פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1814

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בטבת תשפ"ג. 19.1.23

עם הצרופה: מושב עטרות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 46. // יוסי אחימאיר: בלי התנצלות. // איליה בר-זאב: כמעט פוליטיקה... אבל לא. 4 שירים. // אורי הייטנר: 1. הצעה הזויה וילדותית. 2. צרור הערות ‏18.1.23. // אשר מעוז: ועוד על יחסי הממשלה – היועץ המשפטי. // מנחם רהט: זינובייב. // אהוד בן עזר: הבלדה על ג'מאל פֶּחָה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת. // ד"ר ארנה גולן: "הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי. // מיכאל רייך: סְפִינָה גְּלוֹבָּלִית מְשַׁיֶּטֶת לִי בָּרֹאשׁ. // רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל. ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק ראשון. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ה', המשך וסיום. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

46.

הַחֲגִיגָה עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָיִינוּ חֲבוּרָה אַחַת מִן הַמָּעוֹן

שֶׁל נַעֲמָ"ת –

בַּהַפְסָקוֹת דַּוְקָא הָיָה בְּסֵדֶר

בַּשִׁעוּרִים הָיָה עַלִּיז

וְגַם עַלִּיז פָּחוֹת –

וּלְסִכּוּם: לִלְמֹד הָיָה אֶפְשָׁר

מֵהִסְתַּכְּלוּת בַּטֶּלֶוִיזְיָה –

אֲבָל כְּדֵי לְהִתְאַהֵב

צָרִיך כִּתָּה, לִפְגֹּש

בָּנוֹת –

וְזֶה הַכֵּיף, הַחֲגִיגָה

עוֹד מְעַט נִגְמֶרֶת,

הָלֹךְ הָלְכוּ שְׁנוֹתֵינוּ

הַיָּפוֹת –

* * *

יוסי אחימאיר

בלי התנצלות

מיום ליום המדינה שלנו משתנה. צומחת לגובה, נוגעת בשמיים. זה קורה במרכז וכמעט בכל אתר ואתר. זה קורה בתל-אביב ובכל עיר אחרת, אם זו רמת-גן, באר-שבע, או אור עקיבא, כרמיאל או לוד, רחובות או נתניה. ראיתי מבנים מתנשאים אל על אפילו באריאל ובעופרה שבשומרון. ואם לא לגובה – אז לרוחב. יש שטח פנוי, תוך זמן קצר יהיה בנוי. תל-אביב היא עתה העיר החפורה ביותר בעולם. היכן שלא תנוע בה – כבישים הפוכים, תעלות, ציוד כבד, דחפורים, מנופים, מחסומים, ובעיקר – עגורנים. הם כבשו את קו הרקיע, מצויים בכל מקום, סובבים על צירם, מעלים למרומים חומרי בניין, מסייעים להגביה את המבנים, שמחליפים מבנים נושנים בני שלוש וארבע קומות משנות החמישים והשישים.

כך גם הכבישים הבינעירוניים. נתיבים חדשים, מסלולים מצטמצמים על מנת לאפשר הוספת הנתיבים, גשרים נמתחים מעל לצמתים סואנים, ושוב הרבה כלי עבודה כבדים, פועלים עוטי וסטים זוהרים, שלטים המכוונים את התנועה המוסטת זמנית. איך אמר לי חבר מהצפון: "באתי לתל-אביב לאחר חודש שלא ביקרתי בה וכמעט לא הכרתיה. כל כך משתנה. לנוע בה – זה סיוט."

 כל העבודות האלה נעשות כמעט במקביל, בכל מקום. כך קווי הרכבת הקלה, שאתה תמה מדוע טרם הסתיימה העבודה בהם. כך צירים מרכזיים כמו אבן גבירול ובן יהודה, וכל זה רק בתל-אביב.

לראות – ואי אפשר שלא לראות – את פריסת העבודות בתוך הערים וברחבי המדינה, ולחשוב כמה הרבה כסף "נזרק" במדינה שלנו, מושקע בעבודות תשתית נרחבות. על פניו, צריך להיות גאה. הנה ישראל מתחדשת, מתעצמת, הופכת למעצמה של גורדי שחקים זכוכיתיים, עם המוני משרדים שעולים בתפארתם על המפוארים שבמשרדים באמריקה או באירופה. ישראל הנבנית מחדש היא "אבו-דאבי" לחוף הים בתיכון, מעוררת קנאה. מציגה עושר ויכולות שספק אם יש כמותם במדינות מפותחות אחרות, מנקרת עיניים למבקרים מחו"ל, מעוררת השתאות. איך אמר לי תייר אחד: "כשאני רואה את המגדלים האלה, שלא ראיתי בביקורי הקודם, אני מבין מדוע יהודים באמריקה מוכנים פחות ופחות לתרום לישראל, יש לכם הרבה כסף."

קדחת הבנייה הזאת נוגדת מאוד את מה שנעשה אצל שכנינו הקרובים: סוריה נתונה בחורבות, לבנון קורסת ומתפוררת, בירדן מהומות רחוב, מצרים שרויה בשפל כלכלי, באיראן מוציאים להורג מתנגדי המשטר, בעזה דיכוי ועוני. מצד שני, הם רואים אצלם את ההתכתשות הפנימית בישראל ומתמוגגים. לדידם, המדינה היהודית מתפוררת. הן לכך הם מייחלים, וכבר נשמעות קריאות מוגברות "לג'יהאד ולשחרור כל פלסטין מהים עד הנהר."

כמובן, השינויים במדינה אינם רק בתחום האורבני. ישראל עוברת תהפוכות שלטוניות, מאז כוננה הממשלה החדשה, השישית בראשות בנימין נתניהו. כך זה בתחום המשפט, כך זה בתחום הביטחון הפנימי, כך זה במערכת החינוך, בתחבורה, בתרבות. השינויים הללו – והם רק בתחילתם – הם למורת רוחה של האופוזיציה וראשיה המודאגים. הללו כל כך מתוסכלים מאובדן השלטון, שאפילו מעט ימי חסד לא נתנו לממשלה הנבחרת, רומזים לאפשרות של מלחמת אחים, שינוי פני המדינה, "מכונת רעל", ואינם בוחלים בהתססה ובהפרחת סיסמאות כזב. קבוצות פריבילגיות ומיוחסות, באקדמיה, בתקשורת, קציני מילואים, משפטנים ועוד, מנהלות מאבק נואש ברחובות ובתקשורת, בניסיון לעצור את השינויים הלגיטימיים שמחוללת ממשלת הימין, ומתיימרים לדבר "בשם העם". כאילו שלא היו בחירות ב-1 בנובמבר והעם אמר דברו בבירור.

חילופי שלטון הם גם חילופי דיסקט, כרצון הבוחר. ראש הממשלה ושריה אכן מיהרו לסמן את הכיוון שאליו מובילה הממשלה החדשה, אולי אפילו מהר מדי. ואמנם, יש גם "סידורים" שאינם מקובלים אפילו על תומכי השלטון החדש, כמו: פינוי-בינוי של משרדי ממשלה, שרים שמחזיקים בשני תיקים, שרים שהמציאו להם תיקים ומינויים לא ראויים. אבל האופוזיציה וחלק מהתקשורת ניפחו מעל ומעבר את מהלכי הממשלה. אפילו הרפורמה המוצעת בנושא בית-המשפט העליון, שהבהילה את ראשי מערכת השיפוט ופרשנים שפוטים, עוד לא נאמרה בה המילה האחרונה. יש כנסת, יש ועדת חוקה, חוק ומשפט, שבהן היא עתידה להידון, ואולי אף להתרכך.

ישראל בשנת ה-75 לקיומה, אכן משנה פניה, גם בנוף הפיסי שלה, גם בנוף הדמוגרפי, עם ממשלה נבחרת, הומוגנית, יציבה, בעלת סדר יום מוכח. אין לדובריה שום צורך בהתנצלות. זוהי הדמוקרטיה, זוהי בחירת העם. יפה שהמתנגדים לה מוציאים תסכולם בהפגנות הרעשניות והמצולמות. מעבר להן כל ניסיון להפיכת-נגד, ויש חשש כזה, לא יצלח וחבל שייעשה. על הרוב להתחשב במיעוט, ועל המיעוט לנהוג ביתר אחריות ולהירגע. הקיצוניות שמיוחסת לממשלה החדשה, בשלטים הבוטים בהפגנות הלגיטימיות, היה לא תהיה.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב". 

* * *

איליה בר-זאב

כמעט פוליטיקה... אבל לא

יום יום

יוֹם יוֹם, בֵּין קַו אֹפֶק הַמִּגְדָּלִים לְגַגּוֹת

תֵּל אָבִיב הַיְשָׁנָה נִרְשָם מֶרְחָק חָדָשׁ.

שָׁמַיִם הֵם גְּבוּל פָּרוּץ, לְפָחוֹת עַד סַף הֶחָלָל

וּמִי יֵדַע כַּמָּה חֲלָלִים עַד פִּתְחֵי הַחוֹר הַשָּׁחֹר?

רַק בַּיַּרְקוֹן נִשְׁמָר פַּעַר תִּקְנִי.

יוֹם יוֹם תַּהֲלוּכוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת,

זֵרֵי פְּרָחִים נֶעֱרָמִים עִם מִלְמוּל הַפְּסוּקִים.

לַהֲטוּטֵי קַבְּרָנִים מְשַׁלְּשִׁים כַּמּוּת גְּוִיּוֹת

לְדוּנַם בֶּטוֹן:

גּוּפָה בְּקַו קִרְבַת הָאֲדָמָה, אַחֶרֶת בְּעֹמֶק מְבֻקָּר –

כָּךְ וְכָךְ מֶטֶרָץ בֵּין הַטְּמוּנִים בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן.

אֲלַכְסוֹן חֶסְכוֹנִי.

קַר.

יוֹם יוֹם, מִמְּרוֹמִים, רוֹאִים אֶת קַו גְּבוּלוֹת

הַשָּׁלוֹם – וְהַיָּם.

בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת, בִּפְקָקֵי הַתְּנוּעָה,

לֹא נִתָּן לְהַבְחִין בְּתַחְתִּית הָרְחוֹב בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,

בַּעֲצֵי הַלִּימוֹן

וְהַתּוּת

בְּחַצְרוֹת הַבָּתִּים.

אי תנועה

נכוֹן, אַךְ וְרַק אִי תְּנוּעָה –  

עֲצֵי זַיִת כְּרוּתִים

מְהַגְּרִים שָׁרָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים

אֶל אֲדָמָה לֹא מֻכֶּרֶת.

פִּרְחֵי שִׂיחִים נָעִים

בָּרוּחַ הַחַיָּה,

בְּרוֹשִים דַּקִּים מִתְנַדְנְדִים,

קוֹשְרִים כְּתָרִים,

רוֹצִים לָגַעַת.

נָכוֹן,

בְּסַךְ הַכֹּל אִי תְּנוּעָה.

בֵּין רְחוֹבוֹת לְנֵס צִיּוֹנָה

עֲצֵי זַיִת חוֹלְמִים עַל

מוֹלֶדֶת אֲבוּדָה.                                                   

מעל קווי המתח

סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –

חַיִּים נוֹצָרִים,

חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –

בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.

חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק

מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.

אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –

מֵאַגְמוֹנֵי מַים לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.

רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –

טֶרֶף קַל

רק המים גברוּ

קֹדֶם הַדָּם אַחַר-כָּך הַכְּאֵב.

שֶׁקֶט נִשָּׂא עִם רוּחַ בֹּקֶר –

פּוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל סִמְטְאוֹת הָעִיר

וּכְבָר קָרֵב קוֹל רַעַשׁ.

אִישׁ נֶאֱחַז בְּאֶבֶן קִיר, בַּחֲרִיצֵי

אַסְפַלְט וּבַרְזֶל

כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב.

לְאַחַר מִכָּאן נִתְפַּזְרוּ עָבִים –

צְּעָקָה וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִים.

רַק הַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד.                                          

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. הצעה הזויה וילדותית

"מה דעתכם על שלום עם סוריה?" מכתיר פרופ' גדעון ביגר את מאמרו בוויינט.

האמת, למה לא? אמנם סוריה כבר לא באמת קיימת והפרטנר שעליו ממליץ ביגר הוא רב מרצחים מטורף, שטבח מאות אלפים מבני עמו. אבל האמת? אם ניתן היה להגיע איתו להסכם שלום בתנאים ההולמים את האינטרסים הלאומיים של ישראל, הייתי בעד.

הרי גם השלום עם מצרים נחתם עם דיקטטור, השלום ירדן נחתם עם מונרך אבסולוטי וכך גם הסכמי אברהם. אם נרצה לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שנוכל לחתום אתה על הסכם שלם היא... ישראל (ואחרי המהפכה המשטרית שמחוללים נתניהו ולוין גם האקסיומה הזאת מוטלת בספק). למה לא סוריה?

ביגר מסביר למה הסכם שלום עם ישראל כדאי לאסד. "סוריה... נתונה עדיין בבעיות רבות. מלחמת האזרחים עדיין מתחוללת, גם אם בעצימות נמוכה. חלקים מהמדינה מוחזקים בידי מתנגדי המשטר ושטחים אחרים נתפסו על ידי טורקיה, שפועלת בהם באופן חופשי. הנשיא בשאר אסד נתון בצבת של רוסיה מצד אחד ואיראן מהצד האחר. ישראל תוקפת בשטחו כמעט בחופשיות. ומעבר לכל זה, מיליוני פליטים סורים מסתובבים בעולם, רבות מערי סוריה עדיין הרוסות, כלכלתה רעועה וקשריה הבינלאומיים רופפים. ורוב הדברים הללו יכולים להיפתר אם סוריה רק תגיע להסכם שלום עם ישראל: איראן ורוסיה יתפנו ממנה, כלכלת המדינה תשוקם על ידי מענקים מאירופה וארה"ב, הוצאותיה על צבא יקטנו והשלטון הסורי יתפנה לשיקומה."

אם האינטרס של אסד הוא הסכם שלום עם ישראל, אדרבא, שיחתום על הסכם המכבד את ריבונותה של ישראל, בגבול הקיים, כשהגולן ישראלי. אני בטוח שכל אזרחי ישראל יסכימו להסכם כזה. וגם אם הוא ייכשל, לא הפסדנו כלום.

אבל זו לא הצעתו של ביגר. הצעתו ההזויה, במציאות הנוכחית כמעט כיניתי אותה ילדותית, הצעתו היא שישראל תיסוג מכל הגולן ותעקור את כל יישוביה, תמורת הסכם הזוי עם הרודן המפוקפק. איוולת כזו לא ברא השטן.

ביגר מסביר – הלא ארבעה ראשי ממשלה ישראליים הסכימו לכך, ואף מונה: רבין, נתניהו, ברק ואולמרט. הוא שכח את פרס. נו, אדרבא ואדרבא. חמישה ראשי ממשלה ישראלים ניסו למסור לאוייב הסורי את הגולן ולא הצליחו, כי הסורים לא היו מוכנים לתת בתמורה הסכם שלום. הרי זו סיבה מספקת לישראל להבהיר שהצעותיה בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות. ביגר, שהיה שותף במשלחת של אהוד ברק לוועידת שפרדסטאון, מדקלם את המנטרה של אורי שגיא על "היד שקפאה". ידו של ברק, כמובן. כזכור, ברק הציע לאסד (האב) את הגולן כולו, תוך חורבן כל יישובי הגולן. הוא לא הציע לו נסיגה עד הגבול הבינלאומי, אלא לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים ישראליים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אולם הוא עמד על רצועת חוף צרה, ברוחב של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת, ואסד דחה זאת על הסף. בעיני שגיא & ביגר, מי שהציע לצד השני 99.99% מדרישותיו אשם בכישלון השיחות ולא מי שהתעקש גם על 0.01% הנותרים. מין היגיון עקום שכזה...

ביגר מעלה באוב עמדות של ראשי ממשלות במילניום הקודם, שאבד עליהן כלח, ומתעלם מכך שרק לפני שנה, בדצמבר 2021, החליטה ממשלת בנט פה אחד על תוכנית לאומית להכפלת ההתיישבות בגולן, שנועדה להסיר סופית מעל הפרק כל רעיון עוועים מהסוג שעליו מפנטז ביגר.

ביגר כותב: "הרי בשורש הסכסוך עם סוריה נעוצה האחזקה הישראלית את רמת הגולן."

באמת?! זה שורש הסכסוך?! הסכסוך עם סוריה החל במלחמת ששת הימים?! הסכסוך עם סוריה אינו נעוץ באחזקה הישראלית את הגולן, אלא להיפך – הגולן בידי ישראל כתוצאה מהסכסוך! כתוצאה מכך שבימים שהסורים ישבו בגולן, הוא היה בסיס לתוקפנות יומיומית נגד ישראל. ואם הדברים אינם ידועים לגדעון ביגר, אני יכול להפנות אותו למאמר ביקורת מצוין שכתב... גדעון ביגר בכתב העת המנוח "כיוונים חדשים" על ספרו של יגאל קיפניס "ההר שהיה כמפלצת", שבו הפריך מכל וכל את ניסיונותיו של האחרון לשכתב את ההיסטוריה, להמעיט מחומרת התוקפנות הסורית ואף להציג את ישראל כצד התוקפן.

מאמרו של ביגר הזוי, אך יש לו גם חשיבות – הוא מזהיר אותנו מפני שאננות. הוא מזכיר לנו שיש מי שעדין מפנטזים על נסיגה מהגולן ושהסכנה עלולה לחזור ביום מן הימים. זה שעון מעורר לאלה מתוכנו, המתנגדים לתוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה ממשלת בנט אשתקד. יש לפעול לכך, שהממשלה החדשה, שעלתה לשלטון חמושה בתאוות נקם והיא אחוזת אמוק להרוס כל מה שבנתה הממשלה הקודמת, לא תגנוז את החלטת הממשלה על פיתוח הגולן. 

2. צרור הערות ‏18.1.23

* הפגנת עוצמה – השתתפותם של 80,000 אזרחים בהפגנה נגד המהפכה המשטרית היא מפגן כוח דמוקרטי רב עוצמה. דווקא הסדר המופתי והמתינות של ההפגנה – הם סוד כוחה. מאה האידיוטים השימושיים של בן גביר, שניסו לעשות לו קצת נחת ולחסום את נתיבי איילון לא הצליחו לסדוק את עוצמת ההפגנה.

* הפגנה תכלת לבן – צפיתי בסרטון שבו פרובוקטור עם דגל אש"ף מסולק בבושת פנים מן ההפגנה בת"א, בידי המפגינים. זה מובן מאליו. בהפגנה ציונית, הנאבקת על דמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וכמדינת חוק, אין מקום לדגל המסמל את החתירה להשמדת ישראל. היתה זו הפגנה ציונית, שצבעה תכלת לבן, והונפו בה אלפי דגלי הלאום. כיוון שאיני מעשן ואין לי מצית בכיס, אני משער שאילו הייתי בהפגנה ורואה את הפרובוקטור, לא הייתי מצית את דגל אש"ף.

* הם מ-פ-ח-דים – ראש הממשלה והשרים והח"כים של הליכוד, מנסים לדגמן אדישות לנוכח הפגנת הענק בת"א. אם הם כל כך אדישים, למה הם מתאמצים כל כך לגמד את ממדיה? השר איציק זוהר שהתראיין אצל עודד בן עמי, דיבר כל הזמן על 20-30 אלף. דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה מתפלפלים ברשתות החברתיות בכל מיני תמונות מכל מיני זוויות כדי להוכיח שלא יכול להיות שאלו המספרים, ורק התשקורת הסססססמולנית מנפחת את המספר בלה בלה בלה. אבל אין אלה נתוני התקשורת אלא נתוני המשטרה. ומניסיון אני יכול לקבוע שנתוני המשטרה תמיד זהירים מאוד ויש בהם הערכת חסר (כלפי ההפגנות מכל הצדדים). כך שאם המשטרה קבעה שהיו 80,000 איש, בטוח שלא היו פחות. וברור שהמשטרה, שעל ראשה מתנפנפת החרב המתהפכת של השר הממונה, הפרחח הכהניסט, שכבר שבוע הוא אובססיבי להפגנה הזאת, לא היתה מטה כלפי מעלה את מיספר המפגינים.

כנראה שהאדישות מזויפת. האמת היא שהם די מ-פ-ח-דים.

* אם כל ההפגנות – בדבריו בפתח ישיבת הממשלה, התייחס נתניהו ברמז להפגנה בת"א, באומרו שהבחירות היו "אם כל ההפגנות". הביטוי הזה, אפעס, נשמע לי קצת מוכר. מהו מקור הביטוי? אני מרשה לעצמי לקחת לעצמי את זכות היוצרים. והסיפור הוא כזה. בשנות המאבק על הגולן, שירתי כדובר ועד יישובי הגולן וכחבר מרכזי בהנהגת המאבק. לאורך השנים דיברנו על הפגנת ענק, שלא היתה כדוגמתה, ששמעה יהדהד מקצה העולם ועד קצהו. להפגנה הזאת הענקתי את השם "אם כל ההפגנות", וחבריי אימצו את השם כקוד למבצע שאולי פעם יתקיים.

ידענו שאימא יש רק אחת, וכך גם "אם כל ההפגנות". לא תהיינה שתי הפגנות כאלו. ולכן, אסור לנו לקיים אותה טרם זמנה, כי כשהמצב יצדיק אותה יותר לא נוכל לשחזרה, אולם אסור לנו לאחר חלילה את הרכבת. וכך במשך מיספר שנים "אם כל ההפגנות" היתה תכנית מדף שכל הזמן עמדה על הפרק. בסופו של דבר, "אם כל ההפגנות" התקיימה בינואר 2000, ביום שובו של ברק לארץ מפסגת שפרדסטאון, אחת משתי ועידות הפסגה שנערכו בארה"ב בתוך חודש, שבהן ניסה ברק למסור את הגולן לאוייב הסורי.

ההצלחה שלנו היתה כזו, שיומיים לפני ההפגנה היא היתה הנושא המדובר ביותר בתקשורת הישראלית. אני זוכר ראיון שלי ב"המילה האחרונה" עם אורי אורבך האוהד ועירית לינור העוינת (מאז היא התפכחה בגדול, אך לא עצרה בהתפכחות והפכה לימננית אוטומטית), שבו השחלתי בכל משפט את המילים: "אם כל ההפגנות שתתקיים בכיכר רבין מחר בשש בערב." ואז, בסוף הריאיון, שאל אותי אורבך: "אגב, אורי, מתי תתקיים 'אם כל ההפגנות'?" – "מחר בשש בערב." השבתי.

זיכרון נוסף, הוא מבחן עצמי שעשיתי בדרכי, כבר בשעות הבוקר, לתל-אביב, לקראת ההפגנה. עצרתי בכמה תחנות דלק בדרך, כדי לשאול את האנשים אם יבואו הערב להפגנה. המבחן היה: כמה ישאלו: "איזו הפגנה?" לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה המוזרה.

בהפגנה עצמה השתתפו מאות אלפים. כיכר רבין גלשה, וכל הרחובות סביבה היו מלאים אדם, בצפיפות, לאורך קילומטרים. עליתי עם צלמי העיתונות לצלם מבית העיריה, והמראה בכל הכיוונים היה מדהים, חסר תקדים. מפקד משטרת ת"א אמר שמדיניות המשטרה היא לא לנקוב במיספרי מפגינים, אבל באופן בלתי רשמי הוא אמר לנו, שזאת ההפגנה הגדולה ביותר שהיתה אי פעם בת"א. ההפגנה שודרה בשידור חי בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, בשידורים מיוחדים, וכך גם ברשתות הזרות. התקשורת דיווחה שנשיא סוריה חאפז אסד צפה בהפגנה בשידור חי ב-CNN. למחרת, תמונות ההפגנה היו מרוחות על העמודים הראשונים של כל העיתונים, והתקשורת לא חדלה לדווח עליה.

ובסוף, כידוע, ניצחנו במאבק והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

חודשים אחדים לאחר מכן, נערכה בירושלים הפגנת ענק של הציבור החרדי – איחוד חסר תקדים של חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, חרדים מכל הסוגים, נגד בית המשפט העליון, ומולה הפגנת תמיכה בבית המשפט (שבה השתתפתי). איני זוכר מה הסוגייה שהיתה על הפרק. אך החרדים כינו את ההפגנה "אם כל ההפגנות", וכך כינתה אותה גם התקשורת, שסיקרה אותה בהרחבה. ומאז, הפגנות רבות כונו, לעתים מתוך רהב או למטרות שכנוע עצמי, "אם כל ההפגנות", עד שהמכתם היה לשגרת לשון.

אבל אחרי שנטלתי על עצמי את זכות היוצרים, אני מודה ומתוודה שזה פלגיאט. זכות היוצרים האמיתית היא של סדאם חוסיין. כאשר ארה"ב איימה שתתקוף את עיראק בעקבות פלישתה לכוויית, סדאם הזהיר אותה שעיראק מכינה לה את "אם כל המלחמות". גנבתי ממנו את הסלוגן, בשינוי קל.

* יחס שווה – היחס של המשטרה למפגינים נגד המהפכה המשטרית בת"א וכלפי הפלג הקיצוני של החרדים בירושלים, הוא יחס שוויוני. הפגנה ברישיון ובתיאום עם המשטרה נהנית מהגנת המשטרה. הפגנה בלתי חוקית מפוזרת. הפגנה שקטה, מסודרת ובלתי אלימה אינה נתקלת בתגובה אלימה. הפגנה סוערת ואלימה נתקלת באלימות. הפורעים בירושלים חסמו כבישים, השתוללו והתפרעו וניסו לפגוע בחנות סלולר. חובתה של המשטרה להשיב את הסדר על כנו.

כאשר אחרי הפגנת הרבבות בת"א מאה מפגינים ניסו לחסום את נתיבי איילון, השוטרים מנעו זאת. אילו ניסו לפרוץ באלימות – המשטרה היתה מגיבה, בצדק, בכוח, כפי שעשתה בבלפוריאדה. תגובתו המכוערת של הפרחח הכהניסט, שדרך התקשורת ביקש לבדוק את "אלימות השוטרים", נועדה לדרבן את המשטרה לפעול באלימות ובחוסר מקצועיות כלפי המפגינים נגד המהפכה המשטרית במוצ"שים הקרובים. 

* ממתי קיימת עילת הסבירות – בדברים שכתבתי בימים האחרונים, הפרכתי את הטענה לפיה עילת הסבירות היא חידוש של אהרון ברק בשנות ה-90. הוכחתי, דרך ציטוטים מפסקי דין בראשית שנות המדינה, שבג"ץ פסק גם פסק, בפסקי הדין החשובים ביותר שלו, על פי עילת הסבירות.

בדבריי, טעיתי בטענתי, שבית המשפט פסק על פי סבירות ומידתיות, עוד בטרם הומשגה העילה במילים הללו. במאמר ב"הארץ" של שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, הוא הסביר שעילת הסבירות, בשמה זה, תקפה במשפט הארץ ישראלי מראשית שנות המנדט, עת הוחלפה שיטת המשפט העות'מאנית המפגרת בשיטה הבריטית המתקדמת, יחסית. במשפט הבריטי עילת הסבירות קיימת כבר מאות שנים. המשפט הישראלי התבסס על המשפט הבריטי, כולל עילת הסבירות. זמיר ציטט מפסקי דין בשנות החמישים שביטלו החלטות שלטוניות בלתי סבירות. הוא הראה שעילת הסבירות קיימת בכל שיטות המשטר במדינות הדמוקרטיות.

* משבר אמון כפול – המטרה שלנו היא להחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט, מצהיר עוכר המשפט יריב לוין. אכן, האמון הציבורי בבית המשפט במשבר חמור. על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 42% מהציבור רוחשים אמון למערכת המשפט. זה נתון מדאיג ודורש חשבון נפש, שינויים ורפורמות במערכת. אבל על פי אותו מדד, האמון הציבורי במפלגות ובפוליטיקאים ירד לשפל של עשרים שנה – רק 18% אמון. רוב מוחלט של הישראלים סבורים שהפוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים שלהם מאשר לאינטרסים של הציבור שבחר בהם. האם באמת מה שיחזיר את האמון לבית המשפט הוא הכפפתו לפוליטיקאים?

* דובון לא לא – מרב מיכאלי תקפה את יאיר לפיד על נכונותו להידברות על הרפורמה המשפטית ועל תמיכתו בפסקת התגברות בתנאים מסוימים. מה היא רוצה? היא לא רואה שהחברה על סף קרע נורא? היא לא רוצה לנסות למנוע זאת? איני אופטימי באשר לסיכוי להגיע לפשרה, כיוון שהממשלה שיכורת כוח ואינה רואה ממטר. אבל חייבים לנסות. ואם נשיא המדינה לקח על עצמו את התפקיד של המבוגר האחראי, מחובתה של האופוזיציה לתת כתף למהלך.

את עמדתי בעד פסקת התגברות, ברוב סביר (לא פחות מ-70-75) כבר כתבתי. אני תומך בכך לא כפשרה, אלא כי אני באמת מאמין בחשיבותה של פסקת התגברות. אך גם אם מדובר בפשרה – מה רע בפשרה? אם אפשר להסכים על פסקת התגברות ברוב סביר – עדיף לדחות אותה ולקבל פסקת התגברות אוטומטית ברוב האוטומטי של כל קואליציה? מרב מיכאלי אינה מבינה שההתעקשות להתנגד לכל שינוי ולכל תמורה במערכת המשפטית, היא חלק מהגורמים לריאקציה בדמות המהפכה המשטרית? היא לא רואה שההתחפרות בעמדות קיצוניות הורידה את מרצ אל מתחת לאחוז החסימה ואת מפלגת העבודה אל סף אחוז החסימה? היא חושבת שלהיות דובון לא-לא זאת אג'נדה? או שמא היא משתכרת מניחוחות המרי האזרחי, מתוך איזה רצון ילדותי להיות מהפכנית בגרוש?

על מערכת המשפט ועל האופוזיציה לפעול בכל דרך לפשרה, שתביא לרפורמה קונסטרוקטיבית. מלחמה על הכול או לא-כלום, תסתיים בלא-כלום. היא לא תביא לשום הישג. אם האופוזיציה תבטא נכונות כנה לפשרה והממשלה תדחה אותה, יהיה קל יותר לגייס, בידיים נקיות, את האזרחים למאבק.

* האם לערוך משאל עם? – הצעתו של יאיר לפיד לערוך משאל עם על המהפכה המשטרית, אינה הפתרון האידיאלי למשבר. הפתרון הרצוי הוא הידברות של ראשי שלוש הרשויות ושל הקואליציה והאופוזיציה לצורך חקיקת חוק יסוד חקיקה מוסכם, שיסדיר סוף סוף את מערכת היחסים המורכבת בין הרשויות. אולם אם אי אפשר יהיה להגיע להסכמה, מן הראוי שה"רפורמה" תבוא למשאל עם. מהפכה כל כך דרמטית בסדרי השלטון ובמבנה של מדינת ישראל, מחייבת הכרעה במשאל עם, בדיוק כפי שהדבר נכון בנוגע לוויתור על שטח ריבוני של המדינה.

האמת היא שאין זו הצעה של לפיד, אלא של רובי ריבלין, בראיון מרתק ל"7 ימים". הצעתו זו הפתיעה אותי. רובי ריבלין, כיו"ר הכנסת, היה המתנגד החריף ביותר לחוק יסוד משאל עם. הוא טען שהחוק מנוגד לעקרונות השיטה הפרלמנטרית ופוגע בכנסת כריבון. אני שמח שהוא רואה זאת אחרת היום.

לא אחת הגדרתי את ריבלין, לצד בני בגין, כחרותניק האחרון. כי הוא אחד האחרונים שמגלמים את השקפת העולם הכוללת של תנועת החרות בהנהגת בגין. אולם בנושא משאל עם, עמדתו עד כה היתה מנוגדת לזו של בגין. בגין היה חסיד של משאלי עם. בשנות החמישים הוא דגל בשיטה השוויצרית, שבה אם כמה עשרות אלפי אזרחים חותמים על דרישה לקיים משאל עם בנושא מסוים, מתקיים המשאל. בהמשך הדרך הוא לא חזר על ההצעה הזאת, אבל במוקדי הכרעה כמו הסדר השילומים, הנסיגה מסיני ועזה אחרי מלחמת סיני, האפשרות לנסיגה מיו"ש ועוד, הוא תבע להביא זאת למשאל עם. בהצעתו זו, ריבלין חזר לצור מחצבתו הפוליטית.

* גישה מורכבת – בשיח הציבורי הרדוד, יש לכאורה רק שתי אפשרויות. או שאתה תומך באקטיביזם השיפוטי, מעריץ את אהרון ברק וסבור שהוא חף מטעויות, מאמין ש"הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של קצין אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה," בעד מישפוט החברה הישראלית, בעד התערבות רבה ובוטה של בית המשפט בחקיקה ואף בהחלטות מדיניות, או שאתה תומך בתוכנית לוין לחורבן מדינת החוק, להרס הרשות השופטת ולהכפפתה לממשלה, מאמין שבג"ץ הוא כנופיית פשע מושחתת ואנטי ציונית שנשלטת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל ומדקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת לפיה תפרו תיקים לנתניהו. אין אמצע.

כמי שרחוק משני הקטבים האלה, צר לי שאני מוצא בשיח הציבורי מעט שותפים לדרך השלישית המורכבת שבה אני דוגל. ולכן, שמחתי כל כך לקרוא את הראיון עם הנשיא לשעבר רובי ריבלין. ריבלין היה הראשון במערכת הפוליטית שיצא נגד האקטיביזם השיפוטי. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל מחלוקת מכובדת ומכבדת אך נחושה נגד האקטיביזם השיפוטי ונגד דרכו של אהרון ברק, שאותו הוא מעריך מאוד ומכנה אותו "מורי ורבי" וכמובן מקפיד לציין שהוא ציוני לעילא ולעילא וביטחוניסט. ריבלין תמך ותומך ברפורמות במערכת המשפט, אך רפורמות קונסטרוקטיביות, ולא הפיכה משטרית כמו זו של לוין ובטח לא בחירת השופטים בידי הממשלה. הוא דבק בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי והוא מציין שהזהיר פעמים רבות, בארבע עיניים ובפומבי, את אהרון ברק מ"הפיכת נגד" לדרכו, מה שקורה היום. אך ודאי שהוא אינו מצדד בשפיכת התינוק עם המים, כבתוכנית לוין.

ריבלין מציע היום, כפי שהציע עוד כשהיה יו"ר הכנסת, את הפתרון הנכון והראוי – חקיקה בהידברות ובהסכמה רחבה של חוק יסוד החקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. זה הפתרון ואין בלתו, וחשוב להשמיע את הקול הזה. ריבלין גם מציע רעיון מעניין באשר לפסיקת ההתגברות. הוא מציע שניתן יהיה להתגבר ברוב של 65 ח"כים בלבד, אך בתנאי שאין יותר מ-50 ח"כים שהצביעו נגד. יש בכך מענה מסוים לטענה שכמעט בלתי אפשרי לגייס 70 תומכים להתגברות. אז הנה, אם יש חמישה נעדרים או נמנעים, אפשר גם ברוב קטן של 65 להתגבר על פסיקת בג"ץ. אני חושב שהמספר הראוי הוא 75 ח"כים ולבטח לא פחות מ-70, אולם טוב שתעלינה הצעות פשרה יצירתיות, שאולי ניתן יהיה להסכים עליהן.

אמירה אחת של ריבלין הפתיעה אותי. ריבלין הוא אדם חכם ופוליטיקאי ותיק ומנוסה, אך מסתבר שהוא גם נאיבי. הוא קונה את תחפושת התאקיה של בן גביר, שכביכול התמתן ומתחיל להבין את המציאות, ומסביר את ההבדל בינו לבין ברוך מרזל. ברור שיש הבדל בין השניים. שניהם כהניסטים, אבל בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממרזל ולכן הוא הרבה יותר מסוכן. עובדה, הוא הצליח להנדס אפילו את ריבלין.

* אתנחתא קומית – קראתי רשומה של איזה טיפש, שמטיף לחילול שבת, לאכילת טריפה ונגד קיום ברית מילה, ומייחס את השקפתו לרב קנייבסקי, שהוא מציג את עצמו כתלמידו.

לא. לא קראתי רשומה כזאת. אבל קראתי רשומה זהה במשמעותה. מישהו שתומך בהתלהבות בהפיכה המשטרית בשם... החזיקו טוב... בגין! והוא מגדיר עצמו כתלמידו!

* איך הפכנו למדינה מושחתת? – אני לא יודע מה יחליט בג"ץ בעתירה נגד מינוי דרעי. אני משער שהם יקבלו את ההחלטה המובנת מאליה. אבל השאלה אינה מה יחליט בג"ץ, אלא איך הידרדרנו למצב שבו צריך בכלל התערבות של בג"ץ בנושא. איך בכלל מפלגה בישראל מעמידה בראשה עבריין סדרתי. איך המוני מצביעים תומכים במפלגה שעבריין מועד עומד בראשה. איך ראש ממשלה מוכן למנות עבריין בלתי משוקם לשר בממשלתו. איך בחקיקת בזק הכנסת משנה את חוק יסוד הממשלה בחוק פרסונלי רטרואקטיבי כדי שהפושע הזה יהיה שר בה.

איך הידרדרנו להיות מדינה מושחתת? מהי מדינה מושחתת? לא מדינה שיש בה שחיתות, אלא מדינה שמשלימה עם השחיתות ולא נלחמת בה.

כאשר האנס הסדרתי משה קצב היה נשיא המדינה והעבריין אהוד אולמרט היה ראש ממשלה, לא היינו מדינה מושחתת, כי החברה הקיאה אותם, הם פרשו ונכנסו למקום הראוי לאנשים כמותם. ואילו היום ממשלה שהעומד בראשה עומד לדין על אישומי שחיתות חמורים, ומיספר עבריינים הם שרים בכירים בתוכה, כולל השר הממונה על המשטרה, מובילה הפיכה משטרית שנועדה לרסק את מדינת החוק ולהפוך את השחיתות לחוק. לסדום היינו? לעמורה דמינו?

* כך פועל ארגון פשע – ח"כ אברהם בצלאל מש"ס: "אם שופטי בג"ץ יפסלו את דרעי – הם יורים לעצמם בראש." זו התנהלות והתבטאות של מאפיה. כך פועל ארגון פשע, שבראשו עוד עבריין סדרתי ואסיר משוחרר שלא שוקם.

* מושחת מן היסוד – לפני שנים אחדות, ראיינתי לצורך מחקר שכתבתי את ישראל קניג, מנהל מחוז הצפון המיתולוגי במשרד הפנים. כבר אז הוא היה מעל גיל 90, וצלול לחלוטין, וכזה הוא גם היום בגיל 98. בראיון הוא סיפר לי שפרש מן התפקיד ב-1986, מיד עם מינויו של אריה דרעי למנכ"ל המשרד. עוד בהיותו של דרעי עוזר השר, סיפר קניג, הוא ראה עד כמה האיש מושחת. כשהוא מונה למנכ"ל, קניג הבין מה עומד לקרות שם, היה לו ברור שאין זה עוד מקומו והוא פרש. השר, יצחק פרץ, מנהיג ש"ס, סר לביתו של קניג ודיבר אל ליבה של אשתו, שתשכנע אותו לחזור בו מהתפטרותו. אך קניג, ישר כסרגל, סירב.

מאז חלפו 37 שנים, העולם השתנה ללא הכר, אך המושחת הזה ממשיך להיות אחד האנשים החזקים והמשפיעים במדינה. הוא הספיק להיות מורשע שלוש פעמים. הוא הספיק לשבת בכלא. וכעת שונה למענו חוק יסוד הממשלה, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, כדי לאפשר לו, חרף היותו עבריין סדרתי, לחזור ולכהן בממשלה. ובליכוד מכינים דרכים שונות איך לעקוף פסיקה של בית המשפט שתפסול את מינויו המושחת.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

* בעד הרחבת החוק הנורבגי – אני תומך בהרחבת החוק הנורבגי. כבר שנים אני מטיף לכך שישראל תאמץ את החוק הנורבגי כפי שנהוג בנורבגיה – ללא כל שיקול דעת וכולל את כל שרי הממשלה. ברגע שח"כ נשבע אמונים כשר, כהונתו תפקע אוטומטית והבא אחריו ברשימה יכנס לכנסת. אם השר מתפטר או מפוטר מן הממשלה, הוא חוזר אוטומטית לכנסת והאחרון מסיעתו שנכנס – יוצא. זה טוב להפרדת הרשויות. זה טוב, כי חשוב שיהיו בכנסת 120 ח"כים במשרה מלאה, שתפקידם הוא העשייה הפרלמנטרית. וחשוב שהשרים יעסקו בענייני משרדם ולא יהיו מרותקים להצבעות בכנסת. ובאשר לעלות? לדמוקרטיה יש מחיר. אבל יש הרבה מקום לחיסכון. החיסכון צריך להיות בהגבלת מספר השרים בממשלה ל-18 לכל היותר וביטול תפקיד סגן השר. שם נמצא הבזבוז ולא בחוק הנורבגי.

* עצומה הזויה – ברשת רצה עצומה נגד הממשלה, שבפתיח שלה נאמר שמתארגנת תנועה להשתמש בכוח שלנו כאזרחים. אם 250,000 אזרחים מביעים אי אמון בממשלה זה עולה לכנסת והמנדט עובר לנשיא. וכבר נאספו ככה וככה אלפי חתימות.

מדובר בקשקוש מקושקש. אין לכך שחר. אין שום הליך חוקי של הבעת אי אמון בידי האזרחים שלא דרך הכנסת. הדבר גם אינו הגיוני כי אין ממשלה שאי אפשר בתוך ימים להחתים רבע מיליון אזרחים הקוראים להפלתה. עצומה, כמו הפגנה, היא צעד דמוקרטי חשוב בפני עצמו, אך אין בו כדי להפיל ממשלה באיסוף חתימות, כמו שכתוב בעצומה ההזויה הזאת.

* מעודד פשעי מלחמה – יוזמתו של הפרחח הכהניסט תחת הכותרת המכובסת "חסינות לחיילי צה"ל," נועדה לעודד פשעי מלחמה ולהפוך את צה"ל לכנופייה. הרצי הלוי יידרש לאתגרים שקודמיו לא ידעו – להגן על צה"ל וחייליו מפני הממשלה.

* ביד הלשון: זרזיף – החורף הנוכחי בצפון הגולן רע, רע מאוד. עד יום ראשון בבוקר מדדתי 127.5 מ"מ בלבד, ואנחנו כבר באמצע ינואר! אני רואה את התמונות ממישור החוף וממרכז הארץ, של הגשמים העזים והשיטפונות, ודווקא כאן, אזור ברוך משקעים יחסית – בקושי זרזיף.

זרזיף הוא גשם קל, טיפטוף. אבל מקורה של המילה הפוך. היה זה שם נרדף דווקא לגשם חזק. "יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז, כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ" (תהלים ע"ב, ו'). נאחל ונייחל שהזרזיף בעברית עכשווית יהפוך לזרזיף בעברית המקראית.

אורי הייטנר

* * *

אשר מעוז

ועוד על יחסי הממשלה – היועץ המשפטי

בין שלל הסערות שמלוות את יחסי הממשלה – היועץ המשפטי לממשלה, נבלעה מיני-סערה. משקיפים חדי-עין הבחינו כי גלי בהרב-מיארה נעדרה מישיבת הממשלה הראשונה. בחדשות 12 אף דווח כי בלשכתה של בהרב-מיארה ניסו לאורך היום לקבל פרטים היכן תתקיים הישיבה, אבל איש בלשכת נתניהו לא ענה להם. בתגובה הסבירו "בסביבתו של נתניהו", כי הישיבה היתה טקסית בלבד ועל כן היועצת המשפטית לממשלה לא זומנה אליה. ואכן, לישיבת העבודה הראשונה של הממשלה כבר זומנה בהרב-מיארה.

ואני מבקש להעלות דברי כפירה ולטעון שלא זו בלבד שלא נפל פגם באי הזמנתה של היועצת המשפטית ל"ישיבה הטכסית", אלא שמן הראוי להימנע מלהזמינה לישיבות הממשלה כדבר שבשיגרה. בכך אף נחזיר עטרה ליושנה, ביטוי חביב בקואליציה החדשה.

עד לתקופתו של מנחם בגין כראש ממשלה לא נהגו להזמין את היועץ המשפטי לישיבות הממשלה אלא כאשר התעוררה בעייה משפטית שלגביה נדרש הייעוץ שלו. הדבר השתנה בעקבות מהפך 1977 כאשר מנחם בגין הקפיד להזמין את אהרן ברק לישיבות הממשלה. בכנס היובל של המשפט בישראל שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן התקיים רב-שיח של שרי המשפטים על תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. שאלתי למקורו של הנוהג, וחיים צדוק, מי שיזם את מינויו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי, הסביר בחיוך "בגין היה מאוהב בברק." המילה מאוהב אולי איננה במקומה. מדוייק יותר לומר שבגין העריך ביותר את ברק. גם לאחר שפרש מתפקידו ומונה לבית המשפט העליון – הוא נענה להפצרתו של בגין ודחה את כניסתו לתפקיד כדי לייעץ למשלחת הישראלית בשיחות השלום בקמפ-דייויד.

מאז השתרר הנוהג שהיועץ המשפטי לממשלה מוזמן באורח קבע לישיבות הממשלה אם כי גם בנוהל זה היה חריג בתקופת כהונתו של מני מזוז כיועץ המשפטי לממשלה.

נוהג זה פסול. ישיבות הממשלה עוסקות בשלל נושאים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים שאין בהם בהכרח היבטים משפטיים. נוכחותו של היועץ המשפטי בשיח הבין-מפלגתי, גם אם כצופה פאסיבי, מערבת אותו בדיונים מפלגתיים. יתר על כן, נוכחותו עלולה ליצור מראית עין של הכשר גם להחלטות, לדיונים, למעשים או למחדלים שהיועץ המשפטי אינו מסכים להם וזאת בשל העובדה שהוא לא התנגד להם. מכל מקום נוכחותו מעניקה לגורמים הפוליטיים עילה לטעון שהם זכו בברכתו של היועץ המשפטי. זאת ועוד, גם כאשר מתעוררות בעיות משפטיות אין זה סביר לצפות מהיועץ, מומחה ככל שיהיה, לשלוף תשובות על אתר. 

מן הראוי לשוב לנוהל הישן והטוב שהתקיים עד לתקופת בגין-ברק – לפיו הממשלה מפנה ליועץ המשפטי נושאים שטעונים התייחסות משפטית והוא ייתן את התייחסותו בכתב, ובמקרה הצורך יוזמן לישיבת הממשלה לדיון בסוגייה שהועברה אליו. הדבר יהווה גם תשובה להאשמות בדבר "שלטון הפקידים" ו"היעדר משילות".

אשר מעוז הוא פרופסור למשפטים, יו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית להגנה על חירות דתית.

המאמר פורסם ב"מקור ראשון".

* * *

מנחם רהט

זינובייב

השם זינובייב היה שמו המאומץ של המהפכן היהודי צבי-הירש אפלבאום, שכיהודים רבים אחרים ברוסיה האנטישמית, זנח מורשת אבות וחלם על תיקון עולם בולשביסטי.

נפילתו המיותרת להחריד של טר"ש דניס זינובייב זכרו לברכה, השבוע בתאונה נוראה בשירותו הצבאי, הטילה אותי בבת אחת עשרות שנים אחורנית, עת הייתי סטודנט צעיר להיסטוריה כללית בכיתתו של מורי ורבי ההיסטוריון ד"ר דוד קוליב, ששבילי תולדות העולם המודרני, היו נהירים לו כשבילי הקמפוס של האוניברסיטה.

זינובייב??? מניין צמח השם המוזר הזה? אכן, עשרות שנים השם הזה לא נזכר במקומותינו. איזכורו מחדש – לדאבון הלב בהקשר לתאונה מטופשת – העלה באוב את זינובייב המקורי, שחי ופעל לפני 105 שנה וקצת, במהלכים המהפכניים להשלטת המפלגה הקומוניסטית בראשות ולדימיר איליץ' לנין, על התנהלות האימפריה הרוסית.

זינוייב, כמו לא מעטים ממחוללי המהפכה בניהולו של לנין, היה יהודי. הוא השתייך לשכבה רחבה של צעירים יהודיים, שנטשו את צור מחצבתם, מפני שהיוותה מבחינתם אבן ריחיים לצווארם. יהודים רבים – לא כולם אבל לא מעטים – שימנו אז את גלגלי המהפכה, שהובילה את לנין לשלטון. רבים הסתירו את יהדותם ואימצו לעצמם שמות רוסיים.

גריגורי זינובייב. ויקיפדיה.

כך הפך היהודי צבי-הירש אפלבאום לגריגורי זינובייב. ולייבל'ה-יהודל'ה ברונשטיין ללב טרוצקי, מייסדו ומפקדו הראשון של הצבא האדום. לייבל-יהודה רוזנפלד הפך לחבר הפוליטביורו לב קאמנייב, ראש המדינה הסובייטית הראשון, מייסד הפוליטביורו ב-1919 והיו"ר שלו בשנים 1924-1923. צבי-הירש בריליאנט הפך לגריגורי סוקולניקוב, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית, שהציל אלפים ממוות ברעב בתקופת מלחמת האזרחים, בהיותו קומיסר האוצר העממי. והיו בין המהפכנים יהודים ששימרו את שמם, אך גם הם פנו עורף למורשת אבות, ובהם בכירי הוועד המרכזי הראשון, המייסד, של המפלגה הקומוניסטית הרוסית: יעקב סוורדלוב, הנשיא השני של רוסיה הסובייטית והשני ממוצא יהודי בתפקיד זה. מויסיי (משה) אוריצקי, ראש הצ'קה (המשטרה החשאית) בפטרוגרד. הרופא היהודי ד"ר אדולף יופה, יד ימינו של טרוצקי. ואחרים.

בנוסף לששת היהודים הבכירים בוועד המרכזי הראשון (מבין 21 חברים), פעלו בוועד המרכזי גם גויים בעלי זיקה מסויימת ליהדות. למשל ניקולאי בוכארין, מחשובי התיאורטיקנים של המרקסיזם, אמנם גוי גמור אך נישא ליהודייה כשרה, אנה לוריא, נכדתו של רבי שלמה זלמן לוריא מקייב. ההצטרפות למהפכה לא היתה נחלתם של כל יהודי רוסיה. להיפך, מרביתם הסתייגו, משום שלא האמינו שתושיעם ממצוקותיהם. אך במבט לאחור ניתן לקבוע ללא ספק, כי תרומתם של היהודים שכן הצטרפו למהפכנים, היתה מכרעת לניצחון הקומוניסטים האדומים על פני מתנגדיהם מן 'הארמיה הלבנה' ושאר הארגונים והיחידות החמושות שקמו נגדם. לפחות שלושה משברים חמורים – בקיץ 1916, בסתיו 1919 ובאביב 1921 – איימו להקריס את המשטר הסובייטי החדש שהיה תלוי על חוט השערה, עד שקם היהודי טרוצקי והכריע את הכף להצלתו.

ולמרות תרומתם המכרעת של היהודים שבשכלם ודמם שימנו את גלגלי המהפכה (ורובם חוסלו בימי 'הטיהורים הגדולים' של סטאלין רוצח ההמונים, שבגד מתוך פראנויה חולנית בחבריו המייסדים), לא נושעו המוני יהודי רוסיה ממצוקתם, וסביר יותר שמצבם הכללי, ובוודאי היהודי, אף הוחמר.

עצם השתתפותם של יהודים בצמרת המהפכנית, ותרומתם המכרעת לניצחון שהושג בדי עמל ובמהלכים עקובים מדם, על שושלת הצאר האנטישמית, סיפקו ליהודים סיפורים של נחת שהפכו לפולקלור מקומי, כמעט עד ימינו.

הנה שניים מהם. יהודי רוסה התבדחו על חשבונו של טרוצקי וסיפרו שכשאביו שומר המצוות הגיע יום אחד מכפרו הנידח למוסקבה וביקש לראות היכן הוא עובד, הביאו טרוצקי בכבוד רב לפוליטביורו (הוועד המרכזי) והציג את חבריו בפני האב: "זה צבי-הירש אפלבאום – יהודי; זה  לייבל-יהודה רוזנפלד – יהודי;  זה צבי-הירש בריליאנט – יהודי," וסיכם: "בקיצור כולם יהודים, ורק האיש עם הזקן המחודד לסנטרו, קוראים לו לנין והוא גוי, אבל על שמו רשומה כל הפירמה." (על פי חוקי ההתנכלות ליהודים, שהנהיג הצאר בימי טרום המהפכה, נאלץ יהודי שהחזיק עסק, לרשום אותו על שמו של איזשהו גוי).

סיפור שני מספר, שהיהודים בפוליטביורו, כולם פורקי עול תורה ומצוות, לא התנתקו לגמרי משורשיהם, וכשאצל אחד מהם חל יום ה'יארצייט' לאחד מיקיריו, נתבקש לנין לצאת לכמה דקות, כדי שהיהודים יוכלו לחטוף תפילת מנחה ולקנח בקדיש לעילוי הנשמה...

30% מקרב ראשי הבולשביקים היו יהודים, אף שמשקל היהודים באוכלוסייה הכללית היה פחות מ-4%. הסחף היהודי לטובת הבולשביקים, נבע מתוך ייאוש שנולד בשל השלכתם בידי הצאר האולטרא-אנטישמי לתחתית המידרג החברתי. שנים לפני שקם היטלר ימ"ש, היו היהודים כצאן לטבח. ממשלת הצאר עודדה פרעות שהתירו דמם של היהודים חסרי מגן, תחת הסיסמה הנואלת: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה.'

לא פעם הממשלה עצמה עמדה מאחורי הפוגרומיסטים, והעמידה לרשותם סיוע צבאי ומשטרתי. המשטרה החשאית של הצאר היתה זו שהמציאה את הפרוטוקלים של זקני ציון, להכפשת היהדות בעולם כולו. מצב אומלל זה, לצד העוני המשווע וחרפת הרעב, הסלילו את היהודים לחיק המהפכנים שהבטיחו להם: 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה.'

חזרה לזינובייב, מראשוני המהפכנים בשירות לנין, שנתמנה לנשיא הקומינטרן וכיהן בתפקיד עד 1926. לאחר מות לנין (1924) נמנה עם השלישייה המובילה של ההנהגה, יחד עם סטלין וקאמנייב. ואולם, במהלך השתלטות סטלין על ההנהגה, סר חינו בעיני העריץ, מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה. זינובייב נדון באשמת 'פעילות קונטר-רבולוציונית', ל-10 שנים, ובמשפט ראווה נוסף ב-1936 הוצא להורג. רק ב-1988 טוהר שמו.

כמאמר הפתגם (שהמצאתי זה עתה): המהפכה מְכַלָּה את מחולליה.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

הבלדה על ג'מאל פֶּחָה

שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת

במלאת 100 שנים לרצח הארמנים

ולארבה

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון.

לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם.

הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח,

בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות,

כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה.

הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר,

כמביט בעדר כבשים ביום שוק.

החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע.

אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה.

הילדים מחזיקים דפים

בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות.

הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

"אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה,

מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו.

החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית.

הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה,

ברחוב רוטשילד, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

בקבוקי היין והקוניאק כבר ריקים-למחצה.

הקצינים התורכיים להוטים לשתות,

ופחות מכך טועמים מהתבשילים,

למרות שאלה הוכנו ממזונות

שנעשו נדירים בימי המלחמה.

פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד,

בגלל השרב המעיק של טרם אביב.

מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה,

מבין ברושים ודקלים,

נשקפים שמיים אפורים, מוזרים,

ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה,

מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם,

"לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו,

המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות

על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר,

שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה,

"נזכרתי, איך באנטוליה הילדים של הארמנים

 היו אומרים עליי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה

חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס.

שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים.

כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם

אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו.

אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר,

ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי:

'מחצתי את החזירים הללו!'

כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו,

אלה בהנאה ובצייתנות,

ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה

ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה,

ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם,

וגם מפותחות כמוהן... בתולות...

הרכיב משקפיים כדי שיוכל

לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן,

לבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה,

תחב לה אצבע כדי לבדוק...

קנה אותה בתולה תמורת שש מג'ידיות,

וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם,

לכל אזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן

לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד,

פקדתי על אחד הוואזירים שלי

להשלים סלילת כביש תוך שבוע.

הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי.

אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה

לא ממלא את הפקודה,

אני תולה אותך!' –

מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה,

בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי,"

שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו.

"היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון

כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים.

נקרע החבל בשעת התלייה.

פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ,

שוב נקרע החבל

היה הגוף שלו כזה כבד...

הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים.

הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק,

בית-המכס בנמל –

אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות

שהפגיזו את יפו. וככה,

בידיים שלי, הייתי מוכרח

ללמד את התליין איך לתלות את הכופר בפעם השלישית,

ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..."

שתיקה כבדה מתפרשת סביב.

ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים

כמוהו וכחסן-ביי

מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק:

"מוטב שנשנה את הנושא,

שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו.

גם אצלכם, במושבה יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל

יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי,"

מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד היפה,

לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי,

ולהסיר מדעתו מחשבות זימה.

את הצרפתית המשובחת שבפיו

שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס,

אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן

רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית.

הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן,

שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה,

כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר,

עם זונות צרפתיות מלפנים ומאחור...

וגם מוצצות לך אם רק תשלם יותר...

אך מיד הוא מתעשת.

"אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי,

והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות,

הקלועות דרגות גנרל,

ועם מגלב-הרכיבה בידו, פונה לאשת ראש הוועד היפָה

"ועכשיו גבירתי אנא הראי לי

את הבּוֹדוּאָר שלך!"

פחד משתק את הנוכחים

כי כוונת הגנרל ברורה

ואין זו פעם ראשונה שהוא מבקר במושבה

באין ברירה

אשת ראש הוועד מכניסה אותו לַבּודואר

כך מכונה חדר השינה.

"מַא שֶׁרִי," הוא מצווה לה,

"וִיט אָה לָה לִיט!– אֶ אוּבְרֶה טַא טִיזִי!"

[יקירתי, מהר למיטה! – ופתחי את התחת שלך!]

הגברת ראש הוועד היפָה מנסה להרגיעו

במזיגת כוסית קוניאק מקנקן בפינה

אך הוא מצליף קלות במגלב-הרכיבה על אחוריה

הבולטים לאחר שסגר על מפתח את דלת הבודואר

"אוּבְרֶה טַא טִיזִי מַא שֶׁרִי!"

היא פורצת בבכי שקט

להגן על כבודה ובאין ברירה

משתרעת על בטנה על המיטה הגבוהה

הגנרל הנמוך מרים במגלב-הרכיבה את שמלתה

"אוּבְרֶה... אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה תֶּ'אֶמֶה..."

[פתחי, פתחי, יקירתי, יקירתי אני אוהב אותך!]

והיא נאלצת להפשיל את קומבינזון המשי שלה

וגם את תחתוניה –

"אוּבְרֶה... שֶׁרִי... שֶׁרִי זֶ'ה אֶדוֹר תַּ'טִיזִי..."

[פתחי, יקירתי, פתחי, אני מעריץ את התחת שלך!]

מדגדג מגלבו את פי-הטבעת

של אשת ראש הוועד היהודייה היפה

צחת השת,

ומגלב-הרכיבה ממשמש בחור העדין שלה,

והיא בוכה

אבל התחת שלה נפתח

לרווחה

כאילו בנפיחה

והגנרל הנמוך פורם מיד כפתורים אחדים

במכנסי מדיו הצבאיים

שולף אבר נימול

ענק ומגוּרה

לנמוכים יש כידוע זין גדול

החום והקוניאק לא פגמו בזיקפתו

למראה התחת הפעור של יהודייה יפה

והוא משחרר מהחור את מגלב-הרכיבה

ותוקע את הזין המוסלמי  

כשהוא מפזם: "אוֹרְדוֹמוּז אֶתִי יָמִין

אָצֶלְדִי קָזָמִין!"

[הצבא שלנו צועד...]

ובנימוס צבאי פוקד בשקט:

"מַא שֶׁרִי... מַא שֶׁרִי...

איפתחי אל-טִיזֶכּ

יָפֶה העכוז שלך מכל בנות-ארצי

רק בפריז פגשתי... פעם

קוּ... [תחת]... נהדר...  כמו... זה...

שלך...  אצל... זמרת..."

ובעודו מדבר

הגנרל מכניס-מוציא...

פנים-חוץ...

לח טראאח...

פנים-חוץ...

מכניס-מוציא...

בתחת שלה...

לח טראאח...

משהו זמן...

כמו חמש דקות ארוכות...

וגומר...

וגומר...

וגומר...

ושולף

ומותיר בין גבעותיה

שיירי זרע צבאי לבן כיונה

וקצת מסריח אך בטרם ניתנת לו אפשרות

לסיים את ניגוב הזין התורכי

ההולך והמצטמק –

בשולי קומבינזון המשי העדין

של אשת ראש הוועד היפָה

מתמלאות אוזניו רחש כבד הבא מבחוץ

והולך וגובר מרגע לרגע,

ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה,

וחשכה יורדת על הארץ.

מה הדבר המכסה את עין השמש?

לאט-לאט מתרגלות עיניו לאפלולית

שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים,

והוא מבחין באין-ספור יצורים קטנים,

כחגבים כהים, פרושי-כנפיים,

שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול,

אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים

בקול צקצוק מסליד.

הוא מסובב את המפתח ויוצא לסלון

האנשים עומדים אחוזי-אימה,

בחוץ נחילי הארבה נוחתים גלים-גלים

כשהם מנסרים בהמוניהם

את האוויר ברחש מבחיל

מכרכרים ומפזזים על העצים,

על הבתים, על הארץ,

עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם.

רוח החמסין גוברת.

השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים

העטים מלמעלה כענן שחור.

מבול השרצים משתפך על המושבה

ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! הארבה! הארבה בא!"

רצים ברחובות אנשים

כאשר אימה וחרדה על שפתיהם.

"איזה אסון! הארבה עלול להפוך

את כל הארץ לשממה!"

הגנרל מתעשת. מיטיב מעמד מכנסיו הצבאיים

שקצת ריח קקה עולה מהם,

"לא אנחנו אשמים בדבר,

אלוהים איתנו ויגן עלינו.

צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ –

שֵדִים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית!

אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים

שקשרו קשר עם אויבי עות'מניה!"

כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים,

ממהר הגנרל לצאת ברכיבה

עם שיירתו מהמושבה דרומה,

לעבר רמלה וירושלים.

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת על קערת מים

המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה,

גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם,

וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא,

ויוצאים למטעים ולשדות

מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים

ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה,

אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח,

לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל,

"ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ

פקד לקשט גמל, כלב ושור

בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה,

והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות,

והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

"אידיוט! מחר תוציא פקודה

שכל תושב באזור שלך, יהודי כערבי,

חייב להביא לשלטונות מדי יום

פח מלא ביצים של ארבה,

ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!"

משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו.

חסן-ביי הוא המושל הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא.

כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד

הוא מתעופף למקום סמוך

כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה.

איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה.

אחרים מביאים נפט,

שופכים על הארבה ושורפים אותו,

או אוספים אותו בדליים לתוך חביות

ושם שופכים עליו את הנפט.

הארץ משחירה מן הארבה

ותחת כל מידרך כף-רגל

הוא חורק בהימעכו,

מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים,

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל

מלבינים כבר על העצים

ענפים מעורטלים מקליפתם,

ואשת ראש הוועד היפָה כורעת

על קערת המים המונחת תחתיה

ממשיכה לשטוף את התחת

הצחור שֶׁחוּלל

משיירי זרע הגנרל התורכי

וקצת קקה שלה.

תל אביב, אב תשע"ה, אוגוסט 2015

* * *

ד"ר ארנה גולן

"הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר

כמפתח לעולמו היצירתי

מהו באמת הטעם להוספת הפרשה של אשת ראש הוועד היפה בפתח תקווה לאירועים ההיסטוריים המסופרים ב"בלדה על ג'אמל פחה" ("חדשות בן עזר", גל' 1326).

"הבלדה" (זו כמובן לא בדיוק בלדה) התפרסמה לראשונה ב "חדשות בן עזר " באוגוסט 2015. באותה שעה בן עזר אכן הצהיר בכותרת כי נכתבה ופורסמה  "במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה". ואכן, לשני האירועים ההיסטוריים הללו, הגם שאינם זהים בכובד משקלם ההיסטורי, לרצח העם הארמני על ידי התורכים בשנות השלטון העותמאני גם בארץ ישראל, ולפשיטת הארבה הפתאומית מן המדבר על יבולי המושבות הראשונות סמוך לביקורו בהן של ג'מאל פחה, לכל אלה תפקיד מרכזי במהלך הבלדה. גם לפירסומה החוזר עתה, בחודש מרץ 2018, יש ללא ספק  הסבר ומניע, שהרי הדיון  על חובתה של ישראל להכיר בכך שהתורכים  אכן ביצעו רצח עם נמשך כל העת ועדיין לא הוכרע.  גם לתאריך הפרסום החוזר יש הסבר, כי הרצח עצמו נמשך עד סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ובנוסף, כקוראיו הנאמנים של ספרי בן עזר ושל עיתונו האינטרנטי, ידוע לנו היטב  העניין המתמיד  שהוא מגלה ומקיים בהיסטוריה המוקדמת של פתח תקווה מיום היווסדה, שכן כבר בייסודה השתתפו בני משפחתו, משפחת ראב, שלא לדבר על המפעל הגדול שעשה בכינוס ובהוצאה של שירי דודתו ילידת פתח תקווה, אסתר ראב.

אבל אם כך  עולה השאלה: אם מדובר בהיסטוריה כה כבדת משקל וערך וכה יקרה למחבר, מה עושה כאן התוספת המוצהרת בכותרת ואומרת שהבלדה היא  על ג'מאל פחה "שתקע לאשת ראש הוועד היפה בתחת"? כל קורא, גם זה שאינו בקי בפרטי ההיסטוריה של פתח תקווה, ישאל את עצמו : האם זו פרובוקציה? ולשם מה? האם  לשם התגרות בקורא? על מנת למשוך  תשומת לב? לשם שעשוע פרוע ? ואולי באמת קרה משהו כזה ולא פעל כאן רק הרצון להדהים? מה הולך כאן בעצם ? היה או לא היה? 

אשר לי שעיינתי היטב בספריו המאוחרים של בן עזר, אני  שיערתי מראש שסיפור אשת ראש הוועד לא היה ולא נברא, ומטעם הכמוס עימו הוסיף אותו לתפארת הסיפור. השאלה היא רק מהי אותה תפארת. ואכן, קיבלתי ביסוס להשערה זו בספר אחר של בן עזר, שהוא ספר היסטורי למהדרין גם אם נוספו לו תוספות ספרותיות, הלא הוא "סיפורו  של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא בסדרת "ראשונים בארץ" של יד בן צבי ועם עובד בשנת 1993, בפרק 13 שכותרתו: "חסן ביי פוגע בכבוד נשות פתח תקווה", ואשר לפי עדות המחבר עצמו "כולו מבוסס  על עובדות ותאריכים היסטוריים. העיבוד הספרותי לא פגע בתיעוד ההיסטורי", למרות שבספריו [הבידיוניים] יש ובן עזר מערבב "אלמנטים דוקומנטריים עם עלילות דמיוניות."

ואמנם, לא רק שחסן ביי הוא שנזכר בכותרת  הפרק שבספר כפוגע בנשות פתח תקווה, אלא שפגיעתו בסיפור היא שולית למדי, שהרי התבטאה בשאלה על יופיין של נשות פתח תקווה וברמזים שהוא וג'מאל פחה חושקים בהן. גם מתברר בסיפור, מה שלא מוסבר בפירוט  בבלדה, שהוא כפוף לג'מאל פחה ונחות ממנו בכוחו ובמעמדו. הוא ערבי, ומשמש כמושל הצבאי של יפו והמחוז . לעומתו,  ג'מאל פחה, שאף תפקידו מוגדר בספר ביתר פירוט, הוא "המפקד העליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ ישראל ובסיני ומפקד הצי של תורכיה" כלומר המפקד הצבאי העליון באזור. והנה, דווקא פגיעתו של חסן ביי בכבודן של נשות פתח תקווה היא המודגשת בכותרת הסיפור. לעומת זאת, בבלדה  אמנם עיניו של חסן ביי "נוצצות" שעה שמדובר בנשים אבל ג'מאל פחה הוא הפוגע בממש. הוא האונס ובגסות ואכזריות את אשת ראש הוועד היפה ובלא שיעז איש מנתיניו להפסיקו! כלומר, לא רק שסיפור אשת ראש הוועד לא קיים כלל בסיפור  ההיסטורי של בן עזר, אלא שאף נעשתה פנייה בבלדה לכיוון אלים, מיני, גס ומוקצן, ויש שיאמרו – פרובוקטיבי, ובידי השליט העליון.

ובכן מדוע? מה הניע את בן עזר בשנת 2018 לפנות לכיוון זה? ודומה, כי לשם הבנת המניע טוב יהיה לעיין באופן מפורט יותר ביחס שבין הסיפור לבלדה, ואולי אז נוכל לענות מה הניע את בן עזר לכך. האומנם רק פרובוקציה? שעשוע? או אולי משהו עמוק יותר. ובכן, בספר מסופר תחילה על ביקורו של ג'מאל פחה בראשון לציון. גם נמסר הסבר היסטורי מפורט על מבנה השלטון העות'מני, ומובלטים גילויי אכזריותו ודבריו המתנשאים המתרברבים ומלאי הזלזול  של ג'מאל פחה, שכולם מחניפים לו מרוב יראה. הוא אף נוטל כל מה שהוא רוצה מנתיניו כשם שהוא  גם מעניק "מתנות" כרצונו, כמו שטחי אדמה גדולים לראשון לציון. חלק זה הושמט מן הבלדה, שכן אינו מהותי לה. לעומת זאת, החלק הראשון של ביקור הגנרל התורכי בפתח תקווה על פי הזמנתו של אברהם שפירא,  נמסר באופן התואם כמעט  בכל פרטיו למסופר בספר. מאידך, אולם מאלפת בבלדה ההשמטה של  התנגדותו הנחרצת של ג'מאל פחה לציונות ולכן לכל גילוי המסמל אותה, אם בהנפת דגלים כחול לבן ואם בתמונות של גדולי הציונות או בסמלים לאומיים, ועל כן גם מושמט בבלדה עניין שלילת הענקת האדמות לפתח תקווה משום שחשפה את זיקתה הציונית ומכאן, לפי הבנתו של הגנרל,  גם לצבאות האירופאים הנלחמים אותה שעה בתורכיה. ומה ממלא את מקומו המובלט של הנושא הלאומי?  מתברר שהתיאור  המפורט של האונס הגס והאלים של אשת ראש הוועד של המושבה, כלומר העניין המיני, האנושי, הפגיעה האישית וההשפלה. לשם כך מובלטת גם התפארותם של הגנרל ושל  חסן ביי באכזריותם ובתליינותם ומסופר כמו בספר על התעניינותו, הפעם של ג'מאל פחה, בבנות פתח תקווה היפות. אשת ראש הועד היפה והמשכילה, שחשה בסכנה ושולטת אף היא בצרפתית, מחמיאה לו על הצרפתית היפה שבפיו. על מנת להסיטו מהנושא, אך דווקא בשל כך מתפתח הנושא החדש והאלים שמוצג בכותרת בקלילות בלבד.

ויש לציין גם, כי על מנת להבליט בנוסף למעמד השלטוני רב הכוח – גם את המימד האישי הפרוע והגס ששום מיגבלה לא חלה עליו, שבהתנהגותו השתלטנית של ג'מאל פחה, נעשו שינויים מעטים בלבד בקבלת הפנים הנערכת בפתח תקווה לג'אמל פחה, תחילה, מקבלים את פניו תלמידי בית הספר בשיר ההמנון התורכי, חבושים ברוב הכנעה תרבושים ושאר סממני השלטון העות'מאני, וכל זאת, למרבה האירוניה, ברחוב חובבי ציון. ואילו הוא מתבונן בהם בזלזול כמו היו עדר כבשים (לשחיטה) נהנה מחנופתם הכנועה.

בקבלת הפנים בבית ראש הוועד מובלטת הסעודה, שהתבשילים שהוכנו לה לכבודו כלל אינם מעניינים את הגנרל או את קציניו כי הם שקועים בשתיית אלכוהול (האסור, כידוע, על המוסלמים). יותר מזה, כל האירוע מתרחש בשעות של שרב מעיק של טרם אביב, אובך סמיך וכובד באוויר המייצגים את האימה והמתח השוררים בין המארחים , אבל הגנרל נתון בהתפארות על רצח הארמנים ועל קנייתן בזול של ילדות ארמניות ע"י התורכים ובייחוד על קנייתה של ילדה ע"י תורכי זקן. אולי כהבנה לבאות כאן גם נמסר  פרט (בדוי בוודאי) של התעללות מינית, שהזקן "תחב לה אצבא כדי לבדוק" אם היא בתולה, על מנת להגביר את הסלידה מן המעמד. וכך מתגלגלים הדברים עד שאשת ראש הוועד מחניפה לג'מאל פחה על הצרפתית המשובחת שבפיו, כיוון שבכך היא דווקא מעוררת בו זיכרונות מהווי הזנות של פריז ויצריו מתעוררים. ואז, כשמגלב הרכיבה  המאיים בידו הוא מצווה עליה להראות לו את הדרך ל"בודואר" שלה, כלומר לחדר השינה ושם, כאמור בכותרת, "תקע לה בתחת". אונס אלים ומכוער זה נמסר על ידי בן עזר בתיאור ארוך ומפורט ביותר, לאורך כעמוד ומחצה (ועוד נשאל מדוע) עד שהגנרל מגיע לפורקנו.

אלא שממש ברגע זה, רק על פי הבלדה, מתרחש מפנה מדהים: רחש כבד ממלא את האוויר החם וכמו חשיכה נופלת על הארץ בצהרי היום, ויצורים קטנים, דומים לחגבים קטנים, ממלאים את העולם, פורשים כנפיים בהמוניהם ואז נופלים לארץ ומתחילים לכרסם את כל הצומח. נחילי ארבה הגיעו מן המדבר ואימה גדולה אוחזת באנשי המושבה הם רצים ברחובות, אוחזים בפחים ומקישים עליהם לגרש את הפולשים, אך ללא הועיל. או אז מתעשת הגנרל, יוצא  מהחדר, אוסף את קציניו ויוצא עימם לכיוון רמלה וירושלים. ביציאתו הוא מרעיף פקודות על חסן ביי וקציניו, אולי יוכלו לגרש את המזיקים, אך גם עתה ללא הועיל. הארבה מכלה הכול, הארץ משחירה והעצים מלבינים כי הענפים התערטלו מקליפתם.

דומה כי עתה טוב היה לה לבלדה שתסתיים. הרשע נאלץ להסתלק. או אולי במאבק בארבה ובסיומו. כלומר, באופן שבו נגמר האירוע האסוני. ואולי אפילו באופן שבו הגיבו אנשי הוועד ובמיוחד ראש הוועד על מה שאירע.

אך לא כך ולא כך אלא באופן די מפתיע. כבר בראשית הופעת הארבה והסתלקותו של הגנרל נמסר כי אשת ראש הועד היפה "כורעת על ברכיה על קערת מים / המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה." והסיום ממשיך מנקודה זו:  "ואשת ראש הועד היפה כורעת / על קערת המים המונחת תחתיה / ממשיכה לשטוף את התחת / הצחור שחולל / משיירי זרע הגנרל התורכי / וקצת קקה שלה." ובכך מסתיימת הבלדה!

מה זה? שואל את עצמו הקורא. למה כאן ולמה התיאור "המגעיל" והדוחה הזה? מדוע עם זה הכול מסתיים? מה היה בסוף עם הארבה, עם הגנרל או עם ראש הוועד? אלא שאין לכך מן הסתם חשיבות בבלדה הזאת בעיני בן עזר. תבנית אידאית אחרת, ולדעתי רבת משמעות וחשיבות, מניעה אותו הפעם, ומה שנראה כ"פרובוקציה" הוא חשוב מבחינת המשמעות. שהרי הבלדה מסתיימת בטיהור הטומאה (המגעילה) שהטיל הגנרל התורכי באישה. כל שאירע מקורו בהתעללות בחלשה ונכנעת מצד הכוח השליט, בגסותו של הגבר בעל הכוח מכל הבחינות,  בתפיסת האישה ככלי הנתון לשימוש הגבר בכל רגע שיחפוץ ובהחלט גם כנציגה של נתינים הכפופים לשלטון כ"עדר כבשים". שהרי איש לא הפריע להתעלל! לעומת זאת, המעטה התרבותי (הצרפתית) אינו אלא כסות לכיעור ולעיוות.

לאור כל זאת, ניתן להבחין כי התפרצות הארבה ההרסני, המביא את המדבר למקום של יישוב  ומכלה את צמיחת היבול, מגיעה למעשה כעונש על חטא, כמין מכה גורלית. עם בואו  נופלת על העולם חשיכה, מתרחש כעין מבול סמיך של יצורים הרסניים וכל זאת מיד לאחר האונס הגס והמעוות, שאינו מתחשב כלל בבכייה של האישה-הקורבן. העונש הכבד גם מבריח את החוטאים. אף שכולנו יודעים מן ההיסטוריה שגורלם בארץ נחרץ באותה מלחמה, הרי הבלדה לא  מסתיימת בכישלונם כאן, אלא באקט של טיהור, של רחצה, של סילוק שרידי החטא שרק טיהורם עתיד לאפשר חזרה לחיים חדשים, לצמיחה חדשה.

מה שמניע, אפוא, את בן עזר, להבנתי– וכך גם בספריו האחרונים – הוא המאבק למען צדק ונגד ניצול הכוח השלטוני והאישי, למען טוהר, שלטון הוגן והתחשבות בחלש. אמנם הוא ממקד את גילויי הרשע והניצול והעיוות  בתחום המיני, אבל אולי משום שהוא התחום האינטימי והעשוי להיפגע ביותר. ואם כך, לא באמת פרובוקציה סתם כאן, אלא ניסיון לזעזע  את הקוראים  ולעורר בהם  את חוש הצדק והמיאוס מן הרוע. ואם אפשר לעשות זאת בתיאור ספרותי של תקופות היסטוריות הנחשבות בעיניו – הרי מה טוב.

ארנה גולן

* * *

מיכאל רייך

סְפִינָה גְּלוֹבָּלִית מְשַׁיֶּטֶת לִי בָּרֹאשׁ

סְפִינָה גְּלוֹבָּלִית גְּדוֹלָה

עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ אֶל קֵץ כָּל הַיָּמִים

וְרַב חוֹבֵל – אֵין עִמָּהּ,

הִיא מְשַׁיֶּטֶת, מִתְחַיֶּכֶת אוֹפְּטִימִית אֶל הַמָּחָר;

נוֹסֵעַ לֹא צָעִיר אֶחָד (אֲנִי) חוֹרֵץ יוֹמָן שַׁרְעָפָּיו אֶל בֵּין גַלֵּי הָאוֹקְיָנוּס:

הוּא אֵינו חוֹשֵׁשׁ מִקַּרְחוֹנִים, מֵרוּחוֹת, מֵחַשְׁמָל בְּרָקִים

וַאֲפִילוּ לֹא מִסְּעָרוֹת קָשׁוֹת וַאֲיוּמוֹת,

רַק מִקְּבוּצַת הַנּוֹסְעִים הַקּוֹלָנִית שֶׁעַל הַסִּפּוּן

הַמְּנַהֶמֶת, מְעַשֶּׁנֶת וְשׁוֹתָה לְשָׁכְרָה

וּבְכֹחַ קִיאָהּ וְאַרְסָהּ מְנַקֶּבֶת חוֹר בְּדֹפֶן הַסְּפִינָה,

עֵינָיו כַּלּוֹת,

הוּא כּוֹתֵב אַךְ קוֹלוֹ בַּל עִמּוֹ ---

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק ראשון

סיפור מושב עטרות הוא סיפור על יישוב קטן, כמעט אלמוני, שהוקם בראשית ימי ההתיישבות בארץ ישראל. באותם הימים היה מושב עטרות בבחינת "יהלום בכתר" ההתיישבות העובדת, מראשוני מושבי העובדים בארץ, חלוץ ההתיישבות בצפון ירושלים (עלו כקבוצת התיישבות בשנת 1919), אלוף ענף רפת החלב ובעל הישגים באקלום עצי פרי שנשתלו לניסוי, ובעיקר כרם ענבי המאכל.

 מבוגרים ונוער, תושבי ירושלים ומנהיגי הישוב, נהגו לבוא, לצפות בהישגי המושב ולפאר את הישגי המתיישבים. שדה התעופה שבנו שלטונות המנדט הבריטי על אדמות שהופקעו מידי המתיישבים, היווה אטרקציה למבקרים. ראשי השלטון (המנדטורי) היו יוצאים ובאים בעטרות, (השם הבריטי – קולונדיה, על שם הכפר השכן קלנדיה) בנסיעותיהם ברחבי הארץ ולחו"ל. קו תעופה בין-לאומי (של "נתיבי אויר ארץ ישראליים בע"מ") מלונדון למזרח הרחוק נחת (לחניית ביניים) בעטרות. זכור גם טכס חנוכת אווירון בשם "ירושלים" שנחוג ברוב עם, בהשתתפות אישי השלטון וההנהגה הציונית, בעטרות.

מושב עטרות

ילדים, נוער ומבוגרים נהגו לבוא לחורשת האורנים היפה, שראשוני היישוב שתלו וטיפחו, לבילוי ולאימונים בסתר. עיתוני התקופה היו מדווחים תדירות על הקורה ביישוב הקטן, הבודד, בנפת רמאללה.

"ועדת פיל", הוועדה הבריטית המלכותית בראשותו של הלורד פיל שבאה לבדוק את המצב בא"י, הופנתה ע"י הנהגת הישוב לבקר בעטרות כדוגמא להצלחת ההתיישבות היהודית בתנאים לא תנאים.

לאחר הביקור כתבו המבקרים (מתורגם מאנגלית): "ביקרנו בשני יישובים יהודיים בגבעות, (עטרות וקריית ענבים) שנאמר לנו ע"י מיספר עדים שהם בין המפעלים המוצלחים."

בסעיף נוסף באותו דו"ח "התרשמנו, בעקבות הביקור בשני היישובים המהווים עדות מרשימה ביותר להתלהבות, לא רק של המתיישבים אלא גם של אלו שמימנו ויעצו להם, אדמה שבשיטות רגילות של עיבוד מניבה יבול רופף של תבואה, הוסבה למשק מעורב."

עטרות – המוצב הצפוני של ירושלים משך עשרים ושמונה שנות קיומו, עמד במערכה משך כחצי שנה, במהלכה כשלושה חודשים במצור מוחלט, עד לפינויו בפקודת מטה ההגנה ביום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח 14.5.48 – יום יציאת הנציב העליון הבריטי את הארץ ויום לאחר נפילת גוש עציון, מטרת הפינוי היתה לאחד את קומץ מגיני הגוש הצפוני במושבה נווה יעקב, על ציר פלישת הלגיון הערבי בדרך לירושלים.

ומצפון נפתחה הרעה.

ב-15.5.48 פלש הלגיון הירדני ונע דרומה לעבר הכפר נווה יעקב ובו כ-150 לוחמים, חברי שני היישובים וחיילי חי"ש שעמדו בדרכו.

ב-16.5.48, במהלך יום קרב ארוך ומתיש, מול חיילי הלגיון הירדני, שהיה צבא סדיר, מצויד בנשק ושריוניות ובסיוע ארטילריה, וכן חיילים עיראקיים ואלפי כפריים, ועם מעט תחמושת שהלכה ואזלה – כשליש מהלוחמים נפגעו, וללא סיכוי לתגבורת בלוחמים ותחמושת, נאלצו המגינים לפנות גם את נווה יעקב.

עמידת מגני הגוש הצפוני בלמה את הלגיון הירדני שהגיע ליעדו, לירושלים, רק ב-18 למאי ולא ב-15 – יום הפלישה. שלושת ימי הבלימה הקריטיים הללו אפשרו למטה ההגנה להתארגן ולהשתלט על מתחמים בעיר שניטשו על ידי הצבא הבריטי ואשר הערבים כמו היהודים ניסו להשתלט עליהם, וימים אלה צריכים להיחשב כתרומת מגיני הגוש הצפוני להגנת העיר, שנפילתה "עלולה להיות מכת מוות ליישוב." (ד. בן גוריון).

על אף נפילתה, קבעה עטרות את גבולות בירת ישראל.

שדה התעופה עטרות, שהורחב בעת השלטון הירדני על הריסות בתי המושב ואדמתו – מהווה כיום את גבולה הצפוני של ירושלים.

"...גם ה'נפילים', אלה שנפלו במעלה ההר ולא הצליחו להבקיע לעצמם דרך לפסגה, זכאים לקבל את שעתם היפה בזיכרון הקולקטיבי. שכן בלי סיפורם של הנשכחים לא תהיה ההיסטוריה שלמה."  

(אניטה שפירא: "יגאל אלון – אביב חלדו",  עמ' 13, תל אביב, 2004).

רות דנון (שטראוס)

בני עטרות

המשך יבוא

* * *

ספר חדש

זיוה שמיר, "כלניות: על פזמוניו של נתן אלתרמן"

הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד

תל-אביב 2022, 552 עמ' [108 שקל].

אין ספק ששירתו הקלה של אלתרמן ניצבת במרום הפנתאון של הפזמונאות העברית. אף-על-פי-כן, עדיין לא נכתב ספר מקיף על הפזמונים ושירי הזֶמר הרבים שלו שאין להם מתחרה  מאז ועד עתה (בכמות, באיכות, באורך החיים ובטווח ההשפעה). ספרה של פרופ' זיוה שמיר מנסה לתקן את הטעון תיקון.

בספר כלולים יותר מחמישים פרקים על פזמוניו הנודעים של אלתרמן, כגון: "שיר העמק", "שיר בוקר", "תל-אביב", "שיר הכביש", "אל תיתנו להם רובים", ילדי הפקר" "דצמבר", "אלימלך", "רינה", "שיר הספנים", "תוצרת הארץ", גדליה רבע-איש", "המִגדל הראשון", "זֶמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "מכתב מאימא", "שיר העבודה", "אַיָּה", "זה יעבור", "אני מצפת", "שולמית", "לילה, לילה", "טנגו כפר-סבא", "בכל זאת יש בה משהו", "לימון וצלחת", "מגש הכסף", "אליפלט", "קונצרטינה וגיטרה", "שיר מִשמר", "זֶמר מפוחית", "הבלדה על חמוריקו", "אוריאנה" "זֶמר שלוש התשובות", "אוּף , איזה רוח", ועוד. 

למתעניינים בספר זה, תינתן עד סוף מארס 2023 הנחה מיוחדת של 50%, בהזמנת הספר באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד  בהצגת הקוד SHAMIR, או בטל. 03-5785810.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ה. המשך וסיום.

האדמה רועדת דקות רבות לפני שהרכבת מגיעה מצפון. נשמעת יבבה חנוקה של הקטר, וקודם שהוא מתקרב, שולח לפניו אלומת-אור לא גדולה, נשמעת חריקת גלגליו של הטרולי, המתקדם כגוש אפל במרחק עשרים-שלושים מטרים לפני הקטר.

 "עכשיו! אלי – " לוחש לו הסבל, העומד בקצה חורשת האקליפטוסים האפלה.

אלי הארוך מצית את קצה הפתיל. השניים מתחילים לברוח מערבה, למעבה החורשה החשוכה. אחד החיילים בטרולי מרגיש בתנועה חשודה. כאשר מתקרבת הקרונית לגשרון – צדה עינו גם את גחלת הלהבה הזעירה הרצה בפתיל לעומת המסילה. הוא משחרר את נצרת הלי-אנפילד ויורה לעבר החורשה, בניצב לכיוון הנסיעה. חברו שולף אקדח עבה ומשגר רקטה שצובעת את השמיים באדום של סכנה. הטרולי עובר את הגשרון קודם שהגחלת הרצה בפתיל מגיעה לשם.

*

 "שוב הלכת למכשפה השחורה? איזה סוד משותף יש לכם?" לורט מאיירסון יושבת עדיין על הסוס.

 "לא הכל אפשר לגלות. יש תפקידים סודיים, יש קשרים מסוכנים. אצלכם בחצר יוספיה הכל כשר?" עונה סרג'נט מורטון, העומד לצידה.

 "בשביל זה אתה הולך אליה? אני פוחדת שיום אחד הטרוריסטים, או אפילו ההגנה, יהרגו אותך אצלה. טוב, אני יודעת שאני לא יפה, אבל בהשוואה אליה? עזוב אותה, דניס! סע איתי לאנגליה ונתחיל לחיות. יש לה שתי בנות. אני מכירה אותה. היא והבת הגדולה עבדו אצלנו בניקוי הבית. הקשר שלך אליה מפחיד אותי. היא לא אישה מהמעמד שלך, שמתאימה לך."

 "ואת? נניח אפילו שהייתי יכול לאהוב אותך, לורט, אבל להתחתן? אביך לעולם לא ירשה לך להתחתן עם אנגלי כמוני!"

 "אל תדבר כך על אהבה, טוב?"

 "למה לא? אולי עם אחד ממעמדו של מייג'ור קמפבל, אם היה צעיר, היו מסכימים שתתחתני, אבל איתי? – שם בבית, אצלנו, אנשים מהמעמד שלכם לא מסתכלים על אחד כמוני. לכל היותר אבא שלך היה נותן לי עבודה אצלו בבית-החרושת לטקסטיל, כדי שלא אהיה מחוסר-עבודה."

 "זה תירוץ. הכול בגלל המכשפה השחורה. מה מצאת בה? איזה קשר יש לך אליה? אתה יודע שאני מוכנה לברוח איתך לאנגליה, שאני מוכנה גם שתעבור לצד שלנו ותישאר כאן. אף אחד לא יגע בך לרעה. אבא כבר יסדר."

 "לא, זה אי-אפשר."

 "תן לי מזכרת ממך, דניס, כמו בלילה ההוא בירושלים במלון," מתפנקת לורט לרגע, מסתירה את ייאושה.

 "מה למשל?"

 "מקטרת."

 "לא. זה אי-אפשר. לורט, די, די, אל תהיה ילדותית, זה לא רק אתן, היהודיות, שמשגעות אותי. זה משהו אחר. את שומעת את הרכבת? אני, דניס מורטון האידיוט, רוצה להיות תמיד ככה – לדהור, לטוס קדימה ולא לרדת מהפסים, ולא לחזור לשום מקום, מפני שאין לאן, את מבינה?" הוא מקרב את פניו לירכה החובקת את האוכף, בגובה מפשעתה, ומחכך את מצחו בבטנה.

*

תופיק מגיע סמוך לדלת הדירה המזרחית בבית שבו נמצא חדר-הנשק של יוספיה. יודע שהמפתח איננו שם. לא היה אף-פעם. לא יהיה. אבל מקווה שיקרה נס והוא ימצא דרך להיכנס פנימה, מפני שאם יחזור בידיים ריקות – ישחטו אותו.

*

 "אני חושבת שיש שם ערבי, בכניסה לחדר-הנוטרים," אומרת שושנה החיוורת.

 "כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד ולעקוב אחרי כל מה שנעשה בחוץ?" שואל אליהו, ששוכב על גבו במיטה וקורא בעיתון "דבר" לאור מנורת-לילה קטנה. "ומאיפה את יודעת מי זה?"

 "אני מריחה שזה ערבי. ומה אתה קורא כל הזמן בעיתון? אין שם שום דבר. רק מלכלך את הידיים."

 "מה אין שום דבר? בבוקר יתלו את נבות בן-יזרעאל!"

 "לא כתוב שום דבר במדור 'חיפוש קרובים' על המשפחה שלי. מה איכפת לי כל השאר?"

*

אדון ג'ייקוב מאיירסון מתעורר משנתו בהרגשה עמומה של אובדן כללי. לילה אחר לילה בעת האחרונה פוקד אותו חלום משונה: הוא נקרא לבוא אל בית-הלורדים, מופיע לבוש שחורים, חליפת פראק וצילינדר, אבל כיסיו מלאים בביצים טריות, ומכנסיו עשויים יריעות בד צבעוני לא-תפור, תוצרת חברת הטקסטיל "ג'וזף מאיירסון אנד סאן" ממנצ'סטר, שממנה בא עושרו. הלורד אב-הבית משכיב אותו על הדוכן ומצליף בו ושובר את הביצים בכיסיו, ממש כמו שהיה המלמד בעיירה שוטח אותו על השולחן ומכה, והלורד קורא פסק-דין:

 "דבר המלך במועצתו הוא שחייב אדון ג'ייקוב מאיירסון למכור עוד השנה את ג'וזפיה!"

*

נהג-הקטר שומע את היריות, מבחין ברקטה הקורעת את האפלה, מגביר מיד מהירות ומשחרר צפירת-קיטור חזקה ביותר. הוא מצליח לעבור את הגשרון, המתפוצץ בהבזק אור עז תחת קרונות-המשא האחרונים. אלה נקרעים מהרכבת ומועפים לתעלה שממזרח למסילה, בעוד המחצית הקדמית של הרכבת ממשיכה לדהור מאות מטרים קדימה, ועוצרת בחריקות ובצפירות לאחר כמעט-התנגשות עם הטרולי, שנעצר אף הוא.

*

אדון ג'ייקוב עומד בחלון הגדול של המרפסת הסגורה, הפונה מזרחה. הוא רואה את הרקטה האדומה שמאירה את השמיים. כעבור רגע נשמע הד עמום של יריות ושל התפוצצות רחוקה, ואחר-כך מאדים האופק במזרח, על רקע הלילה החשוך, ונשמעים קולות נפץ נוספים.

*

קול הפיצוץ עוצר לרגע את ארקאדי והשחור והם משמיעים קריאות-שמחה חנוקות. מייג'ור קמפבל, מטושטש עדיין מהמכה שהונחתה על ראשו בעת חטיפתו, מנצל רגע זה של היסח-הדעת מצידם, מכה באגרופיו הקשורים-יחד על ראשו של ארקאדי, בועט בשחור וזורק עצמו אל הפרדס החשוך. כעבור צעדים לא רבים הוא תוקע עצמו בתעלת-השקאה עשויה בטון ומכוסה מלמעלה פסולת ענפים, שקים ישנים וסלי-קטיף נרקבים. החוטפים מחפשים אותו שעה ארוכה בעלטת הפרדס ואינם מוצאים. כאשר הם מתרחקים, סבורים שהצליח לחמוק מהאיזור, משפשף המייג'ור את החבל, הכובל את ידיו, על דופן הבטון של התעלה, עד שהוא משתחרר.

*

 "אם כך, דניס? אוה, הנה – כבר נכשלת!" נרעדת לורט השמנמנה למגע פניו בבטנה ולדגדוג שפמו, כאשר הרכבת כבר מתפוצצת, וכל המזרח מוצף אור וקולות, והיא צוחקת צחוק מוזר, יושבת גבוה על סוסה, אמוץ, ומכה קלות על ראשו של מורטון, ששערו מסופר קצר וזיפי, בנוסח צבאי. "כמה אתה יפה עכשיו, דניס, תראה את השמיים האדומים שם, הפסדתם רכבת, דניס, אתה צודק, איזה מין עתיד זה? ועכשיו גם אני ממשיכה לדהור, אבל בכיוון אחר, ואתה לעולם לא תדע מדוע." היא מדרבנת בבת-אחת בעקביה את סוסה, וזה רוקע בפרסותיו ומעלה אבק וצוהל ושועט עימה קדימה בתחושת שחרור, משאיר מאחור את שדרת עצי התאנה.

 "לורט, חכי!" מחזיק מורטון בהיסוס את המקטרת בידו, הפשוטה לקראתה, אך היא כבר נבלעת בדהרתה העיקשת אל מרחבי האחוזה החשוכים.

*

אני נטוע במקומי ושומע את טלי משתינה בקול צלול מאוד כמו זכוכית, אולי אפילו כורעת בחוץ ולא בבית-שי החשוך פנימה. אני עוצם עיניים כדי שהמראה של מורי גבריאל דויטש-דרור, הנשקף מבעד לחלון ביתו הסמוך כשהוא מטייל-רוקד בחדר, לבוש גופייה ומפעיל משאבת-פליט נגד יתושים – לא יקלקל לי את הרגע. ואני ממלמל בקצב שמשמיעה אהובתי: "טלי, טלי – " ופתאום נרתע – מישהו מושך בידי, ואני פוקח את עיניי.

 "מה אתה עומד פה באמצע השביל כמו איזה טמבל?" אומר גיורא. "אתה לא יודע שטלי רסקין חברה של גידי?"

 "ששש... מה זה קשור אלי? אני רק חיכיתי שהיא תגמור."

 "אל תעמיד פנים. כשייגמר החופש הגדול ונחזור ללמוד, כל בית-הספר יצחק עליך!" מלגלג גיורא.

 "היי אחולמניוקים, מה אתם עושים כאן, מציצים לבנות? שתפו גם אותי!" צץ פתאום מתחת לאדמה עמירם גרין, הנידבק תמיד.

 "יאללה, 'סתלק מפה שומן-תוז!" בועט גיורא רחב-הכתפיים באחוריו של עמירם, ומעיף אותו יחד עם הפח.

 "אתם עוד תראו שאני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם!" רועד קולו של עמירם, המתגלגל כחבית לעבר בית-העם.

אותו רגע נשמע קול התפוצצות עמום, קצת מפחיד. והאופק במזרח, מעבר לגבעת בית-העם, מאדים.

טלי רסקין עוברת בריצה, דוחפת אותנו הצידה מרוב בהלה וצועקת עלינו בקול חד וגבוה: "מה אתם עושים פה, טמבלים? מציצים!" ונבלעת בבית-העם.

 "מה, שוב פוצצת?" אני מתבלבל ומתרגז על גיורא.

 "משוגע!" אומר גיורא. "החבר'ה הטרוריסטים משכונת התימנים בטח שוב הורידו רכבת מהפסים ותיכף יבואו 'כלניות' ויתחילו חיפושים ועוצר מחובבי-ציון עד אלינו – ואתה עומד לך פה כמו נאד תקוע בשביל בשביל לשמוע את טלי משתינה! באמת – "

 "שתוק, אתה לא יודע כלום! כלום!"

*

דלת חדר-הנשק נעולה. החלונות ותריסי הברזל סגורים היטב. תופיק ממשש בחשכה את המנעול העליון, בתקווה ששפילר שכח לנעול אותו. "יחרב-ביתו!" סגור. נוגע במנעול התחתון – ואז נשמע קול ההתפוצצות. "ואללה, זה ממש מאחורי הגבעה! – גילו אותנו..."

והוא קופץ כאילו נחש הכיש אותו, ומתחיל לרוץ כמה עשרות צעדים – ישר לזרועותיו של שפילר הרזה, מפקד תחנת הנוטרים, שיוצא מדירתו לשמע ההתפוצצות הרחוקה, עם השק המקופל מתחת לזרועו.

 "מה אתה עושה כאן?" שואל שפילר.

 "הבטן שלי כואבת..." מניח תופיק את ידיו על בטנו ונאנח. "חשבתי, יש כאן רופא..."

 "ובאת ברגל מאום-אל-זעתר, תופיק?"

 "כן אדוני."

 "מפני שהבטן כואבת לך?"

 "כן אדוני..."

שפילר תוקע אגרוף בבטנו, לבחון אם הכאב אמיתי. תופיק מתקפל ומשמיע קול נפיחה עזה... אך לא זעקת כאב.

 "תתבייש לך, תופיק! אתה לבדך?"

 "כן. בחיאת אללה. לבדי..." הוא בוכה.

 "שמע, אחד כמוך אסור לו להסתובב כאן בשעות כאלה. אני בטוח שבאת הלילה לגנוב משהו, ממה שהחבאת ביום. אם היה זמן, הייתי מטפל בך. אבל עכשיו אין זמן. תרים מיד את הרגליים שלך ועוף מפה! אני רוצה לשמוע אותך מתחיל לרוץ על הכביש לכפר שלך! ואני רוצה לשמוע את רעש הנעליים שלך הולך ומתרחק ממני – וחסר לך שתחזור לכאן לפני מחר בבוקר! – אני אקח אותך למשטרה, תופיק, ומשם כבר לא תצא כל כך מהר וגם תחטוף מכות, אני מבטיח לך."

*

בית הקומתיים של ראש המועצה יהושע סלומון מוקף גינת דשא, עצי-נוי גבהי-קומה, שיחי שושנים וגדר ירוקה חיה. בדשא יש בריכה קטנה ובה שוחים דגי-זהב אחדים. בקומה התחתונה חדר-אורחים גדול ובו מסודרת על המדפים ספרייתו של סלומון. חזית החדר המעוגלת, בעלת החלונות המזוגגים, פונה לרחוב. באגפי הקומה הזאת נמצאים הקבינט, חדר-העבודה של ראש המועצה, וכן מטבח רחב-ידיים ובו פינת-אוכל. מול הכניסה מוליכות מדרגות פנימיות רחבות לקומה השנייה. בקומה זו חדרי-שינה ומרפסת פתוחה, רחבת-ידיים ומעוגלת, הנמצאת ממש מעל חדר-האורחים ונראית כסיפון אנייה הצופה אל עבר הרחוב.

קלוץ וינוקא צועדים בחשאי, בחסות החשכה, חוצים מגרש ריק מדרום לבית, ומגיעים לחלון הקבינט החשוך. נשמע קול פתיחת התריס בכוח, ניפוץ שמשה, ולאחריו חבטת נפילה של חבילה כבדה על רצפת הקבינט.

שני בחורים מההגנה ששומרים על בית ראש המועצה, בכניסה מהרחוב, רצים לכיוון הרעש, אך מאוחר מדי –

*

דוקטור וולף משוחח עם אדון מאיירסון בטלפון של תחנת המשטרה חובבי-ציון, ומספר לו על החטיפה. אותה שעה נשמע קול פיצוץ מרוחק ממזרח, ואחריו קולות-נפץ נוספים. בחדר אחר, השוטר העברי חיים ברלין רושם בפנקס התחנה עדות מפי גברת קמפבל. שערה הערמוני-זהוב מהודק שוב בכעך עבה על עורפה, ללא פגם, כל שערה במקומה.

 "מה שוב קרה?" היא נרעדת לשמע הפיצוץ והבאים אחריו, ואפה הקטן, הסולד, רוטט בהתרגשות סמויה.

 "כאן זה נעשה כבר ספורט," מרגיע אותה השוטר ברלין, שמדבר אנגלית במיבטא פולני מתוק. "לפוצץ, או לא לפוצץ – זאת עכשיו השאלה שעומדת בפני כל מי שרוצה שישימו לב אליו בארץ-ישראל! אבל אני אומר שאתם, האנגלים, דווקא אוהבים אותנו, פשוט קשה לכם להיפרד."

 "בשביל זה צריך לחטוף אנשים?"

 "וסתם עינויים כבר לא טוב? יהודים יהודים, ערבים ערבים. את צריכה לקוות שלפחות לא ערבים חטפו את בעלך!"

על כך היא סוטרת לשוטר ברלין על לחיו, ואותו רגע נשמע קול פיצוץ חזק וקרוב יותר, מכיוון בית יהושע סלומון, ראש המועצה חובבי-ציון. הגברת האנגליה פורצת בבכי מלווה בצחוק היסטרי, משחרר, ונופלת בזרועותיו של ברלין ההמום.

 "אנגלים אוהבים אתכם?" היא צורחת, "אוהבים יהודיות!"

*

קול ההתפוצצות העזה בוקע את הלילה ומרעיד את הבית ואת השכונה השקטה. הקבינט מאדים רגע באור הנפץ, שולחן זכוכית מתפורר לרסיסים ועימו מתעקמות כורסאות עור בעלות ידיות ניקל נוצצות. גרמופון הניצב בפינה קורס, ספריית תקליטים שבמדפו התחתון מתפזרת ומתנפצת לרסיסים.

בחשכה נשמע קול ריצה ושעטות רגליים של הבורחים.

של הרודפים.

של יהושע סלומון, אשתו וילדיו, המגיעים נדהמים, בבגדי השינה שלהם, לראש המדרגות הפנימיות שבקומה השנייה.

של שכנים דרי הסביבה, המדליקים אורות ויוצאים מבתיהם, כשהם מחליפים ביניהם שאלות בצעקות.

ושל כמה גברים זועמים, מקרב הנאספים ברחוב, היוצאים מיד לרדוף אחר זורקי הפצצה.

 "צריך לשבור את העצמות לטרוריסטים האלה, בנדיטים! – מנוולים! – בנבוטים צריך להרביץ להם! – אלה יותר גרועים מהבריטים! בו! בו! בו! בו!" צועק איכר קשיש שעומד במרפסת ביתו, החד-קומתי, ומנופף מקל-הליכה באיום כלפי השמיים האפלים.

*

במקום לחזור למכונית המוריס, החונה בחשכה מול צריפון תחנת אגד, בכניסה לכפר-מאהלר, יורד מורטון לשדה וצולע בעקשנות מזרחה אל הוואדי, כלפי האופק המאדים, לאחר ההתפוצצות.

 "רכבת התחמושת עולה באש!" הוא אומר לעצמו. חושיו נדרכים כצייד. הוא מכיר היטב את האזור, ממסעות-הציד עם אדון ג'ייקוב מאיירסון, בימים הטובים שלא ישובו, כאשר בעולם הגדול השתוללה עדיין מלחמה, אבל הארץ היתה שקטה. הטרוריסטים אמנם הכריזו כבר מלחמה נגד אנגליה ורצחו את הלורד מוין בקהיר, אבל טרם העיפו רכבות באוויר. אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לבוא מולו כאשר יחזרו, ללא ספק, לעבר שכונת-התימנים. הוא יארוב להם, אף-על-פי שרגלו כואבת.

 "יהודים, יהודיות, הכל טירוף," הוא ממשיך להרהר. "מורטון, אתה דוהר? אתה רודף? או אתה בורח?"

*

בחלוק-שינה חום-כהה ובנעלי-בית חצאיות שחושפות את עקביו החיוורים, מקלו בידו, חוצה אדון מאיירסון לאיטו את החצר החשוכה של יוספיה ועולה במדרגות-ברזל חיצוניות לאסם מעל לאורווה. סיגר כבוי בפיו, פני התינוק שלו מזכירים את וינסטון צ'רצ'יל. העלייה קשה עליו. הוא כבד-גוף. המדרגות מתנודדות, חורקות תחת צעדיו. תהודת ההרעדה ונקישות מקל-הטיול במדרגות המתכתיות, נקלטות אצל ספקי, שיושב ליד הדלת הפתוחה-למחצה, לפקוח עין אם מתקרב מישהו. הוא ממהר להעיר את רפי המ"מ. זה מכוסה מעל ראשו שמיכה צבאית ובחיקו שוכבת מקופלת, על מצע החציר הריחני, צפרירה ישראלי, האחות הזמנית של רמות-הצופים. השניים מתעוררים משינה חטופה.

 "לאן אתה שוב הולך?" מושכת צפרירה את רפי אליה.

 "אנא עארף? אולי חטפו איזה אנגלי."

 "כל הזמן נותנים לך פקודות. לא מתחשק לך פעם למרוד?"

 "במי?"

 "בקפלן. בכל הזקנים האלה. אף אחד מהם אפילו לא נולד כאן והם מנהלים לך את הכל."

 "צפי, למרוד מורדים באוייב. קודם הגרמנים היו אוייב, עכשיו הערבים, האנגלים, הבורגנים, הרוויזיוניסטים, הפורשים. אז תעזבי במנוחה אנשים כמו קפלן, שכל החיים שלו נותן להגנה. מה את רוצה? שאני אמרוד בו, או בדור של ההורים שלי, שלך, כאילו הם האוייב?"

*

הפורד האפור-בהיר נוסע יחידי בכביש מתל-אביב לחובבי-ציון כדי להגיע ליוספיה. בקבינה החשוכה יושבים דודל הנהג, ג'ו מאיירסון הצעיר, ואווה יואל, באמצע ביניהם.

 "צריך לגרש מהארץ את כל האנגלים עד החייל האחרון שלהם," אומרת אווה במין קדחתנות. "ואחר-כך צריך להעמיד את הערבים במקומם, שלא יחשבו את עצמם למי-יודע-מה, כי בארץ הזאת יש מקום רק ליישוב העברי וליהודים שיבואו לכאן מכל הארצות בעולם!"

 "את מדברת כמו הרוויזיוניסטים!" טופח דודל גבעוני על ירכה. "תשמעי אווה, את לא צריכה להיות יותר קתולית מהאפיפיור, כמו שאומרים, רק מפני שאת אולי לא כל כך יהודייה."

 "אתה הלא בכלל חושב שאני מרגלת!"

 "על מה אתם מדברים?" שואל מאיירסון הצעיר. הוא בחור רזה ובהיר-פנים, ממוצע-קומה, ממושקף, כפות ידיו עדינות ודקות. כלל אינו דומה לאביו בריא-הבשר, בעל החזות הצ'רצ'ילית.

 "תורידי את הראש!" מטה לפתע דודל את עורפה של אווה כלפי מטה, ממש טומן את פרצופה בשקערורית בין ירכיו, מתחת להגה, כדי להסתיר אותה. הכניסה החשוכה לחובבי-ציון חסומה בחיילים בריטים חמושים בטומיגאנים.

*

על המישורת העליונה עומד מתנשם אדון מאיירסון ומבקש שהקבוצה תצא מיד למצוא את המייג'ור הבריטי שנחטף.

 "אם צריך רובים, לבקש את דובז'ה שפילר. אבל להשתדל שזה ייגמר בשלום, ולא להרוג – לא יהודים, לא אנגלים."

*

 "כתולעים..." מדקלם המורה גבריאל דויטש-דרור, צועד הלוך וחזור בחדר ומחזיק בשמאלו דף נייר ובימינו מחבט-זבובים בפעולה. גיורא ואני רואים אותו מבעד לחלון כשאנו יורדים מגבעת בית-העם, בדרך חזרה ליוספיה.

 "כתולעים... מבוץ נמיכות-הרוח, משילות הגוף, אל פרפור החופש, פסגות לב אנוש עברי רם... תוהו-ובוהו וחושך, ומפסולת הגולה, ומיבלית הארץ, עם זקוף בוקע..."

גיורא בעל עורף הפר מרים רגב של אדמת-חול פריכה וזורק לעבר חלון-הרשת בבית המורה גבריאל. הרגב מתפורר בענן אבק שחלקו חודר פנימה, ואנחנו בורחים.

 "ראיתי, ראיתי אתכם! חארות!" נשמע מאחורינו קולו של עמירם השמן. "בגללכם אחר-כך מאשימים תמיד אותי!"

*

תופיק רץ, רץ בלילה על הכביש האפל המוליך מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, ומקפיד להקיש בנעליו חזק על האספלט, כרוקד, ולבו מפרפר. אם יפסיק לרוץ – יזרוק אותו שפילר לכלא. ואם ימשיך לרוץ – ישמעו אותו איברהים, ועימו עבד ונואר, הם בוודאי כבר רודפים אחריו ועוד מעט יתפסו אותו ויהרגו –

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מוטי הרכבי: התקשורת מנסה להוליך אותנו שולל. אז בואו לא נטעה! מטרת התיקונים של לוין אינם פגיעה בעצמאות ובאוטונומיה של הרשות השופטת. כל מה שלוין רוצה זה להחזיר את העצמאות והאוטונומיה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

* "כ-90 מדינות הצהירו: מודאגות מהענישה של ישראל נגד הפלסטינים." ["הארץ", 18.1]. הן לא מודאגות מאלפי הקורבנות של חיילים ואזרחים וההרס הנורא במלחמת רוסיה-אוקראינה המתחוללת יום-יום זה קרוב לשנה – אלא מודאגות ממאבקה של ישראל באוייב הפלסטיני המבקש לפגוע בה וחולם להשמיד אותה!

אז שתנשקנה לנו בתחת, ממשלות 90 המדינות האלה!

* אנחנו מקווים מאוד שהשר בן גביר ייכשל, כלומר, שהפשיעה בנגב, בגליל ובכל חלקי הארץ – תגבר פלאים!

על החתום: המפגינים הקבועים נגד ממשלת נתניהו.

* למי שקורא את עיתון "הארץ" ומאזין לנואמים בהפגנות ולראשי האופוזיציה, ברור שמדינת ישראל כבר התפרקה והפכה לדיקטטורה, ולא נותר אלא לארוז המזוודות ולברוח מכאן! זאת התמונה ההיסטרית והחורבנית-לתיאבון שמצטיירת בתקשורת! – חרבה ישראל הדמוקרטית!

אז מה יקרה אם הממשלה הזו, שאינה נעדרת בעיות, ומכהנים בה שרים בעלי דיעות מסוכנות, המעוררים סלידה – מה יקרה אם תצליח ואפילו תשפר את מצב אזרחיה מבלי לפגוע בזכויותיהם? – מה יקרה אם ישראל החזקה, המשכילה, העשירה והמודרנית, גם תחת ממשלת נתניהו – תמשיך להיות חופשית ודמוקרטית כמו רק מעט מדינות בעולם, ויהודית – האחת והיחידה בעולם?

* מי הפטפטן  בעל השם העולמי שכתב את הפילוסופיה האידיוטית הזו? – "אם אני מתעקש לצמצם את הזהות שלי להשתייכות לקבוצה אנושית אחת, אז אני נוטה להתעלם מכל זה. אין בזהות שלי מקום לכדורגל ולשוקולד, לשפה הארמית ולכתבי טולסטוי, ובקושי יש שם מקום להתאהב. מה שיש זה סיפור מצומצם, שנותן תשובה פשוטה וברורה לשאלה 'מי אני', אבל תשובה חלקית ביותר. סיפור מצומצם שכזה אמנם יעיל בשביל להשקיט את הספקות שלי, ואולי גם בשביל לנצח במריבות על זהות, אבל לסיפור הזה יש מחיר גדול. כל עוד אני דבק בו, לא אדע את האמת על עצמי." ["הארץ", 17.1].

* האם ייתכן שהפשיעה בנגב היא תוצאה של מאות אימהות ערביות שניקנו בזול בעזה ובגדה המערבית וגידלו אלפי ילדים במשפחות בדואיות פוליגמיות-למעשה שהתפרנסו בעיקר על חשבון קצבאות הביטוח הלאומי שאותו מממנים ממיסינו, בעיקר אנחנו, אזרחי ישראל הסובלים מן הפשיעה!

* "כמדי שנה מכריז מוסף 'תרבות וספרות' על תחרות הסיפור הקצר של 'הארץ'." ["הארץ" באינטרנט, 18.1].

ברכה לבטלה. מאות סיפורים נשלחים כל שנה לתחרות, ועשרות הזוכים בפרסים וגם חלק מהשולחים לתחרות שלא זכו בפרס – סיפוריהם מתפרסמים על פני גיליונות שלמים במוסף – והם רובם משעממים, דחוסים, כמעט בלתי קריאים, רחוקים מזיקה לספרות העברית, ולא זכור סופר עברי בעל שיעור קומה שצמח מבין הזוכים בתחרות.

 בימיהם של ד"ר יעקב הורוביץ ובנימין תמוז כעורכים היה מתפרסם במוסף כל שבוע סיפור מקורי עברי וכך צמחה משמרת שלמה של סופרים עבריים בני-דורי [שבמקביל פירסמו ב"משא" של "למרחב" בעריכת אהרן מגד וב"קשת" בעריכת אהרן אמיר]. אך מאז תקופתם של יהושע קנז המנוח ויבדל"א בני ציפר בעריכת המוסף, התבטלה המסורת החשובה הזו, ולדור שלם של סופרים, מתחילים וותיקים – אין כיום במה שבועית מכובדת ליצירתם ולביכורי יצירתם. ומהתחרות הזו, שבאה כביכול במקום פרסום סיפור שבועי, שום משמרת חדשה של סופרים עבריים לא צמחה!

* אהוד: קראתי את הריאיון ב"מעריב" מיום שני, ה-16.1.23 עם המאייר דני קרמן, שבו הוא מספר כי מאחר שבנעוריו "בצלאל" טרם היה מוסד אקדמי, הוא החל ללמוד בו בגיל חמש עשרה וחצי!

איזה דור מאושר!

והלא כך גם נחום גוטמן מספר: "יום אחד בא הפרופיסור שץ, ראה את הציורים שעשיתי אצל אירה יאן, ואמר לאימא:

"'שיעזוב את הגימנסיה, ויבוא אלינו ל'בצלאל'.

"בזכותו הצלחתי לשכנע את אבא להעביר אותי מ'הרצליה' ל'בצלאל' בירושלים. כך עזבתי את הספרוּת ואת עולמה, בביתו של אבא, ולא הצטערתי. כי הייתי עֵד לייסורי הכתיבה שהיו לאבא ולבני דורו: כשהיה יושב ימים ולילות לאור מנורת הנפט, יושב וכותב, ומתחבט, וזה היה מראה שהטיל עליי פחד. בני דורו של אבא לא כתבו בשטף, כי אם במאמצים עצומים. הם התחבטו בקשיי השפה העברית, בכדי לבטא מה שכל כך קל ונהיר היום. הקדרות שבה הם היו תמיד שרויים הטילה עליי אימה.

"וכך, בשנת 1912, ואני נער כבן ארבע-עשרה, עליתי לירושלים. וכשנכנסתי ל'בצלאל' נידמה לי שנפתח לפניי עולם גדול וחדש."

[נחום גוטמן ואהוד בן עזר, "בין חולות וכחול שמיים", 1980].

* האם היתה פעם סופרת בשם גילי יעקובסון שהיתה נשואה לסופר יונה סוקולובסקי וגם כתבה את הסיפור "כמה פעמים אפשר לחזור לאקרופוליס?" 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל