| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1801
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תשפ"ג. 21.11.2022
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 33. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יוסי אחימאיר: סיפור חייו של נתניהו עד כה. // איליה בר-זאב: חוכמת חיים – גם בימים אלו. בעקבות אברהם לינקולן. // אורי הייטנר: 1. בסוד העפר – דוֹדי בן עמי ז"ל. 2. צרור הערות 20.11.22. // יוסף אורן: המלצה על שיר. // שמואל איייל: נמשכים העיוותים בסידרה "המנדט". // מתי דוד: 1. מחנה השינוי והשמאל בבעייה. 2. נביאי ותועמלני הייאוש והחורבן. // מיכאל רייך: פִּתְאֹם הָיָה לַיְלָה. // אהוד בן עזר: מרים גיסין. // זיוה שמיר: תגובה לדברי נעמן כהן: "אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני." // אהוד בן עזר: "אמת מארץ-ישראל" לאחד-העם, 1895. // פוצ'ו: שביל לפרא בין הרים... // מוטי גלברט: פוצ'ו מאוהב. // אהוד בן עזר: אין פנחס שדה. // ממקורות הש"י.
גיליון 1802 יופיע ביום חמישי 24.11.22
גיליון 1803 יופיע ביום שני 28.11.22
גיליון 1804 יופיע ביום חמישי 1.12.22
אחר כך מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה
והגיליון הבא 1805 יפורסם ביום שני 19.12.22
או ביום חמישי 22.12.22
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
33.
יֵשׁ לִי אָח
קָטָן וְאַכְזָר
אֶת חַיַּי הוּא הוֹרֵס
מַה לַּעֲשׂוֹת?
אִם יְגַלּוּ מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי כָּאן –
יַרְבִּיצוּ לִי מַכּוֹת
וַאֲפִלּוּ אִם לֹא
יַגִּידוּ שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה
בַּכֹּל –
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
[57]
To venerate the simple days
Which lead the seasons by,
Needs but to remember
That from you or I,
They may take the trifle
Termed mortality!
ימים פשוטים – כמה נאים
[57]
יָמִים פְּשׁוּטִים – כַּמָּה נָאִים
הֵם אֶת זְמַנֵּינוּ מְנִיעִים,
אַךְ יֵשׁ לִזְכֹּר: הֵם שׁוֹדְדִים
לִי וּלְךָ וְלַאֲחֵרִים
אֶת הָרְגָעִים הַמּוּעָטִים –
חַיֵּינוּ הַקְּצָרִים!
ובנוסח אחר:
עֵת נְקַדֵּשׁ יָמִים פְּשׁוּטִים / לְאֹרֶךְ אַרְבַּע הָעוֹנוֹת, / נִזְכֹּר: הֵם יִגְרְעוּ פֻּרְתָּא / לִשְׁנֵינוּ מִן הַזְּכוּת לִהְיוֹת / מַה שֶּׁנָּהוּג בֵּין הַבְּרִיּוֹת / לִקְרֹא לוֹ "בֶּן תְּמוּתָה"!
Delayed till she had ceased to know
[58]
Delayed till she had ceased to know --
Delayed till in its vest of snow
Her loving bosom lay --
An hour behind the fleeting breath --
Later by just an hour than Death --
Oh lagging Yesterday!
Could she have guessed that it would be --
Could but a crier of the joy
Have climbed the distant hill --
Had not the bliss so slow a pace
Who knows but this surrendered face
Were undefeated still?
Oh if there may departing be
Any forgot by Victory
In her imperial round --
Show them this meek appareled thing
That could not stop to be a king --
Doubtful if it be crowned!
מושהֶה עד קצה הכרתה
[58]
מֻשְׁהֶה עַד קְצֵה הַכָּרָתָהּ --
מֻשְׁהֶה עַד שֶׁלָּבְשָׁה קָרָה
שָׁכַב חָזֶהָ הָאוֹהֵב --
שָׁעָה אַחַר קֵץ הַנְּשִׁימָה --
וְעוֹד שָׁעָה – לְצֵאת-נְשָׁמָה --
לֵיל אֶמֶשׁ הִתְעַכֵּב!
הֲנִחֲשָׁה מַר-גּוֹרָלָהּ --
עֵת בִּקְרִיאוֹת גִּיל צָהֲלָה
טִפְּסָה עַל הַגִּבְעָה --
לוּלֵי עִכּוּב קַל בַּבְּרָכָה
לוּ לְהָאֵט לֹא שָׁכְחָה
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נֻצְּחָה.
אֲהָהּ, לוּ נֶעֶרְכָה פְּרֵדָה
וְנֶפֶשׁ לוּ הָיְתָה עֵדָה
לְמוֹפָעָהּ הַמְפֹאָר
אֵיךְ בִּצְנִיעוּת גּוּפָהּ נוֹהֵג
קֵיסָר הָיָה מַטִּיל סָפֵק
אִם הוּא בִּכְלָל הֻכְתַּר.
A little East of Jordan
[59]
A little East of Jordan,
Evangelists record,
A Gymnast and an Angel
Did wrestle long and hard --
Till morning touching mountain --
And Jacob, waxing strong,
The Angel begged permission
To Breakfast -- to return --
Not so, said cunning Jacob!
"I will not let thee go
Except thou bless me" -- Stranger!
The which acceded to –
Light swung the silver fleeces
"Peniel" Hills beyond,
And the bewildered Gymnast
Found he had worsted God!
מעט מזרחה לירדן
[59]
מְעַט מִזְרָחָה לַיַּרְדֵּן,
עֵדִים אַנְשֵׁי הַדָּת,
מַלְאָךְ אֶחָד וְאִישׁ שְׁרִירִים
שָׁם נֶאֶבְקוּ בְּלִי חַת --
עַד בּוֹא הַבֹּקֶר בֶּהָרִים --
אוֹן יַעֲקֹב גָּדַל,
וְהַמַּלְאָךְ בִּקֵּשׁ רְשׁוּת
לָשׁוּב לַמַּאֲהָל --
אַךְ אִישׁ-רִיבוֹ בְּעָרְמָתוֹ
עִכֵּב אֶת הַמַּלְאָךְ!
עַד שֶׁהַלָּה לִפְנֵי צֵאתוֹ
אֶת יַעֲקֹב בֵּרַךְ –
רַכּוֹת יָנוּעוּ עֲדָרִים
עֲלֵי גִּבְעוֹת פְּנִיאֵל,
הָמוּם גִּלָּה אִישׁ הַשְּׁרִירִים
שֶׁהוּא שָׂרָה עִם אֵל!
[61]
Papa above!
Regard a Mouse
O’erpowered by the Cat!
Reserve within thy kingdom
A “Mansion” for the Rat!
Snug in seraphic Cupboards
To nibble all the day
While unsuspecting Cycles
Wheel solemnly away!
אבי שבשמיים
[61]
אִָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!
שְׁמֹר נָא עַל הָעַכְבָּר
מִפַּחַד הַשּׁוּנְרָא!
מְצָא-נָא בְּכָל הַמַּמְלָכָה
מִשְׁכָּן לְעַכְבְּרָא!
יֵשֵׁב שָׁלֵו וִיכַרְסֵם
בְּמִזְנוֹנֵי-שְׂרָפִים
עֵת עִדָּנִים לְלֹא חֲשָׁד
מִתְגַּלְגְּלִים, עָפִים!
So from the mould
[66]
So from the mould
Scarlet and Gold
Many a Bulb will rise --
Hidden away, cunningly,
From sagacious eyes.
So from Cocoon
Many a Worm
Leap so Highland gay,
Peasants like me,
Peasants like Thee
Gaze perplexedly!
כך, מן הטין המסואב
[66]
כָּךְ, מִן הַטִּין הַמְסֹאָב
בְּאַרְגָּמָן וּבְזָהָב
צָצוֹת פְּקָעוֹת מֵאַיִן –
וּבְעָרְמָה לְיַד חוֹקְרִים
הֵן מֻסְתָּרוֹת מֵעַיִן.
כָּךְ, מִגְּלָמִים וּמִפְּקָעוֹת
יוֹצְאוֹת תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי
רָאשִׁים תָּרֵמְנָה בְּשִׂמְחָה,
אִכָּר כָּמוֹנִי
וּכְמוֹתְךָ
רוֹאִים זֹאת בִּמְבוּכָה!
Success is counted sweetest
[67]
Success is counted sweetest
By those who ne'er succeed.
To comprehend a nectar
Requires sorest need.
Not one of all the purple Host
Who took the Flag today
Can tell the definition
So clear of victory,
As he defeated – dying –
On whose forbidden ear
Th distant strains of triumph
Burst agonized and clear!
ההצלחה תמתק מכול
[67]
הַהַצְלָחָה תִּמְתַּק מִכֹּל
לְאִישׁ שֶׁלֹּא יְדָעָהּ.
לָדַעַת טַעַם הנֶּקְטָר יָכוֹל
רַק מִי שֶׁהִתְעַנָּה.
אֵין אִישׁ בִּצְבָא הָאַרְגָּמָן
נוֹשֵֹא נֵס מִלְחָמָה
שֶׁמְּסֻגָּל הָבֵן בַּזְּמַן
פִּשְׁרָהּ שֶׁל הַצְלָחָה.
עַל קַו הַקֵּץ – מוּבָס, רָכוּן –
עַל אֹזֶן זָר יַשְׁמִיעַ
אֶת צְלִיל קוֹלוֹ שֶׁל נִצָּחוֹן,
כּוֹאֵב, צָלוּל מַבְקִיעַ!
*
תיקון טעות: בגיליון 1800 נדפס שיר מס' 54 של אמילי דיקינסון בטעות בלי אחד מבתיו. להלן הנוסח המתוקן:
If I should die
[54]
If I should die,
And you should live --
And time should gurgle on --
And morn should beam --
And noon should burn --
As it has usual done –
If Birds should build as early
And Bees as bustling go --
One might depart at option
From enterprise below!
'Tis sweet to know that stocks will stand
When we with Daisies lie –
That Commerce will continue --
And Trades as briskly fly –
It makes the parting tranquil
And keeps the soul serene,
That gentlemen so sprightly
Conduct the pleasing scene!
וכי אסגור עיניי לעד
[54]
וְכִי אֶסְגֹּר עֵינַי לָעַד,
וּבָהּ בָּעֵת תַּמְשִׁיךְ לִחְיוֹת --
אִם זְמַן יוֹסִיף לְהִתְגַּלְגֵּל --
וְאִם יַפְצִיעַ אוֹר שַׁחְרִית --
וְאִם יִלְהַט חֲצוֹת-הַיּוֹם --
תִּבְעַר הַשֶּׁמֶשׁ כִּבְהֶרְגֵּל –
אִם צִפֳּרִים יִבְנוּ כְּמוֹ אָז
וְהַדְּבוֹרִים בְּרַחַשׁ רָב --
כָּל אִישׁ כְּאַוַּת-נַפְשׁוֹ יִטֹּש
מִפְעַל-חַיָּיו שֶׁמִּתַּחְתָּיו!
יֵדַע שֶׁעוֹד הַמְּלַאי קַיָּם
גַּם עֵת נָנוּחַ בֵּין פְּרָחִים –
מִסְחָר נִמְשָׁךְ, וּמִדֵּי יוֹם –
הַהֶסְכֵּמִים נֶעֱרָכִים –
זֶה גַּם יָקֵל אֶת הַפְּרֵדָה
וְגַם אֶת נַפְשְׁךָ יַשְׁקִיט --
כִּי הָאָדוֹן בְּעֵרָנוּת
עוֹדוֹ מוֹבִיל אֶת הַתָּכְנִית!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
סיפור חייו של נתניהו עד כה
"ספר זה נכתב על ידי בתשעת החודשים לאחר שעזבתי את משרד ראש הממשלה ב-2021" – במשפט זה מסיים בנימין נתניהו את ספרו האוטוביוגרפי רב הכמות "ביבי סיפור חיי" שיצא לחנויות ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-25. נתניהו כתב אותו באנגלית. צוות שלם עמל על התרגום, העריכה וההפקה. אכן, הישג גדול כשלעצמו לכותב ולהוצאה. כמעט 600 עמודים בתשעה חודשים! היו שתמהו: האם בכך מסכם בנימין נתניהו את הקרירה הפוליטית רבת השנים שלו? או שמא מיהר להוציאו לאור כ"בוסטר" לתמיכה בו בהצבעת העם? ואולי הוא נועד לענות לכל מבקריו, הן בתקשורת והן בקרב כותבי הביוגרפיות על אודותיו?
שכן בחודש שקדם לבחירות הופיעו בבת אחת, לבד מספרו שלו עצמו, עוד שלושה ספרים על אודותיו: האחד של יוסי לוי, מי שהיה תקופת-מה יועצו הפוליטי והפך ליריבו המר, שלא לומר לשונאו, במאמרים שפירסם מעל דפי "הארץ" ועכשיו בספרו "רק ביבי" שכבר זכה לשבחיהם – איך לא – של אהוד ברק, אהוד אולמרט ועוזי ארד.
ספר שני הוא של יפה מוטיל, "ביבי ואני", המתאר באהדה בלתי מוסתרת את תחילת דרכו של נתניהו בשדה הפוליטיקה הישראלית, שלושה חודשים ב-1988, כאשר הכותבת היתה מבכירי הצוות המלווה אותו. ספר שנכתב בשפה ספרותית קולחת.
וספר שלישי – "צופן נתניהו", מאת מזל מועלם, הפרשנית הפוליטית של ערוץ הכנסת, שהוציאה תחת ידה ביוגרפיה מקיפה, המבוססת על מסמכים, ספרים ושיחות עם עשרות מרואיינים. שם שמזכיר שמו של ספר אחר שראה אור ב-2020 – "סודות נתניהו" מאת קוה שפרן.
ארבעה ספרים שעניינם אדם אחד, מנהיג אחד, שאי אפשר להיות אדיש כלפיו, בין אם אלה הרבים האוהדים אותו, מעריצים אותו, ובין אם אלה המתנגדים לו, לדרכו, להתנהגותו, וכמובן גם לאידאולוגיה המניעה אותו.
תופעה "ספרותית" פוליטית שכזאת לא היתה וכנראה לא תהיה עוד במקומותינו. תופעה המלמדת קודם כל על מרכזיותו של נתניהו בחיי האומה מזה למעלה משלושים שנה. רק על שני מנהיגים קודמים נכתבו שלל ספרים – בן גוריון ובגין, וגם זאת לאחר רדתם מן הבמה הפוליטית. גם רבין "זכה" לספרות רבה, שעיקר עיסוקה ברצח של ראש הממשלה. לגולדה מאיר היתה עדנה, בכמה ספרים, שעיקר עניינם – מלחמת יום הכיפורים. מצער הדבר כי על יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, שרבים, גם בשמאל, מתגעגעים אליו כיום, טרם נכתבה ולו ביוגרפיה אחת. אולי עבודת דוקטור הנחקרת עליו תיהפך בבוא העת גם לספר.
מנחם בגין לא הספיק לכתוב את ספרו האוטוביוגרפי "בדור השואה והתקומה", וזהו ללא ספק הפסד גדול לכולנו, ואילו יצחק שמיר כתב לאחר פרישתו את "סיכומו של דבר". סיפור עצמי, בלא אגו, בלא רכילויות, בלא פרטנות יתר. ספר צנוע של מנהיג צנוע.
נתניהו הוא כמובן הדמות המרתקת ביותר מבין מנהיגי ישראל, באורך כהונתו בתפקיד הרם, בהתנהלותו, בהחלטותיו, ומעל לכל – באישיותו ובשאפתנותו. דומה שהוא כבר נחשף לחלוטין, הכול ידוע עליו, על גחמותיו, על מניעיו ועל חייו הפרטיים, ובכל זאת ממשיכים לחפור ולדוש בו. האם מבול הספרים הזה פיענח את סוד אישיותו? ישפטו הקוראים. כלומר, אלה שיעמוד להם כוחם לקרוא ספר כלשהו מן השפע הזה. והרי האיש עודנו פעיל ומוביל, מאפיל בנוכחותו במרחב הציבורי על כל פוליטיקאי אחר, בין אם הוא שייך לעבר ובין אם הוא פעיל בהווה. ניתן לומר, על כן, שהביוגרפיות, שלא לומר ספרי העדות והזיכרונות, כמו גם שלל המאמרים והמחקרים, אינם מסכמים קריירה כה יוצאת דופן, אפילו במגרש העולמי.
העיתונאי בן כספית, אחד משונאיו היוקדים של נתניהו, מי שכל אחד ממאמריו הארכניים ב"מעריב" מדי יום ששי גדוש באיבה עזה שאינה בוחלת במילים קשות, נאצות, הוציא עוד ב-2017 ביוגרפיה תחת שם בן מילה אחת (קל לנחש – "נתניהו"), כאשר קיווה כי נשוא כתיבתו מתקרב לסוף הדרך. הוא התאכזב, נאלץ לעדכן את ספרו ולהוציא כעבור ארבע שנים מהדורה "מעודכנת". למרות המאבק מעורר הבחילה שמנהל בן כספית בהתמדה נגד נשוא כתיבתו, נראה שעוד ייאלץ להוציא מתחת ידו מהדורות שלישית ורביעית של "נתניהו" שלו...
ביבי עצמו יודע, שהאוטוביוגרפיה שלו אינה סוף פסוק. עוד ייכתבו בה פרקים לא מעטים בשנים הבאות. בכתיבתו המזורזת ביקש למעשה להשיב לכל יריביו בשדה הפוליטיקה והעיתונות, ובן כספית בראשם. אין טענה נגדו שאין לו תשובה עליה, הוא עושה זאת בהרחבה ובשפה חד-משמעית, בלא חשבון לכל משמיציו-מבקריו. באופן טבעי אוטוביוגרפיה כמו-צ'רצ'יליאנית זו היא כבר בסט-סלר בעברית ובאנגלית. שכן גם בעולם ובמיוחד בארה"ב נתניהו נחשב לאחד המנהיגים הגדולים והמרתקים, גם השנויים במחלוקת. הציבור רוצה לדעת מה מספר נתניהו על עצמו, מה סוד אישיותו והצלחתו, איך הוא רואה את כשליו, מה הוא משיב לתוקפיו, מה הם שורשי אישיותו, בית אביו, אחיו יוני ז"ל, האמביציה הבלתי נדלית שלו, מאבקיו הפוליטיים, שרה רעייתו השלישית רבת ההשפעה, כתבי האישום, ועוד-ועוד שפע של נושאים ועניינים, שנוגעים בחיי כל אזרחי המדינה הזאת.
מדף ספרי נתניהו הולך ומתרחב. מבין שלל הספרים, שיצאו לאור ובוודאי עוד ייצאו, מומלץ במיוחד לקרוא את ספרה של אשת התקשורת מזל מועלם. ספר רחב יריעה, ענייני, הוגן, ללא משוא פנים לכאן או לכאן. הכתיבה רהוטה, מבוססת כהלכה, ומעל לכל – מרתקת. שבע שנים היא עבדה על הספר. אין היא מהססת לטפל בכל פרשיות נתניהו, הישגיו וכשליו, מניעיו ושאפתנותו, בהבאת ציטוטים מפי יריבים ואוהדים, נותנת לקורא להסיק את מסקנותיו בעצמו, בלא שדוחסים לגרונו או לראשו אג'נדה מוטית.
ספר סיפורי-מחקרי לעילא ולעילא, הנקרא בעניין רב, ומקנה תמונה מאוזנת, מקיפה, של האיש, שורשיו, פועלו ומנהיגותו. איש שרבים מאלה שעבדו לצידו – הפכו ליריביו, הוציאו דיבתו ברבים. והשמות הם רבים: "הנסיכים" (לא כולם!), ליברמן, בנט, שקד, האוזר, הנדל, עוזי ארד, ושלל יועצים שעשו במחיצתו בפרקי זמן קצרים והוציאו דיבתו ברבים, לרוב בחוסר אמינות.
בנימין נתניהו ממשיך להוביל מחנה גדול, והיו מי שכינוהו: "גוליבר בארץ הגמדים". בנימין נתניהו חוזר שוב להיות ראש הממשלה. ממשיך להוביל מחנה גדול, אינו יורד מהכותרות וספק אם יירד בשנים הבאות. עוד הרבה שנים יעמוד במרכז חיינו ונראה כי עוד ספרים רבים ייכתבו עליו.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה בגיליון החדש של רבעון "האומה", מיספר 228.
* * *
איליה בר-זאב
חוכמת חיים – גם בימים אלו
בעקבות אברהם לינקולן *
"כַּמָּה רַגְלַיִם יֵשׁ לְסוּס אִם אַתָּה קוֹרֵא לִזְנַב הַסּוּס רֶגֶל? אַרְבַּע."
הַזָּנָב יִשָּׁאֵר לְעוֹלָם זָנָב גַּם אִם יְכַשְׁכֵּשׁ בַּכֶּלֶב. כַּמָּה פָּנִים לַצֶּדֶק? זַכַּאי... לֹא זַכַּאי... חַיָּב... לֹא חַיָּב. בְּהֵן צֶדֶק, בְּאֵין צֶדֶק. עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נִתְלָשִׁים בְּחֶמְדָּה, נִדָּפִים בָּרוּחַ עִם אֱלִילֵי צַמֶּרֶת, עִם סוֹלְלוֹת עוֹרְכֵי דִּין.
"לוּ הָיוּ לִי שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת לִגְדֹּעַ עֵץ הָיִיתִי מַשְׁקִיעַ שֵׁש מֵהֶן בְּהַשְׁחָזַת הַגַּרְזֶן."
וְאוּלַי, אַתְּ וַאֲנִי נִטַּע יַעַר בַּיּוֹם בּוֹא יָבוֹא הַגֶַּשֶׁם –
"Le jour ou' la pluie viendra…" נִשְׂרֹד עֲשִׁירִים, אוֹהֲבִים.
"אֵין דֶּרֶךְ מְכֻבֶּדֶת לַהֲרֹג, אֵין דֶּרֶךְ עֲדִינָה לַהֲרֹס, אֵין שׁוּם דָּבָר טוֹב בַּמִּלְחָמָה חוּץ מִזֶּה שֶׁהִיא מִסְתַּיֶּמֶת."
אֲבָל, הִיא נִדְלֶקֶת, מַאֲכֹלֶת-אֵשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר, לְעִתִּים חוֹזֶרֶת אֶל הַגֶּחָלִים שֶׁנוֹתְרוּ. כֹּהֲנֵי דָּת, שְׂכִירִים גִּדְלֵי כּוֹחַ אוֹנְסִים וְיוֹרִים בְּקָלַצְ'נִיקוֹב מוֹדֶרְנִי בְּנָשִׁים, בְּתִּינוֹקוֹת, צוֹהֲלִים בְּחָסוּת הַגְּדוֹלִים, אִם כִּי גַּם הַמַּאֲכֶלֶת (כַּיָדוּעַ) לֹא נָס לֵחָהּ.
"אֶפְשָׁר לַעֲבֹד עַל חֵלֶק מֵהַאֲנָשִׁים כָּל הַזְּמַן וְעַל כָּל הַאֲנָשִׁים חֵלֶק מֵהַזְּמַן אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד עַל כָּל הַאֲנָשִׁים כָּל הַזְּמַן" –
הַאֻמְנָם?
כְּשַׂחְקָן בִּדְרָמָה שֶׁקְסְפִּירִית סִיֵּם אַבְרָהָם אֶת חַיָּיו בַּתֵּאַטְרוֹן, נִרְצַּח כְּשֶׁהָעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים בָּרוּחַ נַעֲשׂוּ כְּבֵדִים.
* אברהם לינקולן – Abraham Lincoln (1865-1809) הנשיא ה-16 של ארה"ב. כיהן בין השנים 1861 עד להירצחו בביקור בתיאטרון ב-1865. מיוחסים לו ביטול העבדות וחיזוק אחדוּת ארצות הברית במניעת פילוגה בזמן מלחמת האזרחים. הציטוטים המודגשים הנ"ל הם שלו.
איליה בר-זאב
* * *
1. בסוד העפר – דוֹדי בן עמי ז"ל
את דוֹדי בן עמי היכרתי כ"האדם הקדמון".
ראיתי לנגד עיניי אדם פרוע שיער ופרוע זקן, על בגדי העבודה שלו רצועת עור ובידיו המיובלות הוא מסתת אבני צור. הוא הגיע לאירועים, למפגשים וגם בהם לא חדל ממנהגו. רק המשקפיים הסגירו שהוא שייך למאה שלנו.
אולם כאשר היכרתי את דוֹדי ושוחחתי איתו, למדתי שאותו "האדם הקדמון" הוא אינטלקטואל מזהיר, איש אשכולות רחב אופקים, בעל ידע אנציקלופדי, בעל כושר ביטוי נפלא, דעתן מקורי ועצמאי; אוטודידקט שבילדותו ונעוריו היה דיסלקטי, בעידן שבו טרם אובחנו קשיי למידה, ולכן התקשה למצוא את מקומו ולהצליח בלימודים, אך כסקרן שסקרנותו אינה יודעת שובע, הרחיב את אופקיו והיה לבר סמכא בידיעת הארץ, בזואולוגיה, בבוטניקה, בספרות, במוסיקה, במקורות ישראל, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה ובעיקר בפרה-היסטוריה. למדתי שאותו "האדם הקדמון", ה"תמהוני" שכל היום מסתת אבני צור, הוא אמן אבני צור, שלמד לשחזר טכנולוגיות קדומות, פרה-היסטוריות ואמנות קדומה; שהוא אמן כלי צור היחיד בארץ, מהיחידים בעולם ומהטובים שבהם, אולי הטוב שבהם. שיצירותיו מוצגות במיטב המוזיאונים הפרה-היסטוריים ברחבי העולם. והוא מורה ומחנך ומרצה לטכנולוגיות פרה-היסטוריות.
דודי נולד בת"א, שירת בנח"ל המוצנח, ובמילואים – כצנחן, סייר וקצין איתור נעדרים. הוא הגשים בקיבוץ עין גב והתקבל בו לחברות. בעין גב היה דודי דייג וסייר ומדריך של החברה להגנת הטבע. כדייג, ספג את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן והשתלטו על בקעת הבטחה ועל צפון מזרח הכינרת וירו על ספינות הדיג הישראליות. היה זה האירוע המכונן של חייו שעיצב את השקפת עולמו. עוד לפני מלחמת ששת הימים, התעניין מאוד בדרכי הגולן ובהיסטוריה הגולנית ובעיקר בבקעת הבטחה. אין זה פלא, שמיד עם שוך הקרבות, הוא יצא לבדו לסייר בבקעת הבטחה המשוחררת. ליבו משך אותו מעלה, אל הרי הגולן. והוא עלה, עם משפחתו, לגולן, לקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, שעוד ישב בקוניטרה. הוא השתתף בסקרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים בגולן, מיד לאחר שחרורו, והיה שותף לתגליות רבות. הוא בקיא מאין כמותו בהיסטוריה הגולנית. הוא הצטרף לבית ספר שדה ראש פינה והיה למדריך הטיולים המובהק בגולן. הצטרף לגרעין המייסד של קצרין והיה מראשוניה וממייסדיה. היה בין מייסדי בית ספר שדה גולן, שאת הקמתו הגה מיד לאחר שחרור הגולן.
מצאתי בדודי שותף לדרך – שנינו בעלי השקפת עולם לאומית ניצית, המעמידה את זכותנו על ארץ ישראל, את ההתיישבות בה ואת הביטחון בה על ראש שמחתנו ובעלי השקפת עולם כלכלית חברתית סוציאליסטית. וכך, מצאתי את דודי שותף בהפגנות ופעולות לא רק במאבק על הגולן, אלא גם בהפגנות המחאה החברתית ב-2011 ובמחאות נגד השחיתות השלטונית, מאז שנות השמונים ועד ימינו.
בתקופת המאבק על ימית, הוא ירד לחבל ימית והיה עם תושבי המקום בימיהם הקשים. הוא היה בעל עמדות קיצוניות אדוקות בכל שלושת הנושאים שהזכרתי. אפשר להגדיר אותו כאיש ימין קיצוני ושמאל קיצוני בעת ובעונה אחת. ובעיקר, הוא היה נאמן תמיד לדרכו, למצפונו, ביושר קיצוני, בלי לעגל פינות, בלי להתאים את השקפותיו לרוחות התקופה או לדעת הקהל. הוא היה אינדיבידואליסט מובהק. אינטלקטואל אינדיבידואליסט מובהק.
בעשור השמיני לחייו, החל לכתוב שירה וסיפורים והיה פעיל בחוג המושכים בעט של קצרין. הוא כתב שירה יפה מאוד, שכינס אותה בספרו "אבן ואהבות אחרות", שיצא בשנת תש"ע, 2010.
בהקדשה לעותק שנתן לי הוא כתב: "אורי היקר, מי שכותב היטב, חזקה עליו שראשיתו קורא טוב."
אציג שניים משיריו היפים, שאהובים עליי במיוחד:
אָז בַּפַּרְדֵּס
אָז בַּפַּרְדֵּס
תַּפּוּחִים וְזָהָב גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ
וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת
לְהַגִּיעַ
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן
עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת
מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל פֶּה
בְּתוֹךְ הַתָּמִיד
שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה שֶׁאִתָּךְ
וְסָגֹל
עַכְשָׁו בֶּחָצֵר עֵץ לִימוֹן
שֶׁלָּנוּ
אֶחָד וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף
כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף
אֲנִי נַעַר
הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק
לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב
מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ
וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר
בְּסוֹד הֶעָפָר
"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"
קהלת א', ד'
יֵשׁ אֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר
גַּם
רִקְמַת נְבוּלִים וְרִקְבוֹן נְבֵלָה
גַּם
הַזֶּרַע הַלַּח יַהֲלֹךְ לִנְבִיטָה
לָאִילָן
מֵעֵצָה עַד לָאֵפֶר
בְּסוֹד הֶעָפָר
הָרִים יֻרְתְּחוּ מִיַּמִּים בְּקִיטוֹר וּבְאֵשׁ
יֻכְתְּרוּ שׁוּנִיּוֹת אַלְמֻגִּים
הַגַּל
וְעוֹד גַּל
וּשְׁנוֹת אֶלֶף סְעָרוֹת
יִשְׁטְחוּ כָּל בָּלוּי וְנִפְרָךְ
אֶל בֹּץ-אָב לְסַלְעֵי הֶהָרִים
עִדָּנִים
לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ
לִשְׁקֹעַ
בְּסוֹד הֶעָפָר.
הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל מוּצָק אֶל בְּלוֹתוֹ
וְשָׁב בְּצוּקוֹ וְהָאָרֶץ עוֹלָם תַּעֲמֹד
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא
מֵאָדָם כְּגוּפִי
וְהָרוּחַ
כָּאֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר.
בשבת פרשת "וירא" הלך דודי לעולמו. בן 83 היה במותו. הוא נטמן באדמת הגולן שכה אהב וכה הכיר. "לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ לִשְׁקֹעַ בְּסוֹד הֶעָפָר."
יהי זכרו ברוך!
2. צרור הערות 20.11.22
* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'. חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי. אני מקווה שהוא לא יתקפל.
לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.
* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.
אבל לא היתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים. לא היתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה. ולא היתה לו בעייה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.
רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?
אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?
ובכן, סמוטריץ' היה עצור שישה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.
זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.
מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.
עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.
הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.
בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.
המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.
* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המיסים תישאר במשרד?
* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.
* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אוייב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.
* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?
* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.
זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.
* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.
* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.
כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.
אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תוכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התוכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התוכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.
אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.
* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.
אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.
הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול, חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.
היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.
למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?
* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעייה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.
אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה היתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והיתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.
* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.
והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.
* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").
זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.
* ביד הלשון: מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.
מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותו לאורך עשרות שנים.
הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעייה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במלרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במלרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.
בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.
אורי הייטנר
אהוד: ברוך שובך לארץ, ושלא החסרת אף צרור.
* * *
יוסף אורן
המלצה על שיר
השיר שבחרתי להמליץ עליו התפרסם בקובץ "כל שמחה פוצעת מישהו" של המשוררת אנה בלאדיאנה. הספר הופיע בהוצאת "קשב לשירה" לפני למעלה מעשור שנים, אך אני מוצא אותו אקטואלי במיוחד גם לימים אלה.
כדי להבליט את פשטותו המילולית של השיר הזה, שכולו משפט אחד מבחינה תחבירית, אני מגיש אותו בכתיב מלא ובניקוד חלקי בלבד:
הטור
המילים עוברות ברחוב
כמו טוּר עורְפִּי של ילדים
מבית היתומים,
כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת
את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו,
ורק דאגה אחת בַּלֵב
לא לְאַבֵּד
זה את זה.
דווקא בשל פשטותו המילולית התורמת לאיכותו כדאי לקרוא בתשומת-לב את השיר יותר מפעם אחת – כדי להבין מה מתרחש למילים תמיד בחיינו ובמיוחד בימים אלה כאשר "המילים עוברות ברחוב". ועם זאת – ייתכן שהשיר היה מבליט יותר את אמירתו למציאות חיינו אילו הועברה השורה הראשונה אל סופו, כלומר: אילו נדפס השיר באופן הבא:
כמו טוּר עורְפִּי של ילדים
מבית היתומים,
כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת
את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו,
ורק דאגה אחת בַּלֵב
לא לְאַבֵּד
זה את זה –
כך המילים עוברות ברחוב.
בהצעה זו, שבה הועברה השורה הראשונה לסוף השיר, היה הכרח להוסיף לפניה את המילה "כך" כדי לקשור אותה לשורות הקודמות. להשלמת ההצעה רציתי להוסיף מילה נוספת בסופה של שורה זו אשר היתה מחזקת את השיר מבחינה רעיונית, אך מאחר ששורות השיר הקודמות מצפינות מילה זו בתיאור הליכתם של הילדים ובסיבה שמניעה אותם להיאחז זה בזה – כלומר: אפשר להבין את אמירתו של השיר גם בלעדיה – החלטתי לוותר על הוספתה, אך בה-בעת גם להציג את השורה האחרונה יחד איתה: "כך המילים עוברות ברחוב בשלום."
יוסף אורן
אהוד: בי מעורר השיר המקורי אסוסיציה להליכה של יאנוש קורצ'אק בראש ילדי בית היתומים שלו, בגטו וארשה בשנת 1942 – לקראת משלוחם ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, שכמוהו הכינו הנאצים לעם היהודי.
מתוך היומן שלי, בבית הקברות היהודי בווארשה, 15.5.2005:
...אנחנו נוסעים במכונית לבית-הקברות היהודי של וארשה ברחוב אוקופובה 49/51, הפתוח מדי יום משעה עשר עד ארבע אחר-הצהריים, למעט שבת שאז הוא סגור. כרטיס כניסה, הנחשב לתרומה, עולה 5 זלוטי, ויש עליו ציור השער הישן של בית-הקברות עם מגן דוד ופיתוחי ברזל, והוא מוצב בנפרד כי כבר אינו חלק מן הכניסה הראשית, ומודפסות אותיות עבריות בקשת מעליו: "קהלה קדושה ווארשא".
בהמשך, קצת הלאה, כמו פינת הילדים, בסמוך לחומת הגדר שמעברה הכביש ההומה – פסל קבוצתי יפה ונוגע-ללב של יאנוש קורצ'אק ההולך למחנה ההשמדה בראש קבוצה של ילדי בית היתומים שלו. הוא מחזיק ילד קטן בזרועו הימנית, ומושך אחריו קבוצה של ארבעה ילדים וילדות, ושמו מופיע גם בעברית.
* * *
שמואל אייל
נמשכים העיוותים בסידרה "המנדט", פרק שלישי
בדרמטיות מופיעה על המסך שנת 1941 ובמשפט אגבי מצוינת הקמת הבריגדה היהודית והרי הבריגדה הוקמה רק בסוף ספטמבר 1944 כאשר פני המלחמה היו די ברורים, איטליה פרשה משותפותה עם גרמניה, הסובייטים הודפים את הגרמנים בדרכם ללב גרמניה ובנות הברית מבססות אחיזתם בצרפת. הקמת הבריגדה היתה אינטרס מובהק של הנהגת היישוב. ונועדה בצד מלחמה בגרמנים להכשיר לוחמים ומפקדים לקראת המאבק המזוין על א"י ולסייע בארגון ההעפלה.
בהמשך מוצגת בסדרה ה"עובדה" כי ויצמן פירק את תנועת המרי והאצ"ל בתגובה פוצץ את מטה השלטון הבריטי בא"י שהשתכן באגף הדרומי של מלון המלך דוד. סדר האירועים היה הפוך. ב-23.7.46 – בעיצומה של תנועת המרי העברי, שותפות של שלושת ארגוני המחתרת, פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. באוגוסט כונסה הנהלת הסוכנות בפאריס ובלחצו (איום בהתפטרות) של ויצמן החליטה הסוכנות על פירוק המרי המשותף., סנה, הרמ"א של ההגנה ומי שניהל את תנועת המרי, התפטר מתפקידו ונשאר באירופה כדי לסייע בעלייה הבלתי לגאלית, ההעפלה.
בעניין הבריגדה וברמזים עבים להקמת הפלמ"ח צוין כי האנגלים יזמו את הקמת המסגרות הצבאיות היהודיות. שוב הפעם סדר האירועים הפוך. הנהגת הישוב בהנהגת בן גוריון יזמו את הקמת הפלמ"ח והבריגדה ופנו לבריטים לסייע, ובעקבות השפעתו של ויצמן על צ'רצ'יל – בשני המקרים תמכו הבריטים. כלומר היוזמה היתה שלנו ובעקבותיה ההחלטה הבריטית.
מאחר וכל תיאוריה היסטורית נשענת על עובדות וסדר האירועים מסביר את התהליכים היפוך הסדר בסדרה אינו טעות, טעויות, מקריות – אלא כדברי נעמן כהן בהערותיו לרשימתי הקודמת, הסדרה נועדה לבסס תיאוריה מופרכת על הגורמים לסכסוך הערבי-יהודי על א"י.
* * *
מתי דוד
1. מחנה השינוי והשמאל בבעייה
האסטרטגיה והטקטיקה שניהלו ניכשלה
הם ניהלו אסטרטגיה על פי סיסמת ההפחדה "הדמוקרטיה בסכנה", הצילו את המדינה משלטון הימין, הצביעו לשמאל ולמחנה השינוי. הימין ניצח. הדמוקרטיה נותרה שלמה. הם נותרו בבעייה.
הם ניהלו טקטיקה על בסיס עקרון החרם "רק לא ביבי". נתניהו ניבחר למרות הדמוניזציה נגדו. הם נותרו בבעייה. גם נכס התקשורת התומכת בהם שהיתה להם נשלל מהם. הרשתות החברתיות הפתוחות לכולם ביטלו את שליטת התקשורת. הימין היטיב להשתמש ברשתות החברתיות. הם נותרו בבעייה.
נתניהו שהיה היריב המסוכן עבורם, הופך לדמות מתונה ואחראית בממשלת הימין החדשה, שיוכל לחסום את הימין הדתי הקיצוני.
המציאות הפוליטית החדשה של ממשלת הימין הלאומי והדתי הקיצוני, יחייבו את מחנה השמאל והשינוי לחפש דרך חדשה, סיסמאות חדשות, ויועצים אסטרטגיים חדשים שימליצו כניראה על התייחסות של מחשבה חדשה שמשמעותה תהיה: הימין הוא לא אסון. נתניהו הוא לא סכנה. התעמולה הטוטאלית והאגרסיבית שהם ניהלו נגד נתניהו והימין – גרמה לתוצאה הפוכה מזו שלה הם ציפו. הימין התחזק ומחנה השינוי נחלש.
2. נביאי ותועמלני הייאוש והחורבן
מזהירים שהמדינה על סף סכנה קרובה
בקרב העיתונאים והפוליטיקאים ישנה קבוצה שיש לחבריה דעות זהות, שלפיהם המדינה מצויה באפלה ובסכנה בגלל שהשלטון הוא בידי אנשי הימין הלאומני והדתי ולא בידי האנשים הליברלים, הנאורים והמתקדמים.
הקבוצה הזו מנהלת הסברה ותעמולה של הפחדה מפני השלטון המסוכן. הם מנסים ליצור בציבור ובתקשורת אווירת ייאוש עד אשר השלטון יוחלף. הקבוצה הזו פעלה ברוח הזו לפני הבחירות וממשיכה לעשות זאת גם אחרי הבחירות לאור תוצאות הבחירות. אנשים אלה ממשיכים להפיץ תחזיות, הערכות ונבואות שחורות על הצפוי לנו בהסתמך על מומחים.
גם בעבר היו נבואות כאלה כלפי בגין, שרון, שמיר, כשהיו בשלטון. כל התחזיות והנבואות הללו התבדו ויוצריהן לא התחרטו ולא הודו שנכשלו. לאנשי קבוצה זו יש קשרים והשפעה רבה על התקשורת ועל תכני האקטואליה. הם מנצלים קשרים אלה כדי ליצור בציבור אווירת ייאוש שכביכול הכול קורס והמדינה בסכנה בגלל השלטון הימני והדתי שהוא מסוכן לדעת אנשים אלה.
זו פעילות הרסנית של הגזמות והפחדות שכביכול המדינה והדמוקרטיה בסכנה. זו פעילות המאפיינת תעמולת בחירות מוכרת אבל הפעם מדובר לאחר הבחירות.רגשי הפטריוטיזם הלאומי והציוני והאמונה בצדקת הדרך לא ייפגעו מפעילות זו.
מתי דוד
רמת אפעל
* * *
מיכאל רייך
פִּתְאֹם הָיָה לַיְלָה
שִׁלְהֵי הַיּוֹם פָּסְקוּ לֵאמוֹר: כְּבָר לַיְלָה
עָלָה קוֹל תַּחֲנוּנָיו: עוֹדֶנִּי יוֹם
עִרְבּוּל צְבָעִים צָלַל אֶל מְצוּלוֹת הַיָּם
הַכָּל שָׁקְעוּ זוּלַת הַצֶּבַע הָאָדֹם
בָּלַט שָׁם בַּיִת שֶׁגָּגוֹ דְּמוּי פִּטְרִיָּה
סְמוּכָה לוֹ הַבְּרֵכָה שֶׁנֶּחְפְּרָה בְּאֵת
וּמִינֵי עֵצִים שָׁרְקוּ בָּעֲלָטָה סוֹעֶרֶת
אֶת כְּאֵבָם, גִּזְעָם שָׂרָף שׁוֹתֵת
עִם שַׁחַר קָרָא לָנוּ הַהַר
מִפִּסְגָתוֹ אָהַבְנוּ רְזוֹן הָאָרֶץ הַדַּלָּה
וְלֹא יָדַעְנוּ אִם תַּמְתִּין מַרְגְּלוֹתָיו
מִטְפַּחַת סַסְגּוֹנִית, אֲחוֹת קְטָנָה, אוֹ אַיָּלָה
וּכְבָר נוֹשֵׂאת הָרוּחַ הַקַּלָּה שְׁלַל כִּסּוּפֵנוּ
וּכְבָר שׁוֹרְצִים בִּקְצֵה שְׂדוֹתֵינוּ תָּנִינִים
עַד מַה עָרְבָה קוֹלָהּ שֶׁל מַקְהֵלַת הָעֵמֶק
שׁוֹתֶלֶת בַּלְּבָבוֹת גַּנִּים וְשׁוֹשָׁנִים
* * *
אהוד בן עזר
מרים גיסין
[מתוך היומן]
1.1.1993. יום שישי. לפנות ערב אנחנו חוגגים בביתה בפתח-תקוה את יום הולדתה ה-80 של בת-דודי מרים גיסין [1913-2001]. אני קורא לכבודה את הדברים האלה:
למרים בת השמונים
אם יש מישהו שאשם, לטוב ולרע, בכך שנעשיתי סופר, הרי זו כלת שמחתנו הערב, בת-דודי מרים גיסין. ואשמה זו על שום מה? מרים היא שלימדה אותי קרוא וכתוב, ולא סתם לימדה אלא היתה המורה הראשונה שלי, בכיתה אל"ף ובי"ת, בצריף הארוך של בית-הספר פיק"א, שניצב ברחוב רוטשילד וגבל עם החצר הגדולה של יינה דינוביץ שהיה מכונה יינה טאך.
ולא סתם לימודים היו אלה אלא לימודים של אחר-הצהריים, בגלל מלחמת העולם השנייה, שלא נתאפשרה בה בניית כיתות חדשות. כל חדר שימש לשתי כיתות ביום. היו אלה הימים הקודרים של 1942, תקופת אל-עלמיין.
כשהיינו יוצאים מבית הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ, ומי שלא היה לו באטרי, פנס עם סוללה, היה מכינים לו בבית נר בתוך קליפת תפוז שלם, בתור פנס, פנס שסוככים עליו בכף-היד מפני הרוח.
אך עוד קודם לכן, בהפסקה, בקור, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות החלב, שנוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים, וטעמו היה איום ונורא. מרים, המורה שלי, התייעצה ודאי עם דודתה דורה, היא אימי, מה לעשות כדי שהילד ישתה את החלב בלי להקיא. וכך ציידו אותי בכפית ובשקית ובה תערובת אבקת קקאו וסוכר, לערבב בחלב. אני זוכר את המורה מרים עומדת מעלי במעבר בין השורות, זה קרה לפני חמישים שנה, ומפצירה בי לשתות את התערובת הנוראה הזו, כי אסור היה על אף תלמיד לסרב לשתות את החלב. ומשמעת היתה. בחדרו שבקומה הראשונה, מצד ימין, ישב המנהל חיון, וכשהוא היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים-הפרחחים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. עדיין אני זוכר כיצד צעק פעם על אחת המורות, דומני ששמה היה יהודית, והיא יצאה מעל פניו בבכי, והדבר השאיר רושם עז עלינו, הילדים.
[מרים מספרת, שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה. היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. נידמה לי שאני מספר עליה באחד מספריי, הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד, אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך].
המורה מרים גיסין ולידה אהוד בן עזר, כיתה ב', בית ספר פיק"א, 1943.
מעל אהוד עומדת עופרה צונץ ולידה זאב קליין, לימים ד"ר זאב קינן.
ספרי לימוד רבים לא היו באותה תקופה, גם לא עזרי לימוד לקריאה ולכתיבה. מרים כבר גרה אז עם אברהם בבית סבא יהודה, בחצר המשותפת לנו ולהם, הם בביל"ו ואנחנו בפיק"א. אני זוכר אותה יושבת וכותבת וגוזרת עשרות פתקאות, שעליהן כתבה באותיות דפוס מילים מנוקדות. כל אחד מאיתנו היה מקבל מדי יום אחר-הצהריים גזרי קרטון אלה עם מילים חדשות, ואוסף אותם בקלמר או בקופסאות גפרורים. כך היתה לנו הרגשה מוחשית ראשונה, שהכתיבה והקריאה אינן פעולה מופשטת אלא משהו ממשי, אוצר שהמורה מעניקה לתלמידיה. את הפתקאות לא שמרתי, אבל ספרונים של לוין-קיפניס בסדרת "טל" ו"מי זה?" ושל אהרן פישקין בסדרת "הכל בא מן השמש", מהם לימדה אותי מרים לקרוא, אותם שמרתי חמישים שנה והבאתי לכם שתיראו. היום הם ודאי בעלי ערך אספני, ולכן אני מבקש להחזיר לי אותם אחרי העיון.
[לימים מסרתי את כל הספרונים הדקים האלה לארכיון פתח-תקווה בבית יד לבנים]
את מרים המנהלת [של בית הספר היסודי סלומון, בבניין שהיה קודם גימנסיה אחד העם] לא היכרתי בעבודתה. תקופה זו בקאריירה שלה התרחשה שנים רבות לאחר שסיימתי להיות תלמיד אצלה. אבל אם היא נחשבה למנהלת תקיפה, אני מניח שהיה לה ממי ללמוד זאת – משני מנהליה בפיק"א, חיון, ושטרנברג, וקצת אולי גם מאבא שלה, ברוך ראב.
מרים ואברהם הם חלק מהילדות שלי. לצידם גדלתי בחצר המשותפת לסבא יהודה, להם ולנו. בערב היינו רואים אותם יושבים לאכול בחוץ, סביב שולחן עץ גדול, תחת התות. בלילה היינו שומעים את אברהם נוחר. הוא ידע לנחור. ולפעמים היו שניהם שרים את השירים העבריים החדשים: כחול ים המים. כל העמק הוא שיכור. אצלנו לא שרו שירים עבריים חדשים כי אבא אמר שבכלל אין שירים עבריים אלא הכול גנוב מהרוסים. אבל בפי מרים נשמעו השירים הללו עבריים וטריים מאוד.
הערב החגיגי בשנה היה ליל הסדר. סבא יהודה היה אלמן כבר שנים רבות, ורוב עבודת-ההכנה היתה נופלת על מרים: להוציא את כלי הפסח מהמחסן. לבשל, ולערוך את השולחן הארוך סביבו ישבו סבא יהודה, שלושת בניו ברוך, אלעזר ובנימין עם נשותיהם, הנכדים, וצעיר הנינים, גיורא. את הסדר האחרון עם סבא יהודה חגגנו בחדר הגדול של מרים ואברהם, בבית שברחוב ביל"ו. זה היה בפסח תש"ח, 1948. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.
"אני בטוח," החל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני אתכם. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."
אחר כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה."
וכאן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"
לאחר מותו של סבא יהודה עבר הסדר לבית הדוד ברוך. ולאחר מות ברוך, עבר חליפות לבתיהם של מרים ושל אהרון, כאשר היוזמה, הפיקוד והרוח הם בעיקר של מרים. לזכותה של מרים החידוש המבריק שהכניסה למסורת המשפחה, בהתחפשה לאליהו הנביא המחלק אגוזים לנכדים. זה אולי פיצוי על האיסור לגנוב אפיקומן בסדרים של משפחת ראב, כי סבא יהודה ואביו אליעזר אמרו שזה מנהג מגונה שמחנך את הילדים לגנוב. חבל שבשנים האחרונות כבר אין בכוחנו לשבת כולנו או לפחות רובנו יחד, ולמלא אחר הצוואה של סבא יהודה.
לפני שבעים ואחת שנים, ביום הקרב הגדול על פתח תקוה, יום חמישי, ה-5 במאי, כ"ז בניסן תרפ"א, יצא ברוך, אביה של מרים, עם אקדח המאוזר הגדול שלו לעמדה בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, לא רחוק מפרדס ראב. שם שהה במשך כל יום הקרב.
אשתו רבקה, והבנות, שמחה ומרים, שהיתה אז כבת תשע, נישארו אצל סבא יהודה וסבתא לאה. כאשר צילצל הפעמון בבוקר, הבינו כולם שההתקפה החלה. סבא יהודה, שהיה אז בן שישים ושלוש, לקח את כל המשפחה ודרך כרם הזיתים הלכו עד לבניין של בית ספר פיק"א. בחדרי הכיתות הוכנו סירים עם מים, פרימוסים, וערמות של אבנים. ההוראה היתה שאם הערבים ינסו להתקרב, לזרוק עליהם אבנים מהקומה השנייה, ולהרתיח מים ולשפוך עליהם. הזקנים ישבו במרכז החדר, על הרצפה, ואמרו תהילים. סבא יהודה לא השתתף איתם אלא היה יוצא מדי פעם, למטה, כדי לשמוע מה קורה במערכה ולדווח ליושבים למעלה.
בשלוש אחר-הצהריים, כאשר היה ברור שהמערכה כבר נגמרה בניצחון הפתח-תקוואים, הופיע ברוך, שחור כולו, מלוכלך והמום ממה שעבר עליו בקרב. רבקה אשתו צירפה שני ספסלים, השכיבה אותו עליהם, הניחה את ראשו בחיקה והרגיעה אותו עד שנרדם.
ההלווייה של אבשלום גיסין, של גרינשטיין ושל רפופורט התקיימה למחרת ביום שישי לפנות-ערב. אורלוב, הקורבן הרביעי, מת רק לאחר יום. בלווייה השתתפה כל המושבה, מנער עד זקן, הכל יצאו לחלוק את הכבוד האחרון. לפי הכתוב בעיתונים מאותה תקופה, כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות לרחבה, ברחוב רוטשילד פינת חובבי-ציון, העמיד את התהלוכה ברוך ראב הצעיר, ואמר:
"אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."
כל הקהל ישב, ובהמוניו געה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב ועיניהם דומעות.
אז סיים ברוך ראב את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח-תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת-היישוב!"
חלפו שנתיים, וביוני 1923, נחגג טכס השלום עם אבו-קישק. עיתוני התקופה מספרים כי לאחר נאומו של אברהם שפירא, שהסתיים במילים:
"רק השלום הזה, המבוסס על הצדק ועל הכבוד, יכול להיות שלום אמיתי וקיים. יחי העם הערבי! יחי אבו-קישק! יחי העם העברי! תחי פתח-תקוה!" – אחרי הדברים האלה, ותשואות הקהל, קם ברוך ראב, ודיבר בערבית שוטפת ונמלצת: "אני מקווה כי היום הגדול הזה ישכיח את העבר, ותתחיל הגשמת הייעודים של הנביאים העברים – לקרב את שני הגזעים השמיים לטובת מולדתם המשותפת..."
אלה היו רק מקצת קורות ברוך ויהודה, האב והסב של מרים. אני מאחל לה בשם כולנו שתעפיל ותגיע לאריכות הימים של סבה, סבא יהודה, של דודתה דודה אסתר, ושל בן דודה הוא יצחק ראב, שלא מזמן חגגנו את יום הולדתו התשעים.
פתח-תקווה, 1.1.1993
*
ציטוט מהאינטרנט: בינואר 1927 ירד אבל כבד על היישוב היהודי בארץ ישראל, עם מותו של אחד העם, מההוגים הרוחניים והאינטלקטואליים של התנועה הציונית בראשית דרכה. מילותיו, מסותיו ומאמריו של הסופר והעיתונאי היו לאבן יסוד גם במערכת החינוך העברית, אז בחיתוליה, וכך – גם תלמידי בית הספר פיק"א בפתח תקווה ביכו את לכתו והקדישו לזכרו את גיליון העלון הבית-ספרי שהוציאו באותה שנה:
מתעטפים שמי מרום
בלבוש ענני אבל
כי
נסתלקה הנשמה,
ניתק נים הנבל
אבדנו, אבדנו!!
האומה בוכייה.
נסתלק הזוהר
הספרות הומייה
העברית מתאבלת
עזובה מבלי אב
יתומה היא הספרות
מת
'אחד העם השב'
עלי הפרח הספרים
הם
נשארו לנו,
אך
הפרח הוא שנקטף
נבל ואינו עוד איתנו.
שיר זה, תחת הכותרת "מוקדש לאחד העם", [אשר התפרסם לראשונה בוואלה, חדשות] – נכתב על ידי צילה סגל, אחת מתלמידות בית הספר פיק"א – שהוקם ב-1885 על ידי הברון רוטשילד – והוא נמצא באוסף פרטי שהיה ברשות אחת מבנות אם המושבות, מרים גיסין [בת-כיתתה של צילה סגל] , שנמסר לארכיון לתולדות העיר בשנים האחרונות.
אז בת 15, היתה סגל בת למשפחה ליטאית-ציונית שעלתה לישראל בתחילת המאה, אך לימים, ייחקק שמה בדפי ההיסטוריה הישראלית, כאימו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
אהוד בן עזר
* * *
תגובה לדברי נעמן כהן מיום 17.11.22:
"אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני"
תודה לנעמן כהן על ברכותיו בגיליון 1800 מיום 17.11.2022, אך למען האמת הזדעזעתי עד היסוד למקרא דבריו על אחד-העם ("אחד העם לא היה ציוני אלא אנטי-ציוני"). נעמן כהן מסתמך על דברי-בלע שהשמיע יריב פוליטי של אחד-העם, בלהט המאבק על הנהגת התנועה הציונית, ורואה בהם סימוכין. ואולם, דבריו של נורדאו שנאמרו כדי להשחיר את מתחרהו של הרצל ולהשמיט את הקרקע מתחת רגליו, אינם דברים שקולים ומהימנים שניתן להסתמך עליהם. אנחנו, המנוסים לצערנו במערכות בחירות תכופות, כבר שמענו לא פעם דברים כאלה, וגרועים מאלה, שנאמרו על-ידי אישים פוליטיים, שאחר-כך לחצו את ידו של יריבם שאותו הכפישו.
לכתוב על אחד-העם שלא היה ציוני פירושו לומר שגם ביאליק וכל סופרי אודסה, שראו בו את מנהיגם הבלתי-מעורער, לא היו ציונים. האמת הייתה שבעוד שהרצל דיבר על "מדינת היהודים" כעל הישג שניתן להגיע אליו "מהיום למחר", אחד-העם חשב שצריך קודם לחנך את העם (שרוב בניו עדיין החזיקו בהשקפת-עולם הדומה לזו של העדה החרדית של ימינו), כבימי "דור המִדבּר" שהועלה לארץ בהנהגת משה. לשם כך הקים אחד-העם באודסה מערכת חינוך חדשה שבה בנים ובנות חבשו אותו ספסל לימודים; הוא יזם הכנת ספרי לימוד חדשים ומודרניים, הקים עיתונים וכתבי-עת חדשים לבני כל הגילים והמגזרים. בימי קדם ארכה "הכשרת הלבבות" ארבעים שנה, ובדורות האחרונים היא ארכה חמישים שנה (מהקונגרס הראשון ועד הקמת המדינה). התחזית של אחד-העם הייתה אפוא הגיונית וריאלית יותר מזו של הרצל.
ההישגים של חוג אודסה שהלך לשיטתו של אחד-העם היו גדולים מהמשוער. הנה, אנחנו רגילים להאמין שבן-יהודה, איש מחנהו של הרצל, היה "מחיה השפה העברית". זו טיבה של פרסומת שאינה מדייקת בעובדות. האמת היא שבן-יהודה הוסיף לעברית כמאתיים תחדישים, שרבים מהם נדחו ולא נשתגרו. ביאליק לעומתו חידש כחמש מאות מילים, שרובן נשתגרו (חוץ מצירופי מילים וממימרות). הרצל, שידע היטב את כוחם של תעלולי הפרסומת ויחסי-הציבור עוד מימי עבודתו בעיתונות, ידע לכוון זרקורים ומגבירי-קול כלפי כל הישג והישג של בני-חוגו ומעריציו. בימינו, ניתן מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית לשאוף לחקר האמת ולא להיגרר ללא ביקורת אחרי תדמיות ופעלולי תקשורת.
אנשי חוג אודסה לגלגו על מופעי הראווה של הרצל: מסעות מתוקשרים במרכבה מפוארת לחצרות קיסרים ורוזנים, ביקור אחד ויחיד בארץ כדי להיפגש בירושלים עם הקיסר הגרמני וילהלם השני (לשם השוואה, אחד-העם החולה במחלת הטרשת ביקר בארץ פעמים אחדות וכתב בעקבות ביקוריו את רשמיו והמלצותיו בסדרת מאמריו המהימנה "אמת מארץ-ישראל").
גם הקונגרס הראשון שנערך באולם הקזינו של בזל עורר את לעגם של סופרי אודסה.
באותה עת כתב ביאליק שירים סטיריים שהצליפו בהרצל ותיארו באירוניה את רצונו להשיג הישגי בִּן-לילה. ואולם, אחד-העם, שיכול היה להפיק הון פוליטי בלתי מבוטל משירים כאלה, לא הסכים לפרסמם בעיתוניו, כי אסור – כך אמר – לזלזל ולהטיל רפש בתנועה היקרה ללבבות רבים – תנועה היכולה ללכד קהילות נידחות לעם אחד. כך תיאר ביאליק הצעיר, מעריצו של אחד-העם, את הישגיו של הרצל בקונגרס:
בִּכְרַכֵּי יָם בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
יֵשׁ – בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָּעוֹלָם! –
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנָקִים,
עַםָ רָם – מִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.
וְאַנְשֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,
מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יִפָּלֵא;
בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה יַעֲשׂוּ מְדִינָה,
וּבְבֹהֶן יָדָם – עוֹלָם מָלֵא...
גַּם עַתָּה, אֹמְרִים, – לֹא, מַכְרִיזִים! –
כְּבָר מוּכָן הַכֹּל שָׁם בְּוִינָא; –
מִקֵּץ שְׁנֵי רְגָעִים וְדַקִּים חֲמִשָּׁה –
וּתְהִי, לְמַזָּל טוֹב, מְדִינָה!...
וּמְבַשְּׂרִים יוֹצְאִים – לֹא, הֵם רָצִים! –
וּשְׁקָלִים אֹסְפִים, אֹסְפִים, אֹסְפִים;
וְעַל הַנִּסִּים, עַל הַפֻּרְקָן
הֵם כֹּתְבִים סְפָרִים, כֹּתְבִים, כֹּתְבִים.
וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ מְדִינָה!
וּמִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים! –
קְנוּ, קְנוּ יְהוּדִים בְּנֵי רַחֲמָנִים!
בְּזוּזִים שְׁנָיִם, זוּזִים שְׁנָיִם!
וּבְעוֹד הֵד פַּעֲמֵי הָעֲנָקִים
בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת וּבָרְחוֹבוֹת –
אֲנַחְנוּ חֲגָבִים נִסָּתֵרָה –
מֵרָחוֹק נִשְׁמַע בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת...
אולם, כאמור, אחד-העם לא התיר לביאליק לפרסם את הדברים (המשורר וחבריו כתבו גם דברים בוטים יותר בגנותו של הרצל), וביאליק למד מרבו ומורו מידות נאצלות של כיבוד זכותו של היריב הפוליטי להשמיע את דברו בלי חשש של חרם וביזוי. הוא גם למד מאחד-העם שטובת העם קודמת לטובתו האישית של המנהיג.
מי משני היריבים הפוליטיים השיג הישגים חשובים יותר בהמשך הדרך?
את זאת אשאיר להיסטוריונים. אומַר רק שלא קל להפריד בין מילים למעשים, בין רוח לחומר. הנה, ביאליק שכָּתב את "בעיר ההרגה" אחרי פרעות קישינב, גרם בעקיפין להקמת כוח המגן העברי. כתביהם של יצחק בן-צבי מזה ושל זאב ז'בוטינסקי מזה, מקימי ה"גדודים העבריים", מעידים על ההשפעה המיידית והסוחפת שהייתה לשירו של ביאליק בכיווּן של התארגנות להגנה עצמית. רבים מבני הדור גמרו אומר, לאחר שקראו את השיר, בין שבַּמקור ובין שבְּתִרגומיו לרוסית וּלְיידיש, שעליהם לפרוץ את המעגל הטרגי של הגורל היהודי הנצחי; ששוב לא יסכימו למות "מות כלבים", לנוס "מנוסת עכברים" וּלהתחבּא "מַחֲבא פשפשים". גם בספרי ההיסטוריה נזכר השיר כגורם מֵאיץ וּמתסיס שהביא צעירים יהודים רבים להחלטה שיש להסיר את חטוטרת הגלות וְלִתבוע את הכבוד הלאומי שחולל.
שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" מצטרף אפוא אל אותה רשימה מצומצמת ונבחרת של יצירות מופת מספרות העולם, שבראו מציאוּת חדשה, ולא רק שיקפו מציאות קיימת. אין רבות כאלה בתולדות הספרות. אפשר להעלות על הדעת, למשל, את "אוהל הדוד תום" של הריאט ביצ'ר סטו, ספר ששימש כלי-נשק בִּידי מדינות הצפון שדגלו בְּבִיטול העבדות, או את ספרו של אמיל זולא "אני מאשים", שתרם לזיכויו של דרייפוס, השפיע כידוע רבות על הרצל, וּבַעקיפין על דרכה של התנועה הציונית כולה.
למרבה הפרדוקס, דווקא שיר תוכחה ניהיליסטי של אפס כוח ותקווה, שאינו מַבּיע כל אמון בִּיכולתו של העם להתעורר וּלחולל שינוי במצבו, חולל שינוי ערכים אופטימי בהשקפת העולם הלאומית, והוליד את הארגונים הטרוֹם צבאיים, למן "השומר" ועד לַ"הגנה". היהודי הֶחדש, לא כמושג לדיון מופשט, אלא כמציאות ממשית וקיימת, הוא במידה רבה תוצאה של הפואמה "בעיר ההרגה".
הרצל, למרבה הצער, הלך לעולמו בדמי ימיו, אך אם מתבוננים מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית על הישגיו, האין רוב הישגיו ניכרים דווקא בתחום הרוח?
ספריו "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד", שבהם פרש את חזונו בדבר הקמתה של מדינה יהודית מודרנית, עיצבו את התודעה הלאומית ושינו את מהלך ההיסטוריה. אכן, למרבה האירוניה הטרגית, רוב הישגיו של הרצל – איש "הציונות המדינית" – התבטאו בתחום הרוח, בעוד שברוחה של "הציונות הרוחנית" האודסאית נולדו מהויות מעשיות וממשיות: הוקמו מוסדות כדוגמת האוניברסיטה העברית והוקמו מרכזים של חיי-מעשה כדוגמת העיר תל-אביב.
על כן, אין לזלזל באחד-העם ובממשיכי דרכו, אנשי "הציונות הרוחנית", שכביכול הסתפקו בענייני רוח. אמונים עליי דבריו של ביאליק שקבע: "אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה. היא – ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כול."
זיוה שמיר
ויקיפדיה: אחד העם עלה לארץ בשנת 1922 ותחילה התיישב בירושלים, ואחר כך עבר לתל אביב. עיריית תל אביב רכשה עבורו את ביתו של בן-ציון מוסינזון, שיפצה אותו וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו – רחוב אחד העם – עוד בחייו . אחד העם נפטר משחפת בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
"אמת מארץ-ישראל"
לאחד-העם
1895
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.8.1971.
[לפני 51 שנים]
ביום קיץ ים-תיכוני, יום כ"א אייר תרנ"א, 1891, ישב על סיפון אונייה הנוסעת מיפו לאודיסה יהודי צנום וקטן-קומה, כבן שלושים-וחמש, בעל משקפי-מצבט, זקנקן מחודד ותווי-פנים דקים. הוא השחיז עפרונו באולר, או טבל עטו בקסת, וכתב בכתב-יד מעוגל וברור:
"עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה, דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער." *
היהודי היושב על סיפון האונייה הוא אשר בן ישעיהו גינצברג, הידוע יותר בשם "אחד-העם", והוא כותב את מאמרו הידוע "אמת מארץ-ישראל" ובו רשמי ביקורו הראשון בארץ-ישראל שנערך זה עתה.
במשך 82 יום ביקר ביפו, בכל המושבות, בגליל, בהר הלבנון וביירות, בטבריה, חיפה, ירושלים וחברון. ובמאמר ביקורת חריפה על העלייה המבוהלת לארץ-ישראל, על ספסרי-הקרקעות, על חסרון בסיס כלכלי ליישוב היהודי, על עתיד מדיני קודר, וכן – לראשונה בפובליציסטיקה הציונית – ראייה חריפה ונוקבת של השאלה הערבית.
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ-ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ ליבו. אבל באמת אין הדבר כן, בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק, ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו, שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לאורכה ולרוחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו."
הצעיר היהודי, חבר ועד חובבי-ציון באודיסה, שמאחוריו כבר המאמר הידוע "לא זה הדרך", שנדפס שנתיים לפני-כן, לאחר מחיקות של הצנזורה הרוסית – מעיף מבט לעבר חבורת הצליינים הרוסיים שחוזרים מארץ-הקודש, ובשקיהם שיירי הצנימים שלקחו צידה לדרך בצאתם מארץ מולדתם. מתבונן בשד"רים [שליחי דרבנן] יהודיים, שכמותם ראה בערב פסח בירושלים, ליד הכותל – "עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא."
הוא רואה סוחרים טורקיים וערבים, ואולי גם צעיר משכיל ערבי שנשלח על חשבון הכנסייה הפראבוסלאבית ללמוד ברוסיה. שאלות הביסוס החקלאי, ובעיקר עתידן הלוטה-בערפל של מושבות-הכרמים, מעסיקות את אשר גינצברג. למרות מראהו המשכילי אין שאלות החקלאות זרות לו. אביו היה חוכר הכפר גופטשיצה בפלך קיוב, ושם התגורר ולמד שנים רבות. גם עסקי מסחר ותעשייה אינם זרים לו, כי בהם עסק יחד עם אביו באודיסה. אמנם, עתה הוא רואה את עיקר ייעודו בכתיבה ובעריכה, וזו היתה לו הפגישה הראשונה עם הארץ, שהיא מטרת חייו ועבודתו הספרותית.
"רגילים אנו להאמין בחו"ל. כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני-שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה, כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאות סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לא עמהם, הכול כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים (כלומר – הפלחים) שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות (האפנדים) שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו, בארץ-ישראל, יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלֵי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו..."
ועוד הוא ממשיך וכותב, כי רגילים אנו להאמין, בחוץ-לארץ, כי הממשלה הטורקית היא חלושה ופרועה ואינה שמה לב לנעשה בארץ-ישראל, ובעד בצע כסף ובקשיש ובחסות צירי ממלכות אירופה – יוכלו היהודים לעשות בארץ כרצונם. אבל גם זאת טעות חמורה היא. שליטי טורקיה הם אמנם לוקחי שוחד, אך גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן נגיעה רצינית לדת, לשלטון ולריבונות – ימלאו הטורקים את חובתם באמונה, ולא יועיל כל הון וגם לא התערבות הקונסולים של מדינות אירופה.
כתריסר שנים ויותר לפני בוא ראשוני העלייה השנייה, על רעיונותיהם הסוציאליסטיים בדבר מלחמת-מעמדות וכיבוש העבודה, מוצא אחד-העם מפלגת פועלים יהודיים, עולים חדשים, שכירי-יום, במושבות. לפועלים הללו תביעות רבות מן האיכרים (שמצויים בשפל-המדרגה, עקב אפוטרופסות פקידי הברון), ומן הכלל היהודי – מדוע אין עוזרים גם להם להתאכֵּר, לקנות שדות וכרמים? ואחד-העם קובע בלעג מר, כי ברבות הימים אפשר שנראה בארץ-ישראל חזיון אשר עוד לא היה לעולמים: "שאלת העבודה והרכוש, עוד בטרם הספיק הרכוש ליהנות מפרי העבודה..."
"ברחובות יפו," – הוא מספר על סרסורים וספקולנטים – " חזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ייראו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכול מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את 'הסחורה', ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכול בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר."
השנה – 1891, תקופת טיומקין, בהלת רכישת הקרקעות – שהסתיימה בשנה שלאחריה בגרעון של קופת הוועד הפועל של חובבי-ציון ביפו בסך מאה ושבעים וחמישה אלף פרנק!
ואולם עיניו של אחד-העם פקוחות לא רק לשואה הכלכלית המתקרבת, אלא לאותה התנגשות לאומית שאיש אינו חפץ להודות בקיומה, ולהיפך, אפילו מלבים אותה מתוך חוסר מחשבה ואי ראיית העתיד:
"אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט.
"ומה עושים אחינו בארץ-ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.
"הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח. אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו. לא כן אם יש לו הצדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, גם אם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בליבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."
אגב, דברים אחרונים אלו חוזרים כעבור עשרים שנה כמעט מילה במילה ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שנכתב בשנת 1911.
הספינה מגיעה לאודיסה ביום השבת, כ"ה אייר, לאחר הפלגה בת שבועיים ימים. אחד-העם יורד ובאמתחתו "אמת מארץ ישראל". בחודש שלאחר מכן, סיון תרנ"א [1891], לפני קצת למעלה משמונים שנה, הוא ממהר לפרסם את המאמר בעיתון "המליץ".
דבריו מטילים סערה בקרב חובבי-ציון בגולה, והם יוצאים נגדו בוויכוחים ובמאמרי-פולמוס ב"המליץ".
מארץ-ישראל מגיעות רק שורות אחדות מאת פינס ובן-טובים, האומרות כי אחד-העם "הפריז על המידה, באומרו כי אין לנו כל חשבון למעשה היין ולפריו."
ואולם, אומר א.ר. מלאכי במאמרו על "מלחמת היישוב הישן באחד-העם" – "לא הרגיזה ה'אמת' את בני היישוב, והם, הקרובים למקום-המעשה, לא ראו בהם אסון ליישוב."
על הרבה דברים המשיך וכתב אחד-העם מאז ועד מותו, ב-1927, בתל-אביב. פעמים אחדות ביקר בארץ-ישראל עוד לפני עלותו, והמשיך ב"אמת מארץ-ישראל" ו"שאלות ארץ-ישראל", ואולם לשאלה הערבית לא נדרש יותר בכתביו באותה חריפות. בפרקי זיכרונות על מסעותיו הבאים בארץ הוא מגיע אפילו לאופטימיות:
"היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאיכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבבים אותם... נראה ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר." (על ביקורו בפתח-תקווה ב-1912).
והוא חותם את פרקי הזיכרונות ממסעותיו לארץ-ישראל: "שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שייטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם ואפשר שכמה מהם מבני עמנו."
אמנם, מאוחר יותר, בזיכרונותיו על התקופה של ראשית שנות העשרים לערך [במאה ה-20], הוא כותב על השקפות תמימות כמו אלה – " כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!"
ובמאמר "בראשית", שנכתב ביפו בחודש אייר תרע"ב (1912), ונדפס לראשונה בקובץ "בינתיים", כותב ר' בנימין על אחד-העם:
"ואולם אין אנו שומעים מעתה (מאז "אמת מארץ-ישראל") דברים כמתלהמים בנידון השאלה הערבית, כאילו השלים המבקר הקשה, בצעדו על סף הזיקנה, עם אלוהים ואנשים ואינו רוצה להרעימם עוד. יותר מזה: מכיוון שוויתר כנראה בליבו על המטרה הגדולה, מיד נשתנתה גם אמת-המידה שבידו."
* אחד-העם: "על פרשת דרכים", קובץ מאמרים. מהדורה ראשונה, אודיסה, תרנ"ה [1895]. הוצאה חדשה: הוצאת יודישער פערלאג, ברלין, 1921, חלק ראשון, רנ"ב עמ'. המעטפה מצויירת בידי יוסף בודקא. בדפוס ה. איטצקאווסקי, ברלין. וכן: הוצאת דביר, ת"א, תשי"ד [1954].
כל הרשימות שהתפרסמו במדור "ספרי דורות קודמים" נגישות לקורא בפרוייקט בן יהודה
* * *
פוצ'ו
לאהוד,
הסיפור המדהים על ברונקה קליבנסקי, כפי שהודפס בחב''ע האחרון (1800) ידהים אותך עוד יותר , אם תקרא בהמשך על הקשר הרופף שהיה לי באמצעות אלה הרמתי, בתו של זרובבל גלעד ורחל גלברט שהיתה מזכירתו של אורי אבנרי כשערך את ''העולם הזה''.
שביל לפרא בין הרים... / פוצ'ו
בתום מלחמת העצמאות, כאשר הכשרת בית השיטה התארגנה בקיבוץ עין חרוד לקראת עלייתה להתיישבות בנתיב הל"ה, התבשרנו יום אחד שאנחנו מוזמנים בערב לשבת סביב המדורה, כי זרובבל גלעד חבר הקיבוץ, שערך אז את ספר הפלמח, רוצה לשבת עימנו ולשמוע קצת סיפורי קרבות. זרובבל היה ידוע בארץ בתור מי שכתב את המנון הפלמח, אבל לנו בקיבוץ הוא היה ידוע יותר בתור הקיבוצניק הזה שהולך תמיד עם שתי הילדות הקטנות שלו. אל המדורה הוא הגיע רק עם ילדה אחת, כי הקטנה יותר בת הארבע כבר היתה צריכה ללכת לישון. את חלק מהצ'יזבאטים שסיפרנו באותו ערב, יכולנו למצוא בשנים הבאות בכרך השני של ספר הפלמח (כולל סיפור שלי על שחיטת כבשה), אבל זה לא שייך לסיפורנו. סיפורנו מתחיל לפני כעשר שנים כאשר חברתי נטע קראה את ספרה של אלה הרמתי ''גיל – הילד שלא ידע פחד''. גיבור הסיפור היה ילד שהיו לו בעיות של קשב וריכוז, ונטע בתור מורה מתקנת, התענינה מאוד בספרים בנושא זה. רצה המקרה ובאותם ימים הוזמנתי להרצאה ביבניאל והצעתי שבדרך נעבור בכפר תבור ונבקר את מחברת הספר. אותי היא עניינה בגלל שידעתי שהיא בתו של מחבר המנון הפלמח וסיקרן אותי לדעת, אם היא היתה אותה תינוקת שישבה על ברכיו באותו קומזיץ מפורסם. המפגש בכפר תבור היה מרגש ועצוב מאוד, כי במרכזו היה הסיפור של אלה על בנה גיל שאהבת חייו היתה רכיבה על אופנועים ובגיל 17 כשהוא יצא לשוטט עם האופנוע בין שבילי הגליל מצא את מותו.
רצה הגורל וחובב אופנועים אחר, מוטי גלברט, קרא את ספרי האוטוביוגרפי "בחיי (2)" וכמעט קפץ עד התקרה. הסתבר לו פתאום שלאימו מלכת הצניעות, היה בנעוריה שיג ושיח עם אחד פוצ'ו, ששמו לא מופיע בספרי השדכנים של בני ברק. בפגישה שיזמתי עימו כדי להחליף סיפורים על אימו שנפטרה לא מכבר, הופתעתי לפגוש פנסיונר כסוף שיער, שמרבית חייו עברו עליו על גבי אופנוע כבד, שעימו היה נוסע מדי יום לעבודתו מחדרה לבת ים. מי ששמרה על חייו, היתה תאונת דרכים קלה (שלא באשמתו כמובן) שאחריה המעיט לרכוב והתחיל לעבוד כעורך ירחון 'האופנוע'.
עכשיו בשעה טובה, אנו חוזרים לברונקה צלולת העיניים שסיפורה מופיע בחב''ע האחרון. באותו ערב שירה, שבו אליהו הכהן הפתיע, לפני כחמישים שנה, את כל עם ישראל הצופה בטלוויזיה, כאשר הפגיש את ברונקה עם מי שכתב עליה את השיר המדובר, כלומר עם זרובבל גלעד, הסבא של גיל, שבלא יודעין הכניס להמנון הפלמח את השורה ''שביל לפרא בין הרים."
אני יודע שעכשיו יהיו כמה קוראים שירימו גבה וישאלו מה פתאום נזכרתי בכל אלה? מה שייך? ובכן הכול בגלל מי שממונה על צרוף המקרים בעולמנו, שגרר אותי לכך. ואלה המקרים:
א. נורית גוברין נזכרה פתאום לשאול את אליהו הכהן מי כתב את השיר.
ב. שאליהו הכהן העמיד את הדברים על דיוקם והזכיר שהמחבר הוא זרובבל גלעד.
ג. מכאן עברתי לבתו של זרובבל, אלה הרמתי, שכתבה ספר על בנה גיל שלא ידע פחד.
ד. מכאן עברתי לבחור אחר שבדומה לגיל, אהב אופנועים ולא ידע פחד.
ה. ועל כל אלה לא הייתי כותב אלמלא בדיוק אתמול קיבלתי באי-מייל סיפור מאותו בחור המשוטט בימים אלה ביערות ברזיל, כי דווקא שם צלחה עליו הרוח והוא החליט לשלוח לי סיפור בלתי אפשרי שבו אני מככב יחד עם אימו.
ועכשיו אודי, אין לך ברירה אלא לקרוא את הסיפור ולהחליט מה עושים איתו.
[ולפני שאשכח – שאלה לאליהו. כבר לפני חמישים שנה כשהפגשת את זרובבל עם ברונקה בטלוויזיה, רציתי לשאול איך הצלחת למצוא אותה? הרי זרובבל בשיר לא נקב בשמה והוא היה בכלל בטוח שהיא נפטרה בשואה.
על זאת לא סיפרת אז, וגם לא עכשיו כשחזרת וסיפרת את הסיפור בעיתון של אהוד. אז אולי כעת הגיע הרגע לגלות...]
* * *
פוצ'ו מאוהב
אימא שלי רחל היתה גוצונת חמודה. נמוכה, שמנמנה, ובעשור האחרון לחייה גם משרכת רגליה. כאב לה נורא האגן והיא דידתה בעזרת הליכון. חוץ מזה היא היתה שנונה, צלולה, והיה לה אחלה חוש הומור. במיוחד אהבה בדיחות גסות.
היא היתה בטוחה שהעולם פיספס שחקנית עולמית. בעשרים שנותיה האחרונות היא התגוררה בדיור מוגן וכיכבה בחוג דרמה. הסיבה שלא הלכה בנעוריה ללמוד משחק היתה שאביה, דתי בני ברקי, גער בה: "לעולם לא. בחלומות. הדרך לתיאטרון עוברת דרך מיטת הבמאי." וכך התנדפה לה קריירה בינלאומית מופלאה עוד טרם שהתחילה.
היא התחתנה בגיל עשרים ושלוש ונדמה היה לי שלא ידעה מחזרים אחרים מלבד אבי, אבל כשהייתי ילד סיפרה לי שפעם היה לה חבר שאחר כך נהיה סופר מפורסם ושמו ישראל ויסלר, הפלמ"חניק האולטימטיבי שנודע בכינוי פוצ'ו. היא אמרה שהוא היה שובב גדול ובאחת הפעמים שנפגשה איתו אמר לה: "הבאתי לך מתנה, רוצה לקחת אותה? – תכניסי לי יד לכיס." היא הכניסה וקפצה לשמיים בצרחה כי חיכתה לה שם צפרדע.
בגיל שש עשרה נשלחה ללמוד פקידות, כי כבד עול הפרנסה בבית, ואחר כך ישר לעבודה. אחד העיתונים חיפש מזכירה ולקח אותה. היקום ניער וגילגל בקוביותיו, ספין מוזר התרחש, והנערונת הדתייה התמימה, ילדה של אבא'לה מבית דתי נאמן בני ברק, התקבלה לשבועון "העולם הזה" כמזכירה אישית של אורי אבנרי שניהל את הצהובון הכי מתגסס ועסיסי בעיתונות העברית.
היא סיפרה לי שפוצ'ו, בתחילת דרכו כסופר, שאף שפניניו יקבלו פומבי ושלח אותן לכל מערכות העיתונים בתקווה שמישהו שם יעלה כבר סוף-סוף על הכישרון העצום החבוי בקיבוצניק ההומוריסט. הוא נדחה על ידי רובם וגם מ"העולם הזה" קיבל תשובה קרירה ומנומסת החתומה ע"י רחל מזכירת המערכת בסגנון "פנייתו תבדק והוא יקבל תשובה." בתגובה פצח מיד בשירבוט מכתבים מתחנחנים לרחל מן העולם הזה וניסה לתהות על קנקנה. היות והיה גם צעיר וגם חרמן, חשב שהדרך לטור קבוע בעיתון תעבור דרך מיטת המזכירה ונמצא בא על שכרו כפליים. ככל הנראה לא מצא בו אבנרי פרטנר וחפצו לא צלח בידו, אבל חברה – דווקא מצא לו.
וכך, בתחילת שנות החמישים של המדינה, יצאה לה אל הדרך פרשיית חיזור חיננית של שני צעירים עבריים ביישנים: בת ישראל הכשרה והצנועה מעיר הקודש אשר איש טרם ידעה, והקיבוצניק החילוני התמים והבתול, והיא נמשכה כחצי שנה שבה ניסה הבחור המוכשר המושך בעט לקנות את לב מזכירת המערכת ששימשה כמסננת ראשונית לשולחן העורך וכמחסום לתהילה הנכספת.
האגן הדואב של אימי חיפש פתרון וסופו שהוביל אותה למיטת מסג'סיטית נודדת שהיתה מגיעה אליה לדירתה לעיסוי שבועי. באחת הפעמים סיפרה העסיינית שעל לקוחותיה נמנה גם פוצ'ו הגדול ואימי מיד אמרה לה "תמסרי לו ד"ש מרחל מ'העולם הזה' אם הוא עדיין זוכר." לאחר שבוע כשחזרה המעסה ללוש את עצמותיה של הורתי, היא הביאה באמתחתה בשורה שלא רק שהוא זוכר אלא אפילו שלח לה מתנה, ספר פרי עטו. הספר היה "בחיי (2)", אחד משבעת ספרי האוטוביוגרפיה שכתב פוצ'ו. אימי, עלעלה בספר וחיש קל הבינה למה זכתה דווקא לספר הזה: היה שם פרק רק עליה, וגם הקדשה אישית מאת המחבר: "לרחל, אחת מגיבורות הספר, בזיכרונות נעימים מפעם. שלך, פוצ'ו."
כשסיפרה לי והראתה לי את הספר שאלתי: "ואיך יצא הפרק שלך?" והיא ענתה בחמיצות פנים "לא משהו. הוא נהג בנבזות." זה היה מספיק מסקרן כדי שאתיישב לקרוא אותו מיד.
ביסודו, הסיפור הנגול שם משעשע למדי. מצד אחד סופר צעיר ונלהב בתחילת דרכו המתדפק על דלתות מערכת העיתון ומתחנף למזכירה, ומעברו השני של המתרס בחורה צעירה שנועדה לשמש נפת טקסטים של העורך האגדי, ובשולי התפקיד ראשה סובב ומסתחרר ממילות החיבוב והחיזור של צעיר שלא הכירה ועדיין לא ראתה, כי באותם ימים של טרום טלפוניה תקינה, התקיים הקשר בעיקר באמצעות מכתבים.
לאחר שלושה חודשים, כששניהם כבר היו דלוקים לדעת מה מראה יש לו לבן שיחם, קבעו להיפגש. קדמה לפגישה עבודת בילוש קטנה שערך פוצ'ו ברחוב בו שכנה מערכת העולם הזה בתל אביב. הוא חשב כי אם יתחבא היטב, יזכה לשזוף עין במזכירה ויידע אל נכון את מראה. ואכן, מן המשרדים יצאה עלמת חן דקת גזרה ויפת תואר, ופסעה לדרכה בהליכה אצילית ומלכותית בצעדיי איילת חן. מישהו מבפנים קרא לה: "רחל" והיא הסתובבה אליו לדעת מה חפצו. אם כן – זו רחל! המחזר הנלהב היה בשמיים ותקוותיו לרומן עסיסי הרקיעו שחקים.
ובשבת אחת של חודש ינואר אחר הצהריים יצאו השניים בלבבות הולמים מהתרגשות איש לקראת רעותו. היא בטח סיפרה בבית על ביקור אצל חברה, והוא החנה את האופנוע רחוק על מנת שלא להחריד עליו את שומרי קדושת השבת כיוון שהפגישה נערכה בפאתי בני ברק, היא עיר מגוריה של מזכירת המערכת.
שנים רבות מאוד אחרי כן כתב פוצ'ו בזיכרונותיו: "ראיתי דמות בשמלה שחורה מתקרבת. לפי החיוך המופנה לעברי הבנתי סופית שזאת היא המיועדת לי וליבי נפל למכנסיים. חשבתי על הכול, ניחשתי את כל האפשרויות, אבל לא תיארתי לעצמי שאפשר להשמין כל כך בחודש אחד וגם לא שאורי אבנרי, החתיך המבוקש, יבחר לעצמו מזכירה כזאת שמנה..."
והוסיף: "נכון שאחר כך ראיתי שהשד לא נורא כל כך, והאשמה היא רק בי, שטיפחתי ציפיות מוגזמות, אולי מוגזמות מדי." זו היתה גם הנקודה שבה הבין שהנערה התמירה שחזה בה בעת המארב היתה רחל אחרת, זוגתו של אורי אבנרי... מכאן הלכה פרשיית האהבים וצללה מטה אליי התפוגגות. הם אמנם נפגשו עוד פעם-פעמיים אך המחזר היוקד מספר שהתקרר, ביצע פניית פרסה, שיגר עוד מספר מכתבים מנומסים, וניתק מגע.
אחרי כן קראתי עוד בספרי הביוגרפיה שלו. מסתמן שהסופר המהולל בחר לתפור לעצמו תדמית של רודף שמלות מושבע. בהיכנסו בפתחי העשור העשירי לחייו כבר פחות היה איכפת לו מי יחלוק עליו בנוגע לאמיתות דבריו ומי ייפגע, וכך נשאר זכר אימי מונצח בספרות העברית כמזכירה שמנה שאיכזבה.
חלפו השנים, אימי נפטרה ואני בררתי את חפציה ויעדתים זה לנצירה וזה למסירה. והנה בשידת המכתבים, מעטפה ירקרקת בלויה מזוקן הממוענת ל"העולם הזה" (עבור רחל). פתחתיה ולידיי נשרו שישה עשר מכתבים מקופלים בקפידה שנשאו עליהם את התאריכים 1953-54, כותרתם "לרחלתי" וחתימתם "ישראלך".
והמכתבים מקסימים. את כל כישרונו וחוש ההומר הנפלא שפירסם אותו כסופר הרפתקאות נעורים יצק פוצ'ו והעלה על הנייר בכתב יד מסולסל מתרונן ומבודח. הוא מתחנחן, הוא מלטף, הוא מלבב, משפיע רוב חן, מעטיר מילות בידוח ובעיקר מחזר ומייחל. והבנתי כי ליבה של אימי לא נתנה להשליך לפח האשפה את העדות לריגוש הלב המוקדם הזה והיא צפנה אותו במגירותיה עד שמצאתיו לאחר 68 שנים. קראתי את המכתבים של פוצ'ו מתחילתם עד סופם, ונהניתי הנאה עצומה. הרי בסך הכל מאוד אהבתי את עלילות המורה שמילקיהו ואיה הג'ינג'ית, והמכתבים – באותה הלשון ובאותו הסגנון. והרי לכם – פוצ'ו מחזר אחרי אימי בעדנה, ברגש, בתקווה ומתכנן ומבקש ומייחל לעוד פגישה ועוד פגישה. נפלא!
במכתבים האחרונים, מאפריל 1954, משתנה הנימה והכותב נשמע קצת פגוע, מעין מופתע ועצור. המשפטים פתאום מרצינים: "בשורתך הקפיצתני כמעט עד הגג," וגם: "בכל אופן דעי שאוזניי וליבי נשארים פעורים לקראתך."
ואני חושב שאני יודע מה קרה. אביה של אימי החליט שנערה בת עשרים ושלוש בהחלט הגיעה לפרקה, מין הדין שייתמו הבלי העולם הזה, הזמן בשל לשידוך הולם, והחל ללקט המלצות על חתנים פוטנציאליים. הובא בפניו נער חמד שחרחר והוא הפגיש ביניהם ברמזו לה "קדימה, קדימה, די לך לשבת בטלה."
ואימא שהבינה שהפלמחניק הליצן החילוני לא יתקבל ע"י אביה הקפדן וישועה ממנו לא תבוא זולת עוד מכתבים מצחיקים ומשובבים, לקחה החלטה וכיוון מעשיים יותר, נפנפה את הברנש עטור שפם האדירים והלכה לה להתחתן עם איש אחר ששמו גם היה... ישראל.
ובזאת תמה פרשת אהבת הנעורים של פוצ'ו ורחל, ורק עוד הבהוב תקווה לשמירת קשר הגיע במעטפה קטנה שישה חודשים לאחר מכן, ובתוכה ברכה משוננת שוליים כמנהג הימים ההם לעטר איגרות לחגי תשרי. בפנים היתה דמות ברווז פוער מקור ומקרקר: "לשנה טובה תכתבו."
לקח פוצ'ו את העט ותיקן:
לשנה טובה תכתבי לי מכתבים.
וחתם: "מאחל: ישראל ה-2, לעצמו..."
* * *
אין פנחס שדה
[מתוך היומן, 31.1.1994. אני כותב את הרשימה לזכרו של פנחס שדה, לעיתון "הארץ"].
ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", שיצא לאור לראשונה בהוצאת "ששת" בדפוס מל"ן בתל-אביב, בנובמבר 1958, מספר פנחס שדה על ביקור שערך, באחד מנדודיו, בחדר-הקריאה בבית ביאליק בתל-אביב. ומה ביקש שם מהספרן הקשיש, מר אונגרפלד, לקרוא? את ספר שיריו שלו, "משא דומה", שיצא לאור שנים אחדות קודם-לכן, ב-1951, בהוצאת "מחברות לספרות" של י. זמורה.
שואל אונגרפלד: "ומי מחבר הספר הזה?"
"שם המחבר פנחס שדה," עונה שדה במעט מבוכה, לדבריו.
"אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה." (שם, עמ' 206).
היום, כארבעים שנה לאחר התרחש הסיפור הזה, אכן התממשה מחצית נבואתו של אונגרפלד – מעתה אין בכלל פנחס שדה, איננו. מת. האדם. אבל ספריו, רובם, אם יש נצח, דומני שזכו בחיי-נצח. והסיפור הקטן הזה, שעליו היה חוזר פנחס שדה גם בעל-פה פעמים רבות, כאילו ממצה אותו: יותר משפחד פנחס שדה מן המוות – פחד כל ימיו מן האנונימיות, מן האין. יותר משפחד מן המוות, פחד מהמוות חסר-המשמעות. זוהי תמצית אחת מיצירותיו השלמות והיפות ביותר: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", שהופיעה בהוצאת שוקן, 1969. אבימלך זוכה במותו לחיי נצח, כי אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים בכל תחום, ובעיקר בהיסטוריה ובאמנות – את אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.
ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי רק אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הוקסם מדמותו של ישו, "בחור יהודי פשוט מן הגליל, ששינה את ההיסטוריה האנושית," כפי שהיה חוזר ואומר בהתפעלות. לכן הושפע מהנצחיות אשר לה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר-המשמעות של חייהם הבינוניים.
פנחס שדה, שלא היו לו שורשים חברתיים ומשפחתיים בארץ-ישראל, להיאחז בהם, היה, כמשכיל קטן שיצא מן העיירה – מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הביטוי שנתן לעמדתו הקיומית הזו בשירתו ובפרוזה שלו – הפכו אותו במידה מסויימת גם למעין "רֶבֶּה", למשפיע על נפשם של אנשים צעירים, כהשפעת הספרים "טוניו קרגר" של תומאס מאן, "סידהארתא" ו"נרקיס וגולמונד" של הרמן הסה, על צעירים.
פעם אמר לי: "אנשים קוראים את 'החיים כמשל' לאחר שנים, ומתאכזבים. ממה הם מתאכזבים? הרי הספר לא השתנה. אותן המילים. הם השתנו. בגדו בייעודם, ועכשיו הספר מזכיר להם את חלומות נעוריהם, שלא הגשימו."
האם תפיסה רליגיוזית כזו של המימד העל-אנושי שבחיים, ושל אלוהים, היא מחשבה דילטאנטית או ניצוץ של גאונות? פנחס שדה לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?
האור היפהפה שנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות – היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היה ביצירות שלו שום תשועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.
כאשר הופיע "החיים כמשל" באנגליה, בתירגומו של ריצ'ארד פלאנץ, בשנת 1966, נתחוללה שם מהומה בעיתונות היהודית. בעקבותיה כתבתי ב"ידיעות אחרונות" (17.3.1967): "'החיים כמשל' עתיד לקנות מקומו כאחד מנכסי צאן-הברזל של ספרות העולם". לצערי "העולם" לא גילה אותו. אבל, כפי שסיפר לי, דברים אלה, שדאג להביאם בפני גרשם שוקן, היו אחד הנימוקים להדפסת מהדורה חדשה של הספר "החיים כמשל" בהוצאת שוקן, ב-1968, הם אף מתנוססים על עטיפתו, ומאז יצאו לאור בהוצאה זו מרבית ספריו.
את המהדורה הראשונה של "החיים כמשל" רכשתי בכספי, בהיותי סטודנט שנה ראשונה לפילוסופיה ולקבלה בירושלים, ונשביתי בקסמו. אני זוכר את ההד העצום, האחר, שעשה הספר עלי ועל חבריי וחברותיי באולמות מייזר ולאוטרמן שבגבעת-רם; את ירושלים ראינו בעיניו, את אהבתו הגדולה לאיילה – כאהבותינו-שלנו, ואת האינדיווידואליזם הקיצוני שלו – כדרך להגשמת עצמנו.
את המהדורה השנייה כבר קיבלתי מפנחס שדה עצמו, לאחר שנתיידדנו בעקבות מאמרים ותוכניות-רדיו שכתבתי עליו ובעקבותיו, משנת 1965 ואילך. לפיכך רשם לי בהקדשה, בכתב-ידו הפניני: "לאהוד בן עזר, אשר נלחם בעד הספר הזה נגד העגלונים המואביים ויתקע עטו בבטנם, בידידות, פנחס שדה, 30.5.68."
ידידותנו נסתיימה בימים שבהם עסק בעריכת ספרה של חבצלת עליו, "התמסרות". קשה היה לי לראותו בכך, והשתחררתי מהשפעתו. אבל אני חייב לו רבות בהתפתחותי הרוחנית ובאופקיי הספרותיים. כשאני קורא, כל שנתיים-שלוש מחדש, את "שדים" של דוסטוייבסקי, אני נזכר בפנחס שדה, שגילה לי אותו, ואף הגדירו, דומני בצדק, כרומאן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם. בזכותו גם נתגלה לי קנוט המסון, ופתחתי אז בטור "ספרי דורות קודמים", הזכור לקוראים הוותיקים של "תרבות וספרות".
לא רבנו, אך חדלתי לבוא אליו לשיחות-ליל ארוכות בדירתו הקטנה שברחוב יונתן ברמת-גן. את מרבית השיחות רשמתי אז ביומניי. פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם", ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל-כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היה לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו – הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן-דוד.
חרף ערירותו ובדידותו, שנבעו מעצם אופיו ועמידתו בעולם, ואולי דווקא בזכותן, ובזכות כשרונו הגדול – זכה פנחס שדה להגשים את עצמו באופן שרק בני-אדם ספורים זכו לו – במשך כל שישים וארבע שנות חייו, יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע – הוא היה במאה אחוז פנחס שדה, ולא שום דבר אחר.
אהוד בן עזר
* * *
בימת מופעי הספרות. צוותא.
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
מנורת הזהב
המעשיות היהודיות הגדולות
יום ראשון, י"ח בכסלו תשפ"ג, 11 בדצמבר 2022 בשעה 20:30
אשר ברש, מרטין בובר ואחרים כינסו מאוצר הספרות היהודית והחסידית שיש לה השפעה עד היום על הספרות העברית ואפילו העולמית. נעלה טעימות מן האוצר הספרותי החסידי והיהודי הגדול הזה על הבמה.
בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו
בהשתתפות: ד"ר יואל רפל, השחקנים: מולי שולמן, יוסי סגל, הילה די קסטרו, יואב יפת, דן כנר. שירה: אסתי חיים.
צוותא, רחוב אבן גבירול 30 תל אביב
כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.
https://www.tzavta.co.il/event/3397
המחיר 75 ₪. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד.
נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, כבר בעבר הבעתי דעתי שלצערי, הרשימה שלך "בעתיד הנראה לעין" אומרת קושט אמת.
הכרתי אישית את יצחק זיו אב, והאזנתי לדבריו הנמרצים, בין השאר על קק"ל.
נעמן כהן טוען בעקבות מקס נורדאו שאחד העם לא היה ציוני, כי לא היה ציוני מדיני, כי כל המונופול על הציונות הוא של הרצל. אחד העם האמין בהכשרת לבבות איטית, ובהקמת מרכז רוחני בארץ ישראל. בראי ההיסטוריה הוא טעה, אבל לכנות אותו אנטי ציוני?! באמת!
ובאשר לירון ידען, שעל ספרו כתבתי רשימה שפורסמה בחב"ע – ובכן, ידען לא נאבק נגד היהדות, הוא נאבק נגד היהדות החרדית, שברובה לא פרודוקטיבית, שמפלה את הנשים, שמתנגדת לכל שביב של תרבות (תיאטרון, ספרות, אמנות) שכופה על העולם המודרני חוקים ארכאיים. כאמור, זה לא אומר שידען מתנגד ליהדות – הרמב"ם הרי הוקיע את מי שמבקש ללמוד תורה ולא לעבוד, כל חכמי ישראל שחיברו את המשנה והתלמוד היו עובדי כפיים – לימוד תורה על חשבון הציבור אינו חייב המציאות לפי היהדות.
שלך
משה גרנות
* אהוד יקר, תבורך על הגיליון ה-1800! הנשלח ל-2165 נמענים. שירך הפותח היפה שבו יקרה הכול – "רק אם לא אמות / ולא אפשוט את הרגל" ושורתו המאופקת המרגשת "ואהובתי עדיין תחכה לי בביתה" – משתלב יפה עם שירה של אמילי דיקינסון בתרגומה של זיוה שמיר, כלת פרס ביאליק: "וכי אסגור עיניי לעד", שיש בו חיים לאחר המוות "כי הזמן יוסיף להתגלגל... ובחומה תבער השמש כבהרגל..." והשורה המסיימת הפועמת, "כי האדון עודו מוביל את התוכנית!"
בברכה,
אירית שושני
* ציטוט של נעמן כהן מהגיליון הקודם:
הלוויית המדינה?
או בת הוליד (לא גידל) והיא פשעה בו?
בתגובה על "השואה ניצחה בבחירות", מאת רוגל אלפר ("הארץ", 7.11) כתבה בתו של ה[...] אבא גייסינוביץ-אחימאיר: "כאחת מאלה שזכו להיות נוכחים בשנת 1948 בהיוולדה של מדינת ישראל, נאלצתי להיות נוכחת בהלווייתה של המדינה ב-2022, עם פירסומן של תוצאות הבחירות. לא לישראל כזאת פיללו בוניה ובניה, שהקדישו את חייהם למען הקמתה. זאבה אחימאיר-זבידוב, ירושלים."
מעניין מה היה אומר עליה אביהּ?
אהוד בן עזר שלום.
מדוע זה צינזרת לי את המילה פשיסטן?
נעמן כהן
אהוד: חזרת עליה כבר פעמים רבות וכל פעם זה נתפס כפגיעה נוספת אצל משפחתו.
נעמן: הרסת לי את כל הפואנטה – שבתו של הפשיסטן רואה במדינה היום מדינה פשיסטית שהיא משתתפת בהלווייתה...
מה גם שלא היה שמץ של סכנה לאפשרות של תביעת דיבה או לשון הרע על כך.
אהוד: רוב הקוראים היום לא היו מבינים מה זה פשיסטן ולמה זה מנוגד לדברי בתו זאבה.
נעמן: אתה ממעיט בערך הקוראים. רובם ככולם היו מבינים ולו רק מעצם ההגדרה "פשיסטן" שאחימאיר נתן לעצמו.
* אהוד, תודה רבה על רשימתך החשובה על ברונקה קליבנסקי. להלן קישור להרצאה מאלפת של פרופ' יואל יערי על הקשריות האמיצות, ביניהם ברונקה קליבנסקי.
פרופ' יואל יערי הוא בנה של בלה חזן שהיא אחת הקשריות ששרדה ותמונתה מופיעה בתחילת ההרצאה. אני בטוח שהקוראים שהתעניינו בברוקה, ימצאו עניין בהרצאה זו.
https://www.youtube.com/watch?v=u2bktUyN-TU&list=WL&index=5
בברכה,
רפי אוסטרוף
* לדעת ד"ר מרדכי קידר, בהרצאתו ביו-טיוב, רוסיה נוהגת באוקראינה כפי שנהגה בצבאות נפוליאון והיטלר. להשאיר אדמה חרוכה ולהניח להם לקפוא בחורף. הרוסים מבצעים זאת על-ידי טרור אכזרי של הרס תשתיות החשמל, המים, הגז והחימום בערי אוקראינה – באמצעות שליחת טילים רבי-עוצמה ומלט"ים מתפוצצים מתוצרת איראן – לעבר תשתיות אזרחיות. הרוסים מניחים שלמרות הפסדיהם בקרבות – הנה מצבה של אוקראינה בחורף המושלג – ללא חשמל, גז, מים וחימום בתים, יביא אותה לידי כניעה! בצורה דומה של הרס שיטתי נהגו הרוסים גם בסוריה.
אהוד: דומה כי התקווה העיקרית של אוקראינה עתה היא באיום וביכולת התגובה שלה – לפגוע החורף בתשתיות מרכזיות דומות בערים גדולות ברוסיה, כדוגמת הטיל, אולי אוקראיני, שגרם לפיצוץ אדיר של צינור גז מרכזי בעיר סנט פטרבורג בשבת האחרונה [כך לפי היו-טיוב] – ובדרך זו ליצור מאזן הרתעה מול פושעי המלחמה הרוסיים, ההורגים והמקפיאים למוות את אזרחיה.
* חבר מארה"ב כותב לי: אודי היקר, מה דעתך על צוות ביבי-סמוטריץ'-בן-גביר?
אני עונה לו: אכן המצב לא פשוט. אבל אין מה להאשים את ישראל. הטרור הערבי מחוץ לגבולותינו וההתפרעויות של הערבים והבדואים בתוך שטחי ישראל הביאו מצביעים רבים לתמוך בבן גביר ובסמוטריץ'.
אני מקווה שביבי, שאינו בדעתם, יצליח להתמודד איתם.
הדיעה הרווחת כאן היא שראוי שגנץ יחזור לחבור לביבי ותוקם קואליציה של מתונים, שהם הרוב – בלי השניים הקיצוניים האלה. זה בהחלט אפשרי לולא היה ביבי מוחרם על ידי מתנגדיו, שכשלו בבחירות.
ההצלחה של בן גביר וסמוטריץ' בבחירות באה תודות לטרור הפלסטיני. אנשים רבים בארץ מרגישים סכנת חיים מול ערבים ובעיקר מול בדואים בנגב, ולכן הרבה בוחרים ישראליים תומכים בשניים הקיצוניים האלה, גם בקיבוצים!
שיהיה ברור לך שהטרור הפלסטיני וההשתוללות של ערבים ישראליים נגד יהודים – אינו מבדיל בין בן גביר וסמוטריץ' לבין כל יהודי אחר בישראל!
* אהוד: דודי בן עמי, שהלך לעולמו בגולן, היה אחד מחבריו הקרובים של יוסי גמזו כאשר יוסי התיישב בקצרין. תקופה ארוכה היה דודי מעביר לי במייל את טוריו המחורזים של יוסי לפרסום במכתב העיתי. יהא זכר שניהם ברוך.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-6 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל