הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1805 בחג חנוכה תשפ"ג

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בכסלו תשפ"ג. 19.12.2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 35. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // שֹכי לוריא: אימי תקוה וינשטוק.  // דוד הכהן: על תקוה. // חנה סמוכה מושיוב: תקוה וינשטוק. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏18.12.22. // משה גרנות: על הספר "הבלדה על דורית ומנחם" מאת דורית זילברמן. // יונתן גורל: 1. על אפיזודה ב"מלחמת השחרור". 2. רָחָב. // מנחם רהט: מעוז – לא צור ישועתם. // נעמן כהן: אי ציוניוני הדרך? // לאודי עם חידוש ההופעה – מה שקורה לכולנו. וידוי מאת פוצ'ו. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

37.

 

הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק לְעַשֵּׁן סִיגָרְיוֹת

כִּי זֶה לֹא מַזִּיק מַסְפִּיק לַבְּרִיאוּת –

הֶחְלַטְתִּי לְהַעֲנִישׁ אוֹתָם בְּדֶרֶך אַחֶרֶת

אֲנִי אַפְסִיק לֶאֱכֹל וְאֶרְזֶה –

כִּי לֹא אִכְפַּת לָהֶם אֲפִלּוּ אִם אָמוּת.

 

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

 

Surgeons must be very careful

[108]

Surgeons must be very careful

When they take the knife!

Underneath their fine incisions

Stirs the Culprit -- Life!

 

ייזהרו המנתחים

[108]

יִזָּהֲרוּ הַמְנַתְּחִים

כְּשֶׁהֵם אֶת הָאִזְמֵל לוֹקְחִים

תַּחַת הַדַּק בַּחִתּוּכִים

נָע הַפּוֹשֵׁעַ -- הַחַיִּים!

 

 

The bee is not Afraid of Me

 [111]

The bee is not afraid of me,

I know the butterfly;

The pretty people in the woods

Receive me cordially.

The brooks laugh louder when I come,

The breezes madder play.

Wherefore, mine eyes, thy silver mists?

Wherefore, O summer’s day?

 

 

איני מפחיד את הדבורים

[111]

אֵינִי מַפְחִיד אֶת הַדְּבוֹרִים,

וַחֲבֵרִי פַּרְפַּר לַבְנִין;

חוֹטְבֵי עֵצִים בַּיְּעָרִים

פּוֹגְשִׁים בִּי בִּמְאוֹר פָּנִים.

 

מוּלִי צַהֲלוּלֵי נְחָלִים,

הָרוּחַ בְּיֶתֶר מְשׁוּבָה.

עַל כֵּן עֵינַי הֵן עַרְפִלִּים

לְפָנֶיךָ, יוֹם סִיוָן?

 

 

Our share of night to bear

 [113]
 Our share of night to bear,
 Our share of morning,
 Our blank in bliss to fill,
 Our blank in scorning.

 Here a star, and there a star,
Some lose their way.
Here a mist, and there a mist,
Afterwards — day!

 

 

את מנת הלילה יש לשאת

[113]

אֶת מְנַת הַלַּיְלָה יֵשׁ לָשֵׂאת,

וְגַם אֶת מְנַת הַבֹּקֶר.

הָרִיק יֵשׁ לְמַלֵּא בְּבוּז,

אַךְ גַּם בְּקַב שֶׁל אשֶׁר.

 

יֵשׁ כָּאן כּוֹכָב וְשָׁם כּוֹכָב.

יֶשְׁנָם הַמְאַבְּדִים דַּרְכָּם.

כָּאן מְעֻרְפָּל, שָׁם מְעֻרְפָּל,

וְאַחַר-כָּךְ –  יוֹם קָם!

 

 

In rags mysterious as these

 [117]

In rags mysterious as these

The shining Courtiers go --

Veiling the purple, and the plumes --

Veiling the ermine so.

 

Smiling, as they request an alms --

At some imposing door!

Smiling when we walk barefoot

Upon their golden floor!

 

 

באריגים מסתוריים

[117]

בַּאֲרִיגִים מִסְתּוֹרִיִּים

טוֹמְנִים הַחֶצְרוֹנִים  הָדָר –

מַעְלִימִים שָׁנִי, נוֹצוֹת –

פַּרְווֹת חֻלְדּוֹת הַבָּר.

 

זוֹרְחִים בְּשַׁעַר בֵּית-מִדּוֹת –

עֵת יְבַקְשׁוּ נְדָבָה!

זוֹרְחִים כְּשֶׁיְּחֵפִים נִדְרֹךְ

עַל סֶפֶן זְהָבָם.                              

 

My friend attacks my friend!

[118]
 My friend attacks my friend!

Oh Battle picturesque!

Then I turn Soldier too,

And he turns Satirist!

How martial is this place!

Had I a mighty gun

I think I'd shoot the human race

And then to glory run!

 

רעי תוקף את חברי

[118]

רֵעִי תּוֹקֵף אֶת חֲבֵרִי!

הוֹ, קְרָב כֻּלּוֹ סַסְגּוֹן!

וְאָז אֲנִי הוֹפֵךְ חַיָּל,

וְהוּא – סָטִירִיקוֹן!

כָּל-כָּךְ קְרָבִי הוּא הָאֲתָר!

לוּ בְּיָדִי רוֹבֶה

הָיִיתִי תָּר קְצָת תְּהִלָּה

בַּאֲנָשִׁים יוֹרֶה!

 

 

In lands I never saw

[124]

In lands I never saw -- they say

Immortal Alps look down --

Whose Bonnets touch the firmament --

Whose Sandals touch the town --

 

Meek at whose everlasting feet

A Myriad Daisy play --

Which, Sir, are you and which am I

Upon an August day?

 

 

בארצות זרות – אומרים

[124]

בַּאֲרָצוֹת זָרוֹת – אוֹמְרִים

כָּל הַר עוֹמֵד יָהִיר –

כִּפַּת-רֹאשׁוֹ תִּגְרֹד שְׁחָקִים –

רַגְלָיו נוֹגְעוֹת בָּעִיר –

 

בַּעֲנָוָה לְרֶגֶל הַר

קְהַל חַרְצִיּוֹת שׁוֹבָב

מָה, אֲדוֹנִי, וּמָה אֲנִי

בְּיוֹם חַם בְּיֶרַח אָב?

 

For each ecstatic instant

 [125]

For each ecstatic instant

We must an anguish pay

In keen and quivering ration

To the ecstasy.

 

For each beloved hour

Sharp pittances of years --

Bitter contested farthings --

And Coffers heaped with Tears!

 

 

על כל דקת התלהבות

[125]

עַל כָּל דַּקַּת הִתְלַהֲבוּת

קְנָס נְקַבֵּל – כְּאֵב,

בְּהַתְאָמָה גְּמוּרָה לָרֶגַע

שֶׁבּוֹ נִתְלַהֵב.

 

עַל כָּל שָׁעָה שֶׁנִּתְעַנֵּג

מִן הַחַיִּים  נִגְרַע –

פְּרוּטוֹת טְבוּלוֹת בְּיֶזַע –

קֻפּוֹת גְּדוּשׁוֹת מְרֵרָה!

 

תרגמה: זיוה שמיר

 

 

* * *

נפלה עטרת ראשנו

הלכה לעולמה העיתונאית והסופרת בת ה-97

תקוה וינשטוק

שהיתה הכותבת המבוגרת ביותר במכתב העיתי

בחמש עשרה השנים האחרונות

יהי זיכרה ברוך וחקוק בלב קוראיה

[ניתן לקבל את שני קובצי מאמריה במכתב העיתי – בתוכנת וורד עברית]

 

* * *

שלום אהוד היקר,

כותב פה שֹכי לוריא הבן היחיד של תקוה.

אימא נפטרה היום [12.12] בצהריים. השלימה גיל 97 או אתמול או היום (הדעות חלוקות...)

מצבה החל להידרדר לפני חודשיים וחצי אבל ההתדרדרות הקשה באמת היא פחות מארבעה השבועות האחרונים.

ההלוויה תהיה מחר בבית הקברות חולון כנראה ב-13:45.

יודע כמה היא היתה קשורה אליך. הכתיבה בעיתון שלך היתה כל עולמה.

ברוך דיין אמת.

שֹכי

 

* * *

הלכה לעולמה בגיל 97 העיתונאית הוותיקה תקוה וינשטוק-לוריא שגדלה בפ"ת. לתקוה היו שורשים עמוקים בעיר: סבה מצד אביה, ד"ר אליהו-אליעזר הכהן, היה רופא המושבה עד למותו בשנת 1926 (רחוב על שמו בשכונת כפר גנים החדשה). מצד אימהּ היתה נצר למשפחת אטינגון חסידת חב"ד מפ"ת. תקווה כתבה במשך עשרות שנים במעריב וב-15 השנים האחרונות ב"חדשות בן עזר", שם כתבה רבות על משפחתה הפתח תקוואית וזיכרונות מחייה במושבה. כתבה גם 3 ספרים, אחד מהם "בעקבות האב האבוד", על סיפור חייה. בן דודה הוא השופט בדימוס אליעזר כהן, יקיר פ"ת.

דוד הכהן

 

* * *

חנה סמוכה מושיוב

תקוה וינשטוק

כואבים את מותה של החברה, הסופרת והעיתונאית תקוה וינשטוק ז"ל. היא נפטרה ביום ב' י"ח כסלו ה'תשפ"ג, 11.12.2022 והיא בת 97. היא הובאה למנוחות בי"ט בכסלו בבית העלמין בחולון לצד בעלה ירוחם לוריא ז"ל.

 

תקוותי האהובה,

ביום שבת האחרון, רציתי לבוא לבקר אותך ולברך אותך ליום הולדתך, אך לא עלה בידי. ידעתי שעלי להזדרז ולבוא לבקרך ביום ראשון, מועד יום הולדתך, אך אף אחד בביתך לא ענה על הטלפון, וזה סימן לא טוב.

אתמול ניסיתי שוב להתקשר לביתך על מנת לברכך, ואולי לבוא לבקרך. איש לא ענה לטלפון, גם לא המטפלת. הבנתי שקרה לך משהו רע. אולי מצבך החמיר ואת מאושפזת???

בצהריים שכבתי לנוח, שמעתי פודקסט, נרדמתי לשנייה. ומיד התעוררה בבהלה, שמעתי בשיחה "אמא מתה ב"רעות"! נבהלתי מאוד. לקח לי רגע להבין, שזה משפט מתוך הראיון, אך הבנתי שיש פה גם בשורה רעה. חשבתי עליך וגם על הסבתא הגדולה וקמתי לבדוק להתקשר להבין מה באמת קרה...

פתחתי את הטלפון להתקשר אלייך לנסות לאחל לך "מזל טוב". לפני שהתקשרתי ראיתי הודעה מהמטפלת: "she died". למרות שזה היה צפוי, הרגשתי שמשהו בי נשבר. הפסדתי חברה, ואֵם יקרה. רק לפני שבועיים ביקרתי אותך. שכבת במיטה. ברגע הראשון לא זיהית אותי. אחרי דקה, אמרת לי שחשבת שאני הרופאה שלך. מיד שאלת על כל בני המשפחה שלי ואפילו על אימא של בעלי, שהיא בגילך. רצית לדעת מה דעתי על ספרו האחרון של א.ב יהושע, "המקדש השלישי", שקנית לי מתנה לראש השנה. התאכזבת שהביקורת שלי לא עולה בקנה אחד עם הביקורת של ד"ר גרנות, ששיבח את הספר, שבגללו קנית לי אותו.

היית צלולה. סיפרת לי שאת מאוד חלשה, ושאין לך תיאבון לאכול, ואת כבר לא יכולה לקרוא, וגם לא לשבת מול המחשב ולקרוא מֵילים. הבנתי שאבדה התקווה, שכבר אין לך במה למלא את יומך, וקשה לך להשלים עם זה שאת כל היום במיטה.

כששבתי הביתה, הרגשתי שזה הביקור האחרון, כי ידעתי שבמצב הזה לא תחזיקי הרבה זמן. בכל זאת קיוויתי, שתזכי להגיע ליום ה-97, ואזכה לביקור נוסף, כדי לשמח אותך.

תקוה יקרה ואהובה, אני כואבת את לכתך. היית לי חברה נאמנה. ביקרתי אצלך בשבתות. מאז שהזמנת אותי פעם לראיין אותי, נפשי נקשרה בנפשך. הפכנו לחברות בנפש. נהניתי מביתך היפה, עם האוספים האסתטיים שלך, הבובות, הפסלים, הצלחות של הקיר, כלי הכסף – חנוכייה, פמוטים. הספרים, השטיחים היפים, התמונות, שהכניסו לביתך צבע ואור. אמרת לי פעם, שאת לא תלכי לבית אבות, כי את לא רוצה להיפרד מכל האוספים שלך, ובעיקר, הספרים. וכעת, מה יישאר מכל זה??? מי ייקח עליהם חסות וישמור עליהם ויעריך את ערכם עבורך???

נהניתי מהשיחות המלומדות והמרגשות איתך. דיברנו על הכול, בעיקר על כתיבה ועל ספרות, כמו שתי חברות טובות, כמו אימא ובת. בעיקר דיברנו עלינו, על ילדותנו על הורינו ועל מעשינו. לא אחת שיבחת אותי על כתיבתי. לא פעם אמרת לי שאני אמיצה, שאני מעיזה לכתוב על דברים אישיים בלי כחל וסרק. ופעם כשביקרת אותי, חששת שאני כועסת עלייך, ואני עלולה לנתק את הקשר (זה לרגע לא עלה בראשי). כתבת לי מייל והתנצלת, כאילו עשית לי עוול נורא. בין היתר, כתבת לי: "לי לקח הרבה זמן לפתוח את עצמי. זה קורה לי רק בשנים האחרונות. תמיד אפילו את המלה 'אבא' הייתי אומרת בבלבול, פעם מתכוונת לד"ר נפתלי הרחוק (אבי הביולוגי) ופעם – לד"ר יהודה וינשטוק הקרוב. לא היה לי כוח לומר 'אבי החורג'. אולי משום האסוציאציה המותנית של שתי המלים הללו." 

כמה עדינות היתה בך. תמיד נתת לי רעיונות על מה לכתוב. ניתחת את כתיבתי וידעת לציין את הדברים המיוחדים בה. זכיתי לקוראת אדירה, שכל מילה שהתפרסמה קראה בעיון וביקרה והחמיאה ועודדה. פעם אפילו כינית אותי "סופרת". הרגשתי שאת מעלה אותי למעלות קדושים, שאני לא מאמינה שאזכה לה. 

תמיד התרשמת מהלבוש המוקפד שלי וציינת אותו לשבח. גילית שאני לובשת הרבה ורוד, ויום אחד נתת לי סוודר ורוד שלך, שקנית בחו"ל לפני שנים רבות. פעם נתת לי מחרוזת שלך שיש בה ורוד. זה כל כך ריגש אותי, שאת מתייחסת להופעה שלי ומוסיפה לי נוי ממה שיש בידייך.

כשבאתי אלייך לביקור, התלבשת יפה לכבודי. הקפדת ללבוש שמלות או טוניקות בצבעים שאת יודעת שאני אוהבת, ותמיד בתוספת של מחרוזת ועגילים. מעולם לא קבלת אותי בחלוק או בלבוש מרושל וזה החמיא לי שאת מתקשטת לכבודי. תמיד שיבחתי אותך על לבושך ובכל ביקור גם צילמתי אותך ולא פעם הצטלמתי איתך. הקסמת אותי!!!

אחרי ביקור של שעתים בביתך, כשהרגשתי שאת מתחילה להיות עייפה. נפרדנו. חזרתי הביתה קורנת משמחה על השיחה העמוקה האישית והכללית שניהלנו. למדתי עלייך ואת עליי, והגילוי היה מרתק. היינו גלויות וסיפרנו בגילוי לב כל אחת על עצמה. גיליתי שמתחת לאישה הקשישה, מסתתרת, ילדה קטנה, תמימה וחכמה ושנונה, שהביעה את עצמה בחן ובכבוד ומעולם לא פגעה באיש ותמיד עמדה על שלה.

כששוחחנו, שתינו חזרנו להיות ילדות קטנות. לכל אחת מאיתנו הסיפור שלה. סיפורך נשמע כסיפור על נסיכה בודדה שגדלה בבית סבתה, עד שאימהּ חזרה לקחת אותה, ואומצה על ידי בעלה של האם, שממנו גם קיבלה את השם: "וינשטוק". גיליתי שגם נסיכות יכולות להיות עצובות וגם להן יש כאבים, למרות השושלת המפוארת שממנה הן באות. ואני הסינדרלה, העולה, שגדלה במעברה, במשפחה גדולה עם המחסור והתום והמאבק לדלג על הכול ולהתקדם, זכיתי לאמפתיה גדולה. נתת לי להאמין שאני יכולה להמשיך לגדול ולפרוח עוד ועוד ושיש בי הרבה כוחות... הערכנו האחת את השנייה, ולדבר איתך הייתה לי חוויה.

בזמן הקורונה, ובזמן שבעלי חלה, יום יום שלחת לי מיל ושאלת לשלומו ולשלומי ורצית לדעת בדיוק מה מצבו. התעצבת כשמצבו היה קשה, והתעודדת ושמחת, כשהוטב לו. תמיד עניתי לך. יש לי אוסף של מֵיילים, שאותם הדפסתי והם יקרים לי מפז. דיברנו על הכול. שיתפנו בכול. בטוב וברע, בכאב ובהבראה, בבדידות ובשמחה.

כבר כמה חודשים חסרה לי החברה שכותבת לי מֵיילים ומספרת לי הכול. גם לשמוע אותה בטלפון לא היה פשוט (קולה נחלש). משהו נפלא נגזל ממני ואני כואבת את לכתך. אמשיך לקרוא את המכתבים ששלחת לי, אמשיך להתגעגע לכל סיפור וסיפור שסיפרת לי, אמשיך לערוג לבוא אלייך בשבתות לשיחות נפש, שכבר לא יתקיימו. אמשיך לחפש את שמך ב"חדשות בן עזר", ששם פירסמת רשימות פעם או פעמיים בשבוע במשך שנים רבות ומשכת רבים שהעריצו את כתיבתך וכיבדו אותך.

אני מרגישה שהתייתמתי, שה"אם" שאותי אימצה, אבדה לי. אבל לא אתן לך למוש מדמיוני. את תישארי איתי. תמשיכי ללוות אותי. אמשיך לשאול אותך מה את חושבת על מה שכתבתי... וגם אספר לך על הילדים והנכדים שלי, שאת כולם את מכירה בשמות.

תקוה אהובה, שישמרו אותך המלאכים, שנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, שלעולם תיזכרי כסופרת, כעיתונאית, כמראיינת נפלאה, שעד הרגעים האחרונים שלה, היא נלחמה לכתוב עוד כמה מילים, גם כשהאצבעות רעדו והיה לך קשה לתקן את השגיאות. איני יודעת איך, אך לפני כחודש התפרסמה רשימה קצרה ב"חדשות בן עזר" ב- –17.10.2022 שכותרתה: "חרדה", שבה בין היתר היה כתוב:

 

"היתה החרדה לפני כל קבלת אורחים.

החרדה למצוא חן

החרדה מיום המחר

ויותר מכל החרדה מהנורא, מהמוות.

והנה הוא כאן והוא נורא."

 

תנחומיי לשכי בנך היחיד, שעשה כל מה שיכול למענך. לכלתך, בושמת, לנכדייך – נעמה, גברי וים, לבן דודך, אליעזר, ולכל קרובייך. תנוחי בשלום על משכבך. ומקווה שימשיכו לספר את סיפור חייך. אני יודעת שלא יצאת רגועה מהעולם הזה. נותרו לך הרבה שאלות על אביך הביולוגי, שעל קיומו לא ידעת שנים רבות והוא לא היה לך לאב. אולי במרומים תפגשו, ותוכלו להתפייס, וישיב לך על כל השאלות שלא מצאת להם מענה.

אוהבת אותך מאוד, יקירתי ויקירת העיר תל אביב,

חברתך,

חנה

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏18.12.22

 

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי.

 

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הבטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט. ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

 

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

 

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

 

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

 

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

 

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תוכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

 

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

 

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה. באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין – לכנופייה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופייה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

 

* להפוך את צה"ל לכנופייה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות. כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופייה.

 

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השנייה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

 

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ היתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

 

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

 

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמיתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמיתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמיתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי. אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

 

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי איתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמיתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמיתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמדי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

 

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כוח.

 

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

 

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

 

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

 

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

 

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". היתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעלייה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים: ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות היתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, היה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן." לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם היתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם."

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

 

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו.

הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

 

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר – שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך." דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

 

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו. הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עלייה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעלייה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העלייה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העלייה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעלייה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העלייה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

 

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התוכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון. מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות. זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה. רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי. זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

 

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ."

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

 

* חציית קו אדום  –  ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פירסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית." תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון." איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

 

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה. זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר - יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין. האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

 

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד. אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שייכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), ייכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

 

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון. וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

 

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

 

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, היתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית. בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים."

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי. אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות. כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

 

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית," אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו."

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמיתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם. הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

 

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, היתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה – מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ ליבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש." כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה – שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית. בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

 

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

 

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים. הבעייה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

 

* נגד כפייה – אני נגד כפיית לימודי ליבה. מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח. אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה. מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

 

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי...

 

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו היתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

 

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה. היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית. חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

 

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מיסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים. כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי. ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו. אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפייה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

 

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד. יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו). גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס. רק לא אמסלם.

 

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית -– דודי אמסלם הוא ביריון, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

 

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמיתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמיתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה. כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

 

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה." מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

 

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ולתוכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי. הממשלה היוצאת החליטה על התוכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התוכנית כבר מיושמת בשטח. איך תתייחס הממשלה החדשה לתוכנית? אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

 

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחוייבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

 

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פירסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפירסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם." מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

 

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם, והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשייה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

 

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו-ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד".

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש. איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא היתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

 

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשנייה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא היתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת ייעוד, ולא היתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

 

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

 

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה." איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט. המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערורייה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

 

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעייה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד' – פירסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאימא שלו אינה יהודייה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

 

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

 

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל." וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי... מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן."

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל ליבו עם האוייב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי... ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'... אינו אלא זעקה לתשומת לב." ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים." סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל? מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

 

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המיסים הישראלי."

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

 

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש. המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי. באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק. 

 

* ההכרח לחסל את המחבל– אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השנייה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת. כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

 

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעייה?

 

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

 

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

 

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא היתה קשורה עדיין ליהדות או לציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו היתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העלייה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר."

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

 

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן. אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה. דוגמה אישית, כבר אמרנו?

 

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שאירגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסייה הישראלית נטייה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסייה.

יהי זכרו ברוך!

 

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

 

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

 

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר, אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים? הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני. ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'? חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

 

* ביד הלשון: על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי איתו על אודות הצעתו," משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו." אם אכתוב "דיברתי איתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו."

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כ"ו, ל"ב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר י"ב, א').

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

אורי הייטנר

 

* * *

משה גרנות

לבלוע את החיים

על הספר "הבלדה על דורית ומנחם"

מאת דורית זילברמן

ידיעות אחרונות 2022, 327 עמ'

יש הרבה מעלות ל"בלדה על דורית ומנחם", אבל אזכיר בתחילת דבריי שהספר ברובו מצחיק, והקורא לא רק מחייך, אלא לעיתים אפילו פורץ בצחוק קולני. מה מצחיק? בעיקר הפאנצ'ים (סליחה שאינני משתמש במינוח העברי – "שורות מחץ") של מנחם זילברמן, בן זוגה של המחברת, דורית גינסבורג-אלרום-זילברמן, שממש מדהים איך זכרה אותם, למרות השנים הרבות שחלפו. ברור שרק מי שבורך בחוש הומור בריא, יכול לצטט בחן את אינספור הפאנצ'ים שבספר. לא אתיימר לצטט  פאנצ'ים אלה, הגם שממש מפתה, אך גם קיימת סכנה (מוחשית!) שהשחזור שלי רק יקלקל את העוקץ.

בכל זאת, בלי דוגמית אי אפשר: ביום כיפור אחד, כשהטלוויזיה הישראלית כבויה, גיבורינו פותחים טלוויזיה ירדנית, שם מופיע זוג בריב קולני בדציבילים גבוהים. מנחם משתיק את הקול, ומדובב  את הזוג בנונסנס גמור, וכשהזוג מסיים את הריב ומתנשקים, מנחם מסביר לבת הפעוטה תום: "הוא בודק לה את הסתימות!" (עמ' 96-95).

מעלה נוספת לאוטוביוגרפיה הזאת, המשתרעת על כעשר שנים מחייה של המחברת, היא בתיאורים המעולים המופיעים בספר. אני קראתי חלק לא מבוטל מספריה של דורית זילברמן (כולל "עברית היא אישה מתרחצת" על שירתה של יונה וולך – ספר לא קל לקריאה!) –והתפעלתי גם קודם מיכולת התיאור הבלתי רגילה שלה, למשל בספר "בלחש" (ידיעות אחרונות 2019) חזרתי מספר פעמים בהשתאות על תיאוריה של ההומלסית חנה פרומה, החתולה ההימלאית הקומיקאית, הדירה מוזנחת של הגיבור בלוס אנג'לס ועוד.

בספר שלנו אנו מוצאים תיאור חי של משפחת זוויקלסקי, אימו של מנחם זילברמן, אביו החורג גרשון ושלוש אחיותיו. אני הייתי שכן שלהם במשך מיספר שנים, והתיאור של המחברת ממש העמיד אותם חיים לנגד עיניי, בעיקר תוארה במדויק האם, טובה, הפסיכולוגית האדלריאנית, הטבעונית והקומוניסטית, שחוקנים מוזרים מצויים בבית השימוש שלה.

החתונה של דורית עם מנחם ברבנות מתוארת בנימה של הומור, כשמנחם מוכן להעניק לדורית בכתובה שמונה כבשים, שלושה חמורים ועז (עמ' 111-105). הרפליקה הזאת, מרגיזה את הרב (עוד סיבה מלבד היעדר אישור שהכלה טבלה במקווה) ומבליטה את האטוויזם של ההלכה שמכריחה אנשים חילוניים להזדקק לענתיקות כמו כתובה.

עד כמה שזה נראה מוזר, יוצרות לא הרבו לכתוב על האירוע המשמעותי בחיי בני האדם, הלא  היא הלידה, אולי משום שיוצרות מהמעלה הראשונה לא ילדו (רחל, לאה גולדברג, יונה וולך שהפילה בהיותה תלמידת בית ספר). את החסר הזה ממלאה דורית זילברמן, והיא מתארת בפרוטרוט מטלטל את תלאות ההיריון, ייסורי הלידה, על התקלות מסמרות השיער (בלידה של דין "שכחו" שם מחט! ראו עמ' 118; ראו גם הלידה של אביגיל – עמ' 272-270).

הגיבור השני של ספרנו הוא מנחם זילברמן, שמתואר ככישרון מוחמץ. מבחינה פיזית הוא אינו מושך את דורית ("עור של רגלי תרנגולת", עמ' 16), אבל בדיוק הגיע לקפה "אקסודוס", שם בילתה עם חברה בשם דליה גרובר, כשהן "מבריזות" משיעור באוניברסיטה. בדיוק הוא הגיע על אופנוע, והרי אחרי גירושיה מאישהּ הראשון, לו היא ילדה את הבת תום, היא היתה זקוקה ל"אופנוע עם חבר" (בסדר הזה!) – ומסתבר שמדובר במנחם זילברמן שהתפרסם בסדרה "חדווה ושלומיק", שגם כתב להיטים  ל"כוורת" שדורית העריצה, לאריק איינשטיין, שלום חנוך, גידי גוב – וכל זה קורה שישה ימים בלבד לאחר גירושיה מאישה הראשון!

דורית מודה שבעקבות ההיכרות עם מנחם זילברמן, ולאחר לבטים (לא ארוכים) הם, כאמור, מתחתנים – שנפתח לפניה חלון רחב אל התרבות הישראלית (עמ' 33-32). מנחם זילברמן שכיכב בסרטים "גבעת חלפון" ו"שלאגר", מקרב את דורית לאושיות הבמה והספרות של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת: עמוס עוז, אסי דיין, בועז דוידזון, דני סנדרסון, יגאל שילון, ששי קשת, שלום חנוך, טוביה צפיר, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, מירי אלוני, שולה חן, חנן יובל, עדי ברקן, גידי גוב, ישראל גוריון, ירון לונדון (רשימה חלקית). ידוענים משתתפים בחתונה שלהם, מבקרים בביתם, משתתפים בהשקות ספריה של דורית. הפרוזה הרי מתויגת כרכילות מתוחכמת, אנשים כמהים להציץ אל חייהם של האחרים, בוודאי לחייהם של ידוענים, ודורית מאפשרת את ההצצה הזאת בנדיבות. הקורא פוגש את החברויות, את התככים, את גניבת הזכויות ועוד. הספר חושף גם את הנשמות הקטנות של האנשים הגדולים: גבריאל מוקד, יורם קניוק, דויד אבידן סברו שעצם העובדה שהם הוכרו על ידי המילייה  כאושיות הספרות – מגיע להם מין שתעניק להם סופרת בתחילת דרכה.

מעניין הוא יחסה של המחברת אל בן הזוג: מצד אחד, רחמיה נכמרים בהיוודע לה ילדותו העשוקה של מנחם אצל טובה זוויקלסקי, האם הבלתי אפשרית. היא גם אסירת תודה על הצוהר שפתח לה אל אולם התרבות והבוהמה.  המחברת גם משבחת את אבהותו הנוגעת ללב כלפי תום שאיננה בתו הביולוגית (שבחים היא מרעיפה עליו בספרים "אימשל" ו"תחנה מרכזית"), וכן את הירתמותו לשמש מו"ל לספריה, כדוגמת בעלה של וירג'יניה וולף.

אבל מצד שני, היא, הטמפרמנטית, אינה מסתדרת עם האפתיות שלו, אי מסוגלותו לפרנס משפחה (בספר מתוארים אינספור "עבודות", שלו, ואינספור "הפסקות", כשבעטיו של חסרון כיס הם נאלצים לחפש "מציאות" ברחובות – עמ' 130), כי למרות שאין במקרר אוכל, הוא מסוגל להמשיך לישון עד מאוחר. ההבדל הענק בין האישיות שלה, לזו שלו – מוביל לאינספור מריבות קולניות ביניהם, הנמשכות לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, ומפריעות לשכנים לישון, והנערכות לעיתים ממש ברחובה של עיר. המחברת מודה שהאלימות בהתנגשויות אלו באה מצידה (שוברת את משקפיו ומורטת את כפתורי חולצתו – עמ' 143-142), וכי סיבתן של המריבות היא מצוקת נשים בטרום מחזור (עמ' 250).

יש קו אופי אחד המשותף לשניהם – הם תאבי חיים, נכונים בכל עת להתנסות בכל החוויות האפשריות. הרי דוגמאות אחדות: יש להם אוברדראפט ענק בבנק (אני מתנצל שוב על כך שאינני נוקט במונח העברי – "משיכת יתר"), למרות זאת, הם מזמינים ארוחת גורמה באחת ממסעדות היוקרה בתל-אביב "מון ז'רדן" בסכום הזהה לחוב שלהם בבנק.

היא תשושה בשל אלף המשימות שמטילה על עצמה, ושהאימהות מטילה עליה, ובכל זאת מבלה עד השעות הקטנות של הלילה. חברה מניו-יורק מזמינה אותה אליה בתור מתנה שהיא מבקשת ליום הולדתה, ואז היא מבקרת איתה ועם בעלה במאורות המין והפורנוגרפיה ברחוב 42 במנהטן. בביקור הזה היא גם מתוודעת לשיטה בה ניתן לחוות אביונה מטלטלת, שכן הדרך לפיוס בינה ובין בן הזוג היה תמיד במין.

היא מתנסה בחוויה לסבית עם מורה-עמיתה המכונה ג' היפה, הגיבורה היחידה בספר שאין המחברת נוקבת בשמה המלא, ומנחם מעודד אותה למעשה, ומבקש דיווח מדויק לאחר מעשה.

בנסיעה על האלפים באיטליה דורית (השיכורה) מציעה גביע יין לאופנוען, שאיננו יכול להיענות למחווה האדיבה, לכן היא חושפת בפניו את שדיה, מה שגרם לו להסתחרר בכביש העקלתון והמסוכן (עמ' 262). הספר מסתיים במעמד רחוק מלהיות קומי – נהג שיכור נכנס במכונית שלהם בטיול נוסף באיטליה (מנחם יודע איטלקית), ודורית ממש על סף מוות. היו רמזים מטרימים לאסון הזה, הלא הן שתי התאונות שחוו ביפו ובתמנע, כי הקורא מתרשם שהשניים, תאבי החיים, פוסעים לא אחת בחוסר זהירות על פי התהום. התיאור הקשה הזה משובץ בפאנצ'ים של מנחם מתוך המערכונים שלו.

יש לי רק הסתייגות אחת לגבי רומן אוטוביוגרפי זה, מוטב לומר, לא ממש הסתייגות  – הרהור: סודה של יצירה הומוריסטית – והרומן שלנו בחלקו הגדול הומוריסטי – הוא בתיאור שרשרת מצבים קומיים למרות שהגיבור הולך ונכשל בכל מעשיו. הסופרת שלנו מתארת מצבים קומיים, למרות המהמורות שבדרך החיים, אבל גם מקדישה חלק לא מבוטל מהרומן כדי לתאר את הישגיה בשדה האקדמי ובשדה הספרות: היא באמת (בחיים!) מוכשרת בטירוף: מצטיינת בלימודים אקדמיים עד לתואר דוקטור, לימים היא גם תלמד משפטים ותכהן כעורכת דין, והכול הרי מודעים לקשיים שמערימים בלשכת עורכי הדין בבחינות הבלתי אפשריות שלהם. הספרים שלה הם רבי מכר, והיא זוכה בפרסים יוקרתיים ובפרסום בעיתונים ובמדיה (רם עברון, מני פאר, ירון לונדון מראיינים אותה בטלוויזיה), על פי ספריה מופקים סרטים, הזוכים לציון לשבח בינלאומי (בקארלו ויווארי בצ'כיה). המחברת טורחת לסכם את ספריה, ואף לצטט מהם. אני סבור שאילו נמנעה המחברת מפרטים אלה (לא פשוט, לא קל), הספר היה יכול להיות מושלם באמת. אלא שכידוע, גדולי המבקרים כתבו שטויות, ובוודאי לי אין פריבילגיה בתחום הזה.

יש עוד הרבה מה לכתוב על הרומן המרתק הזה, כגון העיגון באירועים בארץ, במזרח התיכון ובעולם הגדול, במקביל לאירועי גיבורינו;  כגון הבלחות אל המערכונים של מנחם זילברמן, ודרך היווצרותם (למשל איך נוצר המערכון "מוישה והאורנג'דה", שהעשיר את חשבון הבנק של דודו טופז), אלא מאי? למה לי לריב עם העורך המבקש לצמצם?

משה גרנות

 

* * *

יונתן גורל

על אפיזודה ב"מלחמת השחרור"

לסבתי, שגרה ברחוב בלפור פינת ברטנורא בתקופת "מלחמת השחרור", ואני מציין את הכתובת כי בביתה פגעו ביום אחד שני פגזים ובפגז השני נהרג הילד של השכנים מהקומה הראשונה ואחי ואני ניצלנו בנס – ההרס היה גדול וזה הביא אותה ואת דודי לגור איתנו ברחוב קק"ל פינת אוסישקין, שם נפלה פצצה של מטוס מצרי על המדרכה ליד הגדר של הבית – והבית, תודה לאל לא נפגע ישירות.

אנחנו נהגנו כאילו אין מלחמה והמשכנו, ככל שניתן לנהוג, בשגרה, כמובן ספונים בבית, ללא לימודים, עבודה וכל השאר.

סבתי היתה משכירה אחד מחדרי דירתה המרווחת לרווק מבוגר שהיה פקיד בכיר בסוכנות היהודית, והוא, שהיה ללא משפחה, עשה את המובן מאליו מבחינתו, ברח לתל אביב, להציל את נפשו, מה שאנחנו, ירושלמים מדורות (סבתי נולדה בעיר העתיקה ב-1885 ואבי ב-1889, ומשפחתה של סבתי הגיעה לירושלים ב-1845) – לא העלינו על הדעת כלל ועיקר. לעזוב את הבית בירושלים – "ייהרג ובל יעבור."

והנה, הפקיד הבכיר, הרווק, שברח לתל אביב, היה כותב לנו מכתבים שהגיעו ב"דואר של הסוכנות" ובהם עודד אותנו – "חזקו ואמצו," "אלוהים איתכם," "הישמרו והחזיקו מעמד" ועוד...

אני כותב את הדברים האלה להראות שבמהות – הדברים לא השתנו – רוב "המנהיגים" הם דורשי טובת עצמם ומשתמשים בנו, האזרחים, בהתאם למה שנוח להם אישית, פונקציונלית ופוליטית ויותר מזה, הם מתגמלים את הקרובים להם לחזק את אחיזתם בטובתם ובאינטרסים שלהם ומוליכים שולל טובים ונאמנים המתפתים להאמין ב"סיסמאות נבובות גדולות", שבינם לבין טובת האזרח אין ולא כלום...

יונתן גורל

 

אהוד: לא מעט ממנהיגי היישוב העברי בתקופת מלחמת השחרור, ומן הלוחמים שהפכו למנהיגי המדינה – שכלו במלחמה את בניהם, בנותיהם, אחיהם, אחיותיהם – כך שלקינה שלך עליהם אין על מה לסמוך!

 

רָחָב

עַל קִיר חוֹמָה

חוּט מָתוּחַ

קוֹרֵא לִמְרַגְּלִים

לָבוֹא לָשׂוּחַ

 

רָחָב נֶחְבְּאָה בְּחַדְרָהּ

לֹא חִכְּתָה

שׁוֹמֵר סִפָּה

הֵבִיא לָהּ

אֶשְׁכַּר וַאֲשִׁישָׁה

 

טַבְלָה בְּשֶׁמֶן פִּתָּה

וְנִרְדְּמָה

בַּחֲלוֹמָהּ, שְׁנֵים עָשָׂר מְרַגְּלִים

תָּרִים עֶרְוַת הָאָרֶץ

וְלֹא יָדְעוּ הַדֶּרֶךְ לְבֵיתָהּ

יונתן גורל

 

* * *

מנחם רהט

מעוז – לא צור ישועתם

לא ח"כ אבי מעוז עומד במוקד מסע השיסוי נגדו, אלא החשש של השמאל הרדיקלי מכניסת ערכים יהודיים, רחמנא ליצלן, למערכת החינוך. אפילו יאיר לפיד הודה: "מעולם לא לימדו את ילדיי איך נראה דף גמרא."

גילוי נאות: כותב השורות הללו מעולם לא העלה על דעתו אופציה של הצבעה לסיעה הפלגנית, הכיתתית, האליטיסטית-בעיני-עצמה, ושמה נועם. אלא שהשאלה מעולם לא באה בפני הבוחר הישראלי: נועם אף פעם לא העזה לרוץ כרשימה עצמאית. עד כדי כך לא בטחה בכוחה, שהיא הסכימה שנציגה אבי מעוז, יורחק למקום ה-11, הבלתי ריאלי לכאורה, ברשימת 'הציונות הדתית' לכנסת ה-25, שהשיגה בבחירות הקודמות 7 מנדטים ואיש לא צפה כי תשבור את המחסום החד ספרתי. 

 אפילו אבי מעוז הופתע מזכייתו המפתיעה בפיס – כרטיס כניסה מחודש לכנסת (בכנסת ה-24 הוא הוצב במקום ה-6, ברשימת 'הציונות הדתית'). עוצמת ההפתעה הניעה אותו להזדרז ולחתום ראשון על הסכם קואליציוני עם נתניהו, כדי להבטיח נוכחותו בקואליציית ה-64, שעלולה היתה להעיף אותו מתוכה, אילו סירב להצטרף ראשון. תמורת זכות ראשונים זו זכה ח"כ סיעת-המנדט-האחד נועם, בכל הקופה: סגן שר במשרד ראש הממשלה, הממונה על תוכניות החוץ של משרד החינוך, עם תקציב מכובד של 2 מיליארד שקל.

אבל אז החלה, די צפוי, הקמפנייה התקשורתית והציבורית סביבו. החלו להאשימו במזימות להחדרת יהדות, רחמנא ליצלן, לבתי הספר. 'הדתה' הם קראו למיסיונריות הזו, שקיימת רק בדמיונם של זוללי יהדות, דוגמת רון חולדאי וראשי ערים ומועצות ברחבי הארץ, שמוכנים לכל מהלך של פלוראליזם, בתנאי שלא יהיה בו שום ניחוח של יהדות.

אין לכחד כי גם אבי מעוז תרם מצידו, למסע השיסוי נגדו, עם אמירות הזויות כמו "תפקיד האישה הוא רק ללדת ולגדל ילדים" – אמירה כל כך מופרכת, כל כך משוללת יסוד, שאינה מקובלת אפילו על ראשי החרד"ל ובוודאי לא על החרדים המשליכים את נשותיהם לשוק העבודה (בניגוד למחוייבותם ב'כתובה'). 

ההתנפלות על מעוז, חשפה שוב את הצביעות הפוליטית במירעה. את כוחן של הנדסת התודעה ותעשיית הפייק ניוז.

תעשיית השקר לא סיפרה לציבור, שבתוך מערכת החינוך הישראלית, מופעלות מאות תוכניות וולונטאריות, שיכולים להזמינן מנהלי בתי הספר, והן תעמודנה לרשות המנהלים גם בעידן מעוז. כל עוד מעוז איננו שר החינוך, הוא לא יוכל לפגוע בליבת תוכניות ההעשרה הללו.

כל הצעקות נגדו אינן אלא מסך עשן שמאחוריו מסתתר חשש של השמאל הרדיקלי למחיקת תוכניות השיטנה האנטי ישראליות המצמררות, שמשרד החינוך בעליבותו וברפיסותו התיר כניסתן למערכת החינוך. מדובר במזימות שטניות שנכנסו למאגר שיעורי ההעשרה תחת כותרות נייטרליות כמו פלורליזם, ליברליזם וכדומה, ותפקידן לחתור תחת יסודותיה של המדינה, לנתק בין התלמידים ליהדותם, להחדיר במוחם תפיסות אנטי ישראליות, עד כדי הטלת ספק בצדקת קיומה של המדינה היהודית 'הגזענית', ואולי גם בשאלת זכאותו של העם היהודי לקיום עצמאי.

הבעייה שמציקה למעוז, ולכל מי שעתידה היהודי של המדינה מדיר שינה מעיניו, היא שהחתירה יפת הנפש לפלורליזם ולליברליזם, הפכה ארגונים מופקרים של שמאל רדיקלי, פרוגרסיבי, ליברטריאני, פוסט ציוני, אנטי יהודי – שחלקו ממומן בכספי ממשלות זרות, רובן עויינות את הרעיון הציוני, למפיקי התוכניות הללו. והכל כדי להחדיר לליבו של התלמיד את ארס הספקנות בצדקת הדרך, להכשיר את הלבבות להשתמטות מצה"ל, ואולי גם ויתור על האזרחות והגירה המונית למדינות שבהן המילקי זול יותר.

היעד השני שמעוז יצטרך לטפל בו הוא להקנות ערכים וידע יהודיים לתלמידים, שהורחקו בזדון לב, ואפילו מתוך רשעות, מארון הספרים היהודי. איך אמר ראש הממשלה היוצא יאיר לפיד בראיון פומבי בוועידת "מקור ראשון"? – "יש לי שני ילדים שסיימו כיתה י"ב ואף אחד לא טרח להראות להם כיצד נראה עמוד של התלמוד הבבלי." עד כדי כך.

 וכך נשללת מן התלמידים, בזדון לב, היכרות מינימלית עם גדולי העם היהודי כמו אביי ורבא, רש"י והרמב"ם. למה אפלטון וסוקרטס כן, והמהר"ם מרוטנבורג ורבי יוסף קארו לא? למה מצעד הגאווה כן, ו'שמע ישראל' לא? מדוע לשנן את זעקת שלח את עמי של מרטין לותר קינג, אבל לוותר על שלח את עמי של משה רבנו? מי אמר שיש להכיר מקרוב את הרמדאן האיסלמי, אבל לפסוח  על יום הכיפורים, ולהותיר ממנו בתרבות הישראלית את חג האופניים? למה להט"ביות ותופעת הורה א' והורה ב' כן, אבל ערכי שלימות המשפחה היהודית התקנית לא?

ארגוני השמאל הפכו את מעוז לדגל שחור של כל מה שרע בעיניהם: יהדות, אמונת ישראל, תורת ישראל, חגי ישראל, ועוד, ומבטאים בכך אמירה הרבה יותר נרחבת: התנגדות לכל מה שרוח יהודית בו, לצד חיבוק ערכים 'נאורים' עקרים, שהיום אולי פה אבל מחר יושלכו, כפי שהושלכו שאר האיזמים, לפח האשפה של ההיסטוריה.

ואם בדמוקרטיה עסקינן, הגיע הזמן שהשמאל הצעקני יפנים, שאין דורש לסחורה שלו. העם לא קונה. כל מערכות הבחירות של העשורים האחרונים הוכיחו, שהעם רוצה יותר שורשים, יותר חיבור למקורות, יותר 'אידישקייט', וסולד מן התיאוריות הפרוגרסיבית שהציעו מפלגות השמאל: אחת מהן שאפילו לא חצתה את אחוז החסימה, והשנייה גירדה אותו עם בקושי 4 מנדטים.

אפשר להתווכח אם אבי מעוז הוא הראוי להגשים את ציפיות רוב המצביעים היהודים, אבל אי אפשר להתווכח בצדקת אמירתו של איש השמאל הדגול יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר שבקצה השמאל ומפלגת השמאל מפ"ם (ז"ל), שהגיע למסקנה המדאיבה: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות." כאלה שאפילו מונחים כמו משנה וגמרא ותפילין וציצית זרים להם.

השבוע, למשל, סיפר הרב דניאל שילה, רבה לשעבר של קדומים: "בצבא פגשתי מפקדים שלא הכירו את הביטוי תפילין, וקראו להם 'כלי תפילה' או 'אביזרי תפילה'." את זה בדיוק אמור מעוז לאיין.

מנחם רהט

 

* * *

נעמן כהן

אי ציוניוני הדרך?

אחד העם אינו מגדיר עצמו "ציוני" גם לא "ציוני מזרחי" אלא רק כמתנגד לתנועה הציונית.

המאמר של אחד העם "על שבת וציוניות" שפרופסור זיווה שמיר מביאה אותו כהוכחה לכך שאחד העם הגדיר את עצמו "ציוני" ("חדשות בן עזר, 1804) הוא רק המשך ההתקפה של אחד העם נגד התנועה הציונית ונגד נורדאו כנציגו של הרצל (ודוק: לא כהתמודדות על הנהגת התנועה הציונית כדבריה, כי אחד  העם לא הצטרף אליה). וודאי שאחד העם אינו מגדיר במאמר את עצמו "ציוני", אלא ההיפך רק כמתנגד לתנועה הציונית.

הנה המאמר במלואו. קראוהו בעצמכם:

https://benyehuda.org/read/2786

"אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת – אמר אחד מגדולי העדה (מי שהרצל כינה "רבני המחאה" נגד הציונות). והדין עמו," קובע אחד העם במאמר וכמובן הוא צודק כי גם חרדי אנטי ציוני מכיר בחשיבות השבת.

אחד העם מתקיף במאמר את נורדאו (כנציגו של הרצל והתנועה הציונית) ומתאר אותו בלעג "הנחשב כאחד מראשי הציונים" ו"החכם הציוני" על כך שאמר שניתן לעשות שביתה גם בשבת.

"ברי לי," כותב אחד העם, "שטובי הציוניים המזרחיים, ואף בעלי דעות חופשיות שבתוכם, ירגישו, (לגבי השבת) כמוני", (פרופסור ליבוביץ היה מלגלג על תפיסת השבת ללא שמירת המצוות של אחד העם).

בכל מקרה המאמר על ציוניות (ציוניות ולא ציונות) ושבת, מכוון כולו נגד התנועה הציונית.

אחד העם אמנם אומר בו כי "הציונים המזרחיים" חושבים כמוהו על השבת, אבל בכך אין הוא מגדיר את עצמו "ציוני". אפילו לא "ציוני מזרחי" אלא רק יוצא נגד התנועה הציונות.

ודוק: "ציונות רוחנית" אינה ציונות, כדברי נורדאו, אלא אנטי-ציונות.

 

שתי הערות:

1. בניגוד לדברי פרופסור זיווה שמיר, אף ציוני לא ראה את עצמו "גרמני בן דת משה". אלו שראו עצמם כך לא הגדירו עצמם ציונים, כי ציוני משמעותו בן העם היהודי לפחות כהגדרתו של איינשטיין שהצהיר שהוא רואה עצמו שייך לעם היהודי למרות שאינו מאמין בדת היהודית.

2. גם הצטרפותו של אחד העם עם עלייתו לארץ ב-1922 כתושב תל אביב וכגביר עתיר ממון, לגוף פוליטי בורגני של מה שקרוי היה אז "המחנה האזרחי" (כאילו שהפועלים אינם אזרחים) וציונים כללים נגד מפלגות הציונות הסוציאליסטית, איננה אומרת דבר על הגדרת עצמו "ציוני".

(מפלגת ה"ציונים כלולים" במסגרת התנועה הציונית נוסדה בקרקוב ב-1931)

 

אז והיום

אירוניה היסטורית

עם הזמן השתנתה המשמעות של רבים מהמינוחים במאמר.

אז אחד העם הגדיר "מזרחיים" את יהודי האימפריה הרוסית (אוסט יודה) בימינו הם מוגדרים "יהודים מערביים", ואילו היום "מזרחיים" מוגדרים היהודים המערביים-מוגרבים.

אז הגדרת השבת של אחד העם החילוני: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם," מתאימה היום יותר לנטורי קרתא האנטי-ציונים, או לאביגדור פישהיימר-מעוז, הציוני הגזען.

אז הרצל מימן מכיסו, מההון המשפחתי את התנועה הציונית ואת הקונגרסים הציונים, היום פוליטיקאים מושחתים המציגים עצמם "ציונים" מקמבנים לעצמם חופשה בשוויץ מההון של התנועה הציונית.

 

הפוך על הפוך*

ד"ר משה גרנות תמה על מקס נורדאו שהגדיר את אחד העם כאנטי-ציוני ומגדיר זאת "אבסורד" ("חדשות בן עזר", 1802). בהינתן שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון הגויים ע"י הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י, ובהינתן שאחד העם לא היה חבר בתנועה הציונית, אלא התנגד לה, ולא עסק ב"צרת היהודים", אלא רק "בצרת היהדות" כאשר פתרונו הוא הקמת "מרכז רוחני" בא"י תחת שלטון הגויים שיקרין ליהודי הגולה תחת שלטון הגויים (כמו האורתדוכסים האנטי-ציונים) ולא מדינה יהודית ריבונית, מעניין לדעת כיצד מגדיר ד"ר משה גרנות את הציונות?

אם אחד העם היה לדידו ציוני, מהי להגדרתו ציונות?

במקום לתת תגובה לעניין Ad hoc, ד"ר משה גרנות לא יכול היה כנראה לעמוד באתגר (לאחר שכינה את דברי נורדאו אבסורד) ובמקום לענות בכבוד לגופו של עניין, ולהגדיר מהי להגדרתו ציונות, הוא נוקט בטריק הדמגוגי הישן והזול של תשובה לגופו של אדם ad hominem וענה לגופו של אדם בלגלוג זול (בחינת "הפוך על הפוך") עליי ולא על נורדאו: "אני מתנצל על כך שניסיתי להתווכח עם נעמן כהן באשר לציוניותו של אחד העם. הייתי צריך לדעת שהוא צודק תמיד." ד"ר גרנות לא ניסה כמובן להתווכח איתי כדבריו, אלא רק התחמק מוויכוח ע"י הפגנת זלזול ובוז כלפיי, אלא שבכך הוא רק בז לעצמו.

אני כמובן לא צודק תמיד, ועל כל דבר שאני אומר ניתן להתווכח ולדון מלבד בדבר אחד. בניגוד לד"ר משה גרנות מעולם לא אבקש מעורך כלשהו לצנזר את דברי ד"ר משה גרנות, אפילו הם אבסורדיים. האם גם כדורש צנזורה הוא חושב שהוא מכבד את עצמו?

 

* הבמאי קוונטין ג'רום טרנטינו מסביר את הביטוי העברי "הפוך על הפוך":

https://twitter.com/omerlahav/status/1596605603757322241

 

בין ברנר לאחד העם

אחד העם וברנר שניהם למדו בישיבה, שניהם "שנו ופרשו," והתפקרו.

למרות שנתפס כמיתוס ציוני וכמרטיר ציוני, יוסף חיים ברנר חשד בכל אידיאולוגיה פוליטית יודעת כול, הן של הבונד והן הציונות והקפיד גם בימיו בארץ ישראל להגדיר עצמו כלא-ציוני. תמיד הקפיד לשמור על עצמאותו הרעיונית. ברנר היה מייצגו של דור שנטש את דרך האבות ואלוהי אבותיו, אך נע כל הזמן בדרך.

במאמרו הידוע "על חזיון השמד" כותב ברנר בין השאר: "שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת "קיום-היהדות". את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש. אחד-העם עשה זה פעם והתחרט. אבל אנחנו, חבריו היהודים החופשים, אין לנו וליהדות כלום."

https://benyehuda.org/read/867

ברנר לא התפעל מהתנ"ך, ולדידו זו לא בגידה מצידו של יהודי להתעניין בישו "אין אנו כפופים לרוח האומה." ברנר כפר בכל קיום של ערכים יהודיים.

אחד העם לעומתו טען שניתן להפריד בין הדת היהודית לתרבות היהודית אך על התרבות הלאומית היהודית להיות מושתתת על המסורת התרבותית הדתית היהודית גם ללא אלוהים. בוויכוח ההיסטורי צדק אחד העם (וביאליק בעקבותיו). ברנר בוגר הישיבה היה מלא תרבות יהודית, יורשיו כבר לא. יורשיו כבר לא יכולים להיות אפיקורסים כמוהו ש"שנו ופרשו," אלא סתם בורים. כפי שהגדיר זאת יעקב חזן שנים רבות לאחר מכן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות."

לסיכום: רק במדינה יהודית ריבונית (ציונות הרצליאנית) יכולה לשרוד תרבות יהודית ללא אלוהים – "ציונות רוחנית" או מה שנקרא היום יהדות חילונית. בגולה תחת שלטון עמים זרים תרבות יהודית חילונית אינה יכולה להתקיים. תחת שלטון עמים זרים יכולה להתקיים רק תרבות יהודית דתית. כל היהודים החילוניים יתבוללו תוך זמן קצר.

 

יפעת שאשא-ביטון מסוכנת לחינוך היהודי חילוני

הרבה יותר מאביגדור פישהיימר-מעוז

כל הארץ נרעשה ובצדק על מינויו של הגזען ההומופוב אביגדור פישהיימר-מעוז לאחראי על היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות, במשרד החינוך. נכון זו שערורייה, אבל השפעתו של פישהיימר-מעוז על מערכת החינוך החילונית תהיה קרובה לאפס. בתי הספר יוכלו לבחור את תוכניות העשרה חיצוניות לפי בחירתם.

לעומת זאת אין שיעור לנזק שעשתה שרת החינוך בממשלה הלא ציונית הנוכחית של למפל-לפיד-עבאס, יפעת שאשא-ביטון, כאשר ביטלה מחובת הבגרות את המקצועות ההומניסטיים תנ"ך, היסטוריה (היסטוריה של הבית השני בכלל יצאה מתוכנית הלימודים), וכו'. החלפת הבחינה בהעתקת עבודות מהאינטרנט משדרת כי כל המקצועות ההומניסטיים הם חסרי חשיבות. והנזק שיגרם לתלמידי ישראל החילוניים, ולחברה הישראלית בכלל זה הוא נזק חמור ללא שיעור מסכנת הנזק של פישהיימר-מעוז.

ודוק: רק "מציוּן תצא תורה". (אחרת לא תילמד).

 

על גזענות הומופוביה ושקרים

חתולים ואביגדור פישהיימר-מעוז

ארי שמאי, פאנאליסט בערוץ 14, הצדיק את הגזענות ההומופובית של אביגדור פישהיימר-מעוז בכך שבלעדיו בעוד חמש שנים היינו מגיעים למצב בארה"ב שבו ילדים מגדירים את עצמם חתולים. כל הסיפור על ילדים חתולים הוא כמובן תעמולה גזענית הומופובית שקרית.

(הנה ראו בקישור):

https://twitter.com/bodkim2022/status/1599606938626850817

ייאמר ברורות אין שום הצדקה, ולא יכולה להיות הצדקה – לגזענות ולהומופוביה החולנית של אביגדור פישהיימר-מעוז.

 

לא פעילי שמאל אלא אקטיביסטים ערבים ויהודים פרו-איסלמיים

החייל יאיר לוי מגבעתי אמר בחברון לאקטיביסט ערבי-מוסלמי-ימני שצילם אותו:

יאיר לוי: "בן גביר הולם לעשות פה סדר במקום הזה."

ערבי-מוסלמי-ימני: "איך סדר? איך איך?"

יאיר לוי: "הולך לעשות סדר כאן בכל האזור הזה."

ערבי-מוסלמי-ימני: "איך?"

יאיר לוי: זהו אין מה לעשות."

ערבי-מוסלמי-ימני: איך הוא יעשה?"

יאיר לוי: "זהו, אין אכלתם אותה זהו נגמר עם כל ה... מה שאתה עושה פה. כל הבית זונות שאתה הולך לעשות פה."

ערבי-מוסלמי-ימני: "עברתי על החוק?"

יאיר לוי: "אני החוק לך מכאן!"

https://www.youtube.com/watch?v=fCWHk_Cyh8Y

ומיד בכל התקשורת הישראלית הן הכתובה והן המשודרת דווח על פגיעה ב"פעילי שמאל" למרות שהצלם הוא עיסא עמרו אקטיביסט ערבי-מוסלמי-ימני ותיק מחברון בעל עבר עשיר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=771232&forum=scoops1

לאחר משפט בו נדון החייל לעשרה ימי מחבוש הוא התנצל ואמר: ''הוכשרתי להילחם, לא איך להתמודד עם שמאלנים'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=771330&forum=scoops1

על התקשורת להפסיק לפרסם שקרים. אין מדובר ב"פעילי שמאל" (אגב איזה שמאל? שמאל של רובספייר והיעקובינים? שמאל של סטאלין? שמאל של מפלגת הפועלים הגרמנית של היטלר?) –אלא מדובר באקטיביסטים ערבים-מוסלמים-ימנים, ואקטיביסטים יהודים פרו-איסלמיים הפועלים למען כיבוש ערבי-מוסלמי של חברון והפיכתה ל"יודן-ריין".

ודוק: בכל האמור לעיל אין בכוונתי להצדיק את התנהלות החיילים בחברון.

 

זהירות פשיזם!

דבריו הפשיסטיים של הרמטכ"ל אביב שטרנגסט-כוכבי

בתגובה לסערת העונש ללוחם גדוד צבר של גבעתי, שאמר לערבי, ולאקטיביסטים פרו-איסלמיים בחברון שהטרידו אותו כי "בן גביר יעשה פה סדר, אכלתם אותה," אמר הרמטכ"ל רב אלוף אביב שטרנגסט-כוכבי: "יש בצה"ל קוד ערכי – רוח צה"ל, והיא לא משתנה כתוצאה ממזג אוויר, רוחות של רגע. היא קבועה ויציבה, ומסמלת את הכיוון. רק המפקדים בצה"ל יקבעו את ערכיו".

https://m.ynet.co.il/Articles/62304230

זו תפיסה פשיסטית מסוכנת. לא המפקדים בצה"ל יקבעו את ערכיו. צהל אינו פריקורפ. את ערכי צה"ל יקבעו רק אנשי הדרג המדיני שנבחר בבחירות דמוקרטיות. מדינת ישראל אינה חונטה של גנרלים שקובעים את ערכי הצבא והמדינה.

אין פלא שבדיבור מסוכן כזה לא ראה יאיר גולדנר-גולן סימנים לשנות השלושים באירופה, אבל פלא הוא כיצד כל אלו המתנאים בדמוקרטיות ובליברליות ובשנאת הפשיזם לא יצאו נגד דברי הרמטכ"ל.

ודוק: דבריו אלו של הרמטכ"ל מסוכנים לדמוקרטיה יותר מכל דבריו של איתמר חאנן-בן גביר.

נ.ב. בטוחני שטרנגסט-כוכבי פשוט דיבר מכוונה טובה ופשוט לא היה מודע לחומרת דבריו.

 

למי בנימין גנץ ממליץ ומאשר?

שר הביטחון בנימין גנץ לא אישר לח"כ איתמר חאנן-בן גביר לבקר את יאיר לוי בכלא, לעומת זאת הוא נתן אישור ל"מתנחל מרחובות"* עופר כסיף מחד"ש, לבקר בכלא הצבאי את סרבני השירות בצה"ל.

https://twitter.com/YinonMagal/status/1598419953606074373?t=LbWhQ_UZnUTlkLatjHML-Q&s=03

מה המסר שהוא מעביר בכך – גיבוי לחיילי צה"ל או למשתמטי צה"ל?

 

* (עופר כסיף המתנחל מרחובות):

https://twitter.com/ErelSegal/status/1580587470894219265?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

 

חיפה יפא עכא חווארה

מפגינים ערבים בחיפה צעדו בשדרות בן גוריון בחיפה עם דגלי סייקס (פלסטין) במחאה מתוך הזדהות עם המחבל שחוסל בחווארה על ידי לוחמי מג"ב לאחר שביצע פיגוע דקירה.

המושבה הגרמנית בחיפה הפכה למושבה ערבית-פלישתית כבעבר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=771762&forum=scoops1

פעם היו מכנים זאת גיס חמישי. הדמוקרטיה הבריטית שרדה בגין הכנסת כל תומכי גרמניה הנאצית בעת המלחמה למאסר.

 

עכא

מפגינים ערבים מעכו  נושאי דגל הלאום שלהם, דגל סייקס (פלשת) מבני משפחתו ותומכיו של אדהם בשיר (25), שהורשע במעשה טרור עקב ניסיון הלינץ' במור ג'נאשווילי בעכו במאי אשתקד – ליוו אותו בהפגנת תמיכה ברחבת כלא קישון שבצפון, בו החל לרצות את 10 שנות המאסר שנגזרו עליו בשבוע שעבר.

המלווים קראו לעברו סיסמאות תמיכה, נשאו שלטים שבהם נכתב "אדהם בשיר לחופש" ושרו לכבודו. "הנוכחות שלכם והסולידריות נותנת לי כוח, ולכל העצורים" אמר להם בשיר. כשנכנס בשערי הכלא קראו לו להרים את ראשו בגאווה. ברשתות החברתיות עקבו אלפים בשידור חי אחר האירוע וכתבו לו הודעות תמיכה וחיזוק, בהם בעלי חשבונות פייסבוק שמזדהים כמורים בתיכון הערבי המקומי בעכו, ואנשי חינוך אחרים.

https://rotter.net/forum/scoops1/772206.shtml

פעם היו מכנים זאת גיס חמישי. הדמוקרטיה הבריטית שרדה בגין הכנסת כל תומכי גרמניה הנאצית בעת המלחמה למאסר.

 

ניצב בדימוס חכרוש השתתף בחנוכת אנדרטה בעילוט לזכר 46 ''השהידים'' ב''טבח עילוט'' ב-48' כשלצידו דגלי סייקס (פלסטין)

רגע אחרי שהשתחרר מהמשטרה, לאחר שדילג באדישות על גופה של ערבי, ניצב בדימוס ג'מאל חכרוש דילג ישר לאירוע לחנוכת אנדרטה בעילוט לזכר 46 "השהידים" שנהרגו במה שמכונה כאן כ"טבח עילוט" ב-48' כשלצידו דגלי סייקס (פלסטין). ומי בנואמי הכבוד? ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית שהוצאה את מחוץ לחוק – ראאד סאלח.

https://twitter.com/JoshBreiner/status/1599152217143259136

פעם היו מכנים זאת גיס חמישי. הדמוקרטיה הבריטית שרדה בגין הכנסת כל תומכי גרמניה הנאצית בעת המלחמה למאסר.

ודוק: אני נגד איסור על חגיגת ה"נכבה" – שהיתה עונש מוצדק ולא מספיק. מפני שזיכרון הנכבה מבהיר לערבים את הצפוי להם אם יחזרו לניסיונם הקודם בהשמדת היהודים.

 

ביטול אזרחות ישראל למחבלים

בחודש הבא צפויים להשתחרר מהכלא בני הדודים המחבלים כרים ומאהר יונס, ערבים ישראלים תושבי הכפר עארה שבגליל. בשנת 1980 חטפו השניים מצומת חדרה את אברהם ברומברג, חייל בחיל החימוש ששב לביתו מהבסיס. הם העלו אותו לרכבם, חטפו את נשקו האישי ובאמצעותו ירו בו. לאחר מכן הם זרקו אותו לגסוס בצד הדרך. הפיגוע תוכנן ונווט על ידי בן משפחתם סאמי יונס ששוחרר בעסקת שליט. במקור נשפטו בני הדודים למוות, אך עונשם הומתק למאסר עולם בלתי קצוב. ב-2012, החליט הנשיא דאז שמעון פרסקי-פרס להתחנף לערבים, וקצב באופן שערורייתי  את עונשם עד לתחילת שנת 2023.

כעת, לקראת שחרורם המתקרב של בני הדודים, עולה הדרישה לבטל את אזרחותם הישראלית. מבחינה עקרונית ניתן היה לפעול לביטול אזרחותם של המחבלים יונס על בסיס החוק הקיים. סעיף 11 לחוק האזרחות, שתוקן בשנת 2008, מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בבקשה של שר הפנים ולבטל את אזרחותו של מי שביצע מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל. רצח חייל צה"ל, בשל היותו חייל צה"ל, על רקע לאומני על ידי מחבל שרואה את עצמו כפלשתיני, הוא בוודאי הפרת אמונים למדינת ישראל. כמו כן נכללים בהגדרת החוק למונח הפרת אמונים גם פיגועי טרור.

במשך שנים רבות נמנעו שרי הפנים מלפעול למימוש סמכותם ואחריותם בהקשר זה, ובפועל ישנם עשרות מחבלים רוצחים שניתן ואף ראוי היה לפעול לביטול אזרחותם הישראלית. להוראת החוק הקיימת הציעו חברי הכנסת אבי דיכטר ואורית סטרוק בכנסת היוצאת להוסיף מסלול נוסף. חוק האזרחות מבחין בין שני מצבים: פעולה אקטיבית של המדינה לשלול אזרחות כאמור בסעיף 11 הנ"ל. המסלול השני, שאותו הציעו דיכטר וסטרוק, תקף למצב שבו אדם מוותר מיוזמתו על אזרחותו. על פי הצעת החוק של שני הח"כים, מחבל בעל אזרחות או תושבות ישראלית שמקבל כספים מהרשות הפלשתינית כתגמול על ביצוע מעשה טרור ייראה כמי שוויתר על אזרחותו.

הרציונל שעומד מאחורי הצעת החוק פשוט: המחבלים רואים את עצמם כפלשתינים, הם מבצעים מעשי טרור כפלשתינים, הרשות הפלשתינית רואה אותם כפלשתינים שנלחמו למען פלשתין ומתגמלת אותם כפלשתינים. במילים אחרות, הצעת החוק נותנת ביטוי לכך שהמחבלים הם פלשתינים ואסור למדינת ישראל לכפות עליהם, בעל כורחם, את היותם ישראלים.

נתניהו הצהיר כי הליכוד יפעל לקידום הצעת החוק בכנסת הקרובה.

בני הדודים יונס עומדים בכל הקריטריונים לביטול אזרחות: הם רואים עצמם כפלשתינים שרצחו חייל צה"ל כפלשתינים, נלחמו למען פלשתין ומקבלים כספים מהרשות הפלשתינית כתגמול על ביצוע מעשה הטרור, כפלשתינים.

צו שנחתם על ידי שר הביטחון בנימין גנץ לחילוט כספים מפרט את הסכומים ששולמו למחבלים כתגמול על ביצוע פעולות טרור. כל אחד מבני הדודים יונס קיבל את הסכום המדהים של 335,362 שקלים מהרשות הפלשתינית כאות הוקרה וכגמול על פעילותם נגד "הכובש הציוני".

בני הדודים יונס הם האסירים הפלשתיניים הוותיקים ביותר בכלא הישראלי. מתוך הכלא הפכו המחבלים – במיוחד כרים הדומיננטי יותר – לגיבורים לאומיים פלשתיניים. בשנת 2017 בחרה תנועת פת"ח השולטת ברשות הפלשתינית בכרים יונס לשמש כחבר הוועד הפועל שלה – הגוף השולט בתנועה. הרשות הפלשתינית שבה שולטת פת"ח מפארת ומרוממת את שמו של כרים יונס, ובשנה שעברה אפילו נחנכה בג'נין כיכר מרכזית על שמו של המחבל. חלק מחברי הכנסת הערבים שמזוהים עם התנועה הלאומית הפלשתינית ומעריצים את מחבליה הביעו גם הם את תמיכתם הנחרצת בכרים יונס לאורך השנים. איימן עודה כתב בעבר כי ליונס מגיעה "חירות באופן מיידי."

חבר הכנסת אחמד טיבי (יועז הנדל: "טיבי לא תומך טרור") נראה בסרטון מ־2019 מישיר מבט למצלמה ואומר את הדברים הבאים: "37 שנים למנהיג בכלא, הן פרק הזמן הארוך בתולדות האנושות. השם הזה נקשר בהיסטוריה של המהפכה הפלשתינית. כרים ואיתו כל הלוחמים ועמיתיו, בכלא ומחוצה לו, בהכרח יגיעו לדבר הרצוי – החירות. החירות לפלשתין. הכיבוש יסתיים ואנו רוצים להיפגש איתו בוואדי עארה, לשמוע את צהלולי אימו של כרים כאשר היא מקבלת בברכה את בנה המנהיג חופשי, אצילי, גאה – בדיוק כמו פלשתין עצמה." באותו סרטון טיבי העיד על עצמו כי הוא מכיר את כרים היטב מכיוון שהוא מבקר אצלו רבות בכלא, ותיאר את המחבל: "הוא מנהיג רציני, בטוח בעצמו, קשוח. מחייך אפילו במעמקי הכלא כי הוא רוצה לומר לסוהר: 'האמת איתי, אני כאן יותר חזק.'" ביחד עם חבר הכנסת אוסאמה סעדי נהג טיבי גם לבקר מפעם לפעם את אימו של המחבל, שמתה לא מזמן.

כעת, עם הקמתה המתקרבת של הממשלה החדשה, ועם מינויו של שר פנים חדש, עולה השאלה אם אותה ממשלה תתחיל ותתמיד ביישום הסמכויות שניתנו לה, או שמא נראה את כרים ומאהר יונס חוזרים לביתם בישראל ונוכל אנחנו להיתקל בהם בסופר או בחנות הנוחות בתחנת הדלק, כאשר הם אזרחי ישראל וגיבורים לאומיים פלשתיניים בעת ובעונה אחת.

אלון שוורצר, ראש אגף מדיניות בתנועת 'אם תרצו': "אנו מצפים מהממשלה הלאומית שתקום שתפעל באופן מיידי לשלול את האזרחות של כרים ומאהר יונס. אסור לשר הפנים להסכים למציאות ההזויה שבה מחבל רוצח שפל ואכזר משתחרר ויסתובב חופשי בין אזרחי המדינה. ישנו הבדל תהומי בין עבריין פלילי שמסיים לרצות את עונש המאסר שלו ובין מחבל."

מי שעוד עוסקת בנושא פסילת האזרחות הישראלית למחבלים היא חברת הכנסת אורית סטרוק. "בכנסת הקודמת," אומרת סטרוק, "היגשתי את הצעת החוק לשלילת האזרחות למחבלים בשיתוף פעולה עם חבר הכנסת אבי דיכטר ועם פורום בוחרים בחיים, החתמתי עליו עשרות חברי כנסת, כמעט מכל סיעות הבית. לצערי הרב החוק הזה הופל פעמיים על ידי הממשלה היוצאת, למרות שרבים מחבריה חתמו על החוק. זה היה מחיר השותפות עם רע"ם. עכשיו הגשתי את הצעת החוק הזאת פעם נוספת. החוק כבר הוגש ללשכה המשפטית של הכנסת, כעשרים ח"כים כבר חתמו עליו ואני מתכוונת להמשיך לפעול לקדמו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=771820&forum=scoops1

מעניין אם הכנסת החדשה והממשלה החדשה אכן תשלול את אזרחותם של הרוצחים הערבים, כולל זה שהשתחרר בעסקת שליט.

ובלי קשר הגיע הזמן שבישראל יהיה עונש מאסר עולם (לא מוות) על רוצחים. והרוצחים שמעתה לא יהיו עוד אזרחים ישראלים, אלא פלישתים, יוחזרו לכלא לכל חייהם.

 

אפרטהייד

יום שבת ארבע בבוקר קריאות רמות בערבית ברמקולים מחרידות את רחוב חובבי ציון ואת כל מרכז תל אביב. האם זו פזעה או קריאה לתפילה? האם הקולות באים ממסגד ביפו או מחסן בק?

מתעוררים משינה נכנסים לאינטרנט לא קרה כלום. יש נאום של איימן עודה.

הגזען הקומוניסט האחמדי, איימן עאדל עודה, תומך הפשיזם הסורי של הקצב מדמשק בשאר אל אסאד, המפיץ בעולם את דיבתה של ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית, מסביר את מהות האפרטהייד בישראל: "31 אחוז מהרופאים ברמב"ם הם ערבים, 8 ראשי מחלקות מתוך 14 בבית החולים בני ציון הם ערבים, 23 אחוז מהסטודנטים בטכניון הם ערבים, 35 אחוז מהסטודנטיות בטכניון הן ערביות, 46 מהסטודנטים באוניברסיטת חיפה הם ערבים, ב-5 שנים האחרונות יש גידול של 1300 אחוז במספר הערבים המשתלבים בהייטק, הערבים בישראל מצליחים!"

https://twitter.com/rothmar/status/1601207768685613056?t=Zs8MybKEL1XfVP4Q_lUeoA&s=03)

ואו איזה אפרטהייד! אולי כדאי שנתניהו ימנה את עודה לשר ההסברה? במחשבה שניה זה יבלבל את כולם. מיד לאחר שהאחמדי הצבוע עודה הפליג בשבח מדינת ישראל בקידום הערבים הוא פונה לאו"ם ונפגש עם מזכ"ל האו"ם הפורטוגזי אנטוֹניוּ מנואל דה אוליביירה גוטרש (שכל ארצו פורטוגל היא שטח ערבי כבוש והיא סילקה משטחה את כל הערבים) – בבקשת עזרה לאזרחי ישראל הערבים בנימוק שישראל לא מגינה על האזרחים הערבים.

https://m.ynet.co.il/Articles/62349040

למזלו של איימן עאדל עודה – ישראל מגינה עליו אישית, כי קיום האחמדים אינו לגיטימי בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים.

 

הרבולוציונרים

מצעידי המיליונים

"המהפכן" מוחמד יעסר ערפאת צעק: לירושלים הולכים מיליוני שהידים!"

https://www.youtube.com/watch?v=55aCmdagXMc

"המהפכן" איימן עודה, ביחד עם "המהפכן" אבא של מאזן צורחים בעקבות ערפאת: "מיליון שהידים צועדים לירושלים!"

https://www.youtube.com/watch?v=38oOp-5m0B0

ראש הממשלה לשעבר וסוחר הקנאביס היום, "המהפכן" אהוד ברוג-ברק אימץ את אמרתו של מוחמד יעסר ערפאת והצהיר: "מיליון אזרחים יצטרכו לבלום בגופם את הרס הדמוקרטיה."

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001300404

"המהפכן" גד אייזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר והיום ח"כ מטעם המחנה הממלכתי-דתי הצהיר: "הדרך להתמודד עם זה (נתניהו) היא להוציא מיליון איש לרחובות."

https://www.ynet.co.il/news/article/bjf5pnrpi

פחד. כולם מאיימים במצעד של מיליונים.

ואני רק שאלה. היכן בדיוק יפגשו מיליון המפגינים של ברוג-ברק עם מיליון המפגינים של אייזנקוט? כיכר רבין הרי בשיפוצים. רחובות תל אביב חסומים, איפה יחנו כל רכבי השטח של שני מיליון המפגינים?

 

מרד אזרחי בדמות עץ אשוח

אם אהוד ברוג-ברק וגד אייזנקוט מאיימים (כמוסוליני בשעתו במצעד על רומא), במצעד של מיליונים, המרגלת ענת קם מאיימת במרי אזרחי אחר. "אני רוצה לקרוא מכאן," כותבת המרגלת ענת קם, "למרי אזרחי קל וכיפי לארגון ולביצוע, מאוד חוקי ובעיקר מאוד מעצבן את מי שרגיש לאורות ולקישוטים ולשמחת חיים. השנה, יותר מבכל שנה אחרת, חשוב שכל אחת ואחד מאתנו יחגגו את חג המולד... בכל מרפסת, בכל בית עסק, בחצר כל סניף של תנועת נוער חילונית – יוצבו עצי אשוח מקושטים, גרבי מתנות, בובות סנטה קלאוס וערמות של מתנות עטופות. דמיינו שבכל שיעור חגים המורים יספרו על מקורות החג."

(ענת קם, "מרד אזרחי בדמות עץ אשוח", "אל-ארצ'י", 13.12.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-14/ty-article-opinion/.premium/00000185-0c11-d81a-adaf-4f19ba850000

דבר אחד לא ברור, המרגלת ענת קם הרי ריגלה לטובת המוסלמים, למה אם כן היא לא מאיימת במרד אזרחי ע"י חגיגת עיד אל אדחה? הרי סמלי החג אמורים להיות טובים יותר בעיניה, בו הרי שוחטים כבשים.

דבר נוסף לא ברור, כיצד כל כך הרבה יהודים מערביים-מוגרבים מסורתיים, יוצאי ארצות מוסלמיות – נותנים לבנותיהם דווקא את השם "חג מולד" – "נטלי".

 

אי ציות ציוני

לעומת מהפכני "מצעד המיליונים", ועץ האשוח – פרופסור ישראל ברטל (מישהו יודע את שמו המקורי?) המתנאה להיות "היסטוריון ציוני", לא מאיים להצעיד מיליונים אבל נוקט באיום אחר "אי ציות ציוני."

"לפני שבועות אחדים אמר העם את דברו בבחירות דמוקרטיות ובחר בנציגיו לרשות המחוקקת... עלינו," אומר פרופ' ברטל, "לארגן תנועת מרי אזרחי מול מי שמסכנים את עתידנו. לא בדרך התנגדות פעילה ואלימה אלא בהימנעות משיתוף פעולה עם פורעי חוק למיניהם. (הממשלה) דרך זו טרם נוסתה בישראל... מי ירים את הכפפה, יתחיל במרי ציוני פטריוטי ופשוט יחדל לשתף פעולה עם מערכות שתפעלנה בניגוד לחוקי מדינת ישראל? מי יתגייס להגן על חופש האמונה, על עצמאות המחשבה ועל חופש הדיבור? מי ישמור על הסדר, יפעל להבטחת הרווחה, יתמוך בהפרחת התרבות? מי יחזיר לחיינו את עקרונות מגילת העצמאות?"

(ישראל ברטל, "בתגובה על 'המאבק על תל אביב מתחיל בחברון'." מאת אבנר גבריהו ("הארץ", 28.11)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2022-11-29/ty-article-opinion/.premium/00000184-c38a-d05a-a3b4-e3ea2d3d0000

מה שלא ברור הוא למה פרופסור ברטל שולח אחרים ל"אי ציות ציוני"? למה הוא אינו נותן דוגמה בעצמו בחינת "ממני ראו וכמוני עשו." למה אינו אומר כבצה"ל "אחריי"? יכול פרופסור ברטל להתחיל מייד במרי "אי ציות ציוני שלו" ויפסיק לשלם מיסים למדינה, או יותר רדיקלי להפסיק לקבל ממנה משכורת וביטוח לאומי. נראה אותו.

 

שיא הטרלול

אדואאד אדואאד (סעיד)

דומה שמעולם לא היתה פעולה כה מוזרה של אקטיביסטים פרו-איסלמים, ההולכים להיעזר בגזען אנטישמי יווני-נוצרי-אנגליקני שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי לצורך תמיכה בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים.

"מכון ון ליר" בירושלים המכריז על עצמו שהוא "מטפח מחקר בין-תחומי חדשני במדעי הרוח והחברה ומקדם דרכי מחשבה מקוריות להתמודדות עם סוגיות בולטות בציבוריות בישראל, מתוך מחויבות לחברה צודקת":

https://www.vanleer.org.il/%d7%90%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%9f/?gclid=EAIaIQobChMIyvyS6uHf-wIVVvJ3Ch0jJQkWEAAYASADEgLWofD_BwE

אירגן פעילות מרתקת: ללכת ברחובות ירושלים ולצעוק את שמו של אדוארד סעיד, כפי שאימו קראה לו: "אדוואד". בהזמנה לאירוע כתוב כך: "הקהל מוזמן לבוא לשכונת טלביה בירושלים בכל יום מימות השבוע ובכל שעה, ולחקות את קריאתה של אימו של אדוארד סעיד הקוראת לו לשוב לביתו: אדואאד (בלי האות רי"ש).

הנה ראו את הנשים המטורללות והמוזרות ההולכות בחוצות ירושלים וצועקות אדואאד... אדואאד...

https://twitter.com/IshayFridman/status/1598368034791514114

פרופסור אדוארד סעיד מחבר "האורינטליזם", היווני-נוצרי-אנגליקני שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, אחז באידיאולוגיה גזענית אנטישמית. התנגד להסכם אוסלו ולפתרון שתי המדינות מפני שלא הכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה. הוא  התנגד בכל מאודו לכל שלום עם ישראל, וגרס כי יש לחסל את מדינת היהודים. על היהודים אמר לחיות כמיעוט תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, למרות שהוא הודה בכך שהוא מודע לתוצאות החמורות שינבעו מכך לגביהם. הוא כמובן ידע את גורלם הצפוי של היהודים תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי – הגרוע יותר מזה של הערבים הנוצרים שנעלמו מכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. הוא ידע בעצמו שכנוצרי הוא עצמו אינו יכול לחיות תחת כיבוש ערבי-מוסלמי, ולכן לא בכדי הוא היגר לאמריקה הנוצרית. אבל מתוך הזדהות עם הפשיזם האיסלמו-נאצי של החיזבאללה (כעמיתו עזמי בישארה) הגיע סעיד מאמריקה לגדר גבול הצפון, ויידה אבנים לעבר ישראל.

אדוארד סעיד הערבי-נוצרי האנטישמי, (חברו הטוב של "האזרח הארגנטינאי-גרמני-פלסטיני" דניאל בירנבוים) טען בספרו הנודע אוריינטליזם: "אלמלא אותם אימפריאליסטים מרושעים, גזענים וציונים, יכול היה העולם הערבי לחזור לגדולתו כבעבר." לפי סעיד המזרח הוא קורבן של תרבות המערב, בטענה זו חיזק סעיד את תחושות האשמה שהיו קיימות בחוגים מסוימים במערב מחד, ונתן לגיטימציה ודחיפה לרגשי הנחיתות והרחמים העצמיים של המזרח מאידך. מבקריו של סעיד טוענים כי האשמת העולם המערבי בתחלואי החברה הערבית מונעת את תיקון העוולות הקיימות בו. לדבריהם, מציאות של שנאה והפלייה כלפי זרים, מיעוטים ונשים קיימת במזרח התיכון, והחוקרים המערבים אינם בודים אותה מליבם. למותר לציין כי סעיד עצמו בחר כנוצרי להגר לארה"ב בעלת התרבות המערבית.

מעניין מה בדיוק חושב ראש "מכון ון ליר", פרופסור שי לביא (מישהו יודע את שמו המקורי?) – בוגר החינוך הדתי וישיבת הר עציון כשהוא שולח נשים מטורללות לצעוד בירושלים ולצעוק: "אדואאד אדואאד..."?

פרופסור לביא כתב מחזה לפיו אביו המאמץ של דיוניסוס, קבע שהטוב ביותר הוא לא להיוולד, ואם כבר נולדת, לגווע.

https://zola.colman.ac.il/wp-content/uploads/2018/11/4_4_shai_lavi.pdf

אולי זו היתה המטרה שלו ביוזמת מצעד המטורלל הזה.

 

חלום בלהות

בלילה, חלום חלמתי נורא מאד. ובחלומי הולכות נשים ירושלמיות בחוצות העיר, ומחקות את קריאתה של קלרה פלצל [אימו של היטלר. – אב"ע] – הקוראת לבנהּ לשוב לביתו:  אדי... אדי...

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Klara_Hitler

התעוררתי בזיעה קרה. חלום בלבד.

נקווה שמנהיגי "מכון ון ליר" לא יממשו את חלום הבלהות הזה.

 

להשאיר את אבן הרוזטה בלונדון

הלאה הכיבוש הערבי

אבן הרוזטה – הכתובת על לוח הגרניט האפור-כהה שהביאה לפריצת הדרך המכוננת בפענוח ההירוגליפים המצריים הקדומים, לאחר שנלקחה ממצרים על ידי כוחות האימפריה הבריטית ב-1801.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94

כעת, כאשר הבריטיש מוזיאון מציין 200 שנה לפענוח ההירוגליפים, אלפי ערבים ממצרים דורשים את החזרת האבן.

"החזקת האבן על ידי המוזיאון הבריטי היא סמל לאלימות תרבותית מערבית נגד מצרים," אמרה מוניקה האנה, דיקנית האקדמיה הערבית למדע, טכנולוגיה ותחבורה ימית, ומארגנת אחת משתי העצומות הקוראות להחזרת האבן.

רכישת אבן הרוזטה קשורה לקרבות האימפריאליים בין בריטניה לצרפת. לאחר הכיבוש הצבאי של נפוליאון בונפרטה במצרים, חוקרים צרפתים חשפו את האבן בשנת 1799 בעיירה רשיד שבצפון המדינה, שכונתה בפי הצרפתים בשם רוזטה. כשהכוחות הבריטיים הביסו את הצרפתים במצרים, האבן ועוד למעלה מתריסר עתיקות נמסרו לבריטים בתנאי הסכם כניעה משנת 1801 בין הגנרלים של שני הצדדים. מאז היא נשארה במוזיאון הבריטי.

העצומה של האנה, עם 4,200 חתימות, טוענת שהאבן נתפסה באופן בלתי חוקי ומהווה "שלל מלחמה." הדרישה חוזרת על עצמה בעצומה כמעט זהה של זאהי חוואס, השר לשעבר לענייני עתיקות של מצרים, שלה יותר מ-100,000 חתימות. חוואס טוען שמצרים לא היתה חלק בהסכם מ-1801.

המוזיאון הבריטי מפריך זאת. בהצהרה, המוזיאון אמר כי האמנה משנת 1801 כוללת חתימה של נציג מצרים. הכוונה היא לאדמירל עות'מאני שלחם לצד הבריטים נגד הצרפתים. הסולטן העות'מאני באיסטנבול היה באופן חוקי שליט מצרים בזמן פלישת נפוליאון.

המוזיאון גם אמר שממשלת מצרים לא הגישה בקשה להחזרה, והוסיף כי ידועים 28 עותקים של אותה כתובת ו-21 מהם נותרו במצרים.

הוויכוח על האבן המקורית נובע ממשמעותה חסרת התחרות למדע האגיפטולוגיה. הלוח, שנחצב במאה ה-2 לפנה"ס, מכיל שלושה תרגומים של כתובת המתייחסת להסדר בין תלמי השליט דאז לבין כת של כוהנים מצריים. הכתובת הראשונה היא בהירוגליפים קלאסיים, השנייה בכתב חרטומים מפושט הידוע ככתב הדמוטי, והשלישית ביוונית עתיקה.

באמצעות הכרת שני הכתבים האחרונים, הצליחו אנשי אקדמיה לפענח את הסמלים ההירוגליפים, כאשר האגיפטולוג הצרפתי ז'אן-פרנסואה שמפוליון בסופו של דבר פיצח את השפה ב-1822.

"חוקרים מהמאה ה-18 שקדמה לגילוי השתוקקו למצוא טקסט דו לשוני שנכתב בשפה ידועה," אמרה אילונה רגולסקי, ראש התרבות הכתובה המצרית במוזיאון הבריטי. רגולסקי היא האוצרת הראשית של תערוכת החורף של המוזיאון, "הירוגליפים מגלים את מצרים העתיקה", החוגגת 200 שנה לפריצת הדרך של שמפוליון.

מוזיאונים מערביים הצביעו  על כך שיש להם מתקנים עדיפים ועל יכולתם למשוך קהל גדול יותר כדי להצדיק את החזקתם באוצרות העולם.

במהלך הכאוס במצרים שבעקבות ההתקוממות ב-2011 שהפילה את חוסני מובארק, היתה במצרים עלייה בהברחת חפצים נדירים, שעלתה למדינה כ-3 מיליארד דולר בין 2011 ל-2013, לפי ארגון העתיקות שבסיסו בארה"ב. בשנת 2015, התגלה כי מנקים במוזיאון המצרי של קהיר פגעו במסכת הקבורה של פרעה תותאנחאמון על ידי ניסיון להדביק מחדש את הזקן עם דבק סופרגלו.

"אבן הרוזטה היא הסמל של הזהות המצרית," אמר חוואס. "אני אשתמש בתקשורת ובאינטלקטואלים כדי לומר למוזיאון (הבריטי) שאין להם כל זכות.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=771445&forum=scoops1

השר לשעבר חוואס צודק. "אבן הרוזטה היא אכן הסמל של הזהות המצרית," אבל לא של זהות הערבים כובשי מצרים. 300 שנה לחמו המצרים נגד הכיבוש הערבי וניגפו. מצרים קוראת לעצמה היום "הרפובליקה הערבית של מצרים" כדי להדגיש שמצרים שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים – היום מיעוט קטן ונרדף של כ-9 מיליון בני אדם. אין לערבים זכות העולה על זכות הבריטים בשימור התרבות המצרית. בלונדון ישמרו כל אוצרות התרבות טוב יותר מאשר ע"י הערבים כפי שהוכח בכל רחבי השטחים הכבושים ע"י הערבים בזמן "האביב הערבי".

בנימה אישית – הייתי במצרים פעמיים, פעם אחת מיד כשפרץ השלום ב-1980. בכל מצרים נראו תמונות ענקיות של נאצר וסאדאת. במוזיאון המצרי בקהיר הוצגו מומיות ביניהן המומיה של תות אנך אמון. בפעם השנייה ביקרתי במוזיאון כמה שנים מאוחר יותר ב-1985 בכל מצרים נראו תמונות ענקיות של נאצר ומובארך. בביקור במוזיאון המצרי בקהיר לא הוצגו מומיות. תחת שלטון מובארך במוזיאון לא היו מומיות. התעניינתי לאן נעלמו כל המומיות, הוסבר לי שהמומיות הוסרו מהתצוגה עקב דרישת אנשי הדת המוסלמית שקבעו שיש לקבור אותן. מאז ראיתי מומיות רק בלובר או בבריטיש מוזיאון. לכן עדיף להשאיר את כל המוצגים שם אלא אם כן יזכו המצרים בחירות מדינית מהכיבוש הערבי.

 

ההזייה המיסטית של פרופסור רחל פאלאג'י-אליאור

אין מדינה יהודית יש דמוקרטיה?

פרופ' רחל פאלאג'י-אליאור המתנאה להיות "חוקרת ספרות מיסטית היהודית בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים",  מקוננת על המצב: "הארץ שלנו כיום מוכנה לשאת עליונות יהודית על בסיס דת ולאום, הפלייה של נשים בידי גברים על בסיס דיני המעמד האישי והמשפט בבית הדין הרבני, אפליה של הציבור הערבי הישראלי על בסיס דת ולאום, ואפליה של הציבור הפלסטיני בשטחים, שחי מזה 55 שנה תחת כיבוש, ללא זכויות פוליטיות, ללא זכויות אדם וללא זכויות אזרח... הדיון התיאורטי ביחסים בין 'יהודית' ו'דמוקרטית' במדינת ישראל איננו מניח את הדעת. זאת משום שבעשור השמיני שלה, למדינת ישראל אין שום מחויבות לדמוקרטיה ליברלית הומניסטית המבטיחה שוויון וחירות לכל תושבי הארץ בלא הבדל דת, לאום, גזע ומין. ואין כאן יהדות המושתתת על מוסר הנביאים, המבטיחה דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, אחריות וחמלה, מוסר ומצפון."

ומה הוא הפתרון לדעתה של פרופסור פאלאג'י-אליאור? "מבחינה דמוגרפית, אין זה מן הנמנע שבעוד מאה שנים יהיה במדינת ישראל רוב לא יהודי, ועל כן חוזר ועולה הצורך להתגונן מפני חוק דתי ומשפט דתי – של כל דת – באמצעות חוקה דמוקרטית-ליברלית, אזרחית ושיוויונית, המקפידה על זכויות האזרח של כל האזרחים, בלי אפלייה בשל דת, לאום, גזע, גיל, מגדר ומין. בעולם הדמוקרטי-ליברלי המערבי לא תיתכן לאורך זמן מדינה יהודית שתפגע בחופש הדת של אזרחיה... אין זה ראוי כלל להנציח את המקף בביטוי 'יהודית-דמוקרטית', ומוטב לומר: מדינה דמוקרטית, שמגינה על זכויותיהם של כל אזרחיה במידה שווה, ושאף חלק מהמשפט שלה אינו מבוסס על חוק דתי הנכפה על האזרחים שאינם בוחרים לחיות על פיו מרצונם. הרי היום זה החוק הדתי של הרוב הנוכחי, ומחר זה יכול להיות חוק דתי אחר, ועל הדמוקרטיה להתגונן מפני השרירותיות של כל חוק דתי, המפלה מעצם מהותו בין 'מאמינים' ו'כופרים'."

 (רחל אליאור, "מדינה לא יהודית ולא דמוקרטית", "אל ארצ'י", 1.12.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-01/ty-article-opinion/.premium/00000184-cce2-d4f4-a79d-dcf3632d0000 

הבנתם? לפי פרופסור פאלאג'י-אליאור חיסול מדינת היהודים הדמוקרטית והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית היא שתביא לארץ את הדמוקרטיה והשוויון. לדידה הערבים המוסלמים ודאי ישמרו על ערכי הדמוקרטיה והשיוון כפי שהיא מנסחת. וודאי שגם ללא עליונות ערבית-מוסלמית. הרי בידוע שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים כיום 13 מיליון קמ"ר. יש דמוקרטיה ושיוויון ללא עליונות ערבית-מוסלמית.

פרופסור פאלאג'י-אליאור עוברת כאן ממחקר מיסטי להזיות מיסטיות. מוטב לה ולכולנו שתישאר בתחום מומחיותה, מחקר המיסטיקה.

 

יש אלוהים יש דמוקרטיה וחופש דיבור

יש אללה אין דמוקרטיה וחופש דיבור

כתב "אל-ארצ'י", רוגל אלפר, חוזר על מנטרה שהוא כתב כבר פעמים רבות:

"אין אלוהים. אם אין אלוהים, אין שטחים, אין יהודה ושומרון שהאל הבטיח לעם ישראל. בלי אלוהים אין עליונות יהודית. ולכן אם אין אלוהים, אין אפרטהייד.

אם אין אלוהים, אין משיח ואין בית מקדש לבנות. אין צורך לעלות להר הבית להתפלל כי אין אל מי.

אין אלוהים, אין התנחלויות (יהודיות נ.כ.). אין אלוהים, אין נוער גבעות ואין יודונאצים. אין אלוהים, אין חרדים. אין ש"ס ואין יהדות התורה. אין תלמידי ישיבה. ולכן אין צורך לתקצב אותם. אין בעיית שוויון בנטל כי אין בעיית גיוס חרדים.

אין אלוהים, אין טיפולי המרה, אין הומופוביה, אין שנאה פונדמנטליסטית ללהט"ב.

אין אלוהים, אין קדושה, אין ירושלים עיר הקודש, וגם אין בעייה לוותר על חלקה.

אין אלוהים, יהיה טוב. אין אלוהים, אין רבנות. אין אלוהים, אין אוונגליסטים.

אם אלוהים ייעלם מהעולם, העולם יהיה מקום טוב יותר אלוהים הוא פשוט דבר רע.

(רוגל אלפר, "אין אלוהים", "אל-ארצ'י",  5.12.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-12-05/ty-article-opinion/.premium/00000184-dc5d-d305-adae-df7d2c630000

למזלו הגדול של אלפר הוא יכול לומר את דבריו רק בגלל שיש אלוהים ויש מדינה יהודית, שבה הוא חופשי לבטא את דעותיו. אם היה אומר את המשפט אין אללה (מה שלא אמר) הוא מיד היה נתלה בכיכר העיר בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים ובכל המדינות המוסלמיות.

הידד אלוהים והמדינה היהודית.

ודוק: גם במדינות אלוהים הנוצרי מותר לומר את דעותיו של אלפר.

 

דרשן ערבי במסגד הקצה – אין פלסטין

עיסאם עמירה בשיעור דת במסגד הקצה: "העובדות מצביעות על כך שאנחנו לא שייכים לפלסטין ביום הדין אף אחד לא יקרא לפלסטינים בשמם כדי להיכנס לגן עדן בשער מסויים האזרחות הפלסטינים לא מאחדת ולא מפרידה אותנו, היא המצאה לאומית קולוניאלית שנוצרה ע"י סייקס-פיקו וחילקה אותנו פלסטינים ירדנים אלג'יראים סודנים. במשך מאה שנה אנחנו ממשיכים לסבול מהפרדה על בסיס לאומי ההפרדה הזו מצחינה ורקובה. כל מי שאומר שיש מחנה פלסטיני שוגה באשליות ולא יודע איך העניינים מתנהלים. מהי הזהות שלנו? מוסלמים. אנחנו מוסלמים. ירדן בטלה ומבוטלת אלג'יריה בטלה ומבוטלת כל אלו מדינות קטנות ועלובות שקמו על חורבות החליפות המוסלמית."

https://twitter.com/YinonMagal/status/1600123663038050306?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

עיסאם עמירה מהדהד במדויק את תורתו של מדען המדינה, פילוסוף ה"נאורות", ומרגל החיזבאללה, עזמי בשארה, שהכריז בדיוק את אותם דברים שאין עם פלסטיני, שהוא רק מזימה קולוניאלית של סייקס-פיקו, עם הבדל אחד – בשארה היווני-נוצרי שהסתערב בכפיה עקב הכיבוש הערבי מדבר על אומה ערבית, ולא על חליפות מוסלמית שבה קיומו של הנוצרי (והיהודי) הוא רק בתנאי ההשפלה הגזעניים של "בני החסות".

(בשארה אין עם פלסטיני)

https://www.youtube.com/watch?v=Myp2Zg05vbw

 

תביעת דיבה מוצדקת של נפתלי בנט

רונן שאולוב, המכנה עצמו "רב", עומד ודורש וקובע שנפתלי בנט הוא לא יהודי כי אימו גויה, והוא "כלב יימח שמו" ואחר כך דורש בשבח הכלבים לעומת בנט.

https://www.youtube.com/watch?v=x2fzXmo5vG4

נפתלי בנט תבע אותו תביעת דיבה במיליון שקלים. אפשר לומר על בנט דברים רבים אבל על הסתה שפלה בסגנון רונן שאולוב יש לשלם והלוואי שבנט יזכה במיליון השקלים שביקש.

שאר התביעות שלו מאזרחים פשוטים על הוצאותיו כראש ממשלה נראות קטנוניות ומבזות רק אותו.

 

טוב למות בעד אוקראינה?

לדיסלב שיין, צעיר יהודי בן 21 מהעיר דנייפרו שבאוקראינה, נהרג במלחמה נגד רוסיה.

"פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה אבלה על מותו של גיבור. הוא נשלח לחזית ושם הקריב את חייו למען עצמאותה וחירותה של אוקראינה," נמסר בהודעה מטעם הארגון שמאחד את 180 הקהילות היהודיות באוקראינה.

חבריו סיפרו כי תמיד, כשיצא לחופשה מהצבא, הגיע ולדיסלב לקהילה היהודית בעיר, הניח תפילין והתפלל. הוא היה גאה מאוד ביהדותו, ובלט בקרב חבריו לנשק, כשהיה מניח תפילין מידי יום בחזית, ועל דש בגדו התנוסס סמל עם צבעי הדגל הכחול-צהוב של מדינתו ועליו כיתוב בעברית: "אוקראינה".

לפי ההערכות ולדיסלב הוא אחד מתוך עשרות חיילים יהודים אזרחי אוקראינה שקיפח את חייו בלחימה מול הרוסים: כזכור, במהלך חודש אוקטובר נודע על חייל יהודי מצ'רקאס שנהרג בשעה שהנגמ"ש שלו עלה על מוקש. בספטמבר נהרג דימה פיאלקה מהעיר לבוב, יורד מישראל. שהיה בעבר מאמן כדורגל בקבוצת הילדים של 'הפועל באר שבע'.

דבר מותו הגיע לקהילה היהודית בימים האחרונים ולימוד התורה ואמירת ה"קדישים" בימים אלה – בכמה בתי כנסת במדינה הוקדשו לעילוי נשמתו לבקשת הפדרציה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=772404&forum=scoops1

אני מוכרח לציין שלאור ההיסטוריה היהודית באוקראינה יש לי אי נוחות רבה לקרא על יהודי שהקריב את חייו למען אוקראינה בדומה להידמקים, הקוזקים, אנשי בנדרה, וכל שאר האנטישמים האוקראינים שלמען אוקראינה רצחו כל כך הרבה יהודים לאורך הדורות.

האם אתם יכולים לדמיין את ביאליק או טשרניחובסקי מהללים יהודים המתים למען אוקראינה?

 

מסכנים המרוקאים

מסכנים המרוקאים. ההצלחה היחסית שלהם בכדורגל במונדיאל רק תגביר את הפיגור של מרוקו. כדורגל הוא האופיום להמונים של מרוקו. אמנם מרוקו אימצה משחק מערבי ולא ערבי, אבל לא את ערכי הדמוקרטיה המערבית. זה היה פשוט מביך לראות את המוני המרוקאים שעמדו והיללו את המלך האבסולוטי השודד של מרוקו שכאילו בזכותו ניצחו בכדורגל.

מסכנים הצרפתים והבלגים שהמרוקאים עשו בעריהם פרעות גם כשניצחו וגם כשהפסידו. ברחו ממרוקו ורוצים להקים כמותה בארצות אליהן ברחו.

כמה פתטי היה האושר של אבישי בן חיים, הגזען האנטי אשכנזי מומחה הסכרת (המרוקאים מתוקים) שדיווח מבית הכנסת אלעזמה* במרקש בשמחה על ניצחון מרוקו ועל התפילות למלך (ולא לדמוקרטיה) בבית הכנסת. ולא פחות פתטי היה אחיה של מרים פרץ, המועמדת לנשיא, שירד למרוקו והילל את נבחרת מרוקו ואת המלך. ואיש העסקים יוסף דהן שהציע עשרת אלפים דולר לכל שחקן כדורגל מרוקאי.

https://m.maariv.co.il/sport/soccer/international/Article-964497

וכל זאת בשעה שהמרוקאים מניפים את דגל סייקס (אש"פ) פלסטין ניצחה!

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=772687&forum=scoops1

וקהל המונדיאל המרוקאי שר בקול רם שיר תמיכה בפלסטינים: "ישמור עלייך אלוהים מכל רע והיהודים החמדנים":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=772818&forum=scoops1

 

* (בית הכנסת אל עזמה (המגורשים) נבנה ע"י גולי ספרד כי יהודי מרוקו לא התירו לספרדים שהגיעו למרוקו ("אשכנזים" מבחינתם) להתפלל בבתי הכנסת שלהם.

נעמן כהן

 

* * *

לאודי עם חידוש ההופעה – מה שקורה לכולנו

וידוי מאת פוצ'ו

 

לא נעים לגלום

אבל גם אי אפשר להסתיר

בכל עלון שקראתי

מה שהכי אהבתי

זה את מה שאני כתבתי

וגם אם הודפס בדף האחרון

אותו קראתי תמיד ראשון...

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד יקירי, תבורך על פועלך המשובח והמגוון.

שלך,

אלי עמיר

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל