פעמיים בשבוע

גיליון מס׳ 1803

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב׳ בכסלו תשפ"ג. 28.11.2022

עם הצרופות: 1. עוגת קינמון ואגוזי מלך. צילום אסף אמברס. 2. קראמבל תפוחים. 3. בפריז – מוריאל עם השף קונדיטור ג׳והן מרטן. 4. מוריאל אוזן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ׳מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ׳נַרַטיב׳ ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 35. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // אלי עמיר: נוזהת קצב. // אהוד בן עזר: שרגא רבין. // איליה בר-זאב: 3 שירים. // אורי הייטנר: 1. על צופן נתניהו מאת מזל מועלם. 2. צרור הערות ‏27.11.22. // יהודה גור-אריה: לקח ארגנטיני. // ארנה גולן: אנחנו גדלים בטבע החשוף ו"מתגברים". // מיכאל רייך: שְׁכֵנִי וַאֲנִי. // אילן בושם: 11 שירים ל׳חדשות בן עזר׳. // משה גרנות: על הרומן של שולה מודן "מסיבה לילדות טובות". // עדינה בר-אל: מוריאל אוזן – חליפה מהודרת לעוגה. // חיימקה שפינוזה: וידוייה של בת שש עשרה. // אהוד בן עזר: "המדונה הגלילית" של נחום גוטמן. // נעמן כהן: בין מרקס לאחד העם. // פוצ׳ו: תשובתו של אליהו הכהן. // ממקורות הש"י.

גיליון 1804 יופיע ביום חמישי 1.12.22

אחר כך מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה

והגיליון הבא 1805 יפורסם ביום שני 19.12.22 או ביום חמישי 22.12.22

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות׳ חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

35.

לִהְיוֹת זְרוּקָה לְכָל רוּחַ

עֲרֵמַת סְמַרְטוּטִים חוֹגֶגֶת

מִשּׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים –

יְחֵפָה, שְׁחוֹרַת סוּלְיַת הָרֶגֶל

חָזֶה חָפְשִׁי –

פְּנֵי מָדוֹנָה לְבָנוֹת

מִתְרַחֶצֶת פַּעַם בְּשָׁבוּעַ –

עֲקֵבוֹת שֶׁל שְׁתֵּי גְּרִידוֹת בְּגוּף נָשִׁי

וּמְשַׁגֵּעַ –

שֵׂעָר שָׁחֹר, עָבֹת

קוֹטֶפֶת לְבָבוֹת

וּמְפוֹצֶצֶת רָאשִׁים –

וְלֹא זוֹכָה לְרֶגַע

בַּשֶּׁקֶט הַנַּפְשִׁי.

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

A poor torn heart

[78]

A poor -- torn heart -- a tattered heart --

That sat it down to rest --

Nor noticed that the Ebbing Day

Flowed silver to the West --

Nor noticed Night did soft descend --

Nor Constellation burn --

Intent upon the vision

Of latitudes unknown.

The angels -- happening that way

This dusty heart espied --

Tenderly took it up from toil

And carried it to God --

There -- sandals for the Barefoot --

There -- gathered from the gales --

Do the blue havens by the hand

Lead the wandering Sails.

לב כה אומלל

[78]

לֵב קָרוּעַ וּמְרֻפָּט –  לֵב דָּךְ, אֻמְלָל --

מֵעֲמַל יוֹמוֹ בִּקֵּשׁ לָנוּחַ וְיָשַׁב --

הוּא  לֹא רָאָה אֵיךְ הַשְּׁקִיעָה

תִּזְרֹם  בַּמַּעֲרָב --

אַף לֹא הִבְחִין בְּרֶדֶת לַיִל --

וּבִיקוֹד מַזָּר --

הוּא הִתְמַקֵּד בַּחִזָּיוֹן

שֶׁל  הַמֶּרְחָב הַזָּר.

עָבְרוּ שָׁם מַלְאָכִים. עָקְבוּ

אַחֲרָיו, הָעַגְמוּמִי --

בְּרֹךְ לְקָחוּהוּ מִן הַסְּחִי

נְשָׂאוּהוּ לַמְּרוֹמִים --

שָׁם – נַעֲלַיִם לַיָּחֵף --

שָׁם מִפְרָצִים פְּלִיטֵי סְעָרוֹת --

יוֹבִילוּ אֶת  הַמִּפְרָשִׂים

יַנְחוּ תּוֹעֵי סִירוֹת.

Our lives are Swiss

[80]

Our lives are Swiss --

So still -- so Cool --

Till some odd afternoon

The Alps neglect their Curtains

And we look farther on!

Italy stands the other side!

While like a guard between --

The solemn Alps --

The siren Alps

Forever intervene!

אנו חיים כמו בשוַויץ

[80]

אָנוּ חַיִּים כְּמוֹ בִּשְׁוַיְץ –

הַכֹּל שׁוֹקֵט, הַכֹּל קָרִיר –

כָּךְ, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד בָּהִיר

הָהָר מַפְשִׁיל שְׁלַל וִילָאוֹת,

וְאָז נַרְחִיק רְאוֹת!

בַּצַּד אִיטַלְיָה תַּעֲמֹד!

בַּתָּוֶךְ – כְּמוֹ שֹׁומְרִים זְקוּפִים –

הָאַלְפִּים – בִּבְגָדִים יָפִים –

הָאַלְפִּים הַשְּׁלֵוִים

תָּמִיד הֵם מִתְעָרְבִים!

Whose cheek is this?

 [82]

Whose cheek is this?

What rosy face

Has lost a blush today?

I found her -- "Pleiad" -- in the woods

And bore her safe away.

Robins, in the tradition

Did cover such with leaves,

But which the cheek --

And which the pall

My scrutiny deceives.

של מי הם  אלה הלְחָיים

[82]

שֶׁל מִי הֵם  אֵלֶּה הַלְּחָיַיִם?

לְמִי גוֹן עוֹר פָּנִים וָרֹד

שֶׁאַךְ  הַיּוֹם אָבַד לוֹ סֹמֶק?

מְצָאתִיהָ –  אֶת הַ"פְּלֶאִיאַד" –  בְּעֹמֶק

הַיְּעָרוֹת.  אוֹתָהּ חִלַּצְתִּי לְדוֹרוֹת.

הַצִּפֳּרִים, כְּמִנְהָגָן,

כִּסּוּהָ בְּעָלִים,

אַך לְמִי הַלֶּחִי –

עַל מִי הָאֵבֶל?

אֶת  זֹאת אֶבְחַר לְהַעְלִים. 

Heart, not so heavy as mine

[83]

Heart, not so heavy as mine

Wending late home --

As it passed my window

Whistled itself a tune --

A careless snatch -- a ballad -- A ditty of the street –

Yet to my irritated Ear

An Anodyne so sweet --

It was as if a Bobolink

Sauntering this way

Carolled, and paused, and carolled --

Then bubbled slow away!

It was as if a chirping brook

Upon a dusty way – 

Set bleeding feet to minuets

Without the knowing why!

Tomorrow, night will come again --

Perhaps, weary and sore --

Ah Bugle! By my window

I pray you pass once more.

לב, אך לא כבד כמו לִבִּי

[83]

לֵב, אַךְ לֹא כָּבֵד כְּמוֹ לִבִּי,

עָשָֹה דַּרְכּוֹ אַט-אַט בַּלַּיְלָה בִּמְאֻחָר --

וּכְשֶׁעָבַר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ לְיַד מְעוֹנִי

הוּא לְעַצְמוֹ שָׁרַק מִין זֶמֶר שֶׁכָּזֶה --

פִּזְמוֹן חָטוּף – שִׁיר עֲמָמִי –  נִגּוּן רְחוֹב –

אַךְ לְאֹזֶן טְרוּדָה כְּמוֹ אָזְנִי

פָּעַל הַזֶּמֶר כִּמְשַׁכֵּךְ כְּאֵב מָתוֹק

דּוֹמֶה הָיָה שֶׁמִּין צִפּוֹר שַׁחְרוּר

עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ הַבַּיְתָה בְּשִׂמְחָה.

אוֹתָהּ שָׁעָה נִגֵּן הַזֶּמֶר וּפָסַק, וְשׁוּב נִגֵּן –

וְאָז הָלַךְ הוּא לְאִטּוֹ לָאֹפֶק וְנָמוֹג!

כְּמוֹ מֵי פְּלָגִים הַמְצַיְּצִים

עֲלֵי אֲבַק דְּרָכִים.

וּמְקִימִים אֶת הַגַּפַּיִם הַפְּצוּעוֹת מִמִּרְבָּצָן

לִרְקֹד בְּגִיל מִבְּלִי לָדַעַת לָמָּה וּמַדּוּעַ.

מָחָר יָשׁוּב הַלַּיְלָה בַּשֵּׁנִית

אֶפְשָׁר שֶׁהוּא יִהְיֶה עָיֵף וְגַם כָּאוּב --

בִּי, שׁוֹפָרִי! אֶת חַלּוֹנִי

זְכֹר, אַל תִּשְׁכַּח, עֲבֹר שָׁם שׁוּב.

Her breast is fit for pearls

 [84]

Her breast is fit for pearls,

But I was not a "Diver" --

Her brow is fit for thrones

But I have not a crest.

Her heart is fit for home --

I -- a Sparrow -- build there

Sweet of twigs and twine

My perennial nest.

יאים פנינים לצווארה

[84]

יָאִים פְּנִינִים לְצַוָּארָהּ

אַךְ אֵין אֲנִי בֵּין הַ"שּׁוֹלִים" –

יָאִים כְּתָרִים לְרוּם מִצְחָהּ

אַךְ אֵין בְּאַמְתַּחְתִּי סְמָלִים.

לִבָּהּ מַתְאִים הוּא לְמִשְׁכָּן –

וְאָנֹכִי– אַנְקוֹר –אָקִים

קִנִּי  מִכָּאן עַד קְצוֹת הַזְּמַן

מִפְּתִיל וּמִזְּרָדִים רַכִּים.

תרגמה: זיוה שמיר

* * *

אלי עמיר

נוזהת קצב

נוזהת קצב היתה חברת כנסת מטעם סיעת המערך והיתה יו"ר הרשות להגנת הצרכן בהסתדרות. פעלה במשך כל חייה לקידום קבוצות חלשות בחברה בישראל, בקרב המגזר היהודי ובמיוחד המגזר הערבי, וזו היתה פעולה חשובה ביותר שהצמיחה מנהיגות בקרב הנשים הערביות. ידיעת השפה הערבית ותרבותה והכבוד שרחשה לנשים הערביות ולערבים בכלל היתה חשובה ביותר. נוזהת פעלה לקידום מעמד האישה בחברה הישראלית בכלל, כן פעלה לשיפור איכות החיים והסביבה.

נוזהת היתה אישה צנומה למראה אך ניחנה בכוחות אדירים למען השגת מטרותיה ופועלה למען הכלל. היתה פעילה מאד בקרב הקהילה של יוצאי עיראק בישראל. היא ובעלה ראובן, שתמך בה בכל עשייתה, היו זוג תורם שעבד ללא לאות למען החברה וקהילת יהודי עיראק בארץ.

שנים רבות הייתי בקשר עימה והתפעלתי מחריצותה ומהדחף האדיר שלה לתרום. היא היתה אישה נעימה ודיברה בשקט אבל לא הניחה לך עד שהשתכנעת ונרתמת למען קידום המטרות שהציבה בפניך. היא הצליחה לגבש את האקדמאים יוצאי עיראק ולרתום אותם למטרות חברתיות. מפא"י לא ידעה לנצל את כישרונותיה ופועלה, אך היא לא התייאשה והמשיכה בדרכה בעזרתו של ראובן, בעלה המסור ועדין ההליכות. היא דאגה לערוך כנסים של אקדמאים יוצאי עיראק ולא אחת נאספו ובאו, לאסיפות שיזמה, מאות רבות מבני הקהילה. בשנות הקליטה הראשונות שלנו בארץ ובתהליך בגיבוש הישראליות שלנו היתה פעילותה חשובה ביותר, היא גם חשפה את קהילת יהודי עיראק להנהגת מפא"י, הכול יכולה באותם הימים.

 נוזהת היתה נעימת הליכות אך ניחנה בעיקשות שקטה והמשיכה הלאה. היתה אישה נדירה ורבים רבים, ואני בכללם, כיבדו והעריכו מאוד את פועלה המבורך. יהי זיכרה ברוך.

אלי עמיר

אהוד: בשעתו ליוויתי וגם ערכתי את ספרה של נוזהת קצב, "סנוניות השלום", שיצא לאור בספריית מעריב בשנת 1988. אני זוכר שבכתב-היד, בראשיתו, לא היה פרק אוטוביוגראפי, ואני לחצתי עליה לכתוב את הפרק וכך אכן עשתה. חלק ניכר מהספר הוקדש לפעילותה למען השכלת הנערות והנשים במיגזר הערבי בישראל. הסיפור המדהים הוא שבראשית עבודתה לא הורשו הילדות והנערות הערביות ללמוד מעבר לכיתה מסויימת בבתי הספר היסודיים, ועל השכלה תיכונית ואקדמית לא היה אפשר אפילו לדבר. נוזהת הקדישה מאמצים רבים, בשיחות עם מנהיגי המגזר, לכך שיאפשרו מתן השכלה לבנות. והנה, כבר שנים לא מעטות שבאקדמיה הישראלית יש יותר נשים ערביות מאשר גברים ערבים!

* * *

אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר, חברי קיבוץ עין גדי, 1957

אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר, במסעדה בניו יורק, 2017

אהוד, מתוך היומן: 31.10.2017. יום שלישי. ניו-יורק. ...מאוחר יותר נפגשים כולנו לצהריים במסעדה הצרפתית המצויינת "סֵֶאג׳וּ", Seju – 120 west 44^th street. יהודית ואני. אורי ופולה. וכן שרגא שמגיע עם בנו רע ברכבם לטיול בניאגרה. הוא שמע במקרה מדבוישה שאני בניו-יורק והתקשר לאורי וכך נוצרה הפגישה המעניינת הזו.

נכדה של שרגא, בת של רע, סיימה קורס קצינות, ורע בא לבקר בארץ ושרגא חזר עימו ועם הנכדה לארה"ב.

יהודית מצלמת את שלושתנו ואני מפרסם בשובי ארצה את התמונה בגיליון הראשון שלאחר החופשה, עם הסברים. בשנות השישים חלקנו שלושתנו חדר אחד בעין-גדי. וזה שנים רבות שלא נפגשנו שלושתנו יחד. כולנו מעל שמונים. כלומר כבר עברו יותר משישים שנה מאז היינו יחד בעין-גדי.

[שרגא היה בינינו כצוק סלע איתן. קשה לתאר שהוא כבר איננו].

* * *

איליה בר-זאב

פוליטיקה בטבע... בהתהוות

גופי חדירה בסלע

"שביל ישראל" – מקטע 5, מפארק תמנע לנחל נימרה,

וממעלה עמרם עד לפתח קניון שחורת.

חָשׁוּב לְהַקְפִּיד וּלְהַבְחִין בַּהֶבְדֵּל הַדַּק שֶׁבֵּין דָּבָר לְדָבָר, לְדַיֵּק!

בְּסִימְפוֹנְיַת הַסְּלָעִים הַסּוֹבְבִים אוֹתִי בְּהָרֵי אֵילַת

יֵשׁ לְהִתְגַּבֵּר עַל מִילְיוֹנֵי שָׁנִים וְלַעֲקֹב אַחַר הַמַּגְמָה הַחוֹדֶרֶת

לִקְרוּם כַּדּוּר הָאָרֶץ.

גּוּפֵי חֲדִירָה בִּלְתִּי תּוֹאֲמִים מְנַצְּלִים שְׁכָבוֹת חַלָּשׁוֹת וּמִתְגַּבְּשִׁים

בְּנִצָּב וּבַאֲלַכְסוֹן. עֶקרוֹן הַיְּחָסִים הַהוֹפְכִים** מְרַכֵּךְ,

בְּלָיָה סוֹחֶפֶת אֶת הַחַלָּשׁ לִתְעָלוֹת הַשְּׁפָכִין –

דַּיְק* שְׁלִילִי.

אֲחֵרִים יוֹצְרִים תַּבְלִיט חַיִּים מוּצָק,שׁוֹתִים וְחוֹגְגִים עַל גַּבֵּי

הַרַכִּים וְהַנִּרְפִּים –

דַּיְק חִיּוּבִי. אֱנוֹשִׁי לְהַחְרִיד.

* דַיְקִים – מחדר פלוטוני הנוצר מחדירת מאגמה לסלעי הליתוספירה (המרכיבה את המעטה החיצוני הנוקשה של כדור הארץ) והתגבשותה לסלעי יסוד.   

** עקרון הסופרפוזיציה – אחד מעקרונות היסוד בגיאולוגיה המשמשים לקבוע את גילן היחסי של שכבות סלע ואת זמן היווצרן. מיוחס לניקולאוס סטנו (1638-1686, מלומד דני, מחלוצי האנטומיה והגיאולוגיה, הגורס כי ברצף בלתי מופרע של שכבות סלעי משקע, השכבה העליונה תהיה צעירה משכבת הסלע שמתחתיה.

סלט מדברי

סֶלַע זָקוּף נִצָּב כְּכֶלֶב עַז-נֶפֶשׁ, כְּצִפּוֹר עַל גַּג הָעוֹלָם מַשְׁקִיף אֶל הַנּוֹף בִּדְאָגָה, חֲשַׁשׁ לֶהָבָה וְזַעֲזוּעַ. בְּנַחַל רָחָם, פִּטְרִיּוֹת אֶבֶן

וּבֵיצֵי קְוַרְץ שְׁקוּפוֹת מְקַשְּׁטוֹת אֶת מַעֲרֻמֵּי הַמִּדְבָּר. פְּרַקְרַק פָּרְסִי שׁוֹמֵר עַל יַחֲסֵי קִרְבָה, שָׁרְשֵי צָלָף מִתְפַּתְּלִים בְּכֹבֶד קִירוֹת הַחוֹל.

מִתַּחַת עֵץ שִׁטָּה, יָעֵל זָכָר נֶעֱמָד עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת וְנֶעֱלָם כְּהֶרֶף עַיִן, רָעֵב. בַּדֶּרֶךְ לְקַנְיוֹן שְׁחֹרֶת, גִּבְעוֹת גְּרָנִיט שְׂרוּעוֹת

כְּהַרְרֵי שׁוֹקוֹלָד.

גִּבְעַת יוֹכֶבֶד הַצְּנוּעָה מַמְתִּינָה לְרִגְעֵי חֶסֶד וַאֲהָבִים, לִבְנָהּ כְּבַד הַפֶּה* בְּהַר נְבוֹ. אֲנִי בָּא אֶל הָהָר וְהוּא אֵלַי לֹא בָּא, חַלּוּקֵי נַחַל

וַאֲנָשִׁים מְדֻרְַדָּרִים בַּמּוֹרָדוֹת.

שַׁרְווּל חֻלְצָתִי נִקְרַע מִחֹד עָלֶה קוֹצָנִי, צַלָּף אַלְמוֹנִי עוֹקֵץ אָדָם

בְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט בְּמַכְשִׁיר פֶּלֶא נַיָּד –

מִשִּׁכְמוֹ וָמַטָּה יָרוּם הוֹדוֹ.

חֶשְׁכַת אֵל, קֹר וּבְדִידוּת בִּנְקֻדַּת הַסִּיּוּם – הַהַתְחָלָה.

   * יוכבד, אֵם משה רבנו – "לא איש דברים אנֹכי... כי כבד פה וכבד לשון אנֹכי" שמות ד׳ י׳.

שם הוֶרֶד

"שביל ישראל" – מקטע 5, מקניון ברק ועד נחל חיון

כִּמְעַט הָיִינוּ פְּסָלִים נוֹטְפִים בְּמַעֲבַר גֵּבִים מֻכֵּי מֵי גֶּשֶׁם סְתָוִי,

מְטַפְּסִים כְּחַיּוֹת סֶלַע מְיֻמָּנוֹת,

מְלַהְטְטִים בַּנּוֹף,

עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּסֻּלָּמוֹת, רוֹטְטִים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,

תְּהוֹמוֹת, אֵימָה נִסְתֶּרֶת.

אֻגְדַּת "הַיְּבֵשִׁים" מִפִּקּוּד הָעֹרֶף מַמְתִּינָה לַמַּחְלָקָה הָאַמִּיצָה

בִּקְרִיאוֹת בֵּינַיִם שֶׁל שִׂמְחָה... וַאֲחֵרִים.

"מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ..."*

רְטוּבִים עַד-צַוָּאר מְגִיחִים בְּנֵי אֱנוֹשׁ מִמַּעֲמַקֵּי

קַנְיוֹן וַרְדִּית, נִרְעָדִים קַלּוֹת,

מְחַיְּכִים.

* "ה׳, מָה-אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ, בֶּן-אֱנוֹש וַתְּחַשְּׁבֵהוּ" (תהילים קמ"ד ג׳)

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. צופן נתניהו: המדינה זה אני

מזל מועלם: צופן נתניהו – ביוגרפיה

הוצאת "דביר", תשפ"ג 2022, 431 עמ׳

על נתניהו כבר נכתבו ביוגרפיות ומן הסתם תכתבנה עוד רבות.

כשמדובר במנהיג כה שנוי במחלוקת, ביוגרפיות עליו נחלקות לרוב בין ספרי מעריצים נוסח "ספרי צדיקים" של חסידים על אדמו"ריהם לבין כתבי אישום של שונאים, המחפשים בקורות חייו אישוש להרשעה. כזוהי, למשל, ביוגרפיה שכתב עליו בן כספית. קראתי מעט פרקים שפורסמו בעיתון, וזה לא היה מעניין. לא ראיתי לנכון להמשיך ולקרוא את הספר עצמו.

ספרהּ של מזל מועלם הוא אחר. היא עמלה במשך שבע שנים, ראיינה מאות אנשים, עברה על אוקיינוס של מסמכים, במטרה להתחקות אחרי צופן נתניהו. בסיכומו של דבר, ספרה אוהד את נתניהו וניכר עליה שהיא מעריכה את מושא הביוגרפיה. מעריכה, אך לא מעריצה ולא סוגדת. אפשר לחלוק על מסקנותיה, אך קשה להאשים אותה בחוסר מקצועיות.

הספר נפתח בשלושה פרקים ובהם סיפורם של שלושה אנשים שהשפיעו על נתניהו השפעה מכרעת ועיצבו את דמותו ואת השקפת עולמו – סבו, הרב נתן מיליקובסקי, אביו פרופ׳ בנציון נתניהו ואחיו יוני נתניהו. מהשניים הראשונים הוא ירש גם את תחושת הנרדפות, שהיא אחד ממנועי ההפעלה הגדולים שלו.

סיפור חייו של נתניהו מרתק ומזל מועלם יודעת היטב לספר סיפור והיא מספרת אותו באופן מרתק. מתוך שפע החומר והמידע, היא היתה חייבת לבחור מה להכניס לספר ועל מה לדלג. לדעתי, היא דילגה או רפרפה על כמה נושאים שחשוב היה להעמיק בהם יותר, ועוד אחזור לכך בהמשך.

לפני שנים אחדות, פרסמתי בטור זה מאמר ששמו: "ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי". דיברתי על השניות בין נתניהו המדינאי המוכשר ורב ההישגים לבין ביבי המושחת, הסכסכן, המסית, הפרנואיד, המאיים על מדינת החוק. מועלם התמקדה יותר בד"ר נתניהו, אבל בהחלט לא הסתירה את מיסטר ביבי. קריאת הספר חיזקה את תפיסתי על אודות השניות הזאת. כבר בהקדמה היא כתבה, בהתייחס לניצחונו הגדול בבחירות 2015, שגם בעיניי היו קו פרשת המים בדמותו: "הניצחון הזה שינה את  נתניהו. הוא ייחס את ההישג הכביר לעצמו בלבד, ומחק את יריביו, מבית ומחוץ. מאז הוא מתקיים בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מנהיג יחידי בדורו, המוביל את ישראל בביטחה במזרח התיכון הסוער, ובאחר הוא ראש ממשלה מסוכן, מסית ומפלג."

האמת היא ששני האפיונים הללו היו קיימים בנתניהו מראשית דרכו, אך אני מסכים שהם הועצמו ב-2015. ואכן, להישגו הגדול ביותר הגיע ד"ר נתניהו בשנים שבהן מיסטר ביבי דירדר את החברה הישראלית לתהומות. ההישג הזה הוא הסכמי אברהם, שהם הישג היסטורי גדול של נתניהו, ומי שממעיט מחשיבותו ומחלקו של נתניהו בו, עושה שקר בנפשו. באותן שנים הוא הגיע להישג גדול נוסף, שבספר הוזכר בחטף במשפט אגבי – השגת חיסוני הקורונה וחיסון האוכלוסייה הישראלית. והישגים נוספים באותן שנים נובעים מכך שהשכיל לנצל את ההזדמנות של שלטון טראמפ בארה"ב להישגים גדולים לישראל – הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן ותוכנית המאה, שרחוקה מלהיות מושלמת, אך זו התוכנית האמריקאית הפרו-ישראלית ביותר מעולם. להישגים הללו היו שותפים, היו מי שהקדימו אותו והוא קטף את הפירות, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו המשמעותי בהם.

ובשעה שהוא הוביל להישגים הגדולים הללו, הוא דירדר את החברה הישראלית לחברה מפולגת, מסוכסכת, תוך שהוא מפעיל תעשיית שקרים והסתה ומקדיש את עתותיו למלחמות מטורללות באויבים (אצלו אין יריבים. מי שאינו נאמן לחלוטין – הוא אוייב) אמיתיים או מדומים, למלחמה הזויה בתקשורת ולמלחמת חורמה נגד מדינת החוק, מרגע שנתפס בקלקלתו.

המגרעת המרכזית בספר, היא שמועלם לא ניסתה להעמיק בפרשיות השחיתות בהן נתניהו מואשם. היא לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא הזכירה בקצרה את הידוע. בעיניי, אין זו רשלנות. אני משער שזו בחירה מודעת, לא להיגרר למקומות הללו, שעלולים להאפיל על הספר. זו בחירה לגיטימית, אך בעיניי שגויה.

האם מזל מועלם הצליחה לפענח את צופן נתניהו? היא מציגה את הצופן בהזדהות המוחלטת של נתניהו עם מדינת ישראל והעם היהודי ותחושת שליחות גדולה שעתיד העם מונח על כתפיו. ההזדהות הזו הוחדרה לאישיותו משחר ילדותו. ולצד זאת, תחושת נרדפות אישית, במלחמות הפוליטיות, ותחושת נרדפות לאומית המונעת מדיסטופיה של חורבן לאומי המסתתר מעבר לפינה, והוא האיש שיכול למנוע אותה. כל טקטיקה שתקדם אותו אל המטרה האישית ואל המטרה הלאומית, שבעיניו חד הן, רצויה ומוצדקת. ואין ספק שנתניהו הוא גדול הטקטיקנים.

צופן נתניהו שאותו הבנתי מהספר מסתכם בשלוש מילים: המדינה זה אני. יכול להיות שמשפט המפתח בספר הוא דווקא אנקדוטה שולית יחסית המוזכרת בו. "שרה מאמינה כי אין לנתניהו תחליף. כאשר מכרה שאלה אותה בהומור באחת האזכרות האחרונות ליוני, ׳מתי תצאו לפנסיה?׳ היא השיבה, ׳ומה יהיה במדינה אם ביבי לא יהיה?׳"

זו התובנה של נתניהו ושל משפחתו. הוא באמת ובתמים מאמין בכך. ובמקום שתהיה לו עזר כנגדו שתאזן אותו, הוא מוקף במשפחה שרק מחזקת את המגלומניה הזאת ואת הפרנויה הנלווית לה. ואם למדתי משהו מהספר, זו התובנה שנתניהו באמת מאמין בכך. זה לא משחק. זו לא סתם תאוות שלטון וקרייריזם, אלא באמת אמונה עמוקה שבלעדיו המדינה תתמוטט. ולכן, כל מה שמסכן את שלטונו או נדמה שמסכן את שלטונו מסכן את קיום המדינה. ולכן יריביו הפוליטיים, כולל אלה שהוא בדה מליבו, הם אויבי המדינה. ולכן, כל צעד טקטי, כל תכסיס פוליטי, כל הפצת שקר, כל הסתה שהוא מוציא, נובעים מדאגה למדינה ולהגנה עליה מפני אויביה מבית ומחוץ.

מנין נובעת השנאה לגדעון סער והרדיפה רבת השנים שלו? מכך שהוא זכה במקום הראשון בפריימריז, זכה לאהדה רבה בליכוד ורבים ראו בו את היורש המיועד. וכך, למרות נאמנותו של סער לנתניהו, נתניהו סימן אותו כאיום. ואיום פוליטי עליו הוא איום על מדינת ישראל. וכדי להגן על מדינת ישראל, הכול כשר ומכאן שהכול כשר כדי לחסל את סער. ומנין השנאה היוקדת לרובי ריבלין? מכך שהוא מקורב לסער. ולכן, אם יהיה נשיא הוא יוביל פוטש נגדו ויטיל על סער להרכיב ממשלה. זוהי סכנה לעצם קיום המדינה ולכן חובה למנוע את בחירתו לנשיא. ומכך השנאה וההסתה נגד ממשלת בנט. עצם העובדה שאדם אחר ולא הוא מנהיג את המדינה, היא סכנה קיומית. כאשר הוא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, כפי שמצוין בספר, לצערי לא בהרחבה הראויה – היה זה צעד טקטי ראוי להבטיח את שלטונו ובכך את קיומה של ישראל. כאשר בנט הקים ממשלה עם רע"ם זה מעשה בגידה המסכן את קיום המדינה. כלומר, לא ברע"ם הבעייה אלא בזהות ראש הממשלה – האם זה נתניהו או אדם אחר. כל אדם אחר. מועלם מספרת איך הוא החל להפנות כתף קרה ליוסי כהן, מקורבו ובן טיפוחיו, לאחר פרישתו מראשות המוסד, כשנחשף לאהדה שכהן מקבל בקרב הליכודניקים. מבחינת נתניהו זו נורת אזהרה מהבהבת, ולא רחוק היום שבו נשמע סיפורים ואגדות על כהן הססמולן.

עד שהחלו החקירות נגדו, היה נתניהו בראש המגינים על מדינת החוק ומערכת המשפט. זה לא אמור להפתיע. כבן למשפחה רוויזיוניסטית, הוא התחנך על ברכי אותה תפיסה שעיצבה את עולמם של בני בגין ודן מרידור. ברגע שהחלו החקירות נגדו, מוסדות החוק והמשפט הפכו לאוייב. לא לאוייב שלו – לאויבי המדינה. הוא החל להפיץ תאוריות קונספירציה על מערכת שעניינה תפירת תיקים ועל מדינת העומק שכל מטרתה "להפיל את שלטון הימין." מקריאת הספר השתכנעתי שהוא אכן החל להאמין בקונספירציות הללו.

הספר מציג את הוויתורים המפליגים שנתניהו היה מוכן להם במשאים והמתנים עם הפלשתינאים, ושאותם הציג שוב ושוב למפלגות השמאל כאשר ניסה ולעיתים הצליח לצרף אותן לממשלתו. נכונותו לוויתורים התקרבה להצעות הקיצוניות של ברק ואולמרט.

"׳אתה חושב שאם תהיה הזדמנת לא אעשה את מה שברק ואולמרט היו עושים?׳ השיב נתניהו בטון נעלב," בשיחה עם דן מרידור. מזל מועלם מזכירה שנתניהו מעולם לא חזר בו מנאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלשתינאית. אולם היא לא יודעת לפענח את הקוד העומד מאחורי ההצעות – האם היתה זו טקטיקה בלבד, שנועדה להעביר את הכדור לצד השני ולא להצטייר כסרבנים – או נכונות אמת לוויתורים הללו.

גם אני כקורא לא הצלחתי לגבש עמדה בנדון. אבל ברור שכך או כך, הקוד שהפעיל אותו הוא "המדינה זה אני." כלומר, אם כדי לשרוד בשלטון הוא מוכן להבטיח להרצוג או לגבאי את אימוץ עמדות השמאל המדיני, הוא מאמין שזאת טובת המדינה. וכאשר למען שרידותו הוא הציע לשלי יחימוביץ׳ להיות שרת האוצר עם סמכויות חסרות תקדים והתחייבות לתמוך ברפורמות השמאל החברתי-כלכלי שהיא מייצגת, הוא משוכנע שזאת טובת המדינה. כלומר, טובת המדינה מחייבת את הישרדותו בשלטון, והוא כבר יתמרן.

בניגוד להרחבה על הוויתורים שהציע לפלשתינאים, מועלם לא הרבתה לעסוק בוויתורים המפליגים שהוא הציע לסורים. עוד בהיותו סגן שר החוץ, בשנות התשעים המוקדמות, הוא הזמין לשיחת רקע לא לפרסום את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, מראשי הדוחפים לנסיגה מהגולן. "הפגישה התקיימה בלשכת סגן שר החוץ... ׳ביבי הפתיע אותי כשאמר: אני מוכן למסור את כל רמת הגולן בעבור שלום עם סוריה,׳ הוא משחזר. ׳ארד אפילו חידד והוסיף שזה בדיוק כמו שבגין היה מוכן לוותר על סיני בשביל לשמור על יהוה ושומרון. ביבי, כנראה, רצה למצוא חן בעיניי. זו היתה שיחת אוף רקורד, אבל לא התאפקתי ופירסמתי וביבי לא הכחיש.׳"

ואכן, כבר בקדנציה הראשונה הוא חתר להסכם כזה בתיווכו של ידידו, הטייקון רון לאודר. המו"מ הזה מוזכר בספר, לא בפירוט מספיק, לטעמי. המו"מ שניהל בקדנציה השנייה שלו, עליה אני יודע ממקור ראשון, מיותר מאדם אחד שהיו מעורבים בכך, כלל לא מוזכר בספר. רק פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עצר את המו"מ.

האם הוא באמת ובתמים היה מוכן לנסיגה ושיטה בנו, תושבי הגולן ובאזרחי ישראל? או שמא הוא שיטה באסד האב ואסד הבן ובמתווכים האמריקאיים? אין לדעת. ולא ברור אם הוא ידע. הוא הבין שיש לקיים את המו"מ הזה, ואם היה מגיע להסכם, הוא היה משכנע קודם כל את עצמו, שלא הייתה ברירה כי החלופה היתה קטסטרופה.

נתניהו נבחר שוב ובקרוב ישוב לראשות הממשלה ויכתוב את הפרקים הבאים בביוגרפיות שעוד תכתבנה עליו. למרות ביקורתי על הספר, בסופו של דבר זה ספר טוב, מעניין, רהוט ומלא במידע ואני בהחלט ממליץ עליו.

גילוי נאות – מזל מועלם הייתה חניכתי בצופי מגדל העמק בגרעין לאורטל באמצע שנות השמונים, וכדובר ועד יישובי הגולן, והיא עיתונאית, הייתי עימה שוב בקשר. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו, אך יש לי אליה הערכה אישית ומקצועית.

2. צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח איתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן היתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק איתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה. עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים."

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים," "שיישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים." קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האוייב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש. שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

לרוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה היתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

אם המדינה תתנהג ככנופייה, לא תהיה לה תקומה.

לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו ׳השומר החדש׳. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תוכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תוכנית מפורטת להחזרת הריבונות. אייזנקוט כתב תוכנית מפורטת. תוכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים. מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה. החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשיו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית. לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר." סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ׳ מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד׳ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת וילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאוייב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעלייה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמיתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ׳ ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים." אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה... צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש."

אני מסכים איתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפלייה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו היתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתייה. מי שהיא דתייה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתייה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין לאומיות להומניזם, בין ציונות לסוציאליזם, ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטילטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם. רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדיין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה, הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע... האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

* ביד הלשון: אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר?

 ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל.

מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט׳, ל"ב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות, מאוחרות.

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [ 169]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

לקח ארגנטיני

לא צריך להיות מומחה גדול לכדורגל או פרשן מיומן של משחקים, כדי להבחין על נקלה ביהירותם של הארגנטינאים ובזילזולם ביריבתם הסעודית, במשחק ביניהם במונדיאל בקטאר. והעונש אכן הגיע מהר: שני גולים בשער הארגנטיני [לעומת גול אחד ויחיד של מסי] ותבוסה מורלית קשה ליהירים. 

וזה קורה כמובן לא רק במגרשי הספורט, אלא בחיינו בכלל. יהירות, התנשאות [יש אומרים "פלצנות"] וזלזול בזולת, מוענשים לא פעם בעונש קשה. לא צריך לתת כאן דוגמאות רבות לכך. 

לקח ארגנטיני – לכולם.

ההפסד של נבחרת אקוודור

אם נכון מה שהתפרסם באנגליה, שקטאר הציעה ליריבתה בפתיחת המונדיאל, נבחרת אקוודור, שוחד של 7.4 מיליון דולר, כדי שיפסידו בכוונה במשחק זה, אז אמנם אקוודור ניצחה 0:2, אבל "הפסידה" סכום של 7.4 מיליון דולר, שהיה נכנס לכיסיהם השחקנים הללו – ללא מאמץ. 

ייצוג

אלפי הפועלים שמתו בבניית האצטדיון בקטאר, באו בחצות הלילה אל מיטתו של נשיא פיפ"א ג׳אני אינפנטיני ודרשו ממנו ייצוג במשחקי המונדיאל, בתור אוהדים מתים ז"ל. הנשיא סירב להם, התהפך לצד השני  והמשיך לישון על משכבו בשלום.

לו"ז צפוי

לו"ז אירועים צפוי בזמן הקרוב, ברחוב בלפור בירושלים:  

* מסיבה לציון הקמת הממשלה. הזמנת שמפניה וסיגרים.

* מסיבה למינויו של יאיר נ. לראש לשכת ראש הממשלה ודובר הממשלה. 

* הזמנת שמפניה וסיגרים.

* מסיבה לכבוד העברת פיסקת ההתגברות בכנסת, והתפטרותם הקולקטיבית של כל שופטי בג"צ.

* הזמנת שמפניה וסיגרים.

* מסיבה לכבוד ביטול כל המשפטים של ראש ממשלת ישראל בנימין [ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו] נתניהו.

* הזמנת שמפניה וסיגרים.

* א. מ. [השם והכתובת שמורים במערכת] מודיע על חדלות פירעון.

[אהוד: יש לקוות כי הפעם שיפוץ המעון בבלפור לא יימשך שנה ויותר, כפי שיורשיו המוכשרים משכו, וקיוו שלא יחזור לשם לעולם. בכספים ששימשו למיגון ביתו של ראש הממשלה הזמני בנט ברעננה היה אפשר לשפץ פעמיים את המעון בבלפור ירושלים].

מקל

קח תנ"ך, קח מקל, והכה חיילת של צבא ההגנה לישראל.

מי מינה את בן-גביר?

מי שמינה את בן-גביר לשר בכיר בתחום הביטחון [פנים], הם בעצם הערבים והבדואים תושבי ישראל, שהפחידו את האזרחים היהודים במעשיהם ובהתנהגותם: פשיעה, טרור, פלילים, רצח בנות-משפחה, שנאת ישראל.  [כמובן, זה קורה גם בין היהודים, ואני לא מתעלם מכך].

איתמר בן-גביר איננו "כוס התה" שלי, אך אם הוא יצליח להשליט ביטחון וסדר ברחובותינו, ארים לכבודו כוסית.

חזון מלכות ישראל

"עם  ישראל  מאמין באל אחד, מקיים תורה אחת, זקוק למנהיג יהודי שייבחר בבחירות אישיות על-ידי כל האזרחים. לשם-כך עלינו לשנות את שיטת הממשל בישראל למשטר נשיאותי. הנשיא ישלוט על הביטחון, מדיניות-החוץ ומקרו-כלכלה, וינהיג את מדינת ישראל כחפצו, כאמור בדיני מלוכה, קדנציה אחת מלאה." זאת כתב הרב אפרים זלמנוביץ, רב ידוע, המפרסם את דעותיו ברבים, במאמרו "נשמת היהדות הדמוקרטית".    

למקרא מאמרו זה עולות על הדעת שלוש קושיות:

א. האם הנשיא-המלך ינהיג את ארצנו כמו פוטין ברוסיה, ארדואן בטורקיה, או קים ג׳ונג-און בצפון-קוריאה?

ב. האם קדנציה אחת של הנשיא-המלך תימשך ארבע שנים? ארבעים שנה, או כל ימי חייו?

ג. הרב כותב במאמרו: "נשיא זה ייבחר [בבחירות אישיות] על-ידי כל האזרחים." האם זה כולל גם את כל האזרחיות?

עט לחרב

אגודת הסופרים המצריים עומדת לסלק מן האגודה שני סופרים וסופרת, שספריהם תורגמו לעברית. הסופרים "הפושעים" הם: יוסוף זיידאן, עלאא אל-אסוואני ומונה פרינס.

לא נתפלא אם בקרוב ישרפו את ספריהם במדורה בכיכר בעיר.

אגודת הסופרים המצריים מתנגדת לשלום עם ישראל מכל-וכול. סופרי מצרים הפטריוטים ואוהבי האדם והשלום, מעצם עיסוקם בספרות, מתפללים לאללה שיהפוך את עטם לחרב וחרוזיהם לקליעים, לתקוע אותם בלב כל ישראלי [ויהודי בכלל?]

"אנשי-רוח" כאלה, מגדות הנילוס. 

יד חמה לאוקראינה

מובנת לכל הזהירות שלנו שלא להסתבך עם רוסיה, הנוכחת באזורנו ומפחידה בעצם נוכחותה – ולהיענות לבקשותיו של נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי, לשלוח לצבאו נשק הגנה וציוד צבאי אחר. חבל וצר שלא ניתן להיענות לבקשותיו אלה.           

אבל זה לא אומר שאי-אפשר לארגן מאה גנרטורים, או יותר, שיספקו חשמל וחום לאזורים שהרוסים הרסו בהם את התשתיות של חיי היום-יום של האזרחים בעורף, שקופאים בקור של החורף הקשה באוקראינה.

יש להושיט להם יד חמה.

יהודה גור-אריה

* * *

ארנה גולן

"ילדי הטבע" שהיינו והבריאות בקיבוץ החלוצי

חלק שני

ג. אנחנו גדלים בטבע החשוף ו"מתגברים"

היום, כאשר זועקים בחברות השפע על  משבר האקלים,  על התחממות כדור הארץ ועל חובת  השמירה על "הטבע", אני נזכרת היטב איך אנחנו בירכנו על ריסון הטבע הפראי, על הפיכתו  למיושב ועל הגנה מפגעי האקלים החם. נהנינו אמנם בטבע הפרוץ והחופשי, אבל שמחנו על הפרחת הארץ ושדות הקיבוץ והדשאים בקיבוץ ובמיוחד על הפיתוח הטכנולוגי, ואפילו על המאווררים, שלפתע הגיעו  במאוחר בשנות ה-50.

שימחו אותנו במיוחד האוטובוסים והמשאיות למרות שהיו  מרעישים ומזהמים כי הם היו אז שיא הקידמה, וכל זאת  בלא לשער כלל את  הבעיות העתידיות של היום בחברת שפע. כמה שמח ונהדר היה לילדי טבע שכמותנו לנסוע באוטובוס הרועש עם עמרם הנהג מקבוצת כנרת שאהבנו, ואיש לא חלם עוד שיבואו ימים אחרים.

אי לכך, בתנאים הקשים  הינדה, האחות של הקיבוץ, היתה בעינינו סמכות עליונה ללא ערעור המגינה על בריאותנו וחיינו. מאירָה, מבנות קבוצת "השחר", כה הפנימה את ההוקרה לתפקיד הרפואי הנישגב, עד שמילדותה אימצה לה את החלום להיות אחות כשתגדל. היא אף הגשימה את החלום באופן מופלא. לאחר הצבא היא היתה האחות המסייעת להינדה וכך במשך שנים, וכשהינדה נפטרה הפכה מאירה לאחות הראשית והתגלתה במלוא אנושיותה ובקיאותה.

אבל אנחנו לא ידענו, כמובן, אז  – כלום על אוזלת ידה של הרפואה ודברים רבי חשיבות העלימו מאיתנו. לא ידענו כלל אפילו כי באותו זמן לערך שבו נולדנו אנחנו נולדו עוד שלושה תינוקות אך הם  נפטרו לאחר השנה הראשונה לחייהם ממחלות שאיש לא ידע לזהותן או לרפא אותן. שניים מהם נקבְרוּ בבית הקברות בחדרה בקברים קטנים  שאיש לא ידע מיהם, והשלישי נקבר כבר בדגניה א׳ כי לא היה עוד בית עלמין במסדה. מעולם לא סופר לנו על כך דבר. מותם לא תועד במסמכים, לא כל שכן שלא צויין ב"ספר מסדה", ורק טוביה שמע את "השמועה" על כך מהורָיו ואימת אותה רק בשנה האחרונה! וכיצד? כי באופן מקרי זה נודע לרמי, אחיו של אחד הנפטרים, שגילה לאחר רמזים ששמע וחקירה מפרכת  שאחיו התינוק, ששמו היה אורי ושהוריו מעולם לא הזכירו את דבר קיומו ופטירתו, נקבר בכלל  בדגניה א׳ כיוון שבמסדה, שאך עלתה להתיישבות, עדיין לא היה בית עלמין.

אני ידעתי על כך במעורפל מתמונה שגיליתי בעיזבון הוריי שנפטרו ב-1982. היתה זו תמונה חגיגית של כל האימהות הצעירות ותינוקותיהן, וגם אני שם בזרועות אימי, אבל להפתעתי עוד שלוש חברות מחזיקות תינוקות שלא ידעתי כלל על קיומם. משום מה לא התעכבתי על העניין כי לא היה לי את מי לשאול, עד שטוביה פנה אליי לאחרונה ושאל אם ידוע לי דבר כלשהו על הפרשה וסיפרתי לו שאכן הדבר נכון כפי שרואים בבירור בתמונה.  ניתן רק לשער את אבלם של הוריהם הצעירים, שלא רק קברו את תינוקותיהם הראשונים והזעירים, אלא גם אסרו על עצמם לתת ביטוי לכאבָם ולהזכיר את האובדן אפילו בקרב בני משפחתם ועד סוף חייהם! אבל זו היתה דרך ההתגברות והיא הוטמעה ללא שאלה.

ייתכן, שגם מותם חיזק , בין השאר, את  ההחלטה שנתקבלה ע"י החברים בחדרה שלא להביא  עוד ילדים לעולם בתנאים הכלכליים והתברואתיים הקשים ששררו שם. אבל ההחלטה הבלתי אפשרית הזאת הופרה מלכתחילה. אנחנו, ילדי "קבוצת השחר", כפי שנקראנו לְיָמים, נולדנו על אף האיסור המפורש והיה זה מעשה נועז של הורינו, שהעזו להפר את ההחלטה. ושעה שגילו שהחברות הצעירות נכנסו להריון מיהרו להינשא אצל רב המושבה חדרה הסובלני במשרדו וכך נתקבל אישור פורמלי. ואילו החברה האחת שנשמעה להחלטה ולאחר שנכנסה להריון הפסיקה אותו, לא יכלה עוד ללדת והוריי ליוו אותה ואת בעלה תמיד במנוד ראש ובצער עמוק על ערירותם.

לְאור ניסיונם המר, השקיעו החברים מאמצים כּבִירים בהגנה עלינו מפני המחלות ו"המזיקים" הלא נודעים וביקשו ליצור תנאים היגייניים נאותים בעזרת "לִיזוֹל" ושאר נוזלים חריפים ושורפים, שלא הועילו הרבה בתנאים הבלתי אפשריים. טוביה אף זוכר שכאשר עמוס חלה בקדחת ואי אפשר היה לתת לו "חִינין" ושאר סמים חריפים שנתנו למבוגרים, תלתה אימו נעמי בייאושה, ובעצת חברותיה וכנהוג בעיר הולדתה, טשרנוביץ – שרשרות של שום על צווארו הקטן. כנראה סָברָה שהריחַ הרע והעז יַבְריח את המזיקים. טוביה, לעומת זאת, קינא בעמוס על הטיפול המסור והדאגה שהקיפה אותו אז, והוא נרגע רק כשראה איך בכל זאת כופים על עמוס הקטן לבלוע באי-רצון סַמֵי רפואה מָרִים, שרקחו עבורו מירקות שונים, בעודו מביע סלידה וכמעט נחנק.

עמוס לא היה יחידי. כולנו חלינו במחלות שונות, איש איש בתורו, והוסַפְנו לַחֲלות גם כאשר העבירו אותנו, הילדים הראשונים, להתיישבות במסדה, כשנה לאחר ייסודה. בתנאי ההיגיינה הקשים ובמגורים בשטח החשוף לקינולא רק במחלות ילדים אלא גם במחלות שבהן לקו המבוגרים: שלשולים, תולעים במעיים, דיזנטריה וטיפוס ודלקות עיניים בייחוד בקיץ, והצטננויות, כאבי אוזניים, "גריפּה" – הלא היא השפעת – דלקת ריאות ואַף דולף ללא סוף, בחורף. אבל אנחנו לא התאוננו ו"התגברנו".

בנוסף נפלו עלינו צרות נוספות שהיום כבר כמעט עברו מן העולם. כך, למשל, הסקרלטינה – הלא היא מחלת השָׁנִית – שבהיעדר אנטיביוטיקה נחשבה למחלה מסכנת חיים, לא רק את חיי החולה בה אלא גם את חיי חבריו, כי קל מאד להידבק בה. אי לכך, מיד עם הופעת הפריחה האדמונית על הגוף, היו מחליטים לאשפז את הילד המסכן והמבוהל בבדידות מוחלטת ולמשך שבועיים לפחות. והיכן יאשפזו? בבית החולים בטבריה הרי אין מקום לאשפז כל ילד חולה. אז מצאו פתרון: לאשפז באחת מארבע עמדות השמירה שנבנו בקצוות המשק. הן היו בנויות בטון אך היו בהן פתחי יֶרי שנחשבו לפתחי אוורור והעיקר, הן היו ממוקמות הרחק ממגורי אדם. רק אחד מהוריו של הילד הורשה לבקרו ולהביא לו אוכל ומשחקים מעשי ידי המטפלת והנגרייה, ולהיפרד ממנו עד הארוחה הבאה. אפילו בלילה לא  נשאר עימו אדם. אך הינדה  הגיעה, כמובן, כולה רצינות ואחריות. היא כרכה מטפחת בד לבנה על פּיהָ ועל אפּהּ ובעוז רוח ניגשה אל החולה המסכן, מדדה לו את החום, ליטפה את המצח הבוער, ניסתה לעודד את רוחו, השקתה אותו ב"סמי רפואה" וציפתה עם כולם שהגוף הקטן יתגבר. ולא ייאמן,  הוא התגבר!

כך התחסנו. ובכל זאת הוסיפו לפגוע בנו מחלות שהכרח היה לאשפז בגללן בבית החולים, כמו טיפוס המעיים או אבעבועות שחורות וגרוע מכל – דלֶקת קרוּם המוחַ. הקושי היה שלא תמיד ידעו לאבחן את המחלה בזמן וגם לא תמיד ידעו לקשׁר בין המחלה לבין תוצאותיה. כך היו ילדים ששילמו מחיר כבד על האיחור באיבחון מחלתם או על היעדר תרופות ראויות. וקרה, למשל, שילד שנפגע בדלקת קרום המוח שאובחנה במאוחר, לקה בפיגור התפתחותי קל וזמני. וכיוון שלא ידעו את מקורו הוגדר הילד בטעות קשה כלוקה ב"פיגור שכלי", ולא רק שלא הוענק לו טיפול הולם אלא הוא גם נשלח למוסד טיפולי בלתי הולם בעליל.

ואיך שרדנו? קצת בזכות המזל והרבה בזכות הדאגה והטיפול המסור והאוהב. ואנחנו סבלנו, כמו הורינו, בשתיקה, מילאנו אחר ההוראות, שכבנו כנדרש במיטותינו ימים ולמדנו מן החברים כי אין ברירה אחרת ויש להתגבר. אף כי המחלות ארכו זמן רב, לבסוף הן בכל זאת חלפו, והעיקר – לעתים היה בהן אפילו צד משמח ומרנין לב. הכיצד? כשחָלינו – וכל מחלה נחשבה למסוכנת ומדבקת – יש והעבירו אותנו היישר לחדר ההורים. וזה היה נהדר! סוף סוף אפשר היה להתפנק (לא הרבה, כמובן), להיות חלשים וקודחים מחום ואפילו להתרפק על ההורים. ידענו אז שההורים  באים, מכסים אותנו, מניחים את היד על המצח ומקמטים את מצחם בדאגה עמוקה, ואז אתה חש את עצמך כמרכז העולם. גם יָדַענו אז היטב, כי כל שאר הילדים מקנאים בנו ואולי אפילו מייחלים לחלות כְּמוֹתנוּ, שהרי בבית הילדים נתבענו לנהוג "בגבורה", לחשוק שיניים ולא לבכות ולא להתלונן ולא לתבוע "פינוק", שהרי "בני חלוצים ומיישבי הארץ" אנחנו.

ד. אני כ"ילדת טבע" בקיבוץ

"להיות גיבורה" למדתי גם אני. ודי בקושי למדתי. אמנם, רוב הימים הייתי אני, והיו חבריי, בריאים ונהנים בטבע הפתוח ומנהלים סדר יום צפוף וקפדני, אבל המשברים הרפואיים שלי נצרבו בזיכרוני היטב, אולי בגלל עוצמתם ואולי בשל היעדר תרופה לרובם. כך היה, למשל, כשחליתי בטיפוס המעיים בתחילת כיתה ב׳. כשהחריפה המחלה הוחלט לאשפז אותי בבית החולים בעפולה, שנחשב באותם ימים לפאר הרפואה של הישוב הארץ-ישראלי. וכך הובאתי לבית החולים ואושפזתי במחלקת הילדים, ועדיין זכור לי היטב הבוהק הלבן שסינוור את עינַיי עם כניסתי. אצלנו הרי היה הכול מאובק למרות המאבק האין סופי באבק. הגעתי במשאית, כמובן, עם הוריי ועם הנהג, ראיתי ילדים שוכבים במיטות הצחורות ונבהלתי. ובעוד אני נבהלת ונרגשת, נפרדו ממני לפתע ההורים, נופפו לי לשלום ויצאו.

רק במאוחר התברר לי שכך היה נהוג אז, שהרי אם תארך הפרידה אפרוץ ודאי בבכי כך חשבו אז . אבל הבכי הפך לזעקה פנימית.  אך אני, וגם זה כמִנהג התקופה, החנקתי אותו  בתוכי ושתקתי. אבל אז עדיין לא ידעתי שאני עתידה להישאר שם למשך שלושה חודשים תמימים ומדכאים שאחריהם עוד יבואו ימי החלמה רבים בבית. לא זכור לי איך הסתגלתי למקום, ואני בטוחה שטיפלו בי היטב במגבלות הידע הרפואי של אז. אבל זכור לי הכאב הגדול על הניתוק הכפוי מהוריי ומאחי גדעון ומחבריי למשך כל אותם שלושה חודשים, למרות שראיתי שכך נהגו עם כל שאר הילדים החולים. הרי שום אמצעי תקשורת בין אנשים לא היה אז. גם הפסד הלימודים הטריד אותי ובמיוחד משום שאהבתי מאוד את המורה שלנו בכיתות א׳-ב׳, רחל, אבל באין ברירה התנחמתי במשחקים המעטים שהוכנו שם עבורנו.

אז גם סברו כי ביקורים תכופים של ההורים עשויים להחליש את כוח התנגדותו של הילד למחלה, כי הרי הבכי וּכאב הפרידה ימוטטו את עמידתו. ארץ קשוחה זו היתה. וכיוָן שעדיין לא נמצאה תרופה למחלת המעיים הקשה והכרח היה לצפות להתגברות הגוף בכוחות עצמו, סברו אז באורח מוזר כי אסור להעציב את רוחו של הילד, שהרי הוא עתיד להיחלש בשעה שייאלץ  להיפרד מן ההורים. איש לא חשב אז בסביבתנו ש"הפינוק" בידי ההורים, ואפילו הנשיקות (שלא רווחו אז כלל אצלנו ולא רק אצלנו) והמתנות, עשויים דווקא לחזק את רוחו של הילד הנחלש. מי מומחה יותר בריפוי מן הרופאים ומן "האחיות הרחמניות" הלבושות לבן, חשבו אז, ואת ההורים סילקוּ. לימים הרי יסלקו את הבעל ואת ההורים מן הלידה, ועד השחרור של היולדת הביתה הם לא יורשו להיכנס למחלקת היולדות או לראות את התינוקות!

עד היום זכור לי איך יום אחד הביאה לי האחות לחדר הילדים בבית החולים מתנה ארוזה בנייר חום. היו בה מחברות ציור ועפרונות.

"איך הגיעה המתנה?" שאלתי את האחות. "היא הגיעה זה עתה בדואר ובמיוחד עבורך."

ניסיתי לצייר אבל געגועיי לבית ולהוריי גברו עליי ובדמעות קמתי וניגשתי לחלון שהשקיף על גינת בית חולים שבכניסה הראשית על מנת שלא יראו את בכיי. ומה אני רואה שם? אל מול הכניסה ובראשים מורמים אל חלון חדרי שבקומה השנייה, עמדו אבא ואימא וסירבו להיפרד ולשוב אל תחנת האוטובוס. צעקתי אליהם ונופפתי בידיי מעבר לזכוכית, אבל הם כבר לא שמעו. ראיתי אותם מתרחקים אט אט, הולכים לכיווּן תחנת האוטובוס. ואת בכיי הנואש לא יכול היה להרגיע אז איש.

"למה לא עליתם אליי?" זעפתי עליהם כשבאו לקחת אותי סוף סוף הביתה, וסירבתי לדבּר איתם. "לא הירשו לנו," הסבירו לי. "האם ראית ביקורים אצל ילדים אחרים?" שאלו.

לא, לא ראיתי. ולפתע נזכרתי. "כן! ראיתי!" קראתי בדמעות. "אצל מי?" נקבתי בשמו, שהרי נעשינו כולנו שם חברים. ואימא השיבה: "נכון, סיפרו לנו. אבל הירשו להם לבקר כי הוא היה כמעט בריא. אצל ילדים ממש חולים לא מרשים לבקר."

 לא קיבלתי את ההסבר, בכיתי אבל לבסוף השלמתי עם הוריי. אלא שאת הפגיעה ברגל השמאלית שלי שנפגעה קשה  והחלה לצלוע, קשה היה להסתיר.

לשהייה הארוכה הזאת היו גם תוצאות נוספות כשבישיבת המורים הציעו להשאיר אותי כיתה בגלל הפסד הלימודים. ורק בזכות המורה האהובה עליי רחל, שהתעקשה על יכולתי להשלים את הדברים, נשארתי בכיתה ב׳ עם כל חבריי.

ארנה גולן

המשך אחרון יבוא

* * *

מיכאל רייך

שְׁכֵנִי וַאֲנִי

שָׁכֵן מוּזָר יֵשׁ לִי שֶׁרַב חֶפְצוֹ לְקַרְבֵנִי בְּדַרְכּוֹ הַמְּגֻשֶּׁמֶת

אֶל הָאֲדָמָה,

נִשְׁבָּע הָאִישׁ בִּזְקָנוֹ הַמְּדֻבְלָל שֶׁל נְבִיאוֹ

שֶׁיַּהֲפֹךְ אוֹתִי וְשֶׁכְּמוֹתִי לְשׁוֹכְנֵי עָפָר

אֶלָא אִם כֵּן נִגְלֶה מִשְׁפַּחְתִּי וְאָנֹכִי

לְאַרְצוֹת מוֹצָא הוֹרֵינוּ בַּנֵּכַר

אֲנִי מְזָהֵה אִי הֲבָנָה מְסֻיֶּמֶת בֵּינִי לְבֵין שְׁכֵנִי בַּאֲשֶׁר

לִתְפִיסַת הָאָדָמָה: 

הוּא אוֹהֵב לִקְבֹּר וַאֲנִי אוֹהֵב לִשְׁתֹּל

הוּא אוֹהֵב בּוֹר וַאֲנִי אוֹהֵב גִּבְעוֹל

בָּא לִי לְחַבֵּק אֶת הָרְגָבִים הַטּוֹבִים

כְּפִי שֶׁהָאָדָמָה מֵשִׁיבָה לִי אֲהָבָתָהּ

בִּיבוּלָהּ

הַאִם עָלַי לְהִתְנַצֵּל עַל חֵטְא שִׁיבָתִי

לְמוֹלַדְתִּי מִקַּדְמַת דְּנָה

כֵּן, זֶהוּ כָּל חֶטְאִי הַגָּדוֹל

"אֶעֱזֹר לְךָ לְטַפֵּל הֵיטֵב בִּגְפָנֶיךָ – "

אֲנִי אוֹמֵר לוֹ

אַךְ שְׁכֵנִי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחֹל

* * *

אילן בושם

11 שירים ל׳חדשות בן עזר׳

סוף נובמבר 2022

הכותב

הוּא יָשַׁב עַל הַדַּפִּים

וְחָשַׁב אֵיךְ יוֹצְאִים מִזֶּה?

מָה לוֹמַר?

אֵיךְ לוֹמַר?

מָה לִכְתֹּב?

אֵיךְ לִכְתֹּב?

יָשַׁב וְחָשַׁב טוֹב-טוֹב...           

חריקות בזוגיות

הוּא נוֹשֵׂא מַסָּה

עַד כָּמָּה שֶׁהוּא

אוֹהֵב אוֹתָהּ

וְהִיא נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ

עָלֶיהָ כְּמַעֲמָסָה.

זוג

לֹא הָלַךְ לוֹ

וְהוּא הוֹצִיא אֶת זֶה עָלֶיהָ,

בָּעַט בִּנְעֲלֶיהָ

אוֹ-טוֹ-טוֹ הָיָה מֵרִים

יָדוֹ עָלֶיהָ.

וַאֲנִי מַאֲמִין

שֶׁכִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב

הָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו כְּלַפֶּיהָ

עַל מִין.

עמד על שלו

הוּא יָדַע אוֹתָהּ

וְעָשָׂה בָּהּ

כִּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ

לַמְרוֹת שֶׁאָמְרָה לוֹ:

לֹא וָלֹא!

*

שְׁכִיב מֵרַע שָׁכַב

עֲדַיִן לֹא

עִם אֲבוֹתָיו

אֲבָל כְּבָר לֹא

עִם אֲהוּבוֹתָיו.

*

הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

עַל מַכָּרָה וָתִיקָה

שֶׁחָלְפָה עַל פְּנֵיהֶם.

"אֲבָל אֵיךְ הִיא נִרְאֵיתָ הַיּוֹם?

– אָיוֹם!"

בבית העלמין

אָמְרָה רִימָה לִרְעוּתָהּ:

הַפֶּגֶר הוּא אָמְנָם כָּבֵד

אֲבָל אֲנַחְנוּ

נְנַקְנֵק אוֹתוֹ

עַד הָעֶצֶם!

חנות התכשיטים

מִבַּעַד לְחַלּוֹן הָרַאֲוָה

רָאֲתָה בַּעֲלַת הַחֲנוּת

אֶת הַלָּקוֹחַ הַכָּבֵד

הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב לְאִטּוֹ

וְהִיא זִנְקָה מִמְּקוֹמָהּ

וְיָדְעָה טוֹב-טוֹב לָמָּה.

במסעדה

הַלָּקוֹחַ רָמַז בְּיָדוֹ

לַמֶּלְצַר שֶׁהִבִּיט בּוֹ

אַךְ לֹא נִגַּשׁ אֵלָיו מִיָּד.

הַלָּקוֹחַ נִפְנֵף

וְחָזַר וְנוֹפֵף

(כְּמוֹ בְּמֹעַל יָד)

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף

הַמֶּלְצָר הִתְקָרֵב.

הֵם דָּנוּ וְדָנוּ

סִכְּמוּ מָה שֶׁסִּכְּמוּ

עַד שֶׁהִסְכִּימוּ.

חתולתי

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן

הִיא לֹא נִרְאֲתָה

בְּמֵיטָבָהּ;

שָׁנִים רַבּוֹת הָיְתָה

חֵלֶק מֵחַיַּי.

מָה יְהֵא עָלַי

אִם לָהּ

יִקְרֶה מָה?

היתושון

מוֹצֵץ וּמוֹצֵץ

אֶת דָּמִי

וְלֹא עוֹלֶה כְּלָל

עַל דַּעְתּוֹ

שֶׁהוּא עָלוּל

לְהִמָּחֵץ.

אילן בושם

* * *

משה גרנות

שחרור מבית הסוהר שבנינו לנו

על הרומן של שולה מודן

"מסיבה לילדות טובות"

מודן 2016, 373 עמ׳

"מסיבה לילדות טובות" הוא הרומן הראשון של שולה מודן, ואם אינני טועה, עד לרגע כתיבת רשימה זאת – הוא היחיד, ליוצרת ברוכת כישרון שהעניקה לקוראים סדרת ספרי הבישול רבי המכר שלה ("בישולה"), ספרי ילדים מרנינים, תרגומים, והיא גם עורכת מוערכת ומוציאה לאור.

לפני שאביא בפני הקורא את תמצית סיפור המעשה, אציין מאפיינים מיוחדים לרומן הזה: לאורך כולו משובצים צילומים דהים בשחור לבן, שהקורא משער שהם מתייחסים לגיבורים ולקורותיהם, אבל אין שום הסבר מתחתיהם. לקורא נותר לשער שמדובר בגיבורים המוכרים לסופרת, שהיא ילידת 1944, וסיפור המעשה מתרחש בסוף שנות השלושים, ותחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. לא יהיה מופרך לשער שהגיבורים הם אבותיה ובני זמנם.

מאפיין אחר הוא ריבוי השירים ששרים זה לזה, ואלה לאלה – הצעירים, המבוגרים, האוהבים, והסופרת דווקא טורחת לציין בהערות שוליים מי חיבר ואיזה זמר או זמרת שרו אותם. מאפיין נוסף הוא היידיש שרוב גיבורי הספר, שעלו מפולין, מדברים בה, או משבצים אותה בדבריהם ובשיריהם.

ועתה אגולל בקיצור את סיפור המעשה: האירועים ברומן סובבים סביב שלוש משפחות בתל-אביב הקטנה בתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה. המשפחה העיקרית היא משפחתה של גברת רחל (במלעיל) ובעלה רב יענקל. הוא בעל מכולת, שמרבה במעשי חסד, ומארח בביתו את באי בית הכנסת, שם הוא משמש כגבאי. בניגוד למזגו הנוח של יענקל, גברת רחל היא אישה קפדנית בכל הקשור לאיך חובה להתנהג, וסיסמת חייה היא המילים היידישאיות "ס׳פאסט נישט", שמשמען – לא מתאים: לא מתאים לבן טובים לנעול סנדלים בלי גרביים, לא מתאים לבת טובים לאחר לחזור מבית הספר וכו׳. הם ילידי העיר הפולנית לודז׳, ועלו ארצה מיד אחרי חתונתם. הבן הבכור שלהם הוא מוטל, שמסיר את הכיפה מראשו, ולובש חולצת חאקי בסתר כדי להשתתף  בפעולות הצופים. אחותו רבקה היא בת כנועה המקבלת את מרות הוריה בחריקת שיניים, גם כאשר אלה  משדכים לה חתן. אחות נוספת היא חיה׳לה, מרדנית גדולה, שאיננה מוכנה לחיות את החיים האבודים כמו אלה של אימה, היא רוצה ללמוד באוניברסיטה, ורוצה לבחור בעצמה את בן זוגה.

המשפחה השנייה היא משפחתה של שרה (מלרע!), שמוטל מחזר אחריה ללא הצלחה במשך שנים. היא תלמידה מצטיינת, ואחת הדוברות המרכזיות בקן הצופים. היא שייכת לסיסמה "ס׳פאסט נישט", כלומר מתנהגת לפי הספר, אוהבת תרבות, ודבריה הם תמיד נאומים והרצאות, כשהיא מצליפה בלשונה במוטל המחזר אחריה, בשל ליצנותו, והעובדה שזנח את הלימודים כדי לסייע לפרנסת המשפחה. דווקא אימה, פנצ׳ה, שהשפה העברית איננה שגורה בפיה, היא הרבה יותר מתירנית, ודווקא מעודדת אותה להתרועע עם מוטל. אביה הקפדן, מאיר ליבשטיין, שמונע משרה ללמוד משחק (ס׳פאסט נישט), נמצא די בצל, כמו גם אחיה מיז׳ו. המשפחה הזאת עלתה מהעיר טולוסטה בפולין, וגרה במרתף עלוב ברחוב דיזנגוף.

משפחה שלישית, היא משפחתה של אידה ודיסלבסקי, המורה למוסיקה, חברה של רחל מחו"ל, עליה נודע לנו מתיאור הפגישה של חיה׳לה עימה, בה היא מספרת את קורות חייה: גם אותה רצו להשיא בגיל צעיר, אבל היא מרדה, למדה באקדמיה למוסיקה, עלתה ארצה כשהיא רווקה בת עשרים ושמונה, ואז חיה "בחטא" עם גבר בקיבוץ עד שנכנסה להריון. דור ההורים של משפחות אלה מתייחסים אל הגולה כאל גן עדן אבוד – אז קראו ספרים קלאסיים בפולנית ורוסית (דוסטוייבסקי, טולסטוי, טורגנייב, פושקין, מיצקביץ׳, סינקביץ׳ – ספרים שבארץ מוחבאים בבוידעם כ"מוקצה"), ביקרו באופרה (רחל בכתה על גורלה של טטיאנה באופרה "יבגני אונגין"). גברת רחל שסוטרת לבתה, אשר ניצלה את ההזדמנות שהוריה נסעו לבית הבראה, כדי להתארח בקיבוץ הדרומי אצל הידיד שלה שמוליק, ומכנה אותה זונה! – ובכן היא עצמה גם יוצאת בלילות בלבוש אלגנטי להציץ במלון פלטין, שם מבלים קצינים בריטים בעלי נימוסים תרבותיים, ואף מתרועעת עם סרג׳נט בריטי, ורוקדת איתו לצלילי מוסיקה הבוקעת מבית קפה. אחרי מותה מתגלה איגרת שכתב לה אותו סרג׳נט, כשנאלץ לחזור למולדתו.

שרה נישאת בסופו של דבר למוטל, ולמרות שהיא מודעת ליופיו ולמזגו הנוח, היא מתנשאת עליו ומשפילה אותו. הוא מוצא פסקה במחברת היומן שלה, בה היא מביעה אכזבה מנישואיה לאיש פשוט וקל דעת כמו מוטל. נולד להם ילד, שמכונה בשם "קטנוני", האוהב את השובבות של אביו, ומסתייג מהקפדנות של אימו ושל הגננת שמכריחה אותו לאכול את הדייסה המאוסה. מוטל מנצל את המשימה שקיבל ממחתרת הלח"י, אליה גויס, כדי לקחת את קטנוני מהגן, ולנסוע עמו למלא את המשימה בחיפה. הוא משאיר לשרה פתק שייעדר עם הילד למיספר ימים כדי שהרעש שהוא מקים במשחקיו עם קטנוני, לא יפריעו לה בעיוניה, כפי שהיא תדיר מתלוננת. שרה חוששת שמוטל מתכוון לעוזבה, והיא מתכוונת לכפר על חטאיה בכותל המערבי, אבל במקום זה היא מצטרפת למנזר רטיסבון, שם מתחנכות יתומות בכללים הרבה יותר נוקשים מאשר אלה שהיא עצמה חיה בהם – על כל חטא קטן יש עונשי גוף קשים, וכשאחת הבנות מרטיבה במיטה, היא מועמדת לעונש של הצלפות.

הספר מתאר בצורה מאוד משכנעת את המאבק שבין הנורמות הדתיות הקפדניות של ההורים, שמשאירות צלקות קשות עליהם ועל צאצאיהם, ובין המרד הצפוי כלפי נורמות אלו. המסר של הרומן מופיע בדבריה של חיה׳לה המרדנית: "צריך לצאת מבית הסוהר שבנינו לנו" (עמ׳ 323); "אני רוצה לחיות את החיים האבודים של אימא" (עמ׳ 373).

הזכרתי קודם את היידיש העסיסית שבפי הגיבורים, המתורגמת מיד לעברית, שפה שהיתה שגורה בפיהם של מיליוני יהודים באירופה ובשתי האמריקות, שבה חוברו יצירות מופת, ואשר נוצחה בנוק-אאוט על ידי העברית. אזכיר כאן גם את הדרך המעניינת בה תיארה הסופרת את התקופה: רחוב דיזנגוף לא היה סלול, הדליג׳נס נוסע ברחוב אלנבי, בקפה "אררט" פוגשים את שלונסקי אלכסנדר פן והצייר ראובן, מוטל ושרה צופים בסרטים "חלף עם הרוח" ו"אנקת גבהים", שמוליק קונה לחיה׳לה כרטיסים ל"הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, טוסקניני מגיע לתל-אביב לנצח על התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית. מוזכר המורה לגיאוגרפיה בגימנסיה בלפור, הגיאוגרף יהויקים פאפוריש ששיבח את המחברות המושקעות של תלמידתו שרה. ד"ר יוסף בורג מוזכר בספר כמנהל בית ספר בו למדה חיה׳לה, כשבאמת הוא היה רק מורה בגימנסיה הרצליה. מוזכרים ברקע המאורעות הקשים: הספר הלבן, ליל הבדולח, הפצצת תל-אביב על ידי מטוסי איטליה, ניצחון בריטניה באל-עלמיין ועוד.

יש בספר תיאורים מרתקים, למשל תיאור ליל הכלולות המדכא של רבקה ואלימלך החזן (עמ׳ 157); תיאור המתרחצות וההווי שלהן שבמקלחת הבנות בקיבוץ (עמ׳ 247-245), תיאור העונג באכילת ממתק (עמ׳ 151), תיאורים מעוררי תיאבון של התבשילים היהודיים במזרח אירופה. התיאור המרגש ביותר הוא מעמד הלווייתה של גברת רחל, שאהבה פעם לקרוא לנגן, לבקר באופרות, בימים שלא היתה סמרטוט. בהלוויה ואחריה מתואר והאבל הנוגע ללב של בעלה, רב יענקל.

מדוע נקרא הספר "מסיבה לילדות טובות"? ובכן זה היה שמה של ההתוועדות של רחל, אידה, חמדה בשארי התימנייה השמחה וגברת בורשטיין ליד הגרמופון, כשהן מאזינות כילדות טובות לפרקי חזנות של משפחת מלבסקי, וגם לאריות מאופרות. אני ממליץ בחום על ספר מיוחד זה.

משה גרנות

* * *

אחד הניצחונות הגדולים של הטרור הפלסטיני השואף להכחיד אותנו הוא שצה"ל המשטרה ומערכת הביטחון יתחילו להיות מזוהים עם סמוטריץ׳ ובן גביר ויתרחש ניכור כלפיהם בקרב חלק גדול מהעם!

* * *

עדינה בר-אל

מוריאל אוזן – חליפה מהודרת לעוגה

מוריאל אוזן ממושב גילת היתה אחות וערכה הסבה לתחום הקונדיטוריה. היא מבטאת את היצירתיות שלה באמצעות עוגות. בגיל חמישים הוציאה לאור ספר עם חמישים מתכונים בשם הדו-משמעי "Sweet Fifty".

חינוך לערכים ומידות טובות

מוריאל נולדה בנתיבות להוריה דוד ויוכבד קוסקס, שעלו מטוניס באמצע שנות החמישים של המאה העשרים. אביה היה נגר ואימה עקרת בית ומורה לתפירה. היא בת בכורה מבין שלושה ילדים. ילדותה עברה עליה בנתיבות. בסוף כיתה ח׳ החליטה להירשם ל"אולפנת ערד", פנימייה דתית של בני עקיבא. "האולפנה הזו נחשבה מוסד חינוכי ברמה גבוהה מבחינה לימודית וחברתית. בחרתי ללמוד בה עם חברותיי, למרות שלא היינו דתיים בבית, אלא רק מסורתיים." בתחילה היא חשה שהיא הפסידה משהו מתקופת הנעורים, אבל במבט לאחור היא אומרת:  "היום אני מברכת שלמדתי שם. לדעתי זה עיצב את האישיות שלי עד היום. מאז  שהתבגרתי אני מבינה שזה היה ממש טוב בשבילי, שלא נחשפתי לכל מה שהיה ברחוב, לא יצאתי למועדונים והייתי ילדה כזאת טובה."

כאשר היא מתבקשת לציין אילו מידות טובות רכשה שם, היא מציינת את הנאמנות, הליכות ונימוסים, עזרה הדדית, להפחית לשון הרע ובעיקר כל הקשור בין אדם וחברו. מתוך המקצועות שבחרה בהמשך מסתבר שהיא רכשה שם את ערך הנתינה, נתינה לאחרים מכל הלב.8

אחות בבית חולים

לאחר סיום הלימודים באולפנה היא היתה בשנת "שירות לאומי" בבית החולים "סורוקה" במחלקת פלסטיקה. היא עקבה אחרי עבודת האחיות ועזרה להם, "עבודת האחיות סיקרנה אותי ועניינה אותי מאוד." לכן היא החליטה להיות אחות. לשאלה אם הערכים שספגה בבית הספר, ביניהם נתינה, השפיעו, עונה מוריאל: "יכול להיות שכן, שזה השפיע." 

במשך ארבע שנים היא למדה לתואר ראשון בסיעוד בבית ספר "רקנאטי", שמסונף  לאוניברסיטת בן גוריון. הלימודים שולבו גם בעבודה מעשית בבית החולים, ומוריאל עבדה במחלקת יולדות.  "שלוש מחלקות ליולדות היו אז בבית החולים." היא מציינת. "שתיים מהן היו רגילות לאותה תקופה, כאשר התינוקות היו בתינוקייה והובאו לאימהות רק להנקה. במחלקה השלישית, בה עבדתי, היה חידוש: התינוקות היו עם האימהות במשך כל היום והלילה, והן קיבלו הדרכה בטיפול בתינוקות. כבעלת תואר ראשון קיבלתי תפקידים אחראיים. הייתי אחראית משמרת וגם עסקתי בהדרכת האימהות כיצד להיניק, כיצד לקלח את התינוקות ועוד."

לימודים ואיפור

בשנת 1994 נישאה מוריאל למיכאל אוזן, גם הוא מנתיבות, בן למשפחה עם 13 ילדים. מיכאל מנהל חברת הבנייה "האחים אוזן".

מספרת מוריאל: "לאחר החתונה ולידת שני הילדים הראשונים שלי, לא התאימה לי עבודה במשמרות בבית החולים, והתחלתי לעבוד כאחות מרפאה במושב פדויים ומושב רנן. עבדתי שם עד שהחלטתי ללמוד לתואר שני. אבל לא קיבלתי אישור יציאה ללימודים. לכן עזבתי את עבודתי כאחות." 

במשך שנתיים וחצי למדה מוריאל לתואר שני בבן גוריון במגמת ׳מִנהל ומדיניות ציבורית׳. אז נולדה בתה גיל,  בחופשת הלידה החלה מוריאל ללמוד בקורסים שונים. הקורס הראשון היה קורס איפור. תקופה מסוימת עסקה באיפור, במיוחד איפור כלות. ועל כך סיפרה בריאיון ליעקב לוי , שנדפס בעיתון "באר שבע והנגב": "מאוד אהבתי את מקצוע האיפור [...] איך אני יודעת שאהבתי את האיפור? כשהייתי יכולה להשקיע מבוקר עד ערב באיפור כלה, שוכחת לאכול ולשתות, וכל כולי הייתי שקועה בלהוציא את הכלה הכי טוב שאפשר, זה ממש סוג של אמנות. אני חייבת לעבוד עם הידיים, כל מה שקשור לאסתטיקה, ניקיון ועדינות זה אני. גם העוגות שלי הן לא מגושמות, הכול כמו תכשיטים."

התחלת הקריירה החדשה

 סדנא קצרה שממש שינתה את חייה היתה פתיח לקריירה מוצלחת. מספרת מוריאל: "נרשמתי לסדנת בישול בת 5 פגישות בלבד בבית ספר לבישול ואפייה ׳עושים בישול׳ בהרצליה, של השף אורן גירון. נסעתי פעם בשבוע להרצליה ונשביתי בתחום. באחת השיחות עם מזכירת בית הספר, היא שכנעה אותי להירשם לקורס קונדיטוריה. באותו זמן," מוסיפה מוריאל, "עבדו קונדיטורים בעיקר בבתי מלון ולא באופן עצמאי. עד אז אהבתי לאפות ואפיתי הרבה, אבל ידעתי שבקורס אלמד דברים חדשים בצורה מסודרת, עקרונות אפייה, וגם אקבל תעודת קונדיטורית."

בעלה מיכאל עודד אותה לעשות זאת והיא נרשמה לקורס. "פעם בשבוע נסעתי להרצליה. בבית הייתי מתנסה ואופה. הרגשתי שהכול כאילו זורם לי. האמת שתמיד אפיתי. זה כנראה בהשפעת אימא שלי. היא בישלה המון ואפתה המון. אימא שלי היתה מאלתרת לעיתים קרובות, עובדת מתוך אינטואיציה. ואני כנראה ירשתי את זה ממנה, להעלות קצת מהבטן ולהעז ולנסות ולשנות. ואכן בקורס פתאום הבחנתי שאני מצליחה מאוד בזילוף ובפעולות אחרות. ואז הבנתי שאני יכולה להיות ממש טובה בתחום הזה. למדנו בנוסף לעבודה המעשית למדנו בקורס זה גם טכנולוגיה של האפייה, קצת כימיה ועוד. זה מאוד עניין אותי וסקרן אותי. כל מה שלמדתי נטמע בי טוב," היא אומרת, "ופשוט נשאבתי לזה. סיימתי את הקורס בהצטיינות וקיבלתי תעודת קונדיטורית.  אפיתי ואפיתי והעליתי את תמונות העוגות שלי לפייסבוק והתחלתי להתפרסם."

סדנאות

מוריאל התחילה לקבל הזמנות לאפייה עבור אירועים גדולים כמו שבת חתן, בר מצוות, חתונות. לכל אלו היה צריך להכין עוגות עבור בּוּפֶה בכמויות גדולות. במקביל העבירה סדנאות בביתה. זה כלל לא התחיל ביוזמתה.

"אני חששתי כי לא הייתי רגילה לעמוד בפני קהל ולדבר, ובכלל תמיד עבדתי לבדי. אבל מישהי מהמשפחה באה אליי והעמידה אותי בפני עובדה: ׳אספתי כמה בנות ואת תעבירי לנו סדנא.׳  אני זוכרת שזה היה לקראת ראש השנה. הפגישה זכתה להצלחה. והתגובה היתה: ׳נראה שאת מעבירה סדנאות כבר שנים, לא נראה שזו הפעם הראשונה שלך.׳  האמת היא, שאני הפתעתי גם את עצמי. אני מאוד אוהבת ללמד ולשתף מהידע שלי, מאוד אהבתי את ההוראה ולראות את הבנות מקשיבות ואת האור בעיניים שלהן כאשר הן מצליחות באפייה."

למרות כל זאת, בשלב מסוים היא הפסיקה להעביר סדנאות מכמה סיבות: "ראשית כל, הזמן הרב שהקדשתי לזה. כל סדנא דורשת הכנה מוקדמת, שקילה של חומרים מדויקת, וכזה עבור 15 משתתפות, זה גוזל זמן רב. חשוב היה לי להשקיע גם במשפחה שלי וגם בעצמי, כמו לצאת לאימוני ספורט. אבל הסיבה המרכזית היתה: יצירתיות." והיא מסבירה: "אַת מעבירה אותה סדנא  בכל פעם לקבוצת משתתפות אחרת.  כמו למשל הסדנא המוצלחת שלי של ארבעה פוטיפורים שונים. למרות שאהבתי לראות את התוצרים של הבנות, זה  הפך לשגרה עבורי ופחות סיפוק. הרגשתי שזה חוזר על עצמו. אני אוהבת לעבוד בשקט שלי עם הידיים, להמציא בכל פעם משהו חדש."

יופי של עוגות

מוריאל התמקדה באפייה שלה, ולא ויתרה על לימודים נוספים. "במקביל המשכתי ללמוד," היא מספרת. "לא הספיקו לי שבעת החודשים שלמדתי בקורס, זה היה כמו לטעום קצת מכל דבר. הרגשתי שצריך להתמקצע. זה תחום שיש בו חידושים כל הזמן. יש התפתחויות. כדי להיות טובה צריך להמשיך ללמוד כל הזמן." היא למדה במסגרות שונות בארץ, ביניהן  במפגשים עם שפים מכול העולם שהגיעו לארץ להעביר שיעורים, היא נסעה לפריז כמה פעמים והשתלמה גם שם. "בקיצור, למדתי בלי סוף, ניסיתי בלי סוף ואפיתי בלי סוף. אפשר להגיד שאין לזה סוף. תמיד יש חידושים ותמיד יש מה ללמוד. ותמיד יש לאן לשאוף."

מוריאל תמיד תמיד מחדשת, מאלתרת. "כשאני מכינה אירועים, יש לי מעט מאוד דברים שאני חוזרת עליהם. אני אוהבת לחדש, להפתיע, לעלות את הרף. לא משנה לי מי הזמין את העוגות. אני עובדת קודם כל בשביל עצמי. המזמינים לא בוחרים מה שהם רוצים, ולא יודעים מה יקבלו ממני. אני עובדת בצורה חופשית לגמרי. אני מבטיחה להם שיהיה מגוון – עם שוקולד, עם פירות ועוד. אני אומרת להם שיהיה צבעוני, יהיה יפה, יהיה מרהיב. ואני מנסה שכל אירוע יהיה יפה יותר מהקודם. אני עובדת קודם כל כדי לרגש את עצמי, שיהיה לי סיפוק. אין אצלי לתקתק, ׳יאללה, בואו נסיים.׳ אני משקיעה בזה מחשבה. בריאיון אחד בעבר אמרתי: ׳כל אירוע בשבילי הוא כאילו אני מכינה אותו עבור הבן שלי. לא רק בשביל הכסף. כל כך כיף לי, אני כל יום מודה לאלוהים שאני במקצוע הזה. אילו הייתי יכולה הייתי עובדת 25 שעות ביממה."

משפחה מפרגנת

המשפחה מאוד עוזרת לה ותומכת בה. בני המשפחה הם ׳שפני הניסיון׳, טועמים כל דבר חדש שהיא אופה. במיוחד תומך בה מיכאל בעלה. הוא, כאמור, עודד אותה מלכתחילה ללמוד את המקצוע. הוא טס איתה לסדנאות בפריז, והכין עבורה בבית חדר סדנאות ואפייה מאובזר, עם המכשור המתקדם ביותר.  "מיכאל מפרגן בלי סוף. הוא גאה במי שאני היום. הוא תמיד דואג להזכיר  שיש לי שני תארים."

אבל את שיא הפירגון הוכיח מיכאל במתנה לרעייתו, כאשר מלאו לה חמישים שנה.

ספר החמישים

"אנשים תמיד ביקשו ממני מתכונים," מספרת מוריאל, "אם זה בעקבות מה שאני מעלה בפייסבוק או באינסטגרם, ואם זה בפגישות אקראיות. לא תמיד היה לי זמן לכתוב את המתכונים. חשתי שמתאים לי ביותר להוציא לאור ספר. אבל זה היה אצלי זמן רב בגדר חלום ולא עשיתי דבר בנדון. אמרתי לעצמי: ׳זה יגיע בזמן המתאים.׳  לפני שנתיים, בתקופת הקורונה, מלאו לי חמישים שנה. ואז בעלי הפתיע אותי: הוא ערך את כל ההכנות להתגשמות החלום שלי: הוא סיכם עם הוצאה לאור, עם צלם, עם סטייליסטית. ממש הכול."

מוריאל התחילה בשמחה ובהתרגשות לעבוד על הספר. זה היה כרוך בניסיונות אפייה רבים. חשוב היה לדייק בכול ולרשום הכול באופן ברור ומסודר. "היתה לי עורכת קולינרית טובה," היא מספרת. "והיא הזהירה אותי: ׳אם מישהו יכין עוגה ולא יצליח לו, הוא לא יפתח שוב את הספר שלך.׳ היום אני מקבלת תגובות מדהימות וצילומים של עוגות מאוד מוצלחות שהקוראים הצליחו לאפות." אגב, לאחר הכנת כל המתכונים נדהמה מוריאל לגלות שהיא הכינה חמישים מתכונים, בדיוק כמו שנות חייה. והספר נקרא: "Sweet Fifty".

חשוב למוריאל להדגיש: "הספר מותאם לכל הרמות, למי שמנוסה באפייה וגם למי שלא מנוסה. יש כמות נכבדה של עוגות פשוטות, בחושות. ויש גם פרקים ל׳מתקדמים׳. אבל כל המתכונים ברורים מאוד. ועוד דבר חשוב: כל המתכונים הם מחומרים זמינים, המצויים בכל בית ובכל סופרמרקט. אין צורך לרוץ לחנויות מיוחדות ולחפש דברים מיוחדים, חוץ אולי מג׳לטין וממחיות פרי (לפוטיפורים ודברים מתקדמים)."

מוריאל מודעת לכך שהתמונות עם העוגות היפהפיות שלה עשויות קצת להרתיע, ומישהו עלול לחשוב שלא יצליח להגיע לרמה כזו. אבל היא מצהירה: "בבסיסן רוב העוגות פשוטות מאוד להכנה. אני מאמינה שכל עוגה פשוטה יכולה ׳להתלבש׳ בחליפה מהודרת. ומי שלא רוצה לקשט באופן מיוחד, די בפיזור אבקת סוכר. לא להירתע ."

החיים במושב גילת

לפני 14 שנה הגיעו מוריאל ומיכאל למושב גילת כאשר היו הורים לשלושה ילדים ומוריאל היתה בהריון רביעי. הם קנו משק ובנו את הבית. "זה נראה לנו מקום נחמד לגור בו, בית גדול, חצר גדולה ומשק. לילדים זה נוח, כיף לגדל ילדים במושב. בנתיבות גרנו ליד כביש ראשי, והילדים לא יצאו בכלל מן הבית. במושב השתלבו הילדים והיה להם מאוד טוב. ואנחנו ההורים הרגשנו יותר בטוחים לגביהם. לדעתי המעבר למושב עשה לילדים רק טוב."

מוריאל מודה שהיא פחות מעורבת בחיי המושב בגלל העיסוק שלה, מחוסר זמן, אבל היחסים עם השכנים מצוינים.

לבני הזוג ארבעה ילדים:  אלון בן 27, נשוי ואב לתינוק בן 5 חודשים. הוא מהנדס בניין ויש לו תואר שני במנהל עסקים. גם הוא ורעייתו גרים בגילת, בדיוק מול ההורים, כך שמוריאל, הסבתא הצעירה, יכולה ליהנות מן הנכד בכל יום.

בנם תמיר בן 23. גם הוא מהנדס בניין ומתחיל ללמוד לתואר שני במנהל עסקים. נוסף לכך תמיר מאוד מוכשר בבישול, ומתעתד ללמוד ב"דנון",  בית ספר לבישול בנמל תל-אביב.

הבת גיל משרתת בצבא כמד"נית, ואיתן בן ה-15  לומד בכיתה י׳ ב"אשל הנשיא".

נראה שילדיהם ירשו מהם את הרצון העז ללמוד ולהשתלם, וכן את התחומים של מקצועות ההורים – בנייה ובישול.

לסיום, כותבת מוריאל בספר המתכונים שלה: "אומרים שאפייה היא מדע מדויק. למרות זאת, אני מרגישה שגם כאן, כמו בחיים, יש תמיד מרחב תמרון ליצירתיות ולניואנסים קטנים, שיוצרים שינוי גדול."

נראה שדברים אלו מבטאים את מוריאל עצמה, את היצירתיות שלה, ההקפדה על כל פרט והשינוי הגדול שעשתה בחייה.

עדינה בר-אל

נדפס ב"קו למושב", גיליון 1259, 24.11.2022.

בפריז - מוריאל עם השף-קונדיטור ג׳והן מרטין בבית ספר Bellouet

מוריאל אוזן (צילום אסף אמברם)

עוגת קינמון ואגוזי מלך של מוריאל (צילום אסף אמברם)

קראמבל תפוחים של מוריאל (צילום אסף אמברם)

הלינק לרכישת הספר: http://murieluzan.co.il

באינסטגרם: Murieluzan, בפייסבוק: Muriel Uzan

* * *

מתוך היומן: 8.5.2017. יום שני. לגיליון 1240. בעקבות נערה פלסטינית בירושלים, פאטמה חג׳יג׳י, שרצה עם סכין שלופה מול חייל ישראלי וירו בה והרגו אותה – אני כותב שיר לגיליון יום חמישי הקרוב:

וידוייה של בת שש עשרה

במחסום הבתולים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בלילה אַבּוּיִי מלטפני

מנשקני ומחבקני

לוחש באוזניי הרבה

מילים טובות

של אהבה

פותח לי את התחת

ונכנס פנימה

לא מקדימה הוא אומר

נשמור עלייך יא חבּיבּתי

שלא תהיי פסולה

בלילה אבּויי כבר נוחר

ואַחוּיִי הקטן מלטפני

לא אומר מילים טובות

רק דופק אותי מאחור

נתת לאבא תתני גם לי

הוא אומר

וגומר

אני החיים שלי נמאסו עליי

כל לילה מזיינים אותי

מחר אקח סכין מטבח

וארוץ מול חייל ציוני

במחסום

כדי שיהרוג אותי

בתולה

* * *

אהוד בן עזר

"המדונה הגלילית" של נחום גוטמן

[מתוך היומן]

22.1.2017. יום ראשון. לפנות ערב במונית עם יפה  ברלוביץ לאסיפה כללית של מוזיאון נחום גוטמן. בדרך חזרה לוקחים אותנו חמי ורותי גוטמן במכוניתם, ואני שומע סיפור מדהים מפי חמי, שמאשר את כל חששותיי – שהכותרת "המדונה הגלילית" לתמונה של נחום אין לה שום קשר לציור עצמו, שהיא ממש זיוף.

חמי מספר שהבד של התמונה היה מרוח בסיד כמו הכנה לציור אחר, וכי יש שתי סקיצות של התמונה, בהן רואים בבירור שזוהי אישה ערבייה או בידואית עם ילד ערבי, בידואי, שחוטמו נוטף והוא נראה מסכן ואומלל כמו ילד ערבי. לדבריו כאשר עסק בחישוף התמונה המקורית בא לבקרו גדעון עפרת, וכאשר ראה את האם והילד על רקע הכנרת קרא: "זוהי המדונה הגלילית" וזאת מבלי שהיתה שום אסמכתא לכך מנחום גוטמן עצמו, אלא רק הדימיון היוצר (והמסלף לא פעם) של עפרת.

חמי קיבל את ההגדרה ומאז קרוי הציור "המדונה הגלילית" למרות שאין בו שום יסוד נוצרי, ואין שום תמונה אחרת של גוטמן שיש בה יסוד נוצרי, ועוד על רקע ארץ-ישראל והכנרת, רק הפוזה של האם והילד מזכירה תנוחות דומות של ישו הקטן בזרועות אימו בציור האירופי הקלאסי, או כמו שחמי מעיר בהומור, כפי שמיכאל אנג׳לו הושפע מנחום גוטמן.

אני הערתי שאסור לעשות כך ואני זוכר כיצד מדריכה עומדת לפני התמונה, כאשר זו היתה מוצגת במוזיאון, ומספרת לצופים בביטחון שמדובר במדונה הגלילית הנושאת בזרועותיה את ישו, וזה חלק מעולמו הציורי של גוטמן.

חמי ביטל את דבריי ויפה חיזקה את דבריו שהרי היום הכול הוא נראטיב, וגם הפירוש הנוצרי לתמונה הוא נראטיב לגיטימי כי אין אמת היסטורית מוחלטת אחת.

אני אמרתי שנכון, גם להיטלר היה נראטיב, וגם לא"ד גורדון.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

בין מרקס לאחד העם

בדונו בשאלה האם היה אחד העם ציוני אם לאו, כותב פרופסור אהוד מנור:

"מדובר בפולמוס שכמעט כל הטיעונים הכרוכים בו נכונים כשלעצמם, אם באופן חלקי יותר, או פחות."

ורק בסופם של טיעונים הוא קובע בהיסוס: "לטענה שאחד העם לא היה ציוני יש אחיזה במציאות, גם אם היא נראית לא מנומסת עד כדי זעזוע." ("חדשות בן עזר", גיליון 1802).

אחד הטיעונים שלו ל"ציונות" כביכול של אחד העם הוא מנסח כך: "אחד העם היה לא ציוני במובן הפשוט. הוא מעולם לא הצטרף לתנועה הציונית. בכל משנתו הוא ביטא זלזול עמוק במימד המדיני שלה... מצד שני, אלפי חלוצים, אלמונים יותר או פחות, ראו במשנתו והגותו של אחד העם מקור השראה שאין כמותו."

העניין הוא שאין קשר הכרחי בין השפעה רוחנית לבין ציונות. חלוצי העלייה השנייה בייחוד אנשי "פועלי ציון" הושפעו רוחנית לא פחות מהגותו של קרל הלוי-מרקס (דרך דב בער בורוכוב). תקופה מסויימת היה דוד יוסף גרין-בן גוריון אף בולשוויק של ממש לאחר ביקורו בברית המועצות. האם זה הפך את קרל הלוי-מרקס להוגה ציוני? ודאי שלא.

קרל הלוי-מרקס היה יהודי משומד אוטו-אנטישמי (שונה ממורהו לסוציאיליזם משה הס, שהיה ממטרימי הציונות). בכל כתבי מרקס יש רק קטע אחד שהוא כותב על היהודים באהדה ולא בשנאה ולעג. במאמרו על המצב באירופה, ניו יורק דיילי טריביון 15.4.1854 – מרקס מזכיר את המצב בארץ הקודש. ומציין שאוכלוסייתה של ירושלים מונה 15,000 נפש מתוכם 8,000 יהודים ו-4,000 מוסלמים, ועל אף שהמוסלמים מונים רבע הם אדוני העיר.

"אין לך דבר," כותב מארקס, "השווה לדלותם ולסבלם של היהודים הירושלים, המתגוררים ברובע המטונף ביותר של העיר, הקרוי ׳חארת אל-יהוד׳. רובע של זוהמה, בין הר-ציון לבין הר-המוריה, מקום שקבועים בתי-הכנסת שלהם. יהודי-ירושלים מופקרים בקביעות לדיכוים של המוסלמים ולקנאותם. היוונים עולבים בהם, והלאטינים רודפים אותם, ומתפרנסים הם מנדבות דלות ששולחים להם אחיהם באירופה. היהודים אין הם ילידי-המקום, אלא באים לכאן מארצות רחוקות, כשהם נמשכים לירושלים מכוח רצונם לדור בעמק יהושפט, ולמות באותם מקומות, שבהם עתיד להתגלות הגואל. תוך שהם מצפים (כך!) למותם," אומר סופר צרפתי, "הם סובלים ייסורים ומתפללים ופניהם אל הר המוריה, ששם התנוסס בעבר מקדש הלבנון, שאליו אין הם מעיזים לקרב. מזילים הם דמעות על שבר בת ציון, ועל פיזורם בין הגויים."

"וכדי להוסיף ענות על ענותם של היהודים הללו, מינו אנגליה ופרוסיה בשנת 1840 בישוף אנגליקאני לירושלים, שזה תפקידו במפורש – לנצרם. בשנת  1845 הוּכה בישוף זה מכות נאמנות, והיהודים, הנוצרים והתורכים כאחד לועגים לו. ועל צד האמת רשאים אנו לומר, שהוא נתן בפעם הראשונה והיחידה עילה לאחדות בין בני כל הדתות שבירושלים."

(אדמונד זילברנר הסוציאליזם המערבי ושאלת היהודים, י-ם 1955 עמ׳ 157)

(קרל הלוי-מרקס – על היהודים בירושלים).

Articles by Marx in New York Daily Tribune banner 15/4/1854

https://www.marxists.org/archive/marx/works/subject/russia/crimean-war.htm#19

אין הדברים מעידים על איזושהי סימפטיה לעם היהודי מצד המשומד מרקס שלפי תורתו אמור היה בכלל להיעלם מההיסטוריה עם ביטול הקפיטליזם. ("אלוהים של היהודי הוא הממון"). מכל מקום עובדה היא שיכול היה חלוץ ציוני-סוציאליסט (גם מ"הפועל המזרחי") להיות מושפע רוחנית מתורתו של מרקס מבלי שהיה הוגה ציוני. בדיוק כמו שיכול היה להיות מושפע רוחנית מאחד העם (או מהרבי מליובביטש) מבלי שהיה ציוני.

אבסורד

ד"ר משה גרנות תמה על מקס נורדאו שהגדיר את אחד העם כאנטי-ציוני ומגדיר זאת "אבסורד" ("חדשות בן עזר", 1802). בהינתן שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י, ובהינתן שאחד העם לא היה חבר בתנועה הציונית, אלא התנגד לה, ולא עסק ב"צרת היהודים", אלא רק "בצרת היהדות" כאשר פתרונו הוא הקמת "מרכז רוחני" בא"י תחת שלטון הגויים שיקרין ליהודי הגולה תחת שלטון הגויים (כמו האורתדוכסים האנטי-ציונים) ולא מדינה יהודית ריבונית, מעניין לדעת כיצד מגדיר ד"ר משה גרנות את הציונות?

אם אחד העם היה לדידו ציוני, מהי להגדרתו ציונות?

(בכל מקרה אני לא אבקש מהעורך לצנזר את דבריו כי אין חשוב מחופש הדיבור גם אם מפרסמים דברים אבסורדיים).

הטנטוס בשירה העברית

כשהמרגלת המחבלת, טלי פחימה, התאהבה במחבל הרוצח זכריא מוחמד עבד א-רחמן א-זביידי, מארגון הג׳יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל-אקצא), ובעקבות אהבתה גם התאסלמה באום אל-פאחם ע"י השייח ראאד סאלח, היא זכתה להערצה בקרב מה שמכונה בארץ בטעות "פעילי שמאל".

(ודוק: עם ההתאסלמות היא אינה עוד "אשת שמאל", אלא "קלריקלית מוסלמית ימנית." הנה עוד הוכחה לכך שאלו המכנים עצמם "פעילי שמאל", אני מכנה אותם בכינוי המדוייק יותר "אקטיביסטים פרו-איסלמים").

והפלא ופלא אותה מחבלת משומדת שהתאסלמה אף זכתה להיות גיבורת שירה ישראלית שעליה נכתבו יותר שירים מאשר על חנה סנש.

ז׳אן דארק שלי

המשורר אהרון פומרנץ-שבתאי חיבר לה שני שירי תהילה. עבורו המשומדת המוסלמית טלי פחימה היא ממש ז׳אן דארק.

טלי פחימה – אהרון פומרנץ-שבתאי

בין האינקוויזיטורים

והכתבים שנלושו

מעיסה אפורה

של נייר מוג לב,

את דומה לנרקיס שחור,

ז׳אן דארק שלי!

לא באזיקי השב"כ,

ברתוקות זרועותיי

הייתי

נושא אותך

למלון במדבר.

שעה היה לוקח

להביא לך לשם טמפון

או קולה

ובערב משקפינו היו נוקשים

כשהייתי מנשק

את ה-W הרך

של שפתך העליונה.

תהילה לטלי – אהרון שבתאי

אם אימא

לא תשלח לך בננות

טלי פחימה,

אשלח לך אני בשיר

את כנפי תהילתך.

כי לאנשים שהתרגלו

למסטינגים מלאים חרא מיליטריסטי

הבאת חצי לחם

וכוס חלב.

ולאלה שמעל לראשם

מפוצצים את הגג

שמתחת לרגליהם

מפרקים את האריחים,

שחיים במשטר של לינץ׳,

בכסף קטן נסעת

והבאת חיוך.

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/5/ART/781/006.html

המשורר מאיר ויזלטיר גם הוא שורר לגיבורה:

3 בינואר 2007 – מאיר ויזלטיר

מַה שָׁרוֹת הַצִּפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה

מַה הֵן שָׁרוֹת הַבֹּקֶר?

טַלִּי פַחִימָה שֻׁחְרְרָה

הֻפְחַת לָהּ שְׁלִישׁ הַבֹּקֶר,

שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.

בֹּקֶר טוֹב לָךְ אֲחוֹתֵנוּ,

שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה:

גַּם אַתְּ הִתְעוֹפַפְת עַל כַּנְפֵי הַדְּחָפִים

לְמַלֵּט שְׁבִיב חַיִּים בְּאֶרֶץ הַמָּוֵת,

שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.

גַּם אַתְּ הִתְעַלַּמְתְּ מִגְּבוּלוֹת שֶׁסֻּמְּנוּ

עַל מַפּוֹת שֶׁאֵינֶנּוּ קוֹרְאוֹת,

שָׁרוֹת צִפּוֹרִים בִּשְׁמֵי רַמְלֶה.

וְכָמוֹנוּ עָקַפְתְּ מַחְסוֹמִים וְשׁוֹמְרִים

חֲמוּשִׁים וְשָׂשִׂים לִירוֹת.

https://www.ynet.co.il/Ext/App/TalkBack/CdaViewOpenTalkBack/0,11382,L-4006653,00.html

המוסיקאי דני אמיר ודן תורן חיברו שיר הערצה לטלי פחימה בו הביעו תקווה שהיא תבוא לבית הנשיא ותהפוך לנשיאת ישראל:

https://www.facebook.com/DaniiAmirMusic/videos/%D7%98%D7%9C%D7%99-%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91-%D7%A2%D7%9D-%D7%93%D7%9F-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9F-2019/767099233715421/

ואחרי כל שירי התהילה הללו לגיבורה פחימה, דומה שמאז פרסום "מין ואופי" של המשומד אוטו שלמה ויינינגר, שהתאבד בגין מוצאו היהודי בהכירו בנחיתות מוצאו היהודי כביכול (היטלר אמר עליו שהוא היהודי היחידי שהוא העריץ) לא התפרסם עוד שיר המבטא את מחלת הנפש היהודית-הטנטוס היהודי, כמו השיר שמפרסמת הפסיכולוגית אורין רוזנר (האמונה ודאי על עומק החולי שבנפשה הכמהה להירצח ע"י מחבל ערבי), שאצלה הארוס הוא הטנטוס.

אורין רוזנר – אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת זַכָּרִיָא זְבֵּידִי

אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת אֶת זַכָּרִיָא זְבֵּידִי

מִקָּרוֹב

גַּם אִם הָיָה הוֹרֵג אוֹתִי בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת,

גַּם אִם הָיָה חוֹנֵק אוֹתִי –

כְּשֶׁהַדָּם עַל הַיָּדַיִם

שֶׁלּוֹ עַל צַוָּארִי,

אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת מִקָּרוֹב

אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד הָעֲקוּרוֹת,

אֶת עֵינֵי הַיֶּלֶד שֶׁרָצַחְתִּי

רוֹצֵחַ אוֹתִי.

לִרְאוֹת גֶּבֶר

לֹא יֶלֶד, לֹא צִפּוֹר אַכְזָרִית,

גֶּבֶר שֶׁפָּנָיו מְפֻחָמוֹת מֵאֵשׁ שֶׁאָחֲזָה בּוֹ

וְלֹא אָחֲזָה בִּי,

לִרְאוֹת גֶּבֶר

שֶׁלֹּא נוֹלַד וְלֹא יִוָּלֵד

מִתּוֹךְ הָאֵפֶר,

לֹא מְחַבֵּל, לֹא צִפּוֹר, לֹא יֶלֶד

רַק גֶּבֶר שֶׁיָּדָיו מִתְהַדְּקוֹת עַל צַוָּארִי,

לִרְאוֹת לֹא כְּדֵי לָשִׁיר לוֹ,

לִרְאוֹת לֹא כְּדֵי לָשִׁיר מִגְּרוֹנוֹ אֶת שִׁירִי,

לִרְאוֹת כְּדֵי לִרְאוֹת,

לְהִתְקָרֵב כְּדֵי לוֹמַר לוֹ,

אֲנִי לֹא סוֹלַחַת לְךָ וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

שֶׁלֹּא תִּסְלַח לִי.

("הארץ", "תרבות וספרות", 26.11.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-11-23/ty-article/.premium/00000184-9e93-d483-ad9e-ffdf0aa80000

אומרים שהשירה מבטאת את נפש האדם. מסתבר שחלק מהשירה העברית מבטא מחלת נפש יהודית של כמיהה למוות.

[אהוד: אני שמח לציין כי ב"תרבות וספרות" הנוכחי אני מוחרם, לא מפרסמים דבר ממני ולא עליי למרות שהתחלתי לפרסם בבמה הזו כאשר העורך הנוכחי היה עדיין תינוק צוֹאֶה בחיתוליו].

מ"על הגבעה עומדת פרה" לפרה בסלון

מהשומר הצעיר להודו – מיהדות להינדוהיזם

קיבוץ "השומר הצעיר" לַהֲבוֹת חֲבִיבָה הנקרא על שמה של חביבה רייק הצנחנית, נוסד ב- 1949 על האדמות שכיום יושב עליהן מושב שדה יצחק, על ידי חברי השומר הצעיר שעלו מצ׳כוסלובקיה. ב-1951 עבר למקומו הנוכחי על אדמות ח׳רבת ג׳למה שתושביו פונו ממנו ב-1950, וב-1952 ביקשו לחזור אליו תושביו ולקבל חזרה את רכושם ואף עתרו בנושא לבית המשפט העליון, שקבע כי "הרחקת המבקשים מאדמותיהם נעשתה ללא כל יסוד חוקי וללא כל הצדקה." עם זאת, חזרתם נמנעה על ידי הרשויות וב-1953, בהוראת צה"ל ובתקציב מיוחד שהופנה לנושא, פוצצו אנשי להבות חביבה את בתי הכפר שנותרו.

יערה בן מרדכי (32) נולדה כשהוריה חברי הקיבוץ נשלחו כשליחי עליה מטעם השומר הצעיר לדרום אמריקה.  כשחזרו עזבו את הקיבוץ. יערה סיימה לימודים במודיעין, שירתה בצה"ל כקצינה לוחמת ארבע וחצי שנים, וירדה להודו לחפש שלווה. שם התחתנה עם איכר הודי בכפר בשם דרמקוט בצפון הודו, וילדה שתי בנות.

וכך היא מתארת את חייה: "אני קמה בבוקר אני מכינה צ׳אי וארוחת בוקר למשפחה ועוברת למטלות הבית. הפרה בינתיים עברה לגור בחדר שמתחתיי, וצריך ללכת לשדה להביא לה עלים. אני יוצאת ומטפסת בשביל בוץ. זה סוף מרץ, עדיין קצת קר אבל השמש כבר זורחת ואפשר לראות את הירוק מסביב. השעורה מבשילה ומחכים לרגע שבו כל הכפר יחליט שהגיע הזמן לקצור.

"לפעמים אני מרגישה שלקחו לי את החופש. אבל גם לאנשים שהכל פתוח בפניהם לרוב אין יכולת להרגיש חופשיים.

"במשפחה יש היררכיה מאוד ברורה. קודם הסבתא, היא הסמכות העליונה. אחר כך האבא, האמא, ולבסוף הילדים.

"לאישה בחברה הזאת אין באמת חופש. אם היא רוצה לצאת לעבוד, וזה רק במצב של חוסר ברירה, זה יהיה באישור בעלה או החמות. החלטות לא מתבצעות לבד. איפה אני עומדת ביחס לזה? זה לא תמיד רע שמישהו אחר מחליט. לפעמים את מרגישה שלקחו לך את החופש, אבל זה תהליך אחר של קבלת החלטות. אני מתייעצת עם כולם, אין פה בחירה אישית.

"התפקיד של האישה בחברה בצפון הודו הוא לעבוד במשק הבית, לדאוג לניקיון, לטפל בחיות. לגדל פרה זה יותר ממשרה מלאה. זו עבודה שלא נגמרת, את לא יכולה לעזוב את הפרה. אני עושה הכול למען סבתא של בעלי, וזה תענוג. אני מקלחת אותה, חמותי מסרקת אותה. כשהיא חולה, כל המשפחה עולה לרגל. הבית כל כך חזק. ככה התחלתי להרגיש שיש לי קרקע יציבה. מה שלא יקרה, הספינה לא תטבע. בישראל אנחנו כל הזמן עם הראש מעל המים, שואלים מה יהיה?

"כשאני איתם אני מרגישה באמת שיש מישהו שדואג לי. הם פועלים מרצון טוב לנהל חיי משפחה מוצלחים, וזו נקודת החוזק של החברה ההודית. אין כמו חיי המשפחה. המחיר הוא אובדן הפרטיות, וזה אולי הדבר שהיה לי הכי קשה להסתגל אליו. מה פתאום נכנסים לי לחדר בלי לשאול אותי ולוקחים לי דברים? אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לך ציוד אישי, אבל אנחנו חולקים את אותו חלל ואת אותם חיים, אנחנו יחד במסע הזה.

"עם כמה שאתלונן, אני גם מאוד אוהבת את זה. חיים כל כך אחד בתוך האחר, שאין עכבות. למשל נשים שמסרקות זו את זו, ולהודיות יש שיער ארוך, שחור וחלק. זה לוקח שעה. אז אחרי המקלחת לשבת עם מי שהתקלחה, למרוח לה שמן על הראש — אותו שמן שמבשלים איתו, למשל שמן חרדל מהגינה. לסרק אותה, לעשות לה צמה. זה כל כך לא קיים בישראל, הביחד של המשפחה. אומרים תמיד שאנחנו הכי חמים ומשפחתיים שיש, אבל כמה אנשים פה דואגים לסבתא שלהם בערוב ימיה? כמה אנשים חיים איתה באותו בית ומוודאים שהיא אכלה כמו שצריך, עוזרים לה להתלבש ומנקים אותה אחרי שהיא פיספסה בשירותים? זה לא אפשרי באורח החיים כאן."

(איתי משיח, "יערה התאהבה בגבר הודי והתמסרה לחיי כפר מסורתיים. האם היא מאושרת?" "אל-ארצ׳י", 3.11.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-11-03/ty-article-magazine/.highlight/00000184-388d-d745-aba7-bc8fd7000000

מוסר השכל: מסתבר שאפשר לעזוב קיבוץ בגלל היעדר חיים פרטיים והגשמה עצמית, ולהגיע לכפר הינדי מסורתי בגלל האושר שבאובדן הפרטיות וההגשמה העצמית.

בקיבוץ שרו: "על הגבעה עומדת פרה, בא חזיר הכניס לה גרגיר וכך נוצר השומר הצעיר," וגרו ליד הפרות, ואילו בהודו הפרה הקדושה נכנסה לסלון וגרים יחד איתה.

הפיליסטיניזם של אוהד חמו

מה צריך לענות לצעיר ערבי הצועק אין ישראל, יש פלסטין!

אוהד חמו כתב ערוץ 12 במונדיאל, נתקל בשידור בצעיר עטוף בדגל סייקס (פלשת) שצעק לו "אין ישראל, יש פלסטין!" – ואוהד חמו ענה לו בפיליסטיניות ילדותית: "יש ישראל! ישראל קיימת תשכח מפוליטיקה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=770236&forum=scoops1

במכתב שנשלח מטעם ארגון "בצלמו" לרשות השנייה, נכתב בשבחו של חמו והתנהלותו בתקרית: "מר חמו היה במקום עויין ויכול היה להתחמק, אך הוא בחר להראות בעוז ובגאון את הזהות שלו ואת המדינה לו. מגיע לו בהחלט שאפו. במעשה זה הוכיח אוהד חמו שהוא תומך ישראל מושבע ובצד שלנו תמיד ואפילו בסוג של פגיעה במקצועיות שלו."

מנכ"ל "בצלמו" שי גליק מסר: "כשצריך לבקר נהיה הראשונים לבקר, אך כשצריך להחמיא נהיה גם הראשונים להחמיא."

https://rotter.net/forum/scoops1/770428.shtml

מחמאה מוזרה על תגובה ילדותית וטיפשית. מה כן היה צריך אוהד חמו לענות?

כשבא אליו המפגין ערבי ואמר לו: "אין ישראל, יש פלסטין!" היה חמו צריך לענות לו מניה וביה: "בקוראן אין פלסטין, יש רק ישראל. אללה אלוהי הערבים קבע שכל ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכים רק לעם ישראל" (סורה 7 פסוק 32) – או אז היה סותם לו את הפה.

(גיזרו ושמרו).

מעשה הנבלה של בנימין גנץ

דרור אידר, השגריר היוצא באיטליה, סיפר על מה שקרה בפברואר 21. ערב הבחירות. גנץ החליפי. נתניהו רוה"מ.

בישראל היתה כמות גדולה של חיסוני מודרנה לא בשימוש, שתוקפם עמד לפוג. אידר קיבל בקשה נואשת מהרפובליקה הזעירה של סן מרינו בלב איטליה. הם זקוקים לכמה אלפי חיסונים להצלת חיים ממש.

אידר, שהיה באותו זמן בארץ להתחסן בעצמו, פנה למשרד החוץ שהפנה אותו למל"ל. המל"ל אישר, והוא הודיע לנשיא של סן מרינו, שהיה ממש מאושר, והודה לו, ואמר שהוא מתכונן כבר לשלוח מטוס מיוחד לאסוף את החיסונים. בתשלום.

ואז, בנימין גנץ עצר הכול, ומנדלבליט מיד הציג "מניעה משפטית" על רקע חוסר הסכמה בממשלת החליפין. זו שיחת ה"נעלתי אותו" המפורסמת של מנדלבליט עם גנץ.

אידר, שלא ידע את נפשו, פנה ליועץ המשפטי, למרות שאינו מכירו, ומפציר בו: זה חילול השם, אסור לעצור את זה!

"מצטער," ענה היועץ. "אין ביכולתי. דבר עם גנץ."

אידר ניסה. גנץ לא עונה. הוא חזר לרומא ואז גנץ התקשר. אידר מתחנן אך גנץ קשה כסלע. "ביבי לא רוצה לתת לי דברים שביקשתי, אז גם אני לא אתן לו."

ה"דברים" היו כנראה מינויים, כפי שהתפרסם אז.

וכדי להוסיף עלבון לנזק, אידר מקבל שיחת טלפון נזעמת מהאיש של אשכנזי במשרד החוץ, אלון אושפיז, על שהעז לפנות ישירות ליועץ ולגנץ. אלו ה"ממלכתיים", ש"ישראל לפני הכול" בפיהם.

https://twitter.com/mk1956/status/1595835258951303169?t=PwuGp2piQs-NjXKxUwCeow&s=03)

מסתבר שבנימין גנץ, שייזכר בישראל לדיראון עולם על שטירפד הזדמנות היסטורית חד פעמית ליישום תוכנית אלון-רבין-טראמפ, התגלה גם כבעל קהות מוסרית המונע הצלת חיים ע"י זריקת חיסונים שיכולים היו להציל חיים.

זהירות מיליציות "מייחדים" פרטיות –

לפני שיופנו גם נגדנו

בעקבות חטיפת ערבים פלסטינים ע"י חיילים בני עדת "המייחדים" (הדרוזים)*, ואיום על הוצאתם להורג אם לא ישחררו את גופת הנער טירן פרו שנרצח וגופתו נחטפה מבית החולים על ידיהם בג׳נין, הודיעו אנשי "גוב האריות": "החטיבה מודיעה: שיחררנו את גופת הנער הדרוזי והחלטנו ללכת על שחרור הגופה לאחר שראינו סרטונים של דרוזים שחטפו פועלים פלשתינים ואיימו לרצוח אותם לכן  לכל מי שמדבר וזורק מלים מיותרות שיסתום את הפה לפני שנטפל בו."

https://rotter.net/forum/scoops1/770504.shtml

המעשה זכה לפופולריות רבה ברשתות החברתיות כדוגמה איך צריך לנהוג בערבים.

דוברות המשטרה אישרה שהמשטרה פתחה בחקירת אירוע חטיפה ותקיפת 3 תושבי חברון בכפר ירכא. על ידי מספר גברים אשר ביצעו ירי באוויר והכניסו אותם בכוח לתוך רכב. 3 הפצועים פונו לקבלת טיפול רפואי במרכז הרפואי לגליל בנהריה. המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע.

https://rotter.net/forum/scoops1/770447.shtml

מן הסתם המשטרה לא תעשה דבר מפחד "המייחדים" (הדרוזים) כפי שלא מוצה הדין עם ה"מייחדים" (הדרוזים) שבצעו לינץ׳ בפצועים סורים שהובלו באמבולנס צבאי ורצחו פצוע אחד.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4671545,00.html

וכפי שלא מיצתה את הדין עם "המייחדים" שביצעו את הפוגרום היחיד בתולדות היהודים שהיה בתוך מדינת היהודים כאשר "מייחדים" (דרוזים) בפקיעין התנפלו על היהודים בפרעות, שרפו את בתיהם, וגירשו אותם מהמקום.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466197,00.html

או בעקבות פגיעתם באנשי רשות הטבע והגנים.

המדינה על סף אנרכיה ללא משילות. עצם ההימצאות של מיליציות עצמאיות מאיימות של "מייחדים" (דרוזים) המצויידים בנשק בלתי חוקי ולא מהססות להשתמש בו כשהם חושבים על האינטרס הפרטי שלהם – מראה על התפרקות המדינה מכוחה. ולכן אל לה למדינה להתיר את התופעה המסוכנת של מיליציות חמושות ועצמאיות של "מייחדים" (דרוזים) כי כשם שהם פועלים נגד ערבים בג׳נין הם יכולים להפנות את פעולתם גם נגדנו. בל נשכח את דוגמת כונתאר. יש סכנה מובנית באלו שהנאמנות שלהם היא על תנאי.

יש לזכור ולא לשכוח כי יחס "המייחדים" (דרוזים) למדינה היהודית תלוי בראש ובראשונה רק בחוזקה ובחוסנה של ישראל. הדרוזים החליטו לשתף פעולה עם היהודים רק לאחר שהגדוד המייחד (הדרוזי) שהשתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג׳י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) – ספג מפלה בקרב. רק אז החליטו המייחדים (הדרוזים) לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).

ודוק: יש לומר עם זאת שרוב המייחדים (הדרוזים)  נאמנים למדינת ישראל ואחוז הגברים המתגייסים לצבא (לא הנשים) גדול מאחוז היהודים המתגייסים.

וכולנו הרי מודעים מודעים שלא חסרים גם יהודים המזדהים עם הפשיסטים האיסלמו-נאצים החותרים לחיסול מדינת היהודים.

* עדת "המייחדים" נקראת ע"י הערבים-המוסלמים "דרוזים". זה כינוי גנאי גזעני-מוסלמי ע"ש אדם פרסי בשם אל דרזי, שהיה אחד ממפיצי הדת, הדרוזים מכנים עצמם: עדת "המייחדים", (כלומר האומרים שהאל הוא אחד), מכיוון שמייסד הדת "המייחדת" (הדרוזית), פרסי בשם חמזה בן עלי, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז הידוע בכינויו "אל חכים באמר אללה" (השליט מטעם אלוהים)–  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות, הוכרזה דתו כדת כפירה סוג א׳ ע"י האיסלם, דת כופרת שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלם שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהרגם. לכן יכלו המייחדים (הדרוזים) להתקיים רק בפריפריה, בכפרים בהם חיו גם מיעוטים דתיים אחרים.

סאטירה של יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה ונהפך לאוייב ישראל

כתבת הארץ "המייחדת" (דרוזית היא כינוי גנאי מוסלמי) האנטי-ישראלית, שירין פלאח סעב,  ראיינה את ראזי נג׳אר יוצר תוכנית הסאטירה הערבית "שואסמו". כהרגלה היא מעלימה את היותו יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי.

בתוכנית הסאטירית, כמה לא מפתיע, עומד מערכון עם דמותו של בן גביר וסביבו פעילים הלובשים חולצות צהובות של תנועת כהנא חי, והם עטורים כיפה לראשם ופאות ארוכות על לחייהם. לצידם נשים החובשות כיסוי ראש. השיר שהתנגן ברקע קרא לערבים "די למשחקים וסיסמאות על פלסטין, מחר יגיע תור אל-אקצה – נבנה במקומו שני בתי מקדש. ביי ביי, ביי ביי מנסור, איימן וסאמי, כהנא עדיין חי."

ראזי נג׳אר בן ה-46, קופירייטר ותסריטאי, מתגורר בחיפה. נשוי לאווה ואבא לשני ילדים, לילה בת 14 שנים ומג׳ד בן 11, יליד הכפר הנוצרי פסוטה, ולמד בנצרת, ומושפע כנוצרים רבים מחד"ש.

"אנחנו כפלסטינים," מציין נג׳אר, "עברנו את הכול, גם נעבור את בן גביר. נכון שיש הבדל בין גנץ ובן גביר – אבל בסוף, אם מסתכלים על הקמפיין הראשון של גנץ, הוא התחיל אותו בווידיאו עם מתקפות שהיו בכהונתו על עזה. אחד מאיים באקדח, ואחד מאיים ב-F-15 או בלחיצת כפתור. זה קונפליקט שיש לו פנים שונות ומגוונות – וברמות קיצוניות שונות. בסוף הסוגייה הפלסטינית אינה פתורה והסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין קיים וחלק לא מדברים עליו.

"איזה שמאל? מרצ, העבודה, יש עתיד, אפילו גנץ נחשב שמאל בישראל. צריך להגיד את השם באופן מלא ׳השמאל הציוני׳, וכאן מתחיל האבסורד מבחינתנו. מה זה היצור המוזר הזה שהוא ציוני, ועדיין משוכנע שהוא שמאל? זה בדיוק אותו היגיון מעוות שקיים במונח ׳יהודית ודמוקרטית׳. מה עשה השמאל במסגרת ממשלת השינוי, שלא היתה שונה ממשלות קודמות, ויש הסבורים שהיתה יותר גרועה – מפעל ההתנחלויות המשיך לפרוח, תאווה בלתי מובנת לנטיעת עצים על חשבון התושבים הערבים בנגב, עימות מול עזה, חיסולים בשטחים הכבושים, חיסול העיתונאית שירין אבו עאקלה ותקיפת הארון בהלוויה והרשימה עוד ארוכה. מה חושב לעצמו השמאל כאשר המועמדים הערבים שלו הם לא יותר מאשר גימיק? מה הפתרון לסכסוך שהשמאל הציוני מציג? הם שם ואנחנו כאן? גדר הפרדה? לשמור על רוב יהודי? במה זה שונה מהימין? למה רוצים שהערבים יצילו את השמאל כשהם רואים אותנו רק כמחסן קולות המיועד לשמר אשלייה של תהליך שלום שברק גמר בשנת 2000? הם צריכים לעשות את בדק הבית ולא אנחנו."

"אתה חושב שהאפשרות של שותפות יהודית ערבית קיימת?" שואלת גברת פלאח.

"אני," עונה נג׳אר, "לא מסתכל על החיים המשותפים כמטרה. אני לא מאלה שחי באשליות ולא אומר ברגע שיהיו שתי מדינות לשני עמים הכול ייפתר. אני לא חושב שיש פתרון לסכסוך ושתי המדינות זה לא פתרון, עובדה שעד היום זה לא קרה. אף מנהיג פלסטיני לא ייקח על עצמו את ההחלטה הזו, כי מבחינתו למה להסכים רק ל-20% מאדמות פלסטין? העם הפלסטיני היה כאן, אפשר להתווכח על זה ולספר סיפורים אחרים, אבל עובדתית הפלסטינים היו כאן והיהודים מאמינים שזו ארץ המובטחת מאלוהים כפי שכתוב בתורה, כאילו זה מסמך טאבו תקף. כל עוד אין הכרה היסטורית בנכבה שום דבר לא ישתנה."

(שירין פלאח סעב, "השמאל הציוני רואה בנו מחסן קולות", "אל ארצ׳י",  21.11.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2022-11-21/ty-article-magazine/.premium/00000184-949b-daf6-a38d-b5fb92bf0000

עם דעות כאלה ברור לחלוטין מה תהיה הסאטירה שלו ובמה תעסוק. מה שבטוח – היא לא תעסוק בעובדה שכל השטחים הכבושים היום ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר – היו נוצריים וכיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים בני עדתו של מר נג׳אר. סאטירה עצובה.

זמר פלישתי

תאמר נאפר, שמציג את עצמו כזמר פלסטיני, הוזמן לאירוע של תא חד"ש באוניברסיטת תל אביב. פעילי ׳אם תרצו׳ דרשו מהנהלת האוניברסיטה לבטלו את ההופעה. סטודנטים באוניברסיטת תל אביב נדהמו לגלות כי הראפר הערבי תאמר נאפר אמור להופיע באירוע של תא חד"ש באוניברסיטה. באפריל 2019 תועד נאפר בארה"ב כשהוא אומר "אני לא יכול להיות אנטישמי לבד, בואו ננסה יחד." כמו כן, נאפר שמציג את עצמו כפלסטיני סירב לגנות את תנועת ה-BDS.

פעילי תנועת ׳אם תרצו׳ הלומדים באוניברסיטת תל אביב דורשים למנוע את הגעתו לאוניברסיטה. אורית אליהו, רכזת ׳אם תרצו׳ באוניברסיטה, אמרה לערוץ 7 כי ׳׳הבאת איש קיצוני שכזה לתוך שטחי הקמפוס רק תעודד אלימות מצד מי שכבר הפגינו בעבר בקריאות בעד טרור. מדובר באיש מסית שכל מטרתו היא לערער את מרקם החיים בתוך מדינת ישראל בין יהודים לערבים. אנו קוראים לאגודת הסטודנטים בתל אביב והנהלת האוניברסיטה שלא לאשר את קיום האירוע עד שיובהר כי הזמר המסית אינו מגיע. אין מקום לתומכי חרם על ישראל במוסדות ממומנים מכספי ציבור," מסרו חברי התנועה.

בפברואר 2022 החליטה השרה לשוויון חברתי מירב כהן להסיר מהפעלה חינוכית לבני נוער סרטון בהשתתפות המוזיקאי תאמר נפאר, המזדהה כפלסטיני. הסרטון, שהופק במסגרת קמפיין נגד אלימות כלפי נשים, הוסר לאחר פניות של עמותת הימין "בצלמו" לשרה.

בפנייה של "בצלמו" לשרה נכתב כי "נפאר הינו איש אלים, מעודד שנאה, רוע ואלימות." במכתב צוין שירו "מי הטרוריסט" ונטען כי נפאר עודד בני נוער ערבים שלא להתגייס לצבא או לשרת בשירות לאומי. "קמפיין נגד אלימות מעולה אבל לא עם אדם תומך אלימות בעצמו. אדם שמעורר שנאה והסתה ורוע וקיטוב. אודה להעפתו מהקמפיין והבאת אדם נורמלי. ברוך השם יש מספיק ערבים ישראלים תומכי שלום," נכתב.

בעבר משרד הרווחה והביטחון החברתי, בראשות השר מאיר כהן, עצר את תמיכתו בתשדיר בכיכובו של נפאר לאחר שיו"ר ׳עוצמה יהודית׳ ח"כ איתמר חאנן-בן גביר פנה במכתב לשר הרווחה והזהיר כי "מדובר במוזיקאי קיצוני, לאומני ומסית הידוע במסרים האנטישמיים והאנטי-ישראליים שלו, שתומך בגלוי ב- BDS, תנועה הקוראת לחרם על מדינת ישראל, מגדיר את עצמו ׳פלסטיני בעל אזרחות ישראלית׳ והשווה את ישראל לנאצים."

ח"כ חאנן-בן גביר הביא דוגמאות נוספות במכתבו: "נפאר תועד לפני כשנתיים במהלך הופעה בארצות הברית אומר ׳אני לא יכול להיות אנטישמי לבד, בואו ננסה יחד.׳ להקת ׳דם׳ אותה הקים פרסמה בשנת 2001 שיר בשם ׳מין ארהאבי?׳ (׳מי הטרוריסט׳) אשר מאשים את ישראל בטרור כנגד הפלסטינים, מצדיק את פעולות הטרור הפלסטיניות באינתיפאדה הראשונה במדיניות הכיבוש הישראלית ואף משווה את ישראל לגרמניה הנאצית."

בספטמבר 2016 נטשה שרת התרבות דאז מרים סיבוני-רגב את טקס פרסי אופיר בזמן שנפאר ביצע שיר ששולבו בו שורות של המשורר מחמוד דרוויש. כעבור שנתיים בוטלה הופעה שלו במכללת תל חי אחרי שנטען מצד התאחדות הסטודנטים כי מעורבותו עלולה להפוך את האירוע לפוליטי.

https://rotter.net/forum/scoops1/770484.shtml

למישהו יש ספק שהזמר הערבי האנטישמי יופיע ויקצור תשואות?

תהילה ושלמי תודה לאשכנזים

פרופסור דוד אוחנה הוציא ספר חדש  "גם צלבנים גם כנענים": מסותיי בארץ ישראל, (הוצאת כרמל, 2022, 381 עמודים). המשך לספרו משנת 2008 "לא כנענים, לא צלבנים".

האמת היא שאין לי סבלנות למסות הארוכות המשעממות והטרחניות של אוחנה בנושא (לפני שנים בתנועה היתה כבר חוברת על ההשוואה עם הצלבנים) שיכול היה לקצר לעמוד אחד עם המסקנה על "הים תיכוניות שלו." אבל הפעם יש בספרו חידוש מרענן ותקדימי שטרם נכתב בארץ.

הפרקים הביוגרפיים האישיים שבקובץ. במיוחד הפרק הראשון בספר, "המורים שלי". זהו סיפור הצלחה מובהק המתאר כיצד נהפך הילד מאוז׳דה שבצפון-מזרח מרוקו לישראלי וכיצד רכש את השכלתו ואת מעמדו האקדמי. תנאי הפתיחה הקשים במעברת הפחונים המוצפת של קריית גת בחורף 1956 יכלו בקלות ליהפך מצע לתחושות מרירות וקיפוח, אבל אוחנה בן השבעים אינו מביט אחורה בזעם אלא בהכרת תודה. הזיכרון המכונן הראשון שלו מהארץ הוא של הגננת טובה, הנועלת מגפיים ומעמיסה על גבה את הילד בן הארבע כדי שיוכל להגיע לגן בימי גשם.

אוחנה מתאר מורים מסורים מאין-כמותם בבית הספר היסודי והתיכון בקרית גת, כולם מבני הארץ הוותיקים משני צדי הקשת הפוליטית שנזעקו לסייע בחינוך בני העולים. בזכותם רכש השכלה רחבה, תאוות ידע וסקרנות אינטלקטואלית שסללו את דרכו לאוניברסיטה. בין בית הספר היסודי והתיכון לקמפוס גבעת רם ביסס אוחנה את ישראליותו בשירות צבאי בסיירת אגוז ואחר-כך נטל חלק במלחמת יום הכיפורים ובפעולות המחאה שלאחריה.

בין עיירת הפיתוח בדרום למגדל השן האוניברסיטאי בירושלים ראוי להזכיר גם את מקומו המיוחד של לובה אליאב, מי שבין השאר הקים את חבל לכיש שקריית גת היא ליבו – בחייו של אוחנה הצעיר. אליאב ייצג בעיני אוחנה שילוב מופתי של איש מעשה וחזון שהקריב בסופו של דבר את הקריירה הציבורית המבטיחה שלו על מזבח עקרונותיו. אליאב מצדו נטה חיבה לצעיר המוכשר ורתם אותו לעשייה פוליטית וחברתית. בבחירות 1984 הוא רץ לכנסת כשאוחנה לצדו, אך רשימתם לא עברה את אחוז החסימה.

אוחנה מזכיר בערגה ובהערכה שורה ארוכה של דמויות שהרחיבו את אופקיו והקנו לו את המסגרות המושגיות ואת כלי הניתוח שסייעו לו להיות להיסטוריון ולחוקר תרבות, וביניהם יהושע אריאלי, יעקב טלמון, נתן רוטנשטרייך, אלכסנדר פוקס, זאב שטרנהל, שלמה אבינרי, יהושע פראוור ומנחם ברינקר. במעגל הרחוק נמצאים גרשם שלום, שאת יחסי המשיכה-דחייה שלו לרעיון המשיחי הוא ניתח בבהירות, וגם ישעיהו ליבוביץ. בפרק המקסים "אוטובוס תשע להר הצופים" מתוארים הוויכוחים שניהלו שני האישים בעת הנסיעות. גם הסופרים הגדולים בני דור המדינה שייכים למעגל זה.

(יורם בילו, "האופציה הים תיכונית", "אל ארצ׳י, 23.11.22)

https://www.haaretz.co.il/literature/2022-11-23/ty-article/.premium/00000184-9e98-df75-afa6-ffbe79340000

לאור הגזענות האנטי-אשכנזית הרווחת בארץ, שיש לה ביטויים קשים וחמורים בייחוד מצד היהודים המערביים-מוגרבים האפרו-מרוקאים\ עליהם כתבתי כבר:

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/00918001.pdf

המבזים את האשכנזים שבנו את היישוב והקימו את המדינה וקלטו אותם – יש לנו כאן ספר המשבח מעלה ומרומם את האשכנזים שקלטו לימדו וטיפחו, והביאו אותו עד הלום.

מעניין מתי יצא ספר המהלל ומשבח את הרופאים והאחיות האשכנזים המסורים שטיפלו בילדי העלייה ההמונית מתימן, במקום עלילות דם הגזעניות נגדם.

[אהוד: למיטב ידיעתי אוחנה לא למד מעולם אצל גרשם שלום, והוא גם לא מבין את משנתו של שלום למרות המאמרים הארכניים שהוא כותב עליו בעיתונים. אוחנה גם לא קרא עד היום את הריאיון המקיף ביותר עם גרשם שלום, "הציונות דיאלקטיקה של רציפות ומרד", מתוך ספרי "אין שאננים בציון" (1974, 1986), שמבלעדיו אי אפשר להבין את ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום].

תפסת מרובה תפסת

אריה מכלוף דרעי, גם עבריין, גם אסיר משוחרר, גם מעלים מס, וגם שר הבריאות והפנים.

נעמן כהן

* * *

פוצ׳ו

תשובתו של אליהו הכהן

לאהוד שלום, 

באחד מעלוני חב"ע האחרונים הופיע הסיפור המופלא על המפגש שיזם אליהו הכהן בין זרובבל גלעד וברונקה הפרטיזנית שעליה הוא כתב את השיר ׳צוחקת צמרת היער׳. בתשובה לפנייתי אל אליהו הכהן ושאלתי איך הצליח לגלות את ברונקה צלולת העיניים, הוא ענה לי בזו הלשון:

באחת הפגישות עם ניצולי שואה, אמרו לי שברונקה, שהיתה אהובתו של טננבוים הפרטיזן, עדיין חיה ונושמת, ולא רק זאת – היא גם עובדת ב׳יד ושם׳.

נסעתי לירושלים ל׳יד ושם׳ כדי לפגוש אותה, והופתעתי לדעת שהיא כלל לא ידעה שנכתב עליה שיר, אך זכרה את הפגישה עם השליח זרובבל גלעד.

בשובו לארץ משליחותו, הוא חיבר את השיר ומסר אותו לזהבי להלחנה . הוא לא שלח אליה את השיר כי היה בטוח שלאחר ההוצאות להורג היא איננה כבר בין החיים.

אז רקמתי את הרעיון להביא אותה לתוכנית ׳על הדשא׳ במעיין חרוד ושם להפגיש ביניהם על רקע השיר ׳צוחקת צמרת היער׳.

זה כל הסיפור שהצלחתי לדלות מאליהו הכהן. אני כבר הייתי עושה ממנו אגדה בשני כרכים, אבל אליהו הוא מהמקצרים וחבל, כי כל מילה שלו – פנינה.

פוצ׳ו

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד היקר, נעמן כהן ואודי מנור מציינים שאחד-העם לא מצא לנכון לצרף  את קולו לציונות המדינית של הרצל, ומשום כך מכנה אותו נעמן כהן בכינוי "אנטי ציוני". האם אי צידודו של אחד-העם בהרצל יכול לשלול ממנו את הזכות להיקרא "ציוני"? ובכן, אחד-העם היה איש "הציונות הרוחנית", ובשנת 1922 הוא הצטרף ל"ציונים הכלליים", שדגלו בכלכלה חופשית, ביוזמה פרטית ובהסרת מעורבות המפלגות במערכות החיים. גם אוסישקין, קלוזנר, ביאליק, שושנה פרסיץ ואחרים, הצטרפו ל"ציונים הכלליים" (רק בשנת 1931 הפכו "הציונים הכלליים" למפלגה). אם אחד-העם בחר להגדיר את עצמו "ציוני", האם  ראוי שמישהו יחליט ליטול ממנו את זכות ההגדרה העצמית?

בברכה,

זיוה שמיר

* * *

אהוד: הדמויות של בן גביר וסמוטריץ׳ מרתיעות, ובעתיד הקרוב נדע אם ישכילו לנהוג בממלכתיות או יפגעו במרקם הדמוקרטי של ישראל. אבל אסור לשכוח כי האוייב האמיתי של ישראל אינו שניים אלה אלא הטרור הפלסטיני לכל גילוייו – הוא גם זה שהעלה את שניהם לשלטון!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ׳ אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ׳אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה׳נְיוּז לֵטֶר׳ הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא ׳חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח׳. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "׳חדשות בן עזר׳ הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות ׳מנוי׳ על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש׳אדלג׳ על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל׳) ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה ׳חדשות בן עזר׳ והסופר הנידח, שהינם ׳עופות די מוזרים׳ בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג׳נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה׳חדשות׳ ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94׳, בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג׳מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה׳גיהינום׳", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג׳דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג׳נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ׳ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס׳ 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג׳ קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג׳ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס׳ 1-6 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל