא לא מצליחה לחיות איתה בשלום, ומיום ליום מצבה הופך לאיום...

הישישה, למרות מצוקתה ובידיעה שלא תוכל להתקיים בלי מטפלת צמודה, חשה שהגיעו מים עד נפש. היא החליטה לפטר את המטפלת, ולהביא אחרת במקומה. לא יכלה לשאת עוד את האיבה, את הזלזול ואת הרוע, ואת היעדר הכבוד והיחס הקר ככפור. היא לא אוְתה להיות כלי שרת בידיה של הצוררת הארורה, שהפכה את ימיה לקשים לחשוכים ואֲנוּשִים.

בנה הודיע למטפלת, שהיא מפוטרת. ביקשה לסיים את השנה, כדי לקבל פיצויים (וזכויות כדין, שעליהם היא לא מוותרת). בימים אלה היא משלימה אותם, ולבית תיכנס מטפלת חדשה, שנקווה שהיא תהיה חרוצה ויעילה, ותפצה על היחס המשפיל שקבלה מהמטפלת היוצאת, שהוציאה לה את הנשמה והפכה את חייה למעמסה איומה. 

אני מאחלת לחברתי האהובה, שהמטפלת החדשה, תשיב לה את נפשה, ותיתן לה תחושה, שהיא משתחררת מעולה של הצעירה היהירה, שאתה לא הסתדרה, ותעניק לה טיפול מסור ואהבה וכבוד, ותשמח אצלה לעבוד...

הביקוש לעובדים זרים בענף הסיעוד ילך ויגדל עם העלייה בשיעור הקשישים ובשיעור האוכלוסיות המוחלשות. התלות בעובדים זרים תגדל, כי אי אפשר להתקיים בלעדיהם. שכרם יעלה ככול שיותר זרים יחזרו לארצם וירגישו מסופקים. גם המדינה מגבילה את בואם של העובדים הזרים ומקשה על כניסתם ארצה, למרות נחיצותם, כי אף אחד מאיתנו לא מוכן לעבוד בעבודות הקשות והכובלות, שאותם הן מפרנסות בכבוד.

או שיבוא יום והמקצועות האלה יעשו רובוטים או מכונות, והעובדים הזרים יחדלו להיות נחוצים...

באהבה גדולה לכל הקשישים שמסתייעים במטפלים ובמטפלות שמיטיבים איתם את החיים.

חנה סמוכה מושיוב

19.10.2022

* * *

נעמן כהן

ז'בוטינסקי – מדינת ישראל בלי רמת הגולן

יוסף גסינביץ'-אחימאיר מתנאה כי ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי קדם לשרת ולבן גוריון בהמצאת המונח "מדינת ישראל" ואפילו יש ברשותו מפת ארץ ישראל על שתי גדות הירדן החתומה בידיו מ-1934 שבה מוטבעות שתי מילים "מדינת ישראל". ("חדשות בן עזר" 1793)

אך אבוי, המפה של ז'בוטינסקי אינה כוללת את רמת הגולן, לדידו רמת הגולן אינה חלק מארץ ישראל ולא כלולה במדינת ישראל. כלומר המתנחלים היהודים ברמת הגולן התנחלו להגדרתו בארץ זרה.

(ב-1934 גר ז'בוטינסקי ברובע ה-14 בפריס בדירת חמישה חדרים מפוארת עם חדר משרתים למעלה, התפרנס כעסקן ועיתונאי של הממשלה הרוסית הלבנה והאנטישמית הגולה בפריס, ונשבע אמונים בשם תיאובולד הקדוש לתא סודי של "הבונים החופשיים" של הממשלה הרוסית הלבנה הגולה בפריז. (גם פטלורה שהיה בקשר איתו, היה חבר "הבונים החופשיים").  

https://streetsofparis.wordpress.com/2009/07/19/8/

מעניין מה חשב אז על מפת רוסיה?

הרצל – בין Der Judenstaat מדינת היהודים

ל-Der Juedische Staat המדינה היהודית

מכיוון שנכתבו הרבה דברים לא נכונים על ההגדרה בגרמנית של הרצל, הנה קראו סיכום יפה של כל הנושא: יורם חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית:

https://tchelet.org.il/include/print.php?id=183

המדינה היהודית כמדינת יהודים ללא יהדות – אוקסימורון

ברוך קורצווייל: "הציונות ובתה, מדינת ישראל... לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות," אמר [קורצווייל] ב-1970, בראיון לסופר אהוד בן עזר. "הציונות המגשימה נלכדה ברשת הישגיה. לנטוש אותם פירוש הדבר להודות בכישלונה כדוברה ומוציאה לפועל של רציפותה ההיסטורית של היהדות. המשיח החילוני אינו יכול לסגת. הוא יכול רק למות. בזה הוא משלם את המחיר בעד ניסיונו הנועז למסור את גורל היהדות למעגל ההיסטוריה החילונית."

אהוד: "כיום, 52 שנים לאחר אותו ראיון, שלימים נכלל בספרי 'אין שאננים בציון' (1986), קשה לי להבין איך היה אפשר לומר שטויות כאלה נוכח 'ההיסטוריה החילונית' של השואה (קורצווייל ניצל ממנה כי עלה ארצה בשנת 1939) – ונוכח אתגרי האיום הביטחוני היומיומיים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל ותתייצב גם בעתיד הנראה לעין. אולי בנטורי קרתא יש מישהו שחושב כך."

קורצווייל רואה את הבעייה הציונית באור מפוכח. אין דבר כזה "היסטוריה חילונית של השואה." יש היסטוריה של השואה, אבל כדאי לזכור שמדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה, והשואה לא יכולה להיות המיתוס המכונן של הציונות, גם לא הציונות החילונית. מי שיבנה מיתוס לאומי רק על השואה סופו שידבוק בפתרון של ירידה מהארץ.

ללא יהדות אין ציונות ולא מדינה יהודית, יהדות אין משמעה יהדות אורתודוכסית בהכרח, אלא כל סוגי היהדות כולל החילונית. דווקא נטורי קרתא האנטי-ציונים אינם רואים בשחרור ירושלים והר הבית מכיבוש זר ערך דתי כי הם תומכים בריבונות זרה על א"י ושלטון זר עליהם עד בוא המשיח, מאידך אין ספק שהציונות המבוססת כאמור על היהדות, כדברי קורצווייל "לעולם כבר לא תוכל להפקיר את הכותל ולנטוש את חלקי ארץ ישראל הכבושים, מבלי להתכחש לעצם תפישתה ההיסטוריוסופית את היהדות," לפחות לא את ירושלים והר הבית.

[אהוד: לא הבנתי מה הוספת בדבריך אלה על דברים שכבר נאמרו. וכן, יש "היסטוריה חילונית של השואה". זו ההיסטוריה שאינה סבורה, כמו שסבורים מאמיני הקב"ה – שהשי"ת העניש את עם ישראל על חטאיו בפוקדו עליו את זוועות השואה].

ד"ר עירית אמינוף במאמרה הנוקב על הירידה מהארץ ("חדשות בן עזר" 1793) מצרה על היורדים ובייחוד על היורדים המתרצים את ירידתם באידיאולוגיה תוך השמצת הארץ ולא בתאוות הממון. (ודוק: אף יהודי לא ירד מהארץ בגלל אידיאולוגיה תוך ירידה במעמד הכלכלי). הבעייה היא שאותם ישראלים יורדים משירים מעצמם כל זהות יהודית ותוך דור הם מתבוללים לחלוטין. אם אין זהות יהודית למה שיאבקו על ריבונות יהודית?

האם מרב קסטנר-מיכאלי יורשת רבין מתאסלמת?

השרה מרב קסטנר-מיכאלי הצטרפה לחרם הערבי כשהכריזה: "כיורשת רבין, אני לא אקנה יותר בזארה!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765185&forum=scoops1

ובשפה הערבית בנאום לתקשורת הערבית הכריזה: "בעזרת אללה בן גביר לא יהיה שר!"

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765149&forum=scoops1

כצפוי בג"צ החליט בניגוד לחוק להכשיר את בל"ד

פסק הדין בעניינה של בל"ד הנותן לה הכשר לרוץ לכנסת פורסם עם נימוקיו. השופטת חיות כתבה כי "בקשת הפסילה אינה עומדת, אף לא בדוחק, ברף הראייתי הנדרש להוכחת התקיימותה של עילת הפסילה הקבוע," כיוון שהמשקל הראייתי צריך להיות "מחמיר וקפדני."

החוק מחייב לפסול מפלגה אם היא שוללת את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. בבקשת הפסילה הובא כי יו"ר המפלגה סמי אבו שחאדה הביע תמיכה בזמן ראיון ברשת ב' בביטול חוק השבות, בביטול ההמנון ובשינוי דגל המדינה.

הנשיאה חיות כתבה כי בית המשפט העליון קבע בעבר כי אמנם ישנן מפלגות ערביות הדוגלות בשינוי המדינה להגדרתה כמדינת כל אזרחיה אך "כל עוד הקריאה מכוונת להבטחת שוויון בין האזרחים במדינה, אין לפרשה כשוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית." חיות כתבה לגבי התבטאותו של ח"כ שחאדה כי "מכל מקום, ואף שמדובר בהתבטאויות בעייתיות ומקוממות, אין בהן כדי לגבש את 'המסה הקריטית הראייתית הנדרשת'."

בנוגע להצעת החוק שהניחה בל"ד לשינוי הגדרת המדינה כמדינת כל אזרחיה כתבה כי "מאז הניסיון להניח את הצעת החוק חלפו כארבע שנים, וכפי שמציינת היועצת לא נעשו מאז על ידי חברי בל"ד ניסיונות דומים אשר עשויים לסמן את חציית קו פרשת המים."

הנימוקים להכשרת בל"ד מצד השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ונעם סולברג היו על סף המוזרות. הם כתבו כי משפטית, לאחר שבבחירות הקודמות הכשיר העליון את מועמדות בל"ד – לא ניתן כעת לשנות זאת. שלושת השופטים כתבו כי היה צריך בפעמים הקודמות לפסול את המפלגה. באותו נושא, השופטת וילנר כתבה כי לאחר הצעת החוק של בל"ד היה על בית המשפט לפסול את המפלגה: "קשה להעלות על הדעת ראייה עוצמתית ומובהקת יותר לפעולה בשטח של בל"ד למימוש מטרתה הפסולה, מאשר הצעת החוק שהגישה, שהרי הגשת הצעות חוק היא-היא הכלי העיקרי שבידי מפלגות וחברי כנסת להוציא את רעיונותיהם ומטרותיהם מן הכוח אל הפועל, ולממש בכך את הבטחותיהם לציבור בוחריהם כפי שמשתקפות ממצען."

https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/13150275

הבנתם? היות ובל"ד לא נפסלה בעבר, אין לפסול אותה למרות שצריך היה בעבר לפסול אותה. שוב הוכיח בג"צ כי החוק הישראלי אינו מעניינו.

יו"ר מפלגת בל"ד, היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ח"כ סאמי אבו שחאדה, בירך על ההחלטה של בית המשפט העליון לקבל את העתירה של מפלגתו בל"ד ולאפשר לה לרוץ בבחירות הקרובות. "החלטה חשובה שקיבל בית משפט העליון פה אחד והיא לסתום את הפיות של כל הגזענים הקטנים אשר מנסים שוב ושוב לפסול את בל"ד מלהתמודד בבחירות," כתב אבו שחאדה. "אנחנו נמשיך את מאבקנו למען צדק, שוויון למען כל אזרחים במדינת כל אזרחיה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763171&forum=scoops1

למרות שאבו שחאדה הוא יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי הוא יודע יפה שכוונתו ב"כל אזרחיה" הוא מדינה ערבית-מוסלמית.

ניחוש שלי הלוואי ואתבדה, בל"ד תעבור את אחוז החסימה.

הדיון על פסילת בל"ד

הופך את ההשתתפות הפוליטית של הערבים לפריבילגיה

פרופסור מרדכי קרמניצר, האקטיביסט הפרו-איסלמי הביישן והבכיין (מתבייש בישראל ובוכה על חוק הלאום),

https://www.inn.co.il/news/378764

קובע כי עצם הדיון על פסילת בל"ד הוא פסול כי הוא הופך את ההשתתפות הפוליטית של הערבים לפריבילגיה.

"אם יהודיות המדינה פירושה עליונות יהודית כפי שעולה בברור מחוק יסוד הלאום, שלילת זכותם של הפלסטינים בשטחים למדינה משלהם, (יש להם שתי מדינות נ.כ.) חוסר שוויון ואפלייה כלפי הציבור הערבי והדרתו מן השלטון בישראל – מנין התביעה כלפי האזרחים הערבים שיקבלו על עצמם את יהודיות המדינה? מה היסוד המוסרי שלה? והרי מדובר בתביעה לוותר על כבודם כבני אדם. זו בושה לישראלים ששיח על מדינת כל אזרחיה ותביעות לשוויון מלא מולידים רפלקס של השתקה ודיכוי."

(מרדכי קרמניצר, "הדיון על פסילת בל"ד הופך את ההשתתפות הפוליטית של הערבים לפריבילגיה", "אל-ארצ'י", 9.10.22.)

https://www.haaretz.co.il/news/elections/2022-10-09/ty-article/.premium/00000183-bcc4-dc37-adfb-bce770d90000

לשיטתו של קרמניצר מדינה יהודית דמוקרטית מחייבת קיום מפלגה שתחסל אותה. למזלם של הבריטים קרמניצר לא השפיע עליהם, מה שקרמניצר לא מבין הם הבינו וכדי להגן על הדמוקרטיה האנגלית הם סילקו מהפרלמנט את סר אוסוולד מוסלי, מייסד איגוד הפשיסטים הבריטי שתמך באוייב ושמו אותו ואת אלפי תומכיו במאסר. הגרמנים אגב, בניגוד לערבים, לא תבעו את חיסולה של אנגליה וחיסול העם האנגלי והפיכתה למדינה גרמנית.

תומא סלימאן בעד מחבלי גוב האריות

ח"כ אעידה תומא סלימאן, מחד"ש, היוונייה-נוצריה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי מאמצת את הטרמינולוגיה המוסלמית ומזדהה עם מחבלי שכם:

"שכם נפרדה היום מהשהידים שלנו העם הפלסטיני שלנו נפרד מהשהידים שלו ככל שהכיבוש מגביר את פשעיו ההתנגדות עלתה שיעור חשוב בהיסטוריה של אנשים."

https://t.me/amitsegal/19796

מעניין שבני עמה שהיו רוב בשטחים שנכבשו ע"י הערבים (היום כ-13 מיליון קמ"ר) לא התנגדו לכיבוש הערבי ונעלמו כמעט מההיסטוריה. כמובן שהזדהותה עם הטרור המוגדרת עבירה על החוק הישראלי – לא תגיע לבית המשפט, ואם תגיע יתעלמו השופטים כהרגלם מהחוק הישראלי. האם יאיר למפל-לפיד רואה בה שותפה לדרך שאיתה הוא הולך להקים ממשלה?

מערכת המשפט ע"פ סמוטריץ'

כמנהג העבר בו היו המפלגות מפרסמות מצע מדויק לפני הבחירות, הציג בצלאל סמוטריץ' את מצעו המשפטי לפני הבחירות.

תוכנית סמוטריץ:

1. מינוי יועמש״ים במשרדי הממשלה כמשרת אמון.

2. פיצול תפקיד היועמ״ש ומינוי תובע.

3. שינוי שיטת בחירת שופטים – שקיפות ומינוי בידי המערכת הפוליטית.

4. הקמת גוף ביקורת וחקירה עצמאי לגופי החקירה והתביעה ולמייצגי המדינה בהליכים פליליים.

5. ביטול שיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון.

6. החזרת המגבלות על זכות העמידה.

7. ביטול עילת הסבירות על החלטות נבחרי הציבור.

8. ביטול ועדות המינויים והחזרת הכוח לממשלה.

9. קביעת סמכות הממשלה והשרים למנות עד 50% מבעלי התפקידים עם מינויים.

10. מחיקת סעיף הפרת אמונים בחוק העונשין.

11. החלטת הכנסת שלא להסיר חסינות של חבר כנסת לא תהיה כפופה לביקורת שיפוטית.

12. חוק צרפתי לראש הממשלה והשרים.

13. ביטול נבחרת הדירקטורים והחזרת סמכויות המינוי לשרים.

14. חיזוק סמכות השרים בקביעת מדיניות החברות הממשלתיות.

15. הפיכת לשכת עורכי הדין לוולנטרית.

https://rotter.net/forum/scoops1/764470.shtml

מייד עם הצגת מצעו הוא קיבל ביקורת על כך שהוא יהרוס את הדמוקרטיה הישראלית בייחוד ע"י ביטול עבירת מרמה והפרת אמונים שמטרתה ביטול משפט נתניהו.

בן דרור ימיני: "הקשיבו לסמוטריץ' התגובות הפבלוביות על כך שרפורמת 'חוק וצדק' של סמוטריץ' היא 'הצעה מסוכנת' לא יכולות להסתיר את העובדה שגם יאיר לפיד וגם שלי יחימוביץ' העלו הצעות לתיקון סעיף 'הפרת אמונים'. אין צורך להסכים לכל סעיף ברפורמה, ועדיין מדובר בהצעה מרעננת על רקע מערכת בחירות משעממת."

https://twitter.com/BDYemini/status/1583365250401079296?t=8KqmfG_Mf9G55M6GyABLxw&s=03)

פרופ' קרמניצר (שאין ספק שהוא מהרל"בים) קבע: "לעבירות הפרת האמונים אין מקום בספר החוקים. כאשר כותבים שהמעשה האסור הוא 'הפרת אמונים' ואף אחד לא יודע במה מדובר, אין לעבירה מקום בספר העונשין." ביקורת זו נמתחה על ידי פרופ' מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי מהאוניברסיטה העברית, על עבירת הפרת האמונים הקיימת בחוק.

https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3461207,00.html

ייאמר ברורות, ביטול מוחלט של עבירת הפרת אמונים יש בו משום סכנה לשחיתות, אך ע"פ מבקרי החוק משני המחנות יש לנסח אותו במדויק על מנת שאפשר יהיה לדון על הפרתו. ניסוח כללי פותח פתח לניצול החוק לחשבונות פוליטיים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%9E%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D

גם סעיפים אחרים המוצעים על ידיו מסוכנים. ביטול שיטת הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון והעברת בחירת השופטים לפוליטיקאים. יש לקוות שלא יהיה לו הכוח הפוליטי המספיק להעבירם.

מה הסיבה לפופולאריות של איתמר חאנן-בן-גביר שותפו של סמוריץ'?

ידוע מההיסטוריה שבכל פעם שיש בחירה בין חופש לביטחון בוחרים בני אדם בביטחון. חוסר ביטחון אישי זו הסיבה לפופולאריות הגדולה של איתמר חאנן-בן-גביר. נושא הבחירות לאזרח הקטן הוא משילות. האזרח נמצא בחוסר ביטחון. טרור ערבי נגד חיי יהודים, טרור ערבי, נגד חקלאים יהודים, טרור ערבי נגד רכוש יהודי, טרור ערבי בצורת פרוטקשן על קבלנים וסוחרים. כל זמן שהמצב הנוכחי יימשך כך תעלה הפופולאריות שלו.

האחראים למצב שאין "מוראה של מלכות" הם כרגע למפל-לפיד, גנץ, ברוצלבסקי-בר-לב.

זה כוחו של חאנן-בן-גביר. מכיוון שיש סכנה בהתחזקותו נקווה שלמען המדינה ינטשו לפיד וגנץ את מחלת הנפש הביביפוביה ויקימו קואליציה רחבה עם בנימין נתניהו. ודוק: ממשלת נתניהו היא ממשלת השינוי הרוצה להחליף את הממשלה הקיימת – ממשלת לפיד, גנץ, עבאס.

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

מדְבר סקר תרחק

הוד מעלתו הבוחר נקרא להצביע על פי מיטב מאוויי ליבו והשקפתו, ולהתעלם מהסקרים שמעולם, אבל מעולם, לא הוכיחו אמינותם

יום שישי הקרוב, הוא היום האחרון שהחוק מתיר לפרסם סקרי בחירות. החשש שמא הסקרים הופכים עצמם מכלי לניבוי העתיד לכלי שמעצב את העתיד, הוא שהינחה את המחוקק לאסור פירסום סקרים ממש ערב הבחירות. מסתבר שגם המחוקק הבין ששקר הסקר.

הטענה הזו בדבר היעדר אמינות הסקרים, מוכרת בכל העולם. כך למשל בצרפת, הלכו באפריל השנה לקלפיות מיליוני צרפתים, כדי לבחור את נשיא הרפובליקה. על התפקיד הרם התמודד, חוץ מן הנשיא מקרון שחתר לקדנציה שנייה, מועמד חדש – יהודי ממוצא אלג'יראי, חבר הקהילה היהודית, שהוגדר בפי רבים כריאקציונר, ושמו אריק זמור. זמור, חבר הקהילה היהודית, שרבים מחבריה סלדו מעמדותיו, הבטיח להחזיר את  צרפת לצרפתים ולגרש מהמדינה את מיליוני המסתננים האפריקאים שהתנחלו בה ומאיימים על צביונה. הסקרים גילו לזמור פנים שוחקות: 20% תמכו בזמור. אבל בסופו של דבר הוא זכה רק ב-6%. אפילו לא שליש מנבואות הסקרים.

שוב הוכח עקרון הברזל שעיקרו שקר הסקר. גם אצלנו לא הצליח שום סקר לנבא את תוצאות האמת. הכשלון הקולוסלי נרשם לחובת הסוקרים ב-1977: אף אחד לא ניבא את רעידת האדמה שחוללו 'בחירות המהפך', אשר הפילו לקרשים את שלטונה הנצחי אך המנוון של מפא"י, והעניקו את השלטון, בניגוד לכל התחזיות והסוקרים, למנחם בגין מנהיג הליכוד.

ידועה האגדה האורבנית, לא יודע אם אמיתית או לא, על פרשן פוליטי פופולרי, שב-1977 כתב עבודת דוקטורט מבריקה שנושאה היה: מדוע הליכוד לעולם לא יגיע לשלטון. שבועות ספורים אחר הגשת הדיסרטציה, חל המהפך. לא רק מפא"י נזרקה אז לפח, אלא גם תקוותו לזכות אי פעם בתואר הנכסף.

אבל למה ללכת ל-1977? בואו נראה מה ניבאו הסקרים בארבע מערכות הבחירות האחרונות? באחד הסיבובים הבטיחו הסקרים שגנץ לא עובר את אחוז החסימה, אך הוא סיים עם 8 מנדטים. וכנ"ל מפלגת העבודה, שבסקרים קיבלה 0 ובפועל זכתה בשביעייה. וכך גם אירעה תחזית הפוכה: גדעון סער הפך ליקיר הסקרים עם 17 מנדטים, אך נאלץ להסתפק ב-6. 

אלא שיכולת הניבוי המזערית של הסקרים, לא מזיזה לצרכניהם. זהו שעשוע מצויין להמונים. נושא לשיחות ליל שבת. כשעמדתי בראש הדסק הפוליטי של מעריב, בימיו הטובים, התלוננתי בפני עורך בכיר, על חשיבות היתר המוגזמת שמוענקת לסקרים, עד כדי שיווקם בכותרות הראשיות, כשבפועל תמיד רחוקות תוצאות האמת מכזבי הסקרים. "זה רק שואו ביזנס, גימיק," ניסה להרגיע אותי העורך, שלימים היה גם לעורך עיתון. "זה לא באמת רציני, אבל זה מה שהציבור רוצה. בידור להמונים ונושא לשיחה. עד הסקר הבא."

הבעייה האמיתית עם הסקרים היא בסכנת היותם בגדר נבואה המגשימה את עצמה. הציבור, מסתבר, מסיק מסקנות אופרטיביות, למרות ליקויי האמינות: אם רשימה פלונית אינה עוברת בסקר את אחוז החסימה, למה בכלל להצביע עבורה? למה לזרוק את הקול לפח? וכך הופך שעשוע סטטיסטי למורה נבוכי הדור, אשר נסחפים אחר הנבואה הכוזבת, ומגשימים אותה.

זה אגב מזכיר לי סיפור מימי היותי אחראי לדסק הפוליטי של מעריב: סוקר בכיר שהתיידדתי איתו, אמר לי פעם בזחיחות הדעת, לאחר שהשביע אותי שלא לפרסם דבריו (ועד עכשיו נותרתי נאמן לאותה שבועה): "תן לי מראש כל תוצאה שארצה – ואני אֲגַבֶּה אותה באמצעות סקרים. הכל גמיש ונתון לשינויים." סקר תפור לפי מידה. מאז חדלתי אפילו לעיין בסקרים שהוא חתום עליהם. 

הבעייה עם נבואות הכזב של הסקרים היא, שלפעמים הופכים חלק ממימצאיהם לנבואה המגשימה את עצמה. ניסיון אישי: יותר ויותר מחבריי שתיכננו להצביע לרשימה מסויימת, מתכוונים להעביר קולם למפלגות אחרות למיניהן, רק מפני שהמפלגה 'שלהם' לא עוברת בסקרים, והם חוששים שימצאו עצמם משליכים קולם לפח.

אז נכון שאין בנמצא שיטה טובה יותר להעריך מראש את הלכי הרוח בקרב ציבור המצביעים. זה הרע במיעוטו, יאמרו לך. אבל עובדה זו אינה שוללת את תקפותן של הקלישאות הוותיקות והאמינות מסוג 'שקר הסקר', שניסח המנהיג המיתולוגי השנון של המפד"ל ד"ר בורג, שהוסיף: 'מדבר סקר תרחק' – או אמירתו של שמעון פרס, למוד האכזבות מן הסקרים שניבאו את נצחונו: הסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אבל אוי למי שינסה לשתות...

נחזור לקרקע המציאות: שום סקר לא יכול לנבא באמת את תוצאות האמת. רק הוד מעלתו הבוחר, אם יצביע על פי מאוויי ליבו האמיתיים, וללא אימת זריקת קולו לפח, הוא שיקבע את תוצאות האמת. זו חובתו האזרחית, הלאומית, לצאת ולהצביע – והכי חשוב, לקבל בהכנעה את דין הבוחר, לא את תכתיב הסקרים, ולהבין שכל המפלגות היהודיות, מבקשות בסופו של דבר את טובת המדינה והעם, כמאמרו של הרב קוק במאמרו 'מסע המחנות' לפני 90 שנה בדיוק (תרצ"ג): "כוח כמוס של הַצְּעָדָה לטובה, ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מִדָּה שהיא."

מנחם רהט

* * *

דוד מלמד

"יום הספר העברי" בשיר, מחול

 ותזמורת המשטרה

שבוע הספר העברי נולד בשנת 1926, ושמו בארץ-ישראל היה "יום הספר העברי".

ההודעה על לידתו הצפויה נמסרה לציבור מיספר שבועות לפני-כן מעל דפי העיתונות: "לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית החליטה להכריז בחוה"מ פסח על 'יום הספר העברי'. ביום זה יערכו נשפים, חגיגות, הרצאות, אספות עם, הגרלות, קונצרטים וכו', שמטרתם: תעמולה ופרסום לספרות העברית. לימים אלה תוציא לשכת הספר גליון מיוחד, גדול תבנית ומצויר שבו ישתתפו כל סופרי א"י ולו גם בפרק אחד, או באפוריסמוס. ההכנסה של הימים האלה תוקדש למפעלי האגודה." ("דאר היום", 10.3.1926). 

גם הודעות על הצורך בתרומות פורסמו מספר שבועות לפני האירוע: "בתוך המולת הבניין ושאון מלחמת הקיום אנו מזכירים לכם את קיומו של הספר העברי ובנין הספרות העברית. אחיותינו התנדבו לבקר אתכם ולקבל מכם תרומות בשביל 'יום הספר העברי'. קבלו אותן בפנים יפות וביד פתוחה." ("דבר", 18.3.1926).

מועד "יום הספר העברי" נקבע ליום בחג הפסח, י"ז בניסן, תרפ"ו. הוא אורגן על-ידי אגודת הסופרים והספרות בארץ-ישראל ונמשך יום אחד. השתתפו בו סופרים, אגודת מנגני ארץ-ישראל, והאופרה. במסגרתו נכללו הצבת דוכני-ספרים בשדרות-רוטשילד בתל-אביב ואירועי-תרבות שליוו אותו: קונצרט באולם הגימנסיה, "תה בן-ערביים"(FIVE O'CLOCK TEA)  בחצר הגימנסיה, "מיטינג" בבית-העם, ונשף-מחולות בבית-הספר לבנות. ההודעה אודות האירוע התפרסמה בעיתון "הארץ" ופרטה את מכלול האירועים.

מלבד ההנחות במחיר הספרים והסיסמה "למען הספר לא אחשה," נערך טקס-פתיחה שבו הופיעו מיספר אישים מראשי היישוב, ו"כל הנואמים דיברו קצרות." האווירה הייתה מרוממת: "כל היום היתה רוח חג נסוכה ברחובות. אוטומובילים מיוחדים נושאי שלטים וכתבות הפיצו כרוזים על 'יום הספר'," והובטח מעל דפי העיתונים ש"יום הספר יהיה לכם לרב-שנתי קבוע ("דבר", 2.4.1926). 

ואכן, שבוע הספר העברי במתכונתו הנוכחית, שיזם וערך לראשונה המשורר והסופר שלמה טנאי בשנת 1959 – נערך מאז שנת 1961 מדי שנה עד היום.

אחת מיוזמותיו של 'יום הספר העברי', המו"לית ברכה פלאי, כותבת בספרה "חיים של ברכה" (מסדה, 1984, עמ' 109): "בשנת 1978 גרמו לי אנשי התאחדות הוצאות הספרים בישראל נחת-רוח רבה כאשר הגישו לי, בתור שי, תצלום מוגדל של 'שבוע הספר' הראשון, בצירוף גזרי-עיתונות שתיארוהו. היה זה שלט, שהצבתי בשדרות-רוטשילד, ועליו הודעה על 'מבצעי-הוזלה': הנחה של 25% ממחיר-הספר."

אירוע "יום הספר העברי" הפך למפגן תרבותי מרשים, שוק הספרים סודר בהדר על-ידי הוצאות-הספרים, והקהל נהנה מנגינתה של תזמורת המשטרה. הסופר שמואל טשרנוביץ נאם בשם אגודת הסופרים ומנה את הסיבות שגרמו לסופרים העבריים לצאת לרחוב ולפנות אל הקהל, וזאת בשל מצבה המוזנח של הספרות העברית.

בשנת 1926 העסיקו את העיתונות העברית בארץ אירועים שונים אך זו לא פסחה על 'יום הספר העברי'. העיתונים היומיים: "הארץ", "דבר" ו"דאר היום" הקדישו מקום לנושא בעמודיהם הראשונים. "הארץ" כתב בין-השאר במאמר-מערכת בעמוד ראשון עם פתיחת "יום הספר העברי": " התנועה שעוררה אגודת הסופרים והספרות ל'יום הספר העברי' היא סימן יפה לאגודה זו המונה רק כחודש ימים לקיומה המחודש ולפעולתה המחודשת." ויום קודם-לכן, ב-1 באפריל 1926, כתב הסופר אליעזר שטיינמן בעיתון זה: "ניתן נא על כן היום כבוד בשער בת-רבים לספר העברי!... יד אחים לספר העברי, היוצא היום בצעדיו ראשונים ובלתי בטוחים למרומי הקריה."

למחרת "יום הספר העברי", ב-2 באפריל 1926, פרט "דבר" גם הוא בעמודו הראשון את מה שהתרחש באירוע: "עוד מבוקר רבתה התנועה על יד שוק הספרים... בשוק הוצגו קיוסקים ע"י בתי מסחר... כ-150 איש חתמו אתמול על ספרי הוצאת 'האמנות'... רבים חתמו על כתבי ביאליק." ועל הנואמים כתב: "פתח הד"ר ויצמן בדברי ברכה 'לאגודת הסופרים', שזכתה לעשות את הצעד הראשון להחזרת עטרת התרבות העברית ליושנה, וההסתדרות הציונית תעשה, בוודאי, את הצעד השני."

גם "דאר היום" לא פסח על האירוע התרבותי-שיווקי הראשון-במעלה כשהוא מציין את "גדוד מגיני השפה" שנטל חלק חשוב בפעילות המסייעת. ב-1 באפריל 1926 הוסיף העיתון: "חברי ההסתדרויות של גדוד מגיני השפה והצופים התנדבו להפיץ היום 'יום הספר העברי', את חוברות 'המסבה'... הזוגות יבקרו גם את המוסדות הציבוריים וכו'. והקהל מתבקש לבוא לעזרת הילדים במכירת 'המסבה' – שהיא ההתחלה בפעולת אגודת הסופרים." 

מאמר מקיף בהקשר ל"יום הספר העברי" כתב המשורר יעקב פיכמן ב"דבר" ב-1 באפריל 1926. פיכמן פורש את ההיבטים השונים הקשורים לסופר, לספרות ולספר העברי ומציין בתחילת מאמרו את מה שמכיר כל סופר: "לכל סופר יש בלי ספק השגה מיוחדת מן הקורא שלו. רק לפי ציור זה של קוראו, הריהו יוצר. אנו משועבדים על כורחנו לאוזן השומעת לנו, שלא בידיעתנו ושלא בטובתנו משתנה הקול, הסגנון, ואם לא הרעיון עצמו – צבע הרעיון ודאי שמשתנה לפי האכסניה, לפי הסביבה החדשה, וצבע הרעיון הרי חשוב לפעמים מן הרעיון עצמו" ("הסופר, הקורא, הקונה," "דבר", עמ' 2).

כך חברו יחד מו"לים וסופרים, ראשי היישוב ונציגי אגודת הסופרים לצקת את ראשיתו של מפעל-הפצה לספר העברי הנמשך לאורך שנים רבות עד עצם היום הזה. אומנם שבוע הספר העברי מצרף אליו עתה גם ספרי לע"ז מתורגמים וספרי-בישול לסוגיהם – אך עדיין הוא מהווה מוקד-משיכה לרבים המתוודעים דרכו אל אחד המפעלים המבורכים והמרתקים של הספר העברי.

דוד מלמד

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

כבר בשנה הראשונה להופעתו עורר "המחצבה" עניין לעבּדוֹ לקולנוע. שלחתי את הספר למנחם גולן וענה לי שהתלבט, והחליט להפיק ולביים את "סאלח שבתי". ואכן הסרט הנפלא, לפי תסריטו של אפריים קישון ועם חיים טופול בתפקיד הראשי, אף שהגיע לאקרנים ב-1964, כשנה לאחר "המחצבה" – עשה היסטוריה והפך לסמל התקופה, לאין-ערוך יותר מסִפרי.

לבקשת הממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, אשר הירשברג, הכנתי סינאופסיס של הספר כסרט, גם באנגלית. יצחק צפל ישורון, בן-מחזורי ב"תיכון חדש" בתל-אביב, רצה להפיק את הסרט ולא הצליח למצוא משקיעים. הפרוייקט התגלגל במשך שנים, ובין המתעניינים והמנסים לגייס משקיעים וסיוע ממלכתי היו אורי גבריאלי, זאב רווח ומיכה שרפשטיין. לבסוף, בזכות כישרונו ומרצו הבלתי-נילאה של עירא דביר, שתסריטו זכה בתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי – הפיקה את "המחצבה" בשנת 1990 חברת "סרטי רוֹל" של ישראל רינגל, יאיר פרדלסקי וניסים ניצ'ו לאון, בעזרת הקרן ובשיתוף הטלוויזיה הישראלית, בתקופה שבה היה אהרון הראל יו"ר רשות השידור, ואריה מקל – מנכ"ל.

שכר ההמתנה הממושכת היה שהסרט "המחצבה" צבעוני בעוד שבתקופת "סאלח שבתי" נעשו הסרטים הישראליים בשחור-לבן.

לעירא דביר נתתי חופש גמור בעיבוד הרומאן לסרט. אמרתי לעצמי, בכך אני מאמין גם כיום – כי מאחר שאינני תסריטאי, לא ייתכן קשר סיבתי בין מידת השגחתי על עיבוד ספרי לסרט – לבין הצלחתו או כישלונו בעתיד. מידת השפעתי על עיצובו עלולה גם להכשילו. התעקשתי בחוזה רק על שמירת השם, ועל כך שחמש-עשרה שנים לאחר הפקתו אוכל להעביר את זכויות ההסרטה למי שירצה להפיק ממנו גִרסה חדשה.

עירא דביר אכן "תיקן" נכון בתסריטו את עלילת "המחצבה" בכך שאישתו של ניסים היא עקָרה. זו אחת הסיבות לאכזבתו ממנה, ולכן היא מסוגלת לחשוב על בריחה ממנו ואינה חשה עצמה מחוייבת לילדיהם הקטנים, שקיימים רק בספר ולא בסרט. אני מודה שעניין הילדים ברומאן הוא במידה מסויימת כישלון שלי, שנבע מהיותי סופר צעיר. אמנם ילדים קטנים מהלכים עליי קסם כל השנים, ולא פעם אני מעדיף לשחק איתם מאשר לשוחח עם הוריהם, וגם כותב עבורם סיפורים וספרים, אבל בעת כתיבת "המחצבה" אולי לא הרגשתי די הצורך את הקשר העז שקיים בין אֵם לילדיה, וכך ציפורה כמעט שאינה חושבת על ילדיה במשך מרבית הרומאן.

עירא גם עיצב יפה את הסצינה שֶבּה חליפה, כבר בחגיגת החתונה עצמה, יוצאת ראשונה מתוך הקהל נגד ניסים לוי בהאשימה אותו במות הבת של חדידו. עיבודו של עירא הדגיש בעיקר את הדרמה האנושית, אבל בשלב מסויים נזכר מישהו בעל-השפעה ברשות השידור –שהצגת "המחצבה" הורדה בשעתה מן הבמה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות מטעמים פוליטיים, והיה עליי לשכנע את הממונים על ההשקעה בסרט מטעם הטלוויזיה הישראלית – שאין מדובר כאן בסרט מגמתי מבחינה חברתית או מפלגתית.

 את הסרט ביים רוני ניניו, בנם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי, שאישרה בשעתה את תסכית "המחצבה" ל"קול ישראל". כוכבי הסרט היו אורי גבריאל בתפקיד ניסים לוי, ששון גבאי – משה דוד. חנה אזולאי-הספרי – חליפה, אהובה בץ – מרים (ציפורה), סלים דאו – חדידו, אברהם מור – מנטלו, אדי מוכתר – דנינו, ועימם שחקנים רבים אחרים. הצלם – ניסים ניצ'ו לאון, שזה היה לו סרט-העלילה האחרון שצילם. אין מילים בפי לשבח את יחסם הלבבי והחברי של כל מי שעסקו בהפקת "המחצבה", ובראשם ניצ'ו לאון ויאיר פרדלסקי. הם אפילו הפעילו מחדש מחצבה נטושה באזור מגדל-צדק.

את אביה של אהובה, מאיר בַּץ, שהיה מהנדס מחוז הנגב, היכרתי בביקוריו בעין-גדי, בתקופת היותי מזכיר-פנים של הקיבוץ. שמוּר אצלי מאותם ימים צילום משותף איתו על רקע ההרים.

הסרט יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ בקיץ של שנת 1990, וממש כמו עשרים ושבע שנים לפני-כן הספר, ועשרים ושש שנים, ההצגה – הביקורות קטלו אותו. באחת מהן הוגדר – הפעם לא "תיאטרון אידיש" אלא "סרט טורקי", באחרת נאמר שְמה כבר אפשר לקוות מסרט שמבוסס על ספר חסר-ערך כמו "המחצבה", ספר שאינו מוביל לשום מקום. זו היתה תגובה כמעט אחידה של כל מבקרי הקולנוע המקצועיים.

אמנם, אנשי תקשורת אחדים מתחום התרבות והבידור דווקא שידרו וכתבו טובות על הסרט, אבל לדבריהם לא היה ערך רב. תמציות הביקורות המקצועיות הן שחזרו מדי שבוע בטורי העיתונים ליד שם הסרט, והזהירו את הקהל מפניו. היו בביקורות הקטלניות האלה הרבה קינאה ורשע, כאילו מצטער המבקר על כך שכסף ציבורי הוצא להפקת "המחצבה" ולא לסרטו של במאי או תסריטאי אחר, הקרובים לליבו. במקביל לא הפסיקו לשבּח סרט מקורי בשם "המיועד" וראו בו את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי. מעניין כיצד יתמודדו ביניהם שני הסרטים האלה במרוצת השנים הבאות.

נדפסו אמנם הרבה קטעים קצרים על עשיית הסרט "המחצבה" ועל שחקניו, אבל שום עיתון או רשת טלוויזיה לא היה מוכן לתת כיסוי נרחב בכתבות על הסרט ויוצריו. עיקר פירסומו נבע מן הקדימון (הפרומו) לסרט, ששודר פעמים אחדות בטלוויזיה הישראלית, ושלטי-ענק של "סרטי רול" בצמתים. שום עיתונאי או תוכנית טלוויזיה לא הסכימו לראיין אותי לקראת ובעקבות הסרטת ספרי.

הסרט, שהצגתו החלה בבת-אחת בבתי-קולנוע רבים ברחבי הארץ, ירד מהאקרנים לאחר שבועות אחדים. הוא אפילו לא עורר שערורייה על רקע עדתי, חרף היותו בוטה מאוד בנושא גם אם סיפור האהבה הוא העומד במרכזו. הקהל שאת זעקתו ביטא לא בא לראותה בקולנוע. ניראה שהצופים בסרטים מעדיפים לראות בהם חתיכות בלונדיניות "אשכנזיות" וגברים יפי-תואר.

לא עבר זמן רב והתפרסם ראיון עם השחקן אורי גבריאל, שבא בטענות על כך שיוצרי הסרט השתמשו בו לדמותו האלימה של ניסים לוי, וגרמו לו שלא-ברצונו לפגוע בעדות-המזרח ולהעליב את מוצאו שלו-עצמו.

אפשר לחשוב – היתה בישראל חבורה של גזענים לבנים, אחד מהם כתב את "המחצבה" והאחרים עשו מהספר הצגת תיאטרון וגם סרט קולנוע. לפחות בעלילת הדם של חטופי תימן לא האשימו אותנו.

לא עליי לעסוק בתולדות הסרט הישראלי אך דומני שכשלון "המחצבה" סימל, לפחות בעיני "סרטי רול", את סופה של תקופת הסרטים הישראליים שהביאו לבתי הקולנוע עשרות ומאות אלפי צופים, והוא גם סימל את מעבר היצירה הקולנועית המקורית לסדרות הטלוויזיה. אכן, בתריסר השנים שחלפו מאז "המחצבה", דומני שרק הסרט הנפלא "החברים של יאנה" הצליח להתבלט באיכותו הנדירה ובהביאו קהל לאולמות הקולנוע במשך שבועות רבים, ואילו ערוצי הטלוויזיה מלאו סדרות מקוריות.

כישלון "המחצבה" היה כה גדול ש"סרטי רול", שעמדו להפיק אחריו סרט נוסף על פי רומאן מקורי של סופר ידוע, ירדו מכך והחליטו שנגמר תור הזהב של הסרט הישראלי, ובמיוחד של עיבוד רומאנים עבריים לקולנוע.

 ההכנסות מהסרט לא כיסו אפילו את תקציב הפקתו (שלא עלה על מחירה של דירת-פאר בת חמישה חדרים בצפון תל-אביב) וכך לא קיבלתי עליו תמלוגים לבד ממקדמה בלתי-חוזרת לא-גדולה עם חתימת החוזה. סיפור דומה על אי קבלת תמלוגים אחרי המקדמה שמעתי מסופרים עבריים אחרים שספריהם עוּבדו לסרט, מה שגרם לי להבין שלמעשה מתקיימת תעשיית הקולנוע הישראלית לא על רווחיה אלא בעיקר על חלוקת תקציבי העידוד הציבוריים בין כל השותפים להפקה בפועל, וכך הם מתפרנסים מעשיית סרט לעשיית סרט, ויוצא שאפילו ההַסעָדה (הקיטרינג) מסובסדת כולה.

למרבה המזל הסרט "המחצבה" לא נעלם. משנת 1991 ואילך משדרת אותו מדי פעם הטלוויזיה הישראלית, השותפה להפקתו, ותגובות הצופים מפתיעות לטובה. בנוסף לכך מצוי הסרט בספריות ההשאלה והמכירה, תחילה רק בקסטת וידאו של חברת "חמישה כוכבים", ומשנת 2001 גם בתקליטור DVD.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

  האם באמת התנ"ך מונותיאיסטי?

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשפ"ג

המרצה – ד"ר משה גרנות

  נבדוק אם הכתובים במקרא הולמים את קביעתו של הרמב"ם

בשלושה-עשר העיקרים, ונתייחס לתמונת האל בתורה ובנביאים

 דף עזר יחולק למשתתפים

רצוי להביא ספרי תנ"ך

 ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת 

ביום ב' 7.11.2022 בשעה 17.30 

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, שמחתי לפגוש שוב רשימה של תקוה וינשטוק, שהפתיעה בווידוי על ניסיונותיה הארוטיים בנעוריה.

נעמן כהן יודע למי אני עומד להצביע (אני בעצמי טרם החלטתי), אבל מאשים אותי בחוסר חשיבה דמוקרטית, ובכן, אילו כתב על גנץ, איילת שקד או נתניהו בהקשר ל"פיהרר", הייתי מתקומם, ואני חושב שכל אדם הגון חייב להתקומם להשוואה הנוראה הזאת. נעמן כהן יודע שאני מעריך מאוד את הידענות שלו, ואני נעזרתי בה לא פעם, אבל לא יקרה שום אסון אם פעם יודה שטעה.

שלך,

משה גרנות

* אביבה קם: (לדבריי ארנה גולן) – אני נזכרת, לא היה לי דפוס של התנהגות לכן החלטתי להתנהג כפי שאני מרגישה. אינני יודעת אם זה התקבל יפה בעיני כולם אבל התייחסתי לזה  כ...לא איכפת לי. אוסיף שאחד הדברים שנותן דפוס מוחלט הוא הדת, וכאתאיסט שחיתה שנים בין אנשים מסורתיים, החלטתי החלטות שאולי לא היו פופולריות בעיני כמה. בהרבה מנהגים השתדלתי לעקוב אחרי האומרים: באת לרומא התנהג כרומאי. קבל דפוס חדש.

* אסי דגני: פרופ' זיווה שמיר כותבת על לשונו של נתן אלתרמן:

"נחיריים סתומות" וכדומה, רק משום שרבות מן המילים הזוגיות הן בלשון נקבה (רגליים, ידיים, כתפיים, ברכיים, עיניים, אוזניים, שפתיים, נעליים, כנפיים, שעתיים, יומיים, ועוד).

אך המילה יומיים אינה לשון נקבה. יום לשון זכר, וכמותו הצורה הזוגית יומיים. בדקתי במילון אבן שושן ובמילון ההווה של שושנה בהט/מישור.

* "נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי אמר היום (שני, 24.10) בנאום מוקלט ששודר בוועידת 'הארץ' לדמוקרטיה, כי הסיוע האיראני שמקבלת רוסיה במלחמתה באוקראינה 'הוא איום קיומי,' וציין כי הברית בין איראן לרוסיה לא היתה יוצאת לפועל אילו ישראל היתה מספקת לארצו סיוע להגנה אווירית כפי שביקשה. 'ברית איראן-רוסיה לא היתה מתממשת אם היינו מקבלים סיוע מישראל.'" ["הארץ" באינטרנט, 24.10].

אהוד: אם הוא לא היה יהודי, היינו אומרים שדבריו הם המשך לאנטישמיות האוקראינית – וזאת כי מדבריו עולה הטענה כי מכל מדינות המערב, כולל ארה"ב, רק בכוחה של ישראל הקטנה להגן על שמיה הענקיים של אוקראינה מולדתו מפני הטילים הרוסיים והכטב"מים האיראניים, וכן – גם למנוע את הברית הזדונית  בין איראן לרוסיה! להגזמה הזו בכוחם של היהודים ושל ישראל יש ניחוח עז של 'הפרוטוקולים של זקני ציון'.

* אם ההסכם על הגבול הימי עם לבנון הוא כל כך טוב לישראל, איך זה שהערבים עוד לא עשו שום ניסיון לטרפד אותו גם במחיר גרימת נזק לעצמם, כמנהגם תמיד?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-6 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2171 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל