פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1813

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בטבת תשפ"ג. 16.1.23

עם הצרופות: 1. גילי דובדבני מנהל פנימיית אדם ואדמה בכפר סילבר. אלבום פרטי. 2. הכניסה לבית ספר אדם ואדמה. כנ"ל. 3. חמישיית עובדים במסיק (מימין לשמאל): אביגיל, יעל, רותם, איתי, שירי. צילום: עדינה בר-אל. 4. טיול נודד ברמות מנשה. אלבום פרטי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 45. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // יורם אטינגר: ישראל-סעודיה והסוגייה הפלשתינית. // איליה בר-זאב: ארבעה שירים // אורי הייטנר: 1. ושבו בנים לגבולם. 100 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו. 2. צרור הערות ‏15.1.23. // יעקב חסדאי: המשבר הערכי. // משה גרנות: 1. פנייה ליוסי אחימאיר. [ותגובת יוסי אחימאיר למשה גרנות].  2. על ספרו של ישי שריד "השלישי". // מתי דוד: עם הספר אור לגויים? // מוטי הרכבי: למה קוראים לשלטון בישראל דווקא ״דמוקרטיה״? // עדינה בר-אל: להצמיח דור מחובר לארץ. בתי הספר "אדם ואדמה". // החבר שלי בקבוק חם. שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: תנועת "המרי העברי" [2023]. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

45.

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש

צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –

"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,

"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים

לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

There's a certain Slant of light

 [258]

There's a certain Slant of light,

Winter Afternoons –

That oppresses, like the Heft

Of Cathedral Tunes –

Heavenly Hurt, it gives us –

We can find no scar,

But internal difference –

Where the Meanings, are –

None may teach it – Any –

'Tis the seal Despair –

An imperial affliction

Sent us of the Air –

When it comes, the Landscape listens –

Shadows – hold their breath –

When it goes, 'tis like the Distance

On the look of Death –

יש נטייה כזאת לאור

[258]

יֵשׁ נְטִיָּה כָּזֹאת לָאוֹר

בַּחֹרֶף לְעֵת שְׁקִיעַת חַמָּה –

הוּא מְדַכְדֵּךְ כִּכְנֵסִיָּה

וּבָהּ קוֹל  נְעִימָה – 

וְלָנוּ, הַפְּצוּעִים, יֻתַּן –

בְּאֵין לַגֶּלֶד אוֹת,

אֲבָל הֶבְדֵּל גָּדוֹל  נִכָּר –

בִּתְחוּם הַמַּשְׁמָעוּת – 

שׁוּם אִישׁ לֹא יְאַלְּפֵנוּ –

כִּי זֹאת מַכַּת מִצְרַיִם –

יֵאוּשׁ נִשְׂגָּב וְכֹה כָּמוּס

נָפַל מִן הַשָּׁמַיִם –

בְּהַגִּיעוֹ, הַנּוֹף קַשּׁוּב –

צְלָלִים עוֹצְרִים נְשִׁימָתָם –

וּבְצֵאתוֹ הוּא כַּמֶּרְחָק

שֶׁעַל מַרְאֵה-דוּמָה שֶׁתַּם –

This  is the land  the Sunset washes

[266]

This -- is the land -- the Sunset washes --

These -- are the Banks of the Yellow Sea --

Where it rose -- or whither it rushes --

These -- are the Western Mystery!

Night after Night

Her purple traffic

Strews the landing with Opal Bales --

Merchantmen -- poise upon Horizons --

Dip -- and vanish like Orioles!

כאן, במימי אגן

[266]

כָּאן,  בְּמֵימֵי אַגָּן, שְׁקִיעַת-חַמָּה תִּטְבֹּל --

אֵלֶּה  חוֹפָיו שֶׁל  יַם-מֵי-הַזָּהָב --

שֶׁעֲלֵיהֶם יִצְמַח אַגְמוֹן וְגַם יִבֹּל --

וְכָאן טְמוּנִים לָהֶם סִתְרֵי הַמַּעֲרָב!

וְלַיִל אַחַר לֵיל

בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ

צְרוֹרוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן וְלֶשֶׁם שָׁם תָּשִׁיר --

הַסּוֹחֲרִים שׁוֹקְלִים אוֹתָם אֶל מוּל הָאֳפָקִים --

שָׁם יִטְבְּלוּ וְיֵעָלְמוּ כְּמוֹ צִפֳּרֵי הַשִּׁיר!

What if I say I shall not wait!

[277]

What if I say I shall not wait!

What if I burst the fleshly gate

And pass, escaped, to thee?

What if I file this mortal off,

See where it hurt me, - that's enough, -

And wade in liberty?

They cannot take me any more, -

Dungeons may call, and guns implore;

Unmeaning, now, to me

As laughter was an hour ago,

Or laces, or a traveling show,

Or who died yesterday!

אם לחכות כבר לא אחפוץ

[277]

אִם לְחַכּוֹת כְּבָר לֹא אֶחְפֹּץ!

וְכַבְלֵי הַבָּשָׂר אֶפְרֹץ,

אֵלֶיךָ אֶצָּמֵד?

וְאִם מָחָר יִקְרֶה אָסוֹן, –

כִּי הַכְּאֵב בְּלִי נְשֹא

לַחֹפֶשׁ אֶמָּלֵט?

הֵם כְּבָר חָדְלוּ לִסְבֹּל אוֹתִי, –

כָּתְלֵי כִּלְאִי, כִּתַּת יוֹרִים;

כֻּלָּם אִבְּדוּ אֱמֶת.

צְחוֹק שֶׁנִּשְׁמַע לִפְנֵי שָׁעָה,

שְׁלַל תִּלְבּוֹשֹׁות, בִּגְדֵי מַסָּע,

אוֹ מִי זֶה אֶמֶשׁ מֵת!

I felt a Funeral, in my Brain

[280]

I felt a Funeral, in my Brain,

And Mourners to and fro

Kept treading - treading - till it seemed

That Sense was breaking through –

And when they all were seated,

A Service, like a Drum -

Kept beating - beating - till I thought

My mind was going numb -

And then I heard them lift a Box

And creak across my Soul

With those same Boots of Lead, again,

Then Space - began to toll,

As all the Heavens were a Bell,

And Being, but an Ear,

And I, and Silence, some strange Race,

Wrecked, solitary, here -

And then a Plank in Reason, broke,

And I dropped down, and down -

And hit a World, at every plunge,

And Finished knowing - then –

יש הלוויה בתוך מוחי

[280]

יֵשׁ הַלְוָיָה בְּתוֹךְ מֹחִי,

כָּךְ חַשְׁתִּי; וְכָל הָאֲבֵלִים

הָלוֹךְ וָשׁוֹב, דּוֹרְכִים, דּוֹרְכִים

עַד כָּל חוּשַׁי מִתְעַרְפְּלִים –

וְכַאֲשֶׁר יָשְׁבוּ כֻּלָּם

לְטֶקֶס אַשְׁכָּבָה –

כְּמוֹ תֹּף רֹאשִׁי הָלַם, הָלַם

אִבֵּד תְּחוּשָׁה. כָּבָה –

אָז שְׁמַעְתִּים נוֹשְׂאִים אַרְגָּז

עָלַי חָרַק-חָרַת

בְּמִין מַגַּף בַּרְזֶל. וְאָז

חָלָל צִלְצֵל בְּאַחַת,

וּשְׁמֵי תֵּבֵל כִּמְצִלּוֹת,

הָמוּ בְּכָל אָזְנֵינוּ,

הַּדוּמִיָּה וְאָנֹכִי

נוֹתַרְנוּ לְבַדֵּנוּ –

אָז בְּמֹחִי נִתַּק מָרִישׁ,

נָפַלְתִּי מַטָּה מַטָּה –

בְּכָל צְנִיחָה נִפְגַּע הַיֵּשׁ,

הַכָּרָתִי אָבָדָה –

The Drop, that wrestles in the Sea

]284[

The Drop that wrestles in the Sea --

Forgets her own locality --

As I -- toward Thee –

She knows herself an incense small --

Yet small -- she sighs -- if All -- is All --

How larger -- be?

The Ocean -- smiles -- at her Conceit --

But she, forgetting Amphitrite --

Pleads -- "Me"?

כאשר טיפה בלב-ים מתמודדת

[284]

כַּאֲשֶׁר טִפָּה בְּלֶב-יָם מִתְמוֹדֶדֶת --

שׁוֹכַחַת הִיא אֶת קִיּוּמָהּ שֶׁל הַמּוֹלֶדֶת --

כָּךְ גַּם אֲנִי כְּלַפֶּיךָ בְּצֵאתִי –

יוֹדַעַת הִיא: דַּלָּה הִיא הַמִּנְחָה --

קְטַנָּה אַךְ הִיא הַכֹּל, תֹּאמַר בַּאֲנָחָה --

הֲיֵשׁ בָּזֶה גְּדוֹלָה מִמַּתְּנָתִי?

עַל גְּאוֹן-לִבָּהּ יִשְׂחַק הַיָּם --

וְהִיא, שׁוֹכַחַת אֶת קִיּוּם מַלְכַּת הַיָּם --

אֵלָיו תִּשְׁלַח תְּחִנָּה: "אוֹתִי?"

תרגמה: זיוה שמיר

* * *

יורם אטינגר

ישראל-סעודיה והסוגייה הפלשתינית

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 12 בינואר 2023.

סעודיה – סדר עדיפות

מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגייה הפלשתינית מככבת בסדר העדיפות הסעודי, ולכן הם מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה, וכמובן השגת הסכם שלום, מחייבים מחוות ישראליות משמעותיות לפלשתינים, כולל הקמת מדינה פלשתינית. אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS)  אינו כולל את הסוגייה הפלשתינית בצמרת סדר העדיפות הסעודי.

שלא כמו מחמ"ד – MBS מכיר בעובדה שהסוגייה הפלשתינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון.

לעומת מחמ"ד MBS – מעניק משקל רב להתנהלות הפלשתינים במישור הבין-ערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלשתינית בפלישת סדאם חוסיין לכווית (שהיתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלשתינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלשתיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), קוריאה הצפונית, קובה וונצואלה.

במקביל MBS מתמקד ביעד אסטרטגי שאפתני ומשנה-משחק להפיכת סעודיה למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית, על-ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של יישויות פורעות חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים"), החלשת גורמים פורעי חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על-ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלשתינית בעלת סממנים של פורעת-חוק), הרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות יצרניות וחברתיות, והשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי על-ידי חדשנות טכנולוגית ביטחונית ואזרחית.

למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ובדרום מערב סעודיה MBS מכיר בחיוניות הביטחונית והטכנולוגית של ישראל, ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב – לקידום יעדיו השאפתניים. מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פועל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפות הסעודי, וללא-קשר לסוגייה הפלשתינית.

שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו, כמו גם מצרים וירדן, שחתמו על הסכמי שלום לפניהן, אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-לב והסוגיה הפלשתינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

הסכם שלום מעשי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן. אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל, ואולי אף להגיע להסכם שלום, אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלשתינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כוח ההרתעה הצבאי והטכנולוגי של ישראל, ויכולותיה ונכונותה להפעיל שריר צבאי יעיל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלשתיני והאיסלאמי, וגם של נכונותה להדוף לחץ אמריקני בהקשר האירני והפלשתיני. ביום סגריר MBS מעדיף ישראל-מרתיעה העומדת על עקרונותיה וצרכי בטחונה על פני ישראל-נסוגה.

ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור – MBS ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה. הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון – שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים – והקמת מדינה פלשתינית, מכיוון שיהפוך את ישראל ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה – למתמרצת-טרור ולנטל על ארה"ב.

נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על-ידי מדינה פלשתינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכוח ההרתעה ארוך-הטווח, תמחק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל.

לעומת מחמ"ד, הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי – מאופיינת על-ידי משטרים העולים לשלטון בכוח-הזרוע ולא בכוח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6.

ביוני ובדצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד של ארה"ב והקהילה הבינלאומית, ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצויות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון.

אבל, סעודיה נשמה לרווחה ובירכה, בחשאי, את ישראל, ואילו מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום.

למרות זאת – תוך הפניית עורף לסדר העדיפות הערבי – מחמ"ד מתמידה בלחץ ובאזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגייה הפלשתינית – יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב. חרף תפישת העולם של מחמ"ד שהביאה לכישלון שיטתי של מדיניותה במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלשתיני, המעש הערבי כלפי הפלשתינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלשתינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים.

יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגיים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפונדמנטליסטים – וללא קשר לסוגייה הפלשתינית.

שגריר (בדימוס)  יורם אטינגר

* * *

איליה בר-זאב

כמעט פוליטיקה...

בדרך הבשמים

בִּנְוֵה מִדְבָּר, בָּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,

הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי

סוּסִים –

דָּהַרְנו אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם.

מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.

בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה

בְּאֵר אַחֶרֶת.

מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.

רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן וּמַכְאוֹבָיו,

נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם, מִתְנַשְּׁלִים

כְּעַקְרָב מְיֻסָּר.

חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה,

מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים

דַּלֵּי מַרְאֶה.

קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.

בדרך כל בשר

"כֹּל פֶּרֶד שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת אִמּוֹ סוּסָה וְאָבִיו חֲמוֹר" – (ירושלמי כלאיים ח' ג')

הִיא דָּהֲרָה בְּחֵן עַל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא, סוּסַת פֶּלֶא

גֵּאָה וּמְאֻשֶּׁרֶת.

הַ"גּ'וקִי"* כָּרַע עַל אֻכָּף קַל-מִשְׁקָל, הִכָּה בָּהּ קַלּוֹת,

פִּתָּה בְּמַמְתָּק חָטוּף.

סוּסָה וַחֲלוֹמוֹת, מִגְוַן פְּעִימוֹת אֲלַכְסוֹנִיּוֹת.

בַּעֲרֹב הַחַיִּים, כְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר –

שְׁחִיטַת חֻלִּין.

אֵין שׁוֹט מְלַטֵּף, רַק פְּסִיעוֹת מִתְמַשְׁכוֹת אֶל אֻרְווֹת הַלַּיְלָה.

בְּשִׁנֶּיהָ תֶּאֱחֹז מִכְחוֹל, מִשְׂחֲקֵי אוֹרוֹת,

צֶבַע חַם.

אָמָּנוּת צְרוּפָה קָבְעוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר לִפְנֵי

שֶׁפָּשְׁטוּ אֶת עוֹרָהּ. 

* כינוי לרוכב המקצועי על סוסי מרוץ

אקטואליזציה

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מְשׁוֹטֵט בְּמִגְרְשֵׁי חֲנָיָה, מֵעִיף מַבָּט

אֶל חַלּוֹנות עֲמוּמִים,

בֵּית סְתָרִים.

אֲנִי יָרֵא מִמַּה שֶׁכְּבָר יָדוּעַ וְעוֹד יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

בְּמֵאוֹת רְחוֹקוֹת שָׁפְכוּ אֶת הַתִּינוֹק עִם הַמַּיִם

וְעַכְשָׁו, חַיִּים נִטְרָפִים.

נְקֻדּוֹת סִיּוּם מְעִידוֹת עַל הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת –

בְּעֵרָה מִסָּבִיב, חֲלוֹמוֹת

עֲרוּפִים.

בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים לֹא כָּל אִישׁ אָדָם, אֵין רוֹעֶה –

גַּלֵּי נֵד סוֹחֲפִים פְּלִיטֵי יֵאוּשׁ,

 כָּל שֶׁצָּף.

שח-מט

אַבְנֵי הַצֹּר מְשַׂחֲקוֹת

שַׁח,

הַכֵּהֶה מַכֶּה בַּלָּבָן, מְשַׁבֵּץ רִבּוּעִים חַדִּים

בִּמְשֻׁלְּשֵׁי הַבְּלָיָה –

שַׁח מֵת!

que c'est triste venise[?]

שארל אזנבור

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. ושבו בנים לגבולם

100 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, ב-23 בינואר 1923.

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא יסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצרייה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחייה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים.' יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.'

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

אומר רש"י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'."

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פניי אליהם. ואמרתי בליבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל.' מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'"

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

2. צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן. אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט יטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעיתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3. כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי. מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה. ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא היתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תוכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תוכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת." משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה." המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת. ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעייה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה. ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות. תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא היתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992. האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים. האם בחמישים השנים הראשונות לא הייה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות... הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטייה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי."

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם," אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו."

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם. מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא –  לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך. הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ. עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עבירות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו. ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם... בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתוכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו. ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים? ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו וייהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים. או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן! הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל," כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכול מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל". טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם. את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. היתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה. על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התוכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהיתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת. פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך. כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התוכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תוכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח. לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977." בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרביס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל."

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות? אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן? אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי היתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה? האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.   

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס. מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* ליבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה. למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו היתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף. לא נסעתי להפגנה, אך בליבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת. זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תוכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתוכנית. הוא אמר שהיה תיתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל. חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה איתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה. בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה. אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו. בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר איתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש איתנו כדי לדבר איתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי. הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי". הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מיסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו היתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש. היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאובדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר. בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית. חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור. ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית. המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם. 

* תוכנית סוציאליסטית – אני תומך בתוכנית הממשלתית להאטת יוקר המחייה. זו תוכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תוכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי. אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מיספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – היתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון. אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכול כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים. גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי," הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני. משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו." כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האוייב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה. זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום. אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופירסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק. כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי איתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר. הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה. הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי היתה במסגרת הקמפיין. הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה. התכונה הטובה הייה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה היתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו היתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה. וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשייה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם. ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה, ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים." בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים."

אורי הייטנר

* * *

יעקב חסדאי

המשבר הערכי

למעלה מ-4 שנים נמצאת מדינת ישראל במשבר. זה החל כמשבר פוליטי אולם כל העת היו בו סממנים שהמשבר עמוק יותר ואיננו מסתיים במישור הפוליטי.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות שנערכו בנובמבר 2022, אנו עדים להחרפת המשבר.
נראה היה כי התוצאות הברורות של הבחירות יביאו קץ למשבר אולם לא כך הדבר ואנו נמצאים בימים קשים למדינת ישראל ולחברה הישראלית.

אתחיל בסיפור אישי.

לפני 50 שנה הייתי מפקד קורס קצינים בבה"ד 1. במסגרת תפקידי רציתי להביא לצוערים שחינכתי דמויות מופת מהחברה הישראלית, ולא היה כל קושי לחפש ולהביא אותם להופיע בפני הצוערים. בשבת אחת הבאתי את קדיש לוז, לשעבר יו"ר הכנסת, ממייסדי התנועה הקיבוצית ומראשי מפא"י. בשבת אחרת הבאתי את חיים לסקוב, רמטכ"ל לשעבר שנודע ביושרו ובהגינותו. כעבור שבת הבאתי לצוערים את משה סנה, מראשי מפ"ם שגם הוא היה ידוע בהליכותיו ובמעשיו בעבר. בסיום סדרת ההרצאות והשיחות אמרתי לצוערים שאלו האנשים מהם עליהם ללמוד ובעקבותיהם צריכים ללכת.

מה קשור סיפורי האישי למה שקורה כיום?

גם בימים ההם, לפני 50 שנה, וגם לפני 70 שנה, תמיד היו מחלוקות בחברה הישראלית. מחלוקות עזות, אידיאולוגיות, שנגררו אפילו לשנאות. מפא"י נגד חרות. אצ"ל ולח"י כנגד "ההגנה". אבל מעל הכול היו מכנים משותפים של כל המחנות. המכנה המשותף היתה מערכת ערכים שהיא קודמת לאידיאולוגיה ובאה לפניה. מערכת ערכים של יושר, של אמת, כבוד וצדק צניעות והגינות. כל המחנות, למרות השוני ביניהם, הבינו שעם מערכת הערכים הזאת צריך לחיות וכל המחנות העמידו בראשם אנשים שרובם הצטיינו במידות האלו.

מה קורה לנו כעת?

כאשר אנו מסתכלים אל הצמרת שלנו, אל הכנסת, פתאום מתברר שלא רק יש מחלוקת וקיטוב בעם אלא שהתשתית הערכית הקודמת נהרסה. במקום היושר והאמת באים שקר, גסות רוח, חנופה, צביעות ודורסנות.

אני חייב לומר כי בעבר, גם כאשר היתה שנאה כמו בימים של רבין ושל מנחם בגין, ידעו כולם  כי אלו אנשים של אמת, אנשים ישרים. ואילו כיום כאשר אנו מסתכלים אל הצמרת שלנו, כל כולם – מימין ומשמאל – האם ניתן להצביע בתוכם על אנשי מופת? על אנשים שנרצה להביא אותם בפני הדור הצעיר כדי שלאורם יגדלו ויתחנכו? האם אנו שמים לב לכך שמי שמתיימר כיום לתקן את המדינה אלו אנשים שחנופה היא אחת ממידותיהם וצביעות לא חסרה להם?

האם אנו שמים לב לכל זה?

אם אכן התשתית הערכית הבסיסית של החברה הולכת ומתפוררת, כי אז יש סכנה אמיתית למדינת ישראל.

יעקב חסדאי

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

משה גרנות

1. פנייה ליוסי אחימאיר

יוסי אחימאיר היקר,

קראתי בעניין את המאמר שלך בו אתה מבין את האופוזיציה, אך מבקש ממנה להתאזר בסבלנות ולא לגלוש חלילה למלחמת אזרחים. המאמר שלך חכם ומפייס, אבל אתה צריך להודות שאנו חיים היום בעולם אורווליאני שבמילון שלו השקר הוא אמת, ומלחמה היא שלום: טרוריסט שהורשע חמש פעמים בדין, ולא שירת יום אחד בצה"ל, הוא ממונה על המשטרה, ואילו מצביאים שהקדישו חייהם לביטחון ישראל כמו בוגי יעלון ובני גנץ הם בוגדים שדינם עונש מוות. שר מבטל את תוקפה של הרשות השופטת, מעניק כוחות על לרשות המבצעת – שפירושו (אני מקווה גם בעיניך!) – סוף הדמוקרטיה, וראש הממשלה מכנה את צעדיו – חיזוק הדמוקרטיה. עבריין מורשע שנענש על העלמת מס – ממונה על שני משרדי ממשלה, ויזכה לכהן כשר האוצר. אלה אבסורדים אורווליאניים שליכודניקים ליברליים אינם מסוגלים להסכין עמם, הלא הם בני בגין, דן מרידור, לימור לבנת.

אתה מזכיר את בגין, ששלטון מפא"י נידה אותו. הלוואי שבנימין נתניהו היה נוהג כמוהו, כפי שאתה פירטת במאמרך.

שלך בהערכה,

משה גרנות

* * *

תגובת יוסי אחימאיר למשה גרנות

אני רואה שגם אתה נסחף בזרם העכור, שכל מטרתו היא לקעקע את אמות הממשלה הנבחרת, אך בספק אם הדבר יצלח, יהיה מיספר מפגיני הרחוב אשר יהיה. יש בדבריך הפרזות שלא לומר הגזמות.

האם בן גביר "טרוריסט"? נכון, עבר על החוק בעבר, אפילו התפרע, אבל כבר מוכיח בתפקידו הרם את בגרותו ואחריותו, מבין את מעמדו החדש, וסוף סוף מעיר את המשטרה הרדומה, ויביא – זו תקוותי – ביטחון, בעיקר לתושבי הדרום.

איש אינו לוקח מיעלון וגנץ את זכויותיהם הצבאיות. דרכם הפוליטית מזמינה עליהם ביקורת, אפילו נוקבת, ואם מישהו פלט דבר הבל (אפילו שהוא תא"ל במילואים) אין פירוש הדבר שהם "בוגדים שדינם עונש מוות."

גם אם סמוטריץ הורשע באיזו עבירה, הוא יהיה להערכתי שר אוצר טוב שלא יקרא להעמיס את כל החילונים על מריצה והיידה לזבל...

ידידיי הטובים בגין ומרידור – מה לעשות שהם השתנו אידאולוגית? מה לעשות שהם שוטמים את נתניהו, כמוהם גם לימור לבנת שלא השתנתה אידאולוגית?

 עוד הגזמה שלך ושל דומיך: "סוף הדמוקרטיה..." אבוי... ואולי סוף הדמוקרטיה הוא בניסיון לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות על ידי מרי אזרחי, שסופו מי ישורנו?

יוסי אחימאיר

* * *

משה גרנות

2. דיסטופיה טעונה הגיון פנימי

על ספרו של ישי שריד "השלישי"

עם עובד 2015, 259 עמ'

דיסטופיה (ההיפך מאוטופיה) איננה מסוגלת לנבא את העתיד, אבל היא עשויה להזהיר מפני מעקשיו האפשריים. עשרות רבות של דיסטופיות התפרסמו בעולם, בהן מבקשים הסופרים להזהיר את הקוראים מפני רעות המזומנות למין האנושי, ובאמת מעט מאוד מתחזיותיהם התממשו. די אם נזכיר את "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שכתב על לידות מחוץ לגוף האישה, אך לא העלה על דעתו אפשרות שיומצא המחשב; את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, שניבא על חברה בה מכבי האש מופקדים על שריפת ספריות ובעלי הספריות. מעט אמת עתידית אפשר למצוא ב-"1984" של אורוול שחזה את זוועות הקומוניזם (אבל ב-1949, כאשר ראה הספר אור – רק עיוור לא ראה את זוועותיו של סטלין), וב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג שתיאר איך בני אדם הופכים לחיות טרף. המצב הביטחוני והמדיני הקשה של מדינת ישראל הוא כר פורה לדיסטופיות מקומיות, כגון "הדרך לעין חרוד" ו"שואה 2" של עמוס קינן ו"2023" של יגאל סרנה, ועכשיו – "השלישי" של ישי שריד.

מדכא לקרוא דיסטופיה, ויש גם תחושה לא נעימה של פטרונות מצד הסופר, שכביכול הוא רואה את מה שקהל קוראיו אטום מלראות – אבל אולי יש הכרח לקרוא. הסופר יוצר עולם בדוי, שלדעתו הוא עלול להיות ממשי בעתיד כלשהו, אבל סופר זה אמור לשכנע את הקורא כי ההווי המתואר בעתיד זה נסמך על הגיון פנימי, כמו למשל, החובה של מחבר יצירה היסטורית לשכנע את הקורא שתיאור ההווי שבספר הוא אמנם אוטנטי. לפני שנבדוק את יצירתו של ישי שריד מבחינה הזאת – אפרוש בקצרה את עלילת הספר:

יהונתן הוא בנו של יהועז, שהיה מלך בימי מלכות הבית השלישי (מכאן שם הספר), נמצא בכלא של העמלקים שהחריבו לא מכבר את המלכות הזאת על מקדשה וכל אוכלוסייתה. הוא יושב בתאו פצוע ומזוהם, ומתנחם רק בזאת שמרשים לו לכתוב את קורותיו ואת קורות מלכות ישראל השלישית, תוך שהוא מקווה שמישהו מבני ישראל יגיע אל זיכרונות אלה. יהועז היה בצעירותו חוזר בשאלה שזנח את השומרון וגר עם אישתו וילדיו בנגב. רצח אביו הפיח בו רוח של גבורה, והוא אוסף את בני ישראל, נלחם בעמלקים ומצליח לשחרר את ירושלים, את השומרון, הגליל והנגב. ערי החוף – חיפה ותל-אביב – מתאיידות מפצצות האטום של העמלקים. ליהועז יש גם כן פצצות אטום, אבל הוא איננו מחזיר להם כגמולם, כי בעיניו "אידוי" תל-אביב החטאה הוא עונש אלוהי על הכפירה ועל חיי הוללות. יהועז מספר לעם כי קיבל התגלות אלוהית בנגב, ובה נאמר לו שעליו להושיע את ישראל, להמליך עצמו למלך (הוא גם דואג שימצאו בכתובים שהוא מזרע בית דוד), להרוס את המסגדים בהר הבית ולהקים את בית המקדש. הוא גם מפליא למצוא את ארון הקודש שהצניע המלך יאשיהו, ומחדש את עבודת המשכן כמו שכתוב בתורה ובמשנה. החוק במדינה הזאת הוא חוק ההלכה (גזענית מאוד – אין דריסת רגל לבני דתות אחרות, לגויים יש נפש, אבל לא נשמה, הגוי הטוב ביותר אינו שווה את ציפורן הזרת של יהודי), אין מלמדים שפות זרות וחוכמת העמים, אלא רק הלכות, מזמורי תהילים ו... שירי נעמי שמר. עבודת האל במקדש מתוארת פעמים רבות בכל אירוע ובכל טקס – שחיטת בעלי החיים, הפשטת העורות, התזת הדם על המזבח וכו' הכול בפרוטרוט מזוויע, תוך הקפדה על כל פרט המתואר בכתבי הקודש.

בנו של יהועז, דוד, הוא שר הצבא, בנו האחר, יואל, הוא ממלא מקום של הכוהן הגדול (יהועז עצמו הוא גם מלך וגם כוהן גדול כמו החשמונאים), בתו, יפעת, ובעלה הם הממונים על שידורי הטלוויזיה, שממטירה אינדוקטרינציה כמו בכל דיקטטורה. יש דמיון גדול בין ממלכתו של יהועז לזו של איראן היום: בית המשפט העליון בוטל, ובמקומו הוקמה סנהדרין שדנה כופרים למוות בסקילה, יש משמר אמונה שבראשו עומד אדם מבהיל בשם לקיש, שחוקר בעינויים קשים עד מוות את קורבנותיו, ולמרות זאת, ההמון משולהב מהכריזמה של יהועז, ואפילו כאשר ירושלים מופגזת על ידי העמלקים, והמוני פליטים בורחים אליה מכל המחוזות שנכבשו ונהרסו, ונאלצים לאכול עשבים ברעב הנורא – אפילו אז הם מאמינים שיהועז יצליח "לשכנע" את האל (המצוי פיזית סגור בין ארבעה קירות בהיכל), שיושיע את העם.

ייתכן שממלכת יהועז היתה מאריכה ימים, אבל הוא היה סבור שהקזת דם מדי פעם מועילה למורל העם, והוא יוזם מתקפה על העמלקים כדי להגיע למקורות הירמוך (נחלת חצי שבט מנשה) וליהנות ממימיו. המתקפה הזאת מצליחה בהתחלה במחיר הרבה קורבנות, אבל אז יש מתקפת נגד מסיבית של העמלקים, והיא מגיעה עד ירושלים. הצבא של יהועז מותש, מטוסיו מיושנים וחסרי חלקי חילוף בגלל החרם בינלאומי, הסוללות נגד טילים אינן מתפקדות. ההתקפה הגדולה על ירושלים קורית ביום הכיפורים. יהועז מקיים את הטקס לפי הכתוב בתורה על כל דקדוקיו, למרות הפגזים שנופלים לא רק ברחבי העיר, אלא בהר הבית עצמו, וזורע הרס ומוות. על פי דרישת מלאך (שיהועז והעם רואים ושומעים), הוא מחליט לרצות את האל הנוקם בהקרבת בנו שנולד לו מאישתו השנייה (יהועז דרש וקיבל רשות מהסנהדרין לשאת אישה שנייה). יהונתן, בנו של יהועז, שהעריץ את אביו, והיה  נאמן לו בלב ובנפש, מתקומם כנגד רצונו של אביו ושל כל העם לשחוט את התינוק ולהקריבו לאלוהים כדי לשכך את חמתו – הוא מתקומם כנגד המעשה הזוועתי העומד להתרחש, ובמקום לשחוט את התינוק, לפי דרישת אביו, הוא פוגע באב ובורח בחסות ההפגזות הכבדות, שמהן נהרגים לקיש ושומריו הדולקים אחריו. הוא מצליח להציל את התינוק, אך נשבה על ידי העמלקים, ונכלא בתא הנידונים למוות.

לאורך כל הווידוי של יהונתן בשהותו בכלא מתוארים ספיקותיו לגבי מה שקורה בממלכה, כל זאת, כאמור, למרות הערצתו לאביו ולמפעלו, ולמרות האהבה הגדולה אליו. שלושה גורמים לספיקות אלו – יואל אחיו מבהיר שסיפורי הגבורה של אבא הם שקר, וכי לדעתו הממלכה הולכת לקראת אסון. הוא עצמו בורח לפני שהאסון קורה. אימו של יהונתן מספרת לו על החיים היפים שהיו בתל-אביב לפני "האידוי", וכן היא מציינת שאביו ברח כאשר נזרק לעברו רימון של העמלקים, ובמקומו נפצע יהונתן אנושות, ונשאר פצוע דכה וצולע. הגורם השלישי הוא דמות מלאכית-שטנית, בעלת פני עיט, שחודרת לתוך מחשבותיו של יהונתן ונוטע בו מחשבות אפיקורסיות, כגון שהאל אדיש לגבי סבלו של העם (חורבן הבית השני, השואה), ואדיש אפילו לסבלו של בנו, הלא הוא ישו. יחד עם זאת, הוא גם מזהיר אותו שאם לא יופיע בפני אביו ויאמר לו בבוטות שעליו להתפטר – הממלכה תיחרב. יש עוד הזייה מוזרה של יהונתן: הוא רואה בעיני רוחו את יצחק רבין נואם בכיכר על השלום (עמ' 224-221).

עד כאן הכול "סביר" מבחינת ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה, אבל מסתבר בסיפור שהמלאך הזה נתפס במצלמה של לקיש, ראש משמרות האמונה. זה גם מצליח ללכוד אותו, ולענות אותו עד מוות. עובדה זאת לא מונעת מהמלאך להופיע בפני יהועז והעם ולדרוש שיקריב את בנו. זאת ועוד: המלאך גורם לכך שעולה חזיר על המזבח, שהקטורת הופכת למקור צחנה, שבאמצע טקסים דתיים נשמע קול מואזין מוסלמי, ושהבהמות המובלות לשחיטה משוועות לרחמים בלשון בני אדם. איך זה מסתדר עם ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה – לישי שריד פתרונים. כשיהועז נמצא בשדה הקרב, מחליט הרב חסדאי, ראש הסנהדרין (שבנו נהרג בקרבות) למרוד במלך ולמנות את עצמו לכוהן גדול במקומו. הוא מונה שלושה חטאים של יהועז, שבעטיים איננו ראוי להיות כוהן גדול. אחד החטאים הוא בכך שנשא אישה שנייה והוליד ממנה בן, שלדעתו הוא ממזר. איך פסיקה כל כך מופרכת יכולה לצאת מפיו של בר-סמכא בהלכה?! ואם כבר יצאה מפיו, איך יהונתן לא הוכיח אותו על טעותו? לאורך כל הספר מפגין יהונתן בקיאות גדולה בתורה, במשנה, בסידור, במזמורי תהילים – הוא מצטט פרקים שלמים, מזמורים שלמים, משניות שלמות שלמד בעל-פה בבית הספר ובעבודתו במקדש (אגב הוא פצוע דכה, ולפי התורה הוא מנוע מלבוא בקהל ה' – דברים כ"ג 2). והרי התורה לא רק שהיא מרשה פוליגמיה, היא אפילו מנחה כיצד לנהוג בירושה של הבנים מהנשים השונות (דברים כ"א 17-15) – איך אם כן, שם ישי שריד בפיו של בר-סמכא בהלכה כזה היגד מופרך?

גם עניין "האידוי" הוא מופרך בעיניי: נאמר שיהועז לא החזיר לעמלקים בהמטרת פצצות אטום על יישוביהם משום שראה ב"אידוי" של תל-אביב עונש משמיים על כפירתם, ועל כך שהיו מוכנים לוותר על שטחים לעמלקים. ניחא, אבל מדוע העמלקים (שלפי הגיון הספר, לא רצו להפגיז את ירושלים בפצצת אטום כדי לא למנוע מעצמם אפשרות להקים שוב את המסגדים בהר הבית) הסתפקו בהפצצת תל-אביב וחיפה, ולא הפציצו את היישובים הישראלים בשומרון, בגליל ובנגב? הספר איננו משיב בשום מקום על קושיה זאת.

אם יש תפקיד לדיסטופיה הזאת של ישי שריד, הרי שהוא להזהיר אותנו מפני ההזויים ששורפים מסגדים וכנסיות, ששורפים בני אדם, שמתכננים את הקמת בית המקדש השלישי על כל המבהיל שמתלווה לכך, כולל הבערת העולם כולו; אלא שבאמת אין צורך להזהיר אותנו, כי אנחנו מבוהלים ומזועזעים ממה שרואות עינינו. מה שחסר לנו זה עצה איך מתגברים על הצרה הזאת, ואת זה באמת אין טעם לבקש מסופר, מאף סופר.

*

אהוד היקר,

ב"ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (13.1.2023) פירסם איתי אילנאי מאמר ענק (שלושה עמודים גדולים + תמונה ענקית של ישי שריד) על ספרו החדש של ישי שריד "מגלה החולשות", ובמאמר זה מצויים שבחים לספרו הקודם "השלישי". בזמנו קראתי את הדיסטופיה חסרת הכישרון הזאת שלו, וכתבתי "בעדינות" על כל הכשלים שבה. הרשימה ראתה אור בזמנו בגיליון פברואר 2016 של "מאזנים". אני החלטתי שיש אוקיאנוס של ספרים שלא קראתי, ואינני חייב לקרוא עוד ספר של סופר חסר כישרון, אבל איתי אילנאי סובר אחרת. מה דעתך, יש מקום לפרסם את הרשימה שלי שוב?

שלך

משה גרנות

* * *

מתי דוד

עם הספר אור לגויים?

העם הזה מפעיל מנגנון של הרס עצמי ומטיל חושך וצל מוות על עצמו. המחלה ההיסטורית (הרס בית ראשון ושני) והתורשתית בעם היהודי זה לשנוא זה את זה כביכול בשם "קודשי ישראל" ובשם "קודשי הדמוקרטיה". יהודים זקוקים לריפוי מונע אסון ולריפוי בעיסוק המונע מחלוקת והרס, לאחר שגרמו בעצמם לעצמם הלם הרסני. הכתובת שצריכה להיות מונפת בכל ההפגנות של כל הצדדים חיבת להיות : "יהודים מסרבים להיות אויבים זה לזה!"

* * *

מוטי הרכבי

למה קוראים לשלטון בישראל דווקא ״דמוקרטיה״?

שאלה לברק ושות׳: למה אתם מתעקשים לקרוא למשטר בישראל ״דמוקרטיה״. דמוקרטיה? ע״פ המילון זה שלטון העם, כן העם זה שאתם כל כך בזים לו! ולא חושבים שמגיע לו למשול!

למה לא תקראו לשלטון אותו אתם כפיתם ״שלטון הנאורים״, ״שלטון המתורבתים״, ״שלטון הנישאים״, ״שלטון הנעלים״, בעצם תחליטו לבד מה השם המתאים, אבל דמוקרטיה שפירושה שלטון העם, באמת? זה הדבר האחרון שאתם רוצים. מאחר וצורת השלטון בישראל ב-30 השנה האחרונות ייחודית, ואין שום משטר דומה לה בשום מקום בעולם, לפחות לא בדמוקרטיות בעולם, אז במקום לקרוא לצורת שלטון זו בשמות, פשוט אתאר אותה וכל אחד יוכל לבחור שם כרצונו. נתחיל בזה שאכן יש לנו שלוש רשויות, אתאר כל רשות בנפרד.

הרשות השופטת!

יש לנו את הרשות השופטת! הרשות שקובעת ע״פ ה״חוק״ אותו קבעה הרשות המחוקקת, מי אשם ומי זכאי, זאת ועוד, רשות זאת גם קובעת מה העונש, הזיכוי ואפילו מהם הפיצויים  שניתנים לאשם/זכאי. למשל: שפי פז הצליחה להוכיח שהיא אכן צודקת במשפט הדיבה! אבל מצד שני שפי פז גם אישה מרגיזה, היא אפילו ניסתה להפגין (והורחקה) ליד ביתה של ״נשיאת בית המשפט העליון״. בית המשפט נאלץ אמנם לקבוע שהיא צודקת אבל פסק לה פיצוי של שקל אחד! אני גם יכול להזכיר גם את העונש שקיבל הבדואי מבאר שבע שביצע מעשה סדום בילדה בת 10 בביתה, והעונשים שקיבלו מבצעי הלינץ ביהודי זקן ונכה בעכו! כאמור זוהי הזכות הבלעדית של הרשות השופטת.

אבל לפעמים החוק אותו חוקק המחוקק שנבחר על ידי העם, לא מתאים לדרכה הנאורה של הרשות השופטת. אז הרשות השופטת מבטלת את החוק הלא נאור לדעתה! ייתכן גם מצב שקיים חוק שלא עולה בקנה אחד עם הנאורות של הרשות השופטת. או שהתפספס ולא בוטל בזמן, או שהחוק תאם את רצון הרשות השופטת במקרה קודם אבל כבר לא מתאים למקרה הנוכחי. לא נורא, אפשר עדיין לפסוק בניגוד לחוק ולהגיד שהחוק, שקבעה הרשות המחוקקת הנבחרת ולא בוטל בזמן על ידי הרשות השופטת, הוא לא ״סביר״ והנאורות מנצחת. מי שקובע מה סביר או לא זאת הרשות השופטת כמובן.

אמנם יש לנו גם משטרה, אבל המשטרה למעשה כפופה לפרקליטות שהיא חלק מהרשות השופטת (מח״ש השוט של המשטרה כפופה לפרקליטות). וכך קובעת הרשות השופטת מי ייחקר ומי לא. נגד מי יוגש כתב אישום ונגד מי לא. יותר מזה – יש בישראל חוקים שאמורים להגן על חופש הפרט וחוקים שמגבילים לכאורה את כוחה של הפרקליטות. אבל כאשר חוקרים מישהו שמסכן את המרקם הנאור ונפלא, החוקים לא מחייבים ומותר לעבור על החוק , להדליף, לחקור נשים בנות 80 חולות סרטן שלמזלן הרע ילדיהם יכולים לעזור לעלילה שמתרקמת, לשתול מכשירי האזנה בטלפונים של אזרחים תמימים ובעצם הכול מותר!

הרשות המחוקקת

הרשות המחוקקת נבחרת כל 4 שנים (במקרה הטוב) והיא זאת שמחוקקת חוקים. עד כאן זה דומה לכל רשות מחוקקת בכל העולם, אבל כאן מתחיל השוני, החוקים חייבים להיות תואמים את הנאורות של הרשות השופטת! במידה שהרשות המחוקקת מעיזה לחוק חוק שאינו מקובל על הרשות השופטת, לא נורא – הרשות השופטת תפסול אותו. זאת ועוד, אם הרשות המחוקקת ״לא מספיק אחראית״ ודורשת לפעול בהתאם לחוק קיים שלא בוטל בזמן (מקרה הגז בלבנון) הרשות השופטת תקבע שמותר לפסוח על הרשות המחוקקת ושוב חזרנו להיות נאורים! אז  אמנם המשטרה כפופה לרשות השופטת והרשות המחוקקת שקופה לחלוטין. אבל זיכרו, יש לנו גם רשות מבצעת תודה לאל.

הרשות המבצעת

הרשות המבצעת שנבחרת יחד עם הרשות המחוקקת אחת ל-4 שנים (שוב במקרה הטוב ושוב בדומה לשאר הדמוקרטיות בעולם), אחראית כשמה לחלק הביצועי, כלומר לבצע את רצון העם כפי שהרשות המבצעת התחייבה לבוחר. 

אבל כאן מתחיל השוני הישראלי, לכאורה חשוב מאוד גם לרשות השופטת שתהיה רשות מבצעת.  כי רק כך אפשר להאשים את הרשות המבצעת כשיש כישלונות. החלק הזה חשוב מאין כמוהו, כי לרשות השופטת אין אחריות  על כלום (את כל הסמכות ואפס אחריות). לעולם אי אפשר להאשים אותה במשהו, ואם תנסו, זיכרו מה קרה לכל שרי המשפטים, לשפי פז, גל הירש ואחרים. 

את חלק ״האשם״ הרשות המבצעת עושה בהצלחה רבה. כאן נכנסת התקשורת (עוד בעלת ברית של הרשות השופטת) שדואגת לשנן שוב ושוב את ה״כישלונות״ של הרשות המבצעת.  אבל אם יש הצלחות, ויש הרבה הצלחות מרשימות – התקשורת תצליח להפוך לכישלונות.  (קורונה, כלכלה, חוץ וביטחון, כולן הצלחות מרשימות שהוצגו ככישלון).

אבל כשהרשות המבצעת מנסה לעשות את תפקידה ולבצע, כאן יש לנו שוב את הייחודיות הישראלית: הרשות השופטת יכולה להתערב בכל שלב ולמנוע ביצוע אם זה לא נאור מספיק. לרשות השופטת ״משגיח כשרות״ בכל משרד שנקרא משום מה ״יועץ משפטי״. ליועץ המשפטי כמו לרשות השופטת אין כל אחריות על מה שקורה אבל יכולת לעצור כל תהליך כראות עיניו!

יש לנו כמובן גם את שומרי הסף! התקשורת! שומרי הסף שייכים לאלי הון שנהנים מאוד מהמצב הקיים. והם יכשירו כל עוולה וינסו ללא לאות להקטין ולעוות את הרשויות האחרות.

ברוכים הבאים ל״דמוקרטיה״ הישראלית.

מוטי הרכבי

* * *

אשר מעוז

ג'נין – סוף?

בשבוע החנוכה הזדמן לי להשתתף במעמד מן המרגשים בחיי. היה זה כאשר הוזמנתי על-ידי הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי למעמד הוקרה לניצחון הלוחמים במאבק בסרט "ג'נין ג'נין". האירוע ציין את סיומו המוצלח של מאבק בן שני עשורים בסרט העלילה של מוחמד בכרי. אני מלווה את המאבק של הלוחמים ושל המשפחות השכולות מתחילתו ואני שמח בשמחתם אם ניתן לקרוא לזה שמחה.

תחילתו של האירוע בפיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה בליל הסדר תשס"ב [2002] בו נרצחו 30 מסובים, חלק ניכר מהם שורדי שואה. בנוסף נפצעו למעלה מ-160 אחרים. קורבנות אלה נוספו ל-75 נרצחים אזרחים ו-26 חיילים שנהרגו באותו חודש. היה זה שיאה של האינתיפאדה השנייה בה נרצחו למעלה מ-1,100 ישראלים ונפצעו אלפים.

בעקבות זאת יצא צה"ל למבצע "שומר החומות" שכלל ייבוש חממת הטרור בג'נין. אלפי חיילים בסדיר ובמילואים התגייסו בעיצומו של חג הפסח, עזבו את משפחותיהם – הורים, נשים וילדים – ונחלצו למשימה שאלמלא היא היינו ממשיכים לטבוע בים של דמים של אזרחים תמימים.

בקרב בג'נין נפלו 23 לוחמים וכ-100 נפצעו. הדבר לא היה מחוייב המציאות. צבאות אחרים היו מסיימים את המבצע באפס נפגעים. הם היו מפציצים את המחנה על יושביו במקום לסכן את החיילים בכניסה למאורת הנחשים.

מששבו הלוחמים – אלה ששבו – לבתיהם בתום אחד הקרבות הקשים שידע צה"ל מעודו, ניתן היה לצפות שכל האוכלוסייה – ערבים כיהודים – יחבקו את השבים שכן מפגעי הטרור אינם מבחינים בין דם לדם, בין יהודים לערבים. כך אכן נהג רוב העם אך נמצא "יוצר" שהשכיר את מצפונו ואת מצלמתו לאוייב ויצר סרט שאין רחוק ממנו מן האמת.

למרבה הצער נמצאו לא מעטים שנחלצו להגנתו של היוצר המכפיש. שני הסינמטקים, זה שבירושלים וזה שבתל-אביב, שנהנים מתקציבים עירוניים, מיהרו להקרין את סרט העלילה לאחר שבתי קולנוע רגילים נמנעו מכך. וכך, באורח מזוויע, מצאו עצמם הלוחמים והמשפחות השכולות מממנים במיסיהם את פתשגן העלילה הפלסטינאי. מנהלי הסינמטקים לא שעו לתחנוניהם של הלוחמים ושל המשפחות להתחשב בכאבם. בני משפחות שכולות, שהפגינו מול בניין הסינמטק בתל-אביב, נתקלו בגילויי משטמה ובוז. כלפי אחת מהם, אלמנתו של אבנר-ולרי יסקאוב ז"ל, אף הטיחו שהיא "רוצחת" ושלחו אותה בחזרה לרוסיה משם עלתה.

"הבראנז'ה" ובה "פורום היוצרים הדוקומנטריים" נשאה את "היוצר" בכרי על כתפיה.  נוצר הרושם כאילו בכרי הוא הקורבן ואילו ההורים השכולים, האלמנות והיתומים הם הרוצחים.

אלא שלא היה המדובר בסתם אזרחים. רשויות המדינה הפקירו את הלוחמים פשוטו כמשמעו. בניסיון לטהר את שמם מעלילת הדם הגישו הלוחמים תביעת דיבה נגד בכרי. בתי המשפט על כל ערכאותיהם קבעו חד-משמעית שסרטו של בכרי מהווה עלילת דם מהגרועות ביותר אלא שפסקו שמאחר שהתובעים אינם נראים אישית בסרט – אין הם יכולים לתבוע את בכרי. היחיד שיכול לעשות זאת הוא היועץ המשפטי לממשלה והשופטים לא הסתירו את הציפייה שהוא יגיש כתב אישום נגד בכרי בגין הוצאת דיבה על הלוחמים. ואולם לא כך קרה. פנייה ליועץ המשפטי יהודה ויינשטיין נענתה בתגובה "הציבור ישפוט את בכרי."

לבסוף, אמר בית המשפט העליון את דברו החד-משמעי – הסרט של בכרי הוא עלילת דם מהגרועות ביותר.

הגעתי לאירוע הרמטכ"ל ונבוכותי. לוחמים ובני משפחות שכולות ניגשו להודות לי. הסבריי כי כל שעשיתי היה לשבת ליד המקלדת בעוד בניהם שפכו את דמם לא הועילו. הם ניכוו דיים בתגובות עויינות ומשפילות. תמיכתו הנחרצת של כוכבי החדירה קרן אור לחשכת השכול של המשפחות.

היו שחששו שההתנכרות ללוחמים תרתיע אותם מלהתייצב ביום פקודה. את התשובה לכך סיפק עמית בוסידן. עמית השתחרר משירות סדיר ביולי 2001. שלא כצעירים בני גילו סירב לצאת לטיול שאחרי הצבא. היה זה בשיאו של גל הפיגועים של האינתיפאדה והוא הבהיר שעליו להיות מוכן לכל קריאה שידע שתבוא. ואכן, בעקבות הפיגוע במלון פארק נקרא לשירות מילואים.  אחרי ימים קשים של לחימה מבית לבית בסימטאות ג'נין, תוך שמירה על חייהם של חפים מפשע ודאגה לאזרחים לא מעורבים, יצא עם חבריו לטהר בית במחנה. הכוח נתקל באש תופת וספג נפגעים רבים. תוך כדי לחימה תחת אש תופת, נכנס עמית לחלץ פצוע כשחבריו מחפים עליו. הוא הגיע אל הפצוע ואז נורה ונהרג. לאחר מותו נמצא השיר "חתיכת גן עדן" אותו כתב חודש ימים לפני מותו: בשיר המרטיט הבהיר עמית שכדי להגן על גן העדן שלנו מפני שועלים שחודרים כדי להחריב אותו הוא יעשה הכול. והוא עשה.

פרופ' אשר מעוז הוא הדיקן המייסד של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס ויו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים

פורסם ב"מעריב"

* * *

עדינה בר-אל

להצמיח דור מחובר לארץ

בתי הספר "אדם ואדמה"

בתי הספר "אדם ואדמה" משלבים בין לימודים וחקלאות, כמו בבתי הספר החקלאיים של פעם. התלמידים מתחנכים לאחריות אישית, למצוינות, לקשר טוב עם הזולת, לעבודת האדמה ולאהבת המולדת. עדינה בר-אל שוחחה עם עמית מאיר, הוגה ומייסד בתי-ספר אלו. בביקור בבית הספר "ניצנים" של "אדם ואדמה" בכפר סילבר היא פגשה את ההנהלה והתלמידים ולמדה מהם שיעור על ערך העבודה החקלאית.

מי המציא את "אדם ואדמה"?

"אדם ואדמה" הוא שם של רשת חינוך בת ארבעה בתי ספר (בינתיים) באזורי הארץ השונים, שפועלת במסגרת הפעילויות של ארגון "השומר החדש". ארגון זה הוקם בשנת 2007 ברוח תנועת "השומר" ביישוב הארצישראלי בראשית המאה העשרים. "השומר החדש" מגדיר את עצמו כארגון חברתי וציוני. הוא הוקם מתוך צורך לעזור לחקלאים לשמור על אדמותיהם ממתנכלים שונים, והרחיב את מטרותיו לחנך צעירים לאהוב את הארץ, להיות קשור לאדמתה ולהנחיל להם ערכים באמצעות התנדבות.

הרעיון להקים בית ספר תיכון, בו ישולבו עבודה חקלאית עם לימודים לקראת תעודת בגרות, החל אצל אדם צעיר בשם עמית מאיר, שהצליח יחד עם חברו יוסי מונטג להגשים את החלום. 

בשיחה עם עמית מאיר הוא מספר: "נולדתי במושב חצבה בערבה. הוריי הגיעו לשם בשנת 1984. יש לנו משק פעיל: אנחנו מגדלים עגבניות בחממות, אבטיחים, מורינגה ותמרים." כבר מילדותו הוא ידע שיהיה חקלאי. "גדלתי בצידו של אבא שלי בשדות. החקלאות עניינה אותי ותמיד ראיתי את עצמי חוזר להיות חקלאי." לימים, כאשר חזר למושב כדי להקים את "אדם ואדמה", הוא נטע עצי תמרים על שטח של 25 דונם. כך שהוא נשאר חקלאי גם כשיש לו עיסוקים רבים אחרים.

עמית הדריך בשנת שירות מטעם "השומר החדש" בציפורי, שם ישנו מצפה שמירה על אדמות החקלאים באזור, שצעירים בשנת שירות מאיישים אותו. באותה תקופה הוא נפגש לראשונה עם בני נוער שעוזרים לחקלאים לשמור על השדות ולעבד אותם. בשיחותיו עם צעירים אלו הם סיפרו לו, שהחקלאות מאוד מעניינת אותם, שהם מחכים כבר שנים לעשות משהו משמעותי, עשייה משמעותית שמבוססת על ערכים.  יותר מזה, חלקם אמרו שהם חשים שבזבזו את הזמן כשלמדו בבתי ספר רגילים. כל זה עורר בעמית מחשבות לגבי בית ספר תיכון שונה מהקיים, שיחנך ברוח הדברים הללו.

"באותו זמן נחשפתי לדגם של מוסד חינוכי מיוחד בשם 'רגבים'," אומר עמית, "זוהי ישיבה חקלאית-תיכונית בקיבוץ טירת צבי, שמשלבת לימודי קודש, לימודים לבגרות יחד עם עבודה חקלאית. יש לציין שגם מכינות קדם צבאיות הוקמו בארץ. כל המסגרות הללו ודומיהן צמחו מתוך הרִיק בבתי הספר, מתוך הרצון של בני נוער לעשות משהו למען הכלל ולהתפתח בעצמם לפני השירות הצבאי." עמית הרגיש שיש פה משבר חינוכי. הוא מספר: "כאשר באתי לבתי ספר כדי לגייס נערים ונערות לשנת שירות, עלו בשיחות בינינו שאלות של זהות, כגון: למה לגור בארץ? למה חשוב לתרום למדינה? ועוד. אם נוסיף לזה את מצב בני הנוער ש'מכורים' למסכים, שעל פי מחקרים חשים בדידות ואפילו דיכאון. (וזה היה עוד לפני הקורונה). ובכלל, היום בעידן הדיגיטלי בני נוער ממעטים לתקשר זה עם זה פנים אל פנים. הם מתקשרים בעיקר ברשתות החברתיות, כבר לא חיים ביחד כמו פעם. אני כילד במושב כל היום הייתי מסתובב עם חברים. גם זה הולך ונעלם. כל זה הוביל אותי למחשבה שצריך לעשות מעשה."

לא מדובר רק על חוסר העשייה הממשית של תלמידי בתי הספר התיכוניים העיוניים, גם אופי בתי הספר החקלאים השתנה. באותם בתי ספר מפוארים, שהוציאו מתוכם מנהיגים כמו יצחק רבין ויגאל אלון שלמדו ב"כדורי" ואחרים, התלמידים כבר לא עובדים חצי יום ולומדים חצי יום. עבודת התלמידים בבתי הספר החקלאיים הלכה והצטמצמה במשך השנים. על פי רוב, התלמיד עובד רק יום אחד בשבוע. וזה במקרה הטוב.

"לא סתם הוקמו בתי הספר של 'אדם ואדמה' בכפרי נוער." אומר עמית. "הצורך של כפרי הנוער הוא לחדש את החינוך החקלאי, להחזיר עטרה ליושנה." 

המשבר החינוכי עליו מצביע עמית פוגש גם את המשבר בחקלאות, והוא היה עֵד לכך באופן אישי, כבנו של חקלאי. אומר עמית: "יש קו מקביל בין ירידת החינוך החקלאי לבין העובדה שהחקלאות בישראל הלכה ונחלשה אל מול הורדת מכסי הייבוא. חוויתי בבית את המשבר בחקלאות, את המחסור בידיים עובדות, את פערי התיווך. מיספר החקלאים בארץ הולך ומצטמצם. יש חקלאים שמפסיקים לעבד את שדותיהם, ואלו שעדיין עובדים גילם הממוצע עולה ורבים מהם כבר בגיל פנסיה. ולכן, לאור המשבר בחקלאות ולאור הבעת הרצון של בני נוער לחינוך למשמעות, הגעתי יחד עם חברי יוסי מונטג להכין תכנית חינוכית, שתשלב לימודים עיוניים עם לימודי חקלאות והקניית ערכים."

איך מתחילים לבנות בית ספר?

עמית מתאר את הקמת בית הספר יש מאין: "יוסי ואני פנינו לאנשי ועד המושב והמועצה האזורית 'ערבה תיכונה'. העלינו בפניהם את הרעיון הכללי: הקמת מוסד חינוכי לבני נוער, שיעבדו בבוקר ויתנו מענה לחקלאים, ואחר-הצהריים ילמדו לבחינות הבגרות כקבוצה. קיבלנו את ברכת הדרך גם מהמושב וגם מהמועצה, והתחלנו בגיוס מורים ובאיתור תלמידים. התחלנו בשנת 2015 עם 15 תלמידים אמיצים שבחרו ללמוד במחזור הראשון, ואגב, גם הוריהם היו אמיצים בזה שהאמינו בנו. לאחר שנתיים קיבלנו אישור של משרד החינוך שהעניק לנו סמל מוסד, וכן קיבלנו אישור לקיום פנימייה." כך משנה לשנה עלה מיספר התלמידים בבית הספר  מ- 15 ל- 30, ל-45 וכולי. היום יש בחצבה 85 חניכים מכיתות ט' עד י"ב , שבאים מכל הארץ."

ההצלחה היתה מיידית. מספר עמית: "אחרי 3 שנים ראינו שהפיילוט הזה עובד. יש מצד החקלאים ביקוש אדיר לחבר'ה. כי הם באים עם מוטיבציה, תחושת מחויבות והתמדה. הם עובדים לא פחות טוב מתאילנדים ומפועלים זרים אחרים. לאור הצלחה זו פתחנו עוד שני בתי ספר, אחד ברמת הגולן בקיבוץ אורטל והשני באזור התבור בבית הספר 'כדורי'. ממש בזמן הקורונה הגיעה אלינו פניה להקים בית ספר בדרום והוא הוקם בכפר סילבר תחת השם'ניצנים' לפני שלוש שנים."

שותפים בהובלת השינוי

עמית מאיר בעל הרקע החקלאי. הוא בעל תואר ראשון בניהול וחינוך מטעם האוניברסיטה הפתוחה. בנוסף השתתף ב"תוכנית הגדעונים",  תוכנית של מובילי ארגונים חברתיים. כאמור, הוא תכנן והקים את "אדם ואדמה" יחד עם חברו יוסי מונטג. 

מספר עליו עמית: "יוסי הוא בן למשפחה דתית ציונית מנתניה. הוא נחשף לערבה בעקבות השירות המשותף שלנו ביחידה 669 בצה"ל, וביקר כאן בערבה בסופי שבוע רבים. כמה שנים אחרי השירות הצבאי הוא החליט להקים ביישוב 'ספיר' גרעין התיישבותי. הגרעין מורכב מתשע משפחות דתיות. הם הגיעו ליישוב 'ספיר', שהוא מרכז אזורי, ובו קריה חינוכית. המשפחות השתלבו יפה מאוד, תורמים לאזור, עובדים בעיקר בחינוך ובחקלאות. יוסי הוא איש חינוך במהותו. יש לו תואר ראשון בחינוך ובלימודי ארץ ישראל ותואר שני בלימודי יהדות. הוא המנהל החינוכי של 'אדם ואדמה' כאן בערבה. אני מייצג יותר את הפן החקלאי."

מסכם עמית: "החזון שלנו הוא לייסד רשת של בתי ספר שתחנך את הנוער שלנו לערכים, למצוינות, לחקלאות, להתרחב לעוד אזורי התיישבות ולהצמיח פה דור שיהיה מחובר לארץ שלנו, לשורשים."

חקלאֵי העתיד כבר כאן

מתוך שמה של רשת החינוך החדשה יחסית, "אדם ואדמה", ניתן להבין את מגמותיה: קשר בין האדם והאדמה, הווה אומר לימוד חקלאות ואהבת הטבע, וכן להיות "אדם" מבחינה ערכית-חברתית. גל תורג'מן וגילי דובדבני עומדים בראש בית הספר ניצנים של רשת "אדם ואדמה" בכפר סילבר ליד אשקלון. בראיונות שערכתי עם השניים ועם תלמידים, מסתבר שהמגמות הנ"ל קורמות עור וגידים הלכה למעשה.

גל תורג'מן – נוער איכותי ואחראי

שוחחתי עם מנהלת בית הספר גל תורג'מן. היא אישה צעירה, נשואה, אם לילד ובהריון מתקדם. "אני מאשקלון במקור," מספרת גל. "יש לי תואר ראשון במדעי ההתנהגות מטעם 'המכללה למנהל' ותואר שני ב'מנהל ומנהיגות חינוכית' ותעודת הוראה מאוניברסיטת תל-אביב. בצבא הייתי במשך  תשע שנים במערך 'דובר צה"ל'. לאחר שהשתחררתי מהצבא, חיפשתי עשייה חינוכית שתשלב חינוך פורמלי ובלתי פורמלי. הגעתי לביקור בבית ספר 'אדם ואדמה' במושב חצבה בערבה וזה נראה לי מתאים למטרתי."  היא קיבלה את המשרה בכפר סילבר, וגרה במקום עם בעלה, איש כלכלה וסטטיסטיקה, ובנם בן השנה וחצי.

מספרת גל: "אלו בתי ספר חקלאיים מעשיים. התלמידים חיים במסגרת פנימייה. בכל בוקר הם עובדים בעבודה חקלאית משמעותית אצל חקלאים בסביבה ואחר הצהריים לומדים. הם לומדים לקראת קבלת תעודת בגרות מלאה, שכוללת חמש יחידות בחקלאות, גם עיונית וגם מעשית. אחרי הלימודים הם נהנים ממפגשים וחוגים בעלי תכנים ציוניים וחברתיים. יש אומרים," מוסיפה גל, "שהפעילות דומה לזו של מכינה קדם-צבאית."

הכסף שהם מרוויחים בעבודה החקלאית משמש לארבעה טיולים בשנה ולעוד פעילויות חברתיות, כגון חוגים אחר-הצהריים. בשנה ראשונה, בשנת תשפ"א,  היו 10 תלמידים בבית הספר, עתה יש 40, ובשנה הבאה צופים ל-60.

"התלמידים הם נוער איכותי מאוד." מעידה גל. "הם מתעוררים בכל בוקר בשעה חמש. יש לציין שלא הסגל מעיר אותם, אלא כל אחד מתעורר בעצמו, מכין לעצמו ארוחת בוקר וכן כריך ושתייה לשעות העבודה. יש כאן חינוך לאחריות אישית ולמשמעת עצמית." אגב, אחד הדברים שאנחנו מקפידים עליהם הוא יציאה ללא פלאפונים לעבודה. היכולת להתמסר למשימה אחת או להתמקד בנושא אחד לא תמיד קיימת אצל בני הנוער היום בעידן ריבוי המסכים.

עוד מוסיפה גל: "מה שמייחד את החברה כאן הוא שילוב בין דתיים וחילוניים. בית הספר מאפשר מקום לכל גווני החברה הישראלית. חלקם באים מיישובים חקלאיים וחלקם מהערים. רוב התלמידים לא התנסו קודם לכן בעבודה בחקלאות. באמצעות העבודה החקלאית מקבלים התלמידים מיומנויות וכן ערכים חברתיים ואחרים."

לשאלה כיצד מסתגלים לעבודה, ועוד החל משעה כל כך מוקדמת, עונה גל: "בהתחלה נראית להם העבודה כהכרח. בהמשך הם מפתחים אחריות כלפי החקלאי וגם לומדים ליהנות מהעבודה."

גילי דובדבני – תמיד במגע עם האדמה

גילי מנהל את בית הספר יחד עם גל תורג'מן. גילי אחראי על הפנימייה וכל הקשר של החניכים עם החקלאים. הוא נולד באלוני הבשן, מושב שיתופי דתי ברמת הגולן. "לאחר השירות הצבאי חיפשתי דרך להתחבר לעולם החקלאות כדי לעבוד ממש, לא לקבל משרות ניהול. וכך הגעתי ל'שומר החדש'. במסגרת זו היו לי כל מיני תפקידים, חלקם לוגיסטיים וחלקם  תפעוליים, אבל תמיד במגע עם האדמה. התפקיד הראשון שלי ב'שומר החדש' היה לרכז צעירים משוחררי צבא לעבוד במסגרת 'העבודה המועדפת'  (כהגדרת הצבא) בחקלאות. הם התגוררו ועבדו בפתחת ניצנה ביישוב כמהין ובעוטף עזה בקיבוץ חולית. בכל בוקר הייתי קם אתם לעבודה ותפקידי כלל גם פן חינוכי. הם חיים יחד כקבוצה עם פעילויות אחר הצהריים." 

גם הפעילות הבאה של גילי היתה  לרכז קבוצות של צעירים לעבודה עם החקלאים. "זה מה שנקרא 'עבודה עברית'," הוא אומר. "המשימה שלי היתה לפעול בשני כיוונים. מצד אחד להביא את הצעירים לעולם זה של החקלאות, להיות פועלים של ממש;  ומצד שני לשכנע את החקלאים שישראלים יכולים לעשות את כל העבודות, בדיוק כמו, אם לא יותר, תאילנדים או פועלים זרים אחרים."

מספר גילי: "כשהקימו את 'אדם ואדמה' התאהבתי ברעיון. זה היה ממש לאחר שהתחתנתי עם אשתי הילה, בת ירושלים. אגב, את הילה  פגשתי במסגרת הפעילות שלי. בעצם התחתנתי עם הקוטפת הכי מהירה בפרדס. אולי בגלל זה התחתנתי איתה." הוא מוסיף בחיוך. לבני הזוג יש תינוק בן חצי שנה, והם מתגוררים בכפר סילבר. "לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים להתחבר כמשפחה ל'אדם ואדמה'."

גילי מקבל מחקלאי האזור את בקשותיהם לעובדים, מארגן את קבוצות החניכים ומפנה אותם למשקים לפי הצורך. לעתים קרובות הוא עובד יחד עם חניכיו. כאשר הוא נשאל מה החזון שלו לעתיד, הוא אומר: "יעד אחד שלנו הוא להגדיל את מיספר התלמידים. מסתבר שהדרישה מצד החקלאים לחניכים שלנו הולכת וגוברת. החקלאים שמחים לראות את דור העתיד הזה, שמוכן 'ללכלך את הידיים' באדמת ארץ ישראל ובחיבור לטבע  ולחקלאות."

יעד שני לדבריו הוא לבסס פה גרעין חזק של בני נוער, שיהיה מחובר למקום הזה. ולא רק משום שהם נולדו כאן. "צריכה להיות להם תחושת שייכות. לדעתי צריך להתחבר לארץ דרך הידיים, הרגליים והלב. עבודה באמצעות הידיים, טיולים באמצעות הרגליים, וחיבור דרך הלב לאנשים ולמקומות חדשים."

את הפסוק מתהילים "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" מסביר גילי בדרך ציורית מיוחדת: "הדמעה היא בעצם הזיעה שנוטפת מראש העובדים ומשקה את הגידולים. בעוד כמה שנים, כאשר התלמיד כבר יהיה אב לילדים, הוא יוכל לעבור ליד מטע עצים ולומר לילדיו:  'אתם רואים את העץ הזה? זה מושקה בין היתר עם הזיעה שלי. אני עבדתי על העץ הזה, אני שותף לגידולו.'" והוא מביא דוגמא ממשית: "בשנה הראשונה של 'אדם ואדמה' עבדנו במושב בני דרום. שתלנו שם כמאה וחמישים דונם של עצי אבוקדו. החלקה הזו נמצאת ממש על תוואי הרכבת. החבר'ה שמגיעים ברכבת מבתיהם בכל יום ראשון וחוזרים ביום חמישי, מביטים מבעד לחלון ורואים את המטע שהם עצמם נטעו לפני שנתיים. גם בעוד שנה או שנתיים, כשהם ייסעו דרומה בדרך לצבא או ללימודים, הם יראו את המטע הזה וימלאו גאווה."

פעילות ואחריות אישית

מוסיפה גל המנהלת: "מהות המודל החינוכי של  בית הספר שלנו היא להוציא את התלמיד מהמקום הפסיבי, לתת לו אחריות. אם אתה  לא קם בבוקר בזמן, זה לא רק איחור לבית הספר, יש לזה תוצאה שמשפיעה על אחרים: החקלאי מחכה לך, וכן אתה עלול לשבש את מערך ההסעות." עוד מדגישה גל: "האחריות מתבטאת בכך שהדברים מתנהלים על-ידי התלמידים. לדוגמא: לפני טיול הם מחליטים על המסלול, מה יאכלו בכל ערב. הם מארגנים הכול מאל"ף עד ת"ו. אגב, אלו טיולים נודדים, עם כל הציוד על הגב ולינת שטח."

לעניין המיקום של בית הספר בתוך כפר סילבר, אומרת גל: "הישיבה בתוך כפר נוער נוחה מאוד. יש כאן  פנימייה מוכרת, יש חדר אוכל, וחשוב יותר: אנחנו בעצם מחזירים עטרה ליושנה: בית ספר חקלאי כמו פעם, בו עובדים חצי יום ולומדים חצי יום."

"אדם ואדמה" גם תורמים לכפר. הם לקחו על עצמם מיזם חקלאי: להחיות את החממות של הכפר.

"גם למיקום הגיאוגרפי שלנו יש חשיבות." אומרת גל. קבוצות גדולות של "אדם ואדמה" עובדים במושב נתיב העשרה שממוקם על הגבול ממש. "זה היה מרגש." היא מספרת. "לאחר מבצע 'שומר חומות' נכנסנו לעבוד בחממות שהתושבים לא יכלו להיכנס אליהן זמן רב. וזוהי משימה לאומית של ממש." והיא מצטטת את יוסף טרומפלדור שאמר: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו." 

שיחות עם תלמידים

רותם היא נערה חילונית, לומדת בכיתה י"ב. "אני מהיישוב צור יגאל בשרון. היה לי טוב בבית הספר הקודם בו למדתי, בכל זאת הרגשתי שמשהו חסר לי. חיפשתי שינוי ומשמעות בשנים האחרונות של הנעורים, לפני שאני הופכת להיות עצמאית." לשאלה אם מצאה פה את המשמעות שחיפשה, עונה רותם: "כן, צברתי פה חוויות, שאני בטוחה שלא הייתי מקבלת בבית ספר אחר. זה שונה לטובה מכל מה שהִכרתי. ראשית כל, מגוון האנשים מאוכלוסיות שונות בארץ, דתיים וחילוניים. אני שמעתי את הסיפורים שלהם וזה פתח לי אופקים חדשים. שנית, המפגש עם החקלאים. כמה מהם מספרים, שאין להם אוכל לשים על השולחן. ובכלל, העבודה בחקלאות מוסיפה לנו המון. בנוסף לכל מיני מושגים בחקלאות, אנחנו לומדים מהו מוסר עבודה, לוקחים אחריות על עצמנו. לומדים להתגבר על קשיים, כמו לסחוב משקלים כבדים במשך יום שלם. ובכלל, אם קשה, לא לוותר, כי יש חקלאי שסומך עליי ואני חייבת להמשיך. " עוד מוסיפה רותם: "בהתחלה הגעתי עם חשש: איך אצליח לא להירדם בשיעורים אחרי יום עבודה? אבל נותנים לי את כל הכלים ללמוד נכון, לעבור את המבחנים בהצלחה." לרותם יש ציונים טובים והיא לומדת מתמטיקה בהיקף של ארבע יחידות. לדבריה בית ספר זה הוא גם אתגר למורים, שבחרו ללמד כאן במקום בתי הספר הרגילים שלימדו בעבר. "רוב המורים שלנו מתחברים לערכים ולמגמות של בית הספר." היא מעידה.

תמה, נערה מבית דתי. לומדת בכיתה י"א תמה הגיעה מאלון שבות. קודם לכן היא למדה באולפנה "אור תורה אוריה". לשאלה מדוע הגיעה ללמוד ב"אדם ואדמה", היא עונה: "רציתי שינוי וגם למצוא משמעות." מסתבר שדווקא ההורים שלה הציעו לה ללמוד פה. הם לא חששו מהסביבה שיש בה גם חילוניים. אימה סמדר הביעה ביטחון: "תמה לא תשתנה. היא לא תעשה שם דברים שלא עשתה בבית." על עצמה מעידה תמה: "באתי עם ציפיות נמוכות, חששתי שלא אשתלב בפנימייה שיש בה בנים ובנות גם יחד. אבל למרות שבאתי מרקע שונה, מרקע דתי, השתלבתי יחסית די מהר. קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי, גם בתחום החברתי וגם בתחום הלימודי."  היא מסבירה שאין לה בעייה לשמור על מנהגי הדת. יש כבוד כלפי התלמידים הדתיים וצרכיהם. לדוגמא, בשבתות אין טלפונים במרחב הציבורי, יש אפשרות להתפלל והבנים הדתיים מניחים תפילין. 

מוסיפה גל המנהלת: "אנחנו מנסים לעסוק פחות בהגדרות. הן בני הנוער החילוניים והן הדתיים נחשפים אלו לאלו. עצם זה שהמסגרת לא כופה, גורמת לתלמידים הדתיים לשאול שאלות ולמצוא תשובות, שמביאות אותם לעיתים דווקא להתחזק. יש כאן שיחות כגון על משמעות הכשרות. יש אפשרות להכיר היטב זה את אורח החיים של האחר. כמו לדוגמא כאשר נער חילוני מתארח אצל חבר דתי בסוף שבוע ומבלה עם משפחה שומרת שבת."

גאיה לומדת בכיתה י"ב. גאיה מגיעה לכפר סילבר מהאזור, ממושב נתיב העשרה. יש לה רקע חקלאי קודם, כי למשפחה יש משק פעיל. גאיה מספרת: "לא נהניתי לשבת וללמוד במשך שעות רבות בבית הספר הקודם שלי. פה אנחנו עובדים בחקלאות, וכיף לעבוד בחקלאות. נוסף לכך שעות הלימודים אחר העבודה מעטות יחסית לאלו שבבית הספר הקודם, כי הן מוקדשות רק ללימודי מקצועות הבגרות." עוד היא מדגישה שהיא בקשר הדוק עם חבריה במושב נתיב העשרה. וכאן מציינת גל המנהלת: "אנחנו משתדלים שהתלמידים ישמרו על קשר עם המשפחה ועם החברים ביישובים שלהם. לכן רוב סופי השבוע הם בבית, ולא בכפר סילבר. יש אפילו מבין התלמידים שהם מדריכים בתנועות הנוער ביישובים שלהם."

גם איתי, בן דוד של גאיה, הוא ממושב נתיב העשרה. איתי מספר שהגיע ל"אדם ואדמה", כי "רציתי משהו אחר. אני אוהב כאן הכול," הוא מעיד. "את העבודה, את הלימודים, והחברה כאן ממש מגוונת, מקבלים את כולם." כמו כן הוא מציין: "הסגל איתנו תמיד, גם בעבודה, גם בפעילויות אחר הצהריים והערב. כל אחד מקבל כאן ליווי אישי לאורך כל הדרך."

אביגיל, תלמידת י"ב, הגיעה לבית הספר "אדם ואדמה" מרחובות, שם למדה בבית ספר פתוח. "רציתי לעשות משהו שונה." היא אומרת, "לנצל את הזמן שלי יותר. להכיר עוד אנשים ולשמוע עוד דעות. אני מרגישה שיש פה בבית הספר ובפנימייה משהו שלם, ממלא מאוד. אני ממשפחה חילונית," היא מוסיפה, "והמפגש עם נערים ונערות בעלי דעות שונות משלי פתחו לי פתח לדעת על נושאים שונים, ביניהם מנהגי הדת. אני מרגישה שהתפתחתי כאן וקיבלתי ביטחון."

שירי מכיתה י"א הגיעה מירושלים, גם היא ללא רקע חקלאי. היא למדה ברמות, במדרשה תיכונית לבנות "אור תורה". "היה לי טוב שם." היא מעידה, "אבל רציתי משהו שונה. ואכן הכול כאן שונה ממה שהִכרתי – רחוק מהבית, חיים בפנימייה, חברה של בנים ובנות יחד. התלבטתי רבות. המרחק מן הבית לא קל עבורי ולא עבור בני המשפחה שלי. אבל אני נמצאת פה מתחילת השנה הזו, והסתגלתי די מהר גם לעבודה בחקלאות. אני ממש מרוצה." 

גלעד, תלמיד כיתה י"ב, הגיע מהיישוב "נעלה" ליד מודיעין.  "רציתי משהו שונה מבית ספר רגיל, לא רק לקום, ללמוד ולחזור הביתה. אני אוהב את העבודה בבוקר, היא לפעמים כמו תרפיה."

ואם יש צורך בדוגמא עד כמה נאמנים תלמידים לחקלאים ולעבודתם, הנה סיפור: כאמור, הם לומדים אחרי שעות העבודה לקראת בחינות הבגרות. בדרך כלל, היום בו מתקיימת בחינת בגרות הוא יום חופשי מעבודה. אבל תלמידה ותלמיד מכיתה י"ב – אביגיל וגיא  – התעקשו לעבוד ביום בחינת הבגרות שלהם באנגלית ולא להיעדר מהעבודה. השניים התעוררו באותו יום בשעה חמש, בשש כבר היו במטע הזיתים באחד המושבים לצורך המסיק, ועבדו עד השעה עשר ורבע. אז הם חזרו לכפר-סילבר, ובשעה אחת-עשרה הם התחילו את בחינת הבגרות שלהם. 

לסיום – ב"אדם ואדמה" מלמדים את הנוער להיות "אדם". כלומר: בעל ערכים, בעל אחריות אישית, בעל יחס לזולת, נכון תמיד לעזור ולתרום, וכן להעריך את ה"אדמה", להיות חלק מן הלאום שיושב על אדמתו, להכיר בחשיבות החקלאות ולעבוד בה הלכה למעשה. פעילויות "השומר החדש" הן  ברוח החזון הציוני של האדם החדש בארץ, שמשלב עבודה חקלאית, שמירה ועזרה הדדית.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1265, 5.1.2023.

הכניסה לבית ספר אדם ואדמה בחצבה (אלבום פרטי)

גילי דובדבני מנהל פנימיית אדם ואדמה בכפר סילבר (אלבום פרטי)

חמישיית עובדים במסיק – (מימין לשמאל) אביגיל, יעל, רותם, איתי, שירי (צילום: עדינה בר-אל)

טיול נודד ברמות מנשה (אלבום פרטי)

* * *

החבר שלי בקבוק חם

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפני חמישים שנה

היתה לי בעלת בית בירושלים

שמה בקיצור היה בָּנִי

בניכר סיל אלמנתו של המוסיקאי סידני סיל

בתו של המורה יצחק אפשטין

כל ליל חורף היתה עוברת

בהול הגדול שבין המיטבח לחדרהּ

בבית הערבי בן הקומה האחת

ברחוב עקיבא 4 בירושלים

ואומרת לנו הסטודנטים

גבי ג'וני מוֹץ ומיכה

זה החבר שלי

קוראים לו בקבוק חם

כל לילה הוא מחמם לי את כפות הרגליים

הקופאות

צחקנו אז צחקנו

היום קר לנו מאוד ברגליים

גם בקבוק חם לא עוזר

אין מה לעשות

אבא של אשתי היה אומר

זה הכול מְהַקָּלֶנְדֶר

הודפס לראשונה בגיליון 231, מיום 2 באפריל 2007

* * *

נעמן כהן

תנועת "המרי העברי" [2023]

תנועת המרי העברי היתה ארגון גג של המחתרות העבריות בארץ ישראל. התנועה פעלה מאוקטובר 1945 עד יולי 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות נגד השלטון הבריטי.

והנה לאחרונה במדינת ישראל הריבונית קמה בשנית תנועת המרי העברי. אבל הפעם נגד שלטון ממשלת ישראל. ולאלו המשווים את הממשלה לנאצים זה לא סתם מרי, אלא ממש מרד. מרד גטו ורשה.

סגן הרמטכ''ל לשעבר, יאיר גולדנר-גולן, קורא למרי אזרחי רחב היקף. אנחנו הריבון ולא הכנסת טוען גולדנר-גולן.

https://twitter.com/YairGolan1/status/1612736584041828354?t=YUpr-kl5ZuIfF7knKK4dqw&s=03)

אהוד ברוג-ברק מכריז כי הממשלה היא חוקית, אבל לא לגיטימית (לגיטימית = חוקית בלטינית) ויש לצאת למרי אזרחי לחסום כבישים, למלחמה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=777369&forum=scoops1

הפשיסט האנטי-דמוקרט, משה סמולינסקי-יעלון, קרא למפכ''ל לסרב פקודה: ''הגן על שוטריך, מפני פקודותיו של בן גביר.''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776751&forum=scoops1

התנועה הפשיסטית "הדגלים השחורים" שלחה מכתב למפכ"ל קובי שבתאי בדרישה לסרב פקודה להוראותיו של השר הממונה איתמר חאנן-בן-גביר. התנועה טענה שמדינת ישראל נמצאת תחת "הפיכה משטרית" כי פקודותיו הן "בלתי חוקיות בעליל":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776812&forum=scoops1

מיכל נפסטר-שיר (פרוטקצינתו של יאיר למפל-לפיד) קוראת ''להבעיר את הרחובות. פשוט להבעיר''

https://twitter.com/tadmorerez48/status/1612872291301588992?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

ודוק: כל התובע ריבונות של הצבא או המשטרה במקום הממשלה החוקית שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ברוב קולות – הוא פשיסט אנטי-דמוקרט.

כמובן שמותר וצריך למחות ולהפגין נגד השלטון, אבל רק בגבולות הדמוקרטיה.

מן הצד השני לא ברורה הריצה של מיליקובסקי-נתניהו אחרי האובססיה החולנית של יריב לוין לעשות רפורמה קיצונית בבת אחת במקום להגיע לפשרה תוך התייעצות עם חברי הליכוד ומפלגות אחרות כך שהחוק יתקבל ברוב גדול ויציב.

עלייה וירידה

העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י", הוציא הוראה להוציא מהשפה העברית את המילים העבריות התנכיות "עלייה" לארץ ו"ירידה" מהארץ, מילים המשקפות מימד ערכי.

 עלייה לארץ מעלה את האדם וירידה מורידה אותו. העיתון החליף אותן במילה "הגירה". לפי העיתון רק מהגרים לארץ, ורק מהגרים ממנה בלבד.

בנוסף נכנסה מילה חדשה לשפה (וגם ל"חדשות בן עזר") במקום ירידה אומרים רה-לוקיישן כלומר שינוי מקום. מונח שיכול גם להצביע על מעבר אדם מחיפה לתל אביב, אבל משתמשים בו אך ורק לירידה מהארץ.

המילים הגירה מהארץ או רה-לוקיישן מנוגדות לרוח העברית ומשמעותן. לכן יש להשתמש במונח העברי תנ"כי – עלייה וירידה ולא הגירה או רה-לוקיישן.

אסתר חיות – "המדינה זה אני"

מסתבר שנשיאת בית המשפט העליון אסתר שובקי-אבני-חיות, משווה עצמה למלך צרפת לואי ה-14 שהתפרסם באימרה  "L'Etat, c'est moi" המדינה זה אני!

בראיון איתה היא נשאלה: "אז מה שלומך?" וענתה: "תחליט מה שלומה של המדינה, ותבין מה שלומי..."

https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-01-11/ty-article/.highlight/00000185-a0d9-ddab-adff-e6dd09280000

אז עם כל הכבוד לנשיאת בית המשפט העליון אסתר שובקי-אבני-חיות, ובלי קשר לדעותיה, היא לא המדינה.

הקוזקים בפוגרום נגד זכויות האדם

בשפה מכוערת וגסה מתקיף מנחם רהט (מישהו יודע את שמו המקורי אותו הוא מסתיר?) את השופט אהרון בריק-ברק, ומכנה אותו "קוזק" משל היה עושה פוגרום ביהודים, ומכנה את תומכי חוקי "זכויות האדם" ו"חופש העיסוק: כחוקי יסוד, מגלומנים, חבורת חסמב"ה רמאים" ("חדשות בן עזר", 1812).

אדרבא, במקום הסתה ארסית מכוערת וגסה (מעניין למה רהט לא הולך עם החוליגנים להפגין מול ביתו של בריק-ברק, ניצול השואה בן ה-85?) – ראוי שמנחם רהט יחשוף את דעותיו. האם מנחם רהט כיהודי דתי רוצה לבטל את חוקי "זכויות האדם" ו"חופש העיסוק"? האם כיהודי-דתי רוצה רהט להקים בארץ תיאורקטיה בה אין זכויות אדם ומממשים בה את ארבע מיתות בית דין בהתאם להלכה? אדרבה שיציג את דעותיו הגזעניות החשוכות בבירור, וידעו הכול מהי הסכנה העומדת בפניהם. הסכנה להפוך את ישראל למדינה גזענית חשוכה בה אין זכויות אדם.

בטוחני שבניגוד לרהט, מייצ'סלב בגון-מנחם בגין (אע"פ שפעמיים ניסה לעשות פוטש נגד השלטון) היה תומך בחקיקת חוקי "זכויות האדם" ו"חופש העיסוק" כחוקי יסוד, וודאי שעמיתו שישב ליד חבר הכנסת בן גוריון, ח"כ יאן-יוחנן בדר היה תומך בהם. דומה שגם בנימין מיליקובסקי-נתניהו (אוכל השרצים, בועל הנידות, ומחלל השבת שבמשפחתו יש להט"בים) תומך בחוקים אלו כחוקי יסוד, ולא מעלה על הדעת לבטלם (אלא אם כן הוא מהרהר אם יש בכוח הביטול לתרום לביטול משפטו).

ודוק: ניתן לבקר את המהפכה המשפטית של ברק ולהציע תיקונים, אבל בשום פנים ואופן אסור לבטל את חוקי היסוד של זכויות האדם וחופש העיסוק. כל ביטול כזה הוא סכנה מוחשית לכל אזרח ואזרח. היזהרו מגזענים שמטעמי חוק ומשפט לוחמים לביטול זכויות האדם.

זכויות אדם גם לערבים הפלישתים או היבוסים

ברוח דבריו של מנחם רהט על ביטול חוק זכויות האדם, מרפאה של כללית בקרית מלאכי סירבה להגיש עזרה ראשונה לפלסטיני שנפצע. חמודי אבו תרבוש נחתך כשדלת זכוכית התנפצה בחנות שבה הוא עובד בעיר. מכרה שפינתה אותו לקופת חולים סיפרה שהמנהלת סירבה לתת לו טיפול: "היא חסמה לו את הכניסה." מעסיקו פינה אותו עצמאית לבית החולים ברזילי, שם טופל לבסוף.

חמודי אבו תרבוש בן ה-23, תושב העיירה אידנה שמדרום לחברון, נחתך בידו כשדלת זכוכית התנפצה בחנות שבה הוא עובד בעיר, הממוקמת כמה עשרות מטרים מהמרפאה. "בהתחלה הייתי לבד, ספגתי את הדם בנייר אבל הדימום נמשך," סיפר. "בשש וחצי בבוקר הלכתי למרפאה (של קופת חולים כללית, עם מישהו שעבד איתי, אבל אמרו שם שאין אף אחד שיכול לטפל בי. אף אחד לא הסתכל עליי, אז חזרתי." "כבר לא ראיתי טוב," הוא שיחזר. בשבע וחצי בבוקר עברה במקום דנה עייש, תושבת העיר ולקוחה של החנות, שזיהתה אותו. "כשעברתי ליד החנות ראיתי אותו בחוץ, מחזיק את היד בין הרגליים ומתפתל מכאב ועל הרצפה שלולית של דם," סיפרה. "עצרתי מהר את הרכב באמצע הרחוב ולקחתי אותו לקופת חולים." עייש התקשרה למרפאה כדי להתריע על הגעתם וביקשה שלכל הפחות יחבשו את ידו המדממת. בקופת החולים אמרו שהמליצו לה לנסוע ישר למיון, אך עייש מכחישה את גרסתם.

"כשהגענו הרבה אנשים שהכירו אותו רצו אליו ושאלו מה קרה," סיפרה. "היתה שם מזכירה חמודה שאמרה, 'תכניסי אותו מהר מהר לאחות, קודם כל לעצור את הדם'." עייש סיפרה כי בשלב הזה אחת העובדות הציגה את עצמה כמנהלת, אמרה ששמה אורטל וביקשה תעודה מזהה. "היא אמרה שהיא לא מאשרת לפני שהיא תראה את תעודת הזהות שלו," סיפרה. "עניתי שאין לי כרגע כלום, והיא אמרה שבכלל לא ברור לה אם מותר לו להיות בישראל. הסברתי שיש לו את כל האישורים, שהמעסיק שלו בדרך ושתכניס אותו. זאת היתה המרפאה היחידה באזור, המר"מ נסגר בשבע בבוקר."

עייש ואבו תרבוש סיפרו כי המתינו במקום במשך כעשרים דקות, אך המנהלת סירבה בכל תוקף לאשר להגיש לו עזרה ראשונה. "אני עומד שם והדם יורד על הרצפה, אבל היא אומרת שהיא לא יכולה לקבל אותי," סיפר אבו תרבוש. "אנשים אחרים בסניף ביקשו ממנה לתת לי עזרה ראשונה, והיא ענתה להם, 'אני לא יכולה, הוא ערבי, יש לו תעודת זהות ירוקה'."

השניים סיפרו כי בשלב מסוים התפתחה במקום המולה. "אנשים קמו ואמרו לה שתתבייש, שהיא גזענית ושזה לא אנושי. הייתי בהלם, אנשים התלהמו," סיפרה עייש. "מישהו הרגיע אותו ואמר לו, 'חמודי אל תדאג, יהיה בסדר' הוא קיבל שם המון חום, אבל המנהלת התעקשה. היא עמדה בכניסה למרפאה וחסמה לו את הכניסה."

השניים עזבו לבסוף את המרפאה אחרי כעשרים דקות. "הוא כבר היה חיוור, נבוך ומפוחד," סיפרה עייש. "זה מקום זר לו והוא עמד להתעלף. שמתי עליו איזה בד שמצאתי באוטו ולקחתי אותו למעסיק שלו, שטס איתו לבית החולים ברזילי." אבו תרבוש טופל בבית החולים ושוחרר באותו היום.

"מה שקרה מאוד נגע לי. מה זאת הגזענות הזאת?" אמרה עייש. "אם הייתי מכניסה יהודי היו מטפלים בו מיד, היו עוצרים הכול כדי לעזור לו. התקשרתי לפניות הציבור וההנהלה של כללית ונתקלתי באטימות. זה קומם אותי. למה זה מגיע לו, כי הוא ערבי? אם הוא היה יהודי זה היה עושה רעש. אבל הוא ערבי, אז זה לא נורא."

https://www.haaretz.co.il/news/education/2023-01-11/ty-article/.premium/00000185-a0a9-ddab-adff-e6ad5ff90000

בושה וחרפה. אסור שמקרה כזה יישנה, על הנהלת קופ"ח כללית להעמיד את האחראית לדין על מעילה בתפקידה להגיש מזור רפואי לכל אדם.

שירת עידוד לרוצח

בעת דיון בכנסת על שלילת אזרחות ותושבות של מחבלים הביע ח"כ אחמד כמאל אחמד א-טיבי התנגדות לחוק ותבע שיש להחילו גם על יגאל עמיר, ועמי פופר, בתגובה אמר לו  ח"כ חנוך דב מיליביצקי מהליכוד, (סבו פרופסור חנוך מיליביצקי מנתח הלב נרצח בהתקפת מחבלים על מטוס סוויסאיר ב-1970) כי הוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים."

"תודה רבה," השיב לו טיבי, "זה המשפט של הקדנציה."

https://www.ynet.co.il/news/article/rkaq9uf9o

ייאמר ברורות. המשפט של ח"כ מיליביצקי הוא משפט גזעני שיש לגנותו. אין להעדיף שום רוצח ושום רצח. אך כאן מדובר ברצח יהודים כמטרה פוליטית-דתית, רצח הממומן ע"י הרשות הפלישתית החמאס והג'יהאד האיסלמי, ולא רצח של יחידים. האחרון שיכול לגנות את אמרתו הבזויה של מיליביצקי הוא אחמד טיבי שכל חייו מעודד רצח יהודים ותומך ברוצחים.

(וכמה מגוחך יועז הנדל (הסוחר) שהכריז כי "טיבי לא תומך טרור").

הנה להקה ערבית-פלישתית עם אזרחות ישראלית חולקת כבוד למחבל הרוצח כרים יונס: ''הו אימא אני אגן על פלסטין'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776778&forum=scoops1

תערוכת כבוד לערבים הרוצחים

והנה מתברר כי מארגן תערוכת ''השאהידים'' באום אל פאחם, תערוכה המאדירה ומהללת רוצחי יהודים, בלשונם "שאהידים" משנת 1936 ועד לפרעות תשפ"א המכונים בפיהם כ"אירועי מתנת הכבוד", הוא פייסל מחאג'נה, ערבי המתחזה לפעיל "שלום" ו''דו קיום'' שייסד עם אברהם בורג את מפלגת "כל אזרחיה".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776771&forum=scoops1

מפלגת העבודה הפכה למפלגת הלווין הערבית של מפא"י.

עד שנות השבעים מפא"י והמערך לא קיבלו לשורותיהן חברים ערבים לכן הקימה מפא"י מפלגות ערבית קטנות ששימשו כמפלגות לווין של מפא"י, באמצעות מימון ממלכתי ובעזרת מנגנוני הממסד בעיקר הממשל הצבאי.

דומה שמפלגת העבודה הנוכחית עם מרב קסטנר-מיכאלי, ו"התקווה המרוקאית" נעמה לזימי, הפכה תוך גלגול היסטורי להיות מפלגת הלווין הערבית הקטנה של מפא"י. בכל אופן יש ביניהן זהות במספר חברי הכנסת ארבעה בלבד.

בהצבעה בכנסת בנושא ביטול אזרחות ותושבות של מחבלים נעדרו חברי מפלגת העבודה במכוון מהדיון בכנסת. כלומר מפלגת העבודה תומכת בהמשך אזרחותם ותושבותם של המחבלים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=776935&forum=scoops1

מעניין מה היה אומר על כך ברל כצנלסון?

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ה

זה ערב החוג לריקודי-עם בבית-העם של רמות-הצופים. גידי ישראלי מניף את טלי רסקין, הם הזוג הראשון והשאר אחריהם. עמירם השמן מתופף בפינה על פח נפט ריק ומפריע לרוקדים. "תפסיק להפריע, שומן-תוז!" הם צועקים לו. "אחולמניוק אחד, תפסיק כבר!"

אלי זלינגר יושב על כיסא ומנגן במרץ במפוחית: "אור, אור, אור, אור, כל העמק, הוא שיכור, הר, גל-בו-ע, מתנשק עם התבור!" רגלו הנקועה מקובעת בסד-עץ עטוף תחבושת לבנה. הרגל הזאת מתפתה לקצב, אך נרתעת פעם אחר פעם כי הפיזוז גורם לה כאב.

*

לורט מבחינה בחשכה בסרג'נט מורטון, העומד להיכנס למכונית המוריס מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, ועוצרת בדהרתה.

 "מדוע את דוהרת בלילות כמו מטורפת?" שואל מורטון. "זה מסוכן."

 "מסוכן למי?" לורט מתנשמת עדיין, מזיעה כולה ושדיה הגדולים דבוקים לחולצתה המשובצת ורוטטים עימה בלחות דביקה.

 "אני לא מבין. בואי נלך לשדרה. לא טוב לעמוד כאן." והוא טופח בידו על עכוזו של הסוס, ופוסע לצידו. לורט עדיין רוכבת.

*

חבורת הערבים צועדת מאום-אל-זעתר ומגיעה מצד מערב עד לקצה של שדה התבואה, בגבעה שממנה יכול תופיק טרוט-העיניים לראות את חלון חדר-השינה של משפחת בן-עמי. שם עמד אחר-הצהריים והציץ בגברת-הבית השוכבת חצי-ערומה, כמו שמספרים על השרמוטות ביפו. הם ארבעה: איברהים המנהיג, עבד סגנו, והנערים תופיק המשרת ונואר שוער-האחוזה, בעל העיניים המבריקות שמבטן חייכני ולח.

 "עכשיו תלך להביא את המפתח!" דוקר איברהים בגבו של תופיק.

 "איזה מפתח?"

 "של המחסן לרובים. סיפרת בכל הכפר שאתה יודע איפה הוא."

תופיק מתחיל לבכות.

 "יאללה לך, אם לא – נהרוג אותך!"

*

אחרי יומיים חוקרת אותי אימא במטבח. בתקופת מלחמת העולם אהבתי לעמוד ולהתבונן בה כשהיא מבשלת.

 "מדוע אמרת שהאחות ההודית מתגעגעת למשפחה שלה?"

 "מפני שהיא נאנחה. אימא, את חושבת שהיא כבר היתה הרה?"

 "אולי."

 "אז מדוע דוד אלכסנדר שכב עליה שוב פעם?"

 "שכב? מי שכב? הוא לא שכב עליה! אתה מדבר שטויות מהדמיון שלך! דוד אלכסנדר לא שוכב סתם על דודות, לא שוכב בכלל! ומה זה שוב פעם?"

 "כי אני חשבתי שצריך להכניס לשם כל פעם שוב, כדי להאכיל את התינוק בפנים שיגדל, זה לא כך, אימא?"

 "אני תיכף אכניס לך שככה תדבר על המשפחה שלנו! ששוכבים? טמבל! מי הכניס לך לראש שטויות שכאלה? להאכיל! הזיות, זה בגלל האזעקה, שלא ישנת בלילה."

וכי יכולתי לדעת כי התינוק שבפנים עתיד להיות בן-דודי החורג פנדי, שיגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו?

אני בורח לחדר הגדול, זה שהיה לנו בחובבי-ציון, לפני שעברנו לגור ביוספיה, ואימא אחריי. היא רודפת אחריי פעמיים סביב השולחן האוכל הכבד, שניצב במרכז החדר, מבלי לתפוס אותי. בסיבוב השלישי, כדי לחסוך ממנה את הרוגז המתגבר על כך שאינה תופסת אותי, אני זורק את עצמי החוצה כמו פרטיזן מרכבת-אוייב משוריינת, בשבועון "הבוקר לילדים". רץ לחצר של סבא ומוצא אותו קוטף אשכוליות מהעץ.

 "טוב שבאת לעזור לי בגרייפפרוט," הוא אומר, ואתם לא הייתם מאמינים – סבא מתחיל לטפס על העץ, מוריד במקטפה את האשכוליות הגבוהות יותר, ומוסר לי אותן בזהירות להניח בכופה, סל נצרים עגול, מרופד מבפנים טלאים של שקים, כדי שהפרי לא ייפגע.

 "זיידה, אתה חושב שאם האחות ההודית שהביא דוד אלכסנדר הרה אז יהיה לי בן-דוד בבומביי?"

 "אישה שממליחה תפוח-זהב אפשר להאמין עליה כל דבר," עונה סבא ממרומי העץ. "קח עוד גרייפפרוט ותשים בזהירות בכופה."

 "אתה יודע שדוד אלכסנדר שכב עליה בחדר-השינה בשביל להאכיל לה את התינוק שבתוך הבטן?" אני מניח את האשכולית הצהובה בסל-הנצרים, כתינוק בעריסה.

 "די, די... אסור לי לשמוע דיבורים כאלה ממך. כאשר תגדל, תבין."

*

מכיוון מרכז המושבה מתקרב קול דהרה כבד על משטחי-הבטון של הכביש, המחוברים-לרוחב בפסי אספלט שחורים וגבנוניים. מייגו'ר נורדי הענק עולה עם סוסו מהרחוב לחצר, ואחריו רץ שבוי איטלקי שמנמן, שמשמש אצלו כסייס ומשרת אישי. נורדי יורד מהסוס, מלטף את ראשי המתולתל ונותן לי מתנה, סמל מושחר של הצבא הבריטי, שבו ניראים תותח ארוך-קנה ואריות מלכותיים. הוא מצדיע בחביבות לסבא, שיורד לכבודו מהעץ, וקודם שהוא ממשיך עימו אל מרפסת הבית, שם אוהבים שניהם לשבת לפנות-ערב ולעשן מקטרת, להתבונן בפרדסים המשחירים והולכים, ולשוחח על חקלאות, מצווה נורדי על השבוי שלו לעזור לי לעלות על הסוס ולקחת אותי לסיבוב.

גם מייג'ור נורדי מוזמן אלינו לפעמים לסעודת ליל שישי. ריח מדיו ממלא את הבית, וקולו הרועם מזיז להבות בפמוטים. בדרך-כלל אינו נשאר לשבת זמן רב. אני שומע את אבא אומר לאימא: "הבורי חם-המזג ממהר כדי שיספיק לבקר אצל גברת מ. – למסור לה דרישת-שלום מבעלה שבאלכסנדריה, בסגנון הידוע של אשת פוטיפר."

אני חש עצמי עתה כראש-השומרים של המושבה, שדוהר בחוצותיה על סוסתו הדקה, לבוש חליפת-רכיבה בהירה, מגוהצת בקפידה, וקצות שפמו הלבן צהובים מעישון מקטרת. ממרום האוכף אני רואה לפניי את גבו של השבוי האיטלקי, המוליך את הסוס הכבד במורד הרחוב, אל גבול הפרדסים. אנחנו עוברים על פני מכונית הסקודה של ראש המועצה יהושע סלומון, המורמת באוויר על ארבע בוקסות וצמיגיה מכוסים בשקים, בגלל המחסור בבנזין. "עד שהעמידו את הפרייווטים במושבה על ארגזים," אני שומע את אבא מספר לאימא, "היה לאלכסנדר מפתח נוסף לסקודה של סלומון, והוא השתמש בה לעתים קרובות וגם היה מסיע אותנו. מה שאסור לו, כנראה, באוטו של הצבא הבריטי."

 "אתה רואה, לאלכסנדר יש תמיד מכוניות, ואתה תלך ברגל כל ימיך," אומרת אימא.

 "מה את עושה את עצמך לא יודעת מדוע סלומון נתן לו את המפתח?"

 "אתה תמיד רואה שחורות."

אימא מתפעלת מהצלחותיו של הדוד אלכסנדר ומהעברית המושלמת שלו, שאותה רכש בסמינר למורים בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא למד שם יחד עם האח הקטן של ברנר, שנאשם בגניבה. במושבה סיפרו שדוד אלכסנדר הוא שמסר אותו, ואחר כך בא הסופר ברנר וסטר למנהל הסמינר, והיתה שערוריה גדולה.

התפעלותה המתמדת של אימא, "אלכסנדר יודע לכתוב, לא כמוך!" – מרגיזה בדרך-כלל את אבא, אך הפעם הוא צוחק: "לשונות רעות במושבה סיפרו לאפרת סלומון – 'ראינו אתמול בלילה את האוטו של בעלך על-יד הבית של גברת ... ושל גברת...' – אפרת התחילה לעשות לו, ליהושע, סקנדלים – 'איפה היית אתמול?' – אז הוא עשה את אלכסנדר שותף לאוטו שלו, ומאז כל פעם שהיו מוסרים לאפרת שראו בלילה את הסקודה על-יד הבית של מישהי, והיא היתה באה אל יהושע בטענות, הוא היה צוחק – 'הלא את מכירה את אלכסנדר... יש לו גם בן באום-אל-זעתר...' – וככה היה אליבי ליהושע."

 "אבא, מה זה אליבי?"

 "הסתלק מכאן! מה אתה נדחף לשיחות של מבוגרים!" – והם עוברים כדרכם לדבר יידיש, שפה שאינני מבין. "בניטו! הי, בניטו..." אני קורא ממרום הסוס אל גב השבוי שחור השיער.

הוא מפנה אלי מבט טוב-לב, תמה, של בן-כפר שמנמן, כחול-עיניים, ששמח לשמש כמשרת-קצין בארץ-ישראל במקום למות כגיבור-מלחמה במדבר המערבי.

 "בניטו – איטליאנו בראבו ג'נטי, א-לה-גרו – נו וולנטי!"

שמעתי מדודי אלכסנדר שכך אומרים להם – שהאיטלקי אדם אמיץ, אך לא אוהב להילחם. אבל השבוי אינו מכיר את דודי, וחושב שאני מעליב אותו בכוונה. הוא עוצר ומניח לסוס לעבור על פניו ואז הוא דוקר במשהו את אחוריו, הסוס פורץ בדהרה ואני בקושי מחזיק את עצמי על האוכף המקפץ, וצועק בכל כוחי: "בניטו! בניטו... קינג ג'ורג'... ויקטור עמנואל... אני אספר עליך למייג'ור נורדי..."

*

בחדר צדדי בבית-העם, שבו שוכנת המזכירות של מושב רמות-הצופים, נערך משפט פנימי לחבר מאיר פולאק, שמעסיק פועל ערבי בפרדסו ופוגע בעקרון העבודה העצמית והעבודה העברית.

 "אתם צבועים! סוציאליסטים של דרעק! של תוחעס-לייעקרס!" מתגבר פולאק בקולו על רעש הרוקדים המגיע מהאולם הגדול. "שמריהו רסקין ובנימין זלינגר יכולים לעבוד שנים ביוספיה בתור מנהלי-עבודה של העראברס של מאיירסון, וכשאני מעסיק עבדאללה אחד מאום-אל-זעתר, בגלל הגב השבור שלי – זה סוף הסוציאליזם? זה כבר לא עם עובד?"

 "לא! אתה יודע מה שברנר העט גזעגט: הכי חשוב זה שיהיו מושבי עובדים. מה שיותר מושבים, פולאק. יש אצלנו עקרון של אחריות הדדית!" צועק בחזרה ירוחם ישראלי, מזכיר המושב. "זעגט איר, מה איכפת לך שהיה בא חבר אחר לעזור לך בהשקאה, במקום שתשכור לך בויארג'י כמו איזה פרדסנט בורגני מחובבי-ציון!"

 "פפהה!" פולט מאיר פולאק קול של בוז וביטול. "שאבקש מכם טובות? יותר טוב כבר לפשוט נבלות!" והוא מפנה להם גב וטופח בכף-ימינו על ירכו.

 "וחוץ מזה חבר פולאק, מה שאדון מאיירסון הקפיטליסט עושה בשביל ההגנה לא עושים גם חמישה פצעס כמוך! פולאק, פולאק, האב רחמונס, למה אתה עושה לי את זה כל פעם? אחרי כל ויכוח איתך אני ממש לא יכול לישון בלילה!"

אך פולאק כבר יוצא החוצה בהפלצה רבתי ובטריקה כפולה של דלת העץ ודלת הרשת שאחריה.

 "אני ממש מזועזע. הפוץ הזה! – בפולנית אומרים על זה: כשהראש ישן, התחת נעשה בעל-בית!" מפטיר אחריו ירוחם ישראלי.

*

האופנוע של דוקטור וולף זורק קדימה אלומת אור צהובה ומרעיש בקולות-נפץ את ההילה החשוכה של הכביש הריק בין יוספיה לפרדסים שבצפון חובבי-ציון. כקילומטר לפני שכונת התימנים הוא מגלה את מכונית האוסטין הצבאית חונה לצד הכביש, המנוע פועל, אך בגלל רעש עז של קרקור צפרדעים העולה מן הפרדס הסמוך לכביש, כמעט אין שומעים אותו. וולף עוצר וניגש לראות מה קרה. מתוך המכונית נשמעות אנחות. גברת קמפבל שוכבת כפותה ומקופלת כאולר במושב האחורי, והמייג'ור איננו. נראה שסתמו את פיה וקשרו את ידיה בחולצתה הלבנה, והיא נותרה בחזייה ובחצאית בלבד, מתנשמת בכבדות. וולף מתיר אותה ומנסה להרגיע את בהלתה.

 "אני אשמה..." רועד דיבורה, ועימו הכעך העבה של שערה האסוף על עורפה מאחור, שעתה נפרם במקצת. "מדוע הם זרקו אותו לצפרדעים?"

וולף שוקל בדעתו אם לטפל בה בזריקת הרגעה שנמצאת דרך-קבע בתיקו, כדי להשקיט פר או סוס משתולל.

 "פגעו בך?" הוא שואל.

 "לא. הם זרקו, מדוע זרקו אותו לצפרדעים..."

 "איפה המייג'ור?"

 "הם זרקו אותו... אני אשמה. לא הייתי צריכה לריב איתו בנסיעה."

 "אל תדאגי, לא יעיזו לפגוע בו."

קרקור הצפרדעים מנסר באוויר הלילה בקול עז, מתכתי, כמכונת-עינויים ענקית, ומהקרקע עולה ריח ירוק-חמוץ של חיפושיות מעוכות.

 "תוכלי לשבת מאחור על האופנוע, רק עד תחנת המשטרה של חובבי-ציון?"

 "הם זרקו אותו, לצפרדעים..."

דוקטור וולף סוגר את דלתות מכונית האוסטין, מושיב את גברת קמפבל מאחור על אופנועו ומפליג בזהירות לתחנת-המשטרה שבמושבה חובבי-ציון. שדיה הרכים נעוצים בבהלה בגבו לאורך כל הדרך, ואלומת האור של פנס האופנוע בוקעת את חשכת הכביש.

*

דודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר תום המלחמה. אני שומע שריקה קלה מבחוץ ולא עונה עד שאני לא בטוח שרותי ישנה ולא תקפוץ עלי פתאום כדי לחבק אותי. אבא ואימא כבר חזרו מארוחת-הערב אצל מאיירסון, וגם הם ישנים. אני יורד בשקט מהמיטה ומסדר את הכרים כאילו אני עוד נמצא בה, מכוסה בסדין. אני לובש מכנסי-התעמלות כחולים וגופייה לבנה, נועל סנדלים, וחומק בשקט מבעד לחלון החוצה. שם כבר מחכה לי גיורא, שמשפחתו גרה מול ביתי. הוא מוצק, רחב-כתפיים, יש לו עורף של פר עקשן, ועיניים תכולות.

 "רצית לראות את החוג לריקודי-עם, אז בוא," הוא לוחש לי. "מה, יש שם מישהי מיוחדת שאתה מעוניין להסתכל בה?"

 "לא במיוחד. אני רוצה לראות את הריקודים בכלל."

 "מה, אתה אוהב לרקוד?"

 "לא. אוהב להסתכל."

 "למה אתה תמיד כזה? עומד מהצד? מסתכל?"

 "מה יש? מה אתה מקנא פתאום?"

 "לך טוב. אתה חושב שלא רואים? רותי נישקה וחיבקה אותך. היא אפילו באה לישון בחדר שלך."

 "אז מה? אני לא אוהב אותה! סתם נדבקת."

 "אז אתה מפונק. אוהב בטח את טלי רסקין. אני בחיים, אם תידבק אליי אחת כמו רותי, אהלן וסהלן אני אומר לה, אני לא עוזב אותה יותר! ואם לי היא היתה מרשה לגעת ככה – "

 "אתה יכול לקחת אותה אם אתה רוצה!"

 "אף פעם לא ירשו לה לישון אצלנו. אנחנו לא משפחה מיוחסת כמוכם וההורים שלי אף-פעם לא מוזמנים אצל אדון מאיירסון והדירה שלנו קטנה ולא מסודרת כמו הבית עם הארבעה חדרים של המנהל שנתנו לכם."

*

שטופי זיעה מגיעים הסבל והארוך אל מסילת-הברזל וצועדים עליה בחשכה, מדלגים מאדן אל אדן עד שהם עוצרים ליד גשרון ומטמינים את חומר-הנפץ תחתיו. הם משחררים במהירות פתיל הצתה, חוצים עימו את התעלה שבשולי הסוללה, ומשם מדלגים לחורשת האקליפטוסים שממערב למסילה. הארוך מפעיל פעם ופעמיים את מצת הבנזין, ומאהיל עליו בכף ידו, כדי לנסותו. הסבל מתרתח בשקט:

 "תפסיק!"

*

צלליתו השפופה של תופיק חומקת בצמוד לקירות הבית המערבי-דרומי, במתחם הקטן בן ארבעת הבתים, שבהם גרים כמה מעובדי האחוזה עם משפחותיהם. הוא רואה אותי חומק מהחלון ומצטרף לגיורא, אך שוכב דומם ומתמזג בחשכה עם הקרקע, כדי שלא נבחין בו.

*

גיורא ואני עוברים על פני שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הדוממות, של פטר יואל, ופוסעים דרומה בשולי הכביש האפל. חצר-הפרים נמצאת משמאלנו, בגבעה למעלה, מחוץ לחומה הדרומית של אחוזת יוספיה. הכניסה לחצר דרך האורווה שבקומת הקרקע, מתחת לאסם, בבניין שבפינה המערבית. גם בלילה עולה משם קול בטישה כבדה בבוץ-הזבל השחור, שמסתובבים בו שני הזכרים כבדי-המשקל, כלואים כל אחד במדורו, מוקפים גדר של צינורות-ברזל עבים. הם מגזע הולנדי, מנומרים כתמי שחור ולבן, חחים באפיהם. כשאני נזכר בפר המיוחם שכמעט דרס אותי פעם, אני רועד. סרחון המכלאה יורד אלינו יחד עם ריח פרחי היסמין מהשיח שנטע דודי אלכס בשער של אחוזת יוספיה. אנחנו עוברים על פני הכניסה לכפר-מאהלר, שם חונה מכונית מוריס צבאית סגורה ליד הצריף, זו תחנת-האוטובוס שבה ראינו היום אחר-הצהריים את עמירם גרין 'מזיין' בתחת את דינה שפילר.

 "יאללה, זה המוריס של הסרג'נט האנגלי!" אומר גיורא. "אוף, התחת עוד-עוד כואב לי. לך טוב, לך לא מרביצים אף פעם."

 "מה הסרג'נט עושה פה?"

 "בטח הוא מרגל את ההגנה מאחורי החלון של נפתלי קפלן! יאללה, בוא נמשיך."

שדרת התאנים ניצבת ממזרח לכביש וצלליותיה תוחמות את הכרם. בדרכנו לרמות-הצופים, גיורא ואני מתקרבים לעץ תאנה ומבחינים לידו בדמויות של סוס ורוכבו, ומישהו עומד לצידם כמו בתמונה מטושטשת של הרצל והקיסר בספר הלימוד ב"ידיעת הארץ". אנחנו מתקרבים בשקט ורואים את הגברת הצעירה לורט יושבת על הסוס ומשוחחת עם הסרג'נט באנגלית. זו השפה השנואה של השלטון, שאנחנו משתדלים לא ללמוד ולא להבין בה אף מלה, ובהצלחה רבה, ולכן איננו עוצרים אלא ממשיכים ללכת.

*

רוכב על אופנועו הרועש, גברת קמפבל במושב מאחור, מגיע הווטרינר דוקטור וולף למבצר טיגרט החום, תחנת המשטרה של חובבי-ציון. מאחורי דלפק-העץ הגבוה יושבים בתורנות רק צמד שוטרים, אנגלי ועברי, שותים תה בחלב בחדר הגבוה ומשחקים דמקה פולנית הפוכה, הנקראת "ביטקה", לאור נורה חשופה המפיצה אור מדכא.

השוטר אנגלי מסובב מיד ידית של קופסת טלפון שחור, הנראה כמטחנת-קפה, להזעיק את מפקד התחנה, שיודיע למפקדת הצבא שיתחילו לשלוח כוחות לחפש את מייג'ור קמפבל החטוף. השוטר העברי מנסה לטלפן ליהושע סלומון, ראש המועצה של המושבה, למצוא אירוח הולם לאשת המייג'ור הרועדת, שכמעט מתמוטטת, וכל הזמן שבה ומספרת על שני חוטפים שזורקים את בעלה לצפרדעים. דוקטור וולף מסייע ומשלים פרטים.

קו הטלפון לסלומון דומם, מנותק.

*

 "בתל-אביב," אני מספר לגיורא, "הלכתי עם אבא ואימא לאכול ב'עטרה', על המרפסת בשדרות רוטשילד, פלטה קרה, ירקות עם ביצה קשה חתוכה לשניים, ועל הלבן שלה מיונז לבן, נפלא..."

 "מה זה מיונז?" שואל גיורא.

 "מין שמנת שהמציאו עכשיו, משמן, עם צהוב של ביצה, ולימון."

 "אני לא מאמין לך. אין בכלל דבר כזה, מיונז."

 "דווקא יש, בתל-אביב."

 "ששש..."

גיורא ואני מתקרבים להציץ, כל אחד מבעד לחלון צר וארוך הנראה כסדק בקיר, אל הרוקדים בבית-העם. טלי רסקין היפה מנגבת את הזיעה ממצחה, עיניה נוצצות ואפה הקטן, הסולד, שואב אליו את החיוך שבפניה המתוקות. אבל לצידה מתנפנפת הבלורית הכי מפורסמת ברמות-הצופים, זו של גידי ישראלי השוויצר, ועיניו הכחולות מסתכלות קדימה, גבוה, במבט של "אני ואפסי עוד".

פתאום אני מבחין שטלי מסירה מעליה את היד של גידי והולכת אל היציאה.

 "חכה לי רגע," אני אומר לגיורא וממהר לכיוון שאליו היא פונה, בשביל בחוץ. כאשר היא מבחינה בי, היא עוצרת רגע, פניה מבריקות באור הבא מתוך בית-העם, והיא אומרת:

 "אוי, אורי, מה אתה עושה כאן בלילה?"

 "גיורא ואני מטיילים, אז באנו," אני עומד מולה.

 "אז מה?" היא צוחקת, מתנשמת עדיין מן הריקוד.

 "חשבתי, בהזדמנות הזאת, אולי לשאול אותך – "

 "מה?"

 "את אוהבת אותי? טלי?"

 "אוי, אורי, מה זה צריך להיות?" היא כאילו עוד רוקדת על המקום, מצמידה ירכיים זו לזו. "אתה לא רואה שאני ממהרת לבית-שי?"

 "טוב," אני זז הצידה ואומר לה, "אז אני מחכה, טל.." היא עוברת על פניי ומהשיער שלה נוגע בי ריח טוב ואני פולט במהירות: "מפני שחשבתי להציע לך חברות – "

אהוד בן עזר

המשך הפרק יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעניין שאנשי "רק לא ביבי", שתמכו בהתלהבות בממשלת 61 ח"כים שהיתה תלויה ב-4 קולות של רשימה ערבית, לא יצאו להפגין בכיכר הבימה ולא ראו בהתנהלות הממשלה על חודו של קול – שום עיוות של הדמוקרטיה ושל רצון הבוחר, אבל קואליציה של 64 ח"כים – היא בעיניהם הרס הדמוקרטיה – ומעתה הרוב הפרלמנטרי נתפס אצלם כלא-לגיטימי!

* האם היה פעם סופר בשם אריה ליפשיץ?

* אגודת הסופרים העברים (מנוחתה עדן בשמה ההיסטורי) – החלה להשתמש בלוגו חדש "אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל". הם טועות. צ"ל – "אגודת הסופרות העברים בישראל". לנו, הסופרים העברים הגברים, אין חלק בטמטום הלשוני הזה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל