הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1802

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' בחשון תשפ"ג. 24.11.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 34. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יורם אטינגר: העיתונאי תום פרידמן – טעות או הטעייה סדרתית? // יוסי אחימאיר: ישן מול חדש. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.11.22. // ד"ר רון בריימן: פסקת ההתגברות – חובה. // אודי מנור: עוד כמה דברים בעניין ציוניותו של אחד העם. // ארנה גולן: "ילדי הטבע" שהיינו בקיבוץ החלוצי, והבריאות. // אהוד בן עזר: אהרון אמיר. // בן-ציון יהושע: תשובה ליולי קורבלום. // מנחם רהט: לב גדול ומוח קטן. // נעמן כהן: אחד העם – על ציונות ואנטי-ציונות. // ממקורות הש"י.

 

גיליון 1803 יופיע ביום שני 28.11.22

גיליון 1804 יופיע ביום חמישי 1.12.22

אחר כך מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה

והגיליון הבא 1805 יפורסם ביום שני 19.12.22

או ביום חמישי 22.12.22

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

34.

 

שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שֶׁבע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד

עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"בּ בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

 

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

 

Low at my problem bending

[69]

at my problem bending,

Another problem comes --

Larger than mine -- Serener --

Involving statelier sums.

 

I check my busy pencil,

My figures file away.

Wherefore, my baffled fingers

They perplexity?

 

הקושי שהיה לי

[69]

שָׁכַךְ הַקֹּשִי שֶׁהָיָה

וּבָא אַחֵר תַּחְתָּיו  –

גָּדוֹל הוּא מִקּוֹדְמוֹ – חָמוּר –

סְכוּמִים גּוֹרֵר אַחֲרָיו.

 

עֵטִי עוֹשֶׂה בַּמְּלָאכָה,

אֵשֵׁב עַל הַמְּדוֹכָה

וְלָמָּה זֶה אֶצְבְּעוֹתַי

יָנוּעוּ בִּמְבוּכָה?

 

 

'Arcturus' Is His Other Name

[70]
'Arcturus' is his other name --
I'd rather call him 'Star.'
It's very mean of Science
To go and interfere!

I slew a worm the other day –

A 'Savant' passing by
Murmured 'Resurgam' -- 'Centipede'!
'Oh Lord -- how frail are we'!

I pull a flower from the woods –

A monster with a glass
Computes the stamens in a breath --

And has her in a 'class'!

Whereas I took the Butterfly
Aforetime in my hat --
He sits erect in 'Cabinets' --
The Clover bells forgot.

What once was 'Heaven'
Is 'Zenith' now --
Where I proposed to go
When Time's brief masquerade was done
Is mapped and charted too.

What if the poles should frisk about
And stand upon their heads!
I hope I'm ready for 'the worst' --
Whatever prank betides!

Perhaps the 'Kingdom of Heaven's' changed --
I hope the 'Children' there

Won't be 'new fashioned' when I come --
And laugh at me -- and stare --

I hope the Father in the skies
Will lift his little girl --
Old fashioned – naught – everything --
Over the stile of 'Pearl.'

 

 

"ארקטורוס" הוא שמו האחר

 [70]

"אַרְקְטוּרוּס" הוּא שְׁמוֹ הָאַחֵר --

לְדִידִי הוּא סְתָם "כּוֹכָב".

זֶה לֹא הוֹגֵן שֶׁהַמַּדָּע

חָשַׂף מַרְפֵּק, חָטְמוֹ דָּחַף!

 

אֶתְמוֹל חִסַּלְתִּי מִין תּוֹלָע –

עָבַר שָׁם מְלֻמָּד אֶחָד

אָמַר לִי: דְּעִי, זֶה מִין נָדָל!

דַּרְדַּק אֶהְיֶה לָעַד?!

 

קָטַפְתִּי פֶּרַח בַּחֻרְשָׁה –

מִין שֵׁד פָּגַשְׁתִּי, מְמֻשְׁקָף --

מָנָה בּוֹ כָּל אַבְקָן זָעִיר --

סִוְּגָהוּ קַו לָקָו!

 

פַּרְפַּר מָצָאתִי יוֹם אֶחָד

נִלְכַּד אֶצְלִי בָּרֶשֶׁת --

הַיּוֹם שׁוֹכֵן מַעְבָּדָה --

דָּהוּ צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.

 

פַּעַם אָמַרְנוּ  "שְׁמֵי מָרוֹם"

הַיּוֹם  קוֹרְאִים לְזֶה "זֶנִית'" --

לְשָׁם  אַגִּיעַ בְּסוֹפוֹ

שֶׁל נֶשֶׁף-מַסֵּכוֹת-הַזְּמַן

יֵשׁ כְּבָר מַפָּה, תָּכְנִית.

 

אִם יִתְפָּרְעוּ צִירֵי עוֹלָם

וְיַעַמְדוּ עַל רֹאשׁ --

אָכִין עַצְמִי לְכָל תַּעֲלוּל!

שֶׁבְּדַרְכִּי אֶפְגֹּש --

 

אֶל מוּל דְּמוּתִי, כְּשֶׁאֶקָּרֵא --

אֶל הַמְּרוֹמִים, כַּחֹק --

אוּלַי שְׂרָפִים עוּלֵי יָמִים

יִתְגַּלְגְּלוּ מִצְּחוֹק --

 

אַךְ יִתָּכֵן שֶׁאֵל עֶלְיוֹן

יִשָּׂא אוֹתִי,  פְּחָדַי יַשְׁתִּיק --

יֹאמַר: בְּמַמְלַכְתִּי, בִּתִּי --

הַכֹּל עוֹד בְּסִגְנוֹן עַתִּיק!                                                    

 

 

A Lady red -- amid the Hill

[74]

A Lady red -- amid the Hill

Her annual secret keeps!

A Lady white, within the Field

In placid Lily sleeps!

 

The tidy Breezes, with their Brooms --

Sweep vale -- and hill -- and tree!

Prithee, My pretty Housewives!

Who may expected be?

 

The Neighbors do not yet suspect!

The Woods exchange a smile!

Orchard, and Buttercup, and Bird --

In such a little while!

 

And yet, how still the Landscape stands!

How nonchalant the Hedge!

As if the "Resurrection"

Were nothing very strange!

 

זו באדום על הגבעה

[74]

זוֹ בְּאָדֹם עַל הַגִּבְעָה

לִבָּהּ שׁוֹמֵר לָהּ סו­ֹד יָשָׁן!

זוֹ בְּלָבָן בְּלֵב שָׂדֶה

בִּדְמִי חֲבַצָּלוֹת תִּישַׁן!

 

רוּחוֹת קַלּוֹת בְּמַטְאֲטֵא --

גּוֹרְפוֹת גִּבְעָה, גַּיְא, עֵץ, עָלֶה!

אָנָּא, גַּלּוּ נָשִׁים נָאוֹת

לְמִי הַלֵּב כָּלֶה!

 

חִיּוּךְ שׁוֹלְחִים עֵינֵי עֵצִים!

בְּלֵב הַשְּׁכֵנִים אֵין שׁוּם חֲשָׁד!

פַּרְדֵּס, פִּרְחֵי נוּרִית, צִפּוֹר --

הַכֹּל בְּפֶרֶק זְמַן מוּעָט!

 

אַף-עַל-פִּי-כֵן, הַנּוֹף שׁוֹקֵט!

כֹּה אֲדִישָׁה הַצִּמְחִיָּה!

כְּאִלּוּ אֵין דְּבַר-מָה מוּזָר

בְּמַה שֶּׁנְּכַנֶּה "תְּחִיָּה".

 

 

She died at play

[75]

She died at play,

Gambolled away

Then sank as gaily as a Turn

Upon a Couch of flowers.

 

Her ghost strolled softly o'er the hill

Yesterday, and Today,

Her vestments as the silver fleece --

Her countenance as spray.

 

באמצע המשחק גוועה

[75]

בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק גָּוְעָה,

הִיא אָצָה-רָצָה, וְאָז כָּבָה

זְמַן רַב מִסַּךְ חַיֶּיהָ.

שְׂמֵחָה שָׁקְעָה כְּמוֹ בְּתוֹר

עֲלֵי מַצַּע פְּרָחֶיהָ.

 

רַק תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם הִלְּכָה רוּחָהּ

עֲלֵי גִּבְעָה תְּלוּלָה.

דְּיוֹקָן – תַּרְסִיס, גּוּפָהּ עוֹטֶה 

גִּזָּה כְּסוּפָה טְלוּלָה.   

 

Exultation is the going 

[76]

Exultation is the going

Of an inland soul to sea,

Past the houses -- past the headlands --

Into deep Eternity --

 

Bred as we, among the mountains,

Can the sailor understand

The divine intoxication

Of the first league out from land?

 

 

הצהלה

[76]

הַצַּהֲלָה הִיא הֲלִיכָה

שֶׁל נֶפֶשׁ יַבַּשְׁתִּית לַמֵּזַח;

בַּעֲבֹר בָּתִּים וּמְצָרִים –

תִּצְלֹל לְעִמְקֵי הַנֵּצַח –

 

גָּדְלָה כָּמוֹנוּ, בֵּין הָרִים;

הַאִם יוּכַל מַלָּח לַחְשֹׁב

עַל הָרִגּוּשׁ הָאֱלֹהִי

בְּעֵת נִתּוּק רִאשׁוֹן מֵחוֹף?


I never hear the word "escape"

[77]

I never hear the word "escape"

Without a quicker blood,

A sudden expectation

A flying attitude!

 

I never hear of prisons broad

By soldiers battered down,

But I tug childish at my bars

Only to fail again!

 

תמיד מילה כמו "בריחה"

 [77]

תָּמִיד מִלָּה כְּמוֹ "בְּרִיחָה"

לוֹחֶצֶת וּמְאִיצָה בִּי דֹּפֶק,

גּוֹרֶמֶת צִפִּיָּה דְּרוּכָה

כְּמוֹ מְנוּסָה לָאֹפֶק.

 

אֵין בְּנִמְצָא בָּתֵּי כְּלָאִים

שֶׁחַיָּלִים כְּתָשׁוּם,

אַךְ כְּתִינוֹק בֵּין הַסּוֹרְגִים

אֶמְעַד כָּאן שׁוּב וָשׁוּב.

 

תרגמה: זיוה שמיר

 

 

* * *

יורם אטינגר

העיתונאי תום פרידמן –

טעות או הטעייה סדרתית?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" מיום 22 נובמבר 20222

ב-4 נובמבר 2022, בעקבות חילופי השלטון בישראל, קבע תום פרידמן, עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" הבכיר, המבטא – ברהיטות וביצירתיות – את תפישת העולם של מחלקת המדינה: "ישראל שהיכרנו איננה עוד."

על הפער בין תפישת העולם של תום פרידמן (ת.פ.) ומחלקת המדינה – לבין מציאות המזרח התיכון אפשר ללמוד מהתקדימים (המאמרים) הבאים:

* בספטמבר 1993 התייחס ת.פ. לערפאת כמדינאי שוחר-שלום, ויצר סימטריה-מוסרית בין ערפאת לבין רה"מ רבין: "שתי הידיים ששלחו לקרב הרבה צעירים, שני אגרופים שאיימו זה-על-זה, משתלבים ברגע של פיוס."

ת.פ. היה שבוי בהתבטאויות מתונות של ערפאת (באנגלית), ביטל את משקל התבטאויותיו האלימות של ערפאת (בערבית), התעלם ממרכזיות ה"תקייה" בתורת הלחימה האסלאמית (שימוש יצירתי במלל להסתרת כוונות ולהטעיית אויבים), והמעיט במשמעות הטרור והחינוך לשנאה חסרי-התקדים שאפיינו את ערפאת מאז החתימה על הסכם אוסלו.

* ביולי 2000 שאל ת.פ.: "מי הוא ערפאת? האם הוא נלסון מנדלה או (כוכב זמר הקאונטרי בארה"ב) וילי נלסון? אבל, מציאות המזרח התיכון מלמדת שהשאלה הראויה היתה צריכה להיות: מי הוא ערפאת? האם הוא החונק מבוסטון או ג'ק המרטש?

* על הזדהות ת.פ. עם הפלסטינים אפשר ללמוד מתקופת לימודיו באוניברסיטת ברנדייס, כאשר השתלב בפעילות הפרו-פלסטינית של הארגונים הרדיקלים Middle East Peace Group  ו"ברירה". תפישת עולמו התחזקה בתקופת עבודתו בלבנון כעיתונאי סוכנות הידיעות AP  וה"ניו יורק טיימס", כאשר התעלם מההרס שאש"פ המיט על לבנון, מרכזיות אש"פ בפעילות ובאימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אפריקה, אירופה ואסיה, והיעד האסטרטגי של אש"פ: חיסול – ולא צמצום שטחה של – הישות הציונית. ת.פ. אף שיבח את ההגנה (חסות) שהעניק אש"פ לעיתונאי החוץ בלבנון (שידעו כי עליהם להכיר תודה באמצעות תוכן ואופן דיווחי התקשורת).

* ב-2020 נחתמו "הסכמי אברהם" בגיבוי נמרץ של סעודיה, ובניגוד לתפישת העולם של ת.פ., הרואה בסוגייה הפלסטינית כאילו היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת העין של מנהיגי ערב וגורם מרכזי בזעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של ת.פ., מנהיגי ערב – ובמיוחד מנהיגי מצרים, ירדן, סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן – מתמקדים באינטרסים שלהם, עוקפים את הסוגייה הפלסטינית (שאף פעם לא היתה בראש מעייניהם), ואינם מעניקים לפלסטינים זכות וטו על הסכמי שלום עם ישראל.

* ב-15 ליולי 2022 כתב ת.פ. שסעודיה מעמידה את הסוגייה הפלסטינית בראש סדר העדיפויות, ובכך התעלם מהפער הענק בין המלל המחבק שהערבים מרעיפים על הפלסטינים, לבין המעש האדיש-שלילי המאפיין את התייחסותם לפלסטינים. הערבים נמנעו מסיוע מעשי לפלסטינים במלחמות ישראל באש"פ ("שלום הגליל", אינתיפאדה 1 ו-2) ומלחמות ישראל-חמאס, ומפגינים אי-תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. בניגוד לת.פ., הערבים מודעים לטרור הפלסטיני נגד מארחיו בזירה הערבית, שהפך אותם לאב-טיפוס בינערבי של חתרנות, טרור וכפיות-תודה: מצרים – תחילת שנות ה-50', סוריה – אמצע שנות ה-60', ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970, כווית – 1990. הערבים מעריכים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון.

* ב-15 ליולי 2022 התייחס ת.פ. למחמוד עבאס כמנהיג מתון, שואף שלום ומתנגד לטרור, ובכך התעלם ממורשת מחמוד עבאס המושרשת מ-1993: חינוך לשנאה, הסתה במסגדים ובתקשורת, אנדרטאות פומביות המהללות טרוריסטים ומענקים חודשיים למשפחות טרוריסטים. מחמוד עבאס הקים ומנהל קו-יצור וחממה יעילים של טרוריסטים המונחים על ידי התקווה לחיסול הישות הציונית "הכופרת".

* בינואר וביוני 2000 הוקסם ת.פ. על ידי קורות החיים של בשאר אסד: רופא עיניים שהשתלם בבריטניה, נשוי לילידת בריטניה ממוצא סורי, שולט באנגלית וצרפתית ונשיא אגודת האינטרנט הסורית. הוא הישווה את רב-הטבחים הסורי לדנג שיאופינג, המנהיג הסיני (1997-1976) שהנהיג רפורמות כלכליות, מודרניזציה ופתיחות לארה"ב. הוא טען שבשאר אסד יפעל לליברליזציה של כלכלת סוריה, ימשוך משקיעים זרים, יקטע את הציר סוריה-איראן ואת מעורבות איראן בלבנון (חיזבאללה), ויביא להכרה כלל-ערבית במדינה היהודית. לפי ת.פ. – התנאי להפגנת המתינות הסורית הוא נסיגת ישראל מרמת הגולן. אבל, ההתפרצות הוולקנית בסוריה וההתנהלות האלימה של אסד (מיליוני פליטים, מאות אלפי הרוגים והרס ערים ועיירות) – ללא שום קשר לישראל, לרמת הגולן ולסוגייה הפלסטינית – מציגים את הרהורי-הלב של ת.פ. במערומיהם.

* באוגוסט 2006 אמר ת.פ. לתחנת הרדיו האמריקאית הפופולרית (שמאל מהמרכז) NPR שסוריה אינה בעלת-ברית טבעית של איראן, ועשויה להפוך לבעלת-ברית של ירדן, סעודיה ומצרים הפרו-אמריקאיות. אבל, המציאות ממחישה שסוריה מתמידה בהיצמדות לאיראן ובמדיניות אנטי- אמריקאית.

* ביוני 2009 כתב ת.פ.: "בפעם הראשונה כוחות הגונים, דמוקרטים ופלורליסטים [במזרח התיכון] נהנים מרוח גבית.... שילוב של האינטרנט, יוטיוב ואפליקציות הטלפון הסלולרי מסיט את  המזרח התיכון לכיוון ארה"ב."

ת.פ. נחוש להקריב את המציאות המורכבת ומתסכלת במזרח התיכון על מזבח חזונו הקוסמופוליטני, הדמוקרטי והמודרני של דו-קיום בשלום וזכויות האדם, חזון הממשיך להתנפץ על צוקי הצונאמי (ולא האביב!) הערבי מהמפרץ הפרסי ועד מרוקו.

* בפברואר 2011 קבע ת.פ. ש"האחים המוסלמים אינם מובילים את המחנה המצרי המתקומם נגד מובאראק."  הוא הזהיר ש"כל ארגון [האחים המוסלמים] שינסה להשתלט על מחאת הצעירים נגד מובאראק צפוי לכישלון... האיש המייצג את ההתקוממות במצרים הוא וואל גונים, מנהל מחלקת השיווק של גוגל במזרח התיכון וצפון אפריקה... הרחוב המצרי ניסה את הנאצריזם והאיסלאמיזם, וכעת הוא מנסה את הדמוקרטיה... המזנקת כנמר בהפגנות כיכר תחריר בקהיר... כל מי שינסה להחזיר את נמר הדמוקרטיה לכלוב יאבד את גולגולתו למלתעות הנמר... זאת התנועה הפאן-ערבית הראשונה המתמקדת בערכים אוניברסלים..." 

אבל, האחים המוסלמים השתלטו על מצרים בשנים 2012-2011 וחשפו את אשליית ה"אביב הערבי", "מהפיכת הנוער ופייסבוק" ו"מצעד השלום הערבי".

ת.פ. הקל ראש בהתעצמות האחים המוסלמים (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, המפעיל זרועות חינוך, פוליטיקה, תקשורת ודת) ובחזון הארגון: "אללה הוא מטרתנו; הקוראן הוא חוקתנו; הנביא מוחמד הוא מנהיגנו; הג'יהאד [מלחמת הקודש] הוא דרכנו; התאבדות למען אללה היא שאיפתנו הנעלה ביותר." מטרת הארגון היא להפוך את השריעה למסד הדתי-משפטי-אזרחי של מדינות "מאמינים" ומדינות "כופרים" (בדרכי שלום או מלחמה) כצעד להקמת חליפות מוסלמית כלל-עולמית.

* ב-25 למאי 2021 כתב ת.פ. שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם אינטרסים אמריקאים.  הוא התעלם מהעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תדון לכלייה את המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, ותפעיל תרחיש דומינו מירדן לרחבי חצי האי ערב, למוטט את משטרי מדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות, לקדם אינטרסים של איראן, רוסיה וסין, ולהנחית מהלומה על כלכלת וביטחון המערב, כולל ארה"ב.

* ב-15 ליולי 2022 כתב ת.פ. ששליטת ישראל ביו"ש תביא לרוב ערבי בשטח המשולב של יו"ש וישראל בתחומי "הקו הירוק". הוא התעלם מהמציאות הדמוגרפית באזור, כולל התנופה חסרת-התקדים של הפריון היהודי (ובמיוחד במגזר החילוני); התמערבות דרמטית של הפריון הערבי; מאזן הגירה-חיובי יהודי ומאזן-הגירה-שלילי ערבי; ניפוח מלאכותי של מפקד האוכלוסין הפלסטיני ביו"ש (1.5 מיליון ולא 3 מיליון); ורוב יהודי של 68% בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" הנהנה מרוח גבית של פריון ומאזן-הגירה-חיובי.

האם תום פרידמן טועה או מטעה סידרתי?

 שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

 

* * *

יוסי אחימאיר

ישן מול חדש

בשבוע שעבר עשיתי לי יום ירושלים. העיר שבה נולדתי ובמקור-ברוך עברו עלי חמש שנותיי הראשונות. עם קום המדינה, אבא קיבל עבודה במערכת התל-אביבית של עיתון "חרות", ופירסם בו שניים-שלושה מאמרים בשבוע בארבע-עשרה שנות חייו בישראל העצמאית. במקביל הצטרף למערכת האנציקלופדיה העברית – אשר שכנה במקום שעליו מתנוסס עתה מלון "מצודת דוד" – וכך חזר מדי שבוע לבירה האהובה עליו. גם לי היו תקופות ירושלמיות: שנה וחצי של לימודים באוניברסיטה בגבעת רם, שמונה שנים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד החוץ, ושנה אחת בכנסת. מפעם לפעם אני עולה לירושלים, בין השאר לאירועים חגיגיים המתקיימים בכנסת. אני וחבריי הח"כלים מוזמנים לטקסים מיוחדים הנערכים במליאה. כך הוזמנו לטקס השבעת הכנסת העשרים-וחמש, ביום הקשה שהחל באירוע הדמים באריאל.

הגעתי למשכן המחוקקים לא לפני שניצלתי את הבוקר לביקור ירושלמי-נוסטלגי במוזיאון אסירי המחתרות השוכן בלב העיר, והמוחזק על-ידי משרד הביטחון. זוהי ה"מרכזיה", מבנה האכסניה היפהפה שבנו הרוסים לעולי רגל לארץ הקודש במאה התשע-עשרה, והפך בתקופת המנדט לסוהר המרכזי לאסירים פליליים ופוליטיים. והיום – מוזיאון לגבורה היהודית במאבק בשלטון הזר הבריטי. קירות אבן עבים, כניסה מסוגננת, מסדרון ארוך עם תקרות מקומרות, דלתות ברזל חורקות, הסוגרות על התאים, אולמות תעסוקה לאסירים, צינוקים, חדר גרדום...

אני מתעכב במיוחד בתא 19. התא בו "בילה" אבי שמונה-עשר חודשי מאסר בגין פעולות הפגנתיות נגד השלטונות, הרבה לפני האצ"ל, לח"י וה"הגנה". על אדן החלון, אבן שיש אדמדמה, חריטות רבות שחרצו בה יושבי התא לדורותיהם: אבא אחימאיר, המנורה, בית"ר, ארץ ישראל. הלב גועש. אילו רק יכלו הקירות לספר על כל מי שישבו כאן, מי יותר ומי פחות... אבל אבא סיפר גם סיפר. כאן העלה על הכתב בשש מחברות יומן את רשמיו, מחשבותיו, זיכרונותיו – "יומן המשפט והסוהר". בקרוב ייצא לאור במלואו, שמונים-ושבע שנה לאחר שנרשם מדי יום ביומו.

הביקור הפעם במוזיאון הוותיק – שנקרא בעבר "היכל הגבורה", וחבל ששם זה אינו בשימוש עוד – עמד בסימן המבנה המודרניסטי העצום הסמוך כל כך, שהשלמתו קרובה והוא "מאיים" על המבנה בן מאה ושישים שנה של מוזיאון אסירי המחתרות. הבניין המגלומני של "בצלאל" צץ "בפתע" על משטח החנייה הענקי של מגרש הרוסים, בן חורג לסביבה, בסמוך לבית העיריה. עשרות פועלים עובדים בקדחתנות על ליטוש הפרוייקט הענקי בן אלפי מ"ר, לקראת חנוכתו. כולו שיא המודרנה, קירות זכוכית, מרפסות ענק, עמודי בטון. במידה מסויימת מזכיר את מרכז פומפידו בפאריז. כמו "פומפידו" בבירת צרפת, כך "בצלאל" החדש בבירת ישראל – מעורר תהיות, מחלוקות. יעבור זמן רב עד שנתרגל לעצם קיומו החריג בלב ירושלים הבנויה לתלפיות מאבן.

הדאגה העיקרית היא למוזיאון אסירי המחתרות – גם בניין ייחודי, גם היסטוריה. קמפוס "בצלאל" מתנשא עליו, רובץ כצל מאיים ממערב. גזל ממנו את גדר האבן והתיל שתמיד חצצה בין האסירים למבקריהם. מצבות שני עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטין, זכרם וגבורתם לברכה, ניצלו ברגע האחרון מכלייה והוזזו ממקומם. והחמור ביותר: לצד קיר המוזיאון הוותיק הורמה רמפת גישה לכבאיות (במקרה של...). מדוע הוגבהה עד לאדן החלון המסורג, תוך העלמת חלק מהקיר וחשש מזרמי מים שימיסו את אבניו הרכות? מדוע הוצבו שם עמודי תאורה באופן שרירותי? – לעירייה ולמתכננים הפתרון. חלם. עמותת נאמני מורשת המוזיאון בצדק הרימה קול זעקה. בביקורי במקום שמעתי כי הובטח להחזיר את המצב לקדמותו. החורף כבר עימנו וככל שימהרו, כן יש סיכוי להציל את קיר המיבנה. חבריי ואני נעמוד על המשמר, כדי שתיקון המעוות יבוצע בהקדם.

ועם כל זאת, לא הכול שלילי. בבוא העת, כש"בצלאל" יתחיל לתפקד, ויסולקו כלי העבודה האימתניים ושאריות חומרי הבניין, סביר שהאזור ישקוק חיים, תוך צפי להמוני מבקרים שיפקדו את שני המבנים וסביבתם. טוב הדבר למוזיאון האסירים, שבטרם קורונה פקדוהו כחמישים אלף מבקרים מדי שנה. עתה הוקצבו כשבעה-עשרה מיליון שקל לשידרוג תצוגותיו. אבל מה אלה לעומת כחמש-מאות מיליון שקל שעלתה הקמת "בצלאל" החדש?!

בעבר הרחוק, בבניינו הישן, ההיסטורי אף הוא, זה היה "בצלאל" של בוריס שץ ויוסי שטרן, ציירי ירושלים. היום, בניהולו של שטרן אחר, הוא מוקד ל"מודרניזם" מתריס, שלעתים אינו בוחל בזילזול בערכים לאומיים.

שני מבנים, ישן מול חדש – זה ההיסטורי מהמאה התשע-עשרה וזה החדשני מהמאה העשרים-ואחת – שאולי ישלימו זה את זה מבחינת יעודיהם השונים. באחד – מורשת של גבורה, לחימה, הקרבה, למען הגשמת החזון הלאומי, והשני – מרכז של יצירה אמנותית ישראלית ואוניברסלית. האם זה יקרה? ימים יגידו.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.11.22

 

* חשבון דמים – לנתניהו חשבון דמים עם סמוטריץ'. לפני שנה וחצי היתה לנתניהו ממשלת ימין עם רע"ם. כל הליכוד הלך איתו. החרדים הלכו איתו בחדווה ובהתלהבות. אפילו נועם הלכה איתו. וכן, ימינה בשלמותה, מבנט ושקד עד שיקלי, הלכה איתו. מי שהבריז לו היה סמוטריץ', שסירב לכל הלחצים שנתניהו הפעיל עליו והכשיל את המהלך.

נתניהו, איש קר ומחושב, בנה את האסטרטגיה שלו לחזרה לשלטון על דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד וחיזוק הברית של סיעות הימין והחרדים. לכן, את כל הכתב"מים הפעיל נגד בנט, שהלך איתו לקואליציה, תוך שהוא מאתרג את סמוטריץ', שמנע ממנו את השלטון.

כעת, לאחר שהשיג את מבוקשו וחזר לשלטון, יש לו חשבון דמים פתוח עם סמוטריץ'. הוא גם זוכר את ההקלטה שבה הגדיר אותו סמוטריץ' "שקרן בן שקרן." החשבון הזה הוא לבטח סיבה מרכזית לסירובו של נתניהו להעניק לסמוטריץ' את תיק הביטחון.

אני רוצה להאמין, שזו לא הסיבה היחידה. שנתניהו מסרב להפקיר בידי סמוטריץ' את תיק הביטחון, גם מטעמי אחריות לאומית. נתניהו זהיר ומתון מאוד בהפעלת הכוח, לטעמי זהיר מדי, והוא יודע שכראש הממשלה הוא יישא באחריות לשפיכות דמים, אם סמוטריץ' הפנאט יסבך אותנו בהרפתקאות. הוא יודע שיהיה עליו לעשות מאמץ עילאי כדי לרסן את בן גביר, שאותו ימנה למרבה החרפה לשר לביטחון פנים. הוא אינו רוצה להתמודד במקביל עם חזית סמוטריץ' כשר הביטחון.

 

* כנופיית בן גביר – לתשומת לבם של מי שמאמינים ל"תאקיה" של בן גביר "המתון" – כתבה חשובה בערוץ 12 הציגה את הכוורת שלו. כנופיית פושעים פשיסטים, גזענים, צמאי דם, הומופובים, אלימים, תומכי טרור, מציתי כנסיות. קו-קלוקס-קלאן הישראלי.

הכנסת הכנופייה אל לב השלטון והאחריות הביטחונית, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית וכתם על תולדות העם היהודי.

 

* קיצוניים מהקיצוניים – אני שומע אמירות שהעובדה שברוך מרזל ומיכאל בן ארי פרשו מעוצמה כהניסטית והחליטו להקים מפלגה חדשה – מפלגת כהנא, כי עוצמה כהניסטית לא מספיק קיצונית, היא עדות לכך שבן גביר התמתן.

אין גבול לקיצוניות. העובדה שהג'יהאד האסלאמי קם, לא הופכת את חמאס לארגון מתון ושוחר שלום. גם הקמת דאע"ש לא הפכה את אל-קאעידה לארגון זכויות אדם. אפשר להיות קיצונים יותר גם מברוך מרזל. אין לזה סוף.

לגופו של עניין – בן גביר כהניסט כמותם אבל הוא חכם ומתוחכם מהם. לכן הם נשארים בחוץ והוא עומד להיות שר בכיר ומבחינתו – הוא שועט לשלטון, ושם יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. יש כאלה שאינם מסוגלים לקבל את התאקיה הזאת, כי הם רואים בה פגיעה בטוהר האידיאולוגיה. ואולי הם חלק מהמשחק של התאקיה הזאת.

 

* עצמאות המשטרה – בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה, תבע מנחם בגין לבטל את משרד המשטרה. הוא טען שאין מקום במדינה דמוקרטית לשר משטרה. המשטרה היא גוף אזרחי ממלכתי, המחויב לדאוג לכל האזרחים, ואסור שיהיה כפוף לפוליטיקאים.

כשבגין עלה לשלטון הוא לא מינה שר המשטרה והכפיף את המשטרה לאחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. לאורך כל תקופת כהונתו של בגין לא היה שר משטרה וכך גם בקדנציה הראשונה של יצחק שמיר.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, היה צורך פוליטי בהרחבת הממשלה כדי לתת תפקידים לבכירי המפלגות, ולכן הוחלט שוב למנות שר משטרה – חיים בר-לב. בממשלת רבין השנייה משה שחל כיהן כשר המשטרה. לאחר רצח רבין, פרס רצה להשאיר אותו בתפקידו, אך הוא דרש שידרוג לתפקיד בכיר יותר. המשבר נפתר בפשרה – הוא יישאר בתפקיד אך משרד המשטרה יורחב למשרד לביטחון פנים ויתווספו לאחריותו פונקציות נוספות.

הטרור והפשיעה חייבו קיומו של משרד לביטחון פנים, אך הכלל הדמוקרטי של עצמאות וממלכתיות המשטרה נשמרו, והשר מעולם לא קיבל את סמכויות המפכ"ל. כעת, מתגבשת הסכמה לשינוי דרמטי של תפקיד שר הבט"פ והפיכתו למפכ"ל בפועל, מה שיהפוך את המפכ"ל לבובה ואת משטרת ישראל לכלי משחק בידי פוליטיקאים. ומה שחמור יותר – הפוליטיקאי שיהיה בתפקיד הוא בן גביר – פרחח פרא-אדם ופורע חוק, שכל חייו התעמת והתכתש עם המשטרה ועם החוק. מישהו יתעלף מהפתעה אם יחידת להב 433 תיובש?

 

* דרישות הזויות – ההסכמים הקואליציוניים טרם נחתמו ואיננו יודעים אלו מתביעות החרדים והחרד"לים יתקבלו. לכן, בדברים אלה איני מותח ביקורת על ההסכמים, אלא על הדרישות.

יהדות התורה דורשת את ביטול גיוס החובה לצה"ל. המשתמטים האלה, במקום לחולל שינוי בתוכם, רוצים להסיר מעליהם את הלחץ ואת הפגיעה התדמיתית, ולכן מציעים לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

הם תובעים לבטל את תוספת השכר לעובדים על עבודה בשבתות ובחגים. אני סבור שיש להמעיט ככל האפשר בעבודה בשבת, אבל ברור שמי שעובד בשבת – מגיעה לו תוספת. זו דרישה אנטי חברתית קיצונית, שאם תתממש תפגע בחלשים ביותר, בשקופים.

העלאה דרסטית של האגרה על החזקת כלבים. דרישה קנטרנית שנובעת משנאת חילונים, כיוון שהציבור החרדי אינו נוהג לגדל כלבים.

הם דורשים חסינות לרבנים. כלומר, לאפשר לרבנים לחטוא ולפשוע, לגנוב, לשחד או לקחת שוחד, לפגוע פגיעות מיניות, להיות פדופילים וכד'. אני משער שרב שייתפס אוכל במסעדה לא כשרה או מחלל שבת – לא יוכל להיקרא רב. אבל מי שעובר על עבירות שבין אדם לחברו – תהיה לו חסינות.

סל קליטה ל"חוזרים בתשובה" שהופכים לחרדים. כלומר, שהמדינה תעודד ותממן את מי שבניו לא ילמדו לימודי ליבה, ישתמטו מצה"ל ולא יהיו חלק ממעגל העבודה, על מנת להקל עליו את המעבר לאורח החיים הזה.

הקיצוניות הדתית דורשת הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות. כלומר, הפקעת חיל בצה"ל מכפיפות לרמטכ"ל ולפקודות מטכ"ל והכפפתו לגוף חיצוני, שכיום נשלט בידי חרדים המעודדים השתמטות מצה"ל.

הם דורשים הקמת מערכת משפט שתאפשר לבתי דין רבניים לדון בנושאים אזרחיים, על פי דין תורה. או במילים אחרות, ליצור אוטונומיה משפטית בישראל. הצעה אנרכיסטית, מפרקת חברה.

עם דרישה אחת שלהם אני דווקא מסכים: הם דורשים שקיום מסלולים נפרדים לנשים ולגברים במוסדות אקדמיים לא ייחשב לאפלייה.

יש לי ויכוח מהותי עם החרדים על תרבות ההפרדה – זהו ויכוח על מהות היהדות. אך איני רוצה לכפות עליהם את אורח החיים שלי. עידוד לימודים אקדמיים לחרדים הוא אינטרס לאומי וכלכלי רב מעלה, ואם כדי לאפשר זאת יש לאפשר להם ללמוד בנפרד, אני בעד.

 

* ביד הלשון: בריכת המשושים – בשבוע שעבר הלך לעולמו דוֹדי בן עמי, מראשוני המתיישבים בגולן, סייר, מדריך בחברה להגנת הטבע, ממייסדי בית ספר שדה גולן, אמן בעל שם עולמי בטכנולוגיות קדומות של כלי צור, שעבודותיו מוצגות בטובים שבמוזיאונים הפרה-היסטוריים בעולם, ומשורר.

דודי אהב מאוד את השפה העברית ועסק רבות במתן שמות עבריים לאתרים. הוא הציע את שמות הרחובות והמשעולים בקצרין – כולם על שם נחלים ואתרים בגולן, זולת רחוב' אחד המנציח את שמו של סר לורנס אוליפנט, חוזה ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי בכלל ובגולן בפרט.

דודי העניק שמות עבריים לאתרים בגולן, ובהם הר אביטל והר בנטל (שלהם הוקדשו פינות בעבר). במשך שנים הוא ערך מלחמת מאסף (שלא צלחה) נגד השימוש בשם הקלוקל לנחל גִּילְבּוֹן – "נחל ג'ילבון". בניגוד למיתוס, שמו הערבי של הנחל מעולם לא היה ג'ילבון, ואין שום משמעות לשם הזה.

אתר נוסף שדודי העניק לו את שמו הוא בריכת המשושים. לא רק את השם העניק לה דודי – הוא האיש שגילה את הבריכה הקסומה הזאת, במהלך הסקר של הגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, שבו השתתף דודי.

בְּרֵכַת הַמְּשֻׁשּׁים הוא כינויה של בריכה טבעית המצויה בנחל משושים בחלקו המרכזי-דרומי של הגולן. הבריכה זכתה לשמה בזכות עמודים מסלע הבזלת בעלי חתך משושה.

יהי זכרו של דודי ברוך!

 

* אני מצרף את הפינות שכתבתי בעבר על הר אביטל, הר בנטל ועל נחל גילבון.

 

גילבון

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס... לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר." אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

 

הר אביטל

הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.

שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).

כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם איבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

 

הר בנטל

את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

אורי הייטנר

 

 

* * *

ד"ר רון בריימן

פסקת ההתגברות – חובה

לנוכח הדיון הציבורי המתרחב, רצוי לתמצת את עיקרי הדברים:

בניגוד לדברי לשונות רעות, בנימין נתניהו אינו מתכנן להביא לביטול משפטו, ואף אינו זקוק לכך. הפרקליטות עושה זאת במקומו, באמצעות ניהול מגושם של התביעה נגדו, ובאמצעות עדי תביעה אשר נראים לעתים כעדי הגנה. כל יום שעובר מחזק את התחושה שאנו עדים למסע ציד נגד פוליטיקאי מן המחנה היריב. רק אדם עוצמתי כנתניהו מסוגל לעמוד מול מציאות כזו. ועוד, נתניהו נהג במשך כל שנותיו כראש ממשלה להגן על הרשות השופטת ולכבד אותה.

אם יש סכנה לדמוקרטיה, הדבר נובע מהפרת האיזון בין 3 הרשויות, באופן שהרשות השופטת חודרת לתחומי הסמכויות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, כלומר עוצמתה גוברת על עוצמתן. מכאן שהדיבורים על "סכנה לבג"ץ" הם חסרי בסיס. אין פגיעה בעצמאותה של הרשות השופטת.

כדי לתקן את מערכת הבלמים והאיזונים החיוניים למשטר דמוקרטי דרושה פסקת התגברות אשר תאפשר לרשות המחוקקת – נציגת הריבון – לתקן חוק שנפסל על-ידי הרשות השופטת, או לחוקקו מחדש. נכון יותר, יש לקבוע בחוק במפורש שבג"ץ אינו מוסמך לבטל חוק שנחקק על-ידי הרשות המחוקקת.

אם פסילת חוק על-ידי בית המשפט העליון יכולה להיעשות באמצעות רוב פשוט מבין שופטיו – שאינם נבחרי ציבור – הרי התגברות על הפסילה מספיק שתיעשה על-ידי רוב פשוט מבין חברי הכנסת – שהם נבחרי ציבור. התגברות ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת היא עצמה הליכה של הרשות המחוקקת לקראת הרשות השופטת.

הרשות השופטת זקוקה לאמון הציבור, ואמון זה חיוני עבורה. ואף-על-פי-כן, רשות זו שוחקת במו ידיה את אמון הציבור בה בתהליך מתמשך – המהפכה השיפוטית – הנמשך כבר כשלושים שנה, ואשר הגיע לשיאו בהכשרת גירוש היהודים מרצועת עזה ומצפון השומרון בשנת 2005. הרשות השופטת אפשרה מעשה פוליטי נעדר תבונה ורגישות, שעיקרו רמיסה של זכויות האדם והאזרח לתכלית שאינה ראויה, ובניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מעבר לפגיעה הקשה והמכאיבה באזרחים נאמנים, המהלך התגלה גם כאיוולת ביטחונית, כצפוי מראש.

תפקידה של הרשות השופטת הוא לעסוק בחוקיותו של מהלך הנידון על-ידה, אבל לא בסבירות ו/או במידתיות שלו. בענייני סבירות ומידתיות אין לשופט שיקול דעת עדיף על זה של אזרח מן השורה.

ד"ר רון בריימן

 

* * *

אודי מנור

עוד כמה דברים בעניין ציוניותו של אחד העם

לעורך הנידח שלומות.

נעמן כהן קבע שאחד העם איננו ציוני ופרופ' זיוה שמיר "הזדעזעה" מקביעה זו, ומכיוון שבעברי כהיסטוריון עסקתי מעט בסוגיית הציונות בתקופת הראשית שלה, אני מרשה לעצמי לנסות ולתרום את שלי לפולמוס. אתחיל לשם שינוי מהסוף ואטען, שזהו עוד אחד מאותם פולמוסים הלוקים בחוכמת הבדיעבד שאין קטנה ממנה, ובנוסף מדובר בפולמוס שכמעט כל הטיעונים הכרוכים בו נכונים כשלעצמם, אם באופן חלקי יותר, או פחות.

אחד העם היה לא ציוני במובן הפשוט שהוא מעולם לא הצטרף לתנועה הציונית. זאת ועוד: בכל מישנתו הוא ביטא זילזול עמוק במימד המדיני שלה, תוך שהוא מעלה על נס איזה שהוא רף ''רוחני'' בלתי מושג בהגדרה, פרי תפיסתו העצמית "הצנועה" כביכול, הבאה לידי ביטוי בכינוי "אחד העם" שהוא שמח לאמץ, כשהוא יודע שכולם יודעים שגם הוא יודע שמה לעשות ובתחום ההגות הוא לא "אחד העם" בלשון המעטה.

מצד שני, אלפי חלוצים, אלמונים יותר או פחות, ראו במשנתו והגותו של אחד העם מקור השראה שאין כמותו. די אם נזכיר את דבריו הנבואיים של ברל על קברו של ביאליק, בהם ביכה את קוצר הזמן והרוח לעסוק "בסידור הבית", כשאמר בין השאר: "עוֹד יֵשבוּ יהוּדים רבּים-רבּים בּארץ וּמכאוֹבינוּ התרבּוּתיים לא יתנוּ להם דמי. וּמה שנדוֹן בּימינוּ בּזלזוּל, אם מעבוֹדה קשה ואם מקהוּת-רוּח, עוֹד יהפוֹך לבּאים אחרינוּ למצוּקת-נפש גדוֹלה. וּכמוֹ שאנוּ מתחבּטים עכשיו בּשאלוֹת העבוֹדה העברית – שאלת השאלוֹת של קיוּמנוּ בּארץ – כּכה נתחבּט בּימים הבּאים בּשאלוֹת גוֹרלנוּ התרבּוּתי."

ובכן אלו ואלו דברי טעם. אבל מדובר בחוכמה שבדיעבד כאמור, שאין קטנה ממנה בעולם החוכמה. בראייה לאחור "ברור" ששניהם, הרצל ואחד העם, צדקו. אי אפשר בלי להציל את היהודים, ויהודים בלי יהדות הם כמו מזג ללא אוויר, או בית ללא תוכן. העובדה שגם הרצל דיבר על הציונות כעל "חזרה ליהדות" לא עשתה רושם, בוודאי לא בזמן שנאמרו, על יפי הבלורית והתואר מאודסה, שלא הסתירו את תחושת העליונות שלהם על יהודי המערב בכלל, ועל אותו יהודי "שנולד בבית מתבולל" כפי שנפתחו עשרות אלפי עבודות סמינריוניות שנכתבו על הרצל בהשראת האחד-עמיזם, שבין השאר הינדס גם לגדולים ודגולים את התודעה לפיה הרצל עד כדי כך לקה בזהותו היהודית, שלא היתה לו שום בעיה להציע ב-1896 את ארגנטינה במקום פלשתינה, וב-1903 את אוגנדה במקום אל-עריש או קפריסין.

לשווא פירסם אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר שפעלו כאן, ישעיהו פרידמן, מאמר שהסביר את פרשת אוגנדה בהקשרה. לשווא. המאמר הזה נגיש און-ליין בלחיצת כפתור (המאמר ראה אור בכתב העת עיונים בתקומת ישראל בשנת 1991 וכל שעל המתעניין לעשות הוא לכתוב בחלון החיפוש במחשב שלו 'ישעיהו פרידמן אוגנדה'), אבל כל מה שכתוב בו לא הצליח לחדור את חומת הטשטוש (הציבור מוזמן להחליף את ה-ש' ב-מ') שתוצאתה כאמור היא הצגתו של הרצל, גם ארבעה דורות אחרי, כפי שאחד העם ותלמידיו – אחד מהם חיים וייצמן, מתומכי תוכנית אוגנדה וחבר במשלחת שיצאה לאפריקה –  רצו להציג את מייסד הציונות המדינית, כחלק מהאופן בו רצו לצייר עצמם: אנשי רוח הדואגים ל"סידור הבית".

בכל אופן, בראייה לאחור כולם צודקים כאמור, כי גדול תלמידי אחד העם, חיים וייצמן, היה גם גדול ממשיכי הקו המדיני של הרצל. לחובבי ההרמוניה אין דרך טובה יותר לסגור את הפרשה. אלא שההיסטוריה איננה עובדת בראיה לאחור אלא בזמן אמיתי, ותנועות חברתיות, כמו הציונות על כל סוגיה, אמנם נשענות ויונקות מן העבר, אבל פניהן לעתיד. ומנקודת המבט הזו – מההווה המסובך לעתיד עתיר האפשרויות – מסתברות תפיסותיהם של שני האישים הללו, ובלבד שלא נשענים על חוכמת הבדיעבד, כתכלית הניגוד.

כי ההסתדרות הציונית שהקים הרצל – וראוי להקשיב למלה 'הסתדרות' ובעיקר לשורש שלה – היא-היא היתה המדינה שבדרך. כי בעלי דעה, כותבי מאמרים, שוזרי הגיגים ומנתחי ניתוחים, כאלו שראו מה שראו ואמרו כי זה כן או לא הדרך, היו בקרב הציבור היהודי בלי סוף. מי לא הציע הצעות לפתרון השאלה היהודית? החידוש אצל הרצל – אנליסט חכם כמעט כמו אחד העם ויש האומרים כי אולי יותר, אמנם לא בתחום מחשבת ישראל אבל כן בתחום המחשבה המדינית – היה בכך שהוא הבין שללא מיסוד המחלוקות וללא יצירת מערכת שתרתום את האנרגיה שעמדה ברקע המחלוקות, הזינה אותן כמו גם נוצרה מהן, יהודים חכמים, גדולים מאד כמו אחדים מהעם גם יחד, ימשיכו לנתח, להסביר, להזהיר ולהפציר, ובבוא היום השיטה תפרח והשוחט ישחט.

דרך בדוקה להבין את משמעות צעדו של הרצל איננה הקשבה נוספת לדבריו שלו עצמו, לא כי הם אינם ראויים אלא כי גם הם הפכו לעוד סוג של קלישאה. מי לא יודע היום שכל אגדה תלויה ברצון? ומי לא יודע להוסיף "חמישים שנה" על מועד כינוס הקונגרס הראשון ולהלל ולשבח את הרצל לא רק על הזקן אלא על כוחו "הנבואי" כביכול (שהרי חלפו בדיוק 50 שנה – כפי שאמר החוזה הגדול – בין אוגוסט 1897 לכ"ט בנובמבר 1947!). ובכן, נאמנים לשיטה ההיסטורית הראויה לשמה, זו המקפידה לבחון את הדברים בזמן התרחשותם, הרחקת עדות תאפשר לברר טוב יותר מה ההפרש בין הציונות של אחד העם לזו של הרצל.

הרחקת עדות כזו יש, ובשפע, אם רק מרחיבים מעט את אופק המבט, בתקופה בה התכתשו ביניהם שני האישים ואוהדיהם. הכוונה היא ליריבים, שלא לומר האויבים החריפים ביותר שקמו לציונות מתוך הציבור היהודי במהלך המאה ה-19 ולפחות עד שנות ה-30': 'יהודי האמנציפציה', אלו הזכורים לטוב משיעורי ההיסטוריה בבתי הספר בכינוי המפורסם והמדוייק, אך הלא-תמיד לגמרי מובן: 'גרמנים\אוסטרים\פולנים\תורכים\אמריקנים\ארגנטינים\ וכן הלאה בני דת משה'.

עוד פרק פחות ידוע בתולדות מאמציו המדיניים של הרצל הוא התגובה החריפה של גרמנים בני דת משה לתוכניתו לקיים את הקונגרס הראשון במינכן. ביומניו של הרצל הם מוכרים בשם 'רבני המחאה' אך הטשטוש (שוב מוזמנים המוזמנים להחליף אותיות) הקיים היום הכרוך במושג הסתמי 'רבנים', השולח את בעלי התודעה המטושטשת לכיוון הסתמי עוד יותר – 'דתיים' מול 'חילוניים' – בא על חשבון הבנת עומק העניין. כי עומק העניין לא היה 'דתיים' מול 'חילוניים' אלא בעלי תפיסה לאומית-ציונית כפי שהרצל הוביל, מול בעלי תפיסה לפיה אין דבר כזה – עם יהודי, וכי היחס בין יהודי בגרמניה ליהודי בתימן הוא כיחס הנוצרי בפולין לנוצרי באירלנד.

אדרבא, עבור ציוני-מדיני כמו הרצל, ציונות היתה לא רק 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים', אלא 'כיבוש הקהילה', כלומר יצירת חלופה לשלטון המסורתי שהתבסס על קואליציה לא רשמית אך מובנת מאליה בעיני מנהיגיה ובעיני רוב הציבור, בין פרנסים לרבנים. במלים אחרות, ציונות מדינית לא היתה 'רק' אותם מהלכים מגוחכים בעיני ביאליק, כמו מרדף אחרי הקייזר וטקסים מגוחכים בעיני אנשי הרוח הדגולים, אלא קודם כל פוליטיזציה ודמוקרטיזציה של העם היהודי, של הציבוריות היהודית.

מי שהיטיבו להבין זאת עוד לפני שהציונות היתה ציונות ועוד לפני שהרצל החל לעסוק בה, היו אותם 'יהודי אמנציפציה' שבארה"ב למשל הכריזו כבר ב-1885 (!) שאין דבר כזה עם יהודי ושיהודיות ולאומיות הן תרתי דסתרי. עוד ב-1905 ידע להכריז לואיס ברנדייס, מי שתוך שמונה שנים בלבד יעבור מהפך מוחלט עד כדי כך שקיבוץ שלם קרוי על שמו, כי אין דבר כזה 'אמריקני של מקף', כלומר אין ולא תתכן התארגנות יהודית על בסיס ציבורי, קל וחומר לאומי. ב-1913 יצהיר אותו ברנדייס את ההפך הגמור: 'להיות אמריקני טוב' הוא הצהיר, 'פירושו להיות יהודי טוב, ולהיות יהודי טוב' הוא הוסיף – ב-1905 הוא היה אומר 'רפורמי' – 'להיות יהודי טוב פירושו להיות ציוני'.

אבל רוב מניין ובניין יהדות האמנציפציה האמריקנית החזיקה בקו של 1885 שלימים הפך לקו של סטאלין, אש"ף והרשימה הלא-משותפת על אוהדיה הישראלים ממוצא יהודי, קרי: אין דבר כזה עם יהודי. ב-1915 לא מדובר היה ב'סתם' תפיסת עולם, אלא בעמדה עקרונית ששימשה לחסום את ההמון היהודי מפני התארגנות כלל-יהודית, בהובלת ציונים בכלל ופועלי-ציון בפרט, במטרה מיידית לסייע לעם היהודי במזרח אירופה, ולכשיבוא סופה של המלחמה הארורה – לדרוש הכרה בזכויות הלאומיות של העם היהודי באשר הוא בכלל, ובזכותו לריבונות יהודית בארץ ישראל בפרט. האם מישהו מהקוראים יופתע שבעלי בריתם של יהודי הממון הרפורמים, 'יהודי האמנציפציה', היו 'הסוציאליסטים היהודים דוברי היידיש' שהסתופפו סביב האדמו"ר הסוציאליסטי אברהם קאהאן?

כך או כך, המציאות ב-1917 הוסיפה אתגר בלתי צפוי: הצהרת בלפור, הצהרה מדינית שניתנה אמנם על ידי ממשלת בריטניה, אך בתאום מלא עם כל בעלות בריתה, כולל ארה"ב. במציאות החדשה הבינו 'יהודי האמנציפציה' כי אין ברירה אלא להתאים את עמדותיהם למציאות החדשה. בנקודה הזו חוזר האחד-עמיזם לסיפורנו. כי כשם שיהדות האמנציפציה לא טרחה אפילו להתייחס לשיטתו 'הרוחנית' של אחד העם עד 1917, הנה אחרי 1917 היא אימצה את רעיון 'המרכז הרוחני', כדרך שלה לקבל את כללי המשחק הבינלאומיים החדשים: הכרה בציונות ותמיכה בה.

אכן כן, חלוצי העלייה השנייה והשלישית העריצו את אחד העם ואת תורתו, או לפחות לקחו ממנה מלוא חופניים. דבריו הנזכרים של ברל על קברו של ביאליק הם ביטוי מובהק לכך. אבל החשבון ההיסטורי לא יכול להסתפק בהספדים נרגשים ואף נבואיים על קברו של משורר דגול. כשבוחנים באופן היסטורי את פרשת העימות בין שיטתו של אחד העם לשיטתו של האיש שהושמץ על ידו בארסיות מפתיעה, דומה שלטענה שאחד העם לא היה ציוני יש אחיזה במציאות, גם אם היא נראית לא מנומסת עד כדי זעזוע. אישוש לאפשרות הסבירה הזו ניתן לקבל, בדיוק כפי שניתן לקבל אישוש לפרשות אחרות בעבר הרחוק ובהווה המוחשי, דווקא באמצעות הרחקת עדות. אמור לי איזה ציוני נתפס כסכנה גדולה מבחינת האנטי-ציוני, ואומר לך ציוני מיהו.

אודי מנור   

 

* * *

ארנה גולן

"ילדי הטבע" שהיינו בקיבוץ החלוצי, והבריאות

א. מבוא: על "ילדי הטבע" שהיינו בילדותנו

היום, אם תאמר הם "ילדי טבע", תצטייר לנגד עיניך מציאות פסטורלית של ילדים משתעשעים בנחל זורם שסביבו צמחייה מפוארת, גם דשא צומח ומנעים את השהייה או את הפיקניק, שבמרבית המקרים  החברה להגנת הטבע פעלה להכנתם להנאת המטיילים ואוהבי הטבע. ואפשר שיהיה זה חוף ים או גם הטבע המנוגד, הלא הוא המדבר במלוא הדרו וקסמו ונחליו היבשים המתמלאים ושוצפים בפתאום, וגם בבעל חיים נדירים, ותמיד גם אירוח מדברי טעים. הטבע קשור אפוא, בתודעה של זמננו, בעיקר בפעילות פנאי מהנה והיכרות עם נופי הארץ המגוונים וכך אפילו על יד ישובים חקלאיים כיוון שנעשו "מתורבתים".

הנה, למשל, המוסף המיוחד של "ידיעות אחרונות" הקרוי "מסלול", מופיע כל יום שני ומוקדש כמעט כולו ליציאה לטבע, לטיולים ולמסעות וכמובן לאוכל בדרך במסעדות מפורסמות או מפרסמות את עצמן.

ניקח לדוגמה את הגיליון  מיום שני ה-14.11. ומה יש בו? הכתבה המרכזית הוקדשה ל"ארץ פרא" הנמצאת בדרום הנגב. לכאורה, מקום פרוע ומסוכן. אלא שהכוונה היא אמנם לזו שבתוך שטח האש של חיילי צה"ל ואסור להיכנס אליה במשך השבוע. אך היא הפכה "לטבע" משום שאנשים לא נהרו לשם או נעצרו בכניסה. אי לכך נשמרו בה בעלי חיים כצבאים יפהפיים, שועלים וחמורי בר ועוד. וכשמותר להיכנס בסופי השבוע, הרי רק  באופן מבוקר ומודרך, כך שאין סיכון, והביקור הוא  כמעט כמו בגן חיות. האדם מוגן ומעמדו כמתבונן ונהנה.

 לא זה היה הטבע של ילדותנו בשנות ה-40. אנחנו היינו חלק בתוכו, ילדי טבע ממש. לא מתבוננים. משתלבים. לטוב ולרע. הטבע היה אז בלתי מעובד, שממה שאמנם הולכת "ונכבשת" אט אט ("כיבוש השממה") ונעשית ירוקה ומצמיחה,  מייצרת צל בחום הכבד בעמק הירדן ובעיקר ירקות ופירות. אך עדיין היה זה טבע פרוץ, מקום שיש בו סכנות ואיומים מתמידים, יתושים וצפרדעים וחתולי בר וקיפודים ושועלים ועוד ועוד, ועימם פגעו בנו וגם בהורינו מחלות ופגיעות לא קלות. הפיצוי היה שבטבע הפרוץ הזה היו לנו אתגרים נהדרים וסוחפים ובעיקר תחושת חופש מוחלט שלמזלנו המבוגרים היו גם הם שותפים לה במידה כלשהי ולא תמיד פגעו בהנאתנו. וכך כל אלה גרמו לנו הנאה ושמחה למרות הכול. והיום, כשאנחנו מתבוננים אחורה על אותם ימים רחוקים, מתברר שהם למעשה עיצבו במידה רבה את יחסנו לחיים, ולא כל שכן לבריאות ולמחלות. ואם כך, מה היה בטבע הזה ובהשפעתו על ילדי הטבע שהתמודדו איתו לטוב ולרע? הבה  נתבונן בו.

 

ב. לגדול בטבע החשוף: מחלות, פציעות, כאב,

חולשה ושיעור בהתגברוּת

המסר העיקרי שקיבלנו בילדותנו מההורים ומהמטפלות בבית הילדים היה: "תתגברו!" כלומר – תהיו גיבורים ואל תתלוננו על כאב וקושי!

וכי היתה ברירה אחרת? המגע של הגוּף החשוּף עם הטבע של ילדותנו, שהיה כמעט בלתי מעובד, היה מלהיב ומשחרר אך מסוכּן ופוגעני. אנחנו, הילדים, שלא היינו מודעים לסכנות, היינו שיכּורי חופש ומרחב. אבל גם הורינו, שהתמסרו להגשמת חלומם "לכבוש את השממה", התעלמו מתוצאותיו של המגע החשוּף ולא נתנו דיים את דעתם על כך, שבחום הקייצי ובבגדים הקצרים והקלים שלבשנוּ ובסנדלים הפתוחים שנעלנו או ברגלינו היחֵפות, שהעדפנו אותן על המנעלים השונים בחום הלוהט של עמק הירדן, כולנו מסַכּנים את בריאותנו. תחילה חברי הקיבוץ  התגוררו באוהלים או בצריפים ועברו שנים עד שבנו להם בתים והיקצו לכל זוג חדר ועד שצמחו העצים והאדמה החשופה בקיבוץ כוסתה בדשאים ובמדרכות.

גם האוֹכל היה מועט בכמותוֹ ודל בְּאיכותו ורובו ממה שגידלו החברים עצמם בשדות או ברפת או בלול, ונשאר אחרי ששלחו את הטוב והמשובח שבו לתנובה. אפילו הלחם נאפה במאפיית הקיבוץ הפשוטה. אבל פְּרוּסַת לחם מרוחה בריבה ובחמאה ובלוויית כּוֹס תֵּה, ואפילו ביצה וקצת גבינה – יכולים להלהיב את הנפשׁ, אבל אין בהם כדי להזין את הגוּף ולחזקוֹ בפני המחלות.

בהיעדר רפואה מתקדמת, כמו גם אמצעים ומוּדעות, גם מרפּאת הקיבוץ הקטנה והמאולתרת לא היתה מצויידת בתרופות ראויות ומספּיקות, ועל אנטיביוטיקה עדיין לא שמע איש במשך כּשני עשורים לאחר הקמת הקיבוץ. אי לכך, חלו החברים במחלות קשות כמו קדחת, טיפוס המעיים ומחלות מעיים אחרות כמו דיזנטריה, וסבלו מדלקות פרקים, פצעים זיהומיים, והצטננויות קשות. גם הכשות של עקרבים ונחשים ועקיצות יתושים וברחשים לא חסרו. החברים  ניסו לשמור על בריאותנו ושיכנו אותנו ראשונים באחד משני הבניינים בני שתי הקומות שהקימו (לשם ביטחון בנו שתי קומות, שהרי זה היה יישוב של חומה ומגדל שהוקם בשנת 1937 והיה מאויים על ידי הערבים שבסביבה, בעיקר על ידי תושבי עיר החושות צמח). אבל השירותים היו משותפים לכֹּל והתנאים קשים, וגם אנחנו חָלינו כמוהם.

בהתלהבותם הצעירה ראו זאת הורינו כמחיר הכרחי של הגשמת החלוציות. לגביהם זה היה אתגר שיש לעמוד בו בגבורה, אסור להתלונן ויש להחלים בסבלנות ובשתיקה ולשוב במהרה להכשרת האדמה ולהקמת היישוב. תלונות על כאב פיסי, חום גבוה או סחרחורות וקושי נידמו להם כּכניעה לחולשה אידאולוגית, והם ביקשוּ להקנות גם לנו, ילדיהם הקטנים, את כושר ההתגברות וההתמודדות על מנת שנשרוֹד בתנאים הקשים ונהיה כמותם. הרי הם ויתרו על התיישבות קרוב לתל אביב, באיזור שפיים, והלכו לגבול המזרחי שמעבר לירדן – והכל לשם הגשמת ההתיישבות.

ערך ההתגברות היה כֹּה בסיסי עד שאפילו ב"ספר מסדה", שהופיע בשנת 1962, עם מלאת 25 שנים להתיישבות, אין אפילו סעיף קטן, ולוּ שולי בלבד, המוקדש לשאלות הבריאות או לדיון כלשהו בקשיי ההתמודדוּת החמורה עם פגעי הטבע והאקלים. גם לא למחלות קשות!

הספר כולל, כמובן, פרקים רבים המוקדשים לימים הראשונים בחדרָה ולראשית ההתיישבות ב"כיכּר ארלוזורוב" (כך קראו לשטח שבו התיישבו מסדה ושער הגולן). אך הפרקים הללו  עוסקים בשאלות שנראו להוֹרינו חיוניות להבטחת הקיבוץ, ולא לחיי הפרט שבו: קליטת חברים חדשים ועזיבת ותיקים מהם, קשיי פרנסה ומציאת עבודה, משברים חברתיים, שלבּים בהקמת הקיבוץ, פעולות תרבות, שאלות של הגנה וחינוך והווי, וכך  עד לשנות ה-50 המאוחרות.

בה בעת  אין בספר ולו דיון אחד במחלות הרבות ובפציעות, כשם שאין דיוּן בתהליך הקמתה ושיכלולהּ של המרפּאה או בהכשרתה ובתרומתה של האחות הינדה, שעמדה על משמרתה המפרכת במשך שנים. איש אינו סוקר גם את הקשר לקופת חולים בטבריה ואיך הגיעו לשם ומתי כשהתחבורה הציבורית של האוטובוסים  היתה מעטה ולעיתים רחוקות, וכמובן שאיש אינו מעלה את הקוֹשִׁי שנבע מביקוריו המעטים, יחסית, במסדה של הרופא, שלא התגורר בקיבוץ.

ספק אם רק ערך ההתגברות גרם לכך. גם לא יהיה נכון לנמק את חסרונו של הפרק הזה בכך שהינדה לא התגייסה לכתוב סקירה על ענייני הבריאות, כי היא לא היתה בין הכותבות בכלל, בניגוד לבעלה שהיה איש הנאום. ייתכן, כי עצם העובדה שהחברים היו צעירים יחסית באותן השנים הוא שגרם לכך ואולי גם  משום שאין בספר כולו זיכרונות או סיכומים הנוגעים בשאלות של חיי הפרט, משפחתו, רווחתו ומצוקותיו, ולכן נעדרות גם שאלות הבריאוּת, שנתפסו אז כחלק מרווחת חייו של הפרט ולא נראו חשובות כמו שאלות הנוגעות בחיי הקולקטיב ובהתבססות המשק.

רק נעמי זינגר, אימו של עמוס בן הכיתה שלנו, היא שהיתה תמיד אנושית ונענית למצוקות הזולת, רק היא בוחרת לכתוב על היבט "הבריאות" – אבל רק בראשית הקיבוץ בחדרה, לפני ההתיישבות ובתוך יישוב קיים עם מוסדות מסויימים, וכשעדיין היו כולם "משפחה אינטימית".

היא מספרת כי "עזרה רפואית לא היתה במקום, כלומר בגבעת בוסל על יד חדרה, שם הוקמו אוהלי הקיבוץ וצריפיו, ועם כל שריטה ופצע קל היינו הולכים לקופת חולים במושבה. רובנו חלינו בקדחת, שלא פסחה כמעט על אף עולה חדש. אין לשכוח את ד"ר קורץ, רופא חלוץ, שהגיש את עזרתו בחדרה מתוך יחס כֵּן ולבבי." (עמ' 53). אין בדבריה, כמובן, כל תלונה והיא מספרת על הקשיים בטון עובדתי וגם בלא התפארות. יותר מזה, היא אינה שוכחת להכיר טובה לרופא, שטיפל בחלוצים, שלא נימנו על מטופליו, בהתנדבות ובמסירות.

גם אבי חלה אז בקדחת ומחלתוֹ היתה קשה ומרה, עד כדי סיכּון חייו. רק במאוחר נודע לי מנעמי (אלא ממי?...) שהמחלה לא רק העמידה את חייו בסכנה, אלא גם פגעה באיברים פנימיים כמו הלב והכליות, בגלל קדחת החום שטילטלה את גופו ועירפלה את חושיו במשך ימים ארוכּים. אבל אבא עצמו, כשהיה מספר על הקדחת ההיא, מעולם לא סיפר על הסבל או על הסכנה שבה היה נתון. הוא הוביל את הסיפור תמיד רק למקום של הומוֹר ולגלוג עצמי. כך למשל הוא הציג את הקדחת כסיבה האמיתית וכנימוק הגיוני  לקרחת הגדולה שהתנוססה על ראשו כבר מצעירותוֹ, וברוב צחוק והנאה היה מספּר איך השערות שנשרו מילאו את המסרק הקטן. הוא גם לא התלונן מעולם על הכאב החמור שסבל בכתפוֹ מאז נפל מסולם גבוה בשעת קטיף התפוזים בחדרה, אז נשברה הכתף והעצמות מעולם לא התאחו כהלכה. גם את הסבל הזה הצניע וכשעמס את הרוֹבֶה על שכמוֹ בתורנויות השמירה במסדה, שבהן התמיד עד שנות ה-70, היה נאנח ומעביר את הרובה לכתף השנייה. הוא נמנע אפילו מלהסביר כמה צער גרמה לו הכתף השבורה כשנאלץ לזנוח את עבודת הכפיים. רק לימים הוא מצא פיצוי בכך שנבחר לעבוד בארגון הקיבוצים בתל אביב וכך  יכול היה לפגוש ולבקר את  משפחתו, שרובם ככולם היו ניצולי שואה.

גם אימא סבלה כל הימים בשל התנאים הקשים בקיבוץ החדש ועדיין לא ממש מיושב, המגורים בצריפים, הלבוש הבלתי הולם, העבודה במטבח הילדים בתנאים פרימיטיביים ועוד. כך התפתחה אצלה דלקת הפרקים שלקתה בה בתקופת חדרה. מאז ילדותי המוקדמת אני זוכרת אותה צולעת וגוררת בדי קושי את רגל שמאל הכואבת ונועלת נעליים גבוהות והדוקות, שאולי יָקֵלוּ על הכאבים בברכּיהָ המודלקות. אף על פי כן, הוסיפה לעבוד במשך שנים במטבח הילדים כשהיא עומדת במשך שעות ארוכות ליד הסירים הגדולים ורגליה טובלות במַים שתמיד ניקוו על הריצפה וחדרו מבעד לנעליהָ.

כשהיתה מגיעה הביתה, היתה חולצת את נעליה ונאנקת מכאב, שוכבת ומרימה את הרגליים, אולי כך תבוא לה הישועה. והיא לא בדיוק באה.  כשהתאפשר לה היתה אימא נוסעת על פי פקודת הרופא: ל"חֲמי טבריה" לטבול במים המינרליים החמים, אבל הם כמעט לא הועילו לה והכאבים נמשכו וכך גם הצליעה. יותר מזה, לשם כך היא היתה מיטלטלת זמן רב באוטובוס של הימים ההם, שהגיע לעתים רחוקות, ומצפה להקלה. משזוֹ לא באה, היתה מביאה עימה הביתה מחמי טבריה בוץ שחור בשקית בד והיתה מחממת אותו על פתיליה ומניחה את השקית בערב על בּרכּיהָ הדוויות. הכאב אכן היה נרגע מעט, אבל תלונה לא שמענו מעולם מפּיהָ, רק אנחות כּבושוֹת.

הוריי לא היו יוצאי דופן. הגיעו הדברים לידי כך, שֶׁחברוֹת אחדות שלא עמדו בתנאי הלחץ הקשים, סבלו לעתים קרובות מ"מיגרנות איומות ונוראות" שלא נמצאה להן כל תרופה. הן היו מסתגרות אז בחדר חשוך ושוכבות בו במשך שעות ואף ימים, בעוֹד כל הסובבים אותן מתהלכים על קצות האצבעות ושומרים על דממה מוחלטת, כי כל לחש היה להן כמו "בת קול מתפוצצת בראש." חברים אחרים היו אז מגחכים על סיבלן ומתלוצצים ש"גם היום הבעל שלה הרגיז אותה ולא רצה למלא את פקודתה" ולכן הן עושות הצגה. בייחד לעגו אז למטפחות הרטובות שהן היו חובשות אז על ראשן, והיו צוחקים בהנאה לגילוי החולשה הנשיים.

 מלבדן איש לא התלונן על כאב ולא הפגין סבל. הרופא, אמנם, לא היה זמין והגיע מאפיקים רק לעתים מזומנות ובימים ובשעות קבועים. אך עד לבואו נטלה הינדה על עצמה את משימת הטיפול הרפואי ונעשתה כרופאה לשעת צרה, שכל החברים נשמעים לה ביראת כבוד. היא עברה בין החולים הקשים בחדריהם, כשהיא לבושה בחלוק לבן, בנעליים גבוהות וגרבים לבנות ובמטפחת המכסה את שערה, וחילקה להם בחרדת קודש את התרופות המעטות שהשיגה או נתנה זריקות ועצות. את המרפאה היא הפכה למקדש מעט, שהיא הילכה בו ככוהנת הגדולה, וכל החברים הגיעו אליה כִּנתינים ממושמעים ואסירי תודה.

ארנה גולן

המשך יבוא

 

  

* * *

אהוד בן עזר

אהרון אמיר

היכרתי אותו כאשר היה עורך הרבעון "קשת", שהיה אז, בראשית שנות ה-60, כתב-העת המרכזי והחשוב של הפרוזה העברית הצעירה, לצד "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורוביץ, ו"משא" בעריכת אהרון מגד בעיתון "למרחב". המערכת שכנה בקומת הקרקע בבניין ברחוב ביאליק בתל-אביב, יחד עם הוצאת "עם הספר" של אביו דב ליפץ, הוצאה שעבורה תירגם אהרון אמיר כרכים רבים, ביניהם של כתבי צ'רצ'יל.

אהרון אמיר לא העריך את הסיפורים שכתבתי באותה תקופה ולא פירסם אותם, אבל פירסם ממני שירים, מאמרים כמו "פורצים ונצורים" בקיץ 1968, וכן ביקורות ספרים בחתימות קצרות שלא בשם מלא. יהושע קנז חברי, שהיה במערכת יחד עם בועז עברון וא"ב יהושע, העביר מדי פעם דברים שלי לפרסום ב"קשת", כמו גם הפרקים על ברנר. כאשר סיימתי את כתיבת "המחצבה" בסתיו 1961 היה אמיר העורך הראשון שהעברתי לו לקריאה את כתב-היד. הוא אמר שהרומאן לא מתאים להוצאה שלו (ושל אביו) "עם הספר" אבל היפנה אותי לסידרה "ספריה לעם" של "עם עובד" וכך אכן היה, בתחילת 1962 בישר לי מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי ספרי התקבל לפרסום ויפתח את הסידרה בשנת 1963.

בשנות ה-60 קיים אהרון אמיר את "המועדון למחשבה עברית" בפגישות-ערב בעלות אופי "כנעני" של סופרים וחוקרים כמו עדיה חורון, במשרד של הוצאת הספרים ברחוב ביאליק. חיים באר מספר אף הוא בזיכרונותיו על אותו "מועדון". אני הייתי אז כבר סטודנט אצל גרשם שלום וגם היכרתי את השקפתו על ההיסטוריה היהודית, שלעומתה נראתה ה"כנעניות" כבדיחה.  אני זוכר שכאשר שאלתי את אהרון אם הם חושבים ב"מועדון" להתייחס גם למשנתו של גרשם שלום, הוא ענה לי בביטחון, "בוודאי שנתעניין. גברים מתעניינים בנשים, לא?"

עם אהרון ואשתו השנייה בטין היו למסתורית ולי קשרים חברתיים ולא פעם היינו מוזמנים אליהם. פעם אחרונה פגשנו אותם בקפטריה של מוזיאון תל-אביב לאמנות, והוא כבר נראה חולה מאוד ובקושי התנהל.

 

  

* * *

בן-ציון יהושע

תשובה ליולי קורבלום

ציטוט: אהוד בן עזר שלום,

אני מבקש לפרסם את השאלה הבאה בעיתונך.

תודה על הקישור לספר "ריח של לחם חם" (חב"ע 1799).  סיפור עשרת השבטים/יהודי אפגניסטן מעלה אצלי שאלה. איך ייתכן ששני שבטים שהוגלו לאזור אירופה פרס ועיראק שמרו על היהדות למרות כל ההרג הרב והגזרות השונות, חזרו להקים מדינה יהודית לתפארת בארץ ישראל.  מצד שני עשרה שבטים הוגלו לאזור אפגניסטן, התאסלמו ובכלל נראה איבדו כל קשר עם היהדות ולמעשה הם נגד מדינת ישראל? לפי הסיפור הם היו לוחמים עזים ולכן לא ברור מדוע המירו את דתם בצורה כה גורפת.  האם הדבר נחקר? למישהו יש רעיון איך זה קרה?

בברכה

יולי קורנבלום

 

תשובתו של בן-ציון יהושע-רז:

 שלום יולי יקר, 

השבטים הגולים הגיעו תחילה לבבל ומשם חדרו מזרחה לפרס ואפגניסטן. עקב רדיפות נדדו היהודים ב'משולש ההישרדות' שכלל את פרס, אפגניסטן והארצות בשליטת האמירות הבוכרית שכללה את אוזבקיסטן, תג'יקיסטן, תורכמניסטן, קירגיסטן וקזחסטאן. אינוס יהודים להמיר דתם לאסלאם היה תופעה נפוצה. מעטים מאוד עשו זאת מרצון.

יש לנו עדויות על התיישבות יהודית גדולה במחוזות אלה (הקרויות 'חוראסאן') בימי הביניים והיהודים האלה כמעט נעלמו. ההנחה היא שחלקם נאלצו לקבל את האסלאם בכוח הזרוע, חלקם חיו כאנוסים, חלקם נכחדו על ידי כובשים אכזריים כמו המונגולים או מתו במגיפות ובמקרה הטוב נדדו למרחבים אחרים.

כל מה שנותר לנו מעבר למסורות בע"פ של השבטים, הוא מראי עיניים של יהודים באזור, אזכורים בספרות היהודית והאפגנית ושרידים ארכיאולוגיים (מצבות קבורה) ולאחרונה 'הגניזה האפגנית' שנמצאה בעמק במיאן באפגניסטן שחלקה נרכש על ידי הספרייה הלאומית.

התמונה הכוללת עדיין לוטה בערפל. בארץ מוכת מלחמות יחלוף עוד זמן רב עד שייחשף מלוא הסיפור של השבטים האובדים.

תודה על ההתעניינות.

בן-ציון יהושע-רז

 

נ. ב.

הזכרת את אירופה – בל נשכח את סיפורי האנוסים וההמרה מרצון בספרד, בפורטוגל ועוד. למי שחפץ לדעת עוד מומלץ לעיין בספריי בספריה הלאומית ובספריות אוניברסיטאיות:

1. מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן. מוסד ביאליק. הספר אזל.

2. מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני. הוצאת כרמל ירושלים (ניתן לרכישה).

3. יהודי בוכרה ואפגניסטן. בהוצאת מכון בן צבי ירושלים (ניתן לרכישה). 

 

* * *

מנחם רהט

לב גדול ומוח קטן

בתרגיל משותף שביצעה השבוע 'ברית האחים' נתניהו-דרעי, הושגו ארבעה יעדים, שניים נגד סמוטריץ' ושניים לטובת דרעי: סמוטריץ' ירד מעץ הביטחון ונכנס למשרד כפוי טובה שמעולם לא תיגמל את מחזיקו, ודרעי יקודם תמורת 'הוויתור' על האוצר, ואחרון חביב – בתור בונוס תקבל ש"ס את תיק הדתות הנחשק.

1אהבה מקלקלת את השורה. ועל כל פשעים תכסה אהבה. זוהי בערך תמצית עמדתם של רבים במחנה הציונות הדתית, חסידיו של בנימין נתניהו הנוהים אחריו באש ובמים. וכדרכם של חסידים נרצעים, גם כשהוא עושה זאת מהמקפצה הם מעדיפים להגיד שבסך הכול יורד מעט גשם והם בכלל לא נרטבים. הכול סבבה.

מבחינתם זוהי אהבה שאינה תלויה בדבר. האיש מהלך קסם עליהם, על אף ריחוקו הממשי מתפיסות עולמם החברתית, הלאומית והדתית. לא איכפת להם שנתניהו אינו מפספס שום הזדמנות לעלוב ולזלזל במפלגה ובהנהגתה האמורים לייצגם. בדיוק כפי שאירע השבוע במסגרת תרגיל מבריק שניהלה 'ברית האחים' נתניהו-דרעי (שגם הוא, כמו אנשי הציונות הדתית, משועבד נפשית לנתניהו, אבל זו אופרה אחרת).

 היעד הראשון של ברית האחים הזו היה להוריד את סמוטריץ' מהעץ הגבוה שעליו טיפס בזכות נצחונו האדיר – 14 מנדטים, עם טייטל חסר תקדים של המפלגה השלישית בגודלה, אחרי הליכוד (32) ויש עתיד (24), ואפילו לפני המחנה הממלכתי (12), ש"ס (11) ויהדות התורה (7). סמוטריץ' הבין שהניצחון המזהיר מעניק לו זכות בחירה ראשונה של תיקים בממשלת נתניהו, ושם עיניו בתיק הביטחון, על רקע ההתנהלות הבעייתית של שר הביטחון היוצא גנץ, שפעל כמעט בכל תחום במהופך מתפיסת עולמם של מצביעי סמוטריץ': ההתיישבות הצעירה, הרס בנייה של יהודים, חיבוק הרש"פ ועוד.

היעד השני של ברית האחים, היה לתגמל את דרעי על נאמנותו העיוורת, באמצעות תיק הדתות, שדרעי מאוד חושק בו. אבל מה לעשות שגם סמוטריץ' חשק בתיק הנידח, הקטן, השולי הזה, וזאת בשל משקלו העצום בעיני מצביעי הציונות הדתית? ככלות הכול, די להם במה שעוללה ש"ס לציונות הדתית כששלטה על המשרד, וניהלה את מסע הדחת ובלימת אנשיה ורבניה לטובת העסקנים והרבנים יקירי ש"ס.

נתניהו, שחש עצמו משום מה מחוייב קודם כל לדרעי, הוביל את מהלך ברית האחים, שנועד להרחיק את סמוטריץ' המנצח מן הכופתאות.  הברית עם דרעי 'העניקה' למנהיג ש"ס תיק שהוא מעולם לא רצה בו, תיק האוצר, שאינו מתגמל את בעליו. דרעי אמנם לא חשב לשבת במשרד האוצר אפילו לא יום אחד, אבל זרם – והפך את האוצר, בהתבצרותו בו, לשווה ערך לביטחון.

השלב הבא והסופי בתרגיל היה לפתות את סמוטריץ' עם תיק האוצר, בתמורה לנכונותו להסיר ידיו מתיק הביטחון.

כך הושגו ארבעה יעדים, שניים מהם שהשפילו את סמוטריץ' ושניים שרוממו את דרעי: סמוטריץ' ירד מעץ הביטחון ונכנס למשרד כפוי טובה שמעולם לא תיגמל את מחזיקו, ואילו דרעי יקודם תמורת 'הוויתור' על האוצר, ואחרון חביב – בתור בונוס תקבל ש"ס גם את תיק הדתות הנחשק.

כי זהו טבעו של נתניהו, לדחוק את הציונות הדתית לסוף התור, ומצד שני להיענות לכל דרישותיהם של שותפיו מש"ס ומיהדות התורה.

ביטוי ליחס הזה שמענו בדברי השחץ של אחד, שלומי וקנין, מקורב לנתניהו, בערוץ הכנסת: "יש שבאים למו"מ הקואליציוני עם דרישות לגיטימיות ויש שבאים כשהשתן עלה להם לראש," אמר בגסות. "כולם מופתעים מסמוטריץ', אבל אנחנו בימין ונתניהו, לא מופתעים. הציונות הדתית זה מתיישבים שהם מלח הארץ, אבל ההנהגה רקובה, זה עשרות שנים. ההנהגה הזו הפילה שלוש פעמים ממשלות ימין. סמוטריץ' נשאר אותו סמוטריץ'. הוא למד את זה מחברו בנט. אבל בסופו של יום יצא לו האוויר."

לפני שנה בדיוק, התבטא נתניהו עצמו בבוז מושחז, אמנם בשיחה פרטית שלא נועדה לפירסום, ברוח דומה, כשהשמיע את אמירת השחץ הנואלת הזו: "לציונות הדתית לב גדול, אבל מוח קטן."

נובמבר 2021. מעט לפני שהחל מרתון הדיונים וההצבעות על תקציב המדינה, הוזמן ח"כ דאז יום טוב כלפון, מסיעת ימינה, לשיחת ריכוך עם יו"ר האופוזיציה נתניהו.

היה זה פרק נוסף במאמץ לאתר בקואליציה ההיא עריקים שיצביעו נגד התקציב. כלפון, שהחליף את איילת שקד בכנסת מכוח החוק הנורבגי, סומן כחולייה החלשה וקיבל שלל הצעות מפתות ומרחיקות לכת.  

בשיחה טען נתניהו, שכלפון שותף לקואליציה שמרכיבה ממשלת שמאל מסוכנת. כלפון לא השתכנע וטען שבניגוד לממשלות נתניהו, דווקא ממשלת בנט לא ביצעה פעולה שיש בה משום יישום מדיניות שמאל. נתניהו: "אני אגיד משפט, ואל תיעלב מהמשפט הזה: לציונות הדתית יש לב גדול אבל מוח קטן."

כלפון מאוד לא אהב את היהירות הזו וסיים את הפגישה.

חבל ומצער להיווכח שוב, גם השבוע, שכשנתניהו צריך לבחור בין הציונות הדתית לחרדים, הוא תמיד מציב בראש את החרדים. בציונות הדתית יש שרואים בכך את דחיקתה אל מתחת לגלגלי האוטובוס. וכך קורה, שבעוד שהציונות הדתית מוצאת עצמה על מסלול ההדרה, נהנים החרדים ממסלול האדרה. ככה זה כשרואים בך גוף משונה שכזה, מוזר משהו, עם  לב גדול ומוח קטן.

מנחם רהט

 

* * *

נעמן כהן

אחד העם – על ציונות ואנטי-ציונות

נפלאה ממני מאוד הזדעזעותה (ועוד עד היסוד!) של פרופסור זיווה שמיר מגילוי העובדה שאחד העם (אשר הירש צבי גינצבורג) לא היה ציוני. ("חדשות בן עזר", 1801)

הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון זר ע"י הקמה של מדינה יהודית ריבונית בא"י, שנוסדה ע"י הרצל ובסיסה תוכנית בזל. עם הקמת התנועה הציונית נחשב "ציוני" יהודי ששקל את השקל הציוני והיה חבר בהסתדרות הציונית. כמו כן יכול היה יהודי (או גוי) לא להיות חבר בתנועה הציונית, אבל לתמוך בה מבחוץ. אחד העם (אשר הירש צבי גינצבורג) לא שקל את השקל הציוני, לא היה חבר בהסתדרות הציונית, לא תמך בה מבחוץ, אלא התנגד לה.

אחד העם, בניגוד להרצל, לא תמך בשחרור העם היהודי משלטון זר ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י. לשיטתו זה לא אפשרי. מה שעניין אותו לדבריו לא היתה "צרת היהודים", אלא "צרת היהדות". (פרופסור ליבוביץ המנוח היה נוהג ללגלג על הגותו "הפילוסופית" של אחד העם ובייחוד על "היהדות" שלו). לשיטתו של אחד העם הפתרון ל"צרת היהדות" הוא להקים בארץ ישראל מרכז רוחני תחת שלטון הגויים שיקרין רוחנית על היהודים בגולה תחת שלטון הגויים בדיוק בדומה לתפיסה הדתית האורתודוכסית האנטי-ציונית שראתה למשל מרכז רוחני בצפת שהקרין על יהודי התפוצות בהלכה (יוסף קארו שולחן ערוך) ובקבלה. לא בכדי השווה אותו מקס נורדאו "לרבני המחאה" שהתנגדו לציונות. (הבונד אגב גם הוא התנגד לציונות אך דגל בתרבות יהודית תחת שלטון הגויים בלי קשר למרכז רוחני בא"י, מה שלא הפריע לפלכנוב להגדיר את הבונד כציונים עם מחלת ים).

פרופסור שמיר כותבת: "נעמן כהן מסתמך על דברי-בלע שהשמיע יריב פוליטי של אחד-העם, בלהט המאבק  על הנהגת התנועה הציונית, ורואה בהם סימוכין. ואולם, דבריו של נורדאו שנאמרו כדי להשחיר את מתחרהו של הרצל ולהשמיט את הקרקע מתחת רגליו, אינם דברים שקולים ומהימנים שניתן להסתמך עליהם."

אלא שנורדאו כלל לא ראה את אחד העם "כמתחרה על הנהגת התנועה הציונית" מפני שידע שאחד העם, מעולם לא היה חבר בה, ולא ניסה להתחרות על הנהגתה. כמובן שגם אחד העם לא ראה עצמו כמתחרה על הנהגת תנועה שמעולם לא היה חבר בה, או תומך בה, כך שהוויכוח ביניהם הוא אידיאולוגי בלבד, ויכוח על הציונות שנורדאו תמך בה וייצג אותה, לבין אחד העם שהתנגד לה.

פרופסור שמיר כותבת: "לכתוב  על אחד-העם שלא היה ציוני פירושו לומר שגם ביאליק וכל סופרי אודסה, שראו בו את מנהיגם הבלתי-מעורער, לא היו ציונים."

אלא שביאליק בניגוד לאחד העם היה לא רק ציוני, אלא גם פעיל מאוד בהסתדרות הציונית. הוא השתתף באופן פעיל בקונגרסים הציוניים, נשא בהם נאומים שהשפיעו על מוסדות ההסתדרות הציונית וכמובן על הפוליטיקה שהתנהלה בה שהיא היא המדינה שבדרך. (ביאליק תמך בוויצמן ובציונות הסוציאליסטית).

ההגדרה שהודבקה לתורתו של אחד העם "ציונות רוחנית" יש בה משום אוקסימורון. המונח ציונות שהומצא ע"י נתן בירנבוים (שהפך לימים לחרדי אנטי-ציוני באגודת ישראל) לחובבי ציון ואומץ ע"י הרצל, ציין כאמור את תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי משלטון זר ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י. הקמת "מרכז רוחני" בלבד ללא מדינה יהודית ריבונית בא"י לפי שיטת אחד העם (או נטורי קרתא) אינה יכולה להיחשב ציונות. יש ציונות. אין דבר כזה (ולא יכול להיות) "ציונות רוחנית".

הוויכוח ההיסטורי בין הרצל לאחד העם יש בו עניין חוזר בימינו בשעה שרבים נוטשים את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ריבונית ובוחרים אידיאולוגית לחזור ולחיות תחת שלטון של עמים זרים כבעבר, הן ע"י ירידה מהארץ, והן ע"י תמיכה בהפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית.

 

המלצה על שיר

   יוסף אורן ממליץ על שיר מאת המשוררת אנה בלאדיאנה. והוא מוסיף שיש לשיר אקטואליות.

 

הטור

המילים עוברות ברחוב

כמו טוּר עורְפִּי של ילדים

מבית היתומים,

כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת

את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו,

ורק דאגה אחת בַּלֵב

לא לְאַבֵּד

זה את זה.

 

אהוד: בי מעורר השיר המקורי אסוסיציה להליכה של יאנוש קורצ'אק בראש ילדי בית היתומים שלו, בגטו וארשה בשנת 1942 – לקראת משלוחם ברכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה, שכמוהו הכינו הנאצים לעם היהודי. ("חדשות בן עזר", 1801)

 

השיר הביא גם אותי לאסוציאציה עם ילדי בית היתומים של קורצ'אק המובלים אל מותם. והנה מה שכבר כתבתי ופורסם:

 

יַאנוּשׁ קוֹרְצָ'אק – Agnus dei

 

"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא"

(מִשְׁנָה ד' ו')

 

הִנֵּה יוֹם וְעוֹד יוֹם וּבַלֵיל,

הֲנַגִיעַ הַיּוֹם עַד הָעֶרֶב?

הֵן הוֹלֵךְ וּמֻשְׁמַד יִשְׂרָאֶל,

הַצּוֹרֵר עוֹד מַשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב.

 

יְתוֹמִים בְּלִי אֵם וּבְלִי אָב,

רַק הוּא יְסַפֵּק לָהֵם לֶחֶם.

מִלְּפָנִים אֶת כֻּלָּם הוּא אָהַב,

גַם עַתָּה הוּא מַטֶּה לָהֶם שֶׁכֶם.

 

לְבַסּוֹף הֵן הִגִּיעַ יוֹמָם,

מְבַשְּׂרִים כִּי הַכֹּל כְּבָר נֶחְרַץ.

בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה כְּבָר כֻּלָּם,

מוּבָלִים אֶל הָאוּמְשְׁלָג פְּלָץ

 

פָּעוֹט יְהוּדִי עָרִירִי,

אֶהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה.

מוּל הָאֵל הַלַּז הַנּוֹצְרִי,

שׁוּם נֶפֶשׁ הֵן לֹא תְחַיֶּה.

 

בְּשׁוּרָה מִסְתַּדְּרִים הַיְּלָדִים,

עוֹד מְעַט הֵן תָּבוֹא הַגְּאְוּלָה.

מָה צַחִים נְקִיִּם הַבְּגָדִים,

הָרוֹפֵא מְשַׁתֵּף פְּעוּלָה.

 

הַכֹּל כֹּה יָפֶה כֹּה שָׁלֵו,

בְּלִבּוֹת הַיְּלָדִים הַשִּׂמְחָה.

הַתִּזְמֹרֶת תַּרְעִיד אֶת הַלֵּב,

הָרוֹפֵא, הוֹ אֵלִי, מִי שָׂמְךָ?

 

במחנה ההשמדה טרבלינקה עבדו 40 גרמנים ו-120 אוקראינים. במחנה נרצחו 800 אלף יהודים.

 

הבגידה הגדולה של המנהיגות היהודית

הטרגדיה הגדולה של היהודים במלחמת העולם השנייה היתה העובדה שהם נשארו ללא הנהגה. כל מנהיגי היהודים נמלטו על נפשם, והמוני היהודים נותרו כל אחד לנפשו.

מנחם בגין, נציב בית"ר בפולניה – תנועה עם שמונים אלף חברים. מנהיג עם כבוד ו"הדר" – "ז'בוטינסקאי", כפשע לפני כניסת הנאצים לוורשה, נכנס לבנק הדואר. בחשבון היה 150 אלף זלוטי. סכום עתק. בגין לקח את הקופה וברח עם אשתו לווילנה. השאיר מאחוריו את חניכיו, כולם – למות. בדרך הוא שילם 1000 פאונד לנוכל פולני שהבטיח לו לשווא להציל את הוריו.

הרבי מבעלז כינס את חסידיו, ניבא להם הצלה שלימה, ועזב אותם לגורלם. מרביתם נספו.

הרבי מליובאוויטש, הרבי מגור, והרבי מסטמר, גם הם עזבו את אנשיהם והצילו את נפשם. הגדיל לעשות הרבי מסטמר, אוייב הציונות, שלאחר שניצַל על ידי הציונים, והגיע לארץ-ישראל, ירד לאמריקה והמשיך משם את מלחמתו באותה ה"ציונות" שהצילה את נפשו.

זו היתה הטרגדיה הגדולה של היהודים בשואה. היהודים נשארו ללא הנהגה. קל היה לרכז אותם ולהשמיד אותם.

למרבה הצער, גם אחד המנהיגים היחידים שלא נטש את חניכיו והלך עימם עד הסוף המר, הֵקֵל במעשהו זה על מלאכת ההשמדה. במקום לומר לילדים בני חסותו, לא לעלות לרכבת כי הם מוסעים להשמדה, ואולי יינצל מי מהם, אירגן המחנך הדגול – יאנוש קורצ'אק, את יתומיו למסע. הוא הבטיח להם "טיול" מהנה. בשקט, בטור מסודר, צעדו אחריו הילדים אל מותם.

תהליך ההשמדה עבר בקלות כל כך מפתיעה, עד שפרנץ שטנגל מפקד טרבלינקה התגאה כי צוות של 40 גרמנים (במשמרות) הצליח בקלות רבה להשמיד שמונה מאות אלף יהודים.

 

אהוד: ליתומיו של קורצ'אק לא היתה ברירה אחרת. גם אם לא היה מוליך אותם בסך, הם היו נתפסים, ניצודים ומובלים לטבח או נהרגים בו-במקום. לא היה להם שום סיכוי להינצל. ואילו לקורצ'אק, כך מסופר, היתה ברירה – להציל את נפשו, אבל הוא בחר ללכת בראש יתומיו.

האשמה שאתה מטיח בו שוב ושוב – אינה מוצדקת. כאילו טחו עינך מראות את המציאות של הגטו.

 

הבגידה של חייקה גרוסמן

לאחר הסיפור על אודות הקשרית מגטו ביאליסטוק, ברוֹנקה ויניצקי-קליבנסקי ("חדשות בן עזר", 1880) [פורסם לראשונה בגיליון 625 של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מיום 14.3.11] – הנה סיפור על הקשרית שרנקה רחל לאה זילברברג. (הכותרת אינה שלי אלא מאחיין שלה שהקדיש לה אתר באינטרנט והאחריות עליו).

שרנקה רחל לאה זילברברג נולדה ב-1920 בווארשה. חברה בשומר הצעיר (שבגד בה ו"שכח" את הקרבתה ואת הקרבת בתה מאיה) בפרוץ המלחמה יצאה לוילנה, חזרה לווארשה, והשתתפה בפעולות התנועה במחתרת. נפלה ונישקה בידה.

רחל, הידועה בכינויה "שרנקה" – (בפולנית איילה, עופרה) נולדה ב-5 בינואר 1920 בוורשה להורים דתיים, לאלכסנדר (סנדר) ומאשה לבית נורדווינד. בבעלות הוריה היתה מכולת מוצרי חלב ברחוב נובוליפי 37 (אח"כ בנובילפי 40a).  היא למדה בגימנסיה "יהודיה" ושם הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". בקן השומרי הייתה חברת גדוד "בחזית" לצד מרדכי אנילביץ' – לימים מפקד מרד גטו וורשה.

הצטיינה בלימודיה, ניחנה ביכולת ארגונית בולטת והייתה ספורטאית מצטיינת. משנת 1938 הפכה למדריכה ב"קן" בשכבה הצעירה, והיתה נערצת על חניכיה.  

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קיבלה את תעודת הבגרות הנכספת, אך נאלצה לעבור יחד עם אחותה רות לליטא (אז בשליטה רוסית), בתחילה בעיר קיידאני בקיבוץ "המנוף", ואח"כ בקיבוץ "השומר הצעיר" בווילנה.

כמשכילה תפסה מקום חשוב בחיי הקיבוץ. שם שהתה יחד עם בעלה משה קופיטו, חברו וידידו הקרוב של מרדכי אנילביץ', שהצטרפו יחדיו לתנועה, וב-22 בפברואר 1941, בווילנה, נולדה לזוג בת בשם מאיה, אותה אנחנו מחפשים עד היום...

שרנקה עברה להתחבא במנזר בשם "האחיות הקטנות" שנמצא כ- 6 ק"מ מחוץ לווילנה. ביער זה שהתה עם אבא קובנר ויוסף שמיר. שרנקה גרה בחדר אחד עם רוזה, אימו של קובנר, ועם טייבל וחומה. סה"כ היו כ-15-20 חברים. שם עלה רעיון המרד, ומשם יצאה קריאתו המשותפת של אבא קובנר "לא נלך כצאן לטבח."

את הקשר בין חברי "השומר הצעיר" למנזר, יצרה ידוויגה דודזיץ, בסיועה של אירנה אדמוביץ – שהוכרה כחסידת אומות עולם, שתיהן השתייכו להנהגת האגף הדמוקרטי של תנועת ה"צופים" הפולנית, את שתיהן החביאו מפני הסובייטים אנשי "השומר הצעיר", כאשר העיר נכבשה על ידם.

לאחר שבן זוגה, משה קופיטו, נרצח על ידי הגרמנים, כאשר יצא לקנות חלב לתינוקת שלהם, מסרה שרנקה את בתה מאיה לבית יתומים. בשלב זה החליטה הנהגת התנועה בווילנה להחזיר את שרנקה לוורשה לפעילות.

חייקה גרוסמן (שבסוף ימיה כתבה ספר – כמעט וידוי, ספר מצונזר, שבשיאו הודתה "בגדתי בחבריי" במי? בשרנקה המצונזרת)  נשלחה ע"י התנועה להחזיר את שרנקה, שהתחפשה לילדתה של חייקה (למרות שהיתה בוגרת ממנה). "הפעם באתי לווארשה לא בגפי. באתי עם שרנקה. את שרנקה היה עליי להעביר מווילנה לווארשה, אחרי האסון שאירע למשה קופיטו, החבר שלה. החלטנו להעבירה למשפחתה בווארשה ולצרפה שם לפעולה," למציאות של חיבור חברתי שהתנועה מעל לכל. מטרת חזרתה של שרנקה היתה, להמשיך ולהנהיג את הנוער שנותר בגטו, ולעזור למשפחתה, במכולת שהיתה להם ברחוב נובוליפי 34 בוורשה.

שרנקה חזרה לגטו וורשה בינואר 1942 עם שתי משימות מצמררות והיסטוריות:

1. כעדת ראיה לרצח השיטתי של יהודים בפונאר שליד וילנה, סיפרה את שלא היה ידוע בגטו, ובכלל.

2. לעורר ולהניע את המרד בנאצים, מתוך הגטו.

עם חזרתה לגטו נאספה קבוצת הנוער שבגטו, שאת חלקם שרנקה הדריכה, וסיפרה על הטבח שהגרמנים ערכו בפונאר שליד וילנה. "יום אחד נקראנו לאספת הגדוד ב'ריכוז', לפגישה עם שליחה שהגיעה מגטו וילנה. אני חושבת ששמה היה שרנקה (או אולי רחל?).

"כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת עשרים ושתיים, שבשערותיה זרקה כבר שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי."

כך תיארה שרנקה את האירועים שקרו בפונאר ואת המסקנות אליהן הגיעה הנהגת התנועה לחניכיה הצעירים

בגטו וארשה:

"היה זה ליל זוועות. אנו, חברי 'השומר הצעיר', הסתתרנו בדירה אחת. הקשבנו לקולות מהרחוב. מכוניות הגרמנים נעצרו ואז נשמעו קולות, צעקות, יריות, בכי קורע לב. כך הם פינו רחוב אחרי רחוב. לאן? ליער בקרבת העיר, פונאר – כנראה גיא ההריגה.

"אלפי יהודים כבר הובלו לשם. יש לנו עדים שברחו מן הבור וסיפרו שמעמידים אנשים, נשים וילדים בשורות על שפת הבור ויורים בהם. אנו חיים בפחד תמידי. באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא.

"אנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ דרך אל הפרטיזנים. אבא קובנר כתב כרוז הקורא ללחימה.

"הכרוז קורא להתנגדות מזוינת נגד הנאצים: לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא יישכחו!"

שרנקה היתה מהבודדים אשר חזרו לגטו וורשה הנצור, (ולא ברחו). בנוסף, "עקדה" (מסרה) את בתה מאיה, שלא נמצאה עד היום, השתתפה בפעולות המחתרת, היתה חברה בפלוגה הלוחמת של השומר הצעיר. נפלה ונשקה בידה, בבונקר שמתחת למקום שברחוב מילא 18 ושמה חקוק שם במצבה במקום.

https://ms-my.facebook.com/groups/freehistory/posts/808088392979545/

הנה קראו את כל הפרטים עליה ומעשיה, והחיפוש אחרי בתה מאיה:

https://www.code2hope.net/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%94

 

צִבְיָה

ואם הזכרנו קשריות בגטו ביניהן היתה גם צִבְיָה לובטקין.

סבתי מצד אימי, צִבְיָה לוין לבית מירקין נספתה בגטו ורשה.

השם צִבְיָה הוא שם תנ"כי - אימו של המלך יהואש, "בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְיֵהוּא, מָלַךְ יְהוֹאָשׁ, וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם, וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע" (מלכים ב' י"ב)

יתכן שהשם צִבְיָה (ולא צְבִיָה) בא במובן של צביון יופי תואר.

https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%A6%D6%B0%D7%91%D6%B4%D7%99/

 

דלות החומר במוזיאון תל אביב

רון אובז'נסקי-חולדאי החליט לזכות את משלמי המיסים בעירו בכניסה חינם למוזיאון תל אביב בימי שישי. מכיוון שכבר כמה שנים טובות לא ביקרתי במוזיאון ניצלתי את ההזדמנות.

אכזבה. דלות החומר והמוצגים. באגף החדש המוקדש לאמנות ישראלית אכזבה גדולה. רוב הציורים הנפלאים שהיו בתצוגה משל גדולי הציירים הישראליים אינם עוד. נוספו לתצוגה כמה ציירים פלישתים, דוד ריב עם דגל סייקס, וכמובן ציור של האקטיביסט הפרו-איסלמי לארי אברמסון המצייר קו שחור על מרובע לבן. שאתם יכולים לנחש על מה הציור.

אני אגב מגדיר אמנות רק כמשהו שאני לא יכול לצייר. כל מה שאני יכול לצייר אינו אמנות בעיניי כי אין לי כל כשרון לציור. ב"אמנות מושגית" למשל למרות חוסר כשרוני אני מוכשר בדיוק כמו גרשוני וכבר הוכחתי זאת:

"על דלות החומר ועושר הבלב בלה בלה" –

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00595.php

מתצוגת האמנות הישראלית נעלם למשל ציור שמאוד אהבתי של זיגפריד שלום סבא – הגז.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%92%D7%96

גם באגף האמנות המודרנית חסרו לי תמונות. למשל: התמונה של משה סגל (מארק שאגאל) בדידות:

https://tamuseum.org.il/he/collection/modern-art/#gallery/page/327

או הציור היפה של לסר אורי משה רבנו על הר סיני.

https://www.tiroche.co.il/auction/auction-109/lot-93-79/

אז לאן הן נעלמו?

לזכותו של המוזיאון הוקדש עתה חדר מיוחד לציוריו של מאוריציו גוטליב.

לתושבי תל אביב בכל זאת אם נותנים חינם, תקחו!

 

הבגדים עושים את האדם – או האדם עושה את בגדיו?

פתגם ישן אומר: "הבגדים עושים את האדם," והנה ראשת מפלגת העבודה (היורשת של בן גוריון ורבין) מרב קסטנר-מיכאלי – מופיעה בהשבעת הכנסת במעיל עור שחור בסגנון חייל ס.ס. נאצי. הנה ראו:

https://twitter.com/YinonMagal/status/1592617349630554112?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ברשתות החברתיות החלו מיד לתהות אם מעיל העור ניתן לה בירושה מסבהּ, ישראל רולף רֶזֶ'ה קסטנר, מעיל שניתן לו כמזכרת מאייכמן או מחברו קורט בכר?

כך או כך. הבגד שאדם בוחר לא עושה אותו, אלא רק מציג אותו כפי שהוא רוצה להציג את עצמו, ובמקרה הזה הבחירה של ראשת העבודה מעידה רק עליה.

לפחות תיהנו משיר של להקת הנח"ל "הבגדים עושים את האדם":

https://www.youtube.com/watch?v=UqrQqbJNAzk

מדהים איך עבר הזמן מלהקת הנח"ל של אז, בגדיה וערכיה, למפלגת העבודה של ימינו.

נעמן כהן

 

* * *

https://youtu.be/OXOme-8uWag

 

 

חדש – ובאתר

WWW.ZIVASHAMIR.COM

"קפה ראשון" עם מאסטרו ניר ברנד

ראיון על חיים נחמן ביאליק עם פרופ׳ זיוה שמיר

מתוך התוכנית הטלוויזיונית "קפה ראשון"

עם מאסטרו ניר ברנד מיום 20.11.2022

 

 

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

תורת הגמול המקראית

הרצאה רביעית בסדרה לשנת תשפ"ג

המרצה – ד"ר משה גרנות

המקרא מציע חמש תיאוריות באשר לגמול

 שמקבלים בני האדם משמיים.

נסקור אותן" האם הן מתיישבות עם עובדות החיים?

הטקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 5.12.2022 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אין הבדל בין הטרור הפלסטיני האכזר נגד אזרחים יהודים לבין הטרור הרוסי האכזר נגד אזרחים אוקראינים. שניהם מבצעים פשעים נגד האנושות.

אך הבדל בכל זאת יש: הטרור הפלסטיני לא יכניע את ישראל. אנחנו חיים מולו כבר 149 שנים, משנת 1873, כאשר נרצח בירושלים החלל היהודי הראשון, אהרון הרשלר – ועד לנער אריה שצ'ופק שנרצח בירושלים אתמול בבוקר, גם כן בידי ערבים.  

ואילו הרוסים, אם ימשיכו בלי הפרעה בפעולות הטרור שלהם להרוס את התחנות המייצרות חשמל באוקראינה, ולהקפיא את תושביה בחורף – יצליחו להכניע אותה. אוקראינה החרבה  תחזור להיות חלק מרוסיה, והעולם יקבל זאת וישתוק – מפחד של מלחמת עולם שלישית.

 

* אהוד היקר, יוסי אורן מצטט את השיר "הטור" של המשוררת אנה בלנדיאנה, אבל שכח (כמה אופייני לו!) שהספר "כל שמחה פוצעת מישהו", שראה אור ב-2016 בהוצאת "קשב לשירה" בעריכת רפי וייכרט – הספר הזה תורגם על ידי משה גרנות ושאול כרמל ז"ל. השיר נמצא בספר הנ"ל  בעמ' 34.

אני אמנם תמהתי על כך שנעמן כהן מסתמך על מאקס נורדאו כשהוא מאפיין את אחד העם כאנטי-ציוני, אבל זיוה שמיר הידענית כתבה במפורט עד כמה הטענה של מאקס נורדאו, ושל נעמן כהן, היא אבסורדית.

שלך,

משה גרנות

 

* בוקר טוב לך אהוד, לתיאורו של אורי הייטנר אודות צביה לובטקין, אציין שכשהיא הגיעה ארצה, קיבלנו את פניה, אנחנו חבורה גדולה של אנשי פלי"ם, במסדר לפידים על חולות שדות-ים ליד קיסריה. יחד איתה הגיעה חברתה, שלימים היתה חברת כנסת, ומול המסדר המרגש ונרגש, הן שרו ביידיש את השיר – "עיירתי בוערת, ואתם עומדים בזרועות שלובות."

אישית, תרגמתי לעברית את מילות השיר, וחשנו מועקה רבה, עקב משמעות המלים לגבינו, שלא יכולנו לסייע להן באותם ימים גורליים.

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

 

אהוד: מי היתה החברה שלה?  התיאור אינו מתאים לחייקה גרוסמן.

 

* אהוד, מכתב לחבר בארה"ב: ממשלת לפיד היתה ממשלה של קואליציה מלאכותית שהדבר היחיד שהחזיק אותה יחד היה השנאה לנתניהו והסיסמה "רק לא ביבי." ראש הממשלה הראשון, בנט, עמד בראש מפלגה קטנה שהתפרקה ונעלמה, וגם הוא נעלם עכשיו מהזירה הציבורית כי מראש לא התאים לתפקידו.

גם לפיד, שתיכנן את הקואליציה הבלתי-אפשרית הזו, ועומד בראש מפלגה שאין בה בחירות פנימיות כמו שיש בליכוד, אלא הכול נסמך עליו ונשלט בידיו – לא הצליח להאריך ימים בתפקידו, ובבחירות האחרונות התברר לו שמקומו באופוזיציה. אין לו שום סיכוי לחזור להיות ראש ממשלה.

ציבור הבוחרים, שמאס בהתמשכות המשפטים נגד נתניהו (300 עדי תביעה, משפט שיימשך כעשר שנים!) – ורצה לראות ממשלה שנסמכת על המפלגה הגדולה ביותר, הליכוד, נתן לנתניהו את האפשרות לחזור להיות ראש ממשלה. ואולם יש לו בעייה עם הקיצונים מימין, בן גביר וסמוטריץ', שלאחרון אין שום סיכוי להיות שר הביטחון.

הבוקר [23.11] היה אירוע טרור קשה בתחנות אוטובוסים בירושלים עם הרוג ופצועים רבים. זה רק מחזק את הנטייה הישראלית לתמוך ב"ימין", שהוא בעצם המרכז, כל מי שלא מאמינים, גם אני – שתהיה אי פעם אפשרות לשלום בינינו לבין הפלסטינים. את זאת מרבית האמריקאים, כולל יהודים ודמוקרטים, אינם מבינים, כי הם מאמינים לשטויות של תום פרידמן בניו יורק טיימס.

וגם בתוך ישראל  עצמה יש השתוללות של פשע ורציחות במגזר הערבי והבדואי, בינם לבין עצמם, בייחוד רציחות נשים ערביות, אך גם פשע שמכוּון נגד יהודים, בעיקר שוד וגניבות בנגב ובגליל, גם מבסיסי צה"ל.

על הרקע הזה צומחת התופעה של בן גביר וסמוטריץ', אבל נתניהו הוא שועל ותיק ויוכל לנטרל אותם. אם לפיד וגנץ היו חדלים להחרים אותו ונכנסים עימו לקואליציה, הלא דיעותיהם דומות – הוא לא היה נזקק לקיצונים מימין, כך שלפיד וגנץ אחראים לא פחות להשפעה הפוליטית של קיצוניות הימין הדתי.

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-6 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל