| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1795
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בחשון תשפ"ג. 31.10.2022
עם צרופת הקובץ "פינת הנכד" 1-6 לבקשת קוראים רבים.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 28. // זיוה שמיר: משוררת בשמלה לבנה בקיטונהּ ובגן ביתה, על אמילי דיקינסון ועל הדמיון בינה לבין רחל. // עקיבא נוף: הדרך היחידה ליציבות. // אורי הייטנר: 1. חמוש במזמרה. 2. צרור הערות 30.10.22. // בקינֵי הגוזלים, במלכודות הרעל. שיחה של רפי וייכרט עם איליה בר זאב. // אודי מנור: דברים שלא תשמעו כמעט אף פעם ממורי דרך. // דוד מלמד: העיתונות העברית על "עודד הנודד", תשעים שנה להקרנת הבכורה של הסרט העלילתי העברי הראשון. // אהוד בן עזר: עם יהושע מנוח בדגניה א'. פרק מהיומן [מלפני 51 שנים]. // אילן בושם: 13 שירים לחדשות בן עזר. // שמעון גרובר: צמד הבוגדים והנואפים ומרד אבשלום. // רוֹן גֵּרָא: שני שירים. // נעמן כהן: ד"ר משה גרנות – לטעות זה אנושי, להיות אנטי-דמוקרטי זה אנטי אנושי. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001. [המשך]. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
28.
אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ
לַקוּם בַּבֹּקֶר –
וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים
אַפְּרַקְדָּן –
וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ
שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב
וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –
וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה
הַבָּאָה –
* * *
זיוה שמיר
משוררת בשמלה לבנה בקיטונהּ ובגן ביתה
על אמילי דיקינסון ועל הדמיון בינה לבין רחל
מילים אחדות על ההיסטוריה הנפתלת של שירת הנשים – בתרבות העולם ובתרבות העברית. כידוע, גם בעת העתיקה היו נשים שחיברו שירים וביצעוּם קֳבַל עַם ועֵדה ביצוע ווקלי ו/או אינסטרומנטלי. ואולם במרוצת הדורות התחילו פֹּה ושָׁם לייחס לשירת הנשים תכונות אֶרוטיות המסכסכות את דעתו של הגבר ונוטעות בו מחשבות זימה. רעיונות מיזוגניים קמאיים כאלה ייחסו תכונות כאלה לכל סוגיה של שירת הנשים – המקורית והשאולה, הטקסית והחילונית, המדוקלמת והמוּשֶׁרת. לא ייפלא שברוב התרבויות עד לעת החדשה רק נשים מעטות בחרו לחבּר שירה ו/או לבצעהּ לפני קהל. אכן, בתרבויות אחדות, שלכאורה אין קשר ביניהן, נחשבה שירת הנשים לגורם מסוכן המדיח את הגבר מדרך הישר, וכזאת היא נחשבת לפעמים אפילו בימינו-אנו.
למרבה האירוניה, כל אחת משתי המשוררות הנודעות בנות העולם העתיק – דבורה שישבה תחת התומר בין רמה לבית-אל וסאפפו היוונייה בת האי לסבוס – התפרסמה ברחבי העולם, מאז ועד עולם, בזכות שיר אחד ויחיד. דבורה, שנולדה בשנת 1200 לפנה"ס בערך ועסקה בעיקר במשפט, התפרסמה בזכות שירת ההלל וההודיה ששָׁרה לאחר ניצחונם של בני ישראל על הכנענים ("שירת דבורה"), וסאפפו שנולדה כשש מאות שנה אחריה, כתבה אמנם שירים לא מעטים, אך הותירה אחריה שיר שלם אחד בלבד (האחרים שוחזרו בדורות האחרונים מתוך פרגמנטים).
בסוף תקופת חז"ל התחילה שירת נשים (שירה פרי עטן של נשים וגם שירה שבוצעה בזֶמר בפי נשים, עם או בלי ליווּי) להיחשב איסור הלכתי, וזאת בשל הצבת גדרי צניעות. ייתכן שמקורה של תפיסה זו, שיש לה אחיזה בשלוש הדתות המוֹנוֹתאיסטיות – במיתולוגיות האליליות שבהן נתפסה שירת נשים כידוע כשירת עגבים פטאלית: גם הסירנות מן המיתולוגיה היוונית וגם לורליי זהובת השער מן המיתולוגיה הגרמנית הנאו-פָּגָנית סוחפות את הספן בשירתן הקסומה, ומטביעה אותו במצולות.
מאחר שנאסר על גברים להאזין לשירת נשים, גם אם רק בוצעה על-ידי נשים, ולא נתחבּרה בידיהן, הלכה שירת הנשים וגָוועה, הלכה והתנוונה. נוצרה "קרחת יער" של אלף שנים ויותר עד שהתחילו להופיע, זעיר פֹּה זעיר שָׁם, נשים אחדות שהעזו למשוך בעט סופרים ולכתוב שירה. ואולם הנשים המעטות האלה – אחת בעיר ושתיים בכפר ובעיירה – התחנכו בדרך-כלל במסלול חינוך ייחודי שאינו מעיד על כלל אוכלוסיית הנשים אלא על דרך השלילה. הסופרות הראשונות בעת החדשה השתייכו בדרך-כלל למשפחות אריסטוקרטיות ועשירות, שהעניקו גם לבנותיהן – ולא לבניהן בלבד – חינוך ראוי לשמו.
במזרח אירופה ובמרכזה, עד לסוף המאה התשע-עשרה, לימדה האֵם היהודייה הטיפוסית את בִּתה בישול ואפייה, רקמה ותפירה, והאב יצא חובתו כלפי בתו בכך שלימדהּ קריאה בסידור וכתיבת מכתב ביִידיש, ואף אחת מאלף לא הגיעה לידי חומש. לפיכך נפעמו יל"ג וליליינבלום משנתגלתה להם צעירה יהודייה (מרים מארקל-מוזסזון, הסופרת העברייה הראשונה), שהיטיבה לתרגם מגרמנית לעברית. יל"ג הזדרז לחזק את ידיה של המשכילה הצעירה לבל תיוואש מדברי האומרים ש"אין חָכמה לאישה אלא בפלך", וליליינבלום התנצל לפניה על ניבולי-הפה שלא ניכֵּש מתוך ספרו כי נשכח ממנו שיש בין קוראיו גם אישה אחת (!)
עם התחדשות היישוב העברי בארץ ישראל צצו אמנם, פה ושם, נשים ששלטו בעברית כדי כתיבה עיתונאית או מֶמוּאריסטית (רוב הנשים במושבות הבָּרוֹן הסתפקו, בלימודי צרפתית, מלאכת-יד ונגינה על פסנתר), אך גם הנשים יוצאות-הדופן הללו – חמדה בן-יהודה ואיטה לוין – לא קיבלו בילדותן חינוך עברי, והגיעו לשליטה בשפה העברית במאוחר ובאופן אוטו-דידקטי (בעיקר כדי לסייע לבעליהן בעבודתו התרבותית). גם בהופעתן של אלה לא היה כדי להפר את הכלל הקובע: אישה אינה צריכה לשאוף להיות "שליח ציבור" כי מקומה בבית עם בעלה וילדיה, בחינת "כל כבודה בת מלך פנימה".
באווירה כזאת אפשר היה, כמובן, שאישה משכילה ויצירתית תשלח ידה במסתרים ב"טוויית" רומן או ב"אריגת" יומן, אך שירה לא נכללה באותה עת במניין העיסוקים המצטנעים שנחשבו מלאכה ההולמת אישה מהוגנת. משורר גדול נחשב באותם ימים מנהיג רוחני שהציבור מצפה לדבריו הנשמעים מעל כל במה, ואילו הנשים – מוכשרות ומלומדות ככל שהיו – לא שאפו להגיע למעמד בחזית הזירה התרבותית-מדינית. הן גם לא חלמו על התארגנות מפלגתית כלשהי ועל נציגוּת משלהן שתישלח אל הקונגרסים הציוניים הראשונים.
בימי העלייה השנייה הגיעו ארצה נשים שהיו שקויות ורווּיות בתרבות הרוסית, אך הן לא שלטו כלל בשפה העברית (רחל, אלישבע). עד מהרה למדו הנשים הללו עברית ושירתן הפיחה רוח חיים בשירת הנשים העברית שהתחילה לבצבץ פֹּה ושָׁם בארץ ישראל של ימי העליות הראשונות (כגון שירת אסתר ראבּ, "המשוררת הצברית הראשונה", או שירת מירי הלפרין-דור, אחותו של המשורר יונתן רטוש שמתה בעלומיה), אף הצליחה להפוך את ראשיתה של שירת הנשים העברית מתופעת שוליים מינורית לתופעה מרכזית, רבת ערך ומשמעות.
את הסנוניות הראשונות הללו הטרימו תופעות קטנות וקוריוזיות, שאין בכוחן לשנות את התמונה. למשוררות שהזכרנו קדמה המשוררת העברייה רחל מורפורגו (1790-1871), אך אישה אריסטוקרטית זאת, בת למשפחת לוצטו, התחילה לפרסם את שיריה בגיל 57, וחיברה בעיקר "שירי הזדמנות" לאירועים משפחתיים, ורק קומץ שירים ראויים לשמם (לפיכך ברור שאי-אפשר לשים על ראשה את כתר "המשוררת העברייה הראשונה").
בשנות מִפנה המאה העשרים דרך כוכבהּ של המשוררת הצעירה שרה שפירא (1866-1932) שנודעה בקרב קהל קוראי העברית בזכות שיר אחד ויחיד – "ציוֹן" ("אַל טל ועל מטר") משנת 1887 – ואף-על-פי שכָּתבה שירים אחדים היא לא הגיעה אפילו לכדי פרסום של קובץ שירים צנום אחד.
התופעות המינוריות האלה אינן משַׁנות כאמור את התמונה: שירת הנשים העברית נולדה אפוא בעת החדשה רק לאחר מעברהּ של הספרות העברית לארץ-ישראל, ולא בתפוצות הגולה.
וכל כך למה? הופעתה המאוחרת של שירת הנשים העברית היתה כרוכה כאמור בחינוך הלקוי שלו זכו בנות ישראל עד למפנה המאה העשרים. רק עם ייסוד ה"חדר המתוקן" ואגודות "שפה ברורה" ו"חובבי שפת עבר" (בעקבות יוזמה שיצאה מן הקונגרסים הציוניים הראשונים), התחילו נערות רבות, שגדלו בבית ציוני, ללמוד עברית – את הלשון ואת ספרותה – וממילא נוצרה עתודה של צעירות בעלות השכלה עברית שמהן יצאו לימים גם סופרות אחדות. ידיעותיהן של נערות אלה הבשילו והתעשרו במרוצת העשור הראשון והשני של המאה העשרים, והגיעו למימוש ולביטוי גלוי רק בשנות העשרים, עם צאתן של הספרות והפֶּריודיקה העברית מתוך תמרות האש והעשן של המלחמה והמהפכה.
*
מצבן של המשוררות העבריות הראשונות לא שפר עליהן. רובן נאלצו להשתלט על השפה בטרם נטלו קולמוס לידן. אולם גם באירופה ובאמריקה לא היה מצבן של הנשים היוצרות טוב בהרבה. בארץ נקשרה שירת הנשים עם רעיון "היהודי החדש" (רעיון שהלהיב גם את נשות היישוב). המעבר לארץ חדשה-ישנה עורר שאיפה להחלתם של שינויים מפליגים במעמדה של האישה. גם בארצות המערב נקשרה התופעה החדשה של שירת הנשים עם המעבר לעולם החדש – לאמריקה. בעולם הישן, באירופה, לא הבשילו עדיין התנאים להיווצרותה של שירת נשים אישית ונועזת, שתפֵר איסורים ותעמיד את האישה במרכז הבמה.
אמנם ראוי לזכור את המשוררת הראשונה באנגליה – מארי דה פראנס (1160-1215) –צרפתייה שהגיעה לאי הבריטי מנורמנדיה, והתקבלה במאור פנים בבית המלוכה האנגלי. גם אין לשכוח את אמיליה בסאנו-לאנייה (1569-1645) – האישה האנגלייה הראשונה שהוציא ספר שירים בשנת 1611, ויש הסוברים שהיא העומדת מאחורי אחדות מן הסונטות של שייקספיר. ואולם, בתרבות המערב השתרעה "קרחת יער" של כאלפיים שנים, שבָּהּ כמעט שלא נכתבה שירת נשים, למן המשוררת היוונייה סאפפו ועד לתקופה האליזבתנית.
המשוררת האנגלו-אמריקאית הראשונה שמה מתנוסס על ספר שירים אנגלי היתה אן ברדסטריט (1612-1672) שאחיה הוציא בשנת 1650 את ספרה "המוזה העשירית עלתה ובקעה באמריקה". אן ברדסטריט נולדה באנגליה, בניו-המפטון, למשפחה פּוּריטנית עשירה. בגיל שש-עשרה השיאוה הוריה לגבר כלבבם. ביחד עם בעלה עברה הצעירה הנועזת את האוקיאנוס, והייתה בין חלוצי המושבה הפּוּריטנית מסצ'וסטס. בעיירה סאלם – עיירה ששמה נודע בשל "צֵיד המכשפות" שנערך בה – ישבו בני הזוג ברדסטריט, וגידלו שמונה מילדיהם ששרדו את המחלות והמגפות. אבי המשפחה היה למושל מסצ'וסטס, ואשתו כתבה לו את שיר ההערצה "לבעלי היקר והאוהב", המאיר את הגבר של חייה באור יקרות.
אן ברדסטון השכילה "להלך בין הטיפות", ולִזכות בברכּת המִמסד, הכמורה והציבור הפּוּריטני. היא ידעה היטב ששנים אחדות לפני פרסום ספרה הוגלתה האינטלקטואלית אן האצ'ינסון ממסצ'וסטס רק משום שהעזה ליזום חוג ללימוד תנ"ך לנשים משכילות. לפיכך, היא כתבה את שיריה בהרכנת ראש, בענווה ובנימה אפולוגטית, כיאה לאישה צנועה, וכך זכתה לכבוד ולאהדה. אחיה הוא שהוציא את שיריה באנגליה, ופרסם את שמה ברבים, ולא היא עצמה. לפעמים נוהגים למתוח קו של אנלוגיה בין שירה של ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב" לבין הסונטה השייקספירית ה-18 ("Shall I compare thee to a summer’s day"(, שגם בה מודה המשורר בקשייו לאמוד את מידת האהבה שבקִרבו, אך מה רבים הם הבדלי הרמה בין שני השירים! כל השוואה תעיד כאלף עדים עד כמה רפים היו ניצניה של שירת הנשים האנגלו-אמריקאית ומה מִצערה היתה דמות-תבניתם.
המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830-1886) כתבה בתקופה שבה עדיין לא היתה שירת הנשים חיזיון נפוץ. היא בילתה כידוע את רוב שנותיה בד' אמות של קיטונה בבית הוריה, או בגן הבית, לבושה תמיד בשמלה לבנה. ייתכן שלקתה בפחד חוצות ((agoraphobia, וייתכן שמחלותיה הן שאילצו אותה להישאר בין כותלי הבית. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה? שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה –רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות, החלשות בגופן אך האיתנות ברוחן, לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה של נשים שהכירו בערכן ובמשקלן הסגולי, אף הבינו אל נכון שהן מחוללות בכתיבתן מהפכה שקטה שתשנה את מפת הספרות והתרבות של עַמָּן.
שתי המשוררות כתבו לכאורה שירה "פשוטה", אך זו מתגלה בקריאה חוזרת כשירה קשה ומורכבת. שתיהן השתמשו לא פעם באוצר מילים קשה, שלא תאם את "פשטות" השיר, וחרף הלקסיקון הקשה, שתיהן בחרו להתנזר ממליצות, והביעו את סלידתן מסלסולי מילים ומקישוטיוּת-יתר.
שתי המשוררות פורצות הדרך היו בנות למשפחות עשירות ומכובדות, שהוציאו מקִרבּן אנשי-שם רבים ותרמו מכספן לקהילה, אך סיימו את חייהן בחוסר כול. אביה של רחל היה עשיר מופלג, והקים בנדיבותו את בית-היתומים ברמת-גן, אך לימים ירד מנכסיו, ובִתו המרוששת נזקקה באחרית ימיה לנדבת-ידם של עמיתיה ומעריציה. אלמלא שכר-הסופרים ששילמו לה רעיה מעיתון "דבר" ולולא סלים מלאים במוצרי מזון ששלחו לה סופרים שאהבוה והעריכוה, היא הייתה גוֹועת ברעב.
אמילי דיקינסון התרוששה אף היא לאחר מות אביה, ונהגה לִלווֹת כספים ולשלם ריבית. בשיריה היא התלוננה לא אחת על חסרון-כיס, ומנהל הבנק שלה, הנושה בה את חובותיה, אף הוא מככּב כאחת הדמויות בשיריה.
חייהן הבוגרים של שתי המשוררות עברו עליהן בבדידות כלל לא מזהרת. שתיהן סבלו מחולי ומפחדי מוות. שיריהן העידו על עיסוק אוֹבּססיבי במוות. אמילי כתבה את רוב שיריה למגירה. בחייה לא פרסמה אלא עשרה שירים. כאלף ושמונה מאות שירים התפרסמו טיפּין-טיפּין אחרי מותה, ונתקבלו באהדה על-ידי קוראים ומבקרים. "המשוררת הנזירה" שמעטים הכירוה הפכה לאחר מותה למשוררת הידועה ביותר בעולם.
הקוראים אהבו את הנימה המצטנעת והאלטרוּאיסטית העולה ובוקעת משיריה של אמילי דיקינסון, כגון בשיר 919, שבו מתוודה המשוררת על רצונה לגאול את החלשים והנדכים ממכאוביהם:
If I can stop one Heart from breaking
I shall not live in vain
If I can ease one Life the Aching
Or cool one Pain
Or help one fainting Robin
Unto his Nest again
I shall not live in Vain.
אִם אַךְ מָזוֹר לְלֵב אֶחָד אָחִישׁ,
הֵן לֹא כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לַשָּׁוְא;
אִם אַךְ אָקֵל סִבְלוֹ הַמַּר שֶׁל אִישׁ,
אִם רַק אֶחָד אֶגְאַל מִמַּכְאוֹבָיו,
אִם לְאַנְקוֹר רָפֶה יָדִי אַגִּישׁ
וְאַחְזִירוֹ לַקֵּן הַנֶּעֱזָב,
הֵן לֹא כִּלִּיתִי אֶת חַיַּי לַשָּׁוְא.
מאנגלית: ז"ש
רבים מצטטים את השיר זה כשיר שכולו אהבת אדם מבלי לומר דבר על הפרדוקס הטמון בו: דווקא משוררת חולה וחלשה, הזקוקה ליד תומכת, מבקשת בשיר זה לגאול במו-ידיה את החלשים ממכאוביהם. והלא לפנינו קריאת מצוקה של אישה המייחלת לידו המושטת של הזולת, אך קריאת המצוקה שלה "מתחפשת" למחווה של גאווה גדולה של אישה המושיטה יד לאחרים.
הדברים מזכירים את דבריו של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י, ביומן המסעות שלו משנת 1911: "ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע."
ועדיין לא הזכרנו ששתי המשוררות חיו לצד אגן מים גדול. רחל כתבה לא מעט על הכינרת, ואמילי דיקינסון, כמי שגדלה באמהרסט (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה.
למקרא השיר "Adrift" ("סחופה") אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבע מִפרשׂיו של כלי השיט שהפליגו מול ביתה. ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.
השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים, אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה.
להלן השיר הקצר "סחופה!" המבטא את עולמה ואת אישיותה:
ADRIFT!
Adrift! A little boat adrift!
And night is coming down!
Will no one guide a little boat
Unto the nearest town?
So sailors say, on yesterday,
Just as the dusk was brown,
One little boat gave up its strife,
And gurgled down and down.
But angels say, on yesterday,
Just as the dawn was red,
One little boat o'erspent with gales
Retrimmed its masts, redecked its sails,
Exultant, onward sped!
סחופה!
סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָּהּ סְחוּפָה,
לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.
מִי יוֹבִילֶנָּה אֶל חוֹפָהּ
שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?
תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט סָחִים: אֶתְמוֹל
בְּעֵת שְׁקִיעַת-אָבָק
הֵחֵלָּה הַסְּפִינָה לִצְלֹל
בְּתֹם הַמַּאֲבָק.
אַךְ מַלְאָכִים סָחִים: אֶתְמוֹל
בְּעֵת זְרִיחַת-שָׁנִי
הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה
מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים
זִנֵּק קָדִימָה בִּדְהָרָה!
מאנגלית: ז"ש
מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו.
לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם י"ב, ט'). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.
יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש" ועד לערבות הקרח הצפוניים, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.
אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין כ-1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:
There is no Frigate
There is no Frigate like a Book
To take us Lands away
Nor any Coursers like a Page
Of prancing Poetry –
This Traverse may the poorest take
Without oppress of Toll –
How frugal is the Chariot
That bears the Human Soul –
אין שום ספינה
אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ
לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,
וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר
כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –
אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים
לְלֹא מַס וְאַגְרָה –
מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי
בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –
מאנגלית: ז"ש
שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שכאמור סבלה כנראה מפחד חוצות והעדיפה להסתגר רוב ימיה בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה.
אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחַכּים לאדם בחוץ – מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.
*
שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים. מחלותיהן קיצרו את חייהן, והן נפטרו בטרם עת: אמילי דיקינסון בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שיריהן אינם מדכדכים את קוראיהם. להפך, כשרואה הקורא שאישה חולנית וחלשה-למראה מסוגלת לנצח את הגורל ולכתוב שירים נצחיים, הוא מתמלא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולצאת מן המאבק כשידו על העליונה.
זיוה שמיר
* * *
עקיבא נוף
הדרך היחידה ליציבות
גם למי שאיננו חסיד של הצבעה לגוש נתניהו יש סיבה מכרעת להטיל הפעם לקלפי פתק של אחת ממפלגות גוש נתניהו. הצבעה לגוש הזה היא הדרך האחת והיחידה לצאת מהכאוס, למנוע בחירות נוספות עכשיו, ולהביא, סוף סוף, ליציבות ממשלתית.
על פי כל הנתונים, אין סיכוי כלשהו להקמת ממשלה שאינה ממשלת נתניהו. מול גוש נתניהו, אם יקבל רק 60 מנדטים, או אפילו 59, או אפילו, אפילו רק 57 מנדטים.
כל צירוף לפעילות מעשית של המפלגות המחרימות את בנימין נתניהו, מותנה, על פי כל הסקרים, בהסתמכות על מפלגותיהם של אחמד טיבי, עופר כסיף ועאידה תומא-סלימאן (מהללת ה"שהידים" של "גוב האריות"). זה, הפעם, לא יוכל להתרחש, נוכח התחייבותם, ה-די אן אי הנפשי והרצון להישאר בחיים הפוליטיים – של רבים מחברי הכנסת ממיסדר ה"רק לא ביבי".
די להזכיר בהקשר זה את חיליק טרופר, בני גנץ, ואפילו אופורטוניסטים כמו גדעון סער ואלקין, אשר את הגלולה הזו לא יוכלו לבלוע, מבלי להתאבד פוליטית.
הדרך הריאלית היחידה להגיע להקמת ממשלה יציבה וליציאה מהמבוי החסום של תיקו, חסר הכרעה, המְשַמֵר את היעדר היציבות ומוליך לסבב(ים) נוסף של בחירות, נמצאת בהצבעה לליכוד או לאחת מרשימות הלווין שלו, כדי להבטיח את הדילוג מאזור 60 המנדטים ההומוגניים, בו מצוי גוש נתניהו עפ"י כל הסקרים, אל יבשת היציבות של ה-61.
עקיבא נוף
* * *
אורי הייטנר
1. חמוש במזמרה
חברים הפוגשים אותי בשבילי הקיבוץ לבוש בגדי עבודה, נעלי עבודה לרגליי ואני חמוש במזמרה, מרימים גבה, תוהים ושואלים אותי: מה יום מיומיים? הרי כמעט ארבעים שנה הייתי "על א'" – עבדתי בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית וחינוכית באורטל, בגולן ובגליל או במחקר וכתיבה. מה הביא אותי למטע?
בראשית 2022 נקלעתי לסיטואציה הבלתי סימפטית של "בין עבודות". בנוסף לכך, החלטתי להפסיק את הדוקטורט ולהסתפק בעבודת התזה, שעתידה לצאת לאור השנה כספר. הסיטואציה הזאת עלולה להיות מתסכלת מאוד. אשריי, מה טוב חלקי, שאני חבר בקיבוץ שיתופי, וככזה יכולתי למצוא לי עוגן תעסוקתי, שממנו אוכל לחפש בנחת את האתגר הבא, בלי להתפשר; בלי לרוץ אחרי כל מכרז של יישוב בגולן או בגליל שמחפש מנהל קהילה או יו"ר אגש"ח וגם בלי להיענות לכל הצעה המופנית אליי, מחוסר ברירה.
כיוון שיש לי זיכרונות טובים מימיי הרחוקים בחקלאות, לא חששתי שאסבול במטע. ואכן, מן היום הראשון, נהניתי מאוד.
אני נהנה מן העבודה בטבע, בנוף האהוב עליי ביותר בעולם, באוויר הצח והנקי של צפון הגולן ומעצם העבודה החקלאית.
כדרכי, אני מחפש משמעות בכל מעשיי, ובעבודה במטע היא קיימת בשפע. משמעות אורטלית – להיות חלק מן המאמץ המשקי-עסקי המרכזי של אורטל; הרי אצלנו הכסף כן גדל על העצים. משמעות לאומית – עצם עבודת האדמה, אדמת המולדת, אדמת הגולן; השמירה על אדמות הלאום (אנו רואים בנגב שאין ואקום), הבטחת הביטחון התזונתי של ישראל. דווקא העובדה שהחקלאות נמצאת תחת מתקפה, מחזקת בי את האמונה בחיוניותה. משמעות מקצועית – ההבנה שכאשר אני מעצב היום עץ צעיר, אני משפיע על תנובתו לעשרים השנים הבאות ואף למעלה מכך. וכך גם של כל פעולה שאני מבצע בשטח. בנוסף לכך, מצאתי עניין רב בחקלאות. אהוד מנור שורר: "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד." והנה, ניתן, ולא רק של עץ אחד אלא של אלפי דונמים ולא רק ללמוד את דרכו אלא גם לעצבהּ.
אני מודה שלא תמיד היה לי קל. כיוון שאיני חקלאי מקצועי, לא נכנסתי לתפקיד מקצועי או ניהולי, אלא להיות פועל פשוט. העבודות הפשוטות – בחלקן הן הקשות ביותר פיזית. מדובר בעבודה פיזית קשה ובתנאי אקלים לא פשוטים. לעיתים, כאשר הטמפרטורות הן מתחת לאפס והאדמה מכוסה שכבת קרח, לעיתים כאשר השמש קופחת בחום הלוהט בעבודה במטעים צעירים שעוד אין בהם טיפת צל, לעיתים ברוחות קדים (שרקיות) עזות ולעיתים תוך התבוססות ואף התפלשות בבוץ טובעני. והרי כבר איני נער. לא בכדי, עבדתי ואני עובד יחד עם אנשי העבודה המועדפת, ואני מודה שהעבודה הזו מתאימה לבני עשרים יותר מאשר לבני שישים. אבל אם במשמעות עסקינן, עובדה זו הוסיפה משמעות נוספת – חדוות ההתגברות על הקושי. עם אנשי העבודה המועדפת נמנה, רוב התקופה, גם אסף. עבדנו צמוד, וכך זכיתי גם לחוויה הורית נפלאה. וגם עם שאר הצעירים נהניתי ואני נהנה מאוד לעבוד. כיוון שנכנסתי למטע כעוגן תעסוקתי זמני, לא ידעתי לכמה זמן אני נכנס – שבועות? חודשים? שנה? יותר?
מה שלא היה בתודעתי, הוא האפשרות שאת האתגר הבא אמצא דווקא במטע. אך זה מה שקרה. הזמני היה לקבוע. אני התאהבתי במטע. וכנראה שגם לא הייתי הפועל הגרוע ביותר, וכנראה שהשבעתי את רצון מעסיקיי. כאמור, רוב התקופה הייתי "פועל פשוט", אך בתקופת קטיף האוכמניות ניהלתי בשטח את מערך המיון והאריזה, שהיה אתגר משמעותי.
לאחרונה, נעניתי להצעה של מרכז המשק ומנהל המטע להישאר במטע ולקחת אחריות על המטע הצעיר. אני מסתער על האתגר בחדווה ובהתלהבות. זאת, לצד יזמות בתחום ההרצאות והכתיבה שבכוונתי להקים בקרוב.
מה ההבדל העיקרי בין העבודה במטע היום, לעבודה בכרם בשנות השמונים המוקדמות?
אז עוד לא המציאו את סרטן העור. עבדנו עם מכנסיים קצרים ובלי חולצה (על קרם הגנה כמובן שלא שמענו) והבנות לבשו מכנסיים קצרים והחלק העליון של הביקיני. ואילו היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש, כמעט כמו אימא טליבן.
מה עדיף? אני שמח וגאה להימנות עם "ירוקי הידיים".
* פורסם לראשונה במידף – עלון קיבוץ אורטל
* דרכי הממלכתית – בבחירות אצביע למחנה הממלכתי. זו המפלגה הקרובה אליי ביותר בתפיסותיה, הן המדיניות-ביטחוניות, הן החברתיות-כלכליות, הן המשפטיות ובעיקר כמייצגת הממלכתיות.
המחנה הממלכתי אינו שביל עזים אידיאולוגי צר, אלא אוטוסטרדה רחבה, בדומה למה שהיו בעבר המערך והליכוד. יש בו זרם ניצי שמיטיב לבטא את השקפותיי, יש בו זרם יוני שדעותיו שונות משלי והכיוון המרכזי המשותף שלה בענייני חוץ וביטחון מקובל עליי. יש בו זרם חברתי שהשקפתו החברתית כלכלית מייצגת אותי וזרם ימני שדעותיו שונות משלי, והכיוון המרכזי המשותף בנושאים האלה מקובל עליי. יש בו רצון ונכונות לחולל רפורמות חיוביות במערכת המשפט, כפי שגדעון סער מקדם כשר המשפטים, אך מחויבות בלתי מתפשרת לשמור ולהגן על ישראל כמדינת חוק ועל מערכת משפט עצמאית וטובה. הוא מייצג ממלכתיות, של העדפת הטוב המשותף לכולנו על פני אינטרסים אישיים, כיתתיים, שבטיים ומגזריים צרים וזרים. זו מפלגה ציונית כלבבי.
אני מעריך ומכבד את הנבחרת של המחנה הממלכתי. יש בה אנשים מצוינים שאני בוחר בהם בשמחה, כמו גדעון סער, חילי טרופר, מתן כהנא, איזנקוט, אלקין, טמנו שטה, מיכאל ביטון, אלון שוסטר, שאשא ביטון ואחרים.
אני מעריך את מנהיגותו של בני גנץ. אני מעריך אותו מאוד כשר ביטחון מוצלח. אילו היו בחירות אישיות לראשות הממשלה, מבין שלושת המועמדים הייתי בוחר בו.
עם זאת, לנוכח התיקו הצפוי, להערכתי, דומני שהממשלה הראויה ביותר תהיה ממשלת אחדות לאומית, שבמרכזה יש עתיד, הליכוד והמחנה הממלכתי, שתהיה ממשלת רוטציה בין לפיד לנתניהו (כמובן שלפיד ראשון). אם יש עתיד תדבק בהתנגדותה לממשלת אחדות, נכון יהיה להקים ממשלת אחדות עם רוטציה בין גנץ לנתניהו (כמובן שגנץ ראשון). בכל מקרה, התנאי הראשוני והבסיסי לכל מו"מ על שותפות עם הליכוד, הוא שהכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתמונה. בעדיפות שלישית – ממשלה של גוש השינוי והחרדים בראשות גנץ. להערכתי, הסיכוי שהחרדים ינטשו את גוש נתניהו קלושים, ואם יעשו כן, המחיר שידרשו עלול להיות בלתי נסבל מבחינה ציונית. לכן, העדיפות שלי היא לממשלת אחדות.
אני יודע שהמחנה הממלכתי מתנגד לממשלת אחדות עם הליכוד כל עוד נתניהו עומד בראשו. לצערי, אין אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו. היחידים הקוראים לממשלת אחדות, הם מי שפרשו מהחיים הפוליטיים – בנט ויועז הנדל. אני מקווה שהמנהיגים יירדו מן העצים הגבוהים עליהם טיפסו, ולמען האינטרס הלאומי יתירו את נדריהם.
כמובן שהפתרון הטוב ביותר יהיה פרישה של נתניהו. פרישה כזו תשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך. ברור שכל מנהיג נורמטיבי היה מסיק את המסקנות לפחות אחרי הסיבוב השני. מתוך היכרות עם דרכו של נתניהו ועם אופיו, כנראה שהסיכוי למהלך המתבקש הזה – אפסי.
* שמח לבחור במיכאל ביטון – ח"כ מיכאל ביטון מן המחנה הממלכתי מייצג בעבורי את ישראל היפה. ביטון מגלם באישיותו את סיפורה של ירוחם. אני זוכר את ירוחם כעיירת פיתוח נחשלת. היום היא עיירה מפותחת ומשגשגת, עם מערכות חינוך וחברה מצוינים, צמיחה דמוגרפית מואצת וביקוש רב למגורים במקום.
מיכאל ביטון נולד בירוחם, גדל בירוחם, שירת כקצין בגולני, חזר לירוחם וקידם אותה כפעיל חברתי, כמנהל המתנ"ס וכראש המועצה המקומית. הוא קידם אותה באופן מעורר השראה והתפעלות, לצד שותפים רבים מן היישוב, שידע לגייס, לרתום ולהלהיב. את דרכו זו הביא איתו לפוליטיקה הארצית, לכנסת ולממשלה.
בכנסת היוצאת, בה הוא מכהן כיו"ר ועדת הכלכלה, הוא היה הלוחם מספר 1 למען מדינת הרווחה ולקידום הנושאים החברתיים. לעיתים סברתי שהוא מגזים בפעולות המסכנות את הקואליציה השברירית, אף שתמכתי בעמדות עצמן.
אני מעריך במיוחד את פועלו של ביטון למען החקלאות וההתיישבות. ביטון סירב להשתבץ במשבצת שגורמים מחרחרי שנאה מנסים לשבץ בה את מי שהביוגרפיה שלהם כשל ביטון – בן למשפחה שעלתה ממרוקו ומי שגדל בעיירת פיתוח בפריפריה. בעיני גורמים כמו הקשת המזרחית משמאל ואבישי בן-חיים ושכמותו מימין, הוא "ישראל השנייה" ולכן עליו להילחם ב"שבט הלבן הפריבילגי" שהחקלאים הם סמליו. ביטון בחר לא ללכת בדרך השנאה, ההסתה לא טמטמה אותו, וכמנהיג חברתי היה הפעיל המרכזי במאבק הפרלמנטרי הצודק למען החקלאות בישראל.
אני שמח לבחור במפלגה שמיכאל ביטון הוא ממנהיגיה.
* עוד נתגעגע לנתניהו – כאשר אני מעלה בדעתי את הסכנה של ממשלת גוש בן גביר נתניהו, אני כבר מתגעגע לממשלות הקודמות של נתניהו.
בכל ממשלותיו עד כה, הקפיד נתניהו להקים קואליציה עם מבוגר אחראי. פעם היתה זו הדרך השלישית בראשות קהלני, פעם מפלגת העבודה בראשות ברק, פעם יש עתיד בראשות לפיד והתנועה בראשות לבני, פעם כולנו בראשות כחלון ופעם כחול לבן בראשות גנץ, מפלגת העבודה בראשות פרץ ודרך ארץ בראשות הנדל.
נתניהו העדיף תמיד להימנע מהמיקום כסמן השמאלי בממשלתו. תמיד הוא העדיף להיות הציר המרכזי. תמיד הוא רצה שיהיה לו מפלט שקול של "תחזיקו אותי" וגם מי שיוכל לשמש כשעיר לעזאזל לכישלונותיו, במידת הצורך.
אם הוא ינצח הפעם, זו תהיה ממשלה אחרת לגמרי. ממשלה שגורם מרכזי ודומיננטי בה יהיה הכהניסט – גזען, פשיסט, צמא דם ותומך טרור. לצדו סמוטריץ', ימנן פנאט, על הרצף הכהניסטי, ששעה שחבריו ובני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, המפגש שלו עם ביטחון המדינה היה עם השב"כ, ולא בצד של מסכלי הטרור. הוא גאה עד היום בשתיקתו בחקירות. זכות השתיקה נועדה למנוע מאדם להפליל את עצמו. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו. מבחינה משפטית, הוא חף מפשע. מבחינה ציבורית – הוא אשם, ואינו ראוי להיות חלק מן החיים הציבוריים. וכמובן שבגוש הזה יככב האסיר המשוחרר שחזר להיות עבריין מורשע, סדרתי, אריה דרעי.
המשימה הראשית של ממשלת הפיגולים הזאת תהיה להחריב את מדינת החוק ולמוטט את מערכת המשפט, באמצעות חוקי מגה שחיתות שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין. ניצחון גוש בן גביר, חלילה, הוא סכנה ממשית למדינת ישראל.
* לא מספיק ביביסט – חלק מהביביסטים מצביעים לכהניסט, כי הם אינם סומכים על ביבי שהוא מספיק ביביסט.
* מלחמת חורמה בתועבה הכהניסטית – 140 שנה אנו נלחמים על ארצנו. [אהוד: טעית בגדול! פתח תקווה נוסדה ב-1878 ולא ב-1882]. 140 שנה הטרור מלווה את פועלנו. אנו מנצחים בגדול. תראו איפה אנחנו – מדינה חזקה ורבת עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית, ואיפה הם – שתי ישויות מקרטעות ומחנות פליטים בכל מיני מדינות. והם לא לומדים את הלקח וממשיכים במלחמה ובטרור שממיט עליהם עוד ועוד אסונות. ולא נראה שהם ילמדו את הלקח בעתיד. אנו מנצחים כי אנו נוהגים בתבונה מדינית ובאחריות ושומרים על עליונות מוסרית וכיוון שאנו מגלים נחישות וחוסן, ומכים בטרור.
כל עוד אנחנו פה, הטרור ילווה אותנו. כל מיני מוכרי אשליות מפתים אותנו בנוסחאות ריקות וילדותיות, כמו "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" וכבר ראינו את התוצאות, וכמו "ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם" ו"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח," "יאללה בכסאח" ו"שישרף להם הכפר." מקסמי השווא משני הסוגים מנותקים מן המציאות ומנוגדים לדרך שהובילה אותנו מניצחון לניצחון ומהישג להישג והביאה אותנו לעוצמה שלנו.
זה למעלה מחצי שנה שצה"ל והשב"כ מובילים את מבצע "שובר גלים". מדי לילה כוחותינו מגיעים אל המחבלים במיטותיהם ובמקומות המסתור שלהם, לפני שהם מגיעים לפגע בנו. מראשית המבצע סוכלו 340 פיגועים ונחסכו חייהם של מאות רבות של ישראלים: גברים, נשים וילדים. כאשר קמה התארגנות "גוב האריות", לקח זמן קצר יחסית עד שהושג המודיעין המספיק וצה"ל היכה בארגון הזה מכה ניצחת. כזו גם המכה הקשה שחטף הג'יהאד האיסלמי במבצע "השחר העולה". כך, באורך רוח, בנחישות, בחכמה ובעוצמה, אנו מנצחים את הטרור ומכים במחבלים.
ואנו גם נאלצים לספוג טרור. כן, חיינו בארץ ישראל כרוכים גם באובדן ובשכול. כך כבר 140 שנה. אל תאמינו לדמגוגים ושרלטנים כמו הכהניסטים ועוזריהם, שמתפארים בפתרונות קסם שקריים. הם ימיטו עלינו רק אסונות. אם נאבד את עליונותנו המוסרית ונאמץ את שיטות הגרועים באויבינו, נידרדר למצבם. הכהניסט מספר לכם על "חסינות ללוחמים." הכוונה שלו היא לא לשפוט חיילים שיאנסו וירצחו וישדדו ערבים, שירצחו שבויים, כי יש להם "חסינות". הכוונה שלו היא לעודד פשעי מלחמה. הכהניסט מספר לכם על "שינוי הוראות הפתיחה באש." הוא רוצה הוראות פתיחה באש לצורך מבצעי "גבורה" פחדניים ושפלים נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור אזריה. ככל שיהיה לכהניסט יותר כוח, כך הוא ימיט על עם ישראל אסונות כבדים יותר. נתניהו יודע זאת, אבל מטעמי אינטרס אישי הוא טיפח את גידול הפרא, השקה אותו ודישן אותו ועוד מעט הגולם יקום על יוצרו. הציונות מנצחת בשל הדרך החכמה שבה היא פועלת. אם היא תאמץ את הדרך הכהניסטית הארורה, היא תובס. אנחנו נובס. מלחמת חורמה לציונות בתועבה הכהניסטית!
* פתרון כזב שהוליד פתרון כזב – בניסיון להבין את התופעה המאיימת של הנחשול הכהניסטי שלפתע סוחף המונים רבים כל כך, נשמעת אמירה לפיה זו תוצאה ישירה של אקיבוש, ההתנחלות וכו', ליבוביץ' הנביא ניבא וצדק וכו' וכו' וכו'.
אני מציע הסבר הפוך. החל משנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים חל סחף בציבור הישראלי, של עליית עמדות השמאל היוני הקיצוני. תפיסות שעד אז היו בשולי השוליים, כמו הכרה באש"ף ואפילו חלוקת ירושלים, הלכו וצברו תאוצה. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב-1987, היתה המאיץ של המהלך, שהביא בסופו של דבר לאוסלו, להצעות השלום של ברק ואולמרט ולהתנתקות.
אילו הסכם אוסלו הצליח, כלומר לא רק הצד הישראלי שלו בוצע ונמסרו השטחים לידי הרש"פ, אלא גם הצד הפלשתינאי – הפסקת המאבק המזוין והטרור היה מבוצע; אילו בעקבות ההתנתקות היתה קמה ברצועת עזה "סינגפור של המזרח התיכון" ולא מדינת טרור המשגרת רקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית בכל רחבי המדינה – סביר להניח שרוב העם היה הולך אחרי הדרך הזאת, תומך בה ומאמין בה.
אולם התוצאות של הנסיגות היו הפוכות ב-180 מעלות מהציפיות של מחולליהן. הצעות השלום מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, שאימצו באופן מוחלט את ההשקפה היונית הקיצונית ביותר, של מסירת כל "השטחים" לפלשתינאים (עם "חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביהודה, שומרון ועזה ובירתה ירושלים, נדחו בבוז ובדם ואש ותמרון עשן בידי האוייב, שהמשיך להעלות על ראש שמחתו את "זכות" ה"שיבה", כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים, עד שתהפוך גם היא למדינה פלשתינאית נוספת.
כל אלה הביאו לתחושה שהמלחמה היא מלחמת נצח עם אוייב שלעולם לא ישלים עם קיומנו. באווירה כזו, המלובה בטרור יומיומי נגד ישראל, ואליו נוספו הפרעות של ערביי ישראל במבצע "שומר החומות" – קל לדמגוגים קיצוניים ומטיפי שנאה ורעל, כמו החיה הכהניסטית, לסחוף המונים אחרי פתרונות הכזב שלהם.
* תשובה אומללה – בני גנץ יצא נגד חזיון התעתועים המזעזע, על פיו סמוטריץ' יהיה, חלילה, שר הביטחון והכהניסט יהיה, חלילה, השר לביטחון פנים. הוא אמר שעכשיו הוא יצא משעות של הערכת מצב. השניים הללו אפילו לא מכירים את המושגים שנדונו שם.
זו תשובה אומללה, שמחמיצה את עומק הסכנה וחומרתה. נכון, הם אינם מכירים את המושגים, אך הם יוכלו ללמוד אותם. שר ביטחון שלא בא מהמיליה הביטחוני, זקוק לזמן ללמוד את המושגים ואת המטרייה, אולם לאחר שהוא השתלט עליה, הוא יכול להצליח בתפקידו לא פחות משר שבא מצמרת צה"ל. לעיתים יש לו אפילו עדיפות, כיוון שאינו מקובע בדוגמות הצה"ליות.
הבעייה עם סמוטריץ' והכהניסט היא שהם שני פירומנים קיצונים, שערכי צה"ל וערכי מדינת ישראל זרים להם, הם חסרי אחריות וקלי דעת ועלולים להמיט אסון על מדינת ישראל.
* ליד קברו המשוקץ – לקראת הבחירות ערך "ישראל היום" ראיון מפנק עם אשתו של בן גביר. כחלק מתחפושת ה"תאקיה" של הכהניסט, היא לא סיפרה שאת הצעת הנישואין היא קיבלה מהכהניסט ליד קברו המשוקץ של המחבל, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש.
* מתנה לבן גביר – המחבל בן העוולה שביצע את הרצח הנתעב בקריית ארבע לא ירה לעבר ביתו של הכהניסט. אך עוצמה כהניסטית מיהרה להפיץ את הבדותה שהירי היה לעברו. יתכן שאותו מחבל העניק לכהניסט במתנה עוד מנדט. כבר קראתי איזה נמושה שכתב שבשל הפיגוע הזה הוא יתמוך בכהניסט.
* אם למישהו היה ספק – אם למישהו היה ספק בכך שחד"ש-תע"ל פסולי חיתון, הח"כים עאדיה תומא סלימן ועופר כסיף הסירו את הספק, בהודעות התמיכה הנלהבות שלהם בכנופיית הטרור "גוב האריות" ובהשתלחות שלהם בצה"ל.
מותר לחלוק על מדיניות הממשלה ולהתנגד לפעילות זו או אחרת של צה"ל ולבקר אותה. אך כאן אין המדובר במחלוקת פנימית – מה הדרך הנכונה לפעול לנוכח הטרור, גם לא קריאה לפייסנות ישראלית כלפי הטרור, אלא בהזדהות מוחלטת עם האוייב, עם הטרור. ברור שהישענות על האוייב היא בלתי נסבלת. יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית, שהמנדט שלה הוא לקדם את מדינת ישראל והאינטרסים שלה, למפלגה השוללת את קיומה של ישראל ועוינת את האינטרסים שלה. אם תקום ממשלת פיגולים כזו, היא תתפורר מיד.
אני מאמין להצהרותיו של לפיד שלא יקים עימם קואליציה, אולם הוא אינו מתחייב לא להקים קואליציה הנשענת עליהם מבחוץ. הישענות מבחוץ מסוכנת יותר מחברות בקואליציה, כיוון שהתלות בהם היא אותה תלות, אך אין הם נושאים בכל אחריות, ולכן הם ינהלו מו"מ סחטני על כל הצבעה, ויש עשרות הצבעות בשבוע.
המחנה הממלכתי מכריז שלא ייתן יד לממשלה שתישען על תמיכת חד"ש-תע"ל ולכן זה לא יקרה. נכון, שבעבר גנץ היה מוכן לכך, אך אני משוכנע שהוא התפכח. אולם אם הוא ינסה, באותו רגע המחנה הממלכתי יתפרק, כיוון שתקווה חדשה, בראשות סער, מתן כהנא ואולי גם חברים אחרים יפרשו.
אין לקבל את המוסכמה שהממשלות היחידות שניתן להקים הן ממשלה עם הכהניסטים ועוזריהם וממשלה עם נציגי האוייב. יש לקדם ממשלת אחדות לאומית, ללא הקצוות הרעילים.
* מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – רוגל אלפר תומך בהתלהבות בדבריה של תומא סלימן. גם הוא בצד של המחבלים. גם הוא תומך בטרור. גם הוא רואה במחבלים לוחמי חירות שמנהלים מלחמה צודקת נגד מדינת האפרטהייד ואקיבוש הפשיסטית שהוא כה מתעב.
את הפשקוויל שלו הוא מיקד במרב מיכאלי, והתגולל בה על כך שגינתה את תומא סלימן ושיבחה את צה"ל ואת הפעולה. המסקנה שלו היא שאין הבדל בין מרב מיכאלי לבן גביר. ואם יש הבדל סגנוני, הוא לטובתו של בן גביר: הוא אומר בגלוי את מה שהוא חושב, והיא עוטפת זאת במילים מטעות ואומרת "רבין". אבל שניהם קוראים להתנגדות טרור, שניהם מכחישי אקיבוש, שניהם מתנגדים לממשלה עם המשותפת. לפחות היתה לו הברקה על חשבון מיכאלי – הוא אמר שהיא בעד מוות למחבלים ולמחבלות.
ברור שמבחינת אויבינו המרים, עימם אלפר מזדהה כל כך, אין הבדל בין בן גביר למיכאלי. אך האמת היא שמבחינתם אין הבדל בין השניים לבין אלפר. כאשר הם משגרים רקטות לתל-אביב, הן מכוונות גם לפגיעה באלפר. אלפר יודע זאת, כמובן. בתקופת "אינתיפאדת הסכינים" הוא פירסם מכתב גלוי מראש לפלשתינאי שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את המעשה ורק תוהה מדוע לקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת, כי הרי הוא, אלפר, שייך לעם הכובשים.
מה ההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר? שאוטו ויינינגר לקח את עצמו ואת רעיונותיו ברצינות. אלפר סתם פקה-פקה.
* בוגדים – חייל צה"ל, פעיל שמאל רדיקלי בחופשה, ידה אבנים בחיילי צה"ל בהר חברון. הנ"ל בוגד. הוא ותמונת הראי שלו מימין שתקף את מג"ד 202 הם גיס חמישי ויש להעמיד אותם לדין על בגידה.
* הפגישה שהיתה או לא היתה – טרם קראתי את האוטוביוגרפיה של נתניהו "ביבי: סיפור חיי", למעט הפרק הראשון, שפורסם ב"ידיעות אחרונות".
במאמר ביקורת על הספר מאת אנשיל פפר, ב"הארץ ספרים", מסופר הסיפור הבא. "הביקור הראשון של בנימן נתניהו בבית אגיון, המבנה שבפינת רחוב בלפור בירושלים, שלימים יהיה כה מזוהה עמו, היה 22 שנה לפני שהפך לדייר הרשמי בבית. נתניהו בן ה-24 הגיע לשם בערב קיצי יחד עם אביו, ההיסטוריון בנציון נתניהו, לפגישה פרטית עם ראש הממשלה יצחק רבין, שאורגנה בעזרת בתו דליה, שאותה הכיר נתניהו הצעיר בתקופה שבה שירתה כפקידה בסיירת מטכ"ל. השניים ביקשו לשכנע את רבין שלא יתקפל בפני הלחץ של שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר להסיג את כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן – מהקווים שתפסה ישראל בתום מלחמת יום כיפור. אף שהאזין להם בעניין, רבין נענה בסופו של דבר להצעתו של קיסינג'ר."
גם פפר, בביקורתו, לא הבחין או אינו מודע לעובדה, שאת המו"מ בין ישראל למצרים ולסוריה על הסדרי הפרדת כוחות לאחר מלחמת יום הכיפור, לא רבין ניהל אלא גולדה מאיר. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם בינואר 1974, שבועיים וחצי לאחר הבחירות לכנסת השמינית, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה. רבין היה אז ח"כ צעיר וחדש. הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים נחתם במאי 1974, בידי ממשלת המעבר בראשות גולדה, לאחר התפטרותה בעקבות מסקנות ועדת אגרנט (שזיכו אותה מאחריות למחדל, אך היא לקחה על עצמה באצילות את האחריות המיניסטריאלית). רבין היה אז שר העבודה. הוא הושבע לראשות הממשלה ביוני 1974, שלושה ימים לאחר חתימת ההסכם.
עוד אקרא את ספרו של נתניהו. מעניין כמה סיפורים כאלה אזהה וכמה יחמקו מעיניי.
* חיים בשאננות – יוסי ביילין פרסם ב"ישראל היום" מאמר ביקורת מפרגן ביותר על ספרה של אורה אחימאיר "בסלון של ברטה". הספר הוא רומן היסטורי ביוגרפי, המספר את סיפורה של ברטה צוקרקנדל, גיבורת תרבות וינאית, דמות מרכזית באליטה התרבותית הווינאית, וכמו רבים באליטה הזו, היא הייתה יהודייה. יהודייה שהיהדות וענייני העם היהודי היו שוליים מאוד בחייה, כבחיי רבים מחבריה היהודים בני האליטה הווינאית, וכשהרצל הקים את התנועה הציונית, היא ראתה בכך בגידה במולדת האוסטרית (הרצל נולד בהונגריה שהיתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית).
העילית היהודית בווינה ראתה עצמה כאוסטרית לכל דבר, היתה מודעת לאנטישמיות הרוחשת סביבה, אך ראתה בה תופעה שניתן להכיל אותה ולחיות לצדה. עד שב-1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה הנאצית והתקבל בידי האוסטרים בהתלהבות ובהערצה כגיבור לאומי וכמשחרר. ברטה הפכה לפליטה שנדדה לצרפת ומשם למרוקו ולאלג'יריה ומתה ב-1945 בגיל 82.
כך מסיים יוסי ביילין את מאמרו: "כדאי מאוד לתרגמו לאנגלית. יש אנשים החיים בשאננות מעבר לאוקיינוס, וסיפורם של יהודי וינה עשוי לעניין אותם."
האמירה הציונית הזאת של ביילין, נאמרה באנדרסטיימנט, אך המסר שלה ברור – יהודי ארה"ב, מקומכם בישראל, המדינה היהודית.
יוסי ביילין הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף שלי, אך הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. גם השקפתו היונית הקיצונית, אינה נובעת מהחזון "אימג'ן" הג'ון לנוני, משמאלנות "פרוגרסיבית" או מקוסמופוליטיות, אלא מדאגה לכך שישראל תהיה מדינה יהודית עם רוב יהודי מוצק לדורות. אמנם הפתרונות שהוא מציע גרועים ומסוכנים, והוא לא התפכח מהם גם אחרי שנוסו, והוא היה המנוע שלהם, והם נחלו כישלון עקוב בדם, אך יש הבדל עצום, בעבורי, בין מחלוקת איתו על הדרך להגשים את החזון הציוני למחלוקת עם זהבה גלאון או מוסי רז, שאיני מוצא מצע משותף למחלוקת עמם.
יוסי ביילין אינו רק אוסלו ויוזמת ז'נבה, אלא, לא פחות מכך, מיזם "תגלית" – אחד המיזמים הציוניים החשובים והמוצלחים ביותר בדור האחרון, שהוא יזם והקים אותו.
* תורנות אחרונה – בגיל שישים, חברי אורטל מקבלים פטור מתורנות חדר אוכל בסעודת ליל שבת ("שישי ערב") ומתורנות בבראנץ' של שבת בבוקר. בליל שבת האחרון היתה התורנות האחרונה שלי, אחרי כמעט 39 שנים. מחצית התקופה עשיתי תורנויות חליבה ומחציתה – חדר אוכל. האמת היא שאף פעם לא ראיתי בתורנות עונש או סבל מיוחד, אבל אני שמח לפרוש. יש בכך מעין הכרת תודה של הקהילה לוותיקיה. וכעת יש לי עוד חמש שנים של תורנויות חול.
* חוה פנחס כהן – שמעתי בצער על מותה, בגיל 67, של המשוררת חוה פנחס כהן, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. חוה היתה משוררת מצוינת, מקורית מאוד, יצירתית מאוד. היא הייתה משוררת דתיה, ששירתה יצרית, פתוחה ונועזת וכביכול חילונית מאוד, אך בה בעת נטועה עמוק בתרבות היהודית, בארון הספרים היהודי, באמונה ובדתיות. והשניות הזאת, המורכבות הזאת, היא שעושה את שירתה למעניינת וטובה כל כך.
הכרתי את חוה בשנות התשעים, באמצעות חברה משותפת שהכירה בינינו ואמרה שאנו חולקים השקפת עולם פוליטית ותרבותית דומה. חוה היתה דמות משמעותית בעולם ההתחדשות היהודית, לימדה בבית המדרש "אלול" ובמכון הרטמן, ערכה את כתב העת "דימוי". נפגשנו באירועים של ההתחדשות היהודית, הזמנתי אותה להרצות בבית המדרש "חברותא" שהובלתי בגולן. תמיד היה מרתק לפגוש בה ולשמוע את דבריה, שתמיד היו מקוריים, לעתים מפתיעים, תמיד מעוררי מחשבה.
חוה זכתה השנה בפרס אשת הנשיא. בשבת היא הלכה לעולמה. יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: גוב האריות – מושג בחדשות: גוב האריות, שמה של כנופיית טרור בקסבה של שכם, שביצעה עשרות פיגועים ירי, והנהגתה חוסלה בידי כוחות צה"ל, ימ"מ והשב"כ.
מקור המושג הוא ספר דניאל, שם מסופר על דניאל, שהושלך לגוב האריות כגזר דין מוות על כך שהתפלל לאלוהי ישראל; פעולה אסורה בממלכות פרס ומדי. מלאך ה' סוגר את פי האריות ודניאל יוצא בריא ושלם. המלך דריווש מכיר בזכות הנס בה' אלוהי ישראל.
גוב האריות הוא מתחם של אריות, שאליו הושלכו בני אדם אל מותם באכזריות נוראה.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: המחאה הקשה הנמשכת והולכת של אזרחי איראן, בייחוד הנשים, והדור הצעיר – נגד משטר האייטולות הדתי השיעי המדכא והרצחני – מעוררת את התקווה שאולי יתרחשו שם יום אחד חילופי שלטון וכך גם יוסר האיום הגרעיני האיראני המטורף על ישראל ועל העולם!
* * *
שיחה של רפי וייכרט
(משורר ובעל הוצאת "קשב לשירה")
עם איליה בר זאב
ב"עיתון77", אוגוסט-ספטמבר 2010, גיליון 349
ספר ביכורי שירה ("מעל קווי המתח") בגילך הוא תופעה נדירה מאוד בספרות העברית ובספרות העולם. מהם נתיבי חייך, המשתקפים בחלקם הלא מבוטל בשירי הספר, או, בקצרה, מתי וכיצד הגעת אל כתיבת השירה?
איני מזהה יום או תקופה ייחודית שניתן להגדיר כ"הנה התחלתי לכתוב שירה." כנראה שהנטייה לשירה היתה חבויה בי כבר בימי ילדותי הרכים. הרי "שיר שאיני זוכר" נכתב בגלל זיכרון ממשי של שיר שנכתב בגיל שתים-עשרה וניתן לאסתר, אימו של אלישע בן דויד. אלישע הילד היה חברי ובן גילי, שנפל (במסגרת תפקיד רשמי) שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה, בקו החזית בצפון ירושלים. לכן "זכה" לקבל דרגת "טוראי בחיל הרגלים" ולהיטמן בחלקת חללי צ.ה.ל בהר הרצל.
במהלך החיים הבוגרים, בראשיתם, עשיתי ניסיונות לכתוב אך הבנתי שחסר בי ולי הרבה כדי להגדיר זאת כשירה ראויה. החיים והעבודה הקפיאו את העיסוק הזה. מדי פעם, עם התקדמות השנים היו ניסיונות חוזרים לכתוב בהשראת מצבים ואנשים שונים.
לפני ששקעתי בעבודתי כמורה לחינוך גופני, מאמן א"ק (אתלטיקה קלה), מרצה ומורה בסמינר הקיבוצים, ובעיסוקים הקשורים בכך, למדתי שנים אחדות באוניברסיטת ת"א בחוג לספרות וללימודי אפריקה. לא מימשתי את השלבים האחרונים לקבלת התואר והשקעתי זמן ומרץ בעבודה עם ספורטאים מצטיינים ותלמידים.
רק לקראת יציאתי לגמלאות החליטה ועדה מיוחדת במשרד החינוך להעניק לי תואר שני בשל הניקוד שצברתי מכל לימודיי באוניברסיטה ובמקומות נוספים, על פי פירסומים מקצועיים ואירועים לאומיים שהייתי מעורב בהם – שווה ערך לתואר אקדמי.
ב-1960-1959 הספקתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים שנה אחת בחוג ללימודים רומניים ופילוסופיה. הכרתי את דור העתיד של גדולי הפרופסורים של השנים הבאות, והבנתי שפילוסוף ומורה הדור כבר לא אהיה. אבל הכרתי את לאה גולדברג, מורה בחוג, ואת קולה המונוטוני, החותך את חלל אולם ההרצאות. פרט לדנטי אלגיירי ולפטררקה זכרתי את אמרתה: "משורר צריך לב חם וראש קר."
לאחר ארבעים שנות הוראה ואימון, בנוסף על עיסוק בחקלאות במשקי שבמושב ערוגות, נרשמתי ל"מכון אבשלום". הקורס שבו בחרתי להתחיל את לימודי – "ההוויה הישראלית בסיפורת ובשירה" (בהנחייתך) היה מסגרת מאוד "לא גברית": ימי שלישי בבוקר, עם סיורים בחצרות משוררים. נפתחתי מחדש לאהוב את השירה של משוררים אחרים, גם כאלה שכבר נעלמו מתודעת הקהל. כיוון שחזרתי לנסות ולכתוב ביקשתי ממך (לא בלי חשש) שתעיף מבט על כתיבתי. למעשה אז התחלת להאיר את עיניי ומוחי ב"מיני-סדנה" של איש אחד.
אימרתה של לאה גולדברג והנחייתך לנכש תוספות מיותרות, גרמו לי להבין ששירה חייבת להיות גלויה ולא מיועדת למגירות, עליה להיות פתוחה לביקורת, להתפרסם בכתבי-עת.
המושגים שהיו זרים לי – הידוק, כיווץ, גיהוץ, ליטוש, ריתמוס פנימי והתמודדות עם כל שורה ומילה מיותרת – מחייבים את הכותב ללמוד לא להתרפק על מלים נחמדות וחרוז מתרונן – כאמור, "ראש קר."
כל חיי החלו לעבור במוחי והתכנסו לחוויות שיש בהן גרעין חזק של שירה-בדרך. כיצד לבטא זאת? נותר מחסום מרתק – ואני מקווה שפרצתי אותו. אז החלה למעשה תקופת נעוריי בכתיבה בוגרת של שירה. לא חלמתי על כך לפני כן אך בתהליך הכתיבה בשנים האחרונות הרגשתי שספר שירים אכן עתיד לצאת לאור.
אל השקת ספרך, שנערכה במסגרת "מכון אבשלום" שבו אתה לומד זה שנים, הגיעו אנשים מקצווי הארץ ומכל תחנות חייך. הרגשת שהגשמת חלום? שזאת פגישת מחזור שאתה הגיבור הראשי שלה?
להשקה הוזמנו אנשים רבים ממגוון תקופות בחיי – מלימודיי בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ובמכון ווינגייט, אנשים שליוו אותי בפעילות הספורטיבית בא"ק, חברים למילואים שעברו יחד איתי את מוראות מלחמת יום כיפור ואת התקופות שאחריה, משפחה וחברים ההולכים איתי ב"מכון אבשלום" בחוג "שביל ישראל" לאוהבי לכת ובחוג האתגרי יותר למיטיבי לכת (שבו אני המבוגר שבחבורה), וגם תלמידות ותלמידים מחוגי התרבות במכון. חסרו לי בני כיתתי מקיבוץ גינוסר שכנראה קשה להם להתחבר לאירוע מסוג זה במרחק עצום ממקום חייהם כיום.
להפתעתי, הופיעה המטפלת שלי כילד-חוץ בקיבוץ גינוסר (בשנות ה-40 של המאה הקודמת), חווקה בת ה-86 שעבדה עד לא מכבר בבית לוחמי הגטאות כמתרגמת כתבי יאנוש קורצ'ק. וכך נמזגו עבר, הווה ועתיד באירוע שהפתיע גם אותי – מעין פגישת כל מחזורי החיים שלי.
מה מרכז הכובד של הספר? היכן לדעתך הצלחת לבטא באופן הטוב ביותר את חוויותיך כאדם, כלוחם, כאיש משפחה וכאוהב הארץ?
כל שער בספר הוא מרכז כובד בפני עצמו. הגילוי שחוויות ילדות מהוות גורם השראה עצום ליצירה אינו מפתיע. כל יצירה המתבססת על אירועי ילדות חייבת לעמוד במבחן מיוחד – להימנע משקיעה רומנטית בעבר רחוק כאילו הוא גן עדן קסום. קיבוץ גינוסר שבו חייתי חלק ניכר משנות מלחמת העולם השנייה לא השאיר בי זיכרונות מרים כפי שלפעמים זה בא לידי ביטוי בספרות ובתחומים אחרים כשעוסקים בבתי ילדים, ילדי-חוץ, ושאר אירועים חריגים בגיל הילדות מול עולם של בוגרים נוטפי אידיאולוגיה ותשוקות לא ברורות. גם המלחמות היו מקור בלתי נדלה לכתיבה. החוויות נחרתות וטוב שניתן להופכן ממרחק השנים ליצירה שירית שאינה מתעדת את האירועים לצרכי ההיסטוריה אלא מעלה ערך מוסף אחר – שירה.
וכך כל תחום בחיים – מפיק חוויות שאין לתעדן אלא ליצור באמצעותן. איש יוצר – שירה או אמן אחר ההולך ברחוב סואן, בנוף שומם או פורח רואה גם את המתרחש והחריג בקומה השנייה, למשל, ובחצרות האחוריות של היום יום. את מגוון הצומח במדבריות, ביערות, בערוצי הנחלים. צוקים וסלעים הפזורים בצורות משונות מקרינים לפעמים עוצמת פיסול שיד אדם אינה יכולה ליצור. המשורר מסוגל להבחין בכך.
נשר בעל מוטת כנפיים רחבה וכל ציפור-טרף הנאבקת על חלקת עולמה, בנקיקים. בקני הגוזלים, במלכודות הרעל, בשרפות – יציבו בפני המשורר אתגר מיוחד: כיצד לבטא זאת בשפה שאיננה תיעוד עיתונאי אך גם לא גבוהה ומתהדרת.
שמתי לב לתגובת שונות לספרי – היו שהתחברו לשער "נטע", נכדתי בחודשים הראשונים הראשונים לחייה, היו כאלו שהתחברו לשירי המלחמות. היתה מי שאהבה שיר שביטא תשוקה נסתרת. מטיילים שהתחברו לשירים הקשורים להליכה בשבילי הארץ. השער "ילד חוץ" הרשים אחרים. אז מי אני שאקבע מהו מרכז הכובד? כבד עליי.
כיצד משתלבת כתיבת השירה עם גידול ענבים? ואיך והיכן אתה כותב?
רוב ימי שילבתי עיסוקים בו-זמניים. משעמם לעסוק רק בדבר אחד. אומלל הפקיד בתחנת הרכבת הרואה מבעד לחלון מדי יום ביומו רכבות חולפות לדרום ולצפון ורק הוא נותר בעבודתו השגרתית קיץ וחורף (ראה פירנדלו). במקביל לעבודתי כמורה שילבתי חקלאות. גידלתי ארטישוק וענבי מאכל, למדתי תוך כדי תנועה ללא רקע קודם. לומדים משגיאות ומהצלחות כמעט כמו בכתיבת שיר. עבדתי עם נערים בגיל ילדוּת ובגרות ועם תלמידים לאחר צבא המיועדים להוראה – עיסוק אנושי מגוון ומעורר. עם מורים עולים שקיבלו תקופת הכשרה להוראה בארץ. עבדתי עם רבים מספורטאי הצמרת בריצות למרחקים בינוניים וארוכים. גם זה עיסוק מאתגר ומורכב, עם אנשים השואפים להצלחות ועם מערכות ממסד הנאבקות על עמדות כוח ושליטה.
כיום אני ממשיך לגדל ענבי מאכל מזנים שונים במשק שאינו גדול במונחים מודרניים אך מחייב אותי להקפדה ולדיוק כדי לא ליפול כלכלית. בתקופה זו של הקיץ קשה ליצור שירה. העייפות בתוספת הלחות והחום מדכאים את יצר הכתיבה. אני קם בבוקר לפני חמש ומנהל את סדר העבודה של אותו יום עם שני פועלים, לעיתים תכופות אני עצמי נעשה לפועל פשוט. עונת הבציר תלויה באיכות העבודה שנעשתה בחודשים שקדמו לבציר. טעויות בשלב המוקדם גורמות לנזק כלכלי בשלב שבו רוצים לממש את ההכנסות. בתקופות אחרות של השנה אני פורה יותר. אני מודע לכך שמשמעת-כותבים היא מפתח לרצף יצירה. אולי אני פחות ממושמע.
איך והיכן אני כותב?
המחשב, שלחלק מבני גילי הוא זר ומאיים הפך לידיד של ממש. הוא המכשיר שמשרת אותי לכתיבה, ולפעמים טיוטה ראשונית עולה על פתק או סתם פיסת נייר תוך כדי טיול או מסע אחר בנוף האנושי.
תוכניותיך ככותב לשנים הקרובות?
מה אעשה בשנים הבאות ככותב? אם יתארכו ימיי, ומוחי יהיה פורה ויוצר – אשתדל ליצור עוד ספרי שירה. כיום כבר יש מספיק שירים לספר נוסף אך החשש לאיכות "הספר השני" מרצד במוחי. איני ממהר. אם פעם בשנה או שנתיים יצא ספר שיעמוד במבחן איכות יתכן ובעוד עשור אדדה אל שולחן הפרסים למפעל חיים.
*
בוקר טוב אהוד,
אני מצרף את השיחה שפורסמה לאחר צאת ספרי הראשון ולאחר ההשקה שלו באולם של "מכון אבשלום" בו גם אתה השתתפת ב-2010.* השיחה פורסמה ב"עיתון77" לאחר ההשקה.
מאז פירסמתי 6 ספרים נוספים, מהם 4 ספרים בהוצאה של פרופ' רפי ויכרט "קשב לשירה". 2 ספרים נוספים פורסמו בהוצאת "עיתון77", והאחרון שבהם לפני כשנה. ביקורת על הספרים נכתבה ע"י כותבים שונים וביניהם משה גרנות (לפחות על שני ספרים). הכותבים אינם מכירים אותי אישית. מעבר לביקורות הרגילות ציינו כולם שזו תופעה נדירה בקנה מידה עולמי שאדם בן 75 מתחיל וכותב ספרי שירה וברמה איכותית.
הספרים:
מעל קווי המתח – 2010
טיסה נגד השעון – 2012
מכתבים מאוחרים – 2014
מקומות שהיינו בהם – 2016
בעקבות הזמן השרוף – 2020
אינטימיות – 2021
חלק גדול מהשירים פורסם במשך השנים ב"חדשות בן עזר" כי כאן מצאתי פינה ראוייה לפירסום סדיר מאז 2005.
תודה,
איליה
אוקטובר 2022
* גם אתה השתתפת בהשקה וציינת שכתיבתי מזכירה לך את אסתר ראב. התחלתי להתעניין בה ושמחתי שהיא לא פירסמה שירה בסגנון של אמצע המאה הקודמת ושמרה על סגנון אישי ומיוחד.
אודי מנור
דברים שלא תשמעו כמעט אף פעם ממורי דרך
התנועה ברחובות ירושלים אף פעם לא פשוטה. אבל בחודשים האחרונים דומה שהעומס 'חסר תקדים' כפי שנהוג לומר על כל תופעה בולטת. ואכן, אי אפשר שלא להתפעל מהשיירות העושות דרכן בדרך לעיר ובתוכה, אלא שהפעם, בשונה מ-1948, מדובר בעשרות אלפי תיירים החוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשכולם עוברים בשלב מסויים בעיר הקודש.
העומסים הגדולים מספרים כמובן את מה שנראה כסוף עידן הקורונה, ואם מתעלמים מהקושי התחבורתי, העומסים האלה פירושם ברכה של פרנסה, שהיא – לצד הבריאות – העיקר כידוע. 'עיר הקודש' פשוטו כמשמעו היא העומדת במרכז תשומת הלב של תיירים מכל המינים הצבעים והסוגים, אוונגליסטים וקתולים מאמריקה הלטינית, צליינים ו'סתם' תיירים מאירופה, מהפיליפינים, מיפן ומדרום-קוריאה, רשימה חלקית. כולם מגיעים לנשום את אוויר הקודש, וללכת בעקבות 'אותו האיש', כשבין לבין הם זוכים לשמוע מפי מורי הדרך הרחבות והסברים במרכזם הקלישאה (הנכונה כמו רוב הקלישאות), שירושלים 'קדושה לשלוש הדתות'.
כפתור ופרח. המאזין לדברי מורי הדרך והמתרשם מפניהם הנרגשות של התיירים, עשוי להסיק שהקדושה הזו 'לשלושת הדתות' פירושה קודם כל הרמוניה, סובלנות ומה שנגזר משתי אלה: החופש להנות מגישה חופשית לכל אתר ולקיים בו כל סוג של התייחדות פולחנית. מה עוד יש לומר? אולי רק עוד עובדה 'קטנה' אחת, אותה כמעט לא תשמעו מאף מורה דרך: המציאות הירושלמית הזו, הרמוניה (יחסית), סובלנות (דה-פקטו) וגישה (כמעט) מוחלטת לכל אתר, היא-היא הראוייה לתואר 'חסרת תקדים', שכן רק אחרי יוני 1967, נוצרו התנאים להפיכת ירושלים למקום בו כל תייר מרגיש בבית.
יש לשער או לפחות לקוות, שתיירים האוחזים בידיהם טקסטים של 'בשורות' כאלו ואחרות, בשלל שפות, ידעו להעריך את 'הבשורה' שבריבונות הישראלית, אבל כשם שאת תורת הקודש שלהם מישהו הציג בפניהם מתי שהוא בפעם הראשונה, שכן שום דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, גם את בשורת חופש הפולחן והביטחון האישי בירושלים יש לתווך להם.
אלא שכדי לעשות כדבר המתבקש הזה – מדובר בהיסטוריה המתממשת בכל רגע לנגד עיניהם של התיירים – יש לוותר על מוסכמות תודעתיות המשמשות לרוב סוכני התודעה בארץ, בבואם לדון בשאלות מסוג זה. 'ירושלים קדושה לשלושת הדתות' היא כותרתה וליבתה העקרונית של המוסכמה הזו, וממנה נגזר כמה שפחות היסטוריה, ועוד פחות מכך פוליטיקה, אותה מלה גסה שאין להזכיר, בוודאי לא במחיצת תיירים.
הנה בקיצור תקציר ההיסטוריה של חופש הפולחן בירושלים: היא קצרה מאד ההיסטוריה הזו מכיוון שהיא לא התקיימה עד 1967 באף רגע. לא תחת השלטון הירדני, לא תחת שלטון המנדט, לא תחת השלטון העות'מני ואין צורך לומר מלה על כל השלטונות שקדמו להם (איובים, ממלוכים, צלבנים, ערבים-מוקדמים, ביזנטים ורומאים). וכשאין היסטוריה אין פוליטיקה, וכשאין פוליטיקה יש פולקלור. קחו למשל את הסולם המפורסם של כנסיית הקבר, אותו סולם העומד שם ככלי אין חפץ בו אך כסמל לסטטוס-קוו של האתר החשוב ביותר לנצרות.
מורי דרך בכירים מאוד, כאלו המכשירים מורי דרך חדשים, יודעים להצביע על הסולם הזה כעל מופת "לרצון הטוב" כהגדרתם של מנהיגי שש העדות הנוצריות החולקות ביניהן את השליטה על מתחם כנסיית הקבר. אדרבא, אותו "רצון טוב" העומד לשיטתם של מורי דרך בכירים אלו בבסיס "הסובלנות" הבין-נוצרית, ראוי שיילקח כדוגמא לקבוצות אחרות, הינט-הינט, והרמז ברור למדי: מי היא הקבוצה הפחות סובלנית לשיטתם של מורי הדרך הבכירים, האוחזים כפי שמצווה רוח הזמן, בתפיסות 'פרוגרסיביות'? נו, ברור, הקבוצה היהודית על כיפותיה הסרוגות, אלות חייליה והגז המדמיע של שוטריה.
האמת כמובן שונה בתכלית, הן באשר לגז, לאלות ולכיפות והן באשר לסיפורו של הסולם המפורסם של כנסיית הקבר. הסולם שנועד אי אז באמצע המאה ה-19 להקל על העברת מזון, נותר אכן כסמל לסטטוס-קוו, אבל הסטטוס-קוו הזה התאפשר רק בזכות כפייתו על שש העדות הנוצריות מצידו של ריבון שאנשיו חבשו לא כיפה אלא תרבוש, ושהשימוש שעשו באלות לא הוגבל לא על ידי בג"צ ועוד פחות מכך על ידי 'בצלם'. בהיעדר גז מדמיע, אמצעי אלים שנועד להפחית אלימות, ידעו חיילי השולטן להפליא אלימות בקנה מידה חריף בהרבה.
בפרקי אבות סיכמו את העניין באופן תמציתי בהרבה, ובפראפרזה ניתן לומר שמנהיגי כל העדות החולקות ביניהן את השליטה במתחם כנסיית הקבר, אולי לא התפללו לשלומה של מלכות, אבל ללא ספק ידעו שללא מוראה כל אחד מהם היה מועמד להיבלע על ידי זולתו. מורי דרך בכירים אולי מכירים את הפסוק המפורסם מפרקי אבות, שכ-1500 שנים מאוחר יותר יקבל צורה פילוסופית-מדינית עבת כרס, בספרו הידוע (?) של תומס הובס, 'לוויתן'.
הלוויתן העות'מני, כלומר 'המלכות' בלשון חז"ל, החל מדבר אנגלית אחרי 1918, ומ-1948 דיבר ערבית. כשב-1967 למד הלווייתן לדבר עברית, הוא הוסיף לכלי המלכות מבטיחי-הסובלנות שלו עוד עיקרון 'קטן' שהבדיל אותו היסטורית מכל הלווייתנים ששחו באגן הקדוש לפניו: הסובלנות, הפלורליזם, והמאמץ השיטתי להבטחת הביטחון הציבורי והאישי של כל נפש שעושה את דרכה ברחבי העיר (כחלק ממדיניות זהה להבטיח את אותה מציאות ברחבי הריבונות הישראלית כולה).
אבל ההיסטוריה הזו, הגם שהיא קלה מאוד להבנה, והגם שיש בה אלגנטיות ידועה – הלווייתן של הובס 'המתכתב' כפי שנהוג להתפייט עם מחשבת חז"ל – היא מסוג הדברים שלא תשמעו כמעט אף פעם ממורי דרך בישראל. ומדוע? כי הרבה יותר נוח ובטוח לפטפט על 'קדושת העיר לשלוש הדתות', ולהצביע על הסולם כעל 'מופת של סובלנות'. את ההיסטוריה הפשוטה למדי והמרתקת ללא ספק, הם מחליפים בערגה פסיבדו-פרוגרסיבית אופנתית ההולמת כל כך את הטמטום של המאה ה-21, המעדיף קודם כל את הדימוי, אחר כך את הסיסמא 'הנכונה' (פוליטית) העולה מהדימוי, ורק בסוף את ההיסטוריה, אבל רק בתנאי שהיא לא פוגמת במסר 'הנכון' (פוליטית).
מעט לפני פרשת הסולם בכנסיית הקבר, פירסם האנס כריסטיאן אנדרסן את הסיפור על הברווזון המכוער. על פי הפרדיגמה הפסיבדו-פרוגרסיבית, ישראל בכלל והציונות בפרט היא הברווזון המכוער הפוגע בהרמוניה של 'העיר הקדושה לשלושת הדתות'. האמת, כמו במקרה של הברווזון המכוער שהסתבר לו שהוא בסך הכול ברבור, הפוכה: רק תחת הריבונות הישראלית, כלומר רק מ-1967 ואילך, נוצרו התנאים להבטחת מימוש סיסמת 'הקדושה לשלושת הדתות'. ותנאים – כידוע, כמו כל דבר בחיים, יכולים להשתנות. מכאן, שהרוצה להמשיך ולראות את ירושלים מוצפת בתיירים, המעוניין בהמשך עלייתן של שיירות בדרך אל העיר, חייב להסיק את המסקנה הנכונה מההיסטוריה של העיר המיוחדת הזו: יותר, ולא פחות, ריבונות ישראלית בעיר, ולא 'רק' בה.
אודי מנור
* * *
העיתונות העברית על "עודד הנודד"
תשעים שנה להקרנת הבכורה של הסרט העלילתי העברי הראשון
"פילם גדול", "אבן היסוד לקולנוע העברי הונחה אתמול", "צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי-ראינוע ארצישראליים" – אלה היו אחדים מן התארים שליוו את הקרנת-הבכורה של הסרט "עודד הנודד" ב-29 בדצמבר 1932 בקולנוע "עדן" בתל-אביב לפני תשעים שנה.
"עודד הנודד" נחשב לסרט העלילתי האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי בכוחות מקומיים בא"י. הוא הופק בתקציב זעום שבגללו נוצר כסרט אילם, למרות שבאותה תקופה כבר הופיעו בעולם סרטים קוליים. היתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן בפני אולמות מלאים בתל-אביב, ירושלים, חיפה, ויישובים אחרים בארץ.
עלילת הסרט מבוססת על סיפור של צבי ליברמן (1985-1891), איש העלייה השנייה מנהלל. הוא יצא-לאור תחילה כחוברת בת 36 עמודים בהוצאת "קופת הספר" שהוקמה בשנת 1922 ע"י הסתדרות המורים ואגודת הסופרים העבריים. הסיפור מתאר נער היוצא לטיול עם בני כיתתו והולך לאיבוד, אך התסריט שונה מהסיפור המקורי, ועיקרו הניסיונות לחפש בהרים את עודד הנער האובד.
העיתונות העברית קידמה את הסרט בברכה ובאהדה, אף שלא נמנעה מחשיפת ליקוייו כחלק מן הבעיות שליוו את ענף הסרטים בא"י בראשיתו. הוא הוקרן מיספר שבועות בארץ והוצג גם בחו"ל. יוצריו ניסו לשנות את הגישה המקובלת בזמנם ולא להפיק סרטים בעלי כוונות ציוניות תעמולתיות אלא ליצור סרט מסוג אחר. לשם כך ערכו שינויים בתכניו של הסיפור המקורי בעת שתרגמו אותו למדיום הקולנועי.
את הסרט יצרו המפיק והבמאי חיים הלחמי והצלם נתן אקסלרוד, והשתתפו בו שחקנים ידועים כמשה חורגל, שמעון פינקל, מנחם גנסין ואחרים.
עוד לפני שיצא הסרט אל האקרנים מספר "דבר" ב-24 באוגוסט 1932 על "שותפות פא"י" (פילם ארצי-ישראלי) שמפתחת את הסיפור "עודד הנודד" של הח' צבי ליברמן". למחרת הבכורה, ב-30 בדצמבר 1932, כותב "דבר": "צעד גדול קדימה בתעשיית סרטי-ראינוע ארצישראליים הופגן אתמול לפנות ערב כשהוצג בקולנוע 'עדן' בתל-אביב, בפני מאתיים מוזמנים – הסרט 'עודד הנודד'... כשעה וחצי נמשכה ההצגה – סרט למעלה מאלפיים מטר – שריתקה את קהל הרואים במראות א"י שלה, בהופעות המעניינות של חיי ילדים עברים בארץ, בתמונות של נהלל ושל משק כפרי עברי, בעלילה המעניינת, בחוטי הומור שזורים לתוך הספור ובמשחק המעניין של ילדים אחדים... במרכז ההתעניינות – משחק הילדים וההופעות הקיבוציות. משחק הילדים מפתיע את הרואים בהצלחתו... על חשבון אמצעי הייצור של פא"י שאינם לפי שעה מהמשובחים ביותר, ייזקפו הליקויים הטכניים שבתמונות, אם כי אינם משביתים את ההנאה הרוחנית במראה כל ההצגה... ילד תל-אביבי, מבית החנוך לילדי עובדים, שמעון פבזנר, משחק בהצלחה את 'עודד הנודד'. יש כבר ביקוש לסרט זה מארצות הגולה."
ב-1 בינואר 1933 מדווח "דואר היום" על הצגת הבכורה בקולנוע "עדן": "קהל גדול של אמנים, סופרים, עיתונאים ועוסקים במקצוע הקולנוע, נוכחו בהצגת הבכורה... ההצגה היא שורה ארוכה של תמונות נוף נהדרות מא"י ומלאה מומנטים מזעזעים ומצודדים... לאחר הצגת הסרט, נערכה בקפה ההונגרי מסיבת תה לכבוד המשחקים."
כעבור ימים אחדים, ב-12 בינואר 1933, מספר העיתון על הצגת הבכורה באולם "ציון" בירושלים בפני קהל מוזמנים. "זוהי התוצרת הראשונה של ארצנו בשטח היכולת הראינועית, וההופעה הזו כשלעצמה מצריכה עידוד והוקרה" – כותב העיתון – "רוב הצילומים נעשו בחוץ והליווי המוסיקלי משכיח אותנו לגמרי את התקופה האילמת של הראינוע ומעיד עדות נאמנה על גישתם הרצינית של מנהלי הסרט ועל תפישתם הכשרונית... אלה הן שמונה מערכות רוויות אוויר ארצישראלי, חיים על גבי קרקע, על גבי מולדת. על הציבור הא"י לפגוש מתוך הוקרה ויחס הוגן את מאמצי החלוצים בשטח הקולנוע העברי... חובה להדגיש בהזדמנות זו שמר אברבנאל שהיה בעל הראינוע הראשון בארץ, הראשון שהנהיג את הקולנוע, הוא גם הראשון שפתח את אולמו לתוצרת העברית של הסרט... זוהי הזדמנות טובה לבעלי האולמות שלנו להוכיח את יחסם לעבודה העברית באמנות."
הביקורת שהעיתון הבטיח לפרסם, אכן מובאת ב-18 בינואר 1933, במאמרו המפורט של אורי קיסרי, מחשובי העיתונאים בארץ, ובה ניתנת הזדמנות להכיר את אופן כתיבת הביקורות באותה עת.
"בדרך כלל זהו סרט טוב, סרט נאמן, ולגבינו אנחנו זהו הסרט העברי הראשון. עברי... לא רק במובן הרגיל של המלה... אלא עברי שהרוח הזו שתויה בו, מן המטר הראשון ועד האחרון" – כותב קיסרי – "שמעתי אומרים ומבקרים שהסצנריו שזוף במקצת, שכל העלילה פשוטה מדי. דווקא על כך אני מברך את יוצרי הסרט שידעו להישמר מפרודוקטים סנסציוניים, מאינטריגות אקזוטיות, מכל אותם הסממנים היוצרים את הסרטים המנופחים והמזויפים. יש ב'עודד הנודד' כנות... בהירות התמונות מפליאה אותנו... התמונות לא רק שאינן מטושטשות ואינן רוטטות, אלא הן חלקות ונעימות. מורגשת יד, ויד של צלם בעל כשרון, רציני ובעל מצפון...
"אין אני יכול, למרות רצוני הטוב, לומר מלים מעודדות בנוגע לילד הממלא את התפקיד הראשי. 'עודד הנודד' הוא סרט מצוין ועודד בלי מרכאות הוא ילד חיוור ובלתי מגובש... הבחירה הייתה לא טובה."
קיסרי מנתח את כל השחקנים ולאחדים מהם הוא מקדים את התארים "מר" ו"גברת". "הגברת אשמן היא כנה, טבעית וטובה. הגברת הלחמי היא בידאוית יותר מדי לבנה. מר חורגל טרגי במקצת." ומסיים קיסרי בדברים חמים על הבמאי: "הלחמי ראוי לכל המחמאות ולכל דברי העידוד." אך יש לו הצעה מעניינת עבורו: "אני אומר ברצינות רבה שעל הלחמי לנסוע לכמה שנים לגרמניה ולאמריקה, לראות הרבה, להסתכל הרבה וללמוד. אזי כשישוב אלינו – אם ישוב! – יעשה כאן בלי ספק דברים גדולים." הצעה לא פטריוטית במיוחד, אך אולי מקצועית, לדעת הכותב.
ההתייחסות לסרט מגיעה גם למדור המכתבים למערכת. במכתב למערכת "דואר היום" ב-1.2.1933, כותב א.ע.: "בטרם ראיתי את הסרט 'עודד הנודד' חשבתי שהקהל הירושלמי ידע, בלי כל ספק, להכיר את ערכו הגדול של סרט זה ויזמין מקומות להצגתו למפרע, ומשום כך נדמה היה לי שלא תהיה שום תועלת אם אנסה להשיג כרטיס להצגת מוצאי-שבת. אפס, מה נפתעתי בראותי בליל ראשון שהאולם שהיה צריך להיות, לפי דעתי, מלא עד אפס מקום – והוא ריק למחצה ולשלושה רבעים.
"איני יכול להבין בשום אופן מדוע מזלזל כ"כ הקהל הירושלמי בסרט העברי הראשון שאם גם נמצאים בו, כפי שהעיר בצדק מר אורי קיסרי, לקויים אחדים, הרי אינו נופל מסרטים רבים אחרים שאותם רואה הקהל באלפיו. מתברר שקהלנו הירושלמי אינו יודע להעריך כיאות כל צעד הנעשה בארצנו להגביר את האמנות, ושכל המלים הרמות בעניין זה לא נאמרו אלא מתוך יהירות בעלמא. עלינו לתמוך ביוצרי הסרט למען יוכלו להעניק עוד סרטים ארצישראליים במאת אחוזיהם, וטובים מן הראשון, בזה אין ספק."
כך, מכל הזוויות, בחנו עיתונים עבריים את הרך הנולד, שיבחו אותו, קצת קטלו, פה-ושם התאכזבו, הציעו הצעות ייעול שונות, אך בסיכומו של דבר, "פירגנו" לו בכל הלב.
דוד מלמד
* * *
עם יהושע מנוח בדגניה א'
פרק מהיומן [מלפני 51 שנים]
23.2.1971. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. אתמול בבוקר, ה-22.2, נסעתי במונית לטבריה, קצת מצונן מפני מזג-האוויר המתחלף – סערות אבק וטרם גשמים. מטבריה לעין-גב, שם הרציתי אחרי-הצהריים על סולז'ניצין. משם נסעתי, לפנות ערב, לדגניה א', להרצאה נוספת. ביקרתי אצל יהושע מנוח, אשר חיבק ונשק לי בפגישתו עימי. בזמנו ביקר בעין-גדי משך כמה ימים, ועבד [בין היתר כחצרן, וכשמצא חזייה של אחת החברות שלנו, שכניראה נשכחה לאחר בילוי לילי במעבה אחד השיחים או על הדשא, היינו אז כבני עשרים – תלה את החזייה בכניסה לחדר-האוכל, להוכיח אותנו על בזבזנותנו!] אני טיילתי איתו בסביבה, ואף עמדתי איתו אחר-כך בקשר מכתבים [שגם הם מצויים עדיין באחד מעשרות התיקים של ארכיוני] . כשעזבתי את הקיבוץ נפסק הקשר.
עתה הוא חירש, לאחר התקפת-לב ושבירת רגל, וניראה עקשן וחוזר על עניין אחד: עם ישראל, היצירה בזמן, השבת והלוח העברי. נתן לי ספרים שלו. בערב הלכנו לאכול – וכל הזמן הקפיד עליי – הוא מארחי: שלא אקח דבר בעצמי אלא אומר לו ויגיש לי. התרעם שלקחתי כפית מבלי להטריחו. בארוחה (בהגשה עצמית) הוציא עלי-סרפד בשקית ניילון מכיסו, וחתך אותם אל תוך הסאלאט. גם אכל בצל גדול. אך אינו נוגע בבשר, דגים ודברי מתיקה מסוכר.
בחדר האוכל נמצאו כמה ותיקים, מאחרוני דגניה, הזוכרים את בואה של הדודה אסתר אליהם, כאשר ברחה בשעתו מפתח תקווה – אהרון ברקוביץ, הזוכר כיצד היה חורש בסוס והיא זורעת פולים אחריו – "אני... הייתי חורש בסוסים... והיא... אסתר... אחריי, בְּפּוֹלִים!" כך אמר. הוא משותק, מגמגם, ודיבורו עולה בקושי. ועוד היתה שם אשתו, מרים זינגר, וכן זקנה חביבה בשם חיה, אשתו של תנחום, אשר ביקרה אצל אסתר בשבת האחרונה. אשתו של מנוח, רחל, הצעירה ממנו בעשרים שנה (הוא עתה בן שבעים ושמונה) – אישה משכילה ובעלת רגש, ולה מראה אצילי.
לאחר ארוחת הערב נחתי מעט, כי הייתי מצונן, ומאוחר יותר נתתי פעם נוספת את ההרצאה על סולז'ניצין – ולפי ששמעתי הדים, ניהנו מן ההרצאה כפי שנהנו ממנה גם בעין גב.
קיבל אותי בחור נחמד, את שמו איני יודע, המנהל יומן וכניראה עתיד לחטוא בכתיבה. הוא התעניין ושאל הרבה, אחרי ההרצאה, ואמר לי כי על [אודות] החדר בו אני ישן, בביתו של אלמן שישן בחדר השני – אפשר לכתוב רומאן. האישה מתה לא מזמן. סתם ולא פירש.
בבוקר כבר הקיש מנוח ב-8.30 על הדלת ומצא אותי בפיג'מה, יוצא מבית שימוש. הוא קם בארבע בבוקר, עובד כחצרן בבית הילדים, מתקן, צובע, ואחרי ארוחת הבוקר כבר סיים את עבודת יומו. הוא ואשתו גרים בחדרים נפרדים, ולו ספרייה גדולה. שלושת מוריו הגדולים: א"ד גורדון, ביאליק וברל כצנלסון. את ברנר הוא שונא, מסיבות הדומות להללו של [אברהם] קריב – שנאתו של ברנר ליהדות. הוא הוציא ספרים רבים מארונו והראה לי ואף צייד אותי בספרים שבמתנה ובהשאלה, ביניהם הספדו של עגנון לברל כצנלסון, שהופיע בהוצאת שוקן תש"ד [1944].
ובכן, הוא פוגש אותי בפיג'מה ואינו מניח לי – עליי להתלבש מיד ולבוא לאכול כי אורחו אני. נכנס אחריי לחדר, ואני פושט חולצת פיג'מה ומכנסיים, לובש גופייה ותחתונים, ובעיניו כל זה טבעי לגמרי. ובינתיים הוא מספר לי – אשתו של האדם שבדירתו התאכסנתי ובחדרה ועל מיטתה ישנתי – איבדה עצמה לדעת לא מזמן. איפה? – כאן בחדרה תלתה את עצמה וציוותה את גופתה למדע! ואילו הבחור שקיבל את פניי – אחיו נהרג לפני חודשים אחדים, היה קצין בתעלה. ובארוחת הבוקר ראיתי אדם מבוגר ולו זקן לבן, טולסטויאני או נוסח א"ד גורדון – לבוש בגדי עבודה כחולים – והוא אביו של החלל, אשר גידל זקנו מאז נפל בנו.
המקום, דגניה, בבתיו העתיקים, בנוסח הבנייה התורכית-גרמנית, בדקליו הגבוהים, בזְקֵניו ובקברותיו – ניראה כמונומנט, רוח של בית קברות, אך לא רוח עגומה אלא רוח של כובד ראש של מסורת, שורה על המקום.
ארוחת הבוקר אף היא פרשה לעצמה. מנוח עשה סאלאט – עגבניות, צנון מרוסק, גזר מרוסק, סירפדים שהוציא משקית הניילון, זיתים, בצל, ביצה קשה שכתת אותה, ועל כל זה שפך צלוחית דבש, עירבב ואכל. אכל במתינות ובחרדת קודש. וגם לעבודה יחסו כלעבודת קודש. טען שאני שמן מדי וכדאי לי לכתוב ליד עמוד [כתיבה], וכן להתעמל. אז אזכה להאריך ימים כמוהו. ועוד אמר: "אני יש לי סוס מצויין, הזמן! נצח עם ישראל, בזמן!" והראה לי תכריך מכתביי אליו והעתקי מכתביו אליי.
ירד גשם בבוקר והוא לקח אותי לבית גורדון. שם נפרדתי ממנו, והממונה על הבית ערך עימי סיור בתצוגה הקבועה ובספריה ובחדר המוקדש לגורדון. גם ביקש ממני שאשלח את "התלם הראשון" [ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב], שאינו מצוי בספרייתם, וכן הראה לי בכרטיסיה כי בתרצ"ח [1938] נתפרסם ב"בוסתנאי" מאמר של אבי [בנימין בן עזר (ראב)] בשם: "שישים שנות פתח-תקווה – שישים שנות חקלאות עברית".
משם יצאתי לכביש, עמדתי בתחנת האוטובוס, מול הכינרת, במוצא הירדן, וחיכיתי בגשם. באה מונית ואספה אותי לטבריה. התגלחתי במספרה במרכז העיר, ועליתי לאוטובוס, בדרך לטבעון.
כל הדרך ירד גשם והרי נצרת וחורשותיה עטופי ערפילים וכמין אד לבן כיסה את הכל, עמק יזרעאל לא ניראה, וגם התבור נעלם כליל, לאחר שמסביבות קרני-חיטין עוד אפשר היה לראות מקצת פסגתו מכוסה עננים לבנים.
בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן [שלי] שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן [שנותר גנוז] "בחצי חייו".
[על אודות יהושע מנוח סיפרה לי אסתר, איני בטוח אם באותה פגישה, שיום אחד ישבה ודיברה איתו בפנסיון בטבריה, – מדובר בתקופה מאוחרת יותר, לא כשברחה לדגניה, שאז טרם נמצא שם. הוא ישב בכיסא-נוח, ולפתע, בתוך ההתלהבות היתירה של דיבורו, קרס הכיסא תחתיו והוא נפל! – והגיחוך שבמעמד הטיל מאז איזה צל על יחסה אליו].
אהוד בן עזר
* * *
אילן בושם
13 שירים לחדשות בן עזר
סוף אוקטובר 2022
הכותב
אֲנִי חוֹשֵׁב
שֶׁעֵטִי לֹא כּוֹתֵב
חָשַׁב הָאִישׁ
וְלֹא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ
שֶׁאוּלַי בִּגְלָלוֹ
הָעֵט לֹא כּוֹתֵב,
כִּי אֵין לוֹ
עַל מָה לִכְתֹּב.
האיש הדגול
הַיּוֹם הוּא נָח
עַל זֵרֵי הַדַּפְנָה שֶׁלּוֹ,
מָחָר סְתָם יָנוּחַ
מָחֳרָתַיִם יָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ
וּלְבַסּוֹף עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם.
המבוגר
לַעֲזָאזֵל, זֶה כָּל הַזְּמַן
נוֹפֵל לִי מֵהַיָּד
הִתְמַרְמֵר הָאִישׁ
וְלֹא חָשַׁב לְרֶגַע
שֶׁבִּגְלָלוֹ זֶה נוֹפֵל.
מזל?
הִיא מֵתָה
צְעִירָה וְיָפָה;
מַזָּלָהּ שֶׁמֵּתָה
צְעִירָה וְיָפֶה
וְכָךְ תִּשָּׁאֵר לָנֶצַח.
הגשמה עצמית
[א]
לֹא הָיָה לוֹ
גְּרוּשׁ עַל הַתַּחַת
אַךְ הוּא עָשָׂה חַיִל.
הוּא מֵת לוֹ בְּנַחַת
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר,
כִּי אֶת שֶׁלּוֹ הוּא עָשָׂה.
[ב]
סוֹף כָּל סוֹף
הִצְלִיחַ לוֹ
וְהוּא הִכְרִיז:
"אֲנִי שָׂם זַיִן
עַל כָּל מִי
שֶׁלֹּא שָׂם עָלַי."
זוג
אָמַר אִישׁ לָאִשָּׁה:
"תַּגִּידִי לִי
אִם אַתָּ מְרֻצָּה
וְאִם אַתְּ עוֹד רוֹצָה
אָז אֲנִי אֶתְרַצֶּה
כִּי גַּם אֲנִי
עוֹד רוֹצֶה."
*
הֵם מְצִיצִים
אֶצְלָהּ הַצִּיצִים
כְּמוֹ חֲתוּלִים חֲרֵדִים
שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים
אִם לָשִׁים מִבְטַחָם
בְּאֵלֶּה הַבָּאִים לְלַטְּפָם.
כבודו
הָאִישׁ קָם מֵהַכִּסֵּא
וְהָלַךְ לְבֵית הַכִּסֵּא;
זֶה לֹא הָיָה לִכְבוֹדוֹ
שֶׁל "כְּבוֹדוֹ",
אֲבָל זֶה דִּינוֹ
שֶׁל כָּל אָדָם.
*
חָשַׁב חָתוּל הָרְחוֹב
הַמְּפַלֵּל לְאֹכֶל:
"הָאִישׁ הַטּוֹב
יָבֹא בְּקָרוֹב
וְיִהְיֶה לִי טוֹב."
היונה
הִיא עַל עַמּוּד
אֶת הַצַּוָּאר מוֹתַחַת
מִסְתַּכֶּלֶת בְּכָל מִי
שֶׁאוּלַי אוֹתָהּ מְסַכֵּן.
בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא שָׁלָב
הִיא נִרְגַּעַת,
מִתְכַּנֶּסֶת לָהּ
לְשֵׁינָה-לֹא-שֵׁינָה
כְּמוֹ יְשֵׁנָה.
היתושה ואני
אֲנִי מַכֶּה בְכַפִּי לְחַסְּלָהּ
וְהִיא נִמְלֶטֶת אוֹ נִלְכֶּדֶת.
אֲנִי מְאֻכְזָב אוֹ מְסֻפָּק
וְהִיא כַּנָּ"ל.
*
"אַל תַּגִּיד דָּבָר,"
אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ
בְּעִנְיַן מְסֻיָּם.
"בֹּא נִרְאֶה
כֵּיצַד יִפּוֹל דָּבָר."
אילן בושם
* * *
צמד הבוגדים והנואפים ומרד אבשלום
בת-שבע אשת אוריה החיתי לא הסתפקה בהיותה נשואה לאחד משרי צבאו של המלך דויד. היא רצתה להיות אחת מנשות המלך, וכיוון שהיתה יפה וצעירה, היא תאפיל על נשותיו המבוגרות של דויד, תהיה בת לווייתו בכול הטקסים והאירועים, ותמשול בארמון המלכותי.
בת-שבע ירשה מסבהּ, אחיתופל, את רדיפת השררה, והיא לא היססה לבגוד בבעלה, וגם לא היססה להשתמש בגופה הנשי המושך כדי להשיג את מטרתה. וכך, עלתה יום אחד על גג ביתה, שהיה מול גג ארמון המלך, התערטלה מבגדיה והחלה לרחוץ את גופה לעיני המלך דויד.
דויד, שהיה רודף נשים מצעירותו, ולאחר שראה את בת-שבע במערומיה, לא היסס לקחתה אליו ולשכב איתה, כול זאת חרף העובדה שנאמר לו כי בת-שבע היא אשת אוריה החיתי, שהיה אחד מבחירי צבאו. דויד לא רק שלא התרגש כאשר בת-שבע בישרה לו כי היא הרה מזרעו, אלא ששמח כילד קטן כשנוכח לדעת שזרעו עדיין יעיל ופעיל. אבל כדי לשמור על כבודו ועל כבודה ועל חיי שניהם – שהרי שניהם היו נואפים וחייבים מיתה – נאלץ לחבל תחבולה כלשהי. לאחר מחשבה רבה החליט להעניק לאוריה חופשה משדה הקרב, במחשבה שאוריה יבלה את חופשתו בנעימים, ובין השאר ישכב עם בת-שבע אשתו, וכשיתבשר שאשתו הרה, הדבר ייראה כטבעי בהחלט, וכל עניין הניאוף לא ייוודע לעולם. ואכן, שליח נושא איגרת נשלח אל יואב בשדה הקרב, ובאיגרת נדרש יואב להעניק לאוריה חופשה בת שבעה ימים.
מסתבר כי דבר ניאופיהם של דויד ובת-שבע דלף איכשהו לחצר המלך, ומשם לחיילי המשמר המלכותי; ובהגיע אוריה לירושלים, דיווחו לו חיילי המשמר המלכותי על דבר ניאוף דויד ובת-שבע. אוריה הבין מיד כי חופשתו ניתנה לו על מנת להסתיר את דבר הניאוף, ולכן לא בא לביתו ולא בא על אשתו, אלא העדיף לישון עם חיילי משמר המלך.
משנוכח דויד כי תוכנית הסוואת ניאופו לא צלחה, עשה את מעשה הבגידה הגדול ביותר שאדם יכול לעשות, בגוזרו את פסק דין המוות של אוריה באמצעות איגרת ששלח על ידי אוריה ליואב, ואשר בה פקד על יואב להציב את אוריה בקדמת שדה הקרב עם העמונים.
יואב גילה לאוריה את תוכן האיגרת, והציע לו לערוק מהצבא ולהגיב על ניאופי אשתו בכול דרך שימצא לנכון, כולל הריגת דויד ובת-שבע; ואם זו תהיה החלטתו, אז הוא, יואב, יעזור לו בתכנון ובביצוע הריגת הנואפים. ואולם לאחר בגידת אשתו, אוריה החליט לשים קץ לחייו, והצטרף לראשוני החיילים הנלחמים בעמונים, וכבר בראשית הקרב היה בין ראשוני ההרוגים.
בגידתו של דויד באוריה דלפה אל מחוץ לארמון, ומרגע זה החלה צניחה ביוקרתו, ובמקביל החלה תסיסה ברחבי המדינה, שהיתה עייפה ממלחמות ומהתרוששות כלכלית בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על כל השבטים, בעוד ששבט יהודה היה פטור ממיסים.
אבשלום הבין שתסיסת ההמונים תאפשר לו את תמיכתם בחיסול דויד ובת-שבע, ועד מהרה גייס רבבות מתוסכלים ויצא למלחמה במטרה לחסל את דויד ואת בת-שבע.
אם אבשלום היה פועל לפי עצת אחיתופל, הוא היה מצליח לחסל את צמד הנואפים ולהתמנות למלך על ישראל. מאחר שהוא לא פעל לפי עצת אחיתופל, המרד נכשל, ואבשלום עצמו נהרג על ידי יואב בן צרויה.
שמעון גרובר
* * *
בֶּכִי
בּוֹכֶה אָדָם
עַל גֶּשֶׁם מְסֹעָר
עַל חֹשֶׁךְ מְסוֹבְבוֹ
עַל עִקּוּלֵי הַדֶּרֶךְ.
עַל אֶנְקַת אֲבָרָיו
עֲלוּמָיו עַד יֵאוּשׁ
יוֹמוֹ הַגָּדוּשׁ
מֵכִין דְּגָנוֹ
מַרְוֶה תְּלָמָיו
עַל רִגְבֵי הֶעָפָר
בּוֹ גּוֹרָלוֹ טָמַן
עַל חֲלוֹמוֹת.
וְרוּחַ תָּסִיחַ בְּפָנָיו.
חַי אָדָם לַחֲמוֹ
לוֹחֵם יָמָיו.
כְּעֵץ עָיֵף
חִפַּשְׂתִּי נֶחָמָה
בַּעֲבָרִי.
בִּצְנִיחוֹת שֶׁצָּנַחְתִּי
בַּאֲהָבוֹת שֶׁאֻכְּלוּ
בְּלֶהָבָה.
בְּשִׁירִים שֶׁכָּתַבְתִּי.
כָּל שֶׁחָיִיתִי לְפָנִים
מוּגָף בְּפָנַי.
זָר אֲנִי לָהֶם
זָרִים הֵם לִי.
אוֹחֲזִים בִּי
שִׁלְדֵי תְּמוֹלִים
אֲנָשִׁים וַאֲמָשִׁים.
כְּעֵץ עָיֵף
כִּבְצֵאַת עֲנָנִים אֵל
מַסַּע הַסְּתָיו.
עִם מַחֲלוֹת שֶׁעָמַסְתִּי
עִם אֲרֶשֶׁת שִׂמְחָה
בִּי מָנַעְתָּ.
לֹא נִצַּת בִּי זִיו
מָרִיר.
רִמּוּנִי לַחְשֹׁב
כִּי הוֹלֵךְ אֲנִי וְגָדֵל
עוֹשֶׂה פֵּרוֹת.
הַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים
יָדַע לַעֲשׂוֹת.
לִפְתֹּחַ עֵסֶק
וַאֲנִי מָה?
מַדּוּעַ לֹא יָדַעְתִּי לִקְנוֹת
לִי קִנְיָנִים כְּמוֹתָם.
יָרַדְתִּי
וְאֵין לִי זְכוּת
לְהִתְעַנּוֹת.
לֹא אֵצֵא לִי אֶל הַגַּנִּים
אֶל שַׁחַר חַיְכָנִי
וְאַדְמוֹנִי.
לֹא אֵרֵד אֶל
הַמַּעְיָן
לְהַרְווֹת צִמְאוֹנִי.
לִבִּי לֹא לְחֶמְדָּה.
רון גרא
* * *
ד"ר משה גרנות – Errare Humanum Est
– לטעות זה אנושי, להיות אנטי-דמוקרטי זה אנטי אנושי
ד"ר משה גרנות: "נעמן כהן מאשים אותי בחוסר חשיבה דמוקרטית, ובכן, אילו כתב על גנץ, איילת שקד או נתניהו בהקשר ל'פיהרר', הייתי מתקומם, ואני חושב שכל אדם הגון חייב להתקומם להשוואה הנוראה הזאת. נעמן כהן יודע שאני מעריך מאוד את הידענות שלו, ואני נעזרתי בה לא פעם, אבל לא יקרה שום אסון אם פעם יודה שטעה." ("חדשות בן עזר", 1794).
קשה לי לתפוס האם באמת ד"ר משה גרנות אינו מבין שתביעתו לצנזורה על דברים שפירסמתי היא פגיעה בחופש הדיבור ובדמוקרטיה. ודוק: לא רק "חוסר מחשבה דמוקרטית," אלא מעשה אנטי-דמוקרטי. יכול היה להתווכח ולהציג את דעתו, אבל לא לתבוע צנזורה.
קשה לי להבין כיצד ד"ר משה גרנות, חוקר ספרות ותנ"ך וסופר חשוב, אינו מתייחס לתוכן הדברים שכתבתי ואינו רואה במפלגות הבנויות על עיקרון "הפיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג" סכנה לדמוקרטיה. ודוק: אסביר לו בפעם הרביעית. אני מתכוון לעיקרון מפלגתי. אגב בניגוד לדבריו כתבתי על עיקרון זה גם אצל מפלגות גנץ, וליברמן.
מוזר לי מאד גם שד"ר משה גרנות אינו מבין שאיילת שקד ונתניהו אינם חלק ממפלגה הבנויה על ה"פיהרר פרינציפ" "עיקרון המנהיג". איילת שקד רצה במסגרת הבית היהודי, ונתניהו נבחר בקולות דמוקרטיים של חברי מפלגתו.
והכי קשה לי לתפוס מדוע ד"ר משה גרנות במקום להודות בטעותו ולהתנצל על הפעולה האנטי-דמוקרטית שעשה כשתבע לצנזר את דבריי (אני לעומתו מעולם לא תבעתי לצנזר אותו על דעותיו גם על האנטי-דמוקרטיות) תובע דווקא ממני להודות בטעותי. האם הוא אינו יכול להשתחרר מגירסא דינקותא של משטרים אפלים, ולהודות בטעותו.
ודוק: תביעה לצנזורה על דברים הינה בהחלט פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הדיבור.
לטובתו, ולטובת הדמוקרטיה וחופש הדיבור, מוטב שיודה שהפעם טעה.
כדאי לו לד"ר משה גרנות לאמץ את המשפט המיוחס לפרנסואה מארי ארואה וולטר (נכתב בעצם ע"י ביאטריס אבלין הול (Beatrice Evelyn Hall): "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה."
על הצנזורה בהיסטוריה (1)
Index Librorum Prohibitorum
Index Librorum Prohibitorum, "רשימת הספרים האסורים" שהכנסייה הקתולית אסרה על פרסומם. המטרה המוצהרת של הרשימה היא להגן על ערכי האמונה והמוסר של המאמינים, על ידי הטלת איסור על קריאת ספרים או חיבורים בשל היותם לא מוסריים או סותרים את עיקרי האמונה.
"אינדקס" ראשון הוצא ברומא על ידי האפיפיור פאולוס הרביעי (1557, 1559). הרשימות הראשונות נכתבו על ידי מוסד האינקוויזיציה הקדושה של הכנסייה הרומית-קתולית להגנת עיקרי האמונה). מחלקת האינדקס פורקה ב-1917.
על הצנזורה בהיסטוריה (2)
פאול יוזף גבלס
ב-1928, היטלר מינה את פאול יוזף גבלס לאחראי על התעמולה במפלגה הנאצית. תפקיד אותו מילא עד יומו האחרון. הוא ריכז בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי: כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן; לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא הועבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו ניצל לתעמולה בלתי פוסקת.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%96%D7%A3_%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%A1
עם התמנות היטלר לקנצלר, מארגן גבלס ב-10 במרץ 1933 שריפת ספרים בברלין ומכריז: "נילחם במטריאליזם! אני זורק לאש את כתבי מרקס וטרוצקי, כתבי היינריך מאן, ארנסט גלזר, ואריך קסטנר, אני זורק לאש את כתביה של אסכולת זיגמונד פרויד, אני זורק לאש את כתבי אריך מריה רמארק. עידן האינטלקטואליות היהודי הסתיים. 20 אלף ספרים עלו באש."
https://www.youtube.com/watch?v=DXnnDs0UMzg
על הצנזורה בהיסטוריה (3)
אנדריי ז'דאנוב
אחרי רצח סרגיי קירוב ב-1934 מינה סטלין את אנדריי אלכסנדרוביץ ז'דאנוב למזכיר המפלגה בלנינגראד במקומו, זו היתה המשרה השנייה בחשיבותה במנגנון המפלגה. לימים הוא נעשה הממונה הפוליטי (פוליטרוק) של חזית לנינגראד במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נהנה ז'דאנוב מחסותו של סטלין כיורשו המיועד, והיה אחראי על תחום המדע והתרבות מטעם המפלגה. ז'דאנוב הנחה קו אידיאולוגי אורתודוקסי נוקשה. הוא הנהיג את הטיהורים בקרב הגורמים היותר ליברליים במפלגה, והכתיב את הסגנון שאפיין את האמנות והתרבות הסובייטית בתקופתו. ב-1946 ז'דאנוב ניהל את המערכה נגד אנה אחמטובה ומיכאיל זושצ'נקו, וב-1948 הוא היה בין מובילי תעמולת המאבק נגד קוסמופוליטיות.
השקר הגדול
דומה שמעולם לא שיקר ראש ממשלה ישראלי לאזרחי המדינה כפי ששיקר יאיר למפל-לפיד לגבי ההסכם עם לבנון: "לא כל יום מדינת אוייב מכירה במדינת ישראל":
https://www.hamal.co.il/post/-NFNOdADGqF_0s1_alTO
נתחיל בשקר הראשון: זה לא הסכם עם לבנון, ולבנון לא מכירה במדינת ישראל. זו התחייבות בפני מתווך אמריקאי (יורד ישראלי) להיכנע לתביעות חיזבאללה. נשיא לבנון עאון הבהיר כי הסכם הגבול הימי לא ישנה את מדיניות החוץ של ארצו – שעדיין נמצאת ''במצב מלחמה עם ישראל'':
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765911&forum=scoops1
נסראללה: "ההסכם ניצחון גדול של לבנון. אין בו רמז לנורמליזציה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765946&forum=scoops1
ההסכם הכלכלי עם טוטאל הצרפתית טרם נחתם, ואפילו מכתירו של למפל-לפיד, החליף נפתלי בנט, הבהיר כי מכתב הערבויות האמריקאי אינו שווה ״אם חיזבאללה יפרו את ההסכם ארה״ב לא תשלח צנחנים אמריקאים לצנוח בנקורה. ישראל תצטרך לדאוג לעצמה, בכוחות עצמה. אל תבנו על הערבויות. גם ב-67' הערבויות לא היו שוות, וגם מכתב בוש לאריק שרון לא היה שווה כלום. וכך גם בתקופת נתניהו אובמה."
https://rotter.net/forum/scoops1/765975.shtml
בדבר אחד בלבד צדק למפל-לפיד, ההסכם הוא באמת הסכם היסטורי.
יובל שטייניץ: "הסכם אומלל, שאסור היה להגיע אליו. ההסכם היסטורי רק במובן אחד: זו כנראה הפעם הראשונה בעולם שמו"מ על שטח ימי נגמר כשצד אחד מקבל הכול וצד אחר לא מקבל אפילו ס"מ אחד. כמי שהוביל את המו"מ בתחילתו, אני אומר בוודאות שתוצאה כזו לא עלתה על דעת הגורמים המעורבים בעבר, כולל המתווכים האמריקאים."
https://twitter.com/steinitz_yuval/status/1585561146513317889?t=jjpYxtXSvMMws6Ede-M_hw&s=03)
הבדיחה הגדולה
הישג במו"מ עם לבנון – תמונת פוטו אופ – יוק
אייל מוניקנדם-חולתא, ראש המל"ל, התנאה ש"כל דרישותיה של ישראל מלבנון נענו והשינויים תוקנו וכי מדובר בהסכם היסטורי." אחד "ההישגים הגדולים," אמר חולתא "הוא ש"ישראל העמידה דרישה עיקשת במו"מ לקיום טקס חתימה פיזי ומצולם בעיירה נאקורה שבלבנון."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=763617&forum=scoops1
עצוב. לא היה טקס חתימה פיזי, אפילו לא חתימה כנהוג על דף אחד, אלא כל צד חתם לחוד על מכתב משלו לאו"ם, ואבוי, גם לא היה צילום.
הלחישה של לפיד להוכשטיין
יאיר למפל-לפיד נתפס אומר בבדחנות אינפנטילית למתווך האמריקאי הישראלי היורד עמוס הוכשטיין בעברית: "יופי תשמע יסלחו לך על זה שהרסת את היחסים עם סעודיה, [חה חה חה צוחקים...] אני בגלל זה לחשתי..." מה עומד מאחורי הלחישה של לפיד למתווך האמריקני? היחסים בין סעודיה לארה"ב באמת נמצאים במשבר בשל משבר הגז העולמי, ועל רקע תקופת הבחירות המתקרבת בארה"ב ולכך התכוון לפיד שבגלל ההסכם על לבנון אולי יסלחו להוכשטיין המתווך האמריקאי את הריסת היחסים עם סעודיה.
https://twitter.com/kann_news/status/1585681919743778823
קשה לראות שבנוסף לחוסר ההבנה המדיני ולרשלנות ההסכם שעשה למפל-לפיד, הוא גם אינו רואה ברגישות הנכונה את היחסים ואפילו הרעועים של ישראל עם סעודיה והסכנה לישראל מהריסת יחסי סעודיה וארה"ב.
הדאגה הגדולה
דעה אחת היא תמיד מפחידה. (אנטיגונה: היימון מזהיר מפני ההיבריס של קראון אביו: "הרק דעה אחת לך והיא תצדק?") העובדה שכל ראשי מערכת הביטחון, אביב שטרנגסט-כוכבי הרמטכ"ל, רונן בר ראש השב"כ, דוד ברונר-ברנע ראש המוסד, ואיל מוניקנדם-חולתא ראש המל"ל – תמכו פה אחד בהסכם הכניעה לחיזבאללה ולא היה שום קול שונה מעוררת דאגה גדולה. האם הם יודעים מה שהציבור הישראלי אינו יודע? האם החיזבאללה מסכן את ישראל במידה כזו שמאזן הכוחות הנוכחי אינו מאפשר לישראל לעמוד על האינטרסים שלה, והיא חויבה לוותר על שטח מים טריטוריאליים בגודל 17 פעמים תל אביב? אם כן מה יהיה בהמשך?
והדאגה הגדולה ביותר, האם אדם כיאיר למפל-לפיד שהתגלה כחסר ניסיון ורשלן ברקימת הסכם מדיני כזה יהפוך לראש ממשלה?
מה יעשה ראש ממשלה הינדי?
רק 45 ימים שימשה ליז טראס כראש ממשלה בבריטניה, ובזמן הקצר הזה יצאו שניים מבכירי מנהיגי הנצרות בבריטניה נגד החלטתה האפשרית של ראש הממשלה ליז טראס להעביר את שגרירות בריטניה מתל אביב לירושלים.
במכתב שנשלח לטראס, קרא בכיר הכנסיה הרומית-קתולית בבריטניה, הארכיבישוף מווסטמינסטר וינסנט ניקולס, שלא להעביר את השגרירות לעיר הבירה של ישראל.
הקרדינל ניקולס, המשמש כנשיא ועידת הבישופים הקתולית של ווילס ואנגליה, הביע במכתב את "דאגתו העמוקה" מקריאתה של טראס לבחון את מיקומה של השגרירות הבריטית. הקרדינל הצהיר כי "העברה כזו של שגרירות בריטניה תפגע קשות בכל אפשרות של שלום בר-קיימא באזור ובמוניטין הבינלאומי של הממלכה המאוחדת."
גם ראש הכנסייה האנגליקנית, (הכנסייה של ג'ורג' קרוסמן-מרדכי וענונו מרגל האטום) הארכיבישוף מקנטרברי ג'סטין וולבי, הביע דאגה מהמהלך הפוטנציאלי. דוברו התייחס לנושא בהודעה שפורסמה בעיתון היהודי The Jewish News.
"הארכיבישוף מודאג מהשפעתה הפוטנציאלית של העברת שגרירות בריטניה בישראל מתל אביב לירושלים לפני שהושג הסדר בין הפלסטינים לישראלים," נכתב בהודעה. "הוא נמצא בקשר עם מנהיגים נוצרים בארץ הקודש וממשיך להתפלל לשלום ירושלים."
https://rotter.net/forum/scoops1/763228.shtml
מן הסתם אותם נוצרים מאמינים כי ישו אלוהיהם לא היה בן דוד מלך ישראל, אלא בן גוליית הפלישתי. מעניין מה יהיה יחסו של ראש הממשלה החדש של בריטניה רישי סונק להעברת השגרירות הבריטית לירושלים. בעבר הוא אמר בראיון לעיתון הבריטי Jewish Chronicle כי הוא אוחז בקו פרו ישראלי ואף רמז שבכוונתו להעביר את השגרירות הבריטית לבירת ישראל.
"אין כלל שאלה לגבי ירושלים – זו הבירה ההיסטוריה של העם היהודי," אמר סונאק.
בשיחה גם התחייב סונאק להעביר בבריטניה חקיקה מחמירה מאוד נגד חרמות כלפי מדינת ישראל בכלל ונגד ארגוני ה-BDS בפרט.
https://www.inn.co.il/news/580810
אולי דווקא העובדה שהוא הינדי ולא נוצרי תשפיע לטובה על החלטתו?
ההסתה של מרב קסטנר-מיכאלי
בניסיון לקושש קולות פתחה קסטנר-מיכאלי בדברי הסתה ופילוג באמרה: 'רבין נרצח רצח פוליטי בשיתוף פעולה של בנימין נתניהו.''
https://rotter.net/forum/scoops1/765956.shtml
"בואו לעצרת (של מפלגת העבודה) לא ניתן לרוצח לנצח!"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765997&forum=scoops1
בדברי הסתה שקריים אלו פוגעת קסטנר-מיכאלי המתנאה להיות "רבין חדש" יותר מכל בזיכרו של יצחק רוביצוב-רבין, לא בכדי אפילו דליה רבין-פילוסוף מסרבת לבוא להפגנה המפלגתית שלה. די להסתה ולפילוג.
ודוק: היחידי הממשיך את מורשת רבין להסדר מדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ הוא בנימין מיליקובסקי-נתניהו ולא מרב קסטנר-מיכאלי.
[אהוד: האם מרב מיכאלי מבין בכלל מה הוא מדברת? האזינו לעברית המטומטמת שלה בשידור בטלוויזיה ב-30.10: "הציבור רוצָה רוצֶה"!
ולמרבה הזוועה – מס' 2 ברשימת "העבודה", נעמה לזימי, תומכת בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן בתקופת שלטון מפא"י!]
סטודנטים ערבים בת"א הפגינו בעד המחבלים משכם
וקראו לאינתיפאדה: "אימו של השהיד – תשמחי"
סטודנטים ערבים בתא מפלגת חד"ש באוניברסיטת תל אביב תועדו סמוך לאוניברסיטה בקריאות להתעמת עם צה"ל: ''משכם יצאה ההחלטה – אינתיפאדה וניצחון."
הסטודנטים קיימו הפגנת בה הביעו תמיכה והזדהות עם המחבלים שחוסלו בשכם. הם קראו לאינתיפאדה. ''משכם יצאה ההחלטה – אינתיפאדה וניצחון.'' – ''הו, אימו של השהיד, תשמחי, כל השבאב הם הבנים שלך. הו, אימו של האסיר, תשמחי, המוות עדיף על השפלה.'' – ''שהיד, תנוח, אנחנו ממשיכים במאבק... אחדות עם פלסטין בשיבת כל הפליטים, אחדות עם פלסטין בסילוק כל הכובשים.'' באוניברסיטת תל אביב בחרו שלא להגיב לידיעה.
יש בארץ חוקים נגד תומכי טרור אבל זה כצפוי לא מענייני המערכת השיפוטית. לא ביבי – לא מעניין. מה לנו כי נלין. הנה. לאחר שהכריזה על תמיכתה במחבלים משכם, סירב יאיר למפל-לפיד לקרוא לעאידה תומא סלימאן "תומכת טרור", ״כי אני לא אוהב לקרוא לאנשים בשמות.״
https://twitter.com/amit_segal/status/1585316967153823744?t=iP2tT0Kd0yhGHAO5JrhgLw&s=03
אם הוא זקוק לה כדי להיבחר, הרי היא כמובן בלי לקרוא לה בשם "מתנגדת טרור".
את מי מעדיפה מיכל רוזין?
קלמן ליבסקינד: "בסוף, כשהבן שלי ושלך לוחמים בשכם, סמוטריץ ובן גביר מתפללים לשלומם. עאידה תומא ואיימן עודה מתפללים לשלום המחבלים, ואת עדיין מעדיפה אותם?!"
מיכל רוזין: "כן אני מעדיפה אותם, אבל אני נורא כועסת על האמירות שלהם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765852&forum=scoops1
כאקטיביסטית פרו-איסלמית הצביעה מיכל רוזין בעד מימון למחבלים ובני משפחותיהם, טענה כי עומר שקיר המטיף לחיסול ישראל אינו תומך החרם, ותומכת בהמשך הבנייה הבלתי חוקית על ידי הערבים. מיכל רוזין סכנה לישראל, ותקווה לאויביה.
מ"התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר"
ליהודים תומכי רע"ם
בשעה שתנועת "האחים המוסלמים" חרתה על דגלה את חיסול ישראל ורצח כל היהודים בעולם, מסתבר (כצפוי) שיש יהודים שמתכוונים להצביע לרע"ם הם תופסים את עבאס כפוליטיקאי אמין, מאמינים בשוויון לערבים. ומה לגבי התנגדות רע"ם לזכויות להט"ב? "אף מפלגה אינה מושלמת."
היזם יוסף אברמוביץ', פעיל סביבה הנחשב לחלוץ בתחום האנרגיה הסולארית בישראל, יליד ארה"ב, מתכוון לתת הפעם את קולו למפלגת רע"ם ומקווה לשכנע בוחרים יהודים נוספים ללכת בעקבותיו. אברמוביץ', חובש כיפה, סבור כי אין בחירה טבעית יותר עבור מי שמאמינים בישראל יהודית ודמוקרטית. "איך המדינה יכולה להיות דמוקרטית אם אין שוויון לאזרחים הערבים?"
גם איל וינטר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית, סבור שעבור בוחרים יהודים המחויבים לעקרון הדמוקרטיה הליברלית, אין אפשרות טובה יותר. לדבריו, בראש סדר העדיפויות של ישראל צריכה להיות החתירה לספק לאזרחים הערבים תחושת שייכות למדינה וכי יש להם חלק בעתידה. רע"ם, לדבריו, היא המפלגה היחידה שתרמה עד כה "תרומה משמעותית" להשגת יעד זה. בתור מפלגה איסלאמיסטית המתנגדת לזכויות קהילת הלהט"ב, רע"ם מציבה מכשול בעיני ישראלים ליברלים. אולם לדברי אברמוביץ', אף מפלגה אינה מושלמת וזו פשרה שהוא מוכן לעשות.
אחת המצביעות הפוטנציאליות למפלגתו של עבאס היא נורית, תושבת להבים, שביקשה שלא להזדהות בשמה המלא. לדבריה, בבחירות האחרונות הצביעה לרשימה המשותפת ולפניהן למפלגות שמאל ציוניות. "כתושבת הנגב, אני לא יכולה שלא להבחין בפער הסוציו-אקונומי העצום בין יהודים לערבים באזור, וזה קריטי בעיניי שהנושא יטופל," אמרה. "אבל הפתרון צריך להגיע מהאנשים שגרים כאן ויודעים מה קורה בשטח, לא בכפייה מבחוץ." לדבריה, מאז החלה כהונת הממשלה הנוכחית ביוני אשתקד היא רוחשת הערכה גוברת "לתבונתו של עבאס."
נורית מעידה כי היא "חילונית גמורה", ומודה שהצבעה למפלגה דתית שעמדותיה בסוגיות רבות מנוגדות לחלוטין לשלה היא צעד בעייתי. אולם לדבריה בקלפי תמיד עושים פשרות. "כרגע רע"ם היא בעיניי הרע במיעוטו," ציינה.
(ג'ודי מלץ, "היהודים שמתכוונים להצביע לרע"ם מתרשמים מעבאס ומוכנים להתפשר", "אל-ארצ'י", 26.10.22 – בחירות 2022 – "הארץ").
התופעה הזו של הצבעת יהודים לאויביהם משותפת לעוד יהודים בעולם הרוצים לשאת חן בעיני שונאי ישראל ע"י הצגת אידיאולוגיה אנטי-ציונית, ותמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, והיא גם אינה חדשה. התופעה מזכירה בדיוק את "התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר" של מקס נאומן, שחשבו שאנטי-ציונות בה הם דוגלים תביא להם אהדה מצידו.
("התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר").
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Association_of_German_National_Jews
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Max_Naumann
כמובן אז זה לא עזר להם. ולא יעזור להם היום. שוב טועים היהודים.
ההסתה הגזענית-נוצרית של עאידא תומא סלימאן
עאידא תומא סלימאן, היוונייה-נוצרייה שהסתערבה בכפייה עקב הכיבוש הערבי, ממשיכה את ההסתה הנוצרית הגזענית הישנה של עלילות הדם שיהודים לוקחים דם של ילד נוצרי למצות, וטוענת ש"איילת שקד אמרה תעקרו להם את העוברים כדי שלא יצאו להם מחבלים. שקד אמרה שגם רחמים של נשים צריכים להוריד לפלסטיניות כי הם מביאים מחבלים לעולם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=765880&forum=scoops1
למותר לציין שאיילת שקד מעולם לא אמרה את הדברים, אבל אלו ודאי החלומות של גברת סלימאן לגבי היהודים.
על הקניבליזם – בין מחמוד דרוויש למיכאל בריזון
ב-1963 פירסם מחמוד דרוויש, (אז תושב חיפה) את שירו המפורסם "תעודת זהות" עם המילים המפורסמות: ""תרשמו אני ערבי" (לא פלישתי")... "אם אהיה רעב בשרו של הכובש (היהודי) יהיה לי למאכל."
בעוד דרוויש מכחיש את העם הפלסטיני ומאיים על היהודים בקניבליזם ערבי-מוסלמי, עושה כתב "אל-ארצ'י" מיכאל בריזון היפוך, ומדמה דווקא את היהודים לקניבלים.
מיכאל בריזון מספר סיפור קניבלי שהיה. לדבריו הוא התארח לשבת אצל מתנחלים (לא אצל המתנחל כסיף): "מושיק" שהיגר לשטחים ושינה את שמו לאֵלְנָקַם, אשתו שהיגרה איתו יחד שינתה את שמה מקלרה לתקומה ויחד עם חמשת ילדיהם הם מתגוררים ביישוב "הר זוּזים".
בארוחת שבת שם לב בריזון שיש טעם מוזר לצלי הבשר, וכששאל את המארחים בעניין, גילה לתדהמתו שהאכילו אותו בבשר אדם פלשתיני, תוך שהם מכנים בנונשלנט את הבשר – "אנטרקוט של שב"ח," וממשיכים ללעוס באדישות ו'לא מבינים' למה הוא מזועזע מאכילת בשר של שב"ח פלשתיני.
כאשר מתחלחל בריזון מעצם העובדה שהביאו לו לאכול בשר אדם ענו לו זוג המארחים כי הם בכלל כופרים בהיותו של אותו 'פלשתיני' – אדם, "'בן-אדם,' ציחקק אלנקם, 'לא צריך להגזים. כולה – שב"ח,' ואין גם איסור הלכתי על אכילת בשר אדם. לא רק שמותר לאכול אותם, זו כמעט מצווה. אבל לא בגלל המצווה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, לקחנו להם את האדמה, לקחנו להם את הבתים, לקחנו את השדות והמטעים, לקחנו בן ולפעמים שניים, לקחנו את התקווה, לקחנו את הזכויות, לקחנו את העתיד, אפילו את העבר לקחנו להם. מה נשאר? רק הבשר. לא חראם?" המארחת הציעה לו לקחת 'דוגי בג' עם שאריות מהארוחה המדוברת
(מיכאל בריזון, "סעודת שבת עם שב"ח (סיפור שהיה)", "אל ארצ'י", 25.10.22)
אין ספק מיטב האנטישמים יעשו מטעמים מהסיפור הקניבלי של מר בריזון. פלא שגברת סלימאן טרם ציטטה אותו.
נ.ב. להבדיל. גם "האדונית והרוכל", סיפורו של שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון, בו אדונית נוצרייה אוכלת את בעליה היהודים (גם אם הוא סמלי) – מעורר בי אי נוחות.
החטא ועונשו
השופט אריה רומנוב מבית המשפט המחוזי בי-ם זיכה שני מחבלים שביצעו פיגוע דריסה ודקירה ופצעו שני יהודים – שימו לב לטיעון המשפטי הבלתי יאומן של רומנוב: אולי הם דקרו את הפצועים רק כי חשו תסכול על הנזק שנגרם לרכבם מההתנגשות.
https://twitter.com/amit_segal/status/1585000267170267136?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
הבנתם? הם דקרו יהודים מתסכול על הנזק למכונית שלהם לאחר שהתנגשו ברכב של יהודים.
תגידו אתם, הנימוק של השופט רומנוב לא מזכיר לכם את הנימוקים של הצארים לבית רומאנוב?
"היסטוריון" נוסף רואה סימנים
"ההיסטוריון" רואה הסימנים יאיר גולדנר-גולן אינו לבד. הנה גם ה"היסטוריון" רם בערק-בן-ברק רואה סימנים: ''אני לא משווה... [אבל כן משווה]," הסביר בערק-בן-ברק, "היטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית והדבר הראשון שעשה היה לבטל את העליון.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=766142&forum=scoops1
מעניין אם ההברקה הזו היא גם פרי היועצת האיסלמיסטית שלו תומכת הטרור אבו הזאז?
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
אפילוג
[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]
אחרי 40 שנה, הספר השלם
אינני בקיא בתוכנית לימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בארץ אבל ידוע לי כי במשך שנים היה "המחצבה" בין הספרים שהמורים היו רשאים ללמדם. לא משהו מיוחד. אחת ממאתיים יצירות מומלצות. ד"ר יפה בנימיני פירסמה ספר-עזר שחלקו מוקדש למחקר ולהוראת "המחצבה". אני זוכר מיפגש עם תלמידים בבית-ספר תיכון בראשון-לציון, שבו קמה אחת התלמידות ושאלה אותי מה אני יכול לעשות בקשר לכך שמכריחים אותה לקרוא את "המחצבה", שהוא ספר משעמם וכתוב בשפה מיושנת.
עניתי לה כי ברצון הייתי אוסר על לימוד הספר כדי להקל עליה, אבל לצערי אין לי השפעה על תוכנית הלימודים. המלצתי לה לשאול בספריית וידאו את הקלֶטת של הסרט, ורק לזכור שבסרט שְמה של ציפורה שוּנה למרים, ואין לה ילדים לעומת חליפה הוולדנית. ולזכור כי בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר "המחצבה" ומִשמוֹת גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעוֹלים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון-אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת.
למיטב ידיעתי ולמזלם של תלמידים רבים ושל הוריהם (הרגילים לכתוב עבורם את העבודות בספרות העברית) – "המחצבה" הושמט וכבר אינו כלול בתוכנית החדשה של לימודי הספרות במערכת החינוך העברית בישראל. אני מניח שעל מקומו באו או נישארו ספרים של דבּרים "אותנטיים" יותר שמבטאים את ייסורי הקליטה, הקיפוח העדתי והריסוס בדי.די.טי (לא קופחו בתוכנית לימודי הספרות החדשה גם אחינו הפלשתינאים, המשוררים את עומק כאבם על אובדן אימם-מולדתם) – אני מניח שעל מקומו באו או נישארו יצירות שאינן מחוייבות לתיאור של מורכבות היחסים בין קולטים ונקלטים גם בתוך העלייה המזרחית, כפי שתוארו בידי בן-הארץ כמוני.
מה עוד שהקדמתי לתאר כיצד מנהיגות עדתית אינטרסנטית וכוחנית מֵרעה את מצבם של אלה שבשמם ולטובתם היא כביכול פועלת, כיצד בהתחזקותה היא מגבירה ומנצלת-לרעה את בורותם, מבודדת אותם ומרחיקה את היותם חלק אינטגרלי של התרבות והחברה הישראלית.
אכן, ככל שהשנים חולפות – מרגיזות כניראה יותר ויותר הבּוֹטוּת והאקטואליות של "המחצבה" – בהפריען את השקר ההיסטורי של הצגת חייהם של יוצאי עדות-המזרח, בבואם ארצה, בתור חיים שהיו תמימים ואידיליים בקרב שכניהם-אדוניהם המוסלמים, הצגתם בתור חיים שנהרסו ובתור אנשים שנאנסו להמיר את תרבותם רק בלחצם ובאשמתם של הקולטים ה"אשכנזים" – ולא בגלל תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, כגון התערערות מעמדם במדינות-המוצא המוסלמיות השטופות קנאוּת לאומית ודתית, וכגון התחדשותן של התרבות והחברה העברית בארץ-ישראל.
אכן, עוול גדול עשינו להם בהוציאנו אותם ממעגל ההשפעה של התרבות האיסלאמית, שאת פירותיה הנפלאים אנחנו רואים מדי יום (ואין בכך מחילה לעמים הנוצריים, שכבוד שִנאתם ורצחנותם כלפי העם היהודי, במקומו ההיסטורי מונח).
חלק מן הבּוּרוּת התהומית מצוי גם באִי-ההכרה בעובדה שתרבות ארצישראלית פלוראליסטית זו, שאליה "הוכרחו" המזרחיים להשתייך – נוצרה יֵש מיֵש בידי יהודים "ממוצא ציוני" שזנחו כמעט כליל את המורשת המעוּפּשׁת של עיירות אבותיהם בגולת מזרח-אירופה, ואת שפת האידיש ותרבותה, ויצרו הווייה עברית חדשה ומפוארת (שלקחו בה חלק גם סופרים "ספרדים" דוגמת שׁמי ובורלא) – ואל היחד החדש הזה הם הכניסו בתחושת שליחות את כל עדוֹת ישראל, גם את אלה שבלחץ הגלות היו תחת השפעה כבדה של התרבות הערבית והמוסלמית, ואפילו עדה זרה ומוזרה כמו ה"ייקים" שבאו מהתרבות הגרמנית. היחד החדש היה חזונם של דויד בן-גוריון ושל שאר אבות הציונות והתרבות העברית. מזל כולנו הוא שהתהליך הצליח ולוקחים בו חלק כמעט כל שדרות העם, כולל העלייה הרוסית שהולכת ומתמזגת בו, אם לא בדור ראשון אזיי בשני ובשלישי, אך למעֵט המגזר החרדי והחרדי-"מזרחי" לדורותיו.
להוצאתו של "המחצבה" מן התוכנית החדשה ללימודי הספרות, או לאי-כלילתו בה – יש כמובן גם היבט כלכלי. הרומאנים הנלמדים נמכרים באלפי עותקים כל שנה ומביאים תמלוגים קבועים ונאים למחבריהם. מי שנותר בחוץ – סגור בפניו השוק. אך אולי שווה הנזק הזה –ובלבד שבני-הנוער בבתי-הספר לא יקראו את "המחצבה" מתוך חובה.
לאור כל אלה מובן אולי מדוע מעודי כמעט שלא נתבקשתי להופיע בפני פורום "מזרחי" כלשהו, או בכל דיון חברתי ותרבותי אחר, גם בתקשורת – בנושא שנות העלייה ההמונית והבעייה העדתית, גם לא בשנת הלימודים שבה העלייה היתה הנושא השנתי המרכזי בכל מערכת החינוך. שהרי "המחצבה" ואני לא אמורים להיות נציגים "אותנטיים" של זעקת הקיפוח העדתי – שרק קולה ברמה נשמע, ולא פעם באותה רמה פשטנית ודמגוגית וללא שמץ של ביקורת עצמית.
פועל כאן כניראה קנה-המידה הכפול לפיו רק יוצרים מעדות המזרח אמורים לתאר בצורה "אותנטית" את בני-עדתם וכמובן את ה"אשכנזים" הנוראים שקלטו אותם בישראל (למעט סמי מיכאל, שעליו יצא קצפם של חלק ניכר מיוצאי עיראק בארץ בגלל הדיוקן החושפני והביקורתי שהעמיד לעדתם ב"ויקטוריה") – ואילו סופר "אשכנזי" כמוני פסול לעדוּת על העדוֹת מפני שספרו הוא רומאן-נטו ולא סיפור אוטוביוגראפי קורע-לב.
ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם בואו ארצה היה היום המאושר ביותר בחייו. הוא הרגיש שסוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.
במיפגש עם קוראים ניגש אליי מובטל שנולד בשנה שבה כתבתי את "המחצבה". הוא סיפר שקרא את ספרי בהזדהות רבה. יושב-ראש ועד הפועלים במפעל שבו עבד התנהג כמו ניסים לוי ותרם רבות להרס המפעל.
לימים כתבתי רומאן "אותנטי" ורחב יריעה והווי על ה"עדה" שלי, "המושבה שלי" – שתקופתו משתרעת עד 1878, שנת ייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, שהיא תחילת העלייה הראשונה.
אבל מתברר שאנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, וקורותינו – לא נחשבים קבוצת מיעוט מקופחת או מועדפת דוגמת עדות-המזרח, נשים, הומוסקסואלים (סוּפּר לי כי בעולם האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, ישנה בימינו תופעה של חוקרות ומרצוֹת סטֵרייטיוֹת שאונסות עצמן לאהבת נשים, או מעמידות פנים שהן כאלה – רק כדי שלא לפגום בקידום המקצועי שלהן!) – דוגמת פלשתינים ושמאלנים, דוגמת דור שני לשואה שמכים על חטא בפני ערבים, דוגמת חרדים, דתיים, דוגמת לוואנטינים שמתבטלים בפני תרבות זרה, מנדרינים מהאקדמיה, פושעים, רוצחים ושורפי נשים, אסירים חובשי כיפה, פוליטיקאים עילגי לשון, בדרנים מטומטמים, עיתונאים ושדרנים שנעשו גדולי-הדור ובעיקר קולם נשמע, ומי לא – כל המופלים לטובה או הנהנים מאפלייה מתקנת, גברים ונשים כאחד, שתופסים בצפיפות את מעט המקום שמותירות בקדמת הבמה החדשות והזוועות האמיתיות – מה פלא אפוא שהתקשורת והקהילייה הספרותית לא התקשו לדלג כמעט כליל על "המושבה שלי"?
וכי איזו חשיבות כבר יש למהדורה ארצישראלית של המֵיפלאוּאֶרס ממְלֶבֶּס? סתם סיפור מהתחת על מושבה של איכרים שוֹבבים וגסי-הליכות. עוד רומאן פורנוגראפי של בן עזר.
ליחס פחות-או-יותר דומה זכו גם שישה הספרים האחרים שהוצאתי לאור בשנים 2000 ו-2001 בהוצאת אסטרולוג: "שלוש אהבות". "סדנת הפרוזה". "לא לגיבורים המלחמה" (מהדורה חדשה שׁשׁערהּ ציור עתיק של צייר יוגוסלבי נשכח שביקר במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים ושמו יארו הילבּרט Jaro Hilbert). "ברנר והערבים" (פרסום יחיד, מצמרֵר באקטואליות שלו, שנדפס לקראת מלאת שמונים שנה לרצח הסופר י.ח. ברנר וחבריו בידי ערבים, בשני במאי 1921). "חנות הבשר שלי". "אנשי סדום" (מהדורה מחודשת בתוספת האפילוג "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי"). ושמיני עליהם נוסף בעריכתי הכרך "כל הפרוזה" של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת, והוא אולי אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר של הספרות העברית לדורותיה. נכתבו על אודותיו אמנם שתי רשימות ביקורת חיוביות, אך הספר נעלם גם הוא מהחנויות בתוך חודשיים-שלושה ומעטים יודעים על קיומו.
והלא הספרים האלה הם מִלֵב-ליבּה של התרבות העברית ושל ארץ-ישראל. מה כן ישנוֹ אם הם אינם?
אבל במציאות התרבותית והתקשורתית שבה ה"מיעוטים" וה"מִגְדרים" הפכו לַקונצנזוס, ודבּריהם קובעים את הגבולות ואת הטעם – נותרתי בחוץ כמעט רק אני, מורד תמידי בטעם הספרותי ובתקינות הפוליטית, לא אהוּד מעוֹדי על שום צד אבל גם בלתי-תלוי באף אחד. והאמת, בגלל אופיי ואולי גם בזכות מוצאי המשפחתי – אני יכול להרשות לעצמי להיות כך כל השנים. כי מי כמוני יודע היטב, מבחינה היסטורית, ואולי גם כנגוּע בשמץ אריסטוקרטיוּת, אמנם דלפוֹנית למדיי – מי המרכז ומי הם השוליים – גם כאשר כלפי חוץ מצליחות-כביכול לזמן קצר התחפושות ואחיזות-העיניים למיניהן.
אני מקווה להמשיך לכתוב רומאנים חדשים, ובמקביל להוציא את הקודמים במהדורות חדשות או מחודשות. שמח על האפשרות שניתנה לי לפרסם ספר אחר ספר, אמנם בהתקבלות מחתרתית-למחצה, כי מרבית הקוראים אינם יודעים על מרבית ספריי שיצאו לאור בשנים האחרונות, לא ראו ולא שמעו עליהם דבר. הקדשתי את מרבית חיי הבוגרים לספרות העברית, וממרחק ארבעים השנה שחלפו מאז כתבתי את "המחצבה" אני יכול לשׁעֵר ומותר לי לקוות שספריי המאוחרים ישׂרדוּ לא פחות מספרי הראשון. בינתיים – כמניין השנים שבהן נדדו בני-ישראל במידבר לאחר צאתם ממצרים.
משנה לשנה אני חש עצמי חופשי יותר בשעת הכתיבה. חלפו הזמנים בהם מו"ל או עורך ספרותי יכלו למנוע ממני להביא בדפוס את ספריי במלוא האינטימיות המחוספסת שלהם, בפראוּתם, בחוּשניוּתם וביצריוּתם, לצנזר אותי. ספריי נמכרים כותר אחר כותר בחנויות, אמנם, לא בשיטת השיווק האגרסיבית המכריזה עליהם כעל רבי-מכר ופסגת הפרוזה העברית עוד בטרם נמכר מהם העותק הראשון. ורְאה זה פלא – ככל שספריי הולכים ונעשים נועזים וגם מרגיזים יותר – כן הם מעוררים פחות התנגדות וביקורת פומבית, ומנגד הולכת ומתגברת בי תחושת החופש שבכתיבה – עד היעדר כמעט כל גבול, כאילו אני הולך ומתנתק מכבלי הספרות העברית, או היא ממני.
אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבּה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מקנא בך שאתה זוכר את אהבת הנעורים הגדולה, והאכזבה בעקבותיה (ורדה גלס), עליהן אתה כותב ברומנים שלך, אני מקנא, כי אני בקושי זוכר דברים כאלה – בוודאי משהו בליבך נשאר נער על כל המעקשים שעוברים בגיל הזה.
יופי של מאמר כתב דוד מלמד על "יום הספר העברי" (1926) ועל שבוע הספר העברי (1959).
אני תוהה יחד איתך בתעלומה: מדוע זלנסקי מאשים אותנו בהיעדר סיוע הגנתי, כשכל המערב מסייע לו במוראל ובנשק התקפי והגנתי. במה ישראל עדיפה בעיניו בנדון על פני גרמניה, צרפת וארצות הברית? מסתבר שלמרות היותנו מדינה זעירה, אנו נחשבים (לטוב ולרע) כמעצמה עולמית.
שלך,
משה גרנות
* בדיווחי החדשות של הרשתות העולמיות, ביו-טיוב, רואים צורה נוספת של המחאה באיראן – צעירים עזי-נפש מפילים במכת-יד את המצנפת (הטורבאן) מראשם של אייטולות ומוּלות, אנשי דת שיעיים, ממש כך, ברחוב, ומשפילים אותם! מפגין אחד, אחרי ויכוח קצר – אפילו סוטר לבעל מצנפת וכך מעיף אותה מראשו!
מאחר שרשתות הטלוויזיה שלנו, כמו "כאן 11", אינן חדלות לעמעם את שכלנו שעות על גבי שעות בסקרים של הבחירות, ושכחו שמלבד הסקרים יש עולם – אז גם את זה הן לא מראות!
* רק לפני חודשים אחדים, במאי 2022, ראינו את המצעד המפואר של הצבא הרוסי בכיכר האדומה במוסקבה. מפגן מדהים של עוצמה וכוח, כוח של פוטין. עשרות אלפי צועדים וצועדות במדים, רובם צעירים וגם יפים – בקצב אחיד, וללא טעויות! ממש מפחיד. אצלנו אין מצעדים כאלה. רוב חיילינו, בבגדי עבודה, בייחוד כוחות המילואים – נראים ממש שלוּמפּרים לעומתם!
האומנם היה כל זה מקסם שווא – צבא רוסי של גנרלים מבוגרים שמנים ועטורי מדליות, של מצעדי ראווה, צבא שמחסניו רקובים, נשקי החירום שלו חלודים, חייליו אכזריים, רוצחי אזרחים, אונסים, שודדים, שתויים, אסירים, משוגעים, חולי איידס, רעבים, מגוייסים בכפייה ללא אימונים, ללא מוראל, עריקים, חסרי ציוד ונשק! – ועומדים לקפוא בקור של החורף האוקראיני!
* בראשית אפריל הודיע אשכול [ראש הממשלה] לחברים במרכז המפלגה [מפא"י] שהוא עומד לכתוב מכתב אישי בנושא [פנחס] לבון, ומבקש את הסכמת החברים למכתב זה. הרוב התנגד למכתב, שעלול להתפרש כביטול ההדחה, וגם מי שתמך היתנה זאת בהסכמת בן-גוריון. כל אותו חודש היה אשכול נתון במצב-רוח קשה, והודיע כמה פעמים שיפרוש מן הממשלה אם החברים לא יתנו לו, לפחות, לפנות במכתב לקבוצת "מן היסוד".
ב-29 לאפריל 1964, קיים אשכול, לפי הזמנת שרגא [נצר], פגישה עם מיספר חברים בולטים מה"גוש", שבסופה הוסכם שאשכול ישלח מכתב אישי ופרטי לקבוצת "מן היסוד" ובו לא תהיה שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה. ארן וספיר תמכו בהצעה, אך לאחר יום התברר שפרופסור רוטנשטרייך וחבריו מ"מן היסוד" אינם מקבלים נוסח זה והם עומדים לפרוש מהמפלגה אם לא תהיה פנייה ישירה ללבון.
למחרת, ה-30 לאפריל, הוזמנו לפנות-ערב שרגא [נצר] ועוד חברים לאשכול, לפגישה ממושכת ביותר אשר בסופה נוסח מכתב חדש של אשכול, שהיה מופנה לפרופיסורים רוטנשטרייך ואריאלי בירושלים, לישראל ביטמן ביפעת, ליונה כסה ולפנחס לבון בתל-אביב, ולסופר עמוס עוז בחולדה, שבעודו עוסק בעבודת-יומו בקיבוץ הגיע אליו שליח עם המכתב המקורי, מכתב שכונה מאז בתולדות מפא"י בשם: "מכתב חולדה". לבון, ממייסדי "גורדוניה" וממנהיגי "חבר הקבוצות" לשעבר, היה בשעתו שנים רבות חבר קבוצת חולדה.
אהוד: הקטעים הם מתוך ספרי "שרגא נצר" (1990). יהושע קנז, חברו של עמוס, סיפר לי בשעתו כי כאשר עמוס, שהיה אז מורה בקיבוצו חולדה, שמע שהשליח עם המכתב בדרך אליו, לבש מיד בגדי-עבודה ומיהר לשדה כדי שימצאו אותו כשהוא עובד-אדמה!
* אהוד: למי אני אצביע? אני אצביע למי שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להרכיב ממשלה יציבה שתכהן בארבע השנים הבאות.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל