הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1798

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בחשון תשפ"ג. 10.11.2022

עם הצרופות: 1. יעל ויניב. צילם: חורחה נובומינסקי. 2. יעל ויניב בכניסה לבית התרבות בכפר. צילם: (כנ"ל). 3. משפחת פרידלר בטיול. (אלבום פרטי).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 29. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // דברי פרופ' זיוה שמיר, עם קבלתה את פרס ביאליק לחוכמת ישראל. // יוסי אחימאיר: המבחנים שלפני נתניהו. // אורי הייטנר: 1. האסון של השמאל הישראלי. 2.  צרור הערות 9.11.22. // מנחם רהט: גבירותיי ורבותיי: מהפך. // אהוד בן עזר: הפגישה עם יצחק רבין ביולי 1995. [מתוך היומן]. // יונתן גורל: יום הזיכרון לרצח רבין. // זאב ברגמן: יְדִיעָה. // אהוד בן עזר: המורה אליהו ירקוני. // עדינה בר-אל: דרכה של תרבות – אל המושב וממנו. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

30.

 

לְיַד וֶנֶצְיָה נִמְצָא אִי קָטָן וְאָרֹךְ, לִידוֹ,

וּבוֹ חוֹף רַחֲצָה וְקָאזִינוֹ –

וְהַמְּכוֹנִיּוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת בּוֹ כְּמֹו

מְסֻמָּמוֹת –

מֶרְחַקִּים שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר בָּרֶגֶל –

אָז לְשֵׁם מָה אֲנִי צָרִיךְ מְכוֹנִית

בְּאֶרֶץ צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם –

לִנְסֹע מִטַּמְבּוֹן לְטַמְבּוֹן

וְלִפְעָמִים גַּם לְקַבֵּל

אֲבָנִים בָּרֹאשׁ?

 

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

 

Adrift!

 [30]

Adrift! A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

 

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

 

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

 

סחופה!

[30]

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָּהּ סְחוּפָה,

לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.

מִי יוֹבִילֶנָּה אֶל חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

 

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט סָחִים: אֶתְמוֹל

בְּעֵת שְׁקִיעַת-אָבָק

הֵחֵלָּה הַסְּפִינָה לִצְלֹל

בְּתֹם הַמַּאֲבָק.

 

אַךְ מַלְאָכִים סָחִים: אֶתְמוֹל

בְּעֵת זְרִיחַת-שָׁנִי

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים

זִנֵּק קָדִימָה בִּדְהָרָה.

 

 

Summer for thee

 [31]
Summer for thee, grant I may be

When Summer days are flown!

Thy music still, when Whippoorwill

And Oriole -- are done!

 

For thee to bloom, I'll skip the tomb

And row my blossoms o'er!

Pray gather me --

Anemone --

Thy flower -- forevermore!

 

 

אהיה הקיץ בשבילֵך

 [31]

אֶהְיֶה הַקַּיִץ בִּשְׁבִילֵךְ

בְּתֹם יְמוֹת חַמָּה!

שִׁירֵךְ  יִדֹּם עֵת קוֹל לִילִית

יוּמַר בְּקוֹל דְּמָמָה!

 

לְמַעֲנֵךְ אֶפְרַח, אֶחְיֶה

אֶת נִצָּנַי אֶחְשׂף!

אִסְפִינִי-נָא,

הַכַּלָּנִית --

הָנֵצִּי-- עַד-אֵין-סוֹף!

 

 

When Roses cease to bloom

[32]

When Roses cease to bloom, Sir,

And Violets are done --

When Bumblebees in solemn flight

Have passed beyond the Sun –

 

The hand that paused to gather

Upon this Summer's day

Will idle lie -- in Auburn --

Then take my flowers -- pray!

 

לכשתיתם פריחת סיגל

[32]

לִכְשֶׁתִּתַּם פְּרִיחַת סִגָּל,

וּוֶרֶד יֵעָלֵם --

בְּעֵת הַנְּחִיל אֶת טֶקֶס                                      

הַמָּעוֹף לַשֶּׁמֶשׁ יְסַיֵּם –

 

יָדוֹ שֶׁל מִי שֶׁלֹּא קָטַף

בְּעוֹד הַקַּיִץ עֵר

תִּשְׁכַּב בְּלִי  זִיעַ בְּבוֹא הַסְּתָו --

אַל  תִּתְעַכֵּב, חָבֵר!

 

 

If recollecting were forgetting

[33]

If recollecting were forgetting,

Then I remember not.

And if forgetting, recollecting,

How near I had forgot.

 

And if to miss, were merry,

And to mourn, were gay,

How very blithe the fingers

That gathered this, Today!

 

 

 

אם זֵכר נשִׁיה היה

[33]

אִם זֵכֶר נְשִׁיָּה הָיָה,

אָז לֹא אֶזְכֹּר דָּבָר.

הַנֶּשִׁי זִכָּרוֹן הֶחְיָה?

כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי כְּבָר.

 

לוּ הָאָבְדָן בָּא בְּשִׂמְחָה,

וְהַקִּינָה רִנָּה הָיְתָה,

מְאֻשָּׁרוֹת הָיוּ יָדַי

שֶׁאֶת כָּל זֹאת אָסְפוּ עַתָּה!

 

 

Garlands for Queens

[34]
Garland for Queens, may be --

Laurels -- for rare degree

Of soul or sword.

Ah -- but remembering me --

Ah -- but remembering thee --

Nature in chivalry --

Nature in charity --

Nature in equity --

This Rose ordained!

 

יאים זֵרים לבני מלוכה

 [34]

יָאִים זֵרִים לִבְנֵי מְלוּכָה --

זֵר-עָר לִבְנֵי דַּרְגָּה רָמָה

אִם בַּצָּבָא, אִם בַּנְּשָׁמָה

אַךְ כַּאֲשֶׁר זוֹכְרִים אוֹתְךָ --

הָהּ,  עֵת אֲנִי נִזְכֶּרֶת --

זֹו הַבְּרִיאָה בְּכָל  הוֹדָהּ --

זוֹ הַבְּרִיאָה בְּכָל חַסְדָּהּ --

זוֹ הַבְּרִיאָה בְּשִׂיא יָשְׁרָהּ --

כִּי כָּךְ צִוָּה הַוֶּרֶד!

 

 

Nobody knows this little Rose

[35]

Nobody knows this little Rose --

It might a pilgrim be

Did I not take it from the ways

And lift it up to thee.

 

Only a Bee will miss it --

Only a Butterfly,

Hastening from far journey --

On its breast to lie –

 

Only a Bird will wonder --

Only a Breeze will sigh --

Ah Little Rose -- how easy

For such as thee to die!

 

 

זו שושנה לא ידועה

[35]

זוֹ שׁוֹשַׁנָּה לֹא יְדוּעָה --

אוּלַי בַּמֶּרְחַקִּים קְטַפְתִּיהָ

אוּלַי הַנְּדוּדִים חֻקָּהּ –

בְּיָדְךָ הִפְקַדְתִּיהָ.

 

אוּלַי דְּבוֹרָה תַּחְטִיא אוֹתָהּ  --

וְגַם פַּרְפַּר רַפְרַף

הֵם לֹא יָנוּחוּ בְּחֵיקָהּ --

בְּשִׁיבָתָם בִּיעָף.

 

קְהַל  צִפֳּרִים בָּהּ יְהַרְהֵר --

יוֹדֶה צַפְרִיר יְדִידוּתִי:

"אֲהָהּ, בִּשְׁבִיל אַחַת כָּמוֹךְ

יִמְתַּק לִי יוֹם מוֹתִי!"

 

 

Snow flakes

[36]

I counted till they danced so

Their slippers leaped the town,

And then I took a pencil

To note the rebels down.

 

And then they grew so jolly

I did resign the prig,

And ten of my once stately toes

Are marshalled for a jig!

 

 

פתיתי שלג

[36]

פְּתִיתֵי שֶׁלֶג.

 

סְפַרְתִּים עַד  חוֹלְלוּ-דִלְּגוּ

בְּאַנְפִּילָאוֹת בֵּין הַבָּתִּים ,

וְאָז לָקַחְתִּי עִפָּרוֹן

לִרְשֹׁם אֶת הַמּוֹרְדִים.

 

וְאָז גָּבְרָה עֲלִיצוּתָם

וּבְהוֹנוֹתַי הַמְכֻבָּדוֹת

הֵן כְּבָר שָׁמְטוּ  צִדְקָנוּתָן

וּלְכַרְכֵּר עוֹמְדוֹת הֵן.

תרגמה: זיוה שמיר

 

* * *

דברי פרופ' זיוה שמיר

עם קבלתה את פרס ביאליק לחוכמת ישראל

ובשם זוכי הפרסים של עיריית תל אביב

בטקס שנערך ביום 8.11.22

ערב טוב. בדקות הספורות העומדות לרשותי אני רוצה לספר לכם סיפור, אבל קודם הרשו לי להודות לראש העיר, מר רון חולדאי, ששומר על מורשתו של ביאליק, האזרח מספר 1 של תל-אביב, ולא שלה בלבד. תודה מקרב-לב לשופטים הנכבדים שהפנו אלומת אור לעבודה שנעשית הרחק מאור הזרקורים, תודה לעושים במלאכה, לרבות אסף שעל הארגון ואבישי שעל הסרטים. ברכות לזוכי הפרס ולבני משפחותיהם, לרבות בני משפחתי. תודה לחברים ולאורחים הרבים שהגיעו לאירוע.

הסיפור הוא סיפורה של יפיפייה שהיתה שקועה בתרדמה במשך כ-300 שנה, מגירוש ספרד ועד למהפכה הצרפתית, וקמה לתחייה באמסטרדם. היא התעוררה תודות לקומץ אינטלקטואלים צעירים שהקימו כתב-עת עברי ראשון מסוגו שבו ראו אור גם שירי טבע ואהבה, שאסור היה לפרסמם עד אז בלשון קודש. וגם תודות לחוקים הליברליים של נפוליון שאסרו על הרבנים להטיל חרם על "פורצי-גדר".

התרבות העברית החדשה, לרבות הספרות היפה,  נדדה מזרחה: לגרמניה (קניגסברג, ברלין), לוינה ולכל מרחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ומשם לרוסיה (תחילה לווילנה, ואחר-כך היא התיישבה באודסה סביב חצרו של אחד-העם). כאן נוצרה כל   התשתית התרבותית שנדרשה לעם שהתקבץ אז מקהילות-קהילות: מערכת חינוך חדשה, ספרי לימוד, תיאטרון עברי, כתבי-עת שהחשוב שבהם – "השילוח" – אין לו מתחרה עד עצם היום הזה. סופרי אודסה שאלו את עצמם בלי הרף: איך אפשר להפוך קהילות מפוזרות לעם אחד, ומה העם צריך. על כן חיבר ביאליק שירי ילדים עוד לפני שהיה גן ילדים עברי, שירי עבודה לפני שהיתה "עבודה עברית"*; שירי ערש עבריים לפני שאימהות ידעו לשיר לילדיהם בעברית.

יש חוקרי ספרות שנוסעים לאודסה, מבקרים בבתי סופרים, פוקדים את קבריהם ומחפשים בשוק של אודסה את בית הדפוס שהקים שם ביאליק. לדעתי, מרוב אבנים – קברים, קירות ומרצפות של מדרכות –  הם אינם רואים את השמיים, את העיקר. אילו הרחיבו את חוג ראייתם הם היו מבינים שאודסה היתה המרכז העברי החשוב ביותר באלפיים שנות גולה, חשוב ואינטנסיבי יותר אפילו מטולדו או מגרנדה של "תור הזהב בספרד".

ולמה לא תמצאו משפט כזה בספרי ההיסטוריה? כי אחד-העם האריסטוקרט סלד מפרסום ומיחסי ציבור. הוא האמין בעבודה קשה ובכוונות כנות, וחשב שסוף כבודו לבוא. לא ייפלא שהוא הפסיד במרוץ על הנהגת התנועה הציונית. כן, לפעמים מנהיג זקוק לאור הזרקורים.

בקו ישר עברה התרבות העברית החדשה מעיר נמל צפון-מערבית (אמשטרדם) לעיר נמל דרום-מזרחית (אודסה), שממנה יצאו הספינות שהעלו את הסופרים ובתי-האב שלהם ארצה. מאיר דיזנגוף, אחד מעסקניו של המרכז העברי באודסה  (במילה "עסקן" לא דבקו אז עדיין השתמעויות של גנאי) שכנע את חבריו להקים את בתיהם בתל-אביב – עיר בדגם אודסה – עיר חדשה על חוף ימים, שבתרבותה יש מקום גם לשעשועים קלים ולא רק ל"תלמוד תורה". כך הפכה תל-אביב של ימי העלייה הרביעית למרכז החשוב של התרבות העברית, וכבר אז היתה בה גם שלוחה של האוניברסיטה העברית שזה אך הוקמה, ובה לימד ביאליק את אגדות חז"ל.

רבותיי, אנחנו זקוקים לתקופת נאורות והתעוררות חדשה, שתִּמשה את התרבות העברית – לשונה וספרותה –  לא מתרדמה (היא דווקא ערה), אלא מן הסתמיות הפחותה שלתוכה שקעה. משרד החינוך צריך לבצר את מעמדם של מקצועות המורשת, ולא להָפכם למקצועות סוג ב'. על המנהיגים שלנו לדעת שתרבותו החדש של העם מ-230 השנים האחרונות  – הולידה את המדינה. אבות הציונות כתבו ביומניהם שהם נתפסו לרעיון הציוני בעקבות קריאה נרגשת ב"אהבת ציון" של מאפו; "תל אביב" היה שם של ספר לפני שהיתה שם של עיר; "מדינת היהודים" היתה שם  של ספר לפני שקמה המדינה. הספרות העברית היתה היונה שהביאה  בכנפיה את בשורת האביב, ואסור לתת לה להפוך לעורב, סמל סתיו העמים. אנחנו רוצים שגם בדור הבא ובדורות הבאים, יהיו מועמדים ראויים לפרס ביאליק לחָכמת ישראל ולפרסים אחרים. אנחנו זקוקים בדחיפות לתקופת השכלה חדשה, ויפה שעה אחת קודם. תודה רבה.

זיוה שמיר

 

* אהוד: כאשר ביאליק היה בן חמש כבר נוסדה המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878, שאמנם טרם שרו בה שירי עבודה בעברית. מן הסתם שרו באידיש ואולי גם בהונגרית.

 

* * *

יוסי אחימאיר

המבחנים שלפני נתניהו

כמו בימים שקדמו לבחירות, כך גם בימים שלאחריהן. הפרשנים חוגגים, טוחנים מים כפרשני ספורט. רובם מאוכזבים, מביעים חששות לבאות. ממלאים שעות של פטפטת בכל ערוצי הטלוויזיה, מסבירים את שיבתו של "הקוסם" ואת כיבוי הלפיד. מדברים בעיקר על גוש מלוכד בימין-חרדים לעומת גוש מפולג במרכז שמאל. זה נכון, אבל זה לא כל ההסבר וזו לא התמונה העיקרית. התמונה העיקרית באה דווקא יומיים לאחר הבחירות, תמונת המעדנייה שהוצתה בבאר-שבע. שני רעולי פנים פרצו פתע פנימה בשעת סגירה, היכו את העובדים מכות רצח, העלו את החנות באש ונעלמו בחשיכה. תמונה אחת מתוך סט תמונות של התפרעויות, גניבות, חבלות ברכוש, זריקת אבנים וירי – בדרום הפרוע.

הנה כי כן, אובדן המשילות, חוסר האונים של המשטרה, הפכו את הנגב ל"בדואיסטן", שם החוק והסדר כמעט אינם תקפים. האלימות והרצחנות גולשות לבירת הנגב. המצב התדרדר מאוד בשנה וחצי של ממשלת ה"שינוי". נכון, היא ירשה מצב חמור זה, אבל לא עשתה דבר כדי לשנותו, כאחת מהבטחות הסרק שלה.

מעבר לתמיכה המסורתית בליכוד של תושבי ערי הנגב – את השיא שוברת דימונה עם יותר ממחצית קולותיה למחל – גם השתוללות הצעירים הבדואים, באין מי שעוצר בעדם, תרמה לניצחון הגדול, וכמובן לתקווה ששר הבט"פ הבא (איתמר בן גביר?) יפעיל יד חזקה לבלימת האנרכיה בנגב ובגליל. את הפרוטקשן יש לבלום, את ההשתלטות על קרקעות יש לעצור, את החוק יש להשליט, את הסדר יש להביא, נגד העבריינים לנקוט יד קשה, לשים קץ לתופעות הלאומניות. לא עשה זאת השר היוצא, עומר בר-לב, יעשה זאת הבא אחריו, בממשלת נתניהו.

זהו אכן אחד המבחנים הגדולים של הממשלה החדשה. נתניהו חזר לשלטון, בין היתר כדי להשליט חוק וסדר בקרב בני המיעוטים המשתוללים, שהם גם מיעוט בחברה הערבית והבדואית. זו הציפייה מהממשלה החדשה. צפייתם של האזרחים הסובלים בפריפריות הדרומית והצפונית, שהעניקו לה לשם כך את מרבית קולותיהם.

ישנן כמובן בעיות לא פשוטות אחרות שהיא יורשת מקודמתה: האיום האיראני המתעצם, הטרור המתגבר, יוקר המחיה, מערכת החינוך הקורסת, וגם מאמץ לאחות את הקרעים בחברה הישראלית, בטרם נידרדר לתהומות לקול מצהלות אויבינו.

בימים הראשונים אלה לאחר המהפכון, הרשתות והעיתונות עמוסות בהתבטאויות קשות: "אסון למדינה", "לא נחיה כאן יותר", "זו לא עוד המדינה שלנו", "מטורפים השתלטו עלינו", "רצחו וירשו" וכיו"ב אמירות היסטריות. ב-1977 זעם איש השמאל יצחק בן-אהרון: "צריך להחליף את העם," וכיום: "העם היהודי שאלה פניו, אינו העם שלי," כדברי איש האתיקה של צה"ל, פרופ' אסא כשר.

הרחיק לכת אחד, "רב" בישראל, דב הלברטל, שממקלדתו יצאו ה"פנינים" האלה: "הרוויזיוניסטים לא נטלו חלק בהקמת המדינה," "אני רואה את המדינה עולה בלהבות," "גנבו לי את המדינה" – פשוט להקיא.

הימין "מפחיד" את השמאל, שכמעט נמחק כליל בבחירות. הימין שהוא הרוב בעם, תמיד הוכיח את אחריותו ואף נקט בשלטון מהלכים שהפתיעו את הכול. היה זה הימין שגם שאף ופעל לאחדות בעם ובממשלה.  

כזכור, בשנת 1988 הגיעה לקיצה ממשלת הרוטציה, או ממשלת האחדות הלאומית, שהחזיקה מעמד ארבע שנים. בבחירות לכנסת ה-12 זכה הליכוד ב-40 מושבים, המערך ב-39 מושבים. מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על יו"ר הליכוד יצחק שמיר. 65 תומכים היו מונחים בכיסו – ממשלה איתנה לכל דבר. אבל שמיר, חסיד בלב ובנפש של אחדות לאומית (בניגוד לפרופסור כשר ודומיו דהיום), החליט לצרף לממשלתו את המערך בראשות שמעון פרס. כך קמה שוב ממשלה של אחדות לאומית, בהבדל אחד – בלי רוטציה.

אחדות זו החזיקה מעמד שנתיים, ועדיין היתה לה חשיבות מורלית עם מסר לאומי לנו ולצרינו. גם היום, כשלרשותו "רק" 64 מושבים, נתניהו חש להקים את ממשלתו בתוך 28 הימים שיקצה לו הנשיא. יש לו הרוב הנדרש, אף מעבר למה שחזו האופטימיסטים או הפסימיסטים, אבל רבים במחנה הלאומי ואני בתוכם שואפים לאחדות. שיילך בעקבות שני קודמיו, בגין ושמיר, ויעשה כל מאמץ לצרף אליו את "המחנה הממלכתי". הדבר ייצור איזון פנימי בממשלה, ירגיע את כל החוששים והמתריסים, יאושש את הדמוקרטיה.

זוהי גם אחריותו של בני גנץ שאינו מסוגל להסתיר אכזבתו מתוצאות הבחירות. למרות שכבר "התחייב" שלא יצטרף לממשלת נתניהו, כמוהו כגדעון סער ואפילו גדי אייזנקוט (שאט-אט הופך לפוליטיקאי לכל דבר), הוא יכול בהחלט לשנות את דעתו, אם טובת המדינה באמת לנגד עיניו.

הרבה "התחייבויות" הפרו הפוליטיקאים במערכת הבחירות וכך השניאו את עצמם על הציבור. הפרת התחייבות כזו תסולח. העם שואף לרגיעה, ליציבות, לטיפול מהיר ויעיל בבעיות הטורדות אותו. עם גנץ או בלעדיו, ממשלת נתניהו האיתנה חייבת לתת מענה לכל הנושאים הבוערים שעל סדר היום, להביא תוצאות של ממש ולא לעסוק כקודמתה קצרת הימים ביחסי ציבור.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אורי הייטנר

1. האסון של השמאל הישראלי

שיחה שקיימתי עם דמות מרכזית בתק"ם ב-1991, נחרתה משום מה בזיכרוני גם בחלוף למעלה משלושה עשורים. או לפחות משפט אחד באותה שיחה, שאמרתי לבן שיחי. השיחה נסובה סביב הרוח היונית שהולכת וקונה שבת במפלגת העבודה. "אם מפלגת העבודה תאמץ את האידיאולוגיה של רצ," הזהרתי, "היא תגיע לגודלה של רצ."

רצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגת שולמית אלוני, מנתה אז 5 ח"כים בסיעתה בכנסת. שנה לאחר מכן, ב-1992, מפלגת העבודה בראשות רבין זכתה בניצחון גדול בבחירות. רצ התאחדה עם מפ"ם ושינוי במסגרת מרצ וקיבלה 12 מנדטים. בוחריה נתנו לה מנדט "להמריץ את רבין," כפי שהיא הבטיחה בבחירות. הבטיחה – וקיימה בגדול. לכאורה, תחזיתי התנפצה לרסיסים בחלוף שנה. אולם עכשיו, כאשר מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה גרדה בקושי את אחוז החסימה והיא קטנה יותר מסיעת רצ כשאמרתי את הדברים, אני רוצה לחזור אליהם ולנתח את מפלתו של השמאל הישראלי, שבקושי נשאר ממנו שריד ופליט.

מי שחשבון הנפש שלו מתמקד בשאלות טקטיות כמו האם מרב מיכאלי אשמה בכך שלא התאחדה עם מרצ או יאיר לפיד ש"שתה" את קולות מצביעי השמאל – נמצא בדיוטא אחרת מהרובד שאליו אני מבקש להעמיק במאמר זה, כי אני מבקש לבחון תהליכי עומק שראשיתם בשנות השבעים של המאה הקודמת. אציב כבר כאן את השורה התחתונה: אסונו של השמאל הישראלי, הוא ניצחונו האידיאולוגי הגדול של השמאל היוני בשנות ה-90.

שלום עכשיו, שקמה ב-1978, ידעה לרכז המונים רבים בהפגנותיה ובפעולותיה. כיכר מלכי ישראל גאתה מרבבות ומאות אלפי מפגינים. האידיאולוגיה היונית הקיצונית, שתחת שלטון המערך וממשלות אשכול, גולדה ורבין היתה שולית שבשולית וחסרת השפעה, היתה להבטחה נוצצת שהפיחה תקווה אדירה, בעיקר בקרב צעירים. תקוות השלום והקידמה וכל הטוב והנפלא שיבוא עלינו אם "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב כן," קסמה להמונים. הכיכרות המלאים השפיעו השפעה דרמטית הן על דעת הקהל והן על המערכת הפוליטית.

כל עוד היתה זו תאוריה בלבד, היא הלהיבה בחזות היפה של העתיד שיזרח ברגע שנאמץ אותה. האסון של השמאל הישראלי, היה שהתאוריה הזו נוסתה במציאות והתנפצה אל סלעיה. היא התבררה כפנטזיה, כמקסם שווא, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו לא מקרי. ומה שחמור יותר, הוא העובדה שהשמאל הישראלי מעולם לא בחן את הדרך הזאת ולא אזר אומץ להודות בטעותו ולחשב מסלול מחדש. להיפך, הוא התחפר בה והתחפר בה ונאחז בתירוצים שכביכול הסבירו את כישלון הדרך.

הנה, שלושה אבני דרך במדרון.

הראשון היה הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, ובוודאי יצחק רבין, התנגדו בתוקף להכרה באש"ף, למו"מ עם אש"ף. כשרבין הבחין בין "אש"ף שטחים" ל"אש"ף תפוצות", הוא לא התכוון רק לעובדה שערפאת הוא ארכי-טרוריסט ורב מרצחים, אלא גם לכך שעם תושבי יו"ש אפשר להגיע לפתרון פרגמטי בעבורם, שאינו סותר את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, בעוד אש"ף של ערפאת מגלם את דרישת "זכות" ה"שיבה" והאמנה הפלשתינאית שתכליתה הקמת מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל. עצם ההכרה באש"ף והבאת ערפאת וצבאו אל תוככי א"י המערבית, היא אבן הדרך הראשונה במדרון. אולם לזכותו של רבין ייאמר, שעד נשמת אפו האחרונה הוא דבק בקווים האדומים ברוח תכנית אלון, כפי שהציגם בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיוק שלושים יום לפני הרצח: ירושלים השלמה והמאוחדת וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המונח" כלומר כולל מדבר יהודה והמעלות המזרחיים של השומרון, גושי היישובים בידינו (בלי ההמצאה ההזויה של "חילופי שטחים" כ"פיצוי") ו"פחות ממדינה" לפלשתינאים. דבקות בדרך הזאת, הייתה עשויה, אולי, לעצור את ההידרדרות. להוותנו, הדרך הזאת נגדעה עם רצח רבין.

אהוד ברק, התקווה הגדולה של השמאל הישראלי, היורש האולטימטיבי של רבין, התנתק לחלוטין ממורשת רבין על הקווים האדומים שלה, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". לא זו בלבד שהוא אימץ את הדרך של שלום עכשיו ומרצ – הוא אפילו עקף אותם והציע בשם מדינת ישראל את מה שהם לא העזו לומר בגלוי. הצעתו לערפאת נדחה על הסף, בדם ואש ותמרון עשן ובגל הטרור החמור והעקוב מדם ביותר בתולדות הסכסוך. זו אבן הדרך השנייה בהידרדרות. לימים, היא שבה ונוסתה בידי אולמרט, ושוב נדחתה באותה נחרצות.

מה הוביל את ברק להציע את הצעתו מרחיקת הלכת לערפאת? הלקח שלו מהתגברות הטרור בעקבות הסכמי אוסלו, היה שאין תוחלת להסדרי ביניים. אי אפשר לקפוץ מעל תהום בשלבים, ולכן – הבה נקפוץ היישר אל הסדר הקבע ובו נציע לפלשתינאים את הצעת החלומות האולטימטיבית של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב."

אבן הדרך השלישית היתה דווקא תחת ממשלת הליכוד בהנהגת שרון, אך באימוץ הקו היוני המוחלט – נסיגה כוללת עד המ"מ האחרון, עד קווי 4.6.67 תוך עקירה מוחלטת של כל שריד לנוכחות ישראלית; עקירה מוחלטת של ההתיישבות עד הישראלי האחרון, החי או המת. כן, אפילו בתי הקברות נעקרו. ועקירה חד צדדית של יישובים בצפון השומרון, כדי להבהיר שהניסיון ברצועת עזה עשוי להוות המנה הראשונה, והמנה העיקרית תהיה ביו"ש. שרון למד את הלקח מכישלונו של ברק. הוא הבין שאין לנו פרטנר שמסוגל לחתום על הסכם שלום המסיים את הסכסוך ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזה"ת, ולכן נבצע את החזון הזה באורח חד צדדי. כך ייווצר השלום דה-פקטו בלי להכריח את הצד השני לחתום על הסכם שאינו מסוגל לחתום עליו עדין, ותיווצר מציאות של שלום שילך ויתחמם בהדרגה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

שלוש אבני הדרך הללו הן תוצאת ניצחונו האידיאולוגי האדיר של השמאל היוני בישראל, שאת דרכו אימצה תנועת העבודה, אימצה ישראל הרשמית ואימצו במידה חלקית גם ממשלות הליכוד. הבה נחזור אל אותן אבני דרך באמצעות דמיון מודרך, וננסה לבחון את ההיסטוריה בדרך הלא-אהובה על היסטוריונים, של "מה היה קורה אילו?"

מה היה קורה אילו לא רק ישראל היתה מכבדת ומיישמת את חלקה בהסכמי אוסלו, אלא גם הפלשתינאים? כל שנדרש מהם הסתכם בדבר אחד – להפסיק את המאבק המזוין והטרור. אילו עמדו בכך, יש למישהו ספק שמהר מאוד היינו מגיעים להסדר קבע איתם, שהיה מביא שלום אמת במזרח התיכון?

מה היה קורה אילו ידו המושטת של ברק הייתה מוצאת יד אחות מצדו של ערפאת, או מאוחר יותר ידו המושטת של אולמרט הייתה נענית בידו המושטת של אבו מאזן?

מה היה קורה אילו בעקבות ההתנתקות, אכן עזה היתה הופכת ל"סינגפור של המזה"ת" כפי שהתפייט פרס? הרי כל העולם עמד בתור להשקיע הון עתק ברצועת עזה, ובראש התור עמדה ישראל. הרי ברור שאילו ההתנתקות מרצועת עזה היתה מצליחה, היא היתה מיושמת בתמיכת רוב הציבור הישראלי גם ביהודה ושומרון.

אך בכל אחת מאבני הדרך, הפנטזיה של השמאל היוני התנפצה אל סלע המציאות המרה; שבמאבק על ארץ ישראל, האויב הפלשתינאי אינו חפץ בשלום ואינו מוכן עדין להשלים עם קיומה של ישראל. האסון של השמאל הישראלי, הוא בחירתו לאמץ את האידיאולוגיה של השמאל היוני, והעובדה שישראל פעלה על פי אותה אידיאולוגיה.

כל עוד האידיאולוגיה הזאת היתה תאוריה, הפנטזיה הלהיבה המונים. ברגע שהיא אומצה, נוסתה וכשלה, והוכח שאינה יותר מפנטזיה, והכישלון עלה לנו בנחלי ונהרות דם, היא הפכה לאוסף קלישאות ריקות ומנותקות מהמציאות. 29 שנים אחרי הסכמי אוסלו, 22 שנים אחרי הצעת ברק בקמפ-דיוויד ו-17 שנים אחרי ההתנתקות, השמאל הישראלי לא בחן את דרכו אלא התחפר בה. ההתחפרות הזאת הפכה אותו לבלתי רלוונטי.

אילו הכשל של השמאל הישראלי היה מסתכם בהתחפרות הזאת, ניחא. מה שגרוע יותר, הוא שבעקבות כישלון הדרך המדינית של השמאל היוני – לא זו בלבד שהשמאל הישראלי לא התפכח, לא הודה בטעותו, לא ניסה לבנות מחדש דרך חלופית, הוא החל להפנים ולאמץ בהדרגה הלכי רוח של השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני ואף האנטי-ציוני; לא רק בתחום המדיני אלא במהות הזהותית של ישראל והפניית עורף לערכים הבסיסיים שלה.

 אמחיש את טענתי זו בשתי דוגמאות: המאבק בחוק הלאום והטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית שבראשו עמד ישראל הראל. בניסיון לאחות את הקרע העמוק בציבור הישראלי לאחר אוסלו וביתר שאת לאחר ההתנתקות, נועד חוק הלאום לייצב קונצנזוס לאומי רחב, המדגיש את המאחד ומערפל את המפריד. חוק הלאום לא עסק בגבולות המדינה. נקודת המוצא שלו היתה שבנושא הזה המחלוקת עמוקה ובטווח הנראה לעין אינה ניתנת לאיחוי. לכן, הבה ונסכים, שגם אם אנו חלוקים באשר לגבולות הארץ, אנו מסכימים על מהותה וזהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. נוכיח לעצמנו שהמשותף רב מהמפריד. שמעל ומעבר לכל מחלוקת, כולנו מאמינים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכולנו מחויבים, איש איש בדרכו, לרעיון הזה. על מנת להבליט את המשותף, פנה המכון דווקא לראש האופוזיציה ציפי לבני, להיות זו שמעלה את החוק הזה, שלבטח יזכה לרוב מוחלט, מקיר אל קיר, וישוב ויאחה את השברים של החברה המפולגת שלנו. ואכן, ציפי לבני לקחה על עצמה את המשימה בהתלהבות ועמדה להוביל את החוק. ולפתע, אולי לאחר שבכמה בירורים היא הבינה שמדינה יהודית כבר אינה בון-טון בקרב המיליה של השמאל הישראלי, היא בעטה בחוק והפכה למנהיגת המתנגדים לו.

כאשר החוק הוצע בידי חבר מפלגתה אבי דיכטר, רבים מחברי סיעת העבודה בכנסת, ובהם בנימין בן-אליעזר, נחמן שי ואחרים, חתמו עליו והיו בין מגישיו. אולם סחף דרמטי הפך את כל השמאל ואפילו המרכז הישראלי למתנגדים חריפים לחוק. החוק, האומר את הא"ב של הציונות ושל מדינת ישראל, הפך לפתע לאיזו קטסטרופה נוראה שחובה להפיל אותו. מילא, ההתנגדות לחוק. חמור יותר היה הלהט הקדוש בהתנגדות לו, והצגתו כחוק גזעני, בלי להבין שמשמעות הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות. כיוון שלא היה בחוק דבר וחצי דבר שיצדיק את ההתנגדות לו, תוכנו עוות ובמקום לדון בחוק כפי שהוא, הוצב דחליל שמציג את החוק באופן שאין כל דמיון בינו לבין החוק. לא בכדי, בג"ץ שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד החוק, הפריך מכל וכל את כל הטענות נגדו. ההתנגדות לחוק כבר לא היתה מחלוקת האם גבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן או הקו הירוק והאם יש להקים שתי מדינות, יהודית ופלשתינאית, זו לצד זו. לפתע הייתה זו מחלוקת על עצם המדינה היהודית.

כך גם הטקס ביום הזיכרון. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הצמוד ליום העצמאות, היה הקונצנזוס הבסיסי ביותר. כן, אנו חלוקים על הגבולות, על הדרך לשלום, על ההתנחלות, על הסיפוח, על סוגיות הביטחון, אבל אנו מאוחדים בחגיגת עצמאותנו ובאבל על חללי המלחמה על עצמאותנו. בימים האלה אנו מניחים בצד את המפריד, ומביאים לבידי ביטוי את הסולידריות הלאומית המאחדת בינינו והיא חזקה יותר מכל המחלוקות. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, כדי שבשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו נזכור את המחיר הכבד שנדרשנו לשלם כדי להשיגה ושאנו נדרשים לשלם כדי לקיימה, ובשעה שאנו מתייחדים עם זכר יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי להבטיח עצמאות לעם היהודי במולדתו. יומיים בשנה, עם שלם מאוחד סביב הליבה המשותפת לנו.

ופתאום, דווקא ביום הזיכרון, מומרת הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, זרה; עם חללי האויב, עם חללי המלחמה נגד קיומה של מדינת יהודים ועם מי שנהרגו במלחמות להשמדתה ובטרור כדי למרר את חיינו. כולנו "קורבנות השנאה". והטקס, שתחילה היה ביטוי של השמאל הרדיקלי שבשולי השוליים, הפך לפתע לפרה קדושה שאפילו אסור לבקר אותה.

מלחמת הקודש בחוק הלאום והטקס המשותף ביום הזיכרון הם דוגמאות, סמלים לאותה הידרדרות בעולמו של השמאל הישראלי. במקום להפיק לקח מכישלון דרכו – לא זו בלבד שהוא התחפר בשגיאותיו ההיסטורית, הוא גם החל להפנות עורף לקדוש וליקר ביותר לנו. ובכך הוא הידרדר עד כדי כמעט היעלמותו בבחירות האחרונות.

תוצאות הבחירות – מזעזעות. ההצלחה הגדולה של המוטציה הכהניסטית – הפשיסטית והגזענית, והתרקמותה של קואליציה שיעדה המרכזי הוא מתקפה ברוטלית על מדינת החוק, מעוררת פלצות.

אך ראוי לבחון מה חלקן של התופעות שהזכרתי במאמר הזה והוואקום שהן יצרו בציבוריות הישראלית, להקצנה הזאת, שהיא ריאקציה של המציאות שתיארתי.

מצער מאוד שהמהפך הזה, אם לא המהפכה, קרה דווקא אחרי שנה וחצי שהיו עשויות להיות ראשיתו של התיקון. כאשר מפלגת העבודה ומרצ קיבלו על עצמן לשבת בממשלתו של בנט, שיישמה את מדיניותו של בנט בתחומי הביטחון וההתיישבות, עשוי היה הדבר לסמל את ראשיתה של ההתפכחות והעלייה על דרך אחרת. ההצבעה של שרי מרצ בממשלה, שבה אין משמעת קואליציונית, בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, עשויה היתה להיות נקודת המפנה.

אך קשה מאוד בשנה אחת להביא למפנה בדרך קלוקלת של שלושה וארבעה עשורים. תרבות השקר שביטויה בקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים והרעש הנורא שהם יצרו, סימאו את עיני הציבור לראות את המפנה ההיסטורי שחוללה הממשלה. הממשלה הניצית ביותר מבחינה ביטחונית והתיישבותית בעשורים האחרונים, בגיבוי של מי שהובילו את הקו היוני, הוצגה כממשלת האחים המוסלמים תומכי הטרור שנשלטת בידי מועצת השורא, והציבור קנה את השקר. גם מפלגות השמאל שהיו בממשלה, קיבלו פיק ברכיים. ניצן הורביץ הפרגמטי שהוביל את הקו החדש של מרצ נדחק החוצה, וזהבה גלאון, הסמל של ההקצנה השמאלית, חזרה לעמוד בראשה כשלצידה מוסי רז הרדיקלי, שהמרחק בינו לחד"ש אפסי. וגם מפלגת העבודה שבה להתחפר בקו הכושל שלה.

ואחרי הבחירות... במקום להפיק לקחים ולהתחיל לבנות דרך חדשה; במקום עוז לתמורה אחרי הפורענות, התגובה היא פופולריות במנועי החיפוש אחרי המילים רילוקיישן ודרכון זר...

 

2. צרור הערות 9.11.22

* לחזור לציונות המקורית – השמאל הציוני, הימין הציוני והציונות הדתית – כל אחד מהם סטה סטייה גסה מן הדרך הציונית ההיסטורית. השמאל הישראלי רחוק עד מאוד מערכי תנועת העבודה. רק להמחשה – שיח הזכויות הרדיקלי מצד מי שרואים עצמם ממשיכיה של תנועה, שדגלה בשיח של הגשמה, חובות ואחריות. הימין הביביסטי רחוק עד מאוד מערכי תנועת ז'בוטינסקי. הכהניזם רחוק מרחק רב מהציונות הדתית. ואיני מתכוון רק למפד"ל היונית של מ.ח. שפירא אלא גם לציונות הדתית של חנן פורת, המנהיג של תנועת ההתנחלות. מול ההידרדרות התלת ראשית הזאת, ראוי להפשיל שרוולים כדי לבנות מחדש קונצנזוס ציוני על ברכי הציונות המקורית.

 

* מבוגרים אחראים – האתגר – למצוא בליכוד ארבעה ח"כים אחראיים, הגונים ואמיצים, שיצביעו נגד חוקי מגה-שחיתות. זו נראית משימה בלתי אפשרית, אבל חובה לנסות.

 

* ביטול הרשות השופטת – מן הראוי לחוקק את חוק יסוד החקיקה. כלומר, מן הראוי היה לחוקק את החוק הזה מזמן. בכל פעם שאני כותב על כך, אני מתבאס מהצורך למחזר את דבריי, כל כך הרבה שנים.

חוק יסוד החקיקה צריך לעגן בחוקה את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. החוק צריך להיבנות מתוך הידברות בין ראשי שלוש הרשויות, לצד אנשי אקדמיה ונציגי ציבור.

חוק היסוד צריך לעגן את היכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ואת היכולת של הכנסת להתגבר על פסיקה שביטלה חוק.

עמדתי היא שבית המשפט העליון רשאי לבטל חוק רק כאשר ברור בעליל שהוא פוגע בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. ביטול חוק ייעשה רק ברוב של 2/3 לפחות מבין שופטי בג"ץ, בהרכב של לפחות 11 שופטים. הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק ברוב מיוחד. בעבר הצעתי שזה יהיה ברוב של 2/3, כלומר 80 ח"כים, אך לנוכח התגובות הרבות שקיבלתי, אני מקבל שהרף הזה גבוה מדי, אך בוודאי שאין לאפשר זאת ברוב של פחות מ-70 ח"כים.

חוק התגברות ברוב של 61 ח"כים, נותן לרוב האוטומטי של הקואליציה אפשרות להתגבר על כל פסיקה של בג"ץ. והחמור מכל, הוא שעל פי ההצעות, כפי שהן מוצגות בפי אנשי קואליציה, לא מדובר רק בהתגברות על פסילת חוקים, אלא על כל פסיקה של בג"ץ. משמעות הדבר היא למעשה ביטול בג"ץ, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, ביטול הרשות השופטת. אם כל פסיקה של בג"ץ, הנותנת סעד לאזרח, לקבוצה, למיעוט, יכולה להתבטל על ידי הרוב האוטומטי של הקואליציה, משמעות הדבר שלטון סמכותני ללא מיצרים. זו לא דמוקרטיה. זו אוכלוקרטיה, כלומר שלטון ההמון. זה צמצום הדמוקרטיה ל"רצון הרוב" בלבד. אם הרוב בחר בממשלה מסוימת, זכותה לעשות ככל העולה על רוחה, כי כל מה שהיא עושה הוא רצון הרוב. זו רודנות של הרוב, ורודנות של הרוב אינה דמוקרטיה. היא דומה יותר ללינץ' – בלינץ', רוב גדול של האנשים עושה ככל העולה על רוחו לאדם אחד.

מה שחמור לא פחות, הוא שהמוטיבציה לחוק ההתגברות הרדיקלי, היא לאפשר חקיקת חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, כדוגמת חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אך ללא הגבלת הקדנציות הנהוגה בצרפת), ביטול עבירות מרמה והפרת אמונים וכד'.

יכול להיות שכל הדיבורים האלה הם דברי רהב של פוליטיקאים שיכורי כוח אחרי הבחירות. אני מקווה מאוד שנתניהו התכוון ברצינות לדבריו לפני הבחירות על רפורמות שיעשו באחריות ובזהירות. בנאומו כראש הממשלה בטקס כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, התחייב נתניהו להקים לאלתר פורום משותף לשלוש הרשויות שיעגן את מערכת היחסים ביניהן. הוא לא עמד במילתו. אבל אף פעם לא מאוחר. אם הוא התכוון ברצינות לדבריו המפויסים בנאום הניצחון שלו – הסוגייה המשפטית היא המבחן לכך.

 

* תחתית החבית – עם הח"כית החדשה מטעם הליכוד, עוכרת הדין האנרכיסטית גוטליב, שמסיתה להפר את פסיקות בג"ץ, אנחנו עוד עלולים להתגעגע לאמסלם. האם היא תחתית החבית, או שיש עוד מקום להידרדרות?

 

* אחדות בלי הכהניסטים – בימים האחרונים אני שומע אמירות על פיהן מי שאשמים בחיבור בין נתניהו לכהניסטים הם אלה ש"החרימו" אותו, ולא הותירו לו ברירה אלא ללכת עם בן גביר. יש בהם הקוראים ליש עתיד והמחנה הממלכתי להצטרף לממשלה ולאזן בה את הכהניסטים, כדי שהממשלה לא תהיה תלויה בהם. אהוד בן עזר שותף לאמירה הזאת. אנסה לנתח את האמירה הזאת ואביע את דעתי בנדון.

אני שמח על האמירות הללו, אף שאיני מסכים איתן. אני מעדיף אותן על אלה שתומכים עקרונית בחיבור לכהניסטים ועל אלה שמרמים את עצמם ואומרים שהכהניסט אינו כהניסט. אני שמח, כי מי שמתביישים בחיבור לכהניסטים ומבינים עד כמה הדבר חמור, יוצרים מכנה משותף להידברות.

המסר הזה מבוסס על ההנחה של שלטון בכל מחיר. נתניהו חייב להיות ראש הממשלה, וכל מחיר מצדיק זאת – פעם ברית עם רע"ם ופעם ברית עם בן גביר. לגבי הברית עם רע"ם – אני תקפתי אותה והתנגדתי לה גם כשהיה מדובר בנתניהו וגם בממשלת השינוי, אך בדיעבד נוכחתי בטעותי ואני מודה בה. אילו הליכוד העמיד אדם אחר בראשו, לא היתה כל מניעה להקמת ממשלה איתו.

הדיבור על "חרם", כאילו מדובר בילדים בגן שהחליטו להחרים ילד אחר, הוא בריחה מהדיון הענייני. סתם "מחרימים" את נתניהו? אין קשר לשחיתות, לתרבות השקר, להפצת הקונספירציות על "תפירת תיקים", למלחמה להרס שלטון החוק ומערכת המשפט? הכול אישי? קל לא להתמודד עם הביקורת ולהגדיר אותה "חרם". אבל זה לא רציני.

על אף דעתי השלילית על כשירותו של נתניהו להנהיג את המדינה, בשל אותם ליקויים שציינתי, מיד כשנודעו תוצאות המדגמים בסיבוב השני, קראתי להקים איתו ממשלת אחדות. היתה לי על כך מחלוקת חריפה עם בוגי יעלון וחבריי אז בתל"ם. קראתי לאמץ את מתווה ריבלין: מתווה הנבצרות. לאחר הסיבוב השלישי, הייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שפעלה בכל מאודה להקמת ממשלת אחדות לאומית, והיתה לה השפעה על הכרעתו המנהיגותית של גנץ לשלם את המחיר האישי והפוליטי ולהצטרף לממשלה.

אבל אנו זוכרים היטב מה קרה. אנו זוכרים שנתניהו לא ניהל מו"מ בידיים נקיות, אלא חתם על הסכם הונאה שהצליח להבליע בתוכו את זרע הפורענות להפרתו. נתניהו עקץ את שותפיו, גנב את הרוטציה ועשה זאת באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב. איך אפשר לצפות לשוב ולקנות מהאיש הזה מכונית משומשת? איך אפשר לצפות מגנץ שיחזור לעשות עסקים עם מי שעקץ אותו?

ואף על פי כן, לפני הבחירות קראתי להקמת ממשלת אחדות. הערכתי ששוב לא תהיה הכרעה, ושבמקום לחזור לסיבוב שישי יש להקים ממשלת אחדות לאומית. אמנם איני רוצה ממשלה עם נתניהו, אך היא הרע במיעוטו, מול ממשלה עם הכהניסטים, או עם מפלגות אנטי ישראליות או סיבוב שישי. יתר על כן, כתבתי שגם אם תהיה הפתעה רבתי ויהיה רוב ללפיד, עדיפה ממשלת אחדות. לא אמרתי כך לגבי מצב של 61 לנתניהו, כי היה לי ברור שבמקרה כזה נתניהו יקים ממשלת "ימין מלא מלא" עם הכהניסטים והחרדים. גוש ביבי בן גביר הלך יחד, רוב המצביעים שלו רוצים שזו תהיה הממשלה ונתניהו עצמו יודע שרק בממשלה כזו יוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק.

ואם נתניהו יפתיע ויפנה ליש עתיד ולמחנה הממלכתי ויציע להם ממשלת אחדות?

אם מדובר בהצטרפות לממשלה עם הכהניסטים, אני מתנגד. הצטרפות כזו תיתן את הלגיטימציה הסופית, המוחלטת לכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי.

אם מדובר בהצטרפות לממשלה ללא הכהניסטים, אני בהחלט בעד, בתנאי שלא יחוקקו חוקי מגה-שחיתות.

הסיכוי לכך הוא אפסי, אולם ייתכן שלאחר תקופה של שותפות עם הכהניסטים, השותפות הזאת תתפוצץ. במקרה כזה, אקרא בכל ליבי להצטרפות לממשלה במקומם.

 

* כבוד השר עמיר – תחושתי ביום השנה לרצח רבין, היא כאילו יגאל עמיר עומד להתמנות לשר לביטחון פנים.

 

* פשע נגד מדינת ישראל – מי שעומד להיות שר בכיר בישראל, מפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמתועבת על רצח רבין.

לבצלאל האיום יש חשבון אישי עם שב"כ, שסיכל פיגוע שהוא תכנן, והוא מנצל את ההזדמנות כדי להסית נגדו, באמצעות הפצת הקונספירציה הנתעבת.

בצלאל האיום הוא בן עוולה. איש נקלה. האיש לא ראוי להיות שר בישראל. אני מצפה מנתניהו, שיודע היטב את האמת, שמכיר מקרוב את השב"כ, שהיה תחת אחריותו האישית למעלה מ-15 שנים, להפסיק לשתוק ולהוקיע את דברי הבלע של בצלאל האיום. שתיקתו הפחדנית היא עדות לכך שאינו מנהיג.

 

* ממשלה שכזו – הפרחח שחודש לפני הרצח נפנף בפני העיתונאים בסמל שחבריו והוא תלשו ממכונית ראש הממשלה, הבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו" וכעבור חודש הם קיימו, להוותנו, את האיום, והפרחח שבזכות השתיקה והרצון של שב"כ לא לחשוף מקורות הצליח לחמוק מאימת הדין בחשדות כבדים לטרור – ועכשיו הוא משתמש בחסינותו כדי להפיץ את תאוריית הקונספירציה המטורללת והמסוכנת – עומדים להיות שרים בכירים בממשלת ישראל.

ולתפארת מדינת ישראל.

 

* צדיק אחד בסדום – אני שמח שח"כ אבי דיכטר גינה את דברי סמוטריץ'. אבל הוא קול בודד בליכוד. החמורה מכל היא שתיקתו הפחדנית של נתניהו.

 

* צל"ש מפתיע – באופן מפתיע אני רוצה לשבח דווקא ח"כ מעוצמה כהניסטית. דווקא ח"כ צביקה פוגל, עשה את מה שאף ליכודניק, זולת אבי דיכטר, לא עשה. דווקא הוא יצא נגד דברי הבלע של סמוטריץ'. עובדה זו בהחלט ראויה לציון.

 

* התקנון – על פי תקנון דף הפייסבוק שלי, כל ביטוי של הכחשת השואה או של תאוריות הקונספירציה על רצח רבין נמחק מיד. בימים האחרונים נאלצתי למחוק הרבה מאוד תגובות של אנשים שעברו לפחות על אחד משני האיסורים.

 

* נגד כפיה חילונית – ח"כ סמוטריץ' יוזם את ביטול משחקי הכדורגל בשבת, ועורר סערה. אני אמביוולנטי בסוגיה.

תפיסתי היהודית על אודות השבת במרחב הציבורי, היא התנגדות למסחר ועסקים, אך תמיכה בשבת של תרבות. כלומר – אתרי נופש, מוזיאונים, בתי קולנוע, תיאטראות, מופעים וכו' צריכים להיות פתוחים בשבת, ופתיחתם היא חלק מעונג השבת בחברה הישראלית.

הכדורגל הוא פעילות תרבותית כזו. וכאן יש ערך מוסף – המסורת שמשחקי הכדורגל הם בשבת עוד לפני קום המדינה. כחובב כדורגל בילדותי ונעוריי, הליכה למשחקים וההאזנה ל"שירים ושערים" היו באמת מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי, ואיני רואה כל דמיון בינם לבין קניונים, למשל.

מצד שני, עומד העיקרון הליברלי, של התנגדות לכפייה, דתית או חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת, מונעת מציבור עצום של שחקנים ואוהדים דתיים ושומרי שבת ליטול בהם חלק ואולי גורמת לחלקם לנהוג בניגוד למצפונם. זאת כפייה חילונית. מי שאינו רואה קולנוע בשבת, יכול לצפות בסרט ביום ראשון, וכנ"ל בהצגה או הופעה. לא כן במשחק הכדורגל, שהוא חד פעמי. לכן, מבחינה עקרונית יש הרבה צדק בדבריו של סמוטריץ'. אך גם לכך יש צד שני – החיילים הקרביים, שאינם יכולים לצפות בכדורגל באמצע שבוע. הם יכולים לצפות במוצ"ש, אבל אין תנאים בכל הארץ למשחקים בשעות החשיכה.

עקרונית, יש הרבה צדק בבקשתו של סמוטריץ', אך היא אינה מעשית. לא מדובר רק במשחקי ליגת העל, אלא בכל הליגות כולל ליגות הילדים והנוער. איך הם ישחקו בימי לימודים? הרי אין תשתית לקיום משחקים בערבים.

אני חושב שכיום נמצאה פשרה סבירה: רוב משחקי ליגת העל והליגה הלאומית אינם מתקיימים בשבת, אלא במוצ"ש, ביום שישי ואפילו באמצע השבוע. בליגות האחרות משחקים בשבת. לגבי קבוצות ילדים, יש הגדרה של "קבוצת צו פיוס" – כל קבוצה שמגדירה כך את עצמה, משחקת ביום חול.

סמוטריץ' הגדיר את קיום משחקי הכדורגל בשבת – "זה לא יהודי". האם דעותיו הגזעניות הן כן יהודיות? האם הדרת תומכי בנט מבתי הכנסת היא כן יהודית? האם הפצת עלילת דם ותאוריות קונספירציה מעל דוכן הכנסת היא יהודית?

 

* ולא להתראות – אחרי הטבח במערת המכפלה, אמר חנן פורת שהרצח זעזע אותו יותר מהפיגועים נגד ישראלים, כיוון שלזעזוע על עצם הטבח, נוסף הזעזוע על כך שיהודי ביצע אותו.

אבל בתודעה הציבורית זכור שחנן פורת אמר "בתגובה לטבח" – "פורים שמח!" כשהוא נפטר, זה מה שזכרו לו.

נכון, הוא אמר "פורים שמח". כי יהודי מאחל בפורים "פורים שמח" כפי שהוא מאחל בראש השנה "שנה טובה" ובשבת – "שבת שלום". הוא לא קובע שפורים שמח, אלא הוא מאחל פורים שמח. הוא היה אומר אותו דבר אם התרחש באותו יום אסון כבד במשפחה שלו. כמובן, שהוא לא העלה על דעתו להביע שמחה על הטבח הנורא, שכה זעזע אותו.

אדם אחד אשם בעיוות הנורא של דברי חנן פורת – רינה מצליח. היא סיקרה את ישיבת החירום של מועצת יש"ע אחרי הטבח והיא צילמה את חנן בכניסתו לישיבה מאחל "פורים שמח" לאנשים שפגש. היא זאת שהציגה את מצג השווא של הבעת השמחה כביכול על הטבח. ואם היתה זו תחילה אי הבנה של קוד תרבותי שאינו מוכר לה, הרי מיד לאחר מכן היא יכלה להסביר, לחזור בה ולהתנצל. 

במאמר שפרסמתי אחרי פטירתו של חנן, כתבתי שאני מצפה מרינה מצליח לעלות לקברו, לכרוע ברך ולהתנצל.

עד היום היא לא עשתה כן. מבחינתי, מאז אותו אירוע, לפני 28 שנים, רינה מצליח היא ההתגלמות של תקשורת רעה, תרתי משמע; רעה מהבחינה המקצועית, כלומר גרועה, ובעיקר רעה מבחינת רוע.

אין לי שום צער על החלטתה לפרוש משידור. להיפך. לא אתגעגע. שלום – ולא להתראות.

 

* מכחישי שואה ארורים – ביום השנה לליל הבדולח, מארח מכון גתה אירוע של קרן רוזה לוקסמבורג, שמטרתו להשוות בין השואה לבין "הנכבה-שמכבה". זהו אירוע תעמולה אנטישמי של הכחשת שואה מן הזן הנחות ביותר.

על פי חוק איסור הכחשת שואה תשמ"ו 1986 דינה של הכחשת שואה הוא חמש שנות מאסר. בוודאי שאפשר וחייבים לאסור את קיומו של האירוע.

 

* דן זיו – מתוך אתר "בעוז רוחם": "ב'מבצע קדש', ביום ה-1 בנובמבר ,1956 התנדב סג"ם דן זיו לצאת לחילוץ פצועים. הוא נסע בזחל"ם תחת אש מק"בים, מקלעים, בזוקות וררנ"טים, מטווח 50 מטר. לאור היום ביצע את משימתו בשלמות, והמשיך להוביל את יחידתו במשימות חילוץ פצועים". על מעשה זה, זכה קצין הצנחנים דן זיו בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. סא"ל דן זיו, בן קיבוץ איילת השחר, היה ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים היה המג"ד של הגדוד הראשון שחצה את התעלה. הוא גם שירת במוסד.

דן זיו הלך ביום שני לעולמו.

יהי זכרו ברוך!

 

* לא רוצה להיות מיליונר – חברים ובני משפחה מאיצים בי מפעם בפעם לגשת לתוכנית "המרדף" או תוכניות טריוויה אחרות. אני רגיל לכך עוד מימי "מקבילית המוחות" הזכורה לטוב, משנות ה-90. תמיד סירבתי לכך ואני ממשיך לסרב. כששאלו אותי מדוע איני הולך ל"מי רוצה להיות מיליונר", השבתי שאיני רוצה להיות מיליונר.

אבל מה באמת הסיבה? אין לי תשובה ברורה. אולי החשש מפאדיחה, מפאשלה, מבלק-אאוט שבו לא אדע להשיב על שאלות שאני יודע, מול כל ציבור הצופים?

ואולי זה קשור לסיפור הבא. לפני ארבעים שנה, ב-1982, שירתתי בהיאחזות הנח"ל שלח, בבקעת הירדן – היום היישוב שדמות מחולה. באותה תקופה נערך חידון הנח"ל הארצי. השלב הראשון היה בהיאחזות עצמה. שאלון ידע על תולדות הנח"ל. עניתי נכונה על כל השאלות, ניצחתי בתחרות ועליתי לשלב הגדודי. בתחרות של גדוד 903, גדוד ההיאחזויות, מהר מאוד הסתמנה תחרות צמודה ביני לבין נציג של אחת ההיאחזויות, כבר איני זוכר איזו. היה שלב של שאלות אמריקאיות. באחת השאלות, השבתי בטעות ב' במקום ג', למרות שידעתי שהתשובה הנכונה היא ג'. הפסדתי בנקודה אחת. ההיאחזות שלי הפסידה יום טיול. תחושת ההחמצה היתה מרה וצורבת. כיוון שעליתי לשלב הגמר הגדודי, הוזמנתי להיות נוכח, כאחד מהקהל, בגמר החילי. וידעתי את התשובות טוב יותר מהמנצח. איזו החמצה!

מאז אני נמנע מהשתתפות בתחרויות מסוג זה. 

 

* ביד הלשון: צדיק אחד בסדום – בדברים שכתבתי השבוע, הגדרתי את ח"כ אבי דיכטר, הח"כ היחיד בליכוד שגינה את דברי הבלע של סמוטריץ', שהפיץ מעל במת הכנסת את תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – צדיק אחד בסדום, כיוון שהוא היה הליכודניק היחיד שנהג כך.

הביטוי "צדיק אחד בסדום" נוגע לפרשת השבוע שלנו, פרשת "וירא". בפרשה מסופר, בין השאר, על הפיכת סדום ועמורה. אברהם מנסה לשכנע את אלוהים להימנע מהוצאה לפועל של תוכניתו להשמיד את סדום ועמורה. אולי יש שם גם אנשים טובים, שעלולים למות בעונש הקולקטיבי הזה? והוא עומד על המקח ומוריד בכל פעם את מסת הצדיקים שבעטיים ראוי לבטל את הגזירה.

"הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! וַיֹּאמֶר יְהוָה: אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר: אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? וַיֹּאמֶר: לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. וַיֹּאמֶר: אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה? וַיֹּאמֶר: לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.

כזכור, סדום ועמורה הושמדו, משמע שלא נמצאו עשרה צדיקים בעיר. היחידים שחולצו הם לוט, אחיינו של אברהם, ובני משפחתו. כדי שלא נחשוד שיש כאן פרוטקציה ונפוטיזם, מוצג בפרשה מנהג הכנסת האורחים של לוט, ברוח אברהם אבינו, בניגוד מוחלט להתנהגות תושבי סדום, שביקשו לבצע לינץ' באורחים.

לוט היה צדיק אחד בסדום.

אורי הייטנר

 

* * *

אהוד: אם רשתות השיווק תזמנהּ מוצרים זולים, מטורקיה למשל, מול מוצרים מחו"ל שהיבואניות הישראליות מייקרות, זה סביר, אבל אם רשתות השיווק תזמנהּ מוצרים זולים, מטורקיה למשל – שאותם היצרניות הישראליות נאלצות לייקר בגלל גורמים אובייקטיביים לגמרי כמו התייקרויות עולמיות, אזיי הייבוא ה"זול" הזה עלול להביא להרס של יצרניות מזון ישראליות, ולאסון לאומי של מחסור במזון ביום פקודה!

 

* * *

מנחם רהט

גבירותיי ורבותיי: מהפך

לראשונה בתולדות המדינה כוללות הקואליציה והממשלה רוב של שומרי מצוות. ממעמד משגיחי הכשרות בקרון המסעדה נשלחו שומרי המצוות לאייש את עמדת נהג הקטר

 

בין אם נרצה בכך ובין אם נתנגד בכל ליבנו, בין אם נכיר בכך ובין אם נעדיף לעצום עיניים – בסיומן של הבחירות בראשית החודש הזה, נעדרה ההכרזה הכל כך מתבקשת והכל כך זכורה מבחירות 77': גבירותי ורבותי, מהפך!

קשה, לפעמים, להשלים עם העובדות, ובוודאי יקשה על קוראי טור זה בחב"ע, להשלים עם העובדה המדהימה הזו: לראשונה מאז קום המדינה, שולטת בישראל ממשלה שרוב חבריה דתיים, וגם שאר חברי הקואליציה בהחלט אינם עוינים בנוסח הדווקאים מן השמאל המצטמק, למשל ניצן הורוביץ שהתעקש על חמץ בפסח, או מרב מיכאלי שהתעקשה על רכבת קלה בשבת. יתירה מזו: כל שותפותיה של המפלגה המרכזית בממשלה, הליכוד, והדגש הוא על המילה 'כל', הן דתיות. היסטוריה של ממש.

וכך גם בהרכב האנושי של קואליציית 64 הח"כים: יותר ממחצית מהם שומרי מצוות – 18 חרדים (שחלקם מתייחסים לסרוגים כאל עמלק רחמנא ליצלן, כפי שפסק הרב שלום כהן המנוח, נשיא המועצת, אבל שמחים לשבת עם ה'עמלק' הזה עכשיו). 14 ממפלגת הציונות הדתית (לצורך הספירה נכללים גם שניים שאינם חובשי כיפה אך בהחלט מבטאים את רוח הרשימה, בדיוק כפי שאיילת שקד, הלא-דתית, התיישרה לפי הנורמות הדתיות לאומיות). ועוד 7 מהליכוד (כאן נספרו רק אלה שילדיהם נשלחו לחינוך דתי): שלמה קרעי, עידית סילמן, יולי אדלשטיין , נסים ואטורי, בועז ביסמוט, משה סעדה, גילה גמליאל). בסך הכול 39 ח"כים שומרי תורה ומצוות – וסליחה אם פיספסנו מישהו – יותר ממחצית ח"כי הקואליציה.

צחוק הגורל הוא, שדווקא 'הקואליציה הכי דתית בישראל', מובלת בידי אדם שאינו שומר מצוות במוצהר ובמודע, בנימין נתניהו, שהוגדר בפי בצלאל סמוטריץ' בתואר אתאיסט (כך התבטא בגל"ץ, 16.11.17). זו האירוניה במיטבה: האיש הכי מרוחק, שנמצא ממש ממש בקצה הרצף, הוא זה שמוביל את 'הממשלה הכי דתית' מאז קום המדינה. 

ועוד סוג של אירוניה עוקצנית, מצידו של שר ההיסטוריה: 'ממשלת כל דתייה' היא היחידה בשנים האחרונות שהצליחה לחבר תחת קורת גג קואליציונית את כל הקצוות היריבים במחנה שומרי המצוות, והם באמת יריבים המתעבים זה את זה: חסידים וליטאים, חרדים וסרוגים, אשכנזים וספרדים, חרד"לים ודת"לים, אנשי 'ראשית צמיחת גאולתנו' לצד חובבי 'גלות בין יהודים', תומכי ליבה עם מתנגדיה, חרדים לבני צווארון עם כחולי צווארון – כולם, שתהום ענקית פעורה ביניהם כל ימות השנה, נקבצו ובאו תחת כנפי 'הקואליציה הכי דתית', בראשות האיש 'הכי לא דתי'.

 ויש בנתון הזה תקווה גדולה – לצד סכנה עצומה. התקווה היא שהמדינה היהודית היחידה עלי אדמות תיראה יותר יהודית ופחות מדינת כל אזרחיה. והסכנה הגדולה היא, מאידך, שהח"כים הדתיים יתנפלו ברעבתנות על העוצמות והמשאבים שנפלו לידיהם, ויבקשו למצות את כוחם הכמעט בלתי מוגבל, כדי לטרוף הכול, להשתלט על הכול, לרבות היכולת להכתיב לכלל האזרחים אורחות חיים חדשים-ישנים, ברוח השולחן ערוך ונושאי כליו.

הסכנה היא שהח"כים הללו אינם קולטים שבבחירות האחרונות ועם הקמת הקואליציה החדשה הם חדלו לשמש בתפקיד השולי של משגיחי הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת, ונשלחו לתפוס בהגה הקטר המוביל את הרכבת.

במקום להבין שמרגע זה האחריות למסע הרכבת היהודית-ישראלית נופלת על כתפיהם ועליהם לנהוג בתבונה ובשום שכל, הם יעדיפו להיות צודקים ולא חכמים, ויתנפלו בתאוותנות שאינה יודעת שבעה על השלל שנפל לידיהם ועל כל מה שזז: חקיקה דתית, כפייה דתית, תקציבים בלתי נדלים, מינויים וג'ובים לאנ"ש, וכל כיוצא באלה.

יפה הגדיר זאת הרב אליהו לוי, מעורכי כתב העת החרדי האינטרנטי המצויין 'צריך עיון', שמזהיר את הח"כים הדתיים לבל יהיו "כאותה כנופיית שודדים שהצליחה לפרוץ לארמון של האיש העשיר, כדי לבזוז מכל הבא ליד: לפתוח את האוצרות ולמלא שקים גדולים, לפני שיבואו השוטרים (כפי שהציע אחד הח"כים החרדיים לפני מעט יותר מחצי שנה, ללמוד ממנסור עבאס ולחלוב היטב את המדינה)."

אזהרתו של העורך החרדי, עמוקה ומושכלת: "אם המפלגות החרדיות ינהגו כשודדי הארמון, עתידים האוצרות להתרוקן עד מהרה, ויושבי הארמון – האזרחים – ימצו את הדין עם האחראים." הצעתו היא להחליף את הדיסקט: "איננו נכנסים אל הממשלה 'להציל מידם'. הממשלה היא אנחנו. הארמון שייך לנו עכשיו. אם נשכיל לטפח אותו, להגדיל את אוצרותיו, לנהל אותו באופן הולם, לשמור על הצורה והסדר שלו – הרי שנוכל ליהנות ממנו ימים רבים, כבעלי הבית, ולא חלילה כבוזזים."

אכן מהפך, שהוא גם מהפך המהפכים. מהפך שהאופק שלו נמדד במונחים היסטוריים. הבחירות הפעם היו רק פרומו לסבבי הבחירות הבעל"ט בשנים הבאות, שבכל אחד מהם רק תגדל בקצב אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָּאלִי הנוכחות של ציבור שומרי המצוות.

ואין זו הערכה, חיזוי או אומדנא. זוהי הסטטיסטיקה. הסטטיסטיקאים קובעים, שבעוד שקצב הגידול של האוכלוסייה היהודית הכללית, שרבות ממשפחותיה מסתפקות בילד או שניים פלוס כלב, מבטיח הכפלת מספרה רק בעוד 50 שנה, מוביל קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית ובמידה מסויימת גם הדתית לאומית, להכפלתה תוך 16 שנה (!). לכך משמעויות כלכליות, חברתיות, ביטחונית וציבוריות כבדות משקל, אולם הואיל ואינן כרגע מעניינו, נתייחס למשמעות האלקטורלית של הסטטיסטיקה: כל אחת מהכנסות הבאות תמנה יותר ויותר שומרי מצוות. מהפך עכשיו שהוא רק הפרומו לעתיד לבוא.

אכן, מהפך המהפכים של כל הזמנים בתולדות המדינה. ומה שנחשף בבחירות לכנסת ה-25, הוא רק רמז לבאות. פרומו. מה שאירע בשלישי שעבר היה תחילתו של מהפך המהפכים שחולל לעינינו קואליציה של שומרי שבת לכיתותיהם והשקפותיהם. המהפך הזה צפוי שיהיה גדול אפילו מן המהפך ההיסטורי של 77'. וזו רק שאלה של זמן.

קוראי הטור הזה שהגיעו עד הלום, נחלקים עכשיו לשתי קבוצות. יהיו שיטענו: מפחיד בעליל. יהיו שיטענו: זו הדמוגרפיה, אחי. 

אבל איך שלא נסתכל על זה – ברוכים הבאים ל'מדינת כל דתייה'.

מנחם רהט

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם יצחק רבין ביולי 1995

[מתוך היומן]

 

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

 

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

 

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

 

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

 

                                                                                  אהוד בן עזר

 

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

 

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב21.5.95-, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

 

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקוה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב1869-, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב1875-, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

 

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

 

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקוה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

 

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכל כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שם פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

 

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

 

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

 

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

 

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

 

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

 

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

אהוד בן עזר

 

* * *

יונתן גורל

יום הזיכרון לרצח רבין

הזעזוע וחוסר האונים של אותו הלילה קשור לביטחון שאצלנו "רצח פוליטי" הוא בעל אפס סיכויים, אבל כשזה קרה, נזכרת ב"פולסא דנורא" של החוגים הדתיים, נזכרת בנאום של נתניהו ב"כיכר ציון" כשהוא משתמש במילה "בוגד" על דרך השלילה, שהנה רבין לא היה כזה, אבל המילה לבשה כנפיים והדהדה, נזכרת בטקס ב"בית הלבן" כשרבין, מבקש מפרס לא ללחוץ את ידי ערפאת וזה כשהוא עצמו לחץ את ידו, נזכרת בקריאות הנאספים בעצרת "בדם ואש את רבין נגרש..."

רבין, צבר תל אביבי, איש פלמ"ח מנעוריו, לא עלה, לא היה במעברה, לא הועלה, לא למד במוסד בחו"ל, כולו ארץ ישראליות ו"דוגריות", אכן , רוח אחרת,  הווייה אחרת, ובישראל, שהיא ארץ של מהגרים שלא גמרה בדעתה אם היא יוצאת מ"הגלות" או ממשיכה אותה ו"החרדים" כדוגמא – הם חיים באילוצים "גלותיים" למיניהם עד כי לפעמים מראים שישראל והשלטון הישראלי לדורותיו הוא זר וצריך לדעת להסתדר איתו ול"סדר" אותו.

חזון א"י השלמה, "חלקת אבות", ההיסטוריה היהודית שמקורה בתנ"ך, מפורשת על ידם באופן חד צדדי, בלי "היבוסי והכנעני" ו"מלחמת הקיום" שנמשכת מאז עלו אבות אבותיי באמצע המאה ה-19 ולפני כן גם כן, משמרת פחד מפני השכנים הערבים ומעצורים לרוב, מה גם ש"מסורת השואה" והחשש מכלייה – פחדים אמיתיים  מעובדים" ו"טבעיים"...

רבין גילם את ה"צבר" והוא היה לרבים מהם לצנינים, לא הועיל לו להיות רמטכ"ל ב"מלחמת ששת הימים", ראש ממשלה שניסה להגיע ל"הסדר" עם "הפלשתינאים" ועוד, היה גם איש צנוע ויחסית ישר, תכונה לא רווחת אצל פוליטיקאים "שתיחמונים" זה בד.נ.א. שלהם.

וזה שהפכנו לחברה מקוטבת ואלימה בעקבות ההגירה וההבדלים המנטליים והפוליטיים מביא לרעיונות של חיסול השונה, במגמה להביא להאחדה, שהיא מטבע הדברים תהליך ארוך, מושקע, זהיר, מפוכח, שלחמומי מוח מאוד מאוד קשה להתמודד איתו בשפיות ובאחריות.

 

אהוד: החברה היהודית בארץ-ישראל במאתיים השנים האחרונות היתה תמיד מקוטבת ולא חסרה בה שנאת אחים. אין על מה להתגעגע, או להאשים בקיטוב את ה"הגירה".

 

 

* * *

אהוד: כנראה השתן עלה לראשו של חבר הכנסת סמוטריץ' והוא התחיל לדבר שטויות מסוכנות שעלולות להביא להתפוררותה של הממשלה החדשה עוד בטרם קמה. מפלגות אופוזיציה בעלות אחריות לאומית, בייחוד זו של גנץ, צריכות להציל את נתניהו מהסחיטה ומדברי ההתלהמות של סמוטריץ' ולכונן עם הליכוד ממשלה מתונה שתייצג את רצון מרבית הבוחרים!

 

 

* * *

זאב ברגמן

יְדִיעָה

 

הַמָּוֶת קָפַץ לְבִקּוּר.

הִתְיַשֵּׁב עַל כֻּרְסָה בַּסָּלוֹן,

שָׂם רֶגֶל עַל רֶגֶל,

חִיּוּךְ נָסוּךְ עַל פָּנָיו,

מַמְתִּין.

וַאֲנַחְנוּ?

אֲנַחְנוּ מִתְרוֹצְצִים

תַּחַת מַבָּטוֹ הַמְּחֻיָּךְ,

עוֹשִׂים סְפּוֹרְט,

נוֹטְלִים תְּרוּפוֹת,

מַקְפִּידִים עַל דִּיאֵטָה.

אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ,

מָה יֵשׁ לוֹ לְמַהֵר?

26.4.12

 

* * *

אהוד בן עזר

המורה אליהו ירקוני

אליהו ירקוני היה בשעתו מורה של אבי בנימין ואימי דורה-דבורה בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה, וכאשר אני למדתי שם הוא היה סגן מנהל ומורה לטבע ואחראי על התחנה המטרולוגיה. יש בארכיון המשפחתי שלי תמונה שלו במדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, כאשר עזב את ההוראה לפרק זמן שבו היה מגוייס, ושלח את התמונה לתלמידיו, ובהם אבי.

ירקוני גם מילא תפקיד חשוב בהגנה על המושבה במאורעות 21', ומופיע בפרק המתאר את המערכה בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993). הנה קטע אחד מרבים מן הספר, המתאר כיצד בסופו של דבר עמדתו של ירקוני היתה המוצדקת ביותר בהכנות להגנת המושבה:

 

ירקוני לא מוותר, וחוזר בקפדנות: "עברו ימי הפאנאטזיה! גם לערבים יש כבר מושג על דרכי המלחמה. הפרשים שלנו יהיו מטרה לכדורים שלהם. הערבים יתחפרו בשטח ויפגעו בנו," והוא פונה לאבשלום גיסין: "בתור קצין צבא, אתה צריך להבין את הסכנה שבתוכנית של שפירא. לצאת על סוסים מול האש – זאת מלחמה של אופריטה. זה פיאסקו. זה מזמין אסון."

ירקוני צנום וממושקף, נראה מורה יותר מאשר חייל. דבריו שקטים אך תקיפים. הוא מלמד בבית-הספר פיק"א, וכוורן מומחה. בדבורים העוקצניות הוא נוהג לטפל בעדינות כה רבה, שאינו נזקק לכפפות בעת פתיחת הכוורת, אך בתלמידיו הוא נוהג בתקיפות. אין הוא איש פשרות, יחסיו עם בני-אדם נקבעים על-פי התרשמותו מהם, לשלילה או לחיוב, ומדעתו אינו זז.

אבשלום מחייך, עונה לירקוני בקור-רוח מוזר, אפילו מרגיז: "בחרתם בשפירא לראש ועד-ההגנה, הוא המפקד ועלינו להישמע לו."

והצעירים מטיחים: "מה ירקוני חושב לו? שנחכה להם במושבה? צריך לצאת ולעצור אותם לפני שהם מגיעים לפרדסים! רק כך נרתיע אותם!"

קשה לערער על סמכותו של אברהם שפירא. ביטחון המושבה תלוי בו עתה. רק עליו סומכים התושבים, בעיניים עצומות, שיוכל להצילם. מתנגדיו יוצאי הגדוד, ואבשלום, לא מעיזים למרוד בפקודתו, אולי הם חוששים להיראות בעיני חברם הקשיש כנזהרים-מדי וכפחדנים? תוכנית שפירא מתקבלת, ואולם הוועד מחליט כי ירקוני, שמתעקש כל-כך, יתמנה למפקד של קו העמדות. ירקוני עוד מנסה לשכנע את חבריו לקבל את דעתו, אך אין שומעים לעצתו.

 

כתלמידים אהבנו אותו מאוד ואת חדרו, חדר סגן המנהל בקומה הראשונה של הבניין שבפינת רוטשילד-פיק"א. החדר גם שימש לאיחסון כל החומרים והכלים של הוראת ה"טבע" שכללה ניסויים בכימיה והביאה פעם להתפוצצות מתקן הזכוכית בעת ניסוי בכיתה. חברי  זאב קליין ואני "סחבנו" משם לא מעט חומרים לשם "ניסיונות" שערכנו במחסן שבחצר בית ברחוב פיק"א 7, לימים 10. לבר-מצווה שלי הביא לי מתנה ספר מגדיר לצמחי ארץ-ישראל עם הקדשה שדומני מזכירה שגם אבי ואימי היו תלמידיו.

אחת החוויות הגדולות שלנו היתה רדיית הדבש במכוורת של בית הספר שניצבה בצד המערבי של רחוב רוטשילד, קרוב לתחנת הרכבת של אז, שנבנתה למשלוח פרי ההדר מפרדסי המושבה. תיארתי אותו ברומאן "המושבה שלי" (2000):

 

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של דודיי ודודותיי, ושל אבי ואימי. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה.

הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטאורולוגית של בית-הספר. מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגיליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטאורולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים.

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

אהוד בן עזר

 

 

* * *

עדינה בר-אל

דרכה של תרבות – אל המושב וממנו

לפני כשמונה שנים שמעתי שבמושב כפר ורבורג נפתח מקום  בו מתקיימות הרצאות. היה זה "אנזו – בית קטן לתרבות". הפירסומים בווטסאפ ובאינטרנט הציגו תוכנית מעניינת של הרצאות וסרטים. בחרתי הרצאה על שירת ה"הייקו" היפנית ונסעתי לכפר.

היה זה ערב חורף. החניתי את המכונית בחצר רחבת הידיים. בצמוד לרפת פעילה עמד מבנה, שהיה בעבר רפת ישנה. עם הכניסה כובדתי בכוסית של פונטש חם, ועל השולחן היתה צלחת עם פרוסות עוגת שוקולד למי שמעוניין. באולם קטן ישבו כחמישים איש על כסאות, מסודרים בשורות, לפני במה קטנה. שני משוררים-מרצים עלו על הבמה, וכך שמענו הרצאה על שירת ה"הייקו" היפנית באווירה אינטימית נעימה.

אחר-כך נזדמן לי לבקר שם עוד כמה פעמים, בהקרנה ראשונה של סרט ומפגש עם במאי ועוד. כך, במבנה הרפת ששוחזר, התקיימו ערבי תרבות בכפר ורבורג במשך חמש שנים. המשתתפים בפעילויות השונות היו בעיקר מאזור הדרום – תושבי מושבים, קיבוצים וערים. כל זאת עד פרוץ הקורונה.

 

עירונית מביאה תרבות למושב

משיחה עם בני  הזוג הצעיר יעל ויניב פרידלר, שפתחו את בית התרבות זה, ניתן ללמוד על הנסיבות בו החל מפעל חייהם זה.

מספרת יעל לבית מיכאלסון: "אני נולדתי בהרצליה, שם עברו עליי ימי ילדותי ונעוריי. אימי תרצה, פסיכותרפיסטית, עלתה ארצה מהולנד בהיותה בת 6. אבי דני הוא בן למשפחה שמוצאה מאנגליה/סקוטלנד. אבי הוא מדען, פרופסור לביוכימיה, חוקר אלצהיימר. לאחר השירות בצבא למדתי באוניברסיטת תל-אביב. יש לי תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בקולנוע. במשך כמה שנים עבדתי כעורכת תוכן בטלוויזיה."

לעומת זאת  השורשים של בן זוגה יניב נטועים היטב היטב במושב: "אני דור שלישי לרפתנים במושב כפר ורבורג." הוא מספר, "סבי וסבתי עלו מרומניה והקימו משק בכפר ורבורג. היתה להם רפת וכן הם טיפחו מטעי אפרסקים. אבא ואחיו המשיכו את המשק המשפחתי. אני איש חינוך. בעל תואר ראשון במדעי המחשב ובמתמטיקה מאוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב. במשך מיספר שנים ניהלתי את מכינת 'עין פרת' בכפר אדומים. בגיל 35 החלטתי לחזור לכפר ורבורג ולהמשיך את מפעל החיים המשפחתי במשק."

יעל ויניב נישאו בשנת 2013 ויעל הגיעה לחיות במושב בעקבות בעלה. עתה הם הורים לשלושה ילדים: יואב בן תשע, אורי בן שבע וחצי ורוני בת חמש.

יעל מספרת על זמן הגעתה לכפר ורבורג: "בתחילה חשתי שאני גרה בטוסקנה," היא אומרת, "אבל אחר-כך חשתי שחסר לי משהו... חיים תוססים ותרבותיים כמו בתל-אביב. תרבות. לפיכך החלטנו להקים את 'אנזו – בית קטן לתרבות' ברפת הישנה שהיתה במשק בו אנו גרים." חברי המושב מאוד פירגנו לבני הזוג ושמחו שיש בית תרבות מעניין במרחק הליכה מהבית.

נראה שהלימודים הגבוהים של שני הזוג והתמחותם בתחומים שונים, תרמו לתכנים שהביאו עבור המבקרים: "המקום שקק חיים תרבותיים במשך שנים," מעידה יעל, "ואירח את טובי המרצים בתחומי השירה, עולם המזרח, הגות ועוד. זאת לצד סרטים דוקומנטריים וסדנאות בודהיזם."

 

הקורונה מפיצה בארץ... תרבות

ואז הגיעה הקורונה. בני הזוג לא ויתרו והעבירו את כל הפעילות לאינטרנט, וזו הלכה וצמחה.

מספר יניב: "לשמחתנו למדנו שאותה אינטימיות וקשר אישי שהיה טרום הקורונה המשיך להתרחש גם באינטרנט." והוא ממשיך לתאר בשפה ציורית: "סביב מדורת התרבות יושבים היום תושבי דרום הארץ יחד עם תושבי כפר ורדים, ירושלים, תל אביב, מושבניקים וקיבוצניקים מהצפון וגם ישראלים בלונדון ובניו-יורק."

הזוג פרידלר הפיקו סמינרי עומק רבים בנושאים שונים. ביניהם: על אלתרמן, קפקא, ישעיהו לייבוביץ, לאה גולדברג ואחרים. כל סמינר כולל חמש הרצאות של מומחים שונים, וכך זוכה כל נושא לנקודות מבט שונות. דוגמאות: הסמינר בנושא: "להיות חילוני – העגלה המלאה" כולל הרצאות על חילוניות משפינוזה ועד יהודה עמיחי. סמינר בנושא "היצירות האחרונות של האמנים הגדולים" כולל חמש הרצאות ושתי שיחות על זקנה, יצירה ואמנות. כך שכל אדם יכול למצוא נושאים שמעניינים אותו מן המגוון המוצע.

 (ראו באתר הבית: https://www.ensoculture.com)

"אנחנו בוחרים את הנושאים לפי נטיות הלב שלנו," אומרת יעל, "ויחד עם זה אנחנו עורכים תחקירים על כל נושא, מבררים מי הם המומחים בתחומים השונים, ופונים אליהם." השניים יוצאים עם צוות צילום ועריכה אל בתיהם של המרצים הנבחרים, ושם מצלמים את ההרצאות. כל מי שרוכש סמינר, יכול לצפות בביתו בזמנו החופשי בכל הרצאה שיבחר.

 

"אנזו" – מעגל אנושי צמא דעת

באתר של בית התרבות ניתן למצוא את משמעות השם שנבחר:

"אנזו זה מעגל ביפנית (円相).  נזירי הזן, כך מספרת המסורת, טובלים את המכחול ומרימים את ידם על מנת לצייר מעגל, אין זמן להשתהות, עליהם לצייר את המעגל בתשומת לב מלאה. כל מעגל הוא חד פעמי, מבטא את הכאן והעכשיו של יוצרו כפי שהוא." לדברי יעל ויניב: "עבורנו אנזו הוא מעגל שבמרכזו בחרנו להציב מדורת תרבות, שלאורה אנחנו לומדים להכיר את עולמנו ואת עצמנו יחד עם עוד אנשים, היוצרים מעגל אנושי חם וסקרן הצמא לדעת." והשניים מסכמים: "המקום הוקם מתוך אהבה גדולה לאנשים ולתרבות, ושפה זו קיימת גם כיום. וזוהי הסיבה ליצירה התרבותית האישית שממשיכה לפרוח."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1256, 3.11.2022

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, כמו כל קוראי "חדשות בן עזר" אני מצטרף לברכות על פרס ביאליק לחוכמת ישראל המוענק השנה לפרופ' זיוה שמיר על הישגיה האדירים בחקר ביאליק ויוצרים מרכזיים אחרים בספרות העברית.

כמו רבים מקוראיך אני קראתי מספר פעמים את המאמר  שלך המצדד ברבין בשעותיו הקשות, ואת הרקוויאם המרגש שכתבת אחרי הירצחו. היום האיש שאיים על רבין, ותלש את הסמל ממכוניתו – יהיה שר בכיר בממשלה של נתניהו שאתה ייחלת לניצחונו. אתה מאמין שגנץ יצטרף לממשלה של נתניהו לאחר שזה גרם לדה-לגיטימציה שלו, כאשר חסידיו קראו לו "רוצח"?! נתניהו בישל את הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', צריך לאפשר לו לתמרן עם שני השותפים האלה ועם החרדים שמבקשים לסחוט את המדינה (תלושי מזון לבטלנים, סיוע מוגדל לאברכים) מבלי לשאת בעול הביטחוני והכלכלי. אנחנו, החילונים, "השמאלנים הבוגדים" (קרי: גנץ, סער, ליברמן שנחשבו בעיני נתניהו לשמאלנים, כי לא תמכו בו) נצטרך לשלם את המחיר, וכי מי ישלם את המיסים? מי יגויס למילואים?

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: אתה צודק. יש עכשיו לנתניהו אפשרות לממשלה בלתי-אפשרית עם שני דמגוגים שקוששו קולות בעיקר בזכות הטרור הערבי מחוץ, והיעדר שליטה על המתפרעים הערביים מבית. אין מה לקנא בנתניהו. אפילו אנשי ליכוד נרתעים מדברי האיוולת של סמוטריץ', שאינו ראוי להיות שר בישראל. המפתח הוא בידי גנץ, ובידי כל מפלגה אחרת בכנסת הנוכחית, שתיתן לנתניהו גב מול שני הברנשים האלה שעלולים לדרדר את ממשלתו ולהביא לפירוקה.

 

* מיכל סנונית: אהוד ידידי. זכינו וזכה עיתונך בפרסומיה של זיוה שמיר. תרגומיה הם תרגומי מופת – שמעטים כמותם בספרות העברית. ומאמריה שופעים ידע ושופכים אור ומוסיפים גם לברי דעת את שלא עלה בדעתם. קבלת פרס ביאליק מעניקה לה כבוד אך מעניקה גם כבוד לפרס עצמו שהיא נמנית על מקבליו (ולא תמיד זה כך).

שאפּו לאורי הייטנר. מאמרו המבריק, ובעיקר בחלקו הראשון "לשמור על צלם אנוש" – משמש דוגמא ומופת כיצד אדם (במקרה זה הכותב) שומר על צלילות דעתו וכוח שיפוטו, ואינו נגרר גם אחרי  העומדים כביכול לצדו, אך הוא מתנער מהם מפאת השקפתם ההרסנית והבלתי מוסרית לתפיסתו ותפיסת הרבים.

 

* עם כל הצער על מותה – האם פועלה של אוצרת, שטיפחה מאחזי-עיניים כמו רפי לביא, הוא אבידה לעולם האמנות הישראלי – או אולי גישתה הביאה נזק לציור הישראלי ונתנה הכשר לַתקופה הרעה של "דלות החומר"?

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל