| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
חדשות בן עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם פעמיים בשבוע מאת סופר נידח
גיליון מס' 1807
נשלח ל-2165 נמענים
וכן לאתר של פרופ' יוסי גלרון הנמצא ב-Ohio State University
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בטבת תשפ"ג. 26.12.22.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 39. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // אורי הייטנר: 1. אתה המכבי. 2. צרור הערות 25.12.22. // שישי מאיר: הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָיִיתִי. // אשר מעוז: להגן על מי? // אודי מנור: שנאת ישראל ואנטישמיות. // משה גרנות: אולי אימא רעבה? על שלושה סיפורים מאת איטה טיטלבוים. // איטה טיטלבוים: שלושה סיפורים. // אילן בושם: 11 שירים, סוף דצמבר 2022. // יעקב זמיר: ויסקי במדבר. // יונתן גורל: ריבלין ראובן, שכן, נשיא ואח של אבנר. // רון גרא: בַּשְּׁבִיל הַזָּהוּב. // מלי טויב [אהרנסון]: על הספר "ביבי – סיפור חיי" מאת בנימין נתניהו. // אלן אלכסנדר מילן: שׁוּרוֹת שֶׁכָּתַב דֹּב, עִם שֵׂכֶל קָטָן מְאוֹד. בתרגום רועי חן. // מיכל סנונית: בא לקלל ונמצא מברך. תשובתי לנעמן כהן. // נעמן כהן: כחול ולבן זה צבע שלי. // יחזקאל מסנברג: עוד סיפור על מסי. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
39.
עוֹד לֹא נוֹלַד הָאָדָם
שֶׁיָּגִּיד לִי מַה לַּעֲשׂוֹת.
וּכְשֶׁיָּבוֹא –
אֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה
וּבַבֹּקֶר אֶהֱרֹג אוֹתוֹ –
כִּי אֲנִי מְשֻׁגַּעַת
כָּזֹאת.
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
Have you got a Brook in your little heart
[136]
Have you got a Brook in your little heart,
Where bashful flowers blow,
And blushing birds go down to drink,
And shadows tremble so --
And nobody knows, so still it flows,
That any brook is there,
And yet your little draught of life
Is daily drunken there --
Why, look out for the little brook in March,
When the rivers overflow,
And the snows come hurrying from the fills,
And the bridges often go --
And later, in August it may be --
When the meadows parching lie,
Beware, lest this little brook of life,
Some burning noon go dry!
האם יש פלג בלבך הקט?
[136]
הַאִם יֵשׁ פֶּלֶג בְּלִבֵּךְ הַקָּט
שֶׁבּוֹ פְּרָחִים בַּעֲנָוָה גְּדֵלִים,
צִפּוֹר צְנוּעָה תַּרְוֶה בּוֹ צִמָּאוֹן,
וּבוֹ בְּרַעַד יִרְחֲפוּ צְלָלִים –
הוּא כֹּה שָׁקֵט, עַד שֶׁכְּלָל אֵין יוֹדְעִים
שֶׁהוּא בִּכְלָל קַיָּם,
אַךְ בְּבוֹאֵךְ לִגְמֹעַ לְגִימַת חַיִּים
הֵן אֶת מֵימַיִךְ תִּשְׁאֲבִי מִשָּׁם --
חַפְּשׂוּ אֶת זֶה הַפֶּלֶג בַּאֲדָר,
עֵת מְקוֹרוֹת הַמַּיִם נוֹהֲרִים,
שְׁלָגִים לָרֹב גֹּולְשִׁים מִן הַכּוּכִים,
וְסוֹחֲפִים אִתָּם גְּשָׁרִים --
חַפְּשׂוּהוּ גַּם בְּחֹדֶשׁ אָב --
בֵּין אֲפָרִים שְׁדוּפֵי צָמָא,
רְאוּ שֶׁפֶּלֶג קָט כָּזֶה,
לֹא יִתְיַבֵּשׁ בְּחֹם חַמָּה!
Flowers -- Well -- if anybody
[137]
Flowers -- Well -- if anybody
Can the ecstasy define --
Half a transport -- half a trouble --
With which flowers humble men:
Anybody find the fountain
From which floods so contra flow --
I will give him all the Daisies
Which upon the hillside blow.
Too much pathos in their faces
For a simple breast like mine --
Butterflies from St. Domingo
Cruising round the purple line --
Have a system of aesthetics --
Far superior to mine.
פרחים – בוא נראה
[137]
פְּרָחִים – בּוֹא נִרְאֶה – הֲיֵשׁ מִי שֶׁיֵּדַע
לְהַגְדִּיר אֶת מַהוּת הִתְלַקְּחוּת הַחוּשִׁים –
שֶׁהִיא גַּם מְעַנֶּגֶת וְגַם מַטְרִידָה --
וְאֵלֶיהָ מַטִּים הַפְּרָחִים אֲנָשִׁים:
אוֹתוֹ אִישׁ שֶׁיַּחְשֹף אֶת מְקוֹם הַמָּקוֹר
שֶׁמִּמֶּנּוּ זְרָמִים שֶׁכָּאֵלֶּה קוֹלְחִים --
לוֹ אָבִיא בְּמוֹ-יָדַי אֶת כָּל שְׁלַל הַפְּרָחִים
שֶׁצָּצִים עַל כִּתְפֵי הַגִּבְעָה וְצוֹמְחִים.
בְּחָזוּתָם יֵשׁ פָּתוֹס רַב מִזֶּה
שֶׁאֶל חָזִי לִדְחֹס יִהְיֶה לְאֵל יָדִי --
הַפַּרְפָּרִים מִסַּן דּוֹמִינְגוֹ וְהָאִיטִי
הַמְשַׁיְּטִים בַּקַּו הָאַדְמוֹנִי-וַרְדִּי --
לָהֶם יֵשׁ בְּלִי סָפֵק תַּבְנִית שֶׁל יֹפִי --
שֶׁעִלָּאִית הִיא מִשֶּׁלִּי לְגַבֵּי דִּידִי.
An altered look about the hill
[140]
An altered look about the hills --
A Tyrian light the village fills --
A wider sunrise in the morn --
A deeper twilight on the lawn --
A print of a vermillion foot --
A purple finger on the slope --
A flippant fly upon the pane --
A spider at his trade again --
An added strut in Chanticleer --
A flower expected everywhere --
An axe shrill singing in the woods --
Fern odors on untravelled roads --
All this and more I cannot tell --
A furtive look you know as well --
And Nicodemus' Mystery
Receives its annual reply!
מבט אחֵר על הגבעות
[140]
מַבָּט אַחֵר עַל הַגְּבָעוֹת --
חַוּוֹת הַכְּפָר כְּבָר מֻזְהָבוֹת --
זְרִיחָה עַכְשָׁו תֶּאֱרַךְ שָׁעוֹת --
גַּם דִּמְדּוּמִים עַל מִדְשָׁאוֹת --
טְבִיעַת רַגְלַיִם אֲדֻמָּה --
עַל הַמִּדְרוֹן אָדְמָה אַמָּה --
זְבוּב עַל שִׁמְשָׁה בְּפַחַז רָב --
הָעַכָּבִישׁ טוֹוֶה קוּרָיו --
עוֹד פֶּסַע לְלַהֲקַת הַזֶּמֶר --
פְּרָחִים בְּכָל מָקוֹם עַד גֶּמֶר --
צִוְחַת צִפּוֹר בַּיְּעָרִים --
רֵיחוֹת שָׁרָךְ בְּצַד דְּרָכִים --
כָּל זֹאת. וְכָל הַשְּׁאָר חָתוּם --
אֶשְׁלַח לָכֶם מַבָּט אָטוּם --
סוֹד נִיקוֹדֶמוּס הָעַתִּיק
יִזְכֶּה לְמַעֲנֶה שְׁנָתִי!
Some, too fragile for winter winds
[141]
Some, too fragile for winter winds
The thoughtful grave encloses --
Tenderly tucking them in from frost
Before their feet are cold.
Never the treasures in her nest
The cautious grave exposes,
Building where schoolboy dare not look,
And sportsman is not bold.
This covert have all the children
Early aged, and often cold,
Sparrow, unnoticed by the Father --
Lambs for whom time had not a fold.
יש ששבירים בפני הקור
[141]
יֵשׁ שֶׁשְּׁבִירִים בִּפְנֵי הַקֹּר
הַקֶּבֶר בִּתְבוּנָה יַאַסְפֵם --
בְּרֹךְ יַרְחִיק אוֹתָם מִכְּפוֹר
בְּטֶרֶם קִפָּאוֹן.
אֶת אוֹצְרוֹתֶיהָ הַסְּמוּיִים
חֶלְקַת הַקֶּבֶר לֹא תַּחְשֹף,
בָּהֶם שׁוּם יֶלֶד לֹא יַבִּיט,
אַף לֹא יָזִין עֵינָיו בִּרְיוֹן.
זֶה הַמִּסְתּוֹר בּו יְלָדִים
רַכִּים שְׁרוּיִים בְּקִפָּאוֹן:
צִפּוֹר שֶׁלֹּא הִבְחִין בָּהּ אֵל --
שֶֹה שֶׁזְּמַנּוֹ כְּבָר לֹא יִכּוֹן.
[145]
This heart that broke so long –
These feet that never flagged --
This faith that watched for star in vain,
Give gently to the dead --
Hound cannot overtake the Hare
That fluttered panting, here --
Nor any schoolboy rob the nest
Tenderness builded there.
הלב הזה שכבר מזמן נשבר
[145]
הַלֵּב הַזֶּה שֶׁכְּבָר מִזְּמַן נִשְׁבַּר –
וְאֵלֶּה הָרַגְלַיִם שֶׁעוֹד לֹא רָקְעוּ --
וְזוֹ הָאֱמוּנָה בִּקְשָׁה כּוֹכָב לַשָּׁוְא,
תְּנוּ-נָא לַמֵּת כָּל אֵלֶּה בְּרַכּוּת --
כְּלָבִים לֹא יִשְׁתַּלְּטוּ עַל הָאַרְנֶבֶת
שֶׁזֶּה אַךְ פִּרְפְּרָה כָּאן מִתְנַשֶּׁפֶת --
וּבֶן תִּשְׁחֹרֶת שׁוּם קֵן לֹא יִגְזֹל
אֲשֶׁר נִבְנָה בַּעֲדִינוּת כָּזֹאת.
She went as quiet as the Dew
[149]
She went as quiet as the Dew
From an Accustomed flower.
Not like the Dew, did she return
At the Accustomed hour!
She dropt as softly as a star
From out my summer's Eve --
Less skillful than Le Verriere
It's sorer to believe!
הלכה בלאט כמו אגל טל
[149]
הָלְכָה בַּלָּאט כְּמוֹ אֵגֶל טַל
מֵעַל עֲלֵי נִצָּן מָצוּי.
שֶׁלֹּא כְּמוֹ הַטַּל חָזְרָה
בִּזְמַן קָבוּעַ וְרָצוּי!
נָפְלָה בְּרֹךְ כְּמוֹ כּוֹכָב
בִּשְׁמֵי לֵילוֹת חַמִּים --
זְרִיזָה פָּחוֹת מֵהַזְּגוּגִית
קָשֶׁה לְהַאֲמִין!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
אורי הייטנר
1. אתה המכבי
השיר "אומרים ישנה ארץ" פרץ לתודעת הציבור בשנות ה-70 בשתי גרסאות – גרסתו של שלמה ארצי וגרסתה של נעמי שמר. ומי שאינו קורא בעיון את המילים, יחשוב שמדובר בשני לחנים לאותו שיר. אולם האמת היא ש"אומרים ישנה ארץ" היא כותרת לשני שירים של שאול טשרניחובסקי, רופא הילדים והמשורר הדגול, שיש ביניהם דמיון רב, אך הבדל משמעותי ביותר בתוכן, שנכתבו ב-1923 בהפרש של ארבעה חודשים זה מזה. שלמה ארצי הלחין את השיר הראשון. נעמי שמר עירבבה בין שני השירים והלחינה את המיקס שיצרה.
שני השירים עוסקים במצב הציונות. השיר הראשון מבטא ייאוש גמור מן הציונות וממצב העם היהודי. השיר השני מבטא "אף על פי כן" – אמונה בציונות חרף הקשיים והמשברים בהגשמתה.
בשיר הראשון, שואל טשרניחובסקי שאלות קשות, המבטאות ייאוש – "אַיָּם אותה ארץ? כוכבי אותה גבעה? מי ינחנו דרך? יאיר לי הנתיבה? אולי כבר איננה?" ומוסיף בייאוש: "ודאי ניטל זיווה. דבר בשבילנו ה' לא ציווה."
השיר מבטא, פשוטו כמשמעו, אובדן דרך. ארץ ישראל בכלל קיימת כיישות ממשית לעם היהודי? ואם כן, מי יביא אותנו אליה? אין מי שיביא אותנו אליה. אין מנהיגים שיאירו לנו את הנתיב אליה. אולי היא כבר אינה קיימת? ואם היא קיימת, היא איבדה את הקסם הייחודי שלה, היא סתם עוד ארץ. היא לא עוד הארץ המובטחת.
את השיר הזה כתב טשרניחובסקי בעת נסיעה בחשמלית בברלין. כעבור ארבעה חודשים הוא כתב את הגרסה השנייה, השונה לחלוטין מהראשונה במהותה. גירסה זו נכתבה בעיצומה של ועידת "החלוץ" בברלין, ושם הוא גם קרא אותה. השיר נפתח בשני בתים כמעט זהים, ומכאן שהמציאות שהביאה אותו לשיר המיואש לא השתנתה. ואף על פי כן, זהו שיר מלא אמונה ותקווה. תקווה למה? לכך שמתוך המציאות הקשה, יתנער הנוער היהודי, לא ישלים עם המציאות, יקרא עליה תיגר, ימרוד בה.
המהפך קורה בפגישה עם רבי עקיבא. אם בשיר הראשון מבכה טשרניחובסקי את משבר המנהיגות: "מי ינחנו דרך, מי יאיר הנתיבה"? – בשיר השני הוא מוותר על מנהיג מן הרפרטואר הציוני הקיים, ודורש אל רוחו של מנהיג מן העבר. רבי עקיבא היה המנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא. מרד בר כוכבא נכשל בסופו של דבר, ושם קץ לתקוות הגאולה. לאחר מכן בא הלילה החשוך, הארוך, של העם היהודי בגולה, על כל הרדיפות והייסורים שהיו כרוכים בו. אולם המרד הזה צרב בד.נ.א. היהודי את האופציה של קריאת תיגר על המציאות, שאין שום ערובה להצלחתה, אבל היא הסיכוי היחיד לגאולת העם. כל הזרמים בציונות – הסוציאליסטי, הרוויזיוניסטי, הכללי והדתי אימצו את המורדים כגיבורים לאומיים, כדמויות מופת.
איפה הם הקדושים? נשאל רבי עקיבא. איפה המכבי?
המכבים, גם הם סמל לגבורה יהודית, לאי השלמה עם המציאות, להליכה כנגד כל הסיכויים ובמקרה זה גם להצלחה גדולה. משיב רבי עקיבא: אתה המכבי! אתה המכבי – זו כל הציונות כולה על רגל אחת. אל תחפש את המכבים של פעם. הם לא יעזרו לך. היה אתה המכבי של היום. שתי מילים המגלמות בתוכן את החזון הציוני.
בן דורו של טשרניחובסקי, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שבעוד שבועיים, בי' בטבת, ימלאו 150 שנה להולדתו, הזכיר את המכבים בפואמה הקשה, שכתב אחרי הפרעות בקישינב, 1903. בפואמה הוא התריס כנגד הפאסיביות של היהודים, שלא התגוננו נגד הפורעים. כך נוהגים נכדי המכבים?
וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:
בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים...
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ,
וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט
וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – –
וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן-אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט
אֶת-פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!
איזו התרסה! אבל זו המציאות של הגלות. התרופה היא הציונות – העלייה לארץ ישראל, לחונן את עפרה וללכת קוממיות בארצנו. רק במולדת יכולים לקום המכבים של דורנו. את התשובה ל"בעיר ההריגה" כתב ביאליק שלוש שנים לפניה, ב-1900 בשירו "למתנדבים בעם". שיר זה מעלה על נס את המהפכה הציונית שמחוללים החלוצים, המתיישבים בארץ ישראל. השיר מגייס את היהודים לקום ולהצטרף לחלוצים. ביאליק קורא להתנערות לאומית והמופת שלו להתנערות לאומית היא החשמונאים.
לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז!
בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים,
הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים,
צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים
כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים,
וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה,
יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה.
וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי,
עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ,
וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי,
וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ!
עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז –
בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז!
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם!
בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה!
בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה –
הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ!
כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה:
אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה!
כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה,
שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה,
הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה,
וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה;
וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם
חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם!
חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר!
אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ –
לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ;
מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה,
מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה.
עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ –
עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ.
הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה!
נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה!
נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים!
הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים!
הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר!
חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!
את הספר המכונן של הציונות, "מדינת היהודים", סיים הרצל במילים הבאות: "לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים! נחזור שוב על דבר הפתיחה: היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו אנו, ובמולדתנו שלנו למות בשלום."
2. צרור הערות 25.12.22
* ההחלטה ההיסטורית – פעמים רבות הזהירו אותי ביביסטים, שבהתנגדותי לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה, אביא לנסיגה מהגולן. תמיד הגבתי על כך בגיחוך. הרי נתניהו ניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי, הן בתקופת אסד האב והן בתקופת אסד הבן, ורק מלחמת האזרחים והתפוררות סוריה גרמו להפסקת המהלך. יתר על כן, היחיד שמסוגל לצרף לקומץ, שעוד תומך ברעיון העוועים ההזוי של נסיגה מהגולן, עוד המוני תומכים; מעריציו התומכים בו בכל תנאי ורואים מלכתחילה בכל מעשה שיעשה הוכחה לגאונותו – הוא נתניהו.
והנה, קמה ממשלה אחרת, שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה. ובדיוק לפני שנה, ב-26 בדצמבר 2001, עלתה הממשלה לגולן, ובישיבה היסטורית במבוא חמה, קיבלה החלטה היסטורית חסרת תקדים, על פיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן והכפלתה בתוך שנים ספורות. זו לא היתה הצהרת כוונות, אלא החלטה מעשית מפורטת ליעדים מוחשיים בכל תחומי החיים. משמעות ההחלטה, היא שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה עתידית מהגולן, בידי ממשלה כלשהי. ההחלטה כבר מיושמת בפועל, בשטח, בתנופה.
ההחלטה הזו התקבלה בממשלה פה אחד. אפילו מרצ, שכל השנים התנגדה להתיישבות בגולן, תמכה בה. יש לציין, שבהצבעות בממשלה, בניגוד להצבעות בכנסת, אין משמעת כלשהי. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו ודעתו האישית. הנה, בניגוד מוחלט לכל התיאורים, מרצ לא "המריצה" את הממשלה, אלא בנט "הבניט" את מרצ. מי היה מאמין שמרצ תתמוך בהחלטה דרמטית כזו? עובדה. זו המשמעות העמוקה של השותפות עם מרצ וגם עם רע"ם, שהחלטה זו לא הזיזה אותה כהוא זה מישיבה בקואליציה.
ההחלטה הזו היא גולת הכותרת של ממשלת השינוי, אך היא מצביעה על הכיוון של הממשלה, שהחליטה (כאן בהתנגדות מרצ) על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון ובכלל, כל מדיניותה היתה ציונית, לאומית וניצית יותר משל קודמותיה מאז ממשלת שמיר.
לא היתה בתולדות מדינת ישראל הצלחה לתרבות שקר, כמו השקרים הבזויים והנתעבים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ממשלת השינוי. לא ייאמן, איך רוב העם מדקלם פייק ניוז מוחלט, מנותק לגמרי מן המציאות, ואף מצביע על פיו. עד כה, התנגדות לממשלות, מימין ומשמאל, היתה התנגדות למדיניותן, להחלטותיהן. הפעם כל ההתנגדות, המחאה והזעם היו על תדמית שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות. הסיבה היחידה להסתה, להפצת השנאה ולמבול השקרים, הייתה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. בזה הכול מתחיל ובזה הכול נגמר. ומתוך ההתנגדות לקיומה של ממשלה שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, הצמיחה תרבות השקר הנתעבת את סיפורי הבדים הללו.
לפני שבועות אחדים, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני עם החרדים, דיווח יאיר שרקי, שכאשר נתניהו ביקש מהם לצמצם את דרישותיהם הכספיות המופרזות הגיב אחד הח"כים החרדים: "למה שאנחנו נתפשר אם הממשלה הקודמת העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד? מה יש לנו להתבייש?" ברגע נדיר של אמירת אמת, השיב נתניהו שהממשלה היוצאת העבירה למגזר הערבי שני מיליארד. כמובן שאיש בחדר לא התווכח, כי גם הם יודעים ששיקרו כל הזמן.
אבל בעוד נתניהו, בחדרי חדרים, בדיון סגור, אמר את האמת, שופרות תעשיית השקרים וההסתה שלו ממשיכים להפיץ את השקר. ממש באותם ימים צייץ המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו: "אני מזכיר לכם שהממשלה הקודמת של לפיד, גנץ, בנט, שקד, ליברמן, סער ולפיד [החזרה על אותו שם – במקור א.ה.] – העבירה 53 מיליארד ש"ח ל'אחים המוסלמים', על חשבון משלם המיסים הישראלי." כמובן שהשקר כפול ומכופל. גם בסכום המופרך ובעיקר בטענה השקרית, המסיתה, כאילו הכסף עבר ל"אחים המוסלמים", בעוד מדובר בתקציבים שהמגזר הערבי ראוי להם בדין ובצדק, וכל אגורה עברה ישירות דרך משרדי הממשלה לביצוע במגזר, ולא דרך רע"ם. שלא לדבר על כך, שאביו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם על בסיס אותו עיקרון: הימנעות של רע"ם מעיסוק בנושאים הלאומיים והמדיניים-ביטחוניים ובתמורה הענות לדרישותיהם הצודקות, ברובן, לתמיכה אזרחית והשקעה כלכלית במגזר הערבי.
ובאשר לגולן – ספק בידי אם ההחלטה שהתקבלה תיושם בידי הממשלה הנכנסת. בעוד השר אלקין שהיה מוכוון מטרה בביצוע ההחלטה ההיסטורית, המשקפת את השקפתו הציונית לאומית, והעמיד אותה בראש סדר העדיפויות של משרדו, השר המיועד גולדקנופף חף ממטרות לאומיות ואף הוא מוכוון מטרה – מטרה מגזרית של הציבור החרדי.
* החוק לעידוד הגזענות – היבחרו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י לכנסת ה-11 ב-1984 (אחוז החסימה עמד אז על 1%), עוררה זעזוע רבתי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית על כל חלקיה. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות, הוא הזמין את כולן זולת סיעת כך (הגלגול הקודם של עוצמה כהניסטית) ולאורך כל הקדנציה שלו כף רגלו של כהנא לא דרכה בבית הנשיא. יצחק שמיר וסיעות הימין לא ספרו את כהנא כאופציה למו"מ קואליציוני. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל הח"כים מכל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל, קמו במחאה ונטשו את האולם. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר ולסבול את דברי הבלע. גאולה כהן מתנועת התחיה, התנועה הימנית ביותר באותה תקופה, דייקה בהגדרתה את הכהניזם "כתם על תולדות העם היהודי." את המערכה הפרלמנטרית נגד כהנא הוביל יו"ר הכנסת שלמה הלל, אחד מיו"רי הכנסת הטובים והמוערכים ביותר, שהיה מקובל על השמאל והימין.
הדרך שבה בחרה הכנסת להתגונן מפני הכהניזם הגזעני, היה חקיקת חוק שלא יאפשר לגזענים להיבחר לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק נגד הגזענות. הליכוד בהנהגת שמיר, התחיה-צומת, המפד"ל, מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן), אגודת ישראל וש"ס תמכו בחוק. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת." החוק הגדיר את הגזענות "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני," וקבעה ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים."
עם קבלת החוק ובהמשך לו, קיבלה הכנסת את התיקון לחוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בראש הממשלה שהובילה את החוק עמד יצחק שמיר. כהנא היה המתנגד היחיד לחוק. על סמך החוק הזה, נפסלה התמודדות כך לכנסת. אחרי שכהנא נרצח, כך התפלגה ובנו של "הרב" שר"י, בנימין כהנא, שדרישתו לרשת את אביו נדחתה, הקים את מפלגת כהנא חי (כח). שתי הרשימות נפסלו. לאחר שמועמד מספר שלוש ברשימת כך, תלמידו המובהק של כהנא ומורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מימש את תורת הגזע הכהניסטית בביצוע הטבח במערת המכפלה, כך הוצאה אל מחוץ לחוק.
בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר, כיוון שהוא חכם ומתוחכם יותר ממוריו ורבותיו. הוא אימץ את ה"תאקיה" ובאמצעות תחפושת של "מתמתן" עאלק, הוא נכנס לכנסת, וכעת גם לממשלה ולקבינט ומקבל את המשרד לביטחון לאומי תוך שכתנאי ל"הסכמתו" להיות שר בישראל, הכנסת חוקקה חוקים שיהפכו את המשטרה לפוליטית, סרה למרותו של הכהניסט הגזען והפשיסט, השואף להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית. אבל כנראה שקצת נמאס לבן גביר מהתחפושת. ועכשיו, כחלק מן ההסכם הקואליציוני, הוא הצליח לסחוט את ביטול החוק נגד גזענות. למעשה, מדובר בחוק לעידוד הגזענות בישראל. ובכן, אפשר להסיר מחוק דרעי את ההגדרה הקולעת – חוק הקלון. הרי הכול יחסי. חוק הקלון הוא החוק לעידוד הגזענות, מבית מדרשו של בן גביר הכהניסט, ובאישורו של נתניהו.
דומה שמילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים" (1941), שנלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל, לצד אמונתו בשלמות ארץ ישראל (הוא יסד את התנועה למען א"י השלמה), רלוונטיות גם לימינו:
לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.
וארץ עוד תחליף קֵיצהּ וגם חורפהּ.
ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה
אבל לאן נוליך את החרפה?
* אידיוטים שימושיים – ביום השחור שבו יתקבל חוק הקלון לעידוד הגזענות, לבטח תוגשנה עתירות לבג"ץ. בג"ץ יישב על המדוכה, ואם יבטל את החוק, סביר להניח שהרוב האוטומטי של הקואליציה יתגבר על הביטול אחרי שיעביר את חוק ההתגברות האוטומטית, החוק לריקון בג"ץ מתוכן. וכששופטי בג"ץ יישבו על המדוכה, כדאי שיזכרו את חלקם המכריע בהידרדרות. אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי, היה הצבת עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד הכנסת וביטול החלטת ועדת הבחירות הממשלתית לפסול את התמודדותו של בן גביר הגזען לכנסת. שופטי בג"ץ נהגו כאידיוטים שימושיים של בן גביר והמיטו עלינו את האסון הזה.
* להחרים את ההשבעה – מן הראוי שבהשבעתו של בן גביר לשר בממשלה, כל האופוזיציה כאיש אחד תצא מן המליאה במחאה. אסור שהאירוע המחפיר הזה יצטייר כנורמלי ואסור שגם האופוזיציה תצטרף למתן הלגיטימציה לכהניזם.
* הענקנו לאוייב את הגדול בניצחונותיו – מדינת ישראל והעם היהודי מצויים בעיצומה של מערכה ממושכת מול גורמי האנטישמיות-החדשה, הממקדים את שנאת ישראל שלהם במלחמה תודעתית נגד מדינת ישראל והציונות, מנסים לבודד את ישראל בדה-לגיטימציה לקיומה, בחרמות ושאר פעולות התועבה האנטישמית BDS, החותרת להשמדת ישראל באמצעות חרמות על פי מודל דרום אפריקה. במערכה הקשה הזאת, הענקנו לאוייב את הגדול בניצחונותיו, בגול העצמי של צירוף מפלגה גזענית לממשלה ומינוי גזען לחבר הקבינט ולשר לביטחון לאומי. אין מתנה גדולה מזו למנוולים הטוענים שהציונות היא גזענות. הנה, הם אומרים, המדינה הציונית מכניסה גזענים לשלטון. אחד ממרכזי ההזנה העיקריים שלהם הוא המהדורה האנגלית של השוקניה. הם יוכלו לצטט בשמחה את הפשקוויל של גדעון לוי, שקבע שבן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר. כמובן שבין הציונות לבין בן גביר פעורה תהום. אבל שונאי הציונות מאושרים להדביק את הגזענות הבן גבירית הכהניסטית לציונות.
אין ספק שהמערכה נגד האנטישמיות הזאת תהיה קשה לאחר צירוף הכהניסט לממשלה לאין ערוך מכפי שהיתה עד כה. אמנם זה לא האיום הגדול ביותר על המדינה כתוצאה מהקמת ממשלת בן גביר. האיום העיקרי הוא הפגיעה הקשה בדמותה הערכית והמוסרית של ישראל ובחוסנה הלאומי והחברתי. ייתכן מאוד שצפוי גם איום ביטחוני קשה. ובכל זאת, אין להתעלם מהנזק החמור למעמדה הבינלאומי של ישראל.
* בדרך לאוכלוקרטיה – אילו מדינת ישראל הייתה מעניקה אות גבורה אזרחית, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך היה ראוי לו. בתפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא עמד איתן מול מסע הסתה נורא, הממוקד בו אישית, בהובלת מי שהיה ראש הממשלה, ותעשיית השקרים וההסתה שהוא מנהיג. הם הפעילו נגדו את כל מערכת הכטב"מים שלהם עם כל שיטות השקר, העלילה, הפייק-ניוז והשיימינג האהובים עליהם ושהם אומנותם. אלשייך הוא איש ימין, איש הציונות הדתית; ואין המדובר רק באידיאולוגיה, אלא בהשתייכות שבטית, משפחתית. קבוצת ההתייחסות שלו, הקהילה שאליה הוא משתייך, הפנתה לו עורף, דיקלמה והפיצה את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה נגדו. בודדה אותו. פגעה בו. כל זאת, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה הוא העדיף את הנאמנות למדינת ישראל, לחוק, לצדק ולאמת על פני נאמנות למי שמינה אותו, ומדובר במקרה הזה בניגוד מוחלט בין הנאמנויות; במשחק סכום אפס. ככל שהוא היה נאמן יותר לתפקידו ולחוק, הוא היה נאמן פחות לנתניהו ולהיפך. אלשייך עמד במבחן בגבורה עילאית ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה, הכבוד והיקר של החברה הישראלית.
לכן, הצטערתי כל כך לנוכח הראיון התבוסתני שלו בערוץ 12, שבו הביע תמיכה בעסקת טיעון עם נתניהו בטענה המסוכנת שהחברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אלו דברים חמורים ביותר. לְמה החברה הישראלית בשלה? לראש ממשלה העומד מעל החוק? היא בשלה לראש ממשלה עבריין? איני טוען שנתניהו עבריין. נתניהו נאשם ובית המשפט טרם פסק את דינו, ועומדת לו חזקת החפות. אבל אם החברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, פירוש הדבר שגם אם ראש הממשלה הוא עבריין, החברה הישראלית אינה בשלה לכך שיעמוד לדין; פירוש הדבר שהחברה הישראלית בשלה לביטול ערך השוויון בפני החוק. הרעיון שלפיו לא בית משפט יקבע את דינו של ראש ממשלה אלא הציבור, אם הוא בשל ואם לאו, הוא רעיון איום ונורא. אם בית המשפט אינו קובע – משפט הרחוב קובע. זאת החלפת מדינת החוק במדינת הרחוב. אין דמוקרטיה אמיתית שאינה מדינת חוק, שאינה מבוססת על שוויון בפני החוק ושאין אדם העומד בה מעל החוק. מדינה שבה הרחוב פוסק את דינו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים אינה דמוקרטיה אלא אוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה – שלטון ההמון. ואולי מדויק יותר – שלטון האספסוף. בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם רמים יותר, כך חמורה יותר עסקת טיעון עימם. בדיוק כפי שאין לסגור תיק בשל העדר עניין לציבור כאשר מדובר בנבחרי ציבור. בדיוק כפי שאין מקום לזכות השתיקה לנבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא שהם יבוררו עד תום, בלי מריחות ובלי עסקאות. ועסקת הטיעון עם דרעי הנכלולי, שעשה ממנה צחוק ורימה את בית המשפט, מעידה עד כמה עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור הן ליטוף לשחיתות ולמושחתים. על החברה הישראלית להילחם בשחיתות ולא להיכנע לה. צר היה להיווכח דווקא ברוני אלשייך מרים דגל לבן.
* המרגלת מניפה את נס המרי-שמרי – המרגלת ענת קם פירסמה פשקוויל ב"הארץ" שבו היא קוראת למרי אזרחי נגד הממשלה הנרקמת, שיבוטא בהצגת עצי אשוח על המרפסות ולימוד על חג המולד בתנועות הנוער החילוניות. מגוחך שהמרגלת, שמנסה אולי למצוא איזו השתייכות בתוך העם שבגדה בו, מתיימרת להיות חלק מן המחנה המתנגד לממשלה החדשה ואף להנהיג אותו לפעולה. אז כדאי שתרגיע ושתבין ש-99% ממתנגדי הממשלה הנרקמת מתנערים מהמרגלת וממה שהיא מייצגת ואין שום קשר בינה לבין המחנה (שגם הוא לא ממש מחנה אלא שילוב של גישות שונות בחברה הישראלית, שההתנגדות לממשלה הנרקמת משותפת להם, אך יש בתוכם מחלוקות רבות בנושאים שונים). המרגלת תופסת טרמפ על הדיבורים על הצורך ב"מרי אזרחי" ומציעה הצעה. כל הפטפוטים האלה על מרי אזרחי הם הבל ורעות רוח. יריבי הממשלה ינהלו נגדה התנגדות דמוקרטית על פי חוק, בלי שום מרי-שמרי, שהוא פנטזיה ילדותית של כמה אנשים ותו-לא. מרי אזרחי דה-לה-שמאטע. הדבר היחיד שהמרגלת צודקת בפשקווילה, הוא ש"מרד מיסים הוא לא בר ביצוע." אבל הוא לא רק "לא בר ביצוע" – הוא לא יקרה כי אין לו שום סיבה ושום הצדקה ואין קהל להבלי המרי האזרחי. כיוון שהיא יודעת שלא יהיה מרי אזרחי, היא מציעה מרי אזרחי "כיפי וקל לביצוע". המוזר הוא שהמרגלת מדגישה שוב ושוב שהצעתה היא אקט חילוני, שאותו היא מציעה לציבור החילוני. אך מה שהיא מציעה לציבור החילוני הוא לאמץ סמל דתי וחג דתי, רק כיוון שהחג הדתי הזה אינו יהודי, כלומר אינו חג של עמנו.
המרגלת מספרת איזה סיפור מבית הספר שבו למדה, שבו התלמידים חגגו את חג המולד מתוך הזדהות עם "תלמידים רוסים וערבים." מי שמתכחשת ללאומיותה ומתנערת מתרבותה, מנסה לסלק מתוך העם שממנו היא מתנערת את היהודים שעלו מרוסיה, ומבחינתה הם "רוסים". אני סולד מהמנהג המתייווני הזה להציב עץ אשוח. ברובו, אין הוא מבטא שום מחאה, התרסה או אמירה, אלא סתם רדידות תרבותית וחקיינות זולה. גם אלה שמציבים עץ אשוח, לא רק סולדים מן המרגלת, אלא מכל ניסיון להפוך את המנהג שלהם לאמירה פוליטית ואידיאולוגית מתריסה.
* סממן נוצרי דתי – העלייה מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה ביובל האחרון. היא הניצחון הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה והעליה ההמונית שלאחריה. תרומתה למדינה בכל תחומי החיים לא תסולא בפז. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, אני שב ומתריע מפני מחדל של החמצת ההזדמנות לעלייה רבתי של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה, וקורא לממשלה (קודם היוצאת וכעת הנכנסת) להציב את העלייה הזאת ואת קליטתה על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות.
הרעיון להתנקש בחוק השבות ולמחוק את "סעיף הנכד" מעורר בי זעם וצער רב ואני רואה בו צעד אנטי ציוני. גם על כך אני מרבה לכתוב. ונשאלת השאלה, שנשאלתי לא פעם, איך אני חי עם הסתירה בין העמדה שלי בנוגע לעלייה מחבר המדינות לבין ההתנגדות שלי, שגם אותה אני מרבה לבטא, למנהג של הצגת עצי אשוח בישראל. הרי מי שהביאו ומובילים את המנהג הזה הם עולים מחבר המדינות, שחוגגים את "נובי גוד", השנה האזרחית החדשה, ומציגים עצי אשוח. אם אני רוצה כל כך בעלייה, עליי להשלים עם עצי האשוח ואם אני מתנגד כל כך לעצי האשוח, עליי להתנגד לעלייה. עלייה מחבר המדינות היא עסקת חבילה הכוללת בתוכה את האשוח.
ובכן, יש מורכבויות בחיים ואיני נוטה לקבל עסקות חבילה מסוג זה, בחינת "טייק איט אור ליב איט." כציוני אמשיך לפעול ולהילחם למען העלייה, אך אמשיך להיאבק על צביונה התרבותי של החברה הישראלית, כצביון יהודי, שסמליו יהודיים. לא אתחמק מהשאלה ואבהיר – אני מעדיף עלייה גדולה עם עצי אשוח מאשר עצירת העלייה כדי לא לראות כאן עצי אשוח בחג המולד. אך יש לי מאבק תרבותי עם מנהג הצגת האשוח של העולים שאני מייחל לעלייתם. מורכבות כבר אמרנו? אגב, אין שום קשר ל"סעיף הנכד". גם יהודים מחבר המדינות המוכרים על ידי הרבנות נוהגים להציג אשוח בנובי גוד, ובהם גם דתיים אורתודוקסיים. מרגע שהיהודים מחבר המדינות עלו לארץ, הם חלק מן החברה היהודית ישראלית. הם יתמזגו בתוכה, יושפעו ממנה וישפיעו עליה. יש הרבה דברים שאני רוצה שהם ישפיעו עלינו בהם. ויש נושאים שאני מקווה שהם יושפעו ומנהגים שאני מקווה שהם יוותרו עליהם בהתערותם בתוכנו. אחד הבולטים שבהם הוא עץ האשוח. בעיניהם, זהו סמל אזרחי של חג לא-דתי. אבל האשוח הוא סממן דתי נוצרי, גם אם בבריה"מ לשעבר הוא אומץ כחלק מן האזרחות החילונית, ואין לו מקום בחברה יהודית ובתרבות יהודית.
* קנאות והומור – נתאר לעצמנו את התרחיש הבא. אסי כהן, בשבתו כ"שאולי", היה מופיע באירוע של עיריית ירושלים. הוא היה מספר בדיחה על חשבון הדת או הדתיים. היה נענה בכמה קריאות בוז, כמה אנשים היו יוצאים במחאה, מישהו היה ניגש ולוחש משהו באוזנו, והוא היה מסיים את ההופעה ויורד מן הבמה. איזו מהומה הייתה פורצת. "סתימת פיות", "צנזורה", "קנאות דתית חשוכה" וכו'.
האירוע הזה קרה באירוע של עיריית ת"א, אלא ש"שאולי" סיפר בדיחה על חשבון הטבעונים. ו...? האירוע עבר ללא סערת רוחות כי כאן לא מדובר בסתימת פיות אלא ב"תרבות הביטול". והקנאים אינם של הדת היהודית אלא של הדת הטבעונית הטרנדית. בל הקנאות היא אותה קנאות. וקנאות אינה מתיישבת עם הומור. אוי אוי אוי, צחקו על טבעונים...
והמגוחך מכול, הוא שהבדיחה כלל לא היתה של אסי כהן אלא של "שאולי", הדמות הקומית הגאונית שאסי יצר. שאולי אינו מייצג את השקפותיו של אסי כהן. להיפך, הוא בנה אותו כאב טיפוס של "הישראלי המכוער" – מיזנטרופ, אגואיסט, נרקיסיסט, מניפולטור, תחמן. והוא לבטח יורד על כל המגזרים. אפילו על מגזרים מפונפנים. אפילו, שומו שמיים, על טבעונים.
אבל קנאות היא קנאות, וכאמור, קנאות אינה חברה של ההומור.
* לאן הולכת ההלכה – השלטים של הרבנות הראשית בכניסה להר הבית, ועליהם אזהרה שהעלייה להר מנוגדת להלכה הוחלפו בשלטי ברוכים הבאים. יפה ומנומס לברך את הבאים. אבל מה קרה לשלטים של הרבנות? הרבנות הראשית אינה סמכות הלכתית? איש לא יטען שהרב קוק (האב והבן), הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו והרבנים החרדיים, ששללו ושוללים מבחינה הלכתית את העלייה על הר הבית, אינה מכירים את ההלכה. ומצד שני, איש לא יטען שרבני הציונות הדתית שהיום, ברובם, תומכים בעליה להר ומעודדים אותה, אינם מכירים את ההלכה.
אז מהי עמדת ההלכה? תלוי בפוסק ההלכה. כלומר, בתוך ההלכה, שהיא תרבות של מחלוקת, פוסקים שונים מגיעים למסקנות שונות ואפילו הפוכות, וכולן רציניות.
הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי. יש בתוכו ענקי הלכה. הם לעולם לא יפסקו בניגוד להלכה מפורשת. והנה, בנושאים רבים פסיקתם שונה מהפסיקה האורתודוקסית, והיא מנומקת היטב וקשה לסתור אותה. הבחירה על מה להתבסס ואיך לפסוק, שונה מרב לרב, ובנושאים רבים קשה להציג "עמדת ההלכה". אגב, קשה למצוא נימוק תורני והלכתי שיצדיק את ההשתמטות מצה"ל. ההלכה, שגובשה בידי חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, היתה הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות ובתולדות עם ישראל. חז"ל היו אמיצים דיים כדי לא לדבוק באופן פונדמנטליסטי בחוקי התורה כלשונם, כיוון שלא תאמו עוד את אמות המידה ואורחות החיים של תקופתם. ע"ע "בן סורר ומורה", "עין תחת עין" ועוד ועוד.
ההלכה, שנובעת מן המילה הליכה, חייבת ללכת ולהתקדם, על פי המודל של חז"ל. מעמדה של האישה בימינו אינו דומה לזה שהיה בימי חז"ל וההלכה אינה יכולה להתעלם מכך. ומבחינה לאומית – ההלכה אינה יכולה להתעלם מהמהפכה הציונית האדירה ומהשינויים הגדולים בעם היהודי במאות השנים האחרונות. ברור שאופן הגיור שהתאים לקיומו של העם היהודי, כשהיה מפורד ומפוזר בין העמים ובכל מקום מיעוט קטן שחייב לשמור על קיומו מפני החברה הסובבת בדרכי בדלנות, אינו רלוונטי בימינו, כאשר העם היהודי ריבוני במולדתו ואינו נמצא בסכנת התבוללות. אם ההלכה לא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה, היא תהפוך לאות מתה ותאבד כל רלוונטיות.
* להניח את הטירלול מאחורינו – האקדמיה ללשון עברית, שאשמה בפיגוע הלשוני הוולגרי העילג "ראשה", הוכיחה שיש לה קווים אדומים. היא פסלה את היצורים המעוותים אתםן רוצות.ים אנשימות וכו'. יאללה, הגיע הזמן להשאיר את הטירלול הזה מאחורינו, ולהשקיע את המאמץ בהבטחת שוויון מגדרי בחברה, בעבודה, בפוליטיקה, בשכר, בבית הכנסת; במקומות שבהם יש באמת אפליית נשים, ולא להתעלל בשפה העברית; לכער ולסרבל אותה.
* להחזיר את הגופות – אני תומך בכל ליבי בהחזרת גופתו של המחבל אבו-חמיד למשפחתו, ואיתו את כל הגופות של כל המחבלים המוחזקים בידינו. יש לעשות זאת מיד לאחר שנקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול. ולאחר מכן יש להגיע להסכם הומניטרי עם חמאס, המוציא את הגופות מה"משחק".
* הקונצנזוס של המומחים – במאמר ב"הארץ" הגדיר אלון פינקס את זלנסקי כמנצח הגדול של 2022, את ביידן כמנצח המדיני הגדול ואת פוטין כמפסיד הגדול. אני חותם על ההגדרות ועל ניתוחו של פנקס. על משפט אחד במאמרו אני משיג: "מינֵי מומחים מוּטֵי-פוטין ומתפעלי עוצמתה החלולה של רוסיה ניבאו כניעה מוחלטת ומיידית של אוקראינה בטרם המלחמה, או נפילה של קייב בתוך 72 שעות." אלה לא היו "מומחים מוטי-פוטין". היה זה קונצנזוס של המומחים והפרשנים בעולם, מעריצי פוטין ומתעביו.
* אל נאחר רגע נכסף – בקרוב עומד לצאת לאור ספרי השני, "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.
* ביד הלשון: מעוז – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לאנשים שקראו את שם משפחתם העברי על שם היישוב (לרוב הקיבוץ) שהיו ממייסדיו, דוגמת חולדאי, כנרתי וגבתי.
גם אבי מעוז נמנה עם אותם אנשים, הגם שבהפרש של כמה דורות. שמו המקורי של מעוז היה אביגדור פישהיימר. הוא היה ממייסדי קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. לאחר נישואיו, בחר כשמה העברי של משפחתו את ראשי התיבות של מגדל עוז – מעוז.
אורי הייטנר
* * *
להגן על מי?
קראתי בעניין רב את מאמרו המנומק היטב של ד"ר שאול שארף "פסקת ההתגברות: להגן על השופטים מפני עצמם" [פסקת ההתגברות: להגן על השופטים מפני עצמם – אתר סרוגים.
מאמר זה הוא תמציתו של מחקר שפרסם באתר של האגודה בינלאומית למשפט ציבורי.
עם חלק מהדברים אני מסכים. על חלקם אני חולק.
נקודת המחלוקת העיקרית בינינו נוגעת להגדרתה של דמוקרטיה. לגישתו של שארף, כפי שהיא מבוטאת במחקרו, "דמוקרטיה היא שלטון הציבור – רובו ככולו. לדידי זו הגדרתה היחידה של הדמוקרטיה. לעומת זאת, 'דמוקרטיה מהותית' אינה דמוקרטיה, אלא אולי סוג מסוים של ליברליזם." לכל היותר מוכן שארף להסכים, כי "יש לדמוקרטיה תנאי סף, כמו שיוויון פוליטי וחופש הביטוי."
צר לי. דמוקרטיה אינה רק משחק של מיספרים אלא גם של ערכים. בצד ריבונות העם מצווה הדמוקרטיה להגן הן על ערכים והן על מיעוטים. אם לא תאמר כן, עולה לנו שמשטרים שרודפים מיעוטים ומכחידים זכויות אדם הנם דמוקרטיים רק משום שנציגיהם נבחרו ברוב קולות.
מהגדרת הדמוקרטיה נובעת גישתו של שארף למהותה של החוקה, כפי שזו משתקפת במאמר: "לפי רציונל זה, משום שהאדם המערבי נוכח לדעת במאה העשרים של המאה הקודמת כי בשם ערכים אחרים הוא עלול לחתור תחת הערכים הדמוקרטיים והליברליים – הוא יצר מנגנונים משפטיים בדמות חוקה וביקורת שיפוטית לאכיפתה, כדי שהללו יעכבו אותו בעת מצבי משבר וליקוי מאורות מלפעול בפזיזות כנגד ערכי יסוד בהם הוא מאמין."
גם אילו כל תפקידן של החוקה ושל הביקורת השיפוטית היה למנוע פעולה פזיזה נגד ערכי היסוד יש לתת את הדעת על כך שמדינת ישראל נעדרת מנגנונים שמטרתם לעכב פעילות כזו. במשטרים אחרים קיים בית עליון שנועד לבקר את החקיקה של הבית התחתון. בנוסף לכך במלוכות חוקתיות רבות למונרך סמכות להטיל וטו על חקיקת הפרלמנט. גם במדינות דמוקרטיות, דוגמת ארצות הברית, רשאי הנשיא להטיל ווטו על חוק ולהחזירו לקונגרס שיוכל לשוב ולחוקק אותו ברוב מיוחד של שני שליש.
ישראל נעדרת מנגנונים אלה. הדרך היחידה למנוע חקיקה כזו הנה באמצעות הפעלתה של ביקורת שיפוטית. מנגנון זה חשוב מסיבה נוספת – ישראל, בניגוד לרוב מדינות העולם, נעדרת מגילת זכויות אדם מושלמת.
ואולם שארף טועה בקביעה שהחוקה והביקורת השיפוטית נועדו אך לעכב חקיקה פזיזה. ברוב המדינות החוקה מונעת מהפרלמנט לחוקק בניגוד לאמור בה כל עוד זו לא תתוקן – במנגנון מסורבל – על ידי מוסד עליון לעיתים בתוספת משאל עם ולרוב ברוב מיוחד.
טלו את חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. האם יעלה על הדעת שהכנסת כגוף מחוקק תבטל חוק-יסוד זה או תמחק את ההוראה שישראל היא מדינה יהודית? והאם תמשיך ישראל להיות אותה מדינה?
שארף אינו מסתפק בכך. לטענתו, "במסגרת 'המהפכה החוקתית' חוקי היסוד שודרגו למעמד של חוקה ללא הסכמה ציבורית רחבה." זו טענה תמוהה. עם הקמת המדינה התקיימו בחירות לאסיפה המכוננת שתפקידה היה לחוקק חוקה למדינה. משנבחרה האסיפה היא החליטה להעביר את סמכותה לכנסת שממלאת מאז שני תפקידים בו-זמנית – אסיפה מכוננת ובית מחוקקים. בבוא הכנסת לחוקק חוקה היא החליטה לחוקק אותה בשלבים בצורה של חוקי-יסוד. הווי אומר העם הוא שהעניק לכנסת סמכות לחוקק חוקה וחוקי-היסוד הם פרקיה. בית המשפט העליון לא שידרג את חוקי היסוד ולא יצר מהפיכה. הוא אך אישרר את מעמדם כפי שאלה נקבעו על-ידי העם באמצעות נציגיו.
ממשיך שארף וטוען: "הציבור לא העניק לאף גורם שלטוני את הסמכות להשאירו כבול לתורן הספינה. כלומר, לא ניתנה סמכות מפורשת לבית המשפט העליון לבטל חקיקה ראשית וחוקי יסוד." טיעון זה אינו נראה לי. מטבעה של חוקה – וכאלה הם כאמור חוקי-היסוד – שאין בכוחה של חקיקה רגילה לפגוע בהם. אם עד שנת 1992 היתה זו מסקנה שנלמדה על-ידי תיאורטיקנים של תורת המשפט באו חוקי היסוד שעניינם זכויות אדם ופירשו סמכות זו ברחל בתך הקטנה.
לאחר שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – מצהיר, כי "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם," הוא ממשיך וקובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראוייה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש." ולמתקשים בהבנת הנקרא שבה הכנסת ומדגישה "כל רשות מרשויות השלטון – הווי אומר גם הכנסת – חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה."
מטבע הדברים, השאלה האם חוק של הכנסת עומד בתנאיה של פיסקת ההגבלה נתונה לסמכותה של הרשות השופטת שכן בפניה מתעוררת שאלה זו ותפקידה להצהיר מהו הדין המחייב.
ההתנגדות לחוקה ולביקורת שיפוטית לא היום נולדה ואין היא נחלתו הבלעדית של הימין. משקמה המדינה וניגשו למלאכת החוקה קמה התנגדות מצד בלתי צפוי. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הביע התנגדות לקבלת חוקה. הוא נימק את התנגדותו בשלל טעמים – "אין לנו זמן לעניין זה עכשיו. אנחנו צריכים לבנות בתים לעולים. חוקה נעשה כאשר ירווח לנו קצת לנו קצת." "אני חושב שלא נחוצה לנו כרגע שום חוקה. כאשר יבוא העם היהודי לארץ – הוא יצור לו חוקה." ולבסוף, הטיעון העקרוני שנשמע גם בימים אלה – חוקה משוריינת הנה מסמך אנטי-דמוקרטי בהיותו כובל את הרוב. ואולם התנגדותו של בן-גוריון לחוקה נבעה מרצונו להיות משוחרר מכבלים חוקתיים. מטעם זה הוא התנגד לביקורת שיפוטית – "אני חושב שמתן סמכות כזאת לשופטים הוא דבר ריאקציוני. אצלנו לא יהיה לדבר כזה קיום, הציבור לא ישלים עם זה. הכנסת, או אם יהיה לנו מחר פרלמנט אחר, יקבל חוק אשר נשען על רצון הרוב, ובית המשפט יפסול אותו מפני שלדעתו איננו מתאים לאיזה פסוק בחוקה?! רק העם קובע את החוקה."
גם יצחק רבין לא הסתיר את ביקורתו על בית המשפט העליון כשאמר "אינני מתרגש מבג"ץ – הוא ישפוט על פי החוקים שנחוקק." ובהבהירו מפני מה תיטיב הרשות הפלסטינית להיאבק בטרור הסביר: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה."
אם מוכיחים דברים אלה משהו הרי זה שמי שנמצא בשלטון מתנגד הן לחוקה והן לביקורת שיפוטית ואולם הם גם מוכיחים שלא לעולם חוסן וכי מי שהיה אתמול בשלטון עשוי למצוא עצמו היום באופוזיציה ולהיזקק להגנתם של החוקה ושל בית המשפט.
פרופ' אשר מעוז הוא דיקן מייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים המאמר פורסם באתר "סרוגים".
* * *
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָיִיתִי
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁהָיִיתִי
לֹא הָלְכָה לְשׁוּם מָקוֹם.
הִיא גָּרָה בְּתוֹךְ הַגּוּף שֶׁלִּי.
כְּשֶׁאֲנִי רוֹצָה לָחוּשׁ שׁוּב כְּמוֹ פַּעַם
שֶׁהָעוֹלָם מְרַגֵּשׁ כְּמוֹ שַׂקִּית הַפְתָּעוֹת,
אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַי וְרוֹאָה אוֹתָהּ
עִם עֵינַיִם נוֹצְצוֹת וְלֵב רוֹטֵט
מַחְזִיקָה סֵפֶר חָדָשׁ לִקְרִיאָה,
אוֹ בַּדֶּרֶךְ לִמְסִבַּת חַג חֲנֻכָּה
עֵינֶיהָ תְּלוּיוֹת בְּשַׁלְהָבוֹת הַנֵּרוֹת
הַמְּאִירוֹת אֶת הַכִּתָּה הַמָּאֳפֶלֶת.
גַּם הִיא מְבַקֶּרֶת אוֹתִי לֹא פַּעַם
בְּעִקָּר בְּרִגְעֵי בְּדִידוּת, מוּעָקָה
אוֹ פַּחַד שֶׁלָּהּ.
מְחַפֶּשֶׂת חִזּוּק וְחִבּוּק
שֶׁיָּפִיגוּ חֶרְדוֹתֶיהָ.
כַּמָּה טוֹב הָיָה, אֲנִי מְהַרְהֶרֶת
לוּ יָכֹלְתִּי אָז, בְּרִגְעֵי הָאֱמֶת
לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילָהּ.
מתוך הספר: "מחברת את החלקים".
* * *
שנאת ישראל ואנטישמיות –
ביקור מחודש בכיתת לימוד בתואר הראשון בהיסטוריה
נעים ונחמד להחזיק ספר חדש ביד. תמיד יש משהו חדש ללמוד. אבל את אותה חווית לימוד ניתן להרגיש גם במפגש מחודש עם ספר ישן. לפני יותר מ-30 שנה זכיתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. אין צורך לומר עוד מילים טובות על המוסד הזה, אבל תמיד כדאי לזכור שמי שהבטיח את תרומתו האדירה להשכלה בישראל היה שר חינוך אחד שכוח, יגאל אלון שמו.
מזלי הגדול היה שהלכתי כבר אז בעקבות ליבי, ולא בעקבות 'תועלת' כזו או אחרת. זכורה לי שיחה בחדרו של מי שהיה אז רק ד"ר גיורא קולקה, במשרדי האו"פ ברמת אביב. 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?' הוא שאל אותי, וכשהבין שאני לא מבין את השאלה, הוא הסביר לי שהואיל ונכון לעכשיו – זה היה בתחילת 1993 – עברתי בהצלחה מרובה (ממוצע 92 בימים שקדמו לאינפלציית הציונים המוכרת בימינו אפילו ב'ליגת הקיסוס') – עשרה קורסים, והואיל ולתואר הראשון נחוצים 18, ראוי שאשאל את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הלימודים הללו.
כששוב בהיתי בו נטול תשובה על שאלה שמעולם לא שאלתי את עצמי – אם לא ברור, ניגשתי ללימודי התואר הראשון רק כי התעניינתי בהיסטוריה ולא יכולתי אז להתיישב בקמפוס על כל המשתמע – הוא ענה במקומי והתווה את דרכי מכאן והלאה: 'שמע,' הוא הסביר, 'תשעה מ-10 הקורסים שלמדת קשורים להיסטוריה של עם ישראל. אני ממליץ לבחור את ה-8 הנותרים בהתאם, וכך להגיע לסיומו של תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, ואם תרצה תוכל להמשיך ללמוד בכל מוסד אקדמי אחר.'
וכל השאר היסטוריה. תואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, ובהמשך הדרך התואר הרביעי הנכסף, ולאורך כל הדרך, ואני מאחל לעצמי ולכל מי שעיניו בעניין זה בראשו, להמשיך באותה הדרך בה התחלתי אי אז בשנות ה-80', ללמוד את מה שמעניין. 'התועלת' תבוא אחר כך, או שלא.
ובכן רוב ספרי הקורסים ההם שמורים עימי, ומדי פעם אני שולח יד וקוטף חוברת אחת מתוך הסדרה שהשלימה קורס בנושא כזה או אחר. תמיד ראנדומלית, תמיד מתוך ציפייה גדולה להבטחה שתמיד מקיימת, למפגש מחודש עם חומרים 'ישנים', כי מה לעשות וצדק הרקליטוס, ובעצם, אדרבא: לעולם אינך נכנס לנהר אפילו לא פעם אחת. כי הנהר זורם וגו', וגם אתה כבר לא בדיוק אתה.
ובכן, שנאת ישראל ואנטישמיות, ביקור מחודש, והפעם ביחידה 8, העוסקת בנפתולי המפגש היהודי עם האמנציפציה, מהימים שקדמו במעט למהפכה הצרפתית, ועד לימים שקדמו במעט לפרשת דרייפוס. כתבה בכישרון רב לאה לשם, בפיקוחו של אז ד"ר וכבר מזמן פרופ' פורה ונעים הליכות, יוסי גולדשטיין.
על מה ולמה אני מטריח את קהל הקוראים כבר כמעט 400 מלים? רק מסיבה אחת. בין העמודים 70-66 בחוברת הזו, מופיע בתמצית פולמוס 'מפורסם' (לפחות באותם ימים ובימינו רק בקרב מי שעוסק בסוגייה) – בין שני ענקי רוח שפעלו במאה ה-19, ברונו באואר וקארל מארקס. הפולמוס התמקד כמובן ב'שאלה היהודית'. הימים: שנות ה-40 המוקדמות של המאה ה-19. ליתר דיוק 1842-1843, כלומר לפני 'אביב העמים' המהולל, שלדעת רוב ההיסטוריונים הנזכרים בחוברת, היתה התקופה בה בין השאר הפכו היהודים לגורם פוליטי פעיל (א-פרופו הפולמוס הממשיך להתנהל כאן בעניין ציוניותו כביכול של אחד-העם, והרי האיש בז לפוליטיקה ומי שבז לפוליטיקה ממילא איננו יכול להיות ציוני).
בתמצית התמצית הפולמוס בין השניים מסתכם בשאלה הבאה: האם היהודי, על מנת לזכות בזכויות אזרח, חייב לתת משהו בתמורה? במונחים ששימשו את ברנר בערך 70 שנה מאוחר יותר, השאלה היא האם חייב היהודי להיות ללא-הוא ('כיצד נהיה אנו ללא-אנו', ברנר, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים", 1914).
באואר אמר שכן. מארקס הציג את עמדת באואר במערומיה, כלומר למעשה אמר שלא. אבל כדי להבין את 'הלא' של מארקס באופן הנכון, יש לקחת בחשבון שני עניינים חשובים:
האחד – גם באואר וגם מארקס היו 'בעד' אמנציפציה ליהודים. השני – מארקס, בניגוד לבאואר, נטה לנתח ולשפוט את המציאות באופן דיכוטומי. במלים אחרות: באואר=אבולוציה, מארקס=רבולוציה.
טיעונו של באואר לא 'רק' נכון ומשכנע לגבי מה שהתרחש במאה ה-19 – תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי – אלא המשיך להיות נכון במהלך המאה הקודמת וכמובן גם במאה הזו, שכל מי שחי בה רואה לנגד עיניו 'תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי'. ומכאן למסקנתו של באואר:
זכויות אזרחיות ליהודים? בוודאי. אבל יהודים לא יכולים להמשיך להיות 'יהודים' כפי שהיו עד אז. על תוכן השינוי אפשר להתווכח. בימינו הוויכוח כולל מושגים כמו 'תוכנית ליב"ה', השתלבות בשוק העבודה, שירות צבאי ותשלום מיסים. אבל הקורא ששרד עד כאן לא יתפלא לשמוע שכמעט בדיוק אותם מושגים ועניינים הופיעו בדיון הציבורי בנושא זה כבר במאה ה-18, עוד לפני שמארקס ובאואר נולדו אפילו. החוברת 'המפורסמת' של האב גרגואר, 'כיצד יכולים היהודים להפוך לאזרחים מועילים ומאושרים', שראתה אור במסגרת תחרות חיבורים בשנת 1785 (תורגמה לעברית לפני כ-60 שנה), היא דוגמא לכך.
כיצד אפשר לשלול את הטיעון הזה של באואר? כיוון אחד הוא כמובן הכיוון החרדי. מעט מאוד ישראלים יודעים את האמת הפשוטה והחשובה כל כך, והיא שאין חרדים לפני המאה ה-19. אין. מדובר בתופעה חדשה בדיוק כמו התנועה הרפורמית או הבונד. חרדיות היא תגובת נגד לרעיון שעל היהודים להשתנות באופן מודע, לא בתחומים לא חשובים כמו תבלינים ושיטות פינוי ביוב, אלא בתחומי ליבה, כמו חינוך.
על כך עמד כבר נפתלי הרץ וייזל, בן דורו וידידו של מנדלסון המפורסם, לפחות ארבעים שנה לפני שהחת"ם סופר המציא את התיאולוגיה החרדית: 'חדש אסור מן התורה', ו'השומע ישמע והחודל יחדל' (עוד על כך ראוי לקרוא בספרו של משה סמט, 'החדש אסור מן התורה'). החרדיות היא תגובת נגד לרעיונות המובנים מאליהם בימינו, שאין סתירה בין טיפוחה של זהות יהודית, לבין חינוך מדעי-חילוני. אדרבא, חת"ם סופר בעצמו הקים בעיר בה חי, פרשבורג [כיום ברטיסלבה. – אב"ע], בית ספר טכני לילדי הקהילה, רעיון משונה שממשיכי דרכו בימינו מתפלצים לעצם איזכורו.
ובכן, את באואר שוללת החרדיות, ואין צורך להוסיף מילה (להוציא את הדגש החשוב, הנה הוא שוב: חרדיות היא תופעה מודרנית לחלוטין בכרונולוגיה שלה, אנטי-מודרנית במהותה ובהגדרתה, לא תרי"ג מצוות הוא העניין אלא שלילת המודרנה גם באמצעות פרשנות מיוחדת וחסרת תקדים מבחינה יהודית-מסורתית לתרי"ג המצוות, מושג שהוא כשלעצמו לא יותר ממדרש מרתק במסכת מכות, אבל אי אפשר לכסות הכול במאמר כבר-לא-קצר אחד).
אבל מארקס הצליח לשלול את באואר מכיוון הפוך, וזה הדבר החשוב שהזעיק אותי אל המקלדת. כי אי אז לפני יותר מ-30 שנה, הנהר אליו נכנסתי היה אחר למדי. צורה מעודנת לומר שכשהייתי עוד יותר צעיר עוד יותר לא הבנתי מה אני קורא. מארקס מבטל את באואר במגרשו שלו: הליברליזם. באותו קטע המצוטט ביחידה 8 הנזכרת, מארקס מקפיד להביא כלשונם את אותם סעיפים בחוקות של מדינות ליברליות – ארה"ב כמובן, וצרפת – המבטיחים את חופש המצפון בענייני דת, ואשר על כן – לשיטתן – הן אנוסות על פי דיבורן הרשמי (חוקה!) לאפשר לכל יהודי (או לא יהודי) לעשות עם מצפונו (כלומר עם יהדותו) ככל שליבו חפץ.
במילים אחרות, מארקס למעשה טוען כלפי באואר שאם באואר נאמן לערכיו המודרניסטים-ליברלים, הרי שהוא, באואר, הראשון שחייב לשלול את תביעתו הראשונית של באואר: שינוי עצמי. מה פתרונו של מארקס? נו, כולנו יודעים את הפטפוט שממשיך להוות בסיס לכמה וכמה אנשים חכמים שיצא לי להכיר, אפילו לפני לימודי התואר הראשון: מהפכה חברתית-כלכלית תאיין את כל העיסוק הזה בנרות ובפרשות השבוע ובעבודת אלילים המבוססת על מולד הירח, שבלעדיה לא ייתכן לוח שנה יהודי וכן הלאה.
מארקס אמנם כתב על 'הממון', אבל לזו הכוונה. במילים אחרות, מארקס, וגם לא מעט מארקסיסטים בימינו, משוכנעים שפתרון הפרדוקס, פתרון הסתירה הפנימית של הליברליזם (המקדש חופש מצפון אך התובע השתנות), הוא בחיסולה של "השיטה". את המלה "השיטה" יש להקפיד לבטא בהדגשת ההברות ובכוונה גדולה, כי אחרת עוד מישהו, אותו ילד מהאגדה המפורסמת על בגדי המלך, עלול לשאול בלי כוונה, 'מה בדיוק באותה שיטה יש לבטל, ואיך בדיוק?'
מספרים על ליבוביץ', חכם דגול נוסף בערך בקנה המידה של מארקס, שהתנגד לפעילו גופנית באמצעות הטיעון המהולל והמבריק הבא: אם אדוני בריא, ממילא הוא איננו זקוק לפעילות גופנית. ואם אדוני חלילה חולה, ממילא אסור לו לעשות פעילות גופנית. מסקנה: אין צורך בפעילות גופנית.
בין אם מדובר באגדה אורבנית בין אם לאו, על דבר אחד אין ויכוח בכל הנוגע לשיטת המחשבה הלייבוביצ'יאנית: קידוש הדיכוטומיה, הפיכת השחור-לבן לחזות הכול, 'קיצוניזם' שאולי כוונתו המקורית ברוכה (חידוד השכל או יצירת פרובוקציה א-לה-סוקרטס כדי להראות לבעל הגישה הדוגמטית שראוי לו להעמיד את דבריו במבחן הביקורת), אבל תוצאתו היתה תמיד אחת: פוזה. את הפוזה הלייבוביצ'יאנית העריצו בשנות ה-80 לא מעט אנשים שהיו מזוהים עם מה שנקרא כבר אז משום מה 'שמאל'. הסיבות לכך ברורות: הנה יושב לנו האיש המצחיק והחריף הזה, כיפה סרוגה על ראשו, ידענות אין חקר בראשו, לשון שנונה בתוך פיו המפיק מרגליות בגנות מתנחלים, ציונים דתיים ויודו-נאצים למיניהם. מחיאות כפיים.
כך גם עם שיטתו של מארקס: כבר יותר מ-180 שנה יש לא מעט אנשים המזוהים עם מה שמשום מה נקרא 'שמאל', ומתפעלים מהאופן בו מציג האיש החריף והידען הזה, זקן עבות סביב עיניו הבורקות, כחוכא ואיטלולא את השיטה הליברלית שיש בה דבר (חופש מצפון) והיפוכו (החובה להשתנות).
"השאלה היחידה שתמיד תישאל," כתב באואר ב-1843, "היא האם אפשר לעקור רוע מבלי להגיע לשורשיו, ומי שמתעקש להתלונן, יועיל נא להתלונן על החירות, המתנה את בואה בוויתור על מסורות מיושנות, לא מעמים אחרים בלבד אלא גם מהיהודים. בין אם הביקורת היא נוקשה ובין אם היא רק נראית כזאת, הרי רק היא תוביל את החירות."
כל שנותר, גם, ואולי בעיקר, בימינו, זה להחליף את התיבה 'היהודים' בתיבות כמו 'הבידואים', 'החרדים', 'הפלסטינים', אבל גם כל תיבה אחרת המייצגת קבוצה אנושית הנוטה לראות את חפירות חייה עיקר, ואת כל אלו שחיים סביבם, כתפל.
על השאלה האם גם על התיבה 'מארקסיסטים' אפשר להחיל את העקרון הזה, קשה לענות. דומה שיש דברים שהם מעבר להיגיון הבריא. והיגיון בריא, כך לימדו אותנו חכמים ראויים לשמם, מהרקליטוס ועד באואר ועוד, הוא תמיד אבולוציוני. וכבר הזהיר הראס"א (רבנו אנטואן סנט אכזופרי) מעצי הבאובב. הם באים בכל הצורות ובכל הגדלים.
אודי מנור
* * *
אולי אימא רעבה?
על שלושה סיפורים מאת איטה טיטלבוים
פורסמו ב"חדשות בן עזר" – 4.11.10, 25.11.10, 28.3.19
איכשהו נעלמו מעיניי שלושה סיפורים אלה שפורסמו בחב"ע, כמצוין בכותרת, ואני קיבלתי אותם באדיבותו של העורך. המחברת, איטה טיטלבוים, שם הנעורים של "המסתורית" – יהודית בן-עזר, מתארת בהם את ילדותה בצל מלחמת העולם השנייה, כשאביה, בתושייה שהצילה את משפחתו – אשתו ובתו, ברח עימן מווארשה עם פלישת הנאצים לפולין, אחר כך לביאליסטוק, משם, בתחילת מבצע ברברוסה, למינסק, ומשם לכפר במחוז אסטראחאן שעל גדות הוולגה.
הקטע שנגע מאוד לליבי מתאר את האם המחליטה לבקר את בעלה האסור בכלא משום שהעלילו עליו גניבה. כדי לממן את הנסיעה, היא מוכרת את טבעת הנישואין שלה. הנסיעה מתרחשת ביום חורף קשה, והיא נאלצת להשאיר את בתה לבדה בחדר, ומציידת אותה במה שיכלה – חצי כיכר לחם. האם היתה אמורה לחזור באותו היום, אבל בכלא סירבו לקבל אותה כי חלפה שעת הביקורים, לכן היא נאלצה להתחנן אצל איכרה בשוק שתאפשר לה ללון אצלה בתשלום, כי לא היה שום סיכוי להישאר בחוץ בקור הנורא. האם חוזרת הביתה למחרת, ומוצאת שהבת לא סיימה לאכול את הלחם, כי חשבה בליבה שאולי אימא תחזור רעבה.
הקטע המרגש הזה מזכיר לי את ילדותי באותן שנים ממש (אני והמחברת בני אותו הגיל), כשאימא היתה יוצאת מהמרתף בו התגוררנו כדי לחפש טרף לשני ילדיה, אחי הגדול, שנזרק מבית הספר, כמו כל הילדים היהודים, בילה את כל היום בבית הכנסת, שם קיבל פרוסת לחם וחצי ביצה קשה בתמורה לכך שהוא משתתף בשיעורים שהרביצו מורים יהודים שפוטרו מהמוסדות הממשלתיים. אני הייתי נשאר לבד במרתף הקר במשך שעות רבות, ולפעמים, כשהיה עוצר, ואימא לא יכלה לחזור באור יום. אימא היתה חוזרת עם צנצנת חלב ואורז, והיתה מחממת בפתילייה, כשאנחנו מתחממים סביבה. ואני הייתי שואל את אימא מדוע אינה נהנית כמונו מהמעדן הזה (אורז וחלב), והיא היתה אומרת שכבר אכלה, ואני ידעתי בלב שהיא שיקרה, כדי לא "לגזול" אוכל מפי גוזליה.
באותו הסיפור מתארת המחברת כיצד בהישארותה בודדת בחדר, היתה משקיפה מהחלון ורואה טטרים רוכבים על חמורים מוכרים יוגורט, ומראות אלה הפחידו אותה. שוב, דברים אלה מזכירים לי את שהותי בודד במרתף, שבו היה צוהר קטן, שעליו צייר הכפור ציורים גיאומטריים, שהיו עבורי מקור לסיפורים שסיפרתי לעצמי כדי שירגיעו אותי.
בסיפורים אלה של איטה אנו פוגשים את הסבתא בקריית חיים, שהיתה כמעט חירשת, והיתפללה בעברית במבטא אשכנזי, היא שלימדה אותה יידיש, וקודם, כאשר הם עדיין במחוז אסטראחאן, איטה היא יהודייה יחידה בגן, ובליבה נוהה אחרי סמלי הנצרות – צלב, תמונת מאריה. מקרה דומה קרה לחבר שלי שהוריו הפקידו אותו עבור תשלום למשפחה נוצרית, לפני שהם עצמם נספו בשואה, והוא נשאב אל האמונה הזאת, וכאשר קרוב משפחה בא להחזיר אותו לעמו (תמורת תשלום למשפחה הנוצרית), הילד ממש התמרד. למותר לציין שאותו חבר הפך לבן יקר של עמו, והקים כאן משפחה לתפארת.
המספרת, שגרה בילדותה עם משפחתה בכפר במחוז אסטארחאן, ראתה את הבזקי המלחמה הנוראה שהתרחשה בסטלינגרד הקרובה, וצריך לציין שקורות ילדות קשות, כמו שהיא חוותה, נועדו רק לילדים המאושרים שניצלו מהתופת, מיליון וחצי ילדים לא זכו לכך, רבים מבני משפחתה של איטה עצמה נספו בשואה.
משה גרנות
* * *
שלושה סיפורים
לישועתך קיוויתי
מסדרון ארוך וצר, זה מה שנותר מהמרפסת הגדולה והיפה בביתה של סבתא. המרפסת בעיבורה של חצר גדולה בה נטועים עצי פרי מכל המינים, ועציצי קקטוס מקשטים את שוליה.
דודי בונים – "Uncle Ben" – מארה"ב, איתר אותנו ברוסיה, בעזרת הצלב האדום, בכפר קטן במחוז אסטרחן. (מאז ועד היום לא פסק הקשר, אני ובתו היחידה בת גילי חברות טובות).
דודי כתב לאבא שמחכה לנו "בית" בבית של סבתא בארץ ישראל. בבית הגדול היו שלושה חדרים, שבשניים מהם גרו משפחות בנות ארבע נפשות כל אחת.
סבתא היתה חייבת לוותר על המרפסת למורת רוחה. המרפסת שהפכה תוך מיספר חודשים לחדר עבורנו, בנה, כלתה ונכדתה שעלו לארץ לאחר כשש שנות נדודים ברחבי רוסיה, ושנתיים במחנה עקורים בגרמניה.
במסדרון הצר, שבקצהו נבנתה מרפסת קטנה, ישבה סבתא על כיסא-נוח "של פעם" והיתה מביטה בשמש השוקעת וממלמלת מילות תפילה שמהן לא הבנתי דבר מלבד שתי מילים שנחרטו בזיכרוני: "שוסחה קיוויסי."
שבועיים לאחר שהגענו ארצה באונייה "פן יורק" ושוכנו בבית עולים בבנימינה או פרדס חנה (לא זכור לי בדיוק) נסענו אבא ואני לבקר את סבתא בקריית חיים. בית יפה, מוקף עצי נוי ועצי פרי לרוב – קידם את פנינו, לא ידעתי שיש בתים כאלה ולא היכרתי עצי פרי.
אינני זוכרת את המפגש. לא זוכרת אם חיבקה אותי או אני אותה. סבתא היתה כבדת שמיעה, והקשר עימה היה בהתכתבות.
סבתא ילדה חמישה ילדים בביאליסטוק, פולין. את בונים, שעזב לאמריקה בתחילת המאה ה-20 ושם בנה את ביתו. את לאה, בוגרת סמינר מורות בווילנה, שנישאה, ילדה שני ילדים, הספיקה ללמד עברית ילדים בדויד-הורודוק, ונספתה עם משפחתה בשואה. את נחמה, שעלתה לארץ ישראל ב-1932, בנתה בית והביאה את הוריה לארץ. גם היא בוגרת סמינר בווילנה. נחמה היתה אחת המורות הראשונות בקריית חיים, והיא נפטרה בגיל צעיר. את עלי, מוסיקאי מוכשר שנעלם במהלך המלחמה, ואותר עיוור וערירי ברוסיה, לאחר המלחמה. היא ילדה גם את צעיר בניה, ברוך – אבי, שלא הספיק לרכוש השכלה, התגייס לצבא הפולני בגיל צעיר, ולאחר שחרורו פגש את אימי בווארשה.
סבתא גדולת המימדים, כהת העור (הורישה גם לאבא את השיער השחור והעור הכהה) והמבט העצוב – לימדה אותי לכתוב ולקרוא אידיש, והיתה חולקת עימי את עיתון ה"פורוורטס" שבנה באמריקה היה שולח לה.
סבתא התפללה לאלוהים כל ערב, עצובה ולפעמים בוכה, שניים מילדיה המשכילים והמוצלחים נספו בשואה, השלישי מקום הימצאו לא ידוע. רק צעיר בניה, ה"פרחח", הערים על רודפיו והצליח לשרוד ולהציל את משפחתו.
המילים הלא מובנות שלה קיבלו פירוש רק כשבגרתי. "לישועתך קיוויתי" התפללה סבתי, ו"הוא הושיע".
שלוש שנים לאחר בואנו ארצה נפטרה סבתי בייסורים גדולים, כשאימי סועדת אותה, בביתנו. חודש מאוחר יותר נולד אחי הצעיר.
פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 588 מיום 4.11.10
השוקולד הראשון שלי
אבא אמר לאמא שהמלחמה נגמרה. אני בת שש. לא ידעתי שהיתה מלחמה. גם לא ידעתי שיש שוקולד וצעצועים למיניהם. לא חסר לי שום דבר. כל מה שרציתי קיבלתי. רציתי שיתלו על צווארי צלב כמו לחברותיי בגן (אבא נקב חור במטבע והשחיל בו חבל דק ותלה על צווארי), וגם ביקשתי שישימו תמונה של מריה הקדושה באחת מפינות החדר כדי שאוכל לכרוע על ברכיי ולהתפלל.
גרנו בכפר קטן ברוסיה. את שם הכפר אינני יודעת עד היום. שנים רבות עברו עד שידעתי שהכפר שכן במחוז אסטרחן על יד הוולגה. (יש 420 כפרים ועיירות במחוז אסטרחן).
החיים בכפר היו שלווים עבורי. אבא ואמא עבדו. אבא היה איש התחזוקה של המאפייה המקומית (רוב הגברים המקומיים היו מגוייסים) והיה מביא בצק תפוח מוכן לאפיית לחם. אמא עבדה בבית חרושת לדגים. בגיל המתאים הייתי בגן, ילדה יהודייה יחידה. ילדה בהירת שיער שמנמנה ועם לחיים אדומות.
אהבתי את הגן ובעיקר את הגננת היפה, שמלחים צחורי מדים היו באים לבקר אותה ונושאים אותי בזרועותיהם. אותי, הילדה היהודייה הבלונדינית.
לא זכור לי שדיברו איתי על מלחמה. גם לא סיפרו לי שאנחנו גרים בכפר הקטן בגלל שברחנו מווארשה הכבושה על ידי הגרמנים. אבא אמר שהגרמנים הורגים אנשים ושיהרגו גם אותנו אם לא נברח משם. אמא, בחוסר רצון, ואבא – ארזו את מעט החפצים שהיו ברשותם, ארזו גם אותי בתוך כר ונדדו שנים ברחבי רוסיה עד שהדרימו והתיישבו בכפר הקטן.
ואולי כן ידעתי שיש מלחמה. באחד הלילות, עוד בטרם הגענו לכפר, הרכיב אותי אבא על כתפיו ויצאנו לצפות באורות הגדולים "בכוכבים הנופלים". סטלינגרד הופצצה קשות ואנחנו היינו במרחק מספיק כי לראות זאת בלילה.
כנראה שבעמקי ליבי בן החמש ידעתי שמשהו לא טוב מתרחש, כשחברתי מהגן הזמינה אותי לביתה לראות את אביה שחזר מהמלחמה קטוע רגל. כי בדרך בחזרה הביתה ידעתי שאני צפויה לעונש כי לא חיכית לאימי על יד ביתנו בשובי מהגן. והדרך היתה קשה, ובכיתי. בכיתי אולי מרחמים על אביה של חברתי או כי הרגשתי שאני עצובה. ואז הגיעו "המחפשים", אמא ואבא, והעונש איתם. הישבן האדים. לא סלחתי על העונש.
אבא אמר שכנראה נעזוב את הכפר בזמן הקרוב. לא אלך יותר לגן ולא אראה את הגננת האהובה עליי אבל גם לא יחפפו כל ערב את ראשי בנפט כדי להפטר מהכינים הענקיות שהיו שורצות בשערותיי במשך היום.
הגיע מכתב מדודי בונים באמריקה. הוא חיפש דרך הצלב האדום את שני אחיו ואחותו שנותרו באירופה ומצא רק אותנו. כעבור זמן לא רב הגיעה גם ה"חבילה" הראשונה. שק יוטה ובתוכו חבילה מתפוררת. ה"חבילה" נדדה כשישה חודשים ברחבי רוסיה כשתכולתה מתמעטת. כשהגיעה אלינו ופרמנו את השק התפזרו מתוכו סוכריות צבעוניות בטעם שלא הכרתי. טעם שוקולד.
ה"חבילות" ליוו אותנו הרבה שנים. בעיקר אהבתי את הסוכריות הצבעוניות. (לימים ידעתי שאלה היו סוכריות (M&M's. ה"חבילות" ליוו אותנו שנתיים במחנות העקורים בגרמניה, ובתקופת הצנע בישראל. דודי בונים לא היה עשיר גדול אבל דאג שנאכל טוב, שנתלבש יפה, שנקרא את עיתון ה"פֿאָרװערטס", וכמובן שננשנש את הממתקים הצבעוניים שעד היום טעמם אינו דומה לאלו שהגיעו ב"חבילה".
פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 594 מיום 25.11.10
חצי כיכר לחם
"מכרתי את טבעת הנישואין כדי שיהיה לי מספיק כסף לנסוע לבקר את אבא בבית הסוהר." סיפרה אימא כשבגרתי והתחלתי לשאול שאלות על הקורות אותנו במלחמת העולם השנייה. אבא שלי, שהיה איש ישר ותמים, בניגוד למראהו הזקוף ויפה התואר, ישב בכלא כי אחד מעמיתיו לעבודה בבית החרושת לדגים העליל עליו שגנב דגים.
היינו ברוסיה במנוסה מהגרמנים ש"רדפו" אחרינו ואחרי עוד הרבה יהודים בניסיונם לכבוש את רוסיה. הם נעצרו ואנחנו המשכנו לברוח.
"עזבתי אותך לבד בחדר בו גרנו והשארתי על השולחן חצי כיכר לחם שיספיק עד שאחזור בערב. וביקשתי מהשכנים שישגיחו עלייך. היה חורף קשה. חציתי את הנהר הקפוא והגעתי לעיירה בה היה כלוא אבא בבית הסוהר. השומר אמר ששעות הביקור הסתיימו ושאחזור מחר. לא הכרתי איש ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה."
אימא ואבא הצעירים, ואני בזרועותיהם, הצליחו להימלט מוורשה הכבושה על ידי הגרמנים לאיזור שהיה בשליטת הרוסים. הם נמלטו לכיוון ביאליסטוק, עיר הולדתו של אבי. ביאליסטוק היתה מוצפת פליטים ממערב פולין, שנמלטו מהגרמנים. אימא ואבא לא הצליחו למצוא מקום מגורים ופנו לכיוון מינסק, לעיירה דויד הורודוק, בה גרו אחות אבי, לאה, בעלה אברשה, ושני ילדיהם. לפני שהעיירה הפכה להיות תחת שלטון הרוסים, היה אברשה מנהל בית-הספר "תרבות", מהרשת המפורסמת, ולאה היתה מורה בו. בעזרתם נמצאו לנו מגורים צנועים. אבא עבד בביאליסטוק והיה מגיע בסופי שבוע.
לימים אבא זיהה מטוסי קרב גרמניים טסים מעל האיזור והוא הבין שהגרמנים הפרו את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ על חלוקת פולין והם מתכוונים לפלוש לרוסיה. הוא החליט להמשיך להימלט דרומה-מזרחה לתוך רוסיה, החלטה שהצילה את חיינו.
היינו במנוסה מן הגרמנים. הייתי צעירה מדי מכדי לזכור, אימא לא סיפרה, ואולי שכחתי, ולכן כנראה לא אדע לעולם היכן בדיוק היינו ברוסיה כאשר אבי נאסר.
אימא המשיכה לספר: "לא היכרתי איש בעיירה ולא ידעתי היכן אעביר את הלילה, וכמובן שדאגתי לך שנשארת לבד. שוטטתי בעיירה והגעתי לשוק שהיה די דליל מאנשים, כנראה בגלל הקור העז. פניתי לאחת הנשים ושאלתי אם אוכל ללון אצלה, תמורת תשלום. למזלי היא ענתה בחיוב."
לא זכור לי שמישהו התעניין בי כשנשארתי בחדר לבד. הייתי אולי בת שלוש או ארבע ופחדתי. במרכז החדר עמד תנור מתכת גדול שהיה אמור לחמם את החדר. בחלקה העליון של של דלת-הכניסה היה חלון שדרכו הייתי צופה על החוץ. הייתי עולה על כיסא ומביטה לעבר האנשים העוברים ברחוב. ראיתי אנשים שלא דומים לנו מגיעים עם חמורים שעל גבם מכלים, ומתוכם היו שואבים נוזל לבן ומוכרים לעוברים ושבים. לימים ידעתי שזה היה יוגורט, וכי האנשים היו קלמיקים או טטרים, ולמשקה היה ריח מיוחד. כאשר החלו לשווק בארץ יוגורט-קֵפִיר, הריח הזכיר לי את ריחו של המשקה הלבן של ילדותי.
אימא סיפרה: "הצלחתי לבקר את אבא למחרת היום. על פי מראהו היה ברור שקשה לו בכלא ואולם לפי דבריו, תבונת הכפיים שלו עזרה גם כאן. כאשר השתחרר היה חולה במלריה. היה כל כה רזה וחולה שהייתי צריכה לתמוך בו כשהתחיל ללכת."
אימא כאמור לא שבה הביתה באותו ערב, כפי שהבטיחה. לא זכור לי איך ישנתי או אם ישנתי בכלל. התחושה היחידה שזכורה לי היא הפחד מפני האנשים עם החמורים. סיפרו שהם חוטפים ילדים, ואני הייתי לבד.
אימא שבה למחרת וראתה שלא סיימתי לאכול את הלחם. לדבריה אמרתי לה: "חשבתי שתהיי רעבה כשתשובי והשארתי לך קצת מהלחם."
פורסם לראשונה בחדשות בן עזר 1431 מיום 28.3.19
איטה טיטלבוים
* * *
11 שירים, סוף דצמבר 2022
*
אֶפְשָׁר הַיּוֹם לִכְתּוֹב שִׁיר
עַל קִיר, חָשַׁב הַמְּשׁוֹרֵר.
הַחוֹלְפִים וְהַחוֹלְפוֹת
אוּלַי יַעַצְרוּ,
אוּלַי יִנְעֲצוּ מַבָּט;
אוּלַי יִנָּעֵץ בָּהֶם הַשִּׁיר
וְאוּלַי יַחַלְפוּ עַל פָּנָיו
כָּכָה סְתָם, לְלֹא מַבָּט.
היוצר
זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי
חָשַׁב, כָּל הַכְּנָסִים
וְהַהִתְכַּנְסֻיּוֹת;
אֲנִי מִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ עַצְמִי
וּמִזֶּה יוֹצֵא לִי מָה.
מָה לִי וְלַכְּנָסִים?
מָה לִי וּלְהִתְכַּנְסֻיּוֹת?
*
הִיא יוֹשֶׁבֶת עִם הָעִתּוֹן,
בְּיָדָהּ כּוֹס קָפֶה
וְלֹא עוֹשָׂה חֶשְׁבּוֹן.
הַיּוֹם נָאֶה
אַךְ מִי יוֹדֵעַ
מָה יֵלֵד יוֹם?
עלייה לקבר
קְרוֹבִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם
שׁוֹכֵב פֹּה כְּשֶׁלֶד,
חָשַׁב הָאִישׁ שֶׁחָלַף
בֵּין הַקְּבָרִים
עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל
קֶבֶר קְרוֹבוֹ.
זֶה מַעֲלִיב שֶׁהָיוּ אֵי-פַּעַם
אִישׁ אוֹ אִשָּׁה בַּחֶלֶד
וְאֵינָם עוֹד.
אַתָּה יָכוֹל לִזְעוֹק
מִכָּאן עַד תֵּל-אָבִיב
אַךְ זֶה לֹא יַעֲזוֹר.
הבית לרשותו
אִשְׁתּוֹ נִפְטְרָה
בָּנָיו נָפוֹצוּ
הוּא לְבַדּוֹ
סָפוּן בְּדִירָתוֹ כְּמוֹ
עַל אָנִיָּה
בְּיָם שׁוֹקֵט
נוֹסֵעַ-לֹא-נוֹסֵעַ.
הקשישה
מִפְּקִידָה לִפְקִידָה
הִיא מַקְפִּידָה
לְהַפְקִיד כְּסָפִים
בְּחֶשְׁבּוֹנָהּ
שֶׁיִּהְיוּ לָהּ
לְעֵת מְצוֹא
לְעֵת מָצוֹק.
מדירה לדירה
הִרְהֵר אָדָם שֶׁעָבַר דִּירָה:
אֲנִי נוֹטֵל עִמִּי מִלְּבַד הַדְּבָרִים
גַּם זִכְרוֹנוֹת.
סַבָּלִים פּוֹרְקִים אֶת הָרָהִיטִים
וְהַזִּכְרוֹנוֹת עִמִּי נִשְׁאָרִים.
האיש החשוב
הוּא יָצָא מִן הַמִּשְׂרָד
הִתְיַשֵּׁב בְּבֵית-הַקָּפֶה שֶׁלְּיַד
וְאָמַר מָה שֶׁאָמַר.
אֲנָשִׁים הִתְקַבְּצוּ סְבִיבוֹ
וּפְעוּרֵי פֶּה הֶאֱזִינוּ לוֹ.
הוּא אֶת הַקָּפֶה שֶׁלּוֹ גָּמַר
וּלְמִשְׂרָדוֹ חָזַר.
השען
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁעוֹנִים
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁעוֹת
חָשַׁב הַשֶּׁעָן –
וּמָה יוֹצֵא לִי מִזֶּה?
אֲנִי לֹא מַרְוִיחַ זְמַן...
על כלבים ואנשים
[א] דְּמָמָה
שׁוּם יִלְלַת שִׂמְחָה
לֹא מְקַבֶּלֶת אֶת פָּנָיו
בְּהִכָּנְסוֹ בְּדֶלֶת בֵּיתוֹ:
מֵת הַכֶּלֶב
וְהוּא מֵת מִצַּעַר.
[ב] הכלבה חולה
הִיא הִתְרַפְּקָה עָלֵינוּ,
לִטּוּפֵינוּ גָּרְמוּ לָהּ
שִׂמְחַת אֵין-קֵץ.
לִקְרַאת הַקֵּץ
הַאִם קִוְּתָה,
הַאִם צִפְּתָה
שֶׁלִּטּוּפֵינוּ יַעֲשׂוּ מָה?
אילן בושם
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
קורות בית שני על פי יוסף בן מתתיהו
הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשפ"ג
המרצה – ד"ר משה גרנות
תרומתו של יוסף בן מתתיהו לתיאור האירועים בימי בית שני. על מה הוא מסתמך כשהוא סוטה מהטקסט המקראי? מהם המקורות שלו? אילו השפעות מוחשות בכתיבתו?
דף עזר יחולק למשתתפים
ההרצאה מתקיימת בחדר המחתרת
ביום ב', 2.1.2023 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
* * *
יעקב זמיר
ויסקי במדבר
מ"זיכרונות מעולם הרפואה שלי"
בעבר קיים היה הנוהג לשלוח לרופאים סלי שי עם פרחים, בקבוקי ויסקי ומעדנים אחרים לאות תודה על מעשיהם. היום הזמנים השתנו.
במחלקות מסוימות בבית החולים, משלוחי השי היו רבים יותר מאשר באחרות. למשל, במחלקה הפנימית מתאשפז קשיש שבבואו סבל מאי ספיקת לב, ובצאתו לביתו הוא עדיין סבל מאותה מחלה רק במידה פחותה יותר. כאן היו משלוחי השי מעטים יחסית.
לעומת זה, במחלקה האורולוגית, למשל, בא המבוגר עם חסימת שתן וגידול בבלוטת הערמונית (היא הפרוסטטה הידועה לשמצה), ואחרי טיפול ניתוחי הוא מצא את עצמו שמח וטוב לב על שהוא יכול להשתין בקשת ומשוחרר מדאגות ומחרדה. במצב כזה, לא התקבל על הדעת (אז) שהוא יעזוב לביתו מבלי להודות בצורה מכובדת לצוות שעזר לו, ובמיוחד לרופא האישי שניתח אותו וגאל אותו מייסוריו.
כיוצא בזה במחלקת היולדות, ששם השמחה שורה תמיד. כך שרובן הגדול של היולדות, לא עזבו את המחלקה בלי להותיר אחריהן מתנה לצוות, ובפעמים שבהן זכרה היולדת גם את הרופא שטיפל בה, היתה מודה גם לו במשלוח שי כזה או אחר.
אני, הרופא הצעיר שטיפלתי במסירות רבה בפציינטיות שהיו בטיפולי, זכיתי למשלוחים רבים. זרי פרחים גדולים עם מכתבי תודה (שמורים עימי עד היום), שיקים עם סכומי כסף (החזרתי את כולם בתודה). הארון בביתי התמלא בשוקולדים ובבקבוקי משקאות לרוב. וכי כמה יכולנו אנו ואורחינו לשתות? אחרי שחלק מזה הלך למתנות, וחלק אחר הוכנס לעוגות שאישתי אפתה (עם כמויות ויסקי מוגזמות שמי שנתכבד בהן נמנם תוך שניות), עדיין נשארו מהם.
עיקר המתנות היה תרומות הכסף שנתרמו למחלקה לרכישת ציוד רפואי (במקרה אחד נתרם סכום של כמה אלפי דולרים). היו גם מחוות של אמנים ומוסיקאים שונים מבין אלה שטופלו בבית החולים. אלה כיבדונו בערב עם מופע מיוחד לכבוד הצוות, ועוד.
מקרה מעניין במיוחד היה מקרהו של גבר אחד שנכח בדרמה בו כיכבה אשתו היולדת.
השתוללה אז מלחמת ההתשה הזכורה לשמצה (בה גם נפצע קשה חברי הטוב ועמיתי לעבודה בבית החולים). אני הועברתי באותה תקופה לשרת בחזית הדרום כרופא צבאי. באחת הפעמים בהן נקראתי לשירות שם, גוייסנו, עשרות רופאים, לאייש את הגזרה הדרומית ליד תעלת סואץ ובדרך לשם. צוידנו בנשק אישי, תרמיל מרפאה של רופא ועוד ערכת לוחמה אטומית כימית וביולוגית, וכמובן גם נשק. יחד עם הציוד האישי שהבאנו מן הבית, נדחסנו ועלינו על אוטובוס אגד ישן ובלתי ממוזג שנשם ונשף בכביש המדברי. החום היה כבד מנשוא ולדרך לא היה סוף. כל שראינו היה קו שחור של הכביש מולנו, שמיים חומים מעל, וחול וחול וחול מסביב. לא עץ ולא זכר של שיח. מדבר שממה אמיתי. היו גם הזבובים הרבים שהטרידונו והוציאו אותנו מדעתנו, ומן הנמנום בו חיפשנו מפלט מדומה לרגע.
פתאום החליט הנהג להפעיל את הרדיו, ממנו בקעו קולות צורמים שנקלטו בקושי, אך היטב הציקו לנו והפרו את שלוות המדבר כמות שהיא. הרמתי את ידי ומשכתי בחוט הפעמון שבתקרה. מן המושב שליד הנהג התרומם לו נהג-המשנה ושאל מה העניין. סימנתי לו עם יד על האוזן כלומר תנמיך בבקשה. הוא מילא את בקשתי אך מיד פנה אליי ושאל בפני כול, "תגיד אתה לא הדוקטור המיילד מבית חולים זה וזה?" – הנהנתי לחיוב. אז הוא פרץ בזעקת התלהבות "ואלָלה, אתה הצלת את החיים של אשתי. אני זוכר שבשלוש בבקר היא היתה במצב מסוכן ואתה רצת לנתח אותה, והבאת לנו ילד יפה לעולם והכל בסדר גם עם האישה וגם עם התינוק. איזה גדול אתה!!"
הרופא שישב מאחורי פלט בלחש, "לפחות הוא הביא לך אחר כך איזה ארגז ויסקי?".
אחרי מספר שניות המשיך נהג-המשנה, "תגיד דוקטור, אולי אתה רוצה לשתות משהו קר?"
למשמע המילים "משהו קר" התיישרו כל רפויי הגב והמנומנמים, הושיטו צוואר ופתחו עיניים לרווחה! משהו קר, פה באמצע המדבר הזה כאשר המים רותחים במימיות?
אני עונה "כן תודה," בחושבי שהוא מתבדח. אך הנ"ל ניגש לארגז הקירור שליד הנהג ושלף ממנו בקבוק טמפו מטפטף מים, שרק מראהו הוריד ריר מהגופים המיובשים שלנו.
"הנה בבקשה דוקטור."
גמעתי ממנו גמיעה אחת ומיד הושטתיו לסובבים. זה חיש התרוקן אחרי השלוקים המרובים שנסחבו ממנו, והבקבוק הריק הוחזר בתודות לנהג-המשנה. הלה לא סיים בכך, כי אם פתח שוב את ארגז הקירור והושיט לי בקבוק שני לאמור, "עכשיו אתה חייב גם לשתות בעצמך באמת." מזה כבר גמעתי שני שלוקים והיתר כמובן שהסתובב בין הראשים המשורבבים של החבר'ה.
האיש שמאחורַי אישר שאמנם הטמפו הזה כאן ועכשיו שווה יותר מארגז הוויסקי שלא נשלח אז.
במקרה, זמן מה אחר כך, הזדמנו למסיבה בה נוכחו הרבה רופאים מאותו בית החולים בו עבדתי. היתה שם גם אשתו של חברי שעבד במחלקה האורולוגית. הנשים דיברו ביניהן גם בנושא המתנות עם המשקאות החריפים והבונבוניירות שממלאים את הארונות במטבחינו.
אמרה אשת חברי האורולוג, "אני לוקחת אותם לבעל המכלת שלידנו, והוא מזכה אותי במחיר הבקבוק קצת פחות."
מישהי ענתה לה שזה לא נעים כל כך.
השיבה לה הראשונה: "זה כמו להיות זונה, בהתחלה לא נעים ואחר כך מתרגלים..."
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
11.2022
* * *
ריבלין ראובן, שכן, נשיא ואח של אבנר,
קווים מעטים לדמות
רובי ואביו הפרופסור המזרחן, מתרגם הקוראן, היו שכנים שלנו וטבעי שבן כיתתי אבנר, אחיו החורג של רובי, הזמין אותי לביתם, שם בחצר הקטנה טווינו חלומות ושיחקנו משחקים, כשאחד הנוכחים הוא השכן, ממול הגיאולוג יוסי לנגוצקי, שהיטיב להסביר איך מוחקים מדפי העבודה שורות לא רצויות, ולהבקיע גולים עם כדור הטניס שלא פעם הגיע לדלתו של הסופר דב קמחי שנזף בנו קלות, אבל איפשר את המשך המשחק. קמחי היה שכן של ריבלין דלת ליד דלת.
משפחתי היתה מיודדת עם האם, רעיית הפרופסור ובין היתר, היתה זהות מפלגתית, משפחתי תמכה ב"ציונים הכלליים" ואילו משפחת הפרופסור תמכה ב"חרות". היה זה לפני איחוד המפלגות ו"ההתמתנות" של "חרות", שזכרו לה את הפיצוצים ב"מגרש הרוסים", פיצוצים שגרמו לנזקים בחנות המשפחתית ב"בניין מצפה" ושחייבו התקנה חדשה של ויטרינה. ואכן האיחוד של המפלגות נחשב בשעתו לנס, הדומיננטיות של "חרות" התקבלה בהבנה.
אבנר, הקרוי ריבלין, שם אביו שהלך לעולמו היה בנימין, שם משפחה אחר המעיד על אימא משותפת ולא אב משותף. אבנר ורובי , שניהם עורכי דין, לוחמי צדק, צנועים ועושי טוב, נראה שכנשיא וכעורך דין מממש את מה שהיה כתוב על הכניסה לבית – "והצנע לכת". כללו של דבר, היינו ידידים שלא מאותה דעה ומפלגה וזה בלט בפעילות שלי לאחר הימים ההם, כשהייתי העורך של עיתון "המשמרת הצעירה" של מפא"י וקיבלתי הערות לשוניות מרובי, שלא מחה על פעילותי הכאילו פוליטית. אומנם הרציתי הרבה במועדונים ורכזתי את "מועדון בארי ברחביה" אבל הייתי פתוח לדו שיח ידידותי עם "החרותניקים", שהיה נעים להיות בחברתם ולנהל איתם דו שיח "ירושלמי" כאשר לשתי המשפחות שורשים עמוקים בירושלים ודאגה משותפת לאופייה ולצביונה של העיר...
יונתן גורל
* * *
בַּשְּׁבִיל הַזָּהוּב
עֲצֵי פְּרִי לְסוּגָיו
גַּדְּלוּ בַּחֲצַר יַלְדוּתִי.
עִם הֶמְיַת צִפֳּרִים
עֲנֻגָּה
בְּצֵל כָּל הַפֵּרוֹת
בְּגַן חֲצֵרִי
כְּשֶׁתְּכֵלֶת שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִי
בַּחֲלוֹמִי.
מְהַלֵּךְ שָׁלֵו
חֲרִישִׁי
בַּשְּׁבִילִ שֶׁהָיָה פַּעַם
שְׁבִילִי.
פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן
הִדְלִיקוּ אוֹר מֻזְהָב.
הוֹרַי מְפַזְּזִים זִמְרָתָם
אוֹכְלִים מִן הַפְּרִי
מוֹשִׁיטִים יָד
"בּוֹא שֵׁב לְיָדִי."
רְאִיתִים כֻּלָּם
אֶחָד לְאֶחָד
גַּם אֶת אָחִי וְאֶסְתֵּר
דּוֹדָתִי.
מְאִירִים וּנְמוֹגִים
כְּעָב
וְאַחֲרֵיהֶם
שְׁבִיל זָהָב.
* * *
על הספר "ביבי – סיפור חיי"
מאת בנימין נתניהו
סיימתי לקרוא בספרו של בנימין נתניהו "ביבי – סיפור חיי". הספר מעניין מאוד. כיצד הגעתי לקרוא בספר? (מלבד העובדה שרכשתי אותו בהנחה בסטימצקי נהריה)? – בשעתו פורסם כי לרגל תוכנית המאה ביו טיוב של גדי טאוב, תיערך שיחת עומק עם בנימין נתניהו. האזנתי בעניין רב. בין שלושה האישים הגדולים שביבי בחר וציין – היה בן משפחתי, דודו של אבי אבנר –אהרון אהרנסון. ביבי לא חידש עבורי דבר אבל שמחתי שהכיר בגדולתו ובתרומתו של אהרון אהרנסון.
איני מוזמנת לכנסים [מאז פטירתה של הגברת רבקה אהרנסון] שנערכים בבית אהרנסון בזיכרון יעקב ובחווה בעתלית. לאחרונה – בנימין נתניהו אורח-כבוד בכנסים אלו. עקב השערתי [יותר נכון לפי עדותו בע"פ של המשפטן ד"ר נתן ברון ז"ל] – לגבי ההון הרב הצבור בקרן הפרטית הסגורה ע"ש אפרים פישל אהרנסון ז"ל – נראה לי אבסורד הסכומים הגדולים שבנימין נתניהו תורם בשם מדינת ישראל. מבחינתו – מוטב היה אם היה חוקר זאת מראש ועדיף שהיה תורם סכומים אלו לנכי צה"ל או לגופים אחרים במדינת ישראל הזקוקים באמת לסיוע ולתמיכה.
בספרו האוטוביוגרפי ביבי מציין פה ושם את הערכתו לאהרון אהרנסון ולתרומתו לעם ישראל. הספר סוקר בשפה רהוטה את תולדות חייו של בנימין נתניהו. ילדות בירושלים, נעורים בארה"ב, שירות בצבא [מעבר לשירות חובה] ביחידה התנדבותית. לימודיו בארה"ב והמאורע המשפיע ביותר בחייו – נסיבות מותו של אחיו –יוני נתניהו.
חייו של בנימין נתניהו שזורים בחיי כל אחד מאזרחי ישראל ומעניין לקרוא על אירועים אלו מזווית הראיה של אדם שהיו בידו הכוח והיכולת להשפיע על האירועים. לכן מומלץ לקרוא את הספר. אני מעריכה ביותר את בנימין נתניהו לאור העובדה שבמשך כ-12 שנות היותו ראש הממשלה בישראל – לא היתה מלחמה רצינית בישראל. הערכה זו התגברה אצלי עם קריאת הספר. נוכחתי לדעת שגישה בוגרת ואחראית זו התגבשה בו במודע לאור ניסיון חייו.
אני חולקת על ביבי ותיפקודו כראש ממשלת ישראל עקב אירועים שאירעו בישראל במגזר ההתיישבותי ובתחום החקלאות, שהוא לא נקף אצבע למנוע אותם ולהכיר בנזק הרב שנגרם לאזרחים.
לדעתי – ניתן לקרוא לו מנהיג בישראל, ולו רק בזכות תבונתו ואופיו לנתב את מדינת ישראל ללא מלחמה בעת כהונתו.
חג חנוכה שמח.
מלי טויב [אהרנסון]
יום שישי, 23.12.2022
מושב בן עמי
* * *
שׁוּרוֹת שֶׁכָּתַב דֹּב
עִם שֵׂכֶל קָטָן מְאוֹד
בְּיוֹם שֵׁנִי, בְּיוֹם חָמִים,
תַּגִּידוּ שֶׁאֲנִי תָּמִים,
פִּתְאוֹם שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי:
"אִם מִי זֶה מָה, אָז מָה זֶה מִי?"
בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הָיָה דֵּי קַר,
הִרְגַּשְׁתִּי עוֹד יוֹתֵר מוּזָר,
כִּי הַסִּפּוּר עוֹד לאֹ נִפְתַּר,
מָתַי הַיּוֹם יִהְיֶה מָחָר?
בִּרְבִיעִי הָיָה נֶחְמָד,
אֲבָל חָשַׁבְתִּי לִי בַּצַּד,
שֶׁלּאֹ בָּרוּר לְאַף אֶחָד
עַל מָה וְלָמָּה וְכֵיצַד.
בַּחֲמִישִׁי שׁוּב הִתְקָרֵר,
וכְלָ הַיַּעַר הִצְטַמְרֵר,
כִּמְעַט אֵין אִישׁ שֶׁיְּבָרֵר
פָּחוֹת מִכַּמָּה זֶה יוֹתֵר.
בְּיוֹם שִׁשִּׁי –
מתוך "פו הדב" מאת א.א. מילן בתרגום רועי חן בהוצאת כתר ספרים, 2022.
* * *
מיכל סנונית
בא לקלל ונמצא מברך
תשובתי לנעמן כהן
התפעלתי ממאמרו של נעמן כהן, שאצר בתוכו את כל הידע, לכאורה, שאגר בחייו. איזה שיטפון. אינני מתיימרת להתחרות איתו. קטונתי. ומירב הפרטים שהוא מעמיס על מאמרו המתפשט לאורך ההיסטוריה האנושית, גם מה שמוכר לי וגם מה שאינו מוכר – הם כבוד למכתבי הצנום למערכת "הארץ" שהתרכז בנקודה היסטורית אחת "קטנה" בהתייחסו לכיבוש ההולך ומתמשך. אגב, הכותרת שאני נתתי למכתב היתה "מניצחון לאסון". הכותרת שונתה על דעת מערכת העיתון ושלא לרוחי.
אפתח בסיפור קטן המעיד על סיפור חיים גדול. אבי שנולד באנטוורפן (הוריו בפולין) בן למשפחת לרנר, היה ציוני נלהב. אביו היה יהלומן מצליח ועשיר, אבל אבא השאיר את כל הנכסים מאחוריו ובא לארץ ב-1935 להקים קיבוץ בביצות עמק חפר. הערת אגב, נעמן לא שמע מעולם על כך שכל הארץ הוקמה על אדמות הערבים, ולא דווקא קיבוץ עין החורש – על אנשיו החלוצים החולמים והלוחמים?
נחזור לענייננו. בראשית שנות ה-50 הודיע בן גוריון שעל האוכלוסייה היהודית בארץ לעברת את שמה. יום בהיר אחד באו פקידים ממשרד החוץ, כל חברי הקיבוץ שעלו מפזורות שונות התייצבו בשורה וכל אחד בחר לעצמו שם עברי. פֶלְד הפך לשדה. יוסלביץ היה לפורת. זיילנדר היה לבן חפר. ארג'יל להרגיל. דב זילברשץ לברניר.
כאשר הגיע תורו של אבי ז"ל, האהוב עליי מכול, השם שעלה בדעתו היה למדן במקום לרנר, ועוד אפשרות אחת או שתיים. ואז הוא עצר ואמר: "לא, בשום אופן לא אוותר על השם לרנר, זיכרון אחרון למשפחתי שכבר איננה." וכך היה. הוא היחידי מבין כל החברים בקיבוץ שנשאר עם שם הוריו-מולידיו, בו אני גאה עד היום. אז תודה נעמן שהזכרת את שם משפחתי הקודם עם שמי העכשווי.
ונשוב שוב לענייננו. עד כמה שהכרתי את משנתו של ליבוביץ', ועקבתי אחריה די הרבה, מה שלכד את עיניי – להבדיל משאר דעותיו שאין לי עליהן דעה – זו ההזהרה שהכיבוש יהפוך אותנו ליודונאצים, כלומר לשולטים בכוח הזרוע בעם אחר, שמטבע אופייה\ שליטה מסוג זה גורמת לתופעות שחס וחלילה אם ניקלע להן. והדברים ידועים לכולנו. בפרט למי ששירת בעברו ומשרת כיום בשטחים שאני קוראת להם כבושים.
לא טענתי שחוסיין היה בעל הבית בשטחים מאז ומתמיד, ולא עסקתי באימפריות שנכחדו ועברו מהעולם ועוד כל מיני נושאים לדוקטורט ולמחקרים חובקי עולם.
ואכן, כיבוש מהסוג שנעמן כהן מדבר עליו הפך לא אחת את מפת הגבולות בעולם, ארצות היו ואינן, אימפריות נפלו, עמים נכחדו. אבל גם מה שנפל בחלקנו כאן והיום לא יישאר לעד. או שנמשיך להתכתש ולהילחם ללא תכלית – או שנהפוך בעקבות הסיפוח למדינה עם רוב ערבי, זה רק עניין של זמן. או שנוותר על שטחים ונשוב למימדים שנותנים לנו לחיות כמדינה יהודית, בחיי שקט ושלווה (מבלי להתייחס למה שפוקד אותנו מבית כיום), ונלמד לכבד את הגר היושב בתוכנו ולהעניק לו זכויות שוות לאלה שלנו.
מיכל סנונית
אהוד: אם נוותר על השליטה הביטחונית בגדה המערבית – יהיה מצבה של תל אביב כמצב יישובי עוטף עזה, וגם לא יהיה אפשר להפעיל את נתב"ג. כך שדברייך הם חלום באספמיה. מה שקורה זה לא כיבוש – זו מלחמה באוייב אכזרי ושטוף שינאה המאיים בטרור רצחני על המשך הקיום שלנו, אזרחי ישראל! אינך מבינה איזה מרחץ דמים יקרה אם מחר נצא מהגדה המערבית?!
* * *
כחול ולבן זה צבע שלי
כחול ולבן
זה צבע שלי.
כחול ולבן
צבעי אדמתי.
כחול ולבן
כחול ולבן
זה צבע שלי
כל ימיי לעולם.
כחול ולבן,
כמו שיר, כמו חלום.
כחול ולבן
תקוה לשלום.
כחול ולבן...
כחול ולבן
שמיים ושלג.
כחול ולבן
זה פלא ופלא
כחול ולבן...
כחול ולבן
אין צבע אחר.
כחול ולבן
אני רק חוזר.
כחול ולבן...
כך חשב לְיוֹנֵל אַנדְרֶס "לֵאוֹ" מֶסִי קוּצִ'יטִינִי, שנולד ברחוב מדינת ישראל, בשעה ששליט קטאר העטה עליו באדנות גלימה ערבית.
ואלה שמות תקוה וינשטוק ז"ל
בכל הנקרולוגים שפורסמו לאחר מותה של תקוה וינשטוק ז"ל בנוסף לתרומתה כעיתונאית חשובה, הוזכרו ופורטו כל שמותיה במהלך חייה הארוכים והמעניינים, הקשורים לתולדות היישוב. אכן ביוגרפיה מעניינת. הנה כי כן השמות הם המפתח לביוגרפיה. הנה ביקורת שלה עליי על הזכרת שמות ותשובתי:
* אני קוראת את מאמריו של נעמן כהן. בלי להתייחס לדעותיו אני תוהה מה התעקשותו המתמדת לציין את שמם הקודם של האישים שעליהם הוא כותב.
בגיליון האחרון 1225 מטפל מר כהן בשר הביטחון ומכנה אותו "איווט אביגדור לובוביץ ליברמן." מדי הזכירו את ליברמן הוא מקפיד להזכיר את שמו הישן, לבל יישכח חלילה.
עודי זוכרת שליברמן ביקש מכל הכתבים לחדול מה"איווט" ולכנותו "אביגדור" בלבד. אדם רוצה שם עברי, מה רע בכך? מה אשמתו שנולד איווט לובוביץ? השם המפורט מוסיף לנו משהו? אולי לרמז על מוצאו העדתי? מדי פעם, כאשר שמו של אדם מפורט בדברי כהן, ברור לי מראש שהכוונה לגנותו. כך למשל כשהוא מזכיר את השם ד"ר רודולף ישראל רז'ה קסטנר, טובות כבר לא יכתוב עליו.
באותו מאמר נזכר שמו של האלוף הרצל הלוי המכונה "הרצי" בתוספת ההערה: "נמאס לי לשמוע את שם החיבה של אנשים מבוגרים."
בנדון זה אולי הצדק עם נעמן כהן, אבל נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו.
תקוה וינשטוק
אהוד: הדייקנות של נעמן כהן בהזכרת השמות הקודמים נובעת מהחוש והידע ההיסטוריים שלו ומלמדת לא פעם רבות על האדם המסתתר מאחורי שם עברי סתמי וחדש כאילו אתמול נולד. לפעמים זו ביוגראפיה שלימה בשני שמות, הקודם והעכשווי.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01226.php
עצה לבריאות טובה
תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא מתלוננת על הנוהג שלי להביא את שמו המלא של אדם כאשר אני כותב עליו, וטוענת בחוסר סבלנות: "נמאס לא פחות לשמוע את פירוט השמות המיותר שלו." ("חדשות בן עזר", 1226)
אז יש לי עצה טובה. תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא, את לא חייבת לשמוע (התכוונת ודאי למילה לקרוא). את לא חייבת להתרגז. זה לא בריא. פשוט עברי הלאה. אל תקראי, עשי דליט.
למה לך לסבול אם נמאס לך? העיקר הבריאות!
ולהקורא המתעניין. כמה דל ומשעמם למשל השם "תקוה וינשטוק" וכמה מלא עניין ביוגרפיה והיסטוריה השם המלא – "תקוה-נדיה-כהן-וינשטוק-לוריא."
(הנה בוויקיפדיה)
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A7
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01227.php
יהי זכרה ברוך.
"תנועת ההתנגדות"– מֻקַאוַמַה היהודית
מֻקַאוַמַה – בערבית مقاومة, (מוּקאוומה), היא מילה ערבית שפירושה "התנגדות". היא משמשת לתיאור ארגוני טרור כדוגמת החמאס, ולכל סוג של התנגדות, בקרב ארגונים אסלאמיים – נגד ישראל והעולם המערבי, ולעיתים גם נגד מדינות הלאום הערביות.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%90%D7%95%D7%95%D7%9E%D7%94
עם קבלת תוצאות הבחירות האחרונות הצטרפה לתנועת ההתנגדות הערבית הישנה "תנועת התנגדות" יהודית חדשה. למשל תא''ל במיל'. אסף אגמון, ממובילי מחאת בלפור: ''אם המחאה לא תצליח-נעבור ל'תנועת התנגדות', זו ממשלה לא לגיטימית ועבריינית נעשה כל מה שאנו יכולים למנוע את קיומה גם אם זה יכלול עבירה על החוק נעשה מה שנעשה ונעדכן אתכם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=772809&forum=scoops1
וכמו בתנועת ההתנגדות הערבית בה קמה "תנועת התנגדות" שירית ליהודים בראשותו של המשורר הקניבל (התאב לבשר יהודים), ומכחיש העם הפלסטיני ("תרשמו אני ערבי לא פלסטיני"), מחמוד דרוויש – כך הצטרפו גם משוררים יהודים ל"תנועת ההתנגדות" (ליהודים).
המשורר אלמוג בהר, המגדיר עצמו ערבי-יהודי-עיראקי. (ודוק: הוא אינו מגדיר עצמו יהודי ערבי, אלא ערבי-יהודי, כלומר בן העם הערבי בעל הדת היהודית) הכריז מיד עם היוודע תוצאות הבחירות שהחליט לכתוב "שירת התנגדות" ליהודים.
"הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב שִׁירַת הִתְנַגְּדוּת: לְעַצְמִי, לָעוֹלָם, / לַשִּׁירָה. מֵהַיּוֹם אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לָעִבְרִית / בְּעִבְרִית, כִּי אֵין לִי שָׂפָה אַחֶרֶת לִכְתֹּב בָּהּ. / לֹא אֶכָּנַע לַמֶּלֶךְ, לֹא אָכֹף רֹאשׁ לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם, / לֹא אִוָּעֵץ בִּפְחָדַי, לֹא אֶתְחַשֵּׁב בַּמִּשְׁפָּחָה, / אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לְשִׁירֵי הַהִתְנַגְּדוּת, / עַד שֶׁאֵדַע סוֹף סוֹף מַה יְּאַיֵּם עָלַי יוֹתֵר, מַה יְּאַיֵּם / עַל הָעוֹלָם יוֹתֵר, שְׁתִיקָה אוֹ דִּבּוּר, הִתְנַגְּדוּת / אוֹ קַבָּלָה מְלֵאָה, לְלֹא תְּנַאי, שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁל הַשִּׁירָה, / שֶׁל הָעִבְרִית, שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁל הַשָּׁמַיִם, שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה, / שֶׁל עַצְמִי וְשֶׁל פְּחָדַי.
"כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּתַּפְתִּי בְּהַפְגָּנָה נֶגֶד / רַבִּין בְּאַחַד הַצְּמָתִים וּבְדִיּוּק כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁבַע-עֶשְׂרֵה רַבִּין / נִרְצַח / ... / כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן עֶשְׂרִים / וְחָמֵשׁ מַסּוֹקִים שֶׁשֵּׁם הַגֵּיהִנּוֹם בִּשְׁמָם חִסְּלוּ אֶת הַשֵּׁיח' אַחְמַד / יַאסִין וּשְׁמוֹנָה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים, וּבְבֹקֶר הַמָּחֳרָת כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי עַל / כָּךְ בָּרַדְיוֹ הֶחְלַטְתִּי שֶׁלֹּא אֶלְבַּשׁ שׁוּב מַדִּים לְעוֹלָם.
"'היה נראה לי שמאבק משותף של מזרחים (יהודים-ערבים או בלשונו ערבים-יהודים) ופלסטינים הוא זה שישנה את החברה. ברור שזה קשה מול שיח של עוצמה יהודית,' אמר בהר, והוסיף, 'צריך ליצור מחנה מסוג אחר, דמוקרטי, שמאל מזרחי-ערבי, שמאל של כולנו, שמאל סוציאלי,' הירהר ושב והזהיר, 'הממשלה החדשה הזו עלולה לחפש הזדמנות לנכבה שנייה'."
(אילן ברקוביץ, "אלמוג בהר החלטתי לכתוב שירת התנגדות", "אל ארצ'י", 14.12.22)
הזדהותו הנפשית של בהר כערבי-יהודי עם הערבים-המוסלמים מביאה אותו לכתיבת שירה המפגינה את הפיליסטיניזם (במובן של בורות) הגדול שלו לגבי הערבים כשהוא כותב כך:
"הָעֲרָבִים נָדְדוּ מִמֶּכָּה לְדַמֶּשֶׂק, וּמִדַּמֶּשֶׂק לְקוֹרְדּוֹבָּה, / וּמִקּוֹרְדּוֹבָּה לְפֶס כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים. / וְהַיְּהוּדִים נָדְדוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם לְבָּבֶל, וּמִבָּבֶל לְבֵּחַאר, / וּמִבֵּחַאר לָאִיסְטַמְבּוּל, / וּמֵאִיסְטַמְבּוּל לְבֶּרְלִין, / וּמִבֶּרְלִין לְקוֹפֶּנְהָגֶן וּלְבּוּכְנַולְד וּלְטֶרֶזְיֶנְשְׁטַט / וְשׁוּב לְקוֹפֶּנְהָגֶן, וּמִקּוֹפֶּנְהָגֶן לַמּוֹלֶדֶת, וּמִמּוֹלֶדֶת לְסַרַפֶנְד, / וּמִסַּרַפֶנְד לִנְתַנְיָה, וּמִנְּתַנְיָה לְרַעֲנָנָה, / וּמֵרַעֲנָנָה לִירוּשָׁלַיִם כְּדֵי לִכְתֹּב לְכֻלָּן / שִׁירֵי גַּעְגּוּעִים."
(עידו ניצן, "לכתוב מתוך התנגדות", "ישראל היום", 20.1.2022)
https://www.israelhayom.co.il/culture/books/article/7196197
פשוט מגוחך. בניגוד ליהודים, הערבים הרי לא גלו מארצם ונדדו בעולם. הם יצאו מארצם –ערב, למסע של כיבושים. כמה פתטי, ב"שירת ההתנגדות" שלו (ליהודים) מתנגד בהר ל"כיבוש יהודי", אבל תומך ב"כיבוש ערבי". מה שלא ברור הוא מדוע הוא, המגדיר עצמו ערבי-יהודי כלומר בן העם הערבי – אינו חוזר למולדת הוריו עיראק שם יוכל לחיות באושר שלם עם עצמו ועם עמו.
לפחות הוא ישר ואינו צבוע כעמיתו מתי שמואלוב הגזען האנטי-אשכנזי הכמהָ בשיריו לעיראק ולתרבותה הערבית, אבל מרוב שנאת אשכנזים ירד לאשכנז (דויטשלאנד) ליהפך לאשכנזי (גרמני).
תמיד אני תמה כיצד עדה כל כך קטנה כיהדות עיראק הוציאה מתוכה כל כך הרבה שונאי ישראל?
גזענות
קשה לי להאמין, אבל אם הממשלה באישור בנימין מיליקובסקי-נתניהו תעביר את החוקים שמותר לגזען להיבחר לכנסת, ושמותר להפלות על רקע אמונה דתית, על כולם לצאת ולהצטרף ל"תנועת ההתנגדות".
מהי ציונות?
האם ציונות יכולה להיות אנטישמית?
המצאת השם "ציונות" לתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי שמטרתה שחרור העם היהודי משלטון זר והקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י גרמה לנזק איום. מוטב היה לו לא היה ניתן שם כלל. קל לנהל תעמולה נגד מונח ערטילאי "ציונות" לעומת תעמולה נגד תנועת שחרור לאומית.
רק לאחרונה ראה ד"ר משה גרנות את הציונות כאידיאולוגיה השואפת רק להקמת מרכז רוחני בא"י כתורתו של אחד העם (ללא הקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י), הגדרה שהיתה ללא ספק מתקבלת ע"י כל האנטי-ציונים בעולם. (הקמת מרכז רוחני יהודי אינו גזענות, הקמת מדינה יהודית ריבונית היא גזענות).
מאז הכרזת האו"ם על הציונות כגזענות (וביטולה) מקבלים רבים בעולם את הציונות כגזענות, ביניהם גם יהודים רבים אזרחי ישראל, במיוחד לאחר הבחירות האחרונות.
מבחינה אמפירית שוללי הציונות (הרואים בה גזענות) הם עצמם גזענים אנטישמים בגין העובדה שהם שוללים רק מהעם היהודי את הזכות לשחרור לאומי ולהקמת מדינה, וקובעים כי רק העם היהודי צריך להיות תחת שלטון זר של עמים אחרים. כלומר אנטי-ציונות היא אנטישמית, האם ההיפך גם אפשרי, וציונות יכולה להיות אנטישמית?
"הציונות" האנטישמית
תמוה בעיניי כיצד עד היום למיטב ידיעתי לא נכתב מחקר כיצד זה דווקא מהתנועה הרוויזיוניסטית של ולדימיר זאב ז'בוטינסקי (ולא מהציונות הסוציאליסטית) יצאה תנועה אנטי-ציונית ואנטישמית.
אליהו שטיינהאוז-בית-צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בהשפעת בן כיתתו עוזיאל הלפרין-ארנן, וקירבת משפחתו לאדולף גורביץ-חורון מייסד התנועה האנטישמית שוללת העם היהודי, ששלונסקי כינה "הכנענים"– הוא הצטרף ל"ועד לגיבוש העם העברי". וגם לאחר שפרש מהאצ"ל ועבר ללח"י המשיך בחברותו בועד.
(על עוזיאל הלפרין-ארנן ותפיסתו האנטישמית-אנטי-ציונית כבר כתבתי בהרחבה)
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01056.php
בהיותו בלח"י נשלח ע"י יצחק יזרניצקי-שמיר עם אליהו חכים להתנקש בחייו של וולטר אדוארד גינס (הלורד מוין).
בניגוד למנהיג הלח"י אברהם שטרן, מנהיג ארגונו שחלם בשירו "חיילים אלמונים" למות כציוני למען העם היהודי, במשפטו בקהיר, הפתיע שטיינהאוז-בית-צורי את הנוכחים בדברים אנטי-ציונים:
"טעות היא לחשוב שאנו מייצגים את הציונות. אנו, בני ארץ-ישראל העברית, החלטנו לרכוש את עצמאות ארצנו מידי השלטון השורר בתוכה. לא לקיום הצהרת בלפור אנו נלחמים; לא למען 'בית לאומי' בהתאם למנדט או שלא-בהתאם למנדט. לא אלה מעניינים אותנו. אנו נלחמים לעיקר העיקרים: לחרות. אנו רוצים שארץ-ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית.
"התעמולה הבריטית הרגילה לראות את שאלת ארץ-ישראל כקונפליקט בין יהודים לערבים ואת הבריטים – בתור שופטים ומסדירים. אין זה נכון לראות את העניין כך. בהחלט לא נכון! השאלה הארצישראלית היא פשוט קונפליקט בין בני הארץ העברים, שהם בעלי הארץ, לבין ממשלה זרה לחלוטין, השלטון הבריטי."
מנחם קפליוק, כתב "דבר" לענייני ערבים, שהה בקהיר בזמן המשפט, ובתזכיר שכתב להנהלה הציונית בירושלים כדי לעקוף את איסורי הפרסום של הצנזורה בריטית, כתב כי נאומו היה בלתי-ציוני לחלוטין, ואף הוסיף שבית-צורי הסתייג במפורש מהציונות והביך בכך יהודים ציונים שנכחו באולם המשפט.
בית-צורי וחכים נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945. בית־צורי סיים את חייו כאתאיסט גמור, וכשהוצע לו לפני ההוצאה להורג להיפגש עם רב, סירב באמרו: "לא אוכל, אינני רוצה, אינני מאמין."
כלומר שטיינהאוז-בית הצורי קבע כי הציונות איננה תנועת השחרור של העם היהודי, מפני שהוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, ובזכותו למדינה. מכיוון שהיהודים העומדים לקבל את שחרורם הלאומי במדינה יהודית אינם דוברי עברית, אין להם זכות למדינה. הזכות לריבונות בארץ ישראל שייכת לדידו רק ל"עברים" דוברי עברית כולל ערבים ("עברים" עם מדומה הקיים רק בדמיונו, והרי לא רק שלילת העם היהודי היא גזענות, גם שלילת העם הערבי-מוסלמי הינה בחינת גזענות). מכל מקום, למרבה הצער יהודי כד"ר משה גרינברג-גרנות – לא יכול היה לעלות לפיו לארץ מפני שלא ידע עברית. הוא היה יהודי ולא עברי.
הנה כי כן מסתבר ש"ציונות" יכולה להיות גם הגדרה לתנועה אנטישמית ואנטי-ציונית לפחות במושגים של ימינו.
במה ליבוביץ כן צדק?
בשבוע שעבר הבאתי את הדברים בהם ליבוביץ לא צדק. מאידך פרופסור ליבוביץ גם צדק בכמה עניינים. הנה מכתבו לפרופסור שמואל הוגו ברגמן בדבר זהות יהודית של חייל שאינו יהודי.
"עד כאן דיברנו על דמותו של עם ישראל לפי ההלכה, העם היהודי ההיסטורי. אתה (הוגו ברגמן) מעלה את דמותו של עם חדש, שבניו יוסיפו להיקרא יהודים אולם שייכותם לעם הזה תיקבע על ידי גורמים שאינם 'רוחניים' אלא דווקא 'חומריים', ושלא יהיה 'יצור אורגאני' אלא מוצר סינתטי. עם שייווצר על-פי החלטתנו, מתוך הדחפים של הקאניבאליזם הלאומני, על בסיס של גורמי החברה, הלאום והמדינה, של ההתקשרות במדינה ובמלחמותיה – עם שבו נוכרייה (נוצרית) תיחשב ליהודייה, אם היא 'שייכת לאותה חברה כמונו,' אם 'בניה הם בצבא של מדינת ישראל,' וכו'. 'לאום' כשהוא לעצמו ואפילו אם הוא נושא את השם 'יהודי' או 'ישראל' – אינו אלא בשר תותחים של המנגנון הריבוני-שלטוני-מלחמתי הנקרא מדינה.
"במקום האחווה 'לֶמצוות' תבוא האחווה לנשק (Waffenbrüderschat), דבר שאני שולל ומתעב אותו.
"בסופו של דבר: אם אין אנו רואים עוד את היהדות – כפי שהיתה בפועל – כערך, ואין אנו מקיימים את העם היהודי כמסגרת לערך זה – לשם מה ליצור באופן מלאכותי עם חדש שייקרא 'יהודי': שמא כדי לספק יצרים לאומניים רצחניים? מוטב לנו להיות קוסמופוליטים, וייאבק כל אחד במקומו למה שנראה לו כערכים בחברה האנושית. למה לבוא לארץ ישראל ולהשתלט עליה, להרוג ערבים או ליהרג בידיהם, וכל זה למען יצור מלאכותי שנקרא ישראל?
"נ.ב. המקרה של קבר הילד בפרדס-חנה אינו מזעזע אותי כלל. אם הוריו של הילד לא רצו ביהדות (המוגדרת בהלכה), למה הם דורשים שילדם (הלא יהודי) ייקבר בין יהודים המקפידים להיות קבורים בין יהודים (בהתאם להלכה)?
"כיוצא בזה: אם מתנדב לא-יהודי לחם בגבורה בשורות צבא ישראל – מגיע לו צל"ש, ואם נעשה נכה – מגיעה לו פנסיה מטעם מדינת ישראל. אך אין מעשה גבורתו והתנדבותו עושה אותו ליהודי Waffenbrüderschaft עדיין אינה Brüderschaft."
(ישעיהו ליבוביץ, "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, מכתב לפרופסור שמואל הוגו ברגמן, עמ' 280 י-ם תל אביב תשל"ו)
[אהוד: אז כאן אתה כן בדעתו של ליבוביץ'?]
המלט 2022
To be, or not to be, that is the question:
Whether 'tis nobler in the mind to suffer
The slings and arrows of outrageous fortune,
Or to take Arms against a Sea of troubles,
And by opposing end them: to die, to sleep
No more; and by a sleep, to say we end
The heart-ache, and the thousand natural shocks
That Flesh is heir to? 'Tis a consummation
Devoutly to be wished. To die, to sleep,
To sleep, perchance to Dream; aye, there's the rub,
For in that sleep of death, what dreams may come,
When we have shuffled off this mortal coil,
Must give us pause. There's the respect
That makes Calamity of so long life:
For who would bear the Whips and Scorns of time,
The Oppressor's wrong, the proud man's Contumely,
The pangs of dispised Love, the Law’s delay,
The insolence of Office, and the spurns
That patient merit of th'unworthy takes,
When he himself might his Quietus make
With a bare Bodkin? Who would Fardels bear,
To grunt and sweat under a weary life,
But that the dread of something after death,
The undiscovered country, from whose bourn
No traveller returns, puzzles the will,
And makes us rather bear those ills we have,
Than fly to others that we know not of?
Thus conscience does make cowards of us all,
And thus the native hue of Resolution
Is sicklied o'er, with the pale cast of Thought,
And enterprises of great pitch and moment,
With this regard their Currents turn awry,
And lose the name of Action. Soft you now,
The fair Ophelia? Nymph, in thy Orisons
Be all my sins remember'd.
"להיות, או לא להיות, זאת השאלה.
מה נעלה יותר: לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם? למות:
לישון,
ולא יותר; ודעת : השינה הזאת
תשבית מכאוב הלב ואלף הפגעים,
זה חלק כל בשר – הנהי התכלית,
אליה יכסף אדם, למות: לישון,
לישון!
... כי מי יישא שוט הזמן ולעגו,
חמס העריצים, בוזם של שחצנים,
עצבת אהבה נכזבת, עינויי דין,
עזות השליטים וכל הביזיונות,
אשר ינחל צדיק מידי חדל אישים –
אם הוא במו ידיו יכול לפטור הכול
במחי פגיון אחד? מי זה ימשוך
בעולם,
גונח ממשא חיים לעייפה,
לולא אימת דבר מה שאחרי המוות –
זו ארץ לא נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך –
זה המביכה לבב, עדי אשר ניבחר צרות שבעליל מחוש אל זולתן,
אשר לא נדען. וכך מתוך הגות נהיה לפחדנים,
ואודם הטבעי של עוז ההחלטה ילקה מחיורונם של הרהורי הלב,
ועלילות הרבה נאדרות בכוח יורטות ממסילותן מפני החשבונות,
ולא עוד יהלמן התואר מעשה. זכרי עוונותיי בתפילותיך.
(תרגום אברהם שלונסקי)
השורות האלו של הסולילקוי (מונולוג אל עצמי) המפורסם של המלט, בתרגומו המופתי של שלונסקי, לא נאמרו מפי המלט בהצגה המלט הנוכחית. נער הייתי וגם זקנתי וראיתי ארבע גרסאות של המלט. שתי גרסאות קונוונציונאליות, ושתיים בעיבוד מודרני.
את ההצגה הקונוונציונאלית הראשונה ראיתי כילד ב-1966. התיאטרון הקאמרי העלה את המלט מגולם ע"י שמעון גולדשטיין-בר, ואופליה ע"י שושנה שפרונג-שושיק שני. בימוי הבמאי הפולני קונראד סוינרסקי. אני זוכר שמאוד הפריע לי המבטא הזר של המלט-בר.
את ההצגה הקונוונציונלית השנייה ראיתי באולם הקאמרי דאז, (היום בית לסין) הפקת אנסמבל העיתים. את המלט גילם שָלוֹם (שוּלִי) יוֹסֵף רַנְד הצעיר (ואת דודו גילם רמי הויברגר שמגלם אותו היום כמבוגר) בימוי רינה ירושלמי. זו הייתה הצגה נפלאה שככל שאשבח אותה אמעיט בערכה.
ושתי הצגות עם עיבוד מודרני.
המלט בגילום בן יוסיפוביץ', הבימה עם סמינר הקיבוצים, בימוי מאור זגורי. ממנה פחות נהניתי.
https://www.habima.co.il/shows/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%98-2021/
והאחרונה המלט בגילום אסף יונש, בית לסין, בימוי יאיר שרמן
https://www.lessin.co.il/shows/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%98/
הפקה מדהימה. כפי שאומר פולוניוס על השחקנים בהצגת השחקנים בתיאטרון בתוך התיאטרון: "הטובים בשחקני עולם הם לטרגדיה, קומדיה, היסטוריה, פסטורלה, פסטורלה קומית היסטורית, היסטוריה טרגית, פסטורלה טרגי-קומי-היסטורית..." – ואכן השחקנים נפלאים ובהצגה יש הכול, לעיתים טרגדיה, לעיתים קומדיה, לעיתים מופע סטנד אפ, ולעיתים אופרה. אלי גורנשטיין הוותיק מפליא במשחק דרמטי בתפקיד הרוח המלך המת, מפליא כשחקן קומי בהצגה בתוך הצגה "רצח גונזלס" וכקברן, ולעיתים בקולו העמוק הוא מעלה את ההצגה לאופרה רבת קסם. בהצגה יש סקס עירום סמים ורקנרול. הכל מכל כל.
אסף יונש מגלם את המלט ברגש ובכישרון שאין שני לו. בכל הנימים הדקים. שירי גולן כאימו גרטרוד מדייקת בתפקיד, אופליה בגילום כרמל בין נהדרת, ורונקרנץ (תום זידנר) וגילדנסטרן (יניב שביט) זוג החברים הבוגדים, עושים תפקיד קומי נהדר. וכן שאר השחקנים.
ואפילו הסולילקוי המפורסם נאמר בהצגה בעיתוי מפתיע.
[אהוד: אז כן נאמרו או לא נאמרו?]
לסיכום: להיות או לא להיות בהצגה? בהחלט להיות! זו חוויית תיאטרון מהדרגה הראשונה. אין מה להוסיף, רוצו והזמינו כרטיסים בקישור לפני שיאזלו.
התיאטרון הקומי הטוב ביותר
ראו את הסטנד אפ של מרב קסטנר-מיכאלי:
https://twitter.com/DannyHendler/status/1605571079572815872?t=TN9Li5geU4MhUr0vrMKvZA&s=03)
נעמן כהן
* * *
יחזקאל מסנברג
עוד סיפור על מסי
באוגוסט 2014 נהרג הילד המקסים בן ה-4, דניאל טרגרמן הי"ד, מפגיעת פצמ"ר שנורה מרצועת עזה. דניאל הקטן היה אוהד גדול של ליאו מסי ולעתים קרובות נראה לבוש בחולצה של מסי עם המספר 10 על גבו. הוריו של דניאל, גילה ודורון, היו יוצאי ארגנטינה וחברי קיבוץ נחל-עוז.
אני לא מכיר את גילה ודורון ואין לי כל קשר אליהם, אבל בעקבות סיפור הרצח הנורא של דניאל האהוב, שהיה כאמור מעריץ של מסי, כתבתי מכתב אל ליאו מסי וביקשתי ממנו שיכתוב מכתב תנחומים אל ההורים, גילה ודורון טרגרמן, ותהיה זו מעין השתתפות בצער ונחמה פורתא למשפחה, על האסון הטראגי שפקד אותם.
את המכתב שלי אל מסי כתבתי בכמה אפיקים (בפקס, במייל ובמכתב אל מזכירות קבוצתו, ברצלונה) ואני יודע בוודאות שמסי קיבל אותו.
לצערי ולאכזבתי הרבה, מסי לא מצא לנכון כלל להשיב ולהגיב עליו.
חבל מאוד.
במקרה אחר, כשביקר שחקן ריאל מדריד, סרחיו ראמוס, עם קבוצתו בארץ ונודע לו על תינוק שנקרא ראמוס על שמו, לאחר שאביו, שהיה אוהד ראמוס, נרצח בפיגוע, הטריח השחקן סרחיו ראמוס את עצמו ובא לבית המשפחה לנחמה והצטלם עם ראמוס התינוק בזרועותיו. זה ההבדל בין ראמוס לבין מסי.
הכל מדברים כיום על מסי הצנוע, העניו והחביב וזה כנראה נכון, אבל חשוב לדעת גם את העובדה הזו וחוסר הרגישות של מסי במקרה העצוב הזה.
הרצליה
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקירי, צריך לעשות משהו נגד זה לפחות להקים זעקה. כדאי להתייעץ עם בוריס מפציר וכץ-עוז.
תודה רבה,
אלי
אהוד: אלי היקר, מיטב אנשי הרוח שלנו חתמו על עצומות ענקיות, רוויות שינאה ויקרות בעיתונים – "רק לא ביבי!" – היכן הם היום מארגני ומממני אותן עצומות, שיפרסמו כדוגמתן נגד מחיקת סעיף הנכד מחוק השבות?!
אלי: כל אחד חושב שזה לא נוגע לו וזה נוגע לכולנו ולעתידנו.
* חנוכה שמח לך אהוד יקר. תודה על סקירתו המקיפה של משה גרנות, ושירה היפה מאוד של עדנה מיטווך-מלר לזיכרה של לאה צבעוני ז"ל, אותה הכרתי מקרוב והערכתי מאוד. יהא זיכרה ברוך !!!
בן בן-ארי
ניו יורק
* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על ספרה של לאה צבעוני ז"ל. עדנה מיטווך-מלר כתבה עליה רשימה קצרה וגם שיר לזיכרה.
תודה גדולה מגיעה לך על ההומאז' שהענקת לתקוה וינשטוק בפרסום דבריה על אביה שהיגר לצרפת, בפרסום דבריהן של דניה מיכלין-עמיחי ושל זיוה שמיר. היא באמת היתה כותבת אהובה.
גם מפעלו הספרותי של שמאי גולן זכה לאזכור מכובד ברשימה של הרצל חקק (האם הוא שלח, או אתה דלית אותה מהארכיון?)
אני מסכים עם נעמן כהן באשר לאטאוויזם של עגנון בכל הקשור לגויים ולחוסר סובלנות כלפי הומוסקסואלים. על כך כתבתי בספר "עגנון ללא מסווה" (1991).
ישעיהו ליבוביץ' לא צדק כמעט בשום הנחה שלו בתחום דת ומדינה, בראייתו את הגאולה והמשיח כפולקלור, בציור האל כמי שאינו מתערב בהיסטוריה – הוא המציא יהדות על פי שברי פסוקים שאין לה שום קשר למקורות ולעובדות. על כך כתבתי בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (1993).
גם בנושא דחיית הענקתו של הדרכון לעולים לא יהודים הנקלטים בתוקף חוק השבות – גם בעניין הזה אני מסכים עם נעמן כהן, הוא בוודאי נדהם.
שלך,
משה גרנות
* אהוד: במשך עשרות שנים אני חתום על סוכנויות לקטעי עיתונות, כיום "יפעת", ומקבל (כבר בסריקה ממוחשבת, בדוא"ל) כל קטע עיתון המתייחס לדודתי אחות-אבי אסתר ראב, לסבי יהודה ראב בן עזר, ולי עצמי.
במשך כל השנים הללו לא היה אפילו קטע אחד שבו התייחסה המשוררת אגי משעול לאסתר ראב, והנה הפתעה. בגיליון של "מקור ראשון" מיום 16.12.2022, היא אומרת:
"...הצטברו אצלי לאורך הדרך ספרים רבים... בין השאר מהדורות ראשונות נדירות של ספרי שירה – 'קמשונים' מאת אסתר ראב..."
* מוטי הרכבי: שמעתי והזדעזעתי – שאישה חרדית אמרה לילדות פרוגרסיביות שלא תבאנה לעיר שלה ושהן מתרבות כמו טרמיטים! איזו גזענות, איזה חושך, איזה אנטי אנושיות! – אבל כרגע עידכנו אותי שזה היה להפך. האישה הפרוגרסיבית אמרה זאת לילדות חרדיות. כמובן שהיא צודקת, כמובן שזאת נאורות ורק כך שומרים על זכויות אדם! חייבים לשים אותם במקומם הנכון!
* שלום אהוד, מה שלומך? עקיבא נוף בן 86 היום [1.12.22]. איכשהו התפספס לי ולא שלחתי בתחילת השבוע את המצ"ב – קישור לתוכניתי "מעדן ויניל" בו התארח עקיבא. אבל אם תוכל לפרסם ביום ראשון הקרוב, אשמח.
תודה רבה,
אהרון מורג
ממשיך להסתובב
מזל טוב ובריאות טובה לעקיבא נוף, שיום הולדתו ה-86 חל ב-1 בדצמבר.
נוף התארח בתוכנית מעדן ויניל, ברדיו קסם 106 FM בחודש מרץ 2018.
להאזנה: בקישור, בסוף הטקסט
אורח התוכנית היה עקיבא נוף, חבר כנסת לשעבר, עורך דין ושופט בין הדין העליון של הליכוד, כותב שירים וזמר. נוף, שלאחרונה יצא ספר שיריו, "ואין לעונג שכחה", נכנס להיסטוריה של הפופ הישראלי (ובכלל), כאשר נכנס למיטה עם ג'ון לנון ויוקו אונו. זאת אומרת, לבש חולצת פיג'מה והצטרף אליהם בשביתת המיטה המפורסמת שלהם, במלון באמסטרדם, ואפילו שכנע את לנון לשיר – בעברית! – שיר שכתב נוף. הביצוע הנדיר הזה הושמע בתוכנית, לצד הלהיט הגדול והמוכר ביותר שכתב ושר נוף, "איזבל" (בקליפ, אז קראו לזה פשוט סרטון, השתתפה צעירה בלונדית בשם פנינה רוזנבלום. הושמעו בתוכנית גם "מים לדוד המלך" (הגשש החיוור, בפסטיבל הזמר והפזמון תש"ל), "שישו את ירושלים", שצמד דרום שר בפסטיבל החסידי (נוף הודה שרק בדיעבד התברר לו שהטקסט שכתב מקורי לגמרי ואינו מופיע בתנ"ך), ועוד.
להאזנה:
[הקטע מתפרסם עתה במאוחר בגלל היציאה לחופשה של מערכת המכתב העיתי]
* ג'וחא: ערבי זקן אחד אמר לי: "פעם הראש שלי והתחת שלי היו בראש אחד, היום הראש לחוד והתחת לחוד!"
* אהוד: יש לי הרגשה שבנימין נתניהו סומך מאוד על מערכת המשפט הישראלית בשני תחומים חשובים: האחד – הימשכות לאין-קץ של משפטיו ולבסוף שורת ערעורים וזיכוי כמעט מלא.
והשני –בג"צ ימנע חלק ניכר מן הוויתורים וההטבות שנתניהו מחלק בשפע לחרדים, ולקיצונים שמימין לו. סמוטריץ' כשר אוצר ובן גביר כשר לביטחון לאומי לא יכולים שלא להיכשל בתפקידים הקשים האלה – שבטיפשותם וביהירותם לקחו על עצמם!
(אני מניח שזה מה שנתניהו לוחש בסתר לחברי ממשלתו מהליכוד).
אני לא מודאג. ישראל הדמוקרטית, החופשית, העשירה [עם יותר ממיליון עולים מבריה"מ לשעבר, והם ממשיכים לבוא בגלל מלחמת רוסיה-אוקראינה] – ישראל חזקה מכל הליצנים הדתיים החרדים והקיצונים שמתיימרים לשנות את חיינו, לבד מכך שיש כמה שינויים מוצדקים מאוד – כמו המלחמה בטרור הפלילי הפלסטיני – השודד את החקלאות הישראלית, השבת המשילות בנגב ובגליל, וחיסול התופעה הפלילית של גביית דמי חסות. אתפלא מאוד אם הממשלה החדשה תצליח בכך!
* אהוד, עלי לציין שהשתפרת. בשנים האחרונות כתיבתך נעשתה הזויה ואישיותך בלתי נסבלת. העיתון שלך, שבעבר קראתי בו בעניין רב, שוב לא נפתח מזומנות אלא לעיתים רחוקות למדי.
והנה הפתעתני. עיתון ילדים, עם טובי הכותבים, כזה שאשמח להציג לבתי שקוראת מכיתה א' כמיטב הקוראים.
אכן, תחזקנה ידיך ואנא, נפק לי בבקשה את שבעת הגיליונות הקודמים שכן ראיתי כי טוב.
תודה,
אלי יזרעאלי
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל