פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1796

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בחשון תשפ"ג. 3.11.2022

עם הצרופות: 1. ילדי כהן מאושרים במושב. 2. נדב ילדון בניר-ישראל. 3. משפחת כהן

 בניר-ישראל. 4. נדב כהן. (צילום: מיכאל גוזמן).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקנסון. // אורי הייטנר: 1. לא אזוזה. 2. צרור הערות 2.11.22. // איליה בר-זאב: לקראת בחירות אין סופיות. שלושה שירים. // אהוד בן עזר: לזיכרה של טוני הלה. // טוני הלה: מכתב לבוגרי מחזור כ"ז. // אהוד בן עזר: קטע מהסיפור "טוני או חלומות ימי הנוער". // יוסי אחימאיר: תזכורת מרה ביום הבחירות. // עדינה בר-אל: נדב כהן: מחממת העגבניות לבית הרבי בניו-יורק. // מיכאל רייך: בֵּין שִׂיחַ צַבָּר לְעֵץ זַיִת. // יהודה גור-אריה: חתימה בנאקורה. // מנחם רהט: הבו גודל לנובמבר הגדול: הדרך לגאולת ישראל. // עירית אמינוף: חוה פנחס כהן – זיכרה לברכה! // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". האפילוג במהדורת 2001. [סוף]. // ממקורות הש"י.

          * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

There is another sky

[2]

There is another sky,
Ever serene and fair,
And there is another sunshine,
Though it be darkness there;
Never mind faded forests, Austin,
Never mind silent fields –

Here is a little forest,
Whose leaf is ever green;
Here is a brighter garden,
Where not a frost has been;
In its unfading flowers
I hear the bright bee hum:
Prithee, my brother,
Into my garden come!

ישנם שמַיִם אחרים

 [2]

יֶשְׁנָם שָׁמַיִם אֲחֵרִים,

יָפִים וּבְהִירִים,

יֵשׁ אוֹר אַחֵר לַשֶּׁמֶשׁ, וּבוֹ

יֵשׁ גַּם צְדָדִים קוֹדְרִים;

הָנַח, אָחִי, עָלִים בָּלִים,

הָנַח שָׂדוֹת קְמֵלִים –

הִנֵּה חֻרְשָׁה קְטַנָּה,

הִיא יְרֻקָּה לָעַד;

הִנֵּה גַּן יְרַקְרַק שֶׁבּוֹ

עוֹד לֹא יָרַד בָּרָד;

וְלֹא יִגַּע בּוֹ כִּמָּשׁוֹן

דְּבוֹרָה קוֹלָהּ תַּנְעִים:

סוּרָה אֵלַי, אָחִי הַטּוֹב,

וְרֶד-נָא אֶל גַּנִּי!

Frequently the woods are pink

[6]

Frequently the woods are pink --

Frequently are brown.

Frequently the hills undress

Behind my native town.

Oft a head is crested

I was wont to see --

And as oft a cranny

Where it used to be –

And the Earth -- they tell me --

On its Axis turned!

Wonderful Rotation!

By but twelve performed!

לא אחת ורוד היער

[6]

לֹא אַחַת וָרֹד הַיַּעַר –

לֹא אַחַת הוּא עַרְמוֹנִי.

יֵש שֶׁגֶּבַע מִתְעַרְטֵל לוֹ

בְּעָרְפּוֹ שֶׁל מְעוֹנִי.

לֹא אַחַת הָרֹאשׁ עָטוּר הוּא.

כָּךְ הָיָה הוּא מִתָּמִיד –

וּלְעִתִּים הוּא קְצָת סָדוּק

אַךְ עַד-אֵין-קֵץ עָמִיד –

וְהָעוֹלָם –כָּךְ מְסַפְּרִים לִי –

עַל צִירוֹ הַצַּר

בְּסִבּוּב נִפְלָא סָבַב רַק

פְּעָמִים תְּרֵיסָר.

There is a word

[8]

There is a word

Which bears a sword

Can pierce an armed man --

It hurls its barbed syllables

And is mute again --

But where it fell

The saved will tell

On patriotic day,

Some epauletted Brother

Gave his breath away.

Wherever runs the breathless sun --

Wherever roams the day --

There is its noiseless onset --

There is its victory!

Behold the keenest marksman!

The most accomplished shot!

Time's sublimest target

Is a soul "forgot!"

ישנה מילה

[8]

יֶשְׁנָהּ מִלָּה

וְחֶרֶב לָהּ

אֲשֶׁר תַּחְדֹּר אֵפוֹד --

זוֹרֶקֶת הֲבָרוֹת דּוֹקְרוֹת

וְשׁוּב קוֹלָהּ יִשְׁקֹט  --

אַךְ בְּנָפְלָהּ

יַגִּידוּ לָהּ

הַנִּצּוֹלִים בְּיוֹם

הֶחָג, שֶׁרֵעַ שֶׁלָּחַם עַד תֹּם

מָסַר אֶת נִשְׁמָתוֹ.

שָׁם אָצָה-רָצָה הַחַמָּה --

שָׁם מְשׁוֹטֵט הַיּוֹם --

תִּמְצָא שָׁם הַתְחָלָה דְּמוּמָה --

וְיֵשׁ שָׁם נִצָּחוֹן!

הַבֵּט בַּטּוֹב בַּצַּלָּפִים!

בִּירִיָּה בּוֹטַחַת!

מַטְּרַת הַזְּמַן הָעִלָּאִית

הִיא נְשָׁמָה "נִשְׁכַּחַת"!

Through lane it lay
[9]

Through lane it lay -- through bramble --

Through clearing and through wood --

Banditti often passed us

Upon the lonely road.

The wolf came peering curious --

The owl looked idown --

The serpent's satin figure

Glid stealthily along –

The tempests touched our garments --

The lightning's poinards gleamed --

Fierce from the Crag above us

The hungry Vulture screamed –

The satyr's fingers beckoned --

The valley murmured "Come" --

These were the mates --

This was the road

Those children fluttered home.

בנתיבים, בין אטדים

[9]

בַּנְּתִיבִים, בֵּין אֲטָדִים --

בֵּין יַעַר לְקָרְחָה --

עָבַרְנוּ לְיַד שֹׁודְדִים

בְּדֶרֶךְ לֹא דְּרוּכָה.

בָּא הַשּׁוּעָל הֵצִיץ סַקְרָן --

יַנְשׁוּף הִשְׁפִּיל עֵינָיו --

הַפֶּתֶן בִּגְלִימַת מִשְׁיוֹ

גָּלַשׁ לוֹ כְּגַנָּב – 

אָחַז הַסַּעַר בִּמְעִילִי --

בָּרְקוּ חִצֵּי בָּרָק --

הָעַיִט מִמְּרוֹמֵי פִּסְגָּה

עַז וְרָעֵב צָעַק –

רָמְזוּ יָדָיו שֶׁל הַשָּׂעִיר --

הַגַּיְא לָחַשׁ "הַבִּיטָה" --

זֹאת הַחֶבְרָה --

וְזֹאת הַנְּתִיבָה

שֶׁבָּהּ דָּאוּ הַתִּינוֹקוֹת הָהֵם הַבַּיְתָה.

The morns are meeker than they were

[12]

The morns are meeker than they were

The nuts are getting brown -

The berry’s cheek is plumper -

The rose is out of town.

The maple wears a gayer scarf -

The field a scarlet gown -

Lest I sh'd be old-fashioned

I’ll put a trinket on.

הבקרים כבר רכים מאי-פעם

[12]

הַבְּקָרִים כְּבָר רַכִּים מֵאֵי-פַּעַם –

וַעֲצֵי הָאֱגוֹז מַבְשִׁילִים –  

לַתּוּתִים הִתְעַבּוּ הַלְּחָיַיִם – 

הַוְּרָדִים עֲלֵיהֶם מַשִּׁילִים.

לְעֵץ הָאֶדֶר יֵשׁ צְעִיף-רִקְמָתַיִם – 

וּגְלִימַת אַרְגָּמָן לַשָּׂדֶה –

וּלְבַל יַגִּידוּ עָלַי "מַה בָּלְתָה הִיא,"

אֶת מֵיטַב עֲדָיַי אֶעְדֶּה.

The Guest is gold and crimson

[15]

The Guest is gold and crimson --

An Opal guest and gray --

Of Ermine is his doublet --

His Capuchin gay --

He reaches town at nightfall --

He stops at every door --

Who looks for him at morning

I pray him too -- explore

The Lark's pure territory –

Or the Lapwing's shore!

אורח – ארגמן ופז

[15]

אוֹרֵחַ – אַרְגָּמָן וּפָז --

גְּוָנָיו אָדֹם-אָפֹר --

אֲפֻדָּתוֹ – פַּרְוַת סַמּוּר --

וּבַרְדָּסוֹ מוּפָז --

יָבוֹא הָעִירָה בַּחֲצוֹת --

יַחֲנֶה בְּצַד כָּל דֶּלֶת --

שָׁם  יְבַקְשׁוּהוּ בַּבְּקָרִים

וָאֶתְחַנָּן –  צֵא וַחֲקֹר אֶת  מִישׁוֹרֵי הַתְּכֵלֶת

שֶׁל מֶרְחֲבֵי הָעֶפְרוֹנִי –

גְּדוֹתֶיהָ שֶׁל צוֹצֶלֶת!

תרגמה: זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

1. לא אזוזה

בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו ליבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.

ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג

בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה

כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:

"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,

אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא, בֵּן חָבִיב."

בֵּן:

עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר

הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה

כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן

שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:

"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי

בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!

לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה

לֹא אָזוּזָה

לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אימו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.

הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.

ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.

שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים

אשתחווה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים!

מאה דורות חלמתי עלייך,

לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.

כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

2. צרור הערות ‏2.11.22

* אין לי ארץ אחרת – גם אם אדמתי בוערת.

* ליקוי מאורות – הניצחון הגדול של בן גביר הוא יום שחור לעם היהודי, יום שחור לציונות, יום שחור למדינת ישראל.  ליקוי מאורות.

* הרקדן – בן גביר הוא אלוף העולם בריקוד על הדם. כל טיפת דם יהודי שנשפכת, היא עוד קול לכהניסט, וכך הוא עט על כל דם שנשפך כמו ערפד, ופוצח בפסטיבלי מחולות סוערים על על הדם אחרי כל פיגוע. הפעם הרקדן שבר אפילו את השיא (נכון יותר את השפל) של עצמו. שעה שמחבל בן עוולה רצח יהודי ופצע נוספים, הרקדן הוציא הודעת דובר מפלגת עוצמה כהניסטית, שהציג את הפיגוע כניסיון התנקשות בבן גביר. שניות לאחר הפיגוע, אולי אפילו בעיצומו, מה שהעסיק את הרקדן הכהניסט הוא לקושש קולות באמצעות הפצת שקר. כעבור דקות כבר קראתי וידוי של נמושה שהודיע שיצביע לרקדן כתוצאה מכך.

לאן הידרדרה החברה הישראלית...

* מכחישי ה"תאקיה" – בנאום הניצחון שלו, בן גביר הודה לראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הזרוע הצבאית של הכהניזם, בנצי גופשטיין. לתשומת לב מכחישי ה"תאקיה", שמאמינים לסיפור הבדים לפיו הכהניסט התמתן.

* אסור להפקיר – אם יש לנתניהו מעט אחריות לאומית, עליו למנוע מהאקדוחן הפרחח חסר האחריות לשחק באש. צה"ל בצדק לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק. אסור שנפקיר בידיו את ביטחון מדינת ישראל.

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו באחריות לרצח רבין – ספין הישורת האחרונה של מרב מיכאלי לקראת הבחירות, היא שקר. היא שקר ממוחזר כבר 27 שנים. היא היתה שקר לפני 27 שנים והיא נשארה שקר למרות שחזרו עליה אלפי פעמים. וגם בחירות אינן מכשירות את השקר. נתניהו ניהל מאבק פוליטי וציבורי חריף נגד הסכמי אוסלו, אך שמר על כללי המשחק של הדמוקרטיה. המאבק היא פחות סוער מהבלפוריאדה לפני שנה ושנתיים. נכון, היתה הסתה חמורה נגד רבין, אך היא לא היתה של נתניהו ולא של הליכוד. להיפך, נתניהו יצא נגדה בזמן אמת.

בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לומר שהוא יכול היה לעשות יותר נגד ההסתה. אילו העלה על דעתו את האפשרות של רצח רבין, ודאי היה עושה זאת. אך איש לא העלה זאת על דעתו, גם לא רבין עצמו, גם לא השב"כ.

ההאשמה נגד נתניהו היא האשמה נגד כל המוחים נגד הסכמי אוסלו, וזו עלילה חמורה על ציבור רחב. דווקא אנשים ישרים והגונים המתנגדים לנתניהו, צריכים להיות כנים עם עצמם, ולצאת נגד השקר הזה. כן, גם בזמן בחירות. הצבעתי בבחירות מתוך שאיפה להביס את נתניהו ואני מייחל ליום שבו הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים. אני רואה בכך מטרה לאומית ראשונה במעלה. אך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

בניגוד לנתניהו, בן גביר היה גם היה שותף מלא להסתה הפרועה והאלימה נגד רבין. כבר אז, כפרח כהניסטים מרכזי, הוא היה מהפעילים המרכזיים בכל תועבות ההסתה והאלימות. יגאל עמיר ובן גביר קורצו מאותה שקית זבל. חודש בדיוק לפני הרצח, כנופיית הכהניסטים התנפלה באלימות על מכוניתו של רוה"מ ותלשה את הסמל. הכהניסט הצהיר ביוהרה בכלי התקשורת שהפעם הגענו לסמל ובפעם הבאה נגיע לרבין. ולאסוננו, הם אכן הגיעו.

אי אפשר לנתק את רצח רבין מהטבח במערת המכפלה. היו אלה שני מעשי פשע נתעבים, בשם הקנאות הדתית והלאומנית. הטבח במערת המכפלה זיעזע את עם ישראל, אך הפיח רוח במפרשי הכהניסטים, אחרי שאחד הבכירים שבהם, מועמד מס' שלוש ברשימה הכהניסטית, הגשים את תורת כהנא. לא בכדי, איתמר בן גביר ויגאל עמיר, ארגנו קבוצות לעליה לרגל לקברו המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש. המחשבה על האפשרות ש-27 שנים אחרי הטבח החוליגן הכהניסט יהיה שר בממשלה, חייבת לזעזע כל יהודי בעל מצפון.

נתניהו לא היה שותף להסתה נגד רבין, אך הוא עמד ועומד בראש ההסתה נגד אלשייך, מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וחבריהם, שעלולה להסתיים ברצח. אם זה יקרה, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ומכל עוונותיו וחטאיו של נתניהו, החמור ביותר הוא הכשרת השרץ הכהניסטי.

* יקלל את היום – נתניהו עוד יקלל את היום שבו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק.

* בן גביר ואפקט זאב-זאב – בן גביר הוא גזען ופשיסט. זו לא הבעת דעה. זו עובדה. אך לא אחת, כאשר אני מציין את העובדה הזאת, אני נענה בתשובות בנוסח: גם על נתניהו אמרו שהוא פשיסט, וגם על ליברמן, ועל בנט ("בניטו"), ועל שרון ואם נלך אחורה – גם על בגין ועל ז'בוטינסקי. עכשיו טופלים את הפשיזם על בן גביר. עכשיו תורו. אני מבקש להתמודד עם הטיעון המעניין הזה.

נתחיל בעובדות – אכן, העובדות נכונות. בכל אלה הוטחה ההאשמה בפשיזם. ולא רק בהם. כאשר בן-גוריון עמד בראש האופוזיציה בתוך מפא"י ללוי אשכול, טרם פרישת ב"ג וחבריו והקמת רפ"י, ראשי מפא"י הגדירו אותו ואת אנשיו... פשיסטים. ולמה ללכת רחוק? פובליציסטים מסוימים ב"הארץ" מגדירים גם את מרב מיכאלי פשיסטית.

אני יכול להעיד גם על עצמי. לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים, זכיתי בימי חלדי לכבוד המפוקפק ליהנות מהתואר "פשיסט". למשל, כשהייתי מראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן אך גם הרבה לפני ואחרי. גם בשנים האחרונות, עקב תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום.

האינפלציה בשימוש במושג פשיסט, נובעת לעתים מבורות, לעתים מרשעות, לרוב מהשילוב המנצח בין בורות לרשעות. יש אנשים שחושבים שפשיסט הוא פשוט גידוף ליריב פוליטי ואידיאולוגי. יש מי שבעיניהם לאומיות היא לאומנות, ציונות היא גזענות ופטריוטיות היא פשיזם.

עכשיו נבחן את הטיעון נגד ההגדרה של בן גביר כפשיסט, שהיא כביכול המשך להגדרתם חסרת השחר של אחרים בתואר הזה. תחילה – מבחן לוגי. אם אנשים מסוימים הוגדרו כגנבים והם היו אנשים ישרים, פירוש הדבר שאין דבר כזה גנבים? שכל מי שמכונה גנב, הוא בהכרח אדם ישר? כמובן שאין בכך שום היגיון.

ברור שהאידיאולוגיה של בן גביר, אינה האידיאולוגיה של נתניהו, ליברמן, בנט, שרון ובוודאי לא של בגין וז'בוטינסקי. תהום פעורה בין האידיאולוגיות. וגם היום, כאשר נתניהו מטהר את השרץ הכהניסטי מטעמים תועלתניים אישיים, איני חושד בו, חלילה, בנטייה כהניסטית. אני בטוח שהוא סולד מהכהניסטים בדיוק כפי שסלד מהם בטרם הסתבך בפלילים.

בן גביר הכהניסט הוא פשיסט, כיוון שתורת הגזע הכהניסטית שבה הוא דוגל היא פשיסטית.

ומי שהשתמשו במילה פשיזם סתם כדי לגדף את יריביהם, יצרו תסמונת זאב זאב, וכאשר החברה הישראלית ניצבת מול מתקפה של פשיסט אמיתי, האנשים כבר לא מאמינים.

* הגרוע ביותר – צפיתי בביביריון אמסלם מתלהם באולפן ערוץ 12, ואני כבר לא בטוח שהכהניסט הוא הכי גרוע.

* אין גבולות למשפחה הזאת – "הגברת" התראיינה בערוץ התעמולה 14, וכאחרונת הטוקבקיסטים מחזרה את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיה גנץ התגאה שסיכן את חיילי גולני כדי לא לפגוע במחבלים. כלומר, בעיני גנץ חיי מחבלים קודמים לחיי חיילי צה"ל.

אין שום גבולות למשפחה הזאת. את כל חייו הקדיש גנץ להגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה ושמירה על חייהם ושלומם של חיילי צה"ל, ששלח לקרב, היתה תמיד נר לרגליו. אבל הוא היה חייל ומפקד בצבא מוסרי, המוסרי ביותר בעולם, השומר על חוקי המלחמה. כך הוא נהג גם כרמטכ"ל. וגם במבצע "צוק איתן" הוא לא הורה להפציץ ללא הגבלה את עזה על יושביה, על בתי החולים שלה, בתי הספר והגנים ובתי המגורים.

מי שהיה ראש הממשלה בזמן המבצע, הוא מי שמינה את גנץ לרמטכ"ל, נתניהו. הוא הנהיג את המערכה, לטוב ולרע (אגב, הרבה יותר לטוב מאשר לרע). הוא נושא באחריות העליונה לכך שצה"ל שמר גם במלחמה הזאת על דמותו, והוא ראוי על כך לשבח. מול מתקפות זוועה של שונאי ישראל בעולם וברחוב שוקן, הוא דחה בתוקף את האשמות השווא והזכיר בגאווה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל בתעמולת בחירות ביביסטית הכול מותר. גם האשמה מופקרת של מי שכיהן תחתיו כרמטכ"ל, כמי שמעדיף את חיי המחבלים על חיילי צה"ל.

אין לי ספק שככל שהדבר תלוי בנתניהו, גם היום, הוא לא יורה לצה"ל לנהוג בשיטות של אסד ופוטין במלחמת האזרחים בסוריה. השאלה היא אם הוא לא יהיה ראש ממשלה בובה בממשלה שהגורם הדומיננטי בה הוא פרא אדם חוליגן, שתחת המנטרה המכובסת של "שינוי הוראות הפתיחה באש" הוא ינסה להגשים את ההמנון "שיישרף לכם הכפר."

* צו קריאה למשתמטים – גפני הוציא הודעה המדרבנת את האנשים לצאת ולהצביע וסיים אותה במילים: "אנחנו במלחמת קודש". מה? ממלחמת הקודש הזאת הם לא משתמטים?

* אוכלוקרטיה – בדיאלוג "המדינאי" של אפלטון, מסווגים הממשלים השונים לשלושה סוגים, שלכל אחד מהם גרסה טהורה וגרסה שלילית ומנוונת. שלטון היחיד בצורתו הטובה הוא המונרכיה, ואילו בצורתו הרעה הוא הטירניה. שלטון המעטים בצורתו הטובה הוא האריסטוקרטיה ואילו בצורתו הרעה הוא האוליגרכיה. שלטון הרבים בצורתו הטובה הוא הדמוקרטיה ובצורתו הרעה הוא האוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה היא שלטון ההמון, עריצות הרוב.

אני רק מניח את זה כאן.

* הפנטזיה שלי – לרעיון שאכתוב כאן אין שום היתכנות. נתניהו אינו רוצה בכך, לפיד אינו רוצה בכך, גנץ אינו רוצה בכך. אבל הפנטזיה שלי היא שתקום ממשלת אחדות לאומית שבמרכזה הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי והכהניסטים נשארים בחוץ. ברור שבסיטואציה שאינה תיקו, ראש הממשלה יהיה נתניהו, עם כל הצער שבדבר. כאמור, זה לא יקרה. חבל.

* הערכה ואכזבה – אני מעריך מאוד את נפתלי בנט ובעיקר את פועלו כראש הממשלה. אולם אני מאוכזב מאוד, אפילו כועס, על החלטתו הלא-מנהיגותית לנטוש את הפוליטיקה. אילו עמד בראש מחנה של ימין ממלכתי, שהיה כולל את ימינה, תקווה חדשה ודרך ארץ, התוצאה היום היתה שונה.

* נקודת אור – נקודת האור בבחירות היא בציבור הערבי. רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא המפלגה הגדולה ביותר במגזר הערבי. היא גברה על המפלגות האנטי ישראליות, החותרות לרשת את מדינת ישראל. חבל שהם מצאו מולם את עליית הכהניסט, נושא דגל הגזענות והשנאה לערבי באשר הוא ערבי.

* זכות הציבור לדעת – החלטת מרצ לא לאפשר לערוץ 14 לסקר את מטה הבחירות שלה, היא אנטי דמוקרטית. היא לא פוגעת בערוץ, אלא בצופיו; זו פגיעה בזכות הציבור לדעת.

מצער מאוד שהיה צריך להטריח את בג"ץ כדי שיכפה על מרצ את המובן מאליו.

* בור כרה – ב-2014 אימצה הכנסת את יוזמתם המשותפת של נתניהו וליברמן (אז, בסיעה המשותפת הליכוד ישראל ביתנו) להעלות את אחוז החסימה ל-3.25%. ההסבר היה שהדבר נחוץ כדי לחזק את המשילות ואת היציבות הפוליטית בישראל.

מאז, המשילות והיציבות הידרדרו לשפל שלא היה כמותו מעולם. אגב, אלמלא העלאת אחוז החסימה, הימין החדש היה נכנס ב-2019 ונתניהו היה מקים ממשלת ימין מלא מלא. בור כרה ויחפרהו... וגם בנט ושקד, שלא עברו אז את אחוז החסימה, תמכו בהעלאתו.

* חג לדמוקרטיה – אני בעד שבתון ביום הבחירות. כאשר הבחירות הן אחת לארבע שנים.

* המצפן אמר את דברו – על פי מצפן הבחירות של "מאקו" מתאים לי להצביע למחנה הממלכתי. ההתאמה – 84%. במקום השני ישראל ביתנו ובמקום השלישי הבית היהודי.

אכן, הצבעתי למחנה הממלכתי.

* אין לו כלום – תודה מקרב לב לזיוה שמיר על שבעים מאמרים מרתקים על שיריו ופזמוניו של אלתרמן. אני מחכה בכיליון עיניים לצאת הספר.

כמו כל הסדרה, גם המאמר על שיבושי הלשון של אלתרמן היה מאלף. עם זאת, אני חולק על הדוגמאות הנוגעות למילה "כלום". בשתי הדוגמאות, אין אלה שיבושי עגה ושימוש במילה "כלום" במקום "לא כלום". אכן, המילה "כלום" אינה צמודה למילה "לא", אך ה"לא" מופיע במשפט, גם אם לא בצמידות ל"כלום".

"מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם". המילה "אינה" מתייחסת ל"כלום". "אינה שומעת כלום", כמוה כ"היא שומעת לא-כלום."

כך גם בדוגמה השנייה: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ - - / אֵין לוֹ כְלוּם". אין לו כלום, כמוהו כ"יש לו לא-כלום."

זיוה הזכירה שגיאה בשיר "סיום" – שימוש במילה משקפיים בלשון נקבה. באותו שיר מופיע שיבוש נוסף. אלתרמן כותב: "את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו." המילה "בכדי" אינה תקנית. נכון לומר: כדי.

* ביד הלשון: להוותנו – מתוך מאמר של אהוד ברק ב"ידיעות אחרונות": "בשלב זה, להוותנו, זה לא נראה מעשי."

להוותנו – פירושו לאסוננו. מקור המילה הוא ספר איוב: "נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ" (ל', י"ג). בפירושים המסורתיים, המילה מבוארת במילים "לפורענותי" ו"לשברי", שהן שתי מילים המבטאות אסון.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: בן גביר זכה להישג בבחירות לא בזכות "תורתו" של מאיר כהנא שר"י אלא בעיקר בזכות הטרור הפלסטיני לכל סוגיו, שוד החקלאות הישראלית, התפרעויות בדואים בנגב, פרעות ורצח בערים המעורבות שמחולליהן טרם נשפטו, וגם האשמת מיכאלי את ביבי ברצח רבין – ואם לפיד וגנץ לא יתעשתו מהר ויקימו קואליציה בראשות נתניהו, יהיו הם האשמים העיקריים בהשפעתם המסוכנת של  סמוטריץ' ובן גביר על החלטות ממשלת ישראל!

* * *

איליה בר-זאב

לקראת בחירות אין סופיות

אַמּוֹת הַסִּפִּים

מִסְתּוֹרֵי קֹדֶשׁ נִתְגַּלּוּ בְּאֶבֶן מִקְשָׁה

מִתּוֹכְכֵי הַהֵיכָל,

מִזְבֵּחַ עִם כַּרְכֹּב וְזוּג קְרָנוֹת נֶחְשַׂף בַּחֲפִירוֹת

תֵל צָפִית –

"אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם

קֹמָתוֹ מִמֶּנוּ קַרְנֹתָיו."*

מְלָכִים נֵעוֹרוּ מִשְּׁנָתָם,

חָדְלוּ לְהִשְׁתַּטּוֹת כְּתִינוֹקוֹת, אוֹ לֹא.

לָרוֹצְחִים "בִּשְׁגָגָה" בָּאָה שְׁעַת-כֹּשֶׁר נוֹסֶפֶת

לְהַחֲזִיק בְּקַרְנוֹת

הַמִּזְבֵּחַ.

* שמות-ל' א', ב'

אֵשׁ הַקָּרְבָּן

כְּלֵי מִלְחָמָה מְשֻׁנָּנִים נֶחְשְׂפוּ בְּצִיּוּרֵי הַקִּיר –

אֲנָשִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת,

חַיּוֹת טֶרֶף.

הָאֲדָמָה לֹא חָדְלָה לִרְעֹד, עֶבְרָה

וָזַעַם בְּסֻלַּם רִיכְטֶר.

לַבָּה מְלֹהֶטֶת הֵאִיצָה אֶת אֵשׁ הַקָּרְבָּן בִּמְעָרוֹת

הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

שִׁקּוּי נְעוּרִים לְעַצְמוֹתָיו –

שִׁירָה אֱלֹהִית בְּאַדְמוֹת נֵכָר.

תַּיָּר מִזְדַּמֵּן רָשַׁם: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה!

סטלין צוחק 

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת" אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צה"ל.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּגוֹרִי וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא.

כֹּהֲנֵי דָּת מַמְשִׁיכִים לְשַׁכֵּר אֲנָשִׁים,

לְהַצִּית מִלְחֲמוֹת וּלְקַדְּשָׁן,לְהַגְבִּיהַּ שְׂמָלות, לְהִתְפַּלֵּל.

אֵלֵי כֶּסֶף מְקַרְקָפִים בְּתַעַר גַּלָּבִים אֶת עוֹר הַגֻּלְגֹּלֶת –

עֲטֶרֶת בְּרָאשֵׁי הַכִּידוֹנִים.

שְׂעַר הַתִּסְפּוֹרוֹת מְטֻאטָא אֶל בִּיבֵי בָּתֵּי הַזּוֹנוֹת.

סְטָלִין צוֹחֵק –

אָמַרְתִּי לָכֶם: הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

איליה בר-זאב

מתוך "טיסה נגד השעון", הוצאת "קשב לשירה" 2012.

* * *

אהוד בן עזר

מחזור י"ז

לזיכרה של טוני הלה

משנים רחוקות צפים ועולם פסוקיה, אותם היתה מקבצת למעננו בקפידה, וחוזרת עליהם השכם והערב, ואף בכינוסי בית-הספר יש והיו תלויים ככרזה על הקיר "טוב לכשול ביעודך מהשלים יעוד לא לך," – "איש יעוד טבעו כי יעש – לא תיפול עליו אשמה." ו"לא תבוז לחלומות ימי-הנוער את תגדל להיות אדם." ו"שונא מלחמה בעומק נפשו – הוא ינצח." ועוד רבים אחרים, שוודאי אבדו אי-שם במרחקי הזמן, אשר ככל שאנו מתעקשים לשמור על קו ותוכנית בו – יש והחיים עצמם מתעקשים מולנו והופכים את תוכניותינו וחלומותינו למבוי סתום וחסר-טעם, למהתלה, ומבין השברים אנחנו חוזרים ומנסים לבנות קו ודרך חדשים – אך הנה איבדנו את החוט המקשר, את חלומות ימי-הנוער ותמימותם שאין תחליף לה, והקו החדש והפיקח אינו לעיתים אלא פשרה עכורה, "עגל-הזהב", ופריטת השקל הגדול של החלומות לפרוטות של נוחיות וביטחון, רק במיסתרים מכרסמת ומפוררת אכזבת החלומות שלא התגשמו, אך שוב אין אל מי לבוא בטענה ואת מי להאשים.

כוחם של אנשי-מעלה בהיותם שרויים בחייהם ובמותם כקנה-מידה להחלטה מוסרית בתודעתם של חבריהם ותלמידיהם. איש-מעלה היתה טוני בקירבנו – בקרב דורות של תלמידים "צברים" שחינכה בעקשנות ובמרץ בלתי-נלאים, ושעל-כורחנו פתחה לנו פתח ליופייה של התרבות האירופאית ושל נכסיה הרוחניים. אף שבהופעתה – זילזלה במוסכמות, ואף שדרך הנהגתה היתה בהטלת מרות מוחלטת ולא סבלה התנגדות לדבריה – הנה מלחמתה זו שהלמה במוחותינו הצעירים בלי-הרף – כל-כולה מוקדשת היתה להנחלת ערכים של יופי ורכות, של נימוס, הבנת האמנות והאסתטיקה, הרומנטיקה, רוחו של ההומאניזם ושל הפאציפיזם והסובלנות האמיתי.

חסרת-אשליות היתה לגבינו, ויודעת היטב את נפשותינו – שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח צריך לבוא עלינו, שלא בפשרות – אלא בדרישה קיצונית ובהרמת-קול – צריך לעמוד על ראשינו למען נודה לה, אחר שנים, בהיזכרנו בלקחיה אשר כה מיהרנו לעיתים לחטוא בשיכחתם בשעת הלימוד.

"מה היתה טוני אומרת על כך?" – נשאר אצל רבים מאיתנו לקו-מידה ולמישקולת. היא היתה מחנכת במובן הנעלה של המילה. מורים רבים לימדונו לפני ואחריה, אך ערכים רק היא הנחילה. תביעות-יסוד שעיצבו את דרך-מחשבתנו באופן ששוב אין אתה יכול להתכחש להם עד יומך האחרון.

אני זוכר – כיצד לאחר שלימדה אותנו את "בית טיבו" [לרוז'ה מרטין דה-גאר, הסופר הצרפתי, זוכה פרס נובל] על כל כרכיו – "נוגענו" כולנו באותה רוח של פאציפיזם-שורשי ממנו שום מוכה-ירח לא יסחוב אותנו, חניכיה, לקראת הרפתקה שאינה הכרחית. ופינה אחרת – שיעורי האמנות ותולדת הציור – כה נחרטו בתודעה; ומישהו שחזר אחר שנים מטיול באירופה סיפר כיצד פתאום ראה את העולם בעיניה, ורגליו נשאו אותו מאליהן לשכיות-החמדה, שהוא ידע שהיא הזכירה פעם אלא שכח עד שהגיע לסביבתן. [באותה עת אני-עצמי טרם ביקרתי מחוץ לישראל, אך לימים חשתי גם אני כיצד טוני עומדת אחר גבי בכל מוזיאון ובכל אתר היסטורי, ובייחוד נוכח יופייה של ונוס ממילו בלובר, שאת מיתארי גופה היתה טוני ממחישה לנו על גופה-שלה הצנום והשטוח].

איש מאיתנו לא דמה לה ובכל זאת צרה בכולנו את דמותה והטביעה את חותמה. היא – ה"ייקית" חמורת-הפנים, בתו של שופט-גבוה בגרמניה, שאינה יודעת רגע מנוחה – ואנו, צעירים וחסרי-פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותנו החכמנית, לעיתים – לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש – ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, אלא משתדלים להרגיע אותה באותה רוח של פאטאליזם-"צברי"-חברה'מני אופייני כדי להתחמק בתירוצים שונים ממלאכת הלימוד – ומקבלים מיד נאום-תוכחה המחזיק את רוב רובו של השיעור – נאום שהיה אחד וחוזר בעשרות ובמאות גירסאותיו, מחוקה על-ידינו ועובר בעליזות מדור לדור של תלמידים – אך משהו ממנו נשאר תמיד בתשתית, לא כהלצה אלא כאמת הכרחית.

היא ידעה את כולם. מאות, ואולי אלפים, עברו תחת ידה והנהלתה – את כולם זכרה בשם, ידעה כל אחד מאיזה מחזור הוא ועם מי למד, ומכל אחד שפגשה שאלה על היתר, כך שתמיד היתה נושאת עימה תמונה מלאה מכל תלמידיה הבוגרים וממעשיהם.

אני זוכר, באחת מפגישותינו האחרונות, כשבאתי לבקרה והיא כבר על מיטת חולייה, אמרה שהיא מצטערת על כי מכל בוגריו של "תיכון חדש" לא נוצר איזשהו גוף מלוכד, ואפילו ציבורי – המשמיע קולו ומשפיע, משהו שלא יתפזר מיד כל שנה עם כל מחזור, אלא ישמש המשך וכתובת לאותם דברים שעליהם נלחמה ולקראת חינכה, למען לא תהא הרגשה כי הכול הופך לפרודות ומתרחק עם גמר הלימודים, וכמו מתמסמס ונעלם. רוצה היתה שהמוסד וחותמו המיוחד ימצאו לעצמם המשך של קיום אורגאני. אולי היו בזה חלק מחלומותיה על ההתיישבות והקיבוץ לקראתם כיוונה תמיד – בבקְשה לראות ציבור של ממשיכים-תלמידים. דומה היה כי נקרעה בין השאיפה שתלמידיה ימשיכו באוניברסיטה לבין רצונה לראותם בקיבוץ.

אמרתי כי אנו, הבוגרים, פנינו ופונים איש לעברו ולשטחיו – מתפזרים בארץ ובעולם – ושוב אין מוצאים שפה משותפת. אבל אל לה להצטער – כי עדיין נשאר הרבה גם מבלי לשאת את החותם המפורש של בית-הספר. נשאר הסך הכולל של ההישגים בכל שטחי היצירה, המדע והעבודה של תלמידיה, באשר על אחד מהם בנתיבו האישי, בלימודיו הבאים ובחייו, נושא אותה זווית-היסט ניכרת של חותם חינוכו וערכיו ואותה הכרה מודעת, ולעיתים גם בלתי-מודעת, כי תמיד היו ותהיינה נקודה אחת או אחדות שהיו בלתי-אפשריות לולא היא ו"תיכון חדש".

לעיתים לא הקשיבה עד הסוף למי שדיבר אליה. תמיד היתה עוסקת בשלושה-ארבעה דברים בבת-אחת. מלאת-מרץ, עסקנית, וסביבה אשכול של בני-אדם המדברים אליה כולם בבת-אחת. שואלת, ולפני שאתה מספיק לענות כבר שואלת על דבר-מה אחר או את מישהו אחד הנמצא לידה. ובכל זאת, אחר שנים, והנה היא מצטטת בפניך מילה במילה כל מה שאמרת ודימית בנשפך שלא שמה לב.

אני זוכר, עם צאת ספרי [הראשון, "המחצבה", "הספרייה לעם", "עם עובד", 1963], וזה כבר שנים אחדות אחר גמר הלימודים, שוחחנו שיחה חטופה, וקפצה כדרכה מנושא לנושא וכבר נואשתי מלהסביר כמה דברים שנראו לי חשובים במיוחד. והנה, אחר שבועות מספר – מכתב ממנה ובו הזמנה לבוא להרצות בפני התלמידים – ובמכתב ראשי-פרקים ושאלות – מה עליי לדבר ועל מה להשיב – לא החסירה דבר ממה שביקשתי לספר, ודומה אף ששמעה והבינה רב ממה שהצלחתי להביע בפניה במילים, כמו קראה מחשבות.

טוני נראתה ונראית לי כאחת האחרונים לגזע-נפילים שנטעה תרבות גרמניה בתוכנו. גזע שהעמיד את צמרת המדעים והמקצועות החופשיים בארץ, ואשר טבע את חותמו בתרבותה של הארץ, אף שמעולם לא נתמזג עימה עד כלה ונשאר תמיד עומד בזרות-מה להווי התוסס והמתחדש. וכאן אולי הפרדוכס שבאישיותה של טוני – שלולא היתה זרה לנו כל-כך ושונה מאיתנו – לא היתה מצליחה כל-כך בעבודתה עימנו. היא – תמיד היתה כצוק סלע איתן, שאינו דומה לסביבתו ואינו מתכוון להיות דומה ולהתמסמס במי-אפסיים. איש מלחמה היתה, ולא התפשרה. ממלאה בנאמנות אחר דברי גיתה החביב עליה: "מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום יום מחדש." והיא – יום-יום דרשה ונאבקה על מילוי רצונה בלי רחם – ובית-הספר היה נוצר יום-יום מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, כשקולה מנסר בו מקצה לקצה ועיניה פקוחות על הכול.

ולעיתים אני תוהה אם יש בנו, בממשיכיה, אותו כוח בלתי-נלאה, אותה אמונה חזקה, עקשנות וסבלנות – להקים דור חדש של תלמידים ולראות כחשוב מכול להנחיל להם אותם ערכים שהנחילה היא לנו. ומי מוכן לזאת היום? מי היה רואה בעצמו סמכות לבוא לדרוש מתלמידיו או להעניק להם על-כורחם, לכפויי-תודה אלו, את מזונם הפנימי הסמוי אשר מבלעדיו לא יהיו לעולם בני-אדם שלמים. אנחנו לעצמנו איננו "זרים" כמוה, ויש הרגשה לפעמים שהפכנו כה קרובים ודומים זה לזה במנטאליות שלנו, עד שדומה כי אין לנו מה לומר עוד ומה לחדש אחד לשני.

"טוב לכשול בייעודך מהשלים יעוד לא לך," אמרה, "ואיש יעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה." אכן, איש-איש מאיתנו הלך בדרכו – יש שכשלו בייעודם, ויש שנעשו מאושרים מהשלמת יעוד לא להם. יש שעשו כיעוד טבעם – ובכל זאת האשמה נפלה עליהם וביקשה להכריע אותם ולהכחידם, ואולי רק מתי-מעט מאושרים זכו ונחלצו. ספר חיינו פתוח – אך אינני יודע אם מישהו מאיתנו יזכה בשעת סיכום לחוש עצמו כה אחד ושלם עם יעודו ומפעלו – כפי שהרגישה היא את עצמה כל ימיה. רישומה שהטביעה בנו, זו הישארות-נפשה – תהא ניכרת וחיה בלב כל בני הדור שנתחנך בבית-ספרה והתייחד מאחרים בקליטת עיקריה שמעולם לא היו מושגים מופשטים בלבד אלא תביעה יום-יומית וחוזרת.

*

 הייתי בן 28 כאשר כתבתי את הדברים האלה, כעשר שנים לאחר שהשלמתי את לימודיי בשמינית ספרותית [הומאנית] של בית-הספר התיכון החדש בתל-אביב. אלה היו מן השנים המאושרות ביותר בחיי ועד היום יש ואני חוזר אליהן בחלומותיי, כאילו אני שב ללמוד שם, יושב בכיתה, למרות שאני כבר מבוגר ויש לי תעודת בגרות.

טוני הלה היתה המחנכת וכן המורה להיסטוריה, ספרות כללית ואמנות; יעקב בהט, ספרות עברית ותלמוד; מאיר בלוך, תנ"ך; ד"ר אהרן ברגמן, פילוסופיה. צבי "קטן" (את שם משפחתו לא אזכורה), מתמטיקה. למדתי שם רק שביעית ושמינית ואלה המורים שנחרתו בזיכרוני. בגלל טוני ויעקב לא על דעתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. המטען שלהם הספיק לי, ולמדתי פילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה, אבל כל בני-דמותי ברומאנים ובסיפורים שלי לומדים ספרות בירושלים באותה תקופה של ראשית שנות ה-60, במאה הקודמת. מין בדיחה פרטית, לבדל את עצמי מאלה שכן למדו אז ספרות ועד היום הם כותבים ספרות שאפשר ללמֵד אותה בחוגים לספרות. אני לא רציתי לקלקל את כתיבתי ולכן לא למדתי ספרות באוניברסיטה. וכמו שאברהם שפירא (לא פצ'י) היה אומר: "מעולם לא למדתי ולא לימדתי ספרות באוניברסיטה!"

קשריי עם טוני נמשכו שנים לאחר שסיימתי את לימודיי וזאת בין השאר משום שבתקופה האחרונה שבה גרתי בירושלים כסטודנט, בשנים 1964-1966, שכרתי חדר אצל אחותה וגיסה, משפחת אילזה וד"ר ורנר קראפט, שם, בצל קורתם בדירת הקרקע ברחוב אלפסי 31, כתבתי את "אנשי סדום", מושפע גם מאווירת השפה הגרמנית ששלטה בבית (אילזה לימדה גרמנית במכינה באוניברסיטה העברית). מדי פעם היה קופץ לביקור מתל-אביב ה"אלמן", חברה-לחיים של טוני, גוסטב שטינשניידר [נכדו של שטיינשניידר הידוע. היא נישאה לגוסטב באחרית ימיה כדי להבטיח את מגוריו בדירה לאחר מותה], פילוסוף-חובב ועובד ניקיון בעיריית תל-אביב אצל שרגא נצר בשעתו. גוסטב כמעט שלא ידע עברית, וכאשר היה יושב בחדרי לשוחח איתי היה פותח מילון כדי למצוא את תרגום המילים המתאימות ולכן כל שיחה עימו נמשכה זמן רב.

טוני היא אחת הנשים המשפיעות ביותר על חיי ועל עולמי הרוחני, לצד מורתי לפילוסופיה יוונית ד"ר פפיטה האזרחי (אשתו של הסופר יהודה האזרחי), בעלת-ביתי בירושלים בָּנִי (בניכר) סיל, בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה", וכמובן דודתי אסתר ראב (ולימים גם ויקי ניסים, שחילצה אותי  מצרות נפשיות). לטוני הקדשתי את ספרי "אין שאננים בציון" ולבָּנִי את קובץ סיפוריי "ערגה". בצד הגברים שהשפיעו עליי אני יכול למנות בעיקר את סבי יהודה ראב, את מורי ורבי פרופ' גרשם שלום, (טוני: "וכשתגיעו לאוניברסיטה בירושלים, תלכו ללמוד אצל פרופ' גרשם שוֹלֵם!"), ובמידה לא מעטה אוכל למנות גם את פנחס שדה ויבדל"א מכולם ידידי יצחק אורפז, שעמדו לצידי בתקופות שבהן לא מצאתי את השקט הנפשי.

ויש כמובן עוד דמויות, אבל הן בנות-גילי וצעירות ממני, וכל אחד יוכל לקרוא עליהן בשנת 2036 ביומניי שנכתבו משנת 1965 ואילך (עם הפסקה בין השנים 1977-1987), ואשר בשנים הקרובות אני מקווה לסיים את הקלדתם ועריכתם (משנת 1987 ואילך היומן הוא כבר בקובצי מחשב), ואמסור מהם עותק מודפס אחד שלם בן עשרות כרכים, לפי השנים, לגניזה בספרייה הלאומית בירושלים, גניזה שכאמור לעיל תיפתח לקריאה לציבור רק בשנה שבה אהיה בן 100 או לא אהיה.

אני ממליץ לכל אדם, לא רק לסופר, לכתוב יומן. וגם לזכור מה שהיתה טוני מצטטת לנו מ"פאוסט": "עד אשר תוכל להגיד לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"

[ציטוט מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר" 674 מיום 1.9.2011 ובו דברים על טוני  ו"תיכון חדש" מאת נורית גוברין וחגית הלפרין, במלאת 47 שנה למותה של טוני הָלֶה 1890-1964–  וזאת מתוך "יוּבל", ביטאון תלמידי בית-הספר התיכון החדש, תל-אביב, דצמבר 1964, ובו גם: טוני הלה ז"ל: מכתב לבוגרי מחזור כ"ז. ד"ר י. פאפוריש: טוני הָלֶה-שטינשניידר ז"ל.

גיליון המכתב העיתי 674 מצוי בערך "טוני הלה" בגוגל וכן בפרוייקט בן יהודה].

* * *

טוני הלה

מכתב לבוגרי מחזור כ"ז

לא ניתן לי לדבר אליכם פנים אל פנים, כמו שרציתי, אבל אשתדל לומר מילים אחדות היוצאות מן הלב.

אנו מרגישים קירבה מיוחדת למחזור זה, כי השתתפתם איתנו במשבר הגדול שעבר על בית-הספר, עמדתם במיבחן ועזרתם לנו להתגבר על המשבר. על כך אכיר טובה. אוכל להגיד בסיפוק, שלא רק השתתפתם, אלא גם הייתם עדים איך התגברנו, ואני מקווה שתספרו על כך למחזורים הבאים.

המסיבה היפה של היום האחרון ללימודיכם, שלטה בה אווירה טובה וחופשית. חשבתי על צבי והתנחמתי קצת: זכר החברים שעזבו אותנו מקשר בינינו, אבל להמשיך במפעלנו – זאת המצבה הנאה ביותר שנוכל להציב להם. אני מציינת בסיפוק שאנו שוב בעלייה והאווירה החופשית, ששררה בין התלמידים והמורים וההנהלה, לא התקלקלה. קחו עימכם את זיכרו של צבי שאהב את כולכם, ודעו, שאנחנו ממשיכים לדאוג לאווירה של בית-הספר.

ועכשיו – מילה אחרונה. חמש דקות לפני 12.00. ומי יודע מתי מילה חודרת אל הלב ומתי לא. אני רוצה להגיד, שאנחנו משתדלים מאוד גם בשנים האחרונות, שלימודיכם לא יישארו ידע בלבד, אלא יעזרו לכם לבנות השקפת-עולם. אני פוחדת, שעוד לא מצאנו את הדרך איך להדגיש או איך לטפח את היחסים הנפשיים ביניכם לבין עצמכם, ומה שנחוץ לנו היום יותר מתמיד הוא לא רק השקפת עולם, אלא יחסים נפשיים פשוטים. העולם חסר נפש וכולנו סובלים מזה. אינני רוצה להבהיל אתכם מפני העולם המדעי והטכנולוגי הנחוץ לנו, אך רציתי להזהיר אתכם מפני הזיקה היתירה לכסף וכבוד ולהדגיש בפניכם שחיי הנפש: מילה טובה במקום, מעשה טוב בזמנו, הם לא פחות חשובים, פלא לא קטן בעולם המקרוסקופי או המיקרוסקופי שלנו. השתדלו ליצור יחסים אנושיים פשוטים בין איש לאיש, אז יהיו החיים פחות יבשים, ופחות בדידות תשרה בעולם.

אם תדעו לשמור על יחס אנושי וקירבה נפשית בין איש לאיש, יהיו החיים פחות דלים וריקניים משהם עכשיו. קשה למצוא בבית-הספר דרך חינוך זו, וזה תפקידנו בעתיד. אבל הרגשתם ודאי כיצד אהבנו כל אחד מכם, אם גם נלחמנו בו לפעמים. השתדלנו ששום תלמיד לא יהיה מיספר ובורג במכונה, לכן שימרו על הקשר איתנו וביניכם. אין ידידות וחברות כמו בין חברי בית-הספר, אפילו אין מרגישים בכך תמיד.

דעו: עליכם לחיות בשני עולמות. בעולם הגדול, המדעי המופלא, ובעולם הנפשי שאינו פחות מופלא. ואל תזניחו את הארץ הקטנה שלנו, שהיא המקור: שום גולה ושם עולם גדול לא יכול לתת לאדם מה שפינה קטנה משלו נותנת לו. הרגישו את הכיוון ואת החיבה והאיחולים המלווים אתכם. הצליחו בחייכם מכל הבחינות ושימרו על הקשר.

* * *

אהוד בן עזר

קטע מהסיפור

"טוני או חלומות ימי הנוער"

בקובץ הסיפורים "הפרי האסור" / בהוצאת אחיאסף, 1977

צהרי מדבר. ושם, בערבה על אבן אחת, בשמלה אפורה יושבת מחנכת כיתתנו הזקנה, שנסעה איתנו דרומה לחוות הגדנ"ע באר אורה – בדרך לא סלולה, במשאית "פיאט" רחבה כספינה. גופה דל, נפשה אינה יודע ליאות. טוני הלה חותכת וחודרת במיבטאה הייקי, המכה הד בחלל הזמן של תלמידיה, בנקישות תרוודו של מתיך-הכפתורים:

"בן אדם, הייה אשר הינך!"

פר גינט. פאוסט. צריך ללכת לקיבוץ. לאוניברסיטה. מה היתה טוני אומרת על כך? – זה נשאר אצלי שנים רבות תורת מידות שלמה על רגל אחת, כאימפראטיב הקטגורי, לאחר שלימדה את "בי טיבו", נוגעתי ברוח פאציפסטית שלא הירפתה ממני. "שונא מלחמות בעומק נפשו – הוא ינצח!" שעה שטיילתי לראשונה באירופה ראיתי עולם מבעד לעיניה. רגליי נשאו אותי למוזיאונים, לשכיות-חמדה שהזכירה בשיעוריה. פרקים שנשכחו צפו ונתגלו מחדש, ובקולה ממש, כעומדת מאחורי כתפי. אירופה שבחלום: היסטוריה, ספרות כללית ותולדות האמנות, המקצועות שלימה. ו"איש ייעוד טבעו כי יעש לא תיפול עליו אשמה!"

טוני.

אף שבהופעתה היא מזלזלת במוסכמות, אינה מקפידה על לבושה, ודרך הנהגתה בהטלת מרות מוחלטת אינה סובלת התנגדות לדבריה – הריהי הולמת בלי הרף במוחותיהם הצעירים של תלמידיה, להנחילם ערכי יופי, נימוס, הבנת אמנות, רומאנטיקה, הומאניזם וסובלנות. חסרת אשליות, ויודעת היטב שלא במילים רכות ובפיתויים, אלא בכוח יש להכות על ראשיהם, ועל כך יודו לה, בבוא היום. איש מתלמידיה בני-הארץ אינו דומה לה ובכל זאת היא צרה בכולם מקצת דמותה ומטביעה בהם את חותמה. מחייכת. חמורת-פנים. אינה יודעת רגע מנוחה. אביה היה שופט עליון יהודי בגרמניה. ותלמידיה – צעירים, חסרי פרצוף, לעיתים שלווים בעצלותם החכמנית, לעיתים לא ישרים ביותר, משתדלים להיראות כיודעים הכול מראש ועל כן לא נוקפים אצבע לעשות דבר-מה, שוקדים להרגיעה באותו פאטאליזם-"צברי"-חבר'מני ולהתחמק מלימודים. ואז – נאום תוכחה שלה, "מי לא ילמד?" – המחזיק רוב רובו של השיעור, חוזר על עצמו בעשרות גירסאותיו, מחוקה על-ידי תלמידיה מדור לדור. היא חוששת כי גם הטובים שבהם עתידים בבוא היום לייצג רבות מן התופעות אשר עליהן יעבירו ביקורת. לעיתים אינה מקשיבה עד הסוף למי שמדבר אליה. עסוקה תמיד בשלושה-ארבעה עניינים בבת-אחת. מלאה מרץ, וסביבה אשכול בני-אדם המדברים אליה מכל עבר, בהליכה. מיהו הראוי לחיים ולחירות – זה הכובשם יום-יום מחדש. ואצלה יום-יום נוצר בית-הספר מחדש, בכיתה, במסדרון, בשעת ההפסקה, קולה מנסר בו מקצה אל קצה ועיניה פקוחות לכול. שואלת, ובטרם הספקת לענות וכבר היא משוחחת עם מישהו אחר. אך לאחר שנים, ואתה כבר שכחת את דבריך, הריהי מצטטת בפניך משפטים שאמרת ודימית בנפשך שלא הקשיבה להם.

לימים הקדשתי את המהדורה העברית של "אין שאננים בציון",  שיחות על מחיר הציונות – "זכר למחנכת טוני הלה." (ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986).

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

תזכורת מרה ביום הבחירות

ביום שאנו הולכים לבחירות, מפוצלים ושסועים, אסור לנו להתדרדר עד כדי מלחמת אחים. ויש חשש אמיתי לזה. באופן טבעי, עם היוודע התוצאות יש מרוצים ויש מאוכזבים, אבל עלינו לדבוק במאחד אותנו, ולזכור את גורלנו בעבר הלא רחוק, גורל העם היהודי כאשר לא היתה לנו מדינה, לא עצמאות, לא צבא, סבינו סבותינו הובלו למשרפות בלא-אונים.

תזכורת לכך, אור אדום של אזהרה לנו, קיבלתי ביום הבחירות עם הידיעה המעציבה על פטירתו של ניצול השואה משה העליון ז"ל. השם שלו לא אומר דבר לרבים, אבל סיפורו הוא סיפור העם היהודי – משואה לתקומה, מתקומה לעוצמה ומעוצמה למריבה.

איזו מסכת חיים עבר האיש היקר הזה ב-97 שנות חייו. יליד סלוניקי, אשר מעירו הובל יחד עם בני משפחתו, ברכבת משא במשך שישה ימים, מיוון לאושוויץ שבפולין. שם נרצחו אימו ואחותו, סבו וסבתו. הוא שרד את מחנה התופת כמו גם את צעדת המוות אל המחנה האחר – מאוטהאוזן, שגם אותו שרד.

ארצה הגיע משה בספינת המעפילים "וג'ווד" ביוני 1946, ואז נכלא למשך חודש ימים – והפעם בידי הבריטים. משה העליון הצטרף לצה"ל, שירת בחיל התותחנים, והגיע לדרגת אלוף-משנה. הוא היה נשיא אירגון ניצולי השואה מיוון בישראל וחבר הנהלת יד שם. שם גם זכיתי להכירו.

האיש היקר הזה, שעל זרועו מקועקע המיספר 114923, היה מאחרוני ניצולי השואה, וניצול השואה האחרון שעוד כיהן בהנהלת רשות הזיכרון לשואה ולגבורה. לא מכבר הלכו לעולמם חבריו בהנהלה: טולקה ארד, מתי דרובלס וברוך שוב, זיכרם לברכה. עתה גם הוא איננו. בין השאר, הוא הדליק את אחת משש המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2017, ושוחח עם האפיפיור בביקורו ב-2019 בישראל וביד ושם.

גם כשנחלש, הקפיד להשתתף בכל הישיבות, גם בזום, והביא את דבר שרידי השואה עצמם. כתב זיכרונות, דברי ספרות, והיה איש עדוּת. עצם נוכחותו בינינו העבירה תמיד צמרמורת בגב. כל כך צנוע ואהוב על הכול, קולו היה חלוש אך צלול, חשוב היה לו להנציח את הטבוחים, לזוכרם ולהזכירם. ידענו, שאר המשתתפים, כי זכות גדולה היא לנו שאדם כמותו נמצא בתוכנו, ממחיש בעצם נוכחותו את האיום באסונות שניתכו על העם היהודי.

כשאני חושב על משה העליון, וקורא כמעט כלא-מאמין את קורותיו וכל אשר עבר עליו, את גלגוליו, את סבלו, ואת קוממיותו במולדת ההיסטורית, עולה בתוכי נהמת-זעקה על הסחי והריב שאנו מביאים על עצמנו, מסכנים את עתידנו, שרויים ביום קטנות. לקח האסונות מן העבר אינו נמצא בתודעה, כמעט אינו ידוע.

משה העליון נטמן למחרת יום הבחירות בחולון. ודומני, אם אעז לדבר בשמו, כי צוואתו הבלתי כתובתה היא חד-משמעית: יהודים תתעשתו, היזהרו במריבותיכם, אל תסכנו את הבית הלאומי שהושג בעשרות אלפי קורבנות של מיטב בנינו הלוחמים, זיכרו את ששת המיליונים, את גורל עמנו כאשר היינו נתונים לחסדי גויים, הגרמנים הנאצים הארורים ומשתפי הפעולה עימם. גם במחלוקות הקשות שימרו על האחדות, שימרו על הבית.

יוסי אחימאיר

* * *

עדינה בר-אל

נדב כהן: מחממת העגבניות לבית הרבי בניו-יורק

דרכו של נדב כהן בן מושב ניר-ישראל עברה דרך הודו, שם חזר בתשובה. לאחר השיבה מהודו התבודד במדבר, מצא את הדרך אל קהילת חב"ד בצפת, בנה את ביתו ושב למושב בו נולד יחד עם רעייתו אורלי ושלושת בניו.

מסיבת בצל

אתחיל בזיכרון אישי: כאשר משפחתנו הגיעה למושב ניר-ישראל הזמינו אותנו השכנים שלנו,  עמי וג'ודי כהן, למסיבת בצל. הם החליטו לחגוג עם חברים מהמושב לכבוד סיום איסוף הבצל שגידלו במשק. היה זה ערב מאוד נחמד, שבמרכזו, כמובן, מרק בצל, פשטידת בצל וכל מה שניתן להכין מבצל. ומאז הם הפכו לחברינו הטובים, כמאמר הפסוק במשלי (כז' 10): "טוב שכן קרוב מאח רחוק."

השנים עברו. ילדינו גדלו יחד עם בני משפחת כהן. במרוצת הזמן האב עמי כהן חלה ונפטר, ג'ודי אלמנתו עזבה את המושב, וארבעת ילדיהם – ניצן, נדב, מיכל ומירב – הקימו משפחות ומצאו כל אחד את דרכו הוא. והנה לאחר שירות בצבא, ביקורים בהודו וחזרה בתשובה – שב נדב, הבן השני,  לחיות בניר-ישראל עם המשפחה שהקים. אבל הוא חזר נדב אחר הן בלבושו והן באורח חייו.

את קורותיו הוא סיכם בספר שכתב: "התשובה בהודו", כותרת שמרמזת ברמזים עבים את השינוי שעבר.

החיים במושב

וכך כתב נדב בספרו: "אבל בואו נתחיל מההתחלה. נולדתי במושב ניר-ישראל, מושב ליד אשקלון, שהוקם שנה לאחר קום המדינה לפני כשבעים שנה. כשהקימו את המושבים באותם ימים, חילקו את העולים החדשים במושבים לפי המקום ממנו עלו, וגם חילקו לפי רמת הדתיות של העולים. המושב שבו נולדתי, הוא מושב שאליו הגיעו ניצולי שואה מאירופה, ברובם מהונגריה. בהמשך הגיעו גם מרומניה. חלקם הגדול היו דתיים לפני השואה, אך כשהגיעו לארץ, כבר כמעט ולא נשארו להם סממנים דתיים.

"ההורים שלי לא היו מהמייסדים של המושב הזה, הם הגיעו אליו רק בשנת 1975. אבא שלי נולד במרוקו ואימא שלי נולדה בארצות הברית, שניהם עלו לארץ בגיל צעיר, נפגשו בירושלים, התחתנו ובאו לגור במושב. הם היו מאוד ציונים. רצו ליישב את הארץ, להיות חקלאים, לעבוד את האדמה. ואכן הם טיפחו משק עם ענפים שונים: הם גידלו עגבניות בחממה, פרחים, בצל ומלפפונים. כמו כן היה להם מטע עם עצי אפרסק ונקטרינה."

על ילדותו ונעוריו כותב נדב: "היתה לנו ילדות נפלאה, תמימה. היה אז רק ערוץ אחד בטלוויזיה, בשחור לבן... ואת רוב הילדות העברנו בשדות, בפרדסים או במגרש הספורט. עברתי את המסלול שכולם עוברים במושב: 'גן חרוב', בית ספר 'ניצן' ותיכון 'באר טוביה'. אחרי התיכון, כמו כולם, התגייסתי לצבא. שירתתי בתפקיד מסווג במודיעין, שנה באוגדת עזה, שאז היתה בגוש קטיף ליד נווה דקלים, ועוד שנתיים בפיקוד דרום בבאר שבע. אחרי הצבא הלכתי לעבוד, להרוויח קצת כסף להתקדם לשלב הבא במסלול, לטוס למזרח הרחוק, לטיול הגדול שאחרי הצבא."

"הלם תרבות" במזרח

נדב טס להודו ולהרי ההימלאיה בנפאל. "חיפשתי תמיד את המקומות השקטים יותר. הסתובבתי במקומות פחות מתויירים, רציתי להכיר את התרבות ההודית." הוא מעיד על עצמו. "קיבלתי שוק, או כמו שלמדתי במגמת סוציולוגיה בתיכון 'הלם תרבות'. מדוע? כיוון שכל מה שחונכתי עליו והאמנתי בו, כל הערכים עליהם גדלתי, שונים בתכלית בתרבות ההודית. הכול הפוך לגמרי."

והוא מפרט: "בארץ תמיד חשבתי שכדי להיות מאושר אני צריך בית קרקע עם בריכה, אישה, ילדים וכלב, ג'יפ וטרקטורון בחנייה [...] אבל במזרח הכיוון הוא בדיוק הפוך. [...] השאיפות החומריות לא בראש מעייניהם. הם מסתפקים במועט, וטוב להם עם זה. הם גרים ביחד כל המשפחה המורחבת: סבא, ילדים ונכדים, בני דודים. אין לכל אחד חדר משלו עם פלייסטיישן וטלוויזיה בכבלים, בטח שלא טלפון חכם וכולם מבסוטים. הם יושבים יחד כל המשפחה לארוחת ערב. אמנם היכרתי סיפורים כאלה מאבא שלי על הילדות במרוקו, אבל כאן ראיתי את זה במוחש מול העיניים."

בהאנגר "אדמה" במצפה רמון

"כשחוזרים לארץ מהודו, הדבר הראשון שרוצים לעשות הוא... לחזור שוב להודו." אומר נדב. הוא חיפש מקום רגוע להיות בו ומצא את מצפה רמון. "עיירה בדרום הארץ, קטנה ושקטה, אנשים פשוטים שחיים שם כבר עשרות שנים, וקהילה קטנה של אנשים רוחניים, מטפלים, מתקשרים ועוד." זוג רקדנים – ניר בן גל וליאת דרור – הקימו שם בית של מודעות ורוחניות. הם קראו לזה האנגר 'אדמה'. היתה שם מעין 'קומונה', הרבה אנשים שחיו יחד, רקדנים, זמרים, טיילנים (בוגרי המזרח הרחוק), אנשי פסטיבלים וכדומה." היתה אפשרות לבוא לגור שם בתמורה להתנדבות ועזרה בסדנאות שבני הזוג מעבירים, ונדב נשאר שם. "ואני הייתי עוזר להם לסדר את האוהלים לשינה, לבשל ארוחות, להכין את המתחם לפעילות, לקבל את האנשים כשהגיעו, וכמובן להשתתף בסדנאות בעצמי."

במצפה רמון קרא נדב ספרים של מורים רוחניים מהמערב ששאבו את רעיונותיהם מהמזרח, וכן הכיר קהילה קטנה של חמש משפחות שחזרו בתשובה. שם השתכנע לראשונה לשמוע שיעור של הרב יוספי. "בשיעור הוא הסביר כל כך יפה את החלק הפנימי של התורה. לא מה צריך לעשות, אלא למה עושים את זה בכלל. הוא לא דיבר על הצד הטכני של המצוות, אלא רק על המשמעות הפנימית והעומק של היהדות."

חזרה למזרח – שליח מצווה

לאחר מכן טס נדב לטיולו השני בהודו. יקצר המצע מלספר את דרכו הרוחנית לחזרה בתשובה. הוא עבר מסע רוחני. אחד הספרים שהשפיעו עליו במיוחד היה ספר "התניא", שהוא ספר יסוד של חסידות חב"ד.  "אני קורא את זה בתוך גסט האוס מלפני מאה שנה. הספר נכתב לפני מאתיים שנה, אני לא יודע מי זה רבי שניאור זלמן שכתב אותו, אבל מה שבטוח שהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי, וככל שאני בוחן את הדברים לעומק אני רואה שהכול אמת [...] ההרגשה הזאת שמצאתי אמת בספר התניא היתה כל כך חזקה, והיא יצרה אצלי חשק בלתי מוסבר לעשות משהו יהודי, לעשות איזו מצווה, להניח תפילין. הייתי אז בן עשרים וארבע וחצי . עד אז תפילין הנחתי פעמיים. פעם אחת בבר מצווה ופעם שנייה בארון... מאז לא נגעתי בהם, ופתאום אני מרגיש שאני חייב להניח תפילין."

ומכאן ועד לקיום המצוות הדרך היתה קצרה. הוא יצר קשר עם בית חב"ד בכפר בהימלאיה בשם מנאלי. שם השתתף בתפילות ובצום ביום הכיפורים "לא הרגשתי את הצום, לא הרגשתי את הזמן. הרגשתי התעלות רוחנית מדהימה."

לקראת חג הסוכות ביקש ממנו הרבי במנאלי להיות שליח מצווה – להביא ענפי ערבה שפרחו בהימלאיה, אל בית חב"ד בפושקאר. היה זה מסע ארוך. הוא נסע באוטובוס לדלהי במשך 16 שעות. "הנהג ההודי דוהר בדרכים מפותלות. האוטובוס קופץ ללא הפסקה ואני עם הערבות ביד, משקשק אותן מצד לצד. אפשר לחזור בתשובה רק מהפחד בנסיעה..." ואחר-כך נסע באוטובוס אחר לפושקאר במשך 8 שעות.

מספר נדב: "הגעתי לפושקאר, מצאתי 'גסט האוס', והנחתי שם את התיק שלי. ביררתי איפה בית חב"ד, לקחתי את הערבות וצעדתי במהירות לבית חב"ד. דפקתי בדלת של בית חב"ד, הרב פתח לי את הדלת, ואני אומר בתוקף: 'הנה הערבות, עכשיו תביא לכאן את התפילין. אני רוצה להניח תפילין!'

"הרב הסתכל עלי ואמר בחיוך: 'עכשיו חול המועד סוכות. לא מניחים תפילין בחול המועד...'

"'אז מה עושים?' שאלתי.

"'עכשיו נוטלים לולב ולומדים תניא.' הוא ענה.

"'מצוין, תביא את הלולב. תביא גם את התניא. אני אוהב ללמוד תניא.'"

ביקורים בבית הרבי בניו-יורק

נדב חזר ארצה ולמד בישיבה ברמת אביב במשך כמה חודשים. ואז, כמנהג החסידים, נסע בפעם הראשונה לניו-יורק, לבית הרבי מלובביץ'. בספר מתאר נדב את השהייה שם בחודש תשרי:

"דבר מיוחד, שקשה לתאר במילים, הרגשת קדושה, התרוממות רוחנית בתפילות, בלימוד, בניגונים, בריקודים של שמחת בית השואבה, דיבוק החברים, מבצע שופר בראש השנה, מבצע לולב בסוכות, מבצע תפילין [...] ממש 'לונה פארק' של קדושה, מלא בריגושים וכיף."

בפעם השנייה נסע נדב לשהות שם כשנה, וברבות הימים "הגשמתי חלום. התחלתי להוציא קבוצות מאורגנות מהארץ לביקור בחצר הרבי."

אורלי – עזר כנגדו

אורלי לבית ליפשיץ נולדה בקיבוץ הדתי-לאומי שדה אליהו. אביה מאיר עלה ארצה מאוסטרליה בשנת 1969 ואימה רינה היא ילידת הקיבוץ. במשך שנים שימש האב  כגזבר הקיבוץ, וממשיך לעבוד בעבודות נוספות, ביניהן מפעל התבלינים. אימה היתה גננת.

אורלי למדה בבית הספר היסודי ובית הספר התיכון האזורי, שהיה בשדה אליהו. בצבא היא שירתה כמורה-חיילת, ובהמשך גם הדריכה בקורס מורות-חיילות. לאחר השחרור היתה מורה ליהדות במשך כמה שנים בבית ספר דתי בירושלים. "ואז חיפשתי שינוי בחיים, נסעתי לטיול באוסטרליה, ואחר-כך הגעתי להודו. שם בבית חב"ד בעיר פושקאר מצאתי את השינוי המרתק שביקשתי. נמשכתי לרעיונות ולעומק של התורה בחב"ד.  בבית חב"ד למדתי בקורסים שונים, ושם גם ראיתי את נדב לראשונה. הוא חזר בתשובה שנה לפניי. והוא נכנס לי ללב." היא מעידה.

בשובה לארץ החלה אולרי ללמוד במדרשה לבנות של חב"ד בצפת. באותו זמן היא נפגשה עם כמה בחורים לצורך שידוך, אבל עדיין זכרה את נדב.

"בארץ, לאחר היכרות עמוקה של ארבע פגישות בינינו, נישאנו בשנת 2005. עברנו לגור בצפת ושם נולדו לנו שלושת בנינו." אורלי היתה מורה בשנים אלו גם בסמינר למורות וגם במדרשה בה היא למדה בעבר.

חסידי חב"ד בארץ

מספר נדב: "במשך שמונה שנים חיינו בצפת, בקרב קהילת חב"ד. רעייתי אורלי ואני עבדנו בעבודה מסודרת בשליחות חב"ד. לאחר שסיימנו את הפרויקטים שהיו לנו שם, התחלנו לחשוב מה הלאה. נשארנו שנה נוספת בה פיתחתי את כל התחום של הפצת דברי תורה. הפקתי והפצתי הרצאות, סרטונים וספרים בנושאי התפתחות אישית, הצלחה בזוגיות, מימוש הייעוד. הכול לפי התכנים שבספר התניא. כמו כן הקמתי עמותה לצורך גיוס כספים ועשיתי דברים התנדבותיים נוספים.

"לאחר שנה זו לא רצינו להישאר בקהילה סגורה של חב"ד, אלא רצינו להרגיש יותר משמעותיים במקום אחר. נוסף לכך הייתי חייב להיות במרכז הארץ לצורך עבודתי, כי נסיעות להרצאות מצפת גוזלת זמן רב ומאמץ. חיפשנו מקום במרכז. המקום הראשון שבו ביקרנו לצורך חיפוש מגורים היתה העיר רמת גן. למראה המון האנשים ברחובות, הרעש והאוטובוסים, הבנו שאנחנו רוצים לגור במקום שקט יותר, במושב. חיפשנו מושבים במרכז הארץ. ואז אמר לי אחד החברים: 'אתה בן מושב. מדוע שלא תחזור למושב שלך?' לשמע דבריו פתאום קיבלתי תחושה של רוגע. כל הלחץ בעקבות השאלות ממה אתפרנס ואיך אסתדר, נעלם. היתה לי הרגשה שבניר-ישראל אני בוודאי אסתדר בקלות, כי זה הבית."

חזרה למושב

בדיוק באותו זמן התפנתה דירה להשכרה במושב. המיקום עבור משפחת כהן היה אידיאלי, כיוון שבעיר הקרובה – קריית מלאכי – יש קהילה גדולה של חב"ד, ושם יש כל השירותים הדתיים שהם זקוקים לו: בתי כנסת, בתי ספר לילדים, מקווה, חנויות מזון עם כשרות מהודרת.

באוגוסט 2014 בחודש אב תשע"ד, הם הגיעו למושב. "וזהו. מאז אנחנו כאן. התחלנו לתרום את חלקנו במושב. אני בבית הכנסת ואורלי בעזרה לחולים, במועדון הקשישים ועוד. יש לציין שעם הגעתי עם הילדים לבית הכנסת, החלו יותר אנשים מן היישוב לבקר בו. לדעתי הכנסנו רוח חיים חדשה. וזה לא בגלל התחזקות בדת." מסביר נדב. "בכל המושבים רבים מהתושבים החדשים שהצטרפו להרחבה הם מעדות המזרח. בדרך כלל אנשים מעדות המזרח מגיעים יותר לבית הכנסת בשבת, גם אם הם לא דתיים בחיי יום יום. בשונה מהאשכנזים, שאם הם חילוניים, הם לא מגיעים לבית הכנסת, אלא פעם בשנה. לספרדי אין בעיה להגיע בכל שבוע אפילו שהוא לא דתי. נוצר מצב גם בניר-ישראל, שרוב המתפללים הם ספרדים ולא אשכנזים."

גם אורלי מעידה על קבלת הפנים החמה לה זכו במושב. "הרגשתי שהגעתי למקום הנכון." היא אומרת.

באיזה נוסח מתפללים במושב?

לשאלה איך מסתדרים עם הנוסחים השונים של התפילות, אומר נדב: "לא נוצרו סכסוכים. יש לציין לשבח את הגבאי של המושב, אברהם מירון. הוא הנהיג שבמשך כל ימות השנה, כל מי שעולה להיות חזן, מתפלל על פי הנוסח שלו. ובאמת זה מצליח. כל כך יפה לראות את זה במיוחד בשבת. בכל שבת משלבים את הפיוטים של שני הנוסחים."

אבל רק יום אחד בשנה זה לא משתלב – ביום הכיפורים. ביום זה הנוסח שונה לגמרי. לכן יש בניר-ישראל שני מניינים – התושבים האשכנזים מתפללים בבית הכנסת והתושבים מעדות המזרח מתפללים במקום לידו. ובעצם זה תרם להוספת מתפללים ביום זה. כי אלה מהספרדים שנמנעו להגיע ביום כיפור כי זה לא הרגיש להם 'בבית' החלו להגיע. וגם אשכנזים הרגישו צורך לתגבר את המניין בבית הכנסת." והוא מדגיש: "זה לא פילוג או מחלוקת. פשוט, כל אחד אוהב לשמוע את המנגינות שהוא רגיל לשמוע מהבית." נדב עצמו, בן לאב מעדות המזרח ולאם אשכנזייה, בחר להצטרף למניין האשכנזים. והסיבות הן: הנוסח שלהם דומה יותר לנוסח של חב"ד, וכן הוא דואג שלא יחסר להם למניין.

לשאלה איך הוא מסתדר בבית הכנסת של המושב שאינו בנוסח חב"ד, שידוע בשמחה, עם שירים וריקודים בעבודת האל; עונה נדב: "הכנסנו לבית הכנסת של המושב קצת שירה בקבלת שבת, שהיא תהיה קצת יותר שמחה. כך גם בחג שמחת תורה הכנסנו אווירה יותר שמחה. לי עצמי לא חסר ביום יום דבר, כי אני נוסע לקריית מלאכי יום יום, ושם בקרב קהילת חב"ד זו הסביבה הטבעית שלי. אמנם בשבת רגילים להתפלל מאוחר יותר, ואנחנו רגילים שיש מקווה מחומם; ואילו פה משתמשים באיזו בריכה. כמו כן חסרים לנו אורחים בסעודת השבת. בצפת היינו רגילים לארח מדי שבוע. ובליל הסדר הסבו איתנו כ-100 אנשים. אבל בסדר. אנחנו מקבלים הכול באהבה."

יש לציין שנדב מכין ילדים במושב לקראת בר-המצווה. וגם אורלי החלה מיד עם הגיעם להיות פעילה במושב. היא עזרה ליזום "בישול ליולדת", משתתפת בתכנון הפעילות של המבוגרים במועדון "שישים פלוס" ועוזרת לחולים. לאחרונה הובילה קבוצת בנות בטיפול בצעירה חולת סרטן בודדת עד שזו נפטרה.

עתה אורלי מכינה כלות מן המועצה האזורית "חוף אשקלון". כמו כן היא שותפה עם מורים ומורות נוספים למדרשה בזום, בה מלמדים נשים נושאים הקשורים ליהדות – פרשת השבוע, פרקים בחסידות, חגים ועוד.

שלושת הבנים של נדב ואורלי לבושים גם הם כחסידי חב"ד, עם חליפה כהה וכובע. שני הגדולים – מנחם מנדל בן 16 ועמרם שמעון בן 14 – לומדים עתה בישיבה בצפת, וחוזרים מדי פעם הביתה לסופי שבוע. הצעיר, יוסף יצחק בן ה-13 לומד בבית ספר בקריית מלאכי. אגב, עמרם ניחן בקול צלול ורם, כמו של חזן ממש, וכאשר הוא בין המתפללים בבית הכנסת, קולו עולה מעל כולם, וכל הקהל נהנה לשמוע אותו.  

"ילדינו מסתדרים עם כולם, וכולם אוהבים אותם," מעיד נדב. "בכלל אני חייב להגיד – לפני שהגענו לא ידעתי איך יקבלו אותנו. אבל קיבלו אותנו בכל כך הרבה חום ואהבה. לזכות אנשי המושב ייאמר, שהם לא ראו אותי בתור חרדי עם זקן וכובע ולבוש שחורים. הם ראו אותי כנדב כהן שהם מכירים מאז ילדותי. עבור התושבים בני הדור 'הישן' שלפני ההרחבה – נדב חזר הביתה, בן משק חזר הביתה. וזה היה מרגש כל כך עבורי."

ברור שזוכרים היטב במושב את בני משפחתו של נדב, אביו עמרם ז"ל, אימו ג'ודי תבדל"א, אחיו ניצן שהוא מחזאי ובמאי וכתב מחזה המבוסס על חייהם במושב, ושתי אחיותיו מיכל ומירב. כולם תרמו לחיים החברתיים במושב.

מדי פעם 'משתפים' נדב ושלושת בניו תושבים חילוניים במנהגי חב"ד. כגון: נתינת "מצה שמורה" לשכנים לפני  חג הפסח; או בקורונה: תקיעה בשופר במרפסת פרטית, כיוון שאי אפשר היה להגיע לבית הכנסת. מדגיש נדב: "לא באנו להחזיר בתשובה, אבל יש דברים שחסידי חב"ד נוהגים לעשות בכל מקום. אנחנו לא פונים סתם לבני אדם, לא כופים כלום על אף אחד. יש מנהגים טובים, עוזרים לזולת.  אנחנו מציעים לאנשים, ומי שרוצה זורם איתנו ומי שלא – לא."

ונסיים במה שמעיד נדב על אביו, עמרם (עמי) כהן: "גדלתי בבית של חסד. אבי ז"ל היה איש חסד שתמיד אהב לארח ולעזור לאחרים. כשהייתי בר-מצווה הוא הלך למרכז קליטה (היה זה בשנת 1990 בזמן העלייה הגדולה מברית המועצות), וביקש שימצאו לו משפחות שיש להם ילדי בר-מצווה וצירף אותם למסיבה שלי."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1255, 27.10.2022.

* * *

מיכאל רייך

בֵּין שִׂיחַ צַבָּר לְעֵץ זַיִת

לאריה וונסובר, לזיכרו

מְשׂוּכוֹת שִׂיחֵי צַבָּר דּוֹקְרָנִיִים כִּגִדְרוֹת תַּיִל

נִמְתָּחִים מֵעַל יִשׁוּבֵנוּ

וּבְחֶלְקוֹ הַדְּרוֹמִי מִשְׂתָרֵעַ כֶּרֶם זֵיתִים אֲפֹר וּמְאֻבָּק,

לוֹחֲמֵי הַפַּלְמָ"ח מְחַפְּשִׂים תָּמִיד אֲבָק וּמַאֲבָק

וְהַכֶּרֶם הַוָּתִיק הוּא כַּר נֹחַ לִתְקֹעַ בּוֹ אֶת יְתֵדוֹת אָהֳלֵי הַגְּדוּד

בְּשֹׁךְ הַקְּרָב עַל הַגִּלְבֹּעַ,

אַבָּא אוֹמֵר: 'הַהֲפוּגָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת כְּבִרְכַּת עֶלְיוֹן'

נוֹטֵל אֶת יָדִי וְאָנוּ יוֹצְאִים מִבֵּיתֵנוּ לְכֶרֶם הַזֵּיתִים,  

כְּדֵי לְאַתֵּר לוֹחֵם בֵּן מִשְׁפָּחָה שֶׁבְּבָקְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם,

אֲנִי אָמוּר לִרְאוֹתוֹ לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי על מְנַת לְאַחֵל לוֹ שְׁלוֹמוֹת;

רוּחַ חֲזָקָה סוֹעֶרֶת בַּחוּץ וְסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ – בִּפְנִים

אֲנִי בּוֹחֵן אֶת הָאֹהֶל – מְגוּרָם,

אֶת פְּנֵי הַחַיָּלִים, כְּלֵי נִשְׁקָם וְעֹז רוּחָם הַנִּצָבִים אֵיתָן עַל חֲצוּבָה,

חִיּוּכָם – שַׁרְשְׁרָאוֹת כַּדּורִים נוֹתְבִים,

כְּשֶׁבַּרֶקַע בֹּוקַעַת מֵאֹהֶל סָמוּךְ שִׁירַת חַיָּלִים עַל

רוּחַ נוֹשֶבֶת קְרִירָה, קָפֶה  וּפִינְגָ'אן

אָנוּ פֹּוגְשִׁים בְּאַרְיֶה וּפָנָיו, פְּנֵי נַעַר שְׁלֵוִים

עֵינָיו שְׁמֵחוֹת, לְחָיָיו וְסַנְטְרוֹ מְרֻפָּדֵי קוֹצִים כְּצַבָּר;

בְּהִתְבּוֹנְנִי בּוֹ שָׁעָה אֲרֻכָּה, אֲנִי מִתְמַלֵּא תְּחוּשַׁת בִּטָּחוֹן,

יֵשׁ לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן וְהוּא קָרוֹב אֵלַי עַתָּה מְאֹד,

בְּעוֹד הַ'גְּדוֹלִים' בֵּינֵינוּ גּוֹרְסִים: עַל אֲבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

פְּנֵי אָבִי חֲרוּשׁוֹת דְּאָגָה.

          *

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאוּם הַשֵּׁם

וְזִכְרוֹן יַלְדּוּת נוֹסָף יִסְתַּיֵּם בְּמַפָּח נֶפֶשׁ וּבְעַצְבוּת עֲמוּקָה,

אַרְיֶה אִישׁ צְבָא הַקֶּבַע

יַהֲפֹךְ אַף הוּא לִמְעֵין 'מַגָּשׁ הַכֶּסֶף'

בְּלִי דֶּרֶךְ חֲזָרָה,

בַּעֲלוֹת רִכְבּוֹ עַל מוֹקֵשׁ בִּשְנַת 1950

לְיַד בֵּית גּוּבְרִין.

מֵאָז, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל חַיַּי, אֵין זִכְרוֹ הַמְּבֹרָךְ מָשׁ מִמֶּנִּי.

מיכאל רייך

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [168]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חתימה בנאקורה

ב-27.10.2022, באוהל האו"ם בנאקורה נחתם הסכם על הגבול הימי-הכלכלי בין מדינה קיימת [בקושי] לבין מדינה "לא קיימת" [זה 74 שנים], בתיווכו של הנציג  האמריקני הפעיל-המתרוצץ-המקשר בין הצדדים, עמוס הוכמן. החותמים הלבנונים לא נפגשו פנים-אל-פנים עם הישראלים, לא לחצו ידיים, ולא ישבו זה מול זה. ישראל יוק. אבל חתמו, כנדרש. התנהגות זו של הלבנונים הזכירה לי את "הכרזת הברוגז" של ילדים, שרבים זה עם זה: "ברוגז-ברוגז לעולם, שלום-שלום אף פעם." טקס החתימה היה עמוס סמלים: האוהל מסמל משהו לא יציב, ללא קירות איתנים, פרוץ לרוחות מנשבות, משהו זמני. כמובן, פגישה-אי-פגישה בין החותמים, ללא כל יחס נימוסי-הדדי מקובל בין הצדדים. ורוחו של נסראללה מרחפת בחלל האוהל. 

ראש-הממשלה יאיר לפיד הגדיר חתימה זו כ"לא כל יום מכירה מדינת-אוייב בישראל". נו, באמת?  יש לקוות שהחתימה הזאת לא תהיה בסופו של דבר, כתיבה על המים.

צדיק בשכם

בשכם [גם בג'נין] קמה לאחרונה מיליציה טרוריסטית, שנלחמת לא רק נגד צה"ל והמתנחלים והיהודים בכלל, אלא הם משליטים טרור גם נגד בני-עמם ברשות הפלסטינית בכלל, והדבר הטריד את כוחות-הביטחון המקומיים, ואיים גם על מעמדו של אבו-מאזן, עצמו, שלא הצליח להתגבר עליהם באמצעות כוחות-הביטחון שלו, והדבר סיכן את עמדתו ברש"פ.

והנה התברר שאבו-מאזן הוא "צדיק", שמלאכתו נעשית בידי אחרים. קרי: צה"ל.

הפגנה באום אל פחם

באום אל-פחם התקיימה הפגנה סוערת בתמיכה ב"גוב האריות" ואש"פ בכלל. כמובן שנישאו דגלים של הרש"פ, כמקובל. נשאלת השאלה המתבקשת: אם הם מזדהים עם הרש"פ, אז מדוע שלא יתנתקו – מינהלית, לא קרקעית – מן המדינה הציונית הארורה הזאת ויבחרו להיות אזרחי הרש"פ, שם יקבלו ביטוח לאומי, קופת-חולים. בתי-ספר, זכות להצביע בבחירות, ועוד שירותים והטבות כהנה וכהנה?

יריות בג'יסר א-זרקה

צעיר הרוג וילד פצוע קשה ביריות [על רקע "גאולת-דם"] בג'יסר א-זרקה. בג'יסר א-זרקה אין כל חדש. וגם לא בטובא-זנגריה, ובטייבה, וברהט ובלוד.

חזירים בחיפה

חזירי-הבר שפושטים מדי פעם ברחובות חיפה, על הכרמל, אינם חזירים סתם. נגלה לכם פה סקופ, שהוא בבחינת סוד צבאי כמוס: חזירים אלה משתייכים ללהקה, שהיא בעצם יחידה צבאית מסווגת, שעוברת אילוף ואימונים בבסיס צבאי  סודי על הכרמל, והם מיועדים לתקוף את אנשי חיזבאללה בעת מלחמה בצפון. בלשון צבאית של ראשי-תיבות הם נקראים חנ"ח – חזב"ר נגד חיזבאללה – והם מסופחים ליחידת "עוקץ", יחידת הכלבים הלוחמים הידועה.

אם הם מסתובבים חופשי מדי-פעם ברחובותיה של עיר-הכרמל, זה פשוט מפני שקיבלו יום חופשה, ומתפנקים בעוגיות ובדברי-אוכל של בני-אדם. אז לאט לכם עם חזירים אלה, שאינם חזירים מסריחים וגרגרנים סתם, אלא כאמור, יחידה קרבית לכל דבר, וכך יש להתייחס אליהם. כל הכבוד לחזב"ר הכרמלי!  

חשמל בגבעת-שמואל

זוג גמלאים מגבעת-שמואל, נקרא להם משפחת מצליח [השמות והכתובת שמורים אצל הכותב], קיבלו בחודש הקודם חשבון-חשמל על סך 26,885,384 ש"ח  – כולל מע"מ. הזוג המופתע בדק וחיטט בכל רחבי הבית, איזה מכשיר יכול היה לצרוך חשמל בסכום כזה, ולא מצאו. כאשר פנו לחברת-החשמל לקבל הסבר על החשבון הזה, נאמר להם – תוך התנצלות – שזה היה בטעות, והם מתנצלים וישלחו להם חשבון נכון, מעודכן.           אך מישהו לא-נראה אך נשמע לחש להם באוזן, שזה היה ניסיון-עקיצה ב"שיטת מצליח". או שזה מצליח, או שלא מצליח. הפעם זה לא הצליח.

חבית באתונה

הפילוסוף היווני הקדום דיוגנס [412-329 לפני הספירה] התגורר כידוע בחבית, באתונה העתיקה. אם הוא גר בחבית, הרי זה מקום-מגורים. ואם זה מגורים, הרי זה נדל"ן, נכס.

ואם אנו רואים שהנדל"ן נוטה להתייקר בכך-וכך אחוזים כל שנה [בימינו – 19%] צא וחשב מה ערכה של חבית זו בימינו. אם אתה מתימטיקאי / סטטיסטיקאי / רואה-חשבון / שמאי – אתה ודאי תמצא את התשובה. מישהו מעוניין / מוכן לרכוש?

סירחון בבית-שמש

חרדים קיצוניים בבית-שמש שפכו חומר מסריח בכיתות בבית-ספר, שבהן הוצבו הקלפיות.

מעשה מסריח של טיפוסים מסריחים.

יהודה גור-אריה

* * *

מנחם רהט

הבו גודל לנובמבר הגדול: הדרך לגאולת ישראל

בנובמבר התנוצצה הצהרת בלפור שהעניקה בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ובנובמבר יצק ז'בוטינסקי את עקרון הצבת קיר ברזל מול התוקפנות הערבית

חודש נובמבר למניינם, שבראשיתו אנו שרויים עכשיו, היה חודש של התנוצצות זוהרי תקומת ישראל בעת החדשה. בנובמבר 1917, בט"ו במרחשוון ה'תרע"ח, עוד בטרם הוכרז על סיומה של מלחמת העולם הראשונה, בקע כוכב גאולה ראשון בשמי העם היהודי הנרדף והעשוק, המפוזר והמפורד, בדמות הצהרת בלפור. היה זה המסמך ההיסטורי הראשון בתולדותיו של עם ישראל בעת החדשה, שבה מתחייבת אחת המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, אנגליה הגדולה, שגירשה מארץ ישראל 400 שנות שלטון עות'מני מנוון, לאפשר הקמת מדינה יהודית (בית לאומי, בלשון ההצהרה) על פני כל שטחה ההיסטורי של מולדתו העתיקה, ארץ ישראל.

שש שנים לאחר מכן, בנובמבר 1923, לפני 99 שנה בדיוק, הונח יסוד נוסף לתקומת ישראל בארצו – והפעם במישור האידיאולוגי פרקטי. המנהיג היהודי זאב ז'בוטינסקי, ביטא במונח שהמציא אז (ביום שישי, ה-4 בנובמבר, ממש היום לפני 99 שנה) – את המונח המלווה אותנו עד היום הזה – 'קיר הברזל'. זוהי ההרתעה הישראלית והאימה שמטילה המדינה על האוייב הערבי-איסלמי, ומבטאת את החובה הקיומית של העם היושב בציון בהדיפה כוחנית של התוקפנות הערבית. רעיון זה אומץ, תחת מילים אחרות, בידי נשיא ההסתדרות הציונית ונשיא המדינה בהמשך הדרך – ד"ר חיים וייצמן, מאבות הצהרת בלפור, שניסח אחרת את רעיון 'קיר הברזל' ובנימה יותר פרקטית: 'אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף.'

ואולם בימים אלה קמים מערערים על ההישג הגדול של וייצמן לפני 105 שנה, בהשגת ההצהרת בחתימת שר החוץ הבריטי הלורד ג'יימס בלפור. יוצר הסדרה הטלוויזיונית המרתקת, 'המנדט', דני ניסקי, המשודרת בימים אלה בימי חמישי, טוען, כי חיטוט ממושך בארכיונים בריטיים נשכחים, חשף בפניו את הסיבה האמיתית לנכונות הבריטים להיענות לבקשת ד"ר וייצמן. הסוד טמון, לדברי ניסקי, בדברי ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג': "רצינו את עזרת היהודים במלחמת העולם, והגענו למסקנה שהיהודים יכולים להקשות עלינו, או לעזור לנו, מבחינה חומרית, כי יש להם קהילות בעלות השפעה ברחבי העולם, והם עם שמסוכן להסתכסך איתו."

לאמור, הבריטים קנו בשמחה את הכזב האנטישמי המרושע שיזמה ממשלת הצאר הרוסי, ושמה 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שהיו זיוף אחד גדול שנועד לשכנע, שהעם היהודי הוא זה השולט בעולם כולו. זהו מסמך התעמולה האנטישמי הנחות ביותר, והבריטים, למרות 'נאורותם', האמינו לכזב האנטישמי הזה, שרקחה ב-1903, לפני 119 שנה, המשטרה החשאית של הצאר, האוכרנה, כדי להצדיק את התעמרותה ביהודי רוסיה ולחולל פרעות אנטישמיות בעולם.

ניסקי בראיון ל'הארץ': "אתה שומע את מה שהם אמרו זה לזה בסודי סודות, כשאין אף אחד בחדר, וזה מטורף. הם היו מאוד אנטישמיים וראו את היהודים בזלזול, כקבוצת ילידים עם שאיפות לאומיות שאפשר לשחק ברגשות שלה, כמו שהתייחסו לערבים." ולא נחה דעתו של יוצר הסדרה עד שהגדיר את הבריטים באותו ראיון "ממש נאצים", והוסיף: "הבריטים הם שהבעירו מטעמים משלהם את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הם אשמים בכול."

זו תמצית המקיאווליזם הפוליטי והציניות המדינית של הבריטים, שמולם עמד העם היושב בציון בזכות תפיסת קיר הברזל, שכוחו יפה לשעתו ולשעתנו. 

למזלו של עם ישראל, נתפסה הצהרת בלפור בעיני העם היהודי כמהלך היסטורי ראשוני בדרך למימוש חזון שיבת ציון וגאולת ישראל שהבטיחו נביאי ישראל. נכון שלא כל עם ישראל שש על עצם ההצהרה. היהדות החילונית הלא-ציונית חששה שבעקבות ההצהרה, יידרשו היהודים ע"י מדינות העולם לנטוש מקומותיהם ולעלות לארץ ישראל, בניגוד לרצונם. ואילו ביהדות החרדית הלא-ציונית, טענו שיש בחזון שההצהרה נשאה בכנפיה משום מרידה בגזירת הגלות שהוטלה משמיים על עם ישראל, ושאמורה להימשך עד קץ הימים ו/או עד בוא המשיח, מה שיבוא קודם.

כך למשל התבטא אחד מגדולי האדמו"רים באותה עת: "רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יעלה אותנו לארץ ישראל. לא הבריטים ולא הציונים. הקב"ה הוא שהוציא אותנו לגלות ורק הוא שישיב אותנו לארצנו."

רק שיש טעות אחת בתיאור ההיסטורי שבפי האדמו"ר: גם היציאה לגלות, שנעשתה כמובן בגזירת שמיים, לא יושמה בידי הקב"ה עצמו, אלא בידי שליחיו: נבוכדנצר שהחריב את הבית הראשון ואספסיינוס הרומי מחריב בית שני. ואם ראינו בעינינו שהקב"ה מימש את גזירת הגלות באמצעות שליחים, למה שלא נאמין שהוא ולא אחר הטיל על שלוחיו עלי אדמות לפני כמאה שנה, הבריטים והציונות, לקיים את חזונות האמת של נביאי ישראל?

אבל היו לא מעטים בציבור שומרי המצוות, שראו בהצהרה הבריטית בנובמבר 1917, משום אתחלתא דגאולה ממש. הרב קוק, שאף תרם תרומה ממשית ממקום מושבו בשווייץ להשגת ההצהרה (אף שלא היה מודע למניעים הנסתרים שמאחוריה, שנחשפו רק עכשיו), לא היה בודד.

בעל החפץ חיים, למשל, הגיב בשמחה על מתן ההצהרה. בספר 'שיחות החפץ חיים' (חלק ג' של 'כל כתבי הח"ח', עמ' קכ"ו-קכ"ז), מתועדת התייחסותו: "בשעה שממשלת אנגליה הציעה את הדקלרציה הבלפורית, היה החפץ חיים שמח מאוד בזה, והיה אומר, כי רואה בזה אתערותא דלעילא בעניין הגאולה, ודבר אז דברי אור החיים הקדוש בעניין 'וקם שבט מישראל'." והאדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' כתב באגרת לחתנו ר' יצחק מאיר לוין, שההצהרה "היא בשורה משמחת לב." לימים כתב חתנו הרי"מ לוין, שההצהרה הבריטית היא "רמז מאת ההשגחה העליונה לפקוד את ארצנו הקדושה."

נובמבר הוא גם החודש בו 'המציא', כאמור, ז'בוטינסקי את תורת 'קיר הברזל'. עניין זה ראוי לדיון מיוחד, ונזכירו רק בראשי פרקים, לרגל מלאות 99 שנה להיוולדו, ב-4 בנובמבר 1923.

לא צריך להיות ז'בוטינסקאי כדי לאמץ את תפיסת קיר הברזל, שאותה אימצה הציונות כולה על כל גווניה הפוליטיים, חלקה אפילו מבלי להודות בכך. ז'בוטינסקי ציין כי למרות היותו שוחר שלום, הוא מודע לכך שלא תמיד אפשר להגיע אל השלום בדרכי שלום, מחמת היעדר נכונות ערבית בכל המזרח התיכון, לקבל את הציונות, וההבנה שמצב זה של אי השלמה ערבית יימשך עוד זמן רב. לפיכך אין מנוס מללכת בדרך של עידודה ופיתוחה של ההתיישבות היהודית, בניגוד לרצונם של הערבים, תחת מטריית הגנה שלא בלתי תלויה בהם.

ומכאן לעיקר טענתו של בעל קיר הברזל: הסכם שלום אפשרי רק כשיבינו הערבים שאין ולא יהיה שום סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ באמצעות אלימות ומלחמות. לשם הגעה ליעד הזה חייבים היהודים בארץ ישראל לכונן את קיר הברזל בארצם.

הריאליה ההיסטורית ב-99 השנים האחרונות, דרך מלחמות המגן למיניהן ועד להסכמי אברהם, הוכיחו שהגאון היהודי הזה צדק.

שני אירועים פורצי דרך במהלך הגאולי של עם ישראל, אירעו בנובמבר הגדול, הוא החודש שפרץ בשנים 1917 ו-1923 את הדרך לעבר ה' באייר תש"ח, יום כינונה של המדינה היהודית, היא הבית השלישי של ימינו אנו.

מנחם רהט

אהוד: שכחת את כ"ט בנובמבר 1947 ואת 4 בנובמבר 1995.

* * *

אהוד: יש לקוות כי בנימין נתניהו לא ייאלץ ולא יתפתה להקים ממשלה צרה שתהיה תלויה בקולותיהם של סמוטריץ' ובן גביר! ובמקביל – שבני גנץ ימשיך להיות שר הביטחון, דומה שזו גם שאיפת רוב ציבור המצביעים!

* * *

עירית אמינוף

חוה פנחס כהן – זיכרה לברכה!

כתבה קטנטנה בעיתון, המודיעה על לכתה של חוה פנחס כהן מאיתנו, הקפיצה אותי. לרגע חטפתי זעזוע.  לא ידעתי שהייתה חולה, כי מזה זמן שלא דיברנו [טלפונית].

את חוה היכרתי לפני שנים רבות בכנס בבית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, בתל אביב, בו נשאתי הרצאה אודות משפחת האבות במדרש התלמודי. התמקדתי בהרצאה זו במשולש יעקב לאה ורחל, כפי שראה אותם המדרש התלמודי. בערב זה, הכרתי את חוה והיא הכירה אותי. ממבט ראשון מצאנו חן זו בעיני זו, ומאז נפגשנו,  אמנם לא הרבה – היא בירושלים ואני בעמק יזרעאל – אבל כל פגישה היתה משמעותית.

בקרבתה למקורות, אהבה חוה מאוד את מאמריי וספריי בנושאי המדרש והתלמוד, ונכחה באחדים מערבי ההשקה לספריי שנערכו בירושלים. אני זוכרת שגם הגיעה  לאחדות מהרצאותיי במכון ואן ליר בירושלים, במסגרת הסדרות: "פותחים שבוע" ו"הוגים בפרשה".

שנים אחדות לאחר מכן, הוזמנתי לביתו של המשורר מירון איזקסון בשרון, לערב לכבוד ספרה החדש של חוה, "שירי אורפיאה".  כאחדים מן האורחים האחרים, נתבקשתי אף אני, לבחור שיר משיריה, לקרוא אותו בפני הקהל ולהסביר את בחירתי בו. בחרתי בשיר "האיש ההוא" – שברקע המאבק על היבוק בין יעקב לאיש הלא ידוע. על פי גירסאות המדרש, נאבק יעקב בשלוחו של עשו, או בשרו של עשו, או בעשו עצמו.  כתבתי על כך בספרי "אחד מקרא ושניים מדרש" בפרק: "ההיה העקוב למישור"?  – עשו הוא גיבור הדוקטורט שלי, [1980]  וגיבור ספרי: "עשו אחי – אבי אדום ורומי" [2016].  אפשר לומר שהוא הגבר, איתו "ביליתי" את מיספר השנים הרב ביותר, מלבד בעלי.

לפני קריאת השיר, הסברתי את בחירתי בעשו, אליו נקשרתי מאז היותי ילדה בת 7 בכיתה ב' בבית הספר העממי. וזכיתי לדברי הוקרה על קשריי עם עשו, מחברי ללימודים באוניברסיטה העברית – אבי רביצקי היקר. 

הכרתי במפגש זה כמה חברים שנכבשו באהבתי לעשו, ביניהם חברי הצעיר המשורר  פרופ' אדמיאל קוסמן, שמאז אנו שומרים על קשר. והחשוב מכול – קיבלתי חיבוק חם ונשיקה מחווה. המתרגשת.

בין שאר עיסוקיה, היתה חוה העורכת של  "דימוי" – כתב עת לספרות, אמנות, בקורת  ותרבות יהודית" – [במעלה]  של הציונות הדתית. בכתב עת זה פרסמתי את הפרק: "זלגו עיניו דמעות", [ עיון במקורות - רבי אליעזר בן הורקנוס]. ניתוח דמותו של רבי אליעזר בן הורקנוס [הגדול], לאור אירועי חייו ותגובותיו הרגשיות.  [גיליון 16, חורף התשנ"ט . עמודים 25-39].

בשנות עיסוקי הרבות בחכמי ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, נקשרה נפשי ברבי אליעזר בן הורקנוס הרגיש – רגישות של ילד, העקשן – עקשנות של ילד, והנערץ על מוריו ותלמידיו. [בפי חכמים כונה ר' אליעזר "הגדול"].

כרבים אחרים אהבה גם חוה את המאמר, ונתנה לו מקום של כבוד בכתב העת "דימוי". שמחתי על כי הופיע בכתב עת של הציונות הדתית דווקא, כי בדרך כלל  לא היתה לי גישה למקורות אלה. 

ימים ספורים לאחר צאת הגיליון של "דימוי" קיבלתי שיחת טלפון מתרגשת ונסערת מחוה:  "עירית," היא אמרה, "בעוד מיספר דקות תטלפן אליך עליזה טור מלכא-גרינברג [רעייתו של אורי צבי גרינברג], אז אנא השאירי את הטלפון פנוי. היא רוצה לדבר איתך על 'זלגו עיניו דמעות', היא נסערת ממש."

חוה סיפרה לי על שיחתה עם המשוררת ע. טור מלכא – עליזה גרינברג, שטילפנה למערכת "דימוי" כדי לשאול, "מי היא הכותבת האלמונית של הפרק המרגש הזה?" ואכן, טילפנה אליי לאחר דקות אחדות הגב' עליזה גרינברג, והפליאה בשבחי, היא טענה שאני משוררת, ואולי משוררת לא מודעת. את כל השבחים שהרעיפה על ראשי בשיחתה עם חוה, שפכה בשנית בשיחתנו. אני, התרגשתי מן המחווה של גב' גרינברג, ומן ההתרגשות של חוה, ושתינו התרגשנו כמו שתי ילדות קטנות המקבלות מחמאה וסוכרייה בצידה. תמיד הזכרנו זו לזו את המאורע.

חוה היתה זו שסיפרה לי לראשונה לפני שנים רבות, על עיתונו של אהוד בן עזר, והפצירה בי לשלוח אליו את מאמריי התלמודיים. לא הכרתיו, וידעתי שהוא אינו מכירני ולא עשיתי כן, מתוך מחשבה שאולי לא ירצה בחומר שהוא ממקורות התלמוד. שנים מאוחר יותר הציע לי חברי יוסי אחימאיר, לשלוח רשימות, מאמרים ושירים לעיתונו של אהוד בן עזר, ואני שמחה ומודה לו על כך.

בערב שלפני השקת ספרי: "שמשון הלך אחר עיניו", בירושלים, נפגשה איתנו חוה  בבית קפה בקטמון, בירושלים,  והעניקה לנו את ספרה הגדול "שביעית" הכולל את כל שיריה עד כה. 

וכך כתבה:   לעירית ואהרן היקרים מאוד מאוד!

                    ביום הולדת שמשון, מתנה מלב אוהב.

                    שלכם: חוה. 

                    אייר תש"ע ירושלים.

*

גם את ספריה הקודמים הקדישה לי: 

"מסע איילה" –

"לעירית אמינוף, הקוראת , הדורשת והמעמיקה,

בהרבה הערכה וברצון לראות עוד משלך – חוה.

ר"ח כסלו תשנ"ה.

*

"נהר ושיכחה" –

"לעירית אמינוף, ששומרת על אש התמיד של אהבת התלמוד

באהבה רבה: חוה.  תמוז תשנ"ח.

*

"שירי אירפיאה" –

לעירית ואהרן אמינוף, שולחת לכם פרי שונה במקצת,

בהכרת תודה ובאהבה רבה, חוה. ר"ח תמוז תש"ס.

*

את ספרה "הצבע בעיקר" קיבלתי במתנה מחברה יקרה משותפת של שתינו.

*

חוה היתה מגיעה לעיתים רחוקות לכפר תבור, שם קיבלה דירה לשבוע שבועיים, לשם כתיבה ויצירה. בפעמים אלה ביקרה בביתנו בעפולה, פעמיים לבדה, ופעם נוספת עם ידיד – סופר בן נצרת, שאת שמו שכחתי בעוונותיי .

זו היתה מין חברות שאין מתראים בה כל הזמן, שלא מדברים בה ארוכות בטלפון, שלא יוצאים לחופשות יחדיו, ובכל זאת חברות, חברות שמעבר לזמן.

חוה סיפרה לי על בעלה ז"ל, על כאב לכתו בגיל צעיר, על בנותיה, ועל עצמה.

התוודיתי בפניה על כי קשה לי מאוד הקריאה בשירתה המודרנית המעמיקה – שירה ללא חרוז ומשקל, שירה שהיא כפרוזה. אבל, אני חושבת שאולי אולי, קלטתי משהו ממנה, בעזרת התמונה המקראית, והמוסיקה העולה מבין השורות. "מה לעשות, אמרתי לה, לא כולם חכמים!"

חוה היתה צעירה ממני בעשור,  ולמרות מרחק הגיל היה בינינו קליק מיידי, אשר נמשך לאורך שנים. היא היתה חברה אוהבת, וכן אהובה ומוערכת. חבל, "חבל על דאבדין ולא משתכחין" [סנהדרין קי"א ע"א].

עירית אמינוף

לזכרה של חוה, שירי "בני אהובי עשו":

בני אהובי עֵשָׂו

מֵעָצְמַת הַכְּאֵב הוּא צָנַח עַל בִּרְכָּיו

וְלָפַת בְּיָדָיו אֶת רַגְלוֹ שֶׁל הָאָב:

"אַבָּא, אַבָּא שֶׁלִּי!" הוּא בָּכָה

"הֲלֹא אָצַלְתָּ לִי בְּרָכָה"?! *

אֶת קוֹלוֹ הוּא נָשָׂא וְזָעַק בִּדְמָמָה

וְנַפְשׁוֹ שֶׁל אָבִיו נִפְצְעָה, דִּמְּמָה,

אֵיךְ הוּלַכְתִּי שׁוֹלָל, הוּא הִרְהֵר

הֵן בָּרוּר שֶׁהָיָה זֶה אַחֵר,

אֵיךְ חָטָאתִי? חָשַׁב

אֵיךְ נָתַתִּי לַשָּׁווְא

בִּרְכָתִי לְאָחִיו שֶׁעָקַב,

וּפָצַעְתִּי, "הָרַגְתִּי" אֶת זֶה שֶׁאֹהַב

אֶת הַגֶּבֶר הַזֶּה הַבּוֹכֶה לְרַגְלַי

אֶת בְּנִי אֲהוּבִי, אֶת עֵשָׂו.

"כְּלוּם הִשְׁאַרְתָּ, אָבִי, לִי דָּבָר?

אוֹ הִרְעַפְתָּ הַכֹּל עַל אָחִי יַעֲקֹב

הַ'תָּמִים', הָרַמַּאי, הֶעָקֹב?

עַל אָחִי שֶׁחָמַס וְגָנַב,

הוֹתִירַנִי  עֵירֹם, 'מְנֻגָּב'

לָמָּה, לָמָּה אָבִי?" 

הוּא יִבֵּב,

וְהֵטִיחַ רֹאשׁוֹ אֶל הַקִּיר מִכְּאֵב.

חֲבוּיָה בַּוִּילוֹן בְּפִנַּת הַחַלּוֹן,

מַסְכִּיתָה הָאִשָּׁה, שֶׁבָּחֹשׁ בָּחֲשָׁה,              

לְאִישָׁהּ הַזָּקֵן, לִבְכוֹרָהּ הַמִּסְכֵּן,

אַךְ לִבָּהּ  – לִצְעִירָהּ,

לְשָׁמְרוֹ מִכָּל רַע

לְהַבְרִיחַ אוֹתוֹ מִן הָעִיר,

לְמַלְּטוֹ מִידֵי הַשָּׂעִיר.

וְהַשְּׁאָר עֲלֵי סֵפֶר נִכְתַּב

בְּעוֹרְקֵינוּ נֶחְתַּם וְנִצְרַב

וּבְלִבֵּנוּ שָׁמוּר עוֹד עַכְשָׁיו.

* בראשית כ"ז ל"ח

ירושלים, 1981

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

אפילוג

[מתוך מהדורת 2001 בהוצאת אסטרולוג]

אחרי 40 שנה, הספר השלם

"חנות הבשר שלי", שיצא לאור בשלהי קיץ 2001 והוקדש לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה גבּריאלה סְפַּאניק, קבע שיא – בחודשיים-שלושה הראשונים לאחר הופעתו זכה להתייחסות תקשורתית אחת בלבד והיא בת שתי מילים: "רומאן מאקאברי", וגם הן ציטוט מהספר-עצמו.

המספר-הזכר, סופר-לשעבר, מדבר בלשון נקבה לאחר שנבעל בעורמה בטקס קבלתו לחוג הפנימי המיוחס של עמיתיו הקצבים, "חובבי סאלאמי קראקוֹבסקה". הוא מקדיש פרק לשנת תרמ"ב, 1882-1881, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ, שמיטה שבמצוות רבני ירושלים החריבה את המושבה כמעט כליל. הוא בותר את גרושתו ומפיץ את בשרה המעוּבּד כסגולת-מרפא לקהל בּוּרים ופתאים ההולך וגדל בישראל, עד שהוא נעלם כאשר מתאבד ערבי מפוצץ עצמו על חנות הבשר שלו בגבעתיים, זאת זמן לא רב לאחר שקרס בניין השגרירות האמריקאית בתל-אביב.

בתום שלושה החודשים נעלמו גם עותקי הספר האחרונים מן החנויות, והיה כלא היה.

באותה תקופה יצאו לאור רומאנים מקוריים אחדים של סופרות וסופרים הנחשבים "חשובים". "חנות הבשר שלי" מעניין וקריא אולי לא פחות מהם, אך המשחק מכור. אלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה, לתפוצה מועדפת בחנויות ולרשימות ביקורת כבר בשבוע הראשון להופעתם.

מי יודע, אולי בעוד ארבעים שנה או שמונים שנה, כאשר רבים מבין קובעי הטעם הספרותי והתקשורתי כבר יהיו ישני עפר, יקבלו "חנות הבשר שלי" ו"המושבה שלי" וספריי האחרים, ו"כל הפרוזה" של אסתר ראבּ – את הפרספקטיבה הנכונה להם. אולי יתברר יום אחד שקשה מאוד להבין ולחוש את החיים בארץ-ישראל במאות התשע-עשרה, העשרים ותחילת העשרים ואחת – בלעדיהם.

על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף "ספרות תרבות אמנות" של "ידיעות אחרונות", ביום 9.5.1997, רשימת "50 הספרים של המדינה", החל מ"חולות הזהב" של בנימין תמוז וכלה ב"חיי אהבה" של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי "המחצבה", והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.

כעבור שנה, בקיץ 1998, בעודי יושב להנאתי באחוזת יַרֵנטוֹן הירוקה ליד אוכספורד (מִשכּנוֹ של "המרכז ללימודים עבריים ויהודיים") ומשלים באווירתה הפסטוראלית את כתיבת הרומאן "המושבה שלי", נשלח אליי מוסף "ספרות תרבות אמנות" מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסוֹפרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטוּפחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון, שהוריו ממוצא סלוניקאי ובולגרי ואשר לימד באוניברסיטה קורס על ספרות העליות לישראל, נימק באותו גיליון את דרישתו להוציא את "המחצבה" מהרשימה בכך "שאם לא כן אתם אומרים ש'המחצבה' השפיע יותר מאשר 'מות הזקן', וזה ניראה לי אבסורד."

הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים: "'50 הספרים של המדינה' – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים" – התפרסמה בהבלטה רבה "הרשימה המעודכנת", החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.

בעשור "שלי" הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי "המחצבה" – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 "המעברה" של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב"הספרייה לעם" ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. גם כאן הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן שכתב "אשכנזי" על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת "50 הספרים של המדינה"!

לפעמים נידמה לי שאילו הייתי מעדות-המזרח היה קל יותר לכותבי תולדות הספרות העברית, שרובם קרא רק את ספרי הראשון "המחצבה", לקטלג אותי. סוּפּר לי כי באחד הכרכים העוסקים בתולדות ספרותנו אושפזתי יחד עם שמעון בלס וסמי מיכאל במחלקה למזרחיים הנושאת את השם: "פוסט-ריאליזם טריוויאלי".

זה מאוד משעשע מפנֵי שמבחינה מסויימת אני רואה את עצמי "חצי-מזרחי" ואפילו "עיראקי"-למחצה – עוד מן הימים שבהם סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שעל ברכיו גדלתי עד גיל שתים-עשרה, קיבל את פני הבידואי-היהודי יליד בגדד, דַאוּד אבּוּ-יוּסֵף, שלימד אותו הִלכות שמירה ויחסי שכנים עם הערבים בפתח-תקווה של שנת 1879, כפי שתיארתי בספרי "פרשים על הירקון" (1989). אני מוקסם מעולמם של הסופרים ילידי בגדד, ובראשם ידידי סמי מיכאל, עד כי לעיתים נידמה לי שיש שתי ערים בעולם, בגדד ופתח-תקווה, בהן עליך רק להיוולד, ולהתחיל לכתוב – ואתה נעשה סופר.

חרף העובדה שספרי "המחצבה" חי כבר קרוב לארבעים שנה ובילה כותרים רבים שהתקבלו במרוצת השנים טוב ממנו בביקורת ובאקדמיה כמו היו תנ"ך חדש (וסופם נשכחו כמעט כליל), חרף העובדה שעשרות אלפי קוראים עדיין מחזיקים בעותקיו וזוכרים אותו לטובה – מעודו לא זכה הרומאן בפרס ספרותי כלשהו, גם לא תורגם לשום שפה.

בראשית שנות התשעים הופקה סִדְרַת תוכניות של הטלוויזיה החינוכית על תולדות הספרות העברית, "לשון המראות". באותה תקופה הסרט "המחצבה" כבר יצא לאקרנים. העתק ממנו הועבר לרשות יוצרי הסדרה, לבקשתם, ואולם לא הספר ולא הסרט כלולים או נזכרים בה. הרומאן שנבחר לַפֶּרק העוסק בתקופת העליות ההמוניות היה ספרו של ידידי יהושע קנז, "אחרי החגים", שיצא לאור בסדרה השביעית של "הספרייה לעם", שנה אחרי "המחצבה". חרף כל מעלותיו, קשה לראות ב"אחרי החגים" רומאן מייצג לתקופת העליות ההמוניות.

מכל מה שנדפס ושודר על ספרי "המחצבה" ועל עיבודיו וגלגוליו, וכן מהעיבודים עצמם – תסכית, מחזה, תסריט, ומחזה חדש רב-משתתפים, שכתב עירא דביר בעקבות תסריטו והוא מחכה עדיין לתיאטרון שיפיק אותו – אפשר להדפיס כרך שכמוּתו אולי רבה יותר מהרומאן המקורי.

לאחרונה ירדתי במכונית מפאתי מעוז-ציון דרומה-מערבה ועברתי על פני שרידיה של המחצבה המפוארת והפעלתנית של "אבן וסיד", זו שהלכה והעמיקה חצוֹב בבטן ההר, וענן אבק לבן היה מיתמר דרך-קבע ממנה. היא נטושה לגמרי ושרידיה שבורים ומחלידים, ממש כפי שתיארתי אותה מתוך חרדה לבאות בעמוד האחרון של ספרי, שנכתב בשנת 1961:

"עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "

אם איני טועה – סגירת המחצבה באה בעקבות מחאות התושבים הגרים בשכנותה (חלקם ודאי פועליה-לשעבר) – על זיהום האוויר שגרם האבק שעלה ממנה ופגע באיכות סביבותיה, שנעשו שכונות עירוניות-למחצה ואמידות, בפרוזדור ירושלים.

יש סופרים שהצלחת ספרם הראשון מכריעה אותם ואינם מסוגלים לחזור על הישגם האחד והיחיד. כתבתי והוצאתי לאור במרוצת חיי עוד כארבעים ספרים מאז "המחצבה", ספר לשנה בממוצע, כולם שוֹנים זה מזה בנושא ובסגנון, בהם גם ספרים לילדים ולנוער, ספרי עיון וביוגראפיות – (שרובם התקבל בתערובת של לגלוג, ביטול והתעלמות, כאילו אין הם שייכים לספרות העברית. הקלישאה החוזרת היא כיצד בן עזר, שכתב את ספרו הקודם שהיה, למרבה הזיכרון הקצר – יוצא-מן-הכלל, הידרדר עד כדי כך בספרו החדש – אכן, כבר ארבעים שנה שאני מידרדר!) – זאת לבד משישים ספרֵי אחרים שערכתי, ובהם כל השירה והפרוזה של דודתי אסתר רַאבּ והרומאן האוטוביוגראפי של בן-דודי הסופר יצחק ראבּ "עלֵה ברוח". אמנם, שום רומאן מן התשעה שכתבתי אחרי "המחצבה" לא נכתב בשלושה שבועות וחצי, למעט ספר הרפתקאות לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), שנכתב בשבועיים פחות יום, כי מדי ערב הייתי קורא את הפרק החדש לבני בנימין בטרם נירדם.

ההדפסה השישית והאחרונה של "המחצבה" בהוצאת "עם עובד" היא משנת 1991, ובאה בעקבות הסרט. סצינת מאבק במחצבה, ובמרכזה ששון גבאי, הופיעה מעתה על גבי העטיפה הצבעונית במקום רישום העטיפה המקורי בלבן על שחור מאת יוסל ברגנר, המתאר פועלים בהתכתשות, שנדפס בתוספת הפס הכתום בשוליים השמאליים, ובו שׁם ההוצאה והסדרה.

לאחר שאזלה השישית החליטה הוצאת "עם עובד" שאין טעם להוציא הדפסה חדשה, מה עוד שמאז "אנשי סדום" (1968) חדלה "הספרייה לעם" להיות הכתובת לפרוזה שלי. כך התאפשרה הדפסת המהדורה החדשה של "המחצבה, הספר השלם" בהוצאת אסטרולוג.

בהעתקה שעשיתי מהמהדורה הראשונה של שנת 1963, בעריכתו של א"ד שפיר, אין שינויים מהותיים (השארתי אפילו את העיר על חוף הים) – אלא בהתקנת כתיב מלא, בעידכונים קלים של לשון וסגנון (העורך שינה לעיתים את הלשון לספרותית מדיי, אבל בגלל תפוצתו הרבה של הספר לא ראיתי עצמי רשאי להתקין מהדורה חדשה-לחלוטין על פי כתב-היד המקורי, השמור עימי. כך למשל הִשארתי במרבית המקומות "כמה אנשים", "כמה רגעים" – ולא החלפתי ב"אנשים אחדים", "רגעים אחדים" – כאופנת המדקדקים בשנים האחרונות), וכמובן – בהוספת הפרק המצונזר (פרק כ"ד, "אסון", שכמעט לא שיניתי בו דבר, וכך אפשר להיווכח איך היה הספר במקורו, בטרם עבר עריכה), ובאֶפּילוֹג – שממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.

היתה זו חווייה מוזרה מאוד, כמוה כהליכה לאחור במנהרת הזמן – להקליד במחשב ולהתקין לדפוס, בגיל שישים וחמש, רומאן ראשון שכתב בחדרו השכור בירושלים לפני ארבעים שנה, בעט נובע ישראלי "כָּתָב" ובדיו "מיקָה" (מתוצרת מתקן-עטים ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון בפתח-תקווה) – בחור צעיר בן עשרים וחמש, אני.

אהוד בן עזר

תל-אביב, ‏‏2001

סוף מהדורת 2001 של הרומאן

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

אהוד: עם חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה הוא עוד עלול להמיט עלינו הסכמי אברהם מיספר שתיים עם עוד מדינות ערביות שנשבר להם להן מהפלסטינים והן זקוקות לנשק הגנתי ישראלי מול איראן!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, אתה צודק לגבי פ"ת. כשכתבתי 140 שנה [בגיליון 1795], לא התכוונתי דווקא ל-1882, אלא עיגלתי לסדר גודל של כ-140 שנה.

אורי הייטנר

* אהוד היקר, במאמר של זיוה שמיר על רחל ואמילי דיקנסון היא מזכירה את דיכוי רוחן ותרבותן של הנשים על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות. מסתבר שגם את מעט החופש שהמקרא מעניק לנשים (נשים חכמות, נביאות, אישה שופטת ומנהיגה – דבורה) – שללו חז"ל, שהעדיפו שריפת ספרי תורה על פני מסירתם לנשים.

אני נולדתי בעיירה שכוחת אל בצפון רומניה ("פרומושיקה"), ומסתבר ששם לימדו בחדר בנים ובנות ביחד, והממונות על התרבות בעיירה היו נערות בנות חמש-עשרה ושש-עשרה, ואימי ז"ל בתוכן. כשהן הגיעו ארצה ידעו לדבר עם נהגי האוטובוסים בעברית מלעילית.

מעניינת הביקורת על הסרט העברי הראשון "עודד הנודד", עליה כותב חברנו דויד מלמד.

שמעון גרובר ממציא דברים שאין להם זכר בתנ"ך, שכביכול אוריה שמע מהשומרים על הניאוף של אשתו עם דויד, ולכן הוא לא הלך לביתו להתייחד עימה, שכביכול יואב בן צרויה גילה לאוריה את תוכן האיגרת, והציע לו לערוק כדי לנקום, וזה החליט למות בקרב. כל הספקולציות האלו טובות לרומן (כמו זה שכתב משה שמיר על אוריה), אבל לא כפירוש לכתוב.

שלך

משה גרנות

אהוד: זה אולי בעקבות הז'אנר המזייף והפופולארי כיום, הז'אנר של ה"נרטיב" ההיסטורי ("כל כותב והנרטיב שלו!")  – ז'אנר שהוא לא ממש סיפור או רומאן בידיוני בעל ערך, ומצד שני יש בו שימוש בעובדות היסטוריות וביוגראפיות, ובשמות אישים ידועים ובחלקי מחקרים קיימים כדי ליצור מקסם שווא של ספרות דוקומנטארית שמתארת כביכול מציאות היסטורית כפי שאכן התרחשה באמת!

אני בכתיבתי מעולם לא עירבבתי בין שני הז'אנרים: הבידיוני – והדוקומנטרי-היסטורי, למרות שהשתמשתי בהרבה חומר דוקומנטארי-היסטורי מרתק ומשעשע בכתיבה הבידיונית שלי.

כל ספריי ומחקריי הלא-בידיוניים מבוססים במאה אחוז על מקורות אמינים וידע אישי.

* אהוד היקר, אני הקטן, מצטרף להחלטתך להצביע למועמד בעל הסיכוי הגדול ביותר להרכיב ממשלה יציבה שתכהן בארבע השנים הבאות, ומוסיף: שישכיל לאחד להרכבת ממשלה איתנה ונאורה, ללא רשימות קיקיוניות וסחטניות, ע"י איחוד מעל 70 ח"כ מהמפלגות הציוניות.

 מוקירך,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם ובהעפלה והבאת נשק המגן.

* אהוד: בגיליון הקודם, ברשימה על יהושע מנוח, מופיע הקטע: ...בתרצ"ח [1938] נתפרסם ב"בוסתנאי" מאמר של אבי [בנימין בן עזר (ראב)] בשם: "שישים שנות פתח-תקווה – שישים שנות חקלאות עברית". האם מישהו מהקוראים יכול לאתר ולשלוח לי את המאמר הזה?

* שלום רב אדוני העורך. איזה יופי הרשימה של עדינה בר-אל על "הספרייה של הספרים שנדחו". רשימה וסקירה מעניינות בהחלט. זה מזכיר את מה שהאמנים האימפרסיוניסטים במאה התשע עשרה בפאריס, אשר נדחו על ידי  הגלריות החשובות שסירבו להציג עבודותיהם, הלכו והקימו "סלון של הנדחים"  – "salon de refuses artists", כך עקפו ועשו נא באצבע לבעלי הגלריות. הרעיון עצמו מאוד מעניין והרשימה של עדינה בר-אל מהנה.

באשר לתורתך שהכותב יסתפק במועט ואל לו לרוץ למו"לים להוציא את ספרו לאור, אתה צודק בהחלט. הנה העיתון שלך פתוח לקלוט את מילותיו של סופרנו (אם יש בהם טעם), וזה שייסדת את העיתון הנחמד שלך, זו ברכה מן השמיים. גם כותב השורות הללו נהנה מפרסום כתביו חינם אין כסף על דפי העיתון של "הסופר הנידח". כמה אנשים שקראו את שהתפרסם שאלו אותי למה אני לא מוציא את זה כספר. חשבתי לענות: "אני כן הוצאתי... הנה יש לי כמה עותקים במכוניתי במחיר 70 שקל לספר, ללכת להביא לך?" ואז מן הסתם היו מתקפלים. אך לא עשיתי כן מטעמי נימוס.

ראוי מאוד לזכור את המשפט האחרון ברשימה של בר-אל שלא ישכח אותו כותב לשלב דברי הומור עצמי בכתיבתו.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

* אהוד: המוסף "תרבות וספרות" של העיתון לאנשים חושבים "הארץ" הקדיש את עמודו הראשון ביום שישי האחרון לזכר הגינה של הסופרת ומבקרת הספרות בתיה גור. כתב את המאמר אחד מאושיות ביקורת הספרות העברית, אשר בשעתו פירסם באותה במה ברצינות גמורה מאמר על השפעתה של הזמרת המצרייה [שונאת ישראל] אום-כלתום על הספרות העברית.

והנה נזכרתי כי בשעתו שלח בדואר אחד המו"לים שלי את אחד הרומאנים שלי לביקורת לגברת בתיה גור בירושלים והיא החזירה את העותק בכעס וביקשה שלא לשלוח לה ספרים שהיא אינה מתכוונת לכתוב עליהם. אכן, המנוחה ידעה היטב היכן נמצאת החמאה של המריחה ההדדית של חבורת הספרות העברית ה"חשובה".

* אהוד: אחת הסיבות לניצחונו של "הנאשם" נתניהו בבחירות – היא התגייסות המשטרה והפרקליטות להפלילו בעזרת כ-300 עדי תביעה בהפקה יקרה של משפט שנמשך ויימשך על פני כעשר שנים, משפט שבו התביעה מנסה לשכנע אותנו שבנימין נתניהו הוא עבריין, כאשר לעומתו, למשל – שר האוצר אביגדור ליברמן הוא בחזקת זכאי! ממש צדיק – עובדה, כל החקירות בענייניו נסגרו!

מתברר שהציבור לא טיפש!

וגם מערכת המשפט לא תתמוטט כשנתניהו יחזור להיות ראש ממשלה. לכל היותר תתחיל לעסוק בעניינים חשובים ודחופים יותר, ועבריינים יפסיקו להשתולל ולחגוג!

* ג'וחא: "מכונית ריקה עצרה מול דאונינג סטריט 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי." (וינסטון צ'רצ'יל) – ואילו אני אינני מפסיק להתפעל מעצמי.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל