| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1804
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' בכסלו תשפ"ג. 1.12.2022
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 36. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יורם אטינגר: מחלקת המדינה – כישלון סדרתי במזרח התיכון. // איליה בר-זאב: שני שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.11.22. // אשר מעוז: נאמנות למי? // ארנה גולן: אני "ילדת טבע גיבורה" כבר מילדות. // חנה סמוכה מושיוב: הבדידות הזיקנה ואני. // רון גרא: שני שירים. // יהודה גור-אריה: אבן מקיר. // שֹישֹי מאיר: עֲדַיִן מְכֻוֶּצֶת. // אסתר ח"ג ויתקון: על "עד שאיינשטיין בא" מאת שרה אהרוני. // משה גרנות: חשיבותו של החינוך הגופני. // ד"ר עדינה בר-אל: חממה אקולוגית בקיבוץ עין-שמר. // אהוד בן עזר: מרק סולנקה רוסי לחורף. // שבתי לראות. מאת המשורר חיימקה שפינוזה. // מנחם רהט: השופטת תמר בר אשר: תורת ההיגיון. // יוסי אחימאיר: שיעור בדרוזיות. // נעמן כהן: שבעים וחמש שנים להחלטת ההמלצה על חלוקה בעצרת האו"ם. // זיוה שמיר: תשובה לנעמן כהן. // ממקורות הש"י.
מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה
והגיליון הבא 1805 יפורסם ביום שני 19.12.22
או ביום חמישי 22.12.22
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
36.
אֲנִי בְּעַד זֶה שֶׁיְגָרְשׁוּ
אֶת כָּל הָעַרְבִים מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל –
וַאֲנִי נֶגֶד שֶׁיְּגַיְּסוּ
אוֹתִי לַצָּבָא –
אוּלַי הָיָה אֶפְשָׁר לְגַיֵּס אוֹתָם
בִּמְקוֹמִי –
בְּכֶסֶף כַּמּוּבָן,
כְּדֵי שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת עַצְמָם?
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
South Winds jostle them
[86]
South Winds jostle them --
Bumblebees come --
Hover -- hesitate --
Drink, and are gone –
Butterflies pause
On their passage Cashmere --
I -- softly plucking,
Present them here!
המשבים יניעו
[86]
הַמַּשָּׁבִים יָנִיעוּ –
יוֹנְקֵי הַדְּבַשׁ יַגִּיעוּ –
סָבִיב סַבִּים, מְהַסְּסִים –
מוֹצִים צוּף וְטָסִים –
הַפַּרְפָּרִים יָנוּחוּ
עַל נְתִיב קַשְׁמִיר בַּגָּן –
אֲנִי בְּרֹךְ קוֹטֶפֶת,
כְּדֵי לְהַצִּיגָם!
Some things that fly there be
[89]
Some things that fly there be --
Birds -- Hours -- the Bumblebee --
Of these no Elegy.
Some things that stay there be --
Grief -- Hills -- Eternity --
Nor this behooveth me.
There are that resting, rise.
Can I expound the skies?
How still the Riddle lies!
ישנם דברים עפים-עוברים
[89]
יֶשְׁנָם דְּבָרִים עָפִים-עוֹבְרִים,
דְּרוֹרִים – שָׁעוֹת – וְגַם דְּבוֹרִים
עַל אֵלֶּה אֵין מִצְטַעֲרִים.
יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁאָרִים
גְּבָעוֹת – אֵין-סוֹף – גַּם יִסּוּרִים,
אַף אֵלֶּה כְּלָל אֵינָם זָרִים.
יֵשׁ שֶׁקָּמִים, עוֹמְדִים הֵם דֹּם
תּוֹבְעִים הֶסְבֵּר מִשְּׁמֵי מָרוֹם,
פִּי הַחִידָה, עַד אָן יִדֹּם
Angels, in the early morning
[94]
Angels, in the early morning
May be seen the Dews among,
Stooping -- plucking -- smiling -- flying --
Do the Buds to them belong?
Angels, when the sun is hottest
May be seen the sands among,
Stooping -- plucking -- sighing -- flying --
Parched the flowers they bear along.
יש אשר שרפים בבוקר
[94]
יֵשׁ אֲשֶׁר שְׂרָפִים בַּבֹּקֶר
יִתְגַּלּוּ בַּדֶּשֶׁא, שָׁם,
כְּפֹף – וּקְטֹף – שְׂחַק – וּבְרַח –
הַנִּצָּנִים הֵם רְכוּשָׁם?
יֵשׁ שֶׁהֵם כְּחֹם הַיּוֹם
יִתְגַּלּוּ בֵּין הַחוֹלוֹת,
כְּפֹף – וּקְטֹף – גְּנַח – וּבְרַח –
יָבְשׁוּ פְּרָחִים בֵּין הַזְּרוֹעוֹת.
Will there really be a morning?
[101]
Will there really be a "Morning"?
Is there such a thing as "Day"?
Could I see it from the mountains
If I were as tall as they?
Has it feet like Water lilies?
Has it feathers like a Bird?
Is it brought from famous countries
Of which I have never heard?
Oh some Scholar! Oh some Sailor!
Oh some Wise Men from the skies!
Please to tell a little Pilgrim
Where the place called "Morning" lies!
האוּמנם יפציע "שחר"?
[101]
הַאֻמְנָם יַפְצִיעַ "שַׁחַר"?
הֲקַיָּם מֻשָּׂג כְּמוֹ "יוֹם"?
הֲמֵרוּם הָרִים אֶרְאֶנּוּ
אִם כְּמוֹתוֹ אֶגְבַּהּ, אֵרוֹם?
הֲרַגְלַיִם כְּשֶׁל נוּפָר לוֹ?
הֲכָנָף לוֹ כְּשֶׁל זָמִיר?
הַהִגִּיעַ מֵאֵזוֹר זָר
שֶׁאֶת שְׁמוֹ אֵין אִישׁ מַכִּיר?
נָא הוֹשִׁיעוּ אַנְשֵׁי סֵפֶר!
מַלָּחִים, חַכְמֵי מָרוֹם!
אָן יִפְנֶה שׁוֹחֵר הַשַּׁחַר
הַקָּטָן? אֵי הַמָּקוֹם?
Where I have lost, I softer tread
[104]
Where I have lost, I softer tread --
I sow sweet flower from garden bed --
I pause above that vanished head
And mourn.
Whom I have lost, I pious guard
From accent harsh, or ruthless word --
Feeling as if their pillow heard,
Though stone!
When I have lost, you'll know by this --
A Bonnet black -- A dusk surplice --
A little tremor in my voice Like this!
Why, I have lost, the people know
Who dressed in flocks of purest snow
Went home a century ago
Next Bliss!
כאן לי אבדה חלקה אי-אז
[104]
כָּאן לִי אָבְדָה חֶלְקָה אֵי-אָז --
שָׁתַלְתִּי בָּהּ פִּרְחֵי הֲדַס --
רֹאשִׁי אַרְכִּין מוּל רֹאשׁ שֶׁגָּז
בְּאֵבֶל.
וּמִי אָבַד? אַנְשֵׁי אֵמוּן
שֶׁזֹּךְ דְּבָרָם עָמֹק טָמוּן --
אֵלַי יַגִּיעַ בְּלִי זִמּוּן;
יַחְדֹּר הוּא אֶבֶן!
מָתַי אָבְדוּ לִי? זֹאת תֵּדַע --
כִּפָּה כֵּהָה, גְּלִימָה דֵּהָה --
כְּמוֹ קוֹלִי רָעַד קוֹלָם!
אֶת הַסִּבּוֹת יוֹדְעִים אוֹתָם
שֶׁכְּפוֹר טָהוֹר מִזְּמַן עָטָם
הָלְכוּ אֵי-אָז הֵם לְבֵיתָם
כִּמְאֻשָּׁרִים כֻּלָּם!
The Daisy follows soft the Sun
[106]
The Daisy follows soft the Sun --
And when his golden walk is done --
Sits shyly at his feet --
He -- waking -- finds the flower there --
Wherefore -- Marauder -- art thou here?
Because, Sir, love is sweet!
We are the Flower -- Thou the Sun!
Forgive us, if as days decline –
We nearer steal to Thee!
Enamored of the parting West --
The peace -- the flight -- the Amethyst --
Night's possibility!
חרצית תצעד עם המאור
[106]
חַרְצִית תִּצְעַד עִם הַמָּאוֹר –
וּכְשֶׁהוּא אֶת מַסַּע הַפָּז יִגְמֹר –
תֵּשֵׁב בַּצַּד בַּעֲנָוָה –
בַּהֲקִיצוֹ, וְהִיא לְרַגְלָיו –
– שׁוֹדֶדֶת, לָמָּה לֹא עָזַבְתְּ?
– דּוֹדִי, מֵאַהֲבָה!
אַתָּה הַמָּאוֹר וְאָנוּ פֶּרַח!
סְלַח-נָא אִם כְּבִימֵי שְׁקִיעָה –
קְרוֹבִים אָנוּ לִשְׁדֹּד הוֹנְךָ!
כְּמֵהִים לִשְׁעַת פְּרֵדָה בַּיָּם –
כָּנָף וָלֶשֶׁם – עֵת דּוּמָם –
מוֹפִיעַ הַיָּרֵחַ!
'Twas such a little – little boat
[107]
'Twas such a little — little boat
That toddled down the bay!
'Twas such a gallant -- gallant sea
That beckoned it away!
'Twas such a greedy, greedy wave
That licked it from the Coast --
Nor ever guessed the stately sails
My little craft was lost!
דוגית הייתה לי במפרץ
[107]
דּוּגִית הָיְתָה לִי בַּמִּפְרָץ
יָצְאָה לָנוּד בַּיָּם!
הַיָּם הָיָה עַז וְנוֹעָז
מָשַׁךְ אוֹתָהּ לְשָׁם!
הָיָה שָׁם גַּל כֹּה חַמְדָנִי
מֵחוֹף אוֹתָהּ נִדָּה –
וְלֹא יָדְעוּ תָּרְנֵי אֳנִי
שֶׁהַדּוּגִית אָבְדָה!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
יורם אטינגר
מחלקת המדינה – כישלון סדרתי במזרח התיכון
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 28 בנובמבר 2022.
לפי תפישת העולם של מחלקת המדינה [הסטייט דפרטמנט] מחוות נדיבות, דיפלומטיות ופיננסיות מסוגלות לתמרץ את המזרח התיכון ההפכפך והאלים מאז המאה ה-7 לאמץ ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים, דמוקרטיה וזכויות אדם. אבל, למרות שתפישת עולם זאת מונחית על ידי כוונות חיוביות, היא מוסיפה דלק למדורה המזרח תיכונית, ומעניקה רוח גבית למשטרים פורעי-חוק אנטי-אמריקאים ורוח נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות.
לדוגמה: מחלקת המדינה (מחמ"ד) קיבלה בברכה את ההתפרצות הוולקנית ברחוב הערבי ב-2010 (הממשיך לסעור גם היום) והגדירה אותה כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק והצעירים" ו"מצעד שלום ודמוקרטיה". אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שאין אביב – אלא צונאמי – ערבי.
ב-1978/79 אימצה מחמ"ד לחיקה את אייתוללה חומייני שהצטייר בעיניה כאנטי-קומוניסט, מוקף ביועצים מתונים בעלי רקע מערבי, ושקוע בהענקת חירות לתושבי איראן ולא בייצוא המהפכה האסלאמית – מהדורה איראנית של גנדי. אבל, מציאות המזרח התיכון ממחישה שמשטר האייתולות מתאכזר לאיראנים, פועל נגד "השטן האמריקאי הגדול" ובעלות בריתו הערביות, עוסק בייצוא המהפכה השיעית-אסלאמית לרחבי העולם, ומחנך את העם האיראני לשנאת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים.
מ-1979 מאמצת מחמ"ד את האופציה הדיפלומטית כלפי איראן (ומתנגדת לאופציה צבאית ולשינוי-משטר), בהנחה שהיא – יחד עם מחוות פיננסיות דרמטיות – עשויה לשכנע את משטר האייתולות לנהל מו"מ הוגן, לקיים דו-קיום בשלום עם השכנות הערביות הסוניות, לחדול מהפצת טרור, מערכות נשק וסמים במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית (כולל שיתוף פעולה הדוק עם ברוני סמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות המרכז ודרום אמריקה), ולזנוח חזון דתי, פנאטי ומגלומני אנטי-אמריקאי בן 1,400 שנים. אבל, 43 שנות האופציה הדיפלומטית מבהירות שהיא משחקת לידי האייתולות ובעלי-בריתם האנטי-אמריקאים מהמפרץ הפרסי ועד גבול ארה"ב-מקסיקו, מאיימת על קיומם של המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותוקעת סכין בגבם של רוב תושבי איראן המייחלים לשנוי המשטר.
למחמ"ד היה תפקיד מרכזי במתקפה הצבאית של נאט"ו נגד משטר קדאפי, שהביאה להפלת הרודן הלובי ב-2011, למרות שקדאפי העביר לארה"ב את תשתית הגרעין והנשק הכימי, וחרף מלחמתו הנחרצת בטרור האסלאמי. אבל, חיסול קדאפי הפך את לוב למדינה בלתי-נשלטת, זירה למלחמות אזרחים עם מעורבות של מדינות זרות (טורקיה, מצרים, רוסיה, איחוד האמירויות, ועוד), ובסיס לטרור אסלאמי אנטי-אמריקאי אזורי וגלובלי.
עד להתפרצות מלחמת האזרחים בסוריה השתעשעה מחמ"ד באשליות שבשאר אסאד עשוי ליזום רפורמות חברתיות, עקב הרקע שלו כרופא עיניים בלונדון, נשיא התאחדות האינטרנט הסורית ונישואיו לבריטית ממוצא סורי. אבל מלחמת האזרחים חשפה את דמותו האכזרית של אסאד: כ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומיספר דומה של עקורים בתחומי סוריה.
מחמ"ד מאמצת לחיקה את "האחים המוסלמים" – שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם זרועות פוליטיות, חברתיות ודתיות – ובמקביל מפעילה לחץ על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים עקב מלחמתן השיטתית בטרור "האחים המוסלמים". אבל, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות מכירות את האסטרטגיה של "האחים" הפועלים להפלת כל משטר מוסלמי-לאומי, להקמת חברה מוסלמית עולמית בחסות הקוראן, לעידוד ג'יהאד והקרבת חיים למען אללה, ולהכנעת המערב "הכופר", ובראש ובראשונה ארה"ב. מדיניות מחמ"ד דוחפת את סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לזרועות סין ורוסיה.
בשנים 1990-1980 התייחסה מחמ"ד לצדאם חוסיין כאילו "אויבו של אויבי הוא ידידי." אבל, גישה פשטנית זאת התפרשה על ידי צדאם כ"אור ירוק" לפלישה לכווית, שהביאה לשתי מלחמות מפרץ, מלחמת אזרחים ארוכת-שנים בעיראק (9 מיליון פליטים ועקורים), והפכה את עיראק למוקד טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי ובסיס-פעולה איראני אנטי-אמריקאי אזורי ועולמי.
בשנות ה-50' חיזרה מחמ"ד אחרי הנשיא המצרי נאצר הפרו-סובייטי ואנטי-אמריקאי, שפעל להפלת המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות (כאשר ארה"ב היתה תלויה בייבוא נפט מהמפרץ הפרסי). אבל נאצר התמיד בפעילותו האנטי-אמריקאית שנקטעה על ידי מלחמת "ששת הימים", שריסקה את התשתית הצבאית של נאצר, חסכה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ בוננזה גיאו-אסטרטגית.
מחמ"ד פורשת שטיח אדום פיננסי ודיפלומטי לרגלי מנהיגים פלסטינים, לעומת מנהיגי ערב הפורשים לרגלי הפלסטינים מרבד מרופט. בניגוד למחמ"ד, מנהיגי ערב ערים להתנהלות הפלסטינים בזירה הבין-ערבית, ולכן רואים בהם אב-טיפוס לטרור, חתרנות וכפיות טובה, הנושך את הידיים המסייעות לו.
כל יוזמות השלום של מחמ"ד סבבו סביב הסוגייה הפלסטינית, ולכן התנפצו על צוקי המציאות המזרח תיכונית, המדגישה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, אינה בבת-עין ערבית ואינה מוקד זעזועי המזרח התיכון.
ב-1948 התנגדה מחמ"ד, בברוטליות, להקמת המדינה היהודית, בטענה שתהייה פרו-סובייטית, תרוסק על ידי פלישה צבאית כלל-ערבית, תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון ותסכן את אספקת נפט הערבי לארה"ב.
ב-2022 – בניגוד להערכות מחמ"ד – ישראל מהווה את נושאת המטוסים האמריקאית הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לכוח אדם אמריקאי, עוגנת באזור קריטי לאינטרס ארה"ב, וחוסכת לארה"ב את הצורך לייצר ולהציב נושאות מטוסים אמריקאיות נוספות באוקיינוס ההודי ובים התיכון, יחד עם מיספר חטיבות צבא בתקציב של כ-15 מיליארד דולרים לשנה.
כדי לקדם את אינטרס ארה"ב, על מחלקת המדינה לבסס את מדיניותה על מציאות המזרח התיכון – למרות שהיא מורכבת ומתסכלת – ולא על תפישות עולם המנותקות מהמזרח התיכון.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
איליה בר-זאב
האור בו אני דועך
לאן אנו נעלמים שנית?
מֵאָז הַשָּׁנִים הָהֵן אֲנִי דּוֹעֵך.
אָמְנָם הַבֹּקֶר יֵשׁ זְרִיחָה, אַךְ הָעֶרֶב
הִקְדִּים לָרֶדֶת אֶל הָרְחוֹבוֹת –
אוֹרוֹת נֵאוֹן הֻצְּתוּ.
בְּנוֹף אָפֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ לַחְצָנֵי מְצוּקָה.
בָּלוּזָה* 1973–
אוֹר שָׁקוּף רִחֵף מֵעַל שׁוּרַת אֲנָשִׁים
בִּשְׁתִיקָתָם הַסּוֹפִית.
אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְחַפֵּר בְּבִצּוֹת "בּוּדָפְּשְׂט",
לָלֶכֶת לְאִבּוּד בִּמְבוֹאוֹת סוּאֵץ,
לֹא לִרְאוֹת אוֹר
בְּסִבְכֵי צִמְחִיַּת הַמַּיִם הַמְּתוּקִים.
שְׁעוֹן הַחֹרֶף הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ –
הַיּוֹם קָצָר,
הָאוֹרִים הַגְּדוֹלִים, גַּלְגַּלֵּי הַמַּזָּלוֹת שֶׁלִּי,
כְּמוֹץ לִפְנֵי סוּפָה.
אוֹר גַּלְגַּל הַשָּׁמַיִם נֶחֱלַשׁ וְנָמוֹג, מְתַעְתֵּעַ בִּי
בֵּין אֹפֶק הַשְּׁקִיעָה לְרֶמֶז
הַזְּרִיחָה.
* בלוזה – מחנה צבאי בצפון סיני ממנו חלשנו על מוצבי התעלה, וביום כיפור ההוא (1973) יצאנו, שארית כוחותינו, למוצבים הקדמיים, והגענו כאשר כל המוצבים שם חרבו על מרבית אנשיהם – חלק הצליח להציל עצמו. אותם ראיתי ביום השני למלחמה חסרי כל.
ההמשך ידוע – סואץ.
האם זה טוב ליהודים?
הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי חֲצוֹת, אִיֵּי סָמוֹאָה הֵזִיזוּ עַצְמָם
מִקַּו הַתַּאֲרִיךְ הַבֵּין-לְאֻמִּי הַיְשֵׁר אֶל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.
קַמְתִּי בְּבֹקֶר קַר אֶל "אָבִיב" בַּחֹרֶף,
לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם טוֹבְחִים
זֶה בָּזֶה.
בְּלוּחַ שְׁנַת 2012, רָחוֹק מִכָּאן, בְּוַרְשָׁה, לַהֲקוֹת
עַכְבְּרוֹשִׁים בִּמְנוּסת חֶרֶב –
הַפּוֹלָנִים צוֹהֲלִים.
בְּלוּחַ שְׁנַת 2021 יֵשׁ כְּבָר נִקְטַל רִאשׁוֹן.
אֶבֶן מִיַּד תִּזְעַק –
צְעִירִים מִתְפַּרְעִים בִּבְנֵי אֱנוֹשׁ אֲחֵרִים.
מִילְיַארְדֵי אָדָם לֹא יִזְכּוּ לַחְמֹק מִמַּגֵּפַת הָרֶצַח.
בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֵין כָּל חָדָשׁ. לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,
בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִסְתַּתֵּר יָרֵחַ חִוֵּר.
מִשָּׁם יָצְאוּ פַּעַם ל"ה בַּחוּרִים.
איליה בר-זאב
* * *
אורי הייטנר
* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומייה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.
לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. ייתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.
מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"
במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו."
היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.
אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.
ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך." על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמיתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר."
רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.
בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העלייה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעלייה גדולה מרוסיה ואוקראינה – הוא מינוי אנטי ציוני.
אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עלייה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.
* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.
אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?
אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.
האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"? ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא. לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!
* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם – לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.
יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).
אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?
* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.
אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).
נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.
* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"
אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.
* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה." בוויי-נט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר." קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.
* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם. אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.
אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.
מאז שנות התשעים פירסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.
אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?
מיספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.
הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?
בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק. בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.
מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?
כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפלייה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי היתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אוייב.
(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).
* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא.
אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני."
איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא היתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.
* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטו-אנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור. לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח. בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.
אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?
* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.
בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים", בין פרופ' אודי מנור לפרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.
אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי. עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.
האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.
* ביד הלשון: גבעת השלושה - גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח-תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת. הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח-תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.
אורי הייטנר
אהוד: באתר "יזכור" של משרד הביטחון נכתב על מנחם גרויליך וחבריו: "באחד הימים דרשו התורכים להסגיר לידיהם את שומרי המושבה [פתח-תקווה] והוועד ניצל הזדמנות זו כדי להיפרע מהפועלים ומסר את שמותיהם למשטרה התורכית. אז החליט המרכז החקלאי של פועלי יהודה שיימסרו לידי התורכים עשרה אנשים נתיני אוסטריה בתקווה שהיחס אליהם יהיה נוח יותר. כך התנדב גם מנחם להצטרף לחבורה ובאוקטובר 1917 הועבר על-ידי התורכים לכלא בדמשק. שם עונו קשות הוא וחבריו עד אשר לא יכלו עוד לשאת בעינויים. מנחם נפטר בבית הכלא והובא למנוחת-עולמים בבית העלמין בדמשק.
* * *
אשר מעוז
נאמנות למי?
בשנת 1976 נכנסה לתוקפה הוראת חוק שחייבה רשויות מקומיות שבהן 50,000 תושבים למנות יועץ משפטי פנימי שיהיה עובד הרשות. נטלתי חופשה לשנה מאוניברסיטת תל-אביב שבה לימדתי באותה עת והקמתי את מערך הייעוץ המשפטי באחת העיריות.
יחסיי עם ראש העירייה היו קורקטיים ואפילו ידידותיים כל זאת עד ליום בו פנה אליי וביקש שאתן חוות דעת שמסמיכה אותו להחכיר מקרקעין של העירייה לאדם מסויים ללא מכרז.
כתבתי חוות דעת בה הבהרתי שאסור לראש העירייה לעשות כן. ראש העירייה זעם. הבנתי את כעסו. דובר בפעיל מרכזי שסייע לראש העירייה להיבחר לכהונתו. ראש העירייה הודיע לי שהוא הבוס שלי ושאני חב לו חובת נאמנות. הבהרתי לו שכראש הרשות הוא אכן המעביד שלי אלא שבנושאים מקצועיים הבוס שלי יושב בירושלים וקוראים לו אהרן ברק.
ראש העירייה נדהם. עד לכניסתי לתפקיד נהגה העירייה לפנות לעורכי דין חיצוניים כדי לקבל חוות דעת ובחוצפה כזו הוא טרם נתקל.
מאז לא פנה אלי עוד ראש העירייה כדי שאתן לו חוות דעת אך הדבר לא מנע את ההתנגשויות בינינו. כעניין שבשיגרה פנו אליי עובדי העירייה כדי שאחווה דעתי בנושאים שבמסגרת תפקידם. כמו כן פנו אליי חברי מועצה בבקשה למתן חוות דעת. ראש העירייה זעם והודיע שהוא אוסר עליי לתת חוות דעת לגורם כלשהו. הודעתי לו שמתן חוות דעת לגורמים ברשות הנו חלק מתפקידי. הוא שוב העלה את נושא הנאמנות והודעתי לו שאני חב אכן חובת נאמנות לעירייה ולשלטון החוק.
בימים אלה מקודמת יוזמה לקבוע שתפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יוגדר כמשרת אמון והיועצים ייבחרו על ידי השר. הדבר הזכיר לי את הרומן שהתנהל ביני לבין ראש העירייה. תפקידו של יועץ משפטי הוא אכן לסייע בקידום המדיניות של המשרד אך בה בעת תפקידו הוא לשמור על שלטון החוק. אם ייהפך היועץ המשפטי של המשרד למשרת אמון שחב את תפקידו לשר, משל היה נהג השר או אפילו מנכ"ל משרדו – הדבר יהווה קיצו של שלטון החוק. מכל היוזמות הפסולות שמועלות בימים אלה דומה שזו הגרועה שבהן.
פרופ' אשר מעוז הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים.
פורסם ב"הארץ".
* * *
"ילדי הטבע" שהיינו והבריאות בקיבוץ החלוצי
חלק שלישי ואחרון
ה. אני "ילדת טבע גיבורה" כבר מילדות
יותר מכֹּל למדתי "להיות גיבורה" מדלקות האוזניים התכופות והבלתי-נגמרות, שסבלתי מהן מילדות מוקדמת. הכאבים היו כדקירות נוראות באוזניים ובראש וצרבו את המוח, וטיפות השמן שהיו מחממים במזלף על גבי גפרור ומזלפים לאוזניי, לא היתה בהן כל תועלת, וגם בקבוק המים החמים שנעטף במגבת לא ריפא את "הפרונקל" או "האפצעס". הייתי נאנקת מכאב ובכיתי בדממה, אך לא נמצא לי מזור. רק בגלל הכאבים העזים האלה הייתי מְעִיזָּה לברוח בלילה מבית הילדים לבית הוריי, שם היתה גם אימא מחממת שמן על אש גפרור, שעטפה את המזלף בפחם שחור, אבל כשהיא היתה מזלפת את השמן לאוזניי, כשראשי מונח על ברכיה החמות, היא היתה גם מלטפת את ראשי ולבסוף הכאב חלף. ולא ייאמן, כשחלף הכאב או נִרגע היתה אימא משכנעת אותי לשוב לבית הילדים ואפילו היה זה באמצע הלילה. הרי הסדר חייב להישמר.
ובכל זאת, לא תמיד נסתיימו כך הדברים. לעיתים לא נרגע הכאב והיה נמשך עד הבוקר, ולאחר לילה ללא שינה הוחלט שעליי לנסוע לטבריה לקופת חולים, עם אימא או עם מלווה אחרת. וְשם, בחדר האחות, פתחו את "האפצעס" המוגלתי בסכין דק וחד כמעט ללא הרדמה אבל הביאו לי, סוף סוף, הקלה. כל אותה עת זכרתי את הציווּי: "להתגבר, לא לצעוק ולא לבכות. הפינוק מיותר וגם לא יועיל." ולרוב גם הצלחתי לעבור את הניתוח "הקל" הזה בשתיקה. רק לימים הבחנתי, כי אותם ניתוחים "קלים" פגעו בשמיעתי ללא תקנה. אוזני הימנית כמעט ונתחרשה. בלית ברירה סיגלתי לעצמי קריאת שפתיים ולמדתי "לשמוע" גם כשלא שמעתי מה נאמר בכיתה. ונדמה לי שכל כך התמחיתי בקריאת השפתיים עד שאיש לא הבחין בחירשות היחסית, כל כך חששתי לחשוף אותה.
אמנם, במשך השנים החלימו אוזניי מעט וכבר יכולתי ללכת להצגות ולאופרה ולקונצרטים, והייתי מאושרת גם אם לא שמעתי הכול היטב. לכן, תמיד דאגנו, שמאי ואני, לקנות כרטיסים בשורות קדמיות ולהפתעתי שמיעתי התחזקה. רק בשנים האחרונות שבה הפגיעה והוכיחה בפתאום כי עדיין יש לה כוח והוא חזק מכל שהיה.
זו הסיבה לכך שנעשיתי חסידת האנטיביוטיקה. מאז שהומצאה והתחילו להשתמש בה אני נוטלת את "הכדורים המצופים", וממש כופה על בני ביתי ליטול אותם, מיד עם ראשיתה של מחלה. הרי אני יודעת מניסיוני מה קורה לדלקת שאי אפשר לעצור אותה לפני שתתפתח. בזיכרוני מהדהדים תמיד הכאבים הלא-נסבלים ההם באוזניים, כמו גם ימי האישפוז בעפולה, ואני מלאת רחשי תודה לתרופה המופלאה וכל אזהרות הרופאים משימוש מוגזם בה אינן פועלות עליי. אפילו נגד הווירוסים, או נכון יותר נגד השפעתם העקיפה ולמרות כל ההטפות של הרופאים, אני דורשת לנסות לרפא באנטיביוטיקה כי אולי אלה בכלל לא ווירוסים אלא המצאה של הרופא כדי להימנע מאנטיביוטיקה. ובכלל, יעזור? מי יודע? אבל יש להניח שלהזיק זה בטח לא יזיק.
אלא שלא רק ממחלות סבלנו בטבע החשוף. כאבים פיסיים קשים נגרמו לנו מעצם המגע עם האדמה, השמש והמים, כי הרי כמעט תמיד, קיץ וחורף, הלכנו יחפים ולבושים בבגדים קצרים. ו"גבורת אמת" נדרשה לנו לעמוד בהם.
ומעשה שהיה כך היה: כילדת טבע יחפה, בת תשע לערך, רצתי בכל כוחי בין קני הסוף הגבוהים והנהדרים ובין קוצי הקיץ הלוהטים בסמוך לירמוך. רציתי, מן הסתם, להוכיח לשאר הילדים שהתרוצצו שם שאף אני ראויה להיות כמו הבנים. זו הרי בכלל היתה תמיד השאיפה שלי, להיות כמו בן חזק ונועז ולא איזו בת חלשלושה. ולא היה בכך דבר חדש. גם מורגלים היינו בשיטוטים שם, בחציית הנהר, שלא היה אלא נחל צר למדי אבל לעיתים ממש סוער ורובו מלא סלעים. היכרנו אותו היטב בדרכנו לכפר הפרסי עדסייה שנהגנו לבקר בו לעתים תכופות, ותמיד נסחפנו בדרך למשחק "התופסת" שהפכנו אותו לתחרות בין הבנים לבנות. אני הייתי מורגלת אז להיות תמיד בין האחרונים כי גררתי די בקושי את רגלי השמאלית למרות שהתאמצתי להסתיר את הפגיעה שנפגעה בי ממחלת ה"טיפוס". לכוח הפיסי וליכולת העמידה, כך ידעתי, יש חשיבות במציאות שחיינו בה. אבל הפעם עשיתי מאמצים עליונים שלא לפגר והעיקר – לנצח.
ואז פילח לפתע כאב חד את חלקה התחתון של הרגל הבריאה. עצרתי בגניחה וראיתי קוץ ענק שחדר לכף הרגל ודם נזל ללא הפוגה. שאר הילדים, שהבחינו בכך, עצרו בבהלה, ניסו לעצור את הדם בעזרת עלים וענפים והוחלט לחזור הביתה ולגשת למרפאה, להינדה. איך הִיגעתי לא זכור לי, אולם זכור לי היטב חדר המרפאה, שהיה אז בקומה הראשונה של מגדל המים, ואני שוכבת על המיטה הלבנה, נאנקת מכאב ופניהן המודאגים של הינדה ואוצה, המטפלת שלנו שהיתה גם הדודה שלי, רוכנים מעליי. והנה, בעודן מתייעצות ביניהן, נפתחה הדלת ואימא פרצה פנימה בסערה, כולה חרדה. "אין ברירה", אמרה הינדה, "צריך לשלוף את הקוץ. זה יכאב קצת, ארנה, אבל זה יהיה עניין של רגע. את לא רוצה לנסוע לטבריה לעשות שם ניתוח, נכון?"
"נכון," לחשתי כשאני זוכרת היטב את ניתוחי האוזניים, והעמדתי פני גיבורה.
הינדה שלפה אז מאחת מתבניות הזכוכית שלה מלקחיים נוצצים, שעברו הרתחה לחיטוי, וקרבה אליי. אמא הסבה את ראשה הצידה. אני המשכתי להתבונן במלקחיים המתקרבים אל הקוץ, נחושה שלא להשמיע הגה. אולם כשהינדה שלפה באחת את הקוץ – למרות שוודאי שמה משהו להקל על הכאב אבל סמי הרדמה של ממש לא היו לה או שסברה שאין צורך בהם לעניין של רגע – זעקתי בקול ודמעות שטפו את עיניי.
"גיבורה," התפעלה הינדה. "לא הזזת כלל את הרגל והקוץ יצא ואיננו," אמרה והראתה לי את הקוץ הגדול והמפחיד. כל שלוש הנשים הביטו בי בהערצה. מיד נחבש הפצע בתחבושת ענקית ואני צלעתי החוצה בלוויית אימא ואוצה, וכל הילדים שחיכו במתח בחוץ, הביטו בי ברחמים ובהתפעלות ונגררו מאחור עד שהגעתי לבית הילדים ושכבתי במיטה.
חשתי אז את עצמי "גיבורה", אולם את הכאב ההוא אני זוכרת עד היום, כמו גם את שתיקת הגבורה שהייתי גאה בה אז מאוד. שהרי זה היה המסר העלום שקיבלנו: "לא מתאוננים ולא בוכים. מתגברים. מבליעים את הדמעות ושותקים. אצלנו התנאים קשים. נכון? על כן בלא כושר עמידה והתגברות על כאב, חולשה ופינוק – לא נוכל להיאחז כאן באדמת הארץ. תלמדו מן ההורים, ילדים." ולמדנו.
המסר הזה הוכיח את עוצמתו אפילו בלידת בתי הבכורה בבית החולים הסקוטי בטבריה כשאני ממש צעירונת, כאשר האחות שסלדה מצעקותיה של שכנתי לחדר הלידה, אך היתה מרוצה מאוד מן השקט שבו שכבה "הקיבוצניקית הצעירה", הביאה אותי כמופת בפני היולדת השנייה הזועקת. אבל זו אולי אפילו לא הבינה עברית או אולי לא יכלה לקלוט דבר מרוב כאב. לבסוף השתיקה אותה האחות לתדהמתי בסטירה לחי צורבת. נבהלתי. לא נשמתי כמעט מרוב פחד. ולכן היא גם שכחה מקיומי כליל עד להתחלת הלידה ממש. כי הרי מרוב פחד לא הוצאתי הגה מפי. וכך, באותן שעות שהתארכו חלף במוחי לראשונה ספק, שגורש עד מהרה, אם לא כדאי היה לזעוק ואפילו במחיר הנזיפות והסטירה, שהרי אז לפחות מודעים לקיומך, שמים לב אלייך ולא מגיעים רק כשאת ממש באמצע הלידה.
לא הייתי יחידה, כמובן, בהטמעת מסר "ההתגברות באומץ". כל בני קבוצתי נהגו כך. התגברנו על החושך המאיים בלילות, על רגשי בדידות ופחד, על חולשה וכאב ועל שלשולים קשים שפקדו אותנו לעיתים מזומנות וחייבו אכילת צנים ואורז תפל נפוח ממים. לתחושתם של חברי הקיבוץ הם טיפלו בנו במסירות והם גם הכשירו אותנו לחיים האמיתיים והערכיים. לא היו תרופות, כך הם חשבו וצדקו, והתנאים היו קשים וידם קצרה מלרפד את חיינו. הגוף נתבע לעשות את שלו וכוח הרצון נדרש לשלוט בגוף. ויש להודות, בתנאים ששררו אז הם ראו נכוחה. ועד היום אני מלאה ריגשי כבוד והערצה לכוח עמידתם.
ואנחנו מהם למדנו. כך היה כאשר רגלינו היחפות נחרכו מחוֹם האדמה הצורבת בקיץ, בייחוד כשהלכנו ברגל מן הבית לכביש הראשי ובחזרה מבית הספר. אז מה? הן נחרכו. עוד יִתְעַבּוּ ויתקשחו. וגם אפשר לקפוץ קצת ולדלג על אבנים שורפות או ללכת במידת האפשר בצל הבננות ואפילו לטבול בתעלות ההשקיה במקומות מַעֲבָרָן. ובנוסף, יש בבית שמן מאכל ואפשר למרוח על הכוויות (מי חשב אז על קרמים ומשחות?) "וגם הינדה יודעת לטפל."
ואם נחרך הגוף הקטן בשמש הבוערת והֶאֱדים כולו, לא נורא, "תחכו עד שתצאנה אבעבועות מים, תתנפצנה ותתקלפנה ויוקל לכם, והעור החדש שיצמח כבר יהיה בהחלט עבה יותר וגם כהה יותר ומחוסן יותר." כך שמענו תמיד את חברי הקיבוץ אומרים לנו. "נפצעתם, ילדים? אין דבר. בסופו של דבר זה יעבור." (וכמובן בהיעדר אנטיביוטיקה זה לא בדיוק עבר, ובוודאי לא מהר). "הנה קצת משחה, קצת שמן, טיפות אוזניים, תחבושות, ותבריאו. רק בלי בכי בבקשה. ובכלל, אם תאכלו מה שנותנים לכם תהיו חזקים ובריאים."
ואכן, לא בכינו. למדנו מהורינו. גם הם לא בכו ולא התלוננו. לכל היותר למדנו מהם ללעוג לאותן נשים שסבלו ממיגרנות ולהפטיר לחישות סרקסטיות שהן רוצות לנוח קצת מהעבודה. אפילו מחלות הילדות כמו האדמת והחצבת ואבעבועות הרוח הוכיחו לנו שבסוף הכול עובר וכל כאב או מחלה אינם אלא זמניים בלבד. העיניים שלי האדימו תמיד ושרפו מן השמש? לא נורא, אמרתי לעצמי, זה יעבור וחוץ מזה, יש להינדה טיפות שיקלו את הכאב. משקפי שמש לא היו לנו ואני, בדרכי המרדנית, סירבתי להרכיבן גם כשהתבגרתי ולא נכנעתי לצו הרופאים. "הרי בת קיבוץ אני," אמרתי, "ולא איזה חלשלושה עירונית."
ובכלל, איך אפשר להיכנע לליקויים פיסיים, "קלים בלבד"? התביישתי ברגלי שנגררה עוד כמה שנים אחרי מחלת הטיפוס וחייבה אותי להישאר ב"קבינה" של המשאית יחד עם הנהג בטיולים השנתיים של הכיתה, בעוד כל ילדי הכיתה יוצאים לטיול באזור הסמוך ונעלמים למשך שעות. לא שמעתי טוב? אפשר לקרוא שפתיים. והראִייה? ראִייתי היא מצויינת, כך טענתי בפני עצמי והסתמכתי על יכולתי הטובה לקרוא טקסטים בעוד ראייתי למרחק פגומה. ואף כי שני הוריי הרכיבו משקפי ראייה עבים וכבדים ושוטטו כעיוורים בלעדיהם, סירבתי אפילו לגשת לבדיקת ראייה.
רק כשמלאו לי 18, ולמדתי בסמינר למורים ברמת רחל והלכתי עם שמאי, כשבא מהצבא, לראות הצגות בקולנוע "אדיסון" וסרטים בקולנוע "סמדר" וישבתי, כמובן ביציע, כי לא היה לנו כסף לכרטיס יקר, רק אז נאלצתי לאכזבתי הגדולה להכיר בקוצר ראייתי. הבחנתי היטב כי שמאי או חברות מבנות כיתתי רואים מה שאני לא מסוגלת לראות כלל, שלא לדבר על כתוביות התרגום. ולכן כאן כבר נשברתי. רק אז פניתי בייאושי לרופא עיניים.
הוא דווקא הרגיע אותי. "המיספר שלך אינו גדול כלל," איבחן. "רק שלושה רבעים. אבל את חייבת בכל זאת להרכיב משקפיים," פסק. הוא צדק, כמובן. אולם אני, כמנהגי, סירבתי להיכנע. משקפיים לא הרכבתי, וכשלאחר שנים קניתי לי סוף-סוף משקפיים לראייה לרחוק, כי לקרוא קראתי בלי בעייה, מקומם היה לרוב בתיק כדי שלא יקלקלו את מראה פניי. "עדיף שלא לראות את המציאות כמות שהיא," אמרתי והייתי מוצאת לי נימוק נהדר, "וכי מה יפה בבתים מתקלפים או ברחובות מאובקים? מוטב שלא לראות אותם." הייתי מתריסה וחשה עצמי נאה יותר בלי המשקפיים המגושמים.
לימים, כשנוכחתי שאחי גדעון, הצעיר ממני בשלוש שנים, ואחותי לאה'לה ז"ל, שהיתה צעירה ממני בארבע עשרה שנים, כן נשמעו לפקודת הרופאים ולתמיכת ההורים שלנו בהם, ולכן הרכיבו משקפיים – כי אם לא כן, אמרו להם ההורים שלנו, הרי תהיינה להם עיניים חלשות כמו להורים שלכם – הם דווקא נזקקו במשך השנים למשקפיים במיספרים הולכים וגדלים, או אז התהלכתי בתחושה שצדקתי. "את רואה," כך אמרתי לעצמי, "לא הרכבת משקפיים, לא פינקת את עינייך, והנה התוצאה. עינייך שומרות על אותו מיספר לערך ואינן ניזוקות. התגברות על קצת קושי בראייה בהחלט מוכיחה את עצמה," וכלל לא עלה בדעתי שאולי בכלל היה הבדל אמיתי בין עינינו ואכן ראייתם קצרה משלי באופן מהותי.
אבל יש לשער, שבאותה שעה חברי המשק, אילו ידעו ויכלו לראות, היו מחייכים לעצמם חיוך רחב ומלא סיפוק ואומרים: "עם הילדה הזאת באמת הצלחנו."
ארנה גולן
סוף
* * *
הבדידות הזיקנה ואני
כמו רבים אחרים, במשך כשלוש שנים, הקורונה הרחיקה אותי מאנשים. יצאתי מהבית רק לסידורים, לבית חולים ולקניות. לא ביקרתי בבתי ילדיי ולא הזמנתי אותם אליי. מהמרפסת עשו לנו שלום ודי. לא חיבוקים, לא נשיקות, לא שיחות נפש ארוכות. גם הקשר עם חברי ילדות, שבדיוק החל בוקע, נקטע, בעקבות הסגרים והבידודים והסכנה בפגישות, מחשש להידבקות.
מכת הקורונה העולמית, שהטילה פחד מוות מוחשי, החלה, בדיוק בימים שאצל בעלי התגלתה מחלה ארורה. לא הבנו מהיכן הגיעה המארה, שמכפילה את סכנת החיים. זו היתה רעידת אדמה שאותנו זיעזעה.
הרגשנו נורא... חיינו כבר לא כשורה. שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. משהו בתוכי מט. עם כל המתח והחשש מפני מוות קרב, שבכל פינה אורב, תיפקדתי כמו אוטומט. ידעתי שלא יעזור לי אם אבכה ואיילל. נטשתי את כל עיסוקיי, והקדשתי את כולי לטיפול בבעלי. ילדיי היו העוגן בסערה הנוראה, שאליה נקלענו בלי כל אזהרה. לקחתי עליי את האחריות לטפל בו כיאות, כדי לשחרר את הילדים להמשיך בעמל יומם וגם לשמור על "בידוד".
בצר לי, התבצרתי בעצמי מהאימה האיומה. הראש לא קלט, אך חיפשתי לי מפלט מעצמי, כי הרגשתי שאני מאבדת אותי... אולי בכתיבה אמצא את שאבד. בשעות השקטות, כשהוא ישן, ישבתי לידו וספרתי את נשימותיו. ובמקביל לפחד ולכאב, שהלכו אתי יחד יד ביד, סידרתי להם כיסא ומיטה ושולחן, שטפתי אותם בדמעות והלבשתי להם מילים ממה שמצאתי אצלי בלקסיקון.
אמנם הייתי לבד, אך לא הייתי בודדה, כל גיבורי חיי באו אליי. נתתי להם מקום של כבוד, והם כיכבו בחיי, כאילו כל מה שקרה בעבר, התרחש רק אתמול.
הכתיבה הכנה, בלי כחל וסרק, הקלה על הכאב, הוציאה אותו מתוכי אל המחשב. ככל שפרקתי יותר, ככול שחיטטתי בפצעים עד זוב דם, כך גם ידעתי לחבוש אותם... לא ביקשתי עזרה משום אדם.
נגיף הקורונה, פיתח מיספר מוטציות, שנפוצו בכל העולם, ולא ראו את הסוף, ולא ידעו מתי היא תחלוף, ובינתיים מיספר המתים בעולם, הגיע למיליונים.
לא מפריע לי שום "בידוד", או "סגר", אני ממילא יושבת לבד בחדר, המקום הכי בטוח מהקורונה לברוח. ממתינה בסבלנות שיגיע הקץ לחיים המאיימים, ונאלצת לצאת אתו לבית חולים לקבל טיפולים, למרות הסיכונים, שבכל מקום אורבים.
במשך פחות משנה, הומצא חיסון, וכולם קיוו שהוא יעבוד, לפני שהנגיף יחסל את האנושות. התחסנו! בהדרגה הוסרו ההגבלות, הגבולות נפתחו, וברוב המקומות גם הוסרו המסכות, הג'יל והכפפות. החיים החלו להיות יותר שפויים, אפשר לחזור לשגרה, אך בפועל, לא זה בדיוק מה שקרה...
לאט לאט, עם ההחלמה הממושכת והקשה, הוצאתי מראשי את סרטי אימה, והאמנתי וגם הוא האמין, שנמלטנו מהסכנה.
בימי הקורונה, הפגישות עם ילדיי ונכדיי, הפכו ליותר נדירים. כמעט שלוש שנים עברו בלי שנתתי לנכדים עזרה בשיעורים. נמנענו מנשיקות וחיבוקים, ומארוחות משפחתיות משותפות. נפגשנו, כשהיה מותר, ישבנו בצד עם מסכות ושמרנו על ריחוק. המגע היה חסר, אך האמנו שהאיסור יָסור, ונוכל שוב להתחבר. היום הגדולים לומדים בתיכון, יש להם חובות המון, ואין להם זמן, ואין להם צורך בסבא ובסבתא, אלא אם הם צריכים שנסיע אותם לחוגים או לחברים, בזמן שההורים עובדים. מדי חודש או יותר, מישהו מהילדים מזמין לארוחת ערב, ולפעמים גם חוגגים ימי הולדת. הבת ומשפחתה מצאו חיים חדשים בתאילנד (שם הם חיים כבר יותר משנה), כך שהמשפחה פה הפכה לקטנה, והגעגועים מייגעים ומאמינים, שעוד יבואו ימים יותר טובים ונתקבץ שוב כמו פעם, כש"היו ימים..."
בגלל הבידוד והסגר, הרבה אנשים התנתקו ממעגל הידידות ומהמשפחה ואחרים התחברו אלינו. למדנו לחיות עם פחות שיחות ופגישות. מזמן אין לי אבא ואימא, שהתקבצנו סביבם, המשפחה הלכה והתרחקה. הקורונה השאירה כל אחד בביתו. ואף שהיא נעלמה, דבר לא השתנה. בצר לי, עליי לקבל מחדש את תפקיד האחות הגדולה, ליזום ולחבר את האחים, כי אם אחכה, ימשיך כל אחד להתבצר באוהלו ולא נתראה ונשכח שפעם גדלנו יחד באותו בית והיינו אחים, והיו לנו הורים, שחייהם היו מרים, שלא הצליחו להפוך אותנו למאושרים. חלקנו יאמר, הם היו נהדרים, וחלקנו יאמר שהם הפכו את חייהם למרים... אמנם לא נתגעגע לאותם ימים, אך נודה לאל, שהתקדמנו ויש לילדינו חיים יותר טובים.
יותר מכל, הילדוּת במעברה הותירה בי סימנים, היא גם עיצבה אותי ודירבנה אותי להגיע להישגים. ודווקא כעת, אני מתגעגעת לחברי ילדות. הייתי רוצה לפגוש אותם פנים מול פנים. אולי אזמין אותם לכנס מחזור בביתי. יבוא מי שיבוא. נעלה זיכרונות. נתרגש כמו ילדים. נגלה שכולנו זקנים, עם יותר, או עם פחות, קמטים, עם בריאות טובה ופחות טובה, וכולנו בנינו את בתינו, הולדנו ילדים ונכדים, שאת זקנתנו מכבדים. יש שלא זכו ומתו בטרם עת, נוכל לדבר גם עליהם, ונקים להם "גלעד".
אני צמאה גם לפגוש אנשים נפלאים, שהיו לי בחיי אבני דרך, שהתוו לי את הנתיב בו אלך, שכל שיחה אתם, הרחיבה את אופקיי, ופתחה דרך חדשה בחיי. ועלי ליזום פגישות, שוודאי יגרמו לכולנו התרגשות.
שרדנו את הקורונה. קיבלנו ארבעה חיסונים ולמרות זאת חלינו בה לפני חצי שנה, כשהיא יותר חלשה, למרות המורא, לא היה נורא. נשארנו בחיים!
בקרוב מאוד ימלאו לי 75 שנים, ומותר לי להיראות קצת זקנה, למרות שקשה לי איתה... הזִקנה פוגעת בחזות, בבריאות, ובנפש, ואין מפניה שום הגנה ואי אפשר לעצור אותה. שלוש שנים עשו בי את שלהם. קשה לי שיגידו עליי, זקנה!!! שערותיי צבועות בבלונד, אני מאופרת, מורחת אודם ורוד, ולק על הציפורניים, לבושה בחן, עונדת תכשיטים גם כן, ולמרות שאני זקנה, אני מודעת לצו האופנה, ועדיין יש בי מעט בינה. חוששת שיש סכנה שהיא להשתבש עלולה... כשאני רואה את הנכדות הצעירות עם העור המשיי החלק והוורוד, השיער המבריק והגולש, העיניים המאירות, זה תורם לפרוח. רוצה לומר, שלא נולדתי זקנה, שפעם גם אני הייתי צעירה ויפה ורעננה עם גזרה נאה, וגם הנערות הצעירות והיפות, יזדקנו וחִנַן יוסר. אלו החיים! כמו פרחים כולנו קמלים ונובלים. מחזור החיים!
מחר לא אהיה יפה יותר, או צעירה יותר. אני חייבת להתגבר על החשש, שיראו אותי יותר זקנה, ויאמרו: "וואו, איך החיים נותנים בך את אותותיהם!" ובטח זה קרה גם לכולם. ולמרות שזו האמת, שאני רואה כל יום במראה, בטח איעלב... זה מה שהזִקנה מעוללת! וככל שמאריכים חיים, היא משחיתה יותר. בנוסף לפגיעה שלה בגוף ובנפש, היא גם גוזלת את החופש, מגדילה את התלות בילדים ובמטפלת ועל כל צעד ושעל, משוועים לעזרה, שלא ניתן להתקיים בלעדיה, ונדמה שהזמן דוהר ורץ יותר מהר.
אני רואה בזה זכות שהגעתי לגיל הזה, השגתי את אבי (69) ואת אחי (66) ואחותי (53) ואת אחייני (34), שנהרג בלבנון, שלא הגיעו לגיל שלי, ואני חיה יותר שנים, ואני נהנית מפנסיה, והמרוץ המטורף שידעתי כל החיים, הואט, ויש לי זמן לעשות הרבה דברים שלא היה לי עבורם פנאי. נכון, מצב הרוח והבריאות כבר לא מה שהיו. הכאבים, ופחד המוות הם חלק מיומי, לכן אני מטפלת בעצמי. אני פוחדת לחלות במחלה חשוכת מרפא, שתגביל אותי ותהפוך אותי ללא רלוונטית, ל"חיה-מתה". אני מתנדנדת בין שמחה לעצב, בין חולי לבריאות, ומתחילה להיות "קהלת", שמגלה, שכול מה שנלחמתי והשגתי הופך ל"הבל". דברים, שעליהם חירפתי את נפשי ועמלתי קשה להשיגם, נראים לי חסרי תועלת. אני גם יודעת שברגע שאעזוב את העולם, דבר לא ישרוד ממני כלל, ולי זה מאוד חבל... אני רוצה להותיר "טביעת רגל", ומקנאה באנשים שעשו זאת, על ידי כתיבת ספר, או יצירה מוסיקלית, או ציור, או פסל, או מעשה טוב, או טיפוס על האוורסט, שאותם תמיד יזכרו. הלוואי, שלפחות, ילדיי ונכדיי יזכרו אותי, ואם יש בי משהו טוב, שייקחו אותו לעצמם, ואשמח להמשיך לחיות בם.
עולמנו הופך ליותר זר ומנוכר ולחיות כך אי אפשר. לאחרונה, המילים הטובות, הן נדירות, מתחפרות עמוק, נחבאות, קשה אותן לגלות, הן כמעט ונעלמות, והן מאוד חסרות. לעיתים אני יוצאת מהבית, הולכת לרופא, עושה קניות, נכנסת לבנק, וכל זה מבלי לדבר עם אף אחד. הפקידה בבנק שבו יש לי חשבון יותר מחמישים שנה, לא מזהה אותי ומבקשת תעודת זהות. בא לי למות!!! כבר לא "גברת מושיוב, מה בקשתך ומיד תיענה..." גם עם רופא המשפחה, אני לא מדברת הרבה. מיד כשאני נכנסת, והוא מוודא שזו אני, עיניו בגיליון הרפואי שלי ובתוצאות הבדיקות, ולא שואל שאלות, לא מסתכל לי בפַּנִים ולא רואה את הָבִּפְנִים, ונותן לי מרשם, או הפנייה לעוד בדיקה. פעם ביקור אצל רופא היה חוויה. שאל שאלות, התעניין בנפש שמולו, ונתן לה צורי, בלי צורך בבדיקות רבות ובתרופות. אני מתה לשאול את הרופא מיהו? איך הוא מרגיש (הרי גם הוא בן אדם, וגם לו בוודאי כואב)? אך הוא לא מסביר פנים, ארשת קודרת, זר ולא מביע שום רגש.
אני חוזרת הביתה בלי שהוצאתי מילה מפי. אף אחד לא אמר לי: "שלום" ו"מה נשמע?" ואף אחד לא אמר לי: "יש לך שמלה יפה" ולא מתפעל מהלק ג'יל. אני עולה למכונית ונוסעת הביתה חזרה בדממה. הרדיו הפתוח משמיע ראיונות, על פיגוע, רצח, או אונס, ואני מחפשת לנוס לתחנה אחרת בה משמיעים שירים של פעם, שעדיין יש להם טעם!!!
התחלתי לדבר עם עצמי, שלא אשכח איך מדברים. לא נראה לי שתהיה לי בעייה להיכנס ל"מנזר השתקנים" או ל"ויפסנה", כי כבר אין מי לדבר...
וגם כשהנכדים באים לבקר, קשה להם מהטלפון להתנזר, ואני עליהם מתעצבנת ומבקשת, שיניחו רגע את הטלפון, ויכבדו אותי, ויחד נפתור תשבצים, ונעשה חידונים ונשוחח על הלימודים, ומצליחה לגנוב אתם רגעי הנאה מהחיים.
גם בעלי, בכל רגע פנוי מדבר בטלפון, מדפדף באינטרנט, בחדשות ובהודעות ובכל מיני שטויות, ואיתי כמעט לא מדבר. כבר אין שיחות נפש... נעשיתי שקופה, לא קיימת...
אני מתנדפת, נעלמת, עולה לחדרי למצוא מקלט, להתחבר עם עצמי בלאט. ורצה לחבר הכי טוב שלי, למחשב. מקלידה, והוא כותב הכול על המסך, והוא מושך אותי ב"לשון", ואני מספרת לו הכול, לא עושה חשבון! והוא מקשיב ושומר כל אות בזיכרון. אני מאוהבת בו, בחבר הטוב, ויודעת שבזכותו, אני לא לבד, למרות שאני כמעט לא מדברת עם אף אחד.
הפכתי לחברה של עצמי. יחד עם עצמי, שחיה בתוכי. אני נוברת בדפי חיי, וחיה אותם מחדש, כי לא היה לי פנאי לחיות אותם בזמנם. לפני שסיימתי משימה, רָצְתי לבצע את המשימה הבאה, והחיים עברו כהרף עין. רק אתמול הייתי ילדה קטנה, והיום אני סבתא זקנה, ובתוכי אני לא ממש שונה, ורק כשאני מביטה במראה, אני לא מאמינה שהבבואה שלי ניצבת מולי. לפעמים כועסת עליה, ואני אומרת לה: "מה את רוצה, את זקנה, איך את רוצה להיראות!?"
אני מחפשת את השנים העלומות, של הנעורים והעלומים, שהתפספסו לי בין האצבעות, ואני מבקשת קצת מהן לחיות, אולי לעשות איזה תיקון, אולי להיזכר במשהו שנשכח, לפני שהזיכרון ממני יברח... אני זוכה לחזור לרגעים אבודים, שיש בהם משהו מרנין, ואני נותנת להם את המשקל המתאים. לעיתים, חווה החמצות שהותירו טעם חמוץ. זה מתסכל, שאיני מצליחה לזכור, שמישהו עליי הסתכל, שמישהו נפל לרגליי ורצה אותי, כמו שאני רציתי אותו. בכל זאת, זה תענוג לשוב לחלומות, עם האהבות הגנובות הכואבות, שעם השנים ניחוחם פג, ואת מקומן המירו כאבים בגוף ובנשמה, בעיניים כבויות, שפעם ידעו זריחות ושקיעות, בשרירים רפויים, ובכוחות שהולכים ואוזלים.
את האושר למדתי לחפש בתוכי פנימה. אני רואה ברכה בכל מה שאני מצליחה לעשות. אם הצלחתי לכתוב רשימה שבעיתון מתפרסמת, אני מאושרת. סימן שאני קיימת. מספיקה לי מילה או שתיים מילד או נכד, או מסתם אדם, שתרנין את ליבי ותצהיל את נפשי. ארגיש מועילה, אם אצליח לענות על שְאֵלָה, ששאל נכד, או נכדה שָאֲלָה. אשמח כשנכדי יבוא ויבקש שאעזור לו לבחינה להתכונן, כי כך גם אני אלמד ואתעדכן. שיעור או הרצאה בזום בנושא מעניין, מוסיפים לי שמחה גם כן.
בכול יום שעובר אני יודעת שבמקומו לא יבוא אחר. מה שלא עשיתי אז בצעירותי, כי לא העזתי, או כי לא היה לי זמן, כבר לא אעשה, ואין הזדמנות שנייה. מכסת השנים הולכת ומתקצרת.
למרות הכול, רוצה לעצור את הזמן, להחזיק בו חזק, שלא יברח, אך המדרון חלקלק והוא מחליק עליו. וכל יום שעובר מקרב אותנו לסוף, ואנו נאחזים בחיים, ובכל יום כשאנו קמים מהמיטה, אומרים: "תודה." יוצאים לחצר, מתבוננים בפרחים המרנינים בשלל צבעים, בשמיים הכחולים, בנכדים שפתאום מגיחים, ומבקשים לאכול משהו טעים, ובכל היופי שמסביב, ורוצים לעצור את השעון, אך הוא ממשיך לדהור...
חנה סמוכה מושיוב
27.11.2022
* * *
רוֹן גֵּרָא / שני שירים
מַסָּע אַחֲרוֹן
בִּנְקוּף הַיָּמִים
רְחוֹבוֹת מְלֵאֵי אֲנָשִׁים.
יֵלֵךְ הוּא בְּמַסָּעוֹ
בּוֹ נִפְגָּשִׁים
הַשָּׁחֹר עִם כִּידוֹנִי
אוֹר.
רַבִּים וְטוֹבִים הָלְכוּ
בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ
גַּם בַּעֲלֵי חַיִּים.
הָאֲדָמָה רֵיחָנִית וְחוֹלֶמֶת
הַלַּיְלָה סָהוּר עַד אֵין קֵץ,
זִיו שַׁבְרִירֵי דִּמְעָה מִתְנַפְּצִים
בִּצְלָלֵי הַשְּׁבִיל הַגָּרוּם.
עֲצֹם עֵינַיִם
יְנַשֵּׂא בִּיעָף
גּוּפוֹ מַצְמִיחַ כְּנָפַיִם
בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ.
מַחֲרִישׁ
עִם חִיּוּךְ מְרַפְרֵף עַל
פָּנָיו.
כּוֹכָב נִתַּק
צוֹלֵל.
וְהוּא עֲצֹם עֵינַיִם
בְּלַיְלָה סָעוּר
רָתוּק בֵּין אֲדָמָה וְשָׁמַיִם
בְּאוֹר אַחֲרוֹן.
בַּשְּׁבִיל הַזָּהוּב
עֲצֵי פְּרִי לְסוּגָיו
גַּדְּלוּ בַּחֲצַר יַלְדוּתִי.
עִם הֶמְיַת צִפֳּרִים
עֲנֻגָּה
בְּצֵל כָּל הַפֵּרוֹת
בְּגַן חֲצֵרִי
כְּשֶׁתְּכֵלֶת שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִי
בַּחֲלוֹמִי.
מְהַלֵּךְ שָׁלֵו
חֲרִישִׁי
בַּשְּׁבִילִ שֶׁהָיָה פַּעַם
שְׁבִילִי.
פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן
הִדְלִיקוּ אוֹר מֻזְהָב.
הוֹרַי מְפַזְּזִים זִמְרָתָם
אוֹכְלִים מִן הַפְּרִי
מוֹשִׁיטִים יָד
"בּוֹא שֵׁב לְיָדִי."
רְאִיתִים כֻּלָּם
אֶחָד לְאֶחָד
גַּם אֶת אָחִי וְאֶסְתֵּר
דּוֹדָתִי.
מְאִירִים וּנְמוֹגִים
כְּעָב
וְאַחֲרֵיהֶם
שְׁבִיל זָהָב.
רון גרא
* * *
יהודה גור-אריה
אבן מקיר
אור ליום ג', 31 בפברואר ...202, ל"א באדר ב' שנת תשפפ"ו הורגשה רעידת-אדמה קלה בירושלים, בעוצמה של 5.9 ומוקדה מתחת להר-הבית והכותל המערבי. לא אותר שום נזק ברחבי העיר, רק אבן אחת מסותתת, במשקל של כמה וכמה טונות, התנתקה מן הנדבך העליון של הכותל ונפלה על הרחבה, כשהיא יוצרת בור עמוק למדי.
למחרת בבוקר, כאשר רב-הכותל בא כהרגלו אל מקום עבודתו-כהונתו, הוא נדהם לראות את האבן הקדושה, קבורה במחציתה ברחבה, ועליה אותיות חקוקות בכתב עברי עתיק.
כיוון שרב זה אינו יודע לקרוא סימנים אלה, הוא נאלץ להזמין פרופסור מן האוניברסיטה, ארכיאולוג מומחה בפיענוח וקריאה של אותיות בכתב כנעני-עברי עתיק, שיאיר את עיניו. המדען הוציא מתיקו מצלמה מיוחדת וצילם את האבן מכל הצדדים, אחר-כך העביר את אצבעו על-פני האותיות החרוטות בקפדנות, ולא התקשה כלל לקרוא את הכתובת:
"הפרידו הדת מן המדינה"
הרב נדהם ונרעש, יותר מאשר לו היה נחרב ביתו הפרטי ברעש חלילה. הוא דרש מן הפרופסור להתחייב ולשמור בסוד מה שקרא, ואף השביע אותו, שאם יפר את ההוראה הזאת ויפתח את פיו, הוא ילקֶה בעיוורון ובאילמות.
הפרופסור התרגז והגיב בתקיפות: "שמע-נא אדוני הרב הנכבד: אני פרופסור בכיר באוניברסיטה העברית, ולא רק בה, ואיש לא נותן לי פקודות והוראות, לא אתה, ולא שום אדמו"ר, ואפילו לא האפיפיור. כאשר אבחן את הכתובת ביסודיות, א-נ-י אחליט מתי ואיך ואיפה לפרסם אותה. ובאשר להשבעות ולקללות שלך, אלה נוגעות לי כקליפת השום וכשלג דאשתקד." ונסתלק בלי ברכת-שלום.
הרב חש עצמו כמו ילד נזוף, ממלמל כל הזמן "אוי ואבוי לי, אוי וויי..."
ברגע שהפרופסור יצא מן המקום, מיהר הרב כל עוד רוחו בו, אל האדמו"ר שלו וסיפר לו מה שקרה ומה שנקרא, וביקש ממנו עצה והדרכה.
"אוי וויי איז מיר," לחש האדמו"ר הזקן באנחה כבדה, ביידיש, כהרגלו, ושקע בשרעפים כבדים, בעיניים עצומות, כמו יָשֵן. לאחר שעה ארוכה פקח האדמו"ר את עיניו, הביט בתלמידו הנאמן, והורה לו: "יש לכנס תכף ומיד ויעוד סנהדרין של ק"כ רבנים ואנשי תורה רמי-מעלה, ואלה ידונו בגזירה זו, שנפלה עלינו מלמעלה. בינתיים יש לכסות את האבן מעין-רואים ולא לאפשר גישה לשום בן-אדם, מי שלא יהיה."
כעבור כמה ימים נתכנסו בחשאי באחד מבתי-הכנסת בירושלים עיר-הקודש, 120 אנשי-תורה דגולים – רבנים ואדמו"רים, גאוני הדור, אדירי תורה, מורי הוראה, משמנה ומסלתה של היהדות החרדית בארץ-ישראל, מחציתם אשכנזים, מחציתם מזרחיים, לוויעוד סודי, הרחק מעין-רואים, לא של חסידים, לא של עיתונאים מרחרחים, לא של אנשי שב"כ סמויים [המחלקה היהודית], ולא של סקרנים סתם.
כעבור יום ארוך של דיונים והתייעצויות, של שקלא-וטריא, מחלוקות ופשרות, הגיעו החכמים בסופו-של-דבר להחלטה מוסכמת, על דעת הכול, פה-אחד. ההחלטה נוסחה בלשון רבנית עתיקה, שרובה ארמית, ומשובצת במילים ביידיש, כך שאדם מן הישוב, לא עם-הארץ, אדם משכיל, שמתמצא באותיות הקטנות, אפילו זה לא מצא בה את ידיו ואת רגליו, לא הבין כלל את הכתוב. רק הפסוק האחרון היה ברור והחלטי וחד, לא משתמע לשתי פנים:
"לא יקום ולא יהיה!"
עוד באותו לילה הועמסה האבן על כף של שופלדוזר והועברה בחשאי להר הזיתים, שם נקברה בקבר אלמוני, מוכן מראש, ולאחר כיסויה בעפר, טושטש המקום ללא הכר, ללא כל סימן וציון.
ולא ידע איש את מקום קבורתה.
יהודה גור-אריה
* * *
עֲדַיִן מְכֻוֶּצֶת
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁעוֹדֶנִּי מְכֻוֶּצֶת.
כְּלוֹמַר גּוּפִי.
בְּעוֹד הַנֶּפֶשׁ הִתְרַכְּכָה
הִתְגַּמְּשָׁה וְיֵשׁ לָהּ אֶת הַיְּכֹלֶת
לְשַׁנּוֹת מַצַּב צְבִירָה
רֶגַע לִהְיוֹת עֲצוּבָה
וּמִיָּד אַחֲרֵי זֶה מִתְרוֹנֶנֶת,
הַגּוּף עֲדַיִן זָהִיר,
נִפְחָד.
תָּאָיו זוֹכְרִים.
* * *
על "עד שאיינשטיין בא" מאת שרה אהרוני
"עד שאיינשטיין בא" מאת שרה אהרוני הוא ספר מרתק ביותר ומפכח. אישיותו האקסצנטרית, ביטחונו העצמי וחוש הומור השנון, ותקשורת שוחרת סנסציות, בראו הילה זוהרת סביב ראשו המתולתל וחיוכו טוב הלב והילדותי. הספר מציג בכישרון ספרותי מרהיב את תולדות חייו מילדותו עד למותו. דמותו הכריזמטית הפכה אותו לכוכב על, נערץ בהיסטריית המונים, ללא הצדקה לדעתי. תשעים ותשעה אחוז מכלל מדעני העולם לא הבינו את תורת היחסות שניסח איינשטיין. בחוק היחסות הוא ביטל את אחד החוקים החשובים ביותר של ניוטון בפיסיקה שנחשבה אמת נצחית בקהילת הפיסיקאים העולמית, מזה 200 שנה עד שהגיע אלברט איינשטיין, מבלי שאף אדם אחד באנושות לא נושע מדמיונו המדעי פורץ הגבולות. אלברט איינשטיין מתואר בספר במלוא בגדיו האנושיים והם כלל לא מחמיאים לו למרות נימת החיבה אליו המורגשת בספר היטב.
מסכת חייו היתה ארוגה משני משזרים עיקריים. האחד מורכב מחוטים מאתגרים ומחשלים בתחום המחקר המדעי התאורטי והתקבלותו האיטית בקהילת המדענים בארצו גרמניה ובארצות מערב אירופה. באנגליה הוא זכה להערכה עצומה כמעט מיידית.
ומחוטי סבל וצער בעוצמות משתנות בנושאים הפוקדים כמעט כל אדם באשר הוא – יחסיו עם הוריו, עם שתי נשותיו, יחסיו כאב עם בניו, וקשיים וסבל ואימת מוות בעקבות מאורעות היסטוריים בתקופתו, עליית האנטישמיות העזה בגרמניה בראשית המאה העשרים, ועליית הנאצים לשלטון.
כבן להוריו, כבן-זוג לנשותיו וכאב לבניו – מתגלה דמות אנוכית, חסרת התחשבות, למרות רגשות חמלה מפעם לפעם כלפי נשותיו הסובלות רגשית ופיסית. אמנם גילה יד נדיבה מבחינה כספית, בעיקר כלפי אשתו הראשונה, החולנית והדיכאונית מילבה, ובניו. את מחצית סכום פרס נובל העביר לאשתו-גרושתו ולקרן לעתיד בניו. התנכרותו לבתו שנולדה מחוץ לנישואים, מתוך חשש שמא ייוודע העניין והקריירה המדעית שלו תיפגע, מעוררת הבנה וסלידה בקורא.
את בניו אהב אהבה עמוקה אך בפועל הזניח אותם בצורה מחפירה מיום שנפרד מאשתו מלבה ומבניו שנישארו איתה. פעמיים בלבד בכל הספר עב הדפים, מוזכר רגש האשמה ונקיפת המצפון בליבו של אלברט איינשטיין על יחסו כלפי בניו, שהבטיח לבקרם ולא קיים הבטחתו.
התנהגותו גרמה לצער עמוק ואומללות לבניו ובעיקר לבנו הצעיר שסבל מדיכאונות קשים. חברו הנאמן בסו השגיח על אשתו הגרושה ובניו בציריך. הוא המליץ לאיינשטיין שישלח את בנו הצעיר אדוארד לאיבחון פסיכואנליטי אצל כוכב נערץ יהודי אחר – פרויד. אך איינשטיין סירב בטענה שאינו מאמין בשיטתו, ובטענה שמצוקתו של אדוארד מקורה בגנטיקה של אימו מלבה.
כניראה חשש שיתגלה באיבחון שיחסו הגרוע לבנו הוא מקור מרכזי לאומללותו של בנו עדין הנפש. במקום לקיחת אחריות אמיתית על בניו, נסחף איינשטיין תאב החיים והשעשועים לא רק להרפתקאות אהבים מרובות עם נשים יפות שפיתו אותו בשל מעמדו וקסם אישיותו, אלא גם לטיולים אין ספור בכל רחבי הגלובוס, במימון ההערצה לחוכמתו העילאית כביכול, בכל תחום מתחומי החיים, חינוך, כלכלה, בריאות, פילוסופיה, פוליטיקה, אידאולוגיות בנות הזמן.
איינשטיין לא שבע מצונאמי הערצה אליו, אולי כפיצוי על היותו ילד חלש בודד ולא מוערך בחברת הילדים. הוא לא חש שום אירוניה עצמית על שגאונותו בגילוי חוקיות חדשה בפיסיקה של האור, הופכת אותו מיידית בעיני ההמונים למומחה בכל תחומי החיים.
בסו חברו כתב לו בתמיהה מדוע אינו לוקח עימו לטיוליו המרתקים את בנו הצעיר העורג לקירבת אב. הצעתו לא זכתה להתייחסות.
קו נוסף באישיותו הוא אהבת המוסיקה. הוא ניגן בכינור כמעט לאורך כל חייו, ומצא בו נחמה. הצלחותיו המדהימות המוערכות בתחום הפיסיקה שהביאו לו את פרס הנובל הנחשק, ומסיבות ההערכה בכל אתר ואתר במיוחד באמריקה. וכך גם תרומתו לנושא שהפך יקר לליבו, הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. האנטישמיות הבוטה בגרמניה הפכה אותו ליהודי גאה שגורל עמו יקר לליבו. התמכרותו העולצת לחיי רווחה, מפגש עם עיתונאים, מדענים, והמונים – שיקפו את חדוות החיים שזכה לה במחצית השנייה של חייו וזו לא נעכרה גם בזמן שואה לעם היהודי.
תמהתי מאוד על שלא מצאתי בספר שום התייחסות של איינשטיין לשואת יהודי אירופה.
לעומת זאת הוא מאוד הצטער עד אחרית חייו מהאשמתו על ידי התקשורת בעידוד ייצור פצצת האטום בארה"ב, שהובילה לחיסול שתי ערים יפניות – נגסקי והירושימה, בשלהי מלחמת העולם השנייה.
שהייתו בפרינגסטון בארה"ב בשנותיו האחרונות, כשחש עצמו זקן, הביאה לו נחת מרובה ורומן סוער שנמשך ארבע שנים עם מרגלת רוסיה יפיפייה...
לסיכום, הספר מציג פנורמה אישית ומשפחתית רבת עוצמה ריגשית והיסטורית. את מחשבתו המדעית התאורטית הפיזיקאלית נמצא בעמודים רבים בספר. אולי רבים מדי, משום שרוב קוראי הספר לא יבינו דבר בקוראם את ההסברים שהם כסינית עבורם. לשם הפגנת חשיבותם העצומה עבור איינשטיין והשקעתו המרובה בהגות המדעית במחצית הראשונה של חייו הבוגרים, די היה להגישם בעמודים ספורים בלבד.
סגנון כתיבתה של שרה אהרוני משובח ביותר. הדיאלוגים בין הדמויות נשמעים אותנטיים ביותר. היא יודעת לבנות מתח עלילתי ורגשי לאורך הספר כולו. היא יוצרת דימויים מפתיעים ומשעשעים. לעיתים רחוקות מוגזמים. התמודדה עם עשרות אלפי מסמכים שנמצאים בעיזבונו של איינשטיין, שאותו תרם בצוואתו לאוניברסיטה העברית בירושלים, והתלבטותה בחוכמה וברגישות ובעמל – אלו מהם יתורגמו ויועבדו לספר, מעוררת השתאות. אני ממליצה בחום לקרוא את הספר.
אסתר ח"ג ויתקון
* * *
משה גרנות
חשיבותו של החינוך הגופני
על חשיבותו של הספורט חלוקות הדעות עד כדי קוטביות: יש הרואים בספורט את חזות הכול, ויש, אף שאינם רבים, המבטלים את ערכו, ואף עוינים אותו ממש. לקוטב הזה, האחרון, השתייך מי שנחשב להוגה הדעות היהודי החשוב ביותר של זמננו, הלא הוא ישעיהו ליבוביץ' – הוא חזר וטען כי מי שבריא – איננו צריך ספורט, ומי שחולה – הספורט אסור עליו. בעיניו קבוצת כדורגל איננה אלא הרכב של אחד-עשר חוליגנים (!) הרצים אחרי כדור (מוסף "הארץ" 29.7.1994). אלה המבטלים את ערכו של הספורט נתלים באילן גבוה זה, לאמור: אם ישעיהו ליבוביץ', שהיה איש מדע, לא עסק בספורט, ואף שלל אותו, ולמרות זאת הגיע לשיבה טובה, כשהוא מפגין חיוניות וערנות מדהימות – מן הסתם אין לספורט חשיבות כל כך גדולה.
ובכן, דעתי בנדון היא כדעתה של גרטה ליבוביץ', רעייתו של ישעיהו ליבוביץ, ומדענית בזכות עצמה, שהיתה ספורטאית נלהבת, והצליחה להדביק בהתלהבותה גם את נכדיה שיקבעו עיתים לשחייה (שם, שם). מאמרי זה מבקש לאשש את העמדה בדבר החשיבות האדירה שיש לספורט בכלל, ולחינוך הגופני בבית הספר בפרט:
היוונים הקדמונים לא האמינו שניתן להשיג הישג כלשהו בתרבות הרוח – בשפתם – "המוסיקה" (שכללה קריאה, כתיבה, חשבון, יצירות המשוררים הקלאסיים, נגינה בקתרוס) ללא גימנסטיקה, הלא היא תרבות הגוף (שכללה ריצה, זריקת דיסקוס, הטלת כידון והיאבקות). העם העתיק והמופלא הזה, שתרם לעולם את שני מושגי היסוד של התרבות והחברה – הפילוסופיה והדמוקרטיה שהעניק לעולם את מכמני הרוח האדירים ששום עם לא הצליח להתחרות בהם לאורכם של דורות רבים – ובכן עם זה לא האמין שייתכנו חיי תרבות הרוח ללא טיפוח תרבות הגוף. הם הבינו בחוש שהאדם במהותו הוא בעל חיים, והטבע ברא אותו כך שעליו להשקיע מאמצים פיזיים כדי לשרוד – להשיג מזון, להתרבות. האדם יכול להשיג את כל אלה כמעט ללא מאמץ, וככל שהטכנולוגיה מתקדמת – ההכרח להפעיל את הגוף הולך ומצטמצם. בלא פעילות גופנית נחרץ גורלו של האדם להתנוון. החסידה, לדוגמה, איננה זקוקה לחינוך גופני כי היא מטבעה ברואה לנדוד אלפי קילומטרים במאמץ גופני אדיר כדי להגיע אל מקום הקינון. גם דג הסלמון פטור משיעורי חינוך גופני, שכן טבעו מאלץ אותו לשחות כנגד הזרם השוצף של נהר כדי להשריץ. הברדלס רודף אחרי האנטילופה, ושניהם משקיעים אנרגיה אדירה במרוצתם. הגנו והפיל נודדים אחרי מזונם כל ימי חייהם, והנמלה נושאת במלתעותיה משא הכבד מכובד גופה, ואילו האדם יכול לקבל מזון, מידע, בידור מבלי להתרומם מהכורסה.
זאת ועוד, קוף צריך לכרסם לפת ענקית כדי לספוג לגופו חצי כפית סוכר, ואילו האדם מציף את גופו בכמויות בלתי ניתנות להטמעה של סוכר מזוקק כל פעם שהוא מפנק את עצמו בקפה ובעוגה. התוצאה הבולטת לעין היא שרק האדם ובעלי החיים המבויתים והשבויים סובלים מעודף משקל, על כל הרעות החולות הקשורות בכך.
אך לא רק בביולוגיה עסקינן, אלא אף באסתטיקה: על הספורט משוך קו של חן, שרוח האדם נזקקת לו, ממש משוועת אליו, כמו למוסיקה, לציור, לשירה. התרוממות רוח שורה על מי שצופה בשריריו המתוחים של קארל לואיס על מסלול המירוץ, בנפלאות תנועותיה של נדיה קומנצ'י האגדית, או של לינוי אשרם המדהימה שלנו, בהבקעת הגולים של ליאו מסי וקריסטיאנו רונלדו, בסל מידיו של לברון ג'יימס המדהים. ההחלקה על הקרח, הקפיצה האמנותית לבריכה, התעמלות הקורה והקרקע – כל אלו מפעימים את הלב כמו מיטב יצירות הרוח של האדם. אף מי שמסתייג מספורט יודה כי שפעת רגשות ממלאת את ליבו בחזותו את נפלאות האולימפיאדה. מדובר, כמובן, בספורט פאסיבי שמהלך קסם על כל מי שניחן בלב רגש ובחך אנין.
זאת אף זאת: כל מי שמתנסה בפעילות ספורטיבית קבועה, מודע לסגולותיה לשפר את איכות החיים. גוף הנדרש לפעילות אינטנסיבית (ריצה, הליכה מהירה, שחייה) מפריש מתוכו אנדורפינים, המשככים כאבים. כל מי ששוחה בבריכה, או רץ, או מתאמן בחדר כושר, ואחר כך מתרענן במקלחת – תשרה עליו אופטימיות פתאומית, שתסייע לו להתמודד עם לחצים ששורשם בעבודה, במשפחה, בחברה. העוסקים בקביעות בפעולה גופנית, פחות נוטים להרעיל את הגוף בניקוטין או במזון מזיק.
איכות החיים של העוסקים בפעילות גופנית משתפרת גם במובן אחר, שכן הם יכולים ליהנות מטיולים בנופיו הקסומים של עולמנו, נופים השרויים בתבניתם הבראשיתית, אך הם מחוץ להישג גלגליו של אוטובוס התיירים הממוזג.
את האולימפיאדה ירשה האנושות מתרבות יוון העתיקה, והיא מבטאה את האחווה שבין כל בני האדם בעולם. אפילו השטן עצמו, אדולף היטלר, לא הצליח לאיין את רוח האחווה הנפלאה הזאת, והוא נאלץ למגינת ליבו לארח ב-1936 את ספורטאי כל האומות וכל הגזעים, וכן נאלץ לחזות במו עיניו כיצד ג'סי אוואנס, האצן שחור העור, גובר על אלה שנחשבו בעיניו לבני הגזע העליון.
הספורט הוא המצאה אנושית שבאה למלא חסר שנוצר בעולם המודרני, יתר על כן, הספורט איננו נרכש מעצמו "באופן טבעי", אלא ניתן להטמיע את ערכיו באמצעים חינוכיים. אבל מומלץ כי אלה המופקדים על טיפוח החינוך הגופני יהיו אמונים על כך שהספורט איננו חזות הכול, כשם שהאמנות והמתמטיקה אינן חזות הכול, אלא חלק ממכלול תרבותי. אסור להבטיח את מה שהספורט אינו יכול לקיים, אסור להבטיח בשם הספורט אפס מחלות, אסור להטיף להתמכר לספורט או להטיל אותו כחובה גורפת. צריך להפגין רגישות כלפי לקויות פיזיות ונפשיות, צריך להטמיע באדם הצעיר את המודעות שאמנם פעילות גופנית איננה עושה פלאים, אבל היא בהחלט משפרת את איכות החיים, מנתבת אגרסיביות לאפיקים חיוביים, ומשפרת את מצב הרוח ומרחיבה אופקים.
המאמר נכתב בסיועו של אריה נווה, המפקח לחינוך גופני, בגמלאות.
משה גרנות
אהוד: ההמלצה שלי – ההתעמלות הכי טובה היא המנוחה.
* * *
עתודה לחקלאות מתקדמת
חממה אקולוגית בקיבוץ עין-שמר
אביטל גבע מקיבוץ עין שמר הקים לפני 46 שנה חממה אקולוגית. בנו נועם הצטרף אליו וממשיך את דרכו. בחממה מצמיחים עתודת חקלאים, שתעסוק בחקלאות מתקדמת, מדייקת, שתפתור את בעיות המזון, המים והאקלים של כדור הארץ. התלמידים עורכים מחקרים וניסיונות בהדרכה ובשיתוף אנשי אקדמיה ותעשייה.
אביטל גבע נולד בקיבוץ עין שמר בשנת 1941. בשנת 1976 עלה במוחו רעיון: להקים במרכז הקיבוץ משהו דומה לגינון הקהילתי, אך לא כמוהו. "לדעתי העבודה בגינון הקהילתי יכולה לעניין ילדי גן עד כיתה ד' זה נהדר וחשוב אבל אנחנו רצינו לעניין בחקלאות את תלמידי בתי הספר התיכוניים, בעיקר כיתות י"א-י"ב, תוך שימת דגש על חדשנות בחקלאות, בשילוב עם הייטק. וכך בני נוער ישובו ויראו עתיד בחקלאות." הקיבוץ הקצה לו שטח בלב הקיבוץ. "עובדה זו חשובה," אומר אביטל, "כיוון שאילו זה היה במקום מרוחק – מאחורי הרפת או ליד הגדר, היו בני נוער נמנעים מלהגיע בערב ובלילה, ובאופן כללי – לתפיסתי, האקולוגיה, החקלאות, המדע, החדשנות – צריכים להיות במרכז."
החממה הוקמה בשנת 1977, לפני 46 שנים. אחד הצעדים הראשונים בחממה האקולוגית של אביטל בעבר היה גידול עגבניות בהידרופוניקה או טוף. שיטות אלו זכו להצלחה, והיבול היה גבוה. מאז עברו עשרות שנים, ועוד חקלאים משתמשים בשיטות אלו בארץ.
אומר אביטל: "מן ההתחלה ידענו שנצטרך להיעזר באנשים רבים מן החוץ, אנשים עם ידע רב וניסיון במחקר. באותו זמן הם התרכזו בעיקר במכון 'וולקני' ומכון 'וייצמן'. אני הזמנתי אותם לעבוד איתנו. הגיעו אנשי אקדמיה רבים להדריך תלמידים בחממה. מסתבר שבני נוער נמשכו כבר אז למדע, והעדיפו זאת על החקלאות הרגילה של נסיעה על טרקטור או קטיף, לחדשנות יש ריח (טוב) ובני נוער מריחים ריח טוב ורוצים עוד."
החממה נבנתה והתפתחה במשך השנים על-ידי תלמידים, שהיו שותפים לפרויקטים של ניסויים ומחקרים, וזאת בליווי של מורים וחוקרים-יזמים וחברות תעשיה מגוונות.
נועם גבע מנהל עתה את כל הפעילות החינוכית והמחקרית של החממה. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה מטעם אוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני בחינוך סביבתי מסמינר הקיבוצים.
הוא מציין: "בכל שנה מגיעים אלינו באופן קבוע 1000 תלמידים מ-20 בתי ספר מהמועצה האזורית מנשה והסביבה. בנוסף יש אלפים שמגיעים לכנסים, סדנאות והשתלמויות. מודל הפעולה שלנו מחבר בתי ספר, מפעלים, יזמים וחוקרים, הרואים בחממה מרכז המשלב חינוך עם מחקר ופיתוח. בשנת 2016 הוקם בשטח החממה מוסד חינוכי רשמי, שהוא חווה לחינוך חקלאי, בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי ואגף א' מדעים במשרד החינוך."
אילנה נולמן, מנהלת המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, מציינת: "המינהל לחינוך התיישבותי, המפקח על כפרי הנוער ובתי הספר במרחב הכפרי, מוביל את החינוך לחקלאות חדשנית, שהוא תחום בעל חשיבות לאומית ועולמית. הלימודים כוללים למידה עיונית-מדעית עם התנסות חקלאית של התלמידים בחוות ובמשקים החקלאיים תוך שילוב מחקר וטכנולוגיה מתקדמת, שיתוף פעולה עם אקדמיה ותעשיה וכן תרומה לסביבה ולחברה."
ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה, מציין: "אנו רואים בחממה האקולוגית – החווה החקלאית של המועצה האזורית מנשה, המשך וחלק ממערכת החינוך של המועצה, המובילה ללימודי חקר, תוך ראיית החקלאות כמרכיב מרכזי בקיומו וקידומו של המרחב הכפרי בישראל. בחממה לומדים וחוקרים נערים ונערות מכל בתי הספר של המועצה – חילוניים, דתיים, יהודים וערבים. כמו כן מתקיימת למידה של מבוגרים בתוכנית 'אופקים', בה לומדים אגרוטק, פודטק, קיימות ומנהיגות."
מספר נועם: "בחממה עובדים לצורך מציאת פתרונות בתחומים של אספקת מזון לתושבי כדור הארץ, בעידן של שינוי אקלים ומחסור במים. עבודת תלמידים יחד עם מורים ומומחים באגרונומיה, הייטק ותעשיה, יוצרת רעיונות חדשים ומצמיחה בו זמנית את דור העתיד, תלמידים שירצו להיכנס לעולם החקלאות כשיהיו בוגרים. עוד משתתפות בפרויקטים חברות תעשייה, בעיקר הקשורות לחקלאות. כולם יחד מעלים רעיונות לפרויקטים בהם יעסקו התלמידים, מנסים ועובדים עם המומחים."
ומהם הנושאים שעוסקים בהם? "התחומים המרכזיים קשורים לחקלאות מתקדמת. חקלאות בעולם של שינויי אקלים, חקלאות שמנסה לייצר יותר מזון באמצעות פחות משאבים והיבטים של קיבוע פחמן," אומר נועם. "חקלאות מים, חקלאות היבשה ותנאי קיצון."
להלן דוגמאות לתחומים בחקלאות המתקדמת, שעוסקים בהם בחממה.
עולם האצות והמזון
ברחבי החממה פזורים שלטים בהם כתוב: "אני ואצה נשנה את העולם!"
"מחקר האצות חשוב ביותר לאספקה עתידית של מזון ברחבי העולם." מסביר נועם, "האצות עתירות בחלבון, בפיגמנטים, באנטי-אוקסידנטים ובחומצות שומן, והן יכולות להחליף את החלבון מהחי שבו משתמשים היום בתערובות המזון להזנת חיות המשק. אבל, כדי להפוך את הערכים התזונתיים למוצרים תחרותיים יש דרך ארוכה לעבור במחקר, בפיתוח ובייצור. היום מרבית העוסקים בתחום עובדים עם אצות כגון ספירולינה, כלורלה וננוכלורופסיס. אנחנו עוסקים בתחום וחוקרים אותו בתמיכה ובליווי צמוד של מכון התערובות 'אמבר' וחברות סטארט-אפ."
נוסף לכך, בהובלתה של סיגל לוצקי, מנהלת המחקר של החממה, מגיעים מורים מכל רחבי הארץ להשתלמויות בחממה, וחוזרים לבתי הספר עם בקבוקי אצות והדרכה והופכים לשגרירי ידע בבתי הספר השונים.
אורגניזם נוסף בתחום פיתוח מקורות המזון העתידיים הינו "עדשת המים" (lemna minor). המחקר הזה מתבצע בעזרתה של ד"ר ציפי שוהם מחברת גרינאוניקס, המפתחת שיטות לגידול עדשת המים העשירה בחלבון ובסיוע שמוליק אלון, יזם וסטרטאפיסט שעוסק בפיתוח צמחי עדשיות המים, ד"ר מארק פוליקובסקי ממכון ויצמן ואיתי עברי, יזם חקלאות.
מחקרים נוספים מתבצעים בתחום הצומח בעיקר בביו-סטימולנטים והגנת הצומח, בסיוע ובשיתוף "צומח גרנות". "אנחנו בודקים," אומר נועם, "איך אפשר לעודד צימוח של שתילי אבוקדו, ובוחנים כיצד לחזק את מערכת השורשים של הצמח על ידי תוספי ביו סימולנטים לשתילי אבוקדו של משתלת חסקלברג מכפר ויתקין."
עולם המים
תחום נוסף הוא השבת מים לחקלאות, הנחקר בסיוע של 'החברה הכלכלית מנשה'. אתגר המים הופך לאקוטי בעולם, ולישראל יש חדשנות רבה, אותה חשוב שהנוער ילמד ויכיר. כמו כן חשוב להמשיך ולפתח פתרונות לשימוש חוזר במים.
תחום נוסף הינו שימוש במים מליחים לחקלאות, "אנו בודקים כיצד ניתן להשתמש במים שנפלטים ממערכות התפלה, ומסתייעים במתקני טיהור המים של מנשה ובמכון ההתפלה של מעגן מיכאל לצורכי הניסויים."
אורז
מחקר שנעשה בהדרכת אלי ורד מקיבוץ מגל, בשיתוף חברת "גרייסברידינג", בוחן השקיית אורז בטפטוף. אורז הוא המזון הבסיסי בארצות מתפתחות, בהן גידול האוכלוסין מהיר מאוד. שיטת הגידול המסורתית של אורז, באמצעות השקייה בהצפה, בזבזנית במים, ומביאה, בשילוב טכנולוגיות של עיבוד, דישון וריסוס את גידול האורז למזהם גדול ביותר של מתאן.
מטרות המחקר בגידול ראשון בחממה הינן לחסוך במים בגידול האורז באמצעות טפטוף, לקבוע מקדם השקייה לפי קצב גדול הצמח, למנוע זיהום אוויר, להגדיל את היבול למ"ר ואת הגידול במחזור הזרעים, כך שההכנסה למ"ר ליחידת שטח תהיה גבוהה.
רובוטיקה חקלאית וטכנולוגיה חקלאית
בתחום הרובוטיקה החקלאית בנו התלמידים "רובוט גַנָּן". במתחם שורות של שתילים וזרוע רובוטית שנעה במעגל, ומצוידת בחיישן לחות. הרובוט דוגם את מצע הגידול, ומשקה בהתאם כל שתיל בתורו בהתאם לצורך באופן אוטומטי. נתוני הלחות של החיישנים מועברים אל מסך שליטה. השנה מקיימת החממה בשיתוף ובתמיכה של יק"א בישראל תערוכה ארצית של בני נוער המפתחים טכנולוגיות חקלאיות, כאשר תהליכי הפיתוח של התלמידים מלווים על ידי מנטורים מחברות כגון "בינג קלימה", "טרא" ו"קרן-צור משתלת ורדים".
קיבוע חנקן בצמח
במסגרת המטרה לקדם חקלאות שמפחיתה את הנזק הסביבתי וצמצום השימוש בדשן אוריאה, בודקים בחממה תכשירים ורעיונות לקיבוע חנקן בצמח, בשיתוף החוקר עמית אבידוב מחברת "גרייסברידינג".
התמודדות עם בעיות תנאי קיצון והם – יובש, חום ומלח
"למטרה זו," מעיד נועם, "אנחנו עורכים מחקר מתמשך בהנחייתו של ד"ר חנן סלע מאוניברסיטת חיפה, בנושא של חיפוש של זני בר של חיטה ושעורה, שיהיו עמידים יותר בפני יובש ותנאי קיצון, גלי גשם וגלי חום, תופעות הנקשרות בשינוי האקלים ומורגשות גם בישראל. לצורך המחקר, אוספים החוקרים זרעים מאזורים שונים בארץ, לדוגמה בהר הנגב והחוף, ובוחנים את עמידותם ומדדי צימוח בתנאי עקה.
דוגמאות לתוכניות חינוכיות
גלית בן הרוש, מנהלת מערך העבודה מול בתי הספר בחממה, מספרת: "תלמידים מחטיבות הביניים ומהתיכונים מגיעים אלינו כדי ללמוד במסגרת שיעורי הביולוגיה, הסביבה, החקלאות ועוד. אנו מציעים להם בחירה בין תוכניות לימודים שיצרנו, סביב אתגרי החקלאות וכדור הארץ. בתוכניות משולבים מומחים מהתעשייה, וכך אנחנו מחברים את התלמידים אל העולם האמיתי."
גלית מדגימה תוכנית שהיא עצמה מלמדת: "בתוכנית בנושא "Bio-design" (שילוב ביולוגיה עם עולם העיצוב), אנו משתפים פעולה עם היזם אור דדוש, בפרויקט לפיתוח פתרון לצורך בְּצֵל מהיר בערים. המטרה לבדוק שורה של מטפסים שעשויים לסייע בהצללה, ובקיבוע פחמן. התלמידים בוחנים איזה מהמטפסים מקבע פחמן באופן מהיר ויעיל, ואת קצב הצימוח של המטפסים. זה החלק הביולוגי של הפרויקט, ובמקביל אנחנו חושבים על דרכים לעצב את הקונסטרוקציה שתחזיק את המטפסים, תוך שימוש בחומרי טבע.
מספר נועם: "בפרויקט נוסף, שמטרתו לייצר מזון עתיר חלבון באזורים כפריים במדינות מתפתחות, צוות של ארבעה תלמידים בכיתות י'-י"א מפתחים מערכת לגידול עדשת מים, שאינה דורשת חשמל להפעלתה. התלמידים זכו בתחרות בנושא של פיתוח בר-קיימא, בשם ISDG, המאורגנת על ידי קק"ל, משרד החוץ ומשרד החינוך, ובעקבות זאת הציגו את הפרויקט בפני ארגון המזון העולמי ברומא, כחלק ממשלחת תלמידים ישראלית, ולא פחות חשוב מכך – כעת יזם בשם מיקי לזר פועל להקים באוגנדה מערכות דומות בהשראת התלמידים."
גלית מוסיפה: "חברת 'נטפים' יזמה יחד איתנו תכנית בשם 'ירוקות', בה נערות לומדות חקלאות מדייקת, במטרה לחבר אותן לטכנולוגיה ולחקלאות. זוהי חקלאות העתיד. מרגש לראות את ההתלהבות של המשתתפות."
תוכנית למבוגרים – "אופקים"
תוכנית חדשה החלה בינואר 2022 תחת הכותרת "אופקים", ראשי תיבות של "אג-טק, פוד-טק, קיימות ומנהיגות". זו תוכנית לקהל הבוגר, שמטרתה לחבר אנשים לעולם החקלאות, וכן לקדם עובדים מובילים מתוך התעשייה החקלאית. את התוכנית יזם ארז מלצר, והיא מתקיימת בשיתוף של נטפים, גרנות, מצר, ריווליס, ספלנט, והמועצה האזורית מנשה. במחזור השני, שנפתח ממש החודש, לוקחים חלק 22 משתתפים.
החזון לעתיד
אביטל, שהקים את החממה, ממשיך להיות יום יום בחממה ולעסוק במשאבי אנוש ובפיתוח. אומר אביטל: "היום יש לחקלאות תחרות עם ההייטק. אנחנו צריכים להפוך את החקלאות לדבר דומה. ואכן, אנחנו מרגישים שהצלחנו להפוך את החקלאות להייטק. אנחנו בחממה הרמנו את הדגל: יוצאים להציל את כדור הארץ ואת ארצנו."
אבל בלי צעירים, בלי חדשנות ובלי התלהבות זה לא יקרה. והוא מוסיף: "זה מודל ייחודי, זהו אורגניזם מורכב, כל ישותו מבוססת על שותפות: חברות תעשייה שקשורות לחקלאות, יזמים, חוקרים, אגרונומים, אנשי סטארט אפ, וכל אלו מתחברים למערכת החינוך. אנחנו צריכים להצמיח את העתודה מלמטה. החזון שלי הוא שבכל מקום בארץ יקימו חממה כזו, בהתאם לכוח האדם המחקרי והתעשייתי ויוזמים אזוריים עלינו לדאוג שיהיו עוד מרכזים כאלה במדינה."
מתנדב ושמו קקטוס
לסיום יש לציין את המתנדבים שבאים לעבוד בחממה. כעשרים מתנדבים מכל הגוונים, ממקומות שונים ותחומי ידע שונים. אחד מהם, אברהם קדם, המכונה קקטוס, נמצא בכל בוקר בחממה. הוא נולד בשנת 1942 בכפר מעש ליד פתח תקווה. הקשר שלו עם החקלאות התחיל בבית הספר החקלאי "עיינות" בו למד. יחד עם גרעין של בני תנועת המושבים הגיע למושב עין יהב בערבה בשנת 1953, והיה ממייסדיו. עקב נסיבות משפחתיות – לאחר פטירת רעייתו ממחלה לפני שנתיים – הוא הגיע לעין שמר, בו חברה הבת שלו. גם שאר ילדיו מתגוררים בסביבה. לפיכך הוא השכיר את משק הפלפלים שלו בעין יהב, וקשר קשר הדוק עם אביטל, נועם והחממה. קקטוס מרכז את כל צוותי המתנדבים שבאים לחממה מכל האזור, כל אחד בתחום אהבתו ובזמן המתאים לו ומשתלב בחממה במגוון רב תחומי ואין סופי. כל תלמידה ותלמיד לומדים ממומחה שמסייע, מנחה או עוזר טכני, טכנולוגי ורוחני.
ד"ר עדינה בר-אל
*
נדפס ב"יבול שיא", גיליון נובמבר 2022
אביטל ונועם גבע בחממה
מערכת הידרופונית לגידול אצות
נועם וסוגי מטפסים לצורך הצללה
רובוט גנן - עם חיישנים לבדיקת לחות והשקייה אוטומטית
ויקיפדיה: אביטל גבע (נולד ב-1941) הוא מחנך, צייר ופסל ישראלי (כדאי מאוד לקרוא).
* * *
מרק סולנקה רוסי לחורף
מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום-כתום מאוד, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. מומלץ מאוד המרק של המסעדה "חנוך", החבוייה בקומה השנייה של תחנת הדלק הנמצאת ממערב לכיכר הגדולה שאחרי מסילת הברזל, בקריית חיים המערבית.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
6-7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות.
2-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי.
5-6 כפות קטשופ.
קופסית 100 גרם רסק עגבניות.
מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך.
במקביל מטגנים עם 3-4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבאנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב.
שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום-אדמדם.
מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.
חותכים לקוביות קטנות 8-10 מלפפונים חמוצים, ואפשר פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק.
טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף.
ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי.
המרק מוכן.
מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם.
אפשר לאחסן במקרר למשך ימים אחדים. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.
אהוד בן עזר
* * *
שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
שבתי לראות את הזין שלי
אמר השמן
שרזה
ורזה
ורזה
ורזה
עד שגווע
פורסם לראשונה בגיליון 1216 מיום 2.2.17.
* * *
בדידות מעודנת מאת אירית שטייף שושני
בהוצאת כרמל, ירושלים
ארבעת הסיפורים שקובצו בבדידות מעודנת פורשים את המורכבות של מערכות יחסים המתהוות בערבוביה של סערות נפש והשלמה. ב"ריקוד בערפל" זהובת תלתלים נחשקת מזליפה טיפות לעיניו של חולה גלאוקומה וממיסה ערפל מעוור, ב"עוד יום אחד" צלם-טבע שותל דוגמניות עתיקות בג'ונגלים בחיק חיות הפרא, ב"בדידות מעודנת" כלב מתפרץ לבית זר, ומבלי דעת, מזווג איש ואישה. ב"אורחת" אספן-אמנות אלמן מתנחם במורה לפיזיקה המשמשת מודל לציור ולאהבה.
בקשרים הנטווים בסיפורים שזור חוט ארוטי דק הצובע את הבדידות בצבעי ברונזה-סגלגל, מרקיד זוג נאהבים במרפסת תבלינים, מקלף מבגדים ומעורות בפעימות לב מהדהדות, פורם צמה ארוכה-אצילית ועוטף בה את יפי העירום.
[דבר המפרסם]
* * *
השופטת תמר בר אשר: תורת ההיגיון
השופטת המחוזית תמר בר אשר, שעוררה עליה ביקורת כשזיכתה נהג אלים, היא זו ששמה קץ לאפליית בתיה"ד הדתיים-לאומיים לגיור לעומת אלה החרדיים שדווקא מוּכָּרים ע"י המדינה. ומי יוצא נגד? – הח"כ הכי חרד"לי בציונות הדתית.
קיתונות של רותחין נשפכו השבוע, כמובן וירטואלית, בתקשורת ובציבור (מעטים הפעמים שהתקשורת והציבור תמימי דעים לחלוטין), כלפי שופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים תמר בר אשר, בשל פסק דין חריג שהיא חתומה עליו, ובו העניקה זיכוי כמעט מלא לעבריין כביש, שתקף ופצע נהג אחר.
העיתוי שבו פורסמה ההחלטה הסלחנית היוצאת דופן, היה בְּעוֹכְרֶיהָ: דווקא בשיאו של גל אלימות בוטה בכבישים, שבמהלכו הולך רגל איבד חייו בדקירת סכין, ובמקרים אחרים נשלפו בכבישים סכינים מאיימים בידי נהגים נרגנים. התחושה בציבור היתה של לית דין ולית דיין, והיעדר מוראה של מלכות ו'אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ."
ודווקא אז התפרסם פסק הדין בנוסח סבתא תרזה, בתיק של אלימות: נהג אלים שגרם לעמיתו שבר ושריטות, זוּכּה בטענה כי "חומרת העבירה אינה חזות הכול... לא נראה כי רגע מר ונמהר שבו פעל שלא כדין, תוך עשיית מעשה חמור, צריך למחוק במחי יד את כל פועלו במהלך חייו."
אין החתום-מעלה מכיר אישית את השופטת בר אשר. בקושי היתה לי היכרות חפוזה עם אביה, פרופ' משה בר אשר, מגדולי הבלשנים בדורנו ועטור פרסים אקדמיים. אבל לצד הביקורת על פסק הדין, ראוי להביא פסק דין נוסף בחתימת ידה של בר אשר, שחולל מהפכה רבתי בתחום הגיור, והפקיע מידי החרדים את הזכות הבלעדית לבצע גיורים מחוץ לכותלי הרבנות הראשית.
ומדובר, ככלות הכול, בגיור כהלכה. אכן מוסכם על הכול, החרדים והדתיים לאומיים, שהרבנות הראשית היא הכתובת המוסמכת לעריכת גיורים כהלכה. גיור ממלכתי.
דא עקא, שבציבור החרדי הוקמו בתי דין משלהם לגיור, והמדינה הכירה, לפי הנחיית בג"ץ, בגיורים אלה. כך נוצר מצב מעוות, שמדינת ישראל מכירה בגיור הממלכתי ובגיור החרדי, אך לא בגיור של הזרם הדתי לאומי.
רבים בציבור הדתי לאומי לא יכלו לשאת אפליה ביזיונית זו. וכך יזם כבר בשנת 2016 הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים, לשעבר רבן של מספר קהילות בחו"ל וראש בית המדרש לרבנים בלונדון, מחבר פירוש 'יד פשוטה' על משנה תורה לרמב"ם ופוסק הלכה בולט בציבור הסרוג – את הקמת רשת בתי הדין 'גיור כהלכה – בית דין ציוני דתי לגיור'.
ביסוד יוזמתו עמדו הקשיים הבלתי נסבלים שעוברים המתגיירים במערך הגיור הממלכתי, יחד עם החובה ההלכתית לאהוב את הגר ולסייע לו; וזאת לצד הכרת המדינה בגיורים החרדיים (שהם בפועל מעטים, מפני שגיורי הרבנות הראשית מייתרים את גיוריהם). ברשת 'גיור כהלכה' פועלים עשרות רבנים מובילים בציבור הדתי לאומי, שלצד מחוייבותם המוחלטת להלכה, והקפדתם בענייני הונאת הגר, הם גם נאמנים לחזון הציוני.
אלא שגיוריו של 'גיור כהלכה' לא הוכרו. המדינה שאולצה בידי בג"ץ להכיר אפילו בגיורים רפורמים וקונסרבטיביים שנעשו בחו"ל, ואינם תקפים בעיני היהדות הנאמנה, הפכה את הגיור הדתי לאומי, הסרוג, האורתודוקסי לכל דבר, לבן חורג. בלתי מוּכּר. זאת בנימוק שהמדינה טרם קבעה את אמות המידה והתבחינים להגדרת 'קהילה יהודית מוּכּרת בישראל' שקבע הבג"ץ בפסק דין קודם (שהכשיר גיור חרדי) ככלי לאיבחון כשרותו של ביה"ד המגייר.
ואז בא פסק דינה של השופטת בר אשר, שהפך את הקערה על פיה. בר אשר קבעה כי אין מקום לאפלייה זו; וכל עוד מכירה המדינה בגיור החרדי, מכוח השתייכותו ל'קהילה יהודית מוּכּרת', מחוייב משרד הפנים להכיר גם בגיור הדתי לאומי, שגם הוא בגדר 'קהילה יהודית מוּכּרת'. לפיכך חייבה השופטת את משרד הפנים להכיר בגיורן של שתי נשים נוכריות שגויירו ע"י רבני ביה"ד 'גיור כהלכה', ולאפשר עלייתן והשתקעותן בארץ, ולהעניק להן מעמד ראוי מכוח חוק השבות.
השופטת ציינה שאמנם ראוי היה שהמדינה תקבע אמות מידה ותבחינים כתובים לשם יישום שיוויוני של פסיקת הבג"ץ בעניין הגיור החרדי, אך כל עוד אלה טרם נוסחו, אין משרד הפנים רשאי להתייחס לגיורי 'גיור כהלכה' אחרת מכפי שהוא נוהג עם הגיור החרדי. בתי הדין שבהם התגיירו העותרות, דומים להערכת השופטת, לבתי הדין החרדיים, מפני שגם הם, כמו בתיה"ד החרדיים, משתייכים "לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות, והם בעלי זהות יהודית ידועה, במסגרת קבועה ובעלת שם."
סוף דבר: השופטת בר אשר, מסתבר, בוחנת הליכותיה לאור ההיגיון הצרוף המנחה אותה, גם אם יש מי שמתקומם נגד פסקיה, כמו למשל ח"כ אבי מעוז, שנבחר ברשימת הציונות הדתית אך בפועל מייצג את הזרם האולטרא חרדי: "הפרוגרסיבים הרגרסיביים [כך כינה בתגובתו את הציונות הדתית הקלאסית] ממשיכים לדהור. כך עובדת השיטה: עמותות מלמטה שופטים מלמעלה, שבמשותף מכרסמים עוד ועוד בזהותה היהודית של המדינה ודוהרים אל עבר מדינת כל אזרחיה. 'גיור' רפורמי קרוב מתמיד. בקרוב נוביל את תהליכי התיקון והחקיקה הנדרשים, מתוך הקואליציה בראשות נתניהו."
היכונו אפוא לביטול הפסיקה המכירה בגיורים הדתיים לאומיים, ביוזמת הח"כ הכי חרד"ל בכנסת, שהוכיח שוב שחלק מן החרד"ל (חרדים דתיים לאומיים) קרובים יותר לחרדים מאשר לציונות הדתית. גיורים חרדים כן, ציונים דתיים לא. שיא האבסורד.
מנחם רהט
* * *
יוסי אחימאיר
שיעור בדרוזיות
שר הביטחון היוצא בני גנץ מיהר לשבח את הרשות הפלסטינית על שפעלה להחזיר את גופתו של הצעיר הישראלי טירן פרו לישראל. נשם לרווחה משהוחזרה הגופה והובאה לקבורה בהלוויה המונית בדליית אל-כרמל. גנץ גם מיהר ליטול לעצמו ולמערכת הביטחון קרדיט על הצלחת התיאום הביטחוני. הוא שכח להגיב על רצח טירן בידי חוטפיו מבית-החולים. העיקר שהושג שקט זמני.
טירן בן 18, בן העדה הדרוזית, יצא לכפר הפלסטיני ברטעה, שמעבר לקו הירוק, להתקין מערכת סטריאו לרכבו, בזול כמובן, ושילם במחיר לגמרי לא זול. לקח לכל הישראלים, גם המיעוטים שבתוכנו, שיוצאים לבירת הטרור ג'נין ובנותיה, מסכנים חייהם וחיי חיילינו.
מדוע מיהרו החוטפים והרשות להחזיר את הגופה? האם לשם מחווה לגנץ, מארח ראש אש"ף בביתו בראש-העין? והרי גם לרמאללה הגיעה השמועה שהיו בחירות בישראל, מהפך פוליטי חל ב"פלסטין הכבושה", וגנץ הוא "ברווז צולע", מכהן על זמן שאול, לפני שיעבור לאופוזיציה כחבר-כנסת מן השורה. בשנה וחצי שחלפו צה"ל הנחית מכות קשות על הטרור המתגבר, אך לבלום אותו כליל לא הצליח. הוא עלה מדרגה. טוב שהסתיימה פרשה זו במהרה.
יותר מאשר לתיאום הביטחוני – שאינו מונע רצח ישראלים במיספרים גוברים – קרדיט גדול להחזרת גופת הנרצח מגיע לבני העדה הדרוזית. אם רוצים ללמוד סולידריות – מהי, אל בני העדה האצילית הזאת יש לפנות ומהם ללמוד. מרגע שנודע דבר החטיפה והרצח, החלו בכפריה תסיסה רבה, הפגנות סוערות, קריאות לפעולה ונקמה, התארגנות לקראת יציאה לכיוון ג'נין. "נבוא לשחוט אתכם," איימו על הג'נינים. תבערה גדולה היתה בפתח.
לדרוזים עקרונות רבים, שהם דבקים בהם בקנאות. אחד מהם הוא כבוד המגובה בכוח. שניים מתוך שלוש הכ"פים המפורסמות. לא כסף – כי אם כבוד וכוח, בלי התנצלות. בהפגנותיהם הם ביטאו חוסר אמון בממשלה החלושה המכהנת עדיין, ובמיוחד בשר הביטחון. איך אמר לי יודע-דבר בעדה: איננו שוכחים לו את חלקו בפרשת החייל מדחת יוסף ז"ל, לפני 22 שנה, הפקרתו למוות בעת שגנץ היה מפקד אוגדת יו"ש. האם היו נותנים לו לדמם ארבע שעות למוות אלמלא היה דרוזי?
הסולידריות הדרוזית היא מן המפורסמות. חוצת גבולות. ברגע שבן העדה שרוי במצוקה, הכול יחושו לעזרתו. הם יפעילו גם את אחיהם בסוריה ובלבנון, וכך עשו במקרה של טירן ז"ל. הם כבר היו על סף פעולת נקם קשה בטרוריסטים. ברגע שמדובר היה בכבוד העדה, הם "לא שמו" על כוחות הביטחון שלנו ועלולים היו לגבות מחיר כבד של קורבנות רבים. הרשות הפלסטינית נבהלה, בישראל גבר החשש מפני הבאות, והנה לכם המניע הברור לסיומה המהיר של הפרשה.
הדרוזים "מדברים ערבית ולא אשכנזית," כדברי מקור בעדה. השפה המזרח-תיכונית, שבה החזק מנצח, חזק לא רק צבאית, אלא גם נחישותית ונפשית. האיום הדרוזי לעלות על ג'נין לא היה סרק. בכפרים הדרוזים אגור נשק רב, חוקי או לא חוקי, שיכול היה לשמש לצורך פעולת נקמה, החזרת הגופה ושמירת כבוד העדה.
הרשות הפלסטינית הבינה שפה זאת מיד. גם רוצחיו של טירן. מרחץ הדמים נמנע. וכך קיבלנו שיעור בסולידריות הדוקה, בנכונות להגן עד תום על הכבוד הלאומי או העדתי, בחיזוק כוח ההרתעה ובנכונות להילחם על בן העדה – חי או מת – בכל מחיר.
הלוויה ענקית, רבת כבוד והדר, נערכה לצעיר הדרוזי בדליית אל-כרמל. השתתף בה גם שמחה גולדין, אביו של החייל הדר ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת זה כמה שנים בידי החמאס בעזה. "איך יכול להיות שהדרוזים בפעולה פשוטה החזירו תוך יום את הגופה וצה"ל אינו מצליח להחזיר את גופת בני?" – שאל.
אפשר להבין לכאבו, אבל לא הרי מקרה הדר בעזה כמקרה טירן בג'נין, ולא רק משום שטירן היה דרוזי. החמאס פחות רציונלי מהרשות הפלסטינית. הוא מוכן לספוג עוד פלישה ישראלית, ולא יירתע מהמוני הרוגים ברצועה. את דפוסי רצחנותו הוא מצליח אט-אט להחדיר גם לקיני הטרור המתעצמים ביו"ש. ואני בטוח: הדר גולדין ואורון שאול עוד יוחזרו.
ראוי להזכיר בהקשר זה אמירה אצילית של אבי החטוף בג'נין, בטרם סיום הפרשה העגומה: "אינני רוצה שחייל ישראל אחד יסכן חייו למען החזרת גופת בני." צעירי העדה כבר אחזו בנשק ונערכו לפעולה, בידיעה שיסכנו חייהם, אף יעברו על החוק, ובלבד שיביאו את חברם לקבורה בכפרו, ויישמר כבוד המשפחה. אחינו הדרוזים יודעים עד כמה צה"ל חזק, מתגייסים לשורותיו, אבל רואים גם היסוסים וחולשות בצמרת הפיקוד. הם לא רק ששומרים בקנאות על כבוד עדתם אלא גם עומדים על משמר מדינתם.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב"
* * *
נעמן כהן
על חלוקה בעצרת האו"ם
שבעים וחמש שנים להחלטת ההמלצה על חלוקה בעצרת האו"ם. הערבים מציינים יום זה – 29 בנובמבר עם ה-2 בנובמבר יום הכרזת בלפור כימי אבל.
נסקור כאן רק את המדינות שהתנגדו להמלצה או נמנעו.
13 מדינות הצביעו נגד ההצעה:
מדינות ערביות:
לבנון
מצרים
סוריה
עיראק
ערב הסעודית
תימן
(ממלכת עבר הירדן התקבלה לאו"ם רק ב- 1955)
מדינות מוסלמיות:
איראן
אפגניסטן
טורקיה
פקיסטן
מדינה אירופית:
יוון
יוון היא המדינה הנוצרית היחידה באירופה שהצביעה נגד מדינה יהודית. בעיקר עקב יחסיה עם מדינות ערב והחשש מגירוש הקהילה היוונית ממצרים, וגם עקב אנטישמיות ביזנטית עתיקה. יוון הכירה בישראל דה יורה רק ב-1990.
מדינה מאסיה:
הודו
מוהנדס קרמצ'נד גנדי ה"המטמה" – הנפש הגדולה היה גם גזען אנטישמי אנטי ציוני. כל המאמצים שנעשו להשפיע עליו באמצעות הרמן קלנבאך, המאהב היהודי-ציוני שלו, עלו בתוהו והוא סירב להכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, ובהשפעתו הודו הצביעה נגד החלטת הצעת החלוקה.
(ד"ר חיים הרמן קלנבאך (קלמנוביץ) נולד ב-1871 בכפר בפרוסיה המזרחית לסוחרים יהודים ששינו את שמם מקלמנוביץ לקלנבאך. אחד מאחיו היה יוסף קלמנוביץ, חותנו של מיכאל הלפרן. קלנבאך למד הנדסה ואדריכלות וקיבל תואר דוקטור באדריכלות.
אחרי שירות צבאי קצר החליט, להגר לדרום אפריקה. שם עבד כאדריכל וארכיטקט וזכה להצלחה מקצועית וכלכלית. באחד הימים, כאשר סעד כמנהגו במסעדה צמחונית פגש את גנדי והשניים התיידדו תוך שהם מוצאים אידיאלים משותפים של חיי פשטות וסיוע לבריות. קלנבאך הצטרף לגנדי במאבק למען שוויון זכויות לקהילה ההודית בדרום אפריקה.
יחד עם חברים נוספים הקימו קלנבאך וגנדי, במימונו של קלנבאך שרכש את האדמה ומימן את הבנייה והמחייה בשנה הראשונה – את "חוות טולסטוי" ליד יוהנסבורג בה ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שוויוניים ברוח טולסטוי. בבית זה ניסחו קלנבאך וגנדי שלושה עקרונות: כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. חיי עמל הם חיים ראויים. בחווה זו פיתח גנדי, במהלך שיחותיו המתמשכות עם קלנבאך, את תורת הסאטיאגרהא ששימשה אותו במאבקו לעצמאות הודו.
בסוף שנת 1914, כאשר חזר גנדי להודו, התלווה אליו גם קלנבאך. מסעם של השניים עבר דרך אנגליה, שבה רצה גנדי להיפגש עם מיספר מדינאים, הודיים ואנגליים. במהלך מסעם לאנגליה פרצה מלחמת העולם הראשונה ולכן, בהגיעם לאנגליה, נכלא קלנבאך שהיה אזרח גרמני במחנה מעצר לאזרחי אוייב. לאחר המלחמה גילה כי רכושו ורכוש משפחתו בגרמניה נגוזו. קלנבאך חזר לדרום אפריקה והצליח לשקם עצמו כלכלית ורק אז נסע לבקר את גנדי בהודו. ביקור אחד מתוך כמה ביקורים שערך בהודו.
בביוגרפיה של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים רומנטית.
קלנבאך, שהפך להיות ציוני במהלך שנות ה-30, בעיקר עקב יחס הנאצים ליהודי גרמניה והתנגדותו לחוקי הגזע, נשלח ע"י משה שרת לשכנע את גנדי בזכות הציונות. קלנבאך ניסה לשכנע את גנדי לסטות מדרך האהימסה לצורך מאבק בנאציזם ובגזענות, אולם לא הצליח במשימתו ואף לא הצליח לשכנע את גנדי לצאת בהכרזה רשמית בעד התנועה הציונית.
קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה כתוצאה ממלריה שנדבק בה בעת ביקורו בהודו. הוא קבור בבית הקברות של דגניה. הוריש את כספו לציונות.
לפני כמה שנים מכר אחיינו בחיפה את מכתביו של גנדי אל קלנבך שנשמרו במשפחה, והם מוצגים בתערוכה בניו דלהי. האוסף נדיר של מכתבים שהחליפו מנהיג תנועת העצמאות ההודית, גנדי – וידידו הקרוב ד"ר הרמן קלנבך היהודי, מרמזים על כך שהשניים קיימו מערכת יחסים).
מדינה מדרום אמריקה:
קובה המדינה הנוצרית היחידה שהצביעה נגד מדינה יהודית ביבשת אמריקה.
10 מדינות נמנעו:
ארגנטינה
אתיופיה
בריטניה
הונדורס
יוגוסלביה
מקסיקו
הרפובליקה הסינית בהנהגת צ'יאנג קאי שק. נמנעה עקב איום הערבים להמריד את 25 מיליוני המוסלמים שהיו אז בסין (מעניין מה היתה מצביעה סין הקומוניסטית?)
צ'ילה
אל סלוודור
קולומביה
תאילנד נעדרה מההצבעה.
הנה ראו את סרטון ההצבעה:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5049258,00.html
הערה:
המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אך המשטר בהן היה נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם היתה להן זכות הצבעה באו"ם.
בגלל העוינות הקשה של האירים הקתוליים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.
למזלנו אירלנד לא השתתפה בהחלטת החלוקה של האו"ם מכיוון שהוכרה כמדינה ריבונית – רפובליקה, רק ב-1948, והתקבלה לאו"ם רק ב-1955. (ישראל ב-1949)
מי הקים את המדינה?
ודוק: בניגוד לדיבור הפופולארי, ההחלטה בכ"ט בנובמבר לא היתה על הקמת מדינה יהודית וערבית בפלשתינה (א"י) אלא רק המלצה בלבד, שאין כל חובה לקבלה. זו היתה החלטת עצרת האו"ם ולא מועצת הביטחון של האו"ם שהוא הגוף הביצועי.
מדינת ישראל לא הוקמה בגלל ההמלצה באו"ם, אלא בגלל כוחם של ההגנה, הפלמ"ח, וצה"ל, שניצחו במלחמת השחרור (שחרור העם היהודי משלטון זרים ושחרור חלק מא"י מכיבוש ערבי) ניצחון חלקי את צבאות הכיבוש הערבי: "צבא הג'יהאד הקדוש" של ערביי א"י בהנהגת מוחמד אל-חוסייני, "צבא ההצלה הערבי" של פאוזי קאוקג'י הלבנוני, צבא "האחים המוסלמים", וצבאות עבר הירדן, מצרים, סוריה, עיראק, לבנון, ערב הסעודית, תימן, ומרוקו.
המצב כיום
מבין המדינות שהתנגדו להמליץ על הקמת מדינה יהודית, המדינות הבאות מקיימות היום יחסים דיפלומטיים עם ישראל:
מצרים
טורקיה
יוון
הודו
וכל המדינות שנמנעו.
הגדרה עצמית
פרופסור זיווה שמיר צודקת בהחלט בשאלתה: "אם אחד-העם בחר להגדיר את עצמו 'ציוני', האם ראוי שמישהו יחליט ליטול ממנו את זכות ההגדרה העצמית?" ("חדשות בן עזר", גיליון 1803). בהחלט לא ראוי. אני מכבד זכות כל עם, או כל אדם להגדרה עצמית.
לדבריה "אחד העם היה איש 'הציונית הרוחנית' (כלומר לא ציוני ואף אנטי-ציוני להגדרת נורדאו), אך ב-1922 לקראת סוף ימיו, אחרי הכיבוש האנגלי, הוא התנער מאי ציוניותו, (בחינת 'לא זו הדרך') והגדיר עצמו 'ציוני'."
אחד העם היה דעתן איש הגות ופולמוס שפירסם את דבריו ברבים. לצערי מתוך עניין בנושא לא מצאתי בכתובים את המקור בו הגדיר אחד העם את עצמו "ציוני". פרופסור זיווה שמיר, האם תוכלי בבקשה להאיר את עינינו במקור בו מגדיר אחד העם את עצמו ציוני?
תודה.
נעמן כהן
* * *
תשובה לנעמן כהן
נעמן כהן מבקש לדעת מתי והיכן הגדיר אחד-העם את עצמו בתואר "ציוני". חשבתי שעצם הצטרפותו לגוף פוליטי הנקרא "הציונים הכלליים" (יש להימנע מלהשווֹתו לגלגוליו המאוחרים של גוף זה) עונה על השאלה. ואולם, עליי להודות שבחרתי לבסס את דבריי על ראָיה הנסמכת על אירוע שאירע במועד מאוחר למדיי בחייו של אחד-העם ובחייה של התנועה הציונית. ראוי אפוא שאביא ראָיה אחרת, מוקדמת יותר, כדי לענות על השאלה.
מתוך עשרות ראָיות, אבחר כאן להסתמך על מאמרו של אחד-העם "שבת וציוניות" שהתפרסם בחודש סיון תרנ"ח, כלומר בתאריך שבּוֹ טרם מלאה שנה להתכנסות הקונגרס הציוני הראשון. כאן עימת אחד-העם את גישתו כציוני "מזרחי" (הכוונה למי שמייצג את גישתם של יהודי רוסיה, שהיו הרבה פחות "אירופיים" מאחיהם שבמערב) – ואת גישתם של הציונים במרחב התרבות הגרמני, שחלקם ראו עצמם "גרמנים בני דת משה". אגב, רבים מ"הצעירים", אוהדי הרצל, לא האמינו בתחיית השפה העברית, לא טרחו ללמוד עברית, חיברו את חיבוריהם בגרמנית, היו בטוחים שארץ-ישראל תחולק לקנטונים לפי מוצָאָם של מתיישביה ולפי לשונותיהם, אף לא הזדעזעו לנוכח הרעיון של ביטול השבת בחייו של עם ישראל.
מקץ ארבע-חמש שנים, התברר שהציונים המערביים הללו, חרף התהדרותם במילה "ציונות", היו אפילו מוכנים להוביל את העם ל...אוגנדה. על גישתו של נורדאו ליגלג אחד-העם במאמר זה, וטען ש"ברי לי, שטובי הציוניים המזרחיים, ואף בעלי דעות חופשיות שבתוכם, ירגישו, כמוני, למקרא תשובה זו, כאלו רוח צפונית קרה באה אל ליבם."
"הציונים המזרחיים", ואחד-העם בראשם, יצאו נגד גישתם המערבית האירופו-צנטרית של הרצל ואוהדיו, אנשי הציונות "המדינית", וליגלגו על מנהגיהם ה"קוסמופוליטיים", שלא ראו בתחיית העברית תנאי בל-יעבור בדרך ליצירת עם חדש-ישן וארץ חדשה-ישנה. אחד-העם הדגיש במאמרו הנ"ל ש"יש הבדל יסודי בין הציוניות המזרחית והמערבית בייחוסן אל הקניינים הלאומיים".
משמע, אחד-העם הגדיר את עצמו ואת אוהדיו בהגדרה "אנשי הציונות המזרחית" – ציונים שלא היו מוכנים לוותר על הדבֵקות בעברית ובארץ-ישראל. הוא אכן לא האמין שכבר הגיעה העת להקים את "מדינת היהודים", והסתפק לפי שעה בהקמת "מרכז רוחני", אך גם חיים ויצמן חשב בראשית שנות השלושים שעדיין לא כָּשרה השעה להקים מדינה, וראה בהכרזותיהם של הציונים המערביים (ואחר-כך של הרוויזיוניסטיים) חלומות אוּטוֹפּיים התלושים מהמציאוּת המדינית.
מתברר שגם מי שלא האמינו בדרכו של הרצל ושל אוהדיו "הצעירים" הרימו תרומה אדירה לתחיית העם והארץ בימי העליות הראשונות. גם תרומתם להקמת המדינה ולקביעת האֶתוס שלה היא תרומה ללא-שיעור. לדעתי, רק חשיבה דיכוטומית בצבעי "שחור-לבן" תראה בציונות המדינית את הגורם הבלעדי שהוביל להקמת המדינה ולביסוסה.
ביאליק הצדיק את השקפתו של אחד-העם עד יומו האחרון. עם זאת, בסוף ימיו חדל ביאליק ללגלג על גישתם של "הצעירים" המערביים, אוהדי הרצל, שהשמיעו לדבריו בקונגרסים הראשונים סיפורי אגדה יפים, המנותקים מן המצב הרֵאלי. בזמן מעברו מברית-המועצות לארץ ישראל, בשִׁבתו זמן-מה בגרמניה כ"אורח נטה ללון", ראה המשורר את עליית התנועה הנאצית, והבין שהנסיבות השתנו עד לבלי הכֵּר. לפיכך, בסוף חייו הודה ביאליק שהמהירות שבָּה ביקשו הציונים "המדיניים" להגיע למטרתם הייתה מוצדקת, אילו אכן נמצאו הדרכים למימושה "בִּן-לילה". והדברים סבוכים וארוכים...
זיוה שמיר
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אני מתנצל על כך שניסיתי להתווכח עם נעמן כהן באשר לציוניותו של אחד העם. הייתי צריך לדעת שהוא צודק תמיד. וכן, אני מתנצל על כך שאני מסכים בנדון עם זיוה שמיר.
שלך,
משה גרנות
* שלום רב אהוד היקר, התגלגלתי מצחוק בקוראי שוב עתה את תחזיותיך משנת 2005, עת ישבת בירנטון שבאנגליה. חתמתי על זה בשתי ידיי אז, וחוזר וחותם על זה שוב עכשיו. הכול כל כך נכון וכ"כ צפוי מראש אצל אלה שלא שוגים בהזיות. וטוב שפירסמת את הדברים מחדש.
ועוד דבר, פרסום שירתה של אמילי דיקנסון במקור האנגלי, ובמקביל התרגום בעברית – זו שירה יפהפייה, זה מעשה שראוי לכל שבח. ההנאה מקריאת השירים בצורה זו גדולה לאין ערוך מאשר בצורה בה אנו רגילים לפגוש אותם בדרך כלל. יבורכו העושים במלאכה.
בברכה,
י"ז
* נדב לפיד, שמתמחה כנראה בעשיית סרטים שיש בהם ביקורת חריפה על ישראל והם זוכים לפרסים בפסטיבלים – למשל, שֵם סרטו "הברך" מתייחס לעאהד תמימי, הבלונדית הערבייה הקטנה החצופה שהיכתה קצין בצה"ל מול מצלמות פלסטינים (שאולי הן ניתנו להם על ידי ארגון "בצלם". ומעניין, מה היה קורה לנערה כמוה שמרביצה לקצין – בכל מדינה ערבית מוסלמית?] – ובכן, לפיד זה הצליח לעשות בושות לישראל וגם פרסומת-חינם גדולה לעצמו על ידי גינוי סרט הודי, "תיקי קשמיר", המציג רצחנות מוסלמית בהיסטוריה של קשמיר, ובכך כמעט הצליח לסכסך בין ישראל להודו:
"נדב לפיד תקף סרט הודי אנטי-מוסלמי – וננזף על ידי שגריר ישראל במדינה
"'כולנו מוטרדים ומופתעים מהסרט,' אמר לפיד, יו"ר חבר השופטים של הפסטיבל שנערך במדינת גואה, בנאום הסגירה שלו. 'חשנו שמדובר בסרט תעמולה וולגרי, שלא ראוי לתחרות אמנותית של פסטיבל כה יוקרתי. אני מרגיש לגמרי בנוח לחלוק את התחושות האלה כאן אתכם על הבמה הזאת. ברוחו של הפסטיבל הזה (אני בטוח שהוא) יכול לקבל גם דיון ביקורתי, החיוני לאמנות וחיים.'
"הפסטיבל שבו לפיד אמר את הדברים ממומן על ידי ממשלת הודו ובקהל שמולו דיבר הבמאי ישבו כמה שרים הודיים. בנוסף, ממשלת השלטון ההודית וראש הממשלה נרנדרה מודי הביעו תמיכה בסרט, שביים ויוק אגניהוטרי.
"הדברים עוררו ביקורת חריפה מצד עיתונאים ואנשי תרבות הודיים, עד כדי כך ששגריר ישראל במדינה, נאור גילון, ביקר את לפיד במכתב פתוח שפורסם ברשתות החברתיות: "אתה צריך להתבייש בעצמך. אני לא מומחה לקולנוע, אבל אני יודע שזה יומרני וחסר רגישות לדבר על אירועים היסטוריים בלי ללמוד אותם לעומק, במיוחד כשהם נחשבים בהודו לפצע פתוח. רבים מהמעורבים עדיין חיים ועדיין משלמים מחיר בעקבותיהם."
עוד כתב השגריר: "אתה מוזמן למתוח ביקורת על מה שאתה לא אוהב בישראל, אבל לא על
המצב במדינות אחרות. אני לא בטוח שיש לך מספיק בסיס עובדתי כדי לבצע השוואות כאלה.
כבן אנוש, אני מתבייש ורוצה להתנצל בפני המארחים שלנו על האופן שבו ניצלנו לרעה את
נדיבותם וידידותם... בתרבות ההודית אומרים שאורח הוא כמו אלוהים. אתה ניצלת
בצורה מחפירה את ההזמנה ההודית לכהן כיו"ר חבר השופטים בפסטיבל, וכן את
האמון, הכבוד והאירוח החם שהעניקו לך." ["גלריה", "הארץ", 30.11.2022].
בראיון מרכזי (עם תמונת שער ב"גלריה", הלא זה עיתון "הארץ"!) – עם נירית אנדרמן, לפיד המרוצה מעצמו – לא רק שלא חזר בו מדבריו אלא הוסיף תקווה ששופט זר יאמר יום אחד דברים דומים בישראל על ישראל:
"האמת, שגם לא יכולתי שלא לדמיין סיטואציה מקבילה שאולי תקרה יום אחד בקרוב בישראל, והייתי שמח שבסיטואציה כזאת לראש חבר שופטים זר תהיה נכונות לומר את הדברים כפי שהוא רואה אותם, במובן מסוים הרגשתי שזו כמעט חובה שלי למקום שהזמין אותי."
בקרוב – פרס ישראל בקולנוע לנדב לפיד.
ואפרופו פרסים, אם זה לא ברור לכם, פרס אראסמוס בסך 125,000 יורו הוענק לגרוסמן על כי [ציטוט]: "העז לכתוב על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, כמו השטחים הכבושים וחיי המיעוט הפלסטיני בישראל."
מי זה "המיעוט הפלסטיני" בישראל? אלה, בעיני מעניקי הפרס לגרוסמן – כל ערביי ישראל!
גם הסופר המנוח עמוס עוז, שבעקבותיו הולך חקיינו הפוליטי גרוסמן, זכה לא פעם לפרסים נכבדים בעולם, בייחוד אצל הגרמנים – לא רק בשל ערכו הספרותי אלא במקביל בנימוק של "חתירתו לשלום" – שזה שם מכובס לליקוק תחת לפלסטינים.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל