| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1799
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בחשון תשפ"ג. 14.11.2022
עם הצרופה: תמונת יוסף לואידור.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 31. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // שמואל אייל: עיוותים וטעויות בסדרה "המנדט" בערוץ הראשון. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.11.22. // ד"ר ארנה גולן: על סיפרה החדש של אסתר דגן קניאל "שמלת הכלה – סיפורים קצרים". // משה גרנות: הצד האפל של הדת, על ספרו של ירון ידען "הדת קמה על יוצריה". // יוסי אחימאיר: דין ברקן כדין רמת-גן. // דינה קטן בן-ציון: חוה פנחס כהן – חבל על דאבדין ולא משתכחין. // שמעון גרובר: מחווה אבירית של גנץ. // זה עתה הופיע! בן-ציון יהושע, ריח של לחם חם (ב). // יונתן גורל: העלייה להר ציון בין 1948 ל-1967, על "תפילה ורינה". // נעמן כהן: הספר האדום. // שמעון קושניר [ז"ל], אהוד בן עזר: לדמותו של יוסף לואידור. [מוקדש לאנשים שזה עתה גילו את לואידור...] // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987 / ציורים ועטיפה דני קרמן
31.
אִם אֶהְיֶה יוֹתֵר מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים
סַנְטִימֶטֶר
בְּלִי פִּצְעֵי בַּגְרוּת
תִּסְרֹקֶת הוֹלֶמֶת
וְאַנְגְּלִית טוֹבָה –
יֵשׁ לִי סִכּוּי
לְהִתְקַבֵּל בְּתוֹר דַּיֶּלֶת –
וְלֹא אֶהְיֶה סְתָם
גַּמָּדָה
פֻּמְפִּיָּה
מַטְאֲטֵא
עִבְרִיָּה.
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
By such and such an offering
[38]
By such and such an offering,
To Mr. So and So
The web of live woven --
So martyrs albums show!
עם הצעה זו או אחרת
[38]
עִם הַצָּעָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
לְזֶה אוֹ לְזֶה בֵּין הָאִישִׁים
מַסֶּכֶת הַחַיִּים נִשְׁזֶרֶת --
אֶת זֹאת יַרְאוּ דְּיוֹקְנֵי קְדוֹשִׁים!
[41]
I robbed the Woods –
The trusting Woods.
The unsuspecting Trees
Brought out their Burs and mosses
My fantasy to please.
I scanned their trinkets curious -- I grasped -- I bore away --
What will the solemn Hemlock --
What will the Oak tree say?
שדדתי את היערים
[41]
שָׁדַדְתִּי אֶת הַיְּעָרִים –
הֵם הֶאֱמִינוּ בִּי הַיְּעָרִים.
עֵצִים שֶׁלֹֹּא הֵטִילוּ בִּי סָפֵק
נָתְנוּ לִי גַּם אֵזוֹב, גַּם דַּרְדָּרִים
אֶת כָּל מְשׁוּגוֹתַי בִּקְשׁוּ הֵם לְסַפֵּק.
סָקַרְתִּי אֶת עֲדָיֵיהֶם בְּסַקְרָנוּת – תְּפַסְתִּים – גְּזַלְתִּים –
וּמַה יֹּאמַר רוּם-מַעֲלָתוֹ, הַצֶּאֱלוֹן –
וּמַה יֹּאמַר עָלַי עֵץ הָאַלּוֹן?
A Day! Help! Help!
[42]
A Day! Help! Help! Another Day!
Your prayers, oh Passer by!
From such a common ball as this
Might date a Victory!
From marshallings as simple
The flags of nations swang.
Steady -- my soul: What issues
Upon thine arrow hang!
הושיעו-נא!
[42]
הוֹשִׁיעוּ-נָא! עוֹד יוֹם עָבַר!
שָׂא תְּפִלּוֹתֶיךָ, הַנַּוָּד!
מִנֶּשֶׁף כְּלָל לֹא מְפֹאָר
אֶפְשָׁר שֶׁנִּצָּחוֹן נוֹלַד!
יֵשׁ שֶׁשְּׁלִיטָה כָּל כָּךְ פְּשׁוּטָה
וּכְבָר דִּגְלֵי אֻמּוֹת נָעִים.
שִׁקְטִי, נַפְשִׁי: מָה הַדְּבָרִים
שֶׁעַל חִצֵּי קַשְׁתֵּךְ תְּלוּיִים!
Could live -- did live
[43]
Could live -- did live --
Could die -- did die --
Could smile upon the whole
Through faith in one he met not,
To introduce his soul.
Could go from scene familiar
To an untraversed spot --
Could contemplate the journey
With unpuzzled heart --
Such trust had one among us,
Among us not today --
We who saw the launching
Never sailed the Bay!
יכֹל לִחיות – וחי
[43]
יָכֹל לִחְיוֹת – וְחַי --
יָכֹל לָמוּת – וּמֵת --
שְׂחוֹק עַל פָּנָיו תָּמִיד נִשְׁפַּךְ
תָּמִיד הֶעֱרָה אֶת מְלוֹא נַפְשׁוֹ,
כִּי גַּם בַּזָּר בָּטַח.
יָכֹל לִנְטֹש קֵן מְרֻפָּד
לָתוּר מָקוֹם שָׁכוּחַ --
וּלְהַשְׁקִיף עַל הַמַּסָּע
בְּלִי תֵּמַהּ וּבְקֹר רוּחַ --
אֵמוּן הָיָה לוֹ לְרֵעֵנוּ
אֲבָל הַיּוֹם אֵינוֹ בֵּינֵינוּ --
רָאִינוּ אֵיךְ יָצָא הוּא עִם צִיּוֹ לַיָּם
וְאָנוּ מֶזַח לֹא חָצִינוּ מֵעוֹלָם!
Heart! We will forget him!
[47]
Heart! We will forget him!
You and I – tonight!
You may forget the warmth he gave --
I will forget the light!
When you have done, pray tell me
That I may straight begin!
Haste! lest while you're lagging
I remember him!
בואה לב! נשכח אותו!
[47]
בּוֹאָה לֵב! נִשְׁכַּח אוֹתוֹ!
נַעֲשֶׂה זֹאת עוֹד הַיּוֹם!
אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת אוֹר-פָּנָיו,
אַתָּה – אֶת כָּל הַחֹם!
כְּדֵי שֶׁאַתְחִיל אֱמָר-נָא לִי
בְּרֶגַע שֶׁתִּגְמֹר!
חוּשָׁה-נָא אִם תִּשְׁתַּהֶה
אַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ לִזְכֹּר!
Once more, my now bewildered Dove
[48]
Once more, my now bewildered Dove
Bestirs her puzzled wings
Once more her mistress, on the deep
Her troubled question flings –
Thrice to the floating casement
The Patriarch's bird returned,
Courage! My brave Columbia!
There may yet be land
ושוב יונה תמֵהה
[48]
וְשׁוּב יוֹנָה תְּמֵהָה שֶׁלִּי
מַכָּה מֻטַּת כָּנָף
וְשׁוּב גְּבִרְתָּהּ עַל הַגַּלִּים.
תִּשְׁלַח אִתָּהּ מִכְתָּב –
וְשׁוּב וָשׁוּב אֶל חַלּוֹנוֹ
חָזְרָה יוֹנָה לְנֹחַ,
אִמְצִי, יוֹנָה, עוֹד יִמָּצֵא
לְכַף רַגְלֵךְ מָנוֹחַ!
I never lost as much but twice
[49]
I never lost as much but twice
And that was in the sod.
Twice have I stood a beggar
Before the door of God!
Angels, twice descending,
Reimbursed my store.
Burglar, banker, father,
I am poor once more!
עוד לא עלתה האבֵדה
[49]
עוֹד לֹא עָלְתָה הָאֲבֵדָה
עַל כֶּפֶל קִנְיָנִי.
שֵׁנִית נִצַּבְתִּי אֶבְיוֹנָה
בְּפֶתַח אֵל-קוֹנִי!
שֵׁנִית; עָזְרוּ לִי הַשְּׂרָפִים,
מִלְאוּ אֶת הַמַּטְמוֹר,
פּוֹרֵץ, בַּנְקְַאי, אָבִי הַטּוֹב,
אֲנִי שׁוּב בְּמַחְסוֹר!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
עיוותים וטעויות בסדרה "המנדט"
בערוץ הראשון
בסדרה "המנדט" אשר שני פרקיה הראשונים שודרו בערוץ הראשון יש שגיאות מהותיות המעוותות את המציאות. הטעויות מוליכות למסקנות עקרוניות על מהות המאבק על א"י, שמעצם התבססותן על טעויות אין להן בסיס.
אציין רק שתיים משמעותיות.
בראשית הפרק השני נאמר כי בריטניה קיבלה את המנדט על א"י בשנת 1922, ולא היא. המנדט על א"י הוענק לבריטניה ב-1920, ובקיץ 1920 נסתיים ממשל הכיבוש הבריטי והנציב העליון הראשון מגיע לירושלים ונפתח פרק השלטון המנדטורי שימשך עד מאי 1948.
ב-1922 האזור המזרחי של המנדט הופקע ונמסר לאמיר עבדאללה, עליו יקים את הממלכה ההאשמית "עבר הירדן".
בכתב המנדט בסעיף מיספר 2 נאמר כי הבריטים מקבלים את א"י למנדט ועליהם להביא את תושבי הארץ לשלטון עצמי עפ"י עקרונות הצהרת בלפור.
כאן טעות חמורה עוד יותר. בסדרה נאמר כאילו בהצהרת בלפור, המהווה בסיס חוקי למנדט, נאמר שלערבים שמורות זכויות לאומית בא"י ולא היא.
בהצהרת בלפור מדובר על "בית לאומי"A NATIONL HOME LAND – ליהודים, תוך שמירת זכויותיהם האזרחיות והדתיות של בני הכתות והדתות האחרות. זכויות אזרחיות ולא לאומיות. זכויות אזרחיות משמען שיוויון בפני החוק, זכויות דתיות פירושן חופש הפולחן הדתי.
ב-1922 הבריטים, בהנהגתו של שר המושבות דאז וינסטון צ'רצ'יל, קרעו את עבר הירדן משטח המנדט במטרה כפולה. הראשונה – למלא התחייבות שניתנה לאביו של עבדאללה, השריף חוסיין ממכה שבתמורה להצטרפותו לבריטים למלחמה נגד התורכים יקימו הבריטים בעבורו מדינה ובהזדמנות זו יפתרו את הסכסוך המתפתח בין היהודים לערבים בפלשתינה (א"י).
לא במקרה הערבים לאורך השנים פעלו לבטל את הצהרת בלפור, כולל קריאתו הפאתטית לפני מיספר חדשים של אבו מאזן לבטל ההצהרה.
הצהרת בלפור שהיא למעשה ציטטה מלאה מהחלטת ממשלת בריטניה מיום 30.10.1917 – קיבלה מעמד בינלאומי משפטי כשאומצה ע"י ועידת השלום בוורסיי ב-1918 והוכנסה לתשתית כתב היסוד של חבר הלאומים.
על העריכה הרשלנית אפשר ללמוד מכיתוב שניתן למרואיינת רבקה סלונים, שלאחר נישואיה ליוסף בורג, ממנהיגי הפועל המזרחי, שם משפחתה היה בורג. אבל בכיתוב הופיע ברוג (במקום אימא של אברום הפכה לאימא של אהוד ברוג-ברק...)
שמואל אייל
מעלה אדומים
* * *
בכל זאת משהו מטריד
מַה יִכָּתֵב לְאַחַר הַמּוֹעֵד?
הֲרֵי צִפֳּרֵי הַשִּׁיר מַמְשִׁיכוֹת לָשִׁיר
וְאֵלּוּ שֶׁנוֹעֲדוּ לִנְדוֹד
נוֹדְדוֹת.
מְשׁוֹרְרִים מַמְשִׁיכִים לְהַדֵּק
מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת,
סָפֵק אִם יֵצְאוּ מִפֶּתַח בֵּיתָם
לִצְעֹק עִם חֲשֵׁכָה.
מַה יֵאָמֵר לְאַחַר הַמּוֹעֵד?
"מַה יִשָּׁאֵר?" שׁוֹאֵלֶת תֶּרֶזָה דִי מוֹן:
"מִלִּים,
מִלִּים כָּאֵפֶר..."*
בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד בְּיוֹם אָבִיב שֶׁכָּזֶה –
צִפֳּרִים אִלְּמוֹת מְפֻסָּלוֹת עַל קַוֵּי מֶתַח גְּבוֹהִים,
מַמְתִּינוֹת.
וְאוּלַי אֵלּוּ הַשְּׁלָטִים הַכְּתֻמִּים בְּמֶחְלָף אַשְׁדּוֹד
הַמַּבְטִיחִים סִיּוּם מְדֻיָּק –
תַּאֲרִיך יַעַד
מוֹעֵד
זִכָּרוֹן.
יִבְבַת מְכוֹנִיּוֹת קוֹרֵאת לְהֵאָסֵף –
בְּפֶתַח הָאֹהֶל,
בֵּין הַמָּסַכִּים, אָנוּ נֶעְלָמִים בָּאוֹב
* אהבתה של תרזה די מון – ארספואטיקה של לאה גולדברג
יתמות
עֲרוּצִים מִתְפַּתְּלִים כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,
יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת.
רַק הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים מְגוֹנְנִים
מִבְּדִידוּת מַפְחִידָה,
מִיֹּבֶשׁ.
אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.
מִדְבָּר רָעֵב לְמָן
הַאִם מִמַּבּוּעֵי הַיֵּצֶר יַעֲלוּ הַמִּלִּים
בְּסִדְקֵי בְּאֵרוֹת חֵמָר?
מִדְבָּר רָעֵב לְמָן, נוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם,
מַיִם נוֹגְעִים בְּמַיִם –
אֲנָשִׁים חוֹפְרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
בֶּן אָדָם קוֹטֵל בְּהֶבֶל –
פִּיו אוֹמר –
הֲבָלִים, שַׁעֲשׁוּעֵי חֶמְדַּת לָשׁוֹן,
אוֹת לְמֵצַח נְחוּשָׁה
לִבְלִי הַכּוֹת.
רַק סֶדֶק הַקּוֹל קוֹרֵא
מִלָּה
אַחַר
מִלָּה
* פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", 2010.
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 13.11.22
* קיצור תולדות עלייתה לשלטון של קואליציית בן גביר-נתניהו – אחרי שלושה סיבובי הבחירות שבהם נתניהו לא הצליח לנצח, הוא אימץ אסטרטגיה חדשה, מפתיעה וגאונית, שתבטיח לו את הניצחון בסיבוב הרביעי. לזכותו ייאמר, שהוא היה הראשון שזיהה את מגמת ההתמתנות של מנסור עבאס, שנטש את המאבק נגד מדינת ישראל ואימץ את דרך ההשתלבות בה. נתניהו כרת ברית בין עבאס לימין הישראלי. הוא בנה על עבאס כקלף המנצח שיבטיח לגוש הימין את ה-61 ואת השלטון. הוא ידע שרע"ם תתמוך בחקיקה נגד מדינת החוק וכל חבריה יצביעו כאיש אחד בעד חוק ההתגברות הרדיקלי, חוק מגה-שחיתות הצרפתי וכד'. פילוג הרשימה המשותפת ויציאתה של רע"ם היתה בתיאום עם נתניהו. נתניהו, שאירח בביתו את עבאס 4 פעמים (בודדים בליכוד זכו לכבוד הזה) הבטיח לו הרבה יותר ממה שקיבל בסופו של דבר בממשלת בנט-לפיד. יחד עם נתניהו, גם יריב לוין, מיקי זוהר ויואב קיש היו עמוק בתמונה. לאחר הסיבוב הרביעי של הבחירות, שני הצדדים עמדו במחויבותם. מנסור עבאס ורע"ם ראו את עצמם חלק מקואליציית הימין, ולא היתה להם שום בעייה לשבת גם עם הכהניסט. גם נתניהו ראה אותם ככאלה. הליכוד היה איתו. החרדים היו איתו ותמכו בהתלהבות בקואליציה הזאת, עם החולקים איתם תפיסה שמרנית דומה מאוד. בנט וימינה, נאמנים להתחייבות הבחירות שלהם ללכת עם קואליציה של הימין, נטשו הבטחת בחירות אחרת שלהם – לא ללכת עם רע"ם ובנט נתן לנתניהו "7 אצבעות", כלומר גם שיקלי תמך בקואליציה הזאת. במסע השתדלנות האינטנסיבי שלו, נתניהו הצליח לשכנע את רבני "נעם" וגם אבי מעוז היה בקואליציה הזאת, אולי כיוון שמצאו ברע"ם בעלת ברית לאידיאולוגיה ההומופובית שלהם.
מוקש אחד נתניהו לא הצליח לפרק – "הציונות הדתית". לפני הבחירות נתניהו התרברב (בשיחה שהוקלטה בחשאי) ש"נפתלי עושה מה שאני אומר לו." הוא כנראה האמין בכך. ולכן היה לו ברור שסמוטריץ' ומפלגתו ילכו לממשלה הזאת. וכאן הוא טעה. הוא הפעיל מסע לחצים מאסיבי על הרבנים, וחלקם תמכו במהלך. הוא הפגיש בין עבאס לרב דרוקמן. את נוסח הנאום הפומבי של עבאס, שבו הצהיר על הדרך שבחר, של השתלבות במדינת ישראל, הם תיאמו יחד. הוא העביר אותו מראש לסמוטריץ', להערות, בתקווה שיימצא נוסח שיזיז את סרבנותו של סמוטריץ'. אך זה לא עזר. סמוטריץ' והכהניסט העדיפו לסכל ממשלת ימין, ובלבד שלא יהיו ערבים בקואליציה. הרי בן גביר, שאידיוטים שימושיים שלו מאמינים שהוא "הפנה עורף לשלילה המוחלטת של הערבים" – לב תורת כהנא – רואה במנסור עבאס מחבל, כי כל הערבים מחבלים ולכן אפשר "להתמתן" ולצווח רק "מוות למחבלים" והאידיוטים השימושיים ייראו בכך ביטוי להתמתנות. וכך, הקמת ממשלת הימין עם עבאס ורע"ם לא צלחה.
ניתן היה לצפות שנתניהו ייצא למלחמת חורמה נגד אלה שהכשילו את הקמת ממשלתו ובכך הדיחו אותו מהשלטון. אבל נתניהו הוא איש קר ומחושב והוא עשה את החשבון המקיאווליסטי של הדבר היחיד שחשוב לו – להביא במהרה לסיבוב חמישי שבו יחזור לשלטון, בתקווה שיצליח להיחלץ מאימת הדין באמצעות חוקי מגה-שחיתות. הוא הבין שלשם כך הוא לא יכול לוותר על סמוטריץ' ובן-גביר. לכן, במקום לצאת נגדם, הוא כרת אתם ברית ופתח במתקפה ברוטלית וחסרת תקדים נגד בנט, מי שהלך איתו לקואליציה הזאת, תוך רצח אופי שלו והפעלה נגדו של כל הכתב"מים של תעשיית השקרים וההסתה.
מבחינתו, ברגע שרע"ם הלכה לממשלה עם מפלגה ימנית יותר מהליכוד ועם מנהיג ימני יותר ממנו, כלומר עם ה"סססמולנים" – היא בגדה בברית איתו והכול מותר במלחמה נגדה. והוא הסית נגד בעלי בריתו עד לפני רגע, החל להציג אותם כ"תומכי טרור", את הקואליציה איתם כלא לגיטימית, את הממשלה, שמדיניותה המדינית-ביטחונית ובוודאי התיישבותית היתה ציונית יותר משל ממשלותיו, הוא הציג "כממשלה אנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים". את אובדן הריבונות בנגב ב-12 שנותיו כראש הממשלה, הוא ובני בריתו הכהניסטים הציגו כתוצאה של "ממשלת השורא". בן גביר, בדומה לדמגוגים פשיסטיים כמוהו בהיסטוריה העולמית, זיהה מצוקת אמת וידע להיבנות ממנה. לכן הוא עט כמו ערפד על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ויצא בפסטיבלי מחולות סוערים על הדם, בעידודו של נתניהו. זה הסיפור של מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות והביא לעליית גוש בן גביר-נתניהו לשלטון.
* ה"לא כהניסט" – ביום חמישי בערב נערכה עצרת לזכרו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ומי היה אורח הכבוד והנואם המרכזי? סורפרייז! "המתון". ה"מתמתן". "זה ששינה את עמדותיו". ה"כבר לא כהניסט".
בן גביר הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר מהמקור. במסגרת תוכנית השלבים להשתלטות על מדינת ישראל, הוא נמנע מחזרה על שגיאותיו של מורו ורבו, שבעטיין לא הורשה להתמודד לכנסת. אך מי שהולך להתייחד עם זכרו, אינו עושה זאת במקרה. זה לא כיוון שהוא מזדהה רק עם פרקים ממשנתו המורכבת, כיוון שמשנתו כלל וכלל לא מורכבת. האספסוף שמקשקש גרפיטי של "כהנא צדק" אינו זקוק ליותר משתי המילים הללו, כי ברור למה הכוונה.
לאיזה שפל מוסרי הידרדרה החברה הישראלית, שאדם שבעוד שבוע-שבועיים יהיה שר בכיר, משתתף באזכרה לכהנא. ובשנה הבא, שר בממשלת ישראל ייצג את הממשלה ליד קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה.
* כך נהג הנשיא הרצוג – בדרכו לאזכרה של מורו ורבו, אבי תורת הגזע, עבר הכהניסט בבית הנשיא. נזכרתי בגעגוע בנשיא השישי חיים הרצוג, שהזמין להתייעצויות את כל סיעות הבית, חוץ מסיעת "כך". הוא לא הסכים שכהנא יחצה את סף משכן הנשיא.
* בדרכו של אברהם אבינו – בפרשת השבוע, שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "וירא", אברהם אבינו עומד מול הקב"ה, מעז להתריס כלפי שמיא ולקרוא תיגר על החלטתו של אלוהים להפוך את סדום ועמורה בענישה קולקטיבית. אברהם נאבק בכל כוחו למען "גויים", מטעמי מוסר.
הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! ... הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? ... אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? ... אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? ... הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? ... אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?
מעשה אבות – סימן לבנים.
ומהו היפוכה המוחלט של דרכו של אאע"ה?
הכהניזם.
* דרעיזם – גישתו של אריה דרעי ליהדות, סלקטיבית למדיי. למשל, הכתוב במשנה, במסכת סוטה, "במלחמת מצווה, הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה," לא מחייב אותו. ההיפך הוא הנכון. לעומת זאת, הוא מאמץ בחום את דברי רבי יוחנן משום רבי יהושע בן יהוצדק, במסכת יומא בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו." אוהו, כמה הוא מאמץ את האמירה הזאת. בכל זאת, כאן מדובר בפרנס שפול-טריילר של שרצים מאחוריו. אותה אמירה תלמודית אומללה, אך היא מנומקת: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" כלומר אם הוא יתנשא ויתגאה ויחטא בזחיחות, יזכירו לו: "הלו, תרגיע. אל תחשוב ששכחנו את עברך."
ודרעי? היש זחוח ויהיר ממנו?
אותה אמירה במסכת יומא מביכה, ופרשנים ניסו לתרץ אותה. כך פרשן התלמוד ר' מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-14: "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, ייזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם... דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמיים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך."
על פי המאירי, ברור שראוי לבחור להנהגה ציבורית אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וענווים. רק במקרה שלא נמצאו כאלה מבין המועמדים, יש להיזהר מבחירת אנשים שתלטנים ותאווי שלטון, שעלולים לראות בשלטונם זכות מולדת. בלשון הגזמה (=הפלגה, בלשונו) קובע התלמוד שיש להעדיף עליהם אנשים שהיום הם הגונים, אך בעבר חטאו ונתפסו בקלקלתם, כדי שיהיה לציבור כוח לבלום אותם ברגע שינסו להתבסס בשלטון, ולהזכיר להם את עברם.
ואילו דרעי הזחוח והיהיר – גם אחרי שישב בכלא, חזר להנהגת ציבור הוא חזר גם לעולם העבריינות. רק לאחרונה הורשע בפלילים ואף הודה בכך, מה שלא מפריע לו לשוב ולבסס את פרנסתו על הציבור, ואולי יביא הדבר אף למינויו לשר האוצר. כן, מי שהורשע בשוחד, מירמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וחזר לסורו ולעבריינותו ורק לאחרונה הורשע בעבירות מס – הוא האיש שיהיה אחראי על אוצר המדינה.
הלסדום היינו?! לעמורה דמינו?!
* יד איש באחיו – מלחמות האגו בין לפיד וגנץ מיותרות ומזיקות. עומדת לקום ממשלת ה-D9, שמתכוונת לרמוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. מולה צריכה לעמוד אופוזיציה ממלכתית, אחראית ופטריוטית, בניגוד לקודמתה, אך תקיפה, נחושה ולוחמת. במקום להילחם על הגנת מדינת החוק, הם נלחמים זה בזה.
ובאשר להמלצה לנשיא – זה משחק מגוחך. כיוון שבבחירות היתה הכרעה ברורה, אין שום צורך להציע הצעה פיקטיבית להטיל על אדם אחר את הרכבת הממשלה. בכל שנותיו של בגין באופוזיציה, חירות והליכוד לא המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. הפעם היחידה שהם עשו זאת, היתה עם התפטרות ממשלת רבין ב"תרגיל המבריק", בדצמבר 1976. היה ברור שזה סבב סרק, ושבתוך ימים הכנסת תתפזר. הליכוד המליץ על בגין, כדי למצב את מועמדותו לראשות הממשלה. בסיבוב הזה, מפלגות גוש בן גביר נתניהו תמלצנה על נתניהו. מפלגות גוש השינוי אינן צריכות להמליץ על איש, אלא רק להזהיר מפני הסכנה למדינת החוק.
* אופוזיציה אחרת – כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההכתרה ולהציג את ממשלתו, פרצה כנופיית פרחחים חוליגנים, ח"כים ביביריונים, בהתפרעויות והפרות סדר מטורפות. מנהיגם ישב לפניהם, הסתתר מאחורי מסכה, ולא הביט אחורה, כמי שאינו רואה ואינו שומע. הפרות הסדר לא היו אקט מחאה לקראת הנאום, אלא נמשכו לאורך כל הנאום. ונמשכו בכל הנאומים של בנט וגם בנאומים של אחרים. וחלק מהביביריונים השתוללו גם מעל הדוכן, בהסתה, השתלחות והפצת שקרים כנגד הממשלה, ראש הממשלה, שרי הממשלה ושופטי ישראל.
היה זה ביטוי דוחה ואנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. ביטוי אחר של אותה אופוזיציה, היה היותה אופוזיציה למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעות בוגדניות נגד מדינת ישראל, האינטרסים הלאומיים שלה, ביטחונה וזהותה היהודית, כמו ההצבעות נגד חוק האזרחות ונגד הארכת תקנות יו"ש.
בשבוע הקרוב או לכל המאוחר בשבוע שאחריו, אותם פראי אדם יהפכו לממשלה. ואילו המפלגות שהרכיבו את הממשלה יהיו לאופוזיציה (אני מדגיש, המפלגות שהרכיבו את הממשלה ולא את הקואליציה, כיוון שמנסור עבאס הבהיר שמפלגתו אינה חלק מן האופוזיציה ולא מן הקואליציה).
איך תנהג האופוזיציה החדשה? האם היא תנקום בממשלה על התנהגותה באופוזיציה – ותנהג נגדה באותה דרך? האם היא תאמץ מסקנה לפיה הדרך הזו היא הצלחה מוכחת, והיא תחקה את ההתנהגות הפרועה הזאת בתקווה שגם היא תפיל כך את השלטון?
אני מקווה ומאמין שלא. גם לאופוזיציה יש אחריות. ואני מקווה שהאופוזיציה החדשה תהיה אמנם אופוזיציה לוחמת ונחושה, אך תכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, תכבד את הכרעת הבוחר, תהיה אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית ונאמנה למדינה. המבחן הראשון יהיה בדיון על השבעת הממשלה החדשה ובראש ובראשונה בעת נאומו של נתניהו. אני מקווה מאוד שהאופוזיציה תנהג כלפיו אחרת לחלוטין מכפי שהוא נהג כלפי הממשלה היוצאת. קריאת ביניים עניינית פה ושם – בהחלט. אך לא התפרעויות ולא השתוללות. הציבור הישראלי צריך להיזכר שיש אופוזיציה מסוג אחר.
ובשעה שהכהניסט יעלה להישבע אמונים, על כל חברי האופוזיציה לקום כאיש אחד ולצאת במחאה את האולם. צירופו של הכהניסט לממשלה הוא חרפה וכתם על תולדות עם ישראל ומדינת ישראל. חבל שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. זה רע מאוד למדינת ישראל. אבל הצד החיובי, הוא שנתניהו יחדל להיות ראש האופוזיציה.
* תזכורת – הרב טאו החשוד בעבירת מין, הגן על האנס הסדרתי משה קצב והמציא איזו קונספירציה חולנית לפיה תפרו לו תיקים כיוון שסירב לקבל משלחת של יהודים רפורמים. הוא גם התייצב לצד הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בעקבות תלונות רבות על עבירות מין, כולל נגד קטינות וקטינים.
* המנהיג הרוחני-תרבותי – שוב, ברכות לזיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל וכן על דבריה היפים בטקס. הערה אחת בנוגע לדבריה – מזל שאחד העם לא נבחר להנהיג את התנועה הציונית. הוא היטיב להיות המנהיג הרוחני-תרבותי, אך מזל שהרצל היה המנהיג הפוליטי. אלמלא כן, ספק אם היתה קמה מדינת ישראל.
* חקלאות הייטק – יום חמישי האחרון היה יום היסטורי במטע אורטל. החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל ונטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי. מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.
בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.
גידול הכמהין הוא בשותפות של מטע אורטל וחברת ״אילסר״. חקלאות היי-טק.
ואם התרשמתם שאני מתרגש – התרשמתם נכון.
* שלום זבטני –זבטני הוא מותג בגולן ובפרט בקצרין. יותר מכך, הוא מוסד. משפ' זבטני היא מראשוני קצרין. שלום הקים וניהל לאורך עשרות שנים מסעדה קטנה שנקראה "המסעדה הגדולה". פינה של אוכל ביתי, תימני. מי בגולן לא הכיר את זבטני? ולא רק תושבי הגולן – גם מטיילים בגולן, גם חיילים ששירתו בגולן.
בשנים שבהן שירתי בוועד יישובי הגולן, כמעט בכל יום אכלתי, יחד עם חבריי, אצל זבטני. וגם כשניהלתי את המתנ"ס השתדלתי לאכול שם אחת לשבוע-שבועיים. אוכל תימני טעים, הכול תוצרת עצמית. הסחוג, החילבה, הלחוח, הזלוף, המרקים. המנה האהובה עליי מכולם הייתה מרק רגל.
זבטני היה אדם צנוע, מעט ביישן, אוהב אדם. התנהלותו היתה איטית; הלך לאט, כשהאוכל התבשל ישב בפינה הקבועה וקרא ספר או שוחח עם הלקוחות. והיה שווה להמתין, כי האוכל היה נפלא.
על קירות המסעדה היו תלויות תמונות מראשיתה של קצרין. למשל, תמונה של גולדה עם תושבי קצרין, בביקור בגולן, חודשים ספורים לפני פטירתה.
הצטערתי לשמוע על מותו של שלום זבטני. הידיעה הציפה אותי בזיכרונות, ריחות וטעמים.
בבניין קצרין והגולן ננוחם!
* ביד הלשון: רילוקיישן – מילה בחדשות – רילוקיישן. אחרי הבחירות, נשמעו קולות בקרב חוגים בשמאל, שאין ברירה אלא לעשות רילוקיישן. מושג נלווה שנשמע היה "דרכון זר".
רילוקיישן הוא תהליך של מעבר זמני ממדינה למדינה, לרוב לצורך עבודה. משתמשים בביטוי גם לתיאור מעבר דומה מאזור לאזור בתוך אותה מדינה. אבל במקרה הזה, השימוש במילה רילוקיישן הוא כתחליף מכובס לירידה מן הארץ.
המילה רילוקיישן היא בשפה האנגלית. המונח העברי, שעליו החליטה האקדמיה ללשון עברית, היא עיתוק.
אורי הייטנר
* * *
ד"ר ארנה גולן
שמלת הכלה נפרשת וקסם של סיפורים עולה ממנה
על סיפרה החדש של אסתר דגן קניאל
"שמלת הכלה – סיפורים קצרים"
הוצאת אופיר, 2021. עריכת תוכן: אמנון ז'קונט.
עריכה: דליה טלמון. עיצוב גרפי: אורנה זנדני. 250 עמ'.
מבוא: במה קיסמם של הסיפורים
והערה בעקבות הבחירות
ניתן למנות שפע של מאפיינים יוצרי הקסם ובראשם כמובן חוכמת הסיפר והלשון (שעוד נדון בה). אלא שלא די בה ליצירת הקסם. המיוחד הוא שבכוחה מואר עולם מופלא שמתקיים בו איחוד הזהויות התרבותיות הנבדלות של גיבוריה, זהויות שלפתע מוארות כאילו רק לכאורה הן רחוקות ומנוגדות זו מזו. מחד, הרי זו הזהות היהודית-תוניסאית שבה גדלה המחברת ובה גדלו והתחנכו מרבית הדמויות המרכזיות, על ערכיה היהודיים-המסורתיים והחוכמה העממית של דורות, וכלולים בה גם ערכים ציוניים, שגילויים הוא דתי, באהבת ארץ הקודש, ארץ האבות וירושלים וכמיהה לשוב אליה והם שקדמו לעלייה ארצה והניעו אותה.
כל אלה אכן קדמו לעלייה ארצה, אך כאשר עלו פגשו כאן, ובמיוחד הילדים והצעירים את הזהות הישראלית-צברית, חילונית בעיקרה ובמידה רבה אשכנזית, בעוד המבוגרים עדיין נותרו צמודים לערכי העולם שממנו הגיעו.
וכך נוצר קונפליקט בין שתי הזהויות התרבותיות ולעיתים בין הדורות השונים. המיוחד בסיפורים שלפנינו הוא שבאופן, מופלא לרוב הניגוד מגיע לפתרונו, אם במיזוג העולמות המתגלה בהוקרת העבר, בראיית היופי שבתרבות שעוצבה בגולה התוניסאית, או בשיתוף פעולה של הדורות השונים. וכך נכתבים סיפורים נהדרים, חלקם אף בגדר של זיכרונות אישיים קצרים, וניכר שהם נותנים ביטוי לראייתה של הסופרת, וכלל לא במגמה דידקטית. מעניין ויפה גם שעל פי החלטת הסופרת עצמה כולם נמסרים בלשון "אני", כלומר – מפי אחת הדמויות המרכזיות, כמין סיפור אישי שאכן גם מקרב את הדברים ללב הקורא אך גם, בעיקר, מציג את הדברים לעומקם הנפשי. בקצרה אך בעמקות.
כבר ההקדשה מרמזת על הרוח המופלאה השורה בהם: "מוקדש להוריי היקרים על העושר התרבותי, המזון לנפש ולנשמה, על הבית החם שנטעתם בליבי, מתגעגעת כל כך."
ואתה, הקורא, חש כי אהבת העולם המתואר שחוותה בילדותה, הגעגוע אליו והוקרתו יעמדו ברקע הסיפורים, יביאו לבניית העולם ההוא על אמונותיו וריחותיו גם כאשר רחקנו מאוד מהמנהגים והאמונות העממיות ששררו בו, אך ודאי גם שעה שאירועים קשים, כמו השואה, יסופרו בהם, ורובנו לא ידענו.
ומתוך תחושת הוקרה ייחודית זו אני, שיודעת אך מעט על קהילה זו, ניגשת לספר, לא כל שכן שפגשתי משהו מזה בסיפרה הקודם, המרתק והמרגש, "קוראים אותי אסתר", שהופיע בהוצאת "חדרים" בשנת 2018 ואשר כמה מסיפוריו כונסו כאן. גם יופיו מקורו, לבד מחוכמת הסיפר ויפי הלשון, גם בהערכה ובאהבה לעולם ההורים והילדות הרחוקה בתוניסיה, והכל מאהבת ארץ ישראל והמדינה. כן, מראה הספר, אפשר לאחד את שתי האהבות.
מן העבר היא נשענת על אהבת האדם, אחוות המשפחה, המשפחתיות כעוגן, הוקרת ערכי הדור המבוגר ומתן כבוד והוקרה לו, זה הדור של אבא ואימא וסבא וסבתא וראיית היופי שבדמותם ובחוכמתם העממית. וכך נוצרת תחושת המשכיות ואופטימיות כדרך התבוננות בעולם גם בשעת צרה ואסון. וזה אולי הבסיס לכך שלא יהיה עוד גורם לתחושות קיפוח או להאשמות של קיפוח עדתי.
כדבריה ב"דברי הפתיחה": "כך גם איני זוכרת מתי בפעם הראשונה גיליתי שהשורשים שניטעו בארץ הולדתי, תוניסיה, ובבית הוריי, נבטו מחדש. זה פשוט קרה. כנראה לא ביום אחד התחלתי להבין שבזמן שהתבשמתי מניחוחה של הארץ הנכספת, התהלכתי בה ולמדתי את שפתה, שורשיי הצמיחו ענפים חדשים לצידם של אלה שצמחו בארץ הולדתי. שני הענפים חיו ועדיין חיים זה לצד זה בהרמוניה מלאה, ויצרו יחד כר נרחב של גוונים, צבעים ופנים שונות ורבות שטילטלו אותי במסע חיי."
(ומכאן, כמדומני, מסר אפשרי לקורא הספר בימים אלה. עתה נבחרה כאן ממשלה עם אחוז הדתיים הגבוה ביותר עד היום. לעומת זאת, ממשלתו של יאיר לפיד היתה הממשלה החילונית ביותר, כנראה מאז קום המדינה. אי לכך עמדותיהן של המפלגות החברות בה הובילו להקצנת המרחק המדומיין שבין ישראלי ליהודי, לחשש חמור מ"הדתה", עד כדי הפסקת לימוד התורה בלא מעט בתי ספר. כשיאיר לפיד, למשל, אירח את שר החוץ של האמירויות הוא הזמין אותו למסעדה לא כשרה, בעוד האמירתי ללא ספק שומר על חוקי האיסלאם, ובכך הפגין לפיד זלזול בחוקי הדת היהודית, שמהווה ומקובלת כבסיס הזהות היהודית וראוי להפגין כבוד ליסודותיה אפילו אם אתה חילוני. על כך כתבה גם עירית לינור ב"ישראל היום" ואת הדברים הללו אני אומרת, כמובן, בעוד שאינני דתית כלל! ואני מקווה שאולי גם בממשלה החדשה יקרה נס ויצטרפו עוד מפלגות מהצד השני לאחדות לאומית).
על הסיפורים: מיבנה ומשמעות
הספר קרוי "שמלת הכלה" אך בל נטעה לחשוב שעל שום המשמעות הרומנטית הנרמזת. המחברת מנמקת באופן מקסים את הבחירה בשם הזה. זו באה מתוך הזיקה לסבתהּ וגם לאימהּ. לסבתא משום שעם פטירתה הלא צפוייה, למרות גילה המתקדם, כמו העבירה לה מסר שהסיפור שזה שמו יעניק לספר כולו את שמו בגלמו את ההיסטוריה הכאובה של יהדות תוניסיה בטרגדיה של השואה, ובה בעת גם את הכמיהה האין סופית לארץ האבות ולירושלים.
ואכן, "שמלת הכלה" (230-235) נפתח במכתב מסתורי שהשאירה הסבתא וציוותה לקוראו לפי הלווייתה, וכך משנפטרה התגלו סודות כאובים. הסבתא, כנערה צעירה, ניהלה קשר אהבה עמוק עם הבחור מוריס, שהיא קראה לו מורי והם היו נפגשים כמובן בסתר. יום אחד ציווה עליה אביה לנתק את הקשר כיוון שהיא מיועדת לוויקטור בן דודה. יותר מזה, מיום זה ממש נאסר עליה לראותו. הכאב היה נורא. ואז האם הביאה "עושות כשפים" שהביאו בפעולותיהן המסתוריות ובריחות העזים שהפיצו לסחרור ראשה ואיבוד היכולת התבונית, אך לפתע היא הבינה שלמעשה נערך כאן טקס אירוסין לוויקטור בלוויית ארוחה חגיגית ואלו פעלו לשבור את רוחה.
במצוקתה היא חשה חובה להיפגש עימו ולהסביר לו מה קרה ולא נתנה דעתה כלל על הימים הקשים של פלישת הנאצים לתוניסיה. לתדהמתה, כשחזרה מהפגישה האסורה הגיעו חיילים גרמניים, הפכו את בית משפחתה למפקדה וגירשו את כל המשפחה כמעט בלא כלום אל הלא נודע. ומששכרו עגלה לנסוע בה לעיר שבה גרו הורי ויקטור, שהם גם קרובי משפחה, ברח העגלון עם כל חפציהם ואילו אחיה בנימין, שרדף אחריהם, חזר פצוע אך בידו שמלת הכלה שהוכנה עבורה ונמסרה לה במסיבת האירוסין. אלא שפצעיו היו קשים ומדממים ולאחר ימים של הליכה ברגל ללא טיפול הוא נפטר, והמספרת חשה עצמה אשמה, כי הרי המכשפות הזהירו אותה שאם תיפגש עם ויקטור יתרחש אסון.
עתה, הנכדה המספרת עומדה להתחתן בארץ וביום החשוב בחייה ניגשה לארון ובסקרנותה מדדה את שמלת הכלה של סבתא שנחשבה אסורה. לפתע הגיעה האם אך להפתעתה עודדה אותה ואמרה כי השמלה אינה מקוללת עוד בארץ ואכן בחתונתה היא התנאתה בה.
"וכשצעדתי לחופה עם בחיר ליבי, היתה הטלית של דוד בנימין פרושה עלינו ואני לבשתי את שמלת הכלה של סבתא."
וכך שופע הסיפור כבוד לדורות הקודמים ולמורשתם, הזדהות עם כאב יהדות תוניסיה בשואה, אהבה משפחתית, ערכים מוסריים ומיזוג פלאי של הזהויות. וכל זאת, ראוי לומר, למרות שאפשר למתוח ביקורת על מינהגים מסויימים (כמו קביעת האב מי יהיה חתנה של הבת). אך האופטימיות שורה על הסיפור, ועל אף הכאב הקורא מוקסם.
הסיפור הקצר "תשליך" (166), הבא לאחר סיפור קצר אחר שמסמן אותה מגמה, "סעודת יתרו", מכונס בשער המשחזר באהבה מנהגים בקהילה היהודית בתוניסיה. נכון, אולי הם נראים לנו בגדר של אמונות טפלות אך הם מוסיפים וחיים בנפש המספרת בארץ מתוך אהבה לתמימות האמונה ולדבקות הנגלית בהם בטוב ובמוסר, ובקדושת המעשה. אכן, לא כל הסיפורים הם בחינת "סיפור", לא מעטים מהם מעלים זיכרונות, אולם הם מאורגנים בחוכמת הסיפר ומרתקים עד כדי התפעמות. והנה, בתיאורו של מינהג שכל ישראלי חילוני ודאי ילעג לו, זה של תשליך החטאים למים בנחלים הזורמים או בים לשם היטהרות מהם, עולה מבט נפלא ומלא אהבה ובהחלט לא מנקדת מבט דתית, ומאיר את המנהג ה"לא הגיוני" במלוא יופיו ומוסריותו וכל אלה משתלבים בטבעיות עם חיי הישראליות היפה ועם הזהות הישראלית .
ואכן, כבר בראש הסיפור באה הצהרה: "אחד הדברים שאני הכי אוהבת בראש השנה הוא מינהג 'התשליך'," והיא נאמרת ללא כל חשש מן הקוראים שאולי ילגלגו. אף בא הסבר יפהפה של ערכי המנהג. כשהיתה ילדה, היא מתוודה, כל כך רצתה להיות ישראלית צברית ללא זכר לגולה ותרבותה וחגיה. אולם משבגרה הבינה כי היא פסיפס של קולות, כמו אלה של הרב קוק עם זו של רבי מיימון ז"ל. וכך בשירי חזנות מעדות שונות. כי "התשליך" הוא הבית של שם, שבו כמהו להגיע ארץ ישראל ולכן כל מה שספגה בילדותה מתמזג באהבה עם התרבות המתהווה כאן, בארץ האבות, לכל גווניה וריחותיה.
ובכל זאת, לא הכול מוצג כמושלם וכמיזוג הזהויות, אבל כן מוצג באהבה ובהערכה עמוקה. וכך, שלא כבסיפור הקודם, בסיפור הקצרצר "תרנגול כפרות" המתרחש כבר בארץ, סולדת המספרת, שהיא כבר בוגרת, מן המנהג לשחוט לכפרות את התרנגולות האהובות שגדלות בחצר ביתו של הסב, רב העיירה. וכשהוא מגיע לזכות את כולם במנהג העדה. בורחת המספרת ומסתתרת, ואילו הסבתא הצדקת, שאינה משכילה כלל אך היא אשת חסד, נכנסת למיטת הנערה והסב סבור שזו נכדתו ישנה שם והיא "ניצלת". ערך אחוות המשפחה הבנת הזולת וכבוד לו גובר והקונפליקט נמנע. ואפשר היה להביא עוד דוגמאות בשפע.
ומכיוון שכל הסיפורים והזיכרונות נמסרים בלשון אני, מפי הדמות החווה את הדברים, קשה לדעת אם אירעו הדברים לסופרת עצמה אם לאו, אולם אין לכך כל חשיבות כיוון שהמבט האוהב ומיזוג הזהויות הם השולטים ואף מחייבים פשרות חכמות, וכשאינם מתקיימים – הכישלון צפוי.
אי לכך, אין פלא שבסיפור הבא, "מחיצה", חוכמתו של הסבא, אף כי לא היה כבר בחיים, הרי בחלום הביא להבנת עמדתו למצוא פשרה חכמה, דרך פיתרון והיא המצילה את החלטתו של הבן הדתי אלחנן להינשא לבת זוגו החוזרת בתשובה חגית למרות המחלוקת הדתית ביניהם. וכך בעוד סיפורים רבים שכה חבל שקצר המצע מהשתרע.
עמדה זו מצוייה גם בבסיסם של סיפורי אהבה מקסימים, וספק אם אוכל למסור את קיסמם כי הוא טמון גם בלשונם. למשל, הסיפור "אהבה זה כל הסיפור" (178-185). העלילה מתרחשת בארץ אבל הערכים הפנימיים הם תחילה המשך לערכי הילדות בתוניסיה אך הם מתמזגים בערכים ישראליים. ראשיתו של הסיפור אינה מבשרת כלל על המשכו. עניינה בפיטוריה המפתיעים והכואבים של המספרת ממקום עבודתה במתנ"ס לאחר עשר שנים בתפקיד מרכזי ובהצלחה גדולה (מה שנראה כהמשך לסיפור "רצח רבין", (64 -72, שבו פוטרה המספרת המנהלת מתנ"ס באריאל דווקא לאחר שניסתה לקיים ערב של קירוב לבבות בין הימין לשמאל).
אחרי ימים של ייאוש במיטה נשמע צלצול טלפון והוא פותח היסחפות לקשר של אהבה עם יעקב, שהיה ידיד ומדריך נערץ במשך שנים. להפתעתה הוא מספר לה שאשתו נפטרה ודי מהר מלהיט את הקשר. אך הכול עומד להתפוצץ כאשר הוא מחליט שהיא תעבור לביתו, שם גרים עדין ילדיו או באים לביקור עם בני זוגם, ועליה נופל חשש גדול. היא רוצה שיגורו בבית שלא חיתה בו אשתו ואם ילדיו, והפרידה צפוייה. אלא שלפתע, בלילה, הוא מגיע עם זר פרחים, נענה לבקשת עצמאותה, שניהם מכינים ארוחה חגיגית ועם בוא השבת היא מדליקה נרות, מודה לאלוהים, ולפתע מבחינה בטבעת הנישואין ובעיניו הנוצצות. "וכשאמרתי 'כן! כן!' חשתי את אלוהים בתוכי שניגלה אליי בכבודו ובעצמו."
אופטימיות, פיצוי על כאב, אהבה, פשרות, ערכי עצמאות נשית, ואמונה מסורתית עממית מפעמים בסיפור. לא כל שכן בסיפור "שבועת עולמים" (80-84 ), שראשיתו על רקע הטרגדיה הגדולה בשואה של יהודי תוניסיה וכעין המשך ל"שמלת הכלה". הסיפור נפתח בצלצול הטלפון המפתיע את המספרת השכם בבוקר ובקולה של הסבתא, השוכנת בדיור המוגן מאז נפטר בעלה לפני שנה, והיא מזעיקה אותה לבוא אליה כבר עתה. ולא מסיבה בריאותית.
וכשהיא מגיעה ומיד הן יושבות לשתות תה, נגלה סיפור שראשיתו בימי השואה בתוניסיה. וכך מספרת האם: כנערה צעירה היא היתה בקשר אהבה מסחרר עם יחזקאל, שלמד אמנם בבית ספר לבנים ואילו היא בבית ספר לבנות, אך הם נפגשו בסתר עד שאפילו חרטו לב על גזע עץ בחורשה ומרחו מדמם עליו כשבועת עולמים בדם. אלא שאז, כבשו הנאצים את עירם, השמידו את רוב בני משפחותיהם, ושמועה הגיעה אליהם, אל הניצולים, כי יחזקאל, שגוייס לצבא התוניסאי, נפל באחד הקרבות המרים. אחרי אבל כבד על בני משפחתם שניספו ואבלה על יחזקאל, חיתן אותה אביה עם קרוב משפחה שהיה מיועד להינשא לאחותה אך זו נפטרה במלחמה. לתדהמתה לאחר זמן לא רב הגיע מכתב מיחזקאל שהשמועה על מותו לא היתה נכונה אבל הוא שמע שהיא נישאה ועל כן משחרר אותה כבאב גדול משבועת העולמים שלהם. הכאב היה עצום אבל היא כבר לא יכלה לבטל את נישואיה, השתדלה להתגבר, למדה לאהוב את בעלה והקימה עימו משפחה יפה עם עלייתם לארץ חלומותיהם.
והנה הגיע לדיור המוגן איש עשיר ומסוגר מקנדה ושלחו אותה לסייע לו להתחבר לאנשים. אך כשפתחה את הדלת נדהמה לגלות כי יחזקאל עמד לפניה, והבכי והאושר התערבבו בחיבוק נסער. הוא לא נישא מעולם, רק פעל להתעשר ועקב אחריה. משקרא על מות בעלה עזב הכול ובא אולם לא נועז לגשת אליה בחששו שמא יפריע. ומה היה הסוף? הסבתא מבקשת שהבת תשכנע את כל ילדיה ונכדיה להשתתף בחתונתה עם יחזקאל בן ה-80 שתיערך בט"ו בשבט בעוד יומיים כי הוא יום שבועת העולמים שלהם. הבת ואימהּ בכו וצחקו בהתרגשות, וכעבור יומיים נערכה חתונה מפוארת ומלאה כל טוב. השתתפו בה כל הילדים והנכדים ואיחוד האוהבים גם מימש, כפי שאפשר לראות, איחוד של "זהויות תרבותיות", של אמונות עזות, של זמנים ותקופות, של כאבים ושל שמחות, של נאמנויות משפחתיות – וכל זה באיחוד נאהבים לאחר עשרות שנים.
ולסיכום: לפנינו ספר מפתיע, כולו סיפורים מרתקים ורבי עניין, רובם ודאי מחדשים לרבים בתוכנו ידיעות על עולם שלא היכרנו, וכולם הם יצירתה של סופרת שרוח טובה מפעמת בדבריה. וכך שופעים הסיפורים אהבת אדם, מורשת, לשון, ארץ מולדת, משפחה, קהילה, כל הטוב שבחיינו למרות הכאבים. מומלץ מאד לקריאה.
ארנה גולן
משה גרנות
הצד האפל של הדת
על ספרו של ירון ידען "הדת קמה על יוצריה"
גוונים 2007, 201 עמ'
ירון ידען, בעל סמכא למכמני ארון הספרים היהודי – היה אברך וראש כולל, והבקיאות שלו במקורות היהדות גדולה מבקיאותם של גדולי הרבנים. הוא חזר בשאלה, והקים את העמותה "דעת אמת" (1998), והקטגוריה שלו על דת ישראל מגובה במראי מקומות המפורטים ב-523 הערות שוליים. אני, כמובן, לא אזכיר ברשימה קצרה זאת את מראי המקומות, ומי שיתעניין בהן, מוזמן לקרוא את הספר.
ירון ידען מוכיח את מה שכל חילוני חש, כי דת ישראל איננה מוסרית, אלא אדרבה, היא מתייחסת אל המוסר והמצפון כאל עבודת אלילים, כפי שהבחין נכונה ישעיהו ליבוביץ' (שפסל בשם הדת את המוסר בנוסחיהם של סוקרטס, שפינוזה וקאנט), ואל יטעה אותנו הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", כי הכוונה בפסוק זה לא לכל אדם, אלא רק למי שמקיים תורה ומצוות, מי שאיננו מקיים תורה ומצוות – חובה לשנוא, כפי שקובע "הנשר הגדול", הרמב"ם.
מסתבר שלפי ההלכה אסור להציל גוי, אסור להחזיר לו אבידה; ריבית אסור לקחת מיהודי, אבל מצווה לקחת מגוי, ולפי הרב עובדיה יוסף – גם מחילוני. לפי הרמב"ם הגויים אינם בבחינת אדם, כי אינם מסוגלים להשיג את עומקה של התורה, ולכן נועדו לשמש עבדים לישראל.
חכמי הדת (למשל, ר' עובדיה יוסף) פוסלים מכול וכול את הדמוקרטיה, והחזון אי"ש מייחל לימים שבהם השגחת האלוהים תהיה גלויה, ואז יתאפשר להרוג כופרים, כפי שהתורה דורשת.
הרמב"ם פוסק כי כאשר יד ישראל תהיה תקיפה, גוי שעובר על שבע מצוות בני נוח יהיה חייב מיתה. הציווי "לא תרצח" מכוון רק לגבי יהודי ששומר תורה ומצוות, את הכופר ועובד עבודה זרה חובה להרוג. "שולחן ערוך" קובע שמי שעובר אפילו על מצווה אחת מהתורה – אסור לפדותו מהשבי. כשמת אדם שחילל שבת, חובה לשמוח.
ר' עובדיה יוסף קבע שביום בו שולמית אלוני תמות, יש לערוך משתה. אסור להציל גוי ממוות בשבת, ר' שמעון בר-יוחאי קבע: "הטוב בגויים הרוג!" כי הם אינם קרויים אדם. יחסי מין עם גויה משולים ליחסי מין עם בהמה, לכן מצווה להרוג את "העבריין" כפי שנהג פנחס בזמרי שהתייחד עם מדיינית.
דת ישראל אלימה כלפי בעלי חיים וכלפי בני אדם: אינספור הקורבנות מושתת על עינוי בעלי חיים (למשל, את השעיר לעזאזל יש להפיל לתהום שירסק את אבריו). ציות אמוני דוחה ייסורי מצפון: אברהם נדרש לגרש את הגר ואת בנה ולהעלות לעולה את בנו השני. בשם קדושת החרם עורכים מעשי טבח נוראים (יבש גלעד, מדיינים). חובה לא להחיות אף נשמה מהכנענים – "לא תחיה כל נשמה!" האלימות הנדרשת מהמאמין כלפי מי שאינו מתיישר עם הדרישות האבסורדיות של ההלכה אינה נחלת המאמינים הקדומים – המחבר מזכיר את מעשי הקנאים בימינו: יריב ברוכין שרף מכון ליווי והרג ארבע נשים, ישי שליסל דקר למוות במצעד הגאווה, ברוך גולדשטיין רצח 24 מתפללים ערביים במערת המכפלה.
חטיבה חשובה בספר זה מביאה ראיות ליחס המחפיר של ההלכה כלפי האישה: פרשת בראשית מפורשת על ידי הרמב"ן (בעקבות חז"ל), כך: אישה במעמד של עבד שאינו מייחל לשחרור: "אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך." האל לקח מאדם צלע, ופיצה אותו בעזר כנגדו שהיא שפחה.
הרמב"ם מונה את חובות האישה: למזוג כוס לבעל, לרחוץ פניו ורגליו וכו'. כופים אותה במלאכות אלו אפילו בשוט! אישה אינה יכולה להיות דיינת, כוהנת, ואפילו לא עדה במשפט, ומפני כבוד הציבור, אישה אינה רשאית לקרוא בתורה. במקרא מסופר הרי על נשים חכמות, על נביאות, ואפילו על שופטת ומנהיגה (דבורה), אבל חז"ל החליטו שהלכה עוקרת מקרא, ואם יש סתירה – ההלכה תקפה! מלך, מנהיג, אינו יכול להיות אישה. זאת הסיבה שאגודת ישראל פרשה מהקואליציה כשגולדה מאיר מונתה לראש הממשלה.
גבר קונה את האישה, והוא רשאי למכור את בתו לאמה. אישה אינה יורשת, ומה שהיא משתכרת שייך לבעל. היא משועבדת לבעל מינית, בלי זכות ערעור, ולבעל מותר לשאת אישה ליום אחד (=זנות!), אם הוא רחוק מהבית. אם יש סכנת חיים, מצילים קודם את האיש, ואם בשבי, שוב, פודים קדם את האיש. ישעיהו ליבוביץ' מחה על כך שהאישה הודרה על ידי ההלכה מהתורה, אבל לא סתם הודרה, אלא בהשפלה נוראה: "כל המלמד בתו תורה, מלמדה תפלות," "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים," האישה היא "חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה," לכן, "אוי לו למי שבניו נקבות," והמתפלל מברך "שלא עשני אישה."
הבאתי רק טעימה מהספר החשוב הזה, שבעיניי הוא חובה, בעיקר למי שמתכוון לחזור בתשובה, ובעיקר בעיקר (!) לנשים המבקשות לחזור בתשובה.
אני מתפלא שירון ידען, הידען המופלג במקורות, לא הצביע בספר זה על כך שקדושת ספר התורה נובעת מעצימת עיניים באשר להונאה ענקית: מישהו בימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר, כ-600 שנה אחרי המועד שאמור משה לפעול), אולי אפילו חלקיהו הכוהן, חיבר ספר תורה, והחליט מה אלוהים ציווה את משה. יאשיהו, שמעולם לא הכיר את הצווים שבספר זה, קורע את בגדיו, ועורך רפורמה דתית מבהילה. את ההונאה הזאת, לפיה מישהו מאוחר מחליט לשים בפיו של אלוהים צווים למשה רבנו, ניתן ללמוד מהמקרא עצמו: בחירי ה', שנבחרו לתפקידיהם על ידי ה' עצמו, או על ידי מלאכיו ונביאיו – אין להם מושג מה כתוב בתורה: גדעון מכין אפוד מנזמים ששלל מהמדיינים, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל), יהונתן, נכדו של משה, עובד לפסל, שמואל האפרתי שוכב ליד ארון האלוהים, מקום מיועד לכוהן הגדול פעם בשנה ואחרי טקס מורכב, בביתו של דויד יש תרפים, שלמה אהוב ה' (ידידיה!) מעלה קורבנות בבמה שבגבעון (לא "במקום אשר יבחר") ומקבל השראה אלוהית, ירבעם בן נבט מכין שני פסלי עגלים בבית-אל ובדן – רשימה חלקית של הנבחרים על ידי ה', שאין להם מושג מה כתוב בתורה, כי התורה תיכתב מאות שנים יותר מאוחר. את ההונאה הזאת חשף ר' אברהם אבן עזרא, פרשן תורה בן המאה ה-12, ובעקבותיו הלכו שפינוזה, דה-ווטה, ולהאוזן ותלמידיו החוקרים.
משה גרנות
* * *
דין ברקן כדין רמת-גן
דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בטקס קריאת כביש הכניסה לישוב ברקן שבשומרון – דרך אב"א אחימאיר. בטקס המרשים של הסרת הלוט, שנערך ביום חמישי, 10 בנובמבר, הביע ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן את סיפוקו על תיקון העוול בהחלפת שם היישוב מ"בית אבא" ל"ברקן".
הגעתי לברקן עם נעמי רעייתי מ"בית אבא" ברמת-גן, המשמר את כל כתביו, כל קורותיו ומורשתו של אבי-מורי, אשר בדרכו – דרך אב"א אחימאיר – אני הולך כל ימי חיי. "בית אבא" – כמה יפה השם – נקרא כך באופן טבעי. הן זהו הבית שבו חי אבא, אבי, בעשור חייו האחרון, אבל גם כמעין תחליף לשם המקורי של יישובכם הגדול, כאן בלב השומרון. שם שעליו החליטה ועדת השמות הממלכתית והוסר מסיבות שעד היום אינן נהירות לנו לחלוטין, דבר שפגע בנו, בני המשפחה, ובמוקירי זיכרו של אבא.
לפני שנים ספורות נעשה תיקון חלקי של העוול, בקריאת השכונה המערבית בברקן – גבעת אבא, הנמצאת בהקמה. והנה היום נעשה תיקון גדול, בחגיגה הגדולה הזאת, בקריאת הכביש המוביל ממשרדי המועצה האזורית שומרון אל יישובכם – דרך אב"א אחימאיר.
אנחנו בני המשפחה שמחים על כך, מברכים את התושבים וראשי ברקן והשומרון, על ההכרה במעמדו ההיסטורי המיוחד של ד"ר אחימאיר – כפורץ הדרך הראשון במאבק לגירוש הכובש הזר הבריטי מארצנו, בהפגנות שהוא – האינטלקטואל, הסופר, העיתונאי, אוהב עמו – יזם כבר ב-1930.
אבא נפטר לפני שישים שנה, ב-1962, ערב שבועות תשכ"ב, כאשר יצא מביתו, בית אבא, אל בית בתו זאבה ברמת אביב. בשחקו עם נכדתו, עדה, חש ברע ונפטר, והוא רק בן 65. אבא הלך לעולמו חמש שנים לפני מלחמת היש"ע של ששת הימים. הוא לא זכה לראות את חלומו מתגשם – שיחרור ירושלים וחבלי המולדת ביהודה ושומרון.
בשנת 1912, לפני מאה ועשר שנה, והוא כבן חמש-עשרה, עלה הנער אבא גייסינוביץ' לראשונה לארץ-ישראל, ולמד בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. כבר אז נקשרה נפשו בנופי ארץ-ישראל ההיסטורית, המקראית, כשהוא מטייל עם חבריו לכתה, במחזור ד' של הגימנסיה, ברחבי שומרון ויהודה השוממים. אלה היו הנופים שעליהם חלם בילדותו, בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה, בלארוס כיום.
בשנות החמישים, כאשר עבד במערכת האנציקלופדיה העברית בירושלים, הוא נהג לעלות אל ראש מגדל ימק"א בירושלים החצויה, ומשם לצפות לעבר העיר העתיקה, אל הכותל ושאר קודשי האומה. לדידו של אבא, מדינת ישראל המצומקת בלי חברון ומערת המכפלה, בלי בית אל, בלי שילה, בלי הר הברכה– היא ישראל הלא-שלימה, ניכה ריבונית, כי מלאכת השיחרור לא הושלמה. אל הכותל הוא התגעגע, כשם שהתגעגע לשיח השושנים במולדתו הפיסית.
אב"א אחימאיר לא זכה לראות בהתגשמות שלושה חלומות שלו: שיחרור חבלי המולדת שמעבר לקו הירוק, קץ הקומוניזם הרודני, והעלייה הגדולה של אחינו היהודים מרוסיה וממדינות חבר העמים. רבים מהם התנחלו ביהודה ובשומרון. למען מטרות אלה הוא נלחם בעטו השנונה. הן התגשמו רק כשהוא כבר לא היה עוד עימנו.
שנה לפני מלחמת ששת הימים, ב-1966, פירסמתי את מאמרי הראשון תחת הכותרת "בכוח הזכות". כתבתי – ברוחו של אבא – על הזכות שלנו ליהודה ושומרון. הדגשתי כי לא אנו ניזום, חלילה וחס, מלחמה כדי להגשים זכות זאת, אבל הוספתי, כי יכול להתהוות מצב שבו המלך חוסיין הוא שיפתח במלחמה עלינו, ואז נהדוף אותו מכל השטח שממערב לנהר הירדן. כך היה כעבור שנה. והשאר היסטוריה.
מעולם לא היתה אי-פעם מדינה פלסטינית. עד 1967 השטחים הללו היו חלק מממלכת ירדן, בלי עצמאות ובלי אוטונומיה, ובלי דרישה לעצמאות לתושביהם הערביים. רק משישראל שיחררה אותם, קמה וצצה הדרישה המאיימת, מלווה בטרור רצחני ובתעמולה אנטישמית, להקמת מדינה לפלסטינים.
גם מבחינת הזכות של העם היהודי – אשר כדברי זאב ז'בוטינסקי עולה על הזכות של הערבים בטריטוריות אלה – וגם מבחינת ביטחון מדינתנו, וקודם כול בגבולות 1967 הצרים, אסור לנו לוותר על יהודה ושומרון, מתוך אשלייה כאילו זה מה שיביא את השקט והשלווה לפתח-תקווה, לנתניה ולכפר-סבא, או לקיבוץ בחן שעל גדר המערכת.
עם זאת, כדברי אב"א אחימאיר, עלינו לדאוג לגר הגר בתוכנו, לתת שיוויון מלא, קודם כל לערבים שחיים במדינת ישראל והם אזרחיה. ושנית, כחזונם של מנחם בגין ויצחק שמיר, לאפשר אוטונומיה לערבים הפלסטינים בשטחים המשוחררים, לסייע להם כלכלית בניהול חייהם, ולדכא כל ניסיון של התארגנות לטרור ורצח יהודים.
כוחות הביטחון שלנו עושים זאת, גם בשעה זו – ואנו שולחים להם מטקס זה את ברכתנו. אבא היה גאה מאוד כששני בניו התגייסו כל אחד בתורו לצבא ישראל, ושירתו שירות משמעותי. לבטח היה גאה, שכיום ניניו מגוייסים – או עומדים להתגייס. כמו בלוח שחמט, יישובים יהודים מתקיימים לצד ישובים ערביים. אנו רוצים גם בטובתם, בדו-קיום, אבל יעבור ככל הנראה עוד זמן רב עד שיבינו זאת, לנוכח "קיר הברזל" שאנו מציבים מולם – צבאי והתיישבותי.
כאן בשומרון קורם עור וגידים חזונו של אב"א אחימאיר, יישובים משגשגים, כבישים חדשים, אזורי תעשייה, שבהם עובדים ערבים ויהודים אלה לצד אלה. ואם תרצו זהו כמובן גם התגשמות חזונו של הנביא ירמיהו לאמור: עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ.
שוב אני מודה על ההנצחה הנאה הראויה הזאת – ללכת בדרך אב"א אחימאיר. בהזדמנות זאת מזמין אתכם לבוא ולבקר ב"בית אבא" הרמת-גני, כי אל נשכח: דין רמת-גן כדין ברקן.
יוסי אחימאיר
* * *
דינה קטן בן-ציון
חוה פנחס כהן – חבל על דאבדין ולא משתכחין
על מועקת מותה של חוה פנחס כהן הקלו מעט שירו של רפי וייכרט ודבריה של סבינה מסג ("תרבות וספרות", 4.11.22), שני טקסטים קצרים שהנכיחו היבט מדמותה המיוחדת של משוררת ויוצרת רבת פנים, מקורית ושופעת פעילות רב גונית, כפי שהכרנו את חוה בעשייתה רבת השנים. אחת מפעילויותיה המרשימות הייתה בייזום, אירגון וניהול כנסי "כיסופים", שבהם העניקה במה ונוכחות למדף הספרים של יוצרים יהודים בשפות זרות (מדף שעשייתי התרגומית והמחקרית מהווה תרומה אחת מרבות בו).
החיים, כידוע, רוקמים את סיפורי חיינו בדרכים מגוונות ומפתיעות. היכרותי הראשונה עם חוה היתה באמצעות חברתי, ההיסטוריונית והסופרת ג'ני לבל. בנעוריה ביקרה חוה ביוגוסלביה-לשעבר והשתתפה במחנה קיץ של נוער יהודי שארגן מדי שנה איגוד הקהילות היהודיות והשתתפו בו צעירים יהודים מכל הרפובליקות שהרכיבו את יוגוסלביה לשעבר. שם הכירה והתיידדה עם אנה לבל, אחייניתה של ג'ני, ובהמשך התוודעה בארץ לפעילותה המחקרית העשירה של ג'ני לבל. שם הכירה גם את הסופר דויד אלבחרי, שביצירתו התעמקה ולימים התעתדה לכתוב עליה עבודת דוקטורט.
כתב העת "דימוי" בעריכתה היצירתית של חוה העניק במה גם לתרגומי יצירותיהם של סופרים ומשוררים שהעירו בי תשוקה עזה לתרגמם לעברית. לצד "עיתון 77" היה לי "דימוי", ובהמשך כנסי "כיסופים", לסוג של בית שבו נמצאה פינה משמעותית למדף הספרים שעשייתי עסקה בהם.
התעניינותה של חוה בחיים וביצירה היהודית במרחב ארצות הבלקן הפכה עם הזמן למנוף איתן שבכוחו נבנה בארץ בית היצירה המרתקת, המגוונת ושופעת הכישרון של סופרים יהודים בשפות זרות, שהתמודדו איש בדרכו ובנסיבות גורלו עם שאלת זהותם היהודית בעולם ההולך ומשתנה, סופרים שכתבו בעמדם על שפת התהום, שפערה השואה, בין העבר הקרוב להווה של חייהם, במציאות שנחוותה כקרובה וגם כזרה ורוויית עוינות.
במובן זה היתה עשייתה של חוה חלוצית מאין כמוה, בהעניקה מקום ומרחב לשיח משמעותי על מורכבות הזהות היהודית השואבת עולם מושגים ערכי, ותובנות, מעולם הדת – אך אינה שייכת לספירה הדתית. בהעניקם מקום לשיח זה במרחב הישראלי גאלו כנסי "כיסופים" את הכותבים, המתרגמים והחוקרים שעסקו בשאלות אלה מן הבדידות ומתעתועי מבוכת הזהות, ואיפשרו להעניק ליצירתם את פניה הייחודיות של תודעת זהותם כישראלים יוצאי ארצות ולשונות זרות, שבהן נטועים שורשי זהותם היהודית-ישראלית.
וזה רק אחד מהפנים הרבות במרחב יצירתה של חוה פנחס כהן ותרומתה המיוחדת ליצירה ולתרבות הישראלית.
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.
דינה קטן בן-ציון
* * *
מחווה אבירית של גנץ
כזכור, לפני כשנה גנץ ויתר לבנט על הבכורה בראשות הממשלה חרף היות מפלגתו גדולה ממפלגתו של בנט, ובכך איפשר את הקמת הממשלה בראשות בנט. היום שמענו בחדשות (שמועה שהוכחשה) כאילו הנשיא ביקש מראשי המפלגות הציוניות לחבור לממשלתו של נתניהו. גנץ אמר שהוא בשום אופן לא יצטרף לממשלה כל עוד נתניהו עומד בראשה.
ללא כל קשר אם השמועה נכונה או לא, מעניין אם נתניהו היה חוזר על המחווה של גנץ.
"והצנע לכת" (מיכה ו' ח')
עד לבחירתו לראשות הממשלה, התגוררו מנחם בגין, אשתו ושלושת ילדיו בתל אביב בדירה צנועה בת 2.5 חדרים ברחוב רוזנבאום 1. במקרים ששהה בירושלים, הוא לא לן במלון "הנשיא" וגם לא במלון "המלך דוד", אלא בחדר צנוע בבית הבראה של קופת חולים לאומית, מקום בו עבדתי ככולבויניק לאחר שחרור מהצבא. היה זה חדר ללא רדיו, ללא שירותים וללא מקלחת. כדי להיות מעודכן מהנעשה בעולם, נהג בגין לקום בשעה 6 בבוקר ולהאזין לחדשות הבי.בי.סי מרדיו שמוקם באולם המשחקים.
משילות
כמעט כל יום אנחנו רואים בטלוויזיה באמצעות מצלמות האבטחה כיצד פשעים מתבצעים בכל רחבי הארץ על ידי פושעים ששודדים, חומסים, אונסים ומכים אזרחים חפים מפשע ללא כל פחד מרשויות החוק ומהמשטרה – ממש סדום ועמורה. ומה אומרים הממונים על ביטחוננו? "אין מספיק כוח אדם כדיי לשמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל, כי אין תקציב לגיוס שוטרים נוספים."
אז נכון שאין תקציב מספיק להגדלת כוחות המשטרה, ואין מספיק תקציב לתגמל את השוטרים גמול הולם והוגן עבור עבודתם הכרוכה בסכנת חיים, אבל הסיבה העיקרית לחוסר הביטחון ההולך וגובר ברחביי המדינה היא חקיקה הבלגתית וסלחנית, שמונעת מהמשטרה, מהפרקליטות ומהשופטים לחייב בדין את הפושעים ולהכניסם לכלא לשנים רבות.
המשתמטים והטפילים מסכנים את עתיד במדינה
המשתמטים משירות צבאי או משירות אזרחי לאומי, והטפילים ש"תורתם אומנותם" – הולכים ומתרבים מיום ליום. ככל שהם מתרבים כוחם האלקטורלי הולך וגדל, ונציגיהם בכנסת יחוקקו חוקים שינציחו את השתמטותם ואת טפילותם. בשנת 2050 מימון קיומם של המשתמטים ושל הטפילים על ידי אוצר המדינה יגיע לממדים שיחייבו להקטין את תקציבי הביטחון, החינוך והבריאות, ומדינת ישראל תקרוס.
אז מה ניתן לעשות?
1. להפוך את המשתמטים ואת הטפילים לאזרחים סוג ב'.
2. אזרחים מסוג ב' לא יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, ובכך לא יוכלו להגדיל את סחטנותם, ובנוסף, הרוב החילוני יחוקק חוקים שימנעו את מימון המוסדות הדתיים מתקציב המדינה, וימנעו את מימון תקציב ילדיהם, שמאפשר את קיומם של המשתמטים ושל הטפילים.
3. אזרחים מסוג ב' לא יתקבלו לעבודה במוסדות ממשלתיים, ובכל מוסד שממומן מתקציב המדינה.
4. אזרחים מסוג ב' לא יתקבלו לפקולטות לרפואה ולהנדסה לפני גיל 21, על מנת שלא יתפסו את מקומם של אזרחים מסוג א', שמשתחררים משירות צבאי ומשירות אזרחי-לאומי בגיל 21.
שערוריית התחבורה
מיספר ההרוגים והפצועים בתאונות הדרכים בישראל עולה עשרת מונים על מספר ההרוגים והפצועים בכול מלחמות ישראל. עובדה זו היא אחת השערוריות הגדולות שהחלה מקום המדינה ונמשכת יום יום בימינו.
מה הם הגורמים לשערורייה הזאת?
1. התנגדות כול מיני גופים אינטרסנטיים-סוציאליסטיים שמנעו, בתמיכת הממשלות הסוציאליסטיות, מגופים פרטיים לרשת את המדינה לאורכה ולרוחבה במסילות ברזל, ועל ידי כך היקשו את חייהם של נוסעים שזקוקים לתחבורה ציבורית.
2. מאחר שהתחבורה הציבורית לא נתנה מענה הולם לציבור הנוסעים, התרבו בהדרגה בעלי הרכבים הפרטיים, שעד מהרה נהפכו לפרות נחלבות על ידי האוצר, שגבה מכס, מס קנייה, מע"מ ומס בלו על הדלק. ובמקום שסכומי המיסים הענקיים הללו ישדרגו תשתיות תחבורתיות ותחבורה ציבורית, אז האוצר הכניסם לקופה הכללית, אשר מממנת את מחייתם ואת התרבותם של אברכים משתמטים וטפילים.
3. לנוכח המיסים הגבוהים על מכוניות פרטיות, הלכו והתרבו רוכבים על רכבים דו-גלגליים כמו אופניים חשמליים, קורקינטים חשמליים ואופנועים. בהיעדר נתיבים מיוחדים לרכבים דו-גלגליים, הללו רוכבים על מדרכות, ומסכנים את חיי הצועדים. וכאשר האמיצים שבין רוכבי הרכבים הדו-גלגליים רוכבים בכבישים, הם מסכנים את חייהם והופכים לסטטיסטיקה יומית, שבועית, חודשית ושנתית.
שמעון גרובר
* * *
זה עתה הופיע!
בן-ציון יהושע, ריח של לחם חם (ב) –
מחקרים ומאמרים
ירושלים תשפ"ג, צור אות, 310 עמודים.
ריח של לחם חם יכול להשתוות רק לריחו של ספר או כתב-עת שזה עתה יצא לאור ממכבש הדפוס. כינוסם של המאמרים והמסות בכרך זה משקף את התפתחותה של יצירתו של בן-ציון יהושע ואת ה'אני מאמין' המחקרי, הספרותי והחברתי שלו:
יהודי אפגניסטן בגולה ובארץ ישראל.
יהודים במדינות המוסלמיות של מרכז אסיה.
עקורים שנסו ממזרח אירופה בפלישה הנאצית ומצאו מקלט במרכז אסיה.
יהודי בוכרה בגולה ובארץ ישראל.
על יוצרים ויצירות בספרות העברית.
בן-ציון יהושע נולד בירושלים. סופר עברי וחוקר הקהילות היהודיות במדינות המוסלמיות של מרכז אסיה. זהו ספרו ה-16. יצירתו כוללת: ספרי מחקר, רומנים, נובלות וסיפורים קצרים. זכה בפרסים ספרותיים. יקיר העיר ירושלים (תשע"א). היה מנכ"ל הוצאת מאגנס, שליד האוניברסיטה העברית. בשנת 1992 יצא בשליחות ממלכתית למרכז אסיה המוסלמית, עסק בחילוץ יהודים שנקלעו למלחמת אזרחים וסייע בהעלאתם ארצה. הקים מרכזי חינוך ותרבות בחבר המדינות, שבהם מועמדים לעלייה למדו עברית והוכשרו מקצועית. יצא בשליחות הספרייה הלאומית והעלה בדרך לא דרך ספרים ותעודות מאוצרות הרוח של יהודי מרכז אסיה.
מצורף לינק למהדורה הדיגיטלית של הספר:
https://online.fliphtml5.com/cwxfs/dpfj/
* * *
העלייה להר ציון בין 1948 ל-1967,
על "תפילה ורינה"
כך היינו עושים בחגים ומחפשים חללים, אולי נראה משהו מ"הרובע", וכך כיוונו את התפילה והבקשה, וכיום, הכול פתוח, אבל "הכותל" כאלו התגמד, אין את הצורך לעמוד בסמטה במרחב של כשני מטר.
ה"כותל" נשאר אותו כותל, אבל הזמן והפרספקטיבה השתנו. כשבאתי חשבון עם בני משפחתי שנותרו בחיים, סיפרו שכאשר הם חיו ב"עיר העתיקה" במאה ה-19 ובמאה ה-20, לפני "מלחמת השחרור", הם לא התפללו ליד "הכותל", היה להם בית כנסת קרוב לבית ושם התפללו...
הכול עניין של זמן, כ"תושבי רחביה" הראשונים, העדיפו הוריי את בית הכנסת האשכנזי המרכזי באותם ימים, "ישורון" – על כל בית כנסת נוסח "עדות המזרח", ותפילתם היתה בהתאם – "המחזורים" ו"הסידורים" נוסח וינה ובודפשט שמורים אצלי בדחילו ורחימו.
אזכיר שאבי למד ועבד באנגליה כאיש צעיר עוד בתחילת המאה הקודמת ו"ההוויה האנגלית" היתה בהליכותיו ובקשריו עם קולגות שם אם לצורכי עבודה, אם לחברות.
"התפילה" חשובה, "מקום התפילה" פחות, קשיי הגיל הם המכריעים, הקושי להגיע לבית כנסת רב, "הרינה והתפילה" חסרות. זוכר את המקהלות ב"זכרון משה" וב"ישורון", ממש אופרה. "אופרה" זכה ואיכותית, מאוד לא דומה ל"נוסח של עדות המזרח", אבל אם הכוונה עיקר ו"התפילה" יוצאת מהלב, "שערי שמיים" נפתחים ללא חוצץ, בכל מקום ושעה, רק לא בכפייה ובפטרונות של "בעלי סמכות" ממפלגה זו או אחרת...
יונתן גורל
* * *
* * *
הודעה לתקשורת
ספר ילדים חדש, אגדה לילדים ולמבוגרים שכתבה הסופרת והמשוררת שושנה ויג ״אגדת התופרים העיוורים״, כפי שאגדות נכתבות על רקע מציאותי פוליטי או חברתי כלשהו, כמו הנסיך הקטן או מסעות גוליבר כך נכתבה האגדה הזו.
ניתן להזמין עותק בחתימת המחברת בכריכה רכה בתמורה לעלות ומשלוח בהעברת ביט בסכום של 30 שקלים.
את הספר יהיה אפשר לקרוא גם באפליקציה ״עברית״
טלפון 054-4419262. מייל: Shosh.vegh@gmail.com
בברכה חמה,
שושנה ויג
* * *
שמעון קושניר
לדמותו של יוסף לואידור
זכרונות ועדויות על שנותיו בארץ
עם פירסום האסופה הראשונה של סיפוריו,
55 שנים לאחר הירצחו
מתוך רשימתו של קושניר
על "סיפורים מאת יוסף לואידור"
כינס והקדים מבוא: דב לנדאו,
"משא", "דבר", 20.8.1976
[אהוד: מוקדש לאנשים שזה עתה גילו את לואידור...]
לאחר השורה הראשונה במבוא [של דב לנדאו], שנאמר בה כי לא ידוע לנו מתי נולד לואידור ומניין בא, מצטט לנדאו מעדותו הנפלאה של שמעון בן-צבי על היכרותו ועבודתו עם יוסף לואידור בעין-חי [לימים כפר מל"ל] בשנת תרע"ה [1915]. רשימה זו נתפרסמה בספר "העלייה השנייה" ובספר "בונה עיר", המוקדש לזכרו של שמעון בן-צבי, אך לנדאו מייחס עדות זו, משום-מה, לסופר ש. בן-ציון. לאחר שהוא מביא כ"צימוק" עוד פרט מזיכרונותיו של בן-צבי, על מנהגו של לואידור לעזוב את עין-חי בשבתות ולבקר בפתח-תקווה, ועל השמועה שידידה היתה לו שם, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית", מקפיץ דב לנדאו את לואידור כמה שנים קדימה, וכותב: "ומשם (מפתח-תקווה? מעין-חי?) עבר ליפו וגר בבית המלון ליפשיץ, עסק בתרגומים ובהעתקת סיפורים בין היתר בשביל ברנר." באותו זמן, כידוע, כבר החל הגירוש של יהודי יפו תל-אביב, וברנר גלה יחד עם תלמידי הגימנסיה ["הרצליה"] לשומרון.
אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים.
היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.
י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.
לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט, ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותימהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.
לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:
"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקוה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.
"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.
"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'
"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'
"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."
בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה.
[בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו].
כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור".
בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]
על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:
"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.
"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."
שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?
"זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."
לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":
"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.
"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'
"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.
"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."
אחי, מרדכי קושניר-שניר, כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):
"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרישיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."
אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רישיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.
השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולתיהם כפי שרוצצים גולגולות הנחשים."
כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.
עד כאן מדברי קושניר.
אהוד: כשנה לאחר שיצאה לאור אסופת הסיפורים של יוסף לואידור פירסמתי את המסה "פה לצימאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור" ("מאזניים, יולי 1977), ובה התייחסתי בהרחבה לדמות יואש בן החמש-עשרה, הנער העברי האמיץ, בן המושבה פתח-תקווה והטבע הארצישראלי:
"מעוררת עניין הדמות הברנרית התאומה-ממש ליואש, והוא עמרם, נכדו של אריה לפידות בסיפור 'מכאן ומכאן' (1911), שנדפס שנה לפני הופעת 'יואש' (1912).
"אף שעמרם לא נולד בארץ-ישראל אלא נתגלגל באשמת אבותיו מחורפי דרום רוסיה לקיצי ארץ הערביאים, בלשונו של ברנר – הנה שני הנערים מאופיינים כמעט באותם משפטים, ואופיים ותכונותיהם ורקעם כה דומים עד שיש לעיתים הרגשה שנער אחד שימש אב-טיפוס לשני הסיפורים.
"שמעון קושניר מספר כי הכיר את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע (1910) ובתחילת שנת תרע"א, כשבא לואידור לפתח-תקווה. ברנר, שהתגורר אז בעין-גנים [מושב הפועלים ממזרח למושבה], קירב את לואידור ודאג לו. אלה היו חודשי חייו הראשונים של לואידור בארץ-ישראל [הוא עלה ארצה מלודז'], ובתקופה זו כתב ברנר את 'מכאן ומכאן' ולואידור – את 'יואש'. עין-גנים משמשת רקע לסיפורו של ברנר, וכניראה גם לתיאור ילדותו ונעוריו של יואש.
"מי היה הנער שהשפיע על שני הסופרים? ברנר הקדיש את 'מכאן ומכאן' [בחורף 1911] לזכרם של הניך פסילוב ורבקה צ'יז'יק. הניך פסילוב נפטר בנעוריו בקדחת במקווה-ישראל, ושמעון קושניר אומר כי לדעתו עוצבה דמות הנער עמרם על פי נעורי אחיו של הניך, ברל פסילוב, אשר משפחתו התגוררה אז בעין-גנים, כיום פתח-תקוה.
"עמרם מתואר כילד רזה ואמיץ. חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', 'ערבי קטן', מתכתש עם רועים ערבים, 'מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר, ובכל המחובר לקרקע.' עמרם אינו דומה לסבו, אריה לפידות, שהשתעשע ברעיונות על אהבת-ערבים (ואשר עוצב בסיפורו של ברנר על-פי דמותו של א.ד. גורדון), ובוודאי אינו דומה לאביו הגיבן, שנפצע על אם הדרך ליפו בידי ערבים, ומת.
"כל אותה היתקלות ופגיעה מתוארות כהמשך להווייה היהודית הגלותית, העלובה, בארץ-ישראל. ברנר ראה בעמרם סמל לצבאיות ולגבורה של הדור החדש הגדל בארץ-ישראל (וההיסטוריה נתגלגלה כך שתת-אלוף [לימים אלוף] נתן שרוני, שהיה עד לפני זמן מה קצין תותחנים ראשי, ועתה ממלא תפקיד בכיר במטכ"ל, הוא בנו של אותו ברל פסילוב, ולדודו הקדיש ברנר את 'מכאן ומכאן')."
עמרם מתואר אצל ברנר כערבי קטן, ודווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה. הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר כותב ב'מכאן ומכאן' שאם לא באה כל החיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.
דב (ברל) פסילוב, אחיו של הניך, היה יליד עין-גנים ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. היכרתי אותו בנעוריי כאשר נהגתי להביא מדי סתיו להרבעה את העז שלנו אל התיש שלו. אני זוכר אותו גם בבגרותו ממש כדמותו של הנער עמרם – איש נמוך-קומה, רזה מאוד, כהה עור, חרוץ, מתנועע במרץ בלתי-נדלה, ועיניו אכן שחורות. אבי בנימין סיפר לי בשעתו שברל פסילוב היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, למילוי כל שליחות מסוכנת.
אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב והושפע מדמותו בעיצוב גיבורו עמרם. ובאשר להניך, הוא היה ידיד-נפש לאסתר בנעוריה. צילום מלא-חן שלו שמור בארכיון תמונותיה. ביומנה מיום כ"ד בטבת תרע"ג (1913) מצוי הקטע הבא:
"ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסילוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן" – אב"ע], אברהם [אברהם גרין – אב"ע] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר – אב"ע] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן – אב"ע] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – – – "
*
י. יערי-פולסקין מספר ב"חולמים ולוחמים" כי ביישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות, כמוהו עצמו. אופן חייו היה משונה וכך גם הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך ניפנוף ידיו הארוכות באוויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.
"שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להיכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כיסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית."
תמיד היה נידמה ללואידור כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי-נפש מאין-כמותם. "לא אחת נעלם מן העיר [תל-אביב] לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום היעלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח-תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.
אהוד בן עזר
* * *
נעמן כהן
הספר האדום
בנשימה אחת סיימתי את "הספר האדום" (רמז לספר האדום של מאו) של אסף בורשטיין-ענברי. מרגע ההתחלה ועד סופו לא יכולתי לעוזבו.
על הכריכה האחורית כתוב: "זהו סיפורם של שלושת אדמו"רי השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי, ומשה סנה. פועלם ונפשם השסועה והמתייסרת בין חלומותיהם המשיחיים על גאולת האדם לבין ההתפכחות המרה והכואבת מהקומוניזם הסובייטי. בין מסירות לרעיונות נאצלים לבין קנאות חשוכה ולעתים אף רודנות בחיי הים יום."
לא מדויק. אם אמנם אפשר להגיד על טבנקין ויערי שהם אדמו"רים, משה קליינבוים-סנה מעולם לא היה אדמו"ר לא בציונים כלוּלים, ולא במפלגה הקומוניסטית. ושנית המאבק העיקרי של שלושתם היה המאבק הציוני.
כבר מהתחלת הספר האקספוזיציה מרתקת: "מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין, שכב על מיטת שדה מתקפלת במרפסת הסגורה. הוא שמע את אווה מתהלכת בסלון והתעורר בבהלה: בחלומו, הצעדים היו צעדי השוטרים של הצאר שבאו לקחת אותו ואת אביו." (עמ' 11).
הדמויות בספר נבנות דרך חייהם הפרטיים, דרך החולשות האנושיות תוך שילוב ההיסטוריה. שילוב ההיסטוריה הממשית עם מה שנקרא אז בקיבוץ "רעכילעס" – רכילות.
ענברי מספר לנו על אירועים מכוננים מהילדות, ככוח מניע מרכזי בחיי הגיבורים, לא רק האידיאולוגיה. כך למשל הוא מתאר את שנות ילדותו הטראומטיות של מאיר ואלד, לימים יערי: "הוא שנא את אחיו הבכור, ומעולם לא סלח להוריו, שהתמוגגו מכל מה שמשה אחיו הבכור עשה או אמר. הזיכרון הראשון של מאיר, מגיל שנתיים: הוא שוכב בעריסה, ואיתו בחדר רק משה, שאולי נשלח על ידי הוריו לנענע את עריסת אחיו הקטן עד שיירדם, ואולי נכנס לחדר ביוזמתו שלו. הוא נענע את העריסה בכל הכוח, עשרות פעמים, ומאיר נזרק בתוכה וכמעט נזרק מתוכה." (עמ' 31). היד האלימה של האח מובילה את מאיר הקטן, ששב כקצין מחפירות מלחמת העולם הראשונה, לגנוב מאחיו הבכור את מה שברבות השנים יהיה לסיסמת השומר הצעיר והאִמרה המפורסמת ביותר של יערי, הקשורה גם היא בידיים: "בראש ובראשונה ידיים! הבו לנו ידיים." לאחר מכן, משלקח ממנו את הידיים, מאיר הצעיר גנב מאחיו את הבכורה כולה והיה למנהיג פוליטי רב-כוח בעוד אחיו הבכור היה לעסקן ונעלם במסדרונות הבירוקרטיה והפקידות של עיריית תל אביב."
כך למשל, לאחר פירוק מפ"ם מפרסם משה סנה, מראשי מק"י (שהחל דרכו במפלגת "הציונים כלוליים", שתיעבה את הקומוניזם), את המניפסט "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם". יציאתו לאור של החיבור שסנה הגדיר בו את הציונות כ"אידאולוגיה בורגנית, ריאקציונרית שיסודה בטענה השקרית שהיהודים הם עם" היתה רגע של שיא עבורו. כפי שמציין ענברי "הספר תורגם מיד, ביוזמתה של מק"י, לשלל שפות אחרות... עיתונאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים קומוניסטים בכל העולם הסתמכו עליו וציטטו אותו" (עמ' 240). את רגע השיא הזה ענברי מעמת מיד עם רגע משפחתי הנוגע לבתו של סנה: "תמר היתה בת עשרים, חיילת משוחררת שרצתה להיות רופאה כמו הוריה, אבל נכשלה בבחינות הכניסה לבית הספר לרפואה. היא עדיין לא מצאה את הכיוון שלה בחיים, גם בן-זוג עדיין לא היה לה, אבל בגיל עשרים זה די נורמלי." (עמ' 241). האב הגדול, ההוגה, שכתביו האנטי-ציוניים נקראו בכל מקום ובשפות רבות עומד בחולשתו אל מול משפחתו. הבת, למרות עמדתו האידיאולוגית החד-משמעית של האב, שירתה בצבא, וכך יעשה גם אחיה הצעיר אפרים, ששירת בצבא שנים רבות, ולאחר מכן לא מצאה את דרכה וירדה בשיגעון לוורשה עיר הולדתה. המחיר על פעילותו הפוליטית הענפה היא הזנחת ילדיו.
אריסטו הפריד בספרו "הפואטיקה" בין ספרות להיסטוריה. ההיסטוריה טען אינה מדע ואין בה חוקיות, ההיסטוריה מספרת רק על המקרים הפרטיים. ההיסטוריון כותב רק על מה שהיה. הספרות, קבע אריסטו, נעלה מן ההיסטוריה כי היא מדעית ויש בה חוקיות. הספרות לא עוסקת במה שהיה, אלא במה שעלול היה להיות מתוך ההסתברות ומתוך ההכרח.
ענברי משלב את השניים, את הספרות עם ההיסטוריה.
בשל זאת קטל מבקר הספרות האמריקאי ממוצא ישראלי, דן מיזוטש-מירון, את הספר בסדרה של מאמרים. "זהו ביוב ספרותי," הוא טען, "טבנקין, יערי וסנה הם כבר לא מתים היסטוריים, אנשים שמילאו תפקיד בחיינו הציבוריים ונפטרו לעולמם, אלא הם כבר יצירי דמיון ספרותי, בדיון או מיבדה אמנותי. שום בר-דעת לא יסכים עם הפרדה חדה כזאת הנוגדת את השכל הישר," כותב מיזוטש-מירון, "רומן משרתות."
הוא ממשיך: "הטקסט העוסק בדמויות של מנהיגים שהיו שותפים בכירים בהקמת מפעל היסטורי גדול (וכך הם מתוארים בספר עצמו תוך הסתמכות על הידע של הקורא) ומנהיגותם התקבלה על ליבם וגייסה את נאמנותם של רבבות אנשים נבונים, ישרים וביקורתיים, ענברי מתאר אותם כחדלי אישים, בעלי יושרה מפוקפקת, אנוכיות בלתי מוגבלת, אנשים קטנים ופגומים עד לאין תקנה.
"למשל, המספר שאינו יודע היכן ובדיוק מתי איבד עצמו לדעת חיים יערי (בנו של מאיר יערי) ומה היו מחשבותיו ורגשותיו לפני ובשעת המעשה הפטלי, קונה את אמונו של הקורא כמי שמספר רק את מה שהוא יכול לדעת ולכן עדותו מהימנת. אבל עמודים ספורים לאחר הדיווח על מותו של האיש הצעיר לפתע פתאום יודע המספר מה היו חלומותיה המצמררים של אימו שאיש לא סיפר לו עליהם, בוודאי לא האם החולמת, ואז מופרת הברית בינו לבין הקורא. את תוכן חלומותיה של אנדה יערי יכול לדעת רק מספר יודע-כל. את הסיפור על מותו של חיים יערי מדווח מספר בעל ידיעה מוגבלת, מי שחייב להסתייע במה שסיפר מי שנתקל בגופה או במכתב שכתב הנפטר."
"'הספר האדום' מלא תעתועים רטוריים כאלה, לכן הוא אכן בידיון ספרותי, אבל בידיון גרוע."
(דן מירון, "הבדיון הספרותי כעוגת קצפת", "אל-ארצ'י", 11.11.22)
כאן מיזוטש-מירון טועה לחלוטין אפילו בעובדות. הרי החלום של אנדה קארפ-יערי הופיע ביומן שכתבה. כלומר כאן גם אין בדיון ספרותי.
https://kibbutz.mynet.co.il/local_news/article/m_420539
יש גם בספר כמה אי דיוקים היסטוריים שוליים. אין טעם לעמוד עליהם, אבל אזכיר רק אי דיוק קטנטן שיש לי אליו נגיעה אישית.
טבנקין ויערי ביקרו לאחר המלחמה בוורשה בבונקר בו התבצרו מורדי הגטו. (לימים יהיה מאבק על הזיכרון בין הקיבוץ המאוחד לשומר הצעיר), בדרך חזרה באונייה יערי שיתף את טבנקין ב"א געדאנק" רעיון שלו, שסנה הצליח להימלט ממחנה שבויים סובייטי וניצל מרצח הקצינים בקאטין מפני היותו סוכן מרגל סובייטי. (עמ' 109).
"הנהגים שלהם חיכו להם בנמל חיפה. יערי הוסע הביתה, למרחביה, במכונית הצמודה שלו, שכבר עוררה תרעומת ברחבי הקיבוץ הארצי, בשל העובדה שמנהיג השמאל הפרו-סובייטי, האנטי קפיטליסטי והאנטי אמריקאי נוסע בקרייזלר. המכונית של טבנקין היתה פחות מנקרת עיניים, ועם הרבה יותר קילומטראז'. כל יום שהתחיל אצלו במקום אחד נגמר במקום אחר – בדירת הקיבוץ בתל אביב, אצל אווה בעין חרוד, אצל חומה ביגור או אצל גלילי בנען." (עמ' 110). אז האמת היא שגם לטבנקין היתה מכונית זהה לזו של יערי.
טבנקין ואני
בילדותי ב"קיבוץ המאוחד" נחשב יצחק טבנקין למעין נביא, מורה דרך, אדמו"ר. הוא השפיע רבות על חברי הקיבוץ עוד מהיותם חברי "החלוץ" בפולניה, למשל על המשוררת פניה ברגשטיין. אמרו עליו, על טבנקין שהוא לא יודע לכתוב, אבל נואם סוחף. פעם אחת גם יצא לי לשמוע אותו נואם ב"בית הרשל". לא הבנתי מה הוא אומר. הוא רק חזר עוד ועוד על המשפט "יש חשבון" "יש חשבון" – לא הבנתי איזה חשבון, אבל הייתי ילד.
כיאה למעמדו היתה לטבנקין מכונית אמריקאית צמודה. אז זה נחשב אחד מפלאי עולם בייחוד בקיבוץ. אחי הגדול אלישע גויס לשנת שירות כנהג הפרטי של יצחק טבנקין. הוא קיבל את המכונית האמריקאית הגדולה והיה נוסע עם טבנקין ממקום למקום בכל הארץ. בסוף היום היה מתאר בשפע סיפורים את מעללי טבנקין באותו היום. כולם היו מרותקים לסיפורים. זה היה מצחיק. (באחד הסיפורים טבנקין נכנס לבית קפה הגישו לו כוס עם כפית, הוא הפך את הכפית ובחש).
יום אחד כשטבנקין נעדר הוא לקח אותנו במכונית המפוארת שלו לטיול בגליל. בצילום שיש לי אני בן חמש, מטפס ועולה על גג המכונית (מישהו מהמומחים מזהה מהתמונה למעלה את הדגם?) – הגענו למנרה, מצודת כ"ח בנבי יושע, ולמטולה, שם נטרקה לי דלת המכונית על האצבע. את הכאב מהמכונית של טבנקין אני זוכר עד היום.
("חדשות בן עזר", 1653) לגיליון מצורפת תמונת המכונית של טבנקין כשאני על גג המכונית.
(שאלה לאהוד בן עזר: אני עדיין לא מבין למה חלק מגיליונות "חדשות בן עזר" נמצא באינטרנט וחלק לא?).
[אהוד: את השאלה יש להפנות ליוסי גלרון-גולדשלגר, באוהיו סטייט יוניברסיטי, המעלה לאינטרנט את גיליונות המכתב העיתי "חדשות בן עזר"].
חסרונות:
אסף ענברי כתב את הספר מתוך העיניים המוטות של מפאי"ניק מקיבוץ אפיקים. כאילו מתוך עיניו של בן גוריון והפולמוס שלו עם שלושת גיבורי הספר.
ב-1953 נאבק דוד יוסף גרין-בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, באופוזיציה משמאל, והוא חיבר ספר פולמוסי בשם "על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר" מכיוון שלא רצה להיות מואשם בהסתה נגד ברית המועצות הוא פרסם את הספר הזה בשם "סבא של יריב".
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990013030040205171/NLI
יריב גלמובוצקי-בן אליעזר יליד 1940 היה נכדו הבכור מבתו גאולה. בן גוריון רצה לחקות את מנהג הערבים להיקרא "אבו" אבא של (לדוגמה אבא של מאזן) ובחר להיקרא "סבא של".
בתגובת נגד לעגו לו ב"שומר הצעיר" וחיברו את השיר:
סַבָּא שֶׁל יָרִיב
שַׁק לָנוּ בַּתַּחַת
סַבָּא שֶׁל יָרִיב
פּוֹלָה מִתְנַפַּחַת
בּוּם טָה לָה לָה לָה לָהּ!
הדמות החסרה בספר היא דמותו של בן גוריון. כמובן מתוך אותו סגנון ספרותי של דגש על האישי הפסיכולוגי. עם בן גוריון היה הספר הרבה יותר שלם. וכמובן יחד עם תיאורם של אווה סטאשבסקי-טבנקין, חומה חיות-טבנקין-המאהבת, אנדה קארפ-יערי, וחנה וינברג-סנה, היה לא פחות מעניין לקרא גם על פאולינה-פולה מונבז, אשתו של בן גוריון ויחסה אליו. למשל הקלפטומניה שיוחסה לה.
לסיכום: ספר מרתק, אל תשעו לביקורת, קראו ותיהנו.
זהירות פשיזם
ענת קם – מריגול להפיכה צבאית
לפני עשר שנים קרא ספי רכלבסקי, אז איש מפלגת העבודה, להפיכה צבאית בה יתפוש הצבא את השלטון במקום מוסדות הדמוקרטיה. הנה מה שכתבתי אז:
הקריאה הפשיסטית של ספי רכלבסקי
לחיסול הדמוקרטיה הישראלית
"בדומה להיטלר ומוסוליני בשעתו, קורא סרסור הבורסה ספי רכלבסקי, למפקדי צה"ל שלא לציית לממשלת ישראל הדמוקרטית: "לרמטכ"ל בני גנץ ולהנהגת צה"ל אין 'אפשרות' לא למלא את השחורה שבפקודות – יש להם חובה שלא למלאה... פקודה כזו אסור לבצע." ("המרמה", "הארץ" 7.8.12)
כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכל יותר גם רכלבסקי ליהנות מחופש הדיבור.
https://archive.ph/Niv7k#selection-2169.3-2199.2
והנה בדיוק על אותו רעיון חוזרת עתה המרגלת, כתבת הארץ, ענת קם. בדיוק כפי שהצבא אז התנגד להחלטת ראש הממשלה בנימין מיליקובסקי-נתניהו ושר הביטחון אהוד ברוג-ברק לתקיפה באיראן כך על הצבא לנהוג כיום.
"ראשי מערכת הביטחון יצטרכו להתייצב, וכגנרלים ממדינת עולם שלישי להציל את ישראל מהדיקטטורים שמעוניינים להחריבה."
(ענת קם, "הגנרלים יצטרכו להציל את ישראל מעצמה", "אל-ארצ'י", 9.11.22)
מאשימים את הממשלה המסתמנת עכשיו בפשיזם ומסתבר שסכנת הפשיזם באמצעות פוטש צבאי אורבת בעיקר מהכיוון השני. איפה יאיר גולדנר-גולן, האם אינו רואה את הסימנים?
אני חוזר במדויק על מה שכתבתי לפני עשר שנים: כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, חייב לומר: עד כאן! על הצבא תמיד להישמע למוסדות הדמוקרטיים הנבחרים. ברגע שהצבא לא יציית לממשלה הדמוקרטית, יבוא הסוף על הדמוקרטיה. ברגע שהצבא יחליט לקחת את השלטון, לא יוכלו יותר גם רכלבסקי וגם המרגלת קם ליהנות מחופש הדיבור.
אסור להשתמש בביטוי "אבל לפיד"
מסתמן כי הממשלה החדשה תקום ע"פ כל התקדימים של ממשלת בנט, לפיד, עבאס – מיספר עצום של שרים ללא צורך, מספר עצום של חברי כנסת נורווגים ללא צורך וכדומה. ודוק: מן הראוי להחזיר לחוק את מיספר השרים שקבע נתניהו בממשלתו הראשונה 18 בלבד.
והחשוב ביותר אסור שכל ביקורת על הממשלה החדשה תיענה בתגובה "אבל אצל לפיד" "אצל לפיד היה ככה..."
הגעגועים של אחמד טיבי
אחמד כמאל אחמד א-טיבי העלה לדף ספר הפנים תמונה שלו עם מוחמד יאסר ערפאת וכתב ''בלילה החשוך הירח מתגעגע...''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=768552&forum=scoops1
מוזר. "הירח מתגעגע" האם הוא חולה ירח? ובכלל איך זה יכול להיות שטיבי מתגעגע לארכי הטרוריסט ערפאת לאחר שיועז הנדל (הסוחר) הכריז שטיבי לא תומך טרור? תעלומה.
דויטשלנד והכחשת השואה
ביום השנה לפוגרום ״ ליל הבדולח״ שביצעו הנאצים ביהודי גרמניה תוכנן במכון גתה בתל אביב, ביוזמת קרן ״רוזה לוקסמבורג״ של המפלגה הגרמנית ״די לינקה״, אירוע תחת הכותרת ״השואה, הנכבה ותרבות הזיכרון הגרמנית.״
משרד החוץ הביע זעזוע ושאט נפש לנוכח זילות השואה הבוטה והכוונה הצינית והמניפולטיבית ליצור זיקה שכל מטרתה הכפשת ישראל. משרד החוץ קורא לכל הגורמים המעורבים לבטל את האירוע המקומם.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=768015&forum=scoops1
האירוע אכן בוטל זמנית.
"כבר שנים שהממסד הגרמני מנסה לייצר באופן מלאכותי וחסר כל בסיס היסטורי 'אחריות גרמנית כפולה': לקורבנות השואה ולקורבנות קורבנות השואה, קרי 'הפלשתינים״'. לכן, גם חשוב לממסד הגרמני לקשר בין השואה לנכבה. הקישור המחריד הזה לא מייצר רק זילות מזעזעת של השואה, מנקה את מצפונם של הגרמנים לנוכח 'הזוועות והשואה שעושים היהודים בישראל,' אלא גם מעניק לגרמנים את הזכות לדרוש יכולת להתערב בענייניה הפנימיים והביטחוניים של ישראל ולממן ארגונים ופעילויות שחותרים תחת קיומה של מדינה יהודית.
"ההקשר ההיסטורי היחיד בין ה'נכבה' לשואה הוא שנאצים לחמו לצידם של 'הפלשתינים' והערבים שביקשו להשלים את ההשמדה בה החלו הגרמנים. זהו פרק היסטורי שנעלם לחלוטין מ'תרבות הזיכרון' הגרמנית, ולא בכדי. הוא מצביע על ההמשכיות ההשמדתית שקיימת בין התנועה הלאומית 'הפלשתינית' לגרמניה. כל עוד הקשר הזה נמשך, בעיקר באמצעות מימון גרמניה לפעילויות וארגונים שנלחמים בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אין כל סיבה להתייחס לגרמניה כאל מדינה ידידותית. היא לא. צריך לאתחל מחדש את יחסי שתי המדינות על בסיס בריא, סופסוף."
https://twitter.com/eldadbeck/status/1590649145978925056?t=uaxAC8nRxwkLYzzslg3_Yw&s=03)
אני מזדהה לחלוטין עם כל דבריו אלו של אלדד בק. אגב, בניגוד אליו אין לי אזרחות אוסטרית ומעולם לא ביקרתי בגרמניה.
החלטת האו"ם
הוועדה המיוחדת של האו"ם לפוליטיקה ולדה-קולוניזציה אישרה הערב ברוב קולות הצעה פלסטינית, הקוראת לחוות דעת דחופה של בית הדין הבינלאומי לצדק של האו"ם בהאג לגבי "המשמעות המשפטית של הכיבוש הישראלי המתמשך." למעשה, משמעות ההחלטה היא שבית הדין הבינלאומי ישפוט את ישראל.
98 מדינות הצביעו בעד, 17 התנגדו, 52 נמנעו.
על פי נוסח ההחלטה, הפלסטינים מבקשים מבית הדין לקבוע כי הכיבוש הישראלי אינו זמני כפי שנקבע בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, כלומר כזה שאמור להסתיים באמצעות משא ומתן על בסיס נוסחת שטחים תמורת שלום, אלא מצב קבוע – סיפוח הלכה למעשה. בית הדין גם עלול להמליץ לאו"ם כיצד לנהוג כלפי ישראל, בין אם בצעדים אופרטיביים, הטלת סנקציות, חרם וכדומה. החשש המרכזי בירושלים הוא ההענקה האפשרית של לגיטימציה ובמה מרכזית לתנועת ה-BDS וליוזמות החרם של מדינות שונות בעולם.
רק 16 מדינות הצביעו לצד ישראל ונגד ההחלטה. מלבד ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה מדובר בשבע מדינות אירופיות (גרמניה, אסטוניה, הונגריה, צ'כיה, איטליה, ליטא ואסטוניה), אחת מאפריקה (ליבריה), אחת ממרכז אמריקה (גוואטמלה) וארבע מדינות איים זעירות – איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו ופלאו.
רובן הגדול של 98 המדינות שתמכו בהחלטה לפיה בית הדין הבינלאומי ישפוט את ישראל הן מאפריקה, אסיה ודרום אמריקה. עם זאת, פרט לרוסיה ואוקראינה, גם מדינות אירופיות אחרות הצביעו בעד – בלגיה, אירלנד, לוקסמבורג, מלטה, פולין וטורקיה. מעצמת העל סין תמכה אף היא בהחלטה, וכך גם שתי המדינות החשובות בדרום אמריקה – ארגנטינה וברזיל.
לדברי שגריר ישראל באו"ם ארדן, ה"חוצפה" של ההחלטה חורגת גם מנושא תהליך השלום: "החלטות אלה מתייחסות לאתר הקדוש ביותר ביהדות, הר הבית – 'חראם אל-שריף' רק בשמו המוסלמי. זה לא בורות או טעות, אלא ניסיון נוסף לעוות את ההיסטוריה ולמחוק את הקשר בין העם היהודי לבין ירושלים. לעולם לא נאפשר לזה לקרות. הפלסטינים רק מוכיחים שהם מסרבים לקיים את חופש הפולחן."
משרד החוץ של צ'כיה הודיע עוד לפני ההצבעה כי יתנגד לבקשה הפלסטינית: "לעולם לא נקבל הכחשה של הקשר היהודי אל הר הבית. אנחנו מעדיפים דיאלוג בין הצדדים על פני התערבות חד-צדדית של בית הדין הבינלאומי בתהליך השלום במזרח התיכון."
ההחלטה הפלסטינית צריכה לעבור אישור נוסף של עצרת האו"ם בחודש דצמבר – שם ייהנו הפלסטינים מרוב אוטומטי מובהק.
https://m.ynet.co.il/articles/rjdvxkhho
ויוה איטליה: עידן חדש ביחסי ישראל-איטליה של ג'ורג'ה מלוני: בעיתון לה רפובליקה האיטלקי פורסם כי בדיון שנערך באו"ם, איטליה התייצבה לצידה של ירושלים. בהצבעה רומא זנחה את הקו המסורתי שלה ולהימנע והצביעה יחד עם ארה"ב, גרמניה וישראל נגד ההחלטה להעביר את סוגיית הכיבוש הישראלי המתמשך לבית הדין להאג
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=768598&forum=scoops1
שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי הגיב בטוויטר: "התמיכה האוקראינית בהחלטה ששוללת את הקשר היהודי להר הבית וקוראת לגיבוש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי מאכזבת מאוד. תמיכה ביוזמות אנטי-ישראליות באו"ם לא עוזרת לבנות אמון בין ישראל לאוקראינה."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=768595&forum=scoops1
אחרי ההצבעה איך יש בכלל לאוקראינה חוצפה לבקש סיוע ישראלי?
האם אפשר לרצוח אנשים ואי אפשר לרצוח רעיונות?
על השאלה הקשה הזו מנסה לענות ראש הממשלה החלול יאיר למפל-לפיד. הנה הקשיבו לתשובתו:
https://twitter.com/YinonMagal/status/1589321635131424769?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
"יהדות הממון הבינלאומית"
ראש מפלגת בל"ד, היווני-נוצרי האנטישמי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי סאמי אבו שחאדה מלין על יהדות הממון הבינלאומית שתרמה כספים לעודה ולטיבי ולהעלאת אחוז החסימה. "למה יהודי אמריקאי שבכלל לא מכיר אותנו ולא יודע איפה אנחנו חיים ובכלל אנחנו לא מעניינים אותו מתערב ושם מיליוני דולרים, מה האינטרס שלו?" שואל שחאדה.
https://twitter.com/AyalaHasson/status/1588957821558820864?t=GFzgwj1-H_OvKkMfh58M6A&s=03)
זו הפעם היחידה שאני מזדהה עם דבריו ועם הביקורת שלו על אותם יהודים.
כך הוזרמו מיליוני שקלים מחו''ל לעידוד הצבעה במגזר הערבי
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=767900&forum=scoops1
עזמי בשארה על בן גביר
"מי זה איתמר בן גביר? היו אחרים אני חושב שאלו שהיו גנרלים ממפלגת העבדה הציונית שהעם הפלסטיני הכיר בעבר היו רציניים יותר מאיתמר בן גביר אני עדיין חושב שאנשים כמו גנץ שמנהלים מלחמות וכמו אייזנקוט רציניים יותר מבן גביר. בן גביר פרחח רחוב פרובוקטור."
https://twitter.com/mmagadli/status/1589619467176509440?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
המגוחך הוא אינה העובדה שבשארה רואה את בן גביר כגרוע פחות לערבים מגנץ ואייזנקוט אלא שפתאום, לאחר שקבע שאין עם פלסטיני, פתאום הוא מדבר על עם פלסטיני.
"סטארט אפ ניישן לכל אזרחיה"
מסתבר שלאחר הפילוסוף ומדען המדינה, מרגל החיזבאללה, עזמי בשארה, שהגדיר את הפיכת ישראל למדינה ערבית "מדינת כל אזרחיה" קמה הוגה מדינית חדשה.
"הדרך היחידה לאחד את כל השבטים היא לחפש סיפור חדש. חלק ציונים, חלק דתיים, חלק הם כאלה וחלק הם כאלה. חייבים לבוא עם סיפור ישראלי חדש שמכניס את כולם. מה שמחבר זה סטארט אפ ניישן לכל אזרחיה," קובעת ההוגה המדינית דנה וייס. מדינת עמק הסיליקון.
https://twitter.com/hananamiur/status/1588980247168708609?t=YE75U3iIC9lBQeS2Jhmvyw&s=03)
אין ספק, הכינוי "יאכנע" שנתן לה אהוד יערי הולם אותה מאוד.
אפרטהייד באוניברסיטת חיפה
סטודנטית ערבייה מגדירה את מהות האפרטהייד במדינת ישראל: "זו מדינת אפרטהייד כמו בדרום אפריקה." האם יש קווי אוטובוס נפרדים בחיפה בין יהודים לערבים? לא. אז בתוך ישראל תני לי דוגמה לאפרטהייד? "אמממ אמ אמ אממ אמ..."
https://twitter.com/Onetruth011/status/1590292524333436928?t=rXWT8s5FfcRURNngONE_Ug&s=03)
"אמממ אמ אמ אממ אמך..." שקרנית.
בין רצח כלבים לרצח יהודים
"כל מי שיהרוג כלב, אנחנו מוכנים לפצות אותו ב-20 שקלים," נכתב בהודעה מטעם תייסיר אבו סנינה, ראש עירית חברון, לתושבי עירו, ותושבי העיר תלו כלבים וירו בהם. לאחר ביקורת נגדו, הוא חזר בו מדבריו וטען שהובן באופן שגוי.
"תנו לחיות לחיות," הכריזו מיד: "מקרה מזעזע שצריך לעצור באופן מיידי."
https://www.israelhayom.co.il/animals/article/13262338
תייסיר אבו סנינה נולד ב-1954 הצטרף בצעירותו ל"אחים המוסלמים", וב-1973 הצטרף לארגון הפת"ח וקיבל הכשרה צבאית בסוריה, וביצע פעולות חבלניות ביהודה ושומרון כמו העברת מסרים וחומרי נפץ. הוא אף לקח חלק בלחימה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975. בפת"ח הורו לאבו סנינה לחזור לחברון ולהכין את הקרקע לפיגועים נגד ישראל. הוא ומיספר מחבלים חדרו ליהודה ושומרון דרך ירדן והסתתרו במערה באזור חברון. אבו סנינה תצפת על בית הדסה בלב היישוב היהודי בחברון והסתיר אמצעי לחימה. במאי 1980, החולייה הוציאה לפועל את הפיגוע בבית הדסה בו נרצחו 6 אזרחים.
בפיגוע הטרור הפלסטיני בבית הדסה ב-2 במאי 1980, סמוך לבית הדסה בחברון. בפיגוע נרצחו 3 אזרחים ישראלים, 2 אזרחים אמריקאים, ואזרח קנדי, ונפצעו 20 אזרחים ישראלים ואמריקנים. רב"ט גרשון קליין מבני ברק, יעקב צימרמן מבני ברק, שמואל מרמלשטיין ממונטריאול, צבי גלאט מניו יורק, אלי הזאב, טוראי חנן קרויטהיימר מבני ברק ית"ד (ישראל תיקום דמם).
אבו סנינה נתפס על ידי כוחות הביטחון הישראליים ונידון למאסר עולם. לאחר ריצוי מאסר של כשלוש שנים, שוחררו בנובמבר 1983 בעסקת ג'יבריל. אבו סנינה גורש לאלג'יריה, היגר לירדן ועבד בוועדה המארגנת של תנועת הפת"ח. עם חתימת הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית ב-1993, אבו סנינה חזר ב-1998 ליהודה ושומרון.
אז תגידו אתם – מה מזעזע יותר הריגת כלבים או רצח יהודים?
תומאס לורן פרידמן: ישראל שהכרנו איננה עוד
העיתונאי האמריקאי-יהודי תומאס לורן פרידמן פירסם מאמר בעיתון ניו יורק טיימס: "כששמעתי שיש כעת 'ישראל מסוג שונה לגמרי' הבנתי שאנחנו נכנסים לתוך מנהרה אפלה באמת. שאלוהים יעזור לנו אם זה מבשר את מה שעומד להגיע גם אלינו.
"בעוד שמציאות שבעבר לא ניתן היה להעלות על הדעת קורמת עור וגידים, יתחבטו בתי כנסת בארה"ב ובעולם כולו בשאלה: 'האם נתמוך או לא בישראל שכזו?'
"השאלה תרדוף סטודנטים פרו-ישראלים בקמפוסים. היא תקשה על הדיפלומטים האמריקאים שהגנו באופן רפלקסיבי על ישראל כעל דמוקרטיה יהודית השותפה לערכי ארה"ב, ותגרום לידידי ישראל בקונגרס להתחמק מכל כתב שישאל אם ארה"ב צריכה להמשיך להעביר סיוע של מיליארדי דולרים לממשלה המושתתת על דתיים וקיצונים.
"הדבר ישפיע עמוקות על יחסי ארה"ב-ישראל. ב-1 באוקטובר פרסם אתר Axios כתבה ובה ציטוט מפיהם של מקורות הנוגע לדברים שאמר לנתניהו הסנאטור הדמוקרטי בוב מננדז, יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, שביקר בישראל בספטמבר. הסנאטור התריע בפניו, אמר אחד המקורות, שאם יקים ממשלה הכוללת קיצונים מהימין, עשוי הדבר 'לכרסם באופן רציני בתמיכה הדו-מפלגתית בוושינגטון.' זה עומד לקרות כעת."
וממי יודע תומאס לורן פרידמן שישראל השתנתה? הוא מגלה:
"דיווחתי בעיתון זה מישראל כמעט 40 שנה. לעיתים קרובות סיירתי בארץ עם ידידי היקר נחום ברנע, אחד העיתונאים המוערכים, המפוכחים, המאוזנים והזהירים במדינה. כששמעתי מפיו בטלפון, לפני דקות ספורות בלבד, ש'יש לנו כעת ישראל מסוג שונה לגמרי,' הבנתי שאנחנו אכן נכנסים לתוך מנהרה אפלה באמת."
(תומס פרידמן, "ישראל שהיכרנו איננה עוד", "אל-ארצ'י, 5.11.22)
אז מסתבר שעם עיתונאים כנחום בורשטיין-ברנע, ויהודי כתומאס לורן פרידמן אין עוד צורך באויבים. אסור לזלזל בכך. אנחנו נמצאים במתקפת תעמולה של דה לגיטימציה מסוכנת.
הפגנה בחיפה לתמיכה במחבלי גוב האריות משכם
במהלך עצרת הזדהות תמיכה בטרור בחיפה נשמעו קריאות בשבח פלג הטרור השכמי "ערין אלאסוד"
https://rotter.net/forum/scoops1/764142.shtml
מן הסתם תומאס לורן פרידמן תומך בדמוקרטיה הישראלית היחידה בעולם המתירה חופש דיבור לאויביה.
נעמן כהן
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מה נותר ממפא"י ההיסטורית בכנסת ישראל? העברית העילגת של מרב מיכאלי. משה שרת שומע אותה היה מת.
* אהוד היקר, נכחתי בטקס חלוקת פרס ביאליק, פרס טשרניחובסקי ופרס מנדלי ל-10 זוכים. כל זוכה כובד בסרטון ופסק דין השופטים. הסרטון של זיוה שמיר שלנו היה הכי מושקע, והכי חכם, ודברי התודה שלה בשם הזוכים היו ממש פנינה ספרותית.
שלך
משה גרנות
* פרופ' זיוה שמיר יקרה, לא זכור לי מגזין חדשותי שאינו פותח בסקופ רעשני וראה זה פלא – ב"חדשות בן עזר" – את פותחת את מהדורות החדשות. ללמדנו שלא נסתם הגולל על חקר הספרות כשמדובר בחוקרת בדמותך ובצלמך.
ברוב צניעותך מתגלה שאינך רק חוקרת אלא גם משוררת, היודעת להריק מכלי לכלי – מאוהל יפת לאוהל שם.
פרס ביאליק מכבד אותך ואת מכבדת את ביאליק שעל שמו נקרא הפרס.
מאחל לך עוד שנים הרבה של יצירה מאירת עיניים ומחממת לב.
בן-ציון יהושע
* ארנה גולן: היום קראתי בעיתון שלך את נאומה של זיוה שמיר בקבלת הפרס וראיתי את הערתך. וכך חשבתי על השאלה, שבעצם עלתה עוד כשכתבתי את הדוקטורט, אם הספרות העברית עוררה את הציונות או ביטאה את התהוותה? והערתך מעניינת מאוד.
בכל אופן הנאום שלה מבטא את המצוקה הקשה של מדעי הרוח, מדעי היהדות והספרות שכמעט נעלמו מן המפה.
אהוד: סבא-רבא שלי אליעזר ראב, סבי יהודה ראב ובן-דודתו יהושע שטמפפר – לא הושפעו מהספרות העברית כאשר החליטו לעלות עם בני משפחתם ארצה ולייסד ב-1878 את המושבה העברית הראשונה פתח תקווה – אלא הושפעו ממלחמת ההונגרים לעצמאותם, ומפרקי התנ"ך שתיארו להם בבירור היכן נמצאת מולדתם, לא בהונגריה. הם היו יהודים דתיים לאומיים – אך לא "חרדים".
אך בהמשך, בהחלט מקובל עליי שהספרות העברית והסופרים והמשוררים העבריים והוגי הדעות הם שהשפיעו על תנועת "חיבת ציון", הציונות והעליות הראשונות לארץ ישראל. הרצל עצמו היה סופר ועיתונאי, אם כי לא בעברית.
זיוה שמיר: כשכתבתי שביאליק כתב שירי עבודה לפני שהייתה "עבודה עברית", הכוונה לא הייתה לקומץ איכרים, בני המושבות בימי העלייה הראשונה, שדיברו בדר"כ ביידיש ולא אחת העסיקו בשדותיהם ובפרדסיהם פועלים ערבים. התכוונתי לחלוצי העלייה השנייה, שדיברו על "עבודה עברית" (וגם עבדו בפועל) כשביאליק היה בן 28, ולא בן חמש.
אהוד: האם את לא מקטינה בערך עבודתם החקלאית הקשה של איכרי המושבות של העלייה הראשונה, שהיתה בהחלט עבודה יהודית, אם כי כנראה עדיין לא בעברית, ורבים מהם שילמו בחייהם עקב התנאים הקשים בארץ באותה תקופה?
* אהוד, מתוך היומן, 31.12.1999. יום שישי. העיתונים מלאים סיכומים ושטויות. עמוס עוז אומר ב"ידיעות" שהציונות מתה. זאת בתום עשור שבו עלו כמיליון יהודים מרוסיה, ושמדינת ישראל ותרבותה נמצאות בפריחה שהרצל לא העז אפילו לחלום על ממדיהן. מזל שעמוס עוז לא אמר שמחר השמש לא תזרח, כי אז היינו נדונים לעלטת נצח. איזה שטויות.
* ברוך תירוש: דבריו של מנחם רהט בחב"ע 1798, תחת הכותרת 'גבירותיי ורבותי: מהפך', מסעירים ומתריעים בנכונותם המחרידה, אולם, נקווה שהמבולקה המתוארת לא תתגשם, ואיום המבולקה האמורה – יכפה תיקון חברתי.
לאחרונה כתבתי לנוגעים בדבר, שנתניהו מובל או מוביל את עצמו לניצחון פירוס בבחירות, כאשר באם יצליח – למעלה ממחצית הגוש שלו, תורכב מחרדים ודתיים אדוקים, שלא מסוגלים לקיים ולנהל מדינה.
בנוסף, נראה שגם התחרות בין 64 חברי הכנסת בגוש, לא תאפשר לנתניהו חלוקה ראויה של המשרות, ואקווה שלמזעור המהומה, הוא ישכיל לרתום לממשלתו לפחות מפלגת מרכז אחת.
נזכיר שבדמוגרפיה בישראל, קרוב ל-24% מהתושבים מתנכרים בחומרה לקיום המדינה, בהם קיצוני החרדים והבדואים, ושורדי פק"פ הקומוניסטים. בעזרת 76% הנותרים, אפשר היה להרכיב ממשלה איתנה ונאורה, אלא שהם מפולגים למפלגות המנוכרות ביניהן, ורק קוסם אמיתי, יצליח להיעזר במרביתם להקמת ממשלה איתנה.
חבל רק שנתניהו, למרות כישוריו, הינו חלש ביחסי אנוש, וניער ממחיצתו 'נסיכים', שהיום היו מסייעים לו. נחכה בסבלנות, ונראה מה ילד יום.
* דורון גיסין: אודי יקירי. זכיתי גם אני לצקת מים על ידיו של המורה המופלא אליהו ירקוני. בעידודו הפכתי לחלק מצוות התלמידים שחלקו תורנויות טיפול במשק החי ובגן הנוי והירק בע יתות חופשה. כמובן שזכיתי להיות נוכח ברדייה וזכיתי לספוג את מנת העקיצות הכרוכה במעמד. זכיתי גם בהדרכתו האישית להגיש עבודת גמר על עולם החי והצומח וההרמוניה שביניהם. זכורה לי אישיותו המלבבת, סבלנותו ומאור פניו, שהיו ניגוד מוחלט לאסון החינוכי ששמו המורה ע. שעשה את המקסימום לדכא אותי ולגרום לכך שאיפלט ממערכת החינוך. המורה ירקוני ואולי עוד אחד או שניים ממורי היו אלה שבזכותם לא אבד בי החשק ללמוד.
* נרי לבנה: "קשה לי למנות את מיספרם של האנשים שלפתע הודיעו לי כמה שמחה אני צריכה להיות על כך ששניים מילדיי מתגוררים בברלין ושאין חשש שנכדיי ייאלצו ללמוד במערכת החינוך הישראלית שברור שתעבור הדתה נוספת, ואחר כך יגדלו במדינה שבה לפחות מחצית מהאוכלוסייה היהודית כבר תורכב מאנשים שלא למדו לימודי ליבה. האמת? זה מנחם גם אותי." ["הארץ", 11.11.22].
אהוד: אנחנו מאחלים לך שתחלימי מהר, תארזי את מזוודותייך ותהגרי לגן העדן של ילדייך ונכדייך בברלין. חבל על כל רגע שאת נשארת בתל אביב. את הטור השבועי המקונן שלך ב"הארץ" תוכלי לכתוב גם מחוץ לישראל, כמו שהמשיך לכתוב בשעתו סייד קשוע את הטור שלו ב"הארץ" מארה"ב, עד שנאלם.
* לאחר שהנציג של חמלניצקי באו"ם הצביע נגד ישראל, אנחנו מציעים לאוקראינה, במקום להתלונן על ישראל שאינה עוזרת לה במשלוח מערכות נשק והגנה מתקדמות – לפנות לבת-בריתה בהצבעה נגד ישראל, לאיראן – ולבקש ממנה נשק הגנה נגד הטילים והכתב"מים! האיראנים ישמחו מאוד לעזור לכל מי שמצביע נגד ישראל.
* איפה דפני ליף? איפה סתיו שפיר? איפה נפתלי בנט? איפה איילת שקד? איפה זהבה גלאון? איפה ניצן הורביץ? איפה עומר בר-לב? איפה איציק שמולי? איפה משה כחלון? איפה חנין זועבי? איפה עזמי בשארה?
את כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּח!
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2171 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-6 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל