| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1809 עם ברכה לשנה האזרחית החדשה
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בטבת תשפ"ג. 2.1.2023
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 41. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // איליה בר-זאב: חמישה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות 1.1.2023 // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [170]. // איתמר גולן ספיר: מזוועות השואה לפרס ראש הממשלה (סבא שלי שמאי גולן). // מיכאל רייך: הָעֶרֶב רַד. // משה גרנות: היגדים הזויים. על "שלושה לוחות הברית – פוליטיקה של בתי כהונה וחכמים" מאת עובד הישראלי. // כל החשבון עוד לא נגמר. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עדינה בר-אל: על נעה ידלין, הספר הלא נכון, ועל דורית זילברמן, הבלדה על דורית ומנחם. // נעמן כהן: הישג היסטורי ללהט"בים. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ב'. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
41.
לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה
וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי
הוּא מוֹעֵד –
יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה
אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –
יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי
וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.
תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג'וּקִים!
נְבֵלוֹת –
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
Portraits are to daily faces
[170]
Portraits are to daily faces
As an Evening West,
To a fine, pedantic sunshine --
In a satin Vest!
דיוקנאות מול פני יום-יום
[170]
הַדְּיוֹקְנָאוֹת מוּל פְּנֵי יוֹם-יוֹם
כְּמוֹהֶם כְּעֶרֶב מַעֲרִיב,
מוּל אוֹר חַמָּה בָּהִיר, דַּיְּקָן--
לְבוּשׁ לְסוּטָה מִבַּד מַרְהִיב!
A fuzzy fellow, without feet
[173]
A fuzzy
fellow, without feet,
Yet doth exceeding run!
Of velvet, is his Countenance,
And his Complexion, dun!
Sometime,
he dwelleth in the grass!
Sometime, upon a bough,
From which he doth descend in plush
Upon the Passer-by!
Then,
finer than a Lady,
Emerges in the spring!
A Feather on each shoulder!
You’d scarce recognize him!
By Men,
yclept Caterpillar!
By me! But who am I,
To tell the pretty secret
Of the Butterfly!
יצור עמום בלי כף וגף
[173]
יְצוּר עָמוּם בְּלִי כַּף וְגַף,
אַךְ בְּרוּצוֹ יִדְאֶה
מַרְאֵהוּ כִּקְטִיפָה רַכָּה,
צִבְעוֹ מִין חוּם דֵּהֶה.
עִתִּים שׁוֹכֵן הוּא בֵּין דְּשָׁאִים!
עִתִּים מֵעַל עָנָף,
בְּרֹךְ עַל כֶּתֶף הָעוֹבְרִים
נוֹחֵת הוּא בַּחֲטָף!
כָּל זֶה קוֹרֶה בַּקַּיִץ.
אַךְ בְּבוֹא קֹר וְתוּגָה
תּוֹפֵס הוּא כִּישׁוֹר מֶשִׁי –
וְגֵא בַּאֲרִיגָיו!
וְאָז בַּעֲדִינוּת שֶׁל גְּבֶרֶת,
יָקוּם בְּיוֹם אָבִיב נָאֶה!
נוֹצָה עַל כָּל כָּתֵף לוֹ!
בְּקֹשִי תְּזַהֶה!
הָאֲנָשִׁים קוֹרְאִים לוֹ זַחַל!
עָלָיו עוֹד יְסֻפַּר!
אַךְ מִי אֲנִי שֶׁאֲגַלֶּה
רָזָיו שֶׁל הַפַּרְפַּר!
I'm the little "Heart's Ease"!
[176]
I'm the little "Heart's Ease"!
I don't care for pouting skies!
If the Butterfly delay
Can I, therefore, stay away?
If the Coward Bumble Bee
In his chimney corner stay,
I, must resoluter be!
Who'll apologize for me?
Dear, Old fashioned, little flower!
Eden is old fashioned, too!
Birds are antiquated fellows!
Heaven does not change her blue.
Nor will I, the little Heart's Ease --
Ever be induced to do!
אני הנני פרח קט
[176]
אֲנִי הִנְנִי פֶּרַח קָט
מִזַּעַף אֵל לִי לֹא אִכְפַּת!
אִם הַפַּרְפַּר עוֹד מִתְעַכֵּב
הַאִם עָלַי לִמְשֹׁךְ כָּתֵף?
אִם הַדְּבוֹרָה מוּגַת הַלֵּב
בְּקֶרֶן אֲרֻבָּה תֵּשֵׁב,
חוֹבָה שֶׁנְּחִישׁוּת אַפְגִּין!
הֲיֵשׁ מִי שֶׁעָלַי יָגֵן?
הוֹ פֶּרַח קָט, יָקָר, יָשָׁן!
גַּם גַּן הָעֵדֶן מְיֻשָּׁן!
רֵעִים-דְּרוֹרִים – עִתָּם כְּבָר תַּם!
שָׁמַיִם לֹא יְשַׁנּוּ תְּכֶלְתָּם.
וְאִם בִּי יָאִיצוּ, פֶּרַח קָט --
הָמֵר טִבְעִי, הֵן לֹא אֶפָּת!
As if some little Arctic flower
[180]
As if some little Arctic flower
Upon the polar hem --
Went wandering down the Latitudes
Until it puzzled came
To continents of summer –
To firmaments of sun --
To strange, bright crowds of flowers --
And birds, of foreign tongue!
I say, As if this little flower
To Eden, wandered in --
What then? Why nothing,
Only, your inference therefrom!
כאילו פרח מן הכפור
[180]
כְּאִלּוּ פֶּרַח מִן הַכְּפוֹר
מִקֶּרֶן קֹטֶב בַּצָּפוֹן --
שׁוֹטֵט דָּרוֹמָה עַד שֶׁבָּא
אָחוּז בְּתִמָּהוֹן
אֶל יַבָּשׁוֹת שׁוֹלֵט בָּן קַיִץ --
אֶל חֶלְקוֹת אֶרֶץ מוּזָרוֹת --
בָּן לַהֲקוֹת הַצִּפֳּרִים --
דּוֹבְרוֹת שָׂפוֹת זָרוֹת!
כְּאִלּוּ פֶּרַח קָט, נֹאמַר,
נָדַד אֶל גַּן הָעֵדֶן --
וְאָז? אָז לֹא קָרָה דָּבָר,
הַכֹּל תְּחוּשָׁה שֶׁל בֶּטֶן!
I lost a World - the other day!
[181]
I lost a World – the other day!
Has Anybody found?
You'll know it by the Row of Stars
Around its forehead bound.
A Rich man – might not notice it –
Yet – to my frugal Eye,
Of more Esteem than Ducats –
Oh find it – Sir – for me!
אבד עולם לי
[181]
אָבַד עוֹלָם לִי. אָח, אָחוֹת!
הֲיֵשׁ בָּכֶם מֵבִין?
הֵן תַּכִּירוּהוּ לְפִי מִצְחוֹ
חֲגוּר הַכּוֹכָבִים.
עָשִׁיר אוֹתוֹ כְּלָל לֹא יַכִּיר –
אַךְ בְּצָרוּת עֵינִי,
מִכֶּתֶם-פָּז אוֹתוֹ אוֹקִיר –
מִצְאוּהוּ לְמַעֲנִי!
If I shouldn’t be alive
[182]
If I
shouldn't be alive
When the Robins come
Give the one in Red Cravat
A Memorial crumb
If I couldn't thank you
Being fast asleep
You will know I'm trying
With my Granite lip!
אם לא אחיה
[182]
אִם לֹא אֶחְיֶה עֵת כִּי יָשׁוּב
קְהַל אֲדֻמֵּי חָזֶה,
תֶּן-נָא פֵּרוּר שֶׁל זִכָּרוֹן,
לַמְעֻנָּב. לְזֶה.
אִם לֹא אוּכַל הוֹדוֹת לְךָ
כִּי אֶהְיֶה יַשְׁנוּנִית,
תֵּדַע שֶׁלֹּא אֶחְדַּל נַסּוֹת
הָזֵז שִׂפְתֵי גְּרָנִית.
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
חרדות בחוד עָקֵב
"שביל ישראל" – נחל תלול, חוד העקב, חניון עקב תחתון
עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל אֲנִי מְטַפֵּס בִּמְצוּקֵי הָהָר
אֶל חֹד עָקֵב.
אֶצְבְּעוֹתַי נֶאֱחָזוֹת בְּסַלְעֵי הַגִּיר, חֵץ בְּעֵינַי בְּדֶרֶךְ הַיָּחִיד.
בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:חֲרָדָה –
אִי שֶׁקֶט, בֶּהָלָה. הִפּוּכָהּ – אֹמֶץ, בִּטָּחוֹן.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת גּוּפִי וּמוֹצֵא שְׁתִיקוֹת – "זֶה הַגּוּף... אֵלּוּ
הָאֵיבָרִים" (1), הֲרֵי שְׁרִיר הַלֵּב אֵינוֹ רְצוֹנִי.
אֲנִי מַעְפִּיל. "כֹּחִי כֹּח אֲבָנִים... בְּשָׂרִי נָחוּשׁ" (2).
בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:
אֱנוֹשׁ – בֶּן תְּמוּתָה, יְלוּד אִשָּׁה. הִפּוּכו – אֱלוֹהִים, שָׂטָן.
בְּחֻדּוֹ שֶׁל הָהָר מַבָּט מְחַיֵּךְ אֶל נַחַל צִין, אֶל
הֶהָרִים הַקֵּרְחִים, לַיַּיִן אֵין הִפּוּךְ.
1 נדרים ל"ב 2. איוב ו' י"ב
יתמות 1
עֲרוּצִים מִתְפַּתְּלִים כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,
יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת.
רַק הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים מְגוֹנְנִים
מִבְּדִידוּת מַפְחִידָה,
מִיֹּבֶשׁ.
אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.
יתמות 2
אַבְנֵי הַצֹּר בְּמוֹרְדוֹת הָרְכָסִים מְבַיְּמוֹת
מְשֻּלָּשִׁים- –
פִּיצוֹת מַטְרִיפוֹת,
מַמְתִּינוֹת לַשָּׁוְא לְמֻרְעָבֵי מַגָּע.
גרפיטי בנחל צִין
מִמִּישׁוֹר הָרוּחוֹת אַתָּה זוֹרֵם אֶל דְּרוֹם יַם הַמָּוֶת
אֶל הַבּוֹלְעָנִים.
וָאדִי נָפְחְ, וָאדִי מוּרַה הַמַּר, וָאדִי פוּקְרָה הֶעָנִי –
כֻּלְךָ צִין, נַחַל אַכְזָב רַב-שֵׁם.
כְּתוֹבוֹת הַגְּרָפִיטִי מֵאַבְנֵי הָאֵשׁ מְפִיחוֹת חַיִּים:
"שָׁלוֹם תְּמוּרַת טְחִינָה"
No mear contra el viento*
חִצֵּי הַכְוָנָה לְקָהִיר, לִירוּשָׁלַיִם,
לְכָל שׁוֹשַנַּת הָרוּחוֹת.
"הֲתַעֲלִי אֵלַי לְקָפֶה בְּחֹד עָקֵב?"
* לֹא לְהַשְׁתִּין נֶגֶד הָרוּח
גם שרב גם גשם
ערוגות
שִׁגְרָתִי, טוֹעֵן הַחַזַּאי –
אָפִיק יַם-סוּף חַלָּש, זְרִימוֹת צְפוֹנִיּוֹת
מְבִיאוֹת אֶת בְּשׂוֹרוֹת הַשָּׁרָב בְּאֶמְצַע אוֹקְטוֹבֶּר,
לֹא לְהִתְרַגֵּשׁ,
לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַבְּגָדִים, לְהִתְנַפֵּל עַל חוֹפִים שֶׁשָּׂרְדוּ,
לְהִתְחַכֵּך בִּשְׁאֵרִית הַחוֹל עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אֶל הַסְּלָעִים הַחַדִּים.
עוֹנַת מַעֲבָר, מֶזֶג הָאֲוִיר הֲפַכְפַּךְ –
עוֹד מְעַט שָׁרָב, סְלִיחָה,
מָטָר.
שִׁגְרָתִי –
עָבְרוּ הַחַגִּים, צָרִיךְ לְהַתְחִיל לַעֲבֹד,
לְהַסִּיעַ יְלָדִים אֶל הַגָּן, לְהַחֲלִיף חִתּוּלִים,
לְהַאֲכִיל אֶת חֲתוּלֵי הַבָּר.
לְהִתְלַבֵּט –
לְהִתְחַסֵּן? לְשַׁלֵּם קְנָסוֹת?
לעֲבֹר חֲצִי עוֹלָם לִרְאוֹת נִין וָנֶכֶד?
בַּלֵּילוֹת לִקְרֹא אֶת עִתּוֹנֵי הַבֹּקֶר.
איליה בר-זאב
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 1.1.23
* סוס טרויאני – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (לצד מורו ורבו השני, הארכי-מחבל, רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש), הכריז בריש גלי שהדמוקרטיה היא ייבוא מערבי מנוון שהורס את הגוף הלאומי, מנוגדת ליהדות ושהדרך לגאולה כוללת את הרס הדמוקרטיה.
לכאורה, בן גביר סטה מדרכו של מורו ורבו. אדרבא, הוא מציג את עצמו כדמוקרט וכמגן הדמוקרטיה. אך זו טעות אופטית. בן גביר היה ונשאר כהניסט, אלא שבניגוד לכהנא הוא כהניסט חכם ומתוחכם, שאימץ את שיטת ה"תאקיה" של קנאי האסלאם שמוכנים טקטית להתחפש כדי לקדם את דרכם. לכן, הוא מסוכן לאין ערוך מכהנא. דרכו של בן גביר, היא להגיע לשלטון ורק אז לממש את תורת הגזע האנטי דמוקרטית של מורו ורבו. עד אז, הוא ישחק תמיד על תפר הלגיטימיות, ימתח למקסימום את הקווים האדומים, אך לא יחצה אותם. כך הסיר את תמונת מורו ורבו רוצח ההמונים מסלון ביתו (ואולי תלה בחדר אחר?) לדרישת רבני הציונות הדתית, כדי להיכנס לרשימת הבית היהודי. כך הקפיד שהתבטאויותיו לא יחצו את הקו האדום של האידיוטים השימושיים בבג"ץ כדי שלא יפסלו אותו. כך המיר את צווחות "מוות לערבים" בצווחות "מוות למחבלים", אך ברור שבעיניו כל ערבי הוא מחבל, ובמיוחד ערבים כמו מנסור עבאס, המוביל את מהפכת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית, הציונית. וכך הגיע לממשלה, לקבינט, לתפקיד השר לביטחון פנים, שסחט את שינוי שמו לשר לביטחון לאומי, סחט את הפיכתו למפכ"ל-על של המשטרה, סחט את העברת פלוגות מג"ב ביו"ש לפיקודו. והוא ימשיך לקדם את דרכו הגזענית, אך את הקווים האדומים הוא ימתח, אולם לא יקרע, כדי לא לסכן את היעד – השלטון. בינתיים הצליח לסחוט את חוק הקלון, החוק לעידוד הגזענות – ביטול האיסור על גזענים לרוץ לכנסת. בכך הוא ירחיב את הקווים האדומים ויוכל להסיר בהדרגה את התחפושת.
הטקטיקה של בן גביר היא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם\" אך האסטרטגיה שלו היא: כדי לנצח אותם, היכנס אליהם כדי להרוס אותם מבפנים. בן גביר הוא סוס טרויאני בדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו יודע זאת. נתניהו מתעב את הכהניזם ומתעב את בן גביר. הוא מודע לסכנות, אך הכול כשר כדי לנסות לחלץ את עצמו מאימת הדין, באמצעות חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. נתניהו מאמין שיצליח לתמרן את הכהניסט ולהגן מפניו על הדמוקרטיה. הוא רגיל לעבוד עם פראיירים ועם אומרי-הן שאינם מסוגלים לחשב כמוהו חמישה מהלכים קדימה. אלא שהפעם עומד מולו אדם מתוחכם לא פחות ממנו. הרגע הרע והנמהר של השבעת הפרחח הכהניסט לשר בממשלת ישראל, ייזכר לדיראון עולם כרגע השֶׁפֶל בתולדות הכנסת, כיום שחור לדמוקרטיה הישראלית, ככתם על תולדות העם היהודי.
* אשמת בג"ץ – מינויו של הפרחח הכהניסט לממשלה הוא חרפה מוסרית וקלון על מדינת ישראל. ראוי להיאבק בממשלה הכוללת את הגזען הפשיסט מאבק ציבורי, פוליטי ותקשורתי. אבל אין עילה להתערבות בג"ץ במינוי הזה. התערבות כזו היא אקטיביזם שיפוטי קיצוני, ואין לכך מקום. יש לזכור שהאקטיביזם הקיצוני של בג"ץ הוא זה שדרדר אותנו לשעה הקשה הזאת. כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את ההתמודדות של הכהניסט הגזען, בהתאם לחוק יסוד הכנסת השולל התמודדות של גזענים, מתוך העדפת פֶּטיש חופש הביטוי על חוק יסוד שחוקק הריבון, הוא קלע אותנו לצרה הזאת.
* אין לנו מדינה סְפֶּייר – את הכותרת לישיבת מרכז מפלגת העבודה שהכריע בעד הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד ב-1984 נתן יצחק רבין, בנאומו: "אין לנו מדינה סְפֶּייר." בימים הקשים האלה, שבהם קמה ממשלת בן גביר, אני מקפיד לא לשכוח את האמירה החשובה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת. כיוון שאין לנו מדינה ספייר, אני מתנגד לקולות הקוראים למפכ"ל המשטרה להתפטר, עקב מינויו של הכהניסט לשר ובעקבות חוק בן גביר. הרי הסיבה שבעטיה עליו להתפטר, כביכול, היא בדיוק הסיבה לכך שאף ניצב לא יהיה מוכן למלא את התפקיד. ואז מה? על שבתאי להישאר בתפקידו ולהשתדל להיות המבוגר האחראי. רק אם יחוש בפועל שאין בכוחו לעצור מהלכים כהניסטיים, אחרי שנתן צ'אנס וניסה, עליו להתפטר. אז, אזרחי ידעו, שהוא התפטר מחוסר ברירה.
* המסר שלא נאמר – האתגר הלאומי העליון הניצב לפתחנו בשנים הקרובות, הוא עידוד עלייה גדולה מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה. כמדינה ציונית, בכך עלינו להתמקד, לפני כל משימה אחרת. האזנתי בקשב רב לנאום ההכתרה של נתניהו. הוא לא הזכיר את האתגר הזה במילה וחצי מילה. האזנתי לנאומו של ראש האופוזיציה, לפיד. הוא לא מתח מילה של ביקורת על התעלמותו של נתניהו מהנושא. איזה מזל שלפני 25 שנים ראש הממשלה היה שמיר, ולא מישהו מהמנהיגים הנוכחיים. במקום להיערך לאתגר, הממשלה החדשה זוממת להתנקש בחוק השבות, ומְמנה לאחראי על "נתיב" ולשר העלייה והקליטה אנשים שגישתם עלולה לחבל בעלייה.
* מאז קום המדינה – תומכי ההתנקשות בחוק השבות, ביטול "סעיף הנכד", מיתממים ושואלים מה כל כך נורא לחזור למצב שקדם לחקיקת הסעיף ב-1970? למה זו היתממות? כי מאז קום המדינה וחקיקת חוק השבות, נכדים ליהודים עלו במסגרת חוק השבות ונטמעו בעם היהודי. ב-1970 הדבר עוגן בחוק.
* איחולי כישלון – כפטריוט ישראלי, אני מאחל הצלחה לכל ממשלה, גם כשאני מתנגד לה. הרי כל ממשלה, בדרכה, רוצה לחזק את ביטחון ישראל, את כלכלת ישראל, את מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכן, הצלחתה של כל ממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. גם לממשלה החדשה אני מאחל הצלחה. אבל לשר המשפטים יריב לוין אני מאחל בכל ליבי כישלון. אני מאחל לו להיכשל כישלון חרוץ במזימתו להחריב את מערכת המשפט ולהרוס עד היסוד את מדינת החוק.
* דה-בגיניזציה – כשבגין נבחר לראשות הממשלה, ב-1977, הוא החליט להזמין באופן קבוע את היועמ"ש אהרון ברק לישיבות הממשלה. ב-45 השנים שחלפו מאז, הנוהג נשמר בכל הממשלות, כולל חמש הממשלות הקודמות של נתניהו. החלטתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה החדשה, היתה לא להזמין את היועמ"שית לישיבת הממשלה הראשונה. החלטה סמלית, המציגה את מהפכת הדה-בגיניזציה שמובילים נתניהו ולוין.
* התביישתי – ההפרעות לנאומו של נתניהו בנאומו בישיבת ההשבעה בכנסת – מבישות. אמנם זה לא מתקרב להפרות הסדר של האופוזיציה הקודמת בנאום ההשבעה של בנט, אבל הציפייה שלי היא שהאופוזיציה תציג לציבור חלופה של התנהגות ממלכתית. לצערי ולאכזבתי זה לא קורה. גם מחיאות הכפיים של הקואליציה אינן פרלמנטריות. רע, רע מאוד.
* האוייב החדש – אני שמח על מינויו של גלנט לשר הביטחון. קודם כל כיוון שאני יודע מי היה האלטרנטיבה (שאילו מונה, נכון היה לשנות את שם המשרד למשרד המלחמה), אבל גם כמינוי בפני עצמו. אני מעריך את גלנט, את מנהיגותו ואת אחריותו, גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיו. אבל על גלנט להבין, שברגע שד"ר נתניהו מינה אותו לתפקיד הבכיר ורב העוצמה, מיסטר ביבי סימן אותו כאיום פוליטי מסוכן. ואם הוא איום פוליטי הוא אוייב. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב הוא ימצא עצמו כאוייב החדש של נתניהו. זה יתחיל ברשומות של יאיר נתניהו שידוקלמו בידי הדקלמנים ולאחר מכן יתחילו לצוץ כל מיני סיפורים עליו, מלוא הטנא שיימינג ופייק ניוז. כבר בשבועות הקרובים נשמע ונקרא שגלנט היה ב"פורום החווה" של שרון.
* נשימת רווחה – אמיר אוחנה, שנכנס כסוס טרויאני למשרד המשפטים ואח"כ למשרד הבט"פ, הוא השר הגרוע בממשלות ישראל לדורותיהן. הוא רחוק מלהיות דמות הראויה לתפקיד יו"ר הכנסת. אולם כאשר התברר שהוא המועמד, נשמתי לרווחה. העיקר שהביביריון, ראש "לה פמיליה" הפרלמנטרית, האיש שמתפרע ומשתולל בישיבות הכנסת וגם מן הדוכן, האדם האחרון שראוי לתפקיד והוזכר כמועמד מוביל, דודי אמסלם, לא ימלא אותו. בימים הקשים האלה, אני רואה בחיוב את עצם מינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה הזה. יש בכך אמירה חשובה, ובמידה מסוימת גם אצבע בעין לאבי מעוז ואורית סטרוק.
* שמחה לאיד – לא יפה לשמוח לאיד, אבל אני מודה שאני שמח לאידו של דודי אמסלם. אמסלם, האיש שיכול להיות פוסטר של הישראלי המכוער, מי שמבזה את כנסת ישראל בכל דקה שהוא במשכן – נשאר בלי כלום. נער השליחויות של נתניהו, נאמן הנאמנים, יותר ביביסט מביבי – ונתניהו בגד גם בו. כמו בכולם. מגיע לו.
* אתנן כפול – עידית סילמן היתה יו"ר הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, תומכת נלהבת של הממשלה ושל דרכה. אבל היא עברה מסכת של התעללות וטרור אישי נגדה ונגד משפחתה, עד שהתפוררה לאבקה. אילו היתה בה מעט יושרה, ברגע שנשברה היה עליה לומר "איני יכולה עוד" ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אך אין בה מעט יושרה. ולכן היא מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותיק בממשלה. גם אילו זה היה חוקי, זה היה מסריח, בלתי מוסרי ובלתי לגיטימי. אך זה גם לא חוקי. ובית המשפט העליון עוד יידרש לעסוק בסוגיה.
* הגדרת קלון לרמטכ"לים – ב-15 בספטמבר 1969, עם סיום תפקידו כראש אג"ם וכשהבין שקלושים סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל, פרש אלוף עזר ויצמן מצה"ל. מיד עם פרישתו הצטרף לתנועת החרות ועוד באותו ערב, שעות אחדות אחרי שחרורו, מונה בידי בגין, יו"ר תנועת החרות, לשר התחבורה מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים, שקדם לליכוד) בממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות הלאומית). ב-1 בינואר 1972, סיים רא"ל חיים בר לב את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. מיד הצטרף למפלגת העבודה. ב-5 במרץ, חודשיים וארבעה ימים לאחר שחרורו, מונה בר לב לשר המסחר והתעשיה בממשלת גולדה מאיר. ב-9 ביולי 2002 סיים רא"ל שאול מופז את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. ב-4 בנובמבר, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה בראשות פואד בן אליעזר מממשלת שרון, מונה מופז לשר הביטחון מטעם הליכוד.
המקרים האלה ואחרים יצרו תחושת אי נוחות בציבור. המעבר המהיר מדי מן השירות הצבאי לתפקיד פוליטי בכיר, התקבל כפגיעה במעמדו הממלכתי של צה"ל כצבא העם. לכן, לקראת בחירות 2003 קיבלה הכנסת חוק מידתי וראוי, המחייב צינון של 6 חודשים בטרם ימונה קצין בכיר מדרגת אלוף ומעלה, והמקבילים לו בארגוני הביטחון האחרים, לתפקיד שר בממשלה או יתמודד לכנסת. ב-2007 התקבל "חוק אשכנזי", שהאריך את הצינון באופן דרקוני, מ-6 חודשים לשלוש שנים. היה זה חוק פרסונלי שיזם הליכוד בשל הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי וכדי לחסום את ריצתו לכנסת. הצינון הזה בלתי מידתי ואינו מוצדק. ועכשיו, ממשלה של משתמטים ועבריינים עומדת ליזום את הארכת הצינון לחמש שנים. סמוטריץ' בכלל הציע צינון של עשר שנים. הם מכופפים את חוקי המדינה כדי לאפשר לעבריין סדרתי לכהן בממשלה, הקבינט מלא במשתמטים, אבל את מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה – יש לחסום בכל דרך.
התירוץ לטיהור שרץ החוקים לצירוף עבריינים לממשלה, הוא שצריך לתת לציבור לקבוע. אם הציבור בוחר בפושע – זאת הדמוקרטיה. נו נו. אז תשאירו לציבור לקבוע אם רמטכ"ל בדימוס ראוי להיבחר לכנסת. לא. הם רוצים להטיל קלון על הרמטכ"לים ואלופי צה"ל. ממשלת קלון.
* צינון למשתמטים – אני מציע צינון למשתמטים מצה"ל. הם יוכלו להיכנס לפוליטיקה חמש שנים אחרי שישרתו שירות צבאי מלא.
* לימודי ליבה על פי הגר"א – כה אמר הגר"א, הגאון רבי אליהו הידוע כ"הגאון מווילנה", על לימודי ליבה: "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם... חוכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה."
המגזר החרדי ליטאי מתיימר ללכת בדרכו של הגר"א. אך האמת היא שהם הולכים נגד דרכו. גפני, הנציג הפוליטי של הליטאים, טען כלפי ח"כ מיכל שיר שהיא "שונאת את הילדים החרדים." היא שונאת את הילדים החרדים? היא מונעת מהם לימודי ליבה וגוזרת עליהם חיי עוני ובערות?
עם הארץ, צא ולמד מה אמר הגר"א על לימודי ליבה.
* מופת של מנהיגות – יועז הנדל הוא שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא מופת לשר ממלכתי, שכל כולו קודש לקידום האינטרס הלאומי, בתחום שעליו הוא מופקד. בשנה וחצי בתפקיד, הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו קודמיו בעשר שנים. עוד נכונו ליועז עלילות ומשימות בהנהגת המדינה.
* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו. מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת? הרי אני אזרח ישראל והוא הושבע לראשות הממשלה. יש לי ברירה?
יש משמעות להצהרה הזאת. במשך קרוב לשנתיים היתה כאן אופוזיציה שלא הכירה בממשלה הנבחרת. ראש האופוזיציה נתניהו ציווה על נתיניו לכנות אותו ראש הממשלה והם צייתו. ביביסטים פרסמו בהמוניהם ברשתות תמונה של בנט ותחתיה הכתובת "הוא לא ראש הממשלה שלי." ולפני כן הם נהגו באותה דרך אנטי-דמוקרטית כלפי הנשיא ריבלין – כתובת "הוא לא הנשיא שלי" תחת תמונתו.
אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אני מתנגד לדה-לגיטימציה לממשלה שגורמי שוליים מטיפים לה. לדוגמה, קראתי פשקוויל של יואב גרוויס בשוקניה, שבה הוא הציע, בין השאר: "לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך – כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו."
דברים מעוררי קבס. בעצם הוא מאמץ את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הפגאנית: "המדינה זה ביבי." מבחינתו, טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם טקסים של נתניהו, טקסי יום העצמאות הם של מדינת נתניהו, פרסים ממלכתיים של מדינת ישראל הם פרסים מנתניהו. יאיר נתניהו לא היה מנסח את זה טוב יותר. כציוני ממלכתי, אין דבר זר לי מהגישה הזו; בין אם היא באה מן הצד של יאיר נתניהו ובין אם היא מהצד של גרוויס הנ"ל. כל הטקסים הממלכתיים הללו – קודש הם בעבורי. גם מירי רגב וגם גרוויס לא יגרמו לי לראות בהם טקסים של נתניהו. אגב, שלחתי המלצה למשיא משואה השנה. שלחתי את ההמלצה כשלפיד עוד היה ראש הממשלה וטרופר יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, אבל היום הייתי שולח בדיוק אותה המלצה.
* פסול חיתון גם באופוזיציה – במאמר ל"הארץ" קבל איימן עודה על שלושה דברים שקרו השבוע והטרידו את מנוחתו. האחד היה ההספד של בני גנץ לרב דרוקמן. השני הוא דיון שהשתתפו בו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומזכ"ל תנועת המושבים ואחרים בנושא האיום הדמוגרפי על הגליל והצורך הדחוף בהתיישבות יהודית בגליל שתשנה את המאזן הדמוגרפי. השלישי הוא העובדה שלפיד לא הזמין אותו לישיבת ראשי האופוזיציה. עודה רואה בשלושת האירועים הללו הוכחה שאין הבדל משמעותי בין לפיד, גנץ ותנועת העבודה לבן גביר. הדרך היחידה להפלת הממשלה ולמלחמה בפשיזם, כותב עודה, היא שותפות אמיתית וקבלה מלאה שלו ושל האידיאולוגיה שלו.
אני מסכים עם עודה שיש מכנה משותף בין שלושת האירועים שהוא הציג. אכן, הרב דרוקמן ותלמידיו הם שותפינו להגשמת הציונות וגם כאשר אנו חלוקים עימם, זו מחלוקת על דרך הגשמת החזון הציוני. הציונות היא המצע המשותף בינינו. אכן, ייעודה של מדינת ישראל היא להיות מדינת הלאום של העם היהודי ובין השאר ליישב ביהודים את ארץ ישראל. כאשר היהודים הם מיעוט בגליל, זהו איום על חזונה של ישראל ועליה לתת לו מענה. תנועת העבודה ותנועות ההתיישבות שלה הן מרכיב משמעותי ביוזמה ציונית ליצירת רוב יהודי בגליל כדי להבטיח שלא נאבד אותו, חלילה. ציונים החלוקים ביניהם בשאלת יהודה ושומרון, מסכימים ביניהם בשאלת הגליל. אכן, החלטתו של לפיד לא להזמין את עודה לפורום ראשי האופוזיציה היא החלטה מובנת מאליה. אין שום מכנה משותף בין סיעות האופוזיציה לבין חד"ש-תע"ל. יתר על כן, בניגוד לכנסת הקודמת, שבה מפלגות האופוזיציה חברו לרשימה המשותפת להצבעות נגד מדינת ישראל ונגד הציונות, כמו חוק האזרחות וחוק יו"ש, בכנסת הזה אין אופוזיציה למדינה וזה לא יקרה. נהפוך הוא, סביר להניח שדווקא חד"ש-תע"ל תחבורנה לממשלה ותתמוך ביוזמות אנטי ציוניות שלה, כמו החוקים לעידוד ההשתמטות מצה"ל וכמובן ההתנקשות בחוק השבות.
הטענה שבאי הזמנתו לפיד נוהג כמו בן גביר דמגוגית מגוחכת. הרי לפיד זימן לישיבה את מנסור עבאס שנטל בה חלק. ואם עופר כסיף היה יו"ר חד"ש-תע"ל הוא לא היה מוזמן, בדיוק כפי שעודה לא הוזמן. כסיף לא היה מוזמן כי הוא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית. עבאס הוזמן, כי הוא חותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך קבלת עובדת היותה מדינה יהודית ובלי לקרוא על כך תיגר ולהיאבק בכך. ברגע שעבאס אינו חותר נגד קיומה של המדינה, עובדת ערביותו וערביות רשימתו אינה מונעת את שותפותו באופוזיציה או בקואליציה, מה שמוכיח שטענת הגזענות וההשוואה לבן גביר היא שקר.
עודה פסול חיתון לא בשל היותו ערבי, אלא בשל עמדותיו השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית. כמוהו כעופר כסיף. עודה מציג את עבאס "צרכן בלי עמוד שדרה לאומי ובלי עמוד שדרה ערכי." הוא דורש מלפיד לזמן "אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית." זו הגדרה מכובסת לאדם ששולל את קיומה של מדינה יהודית. המושג המכובס "שוויון לאומי" הוא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית במולדתו והמרתה במדינה לא יהודית, אלא "יהודית-ערבית". יתר על כן, עודה אינו מסתפק בדרישה לשלב אותו באופוזיציה למרות עמדותיו ועל אף המחלוקת. הוא דורש לאמץ את דרכו.
איך אומרת ליאת הר לב בפרסומת ל"שופרסל"? "בחלום בלילה."
* תוחלת חיי הממשלה – הערכתי היא שתוחלת חיי הממשלה היא כשנתיים פלוס. הטריגר יהיה הטרור. 150 שנות המאבק על ארץ ישראל לא הסתיימו כיוון שהכהניסט חבר הממשלה, ומדי פעם תהיינה לטרור הצלחות. בן גביר יאשים את נתניהו שהוא כובל את ידיו ואם רק היה נותן לו יד חופשית הוא היה ממגר את הטרור. בשלב כלשהו הוא יפרוש מהממשלה כדי לרוץ לבחירות כאופוזיציה, עם הנראטיב שהוא ורק הוא יכול להדביר את הטרור, אם רק יבחרו בו לשלטון ואף אחד לא יכבול את ידיו.
* אתגר מדיני לממשלה החדשה – האו"ם הוא זירה אנטי ישראלית ותיקה וקיצונית, שלאורך כל שנות המדינה אין כמעט הצעת החלטה אנטי ישראלית ואנטישמית, מטורפת ומטורללת ככל שתהיה, שהרוב האוטומטי לא יתמוך בה. כך גם חגיגת הצביעות שבהצעה להביא את סוגיית "אקיבוש" לבית הדין בהאג. לנוכח האוטומטיות הזאת, הדבר הבולט בהצבעה הוא דווקא ההישג המדיני שבא לידי ביטוי בתוצאותיה: ההתנגדות של 25 מדינות וההימנעות של 53 מדינות. רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא נתנו את ידן לצביעות המטורפת. זהו הישג מדיני חשוב של הממשלה היוצאת ובעיקר של ראש הממשלה ושר החוץ לפיד ושל השגריר באו"ם ארדן. יום לאחר תחילת תפקידו כראש הממשלה, נקלע נתניהו לאתגר מדיני לא פשוט. יש לציין שנתניהו הוא מדינאי מוכשר, מנוסה ועתיר הישגים. מי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. השאלה היא כיצד יוכל לתמרן עם ההרכב הנוכחי של ממשלתו. האתגר שלנו הוא להעביר את 53 הנמנעות לתמיכה בעמדת ישראל ולהוציא מדינות כמו פולין, שאינן חלק מן התמיכה האוטומטית אך הפעם תמכו, מן הגוש האנטי ישראלי. אל לישראל לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. אסור לתת לגיטימציה לצביעות הזאת.
* כך נהייתי ביביסט – נכנסתי לדף פייסבוק של אשת שמאל קיצוני, והגבתי על ההאשטאג הוויראלי בחוגי השמאל הסהרורי "# אני ישראל פריי" – סיסמת הזדהות עם התועמלן החרדי, תומך טרור ומטיף לרצח ישראלים, שנעצר לאחר שסירב להגיע לחמש חקירות, אליהן זומן בעקבות דברי הסתה שפירסם. התגובות היו תחרות מי יקצין יותר בתיאורה של מדינת ישראל השנואה. האחד השווה לאנשים שנעלמו בארגנטינה בזמן המשטר הצבאי. אחרים לשטאזי המזרח גרמני. כמובן שישראל היא מדינה פשיסטית. והמשטרה, היא משטרת בן גביר. זאת, למרות שבעת מעצרו של תועמלן הטרור שר הבט"פ היה עומר בר לב והמעצר היה בהנחיית הפרקליטות, שאם נגדיר זאת בעדינות, היא לא בדיוק בן גביר...
כתבתי בתגובה את דעתי על האיש הנקלה הזה ועל אלה שקופצים בראש לגונן עליו. הנה, אחת התגובות שקיבלתי: "...האיש 'הנקלה' הזה, עיתונאי אמיץ נטו לעומת השופרות המתקרנפים עלובי הנפש של הנאשם בפלילים, עבריין פושע וגנב מדופלם, שקרן בן שקרן ובוגד, מסית ממריד מפלג ומשסע. מה אתה קופץ לגונן על חלאת המין האנושי שמאיים לשרוף את המדינה אחרי שהשחית הרס וחירב."
כלומר, אם אני יוצא נגד ישראל פריי, פירוש הדבר שאני קופץ לגונן על נתניהו. זאת תגובה הזויה, מעוררת גיחוך, אך אני מציג אותה, כי היא סימפטום. היא סימפטום לצורת החשיבה האוטומטית של הפנאטים. אין אצלם מורכבות. אין אצלם רצף דעות. אין אצלם אנשים שיש להם דעות משלהם. כל עולמם – שחור/לבן. או שאתה לחלוטין איתי, או שאתה לחלוטין נגדי, ואם אתה לחלוטין נגדי אתה אוייב. בדיוק כמו אצל יאיר נתניהו. האיש שהגיב לי הוא ממש תמונת ראי של יאיר נתניהו. ברור שהפער ביניהם הוא אפס קצהו של הפער בין כל אחד מהם לביני. אותה צורת חשיבה וכנראה אותו מבנה אישיות. זאת תרבות המחנאות בגילויה המכוער והנפסד ביותר. אדם משמיע דעה ומכאן הוא משויך אוטומטית ל"מחנה" וברור מה דעותיו בכל הנושאים. ודעותיו הן כמובן רדיקליות, כי אין דעות אחרות. יש רק קצוות. חוק הרדיקלים השלובים.
ויש כאן דבר נוסף. אותו אדם ושכמותו מאמצים את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית: "המדינה זה ביבי." ולכן, מי שיוצא נגד המדינה, כמו אותו ישראל פריי הנקלה, יוצא בעצם נגד ביבי. ומי שכותב בעד המדינה ונגד התועמלן האנטי ישראלי הפנאט, הוא ביביסט.
וכך, מצאתי את עצמי בבוקר בהיר אחד ... ביביסט.
* התנועה האחות – רוגל אלפר פירסם בשוקניה פשקוויל שמחה על מותו של הרב דרוקמן, אותו הוא כינה אוייב. דרוקמן, בעבורו, הוא אוייב "הציבור הליברלי", שהוא מתיימר להימנות עימו. במיוחד הוא יצא נגד אנשי שמאל שספדו לרב וסיפרו סיפורים אישיים על הקשר שלהם עימו והציגו אותו כדמות מופת. ובפשקוויל אחר הוא השתלח בבני גנץ, תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון, על הספדו לרב. הנה, להבדיל, מודעה של תנועת דרור-ישראל: "לתנועתנו האחות בני עקיבא, אתכם באבלכם הכבד במותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, מחנך, מורה דרך, מנהיג רוחני לבני עקיבא 70 שנה. משתתפים בצער המשפחה ודורות תלמידיו הרבים. חבריכם וחברותיכם בנוער העובד והלומד ובדרור-ישראל."
ההבדל בין אלפר לבין דרור-ישראל אינו רק הבדל בין איש קטן, גס רוח ומתבהם לבין אנשים נאורים שיודעים להתעלות ולגלות רגש אנושי גם כשמדובר ביריב אידיאולוגי. הוא הרבה יותר משמעותי. מבחינתי, המילים החשובות ביותר במודעת האבל הן "התנועה האחות". כן, בני עקיבא היא תנועה אחות של הנוער העובד והלומד ושל תנועת דרור-ישראל. עם כל המחלוקות, מדובר באחים להגשמת הציונות, אחים לחינוך ציוני, אחים לחלוציות, אחים לתרומה לעם ולמדינה, אחים לשרות משמעותי, אחים למשימתיות ולערכיות. אני מזדהה כל כך עם המודעה הזאת. מבחינתי, הרב דרוקמן ותלמידיו הם קודם כל שותפים. שותפים לדרך הציונית. לאחר מכן, הם לעיתים יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, במחלוקת על הדרך להגשים את הציונות. לעומת זאת, רוגל אלפר האנטי ציוני הוא בעבורי אוייב. מי שהינו אוייב של הציונות, הוא אויבי.
* בן שישים פוקח עין – כשאני שומע בחדשות את הביטוי "גבר בשנות החמישים לחייו," זה נשמע לי משהו ממש רחוק. מישהו מן הדור של הוריי. והנה, היום 1.1 אני בן שישים.
בן שישים? אני?! זה לא כל כך מסתדר. הרי בן שישים אמור להיות כבר זקן. הרי בני שישים הם כבר ב"קבוצת הסיכון". בגיל שישים כבר מתחילים לדבר יידיש, לא? בתודעה שלי, בן שישים זה מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. הרי עודני נער. ובכל זאת, הכרונולוגיה לא משקרת. כן, אני בן שישים. מוזר.
הן רק לפני שנה עשיתי שינוי משמעותי בחיי. אחרי עשרות שנים בתפקידיי ניהול והנהגה ציבורית באורטל, בגולן ובגליל התחלתי לעבוד כחקלאי, בעבודה פיזית קשה. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך. אני גם לא נראה בגילי. אני רגיל ששואלים אותי אם נולדתי באורטל (שנוסדה לפני 45 שנה), ולראות את הלסת הנשמטת כשאני משיב שכאשר נולדתי עוד הסורים שלטו בגולן. הנה סיפור – לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מו"ל בתל-אביב. כשהגעתי הוא סקר אותי במבטו והעיר בהפתעה: "חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר." כדרך היהודים הגבתי בשאלה: "בן כמה חשבת שאני?" ותשובתו: "בערך בן חמישים..."
איני מתכחש לגילי. טוב לי בו, כפי שהיה לי טוב בכל גיל. משבר גיל הארבעים פסח עליי ולא פקד אותי גם בגיל חמישים. והיום אני מקבל בכיף ובשמחה את גיל שישים.
[אהוד: ברכות להגיעך לגיל 60. אני מבוגר ממך ב-26 שנים. יכולת להיות בן שלי!]
* ביד הלשון: עינת – קיבוץ עינת שמדרום לראש העין עלה לקרקע ב-1952. עינת נולד בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקימו אותו חברי מפא"י בקיבוץ גבעת השלושה, שאליהם הצטרפו חברי מפא"י שפרשו מרמת הכובש. בתחילה נקרא הקיבוץ גבעת השלושה איחוד, כדוגמת אשדות יעקב איחוד, עין חרוד איחוד וגבעת חיים איחוד. עם הצטרפות פורשי רמת הכובש – שינה הקיבוץ את שמו לגבעת השלושה רמת הכובש. בסופו של דבר קיבל הקיבוץ את שמו מוועדת השמות הממשלתית. השם עינת נובע מקרבתו של היישוב למעיינות הירקון.
אורי הייטנר
* * *
הערות-שוליים [170]
הגיגים קטנים על נושאים כבדים
ל"ו צדיקים
ובכן, זכינו סוף-סוף לממשלה חדשה. 30 שרים ו-6 סגני-שרים, הרי זה ביחד 36, כלומר ל"ו. בסייעתא דשמיא, ל"ו צדיקים ישלטו עלינו בחן ובחסד וברחמים, ובעיקר בדין, בצדק ובמשפט. ממשלה ימנית-דתית-יהודית- גזעית [גזענית] לעילא ולעילא. אז למה אנו כל-כך עצובים?
כיפה כגיגית
כידוע, על עם ישראל מגינה "כיפת-ברזל" מפני טילים של האוייב. מעל לכיפה זו פרושה כיפת-השמיים, ומשם מגן הקב"ה על עמו ישראל.
ובעזרת השם, הממשלה החדשה ירום הודה, תכפה עלינו, על כל זָכָר בישראל, כיפה כגיגית, רצוי כיפה שחורה, או מגבעת, ואפילו שטריימל בשבת, בחג ובמועד.
ומי שלא יחבוש, ויילך בגילוי-ראש, אגף היהדות וההלכה במשטרת ישראל יחבוש אותו בבית-האסורים, למשך שבעה ימי שבתא. ח"כ שייכנס לאולם הכנסת ללא כיפה על ראשו, ילוּוה מיד החוצה על-ידי סדרני הכנסת.
ואם תאמר: הרי גם ראש-הממשלה בנימין נתניהו מהלך בגילוי-ראש, אז נאמר לך, שהנ"ל הנכבד אמנם חובש כיפה, אך רק עיניו של טיפש לא רואות אותה.
וכאשר נזכה ונחבוש כיפה כראוי וכנדרש, נהייה יהודים כשרים, יראי-שמיים, עבדי השם כמו אחינו החרדים, או-אז לא נזדקק כלל ל"כיפת-ברזל" מעשה בני-אדם, כי הקב"ה יגן עלינו מכל צרה וצוקה.
וסמוטריץ' ובן-גביר שולטים בכיפה.
רופא יהודי
מפליא איך זה לא נמצא בימינו [ובעצם גם לא בדורות קודמים] שום רב, מורה-הוראה, גדול בתורה, שמצא לנכון לקבוע, שרופא יהודי ירא-שמיים, לא יטפל בחולה שאיננו מבני-ברית, של גוי ר"ל.
עד שקמתי אורית סטרוק, ח"כ ממפלגת האיחוד הלאומי, ושרה בישראל, והכרזתי כהאי לישנא: האמונה גוברת על השוויון [בטיפול בחולה] המובא לרופא לטיפול. כלומר, מותר לו לרופא, אפילו חובה עליו לסרב לטפל בחולה או פצוע שמובא אליו לטיפול דחוף, מציל-חיים, אם זה גוי – נוצרי או מוסלמי או סיני.
במצב זה הרופא ינקוט בצעדים הבאים:
א. הרופא ישלוף את אבר-מינו [של החולה, לא שלו] ויבדוק אם האיש נימול.
ב. אם הנ"ל נימול, יבדוק הרופא אם זו מילה על-פי בריתו של אברהם אבינו, או מילה של מוסלמים.
ג. הרופא ישלוף את הארנק מכיסו של החולה/הפצוע ויבדוק אם יש בו די מזומנים לשלם בעד הבדיקה והטיפול.
ד. הרופא יחתום על תעודת-פטירה, כי בינתיים הפציינט מת.
זהו שנאמר: רופא חולי עמו ישראל.
מינויים כהלכה
אכן רעיון יהודי-מקורי הועלה במסגרת המו"מ בין הליכוד לסמוטריץ', שהרב הספרדי [למה דווקא הספרדי?] ימנה את הרב הצבאי הראשי – הרבצ"ר בצה"ל. בהמשך – הרב הראשי האשכנזי ימנה את הרופא הצבאי הראשי – קצין רפואה ראשי – הקרפ"ר. ומה עם הקייס האתיופי הראשי? הוא ימנה את הש"ג בבסיס הרבנות הצבאית.
ואם זה יוכיח את עצמו כמצופה, שלושת הרבנים הראשיים ימַנו בעתיד את הרמטכ"ל הבא.
מכרז 12
ממשלת ישראל [החדשה], באמצעות המשרד לביטחון לאומי [החדש], תוציא מכרז לאוכלוסייה הערבית-הבדואית בישראל, על השגת פיחות של מעשי-הרצח במגזר, לנרצח אחד בחודש, במקום אחד ביום.
וכל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.
ואם ישנם צעירים שמגרד להם באצבע ללחוץ על ההדק, מוצע להם בזה לצאת מיד לאוקראינה [עם נשקם עליהם], ולהצטרף ל"לגיון-הזרים" האוקראיני, ושם הם יוכלו לירות כאוות-נפשם ולהרוג רוסים כהנה וכהנה.
פיגוע "פנימי" – אות לבאות
הפיגוע של בן כפר-קאסם בשוטרים שהזמין אותם כאילו לאירוע פלילי בעיר, ודרס שני שוטרים וירה בהם, איננו עוד מעשה פלילי סתם. זה גם לא נורית-אזהרה מהבהבת. מעשה זה הוא צפירת-אזעקה ברורה על סכנה חמורה בעתיד הקרוב, של "גיס חמישי" מבפנים, כדברי פרעה מלך מצרים: והיה ותקראֶנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו.
ראש העיר עו"ד עאדל באדיר, מצא לנכון להשתתף בהלוויה של המחבל "המנוטרל", [שהיד?] – מה זה אם לא הזדהות עם מעשהו של בן-עירו? וגם זה סימן למה שנאמר פה.
ידועה צעקת-ההתרעה של תושבי רומא, לקראת צבאו האדיר של חניבעל, שבא לכבוש את רומא: "האוייב בשער!"
ואילו פה, עכשיו, בימינו, מדובר על האוייב שמעבר לשער, מבפנים.
ואין מה להוסיף.
[אהוד: יש מה להוסיף – רק נחזיר את נפתלי בנט ויאיר לפיד לראשות הממשלה – והכול יסתדר!]
המהנדס מירושלים
לאחרונה נלכד על-ידי כוחות-הביטחון המחבל שביצע את הפיגוע הכפול בירושלים, שבו נרצח הנער אריה שצ'ופק, בן 15, ומבוגר, טדסה טשומה, בן 50, זיכרם לברכה, ועוד 18 פצועים, ממטען-נפץ שהתפוצץ בחוצות העיר.
המחבל הוא אסלם פארוח, תושב מזרח-ירושלים, אזרח ישראלי, בעל תעודת-זהות כחולה, והוא מזדהה עם דעאש, וכל מה שגוף איסלמי קיצוני זה מייצג. הוא ידע, אסלם פארוח, מה לעשות ואיך להכין מטענים. הוא למד הנדסה במכללת יזרעאלי בירושלים.
איש "משלנו"...
מי אשם?
רוסיה פתחה במלחמת-כיבוש נגד אוקראינה לפני כמעט שנה, והיא זורעת מוות והרס וקיפאון על אזרחי אוקראינה ומבצעת פשעי-מלחמה מחרידים.
אז עצרת האו"ם התכנסה לפני כמה ימים לדון בעניין הטראגי הזה. ולאחר דיון קצר היא הגיעה למסקנה ופירסמה הודעה: ישראל אשמה...
יהודה גור-אריה
* * *
מזוועות השואה לפרס ראש הממשלה
(סבא שלי שמאי גולן)
פתיח
כדמות מופת במשפחתי בחרתי בסבא שלי, אבא של אבא שלי, שמאי גולן, שנפטר לפני חמש שנים (10.12.2017). הכרתי אותו כילד קטן יותר, אבל בשבילי הוא היה סבא אוהב, מחבק, מעניק, ואוהב להקריא לי סיפורים.
ככל שגדלתי והיום אני בן 14 הבנתי שדמותו התנשאה הרבה מעבר לכך. הוא נולד בפולין, בעיר בשם פולטוסק, לא רחוק מוורשה הבירה, והיה מבצר ענק שהגן על הבירה. היהודים היו עניים ואבא שלו היה חייט. כשהיה בן 6 התחילה השואה, ועוד אספר מה קרה ואיך איבד את משפחתו.
הוא ניצל, הגיע ארצה, התחנך בקיבוץ רמת הכובש, התגייס לצבא, שירת שנים נוספות בצבא כי המדינה היתה חשובה לו, התחתן עם סבתא ארנה מקיבוץ מסדה, הפך לסופר ידוע שקיבל הרבה פרסים, נבחר ליושב ראש אגודת הסופרים ארבע פעמים, שירת מטעם משרד החוץ בדרום אמריקה ובשגרירות מוסקבה.
אהבת ארץ ישראל בשבילו היתה העיקר. עם זאת, גם אהבת המשפחה, החברה, והחברים. ויהיה זכרו ברוך! ועוד אפרט על חייו בהמשך. ואכתוב גם בשיתוף עם סבתא ארנה גולן.
גוף העבודה
סבא שמאי גולן נולד בשנת 1933 בפולטוסק, פולין. הם היו עניים כמו רוב יהודי העיר והם גרו סמוך לשוק המרכזי, שם היתה חנות לאבא שלו שהיה חייט. אימו היתה עקרת בית, אבל עזרה לו רבות בחנות ובתפירה. בשנת 1939, זמן לא רב אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים לפולין והגיעו במהרה במהירות לפולטוסק שהותה כעיר מעבר חשובה לכיוון הבירה וורשה. סבא שמאי שהיה בן 6, ובמקום ללכת לכתה א' נמלט עם הוריו, סבתא שלו, אחיו ושתי האחיות שלו לכיוון רוסיה, בזכות אימו שהיתה ב"שומר הצעיר". בדרך, כשנמלטו, על אחד הגשרים, מהעיר לצד השני. הגרמנים ירו ביהודים ורבים מתו. לרוב מזלם בני המשפחה של סבא שלי ניצלו.
כשהגיעו לרוסיה, שלחו אותם לסיביר לכרות יערות. בסיביר מתה הסבתא ואחותו הקטנה. אחרי שנתיים שם, שחררו אותם והם נסעו ברכבות עלובות, במשך חודשיים, לעיר טשקנט בירת אוזבקיסטן. אמרו להם שיש שם אוכל אבל שם מתו שני הוריו מטיפוס ומרעב. אותו ואת אחותו אחיו הגדול הביא לבית יתומים, הוא הביא אותם לדלת, צילצל בפעמון וברח. הוא ברח מכיוון שידע שלא היה סיכוי שיתנו גם לו להיכנס.
עם סיום המלחמה כל בית היתומים נסע לפולין ושם מצאו את סבא שלי ואחותו כאנשי עליית הנוער. דרך פריז ואיטליה הם הגיעו ארצה ורק אחיהם הגדול נשאר בפולין. כשהגיעה האונייה לארץ, הבריטים שלחו אותם לקפריסין ואחרי כמעט שנה הוא עלה ארצה בשנת 1947 ונשלח לקיבוץ רמת הכובש, שנה לפני קבלת העצמאות של מדינת ישראל.
בשנת 1950 הכירו סבא וסבתא שלי כשסבתא היתה בת 15 וסבא בן 18, בקורס למדריכי עליית הנוער. שמאי גולן שירת בצה"ל בסיירת גבעתי וב-1954 הם התחתנו כאשר סבתא בת 18 וסבא בן 21 בעודו בצבא הקבע. הם התחתנו בקיבוץ מסדה. החתונה היתה מפוארת כי התחתנו ביחד שלוש הבנות הבכורות בקיבוץ מסדה, וכולן התחתנו עם ניצולי שואה. הגיעו לחתונה שרים, אנשי הסתדרות, אנשי המפלגה ומהקיבוצים השכנים בעמק הירדן. בחתונה היתה תוכנית אמנותית עשירה ובה השתתפו גם הוריהם של שלושת בנות הקיבוץ.
בשנת 1955 נולדה הבת הבכורה כשנה אחרי חתונתם וקראו לה שלומית על שם אבא של סבא אשר מת בשואה ושמו היה שלומה. ואבא שלי נולד כילד שלישי, אחד מתוך תאומים בשנת 1973, בהפרש של חמש דקות מאחיו התאום הקטן.
שמאי גולן שירת בצה"ל גם כקצין. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בספרות ובהיסטוריה. היה בין מייסדיו של בית הסופר בירושלים ומנהלו הראשון במשך 7 שנים. כיהן ארבע פעמים, לסירוגין, בתפקיד יו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל. היה פעיל למען העלייה מברית המועצות, וכן בשליחויות חינוכיות במקסיקו ובארגנטינה, בשליחות משרד החוץ במקסיקו, וכנספח לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה. שמאי גולן היה חבר מועצת "יד ושם", הנהלת אקו"ם והנהלת פא"ן (ארגון הסופרים הבינלאומי). אירגן בירושלים כנס בין לאומי של סופר פא"ן אחרי מלחמת יום הכיפורים, אשר הזדהו עם מדינת ישראל.
שמאי גולן
שמאי גולן היה סופר זוכה פרסים: פרס ברש לביכורי יצירה, פרס אקו"ם על יצירה בעילום שם, פרס רמת-גן לספרות, פרס עגנון, ירושלים, פרס ראובן ולנרוד, מענקי קרן תל אביב ע"ש י' רבינוביץ, פרס כענא-מקסיקו, פרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, חתן האור – תואר שניתן על ידי המועצה הציונית בישראל-2007, אות יקיר אגודת הסופרים העבריים-2010, אות הוקרה מטעם דירקטוריון אקו"ם-2011, אות יקיר תל אביב-2014.
שמאי גולן כתב רומנים וסיפורים למבוגרים, כיכב בראיונות ובמאמרים, ועזר לסופרים בעריכת סיפוריהם. הנושאים העיקריים ביצירתו של שמאי גולן הם: השואה וגלגולי דמויות יהודיות בשואה ולאחריה על רקע המפגש עם המציאות הישראלית. יצירותיו, מאמריו, מסותיו ומחקריו ראו אור בספרים ובבימות ספרותיות שונות, עובדו לסרט, רדיו-דרמות ומחזה, תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים ומענקים.
סיכום
סבא שמאי הוא דמות מופת בעיניי משום שהיה לו כוח להתגבר על זוועות השואה, אובדן הוריו ובני משפחה רבים, לבנות לו זהות ישראלית של הצטיינות, שירת למען המדינה שהעניקה לו חיים ויצר יצירות ישראליות רבות. עם זאת, הוא בנה עם אשתו משפחה יפה ומלוכדת שחוגגת חגים יחד ובכל ערב שבת נאספת לארוחה שסבתא ארנה שהיא בעצמה דוקטור ומרצה בספרות, מבשלת לכולם.
המיוחד הוא שלמרות שכל נפשו היתה נתונה בארץ ולמענה, עירו פולטוסק מעולם לא נשכחה ממנו. הוא פעל לתרגום ספר פולטוסק מיידיש לעברית, עשרות שנים היה מפעיליה של "יד ושם" בירושלים, וכשנפטר – הוא הורה בצואתו שהקבר שלו יהיה בדיוק מול האנדרטה של עיר הולדתו, פולטוסק בבית העלמין בחולון.
איתמר גולן ספיר
* * *
הָעֶרֶב רַד
הָעֶרֶב רַד וְאַתְּ שׁוּב לְבַד
לְכוּדָה בִּסְבָךְ הַשָּׁרָשִׁים הָעוֹלִים מִקִּבְרוֹ
לְלַפֵּף רַגְלַיִךְ
מַזָּל גָּדוֹל, אָמַרְתְּ נִרְגֶשֶׁת כְּשֶׁנֶּעֱדַר בְּמִקְרֶה מֵאוֹטוֹבּוּס הַדָּמִים
שֶׁעָשָׂה דַּרְכּוֹ לְהַר הַצּוֹפִים
אַךְ מָצָא מוֹתוֹ מְאֻחָר יוֹתֵר בִּקְרָב לַטְרוּן
הָעֶרֶב לוֹחֵשׁ מִלִּים רַכּוֹת בִּטְלָלָיו,
בָּדֵי הַהַרְדּוֹפִים זָעִים קַלּוֹת כְּאִילוּ בִּקְּשָׁה הָרוּחַ לוֹמַר דְּבַר מָה,
בְּעוֹד דַּקוֹת יִהְיֶה סַפְסָל הַמּוֹשָׁבָה יְדִידֵךְ הַקָּרוֹב
כִּי הוּא הַיְּחִידִי בָּעוֹלָם
הַחָשׁ מִקָּרוֹב אֶת יְרֵכַיִךְ הַמִּצְטַמְּקוֹת,
אֲפִילוּ חֲבֵרַיִךְ הַוָּתִיקִים הָאָמוּנִים עַל הַזִּכָּרוֹן הַקּוֹלֶקְטִיבִי
מְנִידִים רֹאשָׁם אֵלַיִךְ בְּצַעַר בְּלֶכְתֵּךְ לַחֲדַר הָאֹכֶל
וְאֵינָם זוֹכְרִים מַדּוּעַ
מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר
תֵּשְׁבִי אֶל הַמִּרְפֶּסֶת לַחֲזוֹת בְּאַנְקוֹרַיִךְ
הַלּוֹקְטִים פֵּרוּרֵי לַחְמֵךְ
כְּמוֹ הָיוּ פִּסּוֹת זִכָּרוֹן מַר לְשֵׂאתָן עִמָּם בִּכְנָפַיִם חוֹפְזוֹת
אַךְ הַלָּלוּ, מִשּׁוּם-מָה מְסַרְבִים לְהַמְרִיא
כְּמוֹתֵךְ, מְסַרְבִים לְהִנָּתֵק
מַאֲגָדַת הַקְּרָב הַהוּא בְּלַטְרוּן
הַנֶּאֱרֶגֶת מֵעֵבֶר לַזְּמַן בְּחוּט דִמְיּוֹנִי אֵינְסוֹפִי
הִנֵּה, אַתְּ רָצָה אֵלָיו מִתְנַשֶּׁמֶת אֶל
הַבְּרִית הָאַחַת
עֲטֶרֶת רֹאשֵךְ, קַסְדַּת רֹאשׁוֹ
מיכאל רייך
* * *
היגדים הזויים
על "שלושה לוחות הברית – פוליטיקה של בתי כהונה וחכמים" מאת עובד הישראלי
אוריון 2022, 477 עמ'
אתחיל בכך שהכותרת מבטיחה "שלושה לוחות הברית", וגם ציור העטיפה מבטיח זאת (ציור של משה מחזיק שלושה לוחות), עברתי על כל 477 העמודים של הספר, ואין לזה זכר.
הספר מזכיר שלוש תורות, כדלקמן: תורה ראשונה – שמות וויקרא; תורה שנייה – דברים; תורה שלישית – המיתוס על ירידת תורה שבכתב ותורה שבעל פה מהשמיים במעמד הר סיני (עמ' 134-133, 422-421), אבל לוחות הברית, שכידוע, יש להם שתי גרסאות (שמות כ' ודברים ה') לא מוזכרים כלל.
הטענה המרכזית של הספר היא שאת התנ"ך כתבו הכוהנים (עמ' 31, 40, 44, 54, 59), שני בתים העוינים זה את זה, ונושא הפלוגתא הוא מרכזיותה של ירושלים וקביעת לוח השנה. ומדוע המחבר שלנו פוסק שהכוהנים כתבו את התנ"ך? משום שרק הכוהנים ידעו קרוא וכתוב. והרי זה מופרך לחלוטין: בשירת דבורה העתיקה מוזכרים מושכים בשבט סופר מחוקקים משבט זבולון, ולא משבט לוי (שופטים ה' 14). כשמחבר ספר שמואל סוקר את בעלי התפקידים של דויד, ראשון המוזכר הוא יואב בן צרויה אשר על הצבא, אחריו – יהושפט בן אחילוד המזכיר, ורק אחר כך צדוק ואלימך הכוהנים. לדויד יש גם סופר בשם שריה (שמואל ב' ח' 18-16). ברור שאת קורות מלכותו יכתוב המזכיר או הסופר, ולא הכוהן. גם ב"קבינט" של שלמה מוזכר יהושפט בן אחילוד מזכיר, בני שישא סופרים, ואדונירם על המס, שבוודאי גם הוא נזקק ליודעי קרוא וכתוב, ולא לכוהנים. ספר מלכים מזכיר מקורות כמו ספר דברי שלמה (מלכים א' י"א 41), ספר דברי הימים למלכי ישראל (שם, י"ד 19) וספר דברי הימים למלכי יהודה (שם שם 29). ברור שספרים אלה נכתבו על ידי סופרי המלך, ולא על ידי כוהנים.
המחבר מייחס לכוהנים לא רק את חיבור ספרי התנ"ך כולם, אלא גם מעמד פוליטי מרכזי, והוא משתדל לאורך כל הספר להוכיח שכל מהלך פוליטי בדברי עם ישראל על פי התנ"ך, ועל פי המקורות מימי בית שני ומגילות מדבר יהודה – מהלכים אלה הם תולדה של העימות המתמשך בין בית עלי ובית צדוק. ובכן, לא היה שום עימות בין שני בתי הכוהנים האלה – אביתר מבית עלי הודח מהכהונה על ידי שלמה משום שתמך בהמלכת אדוניה בן חגית, אבל אחרי ההדחה (מלכים א' ב' 27-26) לא מוזכר כלל בית עלי, ובית צדוק יורש אותו לאורך מאות שנים עד ימיהם של עזרא ונחמיה, ואין אפילו רמז לעימות שקרה אחרי ההדחה של שלמה, כפי שמחבר ספרנו היה רוצה שנאמין. הנבואה המייעדת השפלה לבית עלי "עד עולם" (שמואל א' ג' 14-11) חותמת את המהלך הזה, תוך השלמה של עלי הזקן (שמואל א' ג' 18), ללא שום תגובה מצד כוהני בית עלי.
בתקופת החשמונאים היה לכוהן הגדול מעמד מרכזי, גם פוליטי (החשמונאים היו גם כוהנים וגם מנהיגים) וגם כלכלי (אוצר המקדש היה בידיהם), ומתרחשים מאבקים אדירים לזכות במעמד זה, כולל קניית הכהונה הגדולה בממון רב. המחבר גוזר גזירה שווה לקורות העיתים בימי בית ראשון, כשבמקרה הטוב הכוהן הגדול היה אחד מחברי "הקבינט" של המלך, ובמקרה פחות טוב, נתון לחסדו של בעל בית, או לחסדו של המלך.
הרי שתי דוגמאות: הלוי מבית לחם (נכדו של משה) הוא כוהן שכיר אצל מיכה בהר אפרים (שופטים י"ז), וכוהני נוב ומשפחותיהם נרצחים בפקודתו של שאול החושד בהם שהם סייעו לדויד שנחשב כמורד במלכות (שמואל א' כ"א 10-2). וכן, בניגוד לטענת המחבר שאחימלך הכוהן שיתף פעולה עם דויד, ברור מהכתוב שדויד מציג את עצמו כשליח סודי של המלך, ורק משום כך השתכנע אחימלך לתת לו מלחם הפנים ואת חרב גלית. המחבר מציין שאחימלך חטא בכך שנתן לדויד מלחם הפנים המיועד רק לכוהנים כפי שכתוב בוויקרא כ"ד 9-5 , וכיצד מחבר ספרנו לא הבין שמחבר הסיפור הזה לא יכול היה להכיר את ספר ויקרא, ואיך אני יודע זאת? כי בספר ויקרא כתוב שרק פעם בשנה רשאי הכוהן הגדול לחדור לקודש הקודשים שם נמצא ארון הקודש, וזאת אחרי טקס פולחני מורכב (ויקרא ט"ז), ואילו מחבר ספר שמואל מספר ששמואל (משבט אפרים!) שוכב לישון בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים (שמואל א' ג' 3), ולא רק שזה לא נחשב לו ולעלי לחטא, אלא שמואל מקבל שם את דבר האל. ובכן, אין בכלל להעלות על הדעת שאחימלך, וגם מחבר ספר שמואל, הכירו בכלל מה שכתוב בספר ויקרא, שלפי תיאוריית המקורות (שהמחבר אינו נזקק לה כלל לאורך כל הספר!) – נכתב שנים רבות אחרי ספר דברים, אולי בגלות, ואולי בשיבת ציון.
זאת אף זאת, עיון פנורמי בכתובים יוכיח לנו כי לפני רפורמת יאשיהו לא ברור כלל אם צריך להיות משבט לוי כדי להקריב קורבן לה': גדעון משבט מנשה בונה מזבח, ומקריב עליו פר (שופטים ו' 24, 26); יפתח נודר לה' (לא לאליל!) שאם ינצח בקרב, יקריב קורבן אדם (שם, י"א 31). מנוח, אביו של שמשון, מעלה לעולה גדי עיזים (שם, י"ג 19).מיכה האפרתי ממנה את אחד מבניו לשמש כוהן בבית האלוהים שבנה, וכשמגיע הלוי מבית לחם, הוא מעדיף אותו, ומסתבר מהכתוב שאין שבט של לויים, אלא מעין מעמד של עובדים בקודש בתוך השבט: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי, והוא גר שם" (שופטים י"ז 6), כלומר, הלוי הזה הוא יהודאי! שאול מעלה עולה, וזה נחשב לו לחטא, לא משום שהוא משבט בנימין, אלא משום שלא חיכה לשמואל, שגם הוא איננו לוי, אלא משבט אפרים! (שמואל א' י"ג 14-9); דויד מעלה את הארון לירושלים, לובש אפוד בד של כוהנים ומעלה עולות ושלמים (שמואל ב' ו' 14-13, 17), והרי הוא משבט יהודה; דויד ממנה את בניו לכוהנים: "ובני דוד כוהנים היו" (שמואל ב' ח' 18).
לפי התיאוריה של מחבר ספרנו, בית צדוק כתבו את ספר דברים המייחד את עבודת האל בירושלים, ואילו בית עלי מייחד את המקדש בהר גריזים, הם כוהני הבמות שנטבחו בירושלים על ידי הרפורמה של יאשיהו, והם עברו יחד עם ירבעם בן נבט לממלכת הצפון (עמ' 92) – ובכן, המחבר שלנו מתעלם מכתוב מפורש שלא היה כלל מעבר של כוהני בית עלי לממלכת הצפון, אלא – "ויעש (ירבעם בן נבט) כוהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" (מלכים א' י"ב 31). כלומר, הוא מינה כוהנים מבני המקום שדבר אין להם עם בית עלי ששבק חיים עם עליית שלמה לכס המלכות. המחבר שלנו יודע גם שירבעם בן נבט גירש מממלכתו את כוהני בית צדוק (עמ' 97), וכן שאחיה השילוני הכשיר את הקרבת העגלים בבית אל ובדן (עמ' 120). והרי אין בדל של ראיה לשתי טענות אלו, ולא רק זאת, הרי כתוב שירבעם בן נבט לא הקריב עגלים, אלא עשה שני עגלי זהב כדי לגרום לאנשי הצפון שלא לעלות לרגל לירושלים (מלכים א' י"ב 29-26).
המחבר שלנו יודע מי כתב מה בתנ"ך: ספר שמות התחבר על ידי בית עלי עם נטייה לשילוב עם בית צדוק (עמ' 152, 222); ספר ויקרא – על ידי בית עלי; ס' במדבר – על ידי בית צדוק (עמ' 230, 234, 242). הפרקים א'-ב' בס' במדבר נכתבו "בוודאות" על ידי איתמר, אחיו של אלעזר (עמ' 231); ס' יהושע נכתב על ידי בית עלי, כי יהושע המנהיג הוא צפוני (עמ' 259), אבל את הפרקים י"ד-כ"ב כתבו בית צדוק (עמ' 315); ס' מלכים נכתב על ידי בית צדוק (עמ' 384); יעקב מסמל את בית עלי, ועשו את בית צדוק, את סיפור קין והבל כתבו בית עלי, כאשר קין מסמל את בית צדוק (עמ'282-280); עזרא ונחמיה, חגי, זכריה, מלאכי ודברי הימים כתבו בית צדוק (עמ' 351). ומדוע אני טורח לפרט את המלל הזה החסר כל עיגון בכתובים? משום שהקורא מתרשם שהמחבר בקיא מאוד בכתובים, וגם במחקר העכשווי, והוא עלול לחשוב שיש ממש בקביעות ההזויות האלו.
מתוך אינספור היגדים הזויים שבספר אזכיר בודדים:
הפרושים בימי בית שני, שהם ממשיכיהם של כוהני בית עלי, והעורכים, כביכול של התנ"ך, ראו בירושלים מוקד צדוקי, ולכן מחקו מסיפור העקידה את ציון מקום התרחשותה בהר מוריה (עמ' 45); זה פשוט לא נכון! הרי כתוב מפורשות: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום 'בהר ה' ייראה'" (בראשית כ"ב 14).
אחימעץ בן צדוק כתב, כביכול, את סיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כ"א; ראו עמ' 97-95), לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להיווכח שסיפור זה הוא תעמולת זוועה של אוהדי דויד כלפי שאול: אנשי הגבעה (עירו של שאול) עושים מעשה תועבה כמו אנשי סדום, הלוי מנתח את גופת הפילגש ל-12 נתחים ושולח לכל גבול ישראל, כמו ששאול עשה לצמד הבקר שלו, יבש גלעד ששאול הציל מפני העמונים, ואשר הסתכנו להציל את גופתו ואת גופות בניו מחומת בית שאן, מופיעים בסיפור זה כמפירים נדר שצריך להשמיד.
הגבעונים הרגו, כביכול, את איש בושת, יורשו של שאול (עמ' 104). והרי דברי הכתוב: בענה ורכב בני רמון הבארותי, "גם בארות תיחשב לבנימין" היו שרי גדודים של בן שאול. הם הרגו את איש בושת שישן את שנת הצהריים בביתו (שמואל ב' ד' 12-3). ברור שהרוצחים הם משבט בנימין, שבטו של שאול, ולא יעלה על הדעת ששרי הגדודים שלו יהיו גבעונים, אותם ניסה שאול להשמיד (שמואל ב' כ"א 2-1).
מחבר ספר מלכים (הנחשב בספר זה שייך לבית צדוק) מגנה את אחאב כי תמך, כביכול, בכוהני בית עלי. (עמ' 140); מדוע להמציא דברים? הרי כתוב במפורש שאחאב מואשם ברצח נבות היזרעאלי שאת כרמו חמד, ובעבודת אלילים (מלכים א' כ"א).
מחבר הספר מזהה את צפניה הכוהן עם צפניה הנביא (עמ' 145, 191), הגם שאביו של הנביא שמו כושי, ואילו אביו של הכוהן הוא מעשיהו.
צדקיהו הרג, כביכול, את יהויקים אחיו, ומינה את בנו של יהויקים – יהויכין למלך. גופתו של המלך יהויקים, שתמך, כביכול, בכוהני בית צדוק, מושלכת מחוץ לחומות ירושלים. (עמ' 167, 185, 188). נניח להיגד ההזוי שצדקיהו הרג את אחיו, ונתרכז בנבואה של ירמיהו – מסתבר שכאשר נביאים מנבאים את העתיד, ויש תיעוד – אין כל הלימה בין הנבואה ובין העובדות. ירמיהו ניבא ליהויקים "קבורת חמור, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (ירמיה כ"ב 19-18, ל"ו 30), ואילו בס' מלכים כ"ב 6 כתוב שמת בכבוד ושכב עם אבותיו. לעומת זאת, לצדקיהו ניבא ירמיהו מוות בשלום (ירמיה ל"ד 5-4), ואנו קוראים בשלושה מקומות שמלך בבל שחט את בניו לעיניו, ואחר כך עיוור אותו (מלכים ב' כ"ה 26, ירמיה ל"ט 7-6, נ"ב 11-9).
המחבר טוען כי במקור התורה נכתבה באוגריתית או במצרית (עמ' 289, 469-467). לך תתווכח עם טענה הזויה זאת!
הבאתי כאן רק חלק מהמוזרויות שספר "שלושת לוחות הברית" משופע בהן, וטרחתי לעשות כן כי כאמור, המחבר באמת בקיא בכתובים ובמחקר העכשווי, ובקיאות זאת עלולה להטעות את הקורא לחשוב שכביכול יש ממש בדבריו ההזויים.
משה גרנות
* * *
כל החשבון עוד לא נגמר
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר
כי היה מאוד חרא כאן בארץ
עוד לפני שהוא נרצח ב-21'
וגם הרבה אחר כך
חיים אנחנו היום בגן עדן
לעומת החיים שהיו אז
ואם אתם מתגעגעים למשהו
אז היו אז גם הרבה שנאת אחים
הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים
"שוק שחור" בצנע ועוד קודם
במלחמת השחרור הרבה משתמטים
לא אין אל מה להתגעגע
כי הפערים אז היו לא פחות גדולים
וכאשר האוהלים במעברות דלפו
היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע
ותראו לי אחד שכיום מתגעגע
לשנאה בין יריבים פוליטיים
"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים
וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"
ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י
ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים
תאמינו לי היו כאן ימים נוראים
אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים
וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים
ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו
"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]
הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים
היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח
ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים
והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת
אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים
ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים
פורסם לראשונה בגיליון 181 של המכתב העיתי בחודש אוקטובר 2006.
לא ז. מוזס אלא א. שמורק
למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,
בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:
"ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט].
ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק.
בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו." פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].
בכבוד רב,
סופר נידח
פורסם בגיליון 182 של המכתב העיתי מיום 12 באוקטובר 2006.
* * *
עדינה בר-אל
על גברים ונשותיהם הסופרות
נעה ידלין, הספר הלא נכון, כנרת-זמורה, 2022
דורית זילברמן, הבלדה על דורית ומנחם, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2022
שני הספרים הללו שונים זה מזה בהגדרה הספרותית שלהם. הראשון הוא מה שנקרא "ספרות יפה", כלומר פרי מוחו של המחבר, במקרה זה המחברת. והשני הוא אוטוביוגרפיה בו מספרת המחברת על חיי הנישואין שלה עם מי שהיה אמן – סטנדאפיסט (לדבריה, הראשון בארץ) ושחקן.
נעה ידלין מספרת על סופרת מתחילה, שפירסמה כמה סיפורים, ואחד מהם זכה בפרס שני במסגרת כלשהי. זה שינה את חייה: המרצה שלה באוניברסיטה החליט שהיא סופרת דגולה ורק צריכה לשבת ולכתוב את "הספר הגדול" שלה. השניים נישאו והולידו ילד. ומאז הוא לוחץ עליה לכתוב, כשהוא משתדל, באמת משתדל, לפנות לה זמן כתיבה. אבל יחד עם כוונותיו הטובות רוב הזמן שלה דווקא מוקדש לטיפול בתינוק, ואין לה כוחות לקרוא ספרות יפה כפי שהיתה רגילה ובוודאי לא לכתוב כזו. והנה היא עורכת היכרות עם ז'אנר נפוץ עתה – הספרות הארוטית, שרובה ככולה נכתבת בידי נשים. מובן שבעלה מזלזל בספרים מסוג זה בעוד היא נמשכת אליהם, קוראת אותם בסתר, ומזדמן לה לכתוב בשם בדוי ספר מסוג זה שהופך לרב-מכר. בקיצור, כל המצע של היחסים שלה עם בעלה הוא הסוד הזה שלה, (שגם מכניס לחשבונה הפרטי רווחים נאים...). היא מתייסרת ב"בגידה" שהיא כאילו בוגדת בבעלה, שבטוח שהיא כותבת את הספר "הגדול" שלה. אבל היא מתנחמת בכך שגם הוא בגד בה במידה מסוימת, כי הוא שינה את השקפותיו הפוליטיות, אולי לתועלת מחקרו כארכיאולוג.
דורית זילברמן מספרת בגילוי לב ותוך ציון שמות של אנשים נוספים שהיו קשורים אליה ואל מנחם זילברמן. היא מציגה אותו בלי כחל ושרק, את ההתנהגויות היום-יומיות שלו, את יחסו השוביניסטי אליה, כולל הבדיחות מסוג זה במופעי הסטנדאפ שלו, שדורית עצמה מעודדת למרבה הפלא, כדי שהמופעים שלו יצליחו. היא מקבלת את יחסו זה. במקביל היא ממשיכה ללמוד, להשכיל ולפרסם ספרים, אבל אין כל התלהבות והערכה לכך מצד בעלה. היא מודעת לכך היטב, ויחד עם זאת היא ממשיכה לנסות לטפח את הגבר שלה כאמן. גם בספר זה יש בגידות, ואלו בגידות עם נשים אחרות.
בקיצור, לכאורה שני הגברים מנוגדים, האחד מעודד את רעייתו לכתוב, והשני לא מתייחס לפן זה באישיותה בכלל. אבל בעצם שניהם רוצים להרוויח מהכתיבה של רעיותיהם.
עוד דומה בשני הספרים – הם מעלים שאלות מרכזיות על אמנות: נעה ידלין עוסקת רבות בשאלה אם ספרות ארוטית, שנחשבת נשית, היא אמנות בדיוק כמו מה שמוגדר "ספרות יפה"? ודורית זילברמן השתדלה כמיטב יכולתה להגדיר את בעלה הסטנדאפיסט והשחקן לעת מצוא כ"אמן", אבל יודעת בסתר ליבה שהיא האמנית במשפחה – סופרת. ובעלה "לא סופר" אותה.
ובעצם הדבר המרכזי שדומה בשני הספרים שעוסקים בחיי נישואין: הבעלים – אשר בשני המקרים מבוגרים בשנים רבות מנשותיהם – שלא כל כך מצליחים במקצועותיהם, לא מצליחים להגיע לפנימיותה של הרעיה, לא מבינים את נטיותיה ואת רצונותיה. ובעצם הם חושבים רק על עצמם.
עדינה בר-אל
* * *
הישג היסטורי ללהט"בים
העובדה שלראשונה בהיסטוריה הישראלית מונה אמיר אוחנה, הומו מוצהר, לתפקיד יו"ר הכנסת המייצג את כנסת ישראל, והעובדה שהוא ובן זוגו (שיאריכו ימים) יהיו בעלי הזכות להיקבר בחלקת גדולי האומה בירושלים ליד קבר הרצל, היא מהפכה חברתית בישראל שתקרין לכל ילד הומו בפריפריה, מהפיכה חברתית שעליה יש להוקיר ולשבח את בנימין מיליקובסקי-נתניהו. להזכירכם, ממשלות השמאל בישראל מעולם לא ביטלו את החוק האוסר על משכב זכר, ואפילו טירפדו הצעות לביטולו.
https://www.gov.il/he/departments/publications/reports/roots_1988
אפילו מרצ, מפלגתה של שולמית אדלר-אלוני יוזמת הביטול, לא הכילה בתוכה נציג להט"בי. כאשר עוזי קמינצקי-אבן, חבר הכנסת המוצהר הראשון הוצא מהמפלגה לאחר זמן קצר.
הישג היסטורי להיסטוריה
תבורך הממשלה שבתווי היסוד שלה ביטלה את הרפורמה של שאשא ביטון להוצאת הלימודים ההומניסטיים מבחינות הבגרות, (כולל ביטולה את לימוד ההיסטוריה של בית שני) והחזירה לתוכנית הלימודים את כל הלימודים ההומניסטיים ובתוכם לימוד ההיסטוריה. הישג היסטורי כבר אמרנו. אין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאי לימוד לימודים הומניסטיים שהם חשובים לא פחות מלימוד ליבה של מתמטיקה ואנגלית (גם לבנים בחינוך החרדי).
זאב זאב
אלתרמן כתגובה
"זאב זאב" הוא כינוי לתופעה שמקורה במשלי אזופוס, שבה אדם מרבה בהתרעות שווא, ולכן חדלים להאמין לו. לעיתים ניתנות ההתרעות השגויות בזדון, והבעייה מחמירה כאשר מקבלי ההתרעה חדלים לתת אמון במתריע, אלא אף הוא עצמו חדל להאמין ביכולתו לתת התרעת אמת. קשה להאמין בכמות האזהרות הנופלות עלינו עם השבעת הממשלה החדשה. פחד מוות. השאלה מה יקרה אם חלילה באמת יבוא הזאב? אוניברסיטת חיפה הפליאה בתיאור זאב זאב כאשר פרנסי האוניברסיטה שלחו את המכתב הבא:
סגל אקדמי סגל מנהלי סטודנטיות וסטודנטים, [מה עם בני מגדר נזיל?]
בשבועות האחרונים אנחנו עדים ליוזמות חקיקה המסכנות את הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל ופוגעות בה. יוזמות שעלולות לכרסם בזכויות האדם, להפלות ולהדיר אוכלוסיות בחברה הישראלית, לטפח שנאה כלפי הלהט"ב, ולרדוף אותם ומעל לכל לזרוע פחד בחברה הישראלית בתקשורת ובאקדמיה. האוניברסיטה שלנו היא האוניברסיטה המגוונת בישראל ועל כך גאוותנו כל השנים. נעשה ככל שניתן כדי לשמור על העצמאות האקדמית שלנו ונגן על החלשים ועל המודרים בחברה הישראלית בכלל ובאוניברסיטת חיפה בפרט.
נשמיע את קולנו בכיתות הלימוד בכל התארים ובכל הדיסציפלינות. זו העת לחזור וללמד את עקרונות המשטר הדמוקרטי שבלעדיהם החברה הישראלית אינה יכולה להתקיים. פלורליזם סובלנות, שמירה על זכויות המיעוט, ועל זכויות הפרט, חירות המחשבה והדעה, חופש מצפון והזכות לשיוויון השמורה לכל אדם, ללא הבדל דת גזע ומין.
זה הזמן לשוב ולקרא את החלק השלישי בשירו של נתן אלתרמן נקודת ארכימדס שהתפרסם בפברואר 1943 בטור ה- 7 של העיתון "דבר".
ג. חֹק
זֶה מַתְחִיל מִקְּטַנּוֹת, מִפָּעוּט-בְּפָעוּט,
זֶה מַתְחִיל מִשְּׁתִיקָה וּמֵאִי-הִתְעָרְבוּת,
זֶה מַתְחִיל מִבּוּרוּת הִיפֶּר-פַּרְלָמֶנְטָרִית
בְּחֻקֶּיהָ שֶׁל פִיסִיקָה אֶלֶמֶנְטָרִית,
זֶה מַתְחִיל מִשָּׁקוֹט וְחַפֵּה וְחָנוֹף
וּמֵחֹסֶר עִיּוּן בְּתוֹרַת הַמָּנוֹף,
זֶה מַתְחִיל מִידִיעָה מְנֻמֶּקֶת בְּלִי דַּי
מָה רָאוּי לְהַצִּיל וְאֶת מִי לֹא כְּדַאי,
זֶה מַתְחִיל מִכָּאֵלֶּה אֲשֶׁר מִיָּדָם
יְבֻקַּשׁ בְּיוֹם-דִּין חֵלֶק-מָה מִן הַדָּם...
זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם? –
זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם.
פרופסור רון רובין נשיא, פרופסור גור אלראי רקטור, מר שרון זייד סגן נשיא ומנכ"ל
https://rotter.net/forum/scoops1/775038.shtml
קשה להאמין שעל המכתב הזה חתומים שני היסטוריונים המתנאים בפרופסריותם הגמורה.
הנה השיר המלא של אלתרמן: (השיר הוא הראשון שכתב אלתרמן ב"דבר" ב"טור השביעי")
א. תֵיאוֹרְיָה
יוֹם אֶחָד אַרְכִימֶדֶס יָשַׁב בָּאַמְבָּט
(הַיָּשִׁישׁ הֶחָבִיב... הוּא רָבַץ שָׁם בְּלִי-סוֹף),
וְהִרְהֵר, בֵּין הַשְּׁאָר, בְּעֶרְכּוֹ הַנִּכְבָּד
שֶׁל הַכְּלִי הַנִּפְלָא
שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מָנוֹף.
וְרָגְשׁוּ הַשְּׁכֵנִים בַּפְּרוֹזְדוֹר כְּקַלַּחַת
וְחִכּוּ לְתוֹרָם וְרָגָזוּ: "וַי, וַי!
כַּאֲשֶׁר אַרְכִימֶדֶס נִכְנָס לַמִּקְלַחַת
זוֹ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת... יֵשׁ לוֹ פְּנַאי."
"כֵּן... רַק פַּעַם אַחַת (זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה!)
בְּחָקְרוֹ אֶת מִשְׁקַל הַגּוּפִים-בַּמַּיִם,
הוּא הִקְדִּים וְיָצָא, וְנַפְשֵׁנוּ פָּרְחָה
בְּקָרְאוֹ 'אֶוְרִיקָה!'... וַתִּהְיֶה הָרְוָחָה...
וְגַם אָז זֶה נִמְשַׁךְ כִּשְׁעָתַיִם..."
כָּךְ רָגְנוּ הַשְּׁכֵנִים מִגָּדוֹל וְעַד קָט –
עַד יָצָא אַרְכִימֶדֶס מִתּוֹךְ הָאַמְבָּט.
הוּא יָצָא וּפָסַק: "הַמָּנוֹף... – כְּלִי נוֹשָׁן –
אֵיתָנִים בּוֹ רוֹדְמִים! הַכּוֹבְשׁוֹ – הוּא יִמְלֹךְ בּוֹ!
תְּנוּ לִי רַק, יַקִּירַי, נְקֻדָּה לְמִשְׁעָן,
וְתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ אֶהֱפֹךְ בּוֹ!..."
אֶת פְּסוּקוֹ-הַנִּצְחִי שֶׁל הַשָּׂב מִן-הַסְּתָם
בְּנֵי הַבַּיִת שָׁמְעוּ וַיְחַיְּכוּ לֵאמֹר: שַׁטְיָה...
כַּמּוּבָן... וְעַל מָה לֹא יַחְשֹׁב בֶּן-אָדָם
בְּשִׁבְתּוֹ חֲצִי-יוֹם בָּאַמְבַּטְיָה?
– – אַךְ מֵאָז חָלְפוּ-גָּזוּ שָׁנִים וְתוֹרוֹת
וְאוֹתוֹ הַפָּסוּק הַתָּמִים
מְזַמְזֵם, מְזַמְזֵם בְּאָזְנֵי הַדּוֹרוֹת,
מְנַקֵּר כְּיַתּוּשׁ בְּדִבְרֵי-הַיָּמִים.
לֹא אֶחָד הַגִּבּוֹר שֶׁקָּרָא: – "קוּמוּ-בּוֹאוּ!
אֶהֱפֹךְ הָעוֹלָם אוֹ הַמָּוֶת אִישָׁן!"
וַיַּצֵּב מְנוֹפָיו-אַדִּירִים, אַךְ לַבֹּהוּ...
כִּי חָסְרָה לָהֶם רַק נְקֻדַּת-הַמִּשְׁעָן.
ב. פְּרַקְטִיקָה
וַיְהִי לַיִל
וּבְמִינְכֶן,
בְּסֵתֶר בֵּי-בִּירָה,
נִתְכַּנְּסוּ בְּנֵי-שָׂטָן שֶׁהִגִּיעוּ הָעִירָה.
– – שָׁם חָרְשׁוּ מְזִמָּה עַד הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה.
וּבַבֹּקֶר אָמַר הַגָּדוֹל-מִכֻּלָּם
לְרֵעָיו מִסָּבִיב: לַמְּלָאכָה, יְדִידִים!
הֶעֱמַדְנוּ מָנוֹף לְהִפּוּךְ הָעוֹלָם
וּנְקֻדַּת-מִשְׁעָנוֹ – הַשִּׁסּוּי בַּיְּהוּדִים.
וַיַּתְחִילוּ עוֹשִׂים! וְחוֹרְצֵי הַלָּשׁוֹן
מְרִיעִים לְמוּלָם! וּדְגָלִים וְקוֹל תֹּף!
וְהַדָּם הַיְּהוּדִי הוּא הַדָּם הָרִאשׁוֹן
שֶׁנִּתַּז עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּנוֹף.
וּבְאַרְצוֹת דֶמוֹקְרָטִים דֻּבַּר וְהֻחְלַט:
אַל נַחְרִיד נָא תֵּבֵל עַל עַמֶּיהָ!
הַמָּנוֹף הוּא פְּרָטִי וּנְקֻדָּה רַק אַחַת
מַקִּיזָה מִתַּחְתָּיו אֶת דָּמֶיהָ...
אָז הִרְבָּה הַזּוֹמֵם יְהִירוּת-וּשְׁקִידָה
וְרֵעָיו עַל-יָדוֹ
מְהַדְּסִים בְּהֶדֶס...
וְלֹא בָּן הָעוֹלָם שֶׁאוֹתָהּ נְקֻדָּה,
הַנְּקֻדָּה הַפְּרָטִית, הַיְּהוּדִית, הַיְחִידָה
תֵּהָפֵךְ לִנְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס...
וְיוֹרֶדֶת יוֹרֶדֶת זְרוֹעוֹ-שֶׁל-מָנוֹף
וּמֵחַיִל וָרֶכֶב
מַשְׁחִיר הַנּוֹף...
עַד נִשְׁמַע קוֹל חֵרוּק עַל הַגְּבוּל הַצֶּ'כִי
וּגְבוּל פּוֹלִין חָרַק אַחֲרָיו...
וִילָדִים אוֹתוֹ לַיִל הֵקִיצוּ בְּבֶכִי –
וְעָמְדוּ דֶמוֹקְרָטִים בּוֹהִים חִוְרֵי-לֶחִי,
וּבַחֹשֶךְ בָּכָה אַרְכִימֶדֶס הַשָּׂב...
וּפִתְאֹם – בְּלִי הִסְפִּיק מִי לִשְׁאֹל אֵי-וָאֵיךְ –
הִתְחִיל הָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ.
זֶה מַתְחִיל מִקְּטַנּוֹת, מִפָּעוּט-בְּפָעוּט,
זֶה מַתְחִיל מִשְּׁתִיקָה וּמֵאִי-הִתְעָרְבוּת,
זֶה מַתְחִיל מִבּוּרוּת הִיפֶּר-פַּרְלָמֶנְטָרִית
בְּחֻקֶּיהָ שֶׁל פִיסִיקָה אֶלֶמֶנְטָרִית,
זֶה מַתְחִיל מִשָּׁקוֹט וְחַפֵּה וְחָנוֹף
וּמֵחֹסֶר עִיּוּן בְּתוֹרַת הַמָּנוֹף,
זֶה מַתְחִיל מִידִיעָה מְנֻמֶּקֶת בְּלִי דַּי
מָה רָאוּי לְהַצִּיל וְאֶת מִי לֹא כְּדַאי,
זֶה מַתְחִיל מִכָּאֵלֶּה אֲשֶׁר מִיָּדָם
יְבֻקַּשׁ בְּיוֹם-דִּין חֵלֶק-מָה מִן הַדָּם...
זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם? –
זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם.
ל' בשבט תש"ג
5.2.1943
השיר שאלתרמן כתב לאחר היוודע זוועות השואה באירופה מתאר את התכנסות היטלר במינכן בפוטש של בית הבירה, שם היטלר וחבורתו קובעים את שנאת היהודים כנקודה הארכימדית בתורתם. האם ההיסטוריונים רון רובין, וגור בלינדמן-אלראי אינם רואים כי הדוגמה שהם מביאים היא מופרכת, ועצם ההשוואה שהם עושים יש בה אפילו משום הכחשת שואה?
נראה שפרופסור רובין, ופרופסור בלינדמן-אלראי רק מעידים על ההתגשמות המבהילה של נבואת אלתרמן:
אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו.
איתו האומץ וכישרון המעשה
וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמִקדֶם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק.
---
כך דיבר השטן וכמו
חוורו שמיים מאימה
בראותם אותו בקומו
לבצע המזימה.
ובכלל הרי גם יש גבול לצביעות. מובן שאוניברסיטת חיפה, שבחזיתה ליד שער הכניסה יש פסל המסמל את הנכסה (הכינוי הערבי לתבוסה ב-1967) לא תזכיר את אלתרמן כחבר בתנועה לארץ ישראל השלימה (בלי עבר הירדן), אבל בהינתן שכמחצית הסטודנטים באוניברסיטת חיפה הם ערבים, קצת מוזר שעל מכתב האוניברסיטה חתומים שלושה יהודים המפלים אותם (אחוז הסגל הערבי באוניברסיטה זעום) ועוד כותבים בעברית ולא בערבית. אז נכון, אתם סבורים שעל מנת שתתקבלו יפה בעולם עליכם להציג מצג אנטי-ישראלי ולהשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, אך כדאי שתיזהרו, מצג השווא הזה עלול עוד ליפול עליכם.
בדיחה
הגזען האחמדי הפשיסט, איימן עודה ראש חד"ש התומך בפשיזם של השלטון הקצב מדמשק בשאר אל-אסאד, קובל על כך שנגד הממשלה "הפשיסטית" הישראלית (לא הסורית) פועלים בלעדיו. "מתברר שיאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, כינס את גנץ, מרב מיכאלי, אביגדור ליברמן ומנסור עבאס, אבל לא הזמין אותי," מתלונן עודה, "האמת היא, שאני מבין למה לפיד פחד להזמין אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא, ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית. ערבי כזה לא מתאים ללפיד. אך גישתו זו היא בדיוק הגישה אשר מצמיחה אנשים כמו בן-גביר. חברים, ככה לא בונים חומה! ככה לא מפילים שלטון פשיסטי!"
(איימן עודה, "לא כך בונים חומה נגד הפשיזם", "אל-ארצ'י" 29.12.22)
הבנתם? רק עם סוכנו של הפשיזם הסורי נוכל לעצור את הפשיזם הישראלי. אגב בפשיזם הסורי כבכל המשטרים הפשיסטיים הערביים, קיום האחמדים, בני עדתו של הפשיסט עודה, אינו לגיטימי.
לא נגד להט"בים, אלא נגד להט"ביזם
חבר הכנסת הגזען וההומופוב, אביגדור פישהיימר-מעוז, (שמשום מה אפילו מתנגדיו מכנים אותו בשם החיבה המתיילד "אבי") מסביר את גזענותו ההומופובית והכנת הרשימות השחורות שלו כך: "אינני מדבר על אף אחד מאלו הנמשכים לבני מינם באופן אישי, אלא על הלהט"ביזם כרעיון וכתנועה פוליטית."
הבנתם? פישהיימר-מעוז מנמק בדיוק כמו טורקמדה וההאינקוויזיציה שטענו שאין להם דבר נגד יהודים, אלא רק נגד היהדות. לדידם תיעלם היהדות וייעלמו היהודים. לדידו תיעלם הלהט"ביזם ייעלמו הלהט"בים.
(וזאת בדיוק בערב שנת ה-2023 לברית המילה של ישו)
לא נגד יהודים, אלא נגד יהדות
כתמונת מראה של טורקמדה-אביגדור פישהיימר-מעוז, קופץ מיד בן דמותו של אוטו ויינינגר, כתב "אל-ארצ'", עפרי אילני, ואומר כי אין לו דבר נגד יהודים אלא רק נגד היהדות.
"היהדות בישראל של ימינו מתנהגת כמו הכנסייה הקתולית בספרד של פרנקו. זה הזמן להפנות לה עורף. To drop out. אינני רוצה שום זיקה אליה, אפילו לא למראית עין. בשנה הבאה לא אחגוג את חנוכה. לא אחגוג גם את פורים, ובוודאי לא את פסח. אינני מתכוון לציין את החגים היהודיים," מסביר אילני. "להשתייך עכשיו למדינת ישראל. זה היה לא פעם מבייש גם בעבר, אבל כיום זאת ממש חרפה. המקום הזה עוין ונבזי.
"בתנאים הנוכחיים אינני מעוניין לומר 'אשר קידשנו במצוותיו' ולמלל את גבורות ישראל. אני מייחל לימים טובים יותר, שבהם היהדות 'תחזור אחרי אלף מיתות', כאמירתו של פאול צלאן. אז אוכל שוב להדליק נר של חנוכה. אבל הזמן הזה לא נראה באופק."
(עפרי אילני, "זה הזמן להפנות עורף ליהדות, תחת השמש", "אל-ארצ'" 30.12.22)
הבנתם? ויינינגר-אילני ממליץ לעזוב את היהדות, (שהרי ללא יהדות אין יהודים) אה וכן, כמו שהיטלר אמר שווינינגר הוא היהודי היחיד שהוא מעריך בגלל רצונו להתאבד, ויינינגר-אילני מייחל למותם של יהודים באלף מיתות ואז גם יוכל להדליק נר של חנוכה.
מעניין שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. כאב כן בנו. גיורא אילני אביו של עופר אילני, התחנך בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל. בילדותו ילדי קבוצתו שלחו לכאורה מכתבים לילדי כפר נוער בברית המועצות, בעקבות קריאת הספר "פואמה פדגוגית" של הרוסי מקרנקו בכיתתם. המחנך בניו גרינבוים הוא זה שקרא באוזניהם את הספר והוא שיזם את "משלוח המכתבים", שלעולם לא עשו את דרכם מעבר לביתו הפרטי. המכתבים התגלו בעליית הגג של בניו.
בין השאר נכתב ע"י הילדים לפני עשרות שנים: "שום דבר בה בישראל לא הגיע לרמה גבוהה כשלכם (בריה"מ). מתי משטר זה יתחלף? לזאת אנו מצפים בעתיד הקרוב." (גיורא אילני), או "אנו חברי המפלגה של מפ"ם וחברי הקיבוצים והקיבוץ גן שמואל, מקווים להגיע ביום מן הימים למשטר כמו שלכם." (תלמה יסעור).
http://mosad.ganshmuel.org.il/cgi-webaxy/item?249
איך אמר יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות." מסתבר שגם דור של אוטו-אנטישמים.
על הקללה והברכה
התפלאתי מאד מתגובתה של מיכל לרנר-סנונית: "בא לקלל ונמצא מברך – תשובתי לנעמן כהן" ("חדשות בן עזר", 1807). אבוי, האם מיכל לרנר-סנונית לוקה במחלת הפרנויה? מי בלעם ומי האתון? מה פתאום היא חושבת שבאתי לקלל אותה, מאין היא הוציאה את זה? חלילה לי מלקלל אותה, סך הכול כתבתי על התבדות נבואתו של ליבוביץ, והסברתי את תורתו, והסברתי את העובדה שאין חוקיות בהיסטוריה. את עמדתי כתבתי והסברתי לעניין, בלי קללה ובלי ברכה. לא באתי לקלל אותה, (וכמובן גם לא קיללתי), וגם לא באתי לברך (אני גם לא כומר). מעולם איני מקלל, וגם לא נוקט בלשון גסה, ותמיד רק כותב לגופו של עניין ולא לגופו של אדם.
ליבוביץ צדק
ככל אדם שלעיתים הוא צודק ולעיתים טועה, כך גם ליבוביץ. אחד המאבקים החשובים של ליבוביץ בו הוא צדק לחלוטין היה התנגדותו לכל רעיון משיחי, בו ראה תמיד סכנה. ליבוביץ יצא נגד החזון המשיחי של גוש אמונים שראה בו חזון משיחי שקרי הדומה לתנועת שבתאי צבי, שיביא לאמונה במשיח ההוא. ובה במידה ראה חזון משיחי שקרי באלו שהזו שרק אם נסוג לגבולות אושוויץ (כפי שהגדיר אוברי סולומון איבּן-אבא אבן), מטרים ספורים מקיבוץ עין החורש, ונתב"ג, נזכה "בחיי שקט ושלווה". רק נשיר קומביה כמו בפעולה של תנועת "השומר הצעיר", ותבוא הגאולה והשלום לארץ. ליבוביץ ניבא שלעולם לא יהיה שקט ושלום גם אם ניסוג מכל השטחים של 1967. והערבים תמיד ילחמו בנו וינסו להשמידנו. (למותר ציין שלטענת הערבים הבעייה אינה גבולות 1967 אלא 1948). השאלה מתי ייהרגו יותר יהודים וערבים, האם בגבולות 1948 או בגבולות 1967?
הפתרון המדיני היחיד האפשרי
הפתרון המדיני היחיד האפשרי הוא פתרון המשלב גבולות בני הגנה – בקעת הירדן במובנה הרחב תוך ויתור על אזורים מאוכלסים בערבים, ובמילים קונקרטיות, פתרון מדיני ברוח תוכנית אלון-רבין-טראמפ.
גם החרדים יורדים מהארץ
קהילה חרדית מוקמת בקפריסין
מסתבר שעקב המצב לא רק חילונים "שמאלנים" מחפשים אפשרות לרדת מהארץ, אלא גם חרדים" ומאחורי רעיון הירידה החרדית שלהם עומד הרעיון: "אתחלתא דגאולה".
יוסף וחוה לאופר, זוג חרדים מביתר עלית יוזמים הקמת קהילה חרדית בקפריסין.
"חיי תורה בנוף חלומי, רק 45 דקות טיסה מישראל," מבטיחה המודעה שהופצה ומכירה היטב את קהל היעד. והם מפרסמים את היתרונות לירידה הארץ ולהתמקם באי השכן, מרחק 45 דקות בלבד מישראל, שיאפשרו להיות בלי ולהרגיש עם. יוסף לאופר מאשר שקפריסין לא נבחרה במקרה. "עוד לפני הקמת המדינה חשבו להקים אותה בקפריסין, אבל זה לא הסתדר מצד אנשי המקום בקפריסין שלא הסכימו," מסביר יוסף לאופר היזם. "אולי מן השמיים לא נתנו אז, והיום יהיה אפשר."
כידוע, גבולות הארץ המובטחת גדולים בהרבה ממפת ארץ ישראל שאנחנו מכירים היום. על פי חידוש רש"י למסכת גיטין – הגבול של ארץ ישראל הוא לא מצפון לדרום, אלא מערבה. צפון סיני, צפון לבנון, קפריסין ודרום תורכיה נמצאים גם הם בגבולות הארץ, והמובלעת הענקית ("מהלך ימים רבים") כולל גם את מזרח הים התיכון הנושק לחופי ארץ ישראל, בין השאר: קפריסין.
לאופר מסביר כי הבחירה דווקא בקפריסין כשטח לגיטימי לקהילה חרדית חדשה, מבוססת על הפירוש הנ"ל. "בוודאי. יש קשר לגבולות הארץ," הוא משיב. לדבריו, לא מדובר רק בשיקולים טכניים של קרבה פיזית, אלא ממש על גבולות הארץ המובטחת. "אם החזרה לארץ היא התחלה דגאולה, למה לחשוב רק על דמשק?"
היוזמה של הזוג לאופר היא להקים קהילה חרדית חדשה בקפריסין. שם יש מחייה זולה, קירבה לארץ, נוף חלומי ומיסוי נמוך הם רק חלק מההזדמנויות הטמונות באי השכן. המפרסמים הזמינו את המעוניינים להצטרף לקבוצת וואטסאפ ייעודית, וההיענות הייתה בשמיים. "ההיענות מטורפת ממש," מספר לאופר. "חשבתי לגרוף 15 משפחות, ויש יותר מ-2000 מתעניינים תוך יום. יוקר המחיה נמוך ב-30-40 אחוז מהארץ: באוכל, קניות ותחזוקת רכב, דלק וכו'." עוד מצוין כי קפריסין היא בין חמשת המדינות הבטוחות בעולם, ותשלומי המס נמוכים בצורה משמעותית.
יזמי הפרויקט מוסיפים לחזק את יתרונותיה של קפריסין, ומזכירים שבמידה והמרחק מהארץ קשה, אין בעייה מכיוון שמדובר ב-45 דקות טיסה בלבד, ובתדירות גבוהה. "התגעגעתם לארץ? רוצים לקפוץ לכותל או לקברי צדיקים? קפריסין קרובה לארץ!"
מעניין, תמיד אמרו שבניגוד לחילונים, החרדים לא יורדים מהארץ, ומסתבר שלא כן. ומי כמובן מתנגד לירידה החרדית לקפריסין? – היורדים הישראלים הוותיקים שם שהוציאו קול התנגדול לירידת חרדים.
מעכשיו נקרא ודאי כי "הפורום החילוני" בארץ יברך על ירידת החרדים מהארץ.
חיפה יפא עכא
ובעוד חילונים וחרדים יורדים לקפריסין. חיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, הופכת לעיר ערבית פלסטינית.
https://twitter.com/PreisMeir/status/1607993234818535425?t=ynkZGMNfS8b7EYBXNVLijQ&s=03
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
"ספרות זו לא פילוסופיה,
וגם אסור ללמוד ממנה היסטוריה,
ואפילו לא על בן-אדם אחד."
אלימלך שפירא, "הירקון שבלב"
פרק ב
מכונית השברולט הירוקה, בעלת הגג המתקפל, הפתוח, מתקרבת לכניסה ליוספיה. לורט מתכוננת לרדת מהכביש ולפנות ימינה, בדרך החול העולה אל השער אשר בחומת הטירה הצהובה של האחוזה, על הגבעה. אך ממערב לכביש הצר היא מבחינה בהתקהלות ליד חזית הבית הצפוני, הקרוב. שפילר, נפתלי, דודל הנהג, ופועלים ערבים אחדים, שאליהם מצטרף תופיק, מרימים בכוחות משותפים את מכונית הפיאט הלבנה של פטר יואל, משחררים את כף-ידו המחוצה ומושכים אותו בזהירות מתחת למכונית החוצה. פטר נאנק מכאבים, מדמם, ובכפו נפער חור גדול.
לורט עוצרת את השברולט ויורדת לראות מה קרה. עורה בהיר, פניה עגלגלות ומנומשות, ומשהו תינוקי-שמנמן ותמים קורן מהן. חזה גבוה. מושך מיד תשומת-לב.
"דובז'ה," היא פונה לדב שפילר הרזה, "אבא לא יתנגד לתת את השברולט בשביל לשלוח תיכף את פטר לבית-חולים." המיבטא האנגלי שלה מצחיק את הילדים, שעומדים בחבורה במרחק בטוח ממקום האסון.
"לא צריך," אומר שפילר, המכונה דובז'ה. "דודל יוצא עכשיו בפורד עם כדי החלב של הערב לבית-חולים אסותא, וייקח את פטר."
אווה היפה, אשתו הקטנה של פטר, בעלת העיניים המלוכסנות, הדומה ליפנית, רועדת כולה ואינה מצליחה לחבוש את כף-ידו. סבינה ההרה, אשתו של חיים השומר, בעלת שיער פרוע, פני סוס, רגליים נתונות בזוג נעלי עבודה גבוהות של גבר, ובטן רחבה, ניגשת ומנקה את שולי פצעו של פטר, ועוצרת את הדם במטלית נקייה.
לדודל גבעוני פנים של פומפייה, צווארו מרקיד מדי רגע את הראש הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה. הוא רווק, לא צעיר, ועונד בגנדרנות מטפחת צבעונית על מיפתח החזה. הוא מגיע בטנדר פורד בהיר, שצבעו אפור-כחול של מטוסים, חוצה את הכביש ונכנס דרך הגשרון הקטן לדרך-החול שמפרידה בין הבתים, שניים מכל צד.
"מה הכתם הגדול הזה על המכנסיים שלך?" הוא יורד מתא-הנהג, שדפנותיו מעוגלות ברכות נעימה, מרחרח באוויר, ושואל בערבית את תופיק.
"זה מהברז..." מגמגם הנער טרוט-העיניים.
המונית של נפתלי קפלן מגיעה, פונה מהכביש שמאלה, חולפת על פני הגשרון וחונה ליד הטנדר העמוס כדי חלב. נפתלי יוצא לראות מה ההתקהלות. נפתלי מוצק, נמוך ורחב, פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור. מבטו איטי, כמו עייף קצת, תמיד, אך תקיף.
"דובז'ה, סרג'נט מורטון התהפך בדרך, מאחוריי," הוא לוחש לשפילר. "דוקטור וולף מטפל בו. לא נשארתי. צריך להזהיר את המחלקה שיחזירו מיד את הרובים, לפני שיירו, ושיתפזרו. יותר מדי חם כאן."
"מאוחר," אומר שפילר. "הם כבר ירו, הם בדרך לכאן, להחזיר אותם. אחר-כך יש להם א"ש לילה והם נישארים לישון על חבילות-החציר באסם, מעל לאורווה."
*
בעודם מדברים נשמע מן הכביש קול טרטור של אופנוע מתקרב. הנאספים סביב פטר יואל עומדים עתה וצועקים אל רוכב האופנוע שיבוא אליהם. וכך, במקום לעלות ימינה אל הרפת בחצר האחוזה, חותך דוקטור וולף שמאלה, נתקע בחול ומחנה באלכסון את ה-BSA הכבד, שמעורר סקרנות רבה בקרב הילדים.
"יצאתי לדרך לקבל המלטה של פרה," מספר הדוקטור לסובבים אותו כאשר הוא בודק את פטר יואל החיוור. פטר יושב רפוי על כיסא שהוציאה לו אווה היפה, ליד שורת שיחים דלים ונמוכים, ספוגי שמן מנוע, שבקטע החצר שלו. "והנה אתה כבר הבן-אדם השני שאני מטפל בו ברבע השעה האחרון." הוא מקבע את היד ומזריק לפטר שתי זריקות, אחת נגד כאבים, שלא יתעלף, והשנייה אנטי-טטנוס, וממשיך לדבר. "קודם סרג'נט מורטון נזרק מהמוריס בכביש מהמושבה. אולי נקע קל. הוא אחריי, בדרך לכאן."
ברל, הרפתן המגמגם, יורד ובא למקום ההתקהלות מהרפת שבחצר האחוזה. ידיו רחוצות אך חריציהן ורודים עדיין מדם, והן ספוגות רטיבות וריח רפת של זבל וחלב טרי. הוא רואה את אופנועו של דוקטור וולף, וממהר לבשר לו: "תו-תודה דוקטור, כ-כבר לא צריך, דיצה המ-ליטה עגל!"
בתוך המהומה של שלוש מכוניות שזה עתה חנו, ואופנוע, ופצוע, ואנשים רבים בדרך חול שקטה וקצרה שבין ארבעה בתים – קופצת רותי המנומשת מהשברולט הפתוח של סבה, ורצה לעברי – העומד בחבורת הילדים, אבל קצת מן הצד – ומתנפלת עליי בחיבוק ובנשיקות פראיות. פניה המנומשות מדגדגות את לחיי.
"אורי!" היא אומרת, "אוך, אוך, אורי, איך שאני אוהבת אותך! חיכיתי כל הקיץ לחופש הגדול בשביל לבוא אליכם ואתה לא באת אלינו אפילו פעם אחת לתל-אביב, כמו שהבטחת לי לפני שנה, ואפילו לא ענית לי על המכתב ששלחתי לך!"
אני מסמיק ולא יודע לאן לדחוף את הפנים שלי מרוב בושה.
*
"הויסה! הויסה!" – הכרכרה הדו-אופנית של הקצב בצלאל פוקס נכנסת גם היא לדרך-החול שבין ארבעת הבתים ממערב לכביש של יוספיה, ועוצרת. פוקס יורד. עיניו כחולות-מימיות וקסקט אפור למצחו. אצבעות-ידיו המסוקסות ורודות מעבודת האיטליז, נימים של דם קרוש נותרות בחריציהן גם לאחר שטיפות רבות. ידיו מפשילות את השק החום-בהיר, שמתחת למושב-הכרכרה, ומגלות חבילות-בשר ארוזות בנייר-עיתון, שעל כל אחת מהן רשום בעיפרון-קופי סגול שם הקונה. הקצב מחלק את המנות אחת-אחת לעקרות-הבית, ואם הדירה סגורה, הוא משאיר את המנה המיועדת לה אצל שכנה. כשהוא מגיע לדירת שפירא, מול תחנת הנוטרים, הוא עולה שתי מדרגות ומקיש על הדלת. אין תשובה.
"רוז'קה! רוז'קה!" הוא עומד ובידו החבילה העטופה בעיתון, שכבר העלה כתמים ורודים ככפות-ידיו. "הבאתי לך שלוש אוקיות שפונדרה, זה מה שביקשת."
אין תשובה.
"אני יודע שאת בפנים, רוז'קה!" הוא מסתכל שמאלה, "מה את עומדת כל הימים מאחורי התריס? – היי, ילדים!" הוא פונה לחבורה שחזרה להתפלש בחול, לא רחוק מהכרכרה, "יש פה ילדים של רוז'קה?"
"היא לא אימא שלהם! אימא האמיתית שלהם מפוליניה... היא משוגעת!" צועק גיורא פרא-אדם, בנו של השומר הורביץ.
"שפירו!"
"היא אומרת שאימא האמיתית שלהם היתה מנפחת קנדונים מבית-חרושת לגומי בפוליניה!" ממשיך גיורא.
אליהו שפירא פותח את הדלת בעיניים אדומות. "רוז'קה חולה," הוא אומר בקול חרישי מאוד, לוקח את החבילה ומשלם עבורה. "לא צריך לצעוק."
"שתהיה בריאה, שפירו. מה זה, רוז'קה שלך אף פעם לא יוצאת החוצה?"
"השמש מזיקה לה."
"שתהיה בריאה."
*
בבית-הקברות במזרח המושבה חובבי-ציון צומח עץ אקליפטוס ענק מתוך חלקת קברים ובה מצבות רבות ללא-שם. כאן קבורים המתים במגיפה במלחמת העולם הראשונה, כולם פליטים ששהו במושבה בתקופת הגירוש מתל-אביב. המעטים שיש כתובת על מצבתם, נפטרו רובם בחודשים שבט, אדר וניסן תרע"ח, בערך פברואר-אפריל 1918. על אחת המצבות הישנות כתוב: "פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות / בחייהן ובמותן לא נפרדות / אביהן ר' ינקל הירש לא זכה להשיאן / ובגן-עדן תהיה מנוחתן." לעץ גזע עבה, כתריסר אנשים צריכים להחזיק ידיהם יחד במעגל כדי להקיפו. הוא מתנשא גבוה מכל בתי המושבה. שרידי קליפות חומות, יבשות, תלויים ברום גזעו הלבן ופזורים על האדמה האפורה, בין הקברים מתחתיו.
יהושע סלומון, ראש המועצה, צועד הלוך ושוב לרגלי העץ, דורך על עלים יבשים, רוויים ריח אקליפטוס. מבין הקברים האילמים מתקרב ובא לקראתו אדם נמוך-קומה, מחופש לחכם תימני בעל מצנפת, פיאות, ומשקפיים שחורים המטשטשים את תווי-פניו.
"זה אתה, אברומה?" סלומון מקדם את פניו בחיוך חמוץ.
"כן. שלום. שמעתי שאתה לא כל כך שמח להיפגש איתי," משיב "הראש" בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל להדגיש חי"ת ועי"ן כמזרחי.
"הסכמתי לפגישה רק כדי שתגיד לאנשים שלך שיפסיקו לארוב לאיכרים של חובבי-ציון בלילות בחדרי-מדרגות ובכניסות לבתים, ולתבוע מהם כסף באיומים ובכוח. זה לא יכול להימשך כך!" אומר ראש המועצה.
"ואני באתי להציע לך סידור, סלומון – שנטיל יחד על המושבה מגבית למען המאבק הלאומי, חצי לכם וחצי לנו."
"לא בא בחשבון. אני דורש שתפסיקו את מעשי השוד שלכם. אין לי שם אחר למעשים שלכם."
"זה לא שוד, סלומון. זה בשביל קרן הפלדה של חזית השחרור הלאומי שלנו," אומר "הראש".
"אני מזהיר אותך, אברומה. גרשוני מאיים לפנות לבריטים."
"מזהיר אותי? אני מזהיר אותך – תפסיקו לעשות יד אחת עם הז'וליקים מהשמאל, וללכת להכות לוחמים שלנו ולאיים להלשין עלינו ולהסגיר אותנו לשלטון הזר."
"שלטון זר? זה מה שיש לך בראש כל הזמן? אתם הרי בכלל לא מבינים מה קורה סביבכם! במקום להתגייס לצבא הבריטי, ולהילחם בנאצים, הכרזתם כאן מרד נגד השלטון הבריטי! ואז, כאשר המלחמה עוד לא נגמרה, וכל יום המשיכו לשרוף באירופה יהודים בכבשנים, ובקרבות נהרגו חיילי בעלות-הברית וגם בחורים ארצישראלים שלנו מהחי"ל, הבריגדה – כל מה שעניין אתכם היה להרוג אנגלים, אנגלים שבזכותם, אם לא איכפת לך, לא כבשו הגרמנים גם את ארץ-ישראל! ההיסטוריה לא תסלח לכם, אברומה! – אני ראש המועצה ואני אחראי לשלום האזרחים, ואתה, תסלח לי, מדבר כמו ראש כנופייה, כמו טרוריסט."
"וכך אתה מדבר, כשהבריטים עומדים לתלות בחור יהודי."
"הבריטים גם תולים ערבים! זה רע מאוד, אבל מה רצית – שיהיה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים? שיהיו שני סוגי משפט בארץ-ישראל? ומדוע לא הרשית לבן-יזרעאל לבקש חנינה מהנציב העליון?"
"אנחנו לא מכירים בחוקי-החרום של קניגהם – ולא בתי-המשפט של המלך ג'ורג' יקבעו את גורלו של העם העברי!"
"אתה יודע, מתחשק לי להקיא כשאתה מתחיל בדמגוגיה שלך, במקום להציל את הבחור."
"סלומון, אני רואה שצדקו אלה שאמרו לי שאתה מתעב אותנו ואת המטרות שלנו, אבל אני אומר לך – היזהר, היזהר לך מפני מה שיקרה אם לא תשנה לפחות את העמדה הפרקטית שלך כלפינו, ואם תמשיך להיות משתף-פעולה עם הכובש הבריטי על חשבון הדם היהודי שנשפך, בראש חוצות."
"שלום. ידעתי שאין טעם להיפגש איתך, אברומה, אתם רק מביאים אסון על היישוב."
"היזהר, סלומון, אתה עוד תתחרט, וזה יקרה בקרוב מאוד."
*
פטר יואל יושב ליד דודל בתא-הנהג. מאחוריהם, בארגז הטנדר הפתוח, נמוך-הדפנות, משקשקים בקול עמום שלושה כדי-ברזל גדולים, המדיפים ריח חלב חם, טרי. ביניהם משתופפת וסופגת חבטות אווה, ה"יפנית" הקטנה מגרמניה, פניה מבוהלות והיא מחזיקה פעם בדופן זו ופעם באחרת.
הטנדר רץ בכביש הצר לתל-אביב, בלי לסטות גם כאשר המוריס הצבאי של סרג'נט מורטון מזנק מולו. המוריס בצבע החאקי נזרק שוב לשולי הכביש, אך מתייצב ומאותת לטנדר לעצור. המראה הנוגע-ללב של אווה היפה, הכורעת מאחור, ידו החבושה של פטר יואל ופניו הלבנים, משכנעים את סרג'נט מורטון להרשות להם להמשיך בדרכם, והם חוצים את המושבה חובבי-ציון.
*
החבורה שהתאספה ליד ביתו של פטר יואל מתפזרת, ונותרות שם רק שתי מכוניות הפיאט הלבנות. דוקטור וולף עולה ברגל, מוליך את האופנוע הרועש שלו לחצר האחוזה, כשגלגליו מתיזים לאחור צרורות של חול צהוב. גם לורט עולה אל החצר, עם רותי, בשברולט המפוארת. נפתלי נוהג אחריהן במונית אך אינו עוצר בחצר האחוזה אלא חוצה אותה ויוצא בשער המזרחי ממול. הוא נוסע להזהיר את הבחורים השבים מן המטווח, ולעזור להם להחביא במהירות את הרובים, בטרם יבוא הסרג'נט הבריטי לרחרח בסביבה.
*
ליד הברז בחצר, קרוב למדרגות החיצוניות של המטבח, עומד תופיק היחף ושוטף את רגליו, את פניו, את ידיו, בטכס איטי שחוזר על עצמו בסוף כל יום עבודה אצלנו. הוא שר בלחש, מזמזם אל עצמו, בעצימת-עפעפיים, שיר ערגה בניגון חדגוני, כאילו הוא משוחח עם אהובה נעלמה ומפציר בה שתופיע מתוך חלומו, כאן ועכשיו.
אני עומד ומתבונן בו בסקרנות. כאשר רוצים להרגיז אותי, אומרים שאני דומה לו. שאני כמו ערבי לבן. אני לא יודע מדוע. הלא העיניים שלו טרוטות, ממש חולות, ועורו שחום מאוד. הוא מסתכל לצדדים. וכאשר הוא בטוח ששנינו לבד ושום עין אחרת אינה מתבוננת בנו, הוא שולף את אברו המגודל ומנער אותו לעיניי תחת הברז, כאילו כדי לשטוף אותו. כפות-ידיו אדמדמות-חומות בצבע החינה, מטקס נישואים שהיה בכפרו. תחתונים אינו לובש.
"שלך כביר מאוד," אני אומר לו בערבית בלולה בעברית, כך אנחנו מדברים בינינו. "שלי עוד זריר, קטן. יום אחד יהיה גם לי אכבר כמו שלך."
הבשר שלו חום כצבע האדמה. הוא לוקח את ידי ומניח אותה תחת הזרם, קרוב אליו. אני לא בדיוק מבין מה פשר השינוי שחל בו למגע ידי. איך ייתכן שדבר גדול כזה מסתתר תמיד במכנסיים שלו? עיניו יוקדות כלפיי במבט אהבה מלטף, וטיפות המים זולפות על העור החום של אברו, כאילו גם הן מלטפות אותו.
*
השומר חיים הורביץ עומד במטבח ביתו ומצחצח היטב את חגורת-העור ואת מגפי הרכיבה החומים עד היות להם ברק. הוא לובש מכנסי-רכיבה וחולצה מגוהצת, בחאקי בהיר, שם לראשו מגבעת נוטרים אוסטראלית, ויוצא בצליעה קלה אל הסוסה הקשורה בחוץ.
לפנות-ערב, שעה אחרונה של אור, הוא דוהר על סוסתו בדרכי-העפר של האחוזה, ולאורך גבולותיה. הרובה נתון בנדן-עור ארוך המהודק לצד האוכף, מוכן לשליפה. בידו מגלב-עור קצר שאומרים עליו שנעשה מאבר-זכרות של פר. כלבו החום-בהיר, כלב כנעני חסר ייחוס, רץ אחריו ומדי פעם מקיף אותו במעגל. ממרום הסוסה בולשות עיניו התכולות של הורביץ ובודקות כל פינה, אם לא השאיר מישהו מהפועלים דבר-מה שאותו הוא מתכוון לבוא לקחת בלילה, אם הוכנה פרצה בגדר לשם כך, אם חל שינוי בשטח, שיש לזוכרו לקראת הסיור בלילה: סוללה של ארגזים, קרונית נטושה, שקי דשן כימי, סולם-קטיף נטוש, ערימת אבטיחים למשלוח.
פרסות הסוסה מעלות אבק קל מאחור. הנקישות קצובות. השומר והסוסה יחידים בדרכים החוצות שתי-וערב את האחוזה למשבצותיה: שדרות ברושים, חלקות-פרדס, כרם, מיקשה, שדות-פלחה, גן-ירק, כרם זיתים, חורשת אקליפטוסים ובית-אריזה גדול. יום-העבודה הסתיים זה כבר וריח של שקט עומד באוויר, דממה שיש בה איום נסתר, אולי בגלל הריקנות. אין איש סביב. רק באחת מדרכי העפר, המונית של נפתלי קפלן וקבוצת הבחורים החוזרים מן המטווח – מתקדמות לאיטן זו לעומת זו.
*
מכונית המוריס של סרג'נט מורטון מגיעה ליוספיה ופונה שמאלה, לדרך החול שבין ארבעת הבתים. הסרג'נט יוצא, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר. על חזהו חגורת-עור אלכסונית שמחוברת לחגורה הנושאת את נרתיק אקדחו על מותניו. הוא צולע קלות, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו. תווי-פניו חטובים כפסל רומאי, אפו ישר, שפמו חום, עיניו ירוקות ומבטן חודר. הוא ניגש מיד לחדר הנשק, בבית הדרומי-מערבי, מקיש על הדלת הנעולה בשני מנעולים עבים, בצבע כסף נוצץ, אך איש אינו עונה. הוא יורד ומתאמץ להציץ מבעד לחלון. חשוך בפנים.
*
משער האחוזה יוצא אדון ג'ייקוב מאיירסון, לבוש חליפת שלושה חלקים מאריג פפיטה חום, מחזיק מקל-טיול דק, חובש מגבעת ומעשן סיגר משובח. אור שקיעה אדמדם מצית את צמרות הדקלים בשדרה וצובע את לחייו התפוחות. הוא חוצה את הכביש הצר ובא לקראת סרג'נט מורטון, השולף באותו רגע את מקטרתו מתוך הקיפול העבה של גרב החאקי הגבוה, מתחת לברך, ועומד להציתה.
"אדון מאיירסון..."
"אתה מגיע ליוספיה ולא עולה אלינו? ליזה ממש לא תאמין!" מקניט מאיירסון את סרג'נט מורטון לאחר דברי הברכה השגורים.
"אדוני, מודיעים לי שהבחורים של ההגנה מתאמנים בכל הסביבה ברובים של יוספיה," מפריח הסרג'נט טבעת עשן.
"אין לממשלת הוד מלכותו מה לחפש, רק את הרובים של יוספיה, שנמצאים ברישיון בחדר-הנשק שלנו?" מאיירסון אינו מתרשם מהבחור האנגלי הגבוה, העומד ונושף עשן מתחת לשפמו העבות.
המראה הצ'רצ'ילי והדרת הכבוד של בעל-האחוזה היהודי העשיר מביכים את סרג'נט מורטון. "והיריות ששמעתי בדרך לכאן? אולי צדו כאן ציפורים?"
"אולי. ולמה לא יצודו! הורביץ השומר צד יונים, גם ארנבות. בשבתות באים חברי מועדון הציד מתל-אביב. נדמה לי שגם אתה הצטרפת אלינו, יותר מפעם אחת. והערב בא אלינו מייג'ור קמפבל, קצין המחוז. אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה, ולהזמנה הזאת בוודאי לא תסרב!" שולף אדון מאיירסון מכיסו שעון-כיס כבד, מצופה זהב ומחובר לשרשרת זהב, כמבקש לאמוד את הזמן שנותר עד לארוחה. "בוא, וכשנעלה נעיף עוד מבט אחרון לפני החשכה מהמרפסת על הפרדס שלי. אתה יודע שהוא הגדול ביותר בכל ארץ-ישראל?"
*
במרפאה של רמות-הצופים מטפלת החובשת הצעירה צפרירה ישראלי ברגלו הנקועה של אלי זלינגר. סימה, אימו של אלי, עומדת לצידה, ליד הכלי להרתחת המזרקים, וצועקת:
"צריך לחתוך לאביהו בגבלייבטר הבריון את הידיים אם עוד פעם יסית אתכם לשחק במלחמת הבריכות!"
"תחתכי לו את הביצות... זלינגר!" צועק בחוץ, מעבר לחלון המרושת, עמירם השמן.
"אני אראה לכם, בנדיטים!" מסתערת זלינגר החוצה, מלאה רוח קרב.
אלי נשאר לבדו עם צפרירה ה"זמנית", המחליפה את אימה, שרה ישראלי, שנסעה לרחוץ במלון "קליה", על חוף ים-המלח, בגלל האגזמה בכפות הידיים.
"אוי!" נאנח אלי, "אוי..." הוא משתדל לבקוע במבטו קצר-הרואי, מבעד למשקפיו שהתלכלכו, את רשת החלון העכורה, המאדימה עתה באור השקיעה, כדי לראות אם חבריו מסתתרים עדיין מאחוריה, ומציצים פנימה.
"כאן כואב לך, אלי? כאן..." מוליכה צפרירה היפה את כף-ידה על גופו של אלי, היושב על מיטת טיפולים מכוסה שעוונית לבנה. ראשו כמעט נסמך על חזה הזקוף, תופס-מסיר-ומכוון את ידה כמו מתוך חשש לכאב.
"איי!" הוא צועק לבסוף באמת, כשהיא מגיעה לרגלו השמאלית, הנקועה.
"ואתה אליק, מה אתה רץ על בריכות, הלא יכולת למות..." חוזרת זלינגר, ודלת-הרשת של המרפאה נסגרת מאחוריה בטריקה. "ותראה, רק תראה איך קרעת את המכנסיים שלך! טמבל! כל אחד יכול להשפיע עליך?!"
צפרירה מקבעת את הרגל בסד. אלי צועק ומתפתל בכאבים, אך משתדל בכל כוחו שעמירם גרין ושאר החבר'ה בחוץ לא ישמעו אותו בוכה.
"מה עשיתי לך שאת מכאיבה לי, בכוונה." הוא לוחש בדמעות.
"אתה תהיה בסדר, אלי, ואל תבוא בטענות. בגלל ההשתוללות שלכם הפסדתי הערב נסיעה לחזרה של שלמה קפלן עם מקהלת הפועלים בחובבי-ציון."
*
"איפה היית כל היום?" שואל שפילר הרזה את בתו דינה. "אמא שלך נוסעת עם שרה ישראלי לקליה, וכבר את נעלמת? ומדוע את כזאת שמוציקית, מלוכלכת, וכל השערות שלך מלאות חול. לכי להתרחץ!"
דינה מתחילה לבכות. שערה חום-זהוב וגולש, עורה חלק, שזוף כשוקולד, וחזה עדיין ילדותי ושטוח. שניהם עומדים במטבח הצר והאפור של דירתם הקטנה, הצופה אל הכביש.
"מה את בוכה? מה קרה?"
"שום דבר."
"אם את מסתירה ממני משהו, את עוד תראי." הוא הולך לקחת את מחבט-הקנים הקלוע, המשמש לניעור האבק מהמזרנים ומכלי-המיטה.
"לא אבאל'ה לא, בבקשה, בלי הצ'פצ'קה..." היא מתחננת.
"אז תדברי כבר!"
"עמירם גרין השמן עשה לי דבר גס."
"מה עשה לך?"
"אני לא יכולה להגיד שום דבר, אבאל'ה..."
"מה עשה?"
שתיקה.
"מה עשה!?" הוא מכה במחבט על שולחן-המטבח ומקפיץ עליו צלחות-פח וכוסות זכוכית דקות הנתונות במחזיקי-מתכת.
"לא אבאל'ה אל תשבור! הוא רק הכניס את הפיפי שלו בטוסיק שלי, זה הכל."
"מה? עכשיו אני הולך להרביץ לו מכות-רצח!"
"לא אבאל'ה, לא. אם ידעו שסיפרתי לך עליו, אף ילד לא ידבר איתי."
"אז מדוע הסכמת? בואי הנה!"
"לא, אבאל'ה! אל תרביץ לי! אני לא אשמה."
"טיפשה! אני לא חשבתי בכלל להרביץ לך. עכשיו תיכנסי לאמבטיה ותקראי לי לראות אם לא עשה לך נזק."
"לא אבאל'ה, אין לי שום נזק. הוא רק נגע לי. אבל כל הילדים צוחקים ממני ואומרים עלי דברים מלוכלכים!"
"אני לא רוצה שתלכי איתם יותר. את יכולה לשחק עם אורי בן-עמי, הוא ילד מחונך. וגם עם אמנון שפירא. מדוע את תמיד מחפשת לך פושטקים להתחבר אליהם?"
"אורי משעמם, אבאל'ה. הוא קורא ספרים כל היום ומדבר רק על עצמו. סתם נאד נפוח!"
"מספיק! אני אתפוס את עמירם כשיצא מהבית שלו ואכסה את הראש שלו בשק וארביץ לו מכות כאלה שהוא לא ידע בכלל מאיפה זה נפל עליו!"
"לא אבאל'ה, בחייך..."
*
מייג'ור קמפבל מחנה את מכונית האוסטין הצבאית, בעלת ההגה הימני, הצבועה חום-חאקי, ליד סככת הטרקטורים והמחרשות. הסככה, בתוך החצר, צמודה לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה, בין האורווה במערב לבין הבניין שבו דירתה של משפחת מאיירסון במזרח.
מגוהץ במדי חאקי בהירים, ועונד דרגות, מקיף המייג'ור בהיר-השיער את המכונית ופותח את הדלת לאשתו. צנום, נמרץ, קומתו אינה גבוהה במיוחד, אך חשיבותו מזקיפה ומתמירה אותו. גברת מילי קמפבל יוצאת בחולצה לבנה ובחצאית קפלים שחורה, שערה ערמוני-זהוב ומסודר ככעך עבה על עורפה מאחור, כל שערה קבועה במקומה. אדון ג'ייקוב מאיירסון מחייך, מחזיק בשמאלו מקל-הליכה וסיגר. הגברת האנגליה לוחצת את ידו הימנית. אחריה ניגש אליו המייג'ור, אך לחיצת-ידו משתהה רגע בנגיעת-סתרים של האצבע הקטנה, סימן-היכר הידוע לשניהם, כחברים במיסדר הסודי של הבונים החופשים. קמפבל בלישכה מאסונית בלונדון, מאיירסון במושבה השכנה חובבי-ציון. סרג'נט מורטון, מאחור, בתספורת צבאית קצרה, מצדיע. האווירה בחצר האחוזה רשמית ומתוחה, כפי שקורה כשמגיע אדם רם-מעלה, שהשלטון בידו.
בני החבורה עולים למרפסת המפולשת בקומה השנייה, המשמשת גם ככניסה לדירה. הם עומדים ומתבוננים בגוש הפרדסים המשחיר. בצמרות הברושים, הניצבים כחיילים בשורה, להגן על עצי-ההדר מפני רוחות עזות, משתקפת עדיין אדמומית אחרונה של שעת השקיעה.
"מדוע לא בחרת לבנות את דירתכם בבניין המערבי?" שואל המייג'ור את מאיירסון. "יכולת לשבת כל ערב ולהתבונן בשקיעה."
"אני איש של זריחות," עונה מאיירסון. "כל בוקר, כשאני פוקח את עיניי לאור השמש, ורואה את גוש הפרדסים הירוק ואת התכלת בשמיים, אני שמח שאני כאן ואני יודע שחיי לא עברו לחינם."
"לא ידענו שיש בך גם צד פיוטי!" צוחקת גברת קמפבל.
"פיוט? אני ביזנסמן. אני לא סוציאליסט. ויוספיה היא עד עכשיו עסק מצליח מאוד. אבל לא אסתיר מכם, אנחנו לא רק משק בריטי, כפי שכתוב בחותמת ובנייר-המכתבים שלנו, אנחנו מפעל ציוני. זו הסיבה שבאנו לכאן לפני עשרים שנה."
*
עם חשכה חוזר חיים הורביץ ברגל לביתו, לאחר שהחזיר את הסוסה לאורווה שבחצר האחוזה למעלה. הוא עובר על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל. הכובע האוסטרלי מוסט לאחור על גבו, רובה-הציד בידו. הוא מתנודד מעט בהליכה, לאחר שרכב שעה שלימה ורגליו חיבקו בעקלתון את בטן הסוסה, וגם צולע עדיין, בעקבות פגיעת כדור בירכו. הכלב מלווה אותו בצייתנות.
במטבח הקטן, הקודר, של ביתו, מקדמת את פניו מפינת הפתיליות אשתו פרועת השיער, בנעלי גבר גבוהות ובחולצתו הישנה, שמכסה על בטן גדולה.
"הכול בסדר, הורביץ?"
"מה שלום פטר?"
"לקחו אותו לתל-אביב. נשמע כשאווה תחזור."
"ומה בבית? בדקת בילקוט של גיורא?"
"שוב קיבל הערה ביומן, וגם הסתיר ממני ושיקר!"
"גיורא!" קורא חיים.
גיורא מופיע מהחדר הפנימי. נער מוצק, רחב-כתפיים, עורף של פר עקשן, שיער דבשי ועיניים תכולות כשל אביו.
"איזו הערה קיבלת?"
"למה סיפרת לו? ... אמא! הבטחת... אל תרביץ שוב!"
"בלתי-מספיק בכתיב? וגם ניסה להעתיק בהכתבה?" אומרת סבינה. "אמרתי לך שאגיד אותך לאבא!"
"הסתובב!"
"אבא!"
"הסתובב!"
חיים מסיר את חגורת העור העבה ממכנסיו, ועד מהרה עולות ונשמעות בחלל, שבין ארבעת הבתים, הזעקות של גיורא:
"אבא! אבא! די! די! אני אלמד כתיב, כתיב כמו טטלה! אבא, אבאלה, לא! רק אל תרביץ לי – "
*
"כמה טוב ששלחו אותי לישון אצלכם," אומרת לי רותי, "מפני שאצל סבא וסבתא יש הערב קבלת-אורחים ויהיה הרבה רעש וגם דוד ג'ו צריך לבוא הלילה והוא ישן בחדר שלו. תגיד, אולי נישאר לכם סלט מארוחת-הערב, כשהייתי אצלכם לפני שנה אבא שלך עשה סלט נהדר עם עגבניות מקולפות ומלפפונים ובצל ושמן-זית וגבינה לבנה וזיתים ירוקים ונענה והכל חתוך ככה דק-דק שנמס בפה! בוא, אני רוצה לתת לך נשיקה ללילה-טוב!"
גם אבא ואמא הלכו למאיירסון. אבא עובד אצל אדון ג'ייקוב מאיירסון. מנהל את האחוזה, וגם משחק איתו שח בשבתות. אני גם חושב שאבא שלי שייך לאגודה הסודית ששמה – המאסונים, כי מדי פעם הוא מקבל חוברת מלאה סימנים סודיים שנקראת "הבונה החופשי". אנחנו נחשבים כאן למשפחה מיוחסת, מיד אחרי הבעלים. אני שוכב במיטה עשויה מוטות ברזל דקים, צבועים לבן, בעלת מעקה הנראה כסולם שכוב על צידו, שאפשר להעלות ולהוריד אותו. רותי ליד הקיר ממול, על הספה.
"למה אתה שותק?"
"אין סלט. אני מקשיב."
"מה יש להקשיב פה? אצלכם פה הכול אין – אין רחוב, אין אוטובוס, אין ים, אין תזמורת, אין גלידה, רק תנינים מייללים."
"תנים."
"אז מה אתה מקשיב?"
"מבטיחה לשמור סוד?"
"כן, בחיי."
"בואי."
אני יורד בפיג'מה מהמיטה וניגש לתריס, ורותי רצה יחפה ועומדת לידי. אני מרגיש את קצות האצבעות הרכות שלה רוקדות על כף הרגל שלי, בכוונה. בחוץ כבר חושך. ליד הקיר של חדר-הנשק, בבית ממול, נעות צלליות אחדות. אנחנו שומעים נקישות מתכת של פתיחת בריח רובה וסגירתו, ולחיצה על הדק ברובה הריק.
"די, בוא, קר לי, אני מפחדת..." מושכת אותי רותי ואינה מניחה לי לחזור למיטה שלי אלא מחבקת ומושכת אותי בנשיקות לילה-טוב לספה המוצעת בסדין לבן ובשמיכה קלה.
"תגיד שאתה אוהב אותי."
רותי לא נחה רגע. "הילדה הזאת תוססת, ממש כספית חיה," אומרת אימא. לרותי עור אדום-כהה, כאילו זה עתה השתזפה או הסמיקה. פניה מנומשות, אפה קצת גדול, שערה פרוע, עיניה הירוקות בולעות את סביבתה בלי הרף, כאילו היא מדברת באמצעותן.
"אני אוהב את מי שאני אוהב."
"מי?"
"לא חשוב."
"אוף! טיפש אחד."
"אז אני יכול לחזור למיטה שלי?"
"לא! תישאר על ידי ותיתן לי נשיקה, אז אני ארדם. אחרת אספר לסבא ג'ייקוב שלא קיבלת אותי יפה, ושאתה בדיוק כמו שמספרים שהיה הדוד שלך אלכסנדר, וסבא לא ייתן לך יותר החלפות מהבולים שלו!"
אני מתקרב לנשק את הלחי המנומשת שלה, בעלת העור המחוספס, הלא-נעים – בעצם, אולי אני מגזים – אבל אני לא אוהב אותה, ופתאום היא נרתעת, והעיניים הירוקות שלה נוצצות בחשכה.
"לא, קודם שתגיד שאתה אוהב אותי..."
אני בחיים לא אגיד לה דבר שכזה מפני שאני לא משקר, אבל אני מניח את ידי על החזה שלה, שכבר בולט, אמנם לא כמו אצל הדודה שלה לורט, ואומר לעצמי שגם החזה של טלי רסקין מרמות-הצופים בולט ככה, והלוואי שאזכה לגעת בו – אבל יותר בטוח שהבריטים יעזבו את הארץ משאני אזכה לגעת בו. רותי הודפת אותי ואומרת:
"גס אחד. למה לא ענית לי על המכתב? קודם תגיד שאתה אוהב אותי, אז אני אולי אתן לך לגעת, קצת..." היא מפהקת.
"דברים כאלה לא אומרים סתם." אני מתעקש.
"טיפש."
היא שמה את ידה על הזרוע שלי, כאילו אני שייך לה, אבל כעבור כמה רגעים היא מתחילה לנשום מתוך שינה, ואני מדלג חזרה למיטתי. כף-ידי, שנגעה בה רגע מתחת לחולצה, בוערת. אני מוכרח להגיד לכם שאני לא מבין מדוע כל פעם מנסים להדביק לי דמיון לאנשים אחרים, ואומרים שאני בדיוק כמו הדוד שלי, אלכסנדר.
שבכלל נעלם.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום רב, נהניתי לקרוא את הפרק הראשון מהרומן ''הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון או תפוזים במלח'' ואשמח לקבל את הרומן השלם, אם ניתן כמובן, לקריאה.
אנא ציין אם וכיצד ניתן לרכוש עותק ממנו.
בתודה מראש
יונת קליין
אהוד: שלחתי לך את הרומאן כולו בקובץ וורד עברי. נדמה לי שהוא אחד הרומנים המעניינים והייחודיים שנכתבו בספרות העברית, כי מתוארת בו בצורה פנורמית [וכפי שמאפיינים את כתיבתי, קצת פורנוגרפית] – תקופה היסטורית שכמעט אין לה ביטוי בספרות העברית – אבל לצערי כיום אין אפשרות לרכוש עותק של הרומאן אלא אולי בחנויות לספרים ישנים.
אין כיום בחנויות הספרים העבריים אף לא עותק אחד מעשרות כותרי ספריי. כולם אזלו – גם קובץ הראיונות היחיד במינו שערכתי על מחיר הציונות "אין שאננים בציון" בהוצאת "עם עובד", ואפילו הספר הנהדר שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים".
מעולם גם לא זכה אחד מספריי למבוגרים בפרס ספרותי כלשהו, ולולא המכתב העיתי ואלפי קוראיו, שחלקם גם קוראים את ספריי באמצעותו – רבים לא היו יודעים שבכלל הייתי ושאני עדיין קיים.
אגב, זה המצב לגבי חלק ניכר מהסופרים העבריים בני-דורי, ובוודאי לגבי אלה שקדמו לנו ואשר רובם נשכח כמעט כליל.
* בעקבות המחטף המטומטם שהביא לשינוי שמה ההיסטורי של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ל"אגודת הסופרות והסופרים", זאת בניגוד לדעת מאות חברי האגודה, שלא נכחו בהצבעה העלובה על שינוי השם – צריך לשנות גם את שם משכנה של האגודה בתל אביב, בית הסופר – שייקרא מעתה "בית הסופרת והסופר". וליקוק התחת הזו – זה גם כל מה שיישאר בינתיים ממורשתה ההזוייה של שרת התחבורה לשעבר ומחרבת הלשון העברית מרב מיכאלי.
* אהוד היקר, ידיעה מעניינת הביא אילעי עפרון, על סבו ישעיהו ליבוביץ' שלאה גולדברג הזהירה אותו לא לחזור מצרפת לגרמניה משום שהמשטר הנאצי מבקש לעוצרו. לאה דיברה איתם בטלפון בעברית כדי שהנאצים המצותתים לא יבינו. יש הטוענים שלאה לא היתה ציונית, וכי בשיריה היא התגעגעה לאירופה. אם כך, מדוע למדה עברית, מדוע כתבה בעברית, ומדוע עלתה לארץ?
שלך,
משה גרנות
* האם היה פעם סופר בשם אהרן אפלפלד?
* חברת הכנסת נעמה לזימי, שלא הפסיקה להפריע והורחקה בבושת פנים ממושב הכנסת שבו נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו את נאום ההשבעה שלו – היא מיספר שתיים ברשימה ההזוייה הקרוייה מפלגת העבודה בראשות המנהיגה ההזוייה מרב מיכאלי, ונעמה לזימי זו תומכת בין השאר בעלילת הדם הבזוייה של חטיפת ילדי תימן – שמכוונת בעיקר נגד המימסד האשכנזי-ברובו של אותם ימים, כלומר נגד מפא"י –
זה המימסד שהקים את המדינה והעלה את יהודי תימן והפך את צאצאיהם לישראלים מודרניים [לבד מחרא אחד שרצח את רבין] – וחסך מהם את גורלם של התימנים המוסלמים החיים כיום במדינתם הקרועה, השסועה, הענייה, המפגרת והמטונפת, שבה נשים עדיין עטופות ברעלות ואף אדם אינו יודע את גילו כי זה לא רשום בשום מקום!
אז אולי נשלח לתימן את נעמה לזימי כדי שלא תלכלך בעלילת הדם שלה את מושב הכנסת?
* הרב מאזוז (מבני ברק): "אוחנה, שהיה השר הממונה באסון מירון, נגוע במחלה." ["הארץ", 1.1.23].
* הרב הראשי לישראל לשעבר, שלמה עמאר, יצא נגד מינויו של אמיר אוחנה ליו"ר הכנסת בשל נטייתו המינית וביקר את חברי הכנסת החרדים שהצביעו בעד המינוי. "ממנים אותם לתפקידים שהם נקראים תפקידים מכובדים, כבר איבדו את כל הבושה," אמר עמאר ביום חמישי האחרון בשיעור תורה שהעביר. "כל העניין הזה של התועבות, היום עושים אותן, מרוממים אותן למעלה. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה חרפה." ["הארץ" באינטרנט, 1.1.23].
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל