| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1812
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בטבת תשפ"ג. 12.1.23
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 44. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // איליה בר-זאב: ארבעה שירים. // יוסי אחימאיר: תירגעו, תתרגלו. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.1.23. // מנחם רהט: הקוזאק הנגזל: אהרון ברק יוצא לקרב חייו. // מתי דוד: פנייה לפוליטיקאים ולשאר הבכירים המזהירים מ"מלחמת אחים"! // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו של רונן קיאלי "פריחה סגולה". // יונתן גורל: בְּחָצוֹת בְּחָצוֹת. // משה גרנות: על "והלב הולך אחרון", ספרה של מרגרט אטווד. // עדינה בר-אל: טל ברכה, העיקר הוא הצבע. // הרצל ובלפור חקק: בן-ציון יהושע-רז, "ריח של לחם חם" – כרך שני, מחקרים ומאמרים, הוצאת 'צור אות', ירושלים. // נעמן כהן: התאבדות כסמל. // חנה סמוכה מושיוב: במלאת שלושים למותה של תקוה וינשטוק. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ד', המשך וסיום. // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
44.
אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת
דֵּמוֹקְרַטְיָה
אֲבָל אֲנִי
תָּמִיד בְּמִעוּט –
אֶלָּא מָה,
טוֹב שֶׁשְּׁתֵּי הַמִּפְלָגוֹת הַגְּדוֹלוֹת
רָבוֹת לִפְעָמִים –
כִּי אָז אֲנִי, עַל מִשְׁפַּחְתִּי,
פּוֹעֵל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹבִּי הַדָּתִי.
* * *
זיוה שמיר
האהבה – סוד הקיום
תרגומים של שירי אמילי דיקינסון
God permits industrious Angels
[231]
God permits industrious Angels --
Afternoons -- to play --
I met one -- forgot my Schoolmates --
All -- for Him -- straightway --
God calls home -- the Angels -- promptly --
At the Setting Sun --
I missed mine -- how dreary -- Marbles --
After playing Crown!
האל מרשה למלאכיו החרוצים
[231]
הָאֵל מַרְשֶׁה לְמַלְאָכָיו הֶחָרוּצִים --
לְשַׂחֵק בִּשְׁעוֹת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם --
אֶחָד מֵהֶם פָּגַשְׁתִּי. מִיָּד שָׁכַחְתִּי וְעָזַבְתִּי --
אֶת כָּל רֵעַי – בַּעֲבוּרוֹ – בְּלִי דִּחוּי וַעֲצַלְתַּיִם --
הָאֵל קוֹרֵא לָהֶם הַבַּיְתָה חִישׁ-מַהֵר --
בְּהַגִּיעַ הַשָּׁעָה – שְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם --
אָבַד לִי מַלְאָכִי. כַּמָּה עָלוּב --
מִשְׂחָק בְּגֻלּוֹת. כְּבָר הִרְקַעְתִּי לַשָּׁמַיִם!
The Lamp burns sure
]233[
The Lamp burns sure -- within --
Tho' Serfs -- supply the Oil --
It matters not the busy Wick --
At her phosphoric toil!
The Slave -- forgets -- to fill --
The Lamp -- burns golden -- on --
Unconscious that the oil is out --
As that the Slave -- is gone.
המנורה תמשיך לבעור לבטח בחדרה
[233]
הַמְּנוֹרָה תַּמְשִׁיךְ לִבְעֹר לָבֶטַח בְּחַדְרָהּ --
הֲגַם שֶׁאֶת שַׁמְנָהּ יְמַלֵּא מְשָׁרֵת עָנִי --
וְכָל זֶה לֹא חָשׁוּב לָהּ לַפְּתִילָה בְּעֵת --
שֶׁהִיא שְׁקוּעָה בַּעֲבוֹדָתָהּ הַזַּרְחָנִית!
יֵשׁ שֶׁהָעֶבֶד מְשִׂימָתוֹ יִשְׁכַּח --
אַךְ הַמְּנוֹרָה תּוֹסִיף הָפֵץ אוֹר יְקָרוֹת –
אַף לֹא תֵּדַע שֶׁכָּל שַׁמְנָהּ אָפֵס --
וְשֶׁעַבְדָּהּ כְּבָר עֲזָבָהּ לַאֲנָחוֹת.
I like a look of Agony
]241[
I like a look of Agony,
Because I know it's true --
Men do not sham Convulsion,
Nor simulate, a Throe --
The Eyes glaze once -- and that is Death --
Impossible to feign
The Beads upon the Forehead
By homely Anguish strung.
אוהַב את מראה הכאב
[241]
אֹהַב אֶת פְּנֵי מַרְאֵה הַכְּאֵב
כִּי בּוֹ נִכֶּרֶת הָאֱמֶת --
אִישׁ לֹא יִבְדֶּה פְּנֵי מְפַרְכֵּס,
לֹא יְחַקֶּה גּוּף מִתְעַוֵּת --
עֵינַיִם מְזֻגָּגוֹת שֶׁל מֵת --
הֵן לְזַיֵּף כְּלָל אִי אֶפְשָׁר
כִּי טוּר שֶׁל חֲרוּזֵי זֵעָה
עַל מֵצַח הַסּוֹבֵל נִקְשָׁר.
Wild nights - Wild nights!
[249]
Wild nights - Wild nights!
Were I with thee
Wild nights should be
Our luxury!
Futile - the winds -
To a Heart in port -
Done with the Compass -
Done with the Chart!
Rowing in Eden -
Ah - the Sea!
Might I but moor - tonight -
In thee!
לילות פרועים, לילות פרועים!
[249]
לֵילוֹת פְּרוּעִים, לֵילוֹת פְּרוּעִים!
לוּ בְּחֵיקְךָ אֲנִי
יַחְדָּו הָיִינוּ אָז רוֹאִים
לֵילוֹת שֶׁל עֲדָנִים!
כִּי מַה יִּתְרוֹן בְּרוּחַ-יָם
אִם יַעֲגֹן הַלֵּב –
כְּלֵי הַנִּוּוּט אֵין עֵרֶךְ בָּם!
הַקֵּץ לָאַצְטְרוֹלָב!
לִתְפֹּס מָשׁוֹט וַחֲתֹר בְּעֵדֶן –
הָהּ, יָם בְּדָכְיוֹ!
לוּ אַךְ בְּךָ הֵטַלְתִּי עֹגֶן –
בַּעֲרֹב הַיּוֹם.
Hope is the thing with feathers
[254]
Hope is the thing with feathers
That perches in the soul,
And sings the tune without the words,
And never stops at all,
And sweetest in the gale is heard;
And sore must be the storm
That could abash the little bird
That kept so many warm.
I've heard it in the chillest land,
And on the strangest sea;
Yet, never, in extremity,
It asked a crumb of me.
תקווה – כולה נוצת אֶברה
[254]
תִּקְוָה – כֻּלָּהּ נוֹצַת אֶבְרָה,
בַּלֵּב הִשְׁכִּינָה בַּיִת,
הִיא שָׁרָה בְּלִי-מִלִּים שִׁירָהּ,
שֶׁהַפְסָקָה לוֹ אַיִן.
תִּמְתַּק מִכֹּל בְּעֵת סוּפָה,
מָרָה הַסְּעָרָה
שֶׁתַּשִּׂיגֶנָּה בִּמְעוּפָהּ,
מִקֹּר מִי לֹא נָצְרָה!
שְׁמַעְתִּיהָ בְּאַרְצוֹת קָרָה,
עַל יָם זוֹעֵף, סָעוּר;
מִמֶּנִּי גַּם בִּשְׁעַת צָרָה
הִיא לֹא בִּקְשָׁה פֵּרוּר.
תרגמה: זיוה שמיר
* * *
אנחנו מתגעגעים לשאשא-ביטון
עכשיו נצטרך לקרוא, ללמוד ולשנן –
עברית שפה קשה
ולא נוכל להסתלבט ולהעתיק
עבודות מהאינטרנט!
על החתום: תלמידי תיכון מתוסכלים
* * *
יוסי אחימאיר
תירגעו, תתרגלו
כמו כל חילופי שלטון בדמוקרטיה מבוססת, גם אצלנו, מהפכים תמיד מעוררים דאגות, בנוסח: מה יהיה עכשיו? אפילו ברוסיה, אחרי שבעים שנות קומוניזם מדכא, לא בקלות ההמונים העניים הסתגלו לשינוי המשטר, הגם שהביא עימו בשורות של חופש, רווחה והקלה. טבעה של דמוקרטיה אמיתית הוא כי אין שלטון-עד של מפלגה אחת, תנועה אחת, זרם אחד. אצלנו השיא היה במאי 1977. אחרי עשרות שנות שלטון "נצחי", "בלתי מעורער", ש"אין לו תחליף", זה קרה. מפא"י והשמאל פינו את השלטון ליריב המר מימין – הליכוד.
את המהפך חוללו פתקי הבוחרים בקלפי. נקעה נפשו של העם מן השלטון הממושך והמתנשא, שהתלות בו היתה עזה. ועדיין, המהפך כשלעצמו עורר דאגות, גם בקרב אלה שחוללוהו. קץ הדמוקרטיה, מלחמות באופק, משטר פאשיסטי – מה לא הוטח מכיוון השמאל בממשלה החדשה ובמי שעמד עשרים-ותשע שנה בראש האופוזיציה, מנחם בגין. מי אינו זוכר את מאמרי השיטנה שנכתבו נגדו בעיתונות החוץ ואילו מילות גנאי הוטחו בו.
אותו מהפך היסטורי היה ביטוי עז לדמוקרטיה בפעולה, לאחר שפסו המאמינים באפשרות שמפא"י תשמוט מידיה אי פעם את השלטון. מפא"י ששלטה במדינה ביד רמה, שחלשה על מקומות העבודה, שטיפחה את מוסדות התרבות שלה, שבחסותה נכתבו ספרי היסטוריה המקפחים את חלקו של המחנה ה"אחר". והנה המוני העם אזרו עוז – ממש כך – והורידוה מן השלטון. בפעם ראשונה בישראל הצעירה הוכיחה עצמה הדמוקרטיה הלכה למעשה.
בגין ריכך את גלולת המהפך, כשהשאיר על כנה את שרשרת הפקידות והיועצים, צירף לממשלתו את משה דיין והותיר מחוצה לה את נאמנו הגדול ד"ר יוחנן בדר. שלא כבמחתרת, הוא לא סמך כל-כך על "המשפחה הלוחמת", אלה שעשו עימו כברת דרך ארוכה גם במדבר האופוזיציה, והותיר על כנה את הפקידות נטולת משוא-פנים כביכול. אותם אנ"ש מימי מפא"י הוסיפו לתת את הטון במשרדי הממשלה, תחת ראש ממשלה ושרים מן המחנה הלאומי. החרדות שנתעוררו במחנה המפסיד מיד עם בוקר המהפך התפוגגו אט אט. החזיונות הקשים שנחזו למדינה התבדו תוך זמן קצר. "מחרחר המלחמה" הפך ל"איש השלום", מוביל הסכם השלום עם מצרים ומפנה סיני.
מאז, במשך למעלה מארבעים שנה עברנו כמה וכמה מערכות בחירות, התרגלנו לחילופי שלטון, אף כי ברוב התקופה הוא נתון בידי גח"ל והליכוד, בשיתוף לפרקים של המערך בממשלת האחדות הלאומית. ממשלה באה וממשלה הלכה – והדמוקרטיה הישראלית הוכיחה את חוסנה, בלטה במיוחד על רקע הפיכות השלטון שהתחוללו אצל שכנינו, מלווים לעתים בשפיכות דמים ובהשתלטות צבאית. כך עד שכוננה הממשלה הנוכחית.
מאז 2015, עם חמש מערכות בחירות וממשלות קצרות ימים, הדמוקרטיה הישראלית הפכה במידה מסויימת לאנארכיה. לא השכילה להקים ממשלות שימלאו את מלוא הקדנציה המוקצית להן. זאת מסיבה אחת ויחידה: הרכבן לא היה מבוסס על אחדות דעים אידאולוגית. הן התלכדו סביב סיסמת "רק לא ביבי". חלקיקי ימין שילבו ידיים עם חלקיקי שמאל, גיבשו רוב צמוק והשיגו את השלטון, הגם שנטיית העם ברובו היא – ימין. כך זה היה עד ל-1 בנובמבר אשתקד.
עם שיבת הליכוד ונתניהו לשלטון, חזרו וביתר שאת מחזות עליית בגין והליכוד לשלטון לפני ארבעים-וחמש שנה. ההבדלים רבים, אבל הפחדים – אמיתיים או מדומים – דומים. שרי הממשלה הנוכחית לא ישבו בחיבוק ידיים, הזדרזו לצאת ברפורמות במגוון תחומים, ובראשן במערכת המשפט, ביחסי הרשות המחוקקת והשופטת, במערכת החינוך. הביקורת מצד האופוזיציה המתוסכלת לגיטימית, אבל קריאות למרי, אמירות ייאוש בדבר קץ המדינה וקץ הדמוקרטיה – מערערות את אחדותנו הפנימית ומסכנות את שלימות האומה. האם לכך חותרים המתוסכלים והמהלכים עלינו אימים, שאינם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית?
טוב שיש לנו אופוזיציה חופשית וקולנית. הן זוהי מהות משטר דמוקרטי. טוב שיש לנו עיתונות חופשית, שמבקרת, שחושפת, שמאירה פינות אפלות בחיינו. אבל מה חבל שמי שהוביל את המהפכה השיפוטית האמיתית, הנהיג את האקטיביזם השיפוטי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, מכנה את תכנית שר המשפטים "מהפכה של טנקים". האין זה אהרון ברק שהביא עלינו את מהפכת לוין, כתגובה לסמכות-היתר שנטל לעצמו בג"ץ בנשיאותו ובהשראתו לבטל חוקי כנסת?
לחבריי המאוכזבים אני אומר: תירגעו. תתרגלו. תהיו אופוזיציה לוחמנית אך אחראית. תנו לממשלה החדשה להוכיח שהיא טובה מקודמתה. גם אם יש בה יותר מדי חרדים לטעמכם. גם אם יש בה שרים שאינם כלבבכם. גם אם שנוא נפשכם חזר לראשות הממשלה. חזרה המשילות לישראל. תיערכו לחזור לשלטון, אם ירצה בכם העם בבוא העת, אבל אל תערערו את יסודות המדינה, האחדות והדמוקרטיה.
יוסי אחימאיר
פורסם לראשונה ב"מעריב".
* * *
בנימין זאב הרצל: מה שקרה בברזיליה ב-8.1 – זה כלום לעומת מה שמתרחש יום-יום בישראל!
מדינת אלטנוילנד בדרך לאבדון!!!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 11.1.23
* מסרב לקפל את הדגל – קיימתי בסוף השבוע ויכוח קשה, נוקב וסוער עם אנשים שהם שותפים להתנגדות החריפה שלי לממשלה הרעה הזאת, למהפכה המשטרית, לניסיון לחסל את מדינת החוק, לשחיתות בצמרת ולחקיקות המושחתות, לכניעה לחרדים ועידוד השתמטות מצה"ל וחינוך לבערות, לשילוב גזענים בצמרת הממשלה, להומופובים בממשלה ועוד.
אבל כאשר אני שומע מהם דיבורים בזכות הירידה מהארץ כי אין יותר מה לעשות כאן ונדאג שיהיו דרכונים זרים לילדים, שהציונות מתה, ואפרטהייד ואקיבוש וסרבנות והשוואה לנאצים... ברור שאלה דברים איומים ונוראים בעיניי, ותהום פעורה ביני לבין בעלי הדעות הללו.
מה שכואב, הוא שאין מדובר באיזה אנרכיסטים סהרוריים אלא במלח הארץ – קצינים ביחידות מובחרות, אנשי התיישבות, האנשים האחרונים שניתן לצפות מהם אמירות כאלה.
כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני חש בדידות. ברור שאיני יכול להיות חלק מתומכי הממשלה הרעה והתופעות ההרסניות שהיא נושאת. ובאותה מידה, ברור שאם אלה מתנגדי הממשלה, אין לי חלק ונחלה בתוכם. הם לא יקהו בשום אופן את התנגדותי למגמות המסוכנות של הממשלה, אך הממשלה לא תדחוף אותי בשום אופן למגמות ההרסניות של בני שיחי.
ברור לי שהמגמות הללו הן ריאקציה לחולי שהשלטון הזה מביא. אך ברור לי גם שהתמיכה הציבורית בממשלה, שהביאה אותה אל השלטון, היא ריאקציה לתופעות הללו. אמנם אותה ריאקציה באה דווקא לאחר שהוצגה אלטרנטיבה הרחוקה מאוד מן הקוטב הזה, בממשלת השינוי, שמכונת הרעל ותעשיית השקרים וההסתה הביאו להפלתה כאשר לא היתה למתנגדיה שום סיבה אמיתית להתנגדות, זולת רעל ההסתה והשקרים שהינדסו את תודעת הציבור. אולם בפרספקטיבה של עשרות שנים, זו ריאקציה למהלכים מסוכנים לאורך זמן.
אני לא מוותר על הציונות הממלכתית. לא על הציונות ולא על הממלכתיות. ואני מאמין שברוב הדומם יש תמיכה גדולה בערכי הציונות הממלכתית. גם במצב הזה של אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, אני מסרב לקפל את הדגל.
* זו לא ההפגנה שלי – באחת מקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר נשאלתי: "אורי, אתה כותב: 'אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי.' באיזה אופן אתה רואה את עצמך משתתף במאבק נגד הממשלה? כתיבה או גם עשייה?"
אני משער שנשאלתי כך בשל התנגדותי לבלפוריאדה בשעתו. מגמת השאלה היתה לדרבן אותי להשתתף גם בהפגנות. השבתי: "בוודאי כתיבה. עשייה במפלגת דרך ארץ. ואולי גם מעבר, בדברים שבעיניי מתאימים. קשה לי לראות את עצמי מפגין עם מי שהופכים את זה להפגנות נגד 'אקיבוש', מציגים עמדות שמקוממות אותי או מזדהים עם מסית לרצח ישראלים. אני אבחר לעצמי את הדרכים להיאבק שאני שלם איתן."
אותו מסית לרצח ישראלים הוא ישראל פריי שהביע תמיכה נלהבת במחבל שנתפס בדרכו לפיגוע, והיה לגיבור מקומי. באשר לדרך ארץ – דווקא עכשיו, לאחר שיועז הנדל סיים את תפקידו כשר התקשורת, הוא התפנה לפעולה נמרצת של הקמת המפלגה, ואני אהיה חבר פעיל בה ומתוכה איאבק. ובאשר להפגנות?
צפיתי במראות ההפגנה במוצ"ש. הסרטון עם הצתת תמונתו של הרב דרוקמן היה זיוף, פוטו-מונטאז', פרובוקציה נטו. האירוע לא היה ולא נברא. אך ראיתי שם מפגין עם דגל אש"ף. אפשר לומר – היו שם עשרת אלפים איש, היו מאות דגלי ישראל. והיה פרובוקטור אחד עם דגל אש"ף. מזה לעשות עניין?
העניין שאני עושה אינו מנושא הדגל, אלא מתגובת המפגינים. היו שקראו לו להסתלק מהמקום ומיד אחרים הגנו עליו. "אין שום בעיה בדגל פלשתין," הם אמרו. ובסופו של דבר הוא נשאר עם הדגל. אילו היה זה ערבי, ניחא. אבל היה זה יהודון אוטואנטישמי עלוב נפש. דגל אש"ף אינו רק דגל של ארגון טרור, המגואל בדם אלפי ישראלים. זהו גם דגל המסמל את חזון השמדתה של מדינת ישראל והקמת מדינת פלשתין על חורבותיה. כאשר מי שבא להפגנה עם דגל כזה אינו מסולק מן ההפגנה בבושת פנים – זו הפגנה שכף רגלי לא תדרוך בה.
בהפגנות של ועד יישובי הגולן הצבנו סדרנים שתפקידם היה להוריד כל דגל או סמל כהניסטי. מארגני ההפגנה יכולים לנהוג כך כלפי דגלי אש"ף ופרובוקציות אנטי ישראליות כאלו. הם יכולים לתאם מראש עם המשטרה שהיא תסלק כל פרובוקציה מן הסוג הזה. עובדה – זה לא נעשה.
אם הנפת דגל אש"ף היתה אירוע חריג של מפגין אחד, לא כן כל הכתובות נגד אקיבוש וכל ארסנל סיסמאות השמאל הקיצוני. אלו סיסמאות לגיטימיות, אבל מה לי ולהן? אני יכול להפגין כתף אל כתף עם אנשים שדעתם בנושאים רבים שונה מדעתי, בהפגנה שכל כולה ממוקדת בנושא שהוא מכנה משותף שלנו. למשל, נגד המהפכה המשטרית. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כתובת הקוראת לריבונות על בקעת הירדן ויריביי האידיאולוגיים לא ישאו את סיסמאות אקיבוש-אפרטהייד וכו'. אבל בהפגנות מן הסוג של מוצ"ש – לא נאים השכנים בעיניי.
* על מה ראוי איימן עודה לבוז – לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, נערכה בכיכר רבין הפגנה גדולה נגד השחיתות ובקריאה להתפטרותו. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן (במתכונתה המאוחדת) מקצרין. בדרכנו, כשהתקרבנו לת"א, שמעתי ברדיו שאיימן עודה ינאם בהפגנה, בניגוד לסיכומים. התקשרתי לבוגי יעלון, והוא אישר זאת באוזניי והביע זעם על עפר שלח שעשה תרגיל, הפר סיכומים והעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. האם תשתתף בכל זאת בהפגנה? שאלתי, ובוגי ענה לי שאין לו ברירה, כי אחרת המשמעות היא משבר ב"קוקפיט" ערב הבחירות (הסיבוב השני, כמדומני).
כשהגענו לת"א, ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה, בדרכי הביתה. מאוחר יותר שמחתי לשמוע שיועז הנדל וצביקה האוזר ביטלו את השתתפותם מאותה סיבה. בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל, איני יכול להתייחס אל מי ששולל את עצם קיומה כאל שותף. קראתי שעודה נאם גם בהפגנה במוצ"ש האחרונה. הנה, עוד סיבה טובה מדוע עליי להדיר רגליי ממנה. כותרת הידיעה דווקא הסבה לי קורת רוח: היא סיפרה שעודה התקבל בשריקות בוז. והוא אכן ראוי לבוז – על שהוא שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על תמיכתו בארגוני הטרור, על התנגדותו להסכמי אברהם כי הוא נגד שלום עם ישראל וכן הלאה. אך כשקראתי את הכתבה עצמה, הבנתי ששריקות הבוז הן על כך שהוא חבר לליכוד ולימין בהפלת ממשלת בנט. כלומר, הבעייה אינה הזדהותו עם האוייב, אלא חבירתו אל היריב. אילו דבק בעמדותיו אך נתן לממשלה רשת ביטחון, לא היתה בכך כל בעיה.
אלה שתוקפים את עודה על שהפיל את ממשלת בנט – יותר משהם מעידים על עודה, הם מעידים על עצמם. הם מעידים על עצמם שאין להם הבנה בסיסית בנוגע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזאת היא בראש ובראשונה אנטי ציונית, ובתור שכזאת אינה יכולה שלא להפיל ממשלה ציונית.
יתר על כן, כסיף, עודה, טיבי וחבר מרעיהם חזרו והדגישו, לפני הבחירות וגם אחריהן, שממשלת השינוי היתה גרועה מבחינתם יותר מאשר ממשלות נתניהו. לשיטתם הם צודקים – היתה זו ממשלה ציונית יותר, ביטחוניסטית יותר, מיישבת יותר. מה טבעי להם יותר מלחבור לאופוזיציה למדינה ולהפיל ממשלה כזאת?
* להוציא מהלקסיקון – צריך להוציא מהלקסיקון את הדיבור חסר האחריות על מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים אבל דיבור הסרק הזה רק מסלים את המתח ומרחיב את הקרע. יש מחלוקות קשות והממשלה מספקת סיבות למאבק נגדה. אבל הכול חייב להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה.
* הכהניזם הפשיסטי מרים ראש – ח"כהניסט צביקה פוגל הפך רק לאחרונה לכהניסט, אבל כבר הפנים את הדרך. הוא קורא לעצור את לפיד וגנץ באשמת בגידה במולדת. כמובן שכוונתו לכך שהם ראויים לעונש מוות על בגידה. זו הסתה כהניסטית פשיסטית חמורה לרצח. וזאת, כשהדוצ'ה שלו הוא השר לביטחון לאומי. ספוילר – הם לא ייעצרו. אבל ההסתה עושה את שלה. ואפשר להבין מה יקרה אם חלילה הכהניזם יתפוס את השלטון. ספוילר – אנשים כמוני ייעלמו, או במקרה הטוב יגיעו למחנות ריכוז.
* השר הבא – אם בן גביר הכהניסט יעלה לשלטון, ח"כהניסט צביקה פוגל לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. בתפקיד הזה יזכה יגאל עמיר.
* רפורמה בהסכמה – על נשיא המדינה לזמן אליו את ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון, ולהשיק הידברות בין הגורמים הללו על רפורמה מוסכמת ומאוזנת במערכת המשפט, ובראשה חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. זו חובתו הלאומית. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.
* באיזה רוב ההתגברות רצויה – אני בעד פסקת התגברות, כחלק מחוק יסוד חקיקה, אולם כמובן שלא להתגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, שפירושה ריקון בג"ץ מתוכן. ראוי שפסקת התגברות תהיה ברוב של 75 או לכל הפחות 70 ח"כים. פרופ' יובל אלבשן הציע הצעה אחרת – חוק ההתגברות יכול להיות ברוב קטן יחסית, אך הוא חייב לכלול בתוכו גם מיספר, שיקבע בחוק, של ח"כים מן האופוזיציה.
יש היגיון בכך, אבל החסרונות בהצעה זו גדולים מן היתרונות. אם תקום (הלוואי) ממשלת אחדות רחבה, בתמיכת למעלה משמונים ח"כים ממפלגות המרכז, הימין והשמאל, והם יתמכו בהתגברות – האם ניתן זכות וטו למפלגות הקיצוניות, הקטנות?
אם תהיה קואליציה רחבה ו-75 ח"כים יתמכו בהתגברות – זה רוב גדול מספיק כדי לאפשר התגברות, גם אם אין בה תמיכה מן האופוזיציה.
* הלחישה של הנשיאה – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שמאלנית, נכון? ברור, מה, כולם יודעים.
אולי כולם יודעים, ובכל זאת אשמח אם מישהו יאיר את עיניי בהתבטאויות פוליטיות שלה, שיאוששו את הטענה הזאת? כי אני, כצרכן חדשות כמעט כפייתי, לא זוכר ששמעתי ממנה התבטאות פוליטית כלשהי.
בעצם, שמעתי התבטאות אחת. בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות השבעים של ישראל, היא לחשה באוזניו של יהודה הראל, שזכה בפרס על מפעל חיים בתחום ההתיישבות: "איזה מזל שניצחתם במאבק והגולן נשאר ישראלי."
* תעריף לרצח – לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע מורו ורבו של השר לביטחון לאומי, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, אמר חנן פורת, שהטבח הזה זיעזע אותו יותר מאשר פיגועים של מחבלים פלשתינאים, כיוון שכאן נוסף לזעזוע מהמעשה עצמו הזעזוע מכך שיהודי ביצע אותו.
איפה הוא ואיפה ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שאמר בכנסת, שהוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים." בקואליציית בן גביר, כל ח"כ שרוצה להתבלט צריך להחריף את מינון הלאומנות מעל ומעבר לחבריו.
מן הסתם, תעריף הרצח מורכב יותר מהאבחנה בין רוצחים יהודים לרוצחים ערבים. מבין הרוצחים היהודים, יש הבדל, בוודאי, בין רוצחים יהודים שרצחו יהודים לבין רוצחים יהודים שרצחו ערבים. ובין רוצחים יהודים שרצחו יהודים, בטוח שיש הקלה למי שרצחו ססמולנים, להט"בים או אשכנזים פריבילגים.
* העבודה בדרכו הקלוקלת של הליכוד – הטריגר שהביא לנפילת ממשלת השינוי היה ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש. האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, היתה נחושה להצביע הצבעה בוגדנית יחד עם המפלגה האנטי ישראלית נגד החוק, ובכך ליצור כאוס נורא. כאשר בנט הבין שהם רציניים בחוסר האחריות המשווע ומתכוונים – לא בפעם הראשונה, להצביע נגד מדינת ישראל ונגד ביטחון ישראל, הוא התפטר טרם פקיעת התקנות ובכך התקנות הוארכו אוטומטית.
והנה, הממשלה המורכבת מהמפלגות שעמדו להצביע נגד המדינה מביאה להצבעה בכנסת אותו חוק שהיא התנגדה לו. אולם היום עומדת מולם אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית, אופוזיציה לממשלה ולא למדינה, וכמובן שהיא תצביע בעד. כך תצבענה סיעות יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ו... ו... ומה עם מפלגת העבודה?
מסתבר שמפלגת העבודה הולכת בדרכו הקלוקלת של הליכוד ומתנהגת כאופוזיציה למדינה. היא מצביעה נגד החוק שתמכה בו לפני חצי שנה. למה? יש להם תירוצים שונים, לא משכנעים ולא מעניינים. אגב, זהו חוק מבית מדרשה של מפלגת העבודה, ומקורו בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. אבל מפלגת העבודה, שהפתיעה בממשלת השינוי בעמדות שהצביעו על חזרה לתלם של תנועת העבודה הציונית, כמו התמיכה בתוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, בהקמת 14 יישובים חדשים בנגב, במדיניות תקיפה מאוד כלפי הפלשתינאים ברצועת עזה ועוד, חוזרת לסורה ובוחרת למלא את התפקיד של מרצ. אם זו הדרך שבה הם בוחרים, הם ימצאו את עצמם במצב של מרצ.
* אימג'ן – דמיינו לרגע שהשמאל הציוני יחזור לתפיסה האקטיביסטית של החלוציות, ההתיישבות והביטחוניזם של תנועת העבודה והימין הציוני יחזור לתפיסה הממלכתית, הליברלית, עליונות המשפט, מדינת החוק וזכויות האדם והאזרח של בגין ותנועת החרות.
יהיה כאן נפלא.
* דגל העבודה בשבת – האם עבודה בשבת היא איזה דגל, איזה ערך, איזו אידיאולוגיה שראוי להילחם עליה?
עבודה של מעטים המאפשרת את עונג השבת של הרבים, כמו באתרי נופש, בילוי ותרבות מוצדקת. אבל עבודה בשבת לשם עבודה בשבת? אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת.
כאשר החרדים דורשים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת, איני קופץ בראש להתנגד. איזו קדושה יש בעבודת הרכבת בשבת? יש צורך ענייני בעבודה בשבת דווקא? ייתכן. נכון לבחון זאת באופן מקצועי, מתוך אוריינטציה על צמצום מרבי של העבודה בשבת. אם הבדיקה תעלה שיש צורך אמיתי בעבודה בשבת, אבל אפשר לצמצם אותה לחצי – יהיה זה רק לטובה לחברה הישראלית.
לא צריך להיות אוטומטיים בהתנגדות לכל דבר שהחרדים מעלים. השבת אינה של החרדים אלא של כולנו. אני חש בכל נימי נפשי את קדושתה של השבת ואת הגדולה שביום המנוחה. נכון, בעיני החרדים עונג השבת שלי הוא "חילול שבת". אבל אני שותף לתביעתם לצמצם את העבודה בשבת.
יש יוזמות חרדיות חמורות שיש להיאבק נגדן ובראשן ההתנקשות בחוק השבות. מוטב שכציונים נאבק על חוק השבות ולא נשחית את כוחותינו על מאבק למען עבודה בשבת.
* בדרכו של משה – בפרשת השבוע, פרשת "שמות", מתגלה גדול המנהיגים של עם ישראל, משה. רק בגיל 80 הוא נקרא להנהגה. מה בעברו העיד על היותו ראוי לתפקיד? שלושה אירועים – הסיכול הממוקד של המצרי שהיכה איש עברי (בשפת המקרא – היכה = היכה למוות), ההתערבות בין שני עברים ניצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים המדיינים שהתנכלו להן. בכל המקרים הוא התגלה כאדם אכפתי, ראש גדול, נוטל יוזמה, רודף צדק, עוזר לחלש. בכל המקרים לא היה לו כל תפקיד שחייב אותו להתערב – מצפונו דחף אותו להתערב גם במחיר סיכון עצמי.
משה הוא המופת שלנו, המודל לחיקוי. הוא עצמו חוקק את "אל תעמוד על דם רעך," והוא קיים את מאמר פרקי אבות "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."
אני מצדיע לאותו עולה חדש, שבקושי יודע עברית, אך כשראה השבוע נערים בריונים מבצעים מעשה ונדליזם בגן ציבורי, לא השתפן, לא עצם את עיניו ולא אטם את אוזניו, לא התרחק משם כל עוד נפשו בו, אלא העז, נטל יוזמה, לקח אחריות, גילה אומץ – ניגש אליהם, העיר להם על המעשה, צילם אותם על מנת להעביר למשטרה. הביריונים התנפלו עליו והיכו אותו מכות קשות במוט ברזל. אותו עולה חדש הלך בדרכו של משה. הוא עוד לא לגמרי ישראלי, אבל הוא לגמרי הישראלי היפה.
* יוני קורן – שמעתי בצער על פטירתו של יוני קורן. הכותרות דיברו על "ראש לשכתו המיתולוגי של אהוד ברק". אבל בעבורי הוא יוני משבט צופי רמת גן, המדריך, הרשג"ד, מרכז השכבה הגילאית, מעמודי התווך של השבט. הוא היה שנתיים מעליי. כשהיה ראש לשכת ראש הממשלה ואני הייתי דובר ועד יישובי הגולן, יצא לנו להיפגש מדי פעם. כל הפגישות היו לבביות מאוד. הוא לא היה בדרג המדיני ולא מקבל החלטות ולא היה לי כעס עליו. הוא לא היה היריב שלנו. במשך 11 שנים הוא התמודד עם מחלת הסרטן, וביום ראשון נפטר, בטרם עת.
יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: שפי – את הפינה האחרונה הקדשתי לקיבוץ שפיים, ששמו לקוח מפסוק בישעיהו. העיר לי קורא, בצדק, שלא הסברתי את משמעות המילה שפיים.
שפיים הם רבים של שפי. מה זה שפי?
שמונה פעמים מופיעה המילה שפיים בתנ"ך, וקשה למצוא מכנה משותף לכולן, ולכן יש מחלוקת בין הפרשנים על ההסבר למילה.
הפירוש של רש"י הוא ששפיים הם יובלי מים (כלומר, ששפי הוא יובל מים). הפירוש הזה מתאים לפסוק מישעיהו שממנו נגזר שמו של הקיבוץ: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת."
אורי הייטנר
* * *
אהוד: הנפת דגלי פלסטין בהפגנות נגד הממשלה וכרזות המכנות את ראשיה נאצים, ומנגד הוראת בן גביר למשטרה למנוע חסימת כבישים – עלולות להפוך את הפגנת מוצאי השבת הקרובה בתל-אביב – למאורעות דמים עם עצורים, פצועים והרוגים!
* * *
מנחם רהט
הקוזאק הנגזל: אהרון ברק יוצא לקרב חייו
נשיא העליון בדימוס אהרון ברק, מנהל מלחמת מאסף נגד נטילת סמכויות 'המהפכה החוקתית' – שהוא חולל מאחורי הקלעים – מידי הרשות השופטת, כדי להעביר סמכויות על לרשות השופטת.
'הקוזאק הנגזל' הוא ביטוי פולקלוריסטי מן ההווי העגום של יהודי מזרח אירופה, במילניום שעבר. מטבע לשון ציורי זה מתאר סיטואציה בלתי הגיונית, היפוך היוצרות, שבה התוקפן, כלומר הקוזאק – כך כונו פורעים אנטישמיים שנהגו לחולל פרעות ביהודים – מתבכיין ומציג עצמו כקרבן. התוקף מאשים את מותקפיו בתוקפנות.
מילון שוויקה מגדיר את הביטוי כך: "כינוי לאדם המתלונן ברוב חוצפה שניצלו אותו ופגעו בו, בעוד שההיפך הוא הנכון – הוא הנצלן והפוגע."
כבודו של הנשיא בדימוס של ביהמ"ש העליון אהרון ברק, במקומו מונח. המשפטנים בארץ ובעולם רואים בו עילוי משפטי, גאון. אולי מכוחה של גאונות זו הצליח ברק לחולל בשקט ובאין רואה, וכמעט בלא להותיר טביעת אצבעות, את המהפכה החוקתית של 1992, שמכוחה ויתרה הכנסת על סמכויותיה ונחלשה, לטובת חיזוק מעמדו של ביהמ"ש, ולעשייתו רשות-על בלתי מעורערת.
הבליץ שמנהל כיום הנשיא בדימוס ברק, כנגד יוזמת החקיקה של שר המשפטים לוין, לשיקום האמון במערכת המשפט, ולשלילת הסמכויות לא לה שנטלה לעצמה מערכת המשפט, מזכיר את קינתו של הקוזאק הנגזל. שהרי היה זה אדמו"ר השמאל ברק בכבודו ובעצמו, שפעל מאחורי הקלעים ב-1992 לחקיקת שני חוקי יסוד בעייתיים: זכויות האדם וחופש העיסוק, אשר תורגמו בידי ברק לחוקה בעלת מעמד-על, שעוצמתה גוברת על חקיקה שיגרתית של הכנסת.
מובן שברק עצמו לא ליכלך ידיו בתרגילים הפרלמנטריים, שכללו למרבה הביזיון מהלכי מירמה, תחבולה והטעיה. הוא הסתפק בניהול הדרמה מאחורי הקלעים. למשימה הקדושה שוגרו יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט דאז ח"כ אוריאל לין, מהליכוד, שגייס קבוצת ח"כים יפי נפש, מהקואליציה והאופוזיציה גם יחד, כדי להעביר את חוקי היסוד, המטלטלים מאז את מסכת היחסים דמוקרטיה-בג"ץ.
עכשיו, 31 שנה לאחר שהכנסת ויתרה על סמכויותיה, ובעודה נערכת בהנחיית שר המשפטים לוין להחזיר לעצמה את מעמדה, יוצא פרופ' ברק לקרב חייו נגד מגמה זו – ואפילו מזהיר מפני הרס הדמוקרטיה אם וכאשר ההליך הדמוקרטי יוּשב על כנו.
סיפור אישורם של שני חוקי היסוד: 'חופש העיסוק' ו'כבוד האדם', בהצבעה מרושלת של ח"כים, שהולכוּ שולל והצביעו מבלי לדעת על מה, לאחר שנפלו ברשת לשון החלקלקות של חבורת חסמב"ה, בראשות לין: ח"כ אמנון רובינשטיין ממרצ ושר המשפטים דן מרידור, הונצח בספרו של לין 'לידתה של מהפכה'. המגלומניה שנלוותה למעלליו של לין, בשליחות ברק, באה לידי ביטוי כבר בגרפיקה של כריכת הספר, המשווה – לא להאמין! – את המהפכה החוקתית שניהל בשליחותו של ברק ב-1992, ל...מהפכה הצרפתית של 1789. לא פחות.
כבר הבאנו כאן בעבר קטעים נבחרים מן הספר, שמתארים את שתי ההצבעות הגורליות, שהתרחשו, בכוונת מכוון, דווקא ב-4 ומשהו לפנות בוקר, בהשתתפות מעט ח"כים מנומנמים שלא הבחינו בין ימינם לשמאלם. באחת מהן למשל העניקו את הרוב לחוק דווקא ח"כי האופוזיציה של השמאל הציוני והשמאל הרדיקלי והערבים (הם תרמו להצבעה 22 ח"כים), ואליהם הצטרפו ברוב תמימותם ועייפותם 12 ח"כים מהקואליציה.
מיותר לציין שהכשל הזה אירע בימי שלטונה של ממשלת 'ימין מלא-מלא', של הליכוד (בראשות יצחק שמיר) והחרדים. מחמת קוצר היריעה לא נחזור על תיאור מסכת ההטעיה והמירמה שהופעלה כלפי הקואליציה בידי ח"כים ליכודיים מתוכה (שמולם פעלו ח"כי ליכוד אחרים, שחרפו נפשם נגד החקיקה, אך נכשלו).
הבליץ של אהרון ברק החזיר אותנו אל הספר של לין, כדי ללמוד ממנו עד כמה היה מעורב אהרון ברק בסיפור הזה. כבר בתחילת הספר מודה לין ביושר: "אהרון ברק הציע לי לכתוב על כך ספר."
וברק עצמו, שהואיל לנדב אקדמות מילין לספר שהוא בעיניו "אוצר בלום" שנכתב בידי "ידידי הטוב אריאל" (איזו פמיליאריות), מודה כי ביהמ"ש זכה מן ההפקר: "ברור היה לח"כים, כי חוק היסוד אותו הם מכוננים, עומד מעל לחקיקה הרגילה, והוא מבוסס על קיומה של ביקורת שיפוטית לגבי חוקתיות החוק," כותב ברק ומביע סיפוקו על כך שחוק היסוד זכה ל"מעמד על חוקי... ולקיומה של ביקורת שיפוטית" על הכנסת.
וגם לין עצמו מודה שחוקי היסוד הללו היו חשובים לברק, שהפך אותם, מעשה קסמים, בהינף יד, לחוקה: "חוקים אלה לא היו זוכים למעמדם החוקתי אלמלא הִקנה להם ביהמ"ש העליון, בהנהגת פרופ' אהרון ברק, את המשמעות המעמיקה והמרחיבה..."
לין רק מבקש לטעון בספרו, שכל מהלכיו היו גלויים לח"כים ושום דבר לא נעשה בכפיה. אבל התוצאה היא באמת הענקת סמכויות-על לביהמ"ש: "לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית... את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה." בפועל הצליחה חבורת חסמב"ה להשיג את יעדה בלוליינות ובדרכי מירמה פוליטית.
שני חוקי היסוד הללו העניקו לשמאל הפרוגרסיבי דאז את נצחונו הגדול. השלכותיו ניכרות גם היום, 31 שנה לאחר החקיקה הנואלת. הגיע אפוא הזמן לתקן את המעוות, ולהחזיר לכנסת את כוחה, כדי לאזן שוב בין שלוש הרשויות שעליהן מושתתת הדמוקרטיה הישראלית.
מנחם רהט
* * *
פנייה לפוליטיקאים ולשאר הבכירים
המזהירים מ"מלחמת אחים"!
הפסיקו! חידלו! עיצרו! השימוש בצמד המילים האלה יוצר הקצנה, הסתה, הפחדה. הפכתם לתועמלני ייאוש והמרדה!
בקרב כמה פוליטיקאים בולטים מהמרכז, כמה פעילי שמאל קיצוני, וכמה דמויות מכובדות, ישנם כאלה שרוצים להבעיר את הרחובות, להרעיד את המדינה, לחולל ייאוש ומרי אזרחי. הביקורת על הרפורמה המשפטית המוצעת על ידי יריב לוין, שר המשפטים, אינה מצדיקה את טירוף הכרזות המלחמה והאיומים על כביכול סכנת "מלחמת אחים" ומרי אזרחי, משום שמדובר במילים של איום שעלול להגשים עצמו ולסכן את עתידנו ואת סדרי חיינו.
הרטוריקה והדברים הקיצוניים של בני גנץ, יאיר לפיד, יאיר גולן, אהרון ברק, אהוד ברק, פרופ' אסא כשר, ועוד בכירים ומפורסמים – נאמרים כביכול מתוך דאגה לגיטימית, אבל מחוללים בפועל אווירת המרדה ממשית לא לגיטימית. הם משמיעים האשמות כזב שכביכול קיימת סכנה לדיקטטורה קרובה וקץ הדמוקרטיה. הבל הבלים של תעמולת כזב וסיסמאות הפחדה.
הפוליטיקאים והבכירים הללו, המזהירים מפני מרי ו"מלחמת אחים", זקוקים לצו התפכחות ולפסקת התגברות על המריבה הפוליטית והאישית בתוכם, לטובת עיסוק בבעיות הלאומיות הפנימיות והחיצוניות החשובות בהן נתונה החברה והמדינה. הצמרות הפוליטית והאזרחית חייבות להפסיק את להט האזהרות מפני מלחמת אחים בזמן שהן עצמן מלבות סכנה זו.
זיכרו! מילים הן מסוכנות ולעיתים הורגות. אתם, בכירי העם, חובתכם לכבות את אש השנאה, את קריאות העידוד לצאת לרחובות, להרעיד את המדינה, ולאיים במרי ומלחמת אחים.
חידלו! עצרו! הפסיקו! היו מנהיגים אחראיים ולא מתסיסים ומלבים.
מתי דוד
גימלאי, פטריוט ציוני וניצול שואה.
* * *
ד"ר ארנה גולן
המשורר ללא אגו פונה לטבע
ושואב ממנו כוח, סדר ואופטימיות
על ספר שיריו של רונן קיאלי "פריחה סגולה"
הוצאת דולפין. 2022, 50 עמ'.
הגיע לידי ספר ביכורי שיריו של רונן קיאלי, והוא מוקדש לזכר אביו, המואר באהבה כאדם נדיר ש"הותיר לו שובל של אור ואבני דרך." ואכן, כבר ההקדשה מרמזת כי הספר הולך בעיקר בשביל של אור. השירים המכונסים בו אינם בגדר שירה לירית. זו אינה שירה המשמשת מבע חושפני לעולמו הפרטי והאישי, או למצוקותיו כפרט אנושי. אופיים של השירים הוא בעיקר סיפורי או שיחתי, ועיתים נושא מאפיינים אגדיים. לרוב המבט מופנה לטבע וליקום, המואר גם בדרכים מטאפוריות, ומשם הוא שואב תקווה ואופטימיות. זהו ספר שיריו הראשון של קיאלי והוא מכנס בו משיריו כבר בגיל לא צעיר ועדיין מפעמת בו תמימות של תקווה ואמונה בטוב. זו כמובן תופעה מאוד נדירה, לא כל שכן היום על רקע המתחים החברתיים והאידאיים, ועל כן נעים לפגוש גם תופעה כזאת ולהתרענן.
על אף האופי הסיפורי, טורי השירים שקולים במשקל קצבי ואף חרוזים מלכדים את טורי השיר בצמידות או לסירוגין בעודם נושאים אופי תיאורי או סיפורי או שיחזור שיחה. וכך מתברר כי השירים הם בעיקרם מעין שירה סיפורית שזורמת וקלילה בקצבה, לעיתים היא מטאפורית ואפילו באופן נדיר בעלת אופי לירי.
כאמור, השירים אינם מהווים השתפכות נפש לירית, אף לא חשיפה אישית, כמעט ללא התמקדות ברגשותיו הפרטיים. שיריו צנועים וכנים, ויש בהם תמימות מרובה אלא שהאופטימיות עולה דווקא מתוך רגישות מיוחדת לבודדים שבבני האדם, לבלתי נחשבים כביכול, והשירים בעלי האופי הסיפורי מציעים להם תקווה או סוף טוב או חושפים את נשמתם הזוהרת.
אפשר לומר שזו תמימות ההולמת שירי ילדים בוגרים, אבל זו תמימות שוחרת טוב, ולא רק לאדם אלא גם לחי. נראה לדוגמה את השיר הפותח את הספר ושמו, כמובן לא במקרה, "יום חדש". ופתיחתו פשוטה בתכלית בתיאור תופעות הבוקר:
"רשרוש העלים / ציוץ הציפורים / וקרניים חלשות / שעל זגוגיות החלון מתרפקות / רוח צפרירים קלה מפיחה בנו תקווה חדשה / כל אלה מעירים אותנו מן החלומות."
לאחר פתיחת היום הנעימה מוצג המשכו של היום עד בוא הערב והשיר מסתיים בהופעת הלבנה ועימה הכוכבים כשהיא נותנת תחושת הגנה ופונה לבני האדם: "כשתקומו אנשים יקרים / תבוא כבר אחותי הגדולה" והיא תמלא את מקומה של הלבנה הזקוקה למנוחה, אך שתי האחיות תמלאנה ללא הרף את תפקידן והן שומרות על העולם הגדול. רק עיניים טובות ואף לא מעט תמימות יכולות לראות כך את מהלך היממה.
השיר הבא פונה כבר לזמיר הפצוע ותוהה על שום מה חדל לעוף ולצפצף, מה אירע לו. הוא מתחנן בפניו להשמיע לו קול "אז אדע כי אתה עימדי / כך סתם לא תיטשני לבדי." בהזדהותו איתו הוא מבטיח לו חזון דמיוני: "ואתן לך לפרוש כנפיים ותתור מעל נופים ומרחבים / תחבוק בכנפיך משעולים והרים. / יבשות וימים / מרחבי פרא ונאות דשא." וכשיחזור לקינו – לא יידום עוד לעולם.
בראייה זו של כמיהה לטוב, משמשים לו הכוכבים, בשיר "אלה הכוכבים", כמופת של קיום של שלום. הכיצד? כי בתוך הצפיפות האדירה הם קיימים זה בצד זה ואינם רבים לעולם. כמובן שלא המדע דובר כאן, אלא הראייה הארצית, התמימה והמטאפורית. יתירה מכך, זה אחד השירים הבודדים עם מסר חברתי כשהוא מוגש רך וסמוי.
"הפריחה הסגולה", לעומת זאת, מסמלת את היופי העדין של פריחת הלילך אך גם את הצניעות והכאב של הלילך על אובדן הפריחה. לעומתה מוצג הדרדר המדוכדך והמואנש עם קוציו המאיימים, והדובר מנסה לנחם ולעודד את האחת ולרסן את השני. וברקע עולה אף הכוונה לבני האדם.
עולמו הפנימי מתואר אף הוא במטאפורות של טבע: "מועקותיי הן עורב שחור / תקוותיי הן ברבור צחור," הוא אומר בפתח שירו "ברבור צחור" והשיר כולו מוקדש למאבק ב"עורב" המתואר כיציר חי ולניצחון הברבור, אשר "בצווארו המתנשא יזדקר מולי בהדר ובגאון." לבסוף הוא אף מודה על חירותו.
אפילו שיר אהבה, אחד מן המעטים בנושא זה, אפילו הוא נושא מעין אופי אגדי. כשהוא תר ושואל "לאן הלכה אהובתי?" ואת מי ישאל? כמובן. את כוכבות השירים, הלא הן השמש והירח, אף את עצי הגן ישאל, יבעט באבני הדרך , אפילו לים הוא יגיע. וכשגופו דואב והוא שב מאוכזב למעונו, מי מחכה לו שם? הלא אהובתו שכה יצאה נפשו אליה. או אז, "השמש חייכה בחום בשמיים / עצי הגן רשרשו כמו מחאו כפיים" וכולם פקדו עליהם להתנשק כי באה השעה. והתמימות האגדית, הנסמכת על ההרמוניה שבעולם בין האדם לטבע – מנצחת.
לעומת זאת, בשיר "דמעותייך הרכות" עולה כאב כשאינו יכול לפרש את דמעותיה שללא קול, עד שגם בעיניו עולות דמעות כאב.
וכך בשיר בודד נוסף על נושא זה ,"בהתבונני בך" (עמ' 44) מגלמת לגביו אהובתו את יפי זיו השמש של אמש, יופייה וזוהרה של הקשת הססגונית, ואפילו את זוהר מי הים שלא לדבר על קסמי הירח הנותן הוראות לאלפי כוכבים. למסגרת זו מתאים מאוד השיר "צדיק נסתר", שמאיר את הסובל בגוף ובעוני אך נישא בגדלות רוחו.
שיר סיפורי בעל אופי של מעשייה, הוא "מבעד לארובה" (18-21). מתוארת בו מציאות אירופית אגדית עם בתים בעלי ארובות, ועניינו בנער אשר גדל בשכונה מאוד ענייה ונבר תמיד בפחי האשפה ושום עבודה לא צלחה בידו. עד שניקה ארובה של איש אמיד אחד, וזאת לאחר שניקה ארובות הרבה בלא שהתקנא בעושרם של הבעלים. לכן זכה והתחבב על העשיר שהלך וגילה את כישרונותיו הטבעיים, צירפו למסעות עסקיו, עד שהפך לבן ביתו. וכאשר "הזדקן הסוחר והתעייף ממסעותיו / קרא אליו את עלם מחמדיו / וחוץ מירושת כל נכסיו / נכונה לבחור הפתעה נעימה / את בתו נתן לו לאישה." וכך "חלום פרוע והזייה לא נשארו בגדר אשלייה." זו כמובן עלילה תמימה שבה האדם המוסרי והראוי אכן זוכה לגמול ראוי.
לעומת זאת, השיר הקרוי "פסיעה באפילה" (29) מתמקד באדם הפוסע לבדו בחושך הכבד, איש אינו יודע לאן ואיש אינו מתעניין בו. "וכשערב ימשיך לפסוע דומם ובדד. / ירח מעל מאיר קמעה וכל השאר אף לא יאיר מהצד, / תמונה אמיתית של המאה העשרים / טכנולוגיה מתפתחת על חשבון הנוברים" (באשפה).
אכן, לפנינו ספר שירים שחינו בזיקה תמימה לטבע, כהזדהות עם הבודדים, בביטול האגו האישי ובתמימות המובילה לאופטימיות ולשאיבת כוח ותקווה מן היקום והטבע. כמו שהוא אומר בסיומו של השיר הפתגמי "לגעת באש" (22) – "תן לי מדבר ואדע מהם מים / תן לי ענן ואכיר את השמיים," ובסיום: "תודה על המר שמוליד את המתוק / אהיה נא זך כנשמת התינוק."
ד"ר ארנה גולן
* * *
יונתן גורל
בְּחָצוֹת בְּחָצוֹת
קוֹל פַּעֲמוֹן
וּמַאֲמִינִים יָצְאוּ לִתְפִלָּה
שׁוּרָה אֲרוּכָּה אֲרוּכָּה
וְהַלֵּב נִפְתַּח
כְּמוֹ שְׁבִיל מִתְפַּתֵּל
לְהַר הַבַּיִת
וְהַשָּׁמַיִם יוֹרְדִים
כְּמוֹ תִּקְרָה
לִשְׁמוֹר
וּפַעֲמוֹנִים מְנַדְנְדִים
עֲרִיסָה
וּמַאֲמִינִים מְמַלְמְלִים
לִמְלוּם מַלְמָלָה
כְּמוֹ סְפִינָה
יוֹצֵאת לִפְגּוֹשׁ
אֶת מֶרְחַב הַהֲוַיָה
מִשְׁתַּכְשֵׁךְ בְּהַכְנָעָה וַהֲנָאָה
בִּזְרוֹעוֹת
הַאֵין סוֹף
* * *
מתכון לסרט הוליוודי
על "והלב הולך אחרון"
ספרה של מרגרט אטווד
מאנגלית – יעל אכמון
מחברות לספרות, כנרת, זמורה, דביר 2018, 365 עמ'
אזכיר בתחילת דבריי שאני מעדיף כתיבה ריאליסטית, ומסתייג מניסויים אוונגרדיים, שכוונתם הלא מוסתרת היא ללמד דעת את הקוראים, להזהירם מפני רעות חולות שמאיימות על האנושות. בבחירתי זאת אני תלמידו הנאמן של אהרן מגד, אותו ראיינתי ב-8.7.2001 (ראו ספרי "שיחות עם סופרים" 2007, עמ' 162). מכאן ניתן בהחלט להסיק שלא רוויתי נחת מספרה זה של מרגרט אטווד, שהוא דיסטופיה בדומה לרב מכר שלה – "סיפורה של שפחה", שרשימה על ספר זה פירסמתי באכסנייה זאת ב-6.12.2022. ובכן, כאמור, גם ספרנו זה הוא דיסטופיה המתארת התרחשות מזעזעת בעקבות משבר כלכלי כזה שאירע בארצות הברית ב-1929, ונמשך בשנות השלושים. וכן, המקום בו מתרחש האסון הזה הוא שוב ארצות הברית. מעניין מדוע אטווד בוחרת בארצות הברית כמקום לפורענויות, ולא את ארצה, קנדה, שבוודאי אינה חסינה יותר מפני חריגה מכללי הדמוקרטיה, כפי שראינו בימי מגיפת הקורונה.
לפני שאבהיר את הסתייגותי מהספר הזה, אביא כדרכי, קווים עיקריים בסיפור המעשה: בארצות הברית מתרחש משבר כלכלי נורא: עובדים מפוטרים במיליונים ממקום העבודה, אנשים אינם מסוגלים לשלם את חובותיהם, ונזרקים מבתיהם, היחידים שמחזיקים את הראש מעל המים הם הפושעים שמהווים סכנת נפשות לאזרחים האומללים שנודדים על פני דרכים בחותרם לאוכל נפש וקורת גג.
שני הגיבורים הראשיים של הספר הם שרמיין וסטן, זוג צעיר שנאלץ לנטוש את דירתם בבורחם מפני נושים, והם מתגוררים במכונית ישנה, כשאת הכסף עבור דלק וקצת אוכל נפש הם משיגים ממנות דם שהם תורמים בתשלום, ובטיפים ששרמיין מקבלת בעבודה המזדמנת לה כמלצרית. בשפל הם מגיעים עד כדי חיטוט בפחי אשפה. פרסומת בטלוויזיה מבשרת על מוצא של כבוד: הצטרפות למיזם חברתי ותרבותי חדש המאפשר דיור ופרנסה מכובדים. לאחר מיון והכשרה הזוג מצטרף לעיירה סגורה הרמטית, שבה אמנם מקבלים דירה, עבודה מתגמלת, ותנאי חיים מכובדים, כאשר כל חבר בעיירה זאת חייב להימצא במעמד של אסיר למשך חודש, ולאחר מכן במעמד של אדם חופשי – חודש נוסף. הדירה היא אמנם של הזוג שרמיין וסטן כשהם אזרחים חופשיים, אבל כאשר הם במאסר, זוג אחר שולט בדירה במשך חודש, וחוזר חלילה. למרות האיסור החמור ליצור קשר עם הזוג האחר, נרקמת עלילה ארוטית חריפה בין שרמיין, המכנה עצמה ג'זמין כלפי הבן זוג השני ששמו פיל, אבל בסוד האוהבים הוא נקרא מקס. סטן מוצא פתק של אהבה לוהטת של ג'זמין, והוא כמה לפגוש אישה מסתורית זאת ולזכות לאותה סערת רגשות בהתעלסות. מסתבר ששרמיין והמאהב שלה מתייחדים בבתים נטושים, והם אינם מודעים לכך שאשתו של פיל (הוא מקס), ג'וסלין, מצלמת אותם בשעת מעשה.
המפעל החברתי המיוחד הזה מנוהל בצורה אולטרה מודרנית, ושם העיירה הוא "אסימילציה", שמשמעו – אסירים + סימיליצה, ולבית הסוהר קוראים "פוזיטרון" על שם האנטי חלקיק של האלקטרון. סטן עוסק במערכות מידע ובתיקון קטנועים כשהוא חופשי, וכממונה על מפעל העופות, כשהוא בכלא. התפקיד של שרמיין הוא אספקת תרופות, אבל עיקר תפקידה הוא להזריק זריקת מוות לעבריינים חסרי תקנה. היא מרגיעה את עצמה בכך שמדובר באנשים מזיקים, ובכך שהיא מסיימת את חייהם בהזייה יפה, ובנשיקה על המצח של המועמדים למות (עמ' 89-88).
ג'וסלין, רעייתו של פיל (מקס), רוקמת נקמה בבעלה הבוגד, ובשותפתו, ולא ארחיב על כך את הדיבור, אזכיר רק שג'וסלין מארגנת דרך הימלטות מאסימילציה הסגורה והמסוגרת כדי להודיע לעולם את הזוועות הנערכות שם: יש במקום מפעל להכנת בובות מין בצורה של מרילין מונרו עבור גברים, ושל אלביס פרסלי עבור נשים זקנות המחפשות נוסטלגיה. אחרי עונש שנמשך שלושה חודשים, שרמיין מוחזרת לתפקידה להזריק זריקת מוות למועמד נוסף שמתברר לה לתדהמתה ולזוועתה שזה בעלה – סטן. היא מבינה שאם היא לא תעשה את זה, מישהי האחרת תזריק לסטן, וגם גורלה יהיה נחרץ. ופה מתגלה לקורא שהמומתים האלה נועדו לקצירת אברים, ולאוכל עבור התרנגולות שסטן טיפל בהן. כך מתבררת החידה כיצד במשבר כלכלי נוראי יכולה האסימילציה לקיים אורח חיים כלכלי ברמה גבוהה.
ג'וסלין הוגה תכנית שכאילו נועדה לסרט "אקשן" בהוליווד: שרמיין אינה יודעת שבעצם הזריקה לא נועדה להמית את סטן, אלא רק להרדים אותו. מאחר שנחשב למת, נותנים לו זהות אחרת, מלבישים אותו כבובת מין אלביס פרסלי, ושולחים אותו במטוס ללאס וגאס, שהוא שוק גדול לבובות מין. כשהוא מגיע לווגאס, הוא משמש "אלביס" מלווה לאישה מבוגרת חולת סרטן, שמסתבר שהיא העיתונאית שאמורה לקבל את הדיסק און קי המרשיע הנמצא באבזם החגורה של תחפושת אלביס. קונור, האח הפושע של סטן, מתגלה כסופרמן מחופש לאיש ירוק, אחר כך לאיש אבטחה, לאחר שהרדים את המאבטחים האמיתיים, ויש לו, כמובן סוויטה במלון "סיזר פאלאס" (הוליווד כבר אמרנו?). – נעשה המוחתם שלו, והוא/ היא מתאהב/ת בו נואשות.
הספר נגמר בהפי אנד: סטן ושרמיין מתאהבים מחדש, ג'וסלין מתגרשת מפיל, פיל מתחתן עם אורורה, עוזרתה של ג'וסלין בבריחה מאסימילציה (שהושתל לה פרצוף של מומת!), אד, המנהל המושחת של אסימילציה, מוחתם על העיתונאית חולת הסרטן, וטס עמה לדובאי (!), וקונור עצמו, פושע לשעבר, יתחתן עם ג'וסלין. לסטן ושרמיין יש מעון חדש ופרנסה חדשה, וגם נולדה להם בת בשם ויני, כשמה של סבתה. אגב, בכל הסיפור המטורלל של אסימילציה ופוזיטרון – לא מוזכרים כלל ילדים.
אני מקווה שקורא רשימה זאת מתרשם שמרגרט אטווד חושבת את קוראיה למטומטמים, אם את הפנטזיה של "סיפורה של שפחה" אפשר אולי (בקושי!) לתרץ כמעין אזהרה מפני עתיד מזעזע אפשרי, הרי שלפנטזיה בספרנו – אין שום דרך לתרץ, אלא כתשוקה של המחברת להדהים. לאוהבי גסויות – הספר מלא בהן. וכן, מדוע קוראים לספר "והלב הולך אחרון"? ובכן, זה ההליך שקורה לאומלל המוזרק, כשאבריו מתאבנים, והלב מפסיק לפעום אחרון. דמיון יש למרגרט אטווד, אבל הוא בהחלט לא מחייב.
משה גרנות
אהוד: עושה רושם די מופרך! אבל כמו אצלנו, היא כנראה סופרת "חשובה" ומתרגמים אותה.
* * *
טל ברכה, העיקר הוא הצבע
או:
אישה יצירתית, צבעונית ומתנדבת
החיים הצבעוניים של טל ברכה ממושב ציפורי מורכבים מיצירות אמנות, גידול חמישה ילדים וגם התנדבות. בראיון לעדינה בר-אל היא מספרת על משפחתה המיוחדת, על חייה הצבעוניים ואיך הגיעה לעיסוק מיוחד שלה: ציור על בטן של נשים הרות.
ילדותה ונעוריה של טל ברכה לבית ויינטראוב עברו עליה בכפר ורדים, שם נולדה בשנת 1979. "תמיד התעסקתי באמנות." היא מעידה על עצמה. "אהבתי לעסוק בכל מה שקשור לאמנות ולאסתטיקה." בנוסף לציור וליצירה בחומרים שונים, היא אוהבת לאפר. אחד העיסוקים המרכזיים שלה עתה הוא ציורי גוף, תוך התמקדות בנושא מעניין במיוחד: ציור על בטן הריונית של נשים.
היא למדה בבית ספר יסודי "קשת" בכפר ורדים, ובבית ספר תיכון ב"אורט מעלות", שם למדה כמובן במגמת אמנות. על התחלת העיסוק המיוחד שלה מספרת טל: "בכיתה י"א השתתפתי בתערוכה במוזיאון תל-אביב לאמנות, והיתה שם הופעה של אמנים ציירי גוף בהשראת ריט הרינג. אני אפילו דגמנתי שם. ואז החלטתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בעתיד. וכשהייתי בכיתה י"ב למדתי בקורס של 'מולה סנטר' ציורי גוף. פרויקט הגמר שלי בסוף השנה היה מורכב הן בציור והן באיפור גוף על חברה."
הציור היה רטלין עבורי
"בנוסף לאיפור תמיד ציירתי," היא מספרת, "על קירות, על עצים, על יריעות קנבס, הכנתי הרבה תפאורות." לשאלה מהו הסגנון שלה היא עונה: "מצד אחד הוא מאוד ריאליסטי. אני מסוגלת להעתיק כל מה שיביאו לי. מצד שני אני מציירת גם 'מהראש' דברים סוריאליסטיים. אני אוהבת צבעים. אני משתמשת בהרבה מאוד צבעים. לציור אני מעדיפה מים ואקריליק, אלא אם כן זה לקירות או לפלסטיק. אני אוהבת ממש להרגיש את החומרים. מבחינתי העיקר הוא חיים בצבע. אני ממש חיה את הצבעים כל היום. אני קמה בבוקר וחושבת מה אלבש, וזה משתנה. לפעמים אני מתכננת ערב קודם יום כחול, אבל למחרת בבוקר אני שמה לב שכל מה שאני מוציאה מהארון הוא סגול, כי זה מה שבא לי. הרעיונות שלי והמחשבות בראש – הכול אצלי בצבעים."
מאיפה זה בא? על זה עונה טל: "אבא שלי הוא במקצועו קבלן של חשמל בניין. אבל באופן כללי הוא איש בעל ידי זהב, עושה המון בכל מיני חומרים. גם אימא שלי מאוד יצירתית, אבל בכל מה שקשור לכתיבה ושירה. חשוב לי לציין שהם הורים מאוד מאפשרים, הבית בכפר ורדים בו גדלתי מצויר כולו – כשנגמר המקום על הקירות עברתי לתקרה. עוד דוגמא, בכל שיעור בבית הספר הייתי מציירת. כל המחברות שלי היו מצוירות, עם קשקושים ודיוקנאות. המורים העירו על זה, כמובן. פעם אמר אחד המורים לאימא שלי באספת הורים: 'אין כזה דבר, אני רוצה עיניים אליי.' ואימי ענתה לו: 'אם העיניים יהיו אליך, טל לא תוכל להקשיב לך. היא צריכה לצייר כדי להתרכז.' גם היום זה כך," מוסיפה טל, "כשאני יושבת ומציירת, האוזניים נפתחות לי ואני שומעת את כל ההתרחשויות מסביב, בבית ובסביבה. אימא שלי אמרה לי לפני שבוע: 'עכשיו אני קולטת שהציור שלך היה הרטלין שלך בבית הספר.'"
מוביילים ממתכת ופסלונים מסבון
דווקא התקופה בצבא היתה רגועה ולכן פורייה ביותר עבור היצירתיות של טל. "הגעתי לחטיבת שריון ברמת הגולן לתפקיד משרדי." היא מספרת. "זה היה בבסיס סגור בקצה העולם. מדי פעם הייתי מסיירת בבסיס, מוצאת בחוץ כל מיני ברגים ובמוסך כל מיני חלקים של טנקים. הייתי אוספת אותם ועושה מהם מוביילים עבור כל מי שרצה, אפילו כל מ"פ, מג"ד והמח"ט. נוסף לכך אבא שלי היה מביא לי לבסיס לבני איטונג ואני פיסלתי מהם באמצעות איזמל. שם גם פיסלתי ב... סבון. חיילים היו מזמינים אצלי פסלי סבון כמתנות עבור החברות שלהם, אפילו עם שמותיהן. עד היום אני מכינה פסלונים כאלו כמתנות לימי הולדת של חברותיי."
אדריכלות בשילוב עם אמנות
בבסיס הצבאי הכירה טל את בעלה לעתיד קובי ברכה. "אחרי הצבא נסענו לטיול בדרום אמריקה. כשחזרנו התחלתי ללמוד במכללה בתל חי אדריכלות ועיצוב פנים. סיימתי בהצטיינות יתרה. בשנה שנייה שלי במכללה כבר לימדתי את הסטודנטים של שנה ראשונה. גילית את מקצוע האדריכלות ופשוט 'עפתי' על זה, כי אני מאוד טכנית. בפרויקט גמר תכננתי ספרייה שהיא משחקייה בכפר ורדים."
לאחר הנישואין בשנת 2003 התגוררו טל וקובי בקריית שמונה, ואחר כך עברו לטבעון, שם פתחה טל עסק קטן למכירת דברי אמנות ומתנות מיוחדות. אבל השילוב של רצון להשתכר כראוי ואמנות לא כל כך התאים לה. "כסף לא הולך עם אמנות." היא אומרת. היא לא התרגלה לייצר שוב ושוב אותם דברים. חסרה היתה לה היצירתיות הספונטנית. לכן החליטה למצוא עבודה במקצועה – האדריכלות. "למזלי הגעתי למשרד מאוד מיוחד, שעסק בתכנון מבנים וגם בתחום התקשורת הסלולרית. אני עובדת בתכנון אתרי בנייה של אנטנות, מבנים, תרנים. אמנם אין כאן אמנות בכלל. זה כאילו מנוגד. אבל אני מוצאת בזה עניין רב, האנשים שאני עובדת אתם נעימים מאוד. ובכלל התנאים טובים."
במקביל לעבודת האדריכלות טל ממשיכה, כמובן, בפרויקטים של אמנות: הכנת תפאורות להצגות וטקסים, ציורי קיר לצימרים, לאנשים פרטיים, וכן היא מייעצת בעיצוב פנים.
תחושת בטן
טל מצליחה לשלב את העבודה באדריכלות, היצירה האמנותית עם גידול חמישה ילדים. שמות הילדים של קובי וטל מקוריים מאוד: תבל בן 16, ארץ בת 13, גשם בת 11, עברי בן 10, לב בת 7. העבודה המיוחדת שלה החלה עם לידת הבן הבכור תבל: ציור על בטנן של נשים בהריון. "בהריון הראשון ציירתי על הבטן שלי, תוך כדי הסתכלות במראה עם עזרה של האחיות שלי. זה היה עדיין ציור בצבעי מים, לא צבעי גוף. בהתאם לשם שבחרנו – תבל – ציירנו גלובוס על הבטן. לאחר הלידה הראינו את הציור, ואנשים היו צריכים לנחש מהו שם התינוק. אגב, בהריון האחרון שלי עם לב, לא רצינו לדעת מראש את מין העובר, אז הכנתי כמה ציורים, אופציה לבן ואופציה לבת."
ההצלחה ושביעות הרצון של נשים הרות מציורי הבטן של טל עברו מפה לאוזן. "אני מציירת מהר בדרך כלל. הנשים ההרות מגיעות אליי, יושבות לפניי, ואני מסיימת ציור בארבעים עד חמישים דקות. אחר-כך הן מצטלמות, כך שהן מבלות אצלי כשעה וחצי." ואכן השהות אצל טל גורמת להן הנאה. זה הזמן שהן מקדישות לעצמן ולעובר בבטנן. פעמים רבות, בחופשות הלידה שלה, היתה טל מציירת כאשר התינוק שלה היה מונח עליה במנשא, או יונק באמצע. "כיוון שאני אם לחמישה ויש לי ניסיון בלידה ובהנקה," אומרת טל, "אני גם מייעצת להן עצות ומשוחחת איתן רבות. לפעמים הן מתקשרות לשאול ולהתייעץ גם לאחר הלידה. כך שיש להן אצלי בזמן הכנת הציור על הבטן גם תרפיה וגם הכנה ללידה. בעיקר אני אוהבת 'ערבי הריונות', בהם משתתפת קבוצת נשים לקראת סוף ההריון. באותו ערב יש כיבוד וצלם מקצועי ואני מאפרת את כולן. נוצרת חוויה מאוד מיוחדת ומזכרת מקסימה."
לשאלתי מי מחליטה על נושא הציור, עונה טל: "לפני הפגישה אני שואלת אם יש להן כיוון כלשהו וגם שולחת להן רעיונות ודוגמאות. לרוב זה רעיון שלהן, ואולי של בני זוגן. לעתים זו בדיחה משפחתית, כדוגמא הכינוי שהם נותנים לעובר: שזיפי, כרובי, תותית... לעתים זה קשור למקצועות. ציירתי ציור עבור טייסת וציירתי מנדלה מיוחדת עבור מישהי שעוסקת ברפואה משלימה." הצילומים מלווים את המשפחות בהמשך, כמו בימי הולדת של הילד.
התנדבות מכל הלב
ממש מפליא כיצד עם כל המשימות הללו יש לטל זמן ומרץ להתנדב למען הכלל בשלוש מסגרות שונות.
טל עובדת עם "אור למשפחות", עמותה של משפחות שכולות. "לפני כמה שנים הכנתי פינת הנצחה עבור החייל גל בסון ז"ל. מאז אני ממשיכה עם העמותה." מספרת טל. "אני מגיעה למשפחות, מחליטה אתם איך להנציח את יקירם. לעתים מחליטה משפחה לעבור דירה, ואז יש התלבטויות כיצד להנציח אותו בתוך הבית החדש, כך שיתאפשרו לשאר ילדי המשפחה חיים רגילים, עם זיכרון אבל גם עם שמחה. כשהרעיון הוא שילוב הנצחה בחיי המשפחה."
"אני גם מתנדבת בפנימייה עם נערת בסיכון," היא מספרת. "אני מגיעה פעם בחודש לפנימייה יחד עם שלוש מחברותיי. אנחנו עורכות להן פעילות מושקעת בכל פעם על נושא מסוים עם ערכים, עם משחקים, ומובן שאנחנו מביאות להן כיבוד. פעילות נוספת שעשיתי בעצמי: נערות יוצאות פנימייה שהגיעו למכינה מיוחדת, ולצורך מגורים הוקצה להן מבנה באחד הקיבוצים בגליל. זה היה בית ישן ומוזנח, שהיה בעבר בית ילדים. אני יעצתי להן איך לעצב את הבית ויחד איתן שיפצנו את הבית שלב אחרי שלב. לימדתי אותן התאמת צבעים, בחרנו את הצבעים והסברתי להן את הרעיון המרכזי שלי. יחד הכנו תוכנית עבודה והן ביצעו אותה בהדרכתי. אמרתי להן: 'אתן גם הלקוחות וגם המבצעות.' הן למדו איך מתכנון יוצאים לפעולה. זה היה פרויקט מוצלח ביותר והבית יצא מדהים."
עוד מסגרות התנדבותית שטל חושפת בפנינו היא "אימהות עם מהות", שהסמל שלהן הוא שלושה לבבות שלובים MWM – Mothers with Meaning)) "זהו ארגון מיוחד. הוא התחיל כקבוצת אימהות ישראליות שליוו מסעות 'תגלית' של אימהות מכל העולם, שמגיעות לישראל למסע של מפגש עם ישראל, ערכים וקשר לקהילה. המגמה היא שהן תעודדנה את בניהן ובנותיהן להגיע ארצה. אותן נשים חוזרות לארצותיהן ושם הן ממשיכות להיפגש זו עם זו. נשים ישראליות מלוות אותן כאן בארץ, והן, הישראליות, התאגדו ב'אימהות עם מהות'. הקהילה הזו מתנדבת בארץ במסגרות שונות, ארגונים ועמותות. טל מאוד פעילה בקרב קהילה זו ומזמינה נשים שירצו להצטרף לפעילות של שבט אחיות סביב פעילויות ערכיות, מעגל השנה, התנדבויות בקהילה והעצמה. "אני חושבת," מוסיפה טל, "שהנתינה נובעת מהאדרנלין של החיים. זה מתחיל מלהגיד 'שלום' בבוקר למאבטח בכניסה או להתייחס למנקה במקום העבודה, לחפש התנדבויות בבית תמחוי או במועדון קשישים ומשלוחי מנות למשפחות נזקקות."
אבל לא רק טל מתנדבת. בן זוגה קובי ברכה הקים עמותה בשם "המגדלור". הסיפור מתחיל כאשר משפחת ברכה הגיעה לציפורי. "רצינו לעשות משהו מעבר לפגישות עם שיחות על ילדים וכביסה." מספרת טל. ואז התחיל קובי להזמין למושב מרצים ואמנים, כמו אברי גלעד, סיוון רהב מאיר, ג'קי לוי ואחרים. כך התחיל במושב שלהם מרכז תרבות והם קראו לו "המגדלור", שסיסמתו: "המקום להאיר את עצמך."
"התחילו להגיע אנשים מכל הסביבה. היתה התעניינות רבה." מספרת טל. "ואז קובי הגביל את עבודתו בעסק הפרטי שלו, שהיה סוכנות נסיעות, הקים עמותה ופתח מרכזים במושבים ויישובים קטנים בכל מיני מקומות שלא היתה בהם פעילות תרבותית רבה. זה קיים עכשיו בכל רחבי הגליל. ביניהם: דן, מחניים, חדרה, קציר, תמרת, טבעון, תל-יוסף." בכל מקום הוא מינה רכז. קובי מפעיל את הרכזים, מגייס כספים, מביא מרצים ומופעים ויוזם פרויקטים כגון ציורי קיר, הכנת חנוכיות. ב"המגדלור" עוסקים בנושאים של ערכים, זוגיות, הורות, הכול ברוח היהדות והישראליות.
בבית ובמושב
בני המשפחה מאוד אוהבים את החיים בציפורי. אין להם משק, אבל הם הקימו פינת חי קטנה עם סוסה, עיזים, ארנבות, תרנגולות. אנשים מבקרים שם, כשילדי המשפחה מנהלים "פינת ליטוף."
"החיים שלנו פשוטים," מספרת טל. "אין לנו טלוויזיה בבית. יש מחשבים וגם הזמן שלהם מוגבל, וכל ילד מקבל טלפון נייד החל מכיתה ו"ו. כך שהעולם פתוח בפני הילדים."
ומה עושים במקום צפייה במסכים? ברור שאצל זוג מסוג זה גם חינוך הילדים וההתנהלות בבית בחיי יום יום הם ברוח היצירתיות. "על השולחן שלנו, בנוסף לסכו"ם, יש תמיד צבעים מסוגים שונים – טושים, פנדות וחומרי יצירה אחרים. חברים שבאים אל הילדים שותפים ביצירתיות ולפעמים מבקשים ממני איפור וציורי גוף. הילדים קוראים ספרים ואנחנו ממציאים משחקים שמשתלבים במשימות הבית. כגון: לאחר ארוחה מוריד כל אחד מן השולחן את מיספר הכלים לפי גילו. מי שבן שלוש מוריד שלושה כלים, ומי שבן שמונה – שמונה כלים. כך יש לנו משחקי תליית כביסה וכדומה."
טל סיפרה על הפעילויות האלו לחברתה טל מזור שעוסקת בהכנת משחקים (משחקולוגית), והשתיים הוציאו לאור חוברת בשם "משחקי הבית". יש בה 85 רעיונות יפים ומקוריים. נוסף לכך הן הוציאו לאור מניפה בשם "שעמומניק", שנותנת תשובה למשפט שנשמע פעמים רבות בפי ילדים בבתים רבים: "משעמם לי."
מסכמת טל: "זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו מכניסים לבית את הצבע ואת היצירתיות."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1263, 22.12.2022.
טל מציירת על בטן הריונית. (צלמת - לימור דוד סמוביץ, סטודיו אפונים)
ציור הריון (צילום - שיר הלוי)
ציור הריון לקראת ראש השנה (אלבום פרטי)
ציור על בטן הריונית (צלם - אביר סולטן)
ב"צ יהושע על החבל הדק
בין המחקר לבין היצירה
בן-ציון יהושע-רז, "ריח של לחם חם" – כרך שני, מחקרים ומאמרים,
הוצאת 'צור אות', ירושלים תשפ"ג-2022, 310 עמ'.
שעה יפה היא לנו שהסופר והחוקר בן-ציון יהושע (בשמו המלא: בן-ציון דויד יהושע-רז), מפרסם את אסופת המאמרים השנייה. לאחר שיצא לאור בעבר (2010) "ריח של לחם חם" – כרך ראשון – יצא לאור עתה הכרך השני.
המיוחד בדרכו של ב"צ יהושע, שהוא הולך על חבל דק בין שתי סוגות: הוא סופר, אבל כאיש אשכולות, ידו אוחזת גם בשֶלח, הוא עוסק במחקר. הוא מתעד ביצירתו בשתי הסוגות את התרבות של יהודי מרכז אסיה. זכורים לנו ספריו "מנדחי ישׂראל באפגאניסתאן לאנוסי מַשהד באיראן" (1992), וגם "מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני" (2013). ספרים אלה היו לספרי יסוד בתרבות עמי מרכז אסיה. לכך נלווה הספר "אוֹק יוֹּל – דרך לבנה – מסע במרכז אסיה" (1996). לא שכחנו שבצד ספרי מחקר אלה נכתבו הרומנים: "פורצי גדר" (1986), "שתיקת התרנגול" (2002) ו"סימורג ציפור האש" (2018), כל אלה – יחד וגם כל אחד לחוּד – מהדהדים את תרבותם של יהודי מרכז אסיה. בשובו ממסעותיו הוא חוזר לירושלים של פעם, המככבת בעיקר בקובצי הסיפורים הקצרים: "תה אנגלי בירושלים", "מילואים בשדות האורז", "יונים מעל החומה", "קץ הפלאות".
סיפורים ומחקרים בין יפי המשי ואטימות הברזל
הכּמיהה ליצור היא עמוקה מאוד בנפש האדם, והיוצר בן ציון יהושע בחר מראשית דרכו לנוע על החבל הדק שבין היותו סופר והיותו חוקר. הוא בחר לעסוק ביהודֵי מרכז אסיה, כור מחצבתו: יהודי המרחב האיראני חיו על נתיב המסחר הבינלאומי בין מזרח למערב, המוכּר בשם "דרך המֶשי". גם במחקר וגם ביצירה מתקיים הניגוד בין עֶדנת המֶשי ואטימוּת מסךְ הבּרזל. בד בבד מתקיימת הפרייה הדדית וזרימה תרבותית בין עמֵי מרכז אסיה, וביצירותיו יש יחסי גומלין בין שלל הדמויות ממקומות אלה.
בן ציון יהושע נע בין הקטבים: בכתיבתו מהלך ב"צ יהושע בין השבילים, פוסע הוא גם בִּמחוז המחקר וגם בשְׂדה היצירה תוך שהוא משוטט בין המציאות לבין החלום והדמיון, בין עוּבדות היסטוריות ובין מָסורות עממיות: הקדֵרה רוחשת סיפורים, אגדות, פתגמים אמונות ודעות.
במחקר וביצירה התיעוד התרבותי הוא שליחות
חובה לציין שבעיניו, התיעוד התרבותי הוא שליחות: "חַיי כּרוכים אפוא במרחבים האין-סופיים האלה, תרבויותיהם ולשונותיהם. אני מגלה כל הזמן זוויות חדשות ומרתקות – ואני מבקש לשַתף את קוראיי, המבקשים לגלות עולם יהודי ונוכרי, הן מן ההיבט המחקרי והן מנקודת-ראות של מי שרגליו חָרשו מרחבים אלה." ("מאחורי מסך המשי", עמ' 15).
בכל מעשיו הוא התייר 'הנוסע בזמן'
ב"צ יהושע הוא בן דמותו של התייר הנוסע בזמן: כל מי שקרא ספרי מסעות בילדותו חוזר בדמיונו אל מרקוֹ פּולוֹ (1324-1254), שיצא מוונציה אל דרך המשי. בדרכו לסין תר מרקו פולו את בוכרה וסמרקנד, והוא חצה את מדבר גוֹבּי. ב"צ יהושע במחקריו וביצירתו הוא בן דמותו של מרקו פולו. הוא הולך בנתיבים שהלך בהם מרקו פולו. הדרך עברה בהרי פאמיר (שמרקו פולו כינה "גג העולם"). והנתיבים חצו את מדבר גוֹבּי, את קוקנד, סמרקנד ובּוּכרה.
החוקר בן-ציון יהושע פוסע במחקרו כתייר רוחני, נפשו נוהה אחַר נוסעי השיירות, והרי הוא מתחקֶה אחר מעשׂיהם: העניין, שהוא מגלה בהם כחוקר, הוא לאו דווקא בסחורות שהם מעבירים, אלא במָסורות שהם מעבירים. לפיכך הוא מאַפיין אותם כ"מובילי תרבות". כך מתברר, למשל, שהבודהיזם נדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה, וכך האסלאם דחק ממקומות רבים את הדת הדוּאַלית הזוֹרוֹאסטרית שהאמינה באֵל הטוב ובאֵל הרע. מתברר, שהאסלאם דחק גם את הנצרות המזרחית ותפס את מקומה. כחוקר, הוא עוקב אחר טביעות האצבע של הדתות והתרבויות: כתבי קודש, ארכיטקטורה, מיניאטורות וכיו"ב. כסופר, הוא מחפש את האנשים בתוך ההיסטוריה, את הנפשות העושות את ההיסטוריה. הצד היהודי לא נשכח ממנו: הוא מחפש אחר היהודים בתוך ההיסטוריה, וגם בסיפוריו הוא מתאר את היהודים על מסורותיהם ועל נפתוליהם ותלאות חייהם: גם במחקרים וגם בסיפורים כל היהודים הם חלקים של אותו שלֵם. מורשת יהודית זו היא הצופֶן, שהוא מנסה לחשוף גם במחקר וגם ביצירה.
גורלם של היהודים בגולה: הגורל היהודי
מצמרר, אֵפוא, להיחשׂף אל גורלם של יהודים בגולה בהיותם נרדפים ונשחטים רק משום היותם יהודים. סיפורם של אנוסֵי מַשְׁהד נחשׂף כבר במחקר של בן-ציון יהושע "מנדחי ישראל באפגאניסתן וכו'", שהוזכר לעיל. לתלאות אלה ניתן ביטוי ברומנים ההיסטוריים, שכתב כסופר.
בן-ציון יהושע מביא במחקריו באורח מרתק וצבעוני את תיאור החיים בפְּזורה הבּוכרית ובאפגניסטן. בַּספר "מאחורי מסך המשי" מתואר מסע ההצלה של נכסֵי הרוח שנותרו במרכז אסיה. יש התמקדות בתיאור אורחות החיים, הבית והמשפחה בקהילות מרכז אסיה, וכן הצצה אל מעמד האישה במרחב האיראני. המסע של בן-ציון יהושע מתואר כשליחוּת ממש, כהעברת הלפיד מִדור לדור. הוא רואה עצמו כממשיך דרכו של סבו מולא מתתיה חנוכה:
"סבי מולא מתתיה חנוכה ביקר בבית הכנסת ה זה בדושַנבֶּה 91 שנים לפניי והטיף למען עלייה לארץ ישׂראל. מצאתי את עצמי ממשיך את שליחותו של סבא באותו מקום, בזמן אחר ובתנאים קשים. עמדתי בפיק ברכיים לדרוש בפני הקהל. עכשיו, שהצלחתי להתקרב אליהם, זה הזמן לדבר על לִבּם לנטוש בתיהם, עסקיהם, רכושם, בית כנסת ובית עלמין שלהם, ולעלות לארץ במטוסים שאנו חוכרים להטסתם. פתחתי ודרשתי: "בפרשת 'לך לך' אמר אלוהים לאברהם 'לֵך לךָ מארצךָ וממולדתךָ ומבית אביךָ...' עזבו את בתיכם ורכושכם והצילו את חייכם..." וכאן קורה ממש מעשה נס: כשהוא חוזר למושַב בבית הכנסת, נוֹשר מתוך ספר "מקראות גדולות" שבידיו סִפרון "אִם אָפֵס רובע הקֵן" שהוציא לאור סָבו, לפני 91 שנים, ספרון שהוא כה חיפּשׂ שנים רבות.
"סימורג ציפור האש" מבטא את הגורל היהודי
אם ניקח כדוגמה, אחד מן הרומנים ההיסטוריים הממחיש את ההליכה על החבל בין המחקר לבין היצירה, נלך במשעוליו של הספר "סימורג – ציפור האש" (2018). תלאות היהודים לאורך הגלות מיוצגות ברומן זה בדמותו של אלישע, גיבור הספר.
אלישע-חי, שאביו נרצח על-ידי שודדי דרכים בהיותו הוא ברחם אימו, הוא תחבולן והרפתקן. עוד בילדותו הוא מתגלה כגנב קטן – ואפילו בא חשבון עם כהן דת שיעי, גנב את בגדיו בעודו טובל במימי הנהר.
הנער, שנחשב בור ועם הארץ, מתגלה כבעל יכולות קליטה ולימוד יוצאות דופן: כשמגיע לאפגניסטן המורה בנימין, מורה עברי מארץ ישראל, מעצב המורה את אישיותו ומנסה לחולל מהפך תודעתי בתוך קהילה שמרנית. דמותו של המורה המגיע לקהילה בגולה משתלב בדמויות של שד"רים, שמופיעים במחקרים של ב"צ יהושע הנודדים בין קהילות בגולה. במחקריו מתאר יהושע יהודים החיים תמיד בציפייה לגאולה, חיים של 'דוחקֵי קץ'.
עדוּת שובָה לב למורכּבות זו – אנו מגלים ביצירה "סימורג ציפור האש":
הפתיחה היא בסימן אפוקליפסה קרֵבה. התחושה היא של קץ העולם בַּשער: "דומה היה, שהטֶבע לבש תכריכים כמו בא לבשֵׂר על מותו של עולם" ("סימורג", עמ' 8). מנקודת פתיחה זו יוצא הגיבור אל גורלו, כמו במיתולוגיות הקדומות, לחולל שינוי: להחיות את העולם, להחיות את עצמו.
אלישע נוטש אשתו בליל הכלולות ויוצא למסע בדרכים: הוא מצטרף כשוליית-מסע לשיירה העושה דרכה מהרי פאמיר למורדות הכרמל. מוטיב הציפור האגדית מתחבר בשירי הזמר המשולבים בעלילה. כשאלישע פוגש את המורה מארץ ישראל בנימין, שר בפניו המורה את שיר- הזמר: "מי יתנני עוף / ציפור כנף קטנה / בנדודי אינסוף / נפשי מה מתענה" (91). התחושה היא של געגועים לארץ ההבטחה ואל שיריה, ואל הגאולה באדמתה: "מי יתנני עוף / ציפור כנף קטנה / אשר בקן הטוב / תנוח שאננה" (91).
שיירות המסחר במרכז אסיה: מייצגות המעבָר התרבותי
במחקריו תיאר ב"צ יהושע את שיירות המסחר הנודדות בין עמים ובין מדינות, בין מסורות ובין אמונות. וכאן גיבור הרומן אלישע, מצטרף לשיירה כזאת: במשך שנתיים, שבהן התלווה למסע השיירה מערבה, הוא נפגש עם סוחרים ממולחים, מבריחי סמים ונשק. ממנהיג השיירה, הנוצר סוד כמוס, הוא לומד את סוד החיים האפלים והעמדות פנים. את התשוקה שלו לנשים הוא רוכש משִׁפְחת מין, שמתלווה למסע השיירה, ובתוך העולם הנוכרי והזר אנו מתוודעים ללבטים, לתהפוכות: חשים ברֶטט כיצד דמותו של הגיבור אלישע מהלכת עלינו קסם, ושירי הסליחות בתוך הנוף ההררי שוברים את לבנו. בן-ציון יהושע יודע לחבּר את הנופים הפראיים ולהפוך אותם לבימה קוסמית, לעלילה פּלאית. היהודי הנודד בשיירת המסחר מייצג את העולם המחקרי של ב"צ יהושע וגם את רוח התזזית של גיבוריו הספרותיים.
עלילת הספר "סימורג" מתרחשת לאורך ימי המנדט הבריטי. גיבורנו מביא לקבורה את עצמות אביו בהר הזיתים בירושלים, והוא פוגש שני מנהיגים סוציאליסטים שמסדירים לו תעסוקה כסוור בנמל חיפה. מהר מאוד הוא יוצא לחיי עצמאות עד שנעשה לאוליגרך, שאינו בורר אמצעים כדי להיות עשיר. הוא מנצל את קשריו עם הממשל הבריטי, ואפילו עם הלאומנים הערבים. הוא עושה הכול כדי להתעשר: הכסף יענה את הכול. עיר הנמל פותחת בפניו עולם של אפשרויות, עושר ללא גבול, תככים, מזימות ומאבקים. הוא חי על חוד החרב – ספסר, חלפן, חנפן, מלשין ומשתף פעולה עם המחתרות ועם השלטונות בעת ובעונה אחת. יריביו הקשים הם הסוציאליסטים של חיפה המניפים דגל אדום לצד דגל כחול לבן.
דווקא משום שב"צ יהושע הוא חוקר וסופר גם יחד, אין זה ספר היסטוריה רגיל על חידוש היישוב היהודי בארץ, אלא רומן שהוא יצירת ספרות: ב"צ יהושע כדרכו בקודש יודע ב"סימורג" לטוות בחוטים צבעוניים מארג של מנהגי עדות וכל הפולקלור הקשור בזה, כרקע תרבותי מיסטי. החוקים המניעים את גלגלי העלילה אינם חוקי המציאות אלא חוקי המיסטיקה. השימוש במוטיבים מן התרבויות האתניות – כל זה נותן נופך מיוחד המקרין על מעשי הדמויות ועל משמעות המסופר: במחקריו תיאר כחוקר את המָסורות, שעברו בשיירות מעַם אחד למשנהו, מדָת אחת לרעותה. וכאן אנו רואים, איך כל זה נרקם כאריג-פלאים, כיצירת ספרות שופעת מָסורות ואמוּנות. ואם במחקרים מתאר החוקר את המסע היהודי לאורך הגוֹלה, שהיעד שלו הוא ארץ ישראל, כאן אלישע מבטֵא את 'היהודי הנודד', גיבור נצחי שהוא תמיד חסר מנוחַ, ובכוחותיו המיוחדים הוא אכן מגיע אל הארץ המובטחת.
בין יצירה למחקר, בין אגדה למציאות
ספריו הרבים של בן ציון יהושע מעידים על הרקע המיוחד של הסופר: מדובר ביוצר הכותב מתוך שליחות, מחובר לשורשיו: הוא חוקר הקהילות היהודיות של מרכז אסיה. כסופר הוא סוחף את הקהל ואנו מגלים בקובצי סיפוריו וכן ברומן 'שתיקת התרנגול' עלילות של מקום, שהן עלילות רוחניות. הכול נמהל בו: ריח עז של ירושלים הישנה על סמטאותיה וגיבוריה הקדושים. אכן כן, בן-ציון יהושע ידע לקחת אותנו גם למחוזות הקסם של ילדותו, לדרכים המופלאות של 'דרך ארץ המשי':
כקוראים נאמנים אנו נסחפים ברומנים ובסיפורים שלו למרחקים אפופי קסם ומנהגים קדומים בניכר. כבר מספרו הראשון "עיר באופק", הוכיח בן-ציון יהושע שכּוחו ביצירת אווירה מכושפת, ברקיחת תערובת של חול בקודש, בתהייה על שורשיהם של מנהגים קדומים ופולחנים יצריים.
הספרו "סימורג" אכן שזור במוטיבים עממיים, שיוצרים תחושה של עולם מופלא וקסום. הכרנו זאת בעבר גם ברומן "שתיקת התרנגול" וגם בספרו "מילואים בשדות האורז". "סימורג" הוא אכן דרך נוספת. וכל הרומנים יחד מבטאים את הרפרטואר הייחודי כל כך לבן-ציון יהושע. כחוקר, הוא מכיר את ההיסטוריה על כל נפתוליה. כסופר, הוא יודע לטלטל את גיבוריו בפלונטרים של חוויות מרעישות, חזיונות בלהה, גלגולי נשמות מעוררי צמרמורת. העלילות רחוקות מימי החול הרגילים ומן המקומות המוכרים, וכל כולן מעשה מרקחת של צבעים, טעמים וריחות – שילוב מכושף ומטורף. לעתים יש תחושה שאנו קוראים אגדה קסומה מתוך אלף לילה ולילה: בליל של אגדה ומציאות, כּשפים ומיסטיקה, אהבות ושְׂנָאות, יצרים פרועים ורומנטיקה משכּרת, תככים ומזימות.
במקרים רבים אנו מגלים את גיבוריו שבים אל עירם או מתרסקים בהתנגשות הקשה הזאת בין חלום לבין הגשמה. כך, לדוגמה, בספר 'היונים על החומה' מעצב המספר נדודים בין שאיפה למציאות במוטיבים יהודיים: הציפייה הפנימית לגאולה מהדהדת ביצירותיו – ואנו חשים: כמה כיסופים יש בלב הכותב לתיקון הרוחני, להתמודדות עם השינויים, לראות את היונים שבות אל מחוז חייהן.
בן-ציון יהושע הוא גם מורה דרך והמקום מתחבר בהווייתו אל הרוח, הן כחוקר, הן כסופר. אנו כקוראים עוקבים אחר גיבוריו, חשים את קשיי הדרך, הסערה, לראותם קרֵבים. והלב יודע, הם ישובו, גיבורי העלילות, ייענו למשאלות הלב, יגיעו אל מרכז הכיסופים, אל חבל הטבור של ישותם, אל עיר אהבתו של הסופר, אל ירושלים.
סיום
כחוקר, טווה יהושע את החוטים ומחבר את העובדות ואת המסמכים והמקורות ההיסטוריים. כסופר, ברומנים שלו, יודע בן ציון יהושע לחולל מציאות – וכפי שאריסטו קרא לכך – לחקות מציאות (מימזיס) ולגרום לנו ליהנות מן החיקוי. הוא מכיר את העובדות לאשורן, אך בבואו לטוות סיפורים, בן-ציון יהושע יודע לבנות ארמונות של קסם: יש לו כישרון להעניק לנו תחושה, שהוא עשיר בדמיון ובה בעת מעצב לנו מציאות, מותיר מצבה לעולם שהיה ואיננו עוד.
הרצל ובלפור חקק
* * *
התאבדות כסמל
חבל שהחיטה צומחת שוב
ציון לא צריכה להיות מדינה ריבונית
מאיר גלפנד היה ציוני שהחליט לשנות את שם משפחתו ל"צמרת" ראשי תיבות "ציון מדינה ריבונית תהיה." הוא נפטר בארצות הברית. בנו שמריה צמרת, עלה לארץ והיה ממייסדי קיבוץ בית השיטה, ופעיל בהגנה ובעלייה ב'.
כך נכתב עליו באתר קיבוץ בית השיטה:
https://web.archive.org/web/20131013091711/http://beithashita.org.il/apage/13959.php
במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 מבני משק בית השיטה: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ'ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג. ז"ל (ית"ד) אסון נורא שנגע לכל משפחה בקיבוץ.
"למרות העצב הנורא," סיפרה דורית צמרת (ציון מדינה ריבונית תהיה) בת הקיבוץ, שכתבה את השיר "החיטה צומחת שוב" (לחן חיים-הניק פוקשיבה-ברקני) שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור, "בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה היתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד 'החיטה צומחת שוב'."
במשך השנים עבר קיבוץ בית השיטה הפרטה, מתה האידיאולוגיה הקיבוצית, ודורית צמרת-ארנברג נהפכה לאקטיביסטית פרו-איסלמית הפעילה ב"לוחמים לשלום","ארבע אימהות" ו"שוברים שתיקה".
כתוצאה מכך היא הביעה צער על כתיבת השיר ובכלל על צמיחת החיטה. מצידה שתקמל: וכך היא כתבה: "אז נכון שהחיטה צומחת, והשנה היא אפילו גבוהה מתמיד. כשהשיר הזה נכתב, היה בו, מלבד כאב האובדן, גם סוג של תקווה ומבט לעתיד אחר. אבל מחיטה אפשר לעשות רק לחם ופיתות, לא שלום. החיטה הרי תמיד תצמח מצוין, עם צוות חקלאים טובים פלוס גשם. ויופיים של שדות החיטה אינו מסתיר את הייאוש מכך שכבר שנים לא קיימת כאן חתירה עקשנית, מאומצת ובלתי מתפשרת לשינוי מוחלט של הכיוון. לכן, כנראה, היום כבר לא הייתי כותבת את השיר הזה."
(דורית צמרת, "אז מה אם החיטה צומחת שוב", "אל-ארצ'י", 12.5.19)
ב- 5.1.23 דורית צמרת-ארנברג התאבדה. ההתאבדות, שילוב הטנטוס האידיאולוגי הלאומי עם הגורל האישי – הביא מיד כצפוי את עיתון "הארץ" להסביר את הסמליות שבהתאבדותה: "צמרת, אישה בעלת תודעה פוליטית שמאלית עמוקה, הסתלקה מהעולם בימי הקמת ממשלת הימין על מלא, בלילה של נאום שר המשפטים החדש שהתריס נגד מערכת המשפט. והרי היא כבר אמרה: "זה לא אותו הבית." (דורון קורן, "אל-ארצ'י", 7.1.23)
התאבדותה של צמרת תהיה ציון דרך לתקווה שציון לא תהיה יותר מדינה ריבונית.
השיר היפה הזה יישאר אתנו לנצח.
האיסלם הוא הפתרון
כשחנופה וכסף באים במקום האמת
על ד"ר, אוריאל סימונסון, המתנאה להיות "ראש חממת חיפה לחקר דתות באוניברסיטת חיפה", ששיבח את השייח' המצרי תומך רצח היהודים, יווסף אל-קרדאוי, כבר כתבתי (כשחנופה וכסף באים במקום האמת, "חדשות בן עזר", 1788). והנה מסתבר שאכן באוניברסיטת חיפה באמת החנופה והכסף באים במקום האמת.
אוניברסיטת חיפה ערכה כנס אקדמי בו הושק התרגום העברי לספר "האסלאם הוא הפתרון" שכתב הטרוריסט לשעבר עבדאללה נימר דרוויש, מייסד התנועה האיסלאמית בישראל.
את האירוע ארגנה אוניברסיטת חיפה יחד עם "המרכז היהודי-ערבי" ו"חממת חיפה לחקר דתות". במהלך הכנס נאם יו"ר מפלגת רע"מ ח"כ מנסור עבאס, בנושא "האסלאם כפתרון וכדרך".
דרוויש נחשב ככזה שפרש מדרך הטרור בה נקט בעבר, כשהקים בשנת 1979 את ארגון הטרור "אוסרת אל-ג'יהאד", בו היו חברים כשבעים ערבים שצברו נשק וקיימו פעילות שמטרתה גרימת נזק כלכלי למדינה. הספר "האסלאם הוא הפתרון" מאגד מבחר מדרשותיו של דרוויש מראשית שנות ה-90, תקופת השיא של פעילותו כראש התנועה האסלאמית בישראל.
חלק מהמרצים הרלוונטיים באוניברסיטה לא חייבו את הסטודנטים להגיע לכנס, אך חלקם דווקא כן. כך למשל המרצה ד"ר מוחמד חלאילה, שכתב לתלמידיו: "אציין כי אני בשונה מהרצאות קודמות אגיע עם רשימת נוכחות ורק מי שיש לו סיבה מוצדקת יכול להיעדר ולא להגיע, רוצה לראות שאנחנו ככיתה ממלאים את האולם וגם שואלים שאלות ומנסים לתרום לדיון שיהיה כי זה נושא חשוב במיוחד."
אחד הסטודנטים מאוניברסיטת חיפה זעם על ההחלטה של חלאילה לחייב נוכחות בכנס. בשיחה עם ערוץ 7 אמר הסטודנט (בעילום שם. פחדן מסיבה מוצדקת): "המרצה מוחמד חלאילה, שהתראיין מיספר פעמים בערוץ 12, כדרך קבע תומך בצד הפלסטיני ובמאבק פלסטיני מזויין נגד ישראל. הוא מרבה במהלך השיעורים לקרוא למלחמת השחרור כמלחמת 48', ולפרעות בערים המעורבות בזמן שומר החומות כ'אירועי מאי' ומהדהד את הנכבה ואת המסר השיקרי והמופרך שישראל איננה דמוקרטית."
לדבריו, "הוא מרצה בשיעור שנקרא 'יחסי רוב-מיעוט בישראל' אך בפועל המיעוט היחידי שלומדים עליו הוא הפלסטינים והערבים בישראל ומעולם לא דיברנו על אף מיעוט אחר או יחס למיעוט שהוא לא ערבי. היום אנחנו מוכרחים עם רשימת נוכחות להגיע להרצאה לרגל הוצאת הספר של נימר דרוויש גם להקדים את שעת תחילת הקורס בחצי שעה וגם להקשיב לדברי הסתה נגד ישראל והצגת האיסלם כפיתרון האולטימטיבי."
מאוניברסיטת חיפה נמסר: "מדובר בכנס אקדמי שעוסק באופן ישיר בחומרים הנלמדים בחוג ללימודי איסלאם והמזרח התיכון. כנס אקדמי הוא פעילות אקדמית לכל דבר ועניין, כמו שיעורים או חומרי קריאה."
https://rotter.net/forum/scoops1/776473.shtml
מעניין מהי מסקנת הכנס, מה באיסלם הוא הפתרון? האם רצח היהודים בני הקופים והחזירים כדברי מוחמד?
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
מעניין גם מדוע לקורס של מוחמד חלאילה לא הוזמן האחמדי איימן עאדל עודה שיכול היה לספר שהאחמדים כמיעוט לגיטימיים רק בישראל ולא בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים.
המחבל הרוצח כרים יונס מוותר על האזרחות הישראלית.
האם בג"ץ יתערב?
"המחבל הרוצח כרים יונס, שהשתחרר מהכלא לאחר שהחנף שמעון פרסקי-פרס קצב את עונשו, הכריז בחגיגות השחרור שנערכו לו בכפרו עארה כי הוא: 'בז לאזרחות הישראלית שלו: 'האזרחות הישראלית והדרכון הישראלי הוא הדרכון השנוא ביותר בעולם... היא אזרחות גזענית... אנו פלסטינים לפני הכול. תעודת הזהות הישראלית והדרכון הישראלי ניתנו לנו בכפייה. אף אחד לא מצטער על (אובדן) הדרכון שיעשו את מה שהם רוצים.'"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776476&forum=scoops1
עכשיו לאחר שהמחבל הרוצח ויתר על האזרחות הישראלית יש לשלול מיידית את אזרחותו הישראלית ולהעבירו לעזה בתקווה שבג"ץ לא ימנע זאת.
מי שיצטער על כך יהיה האקטיביסט הפרו-איסלמי, גדעון לואי (לוי) שהכריז על המחבל שחטף ורצח חייל צה''ל: ''אהלן וסהלן, כרים יונס. כל כך שמחתי בשחרורך.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776463&forum=scoops1
תערוכה לכבוד המחבלים באום אל פאחם
באום אל פחם(אם הפחם) הוצגה תערוכה לכבוד מחבלים שרצחו יהודים, באירוע עם ס. ראש העיר, ח"כים לשעבר, נכבדים בציבור הערבי ואישים דרוזים קיצוניים.
בין גיבורי התערוכה: עודאי תמימי שרצח את החיילת נעה לזר, בהא עליאן שרצח 3 יהודים בקו 78 ופאדי עלון שביצע פיגוע דקירה.
התערוכה הוצגה בשבת לרגל "יום השאהיד הפלסטיני" ואורגנה בידי תנועת חיראק אל פחמאווי שעמדה מאחורי חלק מפרעות תשפ"א, יחד עם "הוועדה להנצחת השאהידים באום אל פחם ולג'ון", ו"ועדת העם".
באירוע נאם מוחמד ברכה – יו"ר ועדת המעקב שאמר כי "השאהידים נתנו את הדבר היקר ביותר שהוא החיים שלהם למען המולדת," וציין כי חובה על כל המפלגות להקים בכל היישובים הערביים אנדרטות לשאהידים שפעלו למען המולדת וכן לפעול למען האסירים הנמקים בבתי הכלא בישראל. סגן ראש העיר וג'די ג'בארין אמר כי "אנחנו פועלים תמיד להנציח את השאהידים שהם חיים בתוכנו."
בנוסף לציורים המפארים מחבלים רבים בתערוכה, הוצגה רשימה של ה"שאהידים מאום אל פחם" ובהם שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע בהר הבית ביולי 2017 ורצחו שני שוטרים דרוזים, לצידם של 40 "שאהידים" מהמרד הערבי הגדול וממלחמת השחרור, בהם אנשי כנופייתו של עז א-דין אל קסאם.
לצד מאות מתושבי אום אל פחם – גם מוחמד אגבאריה, ראש ועדת העם באום אל פאחם וחברו של השופט נאסר אבו טהה, הח"כים לשעבר היווני-נוצרי סמי אבו שחאדה מבל"ד, ויוסף ג'אברין מחד"ש, יוסף טאטור מזכ"ל בל"ד, מוחמד ברכה יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, ומספר אישים דרוזים קיצונים – בלטו בקהל.
https://rotter.net/forum/scoops1/776426.shtml
בינתיים לא נראה שאיתמר חאנן-בן-גביר עושה משהו לאסור את תומכי הטרור הללו. מסתבר כי לדבר קל יותר.
חֲבֵרָה נעמה לזימי
מהעבודה לפ.ק.פ.
ח"כ מהעבודה, נעמה לזימי, שהוכרזה כ"התקווה המרוקאית של מפלגת העבודה," זו שתמשוך את היהודים המערביים-מוגרבים למפלגת העבודה, עובדת קשה. לאחר שאימצה את התורה הגזענית האנטי-אשכנזית של עוזי אזולאי ואת עלילת הדם שלו, היא מאמצת גזענים נוספים.
דומה שהחברה לזימי "חטפה" את מפלגת העבודה. ״בגוש שלנו," הכריזה לזימי, "יש מי שנדמה להם שצריך לדבר עם החוטף (נתניהו), עם מי שמחזיק מדינה שלמה בת ערובה, שהחליט לרסק את כולנו בשם המשפט שלו. עם החוטף בנימין נתניהו וחבורתו אסור לדבר, צריך להתגבר עליהם."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776351&forum=scoops1
מובן שכפרוטסטנטית רבולוציונרית לוחמת, יצאה החברה לזימי להפגנה נגד "החוטף".
הפגנת המחאה בתל אביב נגד הממשלה התחלקה לשתי קבוצות.
עמוס שוקן וליאוניד נבזלין מיד שיבחו במאמר מערכת בעיתיונם את החברה לזימי על בחירתה בקבוצה הנכונה וכמובן התלוננו על הקבוצה השנייה. וכך הם פרסמו במאמר המערכת בעיתונם:
"במקום לצעוד ביחד לרחבת המוזיאון לעצרת שתוכננה שם התפצלו המפגינים לשתי צעדות-מחאה: אחת של 'עומדים ביחד', בהובלת חברי הכנסת איימן עודה, נעמה לזימי, עופר כסיף וח"כ לשעבר משה מזרחי-רז, 'האגודה לזכויות האזרח', 'שוברים שתיקה', ו'ועדת ההיגוי העליונה של ערביי הנגב'. הצעדה השנייה היתה צעדת לפידים בהובלת אנשי ארגוני המחאה נגד בנימין נתניהו.
"הרעיון להדיר מהמחאה את הערבים, או את הדגל הפלסטיני – סמל המאבק לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – שגוי מיסודו. אין דמוקרטיה עם כיבוש נצחי ובלי שוויון, אין מחאה בלי שמאל, ואין שמאל בלי ערבים." (מאמר מערכת, "אל-ארצ'י" 9.1.23)
החברה לזימי שהצטרפה לאיימן עאדל עודה, ועופר כסיף. הכריזה תוך חיבוק לעודה: "במאבק שלנו על פני המדינה, יש מקום לכולם! לערבים, להט״בים, נשים, מיעוטים וכל אוכלוסייה. אני מחזקת את חברי איימן עודה. לנוכח האלימות שחווה הערב מאדם שנכח בהפגנה. רק יחד ננצח."
(תמונת לזימי ועודה:)
https://twitter.com/naamalazimi/status/1611808158250569728
קצת מגוחך. האם החברה לזימי "התקווה המרוקאית של מפלגת העבודה" חושבת שהגזען האחמדי איימן עודה, תומך הפשיזם הסורי של הקצב מדמשק – הוא תומך שוויון זכויות ללהטב"ים?
האם החברה לזימי רואה בדגל סייקס שלצידו צעדה, המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית – גם את דגלה?
חברה לזימי, קצת התבלבלת. הפסיקי להרוס את תנועת העבודה ההיסטורית ולהפוך אותה לפ.ק.פ. (אם אינך יודעת מהי – גלי ולימדי).
בטוחני שכל מנהיגי העבודה לדורותיהם שהוצגו בהפגנה כדיקטטורים פשיסטיים ואויבי הדמוקרטיה בגלל שניהלו את היישוב והמדינה לפני הרפורמה המשפטית של אהרון בריק-ברק – נעים באי נוחות בקבר כשנודע להם מיהי המחליפה שלהם.
תמונת יריב לוין עם סמל ה-SS הנאצי בהפגנה בת''א
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776352&forum=scoops1
ח"כ יריב לוין אינו כמובן איש ס.ס. אבל אין ספק שהוא מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית ולאו דווקא בגין האובססיה המשיחית שלו לרפורמה משפטית. (יאמר ברורות רפורמה צריכה להיעשות אבל בגבול מה שכתוב היה במקדש אפולו בדלפי "שום דבר לא יותר מדי." (ביוונית Meden agan בלטינית .(Nihil nimis
אליהו לנקין חבר האצ"ל, מפקד הספינה אלטלנה, היה דודה של אימו. סנדקו בברית המילה היה מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, והוא מתכנן שנים רבות להעלות את אלטלנה ממצולות הים ולהציבה בחוף תל אביב כדי לסמל את הפוטש שניסה לעשות מייצ'סלב בגון-מנחם בגין נגד הממשלה בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי היה כ-30 ק"מ מתל אביב.
אין סכנה גדולה לדמוקרטיה מהנצחת ניסיון הפוטש הזה בייחוד שלאורו מצדיקים את רצח רבין כפי שניסח זאת יוסף גסיניביץ'-אחימאיר בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שקיבל בבית אבא: "מורשת רבין היא רצח אנשי אלטלנה."
טיפוס רוכב אופניים
היחס למשרתת (1)
לאחר מלחמת העולם השנייה נפוץ היה תיאור נאצי כטיפוס רוכב אופניים. כמו רוכב אופניים הוא מוריד את הראש מלמעלה, ולוחץ על הדוושה מלמטה. מסתבר שהתיאור יכול להיות אוניברסאלי.
אדליין וירג'יניה סטיבן-וולף ( 1882-1941) היתה סופרת, מבקרת ספרות ופמיניסטית אנגלייה. נחשבת לאחת הסופרות המודרניות החשובות של המאה ה-20, ולחלוצת זרם התודעה בספרות. ב-1904. לאחר מות אביה עברה וולף לגור יחד עם שני אחיה בבית אחותה ואנסה בל בבלומסברי. בשנת 1907 הצטרפה אל קבוצת בלומסברי שפעלה עד שנות ה-30 של המאה ה-20 והשפיעה רבות על האמנות והספרות באירופה.
את שם המשפחה וולף קיבלה ב-1912 כשנישאה לתאורטיקן הפוליטי היהודי ליאונרד וולף.
הספר הפמיניסטי המפורסם ביותר שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות, ובצורך של נשים בהון עצמי ובחדר משלהן כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. ב-28 במרץ 1941 התאבדה וירג'יניה וולף כאשר מילאה כיסיה באבנים והטביעה עצמה בנהר אוס ליד ביתה בסאסקס.
וירג'יניה וולף נחשבת לאישה פורצת דרך ואייקון פמיניסטי, אבל היחסים עם המשרתת שלה נלי בוקסול התאפיינו בהתנשאות מעמדית ובהתעמרות. הסופרת הספרדייה אליסיה חימנס ברטלט, כתבה על זה ספר בשם "חדר לא שלך".
"נלי בוקסול, המשרתת והמבשלת, קנתה אווז בשוק של לונדון. בעלת הבית, וירג'יניה וולף, זעמה. אווז היה הוצאה יקרה ובוקסול לא טרחה לשאול אותה. אחרי כמה דקות של חילופי דברים לא נעימים ניסתה נלי בוקסול לשים סוף לעניין, ואומרת לה 'גבירתי, בואי נפסיק, אני אלך לחדרי,' והיא עולה במעלה המדרגות לחדר המשרתות, וירג'יניה וולף רצה אחריה, צועקת לה, 'את מבזבזת את כספי, קנית אווז ללא רשותי.' נלי רצה, וכשהיא פותחת את הדלת לחדרה היא פונה לוולף ומבקשת ממנה 'גבירתי, עצרי, אל תיכנסי לחדרי.' וירג'יניה משיבה לה 'זהו לא חדרך, דבר בבית הזה לא שלך!"
"יום אחד," כתבה וירג'יניה וולף ביומנה, היא יושבת בביתה וקוראת בשלווה, ונלי נוקשת בעוצמה על הדלת נרגשת. "היא קוראת לוולף 'גבירתי גבירתי, יש לנו זכויות! הפרלמנט אישר את זכות ההצבעה שלנו!' וולף עונה לה 'את לא נשואה, אין לך רכוש, אין לך השכלה, מה פתאום שתהיה לך זכות להצביע?' ומגרשת אותה".
השנה היא 1929 ווולף מזועזעת מכך שהיא והמשרתת שלה תומכות שתיהן בניצחונה של מפלגת הלייבור. "זה יהיה אסון אם לוטי (שמה של המשרתת השנייה בביתם של וירג'יניה ולאונרד וולף), ונלי ימשלו בנו," כותבת וולף. "הזדעזעתי מהמחשבה ששתינו מעוניינות בניצחונה של מפלגת הלייבור."
וולף היתה פמיניסטית אבל במקביל התעמרה במשרתת עד לפיטוריה של נלי והעברתה כמו חפץ לבית אחר. למשרתת היו אז מעט מאוד זכויות וגם שנים ארוכות בשירות משפחה לא הבטיחו לה דבר – לא חיבה, לא מסירות, אפילו לא ביטחון שלא תמצא את עצמה ללא הודעה מוקדמת מחוסרת עבודה. כך קרה גם לבוקסול, שפוטרה על ידי וולף אחרי כ-20 שנים בשירותה.
(גילי איצקוביץ, "אין לך השכלה ורכוש," אמרה וירג'יניה וולף למשרתת שלה. "מה פתאום שתהיה לך זכות להצביע?" 15.12.22) שום הוצאה לאור אנגלית לא הסכימה לתרגם את הספר.
טיפוס רוכב אופניים
היחס למשרתת (2)
קרל הלוי-מרקס, דגל בשיוויון. "פועלי כל העולם התאחדו, לפועלים אין מה להפסיד מלבד כבליהם, יש להם עולם ומלואו לזכות בו," כתב במניפסט הקומוניסטי.
כך גם ראה את היחס לאישה. "ביחס אל האישה, בחינת היותה מעשה האונסין ושפחתה החרופה של התאווה החברתית, באה לידי ביטוי ההשחתה האינסופית שבה מצוי האדם לעצמו: שכן יחס זה מוצא את ביטויו החד משמעי ההחלטי הגלוי ביחסו של הגבר אל האישה ובאופן שבו נתפסים יחסי המין הבלתי אמצעים והטבעיים של הגבר אל האישה." (קרל מרכס, כתבי שחרות, הפרק על "קניין פרטי וקומוניזם", עמ' 143).
אידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד. קרל הלוי-מרקס עצמו שמר על המשפחה הבורגנית.
המשרתת בביתו, הֶלֶן "לֶנְכֶן", נוצלה על ידו גם כלכלית וגם מינית. כשהיא נמצאה הרה. מרקס לא הכיר באבהותו. הילד נשלח למשפחה אומנת, ורק לעיתים היה מתיר לו לראות את אימו, ובמטבח בלבד.
אהבת האנושות – שנאת האדם
פרנץ רוזנצוויג כתב בספרו כוכב הגאולה: "כל העריצים של מלכות שמיים יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד לשלאחריו."
רוזנצוויג התכוון ליחסו האכזרי של קרל מרקס אל הקרובים אליו, שנאת הבריות מתוך רצון לגאול אותם. מרקס התייחס באכזריות אף לתלמידו ותומכו אנגלס. ויותר מכל למשרתת הענייה שעבדה בביתו שהכניסה להריון ולא הסכים להכיר בילדו ממנה כבנו. לעתים היה רק רואה אותו בחדר המשרתים.
נעמן כהן
* * *
חנה סמוכה מושיוב
במלאת שלושים למותה של תקוה וינשטוק
תקוותי האהובה והיקרה,
חודש עבר מאז לכתך ואני מתקשה להאמין שיותר לא אראה אותך. שלא אבוא לבקרך בשבתות בביתך היפה המואר, שלא תשבי על הכורסה שלך, ולא אשב לידך, נשתה קפה ונשוחח ונתעדכן מה קורה אצל כל אחת מאיתנו. ואצא ממך מלאה התרגשות מהשיחה וארגיש שאני מבורכה, וגאה שהכנסת אותי לצל קורתך.
כעת כשנפסקו הטלפונים והמֵילים היום יומיים, איך אדע איך את מרגישה במעונך הצר, כאן מתחת לאדמה, איך את סובלת את החושך, איך בלי אוויר, מתחת לאדמה, מתחת למצבה, שעליה חקוק שמך, ואיך לשוב אחרי 44 שנים לשכב לצדו של בעלך-אהובך, שזִכרו לרגע לא מש ממך.
איך אדע היכן נשמתך, שהשתחררה מהגוף העייף, מוצאת את דרכה ושטה לה בתבל. איך אדע אם טוב לה. איך אדע היכן היא חונה, לאיזה גוף להיכנס היא מוכנה?
מאז לכתך כשאני מדליקה נרות שבת, קשה לי לא לברך אותך. אני מברכת את צאצאייך, שישמרו וינציחו את זכרך ויוקירו את פועלך, וילכו בדרך שהתווית להם, שייקחו משהו מכל העושר הרוחני שהיה טמון בך. אין ספק שיש בהם הגנים המשובחים שלך.
היית לי אם ואחות וסמל. ומהיום שנפגשנו, רציתי להיות כמוך. חלק ממך. אתך נולדתי מחדש, ומשהו ממך הנחלת גם לי, והוא יהיה קיים תמיד.
לאט לאט אני מתרגלת לא לחפש מאמרים שלך ב"חדשות בן עזר". מאז שאצבעותייך החלו לרעוד, והתקשית להקליד, והאותיות התבלבלו. הכתיבה נמנעה ממך. היית מתוסכלת, והטעם לחייך הלך ונעלם.
אני גם צריכה להתרגל, שאת כבר לא תגיבי מיד על מה שאני כותבת ומתפרסם ב"חדשות בן עזר". תמיד היית הראשונה שהבחנת שכתבתי מאמר, ומיד קראת והגבת על הנאמר. זכרת כל אות וכל פסיק והתייחסת לכל נקודה. ונתת לי להרגיש שדרכי נכונה.
התפרסם מאמר שלי השבוע, ואני לא מאמינה שיותר לא תקראי ותחמיאי לי. תמיד ידעתי שאת המכותבת שלי, וכעת אין לי אותך. אבדת לי לעד. את חסרה כקוראת, כמבקרת וכאחת שמעודדת.
אני יכולה להחמיא לך, על המתנה האדירה שניחנת בה. זיכרון חד וברור. זכרת בברור כל פרור של מידע. היית סקרנית לגלות ולהבין הכול. נסעת לראות הצגות ותערוכות ומוזיאונים ודיווחת עליהם ברשימות נלהבות. ראיינת בביתך אנשים שגילית שיש להם סיפור מעניין. כתבת מאמרים על צמחים ועל מילים נדירות ופרשת אותם. דאגת למעמד האישה בתקופה שהיית עיתונאית. ועם כל עולמך העשיר, קראת ספרים, מאמרים וביקורות, ועיתונים, ועד לא מזמן, למדת ספרות אצל חיים באר, ותנ"ך אצל הרב בני לאו, עד שהקורונה השביתה הכול, למדת בזום, ואחר כך כלום... ותמיד מעורה בכל מה שקורה.
כוחותייך הלכו ואזלו, בריאותך התרופפה, לא נמצאה לך תרופה, עברת שני ניתוחים, והפכת ליותר מוגבלת, עד שלא יכולת לעשות דבר, והרגשת שהכול נגמר. ביקשת את נפשך למות. כי להיות חסרת תועלת, זו לא מעלה, ובלי לקרוא כל בוקר עיתון, ופעמיים בשבוע את "חדשות בן עזר" מהתחלה ועד הסוף, ובין לבין איזה ספר, בלי כל אלה, הרגשת שאין לך מקום, ועצמת עיניים ונפרדת מהיקום.
אני מאחלת לכולנו לחיות כמוך חיים מלאים, עם עושר אינטלקטואלי אדיר, שהלך וגדל עם השנים עד הרגעים האחרונים של החיים. להיות כמוך חברותיים, אהובים, מעניקים וטובים.
יש לי תמונה מכל ביקור אצלך, תמיד יפה ולבושה בטוב טעם ובחן. ויש לי גם תמונה שקיבלתי ממך מתנה, כשזכית ביקירת העיר תל אביב.
את אחת בדורך. הייתי עושה הכול כדי להיות כמוך, לרכוש מעט מכל הידע שצברת במשך השנים המלאות והפעילות. אני אשתדל! את תהיה לי מורת דרך, גם כשאת אינך.
תמיד תהיה במוחי ובמחשבותיי, נמשיך לשוחח כמו תמיד, ולא נפרד לעולמים. אל תלכי ממני! הישארי חיה בדמיוני.
היי שלום אהובה, לעולם לא אשכח אותך יקירה.
חנה
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
פרק ד, המשך וסיום
"קום!" מעיר איברהים את תופיק במשיכה חזקה באברו.
בחלומו, תופיק עדיין פושק מאחור את גבעות הבשר הרך של הילד, ששייכות, כמה מוזר, לגוף הערום של גברת בן-עמי. "אי! אי!!!" הוא נלפת בבהלה. "למה? לא עשיתי כלום! בחיי!"
"על מה אתה מדבר? יא אהבל!" הוא מרפה ממנו. "קום! יא אהבל! הולכים לקחת מהיהודים את הרובים של יוספיה."
"אז מה אתם רוצים ממני?" מתחיל תופיק טרוט-העיניים לבכות.
"אתה עובד שם. יודע הכל."
"רק אני? חצי הכפר עובד אצל אבו-ז'וזף."
"אבל אתה סיפרת שמהחלון של היהודים שאתה עובד אצלם אפשר לראות את הרובים!" אומר חברו של איברהים.
"ושאתה יודע איפה מחביא קורבוראל שבּילר את המפתח!" מוסיף איברהים.
"וי לי! וי לי! מה עשיתי? – "
"יאללה, תלך איתנו, תהיה גיבור!"
"איפה הרחמים שלכם? אני רק סתם ככה, התפארתי, יעני..."
איברהים תופס את ידו של תופיק ומתחיל לסובב אותה לאחור.
"תרחמו על הילד..." מתערבת האם מפינת הבקתה הדלה. במזבלת הכפר הסמוכה נובחת עדת כלבים.
"אני יתום. אבא שלי, ירחם אותו אלוהים, הלך, השאיר רק אותי לדאוג למשפחה. אם יאסרו אותי, מה יאכלו? איפה יגורו?"
איברהים מהדק את תנועת הסיבוב של היד לאחור, כאומר לשבור אותה.
"אתה פוחד? מלקק ליהודים בתחת? חולם בלילה על הבנות שלהם..."
"עבדתי הרבה שנים אצל החוואג'את ביוספיה. הם אנשים טובים. למה ילך לשם הילד? חבל, חבל עליו..." בוכה האם.
"ראינו מה יצא מזה שעבדת שם אצל חוואג'ה איסכנדר! יא מסעודה, יותר טוב תסתמי את הפה שלך!" זורק איברהים בבוז, וממשיך לענות את תופיק.
בעיני מסעודה נדלק זיק טירוף, כמאיימת להתנפל על איברהים, אך הזיק כבה מיד והיא שבה לכניעותה ולבכייה.
"טוב, טוב, אני בא! יא אימא, אל תבכי!"
תופיק תוחב את כפות-רגליו היחפות בנעליים, ויוצא רועד עם מעניו אל הלילה האפל, יוצא כמו שהוא, לבוש, כי הוא ישן בבגדיו.
*
חם. חם מאוד. הטרקלין הצר של השטרנבאכים עמוס רהיטי-עץ כבדים ששולט בהם צבע חום-שחור, וגדוש תמונות נוף יער, אחו ואגמים, הכל בגוונים של אירופה. חברי החוג המוסיקלי יושבים במעגל מורחב ומתמכרים בעיניים כמעט עצומות לצלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר. כפות רגליהם טופפות לעתים בחשאי בנעליהם למשמע קטע קצבי של שיר-לכת או של ריקוד, מזמזמים בלא-קול ומניעים ראש, יודעים בעל-פה את היצירה.
הנזי מחליף תקליטים ומזיע. לוצי אשתו יושבת ליד ולטר שיינקראוט. זרועה נוגעת בזרועו של ולטר, האדמדמה כפרוסת שינקן ומצמיחה שערות צהובות. נודפים ממנו שיירי ריחות של לחם, חמאה, נקניק ועיזים. מבטו, הרגיל לעקוב אחר לוצי מבעד לחלון הגדול, המרושת, שקבוע בחזית חנותו מעבר לרחוב החול, מתלכסן עתה לעבר חולצתה הדקה. הבד מסתיר בקושי את זוג הגבעות השופעות, הבהירות, שמתערסלות עם מתיקות הכינורות, קרבות ומתרחקות ומזדקרות עם התחזקות המנגינה, כנכונות לקרב. כעבור שעה ויותר, מגיע תור המקהלה והסולו בפרק האחרון, הקודר-המרחם, וקולה של זמרת הקונטראלטו מתנשא מעל לכל:
"האמיני, נפשי, האמיני: מאומה לא יאבד לך! לך הוא, לך, שלך, מה שנכספת! לך, מה שאהבת, מה שנאבקת – לך!"
הלא אלה ממש הדברים שהוא מבקש להציע ללוצי, מרגיש ולטר, וגם היא בוודאי חשה זאת, במגע המרפרף של שערות זרועו המדגדגות את זרועה החלקה, שכולה לובן. החתך בכף-היד צורב, אך הוא אינו חש בו. עכשיו שרה באוזניו סולנית הסופרנו, כמו בשם לוצי: "האמינה כי לא על-חינם נולדת, כי לא לשווא חיית, סבלת!" – והמקהלה מחזקת בתרועת גברים חגיגית, עם הטובה הצרודה והחצוצרות, את האהבה האילמת המתקיימת, הוא מאמין, בין שניהם: "מה שכבר צימח, צריך לגווע, הגווע – שוב לצמוח! אל חיל ורעד! היכון לקראת חיי עד!"
*
לנפוליאון יש בביתנו יחס מיוחד, משפחתי. אני רואה את סבא מניח מידיו את המזלג והסכין ומספר א-פרופו נפוליאון והקיבה לשתי האחיות מהודו כיצד הוא פוגש בנעוריו בירושלים את אהרון פראנצויז, יליד אלזאס, שהיה בצעירותו קצין נושא-דגל בחיל-הפרשים של נפוליאון, השתתף במלחמותיו ואף בארץ-ישראל היה עימו.
כאשר פוגש סבא בפראנצויז, האיש כבר ישיש מופלג, אחד מארבעה או חמישה חיילים ששרדו, בעולם כולו, מצבאו של בונפרטה. ידי החייל הוותיק דקות כקלף, פניו צנומים כפני ציפור וחיוכו כמי שחזר כבר לתקופת הילדות. באחד הימים מגיעה אניית-מלחמה צרפתית לחוף יפו, רב-החובל וקציניו עולים לירושלים כדי לראות את הלוחם היהודי. לכבודם לובש אהרון פראנצויז מדי-צבא עתיקים בכחול, אדום ולבן, ואלה הולמים שוב את גופו, שרזה מאוד בזקנתו. הקצינים עורכים טקס צבאי בסמטה, לפני חדרו הדל, מניפים דגל, תוקעים בחצוצרה, מנגנים את המרסילייז. סבא שר, בקול בריטון נאה, בפני שתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו, שטרם שמעו את סיפורו – את תחילת ההימנון הצרפתי, שאני כל-כך אוהב, ומלווה את עצמו בהקשת ידית הסכין על השולחן, ואני היחיד שמנסה להצטרף אליו בקולי הדקיק. הצרפתים מצדיעים בחרבותיהם ומשאירים לפראנצויז מתנת-כסף נאה.
פראנצויז גם מגלה בשעתו לסבא כי הוא-הוא האיש שצעד עם נפוליאון אל חומות עכו, והפציר בו להכריז על חזרת היהודים לארץ-ישראל ובניין בית-המקדש, וגם הבטיח שבני-עמו יכירו תודה לבונפרטה וישמרו אמונים לצרפת. [הערה: אמנם אינני היסטוריון אלא בעל-מסעדה, אבל אולי כאן המקום לספר כי לימים ביקשתי להעיד על כך בפני עורכי ספר העלייה הראשונה, שחשבתי שהמושבה שלנו שייכת אליה, וענו לי שהם מקבלים רק עדויות מ-1882 ואילך, ואילו סבא שלי, שעלה על חוף הים ביפו, לא רחוק מן המרפסת שאני יושב בה עכשיו וכותב – שייך ליישוב הישן].
הנוכחים, חוץ מהאחיות המנומסות, מגלים אותות חוסר-סבלנות למשמע הסיפור המתמשך, ואילו אני יורד נרגש מכיסאי, ניגש אל סבא, תופס בידו המגויידת, המשיית, החומה (מאז נכווה קשות בהתפוצצות מנוע הגאזוגן של המשאבה בפרדס, אחרי מלחמת העולם הראשונה), ואומר:
"זיידה, אתה גם נגעת בפראנץ?"
"פראנצויז, כן, אורילה, לחצתי את ידו." והוא מכסה בכף-ידו האחרת על ידי הקטנה, כמחבק אותי ברכות.
"אז אם הוא לחץ את היד של נפוליאון, ואני נוגע בך..."
וכולם צוחקים. ואילו אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי אז ממגע ידו של נפוליאון.
*
בבית-החולים "אסותא", בתל-אביב, עוזר דודל הנהג לפטר יואל הפצוע לרדת מהקבינה של הטנדר ופורק מהצד האחורי את אווה מלוכסנת העיניים ושני כדי חלב כבדים. אלה משמיעים צלצול מתכתי בעת שהוא גורר אותם למטבח החשוך-למחצה. דודל גבעוני מסיים את הפריקה ומתיישב במסדרון המואר, ליד אווה. מעבר לקיר, בחדר הניתוחים, משתדלים שני רופאים להציל את כף-ידו של פטר, שלא תאבד את צורתה ואת תפקודה. דודל מחזק את המטפחת הצבעונית על צווארו ומתבונן בעיני הגיישה המלוכסנות של אווה יואל. הנסיעה בטנדר הפתוח מאחור התישה אותה, והיא האפירה מרוב עייפות.
"יצילו את היד?" הוא שואל בקולו הצרוד מעישון.
"אני מקווה. אדון מאיירסון כבר טילפן לכאן שיתנו לפטר את הטיפול הכי טוב."
"מדוע את רועדת?"
"ככה. אני אישה כזאת."
"באמת, כבר מזמן רציתי לשאול אותך, זה נכון, מה שאומרים, שאת... לא בדיוק... אחת משלנו?" צווארו של דודל מרקיד את הראש מדי רגע לצד, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.
"אבא של פטר, הוא לא היה יהודי." היא מדגישה את "הוא".
"אבל פטר שלך קטן ושחור כמו צועני!"
"ככה זה. כשמכונאי."
"לכן אתם אף פעם לא הולכים לייקים של כפר-מאהלר?"
"דודל, אל תחשוב שבגלל שהתקרבת אלי פעם אתה כבר יכול לדבר אלי על הכול, בייחוד לא עכשיו."
"אף פעם לא הכרתי אישה כמוך. את כל כך אחרת. מסתירה איזה סוד, לא? תגידי, בלילה של ירח מלא את לא הולכת על הגג, אווה? מתאים לך."
"לא. אני רק עומדת שם, מאותתת ללופטוואפה." גם בעייפותה נשמע קולה חושני ומתגרה.
"איך את מדברת? את בכלל בצד שלנו, או של הבריטים?"
"אם אתה חושב שאני מרגלת, תגיד עלי לקפלן."
"מה את יודעת פתאום על קפלן?"
"שום דבר."
"די. לא אמרתי ולא שמעתי שום דבר. אני יוצא. ג'ו מאיירסון המפונק מחכה שאביא אותו עוד הערב להורים ביוספיה. את בטח נשארת כאן הלילה?"
"לא. אני חוזרת איתכם."
*
בסוף הקונצרט נופל מבטו התמה של הנזי שטרנבאך על ולטר שיינקראוט ומעיר אותו מההתמכרות הנעימה לזרועה של לוצי ולמאהלר.
"ולטר, יש חדשות מירושלים?" קורא לעברו הנזי בקול רם, כדי להפסיק את התמכרותו היתירה ללוצי.
"בטח. בטח. אלזו, הכול יהיה בסדר. קיבלתי מכתב מדוקטור מגנס," נסחף ולטר בנושא האהוב עליו. "הפתרון הוא מדינה דו-לאומית. אנחנו לא באנו לתפוס מקום של ערבים אלא לחיות בצד שלהם בשלום. אם אנגלים לא היו עושים פוליטיקה רומאית של 'הפרד ומשול!' – יהודים וערבים יכולים להגיע להסכם ביניהם כבר לפני הרבה שנים. מי אם לא אנחנו, פליטים של משטר נאצי, מבינים."
חברי החוג מוחאים כפיים ומתפזרים בהרגשה טובה ימינה ושמאלה ומגששים דרכם הביתה ברחוב-החול החשוך, היחיד, של המושב.
*
לקינוח הסעודה מכינה אימא רסק-קישואים מתוק שבושל עם קליפת לימון וקינמון, וצונן בחלקו העליון של המקרר, על שליש בלוק קרח, הנמס לאיטו. דודי אלכסנדר חושש שהלפתן לא יערב לחיך האורחות ההודיות ומביא להן תפוזים מהבוקסה, הארגז, במסדרון. האחות שלא אכלה דבר מאז הדג הממולא, לוקחת תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מבקשת מדודי את המלחייה, בוזקת באצבעותיה השנהביות מעט מלח על כל מחצית, דוקרת קלות בסכין כדי להפריד את חצאי הפלחים מעורם, ומתחילה לאכול מהם בכפית.
לא רק אני עוד לא ראיתי צורה שכזו של אכילת תפוז, גם סבא לא ראה. אפשר לחרוץ בסכין פעמים אחדות באלכסון את הקליפה לאורכה, לחתוך את כיפת הקוטב העליון, להפשיל אותה, לרדת ולהפשיט את שאר הפרי בעקבות החריצים, לנגב בלובן הקליפות את כף היד, לתקוע את האגודלים במרכז הפרי ולהפריד אותו לפלחיו. אפשר לחתוך אותו לאורכו לחצאים ולרבעים עד שמתקבלים שמונה פלחים שווים וחשופי ציפה, להפשיל את הקליפה מקצותיהם ולנגוס בהם אחד-אחד. אפשר לקלף בלהב חד את התפוז כולו, תוך כדי סיבובו, לשמוט את הקליפה שנעשתה כקפיץ רקדני, לחתוך מהפרי, העטוף עדיין במעט לובן, מטבעות-מטבעות כקווי-רוחב מקוטב אל קוטב, ולהניחן בפה. אבל להמליח ולאכול תפוז בכפית כמו אשכולית או ביצה רכה?
אנחנו מסתכלים בה בהשתאות, ואימא נועצת מבט נוזף בדודי אלכסנדר ואומרת: "לפי כל הסימנים, לא אתפלא אם היא בהריון."
אינה מספיקה לסיים את הערתה, שנאמרת מתוך ביטחון גמור שהאורחות אינן מבינות עברית, והנה לוקחת האחות השנייה תפוז, חוצה, ממליחה, מפרידה בסכין ומתחילה לאכול בכפית אף היא.
סבא מעיר לאימא משהו ביידיש. כנראה הוא אומר לה שלא ייתכן ששתי האחיות בהריון. דודי אלכסנדר פורץ בצחוק רם שעולה ויורד חליפות אך אינו מסתיים אלא מתחלף בסירנה, זו צפירת האזעקה של הג"א. אבא, שכל הערב הוא קודר וביקורתי גם בלי לפצות פה, מכבה את האור, מדליק פנס-כיס, מחפה עליו בכף-ידו, ואנחנו יוצאים מהחדר המואפל, שסדינים צבועים בשחור מכסים על חלונותיו, ונפלטים אל החצר החשוכה.
אני חושב שכולם שמחים כמוני שנפטרנו מלפתן הקישואים המתוק. אנחנו יורדים לחפירה המקורה עץ, שכרה אבא בטורייה בראשית המלחמה, והגשם כבר הצמיח עשב על גג העפר שלה. אימא ואני יושבים על ספסל לאורך הקיר האחד, ועל הספסל ממול יושב דודי אלכסנדר, חובק אחות מכל צד וממלמל להן משהו להרגיען. הוא מדיף ניחוח יסמין מהפרחים הטמונים תמיד בכיס-חולצתו. מהאחיות הצבאיות ההודיות עולה ריח קליפות התפוזים שדבק באצבעותיהן. והכל מתערבב בריחות אדמת-החמרה הלחה של החפירה וקורות-העץ הטחובות שתומכות אותה. אבא עומד למעלה, משגיח כלפי מערב לשמוע אם מטוסים באים. סבא ממשיך לפסוע בחצר, הוא חוזר אל ביתו, שעומד מול ביתנו.
"חייתי כבר מספיק שנים ואין טעם שאצנן את העצמות הזקנות שלי במקלט. אבל אנשים צעירים, כמוכם, תשמרו על אורילה..."
לאחר כרבע שעה שומעים קולות עמומים של התפוצצויות מרחוק. אני מתחיל לבכות. אימא מוציאה אותי לשאוף אוויר ואבא פוקד עליה לחזור מיד פנימה אך אותי הוא משאיר, מרים אותי בזרועותיו, ויחד אנחנו מתבוננים במערב. ביתנו ניצב על גבעה גבוהה, ומתחתיו משתרעים רק פרדסים-פרדסים, עד פרדס אבו-לבן, שבדרך לתל-אביב. בקצה האופק החשוך נראות בהרות אדמדמות ונשמעים קולות שבאים בזה אחר זה ברווחי זמן, כרעמים לאחר ברק. המראה כל כך מעניין, שאני נרגע.
"מה זה, אבא?" אני שואל.
"מפציצים את תל-אביב."
הייתי רק פעם אחת בתל-אביב, נסעתי באוטובוס-קומותיים מהתחנה המרכזית לים ואני שומר למזכרת כרטיס-נסיעה של "המעביר" שאוטובוס מצוייר עליו.
"חבל אם אוטובוס-הקומותיים יישרף," אני אומר, ונרדם בזרועות אבא עם הבטריה, כך מכנים אצלנו במושבה פנס-כיס.
*
"טיולי הציד מפתחים את כושר ההליכה של השומר. לפעמים הוא עובר עשרות קילומטרים בזמן שהוא עוקב אחרי הציד. את החיות שצדים אי אפשר לסחוב איתך כל הדרך, לכן נהוג לתלות אותן על עצים ולסמן את המקום, וכאשר השומר חוזר מהציד הוא אוסף אותן. החיפוש אחרי הציד, וההשארה שלו על עצים או במקומות-מחבוא אחרים, עוזרים לשומר להכיר את הסביבה מצויין. בקוטר של עשרות קילומטרים הוא מזהה כל עץ, שיח, אבן, שוחה, לומד מה הקולות ששומעים בשדה, בחורשה ובפרדס. אתם יודעים, הציד מפתח את התכונות האלה: סבלנות, התמדה, מארב, החלטה מהירה מתי ללחוץ על ההדק, שזה חשוב לא פחות מהקליעה עצמה, קליעה אינסטינקטיבית, ירייה למטרה מתנועעת, ירייה למטרה שמופיעה פתאום ונעלמת מיד, ובכלל, שומר שהוא צייד טוב מתפרסם וזוכה לכבוד והערכה אצל השכנים.
"כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, ליוספיה, ידידים של אדון מאיירסון, מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצויין למטרה, אבל בציד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס כמה שניות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן..."
חיים הורביץ מפסיק לחרוט בעיפרון הקופי המלוחלח במחברת של גיורא. הוא קורא מה שכתב ומוחק את הפיסקה האחרונה. מתבונן רגע ממושך בקיר המשותף ואפילו קם ומצמיד אוזן אליו. ההנאה מן הרשימה שעלה בידו לכתוב נמזגת באי-שקט. הוא לוגם את שארית הקפה, עובר בצליעה קלה לחדר הראשון, מתפשט מהר בחושך ונצמד מאחור אל סבינה, הישנה על צידה, נוחרת ובטנה העצומה פרושה לפניה. הוא מפשיל קצת את מכנסי הפיג'מה הגברית שמכסה את שיפולי גבה, שמלבינים עתה באור הלילה המועט שחודר מבחוץ, ובא עליה בעיניים עצומות, בלי להעיר אותה. רק מחשבותיו מתמלמלות-מתמלטות:
"אווה, אווה הקטנה, אני הרוכב ואת הסוסה..."
נחירתה של סבינה נפסקת. מתוך שינה היא שואלת: "אל מי אתה מדבר שם, הורביץ?" – ומגרונה עולה חרחור רפה של הנאה משונה.
הכלב עדיין משמיע מדי פעם קולות רפים מבחוץ, כמבקש להזכיר לאדונו שהגיעה השעה לצאת לסיור נוסף.
*
ולטר שיינקראוט חוצה את רחוב-החול החשוך וחוזר לבד לביתו. החול חורק תחת פסיעותיו. החנות נמצאת בקדמת הבית. הוא מדליק אור חלש במסדרון. נכנס לבדוק אם לא נמס בלוק-הקרח במקרר הגדול. מוציא חריץ-בשר מעושן ופורס ממנו פרוסה עבה. בוצע כיכר לחם לשניים ותוחב את הבשר לחציו האחד. וכך הוא עומד ולועס, מניח מדי פעם את המחצית על הדלפק כדי לשלות בידו הבריאה כרוב כבוש מהצנצנת, מזמזם את האקורדים המרוממים, האחרונים, של הסימפוניה, ודמעות בעיניו.
שבע קצת, אבל גופו רועד בתאווה משונה, הוא יוצא החוצה ומתבונן לעבר צריפה של ויוי, הנמצא מעט מזרחה ממנו, במעלה הגבעה. חשוך. הוא חומק אל הדיר בחצר. שתי עזים לבנות רובצות בשקט על רצפת עץ גבוהה. אחת מתעוררת וקמה, מניעה ראשה לקראתו והזקנקן מלטף את אצבעותיו. העז שרגילה-אליו מרחרחת בחיקו, כמחפשת, הוא מחזיק בידו הבריאה את לסתה פתוחה-למחצה, שלא תכאיב לו בשיניה, וממלמל: "לוצי, לוצי, אהובתי שלי..." אך לאחר רגע תוקפת אותו בושה על הזדקקותו לעז, הוא נמלט מהדיר, עולה בכבדות בחול העמוק לצריף של ויוי, ומגרד קלות את התריס, כפי שעושה הסרג'נט האנגלי, שראה מחלון ביתו.
"גברת ויוי, גברת ויוי..." הוא לוחש.
במקום תשובה ממנה הוא מבחין, מבעד לחריץ החשוך, בצל לבן החולף בחדר, ושומע לחישה ארסית: "מה אתה רוצה, שיינקראוט?"
"נזכרתי, חייבים לי, בשביל חודשיים... באתי להגיד שלא צריך..."
"תעזוב את אימא שלי, יקה-פוץ! – לך לעז שתמצוץ לך!"
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* הוראה ממערכת העיתון לאנשים חושבים, לכל הכותבים בו: אל תשכחו להתייחס בכל מאמר שלכם לעובדה שמלחמת אחים מלחמת אזרחים כבר מתרחשת בארץ!
* אהוד היקר, אהבתי מאוד את השיחה של חנה סמוכה מושיוב עם נכדתה השוהה בתאילנד, ולא מתעניינת בתנ"ך. זאת שיחה שראוי כי כל המקיימים רלוקיישן, או המתכוונים לכך – יקראו ויפיקו מסקנות.
אהיה אסיר תודה אם תסכים לפרסם את הרשימה שלי על ספר נוסף של מרגרט אטווד, הנחשבת לגאונה שמספריה מפיקים סדרות סרטים.
שלך,
משה גרנות
* בינתיים ה"רווח" של נתניהו מההפגנות נגד הרפורמה במערכת המשפט ונגד בן גביר – הוא שלא התחדשו ההפגנות הישירות והארסיות נגדו ונגד אשתו – ולא נשמעות הקריאות להדחתו כפי שהיו בהשתלחויות הפרועות והמטורפות-בחלקן של מפגיני הבלפוריאדה.
* לא להאמין! – הרמטכ"ל-לשעבר משה בוגי יעלון, ששלח חיילים לסכן חייהם ולהילחם בטרור הפלסטיני, הוא ממנהיגי ההפגנה של מוצ"ש בתל אביב שבה יונפו דגלי פלסטין וממשלת ישראל תכונה בשם ממשלה נאצית והרייך השלישי!
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל