פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1808 מאחל שנת 2023 טובה לכל קוראיו!

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בטבת תשפ"ג. 29.12.22.

עם הצרופות: 1. איגוואנה. צילום: עדינה בר-אל. 2. ניר מימין ורפאל משמאל, מחזיקים אנקונדה בת 3 מטרים. צילום: כנ"ל. 3. רפאל יפרח. צילום: כנ"ל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 40. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // מרדכי ברגר: "סעיף הנכד": מה זה בעצם אומר? // אורי הייטנר: 1. שעתה הגדולה של ההתחדשות היהודית.  2. צרור הערות ‏28.12.22. // ד"ר אַרְנָה גולן: על ספר שיריו של יאיר בן-חיים, "מכרות הפחם". // יוסי אחימאיר: 1. מעצב חזון האומה. 2. במבחן התוצאה. // משה גרנות: על "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד. // עדינה בר-אל: ללטף נחש אנקונדה. // אודי מנור: תגובה למיכל סנונית. // מנחם רהט: עשרה בטבת: 'יום הזיכרון לחללי הגולה'. // אדיר כהן: שלושה שירים. // אילעאי עופרן: כיצד הצילה לאה גולדברג את ישעיהו ליבוביץ מידי הנאצים? // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק א'. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

40.

אַבָּא שֶׁלִּי פֻּטַּר מֵהָעֲבוֹדָה

עַכְשָׁו הוּא יוֹשֵׁב כָּל הַיּוֹם בַּבַּיִת

וּמְעַצְבֵּן אוֹתִי –

לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁיַּעֲבֹד כְּמוֹ חֲמוֹר

וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲזֹב אוֹתִי

לְנַפְשִׁי –

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

She Died – this was the way she died

[150]

She died -- this was the way she died.

And when her breath was done

Took up her simple wardrobe

And started for the sun.

Her little figure at the gate

The Angels must have spied,

Since I could never find her

Upon the mortal side.

היא מתה – וזה תיאור מותה

[150]

הִיא מֵתָה – וְזֶה תֵּאוּר מוֹתָהּ.

כְּשֶׁנִּשְׁמָתָהּ פָּסְקָה לִפְעֹם

לָקְחָה הִיא אֶת הַמֶּלְתָּחָה

יָצְאָה אֶל הַמָּרוֹם.

אֶפְשָׁר הִבְחִינוּ מַלְאָכִים

בַּשַּׁעַר בִּדְמוּתָהּ

כִּי מִנִּי אָז אֵינִי רוֹאָה

אוֹתָהּ בִּכְלָל בֵּין בְּנֵי-תְמוּתָה.

ובנוסח אחר:

הִיא מֵתָה – וְזֶה סִפּוּר מוֹתָהּ. / בְּצֵאת הַנְּשָׁמָה / לָבְשָׁה הִיא בֶּגֶד דַּי פָּשׁוּט / בַּדֶּרֶךְ לַחַמָּה. // אוּלַי בַּשַּׁעַר הַשְּׂרָפִים / רָאוּ גּוּפָהּ הַקָּט / אֶת אֶרֶץ-הַחַיִּים כְּבָר תַּרְתִּי –  / נֶעֶלְמָה לָעַד.

Mute thy Coronation

[151]

Mute thy Coronation --

Meek my Vive le roi,

Fold a tiny courtier

In thine Ermine, Sir,

There to rest revering

Till the pageant by,

I can murmur broken,

Master, It was I --

דומֵם-נא את טקסי ההכתרה שלך

[151]

הַשְׁתֶּק-נָא אֶת טִקְסֵי הַהַכְתָּרָה שֶׁלְּךָ –  

הַנְמֵךְ אֶת קְרִיאוֹתַי: "יְחִי הַמֶּלֶךְ!"

קַפֵּל אֶת אִישׁ-חֲצַר-הַמֶּלֶךְ הַזָּעִיר

בְּתוֹךְ צַוְּארוֹן-פַּרְוַת-הַחֹלֶד שֶׁעָלֶיךָ,

עַד יַעֲבֹר מִסְדַּר הֶחָג בְּכָל צְבָעָיו

הוּא שָׁם יָנוּחַ מְהֻרְהָר וְחוֹלְמָנִי,

וְאָנֹכִי, שְׁבוּרַת לֵב, אֲמַלְמֵל

אָדוֹן שֶׁלִּי, הָיִיתִי זוֹ אֲנִי.

Except to heaven, she is nought 

 [154]

Except to heaven, she is nought;
Except for angels, lone;
Except to some wide-wandering bee,
A flower superfluous blown;

Except for winds, provincial;
Except by butterflies,
Unnoticed as a single dew
That on the acre lies.

The smallest housewife in the grass,
Yet take her from the lawn,
And somebody has lost the face
That made existence home!

מול השמַיִם היא לא כלום

 [154]

מוּל הַשָּׁמַיִם, הִיא לֹא-כְלוּם;

מוּל מַלְאָכִים הִיא יְתוֹמָה;

אֶל מוּל דְּבוֹרָה בַּמֶּרְחָבִים,

אוֹ פֶּרַח עִם שִׁעוּר קוֹמָה;

מוּל רוּחַ אֵין לָהּ אֳפָקִים;

מוּל פַּרְפָּרִים בִּיעָף,

נוֹכְחוּתָהּ כְּשֶׁל אֵגֶל טַל

שֶׁעַל גַּבּוֹ יִשְׁכַּב.

אִשָּׁה קְטַנָּה בַּמִּדְשָׁאָה,

אַךְ תִּקָּחוּהָ מִן הַשַּׁיִת,

אוֹבֵד כָּאן מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב

שֶׁמַּעֲנִיק תְּחוּשָׁה שֶׁל בַּיִת.

The Murmur of a Bee

[155]

The Murmur of a Bee

A Witchcraft -- yieldeth me --

If any ask me why --

'Twere easier to die --

Than tell –

The Red upon the Hill

Taketh away my will --

If anybody sneer --

Take care -- for God is here --

That's all.

The Breaking of the Day

Addeth to my Degree --

If any ask me how --

Artist --  who drew me so --

Must tell!

קול של זמזום דבורים

[155]

קוֹל שֶׁל זִמְזוּם דְּבוֹרִים--

כִּשּׁוּף -- בַּעֲבוּרִי

אִם תִּשְׁאֲלוּ מַדּוּעַ --

יֵקַל עָלַי לִגְוֹעַ --

מֵאֲשֶׁר זֹאת לְהַסְגִּיר  –

הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל הַתֵּל

אֶת כָּל מַאֲוַיַּי נוֹטֵל --

וְאִם תִּרְצוּ בִּי לְהַתֵּל --

הֻזְהַרְתֶּם, כָּאן שׁוֹכֵן הָאֵל --

וְזֶה הַכֹּל.

וּכְשֶׁמַּפְצִיעַ יוֹם בָּהִיר

הֵן רָמָתִי עוֹלָה פְּלָאִים --

וְאִם תִּשְׁאַל הֵיאַךְ --

זֶה הָאָמָּן אֲשֶׁר בְּרָאַנִי כָּךְ --

חַיָּב זֹאת לְהַסְבִּיר!

Dying! Dying in the night!

[158]

Dying! Dying in the night!

Won't somebody bring the light

So I can see which way to go

Into the everlasting snow?

And "Jesus"! Where is Jesus gone?

They said that Jesus -- always came --

Perhaps he doesn't know the House --

This way, Jesus, Let him pass!

Somebody run to the great gate

And see if Dollie's coming! Wait!

I hear her feet upon the stair!

Death won't hurt -- now Dollie's here!

למות! למות בתוך השחור!

[158]

לָמוּת! לָמוּת בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר!

הַאֵין מִי שֶׁיָּבִיא מָאוֹר

אִתּוֹ אוּכַל לִמְצֹא דַּרְכִּי

אֶל שְׂדוֹת הַכְּחוֹל הַנִּצְחִיִּים?

יֵשׁוּעַ! אֵיפֹה הוּא נֶחְבָּא?

תָּמִיד אוֹמְרִים שֶׁהוּא רַק בָּא

אוּלַי בֵּיתִי אֵינוֹ יָדוּעַ --

פַּנּוּ הַדֶּרֶךְ לְיֵשׁוּעַ.

רָץ מִישֶׁהוּ לַסַּף לִבְחֹן

אִם דּוֹלִי בָּאָה! זֶה נָכוֹן?

אִם קוֹל רַגְלָהּ עַל מִדְרָכָה

הַמָּוֶת לֹא יִפְגַּע בְּךָ.

Mama Never Forgets Her Birds

[164]

Mama never forgets her birds,

Though in another tree

She looks down just as often

And just as tenderly

As when her little mortal nest

With cunning care she wove

If either of her sparrows fall,

She notices, above.

אמא-צפור הן לא תשכח 

[164]

אִמָּא-צִפּוֹר הֵן לֹא תִּשְׁכַּח

בָּנֶיהָ בְּעוּפָם רָחוֹק –

תָּתוּר עִקְבוֹתֵיהֶם תָּדִיר

תָּמִיד תַּבִּיט בָּהֶם בְּרֹךְ.

הִיא אֶת קִנָּהּ הַקָּט טָוְתָה

בְּשׂוֹם-שֶׂכֶל, בַּעֲמַל כַּפַּיִם –

וְאִם יִפֹּל מִשָּׁם גּוֹזָל

תִּזְעַק עַד שְׁמֵי-שָׁמַיִם.

תרגמה: זיוה שמיר

* * *

מרדכי ברגר

"סעיף הנכד": מה זה בעצם אומר?

בגיליון "חדשות בן עזר" 1806 כותב אברהם כץ עוז, (במאמרו "ביטול סעיף הנכד יהיה ניצחון של סטלין בחיסול העם היהודי") – כי ביטול סעיף הנכד יביא, כלשונו, "שמשפחות רבות יוותרו על העלייה לישראל, בעיקר מאחר שהדור הצעיר המוביל והמבטיח שלהם לא יוכל לעלות יחד איתם."

ובכן, הטיעון מוטעה.

מבלי להיכנס לשאלה עצמה, ראוי לדייק: בניגוד למוצג בדברים, לא מדובר בנכדים הבאים יחד עם זכאי עלייה (אב או סב). אלו יוכלו תמיד לעלות לישראל. מדובר רק במקרים בהם העולה הוא הנכד בלבד.

המצב כיום הוא שכל זכאי עלייה, זכאי להעלות עימו את כל משפחתו אף אם אינם יהודים: בני זוג, ילדים, נכדים ונינים.

תיקון החוק יותיר, כמובן, את האפשרות לכל המוגדר כיהודי, או כבן/בת של יהודי, להעלות עימו את בן זוגו וכל צאצאיו כנ"ל. 

תיקון החוק אמור לשנות רק מצב שבו אדם אינו יהודי, אלא הוא "נכד" של יהודי (כאשר סבו רשום כיהודי אבל סבתו וכן אימו אינן יהודיות) – אדם כזה לא יהא זכאי לעלות לישראל מכוח עצמו (!), וכן לא יוכל להעלות עימו את רעייתו הנוכרייה ואת ילדיו ונכדיו הנוכריים.

זאת ולא יותר.

מי שמצוי בנושא יודע כי כיום, משפחות נרחבות רבות מהגרות לישראל מכוח הסבא הזכאי, שהוא עצמו מוגדר כ"נכד של יהודי".

ושוב, אפשר להתווכח על סעיף הנכד, ומותר גם לדרוש לתקן את חוק השבות ולקבוע בו שכל צאצא רחוק של יהודים, ואולי אף כל אדם המעוניין לקשור את גורלו במדינת היהודים ולשרת בצה"ל, יוכל להגר לישראל. אבל כשמציגים את הדברים, יש להציגם ביושר.

 מרדכי ברגר

* * *

אורי הייטנר

1. שעתה הגדולה של ההתחדשות היהודית

הרעיון להקים רשות לזהות לאומית יהודית במשרד ראש הממשלה, הוא רעיון חיובי. רשות כזאת, שהיתה מובילה ליישום מתווה הכותל, מתוך הבנה שהכותל הוא נכס לאומי של עם ישראל כולו, וכדי שכל חלקי העם היהודי בארץ ובגולה יחושו בו כבביתם, יכול היה להיות צעד חשוב של רשות כזו. החלטה להכיר בכל הזרמים ביהדות, כדי לבטא את היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי, היא יוזמה שרק בעבורה ראוי היה להקים רשות כזאת.

אבל לא, זה ממש לא הכיוון שתוביל הרשות. הרשות הזאת, שבראשה יעמוד אבי מעוז, תנסה לצבוע את זהותה היהודית של המדינה, בצבעי הזרם הקיצוני שבקיצוני שאותו הוא מייצג. היא תנסה לצבוע את זהותה של ישראל כזהות פונדמנטליסטית, מסתגרת, הומופובית, מיזוגינית, קסנופובית, אטומה; זהות הבזה לכל תפיסה יהודית שונה משלה, שוללת את יהדותה ותעשה הכול כדי להדיר אותה מן המרחב הציבורי ובפרט מן המרחב החינוכי.

ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו מובילה בעיקר לניכור בקרב חלקים רבים מן הציבור כלפי היהדות. רבים בציבור יתרחקו מכל מה שמריח יהדות, אם היהדות תצטייר בעיניהם בדמות הקיצונית שאבי מעוז מייצג. רבים בציבור יסלדו מדיבור על ערך המשפחה, אם מי שמייצג, כביכול, את ערך המשפחה הוא דווקא צבי טאו, מנהיגם הרוחני של מעוז וחבריו.

כבר עכשיו, ההסכמים חסרי האחריות עם אבי מעוז ועקירת החינוך הערכי ממשרד החינוך והעברתו לאחריותו, מעוררת ריאקציה של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות; כאילו המינוי של מעוז מאשר את טענות הדוסופובים הקיצונים על "הדתה"-שמדתה. ככל שהגורמים החרד"לים הקיצונים חוגגים – כך חוגגים הגורמים החילונים הדוסופובים הקיצונים. כרגיל, חוק הרדיקלים השלובים מוכיח את עצמו. האנטי דתיים הקיצונים מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית, לפיה בשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית ולמהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המינוי של מעוז הוא תוצאה של משבר בזהות היהודית במדינה, והוא יחריף ויעצים את המשבר הזה.

דחיקת הציבור היהודי בישראל לבחירה דיכוטומית בין מי שמואסים בתרבות המערבית בשם הזהות היהודית לבין מי שמואסים בזהות היהודית בשם התרבות המערבית, היא בחירה נוראה, שתביא להעמקת הקרע בעם.

איני מוכן בשום אופן לקבל את הדיכוטומיה הזאת. איני מוכן בשום אופן לבחור באחת משתי הדרכים הקלוקלות הללו. שתי הדרכים הללו מבטאות שקר, לפיו קיימת סתירה מיניה וביה בין הזהות היהודית והתרבות המערבית. וכפי שיש לדחות את השקרים על אודות סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין ציונות וסוציאליזם וכד', יש לדחות גם את השקר הזה. אני רואה חשיבות רבה במאבק נגד הדרך שמייצגים מעוז וחבריו, אבל המאבק שלי רחוק כרחוק מזרח ממערב ממאבקם של המואסים ביהדות. המאבק שלי במעוז הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמיתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמיתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

הזהות היהודית של ישראל נמצאת במשבר. אני מאמין שניתן להיבנות ממשבר. אני מאמין שמשבר עשוי להוות מנוף לצמיחה. בלשון המקרא ובלשון חז"ל, "משבר" הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. גם מן המשבר הזה, אפשר להוליד התחדשות יהודית.

המשבר הזה עשוי להיות שעתה הגדולה של ההתחדשות היהודית במדינת ישראל. רבים יבחרו בשתי הדרכים הקיצוניות, דרכי הקרע והשסע, המוליך לשנאה ולנתק בין חלקי העם. אבל אני משוכנע, שכאשר תוצג דרך אחרת, של יהדות מתחדשת, פתוחה, שדרכיה דרכי נועם (להבדיל מדרכה של מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום – היא תוכל לסחוף את רובו של הציבור, שמאס בהקצנה, בקרע ובשנאה. זו עשויה להיות שעתם הגדולה של ארגוני ההתחדשות היהודית, הפועלים כבר עשרות שנים, וכאילו לא נוצרו אלא לעת הזאת.

התחדשות יהודית אינה רק חילונית, וגם ארגוני ההתחדשות היהודית אינם רק חילונים. רבים מהם מעורבים ומשולבים ונמצאים מעל החלוקה המיושנת ל"דתיים" ו"חילונים". ויש גם ארגוני התחדשות יהודית דתיים. וגם ארגונים דתיים אורתודוקסיים שאינם מגדירים עצמם "יהדות מתחדשת", אך הם נגד ההקצנה הזאת, ויש בהם מידת האחריות הלאומית להבין את הסכנה הכרוכה בה, עשויים להיות חלק מתנועת ההתחדשות.

עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.

2. צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו? וכי היתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא? לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם. נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעייה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש, ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט. הבעייה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים. אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל. ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך. אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא ייתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן." אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעייה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות. אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפלייה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'. מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים," שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית. הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מדי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא היתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמיתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשייה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא... כלומר מוות. ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא. התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני," כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי". זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי." כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים. ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים."

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב. אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה. תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים. גם ההצגה באורח שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגלייה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגלייה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשייה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פירסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר." לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות היתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?" – שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו היתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עימו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. היתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואיפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974 במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זיכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה." היתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר..." והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר." עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא יצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שיסע ויתחיל לעבוד." כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ.

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

* ביד הלשון: בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה."

אורי הייטנר

* * *

ד"ר אַרְנָה גולן

מכרות הפחם והמסע הקיומי בתוכם אל האור

על ספר שיריו של יאיר בן-חיים, "מכרות הפחם", הוצאת חדרים, 2022

1. מבוא

'מכרות הפחם' הינו ספר שירה מקורי וחדשני. זהו ספרו הרביעי של המשורר יאיר בן-חיים. תחילה הוא מדהים אותך בעיצובו הגראפי והטיפוגראפי אך עם הקריאה בשירים הוא מתגלה בייחודו גם במעשה השירי, בתבניותיו, במשמעותו ובאומץ הלב שבהתמודדות. יותר מזה,  העיצוב הגראפי לא רק מפתיע וחד פעמי הוא גם מייצג וממחיש את כותרתו של הספר. בכך מיוצג בו הנושא ועיקר משמעותם של שירי הספר, זו הנרמזת בשמו המטאפורי, "מכרות הפחם". ואכן, הקורא יתוודע לכך שלפניו שירה קיומית מיוחדת במינה שעניינה במהות חייו המסתמנים ב"מכרות הפחם" ובמהלך הקיומי המקורי שבתוכם. אלא שלא פרטיהם הקונקרטיים הם במרכז, אלא מהותם, משמעותם. וכך מכרות הפחם מסמלים באופן מקורי ומפתיע ורב משמעויות את קיומו של המשורר הדובר, את עולמו הפנימי המתמודד עם הווית  חייו במעגלי הקיום השונים ואת מפגשו עם הבריאה בכלל.  וכל זאת בשירים נגישים ומרתקים ממש.

ואם כך, תחילה נראה כיצד מסמלת הכריכה ומסמלים הדפים והטקסט את "מכרות הפחם" המטאפוריים. כל הנוטל את הספר לידיו רואה כי כריכת הספר צבעה שחור. או  אז הוא מבחין כי הכריכה הזאת, הקדמית וגם זו האחורית הופכות את מכרות הפחם השחורים והקשוחים למוחשיים. אלא שאז הוא גם  שם לב שעל זו הקדמית מופיע שם הספר ושמו של המחבר בצבע מוזהב ומתחתיו כעין צמידי אור לבן בדרגות משתנות ועולה ההבנה שהן מסמלות את ניצוצות האור והטוב הקיימים בכל זאת בקיום האנושי, ב"מכרות הפחם". לכך מכוונת גם הכריכה האחורית, שבה מופיע על רקע האור המוזהב שיר ששמו כשם הספר ובו טמונה משמעותו. בצידו, באותיות בצבע לבן, אף  ניתנת סקירה על הספר ומשמעותו (לשם גילוי נאות אומר – שאני חתומה עליה).

אבל ההפתעה הגדולה עדיין מצפה לקורא. כשיפתח את ספר השירים הוא יגיב בתדהמה כשיגלה כי  כולו דפים שחורים וקשוחים! והשירים? הם  מודפסים באותיות בצבע לבן על הרקע השחור (לבד משיר אחד או שניים). מה קורה כאן? ישאל הקורא את עצמו נדהם. אבל כאשר יקרא את השירים יבין את משמעות העיצוב שכן הוא מסמל וממחיש בעת ובעונה אחת ולגבי כל שיר ושיר את משמעותם של "מכרות הפחם", כמו אחזת אותם בידיך עם כובדם, קשיחותם אך גם עם האור שקיים בהם ושהאדם עשוי ליצור בהם. עיצוב מקורי בתכלית המוליך לשירה מקורית.

מעניין לראות  כי בעוד העיצוב  הופך למוחשי את משמעות שמו של ספר השירים, הרי השם  עצמו הוא מטאפורי ומופשט וכך גם מרבית השירים עצמם, הנותנים מבע להתמודדות רוחנית ומופשטת עם "מכרות הפחם". ודווקא לכן  יופיו של עיצוב הספר הוא ביצירת חוויה "גשמית" של כניסה לעולם מופשט, הגותי וחווייתי שגם הוא  מיוצג ביופיין של מטאפורות ותבניות שיר ממחישות.

יש אף לציין, כי זהו ספר שיריו הרביעי  של יאיר בן-חיים, שפעילותו האמנותית מסועפת. הוא  משורר, זמר, אמן, עורך שירה, יוצר סרטים על אישי ספרות ואמנות, מו"ל אתר התוכן הספרותי "חדרים" וכן עורך ומוציא לאור של כתב העת "המסדרון" המוקדש לשירה, פרוזה, תרבות ואמנות. המעניין בשלושה ספרי שיריו הקודמים, בנוסף לעצם נושאיהם ותבניות השירה שבהם, הוא שכל אחד מהם מסמן התפתחות יצירתית מפתיעה המרחיבה את תחומי ההגות ואת  ההתמודדות החווייתית של היוצר, כמו גם את עושר ריבדי הלשון.

ואכן, אף כי ספריו מסמנים את התמורות שעברה יצירתו השירית, הרי זו היתה מראשיתה שירה קיומית, מסע אל שורשי הווייתו של היוצר. אי לכך הדימויים והמטאפורות המקוריים בכל אחד מן הספרים מעניקים למסע אל ההוויה את משמעותו הייחודית. עתה הגיע המסע  למימד חווייתי והגותי רב עניין והישג, וכל זאת בתבניות שירה מגוונות  ומהדהדות ובמקצבים שיריים מתחלפים כפי שנראה להלן בעיון בשירים אחדים.

2 מהם מכרות הפחם מה קורה בהם?

נפתח בעיון בשיר הקרוי "מכרות הפחם" שאף המחבר ראה בו שיר ייצוגי והביאו על הכריכה  האחורית על גבי רקע כתום המרמז לנחמה האפשרית והפוטנציאלית שבבריאה ומסמל אותה. לספר ארבעה מדורים והשיר כלול במדור הראשון, שמו הוא אף כשמו של  הספר, עדות למרכזיותו.

מכרות הפחם

בְּכָל בֹּקֶר

יוֹצֵא

אֶל מִכְרוֹת הַפֶּחָם

לִמְצֹא לִי אֶת הַשֶּׁקֶט הַיַּחֲסִי

הַמָּצוּי בְּדָפְנוֹת הַקֹּשִׁי.

בְּכָל יֹקֶר

מוֹצֵא

אֶת פִּנַּת הַנֹּחַם 

כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי

מְעַצֵּב לִי  נְשָׁמָה חֲדָשָׁה

וּמִתְנַחֵם

כָּל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ. 

הקורא ודאי נדהם, שהרי מכרות הפחם אפלים ועמוקים והעבודה בהם מפרכת. ואם כך, כיצד יוצא לו הדובר למצוא דווקא בדפנותיהם הקשות את "השקט היחסי"? זה אכן עומקו של הפרדוקס הקיומי: דווקא בקושי, במאבק, בעבודה היצירתית המפרכת נמצא שקט יחסי, לא שקט ושלווה אלא רוגע כלשהו, כי שם הדובר "כּוֹרֶה פֶּחָם חֲלוֹמִי", יוצר, מתנחם על קשיי הקיום ומודה על הבריאה שאפשרה לו לעצב נשמה חדשה כל בוקר מחדש! שיר מדהים באפשרויות פירושו ולעומת זאת בעיצובו הפשוט כל כך לכאורה ורב העמקות. גם תבניות השיר בולטות, כמו החריזה שבניגוד, הניסוחים המקבילים ועוד.

ניתן להביא כמעט כל שיר מן המדור שיבטא חוויה קרובה ושונה, אבל  נציין רק את השיר המדגים את המעוף הרוחני:

"בְּשׁוּבִי מֵהַמִּכְרוֹת הַיְּקוּם מַזְמִין אוֹתִי / אֶל  מִרְפֶּסֶת הַשָּׁמַיִם / לִבְדֹּק אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל הַקִּיּוּמִי שֶׁלִּי / אַחֲרֵי יוֹם מְפָרֵךְ בַּקַּרְקָעִית הַשְּׁחֹרָה. / וּבְתוֹךְ הַמִּרְפֶּסֶת / יֵשׁ גַּם קִיר לְהִשָּׁעֵן / חַלּוֹן לְהִזָּכֵר / וּמַעֲקֶה שֶׁיְּגוֹנֵן. / בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם / אֲנִי שָׂח  לַבָּאוֹת / עַל הָא וְדָא / עַל הָעֶרְגָּה לָעֹשֶׁר שֶׁמּוֹחִי בָּדָה. // רֹב הַזְּמַן אֲנִי עָף בְּמֶרְחֲבֵי הַיְּקוּם / נִצָּב אֶחָד מִנִּי רַבִּים / בְּתוֹךְ הַהַצָּגָה."

 לפנינו כאן חיזיון מדהים. היקום מזמין את המשורר  בצאתו ממכרות הפחם הקיומיים הכבדים והשחורים למרפסת השמיים, לא פחות ולא יותר! והוא מזמין אותו לאחר יום מפרך למסע רוחני מדהים. יש אפוא התעלות רוחנית כבירה לאחר העבודה המפרכת. אמנם המרפסת מוגנת אך הוא מוצג כמו היה יצור שמימי. בסיום גם נאמר שאינו אלא אחד מרבים "בהצגה" הקיומית הזאת  והקורא מבין שהחיזיון האדיר מתרחש בתודעתו כהתעלות רוחנית  של הדובר. אבל אולי זו גדולת חווייתו, שהוא חש עצמו כמקיים דיאלוג עם היקום ודווקא לאחר עבודת הפרך ב"מכרות", שאכן מסמלים את קשיי הקיום. לא פלא שהוא מוזמן לבדוק אם נשמר בו שיווי המשקל הקיומי, זה שעליו הוא שח עם השמיים במעופו או במרפסת, והוא מצפה לבאות הנשגבות בערגה גדולה לעושר הרוחני. תחושת המעוף במרחבי השמיים, ביקום, היא אדירה ומרשימה. זה אכן שיר מדהים המובע בפשטות כביכול, ועם זאת  ניתן לפירושים שונים. מכל מקום, מה שברור הוא שיש חוויה אדירה בתוך הבריאה, הודיה בלב הקושי, התרוממות רוח.

אז מה הפלא שהשיר היחיד המודפס על רקע עיגול לבן בתוך השחור, קרוי "חלף על פניי" (עמוד 27, מזכיר אולי בכוונה שיר התגלות של נתן זך) ואנחנו מצפים להתגלות. ומעניין, רק בסופו מתברר שהיה זה השקט שחלף, בעודנו בטוחים שהיתה זו התגלות אלוהית ואכן, השקט הוא הוא ההתגלות. שהרי הקיום הוא במכרות פחם. אכן, שירים רבים הם בבחינת חזיונות רוחניים רבי משמעות. ניכר כי בן-חיים מפגיש את הקורא עם אהבתו לבריאה, עם שאיפתו להתמזגות עימה ולהתעלות, וזאת דווקא משום  שהקיום  הממשי שלו הוא כבד, כפי שהוא אומר זאת במפורש בשיר אחר.

 כך הוא, למשל,  השיר שבמדור "בין אדם לאדם ואהבה", השלישי מתוך ארבעה מדורי הספר,  וכותרתו  כמו בשירים רבים מפתיעה: "פעם הייתי סוס" (עמ' 57). וזו היא ראשיתו של השיר:

"פַּעַם הָיִיתִי סוּס / סוּס נֶאֱמָן / הָיִיתִי צוֹהֵל מוּל הַזְּמַן / הָיִיתִי צוֹהֵל בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת / כְּשֶׁעַל רֹאשִׁי הֻצְלַף הַשּׁוֹט..."

בקטע הזה אפילו המקצב והחריזה מייצגים, כמו ברוב השירים,  את רוח הדברים והפעם של כניעת "הסוס" לסדר הכפוי מלמעלה על ידי שוט אדוניו. ומי היה האדון הזה שהכניעו? בבית השני מתברר כי זה הוא אדון המדבר שרדף אחר ה"מן" שבמדבר הקיום שלו, אחר העושר אולי או הנכסים שבמדבר הרוחני שלו.  אבל הדובר יודע שיגיע הזמן שבו יעיף אותו, את האדון, אל "חירותו". אל שיחרורו מעבדות לגשמיות הקיום. אלא שבבית הבא, השלישי, הסיום המוסר מה יקרה מפתיע. לפתע אתה מבין שהאדון הזה לא היה אלא הדובר עצמו. ואתה נדהם כיצד הכול נמסר במילים ספורות ופשוטות ואף על פי כן יוצרות מבנה שירי כה עמוק. וזה כל הבית השלישי:

"פַּעַם הָיִיתִי סוּס / סוּס נֶאֱמָן / עַפְתִּי אֶל מוֹתִי אֶל חֵרוּתִי."

שיחרורו לחירות כרוך אפוא לא רק בשחרורו מ"אדונו", המייצג את רדיפתו שלו אחר נכסים גשמיים, אלא ב"מוות" של האישיות הסוסית הנאמנה שהיתה בו.

מעניין, דווקא המדור השני, "שמיים וארץ ואדם", מייצג את המפגש החוויתי והתודעתי  המפרה של הדובר עם הבריאה האהובה עליו  בגילוייה השונים, באוויר ובשמיים, בים או באדמה ומביע את החשש הכואב מפני השחתת היקום והקיום. החיים הקשים במכרות אינם מכבים את ניצוצות החיוב שבבריאה. כמו שהוא אומר בשיר הקצר ללא שם, שהוא חלק  בסדרת "שירי היות":

 "כָּל הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם / לֹא יְכַבּוּ אֶת חֲשָׁשׁוֹתַי /שֶׁמָּא הָאָרֶץ/ תִּבְלַע אֶת לְשׁוֹנָהּ / וַתָּקִיא אֶת / לִבָּה..." ומקצה השמיים הוא מבקש שייתן לו "מִכָּל הַשָּׁקוּף הַזֶּה..." כי "זֶה מְחַזֵּק אֶת הֱיוֹתִי..."

 הזיקה הזאת ההדוקה שבין אדם לארץ, לבריאה, אף מביאה לתחינתו המפורשת בסיומו של  השיר הראשון שבמדור הזה, שמאחר והוא ניצב אל מול הים –"שׁוֹלֶה אֶת שִׂמְחַת חַיַּי..." וגם כמו דג הוא "שׁוֹחֶה אֶל הַחֹפֶשׁ / מִבְּלִי לְהִתְפַּתּוֹת / לַשׁוּלֵי, לַזָדוֹן, לַחֶרְפָּה, לַיָגוֹן, לַמָּרוּת, לַמָּדוֹן," רק אז יוכל לזרום אל הים ולדמיין "שֶׁאֲנִי הַקָּדְקוֹד שֶׁל הַתִּיכוֹן," והים התיכון הנרמז כאן נעשה סמל של  שפיות.

אולי רק נציין בקצרה כי המדור השלישי כולל  שירי אהבה, שירים בעלי מגמה חברתית ואפילו אמירות לגבי פולמוסי דעות. אלא שהכול נאמר באופן בלתי צפוי לחלוטין ומקורי. נדגים זאת בשיר אהבה והפעם אבחר בשיר רווי כֵּנוּת "קיום אהבתנו".

"אֲנִי רוֹצֶה לְפַצּוֹת אוֹתָךְ / עַל שְׁנוֹת הָעָגְמָה /  שֶׁכָּבְשׁוּ מֵאִתָּנוּ / נְשִׁימוֹת וּפְעִימוֹת לֵב / כָּבְשׁוּ מֵאִתָּנוּ / חִיּוּכִים וְחִבּוּקִים / כָּבְשׁוּ מֵאִתָּנוּ / אֶת לִבְלוּב הַיָּמִים / עִם הַזְּמַן / הַמֶּלַח שֶׁל דִּמְעוֹתַי / זָרַם כְּנָהָר  מְפֻיָּס / נִשְׁפַּךְ אֶל קִיּוּם / אַהֲבָתֵנוּ." וכי השיר "פשוט"? נניח אותו להבנתו ולחווייתו של כל קורא.

עתה הגענו להפתעה גדולה נוספת שציפתה לנו במדור האחרון הקרוי "אגו". כל העמודים בזהב והשירים באותיות שחורות. המדהים הוא שאין זה מאבק קיומי קשה באגו, כמקובל, אלא דווקא  כמיהה לפגוש את האגו  כי הוא חמק ונעלם ממנו, והדובר פונה אליו כמו היה איזו אישיות או יצור חי. וכך נאמר בבית הראשון מתוך שיר ארוך (2 עמודים), עמוק בהגותו ובחווייתו, וזאת לאחר שהוגדרו בשיר הקודם סוגי אגו מפתיעים:

הָלוֹ אֶגוֹ, בּוֹא לְכָאן

אֶגוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹוֹ

תֵּן לִי לָחוּשׁ אוֹתְךָ.

תֵּן לִי לָגַעַת בְּךָ, קַיָּם בִּי צֹרֶךְ שֶׁתַּעֲלֶה עַל גְּדוֹתֶיךָ.

בּוֹא וְהָצֵף אֶת רְחוֹבוֹת הָאֲנִי שֶׁלִּי.

אֲנִי וַאֲנִי וַאֲנִי וַאֲנִי,  יֵשׁ בִּי כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אֲנִי,

לֹא רַק לְךָ.

אֲנִי כָּאן בִּשְׁבִילְךָ, אֶגוֹ,

וְאַתָּה, מָה אַתָּה מוּכָן לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילִי?

הַאִם תִּתֵּן לִי קְצָת כּוֹחַ?

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הָעוֹלָם וְלִצְהֹל?

לֹא מַגִּיעַ לִי?

דומה ששיר זה מבטא באופן חדשני ומקורי תחושה של יוצר ובתחומים מגוונים (הרבה "אני") שמשום מה אין בו תחושת הערך העצמי והגאווה והרי הוא פונה לאגו של עצמו, כמו היה יצור חי בפני עצמו, שיבוא, שיתקרב שיעשה למענו ויחזק אותו. לדעתי, מרשים. ניתן היה להרחיב עוד הרבה בנושא המרתק הזה, אך נסתפק בכך שנציין כי  בשירים אחרים יש ומופיעה דווקא הכרה  בערך העצמי והיותו אדון לגורלו. השיר הזה הוא אפוא פתח למדור מסקרן במיוחד.

ולסיכום נאמר כי שירתו של בן-חיים הגיעה לשלב מרשים ומרתק במסעו אל העמקת שירתו והשירים מותירים את הקורא נפעם. אף מתעוררת בך סקרנות להבין לעומקה את משמעות השירים ואת החוויה שהם מותירים בך. הרי זה ספר מיוחד גם בעיצובו הגראפי וגם בשיריו המציגים שלב רב עניין במסע המעמיק של המשורר.

ד"ר אַרְנָה גולן

* * *

יוסי אחימאיר

1. מעצב חזון האומה

דברי ברכה שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב השקת 12 הכרכים הראשונים בסדרת הכתבים האידאולוגים של זאב ז'בוטינסקי, שנערך בתחילת השבוע.

התכנסנו לאירוע משולש – השקת הסידרה הראשונה של הכתבים האידאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי, ציון מאה שנה למאמרו המכונן "על קיר הברזל", ומלאות מאה שנה לתנועת הנוער שלו, בית"ר. כל אלה מתחברים אל שנת השבעים-וחמש להקמת המדינה, הבית השלישי, ואל חג החנוכה, הוא חג הגבורה החשמונאית.

במילה כנס כלולה המילה – נס. אנחנו מדברים בחנוכה על הנס. למילה זו שני מובנים – האחד הוא דגל, השני הוא מעשה פלאי. החשמונאים הניפו את נס המרד, נס החירות, אירע להם נס פך השמן. הם חוללו מעשה מרידה פלאי-הירואי-יהודי. הקימו את ממלכת החשמונאים. ניסים ונפלאות. מתתיהו וחמשת בניו הצליחו קודם כל בזכות רוח האמונה, הלחימה וההקרבה שפיעמה בהם, בזכות עוצם זרועם ונחישות רוחם, להילחם בארצם-מולדתם בכובש הזר הסלווקי, בצורר אנטיוכוס אפיפנס, וגזירותיו נגד הדת היהודית, וכמובן נגד המתייוונים בעם. כמובן, הם לא חיכו עד שז'בוטינסקי יכתוב את "קיר הברזל" שלו...

לפני כמאה שנה אמר מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי בדברו לפני חברי אגודת מכבי בירושלים  – ואני מצטט: "מדוע מעריצים אנו את הגבורה? הן אומרים: 'מה ליהודי ולגבורה? – לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח. הכוח הרוחני הוא הכוח האמיתי. מסורת ביהדות – מסורת הרוח היא, ולא מסורת הכוח הגופני.'

"אני אינני מאמין בהשקפה זו. יש לנו גם מסורת הרוח וגם מסורת הכוח. ועל כך יעידו גיבורי ישראל בתקופות השונות. אמנם, הקומץ של החשמונאים – אלה המעטים, שנלחמו נגד הרבים הטהורים הללו, שקמו נגד הטמאים – רוחם היתה חזקה, אבל לא פחות ממנה עמדה להם גבורת זרועם. בעזרת רוחם החזקה ידעו גם 'להרביץ מכות חזקות', כפי שמתבטאים הצעירים בגימנסיה היפואית [=גימנסיה הרצליה].                                 

"ערך הרוח," מוסיף ז'בוטינסקי, "אינו מוטל בספק, אבל מה בצע בה, אם אין מאחוריה הכוח? כשם שאין תפארת הגבורה לבעליה, אם חסרה בה הרוח – כן אין תועלת ברוח, אם חסרה בה הגבורה. שתיהן, אם באות הן במשולב, מדריכות את האדם ומבטיחות לו את קיומו."

אלה דברי ז'בוטינסקי, אשר בעצמו לא זכה לחזות בהתגשמות הנס של ימינו – הקמת מדינת ישראל. בכוח הזכות אך גם בזכות הכוח, הקמנו מדינה לתפארת, שמגשימה הרבה מרעיונותיו של ז'בוטינסקי – מעצב חזון האומה. מדינה עוצמתית, משגשגת, דמוקרטית, רבת פנים, אך בימים אלה שסועה מבפנים.

רעיונות יצירתיים, רלוונטיים, כיצד צריכה להתנהל מדינה מתקדמת, חברה מתוקנת, מלוכדת – מצויים בשפע, בכתבים המחודשים, האידאולוגיים, שאנו מציגים היום לציבור, ובראשם כמובן "קיר הברזל". זהו מאמר מכונן מאת אבי הצבאיות בישראל, אבי הגדודים ומגן ירושלים, המפקד העליון של האצ"ל, וגם אבי מדינת הרווחה, ממשיך דרכו של הרצל בציונות המדינית.

כשאנו מדליקים נר שמיני של חנוכה, ואנו בעשור השמיני למדינה, אנו נוכחים שיש לנו כוח ועוצמה, אבל לדאבון הלב הרוח פחתה במקצת. האמונה התדלדלה. אפילו הדלקת חנוכייה מתפרשת בחוגים מסויימים כ-הדתה.

אכן, דרושה לנו יותר ויותר העמקת המסורת היהודית – ואין זו הדתה – השראת בית"ר, ראש בית"ר, רוח תל חי, רוח לוחמי המחתרות, רוח החשמונאים. שהרי טרם הגענו אל המנוחה והנחלה, עדיין סכנות אורבות לבית הלאומי, האחדות היא מאיתנו והלאה, אמיתות מעוותות ומסולפות מופרחות באוויר – וראו מקרה הסדרה "קרתגו" בערוץ הנקרא ממלכתי.

נשלח מכנס זה ברכות לחשמונאים של ימינו – לוחמי צה"ל, וביניהם הנכד שלי שהתגייס לפני שבועיים, השב"כ, מג"ב, המשטרה, היס"ם, העומדים על משמר שלום המדינה, שלום אזרחיה וביטחונם.

הכתבים המחודשים הם מפעל שהחלנו בו לפני כמעט שני עשורים, בעת שפלג תמיר זיכרו לברכה כיהן כיו"ר מכון ז'בוטינסקי, ולאחר מכן יבל"א מרדכי שריג. מפעל חינוכי-תרבותי-ציוני, שמתאפשר בתמיכה מיוחדת של משרד ראש הממשלה והעומד בראשו דאז ובקרוב בנימין נתניהו. אנחנו מייחלים שהתמיכה הנדיבה תימשך גם בשנה ובשנים הקרובות.

מפעל משותף למרכז מורשת מנחם בגין ולמכון ז'בוטינסקי, ובעריכתו הראשית של פרופ' אריה נאור. ולצידו – עורכי משנה, מתרגמים, עורכי לשון, ומערכת שמלווה אותו, בהפקת מוסד ביאליק. הכרכים המהודרים – ולפי התיכנון מדובר בעוד כעשרים כרכים – הם פרי עבודה מחקרית מקצועית, ללא הטיית לב או השפעות פוליטיות. זהו ז'בוטינסקי כלשונו, במיטבו, במלוא השראתו. ארץ ישראל, לאומיות וליברליות, מדיניות וצבאיות, כלכלה וחברה, עברית, חינוך ותרבות – כל אלה ועוד מצויים במאגר הספרותי הנפלא הזה, מעניקים הגות מעמיקה, כתיבה מעולה של מנהיג ציוני, ענק רוח, סופר והוגה, שחי רק שישים שנה.

להוציא לאור כתבים, ספרים, מלאכה לא פשוטה היא. האחריות רבה. אבל קשה ממנה היא מלאכת ההפצה, המכירה. חשוב שהכתבים הללו, יפים בתכנם ויפים בחיצוניותם, יימצאו לפחות בכל ספרייה ציבורית, אוניברסיטאית ובית-ספרית. וכן – גם באינטרנט. וזה יקרה.

2. במבחן התוצאה

סוף השבוע שעבר בתקשורת היה קטלני לממשלה שאו-טו-טו תוצג בכנסת. ממשלת ה-64, מיספר שעל פניו מבטיח יציבות ואולי גם קדנציה מלאה סוף-סוף. בעיתונות המודפסת ובערוצי הטלוויזיה גוייסו כל התותחים לדבר נגד "האויב הפנימי", קרי נתניהו והממשלה בראשותו. את הביטוי הזה טבע משה יעלון בראיון היסטרי נוסף שהוענק לו בערוץ 12, לשביעות רצונם הבלתי מוסתרת של שני התועמלנים – ה"מראיינים". ביטויים קשים יצאו לא רק מפיו של יעלון המתוסכל ("צריך להציל את המדינה"), אלא גם השמיעו או כתבו אמנון אברמוביץ ("נפנה לאו"ם שיכיר בנו כמדינת ישראל"), בן כספית, ציפי לבני ("הממשלה מקדמת את הרס הדמוקרטיה"), לימור לבנת, רון חולדאי וניצן הורוביץ ("לצאת למרי אזרחי") – שמזמן לא היה קוצף כל כך. זהו מר הורוביץ שהוא וחבריו מהשמאל הקיצוני התאדו מן המפה הפוליטית.

ייאמר לזכותה של לימור לבנת, שהיא – שלא כמו אנשי הזעם וההסתה האחרים – שללה מרי אזרחי, מוכנה לתת לממשלה קרדיט זמני, להעמידה במבחן התוצאה. ומהו מבחן התוצאה? כמובן, תיקון כל כשלי ממשלות בנט-לפיד, שבתוך שנה וחצי הביאו עלינו גלי אלימות וטרור, גלי התייקרויות ועוני, ניצול קונסטלציית "אנטי-ביבי" כדי לחבר יחד מפלגות זעירות מכל הקצוות לשותפות שסילפה את רצון הבוחרים. וכי יש פלא שקמה ממשלה שבבסיסה הליכוד עם 32 מנדטים ועימה מפלגות דתיות וחרדיות – והחרדה גוברת?

גם אני מודאג מהתיאבון המופרז של אותן שותפות לליכוד. מודאג ממה שמסתמן כוויתורים מרחיקי לכת לדרישותיהן. משתיקת רבים וטובים בצמרת הליכוד ש"מקבלים את הדין" ואינם מביעים דעתם המסתייגת. אני מניח שמנהיג אחר בראשות הליכוד לא היה מאפשר מצב כזה, שבו הוא ומפלגתו נראים כנלחצים, נסחטים, ובכך משדרים גם לציבור הכללי וגם למדינות המערב חולשה, שעלולה להיות בעוכרנו בבוא היום. נתניהו המדינאי מסתמך לא פעם על אמירתו של זאב ז'בוטינסקי, לאמור, מול לחץ שמפעילים עליך, אתה מפעיל לחץ נגדי. עקרון זה טוב גם מול שותפים פוטנציאליים שמזהים חולשה, מפעילים לחץ, ומיום ליום מעלים עוד ועוד תביעות. איפה הלחץ הנגדי?

עם זאת, לא מעט מהדרישות מוצדקות. במיוחד ההכרח להשליט חוק וסדר ב"מערב הפרוע" בנגב, באלימות בחברה הערבית וגם בשאר מגזרי החברה, נקיטת אמצעים חריפים נגד הטרור הרצחני, עצירת טירוף המחירים, דאגה לשכבות החלשות. ראיתי בטלוויזיה, למשל, את השר היוצא נחמן שי כבר מגלגל את האשמה בעוני על הממשלה שטרם קמה... השאלה היא, למה מפלגות קטנות דורשות את הטיפול בנושאים אלה? וכי אלה לא דגלים שהליכוד מניף? ובכלל, מה הליכוד עצמו דורש משותפיו חסרי המעצורים?

בסוף השבוע נכחתי בכנס פוליטי בעירי רמת-גן. הדלקת נר רביעי של חנוכה, בהשתתפות ארבעה חברי-כנסת: יואב גלנט, ניר ברקת, דני דנון ובועז ביסמוט. כל אחד מהם עולה ביכולתו ובאישיותו אלף מונים על כל האופוזיציונרים החדשים. הקהל הרב קיבל בתשואות את הדוברים, שכולם כאחד היללו את יו"ר התנועה, ביקרו בחריפות את כשלי הממשלה היוצאת, גינו את האופוזיציה הנכנסת שאינה מוכנה לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, אך מילאו פיהם מים בכל אשר מסתמן במו"מ הקואליציוני שהם אינם שותפים לו. אפילו גלנט אמר, כי "אני יודע שאהיה שר ביטחון רק מהתקשורת."

יצאתי מהכנס בתחושות מעורבות. אני מבין לליבם של הדוברים. כל אחד מהם מצפה לקבל תפקיד בכיר, ויודע כי "גורלו" תלוי אך ורק באדם אחד. הן בשעה זו שם המשחק הפנימי הוא: נאמנות מעל לכול. לא להרגיז את מקבל ההחלטות הבלתי מעורער. מצד שני, ראיתי ציבור גדול מאוד של אנשים, שתמכו בליכוד, מאמינים בדבקות בדרכו, שמחים על הניצחון בבחירות, ומגלים אהבה למנהיגם. דוברים ארסיים בתקשורת לא יסיטו אותם מדרך הליכוד. הם מבינים, שהתנועה שינתה פניה, וכי אותם בכירים מהעבר ("נסיכים") עזבו את התנועה בראש וראשונה מסיבות אידאולוגיות. מערכת המשפט בעיקר ולא שלימות הארץ מעניינת אותם. שלא כמו כמה מחבריה הנוטשים, לימור לבנת נשארה אשת ימין, אבל  אינה עוד חברת הליכוד, מבקרת חריפה של נתניהו, אבל ישרה דייה כדי לתת צ'אנס לממשלה. אכן, מותר לבקר, אך למה לנטוש תנועה גדולה, כפי שעשתה היא וכפי שעשה למשל גדעון סער – ואולי בסתר ליבו מתחרט?

בכל חילופי שלטון את השמחה (לפחות במחנה המנצח) מלווה תמיד גם דאגת-מה. על האופוזיציה להירגע ולא להחריף את הקרע בעם. אני סבור, מקווה, כי הממשלה שתושבע בקרוב תפתיע לטובה בהרבה תחומים. במיוחד לאור התחזיות שמנבאים לה רואי השחורות, אלה שחושבים כי "גנבו לנו את המדינה." בהצלחה לממשלת נתניהו השישית ולמדינת ישראל. 

יוסי אחימאיר

* * *

אבי גולדברג

יש עדיין סימפטיה נוסטלגית לעם היושב בציון

"אל תחמיץ את עוגת התפוחים שלי,

שלום, מפגשים ישראליים"

מאת מיכאל ג. פריץ

הספר שיצא לאור בגרמניה לפני כחודשיים הוא אסופה של מפגשים והתרשמויות מישראל ומישראלים שצבר הסופר הגרמני מיכאל ג. פריץ,  במהלך מיספר ביקורים שערך לצורך כך.

התמונה הכוללת הניתנת בספר היא שישראל היא ארץ מגוונת, מרתקת המשלבת חיים מודרניים בצל  עבר היסטורי. ניכר שהעמדות הראשונות של הסופר לגבי העם היהודי החי בארץ אבותיו עימם הגיע לביקורו הראשון, קשור למטען שלו כילד ברלינאי שלאחר השואה. חששות על מפגש טעון עם היסטוריה מדממת הופרכו במפגשים ובהתרשמויות מאורח החיים  בישראל. חיוך ודוק של הסכמה עם המתרחש במדינה הקטנה החמה והצפופה, בה שוטטו האבות, נמשח על הספר.

 את הסופר הגרמני מיכאל ג. פריץ פגשתי לפני מיספר שנים בטיסה לברלין .

היתה זו כמדומני הטיסה האחרונה שלו לארץ לפני פרוץ הקורונה. כשנפרדנו הותיר בידי ספר פרי עטו "פלירטוט של תוכים" רומן.

 הוא התכונן לבוא שוב לארץ  אך ההגבלות במשך שנתיים הותירו בידו את החומר שאסף עד אז ועליו הוא עמל בתקופת הסגרים ואותו הוא כתב וערך לספר "מפגשים ישראליים".

לפני כחודשיים הזמין אותי להגיע לטכס שנערך באולם התרבות בדרזדן לרגל הופעת ספרו החדש אותו הכתיר בשם מסקרן "אל תחמיץ את עוגת התפוחים שלי, שלום, מפגשים ישראליים".

"אתה מופיע בספר כאחד מהישראלים אותם פגשתי," כתב. יש להודות שפרסום ספר כזה לא רק בשל כותרתו, אלא כזה הסוקר את ישראל והישראליות בעיניים גרמניות, עורר בי  עניין. ועל אף פי כן החמצתי את הטכס. בעת ביקורי האחרון בברלין סרתי אל  חנות הספרים הענקית "דוסמן בית התרבות" בפרידריכשטראסה, וביקשתי לרכוש את הספר החדש.

 "נותרו שני עותקים בלבד," אמרה המוכרת לאחר עיון בצג המחשב, והפנתה אותי לקומה השנייה בחנות .

שוחחתי עם הסופר לאחרונה והוא הבטיח להגיע שוב לארץ באביב הקרוב ואולי אף להופיע בפני קהל ולספר על הספר.

מיכאל ג. פריץ נולד במזרח ברלין בשנת 1953. הוא למד הנדסת קידוחים באוניברסיטת פרייברג לכרייה ולטכנולוגיה וסיים את לימודיו בשנת 1975. בשל דעותיו ופעילותו הפוליטיות נמנע ממנו לקבל את התואר האקדמי לו היה זכאי. הוא עבד כמחסנאי ועוזר נהג משאית, ומשנת 1976 עבד בעבודות מזדמנות בספריות העירוניות של דרזדן. בשנת 1993, לאחר איחוד גרמניה, הוענק לו התואר בדיעבד על ידי האוניברסיטה לכרייה ולטכנולוגיה, בה למד.

עם השנים התקבל כסופר וכעיתונאי מוערך בגרמניה. הוא מתגורר בברלין ובדרזדן לסירוגין. הוא זכה במענקי ופרסי ספרות יוקרתיים והתפרסם בזכות הרומנים שלו, הסיפורים הקצרים, והמסות על אמנות ומאמרי ביקורת ספרות. מקצת מעבודותיו תורגמו לשפות אחרות.

הספר שיצא לאור בתחילת נובמבר זוכה לאהדה בקרב הקוראים, הסופר מוזמן להופיע בפני קהל קוראים ברחבי גרמניה. מסתבר שהאופן בו הונגשה לקורא הגרמני המציאות הישראלית, באמצעות מפגשים אישיים, יצרה  אינטימיות של הקורא עם התכנים.

הנה מספר שאלות ששאלתי אותו לגבי כתיבת הספר, ותשובותיו:

איך נוצרה אהבתך לישראל שהובילה אותך לכתוב עליה ספר? 

"כששמעתי את אנסטרונגו נחמה*, שהיה החזן הראשי של הקהילה היהודית בברלין, ב-RIAS 2**, תחנת הרדיו בסקטור האמריקאי של ברלין, לא היה זה המפגש הראשון  עם התרבות היהודית. לא היה זה מקור הידע הראשון אודות העם היהודי. אלא שלאותה ליטורגיקה יהודית, חזנות, שהושמעה ברדיו, היתה השפעה ארוכת טווח עליי.

היה זה הגורם הרגשי שהשפיע עלי לאורך זמן. הייתי עדיין תלמיד בית ספר, והקשבתי בעיקר למוזיקת רוק אמריקאית כל יום, תוך כדי הכנת שעורי הבית. בשישי, ערב השבת, הגיעו אליי לפתע צלילים אחרים מהרגיל ברדיו. לא הבנתי את המילים, את התכנים, אבל בקולו של החזן היה משהו כה נשגב, והמוזיקה הזו היתה כה שונה, שלא יכולתי להתעלם ממנה.

אסטרונגו נחמה תרם להנגשה של המוזיקה היהודית לא רק בגרמניה אלא בכל העולם. והבנתי עד כמה ההיסטוריה היהודית והגרמנית קשורות זו לזו. נחמה הצית את העניין שלי בתרבות יהודית, הקשורה קשר הדוק לדת, מה שהוביל אותי בסופו של דבר ללמוד על ישראל. למרבה הצער, אנו בגרמניה  יודעים מעט מדי על המדינה הזו שעל חוף  הים התיכון  ועל תושביה."

 היו לך הרבה מפגשים מעניינים במהלך הביקורים בישראל. האם יש אחד שעיצב את התרשמותך במיוחד? 

"כן, באתר נופש בהרי הגליל פגשתי את מנהלו, בן טאובנהיים. הוא הראה לי בגאווה את העיזים השייכות למלון, מחלב העיזים מכין המטבח של האתר את הגבינה עצמה. העיזים, גבוהות קומה יותר מעיזים שנתקלתי בהן בעבר. הן רעו על מדרונות ההר. הן השתהו ולחכו את העשב, לפתע הזדקף ראשן, כמו נזרק לאחור וקרניים ענקיות הזדקרו, עיניהן עצומות כאילו שקועות העיזים במחשבות. אלו היו יצורים קמאיים שגרמו לי לתהות אם העיזים התקיימו שם באזור הזה בגליל, אז, לפני אלפיים שנה, בערך בתקופה בה שוטט על ההרים ישו. המארח הניד את ראשו בתדהמה, לשאלת,י הנחתי כי העיזים הללו וישו היו שם כבר אז.

"למה רק לפני אלפיים שנה?" הוא אמר.

 "אלה הן אותן עיזים שאברהם אבינו רעה, אתה יכול להיות בטוח שהן רועות כאן כבר יותר מארבעת אלפים שנה."

אפשר לחשוב כאן על המציאות בממדי זמן אחרים. בספרי חקרתי את השאלה מי הם אותם ישראלים החיים בארץ, המוגדרים בידי ההיסטוריה שלה יותר מבני עמים אחרים, מה זה עושה להם כשהם רואים עצמם כחולייה, כשלב במסורת עתיקה. האם זהו נטל או האם הידיעה שהם הולכים בארץ בה רעה אברהם את צאנו היא מקור לחיזוק תודעתם  הלאומית?"

 האם ישנו  מקום האהוב עליך בארץ, כזה שאתה חוזר אליו בכל פעם שאתה מטייל בה?

 "לא יהיה זה הוגן לציין מקום אחד בארץ בה קיימים כל כך הרבה מקומות מרתקים שאני אוהב לבקר בהם שוב ושוב ולתת להם להשפיע עליי. התרשמתי במיוחד מהכותל המערבי בירושלים, אותו ראיתי בטלוויזיה לראשונה כנער בן ארבע-עשרה אחרי מלחמת ששת הימים, ובמיוחד תמונות החיילים המתפללים שם, וזה מקום שעליו אני יכול להישען עכשיו בעצמי כאדם בוגר, להתבונן בסדקים שבין האבנים  הגדולות ובאינספור פיסות הנייר שעליהן כתובות הבקשות, התחינות של המבקרים שם.

 והקיבוצים, עין גדי ליד ים המלח וגינוסר על חוף הכנרת כמובן, וחוף ימה של תל אביב והדרך האגדית והיפה לא פחות ממש, לאורך חופה של יפו."

תוכל להסביר את מקור הכותרת האניגמטית של הספר, הגורמת לכולם להסתקרן באשר למקורה?

"בחיפה פגשתי את נרי לילנפלד-חאנס, שסיפרה לי על גורל משפחתה מצ'ורטקוב, לשעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, כיום במערב אוקראינה, צפונית לצ'רנוביץ, שם נולד פאול צלאן. חלק מבני משפחתה עלו לפלשתינה בתקופת המנדט, חלק מבני המשפחה שנותרו שם בעיירה נרצחו באכזריות בעת הכיבוש הנאצי. מתוך שלושים אלף תושבי צ'ורטקוב, שליש היו יהודים. כיום רק כשמונים יהודים עדיין מתגוררים בעיירה הקטנה. כששאלתי אותה על החיים בישראל, השיבה נרי: 'הו, החיים כאן טובים, מה עוד צריך?' –ו היא מזמינה אותי לטעום מעוגת שטרודל התפוחים הנפלא שהיא אופה ואומרת" 'אסור לך לפספס את עוגת השטרודל שלי'."

-----------------------

* אסטרונגו נחמה היה אחד החזנים היהודים המפורסמים ביותר במאה העשרים. יליד סלוניקי יוון 1918 שהגיע לברלין ההרוסה ב-1945 לאחר ששרד את מחנות ההשמדה בזכות כישרונו הנדיר. הוא היה "הזמר של אושוויץ". לא רק בקרב האסירים האחרים אלא גם לדרישת הקאפו, רופאי המחנה, ואנשי האס-אס. בתמורה זכה לפרוסות  לחם שהותירו אותו בחיים. כך שרד את התופת של  אושוויץ' משנת 1943 ועד כמה חודשים לפני תום מלחמת העולם השנייה, אז נלקח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, צפונית לברלין. וב-1945 הוא שוחרר על ידי חיילי הצבא האדום והצליח להגיע לבירה הגרמנית החרבה, בתקווה לחזור למולדתו יוון. פגישה אקראית עם ניצול אחר מאושוויץ גרמה לו לשנות דעתו ולהישאר בברלין.

אסטרונגו נחמה היה לאחד מהזמרים היהודיים החשובים ביותר במאה העשרים ואחד האישים המובילים בקהילה  היהודית המשתקמת של מערב ברלין לאחר המלחמה. קולו המיוחד והנדיר נשמע הרחק מעבר לקירות בית הכנסת, בקונצרטים בכל רחבי גרמניה, בארצות הברית ובדרום אמריקה ובתחנות הרדיו.

** לתחנת השידור האמריקאית בברלין:

https://www.youtube.com/watch?v=xi_nomV_r4E

אבי גולדברג

דצמבר 2022

* * *

משה גרנות

מגבלות הדיסטופיה

על "סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד

מאנגלית – סמדר מילוא

כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2012, 351 עמ'

כמעט שלא נמצא מחבר דיסטופיה שלא נכשל במעקשים של מבנה העלילה ובהתיימרות לחזות את העתיד. הדבר אמור בדיסטופיות המפורסמות מהמערב הנאור, וגם מאלו הפחות מפורסמות בארצנו הקטנה: "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי (1932) מתאר עתיד שבו נולדים ילדים רק במעבדה, רעיון הזוי כשלעצמו, אבל את עיקר העתיד הוא היה מנוע מלחזות: המחשב, האינטרנט  והסמרטפון.

גם אורוול  ב"1984" (1949) לא חזה את המחשב, אבל ההתרשמות שלו משתי הדיקטטורות – הגרמנית והרוסית – העניקו לעלילה הכאוטית שלו עוגן ממשי למציאות קיימת ואפשרית.

 ריי ברדבורי ב"פרנהייט 451" (1953) ממציא הזייה בה השלטון מייפה את כוחם של הכבאים לשרוף ספרים.

יוצאת דופן היא הדיסטופיה של ויליאם גולדינג "בעל זבוב" (1954), בה הוא אינו מבקש לנבא את העתיד, אלא לתאר עובדה קשה שהאלימות בין פלגי בני האדם איננה עניין של תרבות, אלא של טבע מולד – ילדים זנוחים באי בודד נלחמים זה בזה בחוסר היגיון כמו שקרה תדיר בעולם.

ישי שריד שלנו כתב דיסטופיה בשם "השלישי" (2015), המתארת עולם כאוטי כאשר לאומנים קיצוניים כובשים את השלטון ומקימים מקדש שלישי. הספר הזה מלא כשלים פנימיים רבים מספור, אך מאחר שכתבתי על כך במפורט בעבר *, לא ארחיב על כך את הדיבור.

דיסטופיה יותר סבירה מצויה בספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" (1984), שם מתוארת ישראל לאחר מהפכה לאומנית שמגרשת את הערבים בטרנספר, ושמה מצור על נכנסים ויוצאים.

כל הדיסטופיות משרות דיכאון על הקורא, אשר בצדק מבקש הנאה מקריאת ספרים**, ומופלא בעיניי שסוגה זאת זוכה להרבה הערכה מצד מבקרים, חוקרים ומפיקי סרטים – ספרה של מרגרט אטווד, שעליו נסבה הרשימה הזאת, זכה לחמש הפקות של סדרות טלוויזיה, ויש אפילו סיכוי להפקה שישית.

והרי בתמצית על מה מדובר בספר זה: הגיבורה, ששמה האמיתי אינו מתגלה לקורא לאורך כל היצירה, המכונה בשם שלפרד, מדברת בגוף ראשון על קורותיה לפני מהפכת "בני יעקב" בארצות הברית, ולאחר שאלה תפסו את השלטון – רצחו את הנשיא ואת כל חברי הקונגרס, והשליטו שלטון דתי דיקטטורי, שבו נשרפים ספרים, אוסרים קרוא וכתוב, שורפים בגדי "חטאים" מהעבר. לנשים אין זכות להחזיק רכוש וחשבון בנק, והן מסווגות על פי מעמדן – מלמעלה למטה: "רעיות", "דודות" המחזיקות מלמד חשמלי לענישה, אחריהן באות "המרתות", שהן נשים מעוקרות, המופקדות על משקי הבית של הרעיות, "השפחות", שהן בעצם שפחות מין לבעלים שנשותיהם אינן פוריות, "האיזבלות", שהן זונות המיועדות לאנשי העילית ו"הלא נשים" שנענשות במושבות, שם הן עובדות בחומרים רדיואקטיביים, בשריפת גופות ובעבודות מפרכות אחרות. הגברים מחולקים גם כן בדרגות שונות: "מפקדים", "מלאכים" שנלחמים במחתרות המורדים, "שומרים" שעומדים בכל מחסום, ו"עיניים", הבלשים החשאיים שנמצאים בכל מקום במסווה, ולכן סכנה לדבר עם עמיתה אפילו בלחש. מלבד המשימה לשמש שפחת מין למפקד, מוטל על השפחה גם לצאת לקניות עם עמיתה קבועה (אסור לשפחה ללכת לבד), כשהקניות נעשות באמצעות תלושים, כי שטרות כסף אינם קיימים ב"רפובליקת ערד". השפחות חייבות להיות עטופות מכף רגל ועד ראש בגלימה אדומה, כשפניהן אסורות בתוך "כנפיים" שלא מאפשרות להן שדה ראיה. הרעיות לבושות בכחול, המרתות בחום, ואנשי השלטון ונציגיהם – בשחור.

השפחות אמורות ללדת מזרעו של הבעל, במקרה שלנו – "המפקד" כשהאקט המיני נעשה באור מלא, כשהשפחה עטופה בגופה של הרעיה, והבעל עושה את המעשה במדים מלאים, ואסורה לו כל הפגנה של אינטימיות כלפי הרעיה או השפחה. כששפחה נכנסת להריון ויולדת, הלידה קורית ברוב עם של שפחות המזדהות עם ייסוריה וציריה, לרופאים אסורה הכניסה לחדר הלידה, והיולדת יושבת על רף הנמוך של כיסא מדורג, כשמאחוריה הרעיה העוטפת את היולדת, כדי שהנולד יהיה שייך לה, ולא לשפחה.

הספר מתאר משבר פוריות, מורשת מהדמוקרטיה האמריקאית הקודמת, בעטיים של רדיואקטיביות, וירוסים, תרופות הנשטפות בשתן אל הביוב ואל הקרקע. בעקבות כך נוצר מוסד השפחות שאמורות להיות פוריות במקום הרעיות. שפחה שנכשלת להיכנס להריון נשלחת למושבות שם המצב הרבה יותר גרוע ממוות. הגיבורה השפחה, המתעדת בגוף ראשון את האירועים הנוראים שמתרחשים ב"רפובליקה ערד", נקלעת לשתי הרפתקאות שעלולות לגרום להוצאתה להורג: היא מוזמנת בחשאיות בלילות אצל המפקד, ושם היא מתנסה בחוויות שהיו פעם נחלת אמריקה הליברלית והדמוקרטית. הרפתקה שנייה קורית ביוזמת "הרעיה" סרינה ג'וי, גבירתה, שנואשה מזרעו של בעלה, ומארגנת פגישה עם ניק, נהגו של המפקד, כדי להיות מופרית על ידו. הפגישה הזאת בחדרו (מעשה חמור שעליו, כאמור, משלמים בחיים) מובילה לפגישות אינטימיות נוספות, שלא בידיעת סרינה.

הזכרתי עונש מוות על התייחדות אסורה (התייחדות מותרת היא כאמור רק במדים, באור, כשהרעיה מחזיקה בחיקה את השפחה בזמן שהמפקד בועל אותה – ראו עמ' 110-109), אבל בסיפור הזה מופיעים עונשים דרקוניים נוספים: קטיעת איברים, משלוח למושבות, הוצאה להורג לנוכח הקהל, לינץ' אכזרי בעיקר בידי הנשים, ילדים פגומים נשלחים למגרסה. הנענשים נתלים אחר כך על חומות העיר, כשעל חזיהם השלט שמספר את חטאם. הדבר המפחיד ביותר ברפובליקה הזאת קורה כאשר טנדר שחור, ועליו עין מכונפת. מתקרב אל המיועד להיות נחקר, מעונה ונענש – אירוע שמאבן את האומלל. טנדר כזה מתקרב אל הגיבורה המתעדת, אלא שניק, המתברר כ"עין", כלומר איש ביטחון חשאי, מרגיע אותה, ומרומז שהוא גרם ל"עיניים" שבאו לעצור אותה, לאפשר לה להימלט.

כמו במרבית הדיסטופיות (להוציא זאת של גולדינג, שהזכרתי לעיל) גם כאן העלילה מסתבכת בחוסר היגיון פנימי, כלומר על פי ההיגיון המטורף של הרפובליקה המומצאת בספר זה – האירועים היו צריכים לקרות בהתאם, אלא שטירוף לחוד ויוצר בעל חשיבה נורמלית לחוד: כשפורצת המהפכה, הגיבורה היתה כבר נשואה ואם לילדה, כלומר בסביבות גיל 25, ואילו ב"הווה" היא בת 33 (עמ' 165) כלומר, עברו רק 8 שנים מאז פרצה המהפכה, ואילו האירועים המתוארים בספר זה משאירים רושם שההוויה המטורפת קיימת שם מאות שנים, וכל המעמדות (להוציא את השפחות) משוכנעים שזאת הדרך היחידה הנכונה לחיות במדינה. זאת ועוד אחרת: המהפכה הזאת היא דתית מאוד, וכל הנעשה בה מגובה בתנ"ך ובברית החדשה, מדוע אם כן, מסופר שהכנסיות נהרסו, וקתולים, קוויקרים ובפטיסטים מוצאים להורג כבוגדים? מדוע מחייבים את הנזירות להיבעל? היהודים זוכים להנחה – הברירה בידיהם להמיר את דתם, או להגר לישראל...

עיקר העיקרים: הסיפור של הגיבורה שלנו מובא במתכונת של יומן, אבל הרי אסור ברפובליקה הזאת להיות בעלים לעט, אסור לקרוא, ואסור לכתוב. הסופרת חשה, בסתירה הזאת, ו"מיישבת" אותה ב"הערות היסטוריות" שבסוף הספר – מצוטט שם פרופסור שמדווח בסימפוזיון שמתקיים בשנת 2195 (!) על 30 קלטות שנמצאו, ואשר הוקלטו על ידי הגיבורה לאחר שהצליחה להימלט ולהסתתר אצל מתנגדי המשטר. וכי סופרת מנוסה ומוערכת כמו מרגרט אטווד, איננה יודעת שיש הבדל מהותי בין ניסוח של יומן לניסוח של זיכרונות?

ושאלת תם: מדוע בחרה מרגרט אטווד הקנדית לתאר מהפכה דרקונית כזאת אצל השכנה – ארצות הברית, הארץ הליברלית והדמוקרטית, ולא למשל ברוסיה, סין, איראן?

משה גרנות

-------------------

* ראו רשימתי "דיסטופיה טעונה היגיון פנימי", מאזנים, פברואר 2016

** בעוונותיי גם אני חטאתי בכתיבת דיסטופיה, המתארת חינוך מחדש של גברים ("האי" 2016), אך לזכותי אומר שהקפדתי להיעגן רק בציטוטים מדויקים של פמיניסטיות רדיקליות.

* * *

עדינה בר-אל

ללטף נחש אנקונדה

בעמק איילון, צמוד למושב מבוא חורון, נמצאת "ארץ הזוחלים". רפאל יפרח הקים חווה ובה אוסף ענק של זוחלים, פרוקי רגליים ודו-חיים מכל העולם, אוסף של כ-3000 פריטים, ביניהם גם נדירים ביותר. מטרתו היא ללמד את הקהל הרחב להכיר ולחבב את בעלי החיים האלו, להבחין מי מהם מסוכן, וכן לשמור אותם מהכחדה.

בתוך חוות איילון ליד מושב מבוא חורון נמצאת "ארץ הזוחלים". יש בה אוסף ענק של זוחלים, חרקים ודו-חיים. בארץ ישראל יש 83 מיני זוחלים. שלט במקום מסביר את הסיבה העיקרית למגוון הרחב הזה: מיקומה הגיאוגרפי של ישראל מביא אליה זוחלים מאפריקה, אירופה ואסיה. לעומת זאת יש רק 7 מינים של דו-חיים,  [המתרבים במים ויכולים לחיות גם ביבשה]. זאת בגלל מקורות המים המעטים יחסית בארצנו. 

עם הגיענו למקום קיבל את פנינו רפאל יפרח, אדם נמרץ, אשר כפייה לבנה עוטרת את ראשו. "בחווה שלנו יש פעילות המתאימה לבני כל הגילים," אומר רפאל, "החל מילדי גן ועד מבוגרים."  ואכן אנחנו, המבוגרים, התלהבנו כמו ילדי גן מכל אשר ראינו בסיור שנערך לנו.

שותפו של רפאל הוא צעיר אחרי צבא בשם ניר אברהם. חלוקת העבודה ביניהם היא – רפאל אחראי על הזוחלים, וניר על  החרקים. האווירה היא משפחתית ולא בכדי. אולגה רעייתו של רפאל עוסקת בפרסום ושיווק של מפעלם. היא מפרסמת ברשתות החברתיות ועוד. חמותו של רפאל פאינה, אימה של אולגה, נקראת בפיהם "מאמא", והיא אחראית על האכלת בעלי החיים. אביו של ניר עוסק בענייני הניירת והחשבונות. גם הילדים – בנם ובתם של רפאל ואולגה – מבלים ועובדים ב"ארץ הזוחלים".

בחווה עורכים סיורים וסדנאות.

מפגש עם זוחלים וחרקים

כבר בכניסה למתחם, בחצר, מתחממים בשמש צבי "גולית" שנחשבים עדיין "קטנים", אך בהתבגרם הם יגיעו לגודל ענקי, כדוגמת הצבים הנמצאים באיי גלפאגוס. "יש לנו כאן בעלי חיים שלא נמצאים בשום מקום אחר בארץ." אומר רפאל.

לאחר סיור קצר בחצר, בה יש תצוגות של בעלי חיים שונים עם שלטי הסבר, וכן פינות ליצירה ולסדנאות של מבקרים, נכנסנו אל אולם גדול ובו תצוגה מרתקת של זוחלים וחרקים בטרריומים, עם אוורור כמובן. [טרריום – מיכל זכוכית שקוף שמאפשר הכנסת אדמה וגידול צמחים בתוכו – ע.ב.] תוך זמן קצר ניתן היה להבין שני דברים: שזהו אוסף ענק, מגוון ומיוחד במינו; וכן שרפאל הוא בעל ידע נרחב וניסיון רב בתחום.

ראשית כל הוא הוציא מן הטרריום השקוף "זיקית תימנית". שמה מרמז על מקורה – תימן. ומיד קיבלנו הרצאה קצרה על שלושת המאפיינים שלה.

"את הזיקית הזו מייחדות שלוש תכונות," מספר רפאל, "התכונה הראשונה קשורה להחלפת צבעים. היא היחידה השולטת על השריר הפיגמנטי החיצוני על כל חלק מגופה בנפרד. כך שכל חלק בגופה יכול לקבל בו בזמן צבע נפרד."

מובן שהסתקרנו לשמוע על עוד שתי תכונות מיוחדות לה.

"התכונה השנייה קשורה לעיניה: יש לה מנגנון תנועה נפרד לכל עין. והתכונה השלישית היא  צורת האכילה שלה: היא צדה את הטרף בעזרת הלשון. אבל הלשון שלה ארוכה כאורך הגוף."

רפאל האכיל אותה, וזכינו לראות את הלשון הארוכה היוצאת במהירות כזו, עד שלא הצלחנו אפילו לצלם אותה, למרות כמה ניסיונות.

למראה האיגואנה הענקית נדמה היה שאנחנו בדרום אמריקה, ולא במרכז מדינת ישראל. ראינו עוד ועוד נחשים ולטאות. רפאל הסביר לנו את ההבדלים ביניהם: ללטאות יש עפעפיים ואוזניים והן שומעות, ואילו הנחשים לא שומעים. לשאלה כיצד מצליחים מאלפי נחשים להרקיד אותם באמצעות נגינה בחליל, הסתבר לנו שהנחשים "רוקדים" בגלל תנועות החליל ולא קולותיו.

נחש מעניין, שגם הוא מצוי בדרום אמריקה ובמרכזה, הוא "בואה קשת".  הנחש ממש "מחליף צבעים". רפאל הוציא אותו החוצה, וכאשר פגעו בו קרני השמש ראינו על עורו את צבעי הקשת.

"הזוחלים הם בעלי דם קר," מציין רפאל, "ולכן חשוב מאוד לשלוט בטמפרטורה במקום הזה."

ללטף נחש אנקונדה

אוסף העקרבים במקום הוא ענק וכולל מינים רבים. המבקרים זוכים להכיר כמה מהם, מיוחדים במינם. לדוגמא: "עקרב אבנים שטוח". זהו בעל החיים היחידי שבנוי מחומר פלורסנטי. וזכינו לראות במו עינינו כיצד הוא הופך לזוהר כאשר מאירים עליו בפנס אולטרה סגול. בחווה זו יש אוסף עקרבים ענק, ובו עקרבים מכל העולם כמעט.

באחד הטרריומים השתרע לו בנחת נחש אנקונדה ענק. זהו הנחש השני בגודלו בעולם, בעל כוח רב, ש"מסוגל לכופף ברזל" לדברי רפאל. ואז הסתבר שניתן ללטף את הנחש הזה! וזאת לאחר שרפאל ועובדיו הרגילו אותו במשך שלוש שנים לליטוף. כדי להדגים את אורכו של האנקונדה, הוא הוצא מהטרריום, ניר נעמד בצד ימין, רפאל בצד שמאל, והם מתחו אותו לכל אורכו, שהוא שלושה מטר!

גם "עולים" מאוסטרליה יש באוסף, ביניהם "חרדוני צווארון", שפורשים את צווארם לראווה וגם הצפרדע "אילנית אוסטרלית".

בחדר נוסף יש טרריומים מלאים נחשים בצבעים שונים, שם הם מתרבים ובעצם הופכים לחיות מחמד. בכל טרריום שרפאל פותח יש נחש בצבע מיוחד. מלבד נחשים הם מרבים בחווה גם עקרבים, גמלי שלמה ועוד.

רפאל וניר מדגישים שהם אינם לוקחים בעלי חיים מן הטבע. האוסף הענק שלהם בנוי מבעלי חיים שהם רכשו בארץ ובעולם, שנתרמו להם על ידי אנשים פרטיים, או שהתרבו בחווה.

ניר אברהם – זחילה אחרי נמלים ו"טיולי זוחלים"

ניר אברהם נולד בשנת 2000 בירושלים. כשהיה בן חמש עברה המשפחה למודיעין. "במשפחה שלי מספרים שמאז שהתחלתי לזחול, עקבתי אחרי נמלים," הוא אומר בחיוך, "ובהדרגה זה התפתח לתחביב עם בעלי חיים גדולים יותר."  הוא אסף בחדרו נחשים, עקרבים, ביניהם טרנטולות, עד שלא נשאר מקום בחדר.

"את רפאל הכרתי מילדותי," הוא מספר. "לאחר השחרור מהצבא (גולני), העברתי את כל האוסף שלי לחווה של רפאל והפכנו לשותפים בעסק. הוא מתמחה בזוחלים ואני בפרוקי רגליים."

בינתיים הם בתהליך בנייה והתבססות. הם מקיימים סדנאות וסיורים לבודדים ולצוותי גופים שונים. השניים מוציאים קבוצות ל"טיולי זוחלים" במרוקו, קוסטה ריקה ועוד.  עד כמה שהשם נשמע אבסורדי, משתתפים בטיולים חוקרים וחובבים, שמסיירים בטבע שעות.

ניר לא מוותר על הטיול הגדול לאחר הצבא, והוא מתעתד לטוס לאוסטרליה למשך שנה. מובן שהוא ישים דגש על זוחלים ביבשת זו, שידועה בנחשיה הארסיים, בתנינים ועוד.

לטובת הטבע

כל הפעילות של "ארץ הזוחלים" מבוססת על מימון פרטי של רפאל וניר. היא אינה זוכה לתמיכה של "רשות הטבע והגנים", וזאת למרות שהפעילות של רפאל וניר היא ממש לטובת הטבע.

אומר ניר: "אנחנו מלמדים את הקהל הרחב את חשיבותם של בעלי חיים אלו במערך האקולוגי." והוא מביא דוגמא קטנה לחשיבות הדבר: "קמטן, למשל, הוא לטאה ללא רגליים. לפיכך טועים לחשוב שהיא נחש, ואנשים הורגים אותה." עוד הוא מוסיף: "אנחנו שומרים על מיני בעלי חיים שהם בסכנת הכחדה." וכאשר הוא נשאל על תוכניות לעתיד של "ארץ הזוחלים", הוא עונה: "להירשם ולקבל הכרה בינלאומית כגן-חיות המתמחה בזוחלים, דו-חיים ופרוקי רגליים."

רפאל יפרח – הכול התחיל עם צב

"בגיל ארבע, כאשר ביליתי עם המשפחה בטיול, מצאתי צב," מספר רפאל. "וזה פתח לי את הפתח לקשר המיוחד שלי עם הזוחלים. בגיל שבע הבאתי הביתה את הנחש הראשון שלי, שנקרא 'שלוון קווים'. אימא שלי לא נבהלה, להיפך, היא קנתה לי מגדיר זוחלים. וכך התחיל התחביב של חיי – איסוף זוחלים ולימוד כל מה שאפשר עליהם ועל אורח חייהם."

רפאל התחיל לחרוש את הארץ בשנות השבעים ולחפש זוחלים. במרוצת השנים הוא רכש ידע רב על אורח חייהם ועל אזורי המחייה הטבעי שלהם, היום הוא נחשב לאחד מאנשי השטח הטובים בארץ. רפאל מעיד שהוא רכש ידע רב משני אנשים בעיקר: ד"ר נפתלי פרימור וצחי אברהם. נפתלי פרימור העניק לו ידע עיוני, וצחי, איש השטח, את הפן המעשי. השניים ניהלו את "המכון לחקר ארסיים". רפאל עבד עימם במשך כמה שנים בטיפול באוסף זוחלים הכי גדול שהיה במזרח התיכון: קוברות, נחשי פעמונים, תנינים, פיתונים, עקרבים, צבים ועוד מגוון רחב של בעלי חיים.

ידע רב מאוד וגם בסיס לאוסף הגדול שלו רכש רפאל בעולם הרחב. מיד לאחר שחרורו מהצבא הוא טס לארצות הברית, גם שם חיפש זוחלים ורכש ידע רב בגידול וריבוי זוחלים וכן בחינוך באמצעות בעלי חיים. לאחר פחות משנה חזר לישראל עם אוסף זוחלים והקים את חברת 'עולם הזוחלים והחי' שעסקה בעיקר בנושא של חינוך באמצעות בעלי-חיים. מאוחר יותר טס לתאילנד ובמשך חמש שנים הוא סחר בזוחלים עם הרבה מדינות בעולם. במקביל לזה הביא רפאל  לישראל זוחלים מכל העולם והפיץ אותם בין מגדלים שונים בארץ. היום יש בארץ מגדלים מקצועיים ותיקים בתחום.

ההתעניינות בזוחלים והחיפוש אחריהם הביא את רפאל לבקר בארצות שונות ברחבי העולם: הוא היה כאמור בארצות הברית ובתאילנד, וכן בווייטנאם, לאוס, בורמה, ארה"ב, מרוקו, מצרים, ירדן, מקסיקו ועוד.

עוד מסתבר שרפאל היה במשך שש שנים בקורס הכשרת לוכדי נחשים בשיתוף עם "רשות הטבע והגנים", שהוא עזר בהקמת פארק הזוחלים של כושי רמון בערבה והביא לשם את אחד מהאוספים הגדולים שהיו בישראל, כולל נחש עם שני ראשים, צב עם שני ראשים ועוד עשרות נחשים, לטאות ענק, צבים ותנינים מכל העולם. בנוסף הוא הקים חווה לריבוי זוחלים במרוקו ועוד ועוד.

ולסיום: לשאלה אם הוא אינו חושש מהכשות של נחשים, עונה רפאל: "אני 'מבלה' עם נחשים מילדות. נחשים ארסיים הקישו אותי כבר 18 פעמים, וקרה שהייתי על סף המוות. אבל יחסית למאות אלפי נחשים שפגשתי, זה לא נחשב מיספר רב של הקשות." ברור שהוא נעקץ מעקרבים, עכבישים, נדלים ועוד. אבל זה לא מרתיע אותו מלעסוק בתחום שהוא אוהב כל חייו.

לדברי רפאל חשוב לו מאוד לפתח את תחום הזוחלים בישראל, ללמד ולחנך את הדורות הבאים לאהבת הזוחלים ושמירת טבע.

עדינה בר-אל

 * נדפס ב"קו למושב" גיליון 1260, 1.12.2022

איגואנה - צילום עדינה בר-אל

ניר מימין ורפאל משמאל מחזיקים אנקונדה בת 3 מטרים. צילום עדינה בר-אל

רפאל יפרח. צילום עדינה בר-אל

* * *

אודי מנור

תגובה למיכל סנונית

בהערת אגב מדהימה במיוחד, תהתה מיכל סנונית בתגובה לנעמן כהן, כיצד הוא לא שמע מעולם על כך "שכל הארץ הוקמה על אדמות הערבים." מילא הבורות הרווחת המבלבלת 'מדינה' עם 'ארץ'. מילא. כי הכוונה ברורה והנה היא בניסוח עברי מדוייק: 'מדינת ישראל כולה הוקמה על אדמות הערבים.' החוכמה העמוקה הזו היא העומדת בשורש מעמדו העלוב של 'מחנה השלום' (ואין זה המקום לנתח את משמעותו המקוממת של הצירוף החצוף הזה, 'מחנה השלום', כאילו שתנאי ל'שלום' הוא הלקאה עצמית מבוססת שקרים בראשם הטענה שללא נסיגה לקו הקדוש לא ייתכן 'שלום' וכי הנסיגה ההכרחית הזו – שהרי 'המדינה קמה כולה על אדמות הערבים' – היא היא 'השלום').

ב-11 במרץ 1983 פירסמו האחים בלפור והרצל חקק את הנבואה המדהימה הזו: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד."

 1983! – מיכל סנונית מזכירה בהמשך דבריה את "נבואותיו" של ליבוביץ', שמה לעשות ואף לא אחת מהן התקיימה. ליבוביץ' היה מדען גדול, אבל הוגה דעות בינוני ונביא קטנטן ממש, שלא לומר נביא שקר. לגופה של נבואתו, שמיכל סנונית מנפנפת בה בהמשך לאיוולת המוסכמה 'ההיסטורית' ממנה נפתחה תגובתי ואליה נשוב מיד: כזכור, הרי"ל, רבנו ישעיהו ליבוביץ', רבנם של מפ"ם ו"שלום עכשיו" אם לשוב לנבואת האמת של האחים חקק, הזהיר כי בעתיד כל "היודונאצים" ייאלצו להחזיק נשק כדי להמשיך את הדיכוי ואת "השליטה בכוח בעם האחר." בפועל, גם באופן מוחלט, בוודאי באופן יחסי, מיספר הישראלים העוסקים בביטחון שוטף קטן היום יחסית לימים בהם העלה הרי"ל את נבואתו הדרמטית, לקול מצהלות  מפ"ם ו"שלום עכשיו", שניצחונם היחיד בשדה הפוליטי הוא ההשתלטות על מפלגת העבודה וחיסול "רעיונות מפא"י ההיסטורית" – כדבריהם של האחים חקק.

בהמשך לבחינת נבואת השקר של הרי"ל, וככל שיש לעובדות תפקיד – ומבחינה זו עדיף קיפוד השכל על ציפור הנפש – הנה הן ממש הכרחיות על מנת לברר את טיעון-העל "האגבי", לפיו "מדינת ישראל כולה הוקמה על אדמות הערבים."

ובכן, מה תפקיד ומשמעות התיבה 'ערבים' בצירוף התיאולוגי הזה של 'דת השלום'? האם לדעת סנונית גם 'הערבים' של עיראק, מרוקו, לבנון, סוריה וקטאר הם בעלי האדמות הללו? יש לקוות שלא, אם כי מהתבטאויות של לא מעט ערבים ניתן להבין שבהחלט כן, שהרי גם ספרד לשיטתם היא 'אדמה ערבית'.

נסתפק בכל אופן באפשרות שבדבריה סנונית התכוונה ל'ערבים' שישבו בשטח בה הוקמה 'הארץ' כלומר המדינה. ובכן, הואיל וממש כעת חיה לפני 144 שנה, עת נחרש התלם הראשון באדמות פתח תקווה אי אז בחנוכה תרל"ט [ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. – אב"ע], חיו ברחבי השטח עליו השתלטה הציונות הכובשת והמנשלת והמדכאת והמשעבדת כ-360 אלף נפש, מהם 24,000 יהודים, והואיל ו-360 אלף נפש אלו חיו בכ-350 ישובים לכל היותר, הרי שברור שהטיעון המושמץ על ידי 'מחנה השלום', "עם ללא ארץ לארץ ללא עם," גם נכון וגם מדויק קודם כל מבחינה דמוגרפית-גיאוגרפית (כלומר עוד לפני שנכנסים לשאלת מיהותם וזהותם של הערבים שישבו כאן). מה לעשות ו-360 אלף נפש יושבים על לא יותר מ-10% מהאדמות, כך שלפחות 90% מהן ריקות.

לדיבור באחוזים יש מימד נוסף: כידוע, הבריטים ינסו מאוחר יותר למנוע עליה יהודית בטיעון 'יכולת הקליטה הכלכלית' של הארץ, שלשיטתם המדינית 'אי אפשר היה להכניס לתוכה עוד חתול אחד אפילו.' ומדוע? כי רוב אדמותיה 'לא ראויות לעיבוד' וממילא 'אין מספיק מים.' יש לקוות שמיכל סנונית יודעת מה עשתה הציונות לשתי המגבלות הללו ('למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה'), וכיצד נתפסו התנאים הכלכליים בידי הערבים ('כולו-מכתוב'). ובכן, הנה שוב עולה השאלה: על איזה "אדמות ערבים" מדובר? אם נתעלם מהמימד הדינמי הנזכר (ככל שהיו כאן יותר ציונים היו כאן יותר אדמות), על השאלה הזו ניתן לתת שתי תשובות משני תחומים מקבילים: האחד – קנייני, השני – מדיני.

מבחינה קניינית כידוע, לרוב הערבים לא היתה חזקה משפטית על אדמותיהם. מדוע? לא, לא בגלל 'היודונאצים', אלא כי באמצע המאה ה-19 רצו העות'מנים בעצת ידידיהם הפרוסים, לעשות סדר ולרשום אדמות. רוב הפלחים הבינו שמשמעות העניין היא פתיחת פתח נוסף בידי הפאשות והג'זארים לפשוע ולגזור עוד גזרות, והתוצאה היתה שהרבה אדמות שיכלו להיות פרטיות, נפלו בידיים פרטיות של מעט מאוד ערבים. כשניגשו יהודים לרכוש אדמות כחוק, לא היתה להם שום אפשרות אחרת אלא לרכוש אדמות מידי בעליהם (שישבו בביירות ונישלו את אריסיהם כל שנתיים, אבל יש דברים שאסור להזכיר בציבור הנאור). גם את העובדה שלא פעם וכמעט תמיד שילמו יהודים על אדמות גרועות מחיר מופקע שלוש פעמים, עובדה אותה תיאר כבר ההיסטוריון אריה אבנרי בספרו על 'טענת הנישול הציוני', אסור להזכיר. כי זה לא מסתדר עם התיאולוגיה של 'מחנה השלום' ועם מושגים ליבוביצ'יאניים מופלאים כמו 'יודונאצים'.

באשר לתחום המדיני – ניתן להתחיל את סיפורנו בחוזה טורדסיאס, הניסיון האחרון בשלהי ימי הביניים לחלוקת שטח באופן מוסכם, אבל תהיה זו משום הרחקת עדות, כי מה לנו, לספרד, פורטוגל, אמריקה ולאפיפיור. אפשר להמשיך עם 'שלום וסטפאליה' ששימש בסיס לקונגרס וינה 1815 וברלין 1878, שמאוחר יותר שימשו כבסיס לארגוני-צדק-חלוקתי ושלום-עולמי כמו 'חבר הלאומים' ו'האומות המאוחדות'). כך או אחרת לא כדאי להזכיר בעניין זה את הכיבוש הערבי (בלי מרכאות, פשוטו כמשמעו), כלומר אלימות ואלימות, הצידוק שהביא שבט קטן ואלים בדרום חצי האי ערב, להפוך מיליוני קילומטרים רבועים ל"אדמות ערבים". אבל כל זה התרחש ממש מזמן, והגיע הזמן לחזור לעתיד.

את העתיד המדיני של "כל הארץ" שלנו, קבעה התפרקותה של האימפריה העות'מנית בימים בהם התגבש ההיגיון המדיני של 'חבר הלאומים', לאמור: יותר צדק, פחות אלימות, כי כולם צודקים, ולכולם מקום תחת השמש. האימפריה העות'מנית היא זו שהיתה עד 1919 בעלת הבית המדינית של "אדמות הערבים" (כאן, שם, ובכל מקום בו ישבה האימפריה הזו). התפרקותה של האימפריה הביאה לחלוקת השטח שלה,  כ-5 מליון קמ"ר.  783,000 קמ"ר הלכו לטורקיה כידוע. מה לעשות עם שאר 4.27 מיליון הקמ"ר? כלומר אם לטורקים שפעם היו עות'מנים 'מגיעה מדינה' אז גם לסורים שפעם היו עות'מנים 'מגיעה' מדינה, וכך גם למצרים ולטוניסאים ואפילו ליהודים.

כמה מגיע לכל עם? שאלה טובה. לרוסים יש תשובה אחת (17 מיליון קמ"ר), למייסדי ארגנטינה לפני 200 שנה תשובה בסדר גודל דומה (רק 2.8 מיליון קמ"ר), ולפרנסי אנדורה תשובה מסדר גודל שונה מאד כידוע (468 קמ"ר). כך או כך, גדול או קטן, עשיר או עני, עם נפט בלי נפט, לכל העמים זכות קיום שווה. אז כמה שטח 'מגיע' אם כך ליהודים? הנה תשובה מכאנית: הואיל ויהודים היוו חלק אחד מתוך 70 בדמוגרפיה העות'מנית, הרי ש'מגיע להם' חלק אחד מתוך 70 של חמישה מיליון קמ"ר, כלומר בסך הכול 71,428 קמ"ר, פחות משליש משטחה של "הארץ כולה" כלומר 'מדינת ישראל' הנוכחית.

על פי אותו היגיון, אגב, הואיל ובימי מלוך העות'מנים לא היה ולא נברא עם פלסטיני, הרי שהשטח של "אדמות הערבים" הוא אפס. אבל צדק חלוקתי דורש מאמץ הגון יותר, אז הנה עוד ניסיון למצוא צדק לפלסטינים שאמנם לא היו קיימים ככאלו לפני 100 שנה, אבל היו קיימים בכל זאת: אותם 336 אלף שב-1878 חיו במה שלימים יהיה שטח מדינת ישראל. כמה זה מתוך 35 מיליון? פחות מ-1 ל-100. כמה זה בשטח? פחות מ-4000 קמ"ר. זהו השטח הלגיטימי של "אדמות הערבים" על פי חישוב מדיני קר.

ברור שבמציאות כל החשבונאות הזו לא קיימת, אבל היא עדיפה על דבר הבל כמו "כל הארץ הוקמה על אדמות הערבים," הבל שנזקו ההסברתי העצום, קטן מהנזק הפוליטי אותו ניבאו האחים חקק.

מה מאפשר את קיומן בצוותא של רוסיה על 17 מיליון קילומטריה ואנדורה על 468 קילומטריה? הנכונות של רוסים – בדרך כלל – לכבד את זכות הקיום של אנדורה. ואם לשוב למקרה שלנו, גם כאן הדברים ידועים ובלבד שהם ידועים. כפי שתיארו אנשים שידעו על מה הם מדברים, צבי אל-פלג אם לציין בשמו אחד מהם, מומחה למורשת המופתי, אביו הרוחני של ערפאת ושל ממשיכי דרכו משני צידי הקו הירוק – ההנהגה הערבית התאפיינה וממשיכה להתאפיין בעמדה חד משמעית בכל הנוגע לזכות קיומה של ישראל, בטריטוריה כלשהי, שהרי מקובלת עליהם ללא ספק קביעת ''האגב'' של סנונית, לאמור: "כל הארץ הוקמה על אדמות הערבים." כשיאמצו הערבים שמץ מגישת רוסיה אפילו, ממילא 'יפרוץ השלום.'

מכאן, שהברירה שמציבה מיכל סנונית – "או שנמשיך להתכתש ולהילחם ללא תכלית [...] או שנוותר על שטחים ונשוב למימדים שנותנים לנו לחיות כמדינה יהודית, בחיי שקט ושלווה, ונלמד לכבד את הגר היושב בתוכנו ולהעניק לו זכויות שוות לאלה שלנו" – היא ברירה פיקטיבית, שלא לומר דברים חריפים יותר. כי כפי שעולה מההיסטוריה כפי שהציגו אותה מלומדים כמו צבי אל-פלג, כאמור, יהודים נאלצו והם נאלצים "להתכתש ולהילחם" (ולא רק יהודים, אלא כל מיעוט במרחב הזה, שאיתרע מזלו והוא לא חלק מהרוב הערבי-הסוני) ממש מתוך תכלית, כלומר בדיוק ההפך ממה שטוענת סנונית.

התכלית ששמו לנגד עיניהם מקימי פתח תקווה למשל, וממשיכיהם עד היום, תכלית שאין ברירה אלא "להתכתש ולהילחם" עליה, היא ליצור תנאים שיאפשרו לכל אחד מאיתנו, כולל אזרחי ישראל הערבים, לנהל "חיי שקט ושלווה." רק עיוורון מהסוג שאיפיין את ליבוביץ' ממשיך להביא אנשים טובים (בכוונותיהם בכל אופן) לא לראות שבאופן יחסי – בוודאי במונחי המזרח התיכון – "חיי שקט ושלווה" כאלו מאפיינים בישראל גם את "הגר היושב בתוכנו," שנהנה "מזכויות שוות."

אודי מנור

* * *

מנחם רהט

עשרה בטבת: 'יום הזיכרון לחללי הגולה'

בניגוד לדעה המקובלת, שהרבנות הראשית קבעה יום זיכרון לשואה ביום תענית י' בטבת, כדי להתחרות בהחלטת הכנסת לקיים את 'יום הזכרון לשואה ולגבורה' בכ"ז בניסן, מתברר שיום הזיכרון המקורי, נוסד בכלל שנתיים לפני החלטת הכנסת.

הכול תלוי במזל. אפילו מידת קליטתו של מועד כלשהו בלוח העברי. לחג החנוכה שנפרדנו ממנו השבוע היה מזל (וגם יחצ"נות טובה של התנועה הציונית) שהפכו אותו לחג כלל ישראלי, שאפילו כופרים גמורים חוגגים אותו על פי דגם המהדרין מן המהדרין.

ואילו לצום עשרה בטבת, שיחול בשבוע הבא, ונקבע כיום זיכרון לדורי דורות לזוועות שהשטן לא ברא, ע"י הרבנות הראשית כבר בשנת 1948, שלוש שנים אחר דעיכת עשן במשרפות, לא היה מזל כזה. מי כיום מציין את י' בטבת כיום הזיכרון הכללי ואמירת קדיש כללית לקדושי השואה? אפילו לא כל הציבור הדתי לאומי, ובוודאי לא הציבור החילוני וּודאי וּודאי לא הציבור החרדי. הכל תלוי במזל.

את משימת עשיית צום י' בטבת גם ליום של זיכרון לדורות, לאירועי הקטסטרופה המבעיתה שפקדה את עמנו בימי הזעם, הובילה הרבנות הראשית לישראל, ולא שום מוסד ממלכתי אחר. את היותה הראשונה, חושף מחקר מרתק של הרב שמואל כ"ץ, חוקר תולדות הרבנות הראשית. הוא מגלה, שכבר בחשוון תש"ט (1948), הציעו הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, באיגרת לחברי מועצת הרבנות הראשית, לקבוע את י' בטבת כיום זיכרון לדורות, לשואה. בהתכנסות המועצה בי"ב בכסלו, סיפר הרב הרצוג, שכשהציע לראשונה לקבוע יום תענית על פורענות השואה, התנגד לכך הרב מבריסק, הרב י"ז סולוביצ'יק, מנהיגם של חרדי היישוב הישן בירושלים והקנאים במאה שערים, בטענה שיש כאן חשש לאיסור 'בל תוסיף', האוסר להוסיף על תקנות חז"ל.

הרב הרצוג גרס שאין כאן כל איסור: מחד גיסא, אי אפשר שלא לקבוע יום תענית לזכר האסון הנורא של גדיעת שליש מבני עמנו במיתות משונות ואכזריות. מאידך גיסא, קשה להוסיף יום תענית מיוחד לדורות. לכן ראוי להעדיף את י' בטבת, שהוא ממילא יום צום קצר ואין בו אבל כבד, כיום הזיכרון והקדיש.

בשל קירבתה של התענית באותה שנה, הציע הרב להסתפק הפעם באמירת קדיש כללי ובהדלקת נר נשמה בכל בחץ ובכל מוסד ציבורי. התאריך אושר.

הכרזת הרבנות הראשית על י' בטבת כיום הזיכרון ל'קדושי הגטאות', היכתה אז הדים. בתוכנית מיוחדת בשידורי קול ישראל הסביר רבה של תל-אביב וחבר המועצה, הרב א"י אונטרמן, שבקביעת תאריך יום הזיכרון היתה התחשבות בעובדה, שבתקופה זו של השנה רבו המשלוחים למחנות ההשמדה; ושהמרד הקטן בגיטו ורשה, שנשכח, היה בחנוכה; וש-י' בטבת הוא ממילא יום צום לזכר תחילת חורבן המקדש הראשון – והשואה הינה למעשה רק המשך וסיום לאותו חורבן. לפי הדיווח בעיתונות, מילאו המוני אנשים את בתי כנסת רבים ויישמו בהתרגשות רבה את הנחיית הרבנות הראשית.

בכ"ז בכסלו תשי"א (1950) פרסמו הרבנים הראשיים, דברים חשובים לקראת 'יום חללי השואה': יום עשירי בטבת נקבע לשעה ולדורות ליום הזיכרון השנתי לקהילות הקודש, אנשים, נשים וטף שנספו בהמוניהם, ובהם מיליונים, שאין יודע את יום מותם.

הרב כ"ץ מנסה כבר שנים לעקור טעות הגורסת, שהרבנות קבעה את י' בטבת בשל התנגדותה לקביעת יום אבל וזיכרון בחודש ניסן, שעל פי ההלכה אסור בתענית ובמספד. לדבריו, העובדות מוכיחות אחרת: יום האבל שקבעה הרבנות הראשית, נולד כבר בשנת תש"ט כיום יום זיכרון לדורות, לשואה. כך הקדימה הרבנות ביותר משנתיים (!!) את הכנסת, אשר קבעה ביום ו' בניסן תשי"א (1951), את יום כ"ז בניסן ל'יום השואה ומרד הגטאות'. בשל קביעת יום זה, התבקשה הרבנות לבטל את קביעתה לגבי י' בטבת, אך היא סירבה בתוקף.

ועוד פרט חשוב גילה הרב כ"ץ. יום זה נקרא בתחילה 'יום הזיכרון לחללי הגולה' ואח"כ 'יום חללי השואה' ו'יום הזיכרון לקדושי הגטאות'. אפילו במודעת רחוב מטעם הרבנות הראשית, מג' בטבת תשי"ח (1958), עדיין כך נקרא היום. השֵם המצמצם, 'יום הקדיש הכללי', נזכר לראשונה בעיתונות בתשי"ד (1954).

דור הניצולים הולך ונעלם. אחרוני השורדים הם היום בני 85-90 ויותר. ולו רק משום כך, ראוי שהדורות הבאים אחריהם יזכרו גם הם את קורבנות החיה הנאצית, פרט ליום הזיכרון הממלכתי של כ"ז בניסן, גם באמירת הקדיש המסורתי לזכרם בעשרה בטבת, שיחול השנה ביום שלישי הקרוב (3.1.23).

* * *

אדיר כהן

שלושה שירים

אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ לִרְקֹד

"אֲנִי מַאֲמִין

רַק בֵּאלֹהִים

הַיּוֹדֵעַ לִרְקֹד,"

אָמַר נִיטְשֶׁה.

אֵיזוֹ תְּפִישַׂת אֱלֹהִים

מְקוֹרִית, מְרַתֶּקֶת, נִפְלָאָה.

הָאֱלֹהִים הַמְּרַקֵּד,

הַמְּלֵא חֶדְוַת חַיִּים,

קַלּוּת וְשִׂמְחָה,

הַמְּסֻגָּל לְרַחֵף,

מוּל כָּבְדּוֹ שֶׁל הָאֵל,

אֵל קַנָּא וְנוֹקֵם,

שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ,

פּוֹקֵד עֲווֹן אָבוֹת

עַל בָּנִים,

שֶׁגַּם בִּהְיוֹתוֹ

אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,

אֶרֶךְ אַפַּיִם

וְרַב חֶסֶד,

זֶה לְאוֹהֲבָיו

וְכֹבֶד מִשְׁקַל הַדִּין

לַאֲחֵרִים.

נַפְשִׁי עִם הָאֵל הַמְּרַקֵּד

הַיּוֹדֵעַ קַלּוּת הָרִחוּף

שֶׁלֹּא קַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו

בָּהֶן יִנְגַּח עַמִּים,

אֶלָּא קַל צַעֲדוֹ

מַזְמִין הַבְּרוּאִים

לִמְחוֹל אַהֲבָה.

אֵל אֶחָד

בָּגַרְנוּ גַּם זָקַנּוּ,

הִכַּרְנוּ אֵלִים רַבִּים,

לָמַדְנוּ תּוֹרוֹת רַבּוֹת,

כָּפַרְנוּ בָּאֵלִים כֻּלָּם,

רָחַקְנוּ מֵהַדָּתוֹת כֻּלָּן

וְנִשְׁאַרְנוּ עִם אֵל אֶחָד

שֶׁקִּבַּלְנוּ בִּירֻשָּׁה

מִבֵּית אַבָּא וְאִמָּא

וְכֹה אָהַבְנוּ אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתֵנוּ

וְלֹא הָיָה לָנוּ אֱלֹהִים

אֲחֵרִים עַל פָּנָיו.

אַךְ בְּהִנָּעֵל שַׁעֲרֵי בֵּית אַבָּא,

בְּצֵאתֵנוּ אֶל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל,

נִתְפַּכַּחְנוּ וְהָלַכְנוּ

וְהִתְחַלְנוּ תּוֹהִים

מַדּוּעַ דַּוְקָא הוּא?

מָה מְיַחֲדוֹ מִשְּׁאַר הָאֵלִים?

וּמִשֶּׁזָּקַנּוּ וְנִתְקַיֵּם בָּנוּ

"בִּישִׁישִׁים חָכְמָה"

נוֹסְפָה אַף כְּפִירָה,

וְשׁוּב לֹא אֵל בְּשָׁמֵינוּ

רַק אֵל בְּלִבֵּנוּ,

מַזְכֶּרֶת אֲהוּבָה

מִבֵּית אַבָּא.

לְהַעֲלוֹת אֶת אֵאוּרִידִיקֶה

בְּשָׁרְשֵׁיהֶם הָעֲמֻקִּים בְּיוֹתֵר

הַחַיִּים הֵם תּוֹלָדָה

שֶׁל פַּחַד עָמֹק מִפְּנֵי הַמָּוֶת,

שֶׁל יְרִידָה אֶל

מַמְלַכְתּוֹ שֶׁל הָאדֶס

וְנִסָּיוֹן לְהַעֲלוֹת

מִתּוֹכוֹ אֶת אֵאוּרִידִיקֶה,

וְאָז מַבָּט לְאָחוֹר

וּתְחוּשַׁת הַכְּאֵב

שֶׁל נִצְחוֹן הַמָּוֶת,

וּבָאָה נְגִינָתוֹ

שֶׁל אוֹרְפֵאוּס

הַמַּמְשִׁיךְ לְנַגֵּן

אֶת שִׁירַת הַחַיִּים

וּלְהִתְמוֹדֵד עִם הַמָּוֶת

דֶּרֶךְ הַיְּצִירָה.

אדיר כהן

* * *

אילעאי עופרן

כיצד הצילה לאה גולדברג את ישעיהו ליבוביץ מידי הנאצים?

לפני שנתיים, במלאות 50 שנה למותה של לאה גולדברג, סיפר אילעאי עופרן, נכדו של ישעיהו ליבוביץ, את הסיפור המדהים הבא:

לאה גולדברג, שאתמול צוין יובל שנים למותה, היא לא רק המשוררת הגדולה מכולן, אלא כנראה גם האישה שלה אני חב את חיי ואת חיי משפחתי. בתחילת שנות ה-30 התגוררה לאה גולדברג בגרמניה, בעיר בון, כדיירת משנה בביתה של סבתא רבתא שלי. באותם ימים גרו שם גם סבא ישעיהו וסבתא גרטה, שהיו זוג סטודנטים צעירים, שאך זה נישאו.

סבא, שכמו שסבתא נהגה לומר "כבר אז לא ידע לשתוק," התחיל לדבר ברבים נגד הנאצים, שבדיוק עלו לשלטון ואמר, בין השאר, שהיטלר הוא זה שעומד מאחורי שריפת הרייכסטאג.

באחד הימים, הגיעו אנשי הגסטאפו לבית המשפחה בבון, לחפש את סבא.

אך סבא וסבתא שהו באותו זמן בביקור משפחתי בצרפת, וכך ניצלו מהביקור של החיילים הנאצים. לאה גולדברג, שכאמור התגוררה בבית המשפחה, התקשרה מיד למקום בו שהו סבא וסבתא בצרפת, סיפרה להם על החיפוש שערכו אנשי הגסטפו, והזהירה אותם שלא לחזור לגרמניה. סבתא היתה מספרת ומדגישה שלמרות שבדרך כלל היו מדברים ביניהם בגרמנית, התעקשה לאה גולדברג לנהל את שיחת האזהרה דווקא בעברית, כדי למנוע מהנאצים המצותתים לטלפונים ליירט את המסר.

סבא וסבתא שמעו לאזהרה. הם נסעו לשוויץ, שם השלים סבא שנת לימודים נוספת שנותרה לו, ושנה לאחר מכן, בשנת 34, עלו ארצה, לירושלים, שם גרו עד זקנה ושיבה.

הסיפור המופלא הזה, הזכיר תמיד לאשתי את המדרש האומר, שבני ישראל נגאלו ממצרים בזכות העובדה ש"לא שינו את לשונם" בכל מאות שנות השעבוד. אותה שפה עברית, שלאה גולדברג הפליאה כל כך ללהטט במילותיה, היא זו ששמרה על ישראל במצרים והיא שהיתה גם כלי ההצלה של סבא וסבתא מציפורני הנאצים.

 אילעאי עופרן, מתוך אתר ניוז 1, 16.1.20220.

אבי ליפסקי [בן-דודי], ששלח את הקטע, מוסיף: "במהלך הסמינר נטייל בליטא ובלטביה בחודש מאי, נבקר בבתיהם של לאה גולדברג וישעיהו ליבוביץ."

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

"ספרות זו לא פילוסופיה,

 וגם אסור ללמוד ממנה היסטוריה,

ואפילו לא על בן-אדם אחד."

אלימלך שפירא, "הירקון שבלב"

פרק א

בקיץ האחרון, כאשר מתקרבת שעת השקיעה, אני לוקח את מחברת הרשימות ואת המקטרת והולך לשבת על מרפסת "הדודנים" בחוף הים ביפו, זו המסעדה שמנוהלת עכשיו על ידי זוג עולים מרוסיה, אחרי האסון שבו נסחפו בגלים ממול ארבעת בניו של דודי אלכסנדר בן-עמי – איז'ו מחובבי-ציון, ויקו מאיטליה, תופיק מאום-אל-זעתר ופנדי מבומביי – ואחרי שהחלטתי להקדיש את עצמי לכתיבה, ולספר מההתחלה את כל הדברים שראיתי בימי ילדותי, בכפר –

*

לפנות-ערב שרוע המכונאי הצנום פטר יואל על האדמה תחת מכונית פיאט לבנה, אחת משתי המכוניות הקטנות שרכש כגרוטאות בחצי-חינם ומאז הוא שוקד לשפץ אותן, מעביר חלקים מזו לזו ומנסה לייצר ולהתאים בכוחות-עצמו חלקים חסרים –

*

מעבר לכביש, מחוץ לחומת האחוזה, עומד השומר חיים הורביץ ובידיו רובה-ציד. קנה-הרובה מורם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות אל גג הרעפים בקומה השנייה של הבית הפינתי, הצפוני-מערבי בחומה. שמש שוקעת בגבו כאשר הוא מכוון לעבר להקת יונים שמרפרפת על הגג החום-אדמדמם; מחכה שיונים רבות ככל האפשר תנחתנה על פס הרעפים העגול של מקצוע הגג, העולה באלכסון כלפי מעלה; כלבו מחכה לצידו בשקט, חופר בחול ברגליו הקידמיות, משמיע נהמה כבושה ומכשכש בזנבו, כמצפה לקראת הזינוק. כדורוני-העופרת חבויים בתרמיל עשוי קרטון עבה, בעל כרכוב נחושת, בלוע הרובה, ועתידים להינעץ עוד-מעט ביונים. הצייד עוצם עין אחת ומכוון –

*

הגבעה המזרחית של האחוזה, בין הכרם לחורשת האקליפטוסים, רובה אדמת סיד שאינה ראויה לעיבוד. בחלקה המערבי פעור מעין בור ענק, אולי שריד של מחצבה עתיקה. עתה שוכבים שם בשורה בחורים אחדים ומכוונים רובים אנגלים מסוג לי-אנפילד לעבר לוחות-המטרה המוצבים מולם, לפני קיר חצוב באדמה חומה, בעלת גידים לבנבנים. ממערב, קרניים של שמש נמוכה מאירות היטב את גליונות המטרה, המצויירים עיגולים שחורים על רקע לבן, ומחוזקים בנעצים ללוחות-העץ –

*

בדירתה, מאחורי תריס-עץ מוגף, מציצה שושנה שפירא החיוורת החוצה, אל דרך החול העמוק, הטובעני, דרך שמפרידה בין ביתה לביתו של פטר יואל, השרוע תחת מכונית הפיאט. שני ילדיה של שושנה, אמנון ומאיה, מתפלשים בחול עם ילדי השכנים. הם רובצים על ארבעתם, מחליקים על החול שיירות של קופסאות סרדינים ריקות, קשורות זו בזו, וסוללים פסי "כביש" חלקים בחול. מאחוריה נשמעת ברדיו התוכנית היומית של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל: "...בארץ, משפחת אטינגר מירושלים. אל קצנלבוגן מאיר, פשה, רבקה, חיים, צבי וגיטלה, ניראו לאחרונה בגטו לודז' בקיץ 1942, מאת קרוביהם בארץ, משפחת קצנלבוגן יוסף ומשפחת וולף בנייק ורוזה מתל-אביב. אל משפחת קוגלמן..." אצבעות ידיה של שושנה נקפצות יחד לאגרוף כפול מעל מפשעתה. מאדימות במאמץ. עורן מבוקע מעבודות הבית. זה יותר משעה היא מחניקה בקרבה זעקה, ביודעה שאם לא תתאפק, ייקחוה פעם נוספת לבית-הקומותיים ההוא אשר במושבה חובבי-ציון, ושם יטפלו בה בחשמל –

*

ממערב לכביש הצר ארבעה בתים צהובים עטורי גגות רעפים אדמדמים-חומים. ליד הבית הצפוני-מזרחי שרוע פטר יואל. בכל בית חד-קומתי שתי דירות. בבית הדרומי-מערבי, מול דירתה של שושנה, חדר הנשק. כן עשוי עץ עבה ובו נתונים שלושה רובים אנגליים משומנים, סגורים לאורך בתי-ההדק בשרשרת בעלת מנעול. יותר ממחצית הכן ריקה. ארונית-עץ תלויה על הקיר ומבעד לדלת הזכוכית נשקף אקדח רקטות עב-קוטר, ולידו הכדורים הזוהרים. ארגזי תחמושת. שמן רובים. יומנים. מדים. מפקד התחנה, דב שפילר הרזה, במדי נוטר, מכין את כלי הניקוי לרובים החסרים, שאותם תחזיר מחלקת הפלמ"ח בתום המטווח החשאי, לפנות-ערב –

*

נפתלי קפלן נוהג במונית פורד אמריקאית אפורה על פני הכביש הצר. הוא שב מפגישה חשאית עם מודיע ערבי ביפו, ומישיבה במטה הארצי של ההגנה ברחוב אלנבי בתל-אביב. עבודתו כנהג מונית היא רק כיסוי לתפקידו כמפקד בהגנה. הוא גר עם משפחתו באחד מארבעת הבתים שממערב לכביש. ציפה אשתו מורה בבית הספר היסודי במושב הסמוך רמות-הצופים –

*

במרחק-מה אחרי נפתלי נוסעת מכונית מוריס אנגלית שצבעה חום-חאקי צבאי. ליד ההגה הימני שלה הסרג'נט הבריטי מורטון במדים ובכומתה. פסי אור שמש, שמבצבצים זה אחר זה בשדרת הברושים הגבוהים, בכביש השחור מתל-אביב לחובבי-ציון, מסנוורים את עיני היושבים בקדמת המכוניות –

*

בעל האחוזה יוספיה, אדון ג'ייקוב מאיירסון, יושב ליד מכתבתו העתיקה, העשויה עץ מהגוני, הוא מושך ממגירה אלבום בולים, מקרב לאחד הדפים זכוכית מגדלת, ובודק סדרת בולים של מושבות בריטיות באפריקה. הסיגר בפיו כבוי כי העשן מזיק לבולים. פניו מזכירים במעט את פרצופו של וינסטון צ'רצ'יל. על שולחן לצידו מערכת כלי-שח פתוחה, באמצע המשחק. החלונות הרחבים של דירתו בקומה השנייה, בבית הפינתי הדרום-מזרחי בחומת האחוזה, מכוסים ברשתות כנגד היתושים. אשתו, אשה ממושקפת כבדת-רגליים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, מתנהלת לקראתו לאיטה על פני הדירה הגדולה, המרוהטת בסגנון ויקטוריאני. בידיה טס כסף ועליו מערכת חרסינה דקה של ספלים ותחתיות, קנקנים למים רותחים, לתמצית, לחלב, וקערית עוגיות אנגליות –

*

שיח בוגנוויליה מטפס ליד שער האחוזה מבחוץ, חובק גבוה את קיר החומה בענפיו הירוקים ובפרחיהם הסגולים. מבין ענפיו בוקע שיח יסמין שפרחיו הלבנבנים מדיפים ריח. מתחת לסוכה שיצרה הצמחייה הפראית, ליד השער, לא רחוק מן הצייד, עומד הנער הערבי נואר, שחור ובעל עיניים מבריקות שמבטן חייכני ולח. תפקידו לדאוג שכל הבא בשער האחוזה פנימה יטבול את נעליו, או את כפות רגליו היחפות, בתמיסת ליזול הנתונה בתוך תבנית פח, ליד קיר החומה. כאשר נכנסות מכונית או עגלה לחצר, חורשים גלגליהן גלים בשוקת הבטון הרדודה, לרוחב השער, אשר נואר שוקד שתהיה מלאה תמיד בתמיסה –

*

עמירם גרין עומד על ברכיו מאחורי דינה שפילר השוכבת בצריף ירוק-דהוי, שמשמש תחנת אגד במקום שבו מתחבר הכביש עם רחוב החול של מושב הייקים הסמוך, כפר-מאהלר. לדינה שיער חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד-חלב. החזה שלה עדיין שטוח. היא שוכבת על בטנה על רצפת החול של הצריף, ובשתי ידיה מפשילה את מכנסי ההתעמלות שלה, בצבע חאקי-בהיר, שמהודקים בסרטי גומי גם סביב הירכיים. היא מרימה מעט את פלחי עגבותיה המוצקים, בעלי גוון הדבש, ורק צל אפל בסדק ביניהם. הפין ששולף לקראתה עמירם השמן הוא כפתור קטן מאוד, וחיוור. בחוץ רוכנים נערים אחדים ומציצים במעשה מבעד ללוחות המחוררים של התחנה, כאילו כל רגע של התרחשות שהם שואבים אל קירבם יקר להם מאוד, והם ממלמלים יחד: "טוז, טוז, טוז – "

*

רכבת מתקדמת במסילת-הברזל ראס-אל-עין-חדרה-חיפה, ממזרח לאחוזה. חיילים בריטים חמושים בטומיגאנים פוקחים עין מארבעה קרונות עמוסים ציוד צבאי ונשק. כמה מאות מטרים לפני הקטר השחור, שמתנשף בשקשוק בוכנות, ארכובות וגלגלים גבוהים, ופולט ענני אדים ועשן, נוסע בחריקה מתכתית מתמשכת טרולי, כלי-רכב צבאי משוריין, שגלגליו מתאימים לפסי-הרכבת. חיילים חמושים ברובי לי-אנפילד קצוצי-קנה ובמקלע ברן מאבטחים את המסע. לפני שבועיים נשדדה בדרך לחיפה רכבת שנשאה משלוח של שטרי כסף. הכספת נמצאה מפוצצת ביער האקליפטוסים של חדרה –

*

מקס רוזין, פקיד האחוזה, יושב במשרד אפלולי, בקומה הראשונה של הבניין הדו-קומתי שעל גג הרעפים הכתום-כהה שלו מרחפת להקת היונים. הן משקשקות כנפיים, עלה ורדת, מתמרנות מהר בזוויות חדות, כאילו טרם החליטו אם לנחות על מקצוע הגג האלכסוני ולשמש מטרה נוחה לרובה-הציד של חיים הורביץ, הניצב למטה. מקס מסכם גיליון-תשלום שבועי. ליד הרישום של כל סכום מתנוססת טביעת אגודל של פועל ערבי, בדיו סגול. ביד אחת מקס כותב, בשנייה מחזיק שארית כריך שנותר לו מארוחת הצהריים. בגלל בעיות שיניים הוא אינו לועס אלא ממיס בפיו לאט את הנגיסה, כמוצץ סוכריה, לחייו שקועות ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת. באחד הגיליונות יש שורות מספר ללא חתימה, מקס מניח את הכריך מידו, מטביע את אגודלו השמאלית בכרית החותם; ובתנועה סיבובית, כדי לטשטש את הטביעה, מוסיף כתמי דיו סגול אחדים; הוא טובל מטלית בספירט ומתחיל לנגב היטב את האגודל, המסתיים בציפורן מעוקלת ושחורה –

*

תופיק המשרת טרוט-העיניים מפסיק את שטיפת הכלים במטבח של משפחת בן-עמי, מנהל האחוזה, וקוטע בבת-אחת גם את שירו המונוטוני, שיר של ערגה וגעגועים, שמלווה תמיד את עבודתו. הוא יוצא לחצר, ובבטישת רגליים יחפות מקיף במהירות את הבית ועומד על הדשא כשהוא מציץ מבעד לתריס פנימה באשתו של המנהל, השוכבת ישינה על מיטה זוגית גדולה, לבושה תחתונים וחזייה בלבד, בצבע ורוד-כסף. כמו בצליפת שוט עשוי מים שורקת הממטרה מדי סיבוב ומתיזה מטר טיפות על רגליו ואחוריו של תופיק, אך הוא אינו מרגיש בכך –

*

בלב החלקות הירוקות של אחוזת יוספיה ניצבת טירה צהובה, מרובעת, גגות-רעפיה אדומים, ומגדל של בריכת בטון במרכזה. הרפת הגדולה של יוספיה בנויה בצורת רי"ש, בקומה התחתונה, בבניין הצפוני-מזרחי שבחומה. שלושה פועלים ערבים יושבים על שרפרפים וכל אחד חולב פרה, הדלי בין ברכיו. אצבעותיהם הזריזות מושכות פטמה אחר פטמה – אחת, שתיים... אחת, שתיים... – נשמעים צלילים קצובים, ובזה אחר זה חודרים סילונים לבנים ודקים אל החלב, הנמצא כבר בדלי, ומתמזגים עימו בשכבת קצף ריחנית, התופחת ועולה ומפיצה ריח חלב חם, מהביל. הם מקפידים לחלוב באופן שווה ארבעה עטינים ורודים, בעלי כתמים אפורים, אצל כל פרה, ועוברים אל זו שלצידה. שמה והישגיה של כל חולבת רשומים בגיר על לוח מעל מקומה בשורה. במדור צדדי של הרפת נשמעות מאז הבוקר געיותיה העגומות של דיצה, אחת השיאניות של תנובת החלב. ראשה תפוס בסגר-צינור במקום-עמידתה ליד האבוס. היא מקשה ללדת. ברל הרפתן קורא לאחמד, הפועל הראשי, שיפסיק לחלוב ויבוא להשגיח על הממליטה; והוא עצמו יוצא לחצר וממהר למשרד האחוזה, להזעיק בטלפון את הווטרינר דוקטור וולף. אם לא תהיה ברירה יוציא דוקטור וולף את העגל חתיכות-חתיכות, ובלבד שיצליח להציל את הפרה המיוחסת –

*

על הגבעה במושב רמות-הצופים, הצופה אל האחוזה יוספיה, רובצות זו ליד זו שתי בריכות עגולות לאגירת מים, עשויות בטון וסגורות בגג. לבריכה האחת גג שטוח מוקף במעקה, לשנייה כיפת בטון חשופה. על כל אחד מהגגות מתבצרת קבוצה של ילדי המושב, ומבריכה אל בריכה עפים בחמת-זעם רגבי-עפר, אבנים וקרשים, כמו בין שני צריחים של צבאות אויבים. האוויר מלא קריאות וקללות. אבנים וקרשים עושים דרכם זרוק וחזור, רגבי עפר חום-אדמדמם מועלים אל הזורקים באמצעות סולמות-ברזל הקבועים בדופן הבריכות. מצב הלוחמים טוב יותר בבריכה בעלת המעקה – כי אויביהם ממול חשופים על הכיפה החלקלקה, וצריכים להיאחז בכל זיז ברזל שמזדקר ממנה, לבל יפלו. בגלל מיקומן הגבוה של הבריכות, וקרבתן זו לזו, יוצרים הקולות והקללות הדים מפחידים המתפזרים סביב –

*

צלצול הטלפון מיוספיה מזעיק את דוקטור וולף מחצרו במושבה חובבי-ציון, בדיוק ברגע שהוא עומד לתקוע מזרק זכוכית גדול ליד עינה של עז חולה. הוא מנגב את ידיו, לוקח את תיק העור הגרמני הגדול, תיק חום שבו כל כלי עבודתו הווטרינרית, קושר אותו בצד המושב האחורי של אופנוע BSA כבד ושחור, מעודפי הצבא הבריטי מתקופת המלחמה במדבר המערבי, מהדק לראשו משקפי-נסיעה גרמניים, שעדשותיהם מוקפות בתי עור שרוט ומהוה, להגנה מפני האבק, ויוצא לדרך –

*

ממערב לאחוזת יוספיה, בחנות שבאמצע הרחוב הארוך והיחיד של כפר-מאהלר, עומד הבעלים אדון שיינקראוט ליד מכונת החיתוך הידנית ופורש פרוסות שינקן אדמדם על נייר אריזה דק-ורוד, בעל גוון הדומה לבשר, אך מדיף ריח דפיניל, חומר חיטוי של תפוחי-זהב. זבובים טורדניים מתדפקים מבחוץ על רשתות החלונות ואינם מצליחים לחדור פנימה. ולטר שיינקראוט, אדום הפנים והכפיים, משוחח בגרמנית בכובד-ראש עם שניים מחברי המושב. הם מסבירים זה לזה נושאים המופיעים בכותרות דקות בעיתון הגרמני "בלומנטל", שמונח אף הוא למכירה על מדף בחנות הנקייה, ממנה עולים ריחות לחם טרי, חמאה ונקניקים. אך תוך כדי חיתוך ודיבור, ולטר שיינקראוט שקוע בעניין נוסף: מבטו עוקב מבעד לחלונו הגדול, המרושת נגד יתושים, אחר לוצי –

*

מעבר לרחוב החול הטובעני – קפה לוצי של לוצי שטרנבאך, אחד משני בתי-הקפה של המושב היחיד בארץ שיש בו בית-קפה. לוצי, במכנסיים קצרים ובחולצה דקה שאינה מסתירה את החזה השופע שלה, גוררת על פני חצץ הגינה שולחנות וכסאות מתקפלים. בעלה הנזי שטרנבאך עומד במטבח ומסובב ידית קבועה במרכז חביונת של מכונת-גלידה ביתית. העיסה הלבנה, הנוזלית-עדיין, מתקררת ונקפאת בזכות כתיתי-קרח זרועי-מלח הנתונים בחביונת העץ החיצונית –

*

מאחורי מחסן תבואה גבוה עומד צריף בודד של ויוי דהאן השחורה, העובדת בניקוי בתי-הציבור של המושב – המזכירות, משרדי המחסן, הספרייה הגרמנית, בית העם הקטן והמרפאה. ויוי רוחצת בגיגית-פח רחבה את בתה הבכורה, צנומת-הגוף ובעלת פני המלאך, כרמלה. היא שופכת עליה מדי פעם מים פושרים מכד אמאיל לבן, פגום, של המרפאה. במיטה, ליד הקיר, ישנה אילנה, הבת הקטנה. כרמלה צורחת מכאב כאשר האם מתעקשת לחפוף בסבון קרבול את שערותיה הארוכות, הבלונדיות, ולעבור עליהן במסרק דק, כנגד הכינים; היא מחזיקה בכפות-ידיה את פקועי-שדיה כמבקשת להגן עליהם מפני אצבעותיה המקרצפות של האם –

*

חבורה של נערים ערבים שבה מעבודות הבציר, הניקוי ואריזת האשכולות בכרם יוספיה, וצועדת בדרך-עפר צפונה, אל הכפר אום-אל-זעתר. בגרונות ניחרים עולה מקירבם שירה חדגונית אך מלאה ערגה. קריאות מואזין חלשות, הנישאות ברוח מן הכפר, נשמעות כעונות לה. בגדיהם מרופטים. אחדים מהם יחפים, והאחרים בסנדלים גסים עשויים שכבות גומי שנחתך מצמיג ישן. הם מנופפים כפות ידיהם בקצב השירה, ומגלים אגודלים, מוכתמים בדיו-החותם הסגול של פקיד האחוזה מקס רוזין –

*

 "דיו! דיו!" מזרז הקצב בצלאל פוקס את סוסו, הרתום לכרכרה דו-אופנית ורץ מהמושבה חובבי-ציון כשפרסותיו מקישות על הכביש הצר. תחת המושב ארוזות היטב בנייר עיתון, ומכוסות בשק עבה, מנות-בשר משחיטת הבוקר, על כל שקית רשום בעיפרון-קופי סגול שם משפחתו של הקונה –

*

מאחור מבקשת לעקוף אותו מכונית שברולט ספורט פתוחה ירוקה-מבריקה, שבה נוהגת לורט מאיירסון. לידה יושבת אחייניתה רותי, נכדתו של בעל האחוזה, הבאה לבלות את חופשתה בכפר –

*

המכונית חולפת על פני הנפח גרשון גרין כהה-הפנים, אביו של עמירם. גרשון הנמוך, בעל הגבות העבותות, עומד מול החלון הפונה לכביש, בצריף הנפחייה שלו ברמות-הצופים, חותך במספריים פח-נפט ריק שנוצץ בצבע כסוף-זהבהב, כדי להכין ממנו דיפון מחודש לתא-הקרח במקרר של קפה לוצי, שתחתיתו נרקבה. מחלון קטן, בחדר-האמבטיה ממול, בוקע החוצה קולה של אשתו העגלגלה שרקה, שעומדת ערומה, מכוסה קצף טרי של סבון-כביסה, ושרה במיבטאה הרומני: "כחול ים המים..."

*

קצת גבוה מעל חדר-האמבטיה של שרקה עומד ביתו השכור של המורה גבריאל דויטש-דרור הכותב שירים, שלדברי אשתו טובים משל ביאליק, אך לצערה אין מכירים בכישרונו. גבריאל שוקד על המצאה חדשה, בלון החופש. הוא מילא בלון תכול בגאז קל מן האוויר, או באוויר חם. עתה רואים אותו נשקף מבעד לחלון, בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור ושרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו. הוא משלח בלון תכול לאחר שהצמיד לפומיתו סרט נייר כתוב בדיו: "רוחו וגופו של היישוב העברי יהימו / יחדיו את דגל החופש ירימו! / אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה / תני מולדת לחלום אדמתה! – "

*

קצת גבוה ממנו, בגבעה של רמות-הצופים, ליד בית-העם ובריכות המים, עומד בחצר, ליד צריפו, השוחט של המושב ובודק את החלף. האדמה החומה לידו רווייה כתמים ישנים, קרושים, של דם תרנגולות שחוטות. טלי רסקין היפה, בעלת האף הקטן והסולד, ירכיה במכנסי התעמלות כחולים, מחכה בחצר לשחיטת התרנגולת שאימה שלחה בידה –

*

ואז נשמעת ירייה – נשמעת ונשמעת ואינה נפסקת אלא נמשכת ומשתברת בהדים כקול-תותח מתגלגל –

יונים נופלות, לוחות מטרה ננקבים, יונים שחייהן ניצלו ממריאות, בלון החופש מתפוצץ ושירו צונח. התרנגולת נשמטת מידי השוחט בעודו ממלמל את הברכה, היא מפרפרת בגרון קרוע, שחוטה-למחצה, על פני האדמה. טלי רסקין בורחת הביתה ובדרך עוצרת, מקיאה ונשבעת לעצמה שיותר לא תאכל בשר-עוף. שירתה של שרה גרין נקטעת. סוסו של הקצב פוקס נעצר ומתרומם על רגליו האחוריות כשהוא מעמיד בסכנה את תכולת הכרכרה. שני כלבים כנענים חסרי-בית, ממזבלה קרובה, כבר שועטים בנביחות אל ריח הבשר. הנערים הערבים נושאים רגליהם ופורצים בריצה מהירה לעבר אום-אל-זעתר. בידי הנזי שטרנבאך נשברת הידית של מכונת הגלידה. אדון שיינקראוט פוצע את ידו הסמוקה במכונת החיתוך של פרוסות השינקן. כף-רגלה הלבנה של כרמלה נרתעת בבהלה, הגיגית מתהפכת ומים מציפים את רצפת הצריף, ויוי צורחת ופניה השחומות מעלות סומק של שזיף בשל. אלי זלינגר, הדומה לנזיר שמנמן במשקפיים, מועד וטס מטה על אחוריו מעל כיפתה העגולה של הבריכה. שני דליי חלב נהפכים מתחת לעטיני החולבות, הפרה דיצה פולטת געיית-כאב ממושכת וממליטה לבסוף את העגל. מצחו של תופיק טרוט-העיניים, שנבהל, מכה בתריס ומעיר את גברת בן-עמי, הישנה בתוך החדר, ומיד הוא מקרטע במרוצה סביב הבית לעבר המטבח, תוך כדי מאמץ להשחיל את אברו הכהה והמתיז חזרה למכנסיו הרחבים, התלויים עליו ברפיון. בקבוקון הספירט של מקס רוזין נשפך על גליון-התשלום וממיס חתימות אמיתיות ומזוייפות. עמירם גרין נופל רפוי על עגבותיה החשופות של דינה שפילר, שמשמיעה קול צעקה ומיד קמה ובורחת כשהיא מושכת כלפי מעלה את מכנסי-ההתעמלות המהודקים בגומי לשוקיה זהובות השיער. צפירת הקטר מייבבת ממזרח כמבשרת חמסין. אישוניו של נואר מתגלגלים בלובן עיניו שעה שהוא משמיע קריאת התפעלות לנוכח מטר היונים הירויות, הצונחות בפרפור-כנפיים מגג הרעפים הגבוה. חיים הורביץ עומד שם למטה, מאחורי השדרה של דקלי התמר הנמוכים שבכניסה לאחוזה, בידו הרובה המדיף ריח חריף וצורב של עשן-ירי, וכלבו טס לעבר היונים הירויות שנופלות מהגג. טס הכסף נשמט מידה של גברת מאיירסון, כלי חרסינה עדינים נשברים, ותכולתם מתפזרת על גבי המרבד. נפתלי קפלן עוצר בפתאומיות את המונית, מכוניתו של סרג'נט הבולשת מבצעת פנייה חדה לצד הדרך ומתנגשת בברוש, מורטון עף לצד הכביש, דוקטור וולף מגיח מאחור על אופנוע הBSA- הכבד, ועוצר לטפל בו. שושנה שפירא משחררת את הזעקה שכלאה מאחורי התריס הסגור מאז הסתיים השידור היומי של המדור לחיפוש קרובים מטעם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, אמנון ומאיה ילדיה רצים יחפים הביתה, מאיה בוכה, הנוטר שפילר הרזה מקדים אותם בדרכו הקצרה מחדר-הנשק לדירה שממול, הוא מפציר בשושנה שכנתו להירגע, והיא משתתקת בהשקותו אותה כוס מים ובהיכנס בעלה אליהו, שבא במרוצה מגן-הירק, אך הזעקה נמשכת מבחוץ כצפירת-אזעקה בו-זמנית שאינה מסתיימת גם לאחר שהאוויר יצא מקודמתה, ועיניה של שושנה השותקת פעורות עתה באימה, שפילר רץ החוצה –

*

פטר יואל הוא שצועק – המכונית שתחתיה הוא שוכב איבדה לפתע את יציבותה ועתה תפוסה כף ידו השמאלית, הפשוטה על גבה, בבליטת מתכת שננעצה בה –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, צריך לעשות משהו נגד זה לפחות להקים זעקה. כדאי להתייעץ עם בוריס מפציר וכץ-עוז. 

תודה רבה,

אלי עמיר

אהוד: אלי היקר, מיטב אנשי הרוח שלנו חתמו על עצומות ענקיות, רוויות שינאה, ויקרות, בעיתונים – "רק לא ביבי!" – היכן הם היום מארגני ומממני אותן עצומות, שיפרסמו כדוגמתן נגד מחיקת סעיף הנכד מחוק השבות?!

אלי: כל אחד חושב שזה לא נוגע לו וזה נוגע לכולנו ולעתידנו.

* שלום לך אודי יקירי. מזה זמן שאני "מזפזף" בעת קבלת העיתון האינטרנטי, ולא אחת מותיר אחריי את מדוריהם של אורי הייטנר ונעמן כהן מאחר ואיני מוצא עניין בדבריהם. זכותך כעורך להביא את הדברים במלוא אורכם מפורטים ככל שיהיו. כשלעצמי, איני מבין את ההימלטות מן המציאות הכואבת ההולכת ונכפית עלינו, שמשתתפי וכותבי העיתון הולכים ומתכנסים בד' אמותיהם ואינם מעלים לכתב את דעתם בין אם היא נוחה או לא ואינם מגיבים על חשרת העבים השחורה ההולכת ומאיימת על חיינו ועל עתיד הדורות הבאים. איני מבין גם את חוסר התגובה למול הסימנים ההולכים ונערמים למגמה להפוך את המקום בו אבותינו ואבות אבותינו וגם הורינו ואפילו אנו שתמיד היינו בין הנותנים והתורמים, למדינת "שנור" עם אוכלוסייה ענייה, נבערת מדעת ובעלת אינטליגנציה של מדינת חסות נחשלת עם שכבה מזערית של עשירים ורוב עם נבער ונחשל של שואבי מים וחוטבי עצים. וכל זאת בחסות ה"דמוקרטיה". מחציתו של העם ממתינה בזרועות מושטות שהממשלה הבאה תפרנס ותכלכל אותה. ופחות ופחות תושבים מוכנים לשאת בעול. איני חושש לעתידי שרובו כבר מאחוריי אך אני רואה ושומע את הדור הבא שמחזיק כבר בדרכונים אירופיים בדרך לשם. הייתי רוצה לראות את תגובתם של אלפי קוראיך המגיבים לדבריי גם אם אינם מסכימים.

שלך בדאגה כנה,

דורון גיסין

אודי: אלפי קוראי המכתב העיתי אינם בעלי דיעה אחת, וגם המדינה אינה עומדת להתפורר, ואתה כנראה כלל לא קורא בעיון את המכתב העיתי – שהרי נכתב בו כל מה שאתה בפסקנות וביהירות מונֶה שחסר בו – כולל דברי אורי הייטנר ונעמן כהן, שעליהם אתה מדלג!

* סיפוריה של איטה טיטלבוים נפלאים. מקווה שהיא תמשיך לכתוב סיפורים נוספים מאותה תקופה, שלא תועדה בספרות במידה מספקת.

נסיה שפרן

* מרדכי איש-שלום: "התנהגות ממשלת נורווגיה וקרן העושר [שלה] עִם ישראל ועִם היהודים נעוצה בשורשים עמוקים בחברה ובתרבות המקומית, שנים רבות קודם שקמה מדינת ישראל. ב-1814, נקבע בחוקת נורווגיה איסור מוחלט על יהודים להיכנס לתחומה; רק ב-1851 בוטל האיסור. מ-1929 ועד היום אוסרים השלטונות את השחיטה היהודית הכשרה, ולא מטעמי דאגה לבעלי חיים (כ-170 אלף נורווגים מחזיקים ברישיון ציד). לעומת זאת, שחיטה פולחנית מוסלמית (חלאל) מותרת שם בחוק!" ["הארץ", 26.12].

  * אהוד היקר, אתה יודע שאני אוהב ומעריך את מיכל סנונית (איך אפשר לא), אבל בוויכוח בינה לבין נעמן כהן, בוודאי שנעמן צודק, ולא רק משום שכיבושים, כביכול, אינם מאריכים ימים, והוא הביא שפע של דוגמאות מההיסטוריה, ובעיקר מהכיבוש הערבי שמחזיק מעמד מאות שנים, אבל באמת ויתור על יהודה ושומרון פירושו התאבדות, כי הערבים בכלל, והפלסטינאים בפרט, אינם מעוניינים במדינה משלהם, אלא בהשמדת המדינה שלנו. אילו רצו מדינה, יכלו לקבל אותה על מחצית מארץ ישראל ב-1947, יכלו לדרוש אותה בין השנים 1967-1948 מהשלטון הירדני. הוגי אוסלו היו מוכנים להציע להם מדינה בשנות התשעים, ובתמורה הם ביצעו פיגועים מזעזעים באוטובוסים, בבתי קפה, במלונות. זאת מלחמת שחרור? זאת מלחמת השמדה בשמו של אללה אכבר. ניסינו שלום ונסיגה, ונענינו באלף פיגועים. אנו נאלצים לנקוט במה שקרא ז'בוטינסקי בשם "קיר הברזל", ואסור לנו להתעייף, כי האפשרות האחרת נוראה הרבה יותר.

שלך,

משה גרנות

* מי כתב את השטויות האלה בראש העמוד הראשון של "הארץ" ביום 28.12.22?

"הם כאן. התוהו כאן, עם כל כוח היניקה שלו. השנאה הפנימית כאן. המיאוס ההדדי, האלימות האכזרית ברחובות שלנו, בכבישים, בבתי הספר, בבתי החולים. גם האומרים רע לטוב ולטוב רע כבר כאן. גם הכיבוש לא יסתיים כנראה בעתיד הנראה לעין, הוא כבר חזק מכל הכוחות הפועלים בזירה הפוליטית. מה שהתחיל ונוסח ביעילות רבה שם מחלחל כעת לכאן. האנרכיה כבר חושפת את המלתעות שלה אל מול הדמוקרטיה השבירה ביותר במזרח התיכון."

אהוד: ברור, מול הדמוקרטיות החזקות "במזרח התיכון": ירדן, סוריה, לבנון, מצרים, עיראק, סעודיה, איראן וכל השאר – רק הדמוקרטיה שלנו "שבירה ביותר"! מי הטיפש שכתב זאת?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל