| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1810
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בטבת תשפ"ג. 5.1.23
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 42. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יוסי אחימאיר: על מה יוצא הקצף? // אורי הייטנר: 1. בזכות השמירה על הדת והמרד בדת. 2. צרור הערות 4.1.23. // משה גרנות: לזיכרו של שמאי גולן במלאת חמש שנים לפטירתו. על "ואם אתה מוכרח ליצור – מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום". // יוסף אורן: רומאן קריא – וזו כל מעלתו. שי אספריל – "אילו נולד איטלקי". // מנחם רהט: אתחלתא בהפוך על הפוך: מושבה חרדית בקפריסין. // כבר עבר שבוע. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עדינה בר-אל: ד"ר שמואל עובדיה, חקלאי, שריונר ומתנדב. // רוֹן גֵּרָא: עִם עַצְמוֹ. // נעמן כהן: על אשכול והפסוק "לא תחסום שור בדישו." // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ג'. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
42.
כְּבָר אֵין לִי כִּנִּים בָּרֹאשׁ
צוֹמֵחַ לִי שָׂפָם
מִפֹּה וְגַם מִשָּׁם –
שִׁפַּרְתִּי אֶת הַקְּלִיעוֹת
בְּכַדּוּרְסַל –
וְיֵש לִי לֵילוֹת
שֶׁגִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת נִרְאֶה בָּהֶם
רָחוֹק
כָּל כָּךְ –
וְכָל כָּךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת
אִם אֶהְיֶה עַד אָז –
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
I've heard an Organ talk, sometimes
[183]
I've heard an Organ talk, sometimes
In a Cathedral Aisle,
And understood no word it said --
Yet held my breath, the while –
And risen up -- and gone away,
A more Berdardine Girl --
Yet -- know not what was done to me
In that old Chapel Aisle.
עוגב שמעתי שָׂח אלי
[183]
עוּגָב שָׁמַעְתִּי שָׂח אֵלַי
בִּכְנַף הַכְּנֵסִיָּה, דְּבָרָיו
כְּלָל לֹא הוּבְנוּ אַךְ הַנְּשִׁימָה
בִּי נֶעְתְּקָה זְמַן רָב –
קַמְתִּי וּמִשָּׁם יָצָאתִי
עַזָּה וְנוֹעָזָה –
וּמִנִּי אָז כְּלָל לֹא נוֹדַע
מַה שָּׁם לִי נַעֲשָׂה.
“Faith” is a fine invention
[185]
For Gentlemen who see!
But Microscopes are prudent
In an Emergency!
הדת היא המצאה נאה
[185]
הַדָּת הִיא הַמְצָאָה נָאָה
לְמִי שֶׁהַחוּשִׁים יַרְאוּם
אֲבָל יִיטַב הַמִּיקְרוֹסְקוֹפּ
בְּבוֹא מִקְרֵי חֵרוּם.
How many times these low feet staggered
[187]
How many times these low feet staggered -
Only the soldered mouth can tell -
Try - can you stir the awful rivet -
Try - can you lift the hasps of steel.
Stroke the cool forehead - hot so often -
Lift - if you care - the listless hair -
Handle the adamantine fingers
Never a thimble - more - shall wear -
Buzz the dull flies - on the chamber window -
Brave - shines the sun through the freckled pane -
Fearless - the cobweb swings from the ceiling -
Indolent Housewife - in Daisies – lain!
כמה פעמים כשלו כבר אלה הרגלים
[187]
כַּמָּה פְּעָמִים כָּשְׁלוּ כְּבָר אֵלֶּה הָרַגְלַיִם –
רַק פֶּה חָסוּם יִפְתֹּר זֹאת הַחִידָה –
נַסֵּה, אִם אַךְ תּוּכַל הַתֵּךְ מִסְמוּר מַתֶּכֶת –
נַסֵּה, אִם אַךְ תּוּכַל הָסֵר וָוֵי פְּלָדָה –
לַטֵּף מֵצַח קָרִיר, חֻמּוֹ כְּבָר פָּג –
הָרֵם – אִם אַךְ תֹּאבֶה – תַּלְתַּל אָדִישׁ–
הָאֶצְבָּעוֹת, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תַּעֲנֹדְנָה אֶצְבָּעוֹן
כִּי כְּבָר צָפְדוּ, נַסֵּה שׁוּב לְהָמִישׁ –
מְזַמְזְמִים זְבוּבִים לֵאִים בַּחֶדֶר עַל חַלּוֹן –
בְּאֹמֶץ מְאִירָה חַמָּה אֶת הַשִּׁמְשָׁה הַמְסֹאֶבֶת –
לְלּא מוֹרָא נִתְלִים קוּרִים מִן הַתִּקְרָה –
עֲקֶרֶת-בַּיִת רַשְׁלָנִית בֵּין סַבְיוֹנִים שׁוֹכֶבֶת!
It's such a little thing to weep
[189]
It's such a little thing to weep –
So short a thing to sigh --
And yet -- by Trades -- the size of these
We men and women die!
לבכות – עניין כל-כך קטן
[189]
לִבְכּוֹת – עִנְיָן כָּל-כָּךְ קָטָן
וַאֲנָחָה – עִנְיָן פָּעוּט
אַךְ דַּוְקָא עִנְיָנִים זְעִירִים
גּוֹרְמִים לָנוּ לָמוּת.
The Skies can't keep their secret!
[191]
The Skies can't keep their secret!
They tell it to the Hills --
The Hills just tell the Orchards --
And they -- the Daffodils!
A Bird -- by chance -- that goes that way --
Soft overhears the whole --
If I should bribe the little Bird --
Who knows but she would tell?
I think I won't -- however --
It's finer -- not to know --
If Summer were an Axiom --
What sorcery had Snow?
So keep your secret -- Father!
I would not -- if I could,
Know what the Sapphire Fellows, do,
In your new-fashioned world!
השמַים סודם מעולם לא נשמר
[191]
שָׁמַיִם אֶת סוֹדָם לֹא יִשְׁמְרוּ!
הֵם לוֹחֲשִׁים אוֹתוֹ לְאֹזֶן פַּרְדֵּסִים --
הַלָּלוּ מְגַלִּים אוֹתוֹ רַק לְאָזְנֵי גְּבָעוֹת --
וְהֵן – רַק לְאָזְנֵי הַנַּרְקִיסִים!
אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה תִּשְׁמַע --
צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁבְּמִקְרֶה תַּחֲלֹף --
אִם אֲשַׁחֵד אֶת הַצִּפּוֹר --
הַאִם לֹא תְּסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר בַּסּוֹף?
אַךְ כָּךְ לֹא אֶעֱשֶׂה. אֶת זֹאת
מוּטָב שֶׁלֹּא לִפְתֹּר --
הַקַּיִץ הוּא מֻשְׂכָּל רִאשׁוֹן, אֲבָל --
אֵיזֶה כִּשּׁוּף יִרְקַח לָנוּ הַכְּפוֹר?
אָז שְׁמֹר סוֹדְךָ הֵיטֵב, אָבִי!
אֶעֱצֹם עֵינַי, אִישַׁן,
בְּלִי דַּעת אֵילוּ תָּכְנִיּוֹת רוֹקְחִים
בְּעוֹלָמְךָ הַמְיֻשָּׁן!
Poor little Heart!
[192]
Poor little Heart!
Did they forget thee?
Then dinna care! Then dinna care!
Proud little Heart!
Did they forsake thee?
Be debonnaire! Be debonnaire!
Frail little Heart!
I would not break thee --
Could'st credit me? Could'st credit me?
Gay little Heart --
Like Morning Glory!
Wind and Sun -- wilt thee array!
לב קט, אומלל
[192]
לֵב קָט, אֻמְלָל!
הַאִם בַּצַּד שְׁכָחוּךָ?
אַל-נָא תִּבְכֶּה! אַל-נָא תִּבְכֶּה!
לֵב קָט, גֵּאֶה!
הַאִם בַּצַּד זְנָחוּךָ?
נְהַג בְּחֵן! נְהַג בְּחֵן!
לֵב קָט, רָפֶה
אֲנִי לֹא אֶשְׁבְּרֶךָ --
הַאִם תִּבְטַח בִּי? הֲתִבְטַח?
לֵב קָט עַלִּיז --
הִנְּךָ כַּהֲדַר בֹּקֶר!
כֹּחוֹת הַטֶּבַע יְקַשְּׁטוּ אוֹתְךָ!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
על מה יוצא הקצף?
את שר התקשורת החדש, ד"ר שלמה קרעי, אינני מכיר באופן אישי. אינני מכיר גם כמה ח"כים חדשים בליכוד וכמה שרים. אני מהדור הליכודי הקודם. דור הולך ודור בא. דור הולך ונשכח. ככה זה בחיים. ככה זה בפוליטיקה. רק מי שהיה שם, בחיים הפוליטיים הפעילים, בכנסת, במימסד התנועתי, מבין כמה טוב שכל זה מאחוריו. יש חיים אחרי הכנסת. השיחרור לא מוחלט. עוקב מרחוק, מפעם לפעם מגיע למשכן הכנסת, צופה לעתים בערוץ 99, כותב ומתעמת. בימים אלה של חילוקי דעות מרים, כמעט על סף פילוג, כולנו פוליטיים. הן בכל זאת, חברי הממשלה, חברי הכנסת, חורצים גורלות – בהחלטותיהם, בחקיקתם, בדיוניהם הקולניים. להתנתק לגמרי, להיות אדיש – אי אפשר לי.
השר קרעי הוא כיום מדוברים הבולטים של תנועת הליכוד, הן בכנסת, הן בתקשורת. דבריו נוקבים, חדים. עמדותיו מוצקות, אינן מעורפלות. נאמנותו ליו"ר התנועה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא ללא עוררין. בסביבתי הקרובה, שברובה אפופת דאגה מהרכב הממשלה שקמה, הוא נחשב למוקצה, למרות דיבורו הרהוט והמנומק כהלכה. אולי משום שהוא חובש כיפה, מזרחי, בא מהפריפריה. הוא ללא ספק כוח עולה בליכוד – התנועה שהשכילה עוד מימי בגין ושמיר לקרב אליה את "ישראל השנייה", לטפח כוחות פוליטיים חדשים מן הפריפריה. הודות לכך כבשה את השלטון. שלמה קרעי צמח לתפארת בסולם הפוליטי. כבר אי אפשר לזלזל בו, ללגלג עליו.
ואולם מהלך שהוא מתכוון להוביל – מדאיג אותי. מאז הבחירות, כיוון שר התקשורת החדש את חיציו כלפי תאגיד השידור הציבורי, תוך שהוא מאיים לסגור אותו. יהיו בימין רבים שישושו על כך. בוודאי בימים אלה, שבהם מוקרן בערוץ 11 הסרט – "קרתגו". מה לערוץ ציבורי ולסדרה בסגנון "סטאלאג"? אבל הטענה של קרעי ודומיו נגד הערוץ היא כלפי חוסר האיזון הפוליטי שלו, כביכול מוטה כערוץ 12 עתיר הרייטינג, שמאלה. אינני סבור כך. פרט למעידות פה ושם, מהדורת החדשות של 11 טובה למדי, אינפורמטיבית אף יותר משאר הערוצים, נעימה לעין ולאוזן. מי לא אוהב את הגשתה של טלי מורנו? או של מיכל רבינוביץ?
צריך להבין: הגם שהוא ערוץ ציבורי, אין זה ערוץ מטעם. הוא פועל על פי עקרונות עיתונאיים ללא רבב. השר קרעי ואחרים רואים זאת אחרת. על הערוץ להיות בשליטת השר. האיום בסגירתו, או בשינוי מתכונתו, הוא גם איום מוסווה כלפי כלי תקשורת אחרים, הגם שאינם ממומנים בכסף ציבורי-ממשלתי. לבנימין נתניהו סיבות טובות לגנות כלי תקשורת ועיתונאים שעוינים אותו, שמרבים בביקורת כלפיו, בין אם הוא בראש הממשלה או ראש האופוזיציה, בין אם הוא נאשם ובין אם הוא חף כל עוד לא הוכח אחרת. כלום האם הביקורת מוצדקת או פגעה בבחירתו? האם תנועת הליכוד לא שמרה על כוחה, מול חולשתה בתקשורת, מול האיפה ואיפה שחלקים נרחבים בטלוויזיה או בעיתונות נוהגים כלפיה?
קחו למשל את עיתון "הארץ". זהו בטאון מרצ (זוכרים מפלגה כזאת?) והשמאל הקיצוני לכל דבר ועניין. הנושא הערבי הוא בראש מעייניו של שוקן וחבורתו. ישראל היא הכובשת, הדורסנית, הפאשיסטית. שימו לב לכותרות מאמרי המערכת באחרונה: "מותר להניף דגלי פלסטין", "די לרדיפת נפאר", "מתנחלי הגליל", "שר הכיבוש", "חקיקת ההרס מתחילה" וכו'. מדהים לאלו תהומות של תבוסתנות יכול לרדת עיתון עברי, שהיה בראשיתו לפני מאה שנה ויותר נושא דגל הציונות. עיתון שהשפעתו הפנימית מצומצמת ביותר. קחו את השעתיים שלפני חדשות ליל שישי בערוץ 12. שעתיים של שטיפת מוח גסה נגד אנשי הימין, הדתיים והחרדים בידי המגישים וסגל המרואיינים הקבוע. האם הדבר השפיע במשהו על תוצאות הבחירות? אולי נהפוך הוא! יתר על כן, יש לימין ערוץ משלו, טוב למדי, 14, שכולו מוטה ימינה. אז על מה יוצא הקצף על 11?
יכול להיות שנדרש מהערוץ הציבורי תיקון, שיפור, יתר איזון, אבל אל לנציגי השלטון לכפות זאת. ראשי התאגיד הם שצריכים לעשות חשבון נפש תקשורתי, לפי שיקול דעתם העיתונאי, ונוכח הביקורת. הכוונה לסגור את הערוץ או להכתיב לו קו פוליטי מסויים, כזה שתואם את עמדות הממשלה -– היום זאת, מחר אחרת – אסור שתתגשם.
מצד שני, כמו שהתקשורת תפקידה לבקר, לחשוף פגמים וכשלים, ולעיתים גם להחמיא, גם לאישי הציבור מותר לבקר אותה, להצליף בה. אבל התערבות כוחנית, באמצעות הפסקת תזרים המימון – לא יקום ולא יהיה!
השר קרעי הוא איש משכיל וגם אידאולוגי מאוד. אני מאמין שכוונתו לפגוע בחופש הביטוי, שגם אם אינו לרוחו, הוא ערך דמוקרטי ראשון במעלה, לא תצא אל הפועל.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב".
* * *
אורי הייטנר
1. בזכות השמירה על הדת והמרד בדת
בזכות מה קרה הפלא הגדול של העם היהודי – איך זה שבניגוד לכל עמי קדם שגלו ממולדתם או שארצותיהם נכבשו בידי מעצמות, העם היהודי הוא היחיד ששרד? ואיך הוא הצליח לשרוד חרף היותו מנותק מאדמתו, מפוזר בין עמים רבים, נרדף וחלש? ואיך הוא הצליח למשות את עצמו מביצת הגלות וללכת קוממיות בארצו – לשוב לארץ ישראל, להחיות את השפה העברית, להקים מדינת לאום יהודית משגשגת?
יש לכך שתי סיבות: השמירה על הדת והמרד בדת.
בלי השמירה על הדת, העם היהודי היה מתבולל בסביבתו ונעלם. אין בכך ספק. השמירה על הדת, ההלכות של התבדלות מן הסביבה, הכמיהה לגאולה לאומית והגעגוע לציון, הם ששמרו על הזיקה בין היהודים הפזורים בכל רחבי תבל ועל עצם קיום העם.
אך ללא המרד בדת, של תנועת ההשכלה, של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ובעיקר של הציונות, העם לא היה יכול להמשיך ולהתקיים. בתקופת החילון במערב, אלמלא נוצרה האפשרות לקיום יהודי לא דתי; אילו העם היהודי היה ממשיך להסתגר בדל"ת אמות של הלכה, רוב העם היה הולך לאיבוד ונטמע בסביבתו. היו נשארות קהילות יהודיות פה ושם, אך לבטח לא לאום יהודי. אלמלא ההשכלה והקיום היהודי הלאומי, שאינו רק דתי, לא היתה הציונות.
הציונות, כולל הציונות הדתית, היתה מרד מובהק בדת. היהודים הדתיים דגלו בציפייה פאסיבית לגאולה ניסית והיו מחויבים לשלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל: לא לעלות בחומה (כלומר יהודים כבודדים יכולים לעלות לא"י, אך לא עלייה לאומית של העם לארץ), לא לדחוק את הקץ (כלומר להמתין בסבלנות לבואו של משיח צדקנו שיגאל אותנו) ולא למרוד בגויים. יש גרסאות שונות לשבועות, אך העיקרון אותו עיקרון. הציונות מרדה בכך והתבססה על שלושה עיקרים: א. עליה בחומה. ב. דחיקת הקץ. ג. ככל שהדבר דרוש – מרד בגויים. גם תחיית השפה העברית היתה מרד בדת, שראתה בעברית לשון הקודש ובהחייאתה – חילון וחילול שלה. ללא המהפכה הציונית, ספק רב אם העם היהודי היה שורד את השואה. לבטח היו נשארות פה ושם קהילות יהודיות, אך לא היתה אומה יהודית.
המרד בדת לא היה התנתקות מן הדת ומן המסורת היהודית. משה מנדלסון, הדמות המרכזית בהשכלה, היה יהודי דתי אדוק. ודאי שהזרמים ביהדות הם זרמים דתיים. הספרות העברית, ספרות התחייה, שהיתה אף היא מרד בדת, היתה מבוססת על הקניינים התרבותיים והרוחניים של מורשת היהדות. והציונות מעולם לא התנתקה מהיהדות. נהפוך הוא. הרצל אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים. היהדות היתה מרכיב יסודי בתרבות הלאומית היהודית. עצם הרעיון של שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה וכד', ינקו כולם ממסורת ישראל.
המרד בדת יצר את הלאומיות היהודית, שאינה מנותקת מן הדת, אך היא רחבה מדל"ת אמותיה. הדת היא חלק ממנה, חלק חשוב, אך אינה תכליתה. ללא הדת, אי אפשר היה להקים ולקיים זהות לאומית יהודית. אך הזהות הלאומית היהודית רחבה ועמוקה הרבה יותר מן הזהות הדתית.
ההכרה בכך שהשמירה על הדת והמרד בדת הם ששמרו על העם היהודי והבטיחו שנצח ישראל לא ישקר, ראויה להביא להערכה וכבוד של כולנו הן לשמירה והן למרד. מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים – הנה, השמירה על הדת והשמירה על מסורת המרד ראויים להמשיך ולדור זה לצד זה בתוכנו, בדו-קיום של שותפות ציונית לצד קיום אורחות חיים שונים. התרבות היהודית על כל גווניה היא התרבות הלאומית שלנו, ובשל עתיקותה – רובה מבוססת על הדת, וגם התרבות היהודית החילונית צמחה מתוך אותם שורשים. אלה שורשים של כולנו, והאינטרס לטפחם אינו אינטרס דתי בלבד, אלא אינטרס לאומי מובהק. אך התרבות היהודית אינה רק הדת ולבטח לא פרשנות אחת של כתבי היהדות. שבעים פנים לתורה – פירושם היום גם פנים שאינן דתיות.
כיוון שהדת היהודית היא דת ייחודית לעם היהודי בלבד ולעם היהודי יש דת אחת בלבד, העם היהודי אינו יכול להתנתק מן הדת, שהיא חלק ממנו. איני מקבל אמירה של יהודי, שהוא "חסר דת". מעצם היותו חלק מעם שיש לו דת – גם לו כפרט יש דת. יחסו אליה יכול להיות זה או אחר. גם יחס של עוינות וכפירה הוא יחס הנובע מהזיקה לדת. יהודי אינו כופר בדת הנוצרית, כי היא אינה נוגעת לו. אך הניסיון להציג זהות מוחלטת בין הלאומיות היהודית לדת היהודית מנותקת מן העובדות ההיסטוריות, מן המציאות הדמוגרפית ומן המציאות התרבותית.
כיוון שהעם היהודי אינו רק דת, אלא הוא קודם כל ומעל לכל לאום – אין שום היגיון שההצטרפות אליו תהיה רק דתית, וששומרי הסף של הכניסה לעם היהודי יהיו אנשי הדת בלבד, בטח לא הקיצוניים שבהם, ורק על פי ההלכה. שעה שרוב העם היהודי, בארץ ובתפוצות, אינו חי על פי ההלכה, בוודאי בפרשנות האורתודוקסית שלה – לא ייתכן שמי שרוצה לקשור את גורלו עם העם היהודי ולהצטרף אליו, כדי לחיות כפי שחיים רוב היהודים בדורו, יידרש לאמץ אורח חיים של מיעוט בעם ישראל. זה לא יכול לעבוד. ההלכה חייבת להתאים את עצמה למציאות שהשתנתה, כפי שבעבר היא ידעה והשכילה להתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום, אחרת לא תהיה רלוונטית. התעקשות על מונופול אורתודוקסי על הגיור, תיצור מציאות של היטמעות המונית בעם היהודי בלי גיור. האם לאורך זמן אפשר יהיה לקיים רשימות יוחסין כדי לסמן את היהודים שכביכול אינם "כשרים" על פי הרבנות? הרי זה לא ילך.
כל הניסיונות להתנקש בחוק השבות, לא להכיר ביהדותם של רבים מאתנו, מובילים לקרע חמור בעם. ובסופו של דבר – נדונו לכישלון.
2. צרור הערות 4.1.23
* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודים להר. מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.
אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.
למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה." הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.
דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שיישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.
מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו,' ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם... כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו... הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים."
מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.
בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה." אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמיתית" של תנועת "כך". בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.
* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.
* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא היתה עדנה כזאת לאויבי הציונות. מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.
אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים. חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.
* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי." אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.
אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, היתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך היתה ביניהם הערכה הדדית גדולה. עמדתו של בגין בנושאים האלה, היתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.
* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא היתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.
אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.
לא היתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא היתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו היתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא היתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.
צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.
* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה. אבל הבעיה האמיתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.
* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, היתה שקרית.
* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור. מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.
* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים. בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מיידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו? הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל? ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?
* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם. וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל היתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.
כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל. מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח."
לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת, מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח"? ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח, לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם. הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי, כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.
קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים. שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.
* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי." הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר. מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.
* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה. התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק." נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה. ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.
מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.
מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.
* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי. כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו. משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.
אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל." ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.
בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).
כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.
* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית. טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה," אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.
מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל."
* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אימו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.
* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל: נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן."
* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה, אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו. אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה."
בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.
ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.
שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות איתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע היתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.
ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.
* ביד הלשון: ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ יסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי). שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו: ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.
אורי הייטנר
* * *
משה גרנות
הבט אחורה בסיפוק ובגאווה
לזיכרו של שמאי גולן
במלאת חמש שנים לפטירתו
על "ואם אתה מוכרח ליצור – מאמרים על יצירתו הספרותית מראשיתה ועד היום"
הוצאת הדים, 2013, 550 עמ'
שם הרשימה הזאת הושאל בפרפרזה משם מחזהו של ג'ון ג'יימס אוסבורן "הבט אחורה בזעם", שראה אור בשנות החמישים של המאה הקודמת. ובאמת, ממרום שנותיו – שמאי גולן הגיע ב-2013 לגבורות – הוא בהחלט רשאי להיות גאה במהלך חייו ובהישגיו הספרותיים: שמאי, יתום משני הוריו, מגיע לארץ בחוסר כול בגיל 14, נקלט בקיבוץ רמת הכובש, משרת בצה"ל כחייל וכקצין קרבי, כשהוא מייעד עצמו מנוער להיות סופר עברי בישראל, וזוכה מיד בהכרה: שמעון הלקין ואהרן מגד מעודדים אותו בכתיבתו, שני ספריו הראשונים זכו בפרסים האובייקטיביים ביותר שיש, כי כתבי היד הוגשו לשופטים בעילום שם, הלא הם פרס אשר ברש ופרס אקו"ם. גם שאר ספריו זכו בפרסים (פרס רמת-גן, פרס עגנון, פרס ואלנדור, פרס ראש הממשלה, פרס חתן האור, וכן האותות – יקיר אגודת הסופרים, ואות הוקרה של אקו"ם. ראו עמ' 36-35, 395-187).
בספר שלפנינו כמאתיים פריטים, ולא רק מאמרים כמצוין בעטיפת הספר, אלא גם מחקרים, ידיעות בעיתונים, סקירות, ראיונות. מתוך השפע הזה הקורא למד שלא מדובר בסופר האוטם עצמו מהחברה ומתייחד עם יצירתו בדלת אמות, אלא באוהב אדם ותורם בכל מאודו לחברה. שמאי גולן אסיר תודה ליישוב בארץ ולמדינה על הדרך בה נקלט כשהגיע ארצה כשרק מלבושו לעורו. הוא מזדהה עם קבוצת היהודים שנשפטו בברית המועצות על כך שהתכוונו לחטוף מטוס כדי להתגבר על המחסום שהרימה ברית המועצות על אלה שרצו לעלות לארץ – הוא מצטרף לשובתי הרעב, ומצליח לצרף למוחים אישים מצמרת השלטון בארץ. הוא מקים ומנהל את בית הסופר בירושלים, משמש כנספח תרבות במקסיקו ובמוסקבה, כשאת פעילותו התרבותית בשני מקומות אלה תלאה הלשון מלהלל ולשבח. הוא יוצא לשליחות בארגנטינה, נבחר לכהן כיו"ר אגודת הסופרים בארבע קדנציות – ותקופת יו"רותו נחשבת לימי הפריחה של האגודה – וכל זאת כשהוא מפליא לכתוב יצירות שזוכות להערכה אדירה אצל שופטי הפרסים (כפי שצוין בקיצור לעיל. ראו פירוט בעמ' 395-387) ואצל ציבור הקוראים, הלא הם:
"באשמורת אחרונה" (רומן, 1963), "אשמים" (רומן, 1968), "מותו של אורי פלד" (רומן, 1971), "בריחות למרחקים קצרים" (סיפורים, 1975), " השואה, פרקי עדות וספרות" (אנתולוגיה, 1976), "חופה" (נובלה וסיפורים, 1983), "המארב" (מבחר סיפורים, 1983), "מסעותיי עם ספרים" (מאמרים ומסות, 2005), "ואם אתה מוכרח לאהוב" (רומן, 2008). היצירות של שמאי גולן עובדו לרדיו-דרמות, לתסריטים ולמחזות ותורגמו לשפות רבות. אכן יש סיבה לשמאי גולן להביט אחורה בסיפוק ובגאווה.
כתיבתו של שמאי גולן היא ריאליסטית, ולעיתים נטורליסטית אכזרית, עם נגיעות קלות של אבסורד (שכן הנושא העיקרי של כתביו – השואה ומשקעיה בניצולים – נראה על פניו אבסורדי וכבלתי מתקבל על הדעת לחלוטין!)
הנימה הכללית של כתביו פסימית למדיי: הגיבורים אינם זוכים לגאולה, הם אינם מצליחים לדרוך על אדמת הארץ בגלל הקלגסים הבריטים, ואלה שמגיעים – נושאים בליבם זיכרונות נוראים שאינם מאפשרים להם להתערות ולהשתקם בארץ. חלקם הגדול מתאבדים או נהרגים בנסיבות הדומות מאוד להתאבדות.
וכאן החידה הגדולה, שכן גורלם של הגיבורים שונה בתכלית מהמשתמע מקורות חייו של שמאי גולן עצמו: הוא חווה זוועות בילדותו – סבתו והוריו מתו בזה אחר זה מתשישות, מחולי, מרעב ובשל עבודת פרך. שבע שנים תמימות הוא רעב ללחם בדרכים ובבתי היתומים בטאשקנט ובווארשה. כשהגיע ארצה – לא היה עליו כל רכוש, ואפילו את יומניו, שהיו יקרים לו מפז, נאלץ לזרוק, והנה, בקיבוץ הוא פרח, ולימים הגיע להישגים אישיים וספרותיים אדירים, והוא אסיר תודה למדינה שקלטה אותו, וגם לדי די טי שבו ריססו אותו. הוא איננו מבין אנשים שמבקשים דרכונים אירופיים, אחרי מה שאירופה (ולא רק הגרמנים) עוללה לעם היהודי (ראו לדוגמה עמ' 473, 476).
הקורא מתרשם שקורות חייו של שמאי גולן הן מסכת שלימה של הצלחות הממלאה את הלב אופטימיות וגאווה, ואילו קורות חייהם של גיבוריו, המתוארות ביד אמן, רוויים פסימיות (ראו לדוגמה דבריה של ארנה גולן בעמ' 50). ובפרפרזה ל"קוצו של יוד" של יל"ג, אפשר לשאול: סופר עברי מי יידע חידת חייך?
שמאי גולן איננו מוכן לסלוח, לא רק לגרמנים, אלא גם לפולנים, שם בנו הגרמנים את המזבח הגדול עליו הוקרבו אחינו למולך השנאה – לפולנים, אשר אחרי המלחמה השתדלו לסיים את מלאכת הרצח של הגרמנים. שמאי גולן מתנגד לכל קשר תרבותי עם שני עמים אלה – כך לפחות הוא סבר לפני כעשרים שנה כשהתראיין אצל אהוד בן עזר (עמ' 444-425; ראו בעיקר עמ' 436; אהוד בן עזר חזר ופרסם את הראיון ב"חדשות בן עזר" גיליונות 427, 428).
בעניין הזה יש לי שאלה: אני מכיר חבורת גרמנים אוהבי ישראל הגרים בשטוטגרט וסביבותיה, המגיעים לארץ כמעט כל שנה כדי לעזור ולטייל בה, הם מבקשים לכפר על מעשי הזוועה שחוללו סביהם – האם צריך לדחות אותם היום, כאשר רבים באירופה מצביעים עלינו (מתוך רשעות, בורות ושנאה קמאית שלא פגה עם תום מלחמת העולם השנייה!) כעל יורשיהם של הנאצים?!
צריך לשבח את שמאי גולן שהביא בספר שלפנינו לא רק שבחים של חוקרים, מבקרים, שופטי פרסים ועיתונאים, אלא גם את ההסתייגויות שלהם מכתביו. אין סופר בעולם שהוא מושלם, ולא ניתן להשיג על כתביו. שמאי גולן עצמו מזכיר ב"מסעותיי עם ספרים" כי דוסטוייבסקי הגדול, שידע לצייר בצורה כל כך נפלאה את מבוכי הנפש של האדם, צייר את היהודים השנואים עליו בצורה שטוחה ושטחית. כנ"ל לגבי גינטר גראס ב"תוף הפח". יסולח לי על חוסר הצניעות, אבל גם אצל גאון הפרוזה שלנו ש"י עגנון מצאתי שפע של חולשות (חלקן דומות לאלו של דוסטוייבסקי – במהופך!) – אותן פירטתי בספרי "עגנון ללא מסווה". ובאמת שמאי גולן לא חס על עצמו והביא את הביקורת במלואה (ראו עמ' 60, 80, 89, 94, 102,164, 166, 259, 287-286, 316, 457).
אני חושב שצריך להעריך את שמאי גולן על כך, ואני מודה שממש הערצתי אותו כשהשיב בתבונה להתקפותיה של שרה ליבוביץ'-דר. עיתונאים הרי יכולים להיות חסרי טאקט וחסרי גבולות, אבל דבריה של ליבוביץ'-דר הקשים גם בתחום האישי, גם בתחום הספרותי וגם בתחום השירות הציבורי (שמאי גולן היה אז יו"ר אגודת הסופרים), הפיקו ממנו תשובות זהירות וחכמות, והוא נמנע בשום-שכל מליפול לפחים הרבים שהמראיינת הועידה לו (עמ' 423-419).
כשמביאים 12-10 מאמרים על אותה יצירה (וכך נהוג בספר לגבי כל אחת ואחת מיצירותיו של שמאי גולן), בדרך הטבע יש חזרות וכפילויות, ונראה לי שאין דרך להימנע מכך, בעיקר כשמבקשים להביא את דברי המבקרים ככתבם וכלשונם, אבל יש בהחלט דרכים להימנע מחזרות לא נחוצות. לדוגמה: קורות חייו של שמאי גולן מובאות בספר לפחות תשע פעמים (עמ' 36-29, 170, 176, 204, 234, 344, 406-399, 458-452, 476-475). יש קטעים בספר שמובאים פעמיים, שלוש, ואפילו ארבע פעמים באותן מילים ממש: עמ' 44-41 // 49-44; 68//70; 91-90//92; 109//110//112; 174//176-175; 170//176; 270//322; 322 למעלה // 322 למטה; 289 //362.
יש להניח שחלק מהכותבים נקטו בכתיב חסר, אבל לדעתי, לא היה נגרע מדבריהם דבר אילו נקט הספר בכל הטקסטים בכתיב מלא (ראו המאמר של אנה דר עמ' 61 ושל י.פ. עמ' 195-194).
תקלה אחרת נוגעת בתארים של המחברים השונים – הספר משתדל לא לקפח שום בעל תואר אקדמי, אלא שהדרך הזאת הועידה לא מעט חתחתים: חמוטל בר-יוסף לא היתה פרופסור בשנת 1968, שנת כתיבת המאמר (עמ' 78); חיים נגיד לא היה דוקטור כשכתב את מאמרו ב 1984 (עמ' 226), לעומתו, ידידיה יצחקי דווקא כן היה דוקטור ב-2005, אבל תוארו אינו מוזכר; אדיר כהן ויהודה פרידלנדר לא היו פרופסורים בשנת 1968 (עמ' 93, 101); לעומת זאת, הוענק בספר ליוסף אורן תואר דוקטור שמעולם לא זכה בו (עמ' 361).
בכתיבה ספרותית אין רבותא לתואר האקדמי: טשרניחובסקי הוא משורר ענק, וציון תוארו כדוקטור הופיע רק עבור מי שנזקק לשירותיו כרופא. כנ"ל לגבי תואריהם של לאה גולדברג דן אלמגור, יוסי גמזו, והרשימה ארוכה. המקובל הוא ששמות המחברים מובאים ללא תארים, ואם המהדיר עומד על כך, ניתן לציין אותם בראשי תיבות ברשימת המשתתפים שבסוף הספר.
אפשר לבוא בטענות על העריכה, אבל הספר בהחלט מלא וגדוש במידע מחכים, והוא מיועד לדעתי לאוהבי ספריו של שמאי גולן, אשר ימצאו בו ניתוחים, ביקורות וחוות דעת מלמדות. והרי לא קוטלי קנים כתבו את המאמרים והמחקרים המאוגדים בספר זה אלא מיטב המוחות בתחום ספרות ישראל – אזכיר באקראי מעטים מתוך רבים: חמוטל בר-יוסף, חנה יעוז, אדיר כהן, יוסף אורן, הלל ויס (שהביא בספר חיבור רחב יריעה ומושקע מאוד – עמ' 151-124), יותם ראובני, הלל ברזל, יוסף דן, חיים נגיד, ידידיה יצחקי, ירון לונדון, ארנה גולן, רוני סומק, אהוד בן עזר, ענת לויט, ארז ביטון, הרצל ובלפור חקק, משה בן-שאול, גבריאל מוקד, אייזק רמבה (שחיבר ביוגרפיה אמפתית מאוד – עמ' 406-399), יעקב בסר (כאמור, רשימה חלקית).
שמאי גולן
הספר מיועד, כאמור, לאוהבי יצירתו של שמאי גולן, אבל גם לתלמידי תיכון ולסטודנטים לספרות, להם הספר חוסך טרחה רבה – במקום לכתת רגליים ולחפש בספריות אחר מאמרים על יצירתו בכתבי-עת ובעיתונים מצהיבים – הם מוצאים כמעט הכול בכרך האחד הזה. אני הייתי בטוח שאני מצוי היטב ביצירתו של שמאי גולן – אך לאחר הקריאה ב"ואם אתה מוכרח ליצור", הבנתי עד כמה ניתן עוד ללמוד עליה, וכמובן שיצאתי נשכר מקריאת הספר.
משה גרנות
* * *
רומאן קריא – וזו כל מעלתו
שי אספריל – "אילו נולד איטלקי"
הוצאת עם עובד, ספרייה לעם 2022, 300 עמ'.
הרומאן "אילו נולד איטלקי" מתרכז בשלוש דמויות: עורך-הדין ויקטור זאב, העיתונאית הגר והרוקח מנחם שוורץ. סיפורם הנפרד של השלושה מסופר בטקסט המתחלק לארבע חלקים ואפילוג. רק סיפורו של ויקטור מופיע בכל חלקים והוא עצמו מספר בהם את קורותיו בלשון אני. סיפוריהם של שני האחרים מסופרים על-יד מספר יודע-כל והם מופיעים רק בשלושה מארבעת החלקים, כי הגר נעדרת מן החלק הראשון ומנחם נעדר מן החלק השני.
כל הלוליינות הזו, המתבטאת בשינוי דמות "המספר" ובהבדל הנוכחות של הדמויות בחלקיו השונים של הספר, מטילה על הקורא משימה קשה: לאסוף את קטעי הסיפור של כל דמות מן החלקים השונים של הספר כדי לצרף סיפור-מעשה רצוף והגיוני על חייה של כל אחת מהן. ואכן, אם מלקטים, למשל, את הפיסות המספרות על מנחם משלושת החלקים של הספר שבהם הוא מופיע (והם הראשון, השלישי והרביעי), אין סיפור-חייו משתלב בסיפורי-החיים של ויקטור והגר ברוב עמודי הספר, אלא רק בעמודיו האחרונים של החלק הרביעי.
קומפוזיציה כזו של רומאן, שהיא מלאכת חיבור והרכבה של השלם מחלקיו, לא מעידה על תיחכום של כותב, אלא על כישלונו, כי גם אחרי שהקורא ישלים לצרף את הקטעים של כל שלוש הדמויות הוא יגלה שהפרוּץ מרוּבה על העומד בביוגרפיות של כל אחת מהן, הן במידע עליהן והן במניעיהן לפעול באופן שפעלו במהלך חייהן. יתר על כן: קומפוזיציה זו מתישה את הקורא ללא צורך בחיפוש הצדקה לקשירת גורלן של שלוש הדמויות זו לזו ולהפגשתן בזירה אחת, זירת העיר תל-אביב.
מטעם זה הציב מחבר הרומאן בפתח הספר מוטו (שכדאי לא להתעלם ממנו) המספק הסבר סיבתי להפגשת הדמויות הללו דווקא בעיר תל-אביב, עיר שבה התגבשו הרגלי ההיכרות והחיזור עבור הבודדים הרבים שמחפשים בה מענה לכמיהתם לאהבה. נושא זה שבו עוסק הרומאן, המספר על שלוש נפשות הנכספות לאהבה, היה מתבלט יותר לקורא אילו הקפיד המחבר לצטט בשלמותו את הפסוק של קהלת, החכם התנ"כי הקדום: "טובים השניים מן האחד כי אם יִפֹּלוּ האחד יָקים את חברו ואילו האחד שיִפֹּל ואין שני להקימו" – ולא להסתפק רק בסיפא שלו (אחרי שהשמיט את תחילתו: "טובים השניים מן האחד"). ציטוט מלא של דברי קהלת היה מסייע לקורא לזהות לא רק את נושאו של הרומאן, אלא גם מרכז אותו במכנה המשותף לשלוש הדמויות: שלושתן נכשלו בזירת האהבה.
הסיבה שקושרת בין הדמויות
אך גם בלי ציטוט ממגילת קהלת יבין הקורא עד מהרה, שכדי להצדיק את שיתופם של ויקטור, הגר ומנחם בסיפור-המעשה של ספרו, הצפין מחבר הרומאן אירוע טראומטי בביוגרפיות של השלושה. במשפחתו הגרעינית של ויקטור, משפחת חאלו, התרחש אסון בהיותה עדיין משפחת עולים חדשים שעלתה מלוב והתגוררה במעברה בפאתי הרצליה: בנה בן הארבע של סבתו יצא החוצה בהשגחתו של אחיו, אך נעלם לפתע ולא חזר אליה. זיכרו של הילד האובד הונצח במשפחה על-יד מתן שמו, ויקטור, לאחד מן הנכדים (עמ' 59). אחרי שנים השיל הנכד הזה מעליו את מסכת "נער השיכונים הקשוח" והפך לעו"ד מצליח בת"א.
השפעת הפרשה הטראומטית הזו בתולדותיה של משפחת חאלו (67-60) על עו"ד ויקטור זאב מתקשרת לטראומה של הרוקח מנחם שוורץ, המגלה אחרי הרבה שנים שהיה ילד מאומץ של הוריו (עמ' 50). עובדה זו התבררה למנחם מצילום ישן שהיה תלוי באחד חדרי הדירה שירש מהוריו, דירה שהושכרה במשך כחצי יובל שנים לרווק המזדקן ליפסקי. בצילום ראה מנחם את הוריו, שניהם ניצולי שואה, האוחזים בידם ילד בגיל שנתיים או שלוש שונה לחלוטין מכפי מראהו באותו גיל.
אישור על תעלומה זו קיבל מנחם מפי אביו המאמץ, המגיסטר מַנפרד שוורץ. בהיותו בשלב הדמנטי שלו לפני שנפטר, חשף מנפרד באוזניו כי הוא איננו הילד שנולד להם, אלא ילד שנחטף מהמעברה ונמסר להם אחרי ש"האורגינל", בנם בן הארבע נפטר ממחלה (עמ' 74). כידוע, היו שמועות בארץ בשנות החמישים על מקרים דומים של גניבת ילדים ממשפחות עולים במעברות כדי למסור אותם לאימוץ לזוגות חשוכי-ילדים. הסיבה הטראומטית הזו, אשר קושרת את ויקטור אל מנחם, איננה ידועה לשניהם וגם לא תתגלה להם גם אחרי שהגורל יפגיש אותם באחד הפרקים האחרונים של הספר. התועלת היחידה שהסיבה הזו מספקת לסיפוריהם היא מידה כלשהי של הסבר פסיכולוגי עבור הקורא, זה שהצליח לצרף את הפרטים מפיזורם בחלקי הספר השונים, לכישלונם כגברים בוגרים למצוא אהבה עם אישה כלשהי (מנחם) או לקיים קשר יציב בנישואים עם אישה (ויקטור).
אלא שכישלונו של הרוקח מנחם שוורץ למצוא בת זוג (עמ' 160-155), וכישלון נישואיו של עו"ד ויקטור זאב (וולף) עם הגר (בעמ' 147-139) אינם מסבירים את צירופה של הגר לסיפור-המעשה. ואכן, להגר הצמיד מחבר הרומאן טראומה אחרת. הגר גדלה לאם חד-הורית, כי "לא ידעה מיהו אביה עד שהיתה בת שמונה-עשרה." רק אז גילה לה עו"ד בשליחות אביה, שהיא נולדה מקשר קצר-ימים של אימה, זהבה, עם שיימוס, צעיר מאירלנד שהכירה בפאב בתקופה שלמדה משחק בלונדון.
הסיפור המלודרמטי על היכרותה המאוחרת של הגר עם אביה שיימוס (137-124) נועד גם הוא לספק הסבר פסיכולוגי לכישלון נישואיה לוויקטור. אחרי שהרתה וילדה את ג'ולי הבינה שהיתה קורבן של נסיבות חייה, וכי "בליבה ידעה שנישואיה המהירים לוויקטור, וההיריון והלידה לפני גיל שלושים, לא היו קורים לולא הצורך שלה להתנער מהמודל המשפחתי שהכירה. היא התאוותה למשפחה יציבה, רגילה." (124). באמצעות הסבר זה מנמקת הגר את בגידתה בוויקטור, אחרי שנות נישואין ספורות, עם נדב, גבר גדל-מידות, "מטר תשעים ושלושה סנטימטר," צייר "מבוגר ממנה בעשר שנים, נשוי, אב לשני בנים." (עמ' 81-80). משנודע לוויקטור זהותו של המאהב של אשתו, זימן אותו לפגישה והשמיע באוזניו נאום הפחדה על הצפוי לו (252-249) ששיכנע את הנפיל הזה לשים קץ לקשר בינו לבין הגר.
בעזרת התשתית הסֶמי-פסיכולוגית הזו קיווה מחבר הרומאן לתרום את סגולת הקריאוּת לסיפור-המעשה המרוסק שגיבב בארבעת חלקיו של ספרו. וכמובן שביסס את סגולת הקריאוּת הזו גם על אנקדוטות מן התחומים המעוררים עניין אצל רבים בחברה הישראלית: "שוק הבשר" של הגרושות והרווקות בת"א (120-113), מערכות העיתונות (194-187), בתי-המשפט (103-89 ו-286-277) ועסקי הנדל"ן (154-152) – כולם תחומים שמקומם בזירות פירסום אחרות ולא בסיפורת העוסקת בבדידותם של בני-אנוש הכמהים לאהבה. במקום זאת טוב היה עושה שי אספריל לוא מיעט לגדוש את הטקסט בתיאורים ז'ורנליסטיים ברובד החיצוני של זירת סיפור-המעשה, הזירה המוקצנת של העיר תל-אביב, ולוא שקד יותר על פיתוח העלילה הפנימית בפרקי שלוש הדמויות, כדי לשקף באמצעות בדידותם את הצורך הדחוף למצוא פתרונות לשינוי פני הדברים בחברה הישראלית בכללותה.
יריעה המצורפת מטלאים
ליקוי כזה, המתבטא ברומאן הנוכחי בפיתוח סיפור-מעשה מרוסק וגדוש בפערים, ניתן להסבר לא כהחלטה אֶפּית-פּוֹאֶטית של כותב סיפורת כדי להצטייר ככותב פוסט-מודרני, אלא כתוצאה אומללה של מחבר שכותב תחילה פרגמנטים סיפוריים על מעלות ומורדות בחייהן של שלוש דמויות וקושר אחר-כך את הקטעים הנפרדים זה לזה כדי שיצטיירו כיריעה אחת. או אפשרות אחרת: שהמחבר התכוון מראש לכתוב סקיצה לתסריט עבור תעשיית הסרטים שבה ריסוק הרציפות בסרט השלם היא ממוסכמות המֶדיָה הקולנועית המניחה שצריכת הסרט בשלמותו בפרק זמן קצר יחסית על-ידי הצופה באולם הקולנוע תצייר אצלו את צירוף הנתחים הנפרדים של הסיפור כמורכבות וכחדשנות בהשוואה לסרטים הישנים שסיפרו סיפור רצוף וליניארי.
עם זאת, פרגמנטציה כשיטה לריתוק קורא אל סיפור-מעשה איננה פסולה כל עוד ישנה תכלית מאחוריה – לחשוף איזו מציאות שאיננה מוכרת מספיק לרבים על החיים בשכבה חברתית פריווילגית העוסקת בתל-אביב בעסקים (מנחם), בעיתונות (הגר) ובמשפט (ויקטור). בהיעדר חשיפה כזו בסיפור-המעשה הנוכחי, האריך מחבר הספר, שי אספריל, את היקפו לרומאן בן 300 עמודים על-ידי שִרשוּר אנקדוטות עסיסיות בפרקיהם של שני הגברים, הן בפרקיו של הרוקח מנחם, שהתקין בדירות שהשכיר לתיירים אמצעים שאיפשרו לו גם לצפות בהם וגם לשמוע את דבריהם בעודם שקועים במעשי האהבה שלהם, והן בפרקיו של העורך-הדין ויקטור זאב (וולף), שנקלע למצב אירוני: בעודו לועג לכסילותם של לקוחותיו באנקדוטות מתיקי הגירושין שבהם טיפל, התברר לו עד מהרה שהוא עצמו נקלע למצבם בנישואיו להגר.
השם הסתמי של הספר
בשלב הזה מתבקש מכותב המאמר הזה להדגים אפשרות לכתיבה מוצלחת יותר של עלילה ריאליסטית מהמציאות העכשווית מזו שמצא ברומאן הזה. מחבר הרומאן הקל את מציאת הדוגמא הזו כאשר בחר לספרו את הכותרת "אילו נולד איטלקי", שאותה שאל מהרומאן המצליח של יעקב שבתאי "סוף דבר" ואפילו שילב קטע ממנו בגוף פרק של מנחם (עמ' 162).
הקטע המצוטט נפתח במחשבה החולפת במוחו של מֵאיר, הגיבור המיוסר של הרומאן "סוף דבר", שבה הוא מעלה אפשרות אלטרנטיבית למצבו הנואש: "אילו נולד איטלקי, צרפתי ואולי שוודי החי בשלווה לחופי הפְיוֹרְדים הכחולים - - - חייו היו זוכים לכל מה שנועד לו, עד כי ראה באי התקיימותה של הכמיהה הזאת לא רק התנכלות המכוּוֶנת נגדו, אלא גם ביטוי לחוסר ההיגיון ולאי-האנושיות של הטבע ושל ההוויה כולה - - - וזה מירר את נפשו כפליים."
מנחם, שקיומו הכלכלי הובטח מהדירות שירש מהוריו, החליט, אחרי שנכשלו יוזמותיו להכיר נשים אחדות, להעניק משמעות לקיומו הסתמי וחסר התכלית על-ידי קריאה של ספרים בספרייה. ואחרי שקרא את "סוף דבר" (1984) ורכש וגם קרא את שני ספריו הקודמים של יעקב שבתאי (קובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא", 1972, והרומאן "זכְרון דברים", 1977), נענע לעצת הספרנית ו"שאל רומאנים של סופרים ישראלים אחרים," אלא ש"אף אחד מהם לא הצליח להעיר בו את התחושות העמוקות שעורר בו 'סוף דבר'." (עמ' 163).
מסקנתו זו של מנחם על "סופרים ישראליים אחרים" חלה ללא-ספק גם על הספר הזה של שי אספריל ועל ספרים רבים אחרים הדומים לו, שהוצאת "עם עובד" נאלצת כיום, מהיעדר כתבי-יד טובים יותר, לכלול אותם בסדרת הדגל שלה – "הספרייה לעם".
יוסף אורן
אהוד: מה כבר אפשר לצפות מסופר שמעריץ את יעקב שבתאי? אגב, הרומאנים שכתבתי בשנים האחרונות נידחו, או שמראש לא היה טעם להגישם – לעורכות ולעורכי "הספרייה לעם" של "עם עובד", שבשנת 1963, לפני 60 שנה, הוציאה את הרומאן הראשון שלי "המחצבה".
* * *
מנחם רהט
אתחלתא בהפוך על הפוך:
מושבה חרדית בקפריסין
פרסום תמוה באינטרנט מזמין חרדים להצטרף ליוזמה להקמת מושבה חרדית באי השכן שבו הדשא ירוק יותר והים כחול יותר.
זה נראה כל כך הזוי, שזה לא יכול להיות אמיתי. בדיחה על חשבון הציבור החרדי, הנאנק תחת עול יוקר המחייה. מתיחה צינית. מדובר בפרסום שיזם זוג חרדי מביתר עלית, שלטענתו בודק אופציה של הקמת 'מושבה ישראלית', יותר נכון קרייה חרדית, באי השכן קפריסין, עבור משפחות חרדיות ישראליות, שפשוט נמאס להן כאן.
ממה? – מהכול. נמאס להן מהיוקר המאמיר בישראל. נמאס להן ממחירי הדירות שהגיעו לשמיים. נמאס להן מן המתח הבלתי פוסק בקלחת הישראלית. נמאס להן ממס הכנסה ומע"מ. נמאס להן מהצפיפות בריכוזים החרדים, מהקושי להשיג דירות לילדים שעומדים בקשרי שידוכין, אולי גם מהחטטנות והנקרנות של הסביבה. בקיצור, נמאס. נמאס ממדינת ישראל, ואגב כך גם ממצוות יישוב ארץ ישראל, שהיתה עליהן לטורח, והן מבקשות לצאת למרחב, לעולם הגדול. מצוות יישוב ארץ ישראל ממילא אינה נוהגת בזמננו, לפחות לדעת ה'מגילת אסתר' וכמה אדמו"רים וראשי ישיבות שמנהלים את ממלכותיהם באירופא ובאמעריקא.
וכמו בתיזמון מופלא: דווקא השבוע פירסם המכון לדמוקרטיה, שאין באמת ממה לברוח. שיעור הגברים החרדים העובדים הגיע ל-53% והוא הגבוה ביותר ב-25 השנים האחרונות; ושיעור הנשים החרדיות העובדות מגיע לכ-80% מהנשים החרדיות. מצד שני, למרות השתלבותה הגבוהה בשוק התעסוקה, 44% מהאוכלוסייה החרדית חיים מתחת לקו העוני. נחנקים תחת עול יוקר המחייה. ואם כבר עסקנו בנתונים, הנה עוד אחד, חשוב לענייננו: מקרב כ-1.28 מיליון נפש (כ"י) מבני ובנות הציבור החרדי, 82% דיווחו כי מצבם הנפשי טוב מאוד (בהשוואה ללא חרדים – 58% דיווחו שמצבם הנפשי טוב מאוד). ללמדך, שהמצב לא כל כך רע.
ואף על פי כן, יש כאלה שנמאס להם. זו כנראה נקודת המוצא של החתומים על הפרסום, בני הזוג יוסף וחוה לאופר, מביתר עלית, שכותרתו ממצה את כל המסר: "לגור בקפריסין". אם הוא אכן אמיתי, יש בו כדי לשדר שחלאס עם הפרוייקט היהודי הגדול ביותר של אלפיים השנים האחרונות, די לחזון שיבת ציון של נביאי האמת וצדק. יש כבר, בחסדי שמיים, מספיק יהודים בארץ ישראל. החזון הוגשם. אפשר כבר להתחיל לדלל. לארוז ולנדוד שוב. והמיקום המוצלח ביותר מבחינתם הוא, איך לא חשבנו על זה מראש, האי הכי שכן לארץ הקוידש, קפריסין: "יש לכם אירוע משפחתי בארץ? געגועים למשפחה? רוצים לקפוץ לכותל או לקבר צדיקים?" – מה הבעייה? "קפריסין קרובה לארץ!!! 45 דקות טיסה, במחיר מצויין ובתדירות גבוהה." כך נשמרת הזיקה לירושלים ולכל אתר אחר בארץ. קשה להאמין שמדובר ביוזמה רצינית. לא רק בגלל שהרעיון כולו נראה תעתוע שווא וּמַדוּחים. אלא גם מפני שאין לו שום תמיכה של שום אישיות רבנית, שבלעדיה אין תוחלת לשוּם פרוייקט של ממש במגזר החרדי; וגם מפני שלא נעשה בו שימוש במינוחים חרדיים אופיינים. איפה משהו כמו, לפחות, "בהתייעצות עם מרנן ורבנן שליט"א"? או "בברכת גדולי הדור שליט"א"? עיקר חסר מן הספר.
הזוג לאופר לא התפנה השבוע להרחיב על אודות היוזמה. הנייד שלהם כנראה קרס מחמת זרם המתעניינים ב"חיים רגועים, חיי תורה בנוף חלומי, קרוב לעיר גדולה בקפריסין," יחד עם כל כול היתרונות: "מחירי הדירות והקרקע במחירים מצויינים ובתשואה גבוהה ומתמדת. יוקר המחיה נמוך ב-30-40% מהארץ: באוכל, קניית ותחזוקת רכב, דלק וכו'. קפריסין היא בין חמש המדינות הבטוחות בעולם. תשלומי המס נמוכים בצורה משמעותית."
מה עוד צריכה משפחה חרדית כדי לראות עולמה בחייה?
האמירה שהיצלנו מפי הזג לאופר היא, שהפרסום הניב גל התעניינות חסר תקדים, בסביבות 2,000 פניות, ובהן לא רק חרדים, אלא גם "הרבה חילונים ודתיים לאומיים, וגם אנשים רבים מחו"ל." בראיונות שהספיקו להפיק לפני ה'בום' הגדול שנחת עליהם, הם הרחיבו מעט, וטענו שאין זו בגידה בארץ ישראל. לאופר: "גבולות הארץ המובטחת גדולים בהרבה ממפת ארץ ישראל שאנחנו מכירים. רש"י למסכת גיטין קובע, שהגבול של ארץ ישראל אינו משתרע רק מצפון לדרום, אלא פונה גם מערבה."
עד כמה שיישמע הטיעון הזה מוזר, יש לו ביסוס תלמודי איתן. במסכת גיטין (ח' ע"א) אומר רבי יהודה: "כל שכנגד ארץ ישראל [בים, ממערב] הרי הוא כארץ ישראל," ומבאר רש"י: "כל הים שכנגד אוויר של א"י, ואפילו עד לאוקיאנוס למערב שהוא בסוף העולם, הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר: 'ים הגדול וגבול'... דאף רוחב הים בכלל התחום [של א"י]."
ומדרש רבה לשיר השירים (ז' ד') מלמדנו: "אמר רבי יוחנן... עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק וגלויות באות ונינוחות תחתיה... כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה כך עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה וגלויות באות ונינוחות תחתיה, לאורך ולרוחב."
ועם כל זאת, קשה להאמין שמדובר ביוזמה רצינית ולא בתרגיל אקדמי של סטודנט לשיווק או לסוציולוגיה, או מהלך מתוחכם של מכון כלשהו. אבל אם בכל זאת יש משהו רציני ביוזמה זו, אפשר לראותה, ברוח של הפוך על הפוך על הפוך, כסוג של שלב נוסף במהלכי האתחלתא דגאולה, כפי שהבטיח הנביא ישעיהו: "יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ."
מנחם רהט
* * *
כבר עבר שבוע
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כבר עבר שבוע –
מאז סמי סאלים חאמד נער יפה תואר
אולץ לפוצץ עצמו ב"שווארמה ראש העיר"
בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
ולהרוג תשעה אנשים –
(אחרת שולחיו היו מחסלים אותו ואת בני משפחתו
ואילו הסגיר עצמו עם המטען היו חבריו האסירים
אונסים ושוחטים אותו בכלא כבוגד – )
כבר עבר שבוע –
והמשוררת הלאומית אגי משעול
(כהגדרתה בראיון עימה ב"מוסף הארץ")
טרם פירסמה שיר קינה על מות
סמי סאלים חאמד נער ענוג שאולץ –
(כפי שכתבה על המתאבדת בסופרמרקט בירושלים
שיר שקראה בכנס משוררים בינלאומי
ליד שער ברנדנבורג בברלין)
הייתכן?
שֶׁרק על מתפוצצות היא מְגָגְדֶרֵת שיר?
פורסם לראשונה בגיליון 135 של המכתב העיתי מיום 24 באפריל 2006
* * *
עדינה בר-אל
ד"ר שמואל עובדיה
חקלאי, שריונר ומתנדב
ד"ר שמואל עובדיה מהיישוב כרמי יוסף רכש את אהבתו לחקלאות בבית הספר "מקווה ישראל". הוא חוקר, מדריך ויזם בתחום הגנת הצומח בכרמים. עם זאת, הוא תמיד מצא זמן להתנדב, הן במסגרת הצבא והן באזרחות.
ילדון עם כינור וחניך בית ספר חקלאי
הוריו של שמוליק עובדיה נולדו בבולגריה. אימו היתה הספרית של המלכה ג'ובנה, ואביו היה איש עסקים שנסע ברחבי אירופה. בעיצומה של מלחמת העולם, בשנת 1941, הם עלו ארצה עם שני בניהם, לאחר שקיבלו סרטיפיקט מהמלך הבולגרי בוריס השלישי. בארץ נולד בשנת 1945 בן הזקונים שלהם, שמוליק.
המשפחה התגוררה בתל-אביב. האם רחל היתה ספרית גם כאן וקיבלה לקוחות בביתה. האב חיים היה שומר-בניין במשך שנים. שמוליק הילד למד לנגן בכינור במשך שש שנים, מגיל חמש עד אחת-עשרה. במשך ארבע שנים ניגן עם יצחק'לה, לימים הכנר המפורסם יצחק פרלמן.
שמוליק, שנולד להורים מבוגרים, התחנך שנתיים בקיבוץ גבת, שם למד בכיתות ז'-ח'. אחר כך שב הביתה והתקבל ללימודים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". כמו שאר חבריו למד חצי יום, ובצהריים יצא לעבודה לחצי יום.
"בית ספר 'מקווה ישראל' עיצב אותי." מעיד שמוליק. "שם התאהבתי בחקלאות. כבר אז כיוונתי את עצמי לתחום הגנת הצומח, בו אני עוסק עד היום. עבדתי בכרם ובירקות. שם הבנתי מהי אחריות." הוא ממשיך לציין את תרומת המוסד החינוכי הזה. "שם קיבלתי ממש ארגז כלים לחיים." עוד דבר שהוא קיבל ב"מקווה ישראל" – את הכינוי "כבש". וזה בזכות התלתלים הבהירים שעיטרו את ראשו. כינוי זה מלווה אותו עד היום, בעיקר במעגל חבריו בוגרי ב"מקווה ישראל", ששומרים על קשר הדוק עד היום.
"הוא תמיד שריונר"
שמוליק התגייס לצבא ושירת כטנקיסט בחיל השריון. "התחלתי כנהג טנק והתקדמתי בתפקידים," הוא מספר. "עברתי קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. השתחררתי מ"מ טנקים. במלחמת ששת הימים הייתי מ"מ טנקים ולחמתי בסיני, בגזרה המרכזית של אריק שרון. לאחר המלחמה השתחררתי מהצבא הסדיר."
לאחר השחרור מהצבא החל שמוליק ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות. יש לו תואר ראשון בהגנת הצומח. אחר כך למד לתואר שני והתמחה במחלות צמחים. לקראת סיום הלימודים, (1971), החל לעבוד במקביל בחברת כימיקלים בתחום חומרי הדברה לחקלאות.
במלחמת יום הכיפורים שימש שמוליק בתפקיד מ"פ טנקים במילואים. "נלחמנו בגיזרה המצרית. בניגוד לששת הימים, המלחמה הזו היתה קשה עם נפגעים. לאחר סיומה היינו מגויסים ונשארנו בסיני במשך עוד חצי שנה." בסיום המלחמה היה מצב חיל השריון בכי רע, כיוון שקציני שריון רבים נהרגו. "לכן התנדבתי לחזור לצבא הקבע." מספר שמוליק. "עזבתי את עבודתי וחזרתי לשרת בצבא הקבע במשך כשנה וחצי. לאחר שהשתחררתי (1976) מוניתי למג"ד טנקים במילואים, ולשמחתי התקבלתי למקום העבודה הקודם.
באותה תקופה בנה שמוליק את משפחתו. הוא התחתן שבוע לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1975 נולדה בתו מיכל, ובסוף שנת 1976 נולדה בתו נועה. הוא התגורר אז עם משפחתו ברחובות. בשנת 1990 הוא בנה את ביתו בכרמי יוסף, יישוב שהיה פרויקט מיוחד לחקלאי רחובות ונס-ציונה.
עצמאי בשטח
"בשנת 1994 עזבתי את מקום העבודה והתחלתי לעבוד כפקח עצמאי בתחום הגנת הצומח בכרמים. תוך כדי עבודתי חזרתי ללימודים במסגרת התואר השלישי (דוקטורט), וביצעתי מחקר אפידמיולוגי על מחלה חשובה בכרם (קימחון)."
שמוליק עוסק במיספר תחומים כעצמאי. עד לפני שנתיים היה אחראי ב'יקבי כרמל' (לשעבר 'כרמל מזרחי') על כל תחום הגנת הצומח בכרמים. הוא עם הצוות המסור שלו מבצעים ניטור מזיקים באזור השפלה. "אנחנו מבצעים גם ניסויי הדברה עבור חברות הכימיקלים לצורכי רישוי וצבירת ידע. וכן ניסויים בתוכניות מחקר שונות. המטרה הסופית," מציין שמוליק, "היא להפחית את השימוש בחומרי הדברה." בנוסף הוא יועץ לחברות סטארטאפ בנושאים שונים, כמו פיתוח תכשירים ביולוגים, שימוש במצלמות חכמות לשיפור הניטור ועוד.
בשנים האחרונות החל ביוזמה חדשה. מספר שמוליק: "לפני חמש שנים נחשפתי בספרות למכונה, אשר מזרימה אוויר חם לשיפור חניטה בגפנים. הדבר מתאים לקליפורניה, שם האביב בעת הפריחה קר וגשום, החניטה נפגעת וטיפולי החום עוזרים לשיפור החניטה. אני ראיתי אפשרות לנצל טכנולוגיה זו דווקא בתחום הגנת הצומח בכרמי יין." הוא קנה מכונה כזו בשיתוף עם "יקבי כרמל". "התחלנו לבצע במשך שנתיים ניסויי היתכנות ויעילות של מפוח חום להדברת מיספר פגעים (מחלות ומזיקים) בכרם, והתוצאות היו מאוד מבטיחות. מאוחר יותר התוצאות הראו כי בעזרת שימוש נכון במפוח, ניתן לקבל הדברה יעילה של הפגעים ולהפחית את מיספר הריסוסים בחומרי הדברה בלמעלה מ-50%, ללא כל נזק לגפנים." לשמוליק יש היום שתי מכונות כאלו לכרם, והוא מתעתד להפעיל אותן בשנה הקרובה באופן מסחרי בשני אזורים – מכונה אחת בשפלה ואחת בצפון.
מאחר שהטכנולוגיה של האוויר החם נמצאה בעלת פוטנציאל חשוב, הוא יזם תחום נוסף: "יעילות מפוח החום בכרם העלתה את האפשרות לבדוק את התאמת הטכנולוגיה הזו גם לירקות, שם המחסור בחומרי הדברה יעילים בגידולים מסוימים ממש קריטי. השנה בניתי (במפעל מסגרוּת ובעזרת חברת גז) מפוח חום לירקות בשטח הפתוח, המסוגל להזרים אוויר חם מאוד (200 מעלות), ועכשיו מתחילים לבדוק את הבטיחות והיעילות בגידול ירקות שונים. אין לי ספק," מוסיף שמוליק, "כי לטכנולוגיה החדשה של האוויר החם יהיה מקום חשוב כאמצעי נוסף בהדברת פגעים בגידולים שונים, בגלל יתרונותיה הרבים בהדברה משולבת ובכל ההיבטים הבריאותיים והסביבתיים ללא פגיעה בגידולים רבים."
מתנדב מצטיין ל"עלם"
בשנת 1992 השתחרר שמוליק ממילואים כסמח"ט טנקים. "חיפשתי תחום לפעול בו, והגעתי לעבודה עם נוער בקהילת עולי אתיופיה. בשכונת קריית משה ברחובות, זאת במסגרת עמותת 'עלם'. הנערים היו בני 12 עד 14. המפגשים היו אחת לשבוע. בתחילה זה היה עבורי מסע אל הבלתי נודע, כי לא עבדתי עם נוער קודם לכן," אומר שמוליק, "אבל בהמשך עשיתי איתם כמה פרויקטים חשובים. ראשית הכשרנו שטח ריק ומוזנח מאחורי מועדון הנוער, ששימש עבריינים, והקמנו בשטח זה גינה קהילתית, הוספנו חממה קטנה, פינה לגידול ירקות, ריהוט גינה ונוצר מקום מתאים לפעילויות בחוץ." בתכנון הגינה ובהקמתה נעזר שמוליק בעיריית רחובות ובחברים רבים שתרמו מכספם ומכישרונם בהקמת גינה זו. שמוליק מציין את המטרות שעמדו לנגד עיניו, כמובן תוך תיאום ציפיות עם החניכים: "הכוונה לקיים בגינה פעילות מקצועית וחברתית במהלך השנה; לתחזק אותה על ידי בני הנוער (ומתנדבים); לקיים סביבת פעילות מקצועית הכוללת גידול ירקות בחוץ ובחממה, ולמידת הנושא על ידי סיור במשתלות." ועוד הוא מוסיף: "פעילות הנערים בגינה מביאה לידי ביטוי ערכים כמו: עבודה, התמדה, אחריות, מקצועיות, עבודה בצוות ועוד."
שמוליק קבע עם החניכים משימות בר-המצווה, שכללו תרומה לחברה, לקהילה, הכרת הארץ ומורשתה וכן פעילויות מהנות.
"התרומה לחברה," אומר שמוליק, "היא באמצעות התנדבות של הנערים לגופים או מוסדות שונים. כך יתאפשר להם לפעול ולהרגיש טוב מעצם העשייה והתרומה שלהם. גם כאן הם ירכשו ערכים כגון: התנדבות, התחשבות, סבלנו וסובלנות. זה התבטא באופן מעשי ב'אימוץ' מחלקת הילדים בבית החולים 'קפלן'." הנערים ביקרו את הילדים החולים, שיחקו איתם ושימחו אותם בחגים. בחנוכה קישטו את המחלקה בסממני החג והביאו לילדים מתנות. בחג הפורים הם קישטו את המחלקה בליצנים ועוד קישוטים מעשי ידיהם, הגיעו מחופשים והביאו לחולים משלוחי מנות."
הנערים בהדרכתו של שמוליק תרמו גם לקהילה שלהם. הם שיפצו חדרי מדרגות בשכונה בה הם מתגוררים, שכונת קריית משה.
כאמור, אחת המשימות היתה לערוך היכרות עם הארץ ומורשתה. במסגרת זו נערכו שיחות וסיורים שונים בשפלה, ביניהם באתר לטרון, וכן ביקור ב"דיאלוג באפלה" בחולון.
שמוליק השכיל, בצד החינוך לנתינה, גם להעניק לנוער קבלה מאחרים והנאה. וכך הם בילו במקומות כגון בבאולינג, טיולים ביער, וכן בערב הווי "על האש" ועוד.
פעילותו של שמוליק בשכונת קריית משה עם נערים יוצאי העדה האתיופית זכתה להערכה רבה גם באופן רשמי. בשנת 2009, הוא קיבל אות עמותת עלם למתנדב מצטיין ובשנת ה-70 למדינה, ביום העצמאות, הוא קיבל תעודת הוקרה והתכבד בהדלקת משואה ברחובות. שמוליק עדיין פעיל בקריית משה באופן חלקי.
חיי חברה, לימודים ותחביבים
קשה להבין כיצד שמוליק מוצא זמן לעיסוקים נוספים בנוסף לעבודתו המקצועית בחקלאות ולהתנדבויות שלו; אבל, עובדה. מזה 30 שנה הוא מתמיד ללמוד ב"מכון אבשלום", מכון לידיעת הארץ. מלבד ידיעת הארץ לומדים שם גם אמנות, היסטוריה, פילוסופיה, וכן מטיילים רבות בארץ. מובן שנוצר קשר חברי בין הלומדים יחד במשך כל כך הרבה שנים.
לשמוליק יש עוד מעגלי חברים. ראשית, חבריו למחזור מ"ג מ"מקווה ישראל", הם ובנות זוגן חברים בלב ובנפש עד יום. זוהי חבורה מגובשת מאוד. הם נפגשים בשמחות כגון חתונות, בריתות ובר-מצווה. (היום של הנכדים). ובמקרים של צער וכאב, עוזרים זה לזה להתגבר. שמוליק הנהיג מסורת של מפגש המקוואים בחג הסוכות. רוב הפעמים זה היה בסוכה שבנה אצלו בכרמי יוסף. והאירוע כלל גם קריאה ב"הגדה של סוכות" ששמוליק הכין.
מעגלי חברים נוספים של שמוליק הם חבריו מהצבא, מהפקולטה לחקלאות, מהיישוב, מגבת ועוד. במסגרתם נפגשים הרבה, יוצאים לסיורים ולטיולים. בת זוגו של שמוליק מזה 35 שנים היא דידי מרום, אדריכלית במקצועה. יחד הם מבלים עם בני המשפחות שלהם, עם החברים בארץ, וגם נוסעים לעיתים די קרובות לטיולים בחו"ל.
בנותיו של שמוליק מתגוררות יחסית קרוב אליו – נועה ומשפחתה בגדרה ומיכל במזכרת בתיה. "אנרגיות רבות אני משקיע היום בחמשת נכדיי." אומר שמוליק והנאה ניכרת על פניו. "הנכדים הם יואב בן 17, נואי בת 16, עידו בן 14.5, מעיין בן 14, ניתאי בן 10.5. אנחנו מטיילים הרבה ויואב הבכור עובד איתי בכרמים בזמן החופשות שלו מבית הספר. איזה כיף."
ולסיום, עיסוק נוסף של שמוליק: הוא ושני חברים מייצרים יין ביקב הקטן שהקים בביתו. אז נרים כוסית ונברך את שמוליק בבריאות טובה ובמשך חיים מלאי עניין ומשמעות.
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1262, 15.12.2022.
מכונה לירקות פרי פיתוחו של שמוליק
פינה בגינה הקהילתית
שמוליק עובדיה
שמוליק שריונר במלחמת יום הכיפורים
* * *
עִם עַצְמוֹ
בַּחֲלוֹמוֹ
שׁוֹעֵט אֱלֵי אֶל תְּכֵלֶת
אֶל רֵיחוֹת אֳרָנִים שֶׁל קַיִץ
אֶל יָם
אֶל שַׁחַף מַמְרִיא.
אֶל אֹשֶׁר נָהִיר.
עָסוּק אָדָם עִם
עַצְמוֹ
עִם גּוּפוֹ
עִם כֹּבֶד נְשִׁימָתוֹ,
בְּדִידוּת יָמָיו.
תַּכְלִית חַיָּיו.
פֶּתַע,
נֵעוֹרָה דֶּלֶת
אִשָּׁה בְּקוֹל בָּהִיר
בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת שְׁטוּפוֹת
אוֹר
מִבְּעִירָהּ אֶת הַלֵּב.
וּבְחֶדְרוֹ
אוֹתָהּ חֲשֵׁכָה עֲכוּרָה
שִׁמְשׁוֹת הַחַלּוֹן
מְצַלְצְלוֹת
בִּיבָבָה מְרִירָה.
* * *
נעמן כהן
על אשכול והפסוק "לא תחסום שור בדישו."
את הביטוי המאוד לא מוצלח "לא תחסום שור בדישו" השמיע לוי אשכול כלפי מבקר הסוכנות שמורק בעקבות גילויו של האחרון כי אשכול השתמש בחומרי בנייה של הסוכנות לבנייה בביתו הפרטי ברחוב כ"ט בנובמבר בירושלים.
שמואל אייל
לנעמן כהן,
מה דעתך?
יש לי הרגשה שהדברים לא נכונים.
אהוד
אהוד שלום.
אני שולח לך מקורות מיספר על האימרה של אשכול "לא תחסום שור בדישו." בשום מקום לא מוזכר שהוא אישית גנב חומרי בנייה לביתו הפרטי. לא מצאתי תיאור מדויק מה נגנב.
נעמן
בשנת 1951 פורסם דו"ח פנימי חריף שמתח ביקורת על שחיתויות שהתגלו בסוכנות היהודית. מעט מאוחר יותר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של ישראל דאז, ביקש למנות את לוי אשכול לשר החקלאות והפיתוח.
עורך עיתון מעריב באותה תקופה, עזריאל קרליבך, יצא כנגד המינוי בטענה כי אשכול, אז גזבר הסוכנות, התיר חריגות מהמינהל התקין. תגובתו של אשכול היתה "לא תחסום שור בדישו," והוא נימק זאת בכך שבפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועליהם לקחת עימם פרי הביתה. דבריו של אשכול, שלכאורה הכשירו מעשי שחיתות, זכו לביקורת נוקבת.
ויקיפדיה
מתוך צבי צמרת, "לוי אשכול המנהיג שאהב קפיטליסטים והוביל לניצחון", "מידה" 27.2.15
היה היה איש ושמו ד"ר אמיל שמורק. הוא היה המבקר הפנימי של הסוכנות היהודית ובשנת 1951 פירסם דו"ח חמור מאוד על התנהגות כמה מפקידיה. כל כך קשים היו ממצאיו שחיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, הורה למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלי התפקידים שלהם ייחס שמורק מעשי שחיתות. עד שקם לוי אשכול, גזבר הסוכנות באותה תקופה, ופסק: "לא תחסום שור בדישו." רצה לומר, אין מונעים ממשרתי ציבור לעשות קצת לביתם אגב מלאכתם הקדושה. בתוקף הקביעה הזאת התפתחה אווירה ציבורית עוינת לשמורק, הוא נאלץ להתפטר וההליכים הפליליים נגד החשודים – בוטלו.
במקור, הצו "לא תחסום שור בדישו" מופיע בספר דברים והגיונו ההלכתי והמוסרי הוא – אל תמנע מבעלי חיים המשרתים אותך ללקט גם לעצמם מפירות מלאכתם. לוי אשכול החיל את הכלל הנאור הזה על החצר האחורית של החיים הציבוריים והכשיר בכך התנהגות מושחתת. אמירתו נחקקה לדיראון בדברי ימיו של המינהל הציבורי הישראלי והיא נחשבת עד היום לסמן פסול וראוי להוקעה.
אשכול עצמו לא נמנה עם עובדי הסוכנות שנגדם יצא שמורק בביקורתו, אך הוא היה הממונה עליהם. מטבע הלשון שבו בחר להתגונן מפני הביקורת שיקף את התפישה שרווחה באותם ימים בהנהגת המדינה, שהיתה כולה בידי תנועת העבודה: אלוהים לשלטון בחרנו ואנחנו יודעים מה ראוי ומה בלתי ראוי לעשות; כולנו חברים באגודה של כלי קודש המוסרים את נפשם למען העם, ואם, פה ושם, מישהו מושך לעצמו טובת הנאה על חשבון הכלל, מעשהו בטל בשישים לעומת המשימה הלאומית המוטלת על כולנו. בכל מקרה, אין להחמיר עם הפקיד שמעד אלא להשאיר לנו, המנהיגים, להחליט כיצד להחזירו למסלול, ובעיקר – לא להסיח את הדעת מהעיקר: קידום ענייניו של הציבור.
56 שנה לאחר מכן, מנסה ההנהגה הנוכחית של המדינה להשיב לחיים פעילים את העיקרון "לא תחסום שור בדישו." היא יוצאת נגד חטטנותו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, נגד הוראותיו הנוקשות של החשב הכללי ירון זליכה, נגד התערבויותיו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, נגד החקירות שמנהלת נגדה המשטרה ונגד הלחץ הציבורי שאילץ אותה לכונן את ועדות זיילר ווינוגרד.
עוזי בנזימן, "לחסום שור בדישו", הארץ, 24.2.07 –
https://www.haaretz.co.il/opinions/2007-02-24/ty-article/0000017f-e918-da9b-a1ff-ed7f16f40000
"העולם הזה" –
https://olam.eu-central-1.linodeobjects.com/pages/764/f-6.png
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
פרק ג
שנים אחדות לאחר הקמת יוספיה סיים דודי הרווק אלכסנדר את עבודתו כנהגו של ג'ייקוב מאיירסון, ונעשה נהג בצבא הבריטי. יום אחד, במלחמת העולם השנייה – זה קורה כשאנחנו גרים עדיין במושבה חובבי-ציון, ומאיירסון טרם קרא לאבא לבוא ולנהל את האחוזה – מזמין דודי אלכסנדר לביתנו, לסעודת ליל שבת, שתי אחיות רחמניות צבאיות מהודו.
השתיים לובשות שכמיות אפורות-כחולות, פניהן כהות מעט, כצבע הצל של שכמיותיהן באור החלש של נורת החשמל האחת, שמפיצה נוגה צהבהב-מלחמתי. הן חובשות שביסים של אחיות צבאיות, שמצחיותיהם נראים ככתרים לבנים על מצחיהן, ומאחור קשה להבחין אם זה שערן השחור או יתרת השביס הכהה המכסה עליו.
סבא יושב בראש השולחן בקפלוש שחור, שדומה אף הוא לכתר. הוא מקדש על היין ומברך על המזון. שתי האחיות מהנהנות אחריו, יחד איתנו, כאשר אנו עונים אמן, שותות מן היין המתוק וטועמות את ה"מוציא", פיסת חלה זהבהבה שסבי קורע, טובל במלח ומחלק לכל אחד מן היושבים סביב. כבר אין קמח לבן בארץ-ישראל, רק במחנות הצבא הבריטי. אבל אצלנו במסדרון נשמר שק קמח שאבא קנה ביום הראשון למלחמה, ואמא אופה ממנו שתי חלות קטנות כל שבת, כל שנות המלחמה, ומורחת עליהן חלמון ביצה בנוצת תרנגולת, להשחימן.
בימי המלחמה עובד גם אבא בצבא הבריטי. בקמפ ראס-אל-עין, בשדות ליד הירקון, הוא משמש משגיח על גידול שעורה בשביל סוסי הצבא. יום אחד לוקח אותי אבא עימו ואני מבלה באוהל הצבאי שבו גר מייג'ור נורדי הבורי, בעל חווה גדולה בדרום-אפריקה. מייג'ור נורדי הענק מכבד אותי בפרוסת לחם לבן, טרי, שכמוהו טרם ראיתי כי כאשר פרצה המלחמה הייתי בן שלוש וחצי. על הלחם פרושות חתיכות שומן אחדות שריחן לא רע, אבל אני בטוח שהן עשויות מחזיר, שאסור לנו היהודים לאכול.
אני מודה בעברית למייג'ור נורדי – אני נמוך מחגורת מכנסי-החאקי הקצרים שהוא לובש – ואני יוצא החוצה, עובר על פני כיור ברזנט מורכב על חצובה, שעליו תלויים כלי-רחצה המדיפים את ריח הגילוח של המייג'ור הענק. מחוץ לאוהל אני זורק בחשאי את חתיכות השומן על אדמת השדה החמה והמבוקעת של ראס-אל-עין, ונוגס בתיאבון בפרוסה הלבנה, הספוגית והרכה, שריח השומן נותר בה עדיין, והיא נמסה בפה. "יסלח לי אלוהים," אני אומר לעצמי, "הוא בטח לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות היחידה שיש לילד יהודי בארץ-ישראל לאכול לחם לבן ממש."
*
חיים הורביץ יושב ליד שולחן המטבח וכותב בעיפרון-קופי סגול, במחברת ישנה של גיורא, רשימה לעלון השומרים של ארץ-ישראל. מדי פעם הוא מפסיק, כדי לחדד את העיפרון באולר, ומלחלח את החוד בקצה לשונו כדי להבליט את הכתוב.
"שומר ותיק בארץ כבר מכיר את השכנים, את הגנבים והסביבה. הוא יודע מה המקומות והזמנים המועדים לפורענות. הוא הצליח להשליט שקט וביטחון ביישוב שלו. אבל אתם יודעים, דווקא אז יורדת לפעמים היכולת שלו בקליעה למטרה, במציאת עקבות, בכושר גופני, כי הוא הפסיק להתאמן ויכול לשכוח. איך ישמור השומר על הכושר שלו? אני מציע שיעסוק בציד."
על השולחן פרושה שעוונית לבנה, שרוטה, דביקה קצת, מדיפה ריח שיירים של ארוחות. עליה מחברות של גיורא, צלחת ובה שאריות של גבינה לבנה, שמן זית, זעתר, בצל, לחם כהה, ספל קפה, מלחייה, מאפרה ואקדח חצי-בראונינג שחור. בחדר הסמוך, ליד המזנון, שוכבת סבינה על הספה-הנפתחת הזוגית ונוחרת. גיורא ישן בחדר האחרון.
"אנחנו שומרים בשדות ובפרדסים. הרובה והכדורים הם חלק בלתי-נפרד מהציוד, וההוצאות עליהם הן כמעט שום דבר, בהשוואה להכנסה שיש מהבשר ומהעורות שהציד מביא לצייד. אבל הכי חשוב שזה עוזר לשומר להיות תמיד על הגובה בשמירה."
*
בקומה השנייה בבניין הדרומי-מזרחי, בחומת הטירה הצהובה של אחוזת יוספיה, נמצא מעון האצילים של משפחת מאיירסון. שולחן חום-אדמדם, עשוי עץ מהגוני ממורק, משליט נוכחותו הכבדה על אולם-האורחים המואר. סביב לו יושבים בחגיגיות מייג'ור וגברת קמפבל, דוקטור וולף, סרג'נט מורטון, הזוג בן-עמי, לורט מאיירסון ואביה ג'ייקוב.
אשתו הממושקפת של מאיירסון, ליזה כבדת-הרגליים, שעורה הבהיר מנומר נמשים, מסירה בזהירות את המכסה מקדרת חרסינה גבוהה שבתוכה מהביל צלי מושחם. צלי מבשר ארנבת שאתמול צד למענה השומר חיים הורביץ, שגם פשט את העור, ניקה את הבשר מחלקים פסולים למאכל, וביתר אותו לנתחים. קערית ריבת תות-שדה אדומה, תוצרת-בית, עוברת מסועד אל סועד, וכל אחד מתבקש להוריד ממנה מעט לצלחתו ולהניח ליד הצלי. לתוספת מוגשת אפונה ירוקה, מאודה קלות.
"בתקופה זו אנו חוגגים עשרים שנה ליוספיה. החלטתי לא להרבות בדיבורים. תות-השדה מיבול האביב, והאפונה – שניהם מגן-הירק. גם בשר הצלי מאחוזתנו, וכמובן כל תוצרת החלב." מציין אדון מאיירסון בגאווה.
המסובים מרימים כוסית ומברכים. אשת המייג'ור טועמת מהתבשיל ומשבחת אותו, אחריה עושים כמותה גם האורחים שאינם רגילים בצירוף האנגלי של ריבה וצלי.
משתררת שתיקה של מבוכה.
"התחילו לרקוד אצלנו ברחובות כאשר הלייבור עלה לשלטון." דוקטור וולף, שאינו חושש לדבר לפני שום אדם, חש צורך לפתוח בשיחת-חולין. "היינו בטוחים שמפלגת הפועלים הבריטית תתמוך בנו, כפי שהבטיחו קודם. הלא כמעט כל ההנהגה של הסוכנות היא לייבור עברי. הקיבוצים, המושבים, כולם סוציאליסטים. מי היה מאמין ששר-החוץ ארנסט בווין, מנהיג שצמח מלמטה, מהאיגוד המקצועי, יעשה לנו צרות שכאלה."
"אנחנו סיוויל סרוויס, רק ממלאים פקודות." מסביר מייג'ור קמפבל, בעל שיער בגון שנהב עתיק. על פי הקשב מורגש שהוא הבכיר בשולחן. "אם הממשלה שלנו לייבור, זה עוד לא אומר שעלינו להיות תבוסתנים ולעזור בפירוק האימפריה. מה, האם אנחנו הפסדנו במלחמה? גם בימי ממשלת הלייבור בשלושים ואחת, משרד המושבות הבריטי דיכא בתקיפות, לא פחות מכל ממשלה קודמת, את המהומות שפרצו בקפריסין, בסתיו. סיר רונלד סטורס המפורסם, שהיה קודם מושל ירושלים, שימש אז כמושל האי. המורדים היוונים שרפו את ארמון הממשלה, שבו היה אוסף הספרים הישנים והעתיקות של סטורס. ולפני עשר שנים, בימי המרד הערבי, האם לא שרפנו כאן כפרים ערביים? האם לא הרגנו עשרות לוחמים שלהם? – רק כדי להשיב את הסדר והביטחון לארץ-ישראל?"
"אבל היום השלטון האנגלי תומך רק בערבים," מעיזה לורט לקטוע את דברי האורח הנכבד.
"מיס מאיירסון, הרשי לי להסביר לך, נידמה לי שאינכם מבינים בכלל את מצבנו כממשלה שתפקידה לשלוט בארץ! כשהייתי קצין צעיר, סיפר לי פעם סטורס כי לפני שנים הוזמן לארוחת-בוקר, ביחידות, בדאונינג סטריט עשר, עם לויד-ג'ורג'. ראש-הממשלה בירך אותו לשלום בפנים חמוצים, ואמר לו שגם מנהיגים יהודים וגם מנהיגים ערבים מתלוננים עליו. סטורס ענה לו כי דבר כזה אפשרי מאוד, ולרגע קט דימה, על יסוד הנימה של הדברים, כי לויד-ג'ורג' עומד לדרוש ממנו להתפטר. אבל לאחר שהתיישבו לאכול, אמר לו ראש הממשלה: 'שמע סטורס, אני מזהיר אותך, אם צד אחד יפסיק להתאונן עליך – תפוטר מיד!' –
"ולדעתי, מיס מאיירסון, יש בעיקרון הזה כדי להנחות את הפקידים הגבוהים והנמוכים, ואת קציני הצבא של ממשלת הוד מלכותו בארץ-ישראל, גם בשנים הבאות. הנה, למרות הפיצוץ המזעזע בקינג דיוויד, והמאסרים שעשינו אחר-כך בין מנהיגיכם, אני נמצא כאן הערב כמעט בלי ליווי, חוץ מאשתי, כדי לברך את ידידי הוותיק מאיירסון למלאת עשרים שנה לאחוזתו היפה, כאן, בארץ התנ"ך, שהיא מולדת רוחנית לבני-אדם רבים ושונים כל-כך!"
משתררת שתיקה. איש מהמסובים אינו חולק על דברי המייג'ור, אם מחמת הנימוס ואם משום שהם עסוקים באכילה.
"אולי זו בכל זאת קלות-דעת לצאת בימים כאלה בלי ליווי?" מהרהר בן-עמי בקול רם, אך אשתו מקישה מיד ברכה בברכו, והוא משתתק.
*
"מה שיש לצוד בארץ, באמת זה מעט." ממשיך חיים הורביץ לחרוט במאמץ במחברת, ומצחו כבר מעלה אגלי-זיעה. "כל השנה יש ארנבות-בר. ברווזים ויוני-בר, רק בעונה. בעונת הענבים, הארנבות בכרם, בסתיו – בשדות-הבור, בחורף – בפרדסים, ובעונת הירקות – בגן-הירק. השעות הנוחות לציד הן שעות הבוקר המוקדמות או בערב. אז יוצאות הארנבות לחפש אוכל. אחרי הגשם יש על האדמה עקבות ברורים, שעל פיהם אפשר למצוא את הארנבת. גם בקיץ אפשר למצוא עקבות בין שורות ההשקאה."
מדי פעם הוא מפסיק ומאזין לקיר. מעבר לו נמצא המטבח של אווה יואל מלוכסנת-העיניים. דממה. כבר קרה פעמיים שהקישה על הקיר, כאילו במקרה – לאות מוסכם. ומאוחר יותר, כאשר שמעה אותו טוען ופורק את האקדח, סימן שהוא יוצא לשמירה – יצאה והם נפגשו בחשכה במחסן המשותף, בחצר. מעבר לנשיקות אחדות לא הרשתה לו להרחיק לכת, בינתיים. הכלב מיילל בחוץ ושורט בכפותיו הקדמיות בדלת, כמבקש להיכנס.
"לארנבת יש הסוואה מצויינת כי צבע הפרווה שלה בדיוק כמו צבע האדמה. כאשר הצייד מתקרב אליה, היא מצמידה את הראש לאדמה, ומפשילה את האוזניים שלה לאחור. אתם יודעים, עין לא-מנוסה לא תצליח בכלל להבחין בה. לעומת היתרון הזה שיש לה, הארנבת היא חיה חלשה, ורסיס אחד מספיק להרוג אותה, וזה בהשוואה לתן, שלפעמים גם הכדור השלישי לא ממית אותו, באמת."
*
מחוץ לאולם-האורחים המואר משתרע גוש הפרדסים החשוך של יוספיה, מוקף שדרות ברושים המזדקרים בתוך האפלה ומגינים על העצים מפני הרוחות. מדי פעם נשמעת געייה. הרפת נמצאת בקומה התחתונה של הבניין הצפוני-מזרחי, לצד השער שבו יורדים לפרדס. תן מיילל במרחקים. צפרדעים מקרקרות מכיוון בריכת האיסוף של זבל הפרות, ליד הרפת, מחוץ לחומת האחוזה.
"כמו שאמרתי, יוספיה היא משק בריטי," שובר לבסוף אדון ג'ייקוב, המארח, את השתיקה. "וכך יישאר. אני מכבד כל ממשלה, של הטורים או של הלייבור. אבל ייתכן שאם צ'רצ'יל והטורים היו נשארים בשלטון, היתה יותר הבנה ליישוב העברי, וגם לא היתה נוצרת המתיחות הקשה הזו סביב המשפט של בן-יזרעאל."
"אתה תמים, אבא. מי נתן לאמיר עבדאללה את עבר-הירדן, האם לא צ'רצ'יל?!" מעירה לורט.
"גם כאשר אנחנו יושבים כאן ומדברים, הבחורים שלכם מתאמנים, אם לא ביוספיה אז בוודאי במקום אחר, בזה – אני בטוח," מתערב סרג'נט מורטון, המרגיש כי מייג'ור קמפבל שומר על ריחוק ואינו לוקח חלק בהמשך השיחה. השפה של הסרג'נט נשמעת פשוטה לעומת זו של המייג'ור. "ואלה ששייכים לארגון חושבים רק איך להרוג עוד חייל בריטי, עוד ערבי, איך לשדוד עוד בנק או סתם לסחוט עשיר יהודי שלא מוכן לתרום להם! ושלא לדבר, רבותיי, על מה שעלול לקרות כאן בעקבות ביצוע גזר-הדין של בן-יזרעאל."
"יהיה רע אם הטרוריסטים יקבעו את גורל היישוב. הארץ צריכה לעבור מהמנדט למעמד של דומיניון בחבר העמים הבריטי," דבק אדון מאיירסון בעמדתו. "אסור לנתק את הקשרים עם האימפריה הבריטית ועם גוש הסטרלינג. אבל תהיה לנו גם עצמאות. וכמו שאנחנו מייצרים סכיני-גילוח מפלדה, אוקבה, יום אחד נייצר אפילו אוטו עברי. ומוטורצייקלים. ופריג'ידרים. ורדיו. ושעונים. כל דבר כאן יהיה תוצרת הארץ."
"אם תקום מדינה עברית, והערבים יברחו," אומר בן-עמי, "החקלאות של ארץ-ישראל לא תוכל להמשיך להתקיים, העבודה העברית תהיה כל כך יקרה שאפילו אם ימצאו זהב בחולות הנגב, עבודת הכרייה תעלה יותר מערך הזהב עצמו!"
"נו, נו," אומר אדון ג'ייקוב, "לא צריך להגזים. בן-עמי תמיד רואה שחורות. באים פליטים יהודים מאירופה והם יעבדו."
"ואנחנו נמשיך לשחק שח בשבתות? זה לא ילך. יהודים לא אוהבים לעבוד. בקרוב הכל ישתנה." מזהיר בן-עמי.
*
ב"מדאפה", חדר-האורחים הגדול שליד המסגד באום-אל-זעתר, יושבים כמה עשרות גברים על שרפרפים נמוכים, קלועים מקש, לאור מנורת לוקס מזמזמת המפיצה אור לבן. מסביבם מצטופפים נערים מהשבאב ובהם תופיק ונואר, וגם ילדים, שמגרשים אותם מדי פעם אך הם חוזרים בעקשנות. הקהל לבוש בתערובת של בגדים ערביים ואירופיים, ז'קטים בלויים, מכנסי-בד רחבים בצבע עכור-בהיר, סנדלי גומי עשויים מצמיגים. על ראשים אחדים טאקיות, כיפות. מבחוץ עולים קולות: נביחות כלבים ממזבלת הכפר ויללות תנים מהפרדסים.
בראש המדברים השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"
אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה מלווים את דבריו. האוויר דחוס בעשן ורחש עולה גם ממגלגלי הסיגריות, הצרים אותן באצבעותיהן. הנואם לוגם מספלון הקפה שמגיש לו איברהים, מנהיג השאבאב של הכפר, וממשיך:
"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" הוא מסיים דבריו במחיאת כף אל כף.
"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שואל איברהים בהתלהבות.
"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."
"גם הנשים?" שואל מישהו.
"כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא מסיים: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול! לא תהיה קיימת עוד אום-אל-זעתר!"
*
הבניין הדרומי-מערבי בחומת יוספיה הצהובה גם הוא בן קומתיים. בקומה התחתונה – אורווה, ויציאה לחצר-פרים מגודרת בצינורות-ברזל עבים, הנמצאת מחוץ לחומה. בקומה השנייה, מתחת לגג הרעפים, האסם. חבילות חציר וקש, שקי שעורה, שיבולת-שועל וסובין, גושי מלח, אוכפים, רצועות-רתמה וחגורות חיזוק עשויים עור, רסנים, קלשונים, שוטים קלועים, פנסי-נפט, מרצעים, מחטי-שקים ועוד אבזרי רכיבה וריתמה שאוחסנו לשעת הצורך או לשם תיקון. מתחת לקורות ולגג-הרעפים אין תקרה, וחלל האסם נראה גדול מאוד. על ראש הגג, לאורכו, חבוש ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג.
חושך. אסור להדליק אש, כל ניצוץ או גפרור לא כבוי עלול להצית את כל הקומה. במדרגות-ברזל חיצוניות, צעדים אחדים מהכניסה המערבית לאחוזה, עולים בחורים בזה אחר זה אל תוך האסם, מסתייעים בשני פנסי-כיס קטנים, שמחפים עליהם בכף היד. המ"מ רפי מפזר אותם לאורך הקיר, והם משתרעים על מצע החציר הטרי.
הנוטר, שפילר הרזה, שליווה את הבחורים לכאן אחרי שהחזירו את הרובים לחדר-הנשק שמעבר לכביש, מחלק מצעי לילה – שקי-תבואה ריקים, מקופלים, שיונחו על החציר. הוא בוחר שק חום-צהבהב אחד, דק במיוחד, ולוקח אותו עימו.
לפני השינה, תרגול נוסף. רפי פורש שק על החציר, מניח עליו אקדח שחור, מפרק ומרכיב אותו במהירות לאור הפנס, אחר-כך חוזר על הפעולה בחושך, מאיר רגע, האקדח מפורק, מכבה, מאיר, האקדח שוב מורכב.
בשקט, על ארבע, מתקרב כל אחד מהבחורים ומתרגל בחשכה. נשמעות נקישות מתכת קלות של דריכה, פירוק והרכבה. קליק... קליק... קליק...
*
"שלא תהיינה לכם אשליות, מוריי, סרג'נט מורטון – היהודים יזכו בסוף במדינה משלהם." פונה גברת קמפבל לבעלה ולסרג'נט, ומעבירה יד ענוגה בשערה הערמוני, המסודר ככעך על ראשה מאחור. אפה הקטן סולד, מרטיט בהתרגשות פנימית אצורה, על אף השקט והאיפוק שבכל הליכותיה. "צריך רק לראות את הייאוש של הפליטים שבאים ממחנות העקורים, אין להם מקום אחר בעולם – "
ופתאום היא משמיעה צעקת-כאב חדה ותופסת את הלחי בידה הלבנה –
"אייי!!!"
"מה קרה?" נזעקים אליה בעלה ודוקטור וולף, היושבים מימינה ומשמאלה.
מסמיקה מבושה היא מוציאה מפיה את חתיכת בשר הצלי שהחלה ללעוס, ועוטפת במפית. בתוכה מתנוצץ כדורון עופרת זעיר, שרובה-הציד של חיים הורביץ נעץ בארנבת.
"אני מקווה שלא שברת שן, יקירתי!" אומר המייג'ור.
"אנחנו מאוד מתנצלים," אומרת ליזה.
ההד של צעקת הכאב נותר עדיין באוויר. הכל מביטים באשת המייג'ור.
"לא נורא. לא קרה כלום." מחייכת הגברת הבריטית במבוכה.
"אולי זה היה נסיון התנקשות!" מתלוצץ דוקטור וולף לאחר שהוא מציץ, לבקשת בעלה, לתוך פיה הפעור. "דווקא אחרי שתמכת בנו, ואולי בגלל זה! אל תדאגי. הכול בסדר."
פיה של גברת קמפבל כבר סגור, ובכל זאת ממשיכים לשמוע צריחות-כאב חנוקות של אשה, כניראה מלמטה, מבחוץ. הצווחות מלווות בקול מתכתי חלש: קליק... קליק... כאילו מישהו משקשק בשיניו בבניין האורווה שממול, בקצה החצר. שומעים גם צפירת קטר עמומה מרחוק.
"אם וטרינר אומר לך שהשיניים שלך בסדר – סימן שתאריכי ימים!" מעודד המייג'ור את אשתו ומוסיף: "ששש... מה אני שומע? יש אצלך כאן באחוזה רוחות-רפאים, אדון מאיירסון?"
רגע שקט. הכל מאזינים. קליק... קליק...
לורט השמנמנה מניחה תקליט על הגרמופון החשמלי, המורכב בראש תיבת העץ הגבוהה של הרדיו. נשמעים צלילי טנגו.
"זאת רק רוח מזרחית, היא מביאה איתה את שקשוק קרונות הרכבת מקאיירו לביירות, על פסי המסילה העוברים לא רחוק מכאן, מראס-אל-עין." היא צוחקת בהתלהבות תמימה, המבקשת לחלוק עם כולם את מצב-רוחה הטוב.
יללת האשה נרגעת, או נבלעת במוסיקה. לורט חגה בעיניים זוהרות סביב סרג'נט מורטון הגבוה, בעל השפם החום והסמיך ותספורת הקודקוד הצבאית הקצוצה. הוא מזמין אותה לרקוד, חרף הכאב ברגלו מהתאונה הקלה שאירעה לו לפני שעות אחדות. המקטרת, התחובה בשוליים העבים של הגרב על רגלו הימנית, מתחת לברך, מחככת בירכה.
"מה יש עוד בערימת התקליטים המוזרה הזאת?" הוא מישיר אליה מבט בעיניו הירוקות.
"בשבתות אבא אוהב לשמוע לפעמים תקליטי חזנות." מרחפת לורט ברקיע השביעי, מתערסלת בזרועותיו.
הם משלימים סיבוב באולם.
"באת כדי לראות אותי? נכון? מתי ניפגש שוב? דניס?" היא לוחשת.
הבעה של אי-נוחות מסתמנת על פניו. כאשר הוא מתכוון לענות לה, נשמעת נקישה על דלת הרשת החיצונית.
*
תופיק טרוט-העיניים יוצא עם חבריו מהפגישה וראשו סחרחר. בחשכה אין מבחינים בסימן הזקור של התרגשותו. מראה הגוף הלבן של מעבידתו היהודייה, כשהיא שוכבת בתחתונים ובחזייה בלבד, על מיטתה, אחר-הצהריים, אינו מרפה ממנו. הוא צועד בחושך עם שאר הבחורים והנערים. הדרך זרועה אבנים ובורות. מזה ומזה בתים נמוכים, חשוכים כמעט לגמרי. תופיק שר בלחש שיר מונוטוני, רווי געגועים, משלב מילים של שירים ידועים, עם תוספות משלו:
"הוי עיני, הוי נפשי, הוי לבי, הוי המתוקה, הוי הלבנה, הוי הערומה – שוכבת את על גבך ביוספיה ולי מחכה!"
בדרך הם פונים כל אחד לביתו. לצד תופיק נותר רק ילד שמנמן, שנדבק אליו כל ההליכה, כדי לא להפסיד מילה מתיאוריו.
"באמת ראית את הגברת היהודייה ערומה, יא תופיק?" הוא שואל.
"בחיי שראיתי. אתה לא מאמין לי? רוצה שאראה לך?"
הוא גורר בחשכה את הילד השמנמן לפינת הסימטה, מאחורי דיר-לול עשוי חומר. עומד מאחוריו ונצמד אליו. ידיו הקשות מטיילות על גוף הילד. לשונו יבשה. גרונו ניחר. אילו היה אפשר ללקק קצת קרח. תופיק לוחש באוזן הילד: "אוך, אוך... ככה החזה שלה, וככה הבטן, וככה, אוך..." תופיק מגיע למישוש באחוריים ונצמד כתיש לגבעות הרכות. הוא לופת את הילד באחיזת צבת ובתנועה קצובה:
"הוי המתוקה, הוי הלבנה, שוכבת את ביוספיה ולי מחכה – "
נביחות הכלבים ממזבלת הכפר הסמוכה מתגברות. הילד מתחיל לבכות, זועק לעזרה: "אמא! הוי אמא! אישה עשה אותי הכלב הטמא הזה!" – ותופיק נחלץ ממנו ובורח.
*
פנסים בידיהם צועדים חברי מושב כפר-מאהלר זוגות-זוגות בחשכה, בדרך החולית, ומתאספים בקפה לוצי, בחצר המוארת. הגברים שותים בירה ואוכלים כריך נקניק בלחמנייה, הנשים מעדיפות סיידר, צוף או עוגת תפוחים וגלידה.
שני גברים במכנסי-עור קצרים עם כתפיות, מחזיקים ביד האחת כוס בירה, ובשנייה חובקים איש את כתף רעהו – מנסים לצאת בריקוד-רועים גרמני, ומזמרים בהרמת רגליים שיר-עם המוכר גם לשאר הנוכחים.
לוצי ממהרת אליהם ומבקשת שיפסיקו, זרים העוברים במושב עוד עלולים לחשוב שזה היה שיר נאצי. עד מהרה קמים שאר האורחים ורוקדים טנגו על שכבת החצץ המלבינה, בין שולחנות-עץ קלים וכסאות מתקפלים. הצעדים כבדים, כל חברי המושב בנעליים. אין סנדלים.
*
"הראש" מסתתר מהבריטים בבית מזל צדוק הנכה, בקצה שכונת התימנים, בגבול המושבה. החדר המרכזי מלא בובות גדולות כילדים, וגם עגלת-תינוק להסיען. הסבל, אלי הארוך, ארקאדי, השחור, הג'ינג'ית, הקאובוי, קלוץ, ינוקא ואחרים, נאספים ובאים ממקומות שונים ומתיישבים בחדר, ליד הבובות, לשמוע את פקודת-היום של "הראש". הוא יוצא בלבוש חכם תימני ובמשקפיים שחורים, מתיישב על המיטה, לרגליו נעלי-בית. מדבר בלחש, במיבטא הונגרי, אך משתדל לשוות לו אופי מזרחי:
"אחיי הלוחמים לחירות העם, נודע לנו שהכובש הבריטי מתכוון לתלות לפנות-בוקר את חברנו, הלוחם נבות בן-יזרעאל, שנפצע בהתקפה על תחנת משטרה של השלטון הזר. הודענו בכרוזים ושידרנו בקול חזית השחרור הלאומי – שאם יבצעו חיילי אלביון את גזר-הדין, ניקח הלילה בשבי חייל שלהם, ונכה במתנגדים לנו, ובבוגדים – מבית ומחוץ! יעשה כל לוחם את המוטל עליו בנפש חפצה וברוח נאמנה! הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!"
כאשר הם יוצאים, בחסות החשכה, מוליכה הג'ינג'ית את העגלה, ובה מכוסות בשמיכת-תינוק דקה שתי בובות גדולות ממולאות בנשק ובחומרי-נפץ. היא מטיילת לאיטה כאם צעירה, בדרך לנקודת ההתארגנות ליציאה, בבייקה שבפרדסו של מתנגדם, האיכר החובב-ציוני גרשוני. בית-האריזה עומד ריק בקיץ.
*
הנקישה על דלת הרשת החיצונית מרתיעה את הרוקדים באולם-האורחים רחב-הידיים. ידו של סרג'נט מורטון נשלחת מאליה לאקדח התופי הכבד, הנתון בנרתיק על מותניו. אדון ג'ייקוב, שהפציר באשתו לרקוד עימו צעדים אחדים, מבקש בניע-ראש מבן-עמי לגשת ולראות מי הבא.
במרום המדרגות, על המרפסת הרחבה, פוגש בן-עמי את ברל הרפתן:
"א-אפשר לקרוא לדוק-טור וולף, ז-זרי-פה, א-אשתו של א-חמד, יולדת."
"ברפת?"
"ב-ברפת, כן. ש-שיהיה רו-פא..."
הסיפור מוצא חן בעיני האורחים. רק המייג'ור ומאיירסון פורשים לקבינט, לעשן וללגום כוסית ליקר. החבורה, ודוקטור וולף בראשה, יורדת במדרגות החיצוניות, בעלות מעקה-הברזל, מצוידת בפנסים ובנרות, וחוצה את החצר לעבר הרפת – והיא מלווה בצלילי הטנגו, שלורט והסרג'נט עדיין מרחפים בו אל המרפסת.
שם, בחדר צדדי, על מצע קש, פרושים שקי-תבואה עבים ונקיים ועליהם כורעת הפלחית. היא לבושה שחורים, פניה עטויות מטבעות ונזמים הנמתחים מן האף אל האוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות וחרוזים. היולדת נאחזת בשתי ידיה במעקה האבוס, העשוי צינורות ברזל. באוויר עומד ריח חריף של זבל ושתן פרות, מעורב בריח טרי של אריג-שקים, חרובים, סובין, כוספה ופוטאז', אלה קליפות התפוזים האפויות.
"להביא קערה גדולה והרבה מים חמים! מי היה מאמין?" נאנח הווטרינר, המתיישב על שרפרף-חליבה, ליד הפלחית, "שרק לפני שלוש שעות יצאתי מחובבי-ציון בשביל המלטה קשה אחת."
"א-לוהים יב-רך אותך, דוק-טור," מתנצל אחמד, שמגמגם כמו ברל, אבל בערבית. "אשה, היא לא מ-בינה, נב-הלה מיריות, זאת, פו-חדת ש-השד רו-צה להי-כנס בה – י-אללה אשה, תת-אמצי – א-מרתי לך, ה-באתי לך דו-קטור!"
*
אמנון ומאיה נושמים בשלווה, ישנים בחדר-הילדים, עורם השזוף חם משעות השמש. החדר האחר בדירה בת שני החדרים, "הטרקלין", משמש בשעות היום והערב לאכילה ולאירוח. עתה שוכב בו אליהו שפירא על ספה מתקפלת, שאותה פותחים מדי לילה, לאחר שמזיזים הצידה את השולחן הגדול. זיפי-זקנו שחורים. פניו צנומים, כמין משולש שקוע של עצב. עיניו מביעות סבל שקט. כפות-ידיו הגדולות מסוקסות מהעבודה הקשה בגן-הירק, הנתון באחריותו. חריציהן שחורים-ירוקים ונותר בהן ריח חמוץ של שיחי עגבניות זיפניים. הוא מניח אותן על השמיכה לפניו, כאילו אינו יודע מה לעשות בהן. עורו שזוף במיפתח חולצתו, במשולש החשוף לשמש, ומתחתיו שפעת שיער שחור וצפוף על חזה חיוור.
"היה מישהו היום ב'חיפוש קרובים' שאת מכירה?" הוא שואל.
"למה שיהיה? היטלר עשה לי פרוטקציה? אני כבר כמה שנים שואלת כל אחד שבא משמה, ושום דבר... שתדע לך אליק, כאשר יגמרו את ה'חיפוש קרובים', גם אני גומרת..."
"אל תדברי כך, רוז'קה! בואי כבר לישון, נו..."
"אני לא כמוך שבורחת כל הזמן לישון. אני פוחדת שיום אחד יחנקו גם אותי..." רועדת שושנה ליד החלון, לבושה בכתונת הבד העבה של אליהו. "מפני שאני, זאת לא אני... אני שם..."
"את, מה שוב יש לך, רוז'קה?"
"החיים האמיתיים שלי נשארו שם, בפולניה, שם נמצאת האימא של הילדים שלך... היא היתה עובדת בבית-חרושת לגומי..."
"תפסיקי לחזור כל הימים על השטות הזאת. שכחת כבר איפה ילדת את אמנון ומאיה, שהבאתי אותך פעמיים לבית-חולים רפאל ברמת-גן?"
"אני רק עוצמת את העיניים, באים אלי אבא, אימא וגניה, עומדים בתור לגז. מרעילים אותם. הם שואלים – רוז'קה, מדוע לא שלחת לנו סרטיפיקאטים כשעוד היה אפשר... למה לא העפילו אותנו..."
"די, די! למה להרעיל את החיים שלנו כל הזמן? למה להאשים את עצמך כל הזמן? מה את, אלוהים?"
"וכשאתה עודר בטורייה בגן-הירק של מאיירסון, אתה לא האלוהים של כל התולעים שאתה חותך? אלוהים זה מי שאחראי על המוות..."
"אבל זה לא את."
"היא ניסתה להרוג אותו, הנאצית הקטנה, אני ראיתי..."
"על מי את מדברת?"
"זאת לא היתה סתם תאונה, אליק."
"על מה את מדברת?"
*
רותי ישנה. אני שוכב במיטה ולא חושב בכלל להרדם. אבא ואימא חוזרים מארוחת-הערב אצל אדון מאיירסון.
"מייג'ור קמפבל טיפוס לא סימפטי," אני שומע את אימא אומרת. "אני לא מבינה מדוע מבין כל האנגלים הנחמדים שהיו כאן פעם, השאירו רק אותו. אבל אשתו מאוד תרבותית, והוא מתחשב בה."
"קמפבל אנגלי הגון וגם לא טיפש, אבל את משווה אותו למייג'ור נורדי, שהיה ידיד שלנו? הבורים הם עם. הם לוחמי חופש. והאנגלים כבר עייפים. האימפריה מתפוררת להם, וחוץ מאשר לעשות לנו צרות הם כבר לא מסוגלים לשום דבר גדול. מה כבר אפשר לצפות מעם שזרק מהשלטון את צ'רצ'יל, את צ'רצ'יל! – והעלה במקומו את אטלי ואת בווין? את יודעת מה אמר צ'רצ'יל על אטלי? – מכונית ריקה עצרה לפני הבניין בדאונינג סטריט עשר, ומתוכה יצא – קלמנט אטלי!"
*
שיירה של שתי מכוניות מאירה את הכביש הצר מיוספיה למושבה חובבי-ציון. מימין, מחצרות כפר-מאהלר, מבעד לעצים, נשקפים מכל בית רק חלון או שניים מוארים בצהוב. השיירה חולפת על פני גבעה שעליה בית-הקפה השני של המושב, בחצר של הנס דיכטר, המוארת בנורה צהובה שמשתלשלת מענף של עץ תות רחב צמרת. זוגות אחדים יושבים שם על קפה קר בגלידה, על גלידת-וניל עם קונפיטורה של תות-שדה או על שטרודל תפוחים בקינמון, מחלקת הגרנד-אלכסנדר של הנס דיכטר. פטפון משמיע מנגינה צרודה. סרג'נט מורטון נוהג במוריס, אחריו מייג'ור קמפבל צהוב-השיער באוסטין הגדולה, עם אשתו. לשתי המכוניות צבע צבאי, כשל השריוניות המפטרלות בכבישים, והמשאיות המכוסות ברזנט, המסיעות יום ולילה חיילים בריטים צעירים, חמושים, במשימות שונות.
"לאחוזה של משפחת מאיירסון אין עתיד בארץ המטורפת הזאת," אומרת גברת קמפבל לבעלה, המייג'ור.
"מדוע את אומרת כך? ראית מהמרפסת את הפרדס הגדול, פסים להסעה של קרוניות פרי, בית-אריזה גדול, כרם, שדות תבואה, גן-ירק, ביקרנו ברפת הגדולה, הכל מסודר, משוכלל, יפה כל-כך."
"אבל הפועלים הפשוטים הם ערבים. הוא משלם להם גרושים. זה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. הארץ המטורפת הזאת היא כמו חבית של אבק-שריפה. אתה נמצא כאן כבר שנים, ועדיין אתה לא רואה את המציאות?"
"נעשית סוציאליסטית?"
"לא. ריאליסטית. עכשיו היהודים נלחמים בנו, אבל המלחמה האמיתית שלהם תהיה עם הערבים, כמו בין ההינדים והמוסלמים בהודו."
"כשהיית תקועה בלונדון, בתקופת המלחמה, שלחת לי מכתבים יותר אופטימיים, יקירתי. חוץ מזה, אנחנו לא מתכוונים לעזוב כל כך מהר את הארץ היפה הזאת."
"מה כל כך יפה כאן? היהודיות? נעזוב מוקדם משאתה חושב."
"את רומזת למשהו?"
"לא. ואתה?"
"לא."
"לורט מאיירסון מוצאת חן בעיניך, מוריי?"
"מילי, אני מתפלא עלייך. הרי היא יכולה להיות הבת שלי!"
"היא מאוהבת נואשות בסרג'נט מורטון, כל דגדוג של השפם שלו מעביר רעד בגופה, ואני לא יודעת אם לקנא בה..."
*
הסבל, הארוך, ארקאדי, השחור, קלוץ וינוקא – יוצאים בחשכה מהבייקה של גרשוני לסמטה הגובלת בשכונת התימנים, זו השכונה המשתרעת סמוך לכניסה הצפונית למושבה. מגמת פניהם צפונה, לכביש המוליך מחובבי-ציון ליוספיה. הסבל והארוך נושאים כל אחד על גבו תרמיל כבד. בהגיעם לכביש נפרדים מהם קלוץ וינוקא, שניהם עדיין כמעט נערים, וחומקים ימינה לעבר המושבה. קלוץ נושא על גבו ילקוט עור חום משומש, של תלמיד. שניים אחרים, הקאובוי והג'ינג'ית, כבר צועדים בשעה זו צפונה, בחושך, במשעול של שיחי אקציה, שיטה, לעבר כפר-מאהלר.
הסבל והארוך פונים עתה מזרחה מהכביש, בדרכי-עפר, בין פרדסים ושדות, לכיוון מסילת-הברזל. ואילו ארקאדי והשחור נשכבים לצד הכביש, מוסתרים במארב, וזאת בעקבות הידיעה על המכונית של מייג'ור קמפבל, שנראתה לפנות ערב נוסעת צפונה ליוספיה.
הכביש החשוך מואר לפתע בפנסי מכונית הבאה מצפון. השחור משתרע בשולי הכביש, וארקאדי רוכן עליו, כמו כדי לטפל בו.
*
קילומטרים אחדים לפני המושבה חובבי-ציון מגביר סרג'נט מורטון המשופם את מהירותו, עוצר, מאותת בידו, ומסובב באמצע הכביש את המוריס לאחור. הוא חולף בכיוון הנגדי על פני המייג'ור בהיר-השיער ואשתו, מצדיע לשלום מחלון מכוניתו, כשהוא נחשף לרגע לאור פנסי האוסטין שלהם, וטס חזרה לכיוון יוספיה.
הזוג קמפבל מתכוון לחלוף במהירות על פני חובבי-ציון ולהמשיך לביתם המרווח שבמחנה הצבאי שרונה, ליד תל-אביב. זו המושבה הגרמנית-לשעבר, העשירה, שבתיה הופקעו, ותושביה נעצרו והוגלו לאוסטרליה בימי המלחמה, מפני שנחשדו באהדה לנאצים.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, עם כל החשש מפני הממשלה החדשה (כהניסטים, הומופובים, מורשעים בדין, האדרת המגזר שאינו מתגייס לצה"ל) – יש נקודת אור: שר החינוך החדש יואב קיש מתכוון להחזיר לבחינות הבגרות את המקצועות ההומאניים. על מהלך מבורך זה כתב נעמן כהן בגיליון 1809 של חב"ע.
שלך,
משה גרנות
אהוד: ותודה גם על ההחלטה לבטל את המיסוי על שתייה מתוקה. לדעת פרופ' סא"ל עזרה זהר המנוח, שביטל את משמעת המים בצה"ל – כל שתייה מרובה של מים, גם ממותקים למיניהם – עדיפה על אי-שתייה מספקת, בייחוד באקלים הקיץ שלנו! כבר כתבתי והתרעתי על כך במכתב העיתי – כאשר סכלים העלו את המיסים על המשקאות הממותקים, דווקא המשקאות שמעודדים את שתיית המים ותורמים לבריאות הישראלים!
ואגב, האם עם הורדת המיסוי על כלי הפלסטיק החד-פעמיים יוזלו גם מאות אלפי הארוחות הארוזות בתבניות פלסטיק והמופצות בידי שליחים, כגון אלה של וולט, הרכובים על אלפי כלי-רכב דו-גלגליים בערים הישראליות הפלורליסטיות (שמרבית אזרחיהן אינם דתיים ולא חרדים) ולפעמים גם דורסים במדרכות הולכי-רגל?
זאת ועוד, לאחר העלייה של בן גביר להר הבית, מצבו של נתניהו לא כל כך רע, כי כל מה שעליו לעשות מול שלל תביעות של פלסטינים ושל מדינות ערביות ומערביות – הוא לרסן את בן גביר, ולא שום צעד, הכרזה או ויתור משמעותי אחר! – רק להוציא את העז מהבית!
מוזר, לדעת התקשורת והאופוזיציה שלנו, אין שום שנאה קודמת ורצון להכחיד את ישראל בעולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני – ישנן רק תגובות לגיטימיות לעליית בן גביר להר הבית!
* אהוד: לפעמים אני שואל את עצמי, הייתכן שאני, כיום בשנת 2023 בן 86 – הנני הנכד החי האחרון* שגדל על ברכי סבי יהודה ראבּ בן עזר שחרש את התלם הראשון באדמת פתח תקווה בחודש דצמבר 1878 ונפטר ב-1948 בגיל 90 – ימים אחדים אחרי הקמת המדינה? – הייתי בן 12 כאשר הלך לעולמו וגדלתי על ברכיו ואני זוכר אותו כמו היום חי נגד עיניי וגם כתבתי רבות עליו ועל המושבה! בארצות אחרות היו כבר מתייחסים אליי כאל מונומנט היסטורי מן העבר!
אהוד, בן שבע, בשנת 1943, לרגלי סבו יהודה ראב בן עזר בן ה-85, בחצר ביתו של הסב ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, בביקור של קוראי "הבוקר לילדים" אצל יהודה ראב. שֵׁנִי מימין ליהודה ראב, הילד יורם ארידור.
* אחותי לאה, הצעירה ממני בתשע שנים, היתה בת ארבע במות סבנו יהודה.
* בעקבות הפרסום בהמשכים של פרקי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" מגיעות אליי פניות לקבל את הרומאן כולו בקובץ הוורד העברי. זה בהחלט משמח אותי.
* לאחר שהסתיימה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה – מלחמה שגבתה אלפי קורבנות ויצרה מאות אלפי פליטים והביאה הרס נורא – מתפנה היום מועצת הביטחון של האו"ם לדיון חירום באיום החמור ביותר על שלום העולם – ביקורו של בן גביר בהר הבית.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל