פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1800!

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בחשון תשפ"ג. 17.11.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 32. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יוסי אחימאיר: מכתב לסופר פורש. // אורי הייטנר: צרור הערות 16.11.22. // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין. // יוסף דוריאל [ז"ל]: התקינות הפוליטית הצבועה. // אירית שושני: שבוע העליות במערכת החינוך. // אהוד בן עזר: יצחק זיו-אב. // מנחם רהט: אוּ"ם שְׁמוּם. // אהוד בן עזר: מיומנו של שופט תיאטרוני, מעיין הכבשים. // נעמן כהן: ברכות לפרופ' זיוה שמיר לקבלת פרס ביאליק. רון אבוז'נסקי-חולדאי לא שומר על מורשת ביאליק. אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני. // הסיפור המדהים על אודות בְּרוֹנקה קליבנסקי (ויניצקי). // ממקורות הש"י.

גיליון 1801 יופיע ביום שני 21.11.22

גיליון 1802 יופיע ביום חמישי 24.11.22

גיליון 1803 יופיע ביום שני 28.11.22

גיליון 1804 יופיע ביום חמישי 1.12.22

אחר כך מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה

והגיליון הבא 1805 יפורסם ביום שני 19.12.22

או ביום חמישי 22.12.22

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

32.

מַה שֶּׁאֲנִי עוֹזֵב בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

אָשׁוּב אֵלָיו בְּגִיל חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ

כְּשֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מֵהַמִּלוּאִים

סוֹפִית –

רַק אָז אַתְחִיל לִחְיוֹת

אִם לֹא אָמוּת

וְלֹא אֶפְשֹׁט אֶת הָרֶגֶל

וְהָרֶגֶל לֹא תִּקָּטַע –

אֶלָּא תַּעֲמֹד לִי

כְּשֵׁם שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לִי

עַתָּה –

וַאֲהוּבָתִי עֲדַיִין תְּחַכֶּה לִי

בְּבֵיתָהּ.

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

I haven't told my garden yet

 [50]
I haven't told my garden yet --

Lest that should conquer me.

I haven't quite the strength now

To break it to the Bee --

I will not name it in the street

For shops would stare at me --

That one so shy -- so ignorant

Should have the face to die.

The hillsides must not know it --

Where I have rambled so --

Nor tell the loving forests

The day that I shall go –

Nor lisp it at the table --

Nor heedless by the way

Hint that within the Riddle

One will walk today –

עוד לא סיפרתי לגני

[50]

עוֹד לֹא סִפַּרְתִּי לְגַנִּי --

פֶּן אֶכָּבֵשׁ עַד כְּלוֹת

וְאֵין לִי כֹּחַ לַדְּבוֹרָה

עַכְשָׁו זֹאת לְגַלּוֹת --

גַּם לֹא אַזְכִּיר זֹאת בָּרְחוֹב

עֵין כָּל חֲנוּת תִּתְמַהּ --

אַחַת רָפָה בְּחֻצְפָּתָהּ

תֵּלֵךְ לְעוֹלָמָהּ. 

אַל תְּגַלּוּ זֹאת לַגְּבָעוֹת --

שֶׁלְּצִדָּן שׁוֹטַטְתִּי --

וּבַל יֵדַע יַעַר אוֹהֵב

יוֹם בּוֹ אֵרַע מוֹתִי

אַל  תֶּהְגּוּ לְיַד שֻׁלְחָן --

כְּמוֹ אַגַּב אוֹרְחָא

אַל תִּרְמְזוּ שֶׁאֶל חִידָה

הַיּוֹם אַחַת הוֹלְכָה.

Whether my bark went down at sea

 [52]

Whether my bark went down at sea –

Whether she met with gales --

Whether to isles enchanted

She bent her docile sails --

By what mystic mooring

She is held today --

This is the errand of the eye

Out upon the Bay.

אם ספינתי ירדה לים

[52]

אִם סְפִינָתִי יָרְדָה לַיָּם –

אִם נִפְגְּעָה קָשׁוֹת --

אִם אֶל אִיִּים קְסוּמִים  נָטוּ

מִפְרָשׂ וּכְלֵי מָשׁוֹט --

בְּאֵיזֶה מַעֲגָן סוֹדִי

כַּיּוֹם עוֹדָהּ שְׁבוּיָה --

זוֹ שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מַבָּטִי

עַל פְּנֵי מִפְרַץ הַיָּם. 

Taken from men -- this morning

 [53]

Taken from men -- this morning

Carried by men today --

Met by the Gods with banners --

Who marshalled her away –

One little maid -- from playmates --

One little mind from school --

There must be guests in Eden --

All the rooms are full –

Far -- as the East from Even --

Dim -- as the border star --

Courtiers quaint, in Kingdoms

Our departed are.

לוּקחה הבוקר מִמְּתים

[53]

לֻקְּחָה הַבֹּקֶר מִמְּתִים

הַיּוֹם נִשְּׂאָה עַל-יְדֵיהֶם --

פְּגָשׁוּהָ בִּדְגָלִים אֵלִים --

סִדְּרוּהָ בְּשׁוּרוֹתֵיהֶם –

יַלְדָּה מִמִּשְׂחֲקֵי רֵעִים --

וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים --

אוּלַי אוֹרְחִים יֵשׁ בַּמְּרוֹמִים --

וְכָל הַחֲדָרִים תְּפוּסִים –

רְחוֹקָה כְּמוֹ הַמִּזְרָח מֵעֶרֶב --

צִבְעָהּ שְׁחָקִים אֲשֶׁר כָּבוּ --

שָׁם כְּמוֹ אַנְשֵׁי סוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ

שׁוֹכְנִים רֵעֵינוּ  שֶׁעָזְבוּ. 

If I should die

 [54] 

If I should die,

And you should live --

And time should gurgle on --

And morn should beam --

And noon should burn --

As it has usual done –

If Birds should build as early

And Bees as bustling go --

One might depart at option

From enterprise below!

'Tis sweet to know that stocks will stand

When we with Daisies lie –

That Commerce will continue --

And Trades as briskly fly –

וכי אסגור עיניי לעד

[54]

וְכִי אֶסְגֹּר עֵינַי לָעַד,

וּבָהּ בָּעֵת תַּמְשִׁיךְ לִחְיוֹת --

וְכִי הַזְּמַן יוֹסִיף לְהִתְגַּלְגֵּל --

וְאִם יַפְצִיעַ אוֹר שַׁחְרִית   --

וְאִם יִלְהַט חֲצוֹת-הַיּוֹם --          

וּבְחֻמָּהּ תִּבְעַר הַשֶּׁמֶשׁ כִּבְהֶרְגֵּל –

אִם צִפֳּרִים יִבְנוּ כְּמוֹ אָז

וְהַדְּבוֹרִים בְּרַחַשׁ רָב --

כָּל אִישׁ כְּאַוַּת-נַפְשׁוֹ יִטֹּש

מִפְעַל-חַיָּיו שֶׁמִּתַּחְתָּיו!

יֵדַע שֶׁעוֹד הַמְּלַאי קַיָּם

גַּם עֵת נָנוּחַ בֵּין פְּרָחִים –

מִסְחָר נִמְשָׁךְ, וּמִדֵּי יוֹם –

הַהֶסְכֵּמִים נֶעֱרָכִים –

זֶה גַּם יָקֵל אֶת הַפְּרֵדָה

וְגַם אֶת נַפְשְׁךָ יַשְׁקִיט --

כִּי הָאָדוֹן בְּעֵרָנוּת

עוֹדוֹ מוֹבִיל אֶת הַתָּכְנִית!                                         

By Chivalries as tiny

 [55]

By Chivalries as tiny,

A Blossom, or a Book,

The seeds of smiles are planted --

Which blossom in the dark.

בגינונים של אבירות

[55]

בְּגִנּוּנִים שֶׁל אַבִּירוּת,

בְּפֶרַח אוֹ בְּסֵפֶר,

זַרְעֵי הַחִיּוּכִים נִזְרִים --

וְהֵם נוֹבְטִים  בַּסֵּתֶר.

If I should cease to bring a Rose

[56]

If I should cease to bring a Rose

Upon a festal day,

'Twill be because beyond the Rose

I have been called away –

If I should cease to take the names

My buds commemorate --

'Twill be because Death's finger

Claps my murmuring lip!

אם לא אוסיף תת זר פרחים

[56]

אִם לֹא אוֹסִיף תֵּת זֵר פְּרָחִים

בְּיוֹם חַג וּמוֹעֵד,

אוֹת הוּא כִּי אֶל הַמֶּרְחַקִּים

נִקְרֵאתִי בִּבְלִי עֵת –

וְאִם אֶשְׁכַּח כִּי נִצָּנַי

הִנְצִיחוּ שְׁמוֹת מֵתַי

אוֹת הוּא כִּי אֶצְבַּע הָאָבְדָן

נָקְשָׁה  עַל דַּל-שְׂפָתַי!

תרגמה: זיוה שמיר

* * *

יוסי אחימאיר

מכתב לסופר פורש

ליצחק בן-נר השלום והברכה,

הופתעתי לפני שבוע ימים בדיוק עם טור הפרידה שלך ב"מעריב". מדי יום שני היה טורך מתפרסם בעמוד השמאלי, משתרע מראש העמוד עד תחתיתו. מנגד – מאמר הנגד שלי פורסם דרך קבע בעמוד הימני. בלא ששנינו תיכננו זאת – הן איננו מכירים באופן אישי זה את זה – היינו שני הפכים במרבית דעותינו. ימין ושמאל.

אני מניח שששת הקוראים שלך הם גם ששת הקוראים שלי. אינני יודע אם קראת את מאמריי, אבל יכולני להבטיח לך שהקפדתי לקרוא את מאמריך הרהוטים. יתכן שהייתי הקורא השביעי שלך. קראתי, משום שאינך רק עיתונאי דעתן, אתה קודם כל סופר עברי והצירוף הזה של סופר ופובליציסט מבטיח שתמיד יהיה מעניין לקרוא אותך. ותמיד – לא להסכים עימך.

הגדלת לעשות במאמרך, שפורסם יום לפני הבחירות. היה בך עוד זיק של תקווה, כי מה שניבאו הסקרים לא יתגשם. כדרכך השתמשת בשפת ייאוש, הזהרת מ"נפילת ישראל לתהומות אפלות," כאשר "גוש האבדון" ינצח. לא בחלת במילים קשות אף מאלה, אזהרות-סרק בשפה בוטה, כעסנית, שאינה מכירה בכך שיש אזרחים שווי זכויות ודעות גם מחוץ לבועה התל-אביבית.

דבר אחד באותו מאמר שלך התבדה מיד. נתניהו לא חזר לממשלה צרה, בת 61 מנדטים, אלא עם רוב של 64 מנדטים, עם יכולת לעמוד בפרץ מול תביעות מופרזות של שותפיו. מנגד, אין הוא יכול שלא להעניק למפלגה שותפה, שזכתה ב14 מנדטים, תיק או שניים מרכזיים. זו משמעותה של קואליציה. זו משמעותה של דמוקרטיה.

קולות "שפויים ואחראים" אינם נמצאים רק באוסף המפלגות הנגדי, שאין כל קשר מהותי בינן, פרט לשנאת נתניהו ומחנהו. זו אולי אחת הסיבות שקולך וקולם של עוד אזרחים שהם ממתנגדיו לא הספיקו לשמר את השלטון בידי הגוש-לא-גוש, הכולל את המפלגות הערביות, שבחלקן מייצגות את האינטרס הפלשתיני-טרוריסטי. הכול היה כשר בעיניך ובעיני חבורה גדולה של פובליציסטים להכשיר את בל"ד, את עודה וטיבי, ובלבד שהשלטון לא יישמט מידי מי שאתה מכנה "האחראים והשפויים".

מה מדאיג אותך ושכמותך? כמובן – הכיבוש. אתה ציוני נאמן. דואג למדינה ולעתידה, אבל שוגה בזיהוי מקור הסכנות האורבות לה. בראש וראשונה – השסעים בעם, הקרע המעמיק בין השמאל לימין ולציבור הדתי. מה לעשות, והימין הוא הרוב  בעם, רוב שהולך ומתעצם מבחירות לבחירות. הימין שרוצה מדינה איתנה, יותר מסורת יהודית, אהבת המולדת ההיסטורית, זקיפות קומה לאומית. זה המחנה המפוכח שמבין כי כל ויתור, טריטוריאלי או אחר, יזמין מנגד דרישות לוויתורים בלתי מתפשרים נוספים, עד לסוף המר.

באזורנו הקשה עלינו להתנהג כבני האזור, שמבינים כי מול הלחצים המופעלים עלינו, עלינו להפעיל לחצי-נגד. לעמוד בתוקף על שלך, להתפשר אולי כאשר גם הצד השני יהיה נכון לוויתורים.

אין לדעת עד מתי יימשך מצב זה של מתח ביטחוני מתמיד, אבל צריך להיות אופטימי. מי כמוך יודע שאת כל הסכמי השלום הביאו לישראל ממשלות הליכוד, כולל ההסכם עם ירדן שאמנם ראש הממשלה יצחק רבין חתם עליו, אבל ממשלות בגין ושמיר הכשירו את הקרקע לקראתו.

הממשלה שתיכון איננה ממשלת החלומות שלי. אבל היא ממשלה שמפיגה את כל חלומות הבלהות של ממשלת החובבים והוויתורים, שעמדו בראשה בנט (שישה מנדטים) ולפיד (17 מנדטים). הייתי רוצה ש"המחנה הממלכתי" יצטרף אליה, כדי לאזן את הימין הקיצוני, אבל בינתיים בני גנץ עומד במריו, מסרב, ומוכיח בכך כי סיסמתו "המדינה לפני הכול" היא אמירה בעלמא בלבד. גם  לאופוזיציה – נא להתרגל – יש תפקיד במשטר דמוקרטי.

במאמרך שקדם לטור הפרידה עשית ניסיון נואש להביא לתוצאה הפוכה מזו שהביאו תוצאות האמת בבחירות הדמוקרטיות, אך לשווא. נוכחת, ואני מסכים עימך, כי למאמרים ולפרשנים אין השפעה של ממש על דעת הקהל. אני יודע זאת גם מניסיוני. ולמרות זאת, יש בך, יש בי, דחף לכתוב, להביע את דעותינו המנוגדות בניסיון לשכנע.

כתיבה כרוכה במאמץ אינטלקטואלי ופיסי. היא תרגומן של המחשבות מהראש אל הדפוס, מאמץ לנסחן כהלכה, והעברתן (במקרה שלנו) לידיה האמונות של ענת העורכת. אבל להפסיק? להתייאש? לחשוב ש"הלכה המדינה"? חבל, כי אתה בר פלוגתא חריף, בוטה, לא מתפשר –וראוי.

במשך עשור של כתיבה היתה לך אשלייה שאתה משפיע, משכנע, והנה זה לא קרה. יכולני להבטיחך, יצחק: לא קרה שום אסון. תהיה לפחות גאה בדמוקרטיה שלנו ובהכרעותיה. עוד נשוב ונקרא את מאמרך בעוד חצי שנה, שנה, לראות מה מכל התיאורים האפוקליפטיים שלך יתגשם. הבה נקווה, כי כל נבואות הזעם שלך ושלך רעיך בשמאל, יתבדו.

יוסי אחימאיר

אהוד: בישראל המימסד הספרותי מכיר ב"סופר חשוב" בעיקר אם הוא בא מצד שמאל והוא גם אנטי-ביבי ופרו-פלסטיני כמו באבא עמוס עוז ובאבא א"ב יהושע – שכמות השטויות הפוליטיות שכתבו בשעתם יכולה למלא אולם הדלקה שלם במתחם ההילולה של הבאבא סאלי בנתיבות.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.11.22

* לא לשתף פעולה – אחד האתגרים המדיניים הראשונים לפתחה של הממשלה החדשה, הוא ההחלטה שתתקבל, קרוב לוודאי, בעצרת האו"ם, לאמץ את המלצת ועדת האו"ם להעביר לבית הדין בהאג את סוגיית "אקיבוש".

לסכל את קבלת ההחלטה קרוב לוודאי שאי אפשר, בשל הרוב האנטי-ישראלי האוטומטי בגוף הצבוע הזה. אולם יש לעשות מאמץ לשכנע כמה שיותר מדינות להתנגד להצעה. ואם לא להתנגד, לפחות להימנע או להיעדר.

לאחר שתתקבל ההחלטה, על ישראל להבהיר שלא תשתף פעולה עם בית הדין בהאג; לא תשלח עדים, לא תעביר מסמכים, לא תציג את צדקתה, כיוון ששיתוף פעולה משמעותו הכרה בלגיטימיות של המשפט הצבוע הזה.

גם לאחר קבלת ההחלטה, יש להפעיל את ידידותינו בעולם להיאבק נגד בית הדין שדן בסוגיה.

* צביעות בכיינית – אילן רועה היה כתב קול ישראל בצפון. הוא שידר בעיקר משתי זירות – רצועת הביטחון בלבנון והגולן בשנות המאבק נגד הנסיגה. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, עבדתי עם אילן ונוצרו בינינו יחסי חברות קרובים.

במסגרת תפקידו, הרבה אילן לנסוע לרצועת הביטחון, לראות מקרוב את המתרחש וראה עצמו כשליח הציבור הישראלי, הנמצא שם כדי לדווח לו ולסקר בעבורו את הנעשה שם.

ב-28 בפברואר 1999 הצטרף אילן למפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, ונסע עמו בשיירה. הרכב של גרשטיין עלה על מטען צד שהופעל מרחוק. כל ארבעת הנוסעים ברכב, ובהם תא"ל גרשטיין ואילן רועה נהרגו.

נפילתו של אילן רועה בן ה-32 היתה אבדה גדולה לתקשורת הישראלית, שאיבדה את אחד הטובים, המוכשרים, המסורים והצעירים בשורותיה.

אילן לא היה העיתונאי הראשון ולא האחרון, בארץ ובעולם, שנהרג במילוי תפקידו, בסיקור אזורי קרבות. אין שנה שלא נהרגים בעולם עיתונאים. גם השנה, במלחמה באוקראינה.

בכל העולם וגם אצלנו, מקובל שזה מחיר הרצון והנכונות לשדר מהשטח, גם בזמן מלחמה ועימותים צבאיים. עם כל הצער על נפילתו של אילן, אף אחד לא התבכיין על שהאויב רוצח עיתונאים. איש לא דרש לפתוח בחקירה.

אבל כאשר עיתונאית פלשתינאית, שכמו אילן רועה וכמו אלפי עיתונאים אחרים ברחבי העולם בחרה לסקר משטח קרבות, נקלעה לחילופי אש ונהרגה, כל העולם כמרקחה, מחפשים אשמים ומפנים אצבע מאשימה לישראל. ועכשיו גם הבולשת הפדרלית האמריקנית –FBI  החליטה בצעד חריג לפתוח בחקירה על הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין. עיתונאים אמריקאים רבים נהרגו בסיקור אזורי קרבות. עיתונאים רבים שאינם אמריקאים נהרגו מאש צבא ארה"ב בעת ביצוע שליחותם העיתונאית. מה יום מיומיים?

מדוע העולם מאמץ את הבכיינות הפלשתינאית הצבועה? מדוע כאשר מדובר בפלשתינאים, העולם מאמץ נורמות שאינן קיימות בשום מקום אחר בעולם?

טוב שלפיד וגנץ הבהירו שישראל לא תשתף פעולה עם החקירה הזאת.

[אהוד: אתה צודק ב-100%. שירין אבו עאקלה היתה לא רק עיתונאית אלא חלק ממערכת התעמולה הפלסטינית של שנאת ישראל. ההחלטה האמריקאית לחקור את מותה היא צביעות גדולה שנובעת משנאת ישראל בקרב חלקים במפלגה הדמוקרטית התומכים בפלסטינים].

* טרור נגד תומכי הטרור – מהבחינה האנושית, כואב הלב על כל אחד ואחד מן ההרוגים והפצועים בפיגוע הטרור בטורקיה.

מבחינה מדינית, מדינה תומכת טרור, שבמשך שנים מסייעת לחמאס ומממנת אותו – לא נורא אם תחווה טרור.

* דמגוג זול – בפיגוע הרצחני באריאל היה כשל חמור של המאבטח שלא חתר למגע ולא ירה במחבל והרגו, וכך לא הפסיק את מסע הרצח.

בן גביר, הדמגוג הזול, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והשתמש בכשל הזה כדי להפיץ את סיסמת הכזב הפופוליסטית שלו על "שינוי נהלי הפתיחה באש."

כמובן שאלה דברי הבל, כיוון שעל פי נהלי הפתיחה באש חובתו של המאבטח היתה לירות על מנת להרוג. הבעייה אינה בכך שהוא פעל על פי נהלים שגויים, אלא שלא פעל על פי הנהלים.

הנהלים ברורים. כל חייל, כל שוטר וכל מאבטח מכיר אותם. לצערנו, חווינו פיגועים רבים בחודשים האחרונים, ותמיד, כל מי שחתר למגע והרג את המחבלים, זכו לשבחים רבים, לצל"שים, להזמנה לפגישה אישית עם רוה"מ וכו'. הכול העלו זאת על נס. ואילו רק השבוע הודחו שני שוטרי מג"ב שלא חתרו למגע ולא חיסלו מחבל בפיגוע. וחייל שהרג אזרח בשוגג, כי סבר שהוא מחבל בפיגוע – זוכה מכל חשד והובהר שהוא פעל נכון.

אבל הדמגוג הכהניסט משקר כדי לקדם את הסיסמה הפופוליסטית. הוא רוצה להסיר כל כבלי מוסר לחימה וטוהר הנשק מלוחמי צה"ל והמשטרה.

ח"כ צביקה פוגל מעוצמה כהניסטית אמר בראיון לגל"ץ שבן גביר כשַׂר ינהג אחרת מהפרובוקציות שלו כח"כ מהאופוזיציה. והנה, כאשר הוא עומד להתמנות לשר, הוא ממשיך לרקוד על הדם.

* בן גביר בכאפיה – כשקהל כהניסטי קרא קריאות בוז לבן גביר ה"מתון", באזכרתו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י, כיוון שאמר שהיום הוא אינו מציע לגרש את כל הערבים (בטח הוא מוכן להשאיר שניים שלושה שואבי עצים וחוטבי מים), חשבתי שאולי נזכה לראות בקרוב תמונות של בן גביר בכאפייה. יהיה בכך צדק פואטי.

* בעד הליכוד – כאשר אני שומע את הדרישות של הכהניסטים ועוזריהם ושל החרדים, אני נהיה אוהד הליכוד. אני רוצה לראות את אנשי הליכוד מאיישים את התפקידים שהמפלגות הללו דורשות. כמובן שכוונתי גם למשרד לביטחון פנים, שמדובר עליו כאילו הוא רשום בטאבו על הפרחח הכהניסט.

* הפקרות – הפקרת תיק הביטחון בידי סמוטריץ' – הפקרות.

* שור מועד – שדר הרדיו נתן זהבי הושעה מתחנת הרדיו 103 אף אם, בעקבות דברי בלע נוראים שאמר בשידור, שהיה שמח "לו כמה מכם היו קושרים את התפילין לגרון שלהם ותולים את עצמםץ"

מעסיקיו שהשעו אותו – מיתממים. הרי כאשר הם העסיקו אותו, הם ידעו שמדובר בפרובוקטור גס רוח וביריון מיקרופון. הרי הם העסיקו אותו דווקא בשל תכונה זו, התכונה הבולטת שלו, כי היא מושכת, משום מה, רייטינג.

כשמדובר בשור מועד – מי שהעסיק אותו אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהתנער מדברי הבלע. מי שהעסיק אותו, נושא באחריות ובאשמה לדברים האלה.

יש אנשים, כמו נתן זהבי ותמונת הראי שלו עוכר הדין שפטל, שאין זה ראוי להפקיר בידיהם זמן שידור, ומי שמפקיר בידיהם זמן שידור, אל לו להלין על תוצאות החלטתו, אלא על עצמו.

* מֶכָּה של הנוטעים – איטליה נחשבת למֶכָּה של מגדלי התפוחים. נוטעים ומגדלים מכל העולם עולים אליה לרגל, ללמוד

אתמול יצאתי, יחד עם צוות המטע של אורטל כמעט בשלמותו, לסיור מגדלים של "בראשית" בבולזאנו שבצפון איטליה.

* ביד הלשון: בית אלפא – בימים אלה חוגג קיבוץ בית אלפא מאה שנים להיווסדו. בית אלפא הוא הקיבוץ הראשון של תנועת "השומר הצעיר". הוא הרחיב מזרחה את הגבול המזרחי של עמק יזרעאל ושל ההתיישבות היהודית. הוא היה לאורך שנים יישוב ספר מבודד במלוא מובן המילה. ב-1929, במאורעות תרפ"ט, הוא הותקף, אך בסיוע חיל הסְפָר ההתקפה נהדפה.

אירוע דרמטי מרכזי בתולדות הקיבוץ ארע ב-1940, וזעזע את התנועה הקיבוצית כולה. הוא זכה לכינוי "הטרנספר". הקיבוץ התפלג על רקע פוליטי, בין תומכי השומר הצעיר לתומכי מפא"י. תומכי מפא"י נאלצו לעזוב את ביתם, את יישובם, להיעקר ממפעל חייהם, ולנדוד יחד עם ילדיהם לקיבוץ רמת יוחנן. במקביל, תומכי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא.

בית אלפא נושא את שמו של היישוב היהודי הקדום בית אלפא שהיה באזור עד המאה השישית לספירה. לאחר מכן ישב במקום יישוב ערבי שנקרא בית אילפא, ובכך שימר את שם היישוב היהודי שקדם לו.

על פירוש השם הקדום יש שתי סברות: האחת מהמילה 'אלוף' שפרושה שור, כלומר מקום שגידלו בו שוורים. השנייה מהמילה 'אולפנא', כלומר מקום לימוד, בית ספר.

ב-1928 התגלו שרידי בית הכנסת הקדום של היישוב ובמרכזה רצפת הפסיפס היפהפייה. הגן הלאומי בית אלפא ובו בית הכנסת נמצא בתחום קיבוץ חפציבה הסמוך.

אורי הייטנר

לוזאנו, איטליה.

אהוד: מאחלים לך תפוחיאדה איטלקית נעימה!

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, אפריל 2003, ופורסם מאז פעמים אחדות וללא שום שינוי!

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציוויליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציוויליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול, אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

אהוד בן עזר

* * *

יוסף דוריאל

POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY

אהוד בן עזר היקר,

כל הכבוד על מאמרך "בעתיד הנראה לעין" ["חדשות בן עזר", 10.2.11, גיליון 616], בו בנית פרדיגמה מדוייקת על עתיד האנושות בטווח "הנראה לעין".

חבל שאינך יכול להעביר סמינר מתאים למימסד המודיעיני שלנו, שהוכיח בוּרוּת מוחלטת במישור זה, החל מכישלונו המונומנטאלי במלחמת יום הכיפורים ועד לפיגור של שבע שנים בפיענוח פרדיגמת ההתנהלות של יאסר ערפאת, שכל בר-דעת יכול היה לחשוף תוך שנה מהסכמי אוסלו.

מה שנעלם מעיניך (כמו מעיני רבים אחרים) זה – תהליך התפתחות הדת החדשה באמריקה, שעומדת להרוס את מעמד מנהיגותה בהגנת  העולם החופשי. זוהי דת ה-PC שאני קורא לה – POLITICALLY CORRECT HYPOCRISY – התקינות הפוליטית הצבועה, שמפיצה אידיאולוגיה חולנית המטיפה לשנאה עצמית של הציוויליזציה המערבית לטובת העמים "המקופחים".

הייתי עד להתחלת צמיחתה באקדמיה האמריקאית, עם פרופסורים ודוקטורנטים שהתמסרו להפצתה – עד שהשתלטה על ציבור גדול של בוחרים נאורים במפלגה הדמוקרטית. הופעת הנשיא האנטי-אמריקאי חוסיין אובמה היא רק תוצאה מהצלחת הדת החדשה. בספרי "ללמוד מהחיים" ניסיתי לתאר את תופעת אובמה לא כהצלחתו של כסיל להגיע לפסגת השלטון אלא – כתוצאת אובדן שיקול הדעת הרציונאלי של אוכלוסייה גדולה שבחרה בו. כך, שגם אם אובמה לא ייבחר מחדש, יש לנו עניין עם סכנה של מפולת תרבותית בעולם המערבי, שאם לא יקום כוח לעצור אותה נראה יותר ויותר מנהיגים מסוגו של אובמה וחבורתו מובילים את תרבות המערב לאבדון.

בברכה,

יוסף דוריאל

* * *

אירית שושני

שבוע העליות במערכת החינוך

30.10-4.11, ה'-י' בחשון

מדינת ישראל נבנתה בידי עולים שהגיעו ארצה טרם הקמתה ולאחר שהיתה למדינה. מפעל העלייה הוביל לבניית חברה ישראלית מגוונת ורבת תרבויות, והוא מהמאפיינים המייחדים את עם ישראל ואת מדינת ישראל.

שבוע העליות מצוין במערכת החינוך בכל שנה סמוך ליום ז' במרחשוון שנקבע על פי חוק 'יום העלייה'. מועד זה נבחר בשל סמיכותו לשבת שבה קוראים בתורה את פרשת "לֵךְ לְךָ" העוסקת בעלייתו של אברהם אבינו לארץ. החוק נועד לקדם את שילוב התרבויות השונות בחברה הישראלית על ידי הוקרת תרומתם של העולים למדינת ישראל במרוצת השנים ועד ימינו.

ב"שבוע העליות" הוזמנתי לבית ספרה של נכדתי ושיתפתי את חוויות עלייתי ארצה בילדותי בשנת 1957. תרמתי להם עותק מספרי "השלג האחרון" העוסק בתקופה של "עליית גומולקה". סיפור העלילה הוא דמיוני, אך נסמך על הרקע האוטנטי. אני מביאה קטעים מספרי "השלג האחרון" בהוצאת ספריית פועלים 1998.

"עוד מישהו ייסע לישראל בקרוב?" הדהד באוזני קולה של המורה בלה. היה שקט בכיתה והשאלה הלמה בי כרעם ביום בהיר...

ישבתי מאובנת במקומי. הלא הוריי הגישו בקשה להיתר יציאה מפולין. ואף שעדיין לא קיבלנו אותו, ציפינו שיגיע בקרוב. ומה יהא על המחזה של בלה, דאגתי, אם אסע, התפקיד שלי יישאר מיותם... והיא כל-כך מתאמצת שהכול יתנהל כשורה. מורתי האומללה... ליבי נחמץ. אף שדשדשנו עדיין בשלגים הפריכים של החורף, הזדרזה מורתנו וחילקה לנו תפקידים להצגת סוף השנה. היא הפקידה בידינו ספר מחזות יקר ללבה והורתה לנו להעתיק את התפקידים מן המחזה "מרד הירקות בגינה". הירקות התמרדו נגד הריסוס הצורב בו ריסס אותם הגנן והתריעו שהוא עלול להרעיל את בעלי החיים ואת בני האדם.

הספר החל כבר לנדוד מבית אל בית. היה לנו זמן בשפע עד סוף השנה ויכולנו להעתיק בנחת את כל התפקידים. רק היתרי היציאה הדאיגו את בלה, כי כל היתר יציאה איים לעקור עוד ירק בגינה. לולה נסעה לפני חודשיים ונעקרה השעועית, והנה אנו נפרדים מהלינקה ובא הקץ על אפונת הגינה...

בלה ניצבה מולנו עכשיו, עטורת תלתלים, מלאת גוף, עטופה סוודר גדול וחם. מבטה היה תלוי בנו בציפייה דרוכה.

מארק הצביע. הוא אמר שהוא נוסע בעוד חודשיים וחצי וסיפר שנתן את התפקיד שלו ללאונק, כי לאונק מעדיף להיות פטרוזיליה על פני ראש כרוב.

הכול התפרצו בצחוק רועם. אפילו המורה בלה שהבשורה כבר נסכה דאגה על פניה, הידקה עכשיו את שפתיה בניסיון נואש לבלום את צחוקה, אך נכשלה ופרצה בצחוק בלתי נשלט. ואולי הצחוק שלה הפיח בי אומץ והרמתי יד. כשפנתה אליי, נחרץ קמט במצחה ודקירה פילחה את ליבי. מוטב שאשתוק, חלפה מחשבה במוחי, כי אולי נקבל את ההיתר בקיץ ואולי בכלל רק בעוד שנה... אז למה לי...

"הצבעת..." הזכירה לי המורה ואז אמרתי לה משהו שלא התכוונתי בכלל: "כן גם אני, גם אני רוצה להחליף את התפקיד שלי, אני רוצה להיות אפונת הגינה..." אמרתי.

חיוך התפשט על פני המורה והיא נשמה לרווחה: "בבקשה, אם זה מה שאת רוצה, בבקשה." הסכימה ברצון.

אירית שושני

* * *

אהוד בן עזר

יצחק זיו-אב

מתוך היומן, 31.12.2001. יום שני. בעיתון מופיעה מודעת אבל על מותו של יצחק זיו-אב, בגיל מופלג, הוא נולד בשנת 1907, דומני. בהיותי ילד הייתי קורא את סיפוריו ב"הבוקר לילדים", מהם נחרתו בזיכרוני בעיקר הסיפורים על המושבות הראשונות, מהן שנעזבו בגלל קשיי החיים והקדחת. לימים למדתי עם אחיינו רמי זיו-אב בתיכון חדש בתל-אביב. רמי, שנפטר בינתיים, היה בנו של נחום זיו-אב, מראשי ההגנה בשעתו וידיד טוב של אבי ושל דודיי ממשפחת בן עזר. אני זוכר ששמעתי מנחום הרצאה על תולדות ההגנה בבית "יד לבנים" בפתח-תקווה. גם נחום מת בגיל צעיר.

יצחק, שהאריך ימים, שכל את בנו, שכחתי את שמו, שהיה שופט. במרוצת השנים יצא לי להיות בקשר פעמים אחדות עם יצחק זיו-אב, ולא תמיד לטובה. כאשר עזבתי את עין-גדי וחיפשתי עבודה, עמדו לפניי משרת מדריך בנוער העובד בדימונה או מדריך חברתי בכפר סילבר, השייך לציונים הכלליים ונידמה לי גם להתאחדות החקלאים. אפריים גיסין, שהיה ידיד קרוב של הוריי, ומראשי ההתאחדות, שלח אותי אל זיו-אב, שכבר אז, בסוף שנות החמישים, היה מראשי התאחדות האיכרים. זיו-אב שאל אותי על המקום עבור מי הצבעתי בבחירות האחרונות, וכשאמרתי לו שעבור מפא"י, אמר שאין לי מה לחפש אצלם ושלח אותי מעל פניו. אפריים היה כנדהם, ואני קיבלתי את הצעת העבודה בדימונה.

אחר-כך היו שנים שבהן אהרון בן עזר, בן-דודי המנוח, היה אף הוא מראשי התאחדות האיכרים, ובראשית שנות השמונים עמד על הפרק נושא הוצאת כרך כל השירים של אסתר ראב. הוא שלח אותי לזיו-אב, שהוציא חלק ניכר מספריו בסיוע או על חשבון התאחדות האיכרים, ושוב, האיש קישקש, דחה, הבטיח, ודבר לא יצא. אפילו פרוטה הם לא תרמו להוצאת "כל שיריה", למרות שבשעתה העניקו לה מעין "אזרחות כבוד" מטעמם.

חולפות עוד שנים אחדות, וזיו-אב, שאמנם לא נולד בארץ, לוחם על כבודן של המושבות הראשונות ומצליח לשכנע את הנשיא, אינני זוכר מי מהם, לחוג בבית הנשיא את יום חג "התלם הראשון", שהוא כמובן תלמו של יהודה ראב בפתח תקווה, בחנוכה תרל"ט, שלהי שנת 1878. ואת מי מזמינים לטקס? את בן-דודי אהרון ובנו הילל. כאשר נשאל זיו-אב מדוע אני לא הייתי מוזמן, ענה: "הוא לא ראוי למשפחת ראב בגלל הדיעות שלו!" כלומר, בגלל דיעותיי הפוליטיות, שנחשבו שמאליות, לא הייתי ראוי להיות מוזמן לבית הנשיא, חרף העובדה שכבר הייתי סופר ידוע למדיי!

אגב, ל"חג" הזה לא היה המשך. מאז האירוע החד-פעמי, איש לא שב להזכירו. וגם כאשר נחוג בבית הנשיא לא היה לכך הד רב ולא הוזכר כמעט שמו של יהודה ראב.

בתוך כל הבושות הללו היתה גם איזו שבה התקשר אליי כי היה צריך חומר או תמונות לאחד מספריו. ובגיל מבוגר יחסית לא התעצל לעלות לקומה השלישית וחצי שלנו, וישב אצלי בסלון ונתתי לו חומר על משפחת ראב, ובספרו, כבר איני זוכר את שמו, שאמנם שלח לי, הביע לי את תודתו.

זה האיש. אבל אפשר לסלוח לו כי כל התנהגותו נבעה מתוך קנאותו הרבה לאנשי העלייה הראשונה, ותחושתו שהשמאל עשה ועושה להם עוול גדול.

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

אוּ"ם שְׁמוּם

החלטת האו"ם בקולות שונאי ישראל, ובהם אוקראינה, להעמיד את ישראל לדין, מייצגת פשיטת רגל מוסרית של הארגון הבינלאומי, שהשבוע ימלאו 75 שנה להחלטתו בעד הקמת המדינה.

שיא החוצפה, מהו? לפשוט יד בפני ישראל ולהתחנן לסיוע מאימת הדוב הרוסי שפלש לאוקראינה, ובה בעת לחבור לפולש הרוסי ולשאר אוייבי ישראל, ולהתיישר באו"ם עם הפלשתינים המבקשים להשמידה – כפי שאירע בשבוע שעבר בוועדה המיוחדת של האו"ם, שאישרה ברוב גדול, את הצעת הפלשתינים להעמיד לדין את ישראל בביה"ד הבינלאומי של האו"ם בהאג.

 98 מדינות, ובהן כאלה שהתמחו בפשעים נגד האנושות (רוסיה, סוריה, סין, איראן, והרשימה ארוכה עד מאוד), הצטרפו לאוקראינים כפויי הטובה, ותמכו ההחלטה המרושעת ועזת מצח, המכנה את הר הבית – מקום משכנם של הבית הראשון והבית השני – רק בשמו הערבי חראם אל שריף, תוך מחיקה זדונית של זיקת עם ישראל להר הבית; וגם מבלי להוקיע את פשע הפלשתיני של מניעת תפילות יהודים בהר הבית. צביעות שכזו קטנה על האוקראינים, שמאז ומעולם לא היו חובבי עם ישראל.

זה המקום לשבח את קומץ המדינות – 'צדיקות בסדום הבינלאומית' – שהתנגדו: ארה"ב וקנדה, שבע ממדינות אירופה (צ'כיה, אוסטריה, גרמניה, הונגריה, איטליה, אסטוניה וליטא), וכן אוסטרליה, ליבריה, גוואטמלה וארבע מדינות איים זעירות באוקיאנוס השקט: איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו ופלאו.

 הגדילה לעשות צ'כיה, שנחשבת כיום לגדולת ידידותיה של ישראל באירופה, שהודיעה עוד לפני ההצבעה באו"ם על התנגדותה ליוזמה הפלשתינית: "לעולם לא נקבל הכחשה של הקשר היהודי אל הר הבית." זכורה לטוב גם ההנהגה החדשה באיטליה, בהנהגת ג'ורג'ה מלוני, שנטשה את מדיניות ההימנעות המסורתית של ארצה והצטרפה למתנגדי ההחלטה.

אולם כל אלה מחווירים לעומת הצבעת השחץ הצבועה של איוואן האוקראיני. יפה נהג השגריר הישראלי באוקראינה מיכאל ברודסקי, שגינה את הצביעות של זלנסקי וחבר מרעיו: "התמיכה האוקראינית בהחלטה ששוללת את הקשר היהודי להר הבית וקוראת לגיבוש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי מאכזבת מאוד. תמיכה ביוזמות אנטי-ישראליות באו"ם לא עוזרת לבנות אמון בין ישראל לאוקראינה." וואלה, צודק.

מצד שני, מה טעם להתרגש מהחלטות הארגון הבינלאומי, שכבר לפני 76 שנה עמד מייסד המדינה דוד בן גוריון על טיבו וכינה אותו בלעג ובבוז – "אוּ"ם שמוּם."

היה זה בישיבת ממשלה ב-29 במרץ 1955, כששר הביטחון בן גוריון הציע ליזום פעולה צבאית "לגירוש המצרים מרצועת עזה." זאת בתגובה לסידרת מתקפות רוויות דם של מסתננים מעזה (פידאיון הם נקראו אז), בגיבוי המצרים, בעיר רחובות ובמושב פטיש. ב"ג טען שבכך מפירים המצרים את הסכם שביתת הנשק (לרבות מעצר הספינה הישראלית 'בת גלים' בהגיעה לתעלת סואץ בסתיו 1954).

כנגד דרישתו התקיפה של ב"ג יצאו מיספר שרים ובראשם ראש הממשלה שרת. "נאום ב"ג היה עז ונמרץ," כתב אז שרת ביומנו, "מלא חרון על החולקים עליו, שלדעתו טחו עיניהם מראות את החזות הרת האסון, וקצרה דעתם מלהבין כי ישועתנו רק במעשה הנועז... ב"ג ביקש לעשות חשבון צדק איתי, על שאמרתי כי אלמלא החלטת או"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948. 'לא ולא,' זעק, 'רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת אוּם-שמוּם'," מספר שרת ומוסיף מיד כי האמירה המזלזלת או"ם-שמום היתה "כינוי חמוד ומכובד שחזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחרי פעם במהלך נאומו." (משה שרת, יומן אישי, כרך ג', ע' 874).

נימוק נוסף שהניע את ב"ג, לא הושמע בישיבת הממשלה, אבל הובהר בראיון שהעניק למשה ז"ק, מעורכי מעריב:

"הבט על היהודים שעלו מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה, מארצות שם היה דמם הפקר. מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים. עלינו לזקוף קומתם, להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש." (מצוטט בספרו של מיכאל בר זוהר 'בן גוריון', ע' 1139).

הביטוי או"ם-שמום הפך לסמל של לעג מושחז, כלפי הארגון האנטי ישראלי, שהגדיר מאוחר יותר את הציונות כגזענות (ההחלטה האנטישמית בוטלה לימים), ושאבא אבן איפיין אותו במילים אלה: "גם אם הערבים יביאו לאו"ם החלטה בדבר היותו של כדור הארץ שטוח, הם ישיגו רוב מוחץ."

אבל היו גם זמנים אחרים בהתנהלות האו"ם. לפני 75 שנים בדיוק, ב-29 בנובמבר 1947, החליט האו"ם ברוב קולות מרשים על הקמת מדינת יהודית בארץ ישראל, ובכך התבטלו איסורי 'שלוש השבועות' (כפי שפסק גאון ישראל רבי מאיר שמחה מדווינסק, לגבי החלטת ועידת סן רמו ב-1920, שאימצה את הצהרת בלפור מ-1917). 

ועם זאת צריך לזכור שלא רק החלטת האו"ם בלבד, היא שעמדה בבסיס הקמת המדינה היהודית. ב"ג ניסח זאת כך: "לא נהיה כפויי תודה... להחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה. אבל נכיר הדברים כהווייתם: בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות... ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים." (ציטוט בעיתון 'דבר', 28.4.1955).

והדברים הללו יפים גם כיום, כבשעתם.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

מיומנו של שופט תיאטרוני

בשנים תשס"ב-תשס"ג, 2002-2003

מעיין הכבשים

14.6.02. יום שישי. בצהריים מתקיימת בתיאטרון הקאמרי הצגת "מעיין הכבשים" של לופה דה וגה, שאליה אני מוזמן מתוקף התמנותי לשופט בפרס האקדמיה לתיאטרון מטעם אגודת הסופרים. בניתי לי טבלה של הקטגוריות שבהן השופטים מתבקשים לדרג את המלצותיהם, ולאחר ההצגה הענקתי שם ציונים בסקלה של 1 עד 10 כאשר לציון גבוה של 8 זכו רק השחקן יגאל נאור בתפקיד פרננדו גומס, ורות דר על התפאורה.

ההצגה, שאמורה להיות גם מוסיקלית, יש בה שירים רבים – לא שיכנעה אותי למרות העבודה והמרץ הרב שהושקעו ומושקעים בה. הבעייה העיקרית נעוצה בקונצפציה. אילו הוצגה ההצגה כלשונה, ללא כל ניסיונות להפוך את אנשי הכפר למעין פלשתינאים הנאנקים תחת עולו של עריץ, אזיי היתה משרתת את המסר של סיפור אוניברסאלי, כי היו ויש עוד מקומות רבים של עריצות בעולם, וגם יהיו, אבל משעה שמדובר רק בכפר מוסלמי פלשתיני, כולל הלינטש שהם עושים בגומס (שהוא הרגע המרגש היחיד במחזה, בגלל הטקסיות האכזרית שלו), וזאת מתוך תחושה של היעשות הצדק – כבר אין זה משל אלא אמירה פוליטית, וכמו ש-א.ב. יהושע אמר פעם על הערבי כרות-הלשון בסיפורו "מול היערות", "אם הוא היה מדבר, הייתי גם אני מדבר, ויש לי לא מעט דברים לענות לו!"

כלומר, בגלל האקטואליזציה איבדה ההצגה את ערך המשל האוניברסאלי שבה והפכה לפמפלט פוליטי שמעורר התנגדות אצל מי שלא חושב שהפלשתינאים הם המסכנים. מצד שני, אם באמת רצו לעשות אקטואליזציה, בבקשה, שהמחזה יתרחש במחנה פליטים כיום, גומס יהיה קצין או מושל צבאי ישראלי, ונראה אז אם יריעת המחזה מחזיקה בכלל מעמד או מסוגלת להתמודד עם המורכבות של הקונפליקט הערבי-ישראלי. ודאי שלא. אבל כך לתפוס טרמפ על חשבון עיוות הקלאסיקה? כך לשרבב פלח, מוכתר, כיבוש שטחים ועוד כל מיני דברים שאין להם שייכות וקשר לתקופה ההיסטורית של המחזה ואינם אלא קריצה ל"ישראלי הנאור" מסוג כותבי המאמרים הפרו-פלשתינאים ב"הארץ"?

אולי לכן דווקא הדמות המרושעת ביותר, זו של גומס, הצליחה להפיק משחקן טוב כיגאל נאור את מיטבו, בעוד אשר כמעט כל השאר ניראו לעיתים כהפקה בגימנסיה. מדקלמים תרגום פסודיו-קלאסי של ויזלטיר, שבוודאי לא תירגם מהמקור הספרדי. מה שלא צויין כלל בתוכנייה. שם הוא רק "מתרגם".

רק לאחר ההצגה, וכתיבת הדברים שהאלה, קראתי את ביקורתו מהיום של הנדלזלץ ב"הארץ". קשקשן. אין לו די שכל להבין את הבעייתיות של העיבוד וכיצד זה פועל לרעת ההצגה.

אני חושב שנהגתי בהגינות בכך שגם בתוך הצגה בינונית וקצת מטומטמת, אם כי הושקע בה הרבה רצון טוב, יכולתי לציין לפחות שני הישגים של משחק ותפאורה שעומדים לעצמם.

בקהל המוזמנים היו הרבה שחקנים, סופרים, פוליטיקאים ועוד שמות חשובים. בלטו יוסי ביילין, רן כהן, שולמית אלוני, אברהם כץ-עוז ועוד. היתה לי הרגשה שהזמינו בעיקר פוליטיקאים מהשמאל, שוודאי מסכימים עם האינטפרטאציה של ההצגה.

22.6.02. שבת. ידידיה יצחקי מבטיח לי נאמנה כי במחזהו של לופה דה וגה "מעיין הכבשים" אין שום זכר למוסלמים, וכי כל עלילתו נסבה על החברה הפיאודלית הנוצרית שבה המעמד העליון מתעלל בכפריים הפשוטים.

דבריו רק מחזקים בי את התחושה שבייסוד העיבוד של אילן רונן למחזה עומד אידיוטיזם מוסרי ופשע אמנותי. אי אפשר להבין מהתוכנייה שכל עניין האיסלאמיזאציה של המחזה הוא המצאה שלו שמתהדרת כאילו זהו המחזה של דה וגה. חושבים שהכניס סממנים פלסטיניים אבל איש לא מתאר לעצמו שכל אנשי הכפר הם נוצרים במקור. ואכן, ההצגה בקאמרי היא חסרת כל היגיון כי לא ברור מדוע אם יש מוסלמים, המלחמה היא בין נוצרים, ומדוע המוסלמים הם נתיניו הנאמנים של המלך הנוצרי, ומדוע בכל הטקס שלהם, אף שיש רמזים ל"כיבוש שטחים" ועוד אמירות אקטואליות אנטי-ישראליות, והביגוד והמחרוזות ומה לא הם מהפולקלור הערבי הפלשתיני – אין בטקסט אפילו מילה מוסלמית אחת, אפילו רמז אחד לדתם של אנשי הכפר, להבדל הדתות והתרבות בינם לבין הנוצרים. כלום. כי כל זה לא קיים במחזה.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

ברכות לפרופסור זיוה שמיר לקבלת פרס ביאליק

רון אבוז'נסקי-חולדאי לא שומר על מורשת ביאליק

אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני

אני מצטרף לכל המברכים את פרופסור זיוה גרבורג-שמיר על קבלת פרס ביאליק לחוכמת ישראל. אין עוד כמוה הראויה לקבלת פרס ביאליק, דומה שהיא חוקרת הספרות היחידה (או בין היחידים) שעדיין שומרת על רוחו של ביאליק ולא גולשת למחוזות זרים ועוינים וד"ל.

המשיכי בפעולתך הברוכה והאירי את עינינו במחקריך.

ברשותך, יש לי שתי הערות קטנות לנאומך במעמד קבלת הפרס. ("חדשות בן עזר", 1798)

פרופסור זיווה שמיר כותבת: "הרשו לי להודות לראש העיר, מר רון חולדאי, ששומר על מורשתו של ביאליק."

דא עקא ראש עיר כרון אובז'נסקי-חולדאי, המעניק את פרס סוקולוב הציוני  לגדעון לואי (לוי) האנטי-ציוני הפועל לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית, אינו יכול להיחשב כמי ש"שומר על מורשתו של ביאליק."

פרופסור זיווה שמיר כותבת: "אחד-העם האריסטוקרט סלד מפרסום ומיחסי ציבור. הוא האמין בעבודה קשה ובכוונות כנות, וחשב שסוף כבודו לבוא. לא ייפלא שהוא הפסיד במרוץ על הנהגת התנועה הציונית. כן, לפעמים מנהיג זקוק לאור הזרקורים."

דא עקא שאחד העם  (אשר צבי הירש גינצבורג) לא יכול היה להפסיד במרוץ על הנהגת התנועה הציונית מהסיבה הפשוטה – הוא כלל לא היה ציוני. אחד העם לא שקל את השקל הציוני, ולא היה חבר ההסתדרות הציונית, אלא רק התנגד לה. אחד העם היה אנטי-ציוני, ומקס נורדאו הגדיר זאת יפה באומרו שאי אפשר להיות "אחד העמיסט" וציוני גם יחד. הנה קראו את דברי מקס נורדאו על אחד העם:

מקס נורדאו: "אחד-העם הוא אחד מרבני-המחאה, אבל חולוני. אין לנו כלום נגד זה. אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני-המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך, שיטול לעצמו את השם 'ציוני'. אין הוא ציוני. הוא ההפך מציוני. זוהי תחבולת-עורמה כשהוא מדבר על הציונות ה'מדינית', כדי לשדל אותנו להאמין, שקיימת עוד ציונות מיסתורית, משוללת כל הסבר – ציונותו שלו. המושג 'מדיני' כלול במושג 'ציונות'. ציונות שאינה מדינית, כלומר, שאינה שואפת להקמת מולדת בשביל אותו חלק של עם-ישראל, שאינו רוצה או אינו יכול להסתגל לחיי-גולה, אינה ציונות כלל: ומי משתמש במלה זו במשמעות אחרת מכפי שהוגדרה בתוכנית הברזילאית אינו אלא מאחז את העיניים. את הדברים הללו מוכרחים היינו להגיד לאחינו, יהודי-רוסיה, שהם ציונים טובים או שלכל הפחות הם רוצים להיות כאלה, ואינם מתמצאים בכל צרכם במשחקו של אחד-העם."

(מתוך:  מאקס נורדאו, "אחד העם על אלטנוילאנד". בתוך: כתבים ציוניים, ספר ב', "נאומים ומאמרים 1904-1901", תורגם ע"י י. ייבין וח' גולדברג, ירושלים: הספריה הציונית, תש"ך).

https://tarbutil.cet.ac.il/anthology/%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%94%D7%A2%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%A1-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%90%D7%95/

"הפרזיטים"

הגזענות משיקלגרובר לשמעון גרובר

ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הגדיר אדולף שיקלגרובר-היטלר את היהודים כטפילים פרזיטים והצהיר כך בנאומו המפורסם בפני הרייכסטג: "יהיה עלינו לפתור את בעיית היהודים. יש להרפות מהדעה שאלוהים בחר בעם היהודי ולפיכך זכותו להיות טפיל הניזון מגופם של עמים אחרים פרודוקטיביים. היהודים חייבים להתאים עצמם לעבודה ממשית ויצרנית כמו עמים אחרים שאם לא כן יעמדו במוקדם או במאוחר בפני משבר שממדיו לא ישוערו. אם יהדות הממון הבינלאומית תצליח באירופה או מחוצה לה לגרור שוב את העמים למלחמת עולם נוספת תהיה אז התוצאה לא ניצחון היהדות אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

בדומה לשיקלגרובר-היטלר, ב-2022 מגדיר שמעון גרובר את היהודים הדתיים כפרזיטים טפילים ומציע את המצע הבא:

המשתמטים והטפילים מסכנים את עתיד במדינה

המשתמטים משירות צבאי או משירות אזרחי לאומי, והטפילים ש"תורתם אומנותם" – הולכים ומתרבים מיום ליום. ככל שהם מתרבים כוחם האלקטורלי הולך וגדל, ונציגיהם בכנסת יחוקקו חוקים שינציחו את השתמטותם ואת טפילותם. בשנת 2050  מימון קיומם של המשתמטים ושל הטפילים על ידי אוצר המדינה יגיע לממדים שיחייבו להקטין את תקציבי הביטחון, החינוך והבריאות, ומדינת ישראל תקרוס.

אז מה ניתן לעשות?

1. להפוך את המשתמטים ואת הטפילים לאזרחים סוג ב'.

2. אזרחים מסוג ב' לא יהיו זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, ובכך לא יוכלו להגדיל את סחטנותם, ובנוסף, הרוב החילוני יחוקק חוקים שימנעו את מימון המוסדות הדתיים מתקציב המדינה, וימנעו את מימון תקציב ילדיהם, שמאפשר את קיומם של המשתמטים ושל הטפילים.

3. אזרחים מסוג ב' לא יתקבלו לעבודה במוסדות ממשלתיים, ובכל מוסד שממומן מתקציב המדינה.

4. אזרחים מסוג ב' לא יתקבלו לפקולטות לרפואה ולהנדסה לפני גיל 21, על מנת שלא יתפסו את מקומם של אזרחים מסוג א', שמשתחררים משירות צבאי ומשירות אזרחי-לאומי בגיל 21.  ("חדשות בן עזר", 1799)

ייאמר ברורות, הגדרת בני אדם כטפילים והפיכתם לאזרחים סוג ב'. הינה גזענות שיש לגנותה מכל וכול. גזענות שיש בה את הסכנה של התדרדרות במדרון החלקלק עד כדי השמדה כפי שהוכיחה ההיסטוריה. (בין אם מדובר במשתמטים מהצבא ו"טפילים" דתיים, או שמאלנים).

ודוק: בכל האמור לעיל אין מדובר בשלילת הביקורת על הנושא המדובר, אלא רק על תוכן הביקורת.

בין מומר להכעיס למומר לתיאבון

מוּמָר לְהַכְעִיס :מְשֻׁמָּד, מִי שֶׁהֵמִיר אֶת דָּתוֹ כְּדֵי לְהַרְגִּיז אֶת בְּנֵי עֲדָתוֹ. כִּנּוּי לְרָשָׁע הָעוֹבֵר עֲבֵרוֹת בְּכַוָּנַת זָדוֹן.

מוּמָר לְתֵאָבוֹן: כִּנּוּי לְמִי שֶׁכּוֹפֵר בֶּאֱמוּנָתוֹ אוֹ שֶׁהֵמִיר אֶת דָּתוֹ מִתּוֹךְ רְדִיפָה אַחֲרֵי תּוֹעֶלֶת פְּרָטִית וּכְדֵי לְמַלֵּא אֶת תַּאֲוָתוֹ, לְהַבְדִּיל מִן מוּמָר לְהַכְעִיס הַכּוֹפֵר מִתּוֹךְ רִשְׁעוּת וְנַקְמָנוּת וּכְדֵי לְהַכְעִיס אֶת בְּנֵי עֲדָתוֹ.

1. ניקולס דונין (צרפתית: Nicholas Donin) נולד בלה רושל שבצרפת לפני 1263. היה תלמידו של רבי יחיאל מפריז. עקב כפירתו בתורה שבעל פה נודה על ידי רבי יחיאל מפריז בשנת 1225.

בשנת 1235 המיר את דתו לנצרות. פעולתו הפומבית הראשונה כמומר היתה לעודד את הצלבנים במסגרת מסע צלב שנעשה באותה העת כנגד יהודים באנז'ו ובברטאן. במסע זה נרצחו כשלושת אלפים יהודים וכחמש מאות בחרו להמיר את דתם. בשנת 1236 כתב חיבור נגד התלמוד. בשנת 1239-1238 הצטרף למסדר הפרנציסקני. באותה העת החל להפציר באפיפיור גרגוריוס התשיעי לאסור על היהודים ללמוד את התלמוד. הוא עמד בראש צוות של מומרים שניסח שלושים וחמש האשמות נגד התלמוד. האשמות אלו הובילו למשפט פריז בשנת 1240 ובעקבותיו לשריפת התלמוד בשנת 1242. המשפט ושרפת התלמוד שבעקבותיו היו צעד משמעותי בהיסטוריית רדיפת היהודים במערב אירופה במאות האחרונות של ימי הביניים, והביאו לתסיסה אנטישמית קשה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A1_%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9F

2. פבלו כריסטיאני (Pablo Christiani או בפי הרמב"ן: פראי פול) היה יהודי בן המאה ה-13 בשם שאול, שהמיר את דתו לנצרות והפך לנזיר דומיניקני.

כריסטיאני קיבל חינוך יהודי הלכתי, כמקובל, ונשא לו אישה יהודייה, שממנה נולדו לו מיספר ילדים. בהמשך, כאשר החליט להמיר את דתו לנצרות, לקח את ילדיו מאשתו והמיר גם את דתם. הוא הצטרף למסדר הדומיניקני, והיה מתומכיו של היהודי המומר ניקולס דונין במלחמתו נגד התלמוד.

ב-1263 ייצג את העמדה הנוצרית בוויכוח ברצלונה – ויכוח שארגן המלך חיימה הראשון, מלך אראגון, אשר נועד "לקבוע את האמונה האמיתית" ובכך לגרום לכל יהודי הממלכה להמיר את דתם.

יריבו בוויכוח היה הרמב"ן.

למרות שנכשל בוויכוח מפורסם זה, לא פסק כריסטיאני מלפעול למען המרת דתם של היהודים. הוא נעזר במכתבי הגנה מאת המלך, ויצא למסעות מיסיונריים, תוך כדי אילוץ היהודים להקשיב לנאומיו ולשלם עבור מסעותיו. הוא פנה אל האפיפיור קלמנס הרביעי, בטענה כי התלמוד היהודי מכיל כינויי גנאי על ישו ומריה. בשל כך קרא האפיפיור לבישוף טרגונה בדרישה להחרים את כל ספרי התלמוד לשם בדיקה מדוקדקת של הדומיניקנים הפרנציסקנים. כריסטיאני היה חבר בקבוצה זו שדאגה לצנזר את התלמוד, והם ביצעו מחיקה של כל הקטעים שלתפיסתם ביטאו יחס עוין כלפי הנצרות.

בשנת 1269 פעל עם לואי ה-9 מלך צרפת וקיבל את הסמכות להוציא לפועל את אכיפת הצו המחייב את כל היהודים לענוד אות קלון.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%91%D7%9C%D7%95_%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%99

3. ירון (המסתיר את שם משפחתו המקורי), שבחר לו את הכינוי "ידען", נולד בטבריה 1961. בשנת 1994, בגיל 33, התפקר עם אשתו וילדיו וגזז את פאותיהם של ילדיו הקטנים נגד רצונם ועל-אף צעקותיהם ומחאתם. לדבריו הציל את עצמו ואת הילדים שלו מחיים של בורות ושיעבוד." כשנתיים לאחר מכן התגרש מאשתו, ולאחר מכן נישא בשנית. לפרנסתו עבד כסוכן ביטוח. בשנת 1998 הקים את ארגון "דעת אמת", אותו הוא מתאר כ"מיסיונרים של ההשכלה והנאורות."  מאז הוא מנהל מסע צלב נגד היהדות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%99%D7%93%D7%A2%D7%9F

סיכום תורתו של "ידען" עם "התוספות" בכותרת: "הצד האפל של היהדות" ע"י ד"ר משה גרנות ("חדשות בן עזר", גיליון 1799) יכול לשמש מאז ימי הביניים נשק בידי האנטישמים והסבר מדוע רק עם אחרון היהודים תיעלם "היהדות האפלה" הלא מוסרית המופיעה בתיאורו.

חצי אמת גרועה משקר. הציטוטים בחלקם נכונים, אבל יש לזכור את הכלל "שבעים פנים לתורה". לדברי התורה יש פירושים רבים וכל אחד בוחר את פרשנותו הוא בהתאם לעצמו.

"רַבִּי מֵאִיר, רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל קְלִפָּתוֹ זָרַק" (בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמ' ב').

רבי מאיר המשיך ללמוד תורה אצל התנא אלישע בן אבויה לאחר שיצא לתרבות רעה, מבלי ללכת בדרכיו. לא בכדי השתמש רבה בר שילא ברימון כמשל לתאור יכולתו של רבי מאיר להפריד בין דברים ראויים ללא ראויים: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!" קליפת הרימון העבה והקשה איננה ראויה למאכל גם בשעת הדחק בניגוד לקליפת שאר הפירות.

ביהדות יש את הכול מכל כל. ניתן לקחת ממנה את הטוב בלי להציגה כאפלה המחייבת את השמדת המאמינים בה.

לתלות יהודי בתפילין

שדרן הרדיו נתן גולדוויץ-זהבי אמר כי הוא "מתפלל שכמה ממניחי התפילין יקשרו עצמם עם התפילן בגרון ויתלו את עצמם."

https://b.walla.co.il/item/3540262

בחזרה לגולה – שקוצים עושים פוגרום ביהודי

והנה גולדוויץ-זהבי מדבר, ואחרים עושים. מסתבר שכאילו לא היתה המהפכה הציונית. במדינת ישראל הריבונית ממשיכים השקוצים להתעלל ביהודים כמו בגולה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=768698&forum=scoops1

אבוי לנו אם רק איתמר חאנן-בן-גביר היחיד שיבוא לעזרה.

הלווית המדינה?

או בת הוליד (לא גידל) והיא פשעה בו?

בתגובה על "השואה ניצחה בבחירות", מאת רוגל אלפר ("הארץ", 7.11) כתבה בתו של אבא גייסינוביץ-אחימאיר: "כאחת מאלה שזכו להיות נוכחים בשנת 1948 בהיוולדה של מדינת ישראל, נאלצתי להיות נוכחת בהלווייתה של המדינה ב-2022, עם פירסומן של תוצאות הבחירות. לא לישראל כזאת פיללו בוניה ובניה, שהקדישו את חייהם למען הקמתה. זאבה אחימאיר-זבידוב, ירושלים."

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2022-11-10/ty-article-opinion/.premium/00000184-60af-df08-a1d6-f0af5a190000

מעניין מה היה אומר עליה אביהּ?

שתיקת הכבשים

אחרי מאבק עיקש מחודש מרץ 2021, אילה חסון שברה את קשר השתיקה ארוך השנים בתקשורת ואמרה נחרצות, שר המשפטים המכהן גדעון סער קיים יחסי מין תוך יחסי מרות וצריך להיחקר במשטרת ישראל. האם גם זה יעבור בשתיקה?

https://twitter.com/Yoav_Frank/status/1591482568158871556?t=8jZQFL_W3oorLbiBQUD44g&s=03)

כן. זה עובר בשתיקה. התקשורת משתיקה. לגדעון משה זריצ'נסקי-סער יש קשרים חזקים כל כך שבשום עיתון או ערוץ תקשורת אחר לא מוזכר אף ברמז קיום יחסי המין שלו במרות.

עיוותים וטעויות בסדרה "המנדט"

כל הערותיו של שמואל אייל על הטעויות בסדרה "המנדט" נכונות וצודקות לחלוטין ("חדשות בן עזר", גיליון 1799), אבל הטעות הגדולה של הסדרה היא בתזה ההיסטורית שלה.

לפי יוצרי הסדרה הסכסוך הישראלי ערבי על ארץ ישראל הוא תולדה בלעדית של מדיניות הבריטים. הבריטים כמעצמה אימפריאליסטית (בא"י לא קולוניאלית) נקטו בעיקרון הרומאי העתיק של "הפרד ומשול" לסכסך בין היהודים לערבים כדי לשלוט עליהם, ולכן בריטניה היא האחראית הבלעדית לסכסוך הערבי-יהודי.

זוהי כמובן שטות היסטורית. הסכסוך היהודי-ערבי הוא סכסוך לאומי-דתי בין שני עמים הנאבקים ביניהם על השלטון בא"י-פלסטין. לכל היותר ניתן לומר שהבריטים איפשרו בעצם הקמת המנדט את התבססות היישוב היהודי בא"י, התבססות שאיפשרה ליהודים את עצם ההתמודדות מול העולם הערבי-מוסלמי, אבל מהות הסכסוך אינה נעוצה בהם.

בדיוק כפי שאי אפשר לומר שהסכסוך הלאומי-דתי בו סילקו הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, האיטלקים, היוונים, הגיאורגים, והארמנים – את הכיבוש הערבי סיבתו נעוצה בגורם חיצוני.

נעמן כהן

* * *

הסיפור המדהים על אודות

בְּרוֹנקה קליבנסקי (ויניצקי)

[פורסם לראשונה בגיליון 625 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 14.3.11]

נורית גוברין, אליהו הכהן, זרובבל גלעד, לילדה ביער, דוד זהבי, המעיין בעין-חרוד, ברוֹנקה קליבנסקי

לאהוד שלום,

אני מחפשת את מחבר השיר שהיה מושר בנערותנו. הרי ארבע שורות מתוכו, לא מנוקד ובכתיב חסר:

ילדתי כחלת העינים

ילדה זהבת הצמה.

אל תתני לו לקסם הגויי

למשוך את לבך בערמה.

בנוסף להיותו מושר אצלנו, נזכר השיר בספרו של מרדכי טביב: "כערער בערבה" (1957).

בברכה ובתודה

נורית גוברין

נורית, שלום לך,

השורות שאת מצטטת לקוחות מן השיר "לילדה ביער" שחיבר זרובבל גלעד, איש עין חרוד, והלחין דוד זהבי, איש נען.

את סיפורו של השיר הבאתי בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" שנערכה במעין חרוד בקיץ 1980.

בסוף שנות השלושים, ממש ערב מלחמת העולם השנייה, יצא זרובבל לפולין בשליחות תנועת "החלוץ". תוך כדי מסעו בקהילות היהודיות, ובעיקר בקרב צעירים וצעירות, פגש בנערה יפהפייה וזהובת שיער שלבו יצא אליה. ריח המלחמה המתקרבת כבר הורגש באוויר, והוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנעה למהר ולעלות ארצה, אך הדבר לא עלה בידו, היא נראתה לו כשבוייה בקסם הפולני, הגויי.

עם שובו משליחותו חיבר את השיר, שנודע גם בשם "צוחקת צמרת היער". הוא חזה בו את העומד להתרחש והזהיר אותה כי "מתחת לקסם הגויי מאכלת רוצחת טמונה."

ואכן כעבור זמן קצר פרצה המלחמה ומאז לא שמע עליה. לתומו סבר כי נספתה בשואה.

באותה תוכנית טלוויזיה ליד המעיין בעין חרוד, הוא הופתע לפגוש אותה, כארבעים שנה לאחר שנפרד ממנה, בפגישה מרגשת מאין כמוה. הבית שציטטת מזיכרונך הוא הבית השלישי, וכדי לדייק,  הניסוח המקורי היה "ילדתי צלולת העיניים."

אגב, הנערה גיבורת השיר, שנשבתה ב"קסם הגויי", היא ברונקה קליבנסקי, ולמרבה הצער נפטרה לפני ימים אחדים.

להלן מילות השיר במלואן.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

לַיַּלְדָּה בַּיַּעַר

המילים: זרובבל גלעד

הלחן: דוד זהבי

צוֹחֶקֶת צַמֶּרֶת הַיַּעַר

מוּל לֶטֶף מוּפָז שֶׁל חַמָּה;

בָּאָחוּ מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ

רוֹעַת אַוָּזִים נִרְדָּמָה.

וְעָבִים מַפְלִיגוֹת בָּרָקִיעַ,

קִילוֹן עַל הַבְּאֵר מְדַדֶּה;

אִכָּר בְּחֻלְצָה מָאֳדֶמֶת

אוֹלֵם אֲלֻמּוֹת בַּשָּׂדֶה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבַּת הַצַּמָּה,

אַל תִּתְּנִי לוֹ לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבֵּךְ בְּעָרְמָה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ,

צְחוֹקֵךְ מְלַבְלֵב בַּחָרְשָׁה –

הָאִכָּר בַּשָּׂדֶה מִתְמַתֵּחַ;

רָעָה שְׁתִיקָתוֹ וְקָשָׁה.

הַדְּלִי עַל הַבְּאֵר מְטַפְטֵף לוֹ

בָּאָחוּ רוֹגְזָה הָרוֹעָה;

הַבְּאֵר, הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר,

לֹא לָךְ הֵם, לֹא לָךְ, הַזָּרָה.

יַלְדָּתִי צְלוּלַת הָעֵינַיִם,

יַלְדָּה זְהֻבָּה וּרְנוּנָה –

מִתַּחַת לַקֶּסֶם הַגּוֹיִי

מַאֲכֶלֶת רוֹצַחַת טְמוּנָה!

ברונקה קליבנסקי בצעירותה, מתוך ויקיפדיה.

צוחקת צמרת היער
מול לטף מופז של חמה;
באחו מעבר לדרך
רועת אווזים נרדמה.

ועבים מפליגות ברקיע,
קילון על הבאר מדדה;
איכר בחולצה מואדמת
אולם אלומות בשדה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובת הצמה,
אל תיתני לו לקסם הגויי
למשוך את לבך בערמה.

הדלי על הבאר מטפטף לו,
צחוקך מלבלב בחרשה –
האיכר בשדה מתמתח;
רעה שתיקתו וקשה.

הדלי על הבאר מטפטף לו
באחו רוגזה הרועה;
הבאר, השדה והיער,
לא לך הם, לא לך, הזרה.

ילדתי צלולת העיניים,
ילדה זהובה ורנונה –
מתחת לקסם הגויי
מאכלת רוצחת טמונה!

* * *

[פורסם לראשונה בגיליון 627 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 20.3.11]

ישראל שֶׁק: ועוד על השיר הנפלא "לילדה ביער"

שלום רב לאהוד בן עזר,

בהתייחס לדבריו המאלפים כתמיד של אליהו הכהן בחדשות בן עזר מס' 625 על אודות השיר "לילדה ביער" ("צוחקת צמרת היער"), ברצוני להוסיף:

אימי המנוחה, ילידת מזרח פולניה, היתה חברה פעילה ומסורה בתנועת הנוער "פרייהייט" ("דרור" בעברית) שהיתה חלק מתנועת "החלוץ" בפולניה. באמצע-סוף שנות השלושים היתה עם רבים מחבריה וחברותיה בהכשרה לקראת עלייה ארצה. רוב זמנם היו חברי ההכשרה בגליציה המזרחית, וזאת בעיקר בעיר סטאניסלאבוב (היום איבאנו-פרנקיבסק בדרום-מערב אוקראינה).

מאימי למדתי בין השאר שביקר אצלם בהכשרה שליח הקיבוץ המאוחד, "זה שגם חיבר את המנון הפלמ"ח." היה זה כמובן זרובבל גלעד המנוח, איש עין חרוד.

זרובבל הסתובב בין הכשרות "החלוץ", וכאחרים קרא לבני הנוער לעלות ארצה לפני שיהיה מאוחר מדי. ואכן חברי ההכשרות עבדו והסתובבו רבות בכפרים האוקראינים ובחוות של הפולנים, בחפשם עבודה ושכר. היה כמובן חשש שישארו שם. עם זאת איני חושב שהיו רבים שהתקשרו רומנטית לאיכרים האוקראינים.

השיר הנפלא "לילדה ביער" שנכתב בעקבות מסעו של זרובבל (לא כל כך רחוק ממקום הולדתו בבסרביה) הוא נבואה מצמררת על מה שעמד להתרחש שם במזרח אירופה בעבור אך ארבע-חמש שנים.

אימי זכתה להעפיל ממש לפני פרוץ המלחמה בדרכים-לא-דרכים, והגיעה באונייה "טייגר היל" בניווטו של כתריאל יפה (שאח"כ בשנת 1941 היה רב חובל הספינה "ארי הים" ובה ניספה, ואשר על שמו נקראה לימים ספינת מעפילים אחרת).

כמרבית המעפילים נמלטה אימי מחוף תל אביב והצטרפה לקיבוץ בעמק. אבל חלק גדול מחבריה, שעתידים היו לעלות כחלוצים, ביניהם הקרובים-קרובות ביותר, לא זכו, וכמובן נרצחו יחד עם אחיהם באירופה.

 בברכה,

ישראל שֶׁק

* * *

אהוד בן עזר,

בדפי החדשות שלך דובר לאחרונה הרבה על השיר לילדה ביער של זרובבל גלעד, ודברים מעניינים שהוסיף קורא בגיליון 627. אך מעט מאוד על אותה נערה צלולת עיניים וזהובת צמה, שהיתה בת 15 בקיץ 1938, במחנה נוער ליד גרודנו, ואשר שבתה את ליבו של המשורר.

זו ברוֹניה קליבנסקי (אז ויניצקי) ילידת גרודנו, לוחמת בגטו ביאליסטוק, הקשרית האחרונה של הגטו. לא אוסיף מילים. ראה רשימתו היפה של אורי דרומי עליה במדור "אחרי מות", "הארץ", 4.3.11 וגם מכתב למערכת ב"הארץ", שפורסם ב-19.3.11.

ברוֹנקה נפטרה לפני כחודש, בשבוע האחרון של פברואר 2011, בגיל 88.

מדוע לא תביא בעיתונך את המאמר של אורי דרומי כולו, כשם שאתה מביא עוד מאמרים שפורסמו בעיתונים ?

תמונתה, שפרסם אורי דרומי בכתבה, לקוחה מתוך המסמך שנשאה עימה, כשהיא מסתתרת תחת זהות של נערה פולניה. אם תחליט לפרסם, אשתדל להשיג לך תמונה אחרת, טובה יותר.

הדסה גרסון

* * *

אורי דרומי / אחרי מות

לבד בצד הארי

ברוֹנקה קליבנסקי, קשרית בגטו ביאליסטוק,

1923-2011

[ציטוט מ"הארץ", 4.3.11]

ברוֹנקה (ברוֹניה) ויניצקי נולדה בגרודנו שבפולין, למדה בגימנסיה "תרבות" והיתה חברה בתנועת "דרור". אחרי הכיבוש הנאצי ב-1941 הופיע בגרודנו מרדכי טננבוים-תמרוף – האיש שיהפוך לדמות המרכזית בחייה – וקרא לצעירים להתאסף בביאליסטוק כדי להתארגן להגנה עצמית.

אך כיצד תיסע נערה יהודייה ברכבת? היא הרהיבה עוז, ניגשה לקצין גרמני, ובחיוך מקסים ביקשה שיקנה לה כרטיס. היתה זו הפעם הראשונה, מיני רבות, שבה מראהּ הארי המצודד ואומץ ליבה סייעו לה לא רק לשרוד, אלא אף לבצע פעולות מסוכנות ביותר.

ברחוב וונסקה שבגטו ביאליסטוק התקבצו חברי התנועה מווילנה, גרודנו והאזור – לקיבוץ "תל חי", שבו האינטנסיוויות והפחד נמהלו ברומנטיקה של נוער אידיאליסטי. ברונקה התאהבה במרדכי הכריזמטי, אך הוא שלח אותה לצד הארי, כדי שתשמש כקשרית. "א צעשמייכלטע שיקסע", הוא קרא לה שיקסע קורנת חיוכים.

היא הסירה את הטלאי הצהוב, ומצויידת בתעודת זהות מזוייפת החלה להפיץ כרוזים, למסור הודעות ולהבריח נשק לגטו. כמו כן הטמינה את ארכיונו של מרדכי, שהתגלה אחרי המלחמה. היא היתה בודדה, וחשה כחיה נרדפת. טמה שניידמן, הקשרית הקודמת ואהובתו של מרדכי, אשר הכניסה אותה לתפקיד, נהרגה. שתי קשריות שקדמו לה נהרגו גם כן. היו אלה מכתביו האינטימיים של מרדכי שנטעו בה כוח להמשיך. באחד מהם הוא הזהירה: "זיכרי, את האחרונה, תהיי זהירה."

ב-27 בפברואר, 1943, זימנה מרדכי לאסיפה חשובה בגטו, שבה הציע כי בהיפתח האקציה הצפויה, יגיהו היהודים ב"קונטראקציה", כדי "להבטיח שאיש מהגרמנים לא ייצא חי מהגטו."

התפתח פולמוס סוער, שבו רוב המשתתפים צידדו דווקא ביציאה אל היער. אלא שברגע האמת, ב-16 באוגוסט, רוב היהודים נשמעו לראש היודנראט בפועל, אפרים ברש, והלכו לפינוי ללובלין, שהסתיים בהשמדתם. מול עיניה הכלות של ברונקה בצד הארי, התחולל קרב קצר בגטו שבסיומו נהרגו מרדכי וחברו להנהגה, דניאל מושקוביץ.

כששוחררה ביולי 1944 על ידי הצבא האדום, גילתה כי 11 מבני משפחתה הקרובים ביותר נרצחו. בייאושה המשיכה לכתוב למרדכי, האהוב המת, הנערץ, ונשבעה לו: "אני רוצה לפרסם את שמך, חייבת. עליך לחיות לדורות. ילדים בבית ספר יזכירו את שמך בהתפעלות, ומבוגרים ביראת כבוד."

אחרי המלחמה היה התחתנה עם מיכאל-מישה קליבנסקי ז"ל, צנחן ופרטיזן, ששירת כקצין בצבא הפולני, ואחרי שלמדה ספרות, אמנות ותיאטרון בשווייץ, עלתה לארץ ב-1949. היא למדה ארכיונאות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, וב-1954 התקבלה לעבוד בארכיון יד ושם, תחת המנהל יוסף קרמיש. יהודית קליימן, שעבדה עימה, אומרת כי בנוסף לכשרון השפות שלה, "היה לה מגע קסם בנייר, ולכל מסמך התייחס בחרדת קודש."

ד"ר יצחק ארד, יו"ר יד ושם לשעבר, אומר כי בשבילה "זו לא היתה עבודה אלא שליחות."

ד"ר רוב רוזט, מנהל הספריות ביד ושם, אומר כי כשנכנס כחוקר צעיר למוסד לפני שנים רבות, התרשם מתמונתו של מרדכי טננבוים-תמרוף שניצבה על שולחנה. אך רזיה גולן, שסייעה לה להוציא את ספרה "אריאדנה", הכולל את פרוטוקול הישיבה הדרמטית בגטו ואת חליפת המכתבים עם מרדכי, מספרת כי בחדר-השינה שלה ניצבה תמונתה של טמה שניידרמן, אותה מסר לידיה מרדכי.

ברונקה, שהניחה אחריה את הבן אלי, נשארה נאמנה להבטחתה למרדכי, לחמה בשצף קצף כנגד מי שלדבריה גימד את המרד בגטו ביאליסטוק והאדיר רק את המרד בגטו ורשה, והזכירה כי גם מרדכי – ולא רק אבא קובנר – קרא שלא ללכת כצאן לטבח. הרצאה בירושלים בפני חברי "ראשית", הקיבוץ העירוני הראשון, הולידה קשר מתמשך, וכשהתגייסו ילדי הקיבוץ לצבא, היא השביעה אותם לשמור על צלם אנוש.

* * *

ילדתי צלולת העיניים

בתגובה על "לבד בצד הארי", "אחרי מות", (מכתב למערכת "הארץ", 4.3)

תודה ל"הארץ" ולאורי דרומי על הכתבה היפה והמרגשת לזיכרה של הפרטיזנית הלוחמת ברונקה קליבנסקי, קשרית בגטו ביאליסטוק, שאותה זכיתי להכיר באופן אישי.

ברצוני להעיר כי זרובבל גלעד כתב עליה את השיר "לילדה ביער". גלעד נשלח לפולין בקיץ 1937 לשנתיים, לעבודה חינוכית בקרב חברי תנועת "החלוץ". הוא חזר ארצה קודם, כי באוויר כבר נשבו רוחות מלחמה, מלחמת העולם השנייה.

בקיץ 1938 ביקר זרובבל במחנות קיץ של התנועה, ובמחנה נוער ליד העיר גרודנו פגש נערה צלולת עיניים וזהובת צמה, מקסימה בצחוקה, ועליה כתב את השיר. השיר נשלח לארץ, ודוד זהבי הלחין אותו.

הנה בית אחד של השיר "לילדה ביער", שיר אזהרה:

"ילדתי צלולת העיניים, / ילדה זהובה ורנונה – / מתחת לקסם הגויי / מאכלת רוצחת טמונה!"

הדסה גרסון

ירושלים

* * *

[פורסם בגיליון 629 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 26.3.11]

רזיה אילן

68 שנים שמרה ברונקה, את תמונתה

של טמה שניידרמן, "המזבח"

הילדה זהובת השיער ובהירת העינים בשירו של זרובבל גלעד, ברוניה קליבנסקי, הלכה לעולמה לפני חודש.

עם הקמת מוזיאון "בית לוחמי הגטאות" העבירה ברונקה לשם מסמכים וחפצים משמעותיים: תעודות מזויפות ששימשו אותה כקשרית בין גטאות: המזוודה בה הבריחה נשק לגטו ואחר כך לפרטיזנים, ועוד.

אולם פריט אחד ליווה אותה כל חייה, ניצב על מדף מול עיניה בחדר השינה: תמונתה של הקשרית טמה שניידרמן ניצבת בתוך מעמד מעץ.

טמה, חברתו לחיים של מפקד המחתרת בגטו ביאליסטוק – מרדכי טננבום – היתה קשרית בין גטאות, ונהרגה בשליחות לגטו וורשה בינואר 1943.

את המעמד לתמונתה של טמה – וואנדה  (זה כינויה המחתרתי) הכינו חברי המחתרת למפקדם האבל, והוא זה שכינה אותו מזבח.

במכתביו לברונקה הוא כותב: "...ומסביב לוואנדה – סבך של לילך הדור ביופיו, החל בלבן וכלה בסגול הכהה ביותר." – ".. הכול יחד – כאילו בית תפילה עתיק, כאילו פינה של בית קברות מכוסה צמחי בר, או שמא מזבח ביתי." (מאי 1943)

בחודשים האחרונים לחייו נקשרו קשרי אהבה עמוקים בין מרדכי טננבום-תמרוף (שם שהוסיף לאחר מותה של תמרה) לבין ברונקה, שאף היא העריצה את טמה, שהיתה מורת הדרך שלה לתפקיד הקשרית.

לפני המרד בגטו ביאליסטוק, שבמהלכו נהרג מרדכי טננבום-תמרוף וחוסל הגטו, קיבלה ברונקה למשמרת את המעמד עם התמונה.

שישים ושמונה שנים שמרה את בקשתו של מרדכי ואת זיכרה של טמה.  

עתה, לאחר שעצמה ברונקה את עיניה, קיבל "בית לוחמי הגטאות" את ה"מזבח".

* * *

מרדכי טננבוים-תמרוף

אי הדרך?...

ויכוח באסיפה כללית של הקיבוץ ופעילי סניף "דרור" בביאליסטוק

 ביום 27 בפברואר 1943

פרוטוקול הישיבה כפי שנרשם באותם הימים

מרדכי: [טננבויום-תמרוף]: טוב, לפחות, שמצב-הרוחות הוא כשורה. לצערנו לא תהיה אסיפתנו זו שמחה כל-כך. רצונכם – הרי זו אסיפה היסטורית, רצונכם – הריהי טראגית. בין כה וכה – אסיפת-אבל היא. קומץ האנשים המסובים כאן הם אחרוני החלוצים שבפולין. כל אשר מסביב ומחוצה לנו – פגרים מתים. התדעו מה אירע בווארשה? שם לא נותר איש, וכך בבנדין ובצ'נסטחוב, וכך, כנראה, בכל אתר ואתר. אנחנו האחרונים. ודאי שאין זו הרגשה נעימה ביותר להיות האחרון. הרי זה מחייב לאחריות מיוחדת. עלינו להחליט היום, מה המעשה אשר נעשה מחר. אין כל טעם לשבת בצוותא ולהתחמם באווירה של זכרונות. גם לא לשבת יחד ולצפות – דווקא במקובץ – למוות. מה שומה עלינו לעשות?

שתי דרכים לפנינו – להחליט כי עם שילוחו של היהודי הראשון מביאליסטוק הרינו פותחים בפעולה-שכנגד: שממחר אין איש הולך אל בית-החרושת; שבשעת הפעולה אסור לשום איש מאיתנו להסתתר.

הכול מתגייסים לפעולה. עלינו לדאוג לכך שאיש מן הגרמנים לא יֵצא חי את הגיטו. שאף בית-חרושת אחד לא יישאר שלם. – ואין זה מן הנמנע, שלאחר ביצוע הפעולה הזאת נישאר על-פי מקרה בחיים, אולם – להילחם עד האחרון, עד הסוף. זוהי הדרך האחת.

הדרך השנייה היא לצאת אל היער.

היום הלכו שניים, לתור לנו מקום.

אלו הן שתי הדרכים, ומן הדין שנדון עליהן באופן מעשי.

אם כה ואם כה – כתום האסיפה תונהג היום משמעת צבאית. ועלינו עול ההחלטה. אבותינו שלנו לא ידאגו לנו. כאן בית-יתומים. תנאי-קודם למעשה: מן ההכרח שהגישה תהיה אידיאית, כי רעיון התנועה ידריכנו. כל מי שמשער, או נדמה לו, כי אפשרויות ממשיות לו להישאר בחיים, והוא רוצה בכך, ויש את נפשו לנצל אפשרויות אלו – טוב, אנחנו נסייע בידו ככל אשר יהיה לאל ידינו. יטול כל אחד את גורלו בידו. אם לחיים ואם למוות. אולם אנחנו, כקיבוץ אנשים, חייבים במשותף למצוא תשובה קולקטיבית לשאלה הכללית. אין ברצוני לכוף דעתי על מישהו, ומשום כך לא אחווה כעת דעתי.

יצחק: עלינו לבחור באחת משתי הדרכים המוליכות למוות: הדרך האחת להתייצב כלוחמים, והרי זה מוות בטוח, בדרך השנייה – מוות גם בה, אלא בוא יבוא לאחר ימים, שניים או שלושה. יש לבחון את שתי הדרכים. אפשר שנגיע לכלל איזה מעשה. הואיל ואין אני יודע פרטי הדברים לאשורם, הייתי רוצה לשמוע ברורות מפי החברים שהדברים נהירים להם ביותר. אם יש חברים החושבים שיכולים להישאר בחיים – עלינו לשקול בדבר.

הרשל [הרשל רוזנטאל]: עדיין מוקדם לסכם כל מה שעבר עלינו בשנה-ומחצה אלו. אולם, בעמדנו כעת בפני ההחלטה הגורלית, חייבים אנו בכל-זאת למסור לעצמנו דין-וחשבון מהנעשה עד כה. במשך השנה שעברה ניספו מאות אלפי יהודים. האוייב, בכישרון-המעשה הגדול שלו, הצליח לבלבלנו ולהובילנו כבהמות אל בתי-המטבחיים של פּוֹנַאר, חאַלמנוֹ, באֶלז'ץ וטרבּלינקי. פרק זה של השמדת קיבוצי היהודים בפולין יהיה לא רק הטראגי ביותר בקורות היהודים, אלא גם המכוער ביותר. זהו פרק של מגור יהודי ואזלת-יד יהודית. גם התנועה שלנו לא תמיד היתה עמידתה הולמת את השעה: תחת לתת סימן להתנגדות מיואשת נהגנו בכל מקום בדחיות. גם בווארשה היתה ההתנגדות מקבלת צורה אחרת לו הוחל בה לא עם סוף החיסול אלא עם ראשיתו. כאן, בביאליסטוק, נפל בגורלנו להיות האחרונים בטראגדיית-הדמים. מה שומה עלינו לעשות ומה בידינו לעשות? לפי הערכתי הרי המצב האובייקטיבי הוא כך: הרוב המכריע של הגיטו, וגם של משפחתנו שלנו, נידון לכיליון. משפטנו נחרץ. את היער לא ראינו מעולם כמקום-מחסה, היה היה תמיד בעינינו כמקום מלחמה ונקמה.

ואולם עשרות הצעירים שפניהם כיום ליער, אינם מבקשים שם מקום למלחמה, רובם חיים שם חיי קבצנים וסופם, מן הסתם, מוֹת קבצנים.

בתנאים שלנו כיום צפויים גם אנו לאותו גורל של קבצנים.

לא נשאר אפוא למעננו אלא דבר אחד, והוא: ארגון פעולת-התנגדות קולקטיבית בגיטו בכל מחיר, לראות בגיטו את "מוּסה-דאג" ["מוסה דאג" הר ארמני. לפי הרומן של פ. ורפל: "ארבעים הימים של מוסה-דאג"] שלנו ולהוסיף פרק של כבוד לביאליסטוק היהודית ולתנועה שלנו.

מתאר אני לעצמי תגובתו הטבעית של כל בן-אדם אחר, לו ראה שעושים לקרובי-נפשו כדרך שעשו לאחינו, עצמנו ובשרנו; סתם גוי מן השוק – היה בז לחייו שלו, ונועץ סכין בליבו של הרוצח. טבעי הדבר, שהרגש היחידי שהיה משתלט עליו, זו תאוות-הנקמה. לנו הדבר ברור: עם שילוחם של היהודים עלינו לפתח בפעולה-שכנגד. אם יעלה בידי מי לפרוק מעלה רוצח את נשקו וללכת אל היער – מוטב. אדם צעיר, אשר נשק בידו, ימצא מקומו ביער. דעתי היא, שעוד יש שהות בידנו להיכון ליער ולהכין אותו, לראות בו מקום מלחמתנו ונקמתנו.

לי אבד הכול, כל קרוביי ניספו. ועם כל זאת, מתחת לסף ההכרה, קיים בי חפץ-החיים, אלא שאין כל ברירה. רואה אני שרק יחידי-סגולה יכולים להציל נפשם. לו היו סיכויים לחמישים או שישים אחוז של יהודים להישאר, הייתי אומר: דרך התנועה צריכה להיות: להישאר בחיים, ויהי מה. ברם – גורלנו נחרץ, כולנו נידונים לכלייה.

שרה: חברים, על כבוד אין לנו מה לדבר, זה אבד לנו מכבר. במרבית יישובי היהודים עברו ה"אקציות" ללא כל מכשול, ללא כל פעולה-שכנגד. ודאי, שלהישאר-בחיים חשוב יותר מלהמית חמישה גרמנים. אין כל ספק, כי בפעולה-שכנגד נאבד כולנו. ואילו ביער אפשר שיינצלו ארבעים-חמישים אחוד מאנשינו. זה יהיה לכבודנו, וזה יהיה דף חשוב בקורותינו. יש עוד צורך בנו. אשר לכבוד – זה גלה מאיתנו ממילא. להישאר בחיים – זו תעודתנו.

חנוך [חנוך ז'לאזנאגורה, חניך "החלוץ הצעיר", אחד החברים המרכזיים בסניף התנועה בווארשה. בגיל צעיר נכנס לעבוד בבית-חרושת. עשה את הכשרתו בקיבוץ-וילנה. עם בואו של הגרעין הווילנאי לביאליסטוק, נצטרף אליו. פעיל בארגון היהודי הלוחם. נהרג במרד]: אין כל אשליות. צפוי לנו כאן כיליון חרוץ, עד ליהודי האחרון. בפנינו שתי דרכים של מוות. לא היער יצילנו, אף לא התקוממות בגיטו. אין לנו אפוא אלא למות בכבוד. מעטים הם הסיכויים להצלחת התקוממותנו. אינני יודע אם די אמצעים בידינו למלחמה. כולנו אשמים בכך, שכל-כך מעטים אם האמצעים. אולם זה גורלנו. ואת הדבר הזה עשה נעשה.

ביאליסטוק תחוסל כליל, בדומה לשאר ערים. בשעת ה"אקציה" הראשונה הִפלו את בתי-החרושת לטובה. אולם כעת אין איש מאמין עוד שיוציאו אותם מן הכלל.

מובן, שביער גדולות יותר האפשרויות לנקמה; אולם אסור לנו ללכת לשם, כדי לאכול לחם-חסד של האיכר, לקנות במחיר – מזון וחיים.

ללכת אל היער, משמע: לפתוח בפארטיזאניוּת אקטיבית, ולשם כך יש צורך בנשק למכביר.

הנשק שבידנו לא יצלח ליער. אם תישאר עוד שהות בידינו – נקדיש את הזמן הזה לרכישת "כלים", ובכך נלך אל היער.

אך אם ה"אקציה" תקדים לבוא, אין לנו אלא להגיב מיד, עם כיליונו של היהודי הראשון.

חיים [חיים פרידמן, חניך "החלוץ הצעיר" בווארשה. בעל כישרון לציור. עשה את הכשרתו בווילנה ואחר-כך חבר קיבוץ-ביאליסטוק. בארגון היהודי הלוחם עסק בעיקר בהכנת תעודות מזוייפות וכיו"ב. נהרג במרד]: אין עוד יהודים, נותרו רק שרידים. אף אין עוד תנועה – רק שרידים מעטים. לא כדאי לדבר על כבוד. איש כיכולתו צריך להציל את נפשו. לא חשוב כיצד ישפטונו.

(קריאות-ביניים בלתי פוסקות).

מרדכי: – שמענו שתי דעות. הברירה בידיכם. דבר אחד ברור: אנחנו לא נלך אל בתי-החרושת להתפלל שם לאלוהים כי ייחטפו אנשי הבונקרים כדי שנינצל אנחנו. גם אין את נפשנו לראות בעד חלונות מקום-העבודה שלנו כיצד מובלים להשמדה החברים מבית-חרושת אחר.

אנו יכולים-לערוך משאל חברים:

הרשל או חיים? – – –

אליעזר סוכאניצקי (סניף): חברים, דעתי היא כי לא נעשה דבר בשני הכיוונים גם יחד. היעד הוא אידיאה יפה. היער נותן-לנו אפשרות-מה להישאר בחיים. אולם במצבנו כיום, כשה"אקציה" היא קרובה כל כך, הרי זו אשלייה, ואף אם תהא לנו שהות של שלושה ארבעה שבועות, לא יעלה בידינו לרכוש את כל החומרים הדרושים כדי לצאת איתם אל היער. לדעתי, אין לנו אלא מוצא אחד – להשיב על האקציה באקציה שכנגד. אני סבור שעלינו לפעול אך ורק בדרך זו, ולתת תשובה גלוייה באמצעים המעטים שבידינו. – – –

מתוך: "דפים מן הדליקה", פרקי יומן, מכתבים ורשימות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ח [1948], עמ' 97-101. [ההערות נילוו לטקסט הנדפס].

תודה לחברנו הסופר שמאי גולן, שהעביר לנו את צילום הדפים האלה, המופיעים גם בקובץ "השואה, פרקי עדות וספרות", ערך והקדים מבואות לשערים, שמאי גולן. יד ושם, רשות הזכרון לשואה ולגבורה. בהוצאת ספרית פועלים. עמ' 132-135.

היינו מציעים למורים ולמורות להוציא מהגיליון את החטיבה הזו יחד עם 4 התמונות ולהביא אותה לכיתותיהם לקראת יום השואה הקרב ובא. אנחנו מוכנים לשלוח את החומר בקובץ באי-מייל לכל דורש, יחד עם התמונות. לשמיעת השיר ניתן להגיע, בעזרת גוגול – אתר זמרשת, לחפש תחת השם "לילדה ביער".

* * *

[פורסם בגיליון 630 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 31.3.11]

עוד סיפור קטן על המפגש בין זרובבל לברונקה, מבתו של זרובבל

לכבוד אהוד בן עזר שלום רב,

התרגשתי מאוד לקרוא בעיתונך (אותו קראתי בשמחה לראשונה) את הסיפור המרגש והידוע לי על שירו של אבי, זרובבל, "לילדה ביער" ועל ברונקה קליבנסקי.

אני רוצה להוסיף פרט מעניין לסיפור על המפגש המרגש בין ברונקה לאבי, זרובבל גלעד, שאירגן ב-1980 אליהו הכהן, (במסגרת תוכנית טלוויזיה, "על הדשא" אותה הנחה הכהן, בעין חרוד).

בפגישה זו נודע לראשונה לברונקה, שאבי חיבר עליה שיר, מיד כאשר הוא שב לארץ משליחותו, והיא נשארה שם בתופת הנוראה. אבי זרובבל הופתע לשמוע, באותה תוכנית, שהתיאור שתיאר את התנהגותה של ברונקה בשיר לא היה נכון כלל וכלל.

ברונקה סיפרה לו, ששם ברכבת, כאשר פגש בה, היא צחקה עם הגויים כאחת מהם, רק כדי להסוות את מוצאה היהודי, והיא לא נתנה "לקסם הגויי למשוך את ליבה בעורמה", כפי שכתב בשיר וחשב בטעות.

לשניהם היה המפגש מפתיע ומרגש. הם המשיכו לשמור על קשרים חמים עד יומו האחרון של אבי. באותו מפגש ראיתי את ברונקה לראשונה, והיא הרשימה אותי כאישה יפה ומלאת חיים, למרות שכבר לא היתה צעירה.

את השיר החביב אפשר לשמוע באתר זמרשת.

אלה הרמתי

בתו של זרובבל גלעד

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתוך המאמר "מכשף השבט" שהופיע ב"עולם קטן" מיום 4.11.2022: "הסופר אהוד בן עזר קבע ב-1992: 'אני מכבד מאוד את עמוס ועוז ואת א.ב. יהושע, אבל לצערי הסופרים [האלה] הפכו ל'באבא ברוך' של השמאל.'"

* לאהוד היקר, אני רוצה להודות לך ולקוראי חב"ע על הברכות והאיחולים. נגרמה לי הפתעה מרגשת. כלל לא ציפיתי להם כי הם נדירים במקומותינו. 

ובתגובה להערתך:  איני מזלזלת כלל ביגע ובתעוזה שנדרשו לבני המושבות הראשונות, שא'תם נמנו גם אחדים מבני משפחת קליר, משפחתה של  סבתי ז"ל. כל רצוני היה להדגיש את התרומה שהרימה העברית החדשה ותרבותה להקמת העם והמדינה. 

אצל עמים "נורמליים" קודם נוצרים כלי אוכל וכלי עבודה, ואחר-כך נוצרות גם יצירות תרבות. בעם ישראל התהליך היה הפוך: קודם הייתה ספרות, שהקימה לתחייה עם ישן וארץ ישנה והפכה אותם מחלום למציאות.

אבות הציונות כתבו ביומניהם שהם נתפסו לרעיון לאחר שקראו את "אהבת ציון" של מאפו. "מדינת היהודים" היה שם של ספר לפני שהייתה מדינה. למעשה, הספרות העברית הולידה את המדינה, וקברניטיה היום מזלזלים בה ומבטלים את החובה של הדור הצעיר ללמוד אותה ולהתעמק בה.

ההיסטוריה לא תסלח להם על המעשים הנואלים האלה, שגורמים נזק לשורשים ומעודדים אדישות, קוסמופוליטיות ו"ירידה" מהארץ.

זיוה שמיר

* אהוד היקר, שמעון גרובר מזכיר את המחווה של גנץ שוויתר על ראשות הממשלה למען בנט. סליחה! איך הוא שכח את לפיד שהיו לו 17 מנדטים, ולא רק ויתר על ראשות הממשלה, אלא גם אירגן את המפלגות הרחוקות זו מזו לאגודה אחת תחת בנט? האם "השיכחה" הזו של שמעון גרובר היא מקרית?

שלך

משה גרנות

אהוד: לפי העקרון הלפידי שראש הממשלה צריך לבוא מהסיעה הקטנה ביותר, שבקושי עוברת את אחוז החסימה – היה על גנץ-לפיד להציב עתה בראש המחנה שלהם את מרב מיכאלי בתור ראשה הממשלה!

 * פרופ' עזרא זהר, שביטל את משמעת המים בצה"ל והציל בכך אלפי חיילים מהתייבשות וממוות, קבע כי הישראלים אינם שותים מספיק, בייחוד בקיץ – ולכן כל שתייה, אפילו ממותקת – עדיפה על אי שתייה מספקת לבריאות הגוף.

אז מילא שבטענה של בריאות הציבור קבעו מס על משקאות ממותקים והעלו את מחירם, וככה הישראלים ישתו פחות ובריאותם תיפגע – אבל איזה היגיון היה בכך שמס דומה, אמנם מופחת – הוטל גם על משקאות דיאטטיים, נטולי סוכר?

* אהוד יקר, בהערתך על אלה שגילו את לואידור רק עתה, אתה מתכוון בוודאי לרן יגיל ולכתבה שלו על לואידור בעיתון "גלובס", כמייסד את  דמות הצבר. נכון? ועוד אגב, אתה מסכים איתו? לי אין די ידע בנושא אז כמובן שלא אוכל להביע דעה.

אבל בדיוק עכשיו התפרסמה הידיעה על פיגוע הרצח באריאל. הערבים התחילו מזמן עוד לפני רצח ברנר ולואידור, והם פשוט ממשיכים... לא ייאמן.

והעיקר – שהעיתון ימשיך באותה דרך עצמאית ומרעננת, וכל טוב,

 ארנה גולן

אהוד: הדמות הראשונה של בן-הארץ, שאמנם לא התכנה "צבר", זה כינוי מאוחר הרבה יותר, היא דמותו של הנער נחמן בסיפור "ראש השנה לאילנות"  של זאב יעבץ משנת 1892, לפני 130 שנה, נער שאמנם לא נולד בארץ אבל מגלם את דמות הצעיר העברי החדש בארץ ישראל. הוא עוצב בדמותו של הנער אברהם שפירא מיהוד, ולימים כל ימיו בפתח תקווה, ועליו כתבתי את ספרי "ג'דע" (1993).

רן יגיל לא חייב לדעת זאת. גם לא לדעת על הנער עמרם של ברנר מ"מכאן ומכאן" משנת 1911. גם לא שהכינוי החיובי "צבר" החל רק עם התבגרות בניהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית. כי נעריהם של בני העלייה הראשונה, בני המושבות, שבגרו בתקופתם של לואידור וברנר, כונו לעיתים בזלזול בשם "אתרוגים", וברנר, למעט אולי בתיאור הנער עמרם, תיאר אותם בדרך כלל במלוא עליבותם.

* הזדעזעתי בפלצות מקריאת טורו המנאץ ומתיש של אורי הייטנר בחב"ע 1977, בו הוא עיטר את הקטע אודות ח"כ בן גביר ומורו הרגזן הרב כהנא, במילים: 'אבי אבות הטומאה' 'מסוכן' 'אספסוף מקשקש' 'הידרדרות לשפל מוסרי' 'משוקץ'.

ואני הקטן, כוותיק הפלמ"ח וההעפלה, תמיד התנערתי מהטפתו של הרב כהנא למדיניות לאומנית, חסרת אחריות ותועלת, במתכונת 'נוער הגבעות'. אלה שמשנות ה-30, טענו שההנהגה הנבחרת הינה תבוסנית, ובחוסר אחריות סיכנו את שלום היישוב ע"י חבלות והרג לא מוצדקים, וכאמור, מסוכנים ליישוב.

על כל אלה, אנא אהוד יקירי, שאל בשמי, את אורי הייטנר, כמה ערבים הרג הרב כהנא, והאם במזגו הרע הוא התנחל ברווחה עם בני משפחתו וחבריו על שפע אדמות שהופקעו עבורו מערבים?

ברוך תירוש

הקטן בשבטי ישראל

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-6 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל