| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1811
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בטבת תשפ"ג. 9.1.23
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 43. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יורם אטינגר: מדינה פלסטינית – מזכיר המדינה בלינקן מול מציאות המזרח התיכון. // רון ברימן: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. // אורי הייטנר: 1. כן, ייהוד הגליל. 2. מהפכה משטרית. 3. צרור הערות 8.1.23. // משה גרנות: "על אוכף הזמן – מבחר שירים" מאת יערה בן-דוד. תרגום לרומנית – מנחם פאלק. // רון גרא: שני שירים. // חנה סמוכה מושיוב: לשם מה ללמוד תנ"ך? // נעמן כהן: "השמאל הפשיסטי הישראלי" ופסקת ההתגברות. צריך להעלות את הרוב הדרוש מ-61 כיום ל-65. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון. פרק ד'. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
43.
כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם
אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –
אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי
הֲכִי מְכֹעֶרֶת
בַּכִּתָּה –
מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי
וְיָרְקוּ –
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
I shall know why when Time is over
[193]
I shall know why -- when Time is over --
And I have ceased to wonder why --
Christ will explain each separate anguish
In the fair schoolroom of the sky --
He will tell me what "Peter" promised --
And I -- for wonder at his woe --
I shall forget the drop of Anguish
That scalds me now -- that scalds me now!
מענה אקבל רק בקץ החיים
[193]
מַעֲנֶה אֲקַבֵּל רַק בְּקֵץ הַחַיִּים --
עֵת אַפְסִיק לְחַפֵּשׂ לְסִבְלִי שִׁלּוּמִים --
לִי הָאֵל יְגַלֶּה אֶת סִבַּת יִסּוּרַי
בְּכִתַּת הַלִּמּוּד הַיָּפָה בַּמְּרוֹמִים --
הוּא יַסְבִּיר אֶת דְּבָרָיו שֶׁל שִׁמְעוֹן הַקָּדוֹשׁ --
וַאֲנִי -- בִּפְלִיאָה עַל סִבְלוֹ כְּבָר אֶֹשְכַּח --
אֶת מְנַת הַכְּאֵב הַזְּעוּמָה שֶׁעַכְשָׁו
בִּי צוֹרֶבֶת כָּל-כָּךְ -- בִּי צוֹרֶבֶת כָּל-כָּךְ
On this long storm the Rainbow rose
[194]
On this long storm the Rainbow rose --
On this late Morn -- the Sun --
The clouds -- like listless Elephants --
Horizons -- straggled down --
The Birds rose smiling, in their nests --
The gales -- indeed -- were done --
Alas, how heedless were the eyes --
On whom the summer shone!
The quiet nonchalance of death --
No Daybreak -- can bestir --
The slow -- Archangel's syllables
Must awaken her!
בסוף סוּפה עלתה הקשת
[194]
בְּסוֹף סוּפָה עָלְתָה הַקֶּשֶׁת --
עָלְתָה חַמָּה בְּרוּם שְׁחָקִים --
עָבִים -- עֶדְרֵי פִּילִים לְאֵין סוֹף --
כָּךְ מִשְׂתָּרְעִים הָאֳפָקִים --
בַּקֵּן נֵעוֹר חִיּוּךְ צִפּוֹר --
הַסְּעָרוֹת אָכֵן עָבְרוּ --
אֲבוֹי, כַּמָּה כָּהוּ עֵינַי --
עֵת יְמֵי הַחֹם כָּאן בָּעֲרוּ!
הָאֲדִישׁוּת שֶׁל מַר-הַמָּוֶת --
מֵאוֹר חַמָּה לֹא תֵּרָתַע --
רַק רֹךְ דְּבָרָם שֶׁל מַלְאָכִים
יוּכַל בַּלָּאט לִטְרֹף שְׁנָתָהּ!
An awful Tempest mashed the air
[198]
An awful Tempest mashed the air --
The clouds were gaunt, and few --
A Black -- as of a Spectre's Cloak
Hid Heaven and Earth from view.
The creatures chuckled on the Roofs --
And whistled in the air --
And shook their fists --
And gnashed their teeth --
And swung their frenzied hair.
The morning lit -- the Birds arose --
The Monster's faded eyes
Turned slowly to his native coast --
And peace -- was Paradise!
סוּפה כתשה את האוִיר
[198]
סוּפָה כָּתְשָׁה אֶת הָאֲוִיר --
קְצָת עֲנָנִים בְּרוּם שָׁמַיִם --
שְׁחוֹר -- כִּגְלִימַת הָרְפָאִים
הִסְתִּיר הַכֹּל מֵעַיִן.
מִשְׂחַק שֵׁדִים עַל הַגַּגּוֹת --
שְׁרִיקַת פִּיהֶם בָּקְעָה מִשָּׁם –
אֶגְרוֹף הֵנִיעוּ --
שֵׁן חָרְקוּ --
הֵנִיפוּ פֶּרַע שְׂעַר רֹאשָׁם.
הֵקִיצוּ צִפֳּרִים לְאוֹר יוֹם --
כָּבוּ עֵינָיו שֶׁל אַשְׁמְדַאי
פָּנָה בַּלָּאט אֶל קַן-נְעוּרָיו --
וְהַס שָׂרַר כָּאן עַד בְּלִי דַּי!
My Eye is fuller than my vase
]202[
My Eye is fuller than my vase --
Her Cargo -- is of Dew --
And still -- my Heart -- my Eye outweighs --
East India -- for you!
עינִי מלאה מקנקני
[202]
עֵינִי מְלֵאָה מִקַּנְקַנִּי --
אֲשֶׁר בְּמֵי טְלָלִים גָּדוּשׁ --
עִם זֹאת -- אָהוּב -- בַּעֲבוּרְךָ
אֶת קִדְמַת הֹדּוּ הִיא תָּדוּשׁ!
Come slowly Eden
[211]
Come slowly -- Eden!
Lips unused to Thee --
Bashful -- sip thy Jessamines --
As the fainting Bee --
Reaching late his flower,
Round her chamber hums --
Counts his nectars --
Enters -- and is lost in Balms.
גן עדן, התקרב בלאט
[211]
גַּן עֵדֶן, הִתְקָרֵב לְאַט!
פֶּה שֶׁעוֹד לֹא הֻרְגַּל אֵלֶיךָ --
בַּיְּשָׁן כְּמוֹ דְּבוֹרָה לֵאָה --
יָמֹץ בַּלָּאט מֶתֶק שִׂיחֶיךָ --
הוֹמָה בַּתָּא סָבִיב לַפֶּרַח,
אֵלָיו הִגִּיעָה בִּמְאֻחָר --
אוֹבֶדֶת הִיא בְּתוֹךְ הָרֵיחַ --
עִם טְעִימַת עֲסִיס נֶקְטָר.
She sweeps with many-colored brooms
[219]
She sweeps with many-colored brooms,
And leaves the shreds behind;
Oh, housewife in the evening west,
Come back, and dust the pond!
You dropped a purple ravelling in,
You dropped an amber thread;
And now you've littered all the East
With duds of emerald!
And still she plies her spotted brooms,
And still the aprons fly,
Till brooms fade softly into stars -
And then I come away.
הכול היא תנקה במטאטא
[219]
הַכֹּל תְּנַקֶּה בְּמַטְאֲטֵא רַב-
צִבְעוֹנִין. שְׁיָרִים אַחֲרֵי הַגַּב;
מַלְכַּת עַרְבֵי הַמַּעֲרָב
שׁוּב תְּאַבֵּק אֲגַם!
הִשְׁלַכְתְּ בַּכֹּל פְּתִילֵי שָׁנִי וָאֹדֶם,
חוּטִים וּמְלִילוֹת עִנְבָּר זָרַקְתְּ גַּם;
עַתָּה לִכְלַכְתְּ אֶת רְקִיעֵי הַקֶּדֶם
בִּסְבַךְ בְּלוֹאֵי-בְּלוֹאִים שֶׁל אִזְמַרְגָּד!
וְעוֹד שׁוֹצְפִים צִבְעֵי הַמַּטְאַטְאִים,
וּבְאַחַת טָסִים הַסִּנָּרִים לָעֲנָנִים,
עַד יִתְמַזֵּג הַכֹּל בַּכּוֹכָבִים –
וְאָז אֵצֵא אֲנִי.
I've nothing else to bring
[224]
I've nothing else -- to bring, You know –
So I keep bringing These --
Just as the Night keeps fetching Stars
To our familiar eyes --
Maybe, we shouldn't mind them --
Unless they didn't come --
Then -- maybe, it would puzzle us
To find our way Home –
אין לי דבר אחר לתת
[224]
אֵין לִי דָּבָר אַחֵר לָתֵת –
אַמְשִׁיךְ אֵפוֹא לָתֵת אֶת אֵלּוּ –
כְּשֵׁם שֶׁלֵּיל וְכוֹכָבָיו
יַגִּיעוּ לְעֵינֵינוּ --
אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נַרְגִּישׁ בָּהֶם --
אַךְ אִם הֵם יֵעָלְמוּ נֻפְתַּע --
אוּלַי יִהְיֶה קָשֶׁה יוֹתֵר
לָשׁוּב הַבַּיְתָה מֵעַתָּה –
A Burdock clawed my gown
[229]
A Burdock — clawed my Gown —
Not Burdock's — blame —
But mine —
Who went too near
The Burdock's Den —
A Bog — affronts my shoe —
What else have Bogs — to do —
The only Trade they know —
The splashing Men!
Ah, pity — then!
'Tis Minnows can despise!
The Elephant's — calm eyes
Look further on!
ננעץ סרפד בגלימתי
[229]
נִנְעַץ סִרְפָּד בִּגְלִימָתִי –
זֶה לֹא הָיָה כְּלָל בִּגְלָלוֹ –
אֶלָּא רַק בִּגְלָלִי –
שֶׁכֵּן שׁוֹטַטְתִּי לִי לְיַד
קִנּוֹ שֶׁל הַסִּרְפָּד –
שְׁלוּלִית אֶת נְעָלַי כִּסְּתָה
כְּלִמָּה. אָכֵן, אֶת זֹאת עָשְׂתָה –
רַק זֹאת יוֹדַעַת הִיא עֲשׂוֹת –
הַזּוֹת עַל הַבְּרִיּוֹת קְצָת רֶפֶשׁ!
אַחַר יָבוֹא מַפַּח הַנֶּפֶשׁ!
דְּגֵי-רְקָק שֶׁבַּמְּצוּלָה יְכוֹלִים
לָבוּז, לִירֹק! אַךְ עֵינֵיהֶם שֶׁל הַפִּילִים
רוֹאוֹת לְמֵרָחוֹק!
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
לפנינה ויוסי ליפסקי היקרים
אתכם באבלכם הכבד
במות עליכם בתכם עדי רוגב
תנחומינו לכל בני המשפחה
הלוויה היום, יום שני, 9.1.2023
בשעה 13.00 בבית העלמין מורשה
יורם אטינגר
מדינה פלסטינית – מזכיר המדינה בלינקן
מול מציאות המזרח התיכון
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 8 בינואר 2023.
מזכיר המדינה טוני בלינקן – המעצב המוביל של מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא ביידן – משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תקדם את השלום, תצמצם את אי-יציבות המזרח התיכון ותתרום לאינטרס ארה"ב.
אבל – כמו במדיניותו כלפי משטר האייתולות באיראן – בלינקן ממעיט במשמעות ההתנהלות הפלסטינית פורעת-החוק כלפי מצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית, העריצות, השחיתות, החינוך לשנאה וההסתה לטרור המאפיינים את הרשות הפלסטינית, והשלכת גורמים אלו על אופייה האלים הצפוי של מדינה פלסטינית, והשפעתו על קיום המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים כגון ירדן ושכנותיה בחצי האי ערב.
בניגוד לבלינקן, הערבים מעניקים משקל ראוי להתנהלות הטרוריסטית הפלסטינית במישור הבינערבי – כפי שהם מעניקים להתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות – ולכן הם משוכנעים שמדינה פלסטינית תהיה דומה יותר לסוריה, עיראק, תימן ולוב הבלתי-נשלטות והטרוריסטיות – מאשר למדינות ערביות המתונות. לכן, הערבים מגבילים את תמיכתם בפלסטינים למלל מחבק במקביל למעש אדיש-עד-שלילי.
בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, מדינות ערב לא הפעילו מעולם שריר-צבאי (ובקושי שריר פיננסי ומדיני) למען הפלסטינים, ולא פתחו במערכה צבאית נגד ישראל עקב הסוגייה הפלסטינית.
בניגוד לבלינקן, הערבים ערים לנטייה הפלסטינית – כמו גם האייתולות באיראן והמוג'אהידין באפגניסטן – לנשוך את היד המסייעת להם, כפי שחשו מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970-1968, לבנון ב-1982-1970 וכווית ב-1990. ישראל חשה זאת על בשרה אחרי המחוות הדרמטיות ב-1993 (אוסלו) ו-2005 (התנתקות).
בניגוד לבלינקן הרואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי במזרח התיכון, הערבים מבהירים במעשיהם (גם אם לא במלל) שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית ולא מוקד זעזועים אזוריים. בניגוד למדיניות בלינקן – מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן לא ראו בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להסכמי שלום עם ישראל. גם סעודיה – המנוע המרכזי מאחורי "הסכמי אברהם" – לא מאפשרת לסוגייה הפלסטינית לשבש את קשריה חסרי-התקדים עם ישראל. בניגוד לתפישת העולם של בלינקן, סדר העדיפויות הערבי אינו מדגיש את הסוגייה הפלסטינית, אלא אינטרסים ערבים כגון העמידה בפני איומים קטלניים של משטר האייתולות וטרור "האחים המוסלמים", כוח ההרתעה הצבאי של ישראל ויכולותיה הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות ותרומתן לביטחון ולכלכלת מדינות ערב הסוניות.
בניגוד לכישלון שיטתי של כל תוכניות השלום של בלינקן וקודמיו במחלקת המדינה והבית הלבן (להוציא את "הסכמי אברהם" המנוגדים להתנהלות מחלקת המדינה) – שהתמקדו בסוגייה הפלסטינית – ששת הסכמי השלום נחתמו מכיוון שהתמקדו באינטרסים הערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית ושללו מהפלסטינים את יכולת הווטו.
בניגוד לבלינקן המאמין שהפלסטינים – וכך גם לגבי האייתולות – עשויים לקיים הסכמים ולאמץ דו-קיום בשלום, הערבים רואים בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה.
בניגוד לבלינקן המעוגן בהווה ובעתיד ומקל ראש בעבר, הערבים מעניקים משקל רב למסורת ארוכת-השנים של יחסים קרובים של הפלסטינים עם ישויות פורעות-חוק כגון גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה, צפון קוריאה, "האחים המוסלמים", וארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.
בלינקן לוחץ על ישראל להקריב את מציאות המזרח התיכון והניסיון הערבי המורכבים, עקובי-דם ומתסכלים – על מזבח הרהורי-לב הפשוטים לקליטה ושלווים. בלינקן לוחץ על ישראל להתנהל לפי המלל – ולא המעש – הערבי בהקשר הפלסטיני. בלינקן מנסה לשכנע את ישראל להתעלם מ-120 שנות טרור, חינוך לשנאה והסתה פלסטינים, כמו גם מאמנות הפת"ח ואש"פ (שבאו לעולם לפני 1967!) ולפעול כאילו הפלסטינים מתמקדים בגודלה – ולא בחיסולה – של ישראל.
בניגוד לבלינקן, הפורש בפני מנהיגים פלסטינים "שטיח אדום", הערבים פורשים בפניהם "מרבד מרוט".
מדיניות מחלקת המדינה, המיוצגת על ידי בלינקן, נכשלה באופן שיטתי במזרח התיכון. לדוגמא, תקיעת סכין בגב השאה הפרסי והענקת רוח גבית לשלטון האייתולות; התייחסות לצדאם חוסיין כ"אויבו של אויבי הוא ידידי" עד יום הפלישה לכווית; סלילת הדרך להענקת פרס נובל לשלום לערפאת; הפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב למוקד טרור אסלאמי עולמי וזירת מלחמות אזרחים; קבלת פני ה"צונאמי הערבי" – המזעזע את המזרח התיכון מ-2010 – כאילו היה "אביב ערבי"; התנגדות נחרצת להקמת המדינה היהודית, והפעלת לחץ כבד לנסיגת ישראל ל"קווי 1947"; ועוד.
האם מזכיר המדינה בלינקן יתאים את מדיניותו למציאות המזרח תיכונית, או ימשיך במדיניות המנותקת מהמזרח התיכון? המשך המדיניות הנוכחית יוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, יקצין את האיומים הקטלניים על כל מנהיגי ערב הפרו-אמריקאים, ויחמיר את הפגיעה באינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב ובסיכוי לשלום
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
רון ברימן
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה
פורסם לראשונה בחדשות מחלקה ראשונה מיום 7.1.23
המהפכה המשפטית שהחלה לפני כ-30 שנה מצד הרשות השופטת היא שפגעה בדמוקרטיה. הרפורמה שמציע עתה שר המשפטים היא תגובה מאוחרת מאוד על חוסר האיזון המתמשך. בית המשפט העליון אינו בסכנה.
בית המשפט העליון אינו בסכנה, ואיש אינו מאיים להרוס אותו, או לפגוע בדמוקרטיה, כפי שטוענים סוכני ההפחדה למיניהם. ההפך הוא הנכון: המהפכה המשפטית מלפני כ-30 שנים היא שפגעה בדמוקרטיה, על-ידי הפרת מערכת הבלמים והאיזונים החיונית בין שלוש הרשויות.
למעשה, חולשת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת היא שאיפשרה לרשות השופטת לחדור לתחומים שאינם שלה. לקח לימין כ-30 שנים להתאושש מהלם המהפכה המשפטית שהונהגה פחות או יותר במקביל למהפכה האוסלואידית. יוזמתו של שר המשפטים יריב לוין היא תגובה מאוחרת מאוד על חוסר האיזון המתמשך.
השופטים אמורים לשפוט לפי החוקים שנקבעו על-ידי נבחרי הציבור, הרשות המחוקקת. לא סביר ש-15 אנשים שאינם נבחרים יתגברו על 120 אנשים שהם נציגי הריבון – ציבור הבוחרים – ונבחרו בבחירות דמוקרטיות. בהשוואה לאזרח מן השורה, לשופטים יש יתרון בידיעת החוק ובסמכות לשפוט לפיו. אבל, בהשוואה לאזרח מן השורה, לשופטים אין כל יתרון בכל הקשור לסבירות ו/או למידתיות.
הוועדה למינוי שופטים מורכבת מתשעה פוליטיקאים, שלושה מתוכם הם גם שופטים. אמון הציבור ברשות השופטת הוא עיקר כוחה. על-כן מצער שהרשות השופטת כורתת שוב ושוב את הענף שעליו היא נשענת ויושבת. מטרתה של יוזמת לוין היא להשיב את האמון ברשות השופטת ואת האיזון בין שלוש הרשויות.
במקביל, גם מוסד היועץ המשפטי לממשלה אינו מתנהג כיועץ אלא כרשות-על, מעל הרשות המבצעת ולעיתים גם מעל הרשות המחוקקת, ואף מעז לעיתים לכפות את דעתו על רשויות אלה, בשעה שתפקידו – כשמו כן הוא – יועץ, כלומר מי שלפעמים עצותיו מתקבלות ולפעמים לא. על-כן שם התפקיד של היועמ"ש/ית הוא: יועץ.
זו העת לחשבון נפש ולניתוח תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש/ית), תפקיד רב-תחומי, כאשר בין התחומים קיימים ניגוד עניינים וסתירות מובנות. למעשה, מדובר בתחומים אחדים ולא אחד בלבד, וחשוב להפריד ביניהם, כדי שיתבצעו באופן הראוי.
המשך הברכה "השיבה שופטינו כבראשונה" הוא "ויועצינו כבתחילה". נראה שהרישא צריכה להיות מופנית כלפי הרשות השופטת, והסיפא – לעבר היועץ המשפטי לממשלה ויועצים משפטיים ברמות השונות. מעמדם התחזק לבלי הכר, עד-כדי פגיעה בסמכויות הרשות המבצעת, הן כאשר מדובר בנבחרים, הן כאשר מדובר במנהלים והן כאשר מדובר במפקדים, הן בחיים האזרחיים והן בצה"ל. גם כאן יש הכרח לחזור לאיזון הנכון והראוי. חשוב שהיועמ"ש/ית יצטנע מעט, וישיב כבתחילה את תפקודו של מוסד היועץ המשפטי.
ואחרי כל אלה יש לאחל לממשלה החדשה הצלחה במשימותיה החשובות, כולל השבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.
רון ברימן
* * *
אורי הייטנר
כאשר החל גוש אמונים את המאבק להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון, עמדו מולו אנשי שמאל – השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ועוד, עם הקריאה: לכו לגליל ולנגב. אני מזכיר בעיקר את הגורמים האלה, כלומר אלה שהתנגדו אפילו להתיישבות בבקעת הירדן וצפון ים המלח, הגולן וסיני, שאותה הובילה באותם ימים ממשלת המערך, בהתאם לתוכנית אלון. גם המסר של השמאל היוני ביותר לגוש אמונים נאמר בשם הציונות וההתיישבות, והמחלוקת היתה איפה נכון להתיישב. נאמר לאנשי גוש אמונים שאת רוח החלוציות וההתיישבות שלהם עליהם להפנות לגליל ולנגב שבהם ההתיישבות היהודית דלילה ואנו עלולים לאבד אותם.
המילה הגסה "ייהוד הגליל", רחמנא ליצלן, לא צמחה בחוגי הימין, רחמנא ליצלן; לא מכון שילה, רחמנא ליצלן, הגה אותה ולא בנצי ליברמן, רחמנא ליצלן יזם אותה. היעד הלאומי של ייהוד הגליל צמח בבית מדרשה של תנועת העבודה, של ממשלות תנועת העבודה, של מנהיגי תנועת העבודה ושל תנועות ההתיישבות העובדת. נושא הדגל של ייהוד הגליל היה ראש הממשלה לוי אשכול. לוי אשכול הוא האדם שקידם את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל יותר מכל אדם אחר בתולדות הציונית. בשנות החמישים הוא הקים מאות יישובים, במסגרת תפקידיו כשר החקלאות ושר האוצר, שלצידם הקפיד להמשיך בתפקידו כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. רק כשנבחר לראשות הממשלה, ב-1963, ויתר על התפקיד בסוכנות. אך גם כראש הממשלה, הוא ראה כאחד מתפקידיו המרכזיים את עידוד וחיזוק ההתיישבות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא הוביל את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן, אך עם כניסתו לתפקיד, הוא בעיקר דחף את ההתיישבות בגליל.
ב-1964, שנה אחרי בחירתו, הוא הוביל ביד רמה את המשימה הלאומית שאותה הגדיר "ייהוד הגליל". התוכנית הלאומית נקראה סו"ס. ראשי תיבות של סוף סוף. המסר היה, שלמרות העלייה הגדולה אחרי קום המדינה והקמת מאות יישובים, לא הצלחנו עד כה לייהד את הגליל ולהפוך אותו לחבל ארץ ציוני עם רוב יהודי מוצק, ולכן על מדינת ישראל להעלות סוף סוף את היעד של ייהוד הגליל על ראש שמחתה.
ממשלת אשכול קיבלה את ההחלטה ותיקצבה אותה. לב התוכנית היה הקמת עיר יהודית, כרמיאל, במרכז הגליל, סלילת כביש שיחצה את הגליל מצפון לדרום, הקמת גוש התיישבות באזור בירנית, גוש התיישבות נוסף בתפן וגוש התיישבות במשגב.
ואכן, כבר באותה שנה (!) במהירות שיא המבטאת את נחישותה של ממשלת אשכול, שכללה גם את מפ"ם, לקדם את התוכנית ולייהד את הגליל. גם החלה סלילת כביש חוצה הגליל. אולם התוכנית הגדולה להקמת שלושת גושי ההתיישבות נעצרה בשל המיתון הגדול, ולאחר מלחמת ששת הימים הממשלה הפנתה את עיקר מרצה ההתיישבותי לקביעת עובדות חדשות בגולן ובבקעת הירדן, כדי להבטיח את הישארות חבלים אלה בידי ישראל.
אולם גם כאשר השמאל הציוני נשא את עיניו לגולן ולבקעה, הוא לא שכח את מחויבותו לייהוד הגליל.
ממשלת רבין הראשונה הרימה אף היא את דגל ייהוד הגליל. בתקופתה הוחלט, לנוכח הקושי לגייס מתיישבים להתיישבות חקלאית, על צורת התיישבות חדשה – כפ"תים, כפרים תעשייתים, שבאמצעותם ניתן יהיה למשוך צעירים לייהד את הגליל. ממשלת רבין החלה להקים את גוש שגב והקימה את היישובים שגב, עצמון ויעד. ב-1976, הוביל רבין תוכנית חדשה לייהוד הגליל, באמצעות הקמת חמישים יישובים יהודיים חדשים בגליל. רענן וייץ, ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, איש המערך, הכריז: "על המטרה הזו, ייהוד הגליל, יש צורך להצהיר בגלוי ובפומבי... אין אנו מחויבים להסתיר מפני איש כי אזור כמו הגליל, שיש בו רוב גדול לאוכלוסייה הערבית, הוא נושא לדאגה לישראל, ומוסדותיה יפעלו לייהד את הגליל."
מי שיישמה את התוכנית, אך באופן חלקי, היתה ממשלת הליכוד, בתוכנית המצפים בגליל שאותה הוביל שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון. המערך שבאופוזיציה, שנאבק נגד מגמות ההתיישבות ביו"ש שהובילו שרון וממשלת בגין, בירך על תוכנית המצפים, שהתאימה להשקפתו.
מה קרה שפתאום בעיני אנשים רבים בתוכנו ייהוד הגליל הפכה למילה נרדפת לגזענות, ללאומנות, לפשיזם, לימין, לנתניהו, לבן גביר וסמוטריץ' – כפי שקראנו במתקפת המודעות והמאמרים בגיליון האחרון של "זמן קיבוץ" האחרון, בעקבות השתתפותו של מזכ"ל התנועה ניר מאיר במפגש שעסק בצורך להציל את הגליל ולהביא מיליון מתיישבים יהודיים לגליל? איך זה שדווקא פעולתו של ניר, התואמת את ההיסטוריה ואת האידיאולוגיה של תנועת העבודה, של ההתיישבות העובדת של התנועה הקיבוצית מראשיתה, מוצגת כאובדן דרך וגורמת למתקפה פרועה כזאת? איך, שעה שההתיישבות בגליל ובנגב מתמודדת לאורך שנים עם הטרור החקלאי, כל התוקפים התעלמו מכך לחלוטין, בהתנהגות של בת יענה. האם הם אינם מבינים שאי מתן מענה לטרור החקלאי ולאובדן הריבונות והמשילות בנגב ובגליל וההתעלמות ממצוקת היהודים בחבלים הללו, הם שיצרו את הוואקום שאותו תפס הדמגוג הפשיסט בן גביר, שיצר מקסם שווא של היותו השריף שיעשה סדר?
רק לפני חודשיים מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה בקושי נכנסה לכנסת ואילו מפלגות הימין הרדיקלי זכו להצלחה גדולה. האם לא הגיע הזמן לחשבון נפש רעיוני בתנועת העבודה, לבחון מה קרה? איך ומדוע תנועת העבודה שהקימה את המדינה ויישבה את הארץ נדחקה לשולי השוליים? עד היום שמעתי רק חשבון נפש עסקני מן הסוג של כן או לא להחליף את מרב מיכאלי והאם היה נכון שמפלגת העבודה ומרצ תרוצנה יחד והאם יאיר לפיד שתה את הקולות וכו'? שום חשבון נפש רעיוני, הבודק לעומק איך תנועת העבודה ירדה מכל נכסיה?
המתקפה הפרועה על ניר מאיר והגינוי הגורף של רעיון יישוב הגליל וייהודו, מצביעים על נחישות להמשיך ולהתחפר בשגיאות ההיסטוריות שהובילו את תנועת העבודה עד הלום. הם מעידים על הנחישות להתחפר באובדנה של תנועת העבודה, עד וידוא ההריגה שלה.
שלטון הרוב הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב. הרוב לא תמיד צודק, אבל אין דרך טובה יותר לקבל החלטות באופן שכלל הציבור, כולל המתנגדים להן, יוכל לחיות איתן, מאשר "אחרי רבים להטות."
אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אך דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. גם לינץ' הוא שלטון הרוב. הרוב עושה למיעוט מה שהוא רוצה. דמוקרטיה אינה לינץ'. דמוקרטיה אינה דמוקרטיה אם אינה מגנה על המיעוט ועל זכויותיו. דמוקרטיה מחייבת הגנה על זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה מחייבת חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש התארגנות, חופש תנועה, חופש דת. בדמוקרטיה, הרוב אינו יכול לבטל את חופש העיתונות, למרות שהוא רוב. החלטת רוב המבטלת את חופש ההתארגנות, אינה דמוקרטית. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק ושוויון בפני החוק. אם לא הכול, מהנשיא וראש הממשלה ועד האזרח מן השורה, שווים בפני החוק; אם המנהיג עומד מעל החוק – זו אינו דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר במנהיג וגם אם הרוב רוצה שהמנהיג יהיה מעל החוק.
כיוון שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, יש בה מנגנונים שנועד לצמצם את כוחו של השלטון. ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון (1834-1902) כתב את האימרה המבריקה: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." דמוקרטיה אינה מעניקה לשלטון כוח מוחלט, למרות שהוא מבטא את רצון הרוב. מלבד כפיפותו של השליט לחוק, הדמוקרטיה מבוססת על מנגנון של הפרדת רשויות. הפרדת הרשויות מצמצמת את כוח השליט, בכך שיש עוד שתי רשויות שלטון שאינן תלויות בו – הרשות המחוקקת והרשות השופטת. ההפרדה בין הרשויות אינה מוחלטת ויש איזונים ובלמים בין הרשויות. רשות שופטת עצמאית וחזקה, שאינה כפופה לשלטון, שמבקרת את השלטון, שמוסמכת להגן על האזרח ועל המיעוט מפני השלטון, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. מדינה שמערכת המשפט שלה חלשה ואינה עצמאית אינה דמוקרטיה, גם אם הרוב בחר בשלטון וגם אם השלטון מבטא את רצון הרוב.
במדינת ישראל, הפרדת הרשויות לקויה. פורמלית, הממשלה כפופה לכנסת. הכנסת מעניקה לה אמון או שוללת אותו ממנה. אבל בפרקטיקה, הממשלה שולטת בכנסת. כך היה מאז קום המדינה, אך הדבר הקצין מאוד בשנים האחרונות. דוגמה מוחשית לכך, היא בחירת יו"ר הכנסת. למעשה, מי שבחר את יו"ר הכנסת הוא ראש הממשלה. בסבב חלוקת התיקים בין בכירי מפלגתו, הוא בחר באוחנה ליו"ר הכנסת. אוחנה, כיו"ר הכנסת, מחויב לו. למעט שני מקרים בתולדות המדינה, תמיד יו"ר הכנסת היה מועמדו של ראש הממשלה. אך עד יריב לוין, כל יו"רי הכנסת, מרגע שנבחרו לתפקידם, שמרו על רמה מסוימת של ממלכתיות וכשצריך היה, עמדו מול ראש הממשלה והגנו על כבודה וריבונותה של הכנסת. ע"ע ריבלין ואדלשטיין. היום ברור שיו"ר הכנסת הוא עושה דברו של ראש הממשלה לכל דבר. בעבר, על הצבעות מסוימות הוחלט להטיל משמעת קואליציונית. היום, המשמעת הקואליציונית מוטלת תדיר, על כל ההצבעות. אין שום חופש לח"כ בהצבעות בכנסת. על כל סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. ועדת השרים לחקיקה, היא המקום שבו מוחלט אלו חוקים יעברו ואלו לא. נדירים ביותר המקרים שבהם הכנסת מחוקקת חוק שלא אושר בוועדת השרים.
במציאות שבה הממשלה שולטת ברשות המחוקקת – קיומה של רשות שופטת עצמאית וחזקה, המסוגלת להגן על המיעוט והאזרח מפני החלטות הממשלה והכנסת, ששומרת על כך שהממשלה והכנסת לא תפעלנה בניגוד לחוק, הוא הכרחי. אפשר להתווכח על האקטיביזם השיפוטי. לאורך שנים מתחתי ביקורת, גם בבמה זו, על האקטיביזם השיפוטי, על המישפוט, על "הכול שפיט", על "מלוא כל הארץ משפט". תמכתי ברפורמות במערכת. אבל מה שהממשלה, בהובלת שר המשפטים, מנסה לחולל היום, זו לא רפורמה, אלא מהפכה משטרית, המנטרלת את הרשות השופטת מעוצמתה ומנסה להפוך אותה לשפחה חרופה של הרשות המבצעת. וכאשר בראש הרשות המבצעת עומד מנהיג אוטוריטרי, ועוד כזה שעומד כעת למשפט ולכן הוא מגויס כל כולו למלחמה נגד מערכת המשפט – המהפכה עלולה להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לארדואנוקרטיה.
משמעות הרפורמה היא השלטת הממשלה על מערכת המשפט
השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא הטובה בעולם, כי יש בה איזון בין הרשויות והשלטון אינו בוחר את הרשות השופטת. בעבר היתה בעייה הפוכה – אפשרות של השופטים עם נציגי לשכת עורכי הדין ליצור בלוק המבטיח רוב אוטומטי מול נבחרי הציבור, כאשר יש הסכמה ביניהם. הבעייה הזו נפתרה בתיקון שהוביל לפני שנים אחדות גדעון סער, המחייב רוב של 2/3 מהוועדה בבחירת שופטים לבית המשפט העליון. ההחלטה הזו מחייבת להגיע להסכמות רחבות בין נציגי המערכת הפוליטית והשיפוטית ובכך היא מאזנת את כוחו של כל אחד משני אגפי הוועדה. בעבר היתה גם בעיה של מונוליטיות בהרכב בית המשפט העליון, שכמעט כולו הורכב משופטים אקטיביסטיים. בהובלת שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער, בית המשפט היום מאוזן למדי בין אקטיביסטים ושמרנים. אך ראה זה פלא, גם השופטים השמרנים שופטים על פי חוק ואינם עושי דברו של השליט. את זה רוצה לשנות יריב לוין.
הצעתו להביא לרוב מוחלט של הפוליטיקאים מן הקואליציה, נועדה להבטיח, בשם "רצון הרוב" שהשופטים יהיו נאמנים לבוחריהם, כלומר לממשלה. 2/3 מהנציגים יהיו נציגי הממשלה והכנסת הכפופה לה, למעשה. בנוסף לכך יהיו שני "נציגי ציבור" שיבחרו בידי שר המשפטים, כלומר נציגי השלטון. כך יובטח שהשלטון יבחר את מי שרצויים לו לשופטי בית המשפט העליון. למעשה, יריב לוין רוצה למנות לבית המשפט העליון בובות, כי בעיניו השופטים השמרנים, הפוסקים על פי חוק הם "ססמולנים" ר"ל. רצונו שנשיא בית המשפט העליון יבחר בידי הכנסת (רעיון שטרם הוצג בשלב א' של המהפכה), נועד לגרום למצב שראש הממשלה, למעשה, יבחר את נשיא בית המשפט העליון, והוא יהיה מחויב לו. ושופטי בית המשפט העליון בפסיקותיהם, יפזלו לרצונו של ראש הממשלה, שיבחר מתוכם את הנשיא.
הצעתו לפסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים, משמעותה ביטול הבקרה המשפטית על החקיקה, כיוון ש-61 הוא הרוב האוטומטי של השלטון. כך יוכל השלטון לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה, ובית המשפט לא יוכל להתערב, כי הרוב האוטומטי יבטל את החלטתו. וכאשר מדובר בשלטון הנוכחי, ברור שהרוב האוטומטי יתייצב להתגבר על כל ביקורת שיפוטית על החקיקה. זאת, כאשר עצם היכולת של בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, יהיה ברוב קיצוני – לוין לא נכנס במסיבת העיתונאים לפרטים אך ידוע שתוכניתו מחייבת הרכב של 15 שופטים וברוב של 80%. גם לדעתי צריך להידרש רוב מיוחד בקרב השופטים לביטול חוק. לדעתי, נכון שיהיה זה רוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות. וניתן יהיה להתגבר על ההחלטה ברוב של לפחות 70 ח"כים, אולי אפילו 75 ח"כים. על פי ההצעה של לוין, היכולת לבטל חוק הופכת לכמעט בלתי אפשרית, אך גם במקרים הקיצוניים שבהם הדבר ייעשה, הרוב האוטומטי יבטל זאת.
הצעתו של לוין לבטל את עילות הסבירות, תום הלב והמידתיות, הופכת את השופטים לרובוטים ולמעשה מבטלת את היכולת שלהם לשיקול דעת. המושג IT'S NOT DONE, או "לא יעשה כן במקומנו" לא קיים באמת בישראל. בית המשפט מפעיל שיקול דעת לגבי הסבירות של ההחלטות, כדי לרסן את כוחו של השליט ולא לאפשר לו לקבל החלטות דורסניות, קיצוניות, שאינן סבירות.
הצעתו לבטל, למעשה, את תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שתפקידם להבטיח שיפעלו על פי חוק, והפיכתם למעין עורכי דין פרטיים של השרים (בטענה האורווליאנית שהיום, כביכול, היועמ"שים מחליטים על פי עמדתם הפרטית), נועדה להעמיד את השלטון מעל החוק, כך שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו.
כל הרעיונות הללו הם סכנה חמורה לדמוקרטיה הישראלית. העובדה שהם מובלים בידי ממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים; שהצעד הראשון שהיא עשתה, עוד טרם הקמתה, הוא שינוי חוק יסוד בחקיקה פרסונלית, שנועדה לאפשר לעבריין סדרתי לחזור לממשלה, שהשר אחראי על משטרת ישראל הוא בעל עבר פלילי שכל חייו התכתש עם החוק, עם משטרת ישראל ועם כוחות הביטחון ובחקיקת בזק קיבל למעשה גם את סמכויות המפכ"ל – כל אלה מהווים איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית.
כל מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להתעורר ולהיאבק נגד המגמה המסוכנת הזאת.
3. צרור הערות 8.1.23
* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.
אבל הבעייה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.
מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.
* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?
קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות. למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו. הביקורת שלי היתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.
היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.
* רפורמה בהסכמה – הצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר. סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.
* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".
הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכול נאבק נגד... הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.
וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר."
יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו. לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.
* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא היתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם. אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.
* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיניי, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.
* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עימם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית. אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.
ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.
* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".
* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי. אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השנייה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.
אגב, בעיניי הבעייה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמיתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.
* לשבת עם היעדים – ליבי ליבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.
* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכרייה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה. כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה. בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.
זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למיספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.
ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, היתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היו חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר. בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.
* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין? מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו. הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.
כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי. כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.
* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכול מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.
ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.
זו היתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.
* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פירסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים. דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".
* ביד הלשון: שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תוכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם. התוכנית אמורה היתה להוות בסיס לכל תוכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התוכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי. יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה. על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התוכנית במוטו – פסוק י"ח בפרק מ"א בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם."
בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו." הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התוכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה." ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם."
שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציוניים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.
שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה לנתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם." היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939.
כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם "השבת השחורה".
אורי הייטנר
* * *
אהוד: קץ הדמוקרטיה הישראלית מגיע עם צעדי שלטון הרשע הדיקטטורי של נתניהו נגד העמותות המפרנסות יפה מאוד בישראל את שונאי ישראל!
ד"ר גיא בכור: במשך יותר מעשור אנו קוראים לייבש את העמותות הפועלות בישראל במימון אירופי, כמובן נגד מדינת ישראל, אך שום דבר לא נעשה בעניין. האם בקרוב נתחיל לראות את השינוי? ואיך ייתכן שהכספים האלה לא נעצרו עד היום?
ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם, שהסכימה למבול של כספים זרים, בעיקר ממדינות אירופה – להיכנס לתוכה למימון עמותות, שפועלות נגד מדינת ישראל או נגד האינטרסים שלה.
מתוך: ג'י-פלנט, 5.1.2022.
* * *
מסע אל נפלאות המילה
"על אוכף הזמן – מבחר שירים"
מאת יערה בן-דוד
תרגום לרומנית – מנחם פאלק
עמדה 2022, 143 עמ'
המילים הן הלבנים והמלט של השירה, והמשוררים עומדים נפעמים אל מול סגולותיהן, ולעיתים הם מתמודדים בתסכול אל מול התחמקויותיהן וסודותיהן. עיון בקרביה של המילה הוא נושא שאיננו מרפה ממי שמבקש ללהטט בה, ועל כך נשתברו הרבה קולמוסים והתחברו אינספור שירים ארס-פואטיים, השונים זה מזה, כאילו לא מדובר על אותם ערכים מהמילון.
המשוררת שלנו מדמה את המילה לגדר:
"גדר שנשענים עליה
כמו על מילה שמצמחת ענפים סוררים
מן היש אל האין.
מילה קורעת מעליי אנשים
כעשב שוטה
מוטב לשתוק כמו מים אחרונים."
(גדר, עמ' 16)
המילה מצמיחה ענפים סוררים, עלולה לפגוע באנשים ולהרחיק אותם, לכן מוטב לשתוק. כמו שכתבה רחל בשיר "ניב": "ידעתי מילים אין מיספר – / על כן אשתוק."
השתיקה הרועמת של המשוררת באה לידי ביטוי במילים –
"... ואין לדעת / כמה מילים עוד ייוולדו מן השתיקה." (עדיין – כבר לא, עמ' 96)
כדי להתקרב אל השתיקה המשוררת שלנו כותבת שירים בני שורה אחת, וזאת באמת כתיבה יוצאת דופן – הרי דוגמה:
"מילאתי סדקים במלט יצוק של מילים לפסק זמן נוסף." (פסק זמן, עמ' 46).
האוצר של המשוררים הוא המילים, איתן הם מתחברים ומתעמתים, ומה שמפריע להפרייה ההדדית היא ההמולה הנלווית לחיים:
"משאית עוברת ברעש / עוקרת ממך את שארית המילים" (היא מצביעה על כיוון. עמ' 88).
גם בשיר אהבה מזכירה המשוררת את הבסיס לאמנות השירה – המילה:
"אינו מבין איך זה שהוא
ואני שתי הברות במילה."
(פרמטה, עמ' 112)
"תן לי לחלק אותך להברות
מעבר לכללי הדקדוק."
(גרוויטציה / זמן אמצע, עמ' 112)
בספר שירים זה נמצא היגדים בעלי אמירה ויופי, הרי טעימות:
"מכל היופי הזה עולה טעמו של היעדר
שאין לטעות בו. הטוב בעולמות
...
ומנקודת המדרך של כף הרגל בממשות ובבדיה
אט-אט להרים את העולם." (קיימת, עמ' 10)
ארכימדס נרתם בהרמת העולם אל היופי.
"משליכים מכמורות למצולת הערב הכבה." (זמן אחר, עמ' 12) – תמונה סינאסתזית המעניקה לערב מצולות שניתן להשליך לתוכן מכמורות.
על ספרים שנזרקים לאחרונה למדרכות כותבת המשוררת שלנו:
"ספרים בלאו הכי
חוזרים תמיד בכיוון ההפוך
כמו ממסע לוויה חסרים אחד." (קל וחומר, עמ' 30).
ועוד היגדים סינאסתזיים:
"באוטובוס המלא קועקע בי קולו העיוור
על גלי האתר." (אהבה נכזבת, עמ' 36).
"...בוססתי בבוץ המחשבות שהתקשה." (אבן הפוכה, עמ' 78).
"משדרת העמודים של הזמן הנערם." (דוהרת להקטין מרחקים, עמ' 104).
"מחגיגה לחגיגה אני לומדת את
קיצור תולדות הזמן." (מחגיגה לחגיגה, עמ'40)
סטיבן הוקינג נרתם לסייע לשירה.
יערה בן-דוד היא לא רק משוררת מחוננת – נתיבים לה באמנויות נוספות – היא זמרת קלאסית ואמנית קולאז', ורמזים לכך נמצא גם בספר שירים זה (עמ' 54, 92).
אפשר להרחיב את הדיבור על הארמזים שבקובץ למזמורי תהילים, לשיר השירים ולספרות קאנונית, אפשר לכתוב על השירה המתרשמת (לדוגמה – רשמים משהייה בסלובניה), אבל אני מבקש להעניק קרדיט גם למתרגם, מנחם פאלק, שכן הקובץ הזה, כמצוין בכותרת, מופיע בשתי שפות – עברית ורומנית – עמוד מול עמוד. ובאמת נדמה שאין דומה לו, למנחם פאלק, במחויבות שלו לתרגם יצירות מופת מרומנית לעברית (16 כותרים!), ומעברית לרומנית (10 כותרים!), וכל זאת בנוסף לעשרות ספרי שירה ופרוזה (פרוזה פיוטית, ראו ספרו "הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק" – 2008), וכן גם ארבע אנתולוגיות – תוצרת מקלדתו. על מחויבותו זו לתרגום הוא זכה בפרסים רבים, ואף בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד. עברתי על התרגום שלו, ואני מעיד שמדובר בקפדנות הראויה מבחינת הדיוק במילים, ובבחירת היגדים פיוטיים, כמתחייב מהמקור. הוא גם מקפיד להאיר בהערות שוליים היגדים השגורים בפיו של דובר עברית, אך זקוקים לביאור עבור דוברי שפה אחרת, היגדים כמו "צחות דבדיחותא", "מים אחרונים", "של נעליך", "אבן שאין לה הופכין", "סיפורי בדים". "אבן הטועים" ועוד.
נראה לי שהוא טעה בהיגד אחד – "הנה היא המרופדת בתפוחים" (עמ' 66) – זה ארמז לשיר השירים (ב' 5), ולא לתהילים. מכל מקום, מדובר בקובץ יפהפה, מושקע מאוד – חגיגה אינטלקטואלית ואסתטית.
משה גרנות
* * *
אהוד: יש לנו מערכת משפט מופלאה. טובי פרקליטיהָ ושופטיהָ, בעידוד התקשורת – עסוקים בהפללת ובהגבלת בנימין נתניהו ואריה דרעי, ואילו ברחבי המדינה ממשיכים להשתולל הפשע, הרציחות, הגניבות מבסיסי צה"ל, הטרור הפלילי נגד החקלאות הישראלית, גביית דמי החסות ומרבית סוגי העבירות על החוק למיניהן – כמעט באין מפריע!
* * *
רון גרא
פִּרְחֵי חוֹחַ
וְשׁוּב הַלַּיְלָה הַזֶּה
בְּחֹדֶשׁ טֵבֵת.
שָׁמַיִם כְּבֵדִים מְעֻנָּנִים.
דּוֹק שֶׁל תּוּגָה נָסוּךְ
בְּחֶדְרוֹ
בַּדְּמָמָה הַנִּמְשֶׁכֶת.
מַחֲשָׁבוֹת מְטַפְּסוֹת,
עַל זוֹ הַבַּת שֶׁקּוֹלָהּ
לֹא נִשְׁמַע.
עַל מִלְחֶמֶת קִיּוּמוֹ
עַל הַקּוֹצִים.
עַל גְּבוּרָתוֹ הַצְּנוּעָה
הָאֲפֹרָה הַפְּצוּעָה
עֲמוּסַת הַכְּאֵב לַעֲיֵפָה.
כַּמָּה רֹךְ
כַּמָּה עֶדְנָה בְּלִבּוֹ.
כַּמָּה תִּקְווֹת צְפוּנוֹת
נָטַע בְּגִידָיו
בְּזַרְעוֹ
פִּרְחֵי חוֹחַ.
צַפְרִיר אֶחָד שֶׁל אוֹר
כְּשֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב לְרוֹפֵא,
אַתָּה מִתְעַטֵּף בְּטַלִּית
אַרְגְּמָנִית וּתְכֵלֶת זוֹהֶרֶת.
קְרוּעַ עֵינַיִם
מְעַפְעֵף לַמָּרוֹם.
רְגָבִים וְרֵיחוֹת אֳרָנִים
עִם קֶשֶׁת חֲלוֹמוֹת גּוֹאָה
תָּר אַחַר צַפְרִיר אֶחָד
שֶׁל אוֹר.
חוֹשֵׁשׁ מִגֶּשֶׁם
שֶׁל לַיְלָה עָצוּב
אַחֲרוֹן.
* * *
לשם מה ללמוד תנ"ך?
"ארץ, ארץ, ארץ, / ארץ התורה /
את
מקור האור / ושפת האמונה..."
שייקה פייקוב
קצת לפני יותר משנה, בזמן הקורונה, בתי ומשפחתה עברו להתגורר בתאילנד. פנדמיה עולמית – קורונה, סגרים, בידודים, לימודים לא מסודרים, פעם בזום ופעם כלום. בתי בחל"ת, בעלה עצמאי, ואצלו העסק משותק. הזדמנות ליהנות מהפנאי, לצאת ולנסות לעשות שגרה לשנות.
הם התמקמו באי קופנגן (תאילנד). הילדים, רונה (12.5) ודניאל (9), התחילו שם ללמוד בבתי ספר בריטיים, במטרה שיחזקו את האנגלית, שהחלו עליה שוקדים. כשהילדים מישראל הם הרוב השולט. הנכדים, רונה ודניאל, נקלטו היטב. הם לא מתגעגעים לשום דבר, מלבד לסבא וסבתא. החברות בין הילדים עודדה גם קשר בין ההורים, ומהר מאוד נעלמה הרגשת הזרות, הם הצטרפו ל"ישראל הקטנה" שבקופנגן.
בחופשות הסמסטר של הילדים מבית הספר, המשפחה נוסעת לטיולים מחוץ לקופנגן, לפוקט, לקוסומי, לקראבי, לבנגקוק. לצ'נג מאי וגם לסינגפור ולהונג קונג. כל טיול כזה הוא חלום קסום של נופים שובי לב ותופעות טבע מדהימות, מקדשים בודהיסטיים מרהיבים, מסעדות ובתי מלון מפוארים, שעד לא מזמן רובם היו כמעט ריקים. המחירים מגוחכים (אך החלו מטפסים), והכול בהישג יד. והם נהנים מכל הבא ליד.
כמובן שבבתי הספר הבריטיים באי, אין שום חינוך יהודי או ישראלי (למה שיהיה?). לא לומדים בהם עברית, לא תנ"ך ולא היסטוריה. אין חופשות בחגים היהודיים, אפילו לא ביום הכיפורים!
עברה יותר משנה שבתי ומשפחתה בתאילנד, והם מתכננים להישאר שם עוד שנה. ביקרנו אותם לפני שמונה חודשים, ושוב ביקרנו אצלם לפני פחות מחודשיים. התארחנו בביתם. יצאנו איתם לטיולים והבנו על מה הם מדברים, וממה הם מתלהבים. גם אנחנו התלהבנו. למרות זאת אנו מפצירים בהם לחזור ארצה, אך הם מרגישים כאילו מגן עדן אותם מגרשים, כי החיים שם רגועים ונעימים ומלאי רעות וחברות והנאה מהסביבה האחרת והנופים המדהימים.
שיחה עם רונה
רוב הילדים הישראליים שגרים עם משפחותיהם באי, נולדו בארץ, ולא יודעים מהי גולה, ולא שמעו את הסיפור של הקמת המדינה, ומוכנים לגור איפה שטוב להם ולהוריהם, ולהשאיר מאחור את ההיסטוריה ואת התנ"ך שנזנח!
באחד הימים כשהיינו אצלם בקופנגן, בשיחה אקראית עם נכדתי, כשהיינו יחד שתינו לבד, ניסיתי לעודד אותה לשוב ארצה לפני סיום שנת הלימודים, על מנת שבשנת הלימודים הבאה, תהיה מוכנה לעלות לתיכון בצורה חלקה. אמרתי לה גם, שהיא כבר שלוש או ארבע שנים לא למדה תנ"ך ולא היסטוריה ולא ספרות (בגלל הקורונה ובגלל הנסיעה לתאילנד) – ויהיה עליה להשלים הרבה חומר שהפסידה.
הופתעתי לקבל את תשובתה, שהארץ לא מעניינת אותה, שבתאילנד טוב לה, ורק בגלל שסבא וסבתא שלה חיים בישראל, היא תחזור ארצה. והתנ"ך וההיסטוריה לא מעניינים, והם לא יעזרו לה בחיים! היא לומדת מתמטיקה ואנגלית ומדעים, וזה הרבה יותר חשוב והיא לא צריכה למהר לשוב!
תשובתה הפתיעה אותי. הייתי בהלם. מי הכניס לה לראש שהתנ"ך והעברית וההיסטוריה אינם מעניינים? כנראה שמשהו בחינוך בארץ, או אולי בבית, לוקה! הדברים צרמו את אוזניי וחרה לי מאוד, שכך מדברת הנערה, נכדתי האהובה, שהוריה ואבות אבותיה נולדו בישראל. משהו פה השתבש!
החלטתי לנָעֲר֚הּ. ובמקום להאשים, הבנתי שחובה עליי להחדיר לה את חשיבות לימוד התנ"ך ולהסביר לה גם מהי "ציונות", ומה הקשר ביניהם, על מנת, שתבין, שלא זו הדרך.
לימוד התנ"ך, וההיסטוריה, שלדברייך לא חסרים לך, הם שיורו לך לאן את שייכת. הם שיספרו לך איך קם העם הזה, איך הוא גלה, ואיך למולדתו שב.
נכדתי היקרה, אמרתי לה, את יכולה לטייל בעולם, ליהנות מנופים מרהיבים, ממאכלים מיוחדים, מאטרקציות, מאדריכלות ומאמנות, ממוזיאונים ותערוכות, להרחיק נדוד ולהרחיב אופקים. זה לא פסול. זה משובח! אבל, יקירה, את חייבת לזכור שתאילנד היא מדינה זרה, ואינך שייכת לה. תאילנד, ילדתי, אינה מולדתך. את לא מדברת את שפתה, את לא מכירה את ההיסטוריה שלה, את לא מכירה את דתה. לעולם לא תהיה בה נטועה. לא תקבלי אזרחות ולא זכות בחירה.
מדינת ישראל היא מולדתך, מכורתך, ואין לך ולנו מדינה אחרת. זו המדינה שבה את נולדת ובה נולדו הורייך ורוב סבייך. הוריהם עלו לישראל מארצות ניכר, בטרם קמה המדינה, שם עברו גזרות ושמד ושואה ופרהוד, ואת, נכדתי הצברית, שפר עלייך מזלך, נולדת במדינה חופשית, מדינתך, שמדברים בה עברית, ויש לה צבא, והיא עלינו מגינה. ומבחינה כלכלית משפחתך יכולה לאפשר לך את כל הטוב הזה שאת חווה, שבזמננו לא נודע.
ללא התנ"ך, נכדתי האהובה, איך היינו מתקבצים מחדש מכל הגלויות ומקימים מדינה לעם היהודי שהיה מפוזר ומפורד? איך סבא שלך ואני היינו מכירים? אני נולדתי בעיראק ועליתי בגיל שנתיים, למדינה שהוקמה בדם, והיתה צעירה, מוכה ושכולה, שקלטה יהודים מכל העולם.
סבא שלך, יצחקל'ה, נולד בישראל לאימא שנולדה בגרמניה לפני קום המדינה, שברחה ב-1939 עם משפחתה, כשהיטלר עלה לשלטון שם, ונשקפה ליהודים סכנת השמדה. הם נטשו הכול, נמלטו משואה, ובאו לכאן, בטרם היתה פה מדינה שתקלוט אותם! וסבא רבא שלך, נולד בארץ, ביפו, שהיתה עיר ערבית, בראשית 1920. סב רב רבא שלך, אביו, הגיע בדרך לא דרך מבולגריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב-1919. הם גרו ביפו ובגלל הפרעות ב-1921 עברו לתל אביב. כשהיה בארץ משבר כלכלי ולא היתה עבודה בעיר, יחד עם עולים נוספים שהגיעו מבולגריה, קנו פה אדמה, הקימו את מושב בית חנן ב-1929, כדי שיוכלו לגדל בו את מזונם, ולא למות מרעב. במקביל נלחמו בפורעים הערבים.
שני הסבים והסבתות של סבא יצחקל'ה, עלו ארצה לפני קום המדינה, והיו חלוצים, והאמינו, שפה תקום מדינה, והם היו בין אלה, שהניחו פה את אבן הפינה בטרם היתה פה מדינה. כשהכרתי את סבא שלך, יצחקל'ה, מיד התאהבתי בו, בגלל הסיפור של משפחתו. הוא נראה לי שייך לגזע מיוחד, גזע נשגב, שאבות אבותיו, קמו ועשו מעשה והאמינו שפה תקום מדינה. אף אחד לא הביא אותם לכאן, הם באו לכאן במקלם ובתרמילם וחזונם.
במושב נמצא ביתכם, ביתנו, שאימך גדלה בו עם אחיה, וביתה של הסבתא הגדולה, ובו נולד סבא יצחקל'ה. ארבעה דורות אנו גרים במושב, שלהקים אותו לא היה קל, ואנו גאים להיות בין המשפחות של גואלי אדמת המולדת, שקנו את אדמתה רגב אחר רגב ועיבדו אותה והתיישבו בה ולחמו לכבוש אותה מחדש.
סבא סמוכה, אבא שלי, ומשפחתו, ועוד כמאה ועשרים אלף יהודים, לאחר הפרהוד, בעיראק, הבינו שאין להם מקום במולדתם (בבל) שחיו בה 2700 שנה מאז חורבן הבית הראשון. משפחות שלמות עלו משם, נשים וטף, לא לפני שאולצו לוותר על אזרחותם. לא זו בלבד, אלא שכל רכושם נבזז והוחרם. לארץ הם הגיעו חסרי כול. משפחתי עלתה עם שלוש מזוודות ושלושה ילדים, למדינה שהוקמה רק שנתיים קודם לכן, מדינה ענייה ודלה, שהבטיחה הרבה, ורק מעט יכלה לתת. עם כל הקושי הרב, הם הרגישו, שבאו ימות המשיח, למרות שהשאירו אחריהם שנים של היסטוריה ותרבות יהודית עשירה... היה קשה מאוד, אבל הם התמודדו ולרגע לא ביקשו לשוב חזרה לארץ שממנה עלו.
יקירה, למשפחה שלי, ולאלה שהגיעו ארצה לפנינו, לא היה את כל הטוב הזה, שאתם היום מכירים. החלוצים והעולים, שהקימו פה מדינה, עזבו משפחות והורים, עברו משברים רבים, התמודדו עם אויבים מרים, עם ביצות וקדחת, עם בצורות, מחסור במים ומזון, עם מגורים עלובים באוהלים ובצריפים. לא היו תשתיות, לא דרכים סלולות ולא רכבות מהירות. היה קשה, והם לא נטשו, קלטו עוד עולים, שרובם היו פליטים, ניצולי שואה נרדפים, ופה הם שוב היו לעַם, שאין דומה לו בעולם.
על אף כל הקשיים והמחסור. המשיכו יהודים ארצה לעלות, עיבדו את אדמתה, ובנו בה את בתיהם, ונלחמו על נפשם. המדינה הצעירה הגיעה במשך השנים להישגים אדירים. מדינה לתפארת, שכולנו גאים להיות חלק ממנה. ומה ששומעים היום בחדשות על פשיעה ואלימות וטרור, לא נעים לאוזן, ולכן יש הטוענים, שלא טוב כאן לחיות... אל תחשבי שזה רק כאן. העולם השתגע! עם בעיות אלה מתמודדים בכול העולם... (זה לא מנחם וזה מאוד חבל) וכל יום אנו שומעים על אנטישמיות שהיא עדיין קיימת, גם במדינות שהיהודים חיים בהם ברווחה, בעושר ובהצלחה. וכשרע להם, הם יודעים שיש להם "אימא" שמחכה להם כאן.
ואת שואלת למה יהודים מכל העולם הגיעו לכאן? למה בחרו לחיות, פה, במקום כה מסוכן? למה לא בתאילנד??? באוגנדה??? למה לא המשיכו לחיות בכול המקומות שחיו בהם בעולם? למה לשלם מחיר כל כך יקר, על חלקת אדמה קטנה, שעליה ישבו בני עמים אחרים, במקום ששלטו בו זרים, ובמהלך ההיסטוריה עברה מיד ליד?
לפני יותר מאלפיים שנה, בשנת 70 לספירה, הרומאים טימאו והחריבו את בית המקדש, לקחו איתם יהודים לעבדים, והם נפוצו על פני כל העולם. לאן שאותם יהודים הלכו, הם לקחו איתם את התנ"ך, והמשיכו ללמוד בו, והקימו ישיבות וכתבו את התלמוד וחיברו תפילות, שירי קודש, פיוטים ו"בקשות", ואפילו שירי חול, שירי אהבה ושירי יין (בעברית ובערבית בימי הביניים בספרד). התנ"ך, הוא ששמר אותם, והזכיר להם שהם עם. הם התבדלו והתפללו וחלמו וערגו לשוב חזרה לארצם ולהקים בה מחדש את בית מקדשם.
יש מדינות שנתנו ליהודים חופש פולחן, ויש מדינות שראו בהם זרים ורצו להשמידם. לא תמיד איפשרו להם להתפלל, לא תמיד איפשרו להם לאכול אוכל כשר. גם עיסוקיהם הוגבלו. לא נתנו להם להיות בעלי נחלות. הם התבדלו במגוריהם, כדי לקיים אורח חיים יהודי ולהיות ביחד. לא בכל מקום יכלו להתלבש כיהודים עם כיפה על הראש, זקן ופאות. אסרו עליהם את קיום המצוות. יש שאילצו אותם להמיר את דתם, וָלא, הטילו עליהם גזרות ושמד, שרפו להם בתי כנסת, עשו בהם טבח ופוגרום, העלו אותם לגרדום, והם עברו שואה ופרהוד ומה לא? (בשביל זה צריך ללמוד היסטוריה), ולמרות שלא היה קל, הם לא ויתרו על יהדותם. סירבו להיטמע, שמרו על ייחודם והתעקשו לשמור על יהדותם, והתנ"ך הוא שהחזיק אותם. זה היה קל? לא, בכלל!!!
תקומת ישראל מזכירה את יציאת בני ישראל ממצרים. למדת עליה! המדינה קמה לאחר השואה, שבעטייה יהודים חיפשו ארץ משלהם, לגור בה בלי רדיפות ושמד, כדי שיוכלו לשמור על יהדותם.
לא קיבלנו מדינה על מגש של כסף. התנועה הציונית שקמה באירופה בסוף המאה ה-19, ביקשה להפוך את החלום למציאות. הם לא חיכו למשיח, כי חיכו לו מספיק זמן והוא לא הופיע... למרות ששלטו פה זרים, שניסו לסכל את הפעילות הציונית, הם רכשו קרקעות, הקימו יישובים, הכשירו חלוצים, למדו חקלאות (אגרונומיה), גאלו אדמות, הביאו עולים, ייצרו תעסוקה ומזון. הם יבשו ביצות וחלו בקדחת כשהאמצעים בידיהם היו דלים. הציונות הפכה את חלום השיבה המטורף למולדת – מהכוח אל הפועל... ו"אם תרצו, אין זו אגדה" אמר הרצל. וככל שמצב היהודים באירופה הלך והמחמיר, הם היו נמרצים יותר להגשים את חזונם להקים פה מדינה.
הדרך לכך לא היתה קלה. היו פרעות ורציחות והגבלות והוצאות להורג, והם לא נשברו. אני גאה שאני שייכת לעם הנפלא הזה. אני מאושרת שזכיתי לגדול כאן, ולא בעיראק, ושמחה שהייתי בין הדור הראשון שגדל בארץ במולדתו ולא בגלות הארורה. אני גם גאה שנישאתי לסבך, הצבר, שנשם ציונות מהרגע שנולד ולכן הוא כל כך מאיץ בכם לשוב חזרה הביתה, לישראל.
עברית קשה שפה
אחרי החורבן והגלות לבבל, העברית פסקה לשמש לשון דיבור יחידה. לידה החלה לשמש הארמית (שפה אחות), הארמית היתה שפה שבה דברו בפרס באשור ובבל (מקומות שבהם הם גלו), שהפכה ללשון הדיבור והיצירה הספרותית. בתקופה זו גולי בבל לא ידעו עברית ונזקקו לתרגום בארמית. אחרי כשלון מרד בר כוכבא, החלה העברית להיעלם בלשון הדיבור, והארמית הפכה לשפה השלטת. שפה ששימשה בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר "עזרא" וספר "דניאל" בתנ"ך, "התלמוד הבבלי", "התלמוד הירושלמי", "תרגום אונקלוס" ו"ספר הזוהר". השפה הארמית השתלטה על העברית והפכה גם היא ללשון קודש. כולנו מכירים את ה"קדיש", את "הא לחמא עניה", ו"חד גדיא", שאנו שרים בהגדה של פסח, שגם הם כתובים בארמית ולא פעם אנו תוהים, מדוע ארמית?! – עדיין יש יהודים מצפון עיראק, ממזרח טורקיה, מצפון סוריה ומאיראן, שמדברים ארמית כמו מאז לפני אלפי שנים.
בגלות, העברית הפכה לשפת הקודש, כי לרוב לא דיברו בה ביום יום, כי הם נאלצו לדבר בשפת המקום, שאליו הגרו. היהודים שגלו מארצם, הקימו בתי כנסת, שהיו מקום כינוס גם לתפילה וגם לחגיגות יהודיות, ברית מילה, בר מצווה, חופה וקידושין. כשהמשפט השגור היה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני," שעד היום את שומעת בכל טקס נישואים, ושוברים כוס לזכר החורבן. ללמדך, נכדתי האהובה, שהם לא שכחו את מוצאם, וחלמו לשוב לארצם מולדתם, גם אם רבים לא נולדו בה, לא הכירו אותה, ולא ביקרו שם מעולם.
את התפילה "לשנה הבאה בירושלים," אמרו בכל יום, כדי לא לשכוח את החלום לשוב חזרה לציון. הם המשיכו לחגוג את כל החגים והמועדים, התעניות והצומות, שמרו על כשרות ועל טוהרה, והקפידו לקיים את המצוות הכתובות בתורה.
ואת שואלת נכדתי, מדוע אנו מדברים עברית, שהיא שפת קודש?
נולדתי בעיראק, בגיל שנתיים עליתי עם הוריי לישראל. לא דיברו איתי עברית, שהיתה שפת אימי, דיברו איתי "ערבית יהודית". פה בגן, למדתי עברית. מזלי שמילדות למדתי לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית. סירבתי לדבר ערבית בבית. אימא דיברה אליי ערבית ואני עניתי בעברית. רציתי להתנער מהשפה שהיא לא יהודית, רציתי לדבר בעברית, השפה של העם היהודי.
הוריי לא ידעו עברית, גם הוריה של סבתא הגדולה, דיברו גרמנית, והסבים האחרים דיברו ספניולית, רוסית ופולנית (וגם אידיש – שפה שהיתה משותפת לכל יהודי אשכנז, שנכתבה באותיות עבריות). העברית היתה שפת קודש, שפת התנ"ך והתפילות. היא לא היתה שפה מדוברת, ובה התפללו בכל הגלויות, לא דיברו בה ולא הבינו אותה (וכדי להבין את התפילות תרגמו אותן לשפות שונות), הם שימרו את האותיות העבריות ואת הנוסח העברי ואת הלחנים והזמירות.
בגולה, ילדים יהודים בני ארבע או חמש, למדו על ידי ה"מלמד" ב"חדר" את האותיות העבריות. גם לאחיי, פה בארץ, כשגרנו במעברה, אימא שכרה "מלמד", שלימד אותם את אותיות הא'-ב' ואת הניקוד וטעמי המקרא, לפני שהלכו לבית הספר, כי כך היה נהוג בעיראק, וכך גם נהוג במדינות "אשכנז". הם המשיכו ללמוד את עברית, כדי שיוכלו להתפלל, לעלות לתורה ולקיים טקסים דתיים, בר מצוות, חופה וקידושין בעברית, וזה קרה בכל העולם, וזה מה ששמר עליהם כעם, יש להם שפה. והם ידעו שהם ישארו זַרִים וגֶרִים עד שישובו לארצם וישובו לדבר בה.
אם בספר בראשית, קראנו על "מגדל בבל", שהיתה שָׂפָה אחת בעולם, שָׂפָה שבה דיבר אלוהים כשברא את העולם (עברית). הוא גם החריב להם את המגדל, ובלל את לשונם, והחלו לדבר בבליל של לשונות שונות ומשונות. הציוניות, פה בארץ, עשתה פעולה הפוכה – לארץ הגיעו דוברי בליל לשונות, שכדי לחיות במדינה פה הם היו חייבים ללמוד עברית, שהפכה לשפה הרשמית של המדינה. חזרנו לשפה האחת הישנה (בישראל). שפה שנזנחה אלפיים שנה (כשפת דיבור), קמה לתחייה, לא בלי מאבק...
בארץ, לא הרבה זמן לפני קום המדינה, נאבקו להנחיל את העברית כשפת המדינה בטרם קמה. ועל זה היו ויכוחים ו"מלחמות" – קראו לזה "מלחמת השפות". איתךְ, רונה, דברו עברית, מיום שנולדת במדינה שלךְ, כך גם אימך וסבך וסבא רבא שלך.
"תחיית שפתנו היא יסוד הכרחי בתחיית עמנו (...) השפה העברית קדושה לנו ואנו נלחם בעדה כאשר נלחמו אבותינו בכל זמן בעד קדשי האומה," נכתב בגילוי דעת עליו חתומים אליעזר בן-יהודה, מאיר דיזינגוף, חיים בוגרשוב ונוספים. ואתם, בוודאי, למדתם על אליעזר בן יהודה, שהיום מציינים מאה שנים למותו, שהמציא מילים עבריות חדשות: כמו: יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, נוצה, כרובית, גלידה ועוד. והוא גם אמר: "רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת, היא העברית." שפת התנ"ך ניצחה והפכה לשפת המדינה.
ילדים כמוני, שעלו לישראל, התביישו לדבר את שפת הוריהם, והתביישו שהוריהם לא מדברים עברית רהוטה ולא מבינים אותה, ואף דיברו עם "מִבְטָא", שלא קשה לנחש מאיפה הם עלו. אנו הילדים, רצינו להעלים את המבטא. השתדלנו לדבר כמו ה"צברים", בלי חי"ת ועי"ן, להרגיש שאנו חלק מכולם, שמדברים בשָׂפָה החדשה-העתיקה, שקמה לתחייה, והיא לא רק בכתבי הקודש, אלא גם ביום יום. לא כל ההורים של הדור שלי הצליחו ללמוד עברית כהלכה, כי "עברית קשה שפה," אבל אנחנו הילדים קלטנו מיד את העברית והיינו גאים לשלוט בה, ובאמצעותה סללנו את הדרך להתקדמות וללימודים בכל המסגרות והוכשרו לעסוק בכל המקצועות.
שפות יהודיות
בגלות דיברו היהודים בשפות שונות, שפות שבהן דיברו בכל מדינה ומדינה, שבה הם חיו, אך במקביל, הם יצרו גם שפות יהודיות, המבוססות על השפות המקומיות ועל העברית. השפות היהודיות נכתבו באותיות עבריות, (האידיש, הלדינו, והערבית היהודית), כך גם שמרו על הכתב העברי.
אספר לך משהו מדהים. לפני ארבע או חמש שנים, ביקרתי ב"מוזיאון מורשת יהדות בבל" באור-יהודה. את יודעת, אני הולכת שם לשמוע הרצאות, ולהתחבר מחדש ל"בית אבא", למורשת שלי, שהתביישתי בה בילדותי, ורציתי להתנתק ממנה, כי לא הכרתי את שורשיה! במוזיאון גיליתי את ערכה הגדול לתרבות היהודית, ונשביתי בקסמם של אנשיה הנפלאים שתורמים במדינה בכל תחומי החיים. בחנות המזכרות, גיליתי "הגדה של פסח" בנוסח יהודי בבל-עיראק. דפדפתי בה. ההגדה כתובה בעברית וגם בערבית באותיות עבריות. אבי, בכל "ליל סדר", היה קורא כל קטע בהגדה בשתי שפות – בעברית – השפה העתיקה, ובערבית-יהודית – שפת המקום, שכתובה אף היא באותיות עבריות.
כילדה, הנוסח הערבי, נראה לי לטורח. הרי אנו חיים במדינת ישראל ומדברים עברית, מדוע צריך לקרוא את ההגדה גם בערבית? (היינו כבר רעבים), הרי זו לא שפתנו פה. כילדים, שלומדים עברית בבית הספר, התביישנו בערבית! – עברית היא שפתנו. אך הפעם, ברגע שדפדפתי בהגדה, צד את עיניי הנוסח הערבי המוכר, שכילדה, ידעתי אותו לשיר אותו בע"פ. התרגשתי מאוד. נזכרתי בליל הסדר בבית הוריי. לפתע קלטתי מדוע אבא המשיך להתפלל בהגדה, שהביא איתו ארצה – בשתי השפות. זו היתה המסורת. התרגשתי. זה העלה בי נשכחות. נזכרתי במנגינה והיא הדהדה בי. קניתי את ההגדה בנוסח יהודי עיראק והרגשתי שאני קונה נכס עתיק ויקר. לא רציתי שהיא תישכח, לא רציתי שאבי יישכח, ולא לילות הסדר שהוא קרא בה.
באותו פסח, כשכולנו מסובים סביב לשולחן הסדר, לא התביישתי בנוסח הערבי (הבנתי שלא נורא לדעת עוד שפה), כי את העברית, אף אחד ממני לא ייקח. שרתי בפני המשפחה את "הא לחמא עניא" בערבית: "הדה חבז אל מסכין אלדי אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – לילדים, זה נשמע מוזר, אך הם התרגשו יחד איתי! התחברתי להוריי ולליל הסדר שעשו שם, בבבל, ופה במעברה. ויש ומדי פעם, יתגנב לליבי, איזה ניגון או לחן עתיק, שיעורר בי זיכרון וגעגועים, ויעלה דמעה בעינַי, כשאני חושבת על אלפי השנים, שבהן שמרו היהודים על התפילות ועל הברכות ועל יהדותם והם המשיכו בזאת גם כאן.
לא שאהבתי את הערבית, אך אותו נוסח עם אותו לחן, מזכיר לי את בית ההורים ואת שולחן החג הצנוע והתמים, שהיה בו כל כך מעט אוכל (ביצה, חסה, סילאן ואגוזים ומצות בשפע, ולא ידענו מה זה קניידלך), אך היה לו הרבה התחדשות ומשמעות, מסורת ותרבות ו"יציאה מבבל", שהרוע בה, השתולל. ופה אנו בני חורין. אני חושבת על הוריי, איך הם ישבו ובכו בעברית על נהרות בבל בזוכרם את ציון. וכמה כיף שגדלתי כאן, וכאן נולדו ילדיי ונכדיי. אעז ואומר שהוריי הקנו לנו את החגים והמסורת, בצורה מעוררת פליאה, כי זו המסורת ששמרה עליהם כיהודים יותר מאלפים שנה.
קניתי את ההגדה של פסח בנוסח יהודי בבל. הגדה מפוארת ומעוטרת, אני רואה בה נכס תרבותי-לאומי, שאותה אשמור, למרות שאף אחד אחריי לא יקרא את הנוסח הערבי. אני קוראת בה בכל ליל סדר רק את הנוסח העברי, מציצה בתרגום הערבי, ונזכרת בליל הסדר בביתנו, והזמירות בי מתעוררות ומתנגנות בליבי, ובא לי לשיר בערבית, אך זה לא נראה מתאים! חוץ ממני אף אחד לא יבין...
לימים הבנתי, שכמו כל היהודים, אבי מכיר בעל-פה את כל התפילות בעברית ומבטא כל הברה במדויק, עוד מעיראק, למרות שהוא דיבר ערבית-יהודית, ובבית הספר למד ערבית ספרותית, וגם ידע לשיר זמירות לערב שבת ולמוצאי שבת. זה בוודאי עזר לו בארץ ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית, שפה שֶפֹּה בה לימד זמן קצר אחרי שעלה ארצה. גם מאימי הייתי מופתעת, איך היא ידעה לשיר את הלחן והמלים של פרקים משיר השירים, מתהילים, ממשלי וגם את ברכת יצחק ליעקב, שבה בֵּרכה אותנו, כשהיא מניחה את ידה על ראשינו ודקלמה אותה בעברית, למרות שהיא לא הבינה אף מלה, ואולי כן...
את התנ"ך היהודים למדו בעברית וקראו אותו במנגינה, בלחן, על פי טעמי המקרא, כמו גם את התפילות, כדי שאפשר יהיה לזמר אותם ובעל-פה ולזכור. ולחזן עם הקול היפה, בבית הכנסת, היה הרבה מה לתרום. עד היום אני שומעת את המזמורים שבקעו מבית הכנסת השכונתי שמעלים בי צמרמורות: "חטאנו לפניך, רחם עלינו..." "אל נורא עלילה..." ועוד ועוד.
את נכדתי היפה, נולדת להורים דוברי עברית ולסבא וסבתא שגם הם דוברי עברית. היי גאה בשפה שלך, בלימוד העברית, בשפת התנ"ך, לִמדי אותה כהלכה, למדי תנ"ך! למדי את שורשייך, והיי גאה. אל תהיה עקורה, היי נטועה בארץ אבותייך ואבות אבותייך ודעי מאיפה באת ואל תזלזלי בספר הספרים, שבזכותו שבנו לארצנו. ותגלי שללמוד תנ"ך, זה משובח. תודה לאבות האומה שחלמו לחזור ארצה, כי כבר לא יכלו לחכות ל"משיח". זו כבר לא אגדה. זו מציאות, אנו עם ככל העמים, יש לנו מדינה, שפה, דגל, טריטוריה, יש לנו גבולות (מוכרים ולא מוכרים), ויש לנו הסכמי שלום גם שתי שכנותינו – מצרים וירדן, ולאחרונה גם עם מדינות ערביות במפרץ הפרסי, שאין להן איתנו גבול משותף, שנקראים "הסכמי אברהם" (חשבת מדוע הם נקראים "הסכמי אברהם"? – בגלל שלנו – בני יעקב – ישראל, ולערבים – בני ישמעאל, יש אותו אב קדמון, הוא אברהם אבינו ואביהם, הם צאצאים של הגר), שימי לב שהשם של הסכמים אלו, מבוסס על המידע שיש לנו בתורה העתיקה, ללמדך שהתנ"ך לא נשכח והוא הקושאן ("שטר קניין" שמעיד על הבעלות שלנו של הארץ) שלנו על הארץ הזו, שנגזלה מאיתנו וששבנו אליה. עדיין מסביבנו ובתוכנו, יש אוייב נורא ואיום, כמו סוריה ולבנון ועוד מדינות שאין להן גבול איתנו – עיראק ואיראן, ואנו מחוּיָבים להיות חזקים כדי לשמור על ארצנו ועל שלום אזרחינו בכל יום ויום.
תדעי לך שגם היום יש מדינות שבהם מתנכלים ליהודים, רק בגלל שהם יהודים. השנאה ליהודים לא שככה ולא נחה. וכשהיהודים סובלים בגולה, הם יודעים שפה יש להם מדינה שתגן עליהם ותקלוט אותם. גם במדינות שפעם היה נוח ליהודים לחיות בהן, האנטישמיות מתעוררת, מרימה ראש (אפילו אתמול שמענו על כך בחדשות), למרות שלא קל להם לקום ולהחליט שהם עוזבים את הארצות, שבהן חיו הרבה שנים, ולהתרגל לחיים אחרים עם אקלים אחר ועם שפה אחרת בארץ מולדת, רבים ממשיכים להגיע ארצה מרחבי העולם, מאתיופיה, מצרפת, מאוקראינה, מרוסיה, מארה"ב ומדרום אפריקה ומדרום אמריקה. ישראל היא אֵם, ובלי אותה אֵם, שום יהודי אינו שלם.
רונה יקרה, כששאלתי אותך מה להביא לך מתנה לתאילנד. אמרת, "אני מבקשת שתכיני לי קניידלך." מה יותר מקניידלך, שהוא אחד המאכלים, שקשור לחג הפסח, החג שבו נולדת? קניידלך... אוכל פשוט, לא מסובך, אך הוא מעלה בך זיכרונות של ליל הסדר עם כל המשפחה, עם ההגדה של פסח, עם הבגדים החדשים, המאכלים המיוחדים, ועם האביב בפתח! החג שבו אנו ההורים מצווים לספר לילדים, שיצאנו ממצרים מבית עבדים, והפכנו לעם, וקיבלנו תורה. התרגשתי מבקשתך. מה גם שסיפרת לי שהבטחת לחברותייך וגם למורה שלך (היהודייה, שגדלה בדרום אפריקה, שמתגעגעת למשהו מהבית היהודי שלה), שסבתא תבוא ותכין לך קניידלך שהם הכי טעימים בעולם. וכולם חיכו בסבלנות לטעום את הטעם שבעינייך מושלם, ורצית לשתף בו את כולם. ואחר כך כולם ביקשו את המרשם.
עלינו להעריך את מה שהציונות והציונים עשו עבורנו, בזכות לימוד התנ"ך, שביניהם היו גם אבות אבותייך. להעריך את הדם ששפכו עליה. לא ניטוש אותה, ולא נלך ממנה. סוף סוף יש לנו מכורה, מולדת. היא שלנו ואנו שלה. לא נוותר עליה. עם כל הקשיים, הארץ הזו עזרה להרבה אנשים למצוא מחסה ומפלט מפני רדיפות ומלחמות. היא תמיד תהגן עלינו, תיתן ליהודיה מקלט, תאפשר חופש דת וגם לנוח בשבת.
גם את רונה כשתשובי מתאילנד לישראל – ארצך, תראי בה את הטוב, למרות הבעיות הרבות, שהולכות ומתרבות, את תגלי בה יתרונות והם עצומים. היי גאה בה ובאלה שחלמו ולחמו עליה, גאלו אותה מעול זרים ושלמו בדמם, ולעולם נזכור אותם... שקט אף פעם לא היה כאן, אבל פה אנו יכולים להתגונן. בזכות הצבא החיילים והנשק החדיש והמשוכלל, שאנו מוסיפים לפתח.
רונה הופתעה מהסיפור שספרתי לה על התנ"ך והציונות, וכל המבט שלה על המדינה, השתנה. היא מדליקה נרות מדי ערב שבת. ביקשה שאלמד אותה לדקלם את תפילת "שמע" כדי שהתפלל לפני כל בחינה, ומבינה לראשונה, שבזכות התנ"ך שבנו למדינה. היא מבינה שזו הארץ שלנו, ואין לנו אחרת, עם העברית הנהדרת, התנ"ך שלא נשכח, וההיסטוריה של העם שלארצו שב. והיא רוצה שאשלח לה ספרים, כדי שאת הידע תוכל להשלים.
צר לי שמשרד החינוך המעיט בשנה האחרונה בהקניית תכנים לאומיים-יהודיים, מקצץ בשעות של מקצועות הומניים, שחשיבותם אדירה, כדי ללמוד שכאן מקומנו וכאן המפתח להנחלת העברית. חובה להעמיק וללמד את המקורות כחלק מההשכלה הכללית של כל אדם בישראל ולא משנה באיזה מקצוע הוא מתמחה.
חנה סמוכה מושיוב
20.12.2022
* * *
נעמן כהן
"השמאל הפשיסטי הישראלי"
ופסקת ההתגברות
צריך להעלות את הרוב הדרוש מ-61 כיום ל-65!
השבוע נתקפתי בהתקף חרדה. שערותיי סמרו, עורי הפך לעור ברווז, ידיי רעדו, ושיניי נקשו. זיעה קרה חשתי על צווארי. געוואלד! הנה בא הסוף לדמוקרטיה במדינת ישראל!
מחופשתו בפריס, יאיר למפל-לפיד, בתיאום עם שופרותיו, העיתונאי המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ, ונחום בורשטיין-ברנע ואחרים, היכו בתופים: הנה סוף הדמוקרטיה הישראלית, הנה הקמת משטר דיקטטורי פשיסטי הדומה לגרמניה הנאצית, או למצער להונגריה (אף פעם לא נותנים דוגמה מדיקטטורות פשיסטיות ערביות) אבוי אסון געוואלד!
והנה גם לפתע נפל לי האסימון, מסתבר שצדקו כל השנים אויבי ישראל, מוחמד אל-חוסייני ומוחמד יאסר ערפאת כשאמרו את מה שאומרים היום אנשי השמאל הישראלי – שישראל היא דיקטטורה פשיסטית, הרי כל מנהיגי השמאל בישראל, בן-גוריון, שרת, אשכול, גולדה, ורבין שלטו בישראל כדיקטטורים במדינה שהיתה ללא דמוקרטיה מפני שהיו בתפקיד לפני המהפכה המשפטית שהתקבלה ב-1992 (בזמן יצחק יזרניצקי-שמיר מהימין) כולם בעצם גילמו את שלטון השמאל "הפשיסטי". והדיקטטור הגרוע ביותר ביניהם היה ללא ספק יצחק רוביצוב-רבין שהרס את הדמוקרטיה לאחר המהפכה החוקתית כשקיבל את עצת השופט אריק אהרון בריק-ברק וקבע פסקת התגברות רק ברוב של 61 חברי כנסת בלבד. זו הרי לא דמוקרטיה!...
שתיתי קצת מים ונרגעתי.
בישראל נחקקו בשנת 1992 חוקי-יסוד שקבעו הגנה חוקתית על זכויות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק. בפסק הדין בנק המזרחי פסק בית המשפט העליון כי כיוון שחוקי-היסוד נמצאים במעמד נורמטיבי גבוה יותר משל חוק רגיל, קיימת לבית המשפט סמכות לערוך ביקורת שיפוטית כדי לבחון אם חקיקה רגילה עומדת בהוראות חוקי היסוד שהכנסת קבעה. במצב זה של קיומה של ביקורת שיפוטית, פסקת ההתגברות מאפשרת לרשות המחוקקת להחליט בנסיבות מסוימות כי על-אף עמדת בית המשפט, וכנגד הוראת חוק היסוד, ברצונה להמשיך ולקדם את המדיניות שנקבעה בחוק.
בשנת 1993 פסק בג"ץ כי ההסדר (הזמני) שמנע מחברת "מיטראל" ייבוא בשר לא כשר אינו ענייני ודינו להתבטל. השופט תאודור אור ציין באמרת אגב כי מניעת ייבוא בשר על ידי חברת מיטראל פוגעת בחופש העיסוק שלה, המוגן בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. הערה זו חידדה את ההבנה אצל חברי הכנסת כי גם חקיקה ראשית בחוק רגיל שתסדיר את הסטטוס קוו שמנע ייבוא בשר טרף לישראל, צפויה להתבטל בבית המשפט. פסק הדין עורר משבר פוליטי, ודרישה מצידה של מפלגת ש"ס להשיב את הסטטוס קוו בנושא על כנו.
במרץ 1994 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו "פסקת ההתגברות", סעיף המאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר." כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בצ'רטר הקנדי על הזכויות והחירויות. המשנה לנשיא בית המשפט העליון באותה העת, אהרן ברק, תמך בהוספת הסעיף לחוק היסוד.
במאמר דעה, טען שר המשפטים לשעבר חיים וישניה-רמון, כי "בממשלת רבין כבר חוקקנו פסקת התגברות אחרי שבית המשפט העליון התיר יבוא של בשר חזיר על סמך חוק יסוד: חופש העיסוק."
(חיים רמון, "רביב דרוקר והתעויוט", "אל-ארצ'י", 17.11.22)
לסיכום: עצה לראש הממשלה, בנימין מיליקובסקי-נתניהו. כדי לשמור על הדמוקרטיה עדיף לא לקבל את הצעת השופט אהרון בריק-ברק, והחלטת ממשלת יצחק רוביצוב-רבין על פסקת התגברות ברוב של 61 קולות (המצב כפי שהוא כיום), אלא להעלות אותו לרוב של 65 חברי כנסת תוך דיאלוג עם שאר המפלגות. ובאה לציון דמוקרטיה משופרת ממצבה כיום.
הסדר הטיעון המביך של אריה מכלוף דרעי
המשפט התמוה של השופט שמואל הרבסט
בדצמבר 2021 נחתם הסדר טיעון ולפיו אריה מכלוף דרעי יואשם ויודה בעבירות מס, יתפטר מהכנסת וישלם קנס בסך 180,000 ש"ח. בהמשך לכך הוגש נגדו כתב אישום על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) ופקודת מס הכנסה. בינואר 2022 הודה והורשע בעבירות מס במסגרת הסדר הטיעון. בפברואר 2022 אישר בית משפט השלום בירושלים את הסדר הטיעון וגזר על דרעי שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 180,000 ש"ח. בגזר הדין ציין השופט שמואל הרבסט כי "הנאשם, איש ציבור מזה כשנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצרכי ציבור."
למחרת מונה דרעי ליועץ פרלמנטרי בסיעת ש"ס בכנסת.
הנה הסדר הטיעון המלא של דרעי:
"הנאשם, איש ציבור מזה כשנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצרכי ציבור. שיקוליו הרחבים אינם פרושים בפניי, אך נדמה כי תולדות חייו מלמדים כי הוא ראה בהיותו נבחר ציבור ייעוד ודרך חיים, וכעת נוכח התיק דנן ואישומיו – הרי שהוא מוותר על כך, וזאת מרצונו. אין זה קורבן קל למי שמיצב עצמו כשליח ציבור בעשורים האחרונים ונדמה כי המאשימה עצמה רומזת על כי היא רואה בכך חלק מן העונש אשר אותו הטיל הנאשם על עצמו.
"כל החושש מן הנאשם ומפגיעתו בקופה הציבורית ויטען כי קיימת בו מסוכנות בכל הכרוך במשאו ובמתנו בענייני ממון הרבים או היחיד – יוכל למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית.
"ולכך יש להוסיף נקודה נוספת הכרוכה בנזק הריאלי אשר נגרם כתוצאה ממעשיו של הנאשם. הצדדים לא הציגו בפניי הוכחה או ראיה לנזק שכזה, אך גם אם נגרם נזק –חזקה על הנאשם שישלם את כל חובותיו לרשויות המס, וזאת כעולה ממכתב אשר הוגש לעיוני ביום 25.1.22 הממוען אל פקיד השומה הרלבנטי ובו מבקש הנאשם לערוך שומה מחודשת ולברר את חובותיו לרשויות המס, ככל שהם קיימים."
https://www.nevo.co.il/psika_html/shalom/SH-21-12-56231-818.htm
השופט שמואל הרבסט לא שאל את העבריין אריה מכלוף דרעי אם כוונתו לחזור לפוליטיקה, אלא ענה על השאלה בעצמו ללא כל התחייבות ממנו. על סמך מה הוא קבע שאין חשש שיפגע בכספי הציבור?
לא ראוי (עדיף להשתמש במינוח ראוי מהמינוח סביר) שעבריין כספים יהיה אחראי על הכספים הציבוריים. יש לקבוע שבמעשיו יש קלון ולמנוע את מינויו.
לא ראוי עבריין –- שר אוצר, המתנהג כפי שהגדיר זאת ישעיהו הנביא: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים." (ישעיהו א' כ"ג)
נ.ב. "ש"ס" ראשי תיבות "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים".
מצעד הבהמות המתוקות
תמיד סיפרו לנו כי בניגוד לרבנים הקנאים האשכנזים, רבני היהודים-הערבים (ספרדים, עיראקים, תימנים) הם מתונים ליברלים אוהבי אדם ומתוקים. צוקער פושקע (לפי הגזען באנטי-אשכנזי, המומחה לסוכרת, אבישי בן חיים), והנה שטף עכור של גזענות מאוסה יוצא מפיהם.
הרב מאיר ניסים מאזוז, רבם של עולי תוניסיה, הבהמה (הפוסל במומו פוסל) תקף בשיעור השבועי את מצעדי הגאווה: "צריך להתרחק ממצעד הגאווה, מתפארים עושים מצעד הגאוה בירושלים, כשיש מצעד כזה צריך לסגור את החלונות, ולומר לילדים יש כאן מצעד של בהמות, יש פה בהמות הולכות על שתיים, זו חוצפה."
בדבריו הטיח האשמה ביו"ר הכנסת הנבחר אמיר אוחנה שכיהן בעת אסון מירון כשר לביטחון הפנים: "וחוצפה מעל הכול, לפני שנתיים שהיה האסון במירון, אומרים שהשר שהיה אחראי, הוא נגוע במחלה הזאת, אז יש שאלה מה שקרה לנו? קרה, להתרחק מזה!"
https://www.inn.co.il/news/587618
מייסד ש"ס, המוהל הרשלן* העיראקי, ניסים מרדכי זאב, טען כי על אוחנה "במקום להתפטר, שיעשה את הצעד הנכון ויישא אישה": "אמיר אוחנה יכול לשמש בכל תפקיד, אבל לא בתפקיד היו"ר. באיזו מדינה בעולם יש יו"ר הומו? הוא אדם בוודאי, מכובד בוודאי, אבל הוא לא משמש דרך. חייבים למחות על הדרך הזו."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=775524&forum=scoops1
* זאב שילם 800 אלף שקל פיצוי על נזק שגרם לילד שבמקום להוריד את עורלתו בלבד הוריד חלק מאברו וגרם לו נמק.
https://www.haaretz.co.il/misc/2001-07-12/ty-article/0000017f-e624-d97e-a37f-f76590bc0000
ראש ש"ס אריה מכלוף דרעי אמר (לאחר שחיבק את אוחנה): "נתניהו עקץ אותי עם המינוי של אמיר אוחנה, חשבנו שיו"ר הכנסת יהיה יואב קיש או דודי אמסלם. לא מבין את הח"כים החרדים שהלכו לחבק אותו."
https://www.inn.co.il/news/587844
לזכות "הבהמות המתוקות" יש לומר שבניגוד להיטלר שהוציא להורג הומוסקסואלים, ולמוסלמים שעושים זאת היום, "הבהמות המתוקות" לא דרשו לפעול בהתאם להלכה ולהוציא הומוסקסואלים להורג בסקילה (ללסביות "נשים מסוללות" יש היתר).
סקילה: (משנה נזיקין סנהדרין פרק ו' משנה ד')
"בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. אחד מן העדים דוחפו יד על מתניו. נהפך על לבו, הופכו על מתניו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, השני נוטל את האבן ונותנה על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים י"ז, ז') יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. כל הנסקלין נתלין, דברי רבי אליעזר."
וכן חשוב מאד גם לזכור. בניגוד לתרבויות אחרות לא ידוע מההיסטוריה היהודית על הוצאות להורג שנעשו בגין משכב זכר.
האם ארבע מיתות בין דין יוחזרו לדין הפלילי הישראלי?
תזכורת להוזי השלום הנצחי
בניגוד להוזי "השלום הנצחי" השרים את שיר הקומביה, המבטיחים שאם רק ניסוג לגבולות 67' יבוא השלום, קם אבא של מאזן ומדליק לפיד לציון 58 שנה להקמת ''ארגון לשחרור פלסטין'' בראשו הוא עומד. ארגונו נוסד ב-1964 בפעולת הטרור הראשונה נגד המוביל הארצי לפני "הכיבוש" של ששת הימים, כשמטרתו כיבוש מדינת ישראל וזריקת היהודים לים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=775252&forum=scoops1
חבר הפרלמנט העבר-ירדני, ינאל פריחת, משבח את ראאד סאלח, וקובע כי היהודים הם קופים וחזירים שיש להרגם בכדורים.
https://twitter.com/DREDYCOHEN/status/1611022808062070786?t=v1BsiCGw0cT8sD5f-u2vwg&s=19
ח"כ אימאן ח'טיב יאסין מרע"ם מאיימת במלחמה דתית נגד היהודים:
https://twitter.com/YosephHaddad/status/1610225159025180673?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
אופס, הרי היא היתה בממשלת השינוי והריפוי!
החנופה הנואלת והמופקרת של שמעון פרסקי-פרס
ורהב הדיבור של איתמר חאנן-בן-גביר
המחבל כרים יונס, שרצח יחד עם מאהר יונס את החייל רב"ט אברהם ברומברג ית"ד (ישראל תיקום דמו) בשנת 1980 והשאיר אותו גוסס ארבעה ימים, נדון לעונש מוות שהומר למאסר עולם. שמעון פרסקי-פרס, בחנופה מופקרת לערבים, קצב את עונשו ל-40 שנה ועתה הוא שוחרר. פרסקי-פרס החנף לא נתן לנו דין וחשבון מדוע עשה זאת כשידוע בבירור שמעשה כזה רק יעודד טרור ורצח יהודים.
עם שחרורו נסע המחבל הרוצח לקבר אימו והכריז: "אני מוכן להקריב עוד 40 שנה למען חירות עמנו. הנחמה שלנו היא שהאסירים היום מאוחדים מול הברבריות של הכיבוש. השארתי מאחור אסירים רבים וליבי איתם. יש בהם מי שחולם על מוות בגלל הייאוש."
ארגון תורת לחימה הגיש תלונה במשטרה נגד המחבל שרצח את החייל אברהם ברומברג ושוחרר מהכלא הבוקר. "משלהב את אספסוף מעריציו רגעים ספורים לאחר שחרורו מהכלא."
מנהל המחלקה המשפטית של הארגון, מיכאל כרמיאל, פנה אל ניצב יגאל בן שלום ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל וכתב לו: "אין צורך להכביר במילים על המסוכנות העולה מדבריו, מחבל שידיו מגואלות מדם חייל צה"ל, משלהב את אספסוף מעריציו רגעים ספורים לאחר שחרורו מהכלא, משבח ומעלה על נס את סיבת מאסרו והיא – מעשה טרור אכזרי, המחבל הנתעב מביע מוכנות לבצע פשע נורא זה שוב – אף במחיר נטילת חירותו לשארית חייו.
"סכנה מיידית זו של חזרתו לטרור, אינה בגדר חשש בלבד, אלא מגובה בעשרות מקרים בהם חזרו מחבלים משוחררים לבצע מעשי טרור וטבח: כרים ראתב יונס עוויס, נאסר אבו-חמייד, אחסאן שוהנה, עלא מחמד פיאד קפישה, אבראהים מחמד אחמד חלביה, וסים סלים מצטפא ג'אלד, מוראד קוואסמה ועוד – מובאים כדוגמא למחבלים שעם שחרורם שבו לבצע מעשי חבלה וטרור והרגו ופצעו עשרות חיילים ואזרחים. לכן, עקב המסוכנות הרבה הנשקפת מדברים אלו, אבקש לעצור באופן מיידי ודחוף את המחבל כרים יונס, לחוקרו ולהביאו לדין בהקדם בעוון תמיכה בטרור." כתב לסיום.
https://rotter.net/forum/scoops1/776017.shtml
כמה עלוב איתמר חאנן-בן גביר. בניגוד להנחיית השר חגגו ערביי ערה את שחרורו של המחבל מהכלא, תוך שירי תהילה והנפת דגלי סייקס המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית.
https://rotter.net/forum/scoops1/776022.shtml
בנוסף לשלילת אזרחותם הישראלית של המחבלים יש לעצור אותם מיידית בגין הסתה לטרור ולהחזירם לכלא להשלים את זמן מאסרם. נראה אם איתמר חאנן-בן-גביר שווה משהו מלבד דיבורים. ושאלה לסיום: טוב שאין בארץ עונש מוות, אבל למה אין מאסר עולם?
"שמאל" הוא כעת אקטיביזם פרו-איסלמי
קבוצת קיבוצניקים, אנשי "השומר הצעיר" המתפרנסים מכספי תרומות של גורמים זרים לארגונים פרו-איסלמיים, שגיא, מעין השופט, לשעבר מנכ"ל "גבעת חביבה" ומזכ"ל השומר הצעיר; סילבר, מבארי, לשעבר מנכ"לית שותפה ב"אג'יק-מכון הנגב"; אוסצקי-לזר, מרמות מנשה, לשעבר מנהלת שותפה של המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה, ודיכטר, ממענית, הוא מנהל-שותף של מרכז "ניסאן" לחקר חברה משותפת במכון ון-ליר, יוצאים נגד הציונות ויישוב הארץ כייעוד הקיבוץ: (קרל הלוי-מארקס: "ההוויה קובעת את ההכרה").
"קראנו בזעזוע," הם כותבים, "במאמרו של עודה בשאראת ("הארץ", 26.12), ובאתר התנועה הקיבוצית, כי מזכיר התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, הצטרף ל'פורום לב הגליל', שפנה בקריאה נרגשת 'לייהד את הגליל' עם תוספת של מיליון תושבים יהודים, על מנת 'להצילו' ממי? מתושביו הערבים, כמובן."
בהמשך, כמענה לטענות נגדם, פירסמו ראשי התנועות מאמר תחת הכותרת המביכה והמופרכת "ההתיישבות היהודית בגליל מופלית לרעה" ("הארץ", 29.12) והזיקו עוד, תוך סימון התנועה הקיבוצית כ"קוזקים נגזלים".
"על מי הם חושבים שהם עובדים? הרי ברור לכל שההתיישבות היהודית היא שגורפת את משאבי האזור בגליל ובנגב, ולשכנים הערבים נשארים פירורים לכל היותר. זה קורה בהקצאת קרקעות לבנייה; הקמת אזורי תעשייה, מבני ממשל ומחנות צבא מניבי ארנונה, ועוד ועוד. תקצר היריעה מלמנות את הטוב שהושפע על היהודים בלב הגליל ובנגב, במיוחד מאז גל ההתיישבות בשנות ה-80, תוך אפליה בוטה של השכנים הערבים.
"על מה נזעקים ראשי התנועות? ברור שתנועת ההתנחלות תנסה למשוך את התנועה הקיבוצית לריקוד שנאת הערבים. השאלה היא, למה ראשי התנועה שלנו לומדים כל כך מהר את צעדי הריקוד הזה? 'ייהוד' הוא גזענות. מאיר ושותפיו לא קיבל סמכות לגרור את התנועה הקיבוצית כולה. מי שמבקש ביטחון, ימצא אותו בשותפות שוויונית עם החברה הערבית, עם השכנים המיידיים של כל קיבוץ. מי שרואה בישראל דמוקרטיה, אינו רואה בכמעט רבע מאזרחי המדינה אויבים או אזרחים סוג ב', שיש להצר עליהם את יישוביהם באמצעות התיישבות של יהודים עליונים מסביבם. זו למעשה הצטרפות ללהקת בוזזי הדמוקרטיה ומקדמי הגזענות שעלו עתה לשלטון.
"במקום מהלך לאומני של 'ייהוד', יש להפוך את הגליל והנגב, ואת כל הארץ, לבית משותף ושוויוני, שבו כל האזרחים שחולקים את המרחב בטוחים, מוגנים ופועלים ליצירת עתיד משותף טוב. בזאת יש לתנועה הקיבוצית תפקיד מכונן, ועליה למלא אותו. אדרבה, במקום מכון 'שילה', על מאיר לפנות אל מכון 'יסודות' התנועתי; לגבעת חביבה; לקרן ברל כצנלסון – כולם שייכים לתנועה הקיבוצית. אלה צריכים לסייע לנתב את פעולתה של התנועה הקיבוצית בעת הזאת."
(שולי דיכטר, יניב שגיא, וויויאן סילבר, שרה אוסצקי-לזר, "מה לקיבוצים ולריקוד שנאת ערבים", "אל-ארצ'י", 31.12.22)
"ייהוד הגליל" היה תמיד סיסמת השמאל כתגובת נגד להתנחלות ביו"ש, לכן לאור נטישת משימת ייהוד הגליל כמשימת התנועה הקיבוצית החלוצית וראיית הציונות כגזענות מתהפכים ודאי מאיר ואלד-יערי, ויעקב חזן בקבריהם. וודאי שכך גם ברל כצנלסון שדגל בשלימות הארץ ואשר לקרן על שמו הם מפנים קריאתם.
יש לציין שבכל זאת אותם אקטיביסטים פרו-איסלמיים מהקיבוץ אינם תובעים את השבת אדמות "הקיבוץ הארצי"-"השומר הצעיר" שנלקחו מהערבים ב-48 – בחזרה לערבים, ואינם תומכים בזכות השיבה של צאצאי בעלי האדמות הללו לאדמותיהם.
הרי כבר אמרנו "ההוויה קובעת את ההכרה".
אפילו לא שיימינג – נאצית לשנתיים על תנאי
בית משפט בגרמניה הרשיע את אירמגרד פורכנר בת 97 ששימשה בצעירותה כמזכירתו של קצין SS שפיקד על מחנה הריכוז הנאצי שטוטהוף – בסיוע לרצח של 10,505 בני אדם. השופט דחה את טענתה כי לא ידעה על הזוועות שהתחוללו במחנה, וקיבל את בקשת התביעה להשית עליה עונש סמלי של מאסר על-תנאי למשך שנתיים.
פורכנר, שזכתה בדיווחים השונים לכינוי "מזכירת הרשע", הואשמה כי היתה חלק ממערכת שאיפשרה את תפעולו של מחנה הריכוז הנאצי הסמוך לעיר גדנסק שבפולין. בכתב האישום נגדה נטען כי בעבודתה כקצרנית וככתבנית היא סייעה לראשי המחנה לבצע רצח שיטתי של האסירים שנכלאו שם בין יוני 1943 לאפריל 1945. המשפט נערך בעיר איצהו בצפון גרמניה, ופורכנר ניסתה תחילה לברוח ממנו: היא לא התייצבה לדיון הראשון בספטמבר אשתקד, ומערכת המשפט הגרמנית מסרה אז כי היא נלכדה אחרי שניסתה לברוח עם מונית שהזמינה לבית האבות שבו התגוררה.
פורכנר שמרה לאורך רוב המשפט על שתיקה, אבל לקראת סיומו, דיברה סוף-סוף: היא אמנם התנצלה על מעשיה והביעה חרטה על כך ששירתה בשטוטהוף, אבל המשיכה לטעון כי היא חפה מפשע כיוון שלא ידעה לכאורה על הרצח השיטתי במחנה. עורכי דינה טענו כי הסיבה לכך היתה שפעלה רק מתוך משרדו של מפקד המחנה, אך השופט דחה הבוקר את הטענה הזו: הוא עצמו השתתף במהלך המשפט בסיור במחנה, וקבע שגם מתוך המשרד של קצין ה-SS ניתן היה להבחין בבירור בזוועות שנעשו שם. ההיסטוריון שליווה את השופט בסיור, שטפן הורדלר, כינה את משרד המפקד "מרכז העצבים" של שטוטהוף.
למרות גילה המתקדם פורכנר נשפטה בבית דין לנוער, משום שבעת ביצוע המעשים היתה בת 18. זו גם הסיבה שתמונותיה צונזרו, לבקשת בית המשפט. בעבר, כך היא תושאלה כעדה במשפטים אחרים הקשורים לפשעי הנאצים, ואז היא אמרה שמפקד ה-SS בשטוטהוף, פול וורנר הופה, הכתיב לה באופן יום-יומי מכתבים והודעות לרדיו. עם זאת היא טענה כי לא היתה מודעת למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו במחנה נגד יהודים, פולנים וסובייטים. היא הודתה שכן ידעה שהופה הורה להוציא אסירים מסוימים להורג, אבל טענה כי חשבה שמדובר בעונש על עבירות כלשהן שביצעו.
מחנה הריכוז שטוטהוף הוקם על ידי הנאצים ב-1939, תחילה כדי לרכז בו אסירים פולנים מדנציג הסמוכה (כיום גדנסק), יהודים ולא-יהודים. ב-1940 הוא הפך למחנה עבודה בכפייה לאסירים, בעיקר פולנים וסובייטים. בשנת 1944 עשרות אלפי יהודים מגטאות במדינות בלטיות ומאושוויץ נשלחו לשם, לצד אלפי פולנים שנשלחו למחנה כחלק מדיכוי מרד ורשה. לשטוטהוף נשלחו גם אסירים פוליטיים, עדי יהוה ומי שנחשדו כהומוסקסואלים.
יותר מ-60 אלף בני אדם נרצחו במחנה, בין השאר בתאי גזים או בהזרקת חומרים רעילים כמו בנזין ישירות לתוך לבם. חלק מהאסירים הורעבו או נורו למוות, ואחרים אולצו לעמוד עירומים בקור עז עד שקפאו למוות. במהלך המשפט העידו על הזוועות שם כמה ניצולים ששרדו את השהות במחנה. אחד הניצולים, מנפרד גולדברג, סיפר לרשת "סקיי ניוז" הבריטית כי טענתה של פורכנר ולפיה לא ידעה על הזוועות הללו אינה הגיונית: "זה היה בלתי אפשרי לא לדעת מה קורה שם. גופות הובלו בעגלות בגלוי ברחבי המחנה."
https://www.ynet.co.il/news/article/hy6wmfjko
בושה וחרפה לגרמנים – גם יצאה ללא עונש, וגם לא מפרסמים את תמונתה כדי לא לבייש אותה.
עמית סגל מזל טוב להולדת הבת
במזל טוב נולדה בת לעמית סגל. והנה רבים מהמחנה "ההומניסטי" "ליברלי" "שוחר השלום", בהם אפילו יו"ר "נוער יש עתיד" הגיבו בגידופים וקללות לתינוקת.
https://twitter.com/amit_segal/status/1610363655983448065
"ההומניסטים" הליברלים" "שוחרי השלום" העידו את האמת על עיסתם.
הרחובות השקטים – הפיליסטיניזם של אווה אילוז
כתבת "אל-ארצ'י", אווה אילוז, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, ילידת מרוקו, מיואשת.
"הדבר העיקרי שמעורר בי ייאוש," כותבת אילוז, "מה שמייאש אותי יותר מכל הם האנשים הרבים בישראל, שהם נורמלים והגונים ואנושיים, שממשיכים לשמור על שתיקה ולהפגין אדישות, ואף חמור מכך: לגלות אופטימיות. אני מיואשת יותר מכל מההסכמה שבשתיקה עם כיבוש משחית; עם שירות צבאי ארוך שמשבש את החיים – הסכמה שדוחפת את אותם חילונים להמשיך בשגרת חייהם שעה שפשיסטים, חרדים ופושעים תפסו את השלטון. הישראלים חווים מדי יום את כל העוולות הללו, ולמרות זאת הרחובות אינם מוצפים במפגינים."
לאילוז יש גם הסבר לתופעה: "היהדות מעודדת ציות ולכן יש בהיסטוריה שלנו מעט דוגמאות למרי אזרחי; וגם בהן ההצלה באה מהתערבות האל, ולא ממעשי האדם."
"הציונות," מוסיפה אילוז, "אף הוסיפה מרכיבים בולטים לציווי הדתי לציית לאלוהים: המרכזיוּת של הצבא, והרעיון שאסור לפגוע בסולידריות של הקבוצה, שמא זה יסכן את הישרדותה. יוצר מטריצה רבת עוצמה שמשתיקה הפגנות והתקוממות גם כיום, נוכח מה שהופך להיות משטר בלתי נסבל, של אי-צדק, אי-שוויון וחוסר אנושיות."
לעומת היהדות, קובעת אילוז בבורותה, "ישו ותלמידיו הפרו את החוק בפעולות שההגדרה ההולמת אותן היא מרי אזרחי. הוא איתגר את השלטון של הרומאים (ושל היהודים שצידדו בהם), והעדיף למות מאשר לזנוח את ההתקוממות. הוא הכשיר את הקרקע למקרים מאוחרים יותר של מרי אזרחי."
(אווה אילוז, "למה הרחובות כל כך שקטים?" "אל-ארצ'י", 5.1.23)
אווה אילוז כמובן טועה. ישו לא יצא למרד. לא מרי צבאי, ולא אזרחי. בדרשה על ההר (מתי פרק ה' פסוק 38) אמר ישו: שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אַל-תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל-הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה-לוֹ גַּם אֶת-הָאַחֶרֶת׃ וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת-כֻּתָּנְתֶּךָ תֵּן־לוֹ גַּם אֶת-הַמְּעִיל׃ וְהָאֹנֵס אוֹתְךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ דֶּרֶךְ מִיל לֵךְ אִתּוֹ שְׁנָיִם."
כשנשאל האם צריך לשלם מס לקיסר או לא? כלומר האם יש למרוד בקיסר? ישו ענה: (מתי כ"ב 15) "תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים." כלומר אין לצאת למרד נגד הקיסר. אפשר לעבוד ביחד גם את אלוהים וגם את הקיסר.
לגברת אילוז, שנהפכה לאנטי-ציונית, אנטישמית וגזענית אנטי-אשכנזית, המתייסרת שנים מדוע לא יוצאים להיאבק למען כיבוש ערבי – אנחנו מציעים מזה שנים להתגבר על הייאוש ולחזור למולדתה מרוקו, ולהיאבק שם נגד המונרכיה האבסולוטית של מלך מרוקו, ונגד הכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, ועוד יותר נגד הכיבוש הערבי של הבֶּרְבֶּרִים הילידים. הלאה הכיבוש הערבי! נראה אותה! אם היא באמת לוחמת חופש, שיוויון, דמוקרטיה, ונגד כיבוש!
פרסומת לטיפול פסיכואנליטי
דומה שיש בארץ יותר פסיכואנליטיקאים מאשר פסיכים. מאות פסיכואנליטיקאים ממכונים שונים: מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנאליזה קבוצתית, רוח האדם ופסיכואנליזה בודהיסטית – חתמו על עצומה ענקית בעיתון "אל-ארצ'י" (3.1.23 עמ' 5)
"אנו החתומות והחתומים מטה מזדעקים אל מול המתקפה על צביונה הדמוקרטי והליברלי של ישראל. המשטר הנוכחי מבקש לשנות את ערכי מגילת העצמאות. הפסיכואנליזה חרטה על דגלה את שחרור הנפש האנושית מדיכויה ומצוקותיה.
"אנו מתחייבים בזאת לטפל [בעד כסף כמובן] בכל אדם הפונה לעזרה, ללא הבדלי דת, גזע, מין, מגדר, או דעה."
חתימות.
נהדר. רעיון גאוני. אנחנו הפסיכואנליטיקאים נאבקים נגד הממשלה וגם השגנו לעצמנו על הדרך פרסומת באיצטלה זו בהתחשב בקשיי הפרנסה של הפסיכואנליטיקאים, כאמור יותר פסיכואנליטיקאים מפסיכים.
בכל זאת מוזר מאוד. כל השמות (גם של המטפלים הבודהיסטים) הם שמות של יהודים. כנראה ערבים לא יכולים לפרסם על עצמם בעיתון – שהם פועלים לפי ערכי מגילת העצמאות ("היהודית הגזענית").
ובכל זאת שאלה אחת נשארה לא פתורה. אם יגיע מישהו בבקשת עזרה לטיפולי המרה האם יתנו לו עזרה?
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
פרק ד
אני שוכב ער וחושב על טלי רסקין ועל דודי אלכסנדר. טלי מבוגרת ממני בשנה אחת ואני אוהב אותה, מאוד. בבית-הספר ברמות-הצופים לומדים גם ילדי כפר-מאהלר ויוספיה. הכיתות קטנות ולכן אנחנו לומדים השנה עם הכיתה של טלי ואני מנצל כל רגע להסתכל עליה ולצוד את מבטה. אבל בשנה הבאה נלמד עם הקטנים מאיתנו ולא אראה אותה כל-כך קרוב. אולי רק בעוד שנתיים. מה זה לאהוב? יש לה חבר בן-גילה, גידי ישראלי, שאני אף פעם לא אהיה כמוהו. הוא יפה, זריז. יש לו בלורית כהה נהדרת, מכנסי "שיבר" ונעליים חצאיות. הוא לא גבוה, אבל בכל פעם שהוא עושה תנועה לאחור בבלורית שלו, ועיניו הכחולות מתרוצצות בחיוך כמו שתי ג'ולות משובחות, אני מרגיש כמו אפס גמור.
אני מחבר במחשבתי מכתב לטלי. טלי, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש. אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב, שהיה איש לא-חזק אבל גיבור. אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל הארמון של הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו, כמו הרוזן והרוזנת, שו-איסמו... ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים...
*
סרג'נט מורטון המשופם מחנה את מכונית המוריס הצבאית לצד הכביש החשוך, בכניסה לכפר-מאהלר, מול הצריפון הפרוץ של תחנת אגד. הוא צולע רגלי בדרך החול העמוק, שבתי המושב ערוכים משני עבריה, עד שהוא מגיע לצריף של ויוי דהאן. מלמטה, מן המורד שבהמשך הדרך, עולה נעימת הטנגו מהפטפון הצרוד בחצר המוארת של קפה לוצי. מורטון מגרד קלות את שלבי התריס, לאות מוסכם. ויוי יושבת רכונה ליד מכונת-תפירה שחורה "זינגר" ומפעילה דוושת-רגל. היא מפסיקה וניגשת לפתוח לו. לבושה חלוק בד לבן, פשוט. שערה השחור פרוע כמו במכוון. פניה גדולות, כהות. לאף הבשרני יש תוקף גברי, העיניים קטנות ומלאות חיים.
"היכנס," היא אומרת. "מה קרה לך? נפצעת?"
"שום דבר. שריטה קטנה. אף אחד לא ניסה להרוג אותי. עדיין."
"זה מסוכן שיראו אותך. מדוע אתה ממשיך לבוא? הבטחת שלא..."
"אני רוצה לראות את הקטנה. היא בתי? לא?"
"ששש... הגדולה כבר מבינה, ואולי עוד לא נרדמה. כל פעם שאתה בא אתה מסכן אותנו, ומסכנות הילדות..."
"ויוי..."
"למה לך אותי, דניס? אני סתם תופרת ועושה ניקיון מזרחייה – ואתה גבר נהדר ואומרים שאפילו לורט מאיירסון העשירה רוצה אותך, אבא שלה יכול לשלוח אתכם לאנגליה..."
*
"ברווז-הבר מופיע אצלנו בחורף במקומות שיש מים, אגמים, נחל, ביצות או שלוליות. הנוצה שחורה ויפה, ויש גדולים עם נוצות לבנות. את היונים צדים באוויר או על גג או על הקרקע, זה תלוי כמה הלהקה צפופה ולפעמים ירייה אחת מפילה כמה יונים.
"את השועל לא כדאי לצוד בקיץ, כי העור שלו אז עלוב מאוד, אבל בחורף השערות נעשות ארוכות ויפות. הצבע שלו חום. הבטן של הזכר אפורה. קשה לצוד שועל, כי הוא חופר את המאורה שלו במקום נסתר. הוא גם ערמומי מאוד. אחרי שהוא בורח רחוק מטווח הירייה שלך, הוא עומד ומביט אליך. נותן לך להתקרב אליו קצת, וממשיך לרוץ. אני ראיתי שועל מחייך.
"חברים, אתם יודעים, בקיץ שעבר ישבתי על שפת הירקון וראיתי בגדה ממול שועל חופר ברגליים ועוקר בפה קנה של קש. הייתי מוסתר והוא לא ראה אותי. חיכיתי לראות מה יעשה. הקנה בפה, ירד לאט למים. כמה שיותר ירד, קפצו מהפרווה העלובה שלו פרעושים למעלה, כמו על אי. בסוף, כשנשארו כולם כמו נחיל שחור על הזרבובית שלו, צלל רגע ונשם דרך הקש שהחזיק בפה, ושנעשה שחור מרוב פרעושים. אחרי רגעים אחדים עזב את הקש ויצא מהמים נקי."
*
לאסם שבקומה השנייה נכנסת צפרירה ישראלי היפה, מלווה בספקי, הבחור שרפי שלח ללוות אותה בלילה מרמות-הצופים ליוספיה.
"אני בכלל במקרה פה. הייתי צריכה להיות בחזרה של מקהלת הפועלים עם שלמה קפלן בחובבי-ציון. איפה רפי?" היא שואלת.
"עוד מעט יבוא. הוא אצל קפלן."
"איזה קפלן?"
"זה קפלן האחר, מההגנה. צפרירה, שירי לנו." מפציר בה הבחור.
"שירה, צפרירי לנו." מתלוצץ בחור אחר.
היא מתיישבת בפינת האסם על השמיכה של רפי, הפרושה על חבילת חציר כבוש שהתפזרה, ושרה בקול צלול ושקט, שאינו נשמע בחוץ, את שיר העמק הנישא לאחרונה בפי כל:
"פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי, היום אשרוף שרידי הליל, בלהבות, של מכאובי..."
מן האורווה שמתחת לרצפת העץ מלווים אותה מדי פעם קול זירור של סוס, צהלה קטועה ורקיעת פרסה בודדה. ריח החציר הטוב נאבק עם הריחות העולים מלמטה, מהאורווה. הבחורים מלווים אותה בזמזום הפזמון החוזר:
"היד חורשת, הדם גועש, צבעי הקשת, עלו באש. אור, אור, אור, אור, כל העמק הוא שיכור, הגלבוע, מתנשק עם התבור..."
"איך את יודעת לשיר כל-כך יפה?" שואל ספקי, השרוע בתוך החציר.
היא צוחקת בקול צלול. "המנצח שלמה קפלן צוחק עלינו: 'מה קורה לכם? כל זמן שאתם שרים מדויק, אמיתי, ומהלב – הזמרה שלכם לא מתרוממת. היא צולעת וקרה. היא פאתטית. ורק כשאתם מזייפים, אבל בצורה רצינית, בכוונה, ולא בגלל חוסר-כשרון – המקהלה שלכם מתחילה להישמע מושלמת, ממש וירטואוזית.' – אתם פשוט לא מרגישים איך שאני מזייפת כל הזמן, זה בשביל לצבוט את הלב, ספקי, כדי שתאמינו לי..."
"ואללה צפרירה, איך שאת מדברת אלינו – כמו ספר!"
*
אחר-כך אני מדלג במחשבותיי לדודי אלכסנדר. לאחר עיגולי הסלק בחומץ והדג הממולא, שעשוי מפרוסת האק-פיש, או ים-פיש, דג ענק שמביאים לשוק הגדול מים-יפו, ואימא קוצצת אותו עד דק בקופיץ – חשה אחת האחיות ההודיות ברע. היא מחווירה. פניה ואצבעותיה מקבלות גון של עשן בהיר, והציפורניים נטולות חיים, כעשויות שנהב עתיק.
דודי אלכסנדר, מטפחת לצווארו כדי שצווארון-חולצתו יישאר נקי תמיד, מלווה את האחות ההודית אל חדר-השינה של הוריי, וסוגר אחריהם את הדלת. השניים אינם חוזרים למרק הצח העשוי מעצמות, עם אטריות-בית מקמח כהה, שאימא מייבשת על ציפה לבנה בשמש, בחצר. גם לא למנה העיקרית שהתחלנו לאכול – גוזלי יונים ממולאים בורגול, מהשובך שלנו. סבא מחייך אל תוך זקנו הלבן ואומר משהו ביידיש. מה אגיד לכם? אני חושב שמכל דודיי הוא הכי אוהב את בנו אלכסנדר, שמעשיו מזכירים לו כנראה את ההרפתקאות שלו בנעוריו עם השיקסות, בנות הכפר, בכרמים שליד אגם בלטון.
"אורי," אומרת אימא, "קום תגיד לדוד שלך שהמרק שלהם מתקרר!"
ואילו אבא יושב קודר וביקורתי.
אני יורד מעל כיסאי ופונה לחדר-השינה. פותח מעט את הדלת ורואה באור החלש של מנורת-הלילה את האחוריים המקפצים של דודי אלכסנדר. פשוט תחת לבן. הוא מצייץ, ומתחתיו שוכבת האחות הרחמנייה מהודו ונאנחת. אני סוגר בחשאי את הדלת וחוזר במסדרון לחדר הגדול, שבו יושבים כולם סביב השולחן ונוברים בגוזלים הממולאים, שכמעט אין עליהם בשר.
"אמרת לו?" שאלה אימא.
"תיכף יבואו," אני עונה על דעת עצמי, ומוסיף: "אני חושב שהאחות מהודו מתגעגעת מאוד למשפחה שלה כי היא..."
שארית הנר כבה באחד משני הפמוטים. בחדר, הסגור היטב בגלל ההאפלה, עולה ריח רע מן הפתיל המעשן. איני מספיק להסביר את דבריי, כי השניים חוזרים לשולחן. האחיות מחייכות זו אל זו, והאחות ששכבה תחת דודי אינה ממשיכה לאכול אלא צוחקת בהקלה, והסומק הכהה חוזר בהדרגה ללחייה.
"היא מרגישה קצת בחילה." מתנצל בשמה דודי אלכסנדר וממשיך כדרכו בדקלום פתגם צרפתי, ומתרגם אותו מיד בשבילנו: "הקיבה היא שמחוללת מהפכות בעולם! – כך אמר נפוליאון."
לדודי אלכסנדר אין השכלה מסודרת, כי סבי אסר על בניו ללמוד יותר מדי פן יחדלו להיות איכרים, אבל דודי שומר בזכרונו שפע של פתגמים, אנקדוטות וקטעי שירים צרפתיים, ממה ששינן בבית-הספר, ומתאים אותם לכל הזדמנות, וגם גרמנית קלט קצת, בסמינר למורים בירושלים.
פתגם נוסף של נפוליאון – "בשדה הקרב של האהבה – הבריחה היא הניצחון!" – משמש אותו כאשר הוא מספר איך נמלט מן הפיתויים של גברת מ. הידועה, שבעלה שירת כמתורגמן בצבא הבריטי באלכסנדריה ואימהּ היתה מטריסה, מאהבת, של ג'אמל-פאשה הקטן במלחמת העולם הראשונה. גברת מ. כפתה על דודי ללוותה ערב אחד מקולנוע "סהר" שברחוב פינסקר אל ביתה. והסיפור כך התגלגל: היא מבקשת ממנו להיכנס, ודודי אלכסנדר אינו יודע כיצד להסתלק מבלי להעליב אותה. לבסוף הוא תופס בבטנו ומתעוות מכאב. "אני חושב שיש לי שלשול נורא," הוא מכריז באוזניה ועוזב אותה במרוצה – אף כי, ואולי דווקא בגלל החיפזון – עוד בטרם שב בעלה מאלכסנדריה היא יולדת את בן-דודי החורג איז'ו, שהוא דומה לי אבל קצת מפגר.
לעיתים מצליח דודי אלכסנדר להשחיל לסיפור את הפתגם של וולטר, האומר שהחקיין דומה לקיבה מקולקלת, הפולטת את המזון כשם שהיא קולטת אותו.
לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי.
*
יתוש בודד סובב בחדר בזמזום מעצבן. הרשת החוצצת בין החלון לתריס לא הצליחה למנוע את כניסתו. לורט מאיירסון השמנמנה צועדת הלוך ושוב בחוסר מנוחה. מהחלון נשקפת עלטה גמורה, המסתירה את הפרדס ואת שדרת הברושים המגינה עליו. ריח החלב עולה מלמטה, מקומת המחלבה שבה עומד הַסֵּפָּרַאטוֹר, המצנן את החלב ומפריד ממנו חלק מהשומן לחביצת שמנת וחמאה.
לורט מתיישבת ליד שולחן-תמרוקים, מול ראי. היא מעווה פניה כבלתי מרוצה מדיוקנה, ומתחילה לסרוק את שערה הארוך. שדיה גלויים-למחצה, עורם בהיר, דק וחלק, הם נפוחים מאוד. היא מחזיקה אותם בכפות ידיה כמו בגביעים ואומרת לבבואתה שבראי:
"אני אוהבת לרקוד, אני אוהבת לרכב – טיטים, טיטים שלי, די, די, אל תגדלו לי יותר, בבקשה..."
היתוש טס במעגלים מעל ראשה. היא קמה בהחלטה פתאומית, פושטת את כתונת-הלילה, מעלה על רגליה, במאמץ עיקש, מכנסי-רכיבה בצבע חאקי-כהה. לובשת חולצה משובצת. נועלת מגפי-עור בעלי דורבנות, ויורדת למטה, לחצר. בחשכה הכבדה היא עושה דרכה לאורווה אשר בקומה התחתונה, בבניין ממול. לכל הבתים בחצר הטירה של אחוזת יוספיה שתי קומות בלבד, גגותיהם מקורים רעפים ובראש כל גג, לאורכו, ככובע קטן, בנוי גגון-איוורור, מקורה אף הוא ברעפים ובעל פתחים מרושתים, לבל יחדרו יונים לחלל הגג. הקירות החיצוניים של הבניינים יוצרים חומה גבוהה, רצופה, המחברת גם את הרווחים שביניהם, כמבצר נגד התנפלות או סתם גניבה.
בכניסתה לאורווה מדליקה לורט נורת-חשמל חשופה, מנוקדת חריוני-זבובים. רגע נדמה לה שמן הפתח בתקרה בוקע שיר, אך הקול נפסק. היא ניגשת אל הסוס החום החביב עליה, אמוץ, משעינה ראשה אל צווארו, מלטפת את ראשו ומדגדגת תחת לסתו.
רגעים אחדים היא עומדת. בוכה בלא קול. לבסוף, כאילו קיבלה החלטה קשה, היא משליכה אוכף על גב הסוס, מתקינה את הרסן והמושכות, מתירה אותו מתאו שבאורווה ויוצאת עימו בצעדים שקטים החוצה.
כאן היא עולה על הסוס ודוהרת בתוך הריבוע של החצר הרחבה, החשוכה, שבאמצעו מגדל הבטון של בריכת המים. היא דוהרת סביב-סביב, כמו בזירה. ואז פותח למענה מישהו את שער הברזל הגדול בחריקה, והיא פורצת על סוסה החוצה, אל מרחבי שדות אפלים ולאורך גושי פרדסים משחירים.
*
כרמלה, בעיניים עצומות, נושמת ריח של חאקי וטבק של מקטרת וזיעת גבר ועור מצוחצח של נעליים וחגורה. הריח מתקרב אליה. היא שוכבת עם אחותה הקטנה במיטה אחת, ליד הקיר. שערן הזהוב מתערבב על הכר, אך בעוד שלכרמלה פני מלאך, ירשה הקטנה את תווי הפנים הפשוטים והבולטים של האם.
היד הגברית, שעירה, זרה, מלטפת קלות את פניה של אילנה. היד כה קרובה, מהססת רגע, ונעלמת. אחר גוחנים הפנים, ולשלל הריחות הגברי נוסף סבון-גילוח, ונשמעת נשיקה קלה על מצחה של הקטנה.
"היית רוצה שהגדולה תהיה ממך, דניס?" לוחשת ויוי ומטעימה את "הגדולה". "תאכל משהו? תשתה?"
מורטון מסרב. הוא ניגש לדלת ופותח אותה, ויוי מלווה אותו. האור כבה. הדלת נסגרת. אך האורח אינו בחוץ אלא חוזר עם ויוי למיטתה. פרפור בגדים. לחישות. המיטה חורקת. נשמעות גניחות חנוקות.
"דניס חונק את אימא? לא. הוא עושה לה עכשיו את הדבר הזה, שממנו נולדה אילנה. שאותו ניסה לעשות גם לי לפני ימים אחדים עמירם גרין הנייק," מהרהרת כרמלה.
*
לאט-לאט מתפזרים האורחים לבתיהם. בקפה לוצי נשארים רק חברי החוג המוסיקלי של כפר-מאהלר, בהם ולטר שיינקראוט אדום הפנים. כף-ידו של ולטר, שנחתכה, חבושה עדיין. האור בחצר כבה. החברים נכנסים לטרקלין הצר ועמוס הרהיטים של השטרנבאכים. הנזי נושא על ידיו את הפטפון. סוגרים תריסים. מתחילים לשמוע בשקט את צלילי הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר. חברי החוג מאזינים בריכוז עילאי. מרשים לעצמם לכחכח בגרון ולשאוף כמה לגימות-עשן רק בהפסקות שבהן מחליפים תקליט. על המזנון תמונת גלוייה קטנה, בשחור-לבן, של המלחין – במשקפיים עגולים ודקי-מסגרת, שבהם הוא נראה דומה למנהיג הציוני שנרצח – חיים ארלוזורוב.
*
שקט. בצריף החשוך נשמעת רק הנחרה הקלה של ויוי. מוסיקת הריקודים מהחצר של קפה לוצי כבר פסקה. מורטון קם, מתלבש ויוצא בצליעה, בחשאי. כרמלה חומקת מבעד לחלון כרוח לבנה, רצה יחפה בצעדים קטנים בחול הרך, הפריך, החם עדיין, וכורכת את זרועותיה על צווארו של סרג'נט מורטון:
"תהיה לי אבא, דניס, אבא פרטי שלי?"
מורטון חש בגופה הרך, בפקועי שדיה הנלחצים אל חולצתו הקשה, מתחככים בו, ואינו יודע מה לומר.
"תחזרי לישון, כרמל, די..."
"מדוע אתה אומר לי כרמל?"
"ככה השם שלך באנגלית."
"תגיד עוד פעם."
"כרמל."
"עוד פעם, אבא." היא נלחצת אליו.
"כרמל, לא, אני לא," הוא מפציר בה, "די, ויוי תכעס. כל זמן שאוכל לדאוג לאילנה, אדאג גם לך."
"אבל לה יש לפחות אבא, ולי, שום דבר."
"אני אדאג לך, אני מבטיח," הוא מלטף קלות את שערותיה הבהירות, שריח סבון-הקרבול של חפיפת-הראש עומד בהן עדיין, נלחם בדחף לגעת, כמו לא-בכוונה, בחזה הזעיר.
"גם אתה כמו ג'ו מאיירסון, סתם מדבר, אבל מי אבא שלי? אף אחד לא רוצה אותי באמת, אף אחד לא ידאג לי, אתה רע, רע, רע, אבל תדע לך שאותך יהרגו בסוף, מורטון! – " היא נושאת אליו את ראשה, הולמת באגרופיה על חזהו הרחב, ומיד מרפה ממנו וטופפת בחול חזרה לצריף, רוח לבנה נבלעת בחשכה, כאילו לא היתה.
"כרמל..."
לאחר שהיא נעלמת, הוא צולע בדרך החול אל מכוניתו החונה בכניסה לכפר-מאהלר.
המשך הפרק יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד: כאשר קוראים את התלונות החוזרות ונשנות על התנהגות הגדוד החרדי "נצח יהודה", וכיצד בגללו צה"ל מדיר חיילות, ועובדים דרוזיים – משירות בבסיס ברמת הגולן שאליו יועבר הגדוד, מגיעים למסקנה כי מוטב שהחרדים ימשיכו להתפלפל, להצטופף, להתבטל, להתבדל, ולהפיץ ריחות ניחוח בישיבות שלהם – ורק שלא יתגייסו לצבא ולא ישנו את אופיו של צה"ל!
* ח"כ נעמה לזימי נאמה במוצ"ש ברחבת המוזיאון בת"א ואמרה כי "בגוש שלנו יש מי שנדמה להם שצריך לדבר עם החוטף, עם מי שמחזיק מדינה שלמה בת ערובה, שהחליט לרסק את כולנו בשם המשפט שלו, שהכניס את העשבים השוטים של כהנא להיות הדמויות הבכירות בממשלה ובקבינט, אבל לא. עם החוטף בנימין נתניהו וחבורתו אסור לדבר, צריך להתגבר עליהם." ["הארץ", 8.1].
למרבה האירוניה, ח"כ לזימי, מיספר שתיים ברשימת מפלגת "העבודה" לכנסת בראשות מרב מיכאלי ההזוייה – תומכת בעלילת הדם הבזוייה של חטיפת ילדי תימן בתקופת המימסד, האשכנזי-ברובו, שהיה אז הנהגת מפא"י!
* ג'וחא: הם לא מושחתים. הבעייה היא לא השחיתות שלהם אלא הצדקנות שלהם.
* האם היתה פעם משוררת בשם בת-שבע שריף?
* בן-דרור ימיני: "סיכום השנה בהצבעות העצרת הכללית של האו"ם מגלה שבעניינה של איראן, שלפי הערכה צנועה הרגה 448 אזרחיות ואזרחים במהלך מחאת החיג'אב וביצעה הוצאות להורג, היתה הצבעה אחת. גם ארה"ב זכתה להצבעה אחת. כל מדינות העולם גם יחד זכו ל-12 הצבעות. ונגד ישראל לבדה – 15 הצבעות. ביקורת? בוודאי שלא. אובססיה? גזענות? אנטישמיות? הכול ביחד.
"...יש גם גופים חשוכים בישראל, הם מכונים 'ארגוני זכויות אדם'. ועשרה מהם ... שלחו השבוע מכתב לכרים חאן, התובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, שבו הם קובעים ש'הפשעים ממשיכים להתבצע.' הם לא מתכוונים לרצחנות של ארגוני טרור פלסטיניים, וגם לא למימון מחבלים ומשפחותיהם על ידי הרשות הפלסטינית, וגם לא לספרי לימוד פלסטיניים שכוללים הסתה אנטישמית. הם מתכוונים לישראל שנאלצת להגן על עצמה מול ארגוני הטרור." ["ידיעות אחרונות", 6.1.2023].
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל