פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1815

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בטבת תשפ"ג. 23.1.23

עם הצרופות ממושב עטרות: 1. 018 – הובלת המים בחביות. 2. 069 – בור המים. 3. 072 –  האוטובוס "הממוגן", צולם במאורעות 36-39. 4. 027 – מגדל הביטחון,  צולם בשנות השלושים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 47. // מתי דוד: הגיע הזמן! // אורי הייטנר: 1. לא כצעקתה. 2. צרור הערות ‏22.1.23. // רון גרא: תְּמוּנוֹת. // רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל. ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק שני. חיי היום יום בעטרות. // אורית דשא-ינאי-ברנר: קרני אור אחרונות. // אילן בושם: 13 שירים, ינואר 2023. // נעמן כהן: המשכיל לא ידום כי מציוּן תצא תורה. // היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמנואל בן-עזר: ראינוע "הרצליה" בפתח-תקווה. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ו'. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

47.

אֶל עֲתִידִי אֲנִי צוֹפָה בַּעֲדֶשֶׁת-מַגָּע

כְּקַבַּרְנִיט הַמְחַפֵּשׂ בְּמִשְׁקַפְתּוֹ יַבֶּשֶׁת –

זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְרַחְרַחַת כָּל הַזְּמַן

אֲנִי פָּשׁוּט קַסּוֹקֵרִית –

וּמָה אֲנִי מְבַקֶשֶׁת מִן הַחַיִּים?

גֶבֶר, שֶׁגַּם מִקָּרוֹב

אוּכַל לֶאֱהוֹב אוֹתוֹ

תָּמִיד –

* * *

מתי דוד

הגיע הזמן!

הגיע הזמן להודות בעובדה

שפסיכוזה של טירוף המונים

דבקה בהרבה אנשים טובים.

גם בקרב האנשים שתומכים ברפורמה!

גם בקרב האנשים שמתנגדים לרפורמה!

ממש סחרחורת של טירוף המוני לא הגיוני!

המתנגדים והתומכים ברפורמה, כולם מפיצים ביטויים קיצוניים הרסניים, מפחידים, לא הגיוניים של כביכול, סכנה לקיומה של המדינה בגלל הרפורמה.

האמנם זו הבעייה החשובה והדחופה ביותר לקיומה ולעתידה של המדינה? האומנם כולם איבדו את שיקול הדעת? האומנם כולם ממש השתגעו? האומנם חלפו כל הסכנות מהאיום האיראני, מהחיזבאללה, מהטרור הפלסטיני?

 אם יתרחש חס וחלילה אירוע ביטחוני של פיגוע המוני, הדבר יוריד את כולם לשפיות, הדבר יוריד מיד את עניין הרפורמה מסדר היום, וייפסק הטירוף של המאבק על הרפורמה.

ראוי להזכיר לכולנו בימים אלה את דבריו של חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, שאמר לפני שנים רבות, לחבריו בליגה הערבית, דברים שהם אזהרה לכולנו היום: "אל תלחמו נגד ישראל מבחוץ, מאחר שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם במריבות שבתוכם." 

האזהרה של חביב בורגיבה המוסלמי, מתחוללת בתוכנו בימים אלה של תחילת 2023.

מתי דוד

אזרח גימלאי ניצול שואה מודאג.

רמת אפעל.

* * *

אהוד: מיהו אותו כסיל אינטלקטואלי, אותו נביא-שקר "גולֵֶה בארצו" אשר בהפגנה במוצ"ש האחרון העז לכנות בשם "הזמן השחור" ו"בית בוער" את התקופה בה אנו חיים בישראל דמוקרטית וממשלה שנבחרה על ידי מרבית העם?

ציטוט: "...אני מסרב להיות גולה בארצי, ונדמה לי שגם אתם. ללא כן לא היינו פה. מפגינים, מסרבים להיות פסיביים, מסרבים להיות אדישים. מסרבים להיות גולים בארצנו. עכשיו זה הזמן, חברים וחברות, הזמן השחור. עכשיו זה הרגע לקום ולזעוק – הארץ הזו בנפשנו היא."

* * *

אורי הייטנר

1. לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסייה ברדיוס גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או שתיים לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

לפני כשנתיים, עת שירתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

המאמר פורסם במידף, עלון קיבוץ אורטל, במדורי השבועי "בעיניים פקוחות".

ביאור שמות לקוראי "חדשות בן עזר":

בראון – הר בצפון הגולן. למרגלותיו נמצא אחד משטחי המטע של אורטל. המטע נמצא באזור חוות הטורבינות "עמק הבכא". חלק מן הטורבינות עוברות בכמה מחלקות המטע.

אפרון – מנוף ממונע שעמו נהוג היה לקטוף מצמרות העצים את הפירות בשנות השבעים, השמונים והתשעים.

2. צרור הערות ‏22.1.23

* קלונה של החברה הישראלית – פסיקת בג"ץ שפסלה את מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לשר, מובנת מאליה. הבעייה היא בעצם העובדה שנושא מובן מאליו כל כך נדרש לבג"ץ. עובדה זו היא קלונה של המערכת הפוליטית וקלונה של החברה הישראלית.

* 5 הערות בעקבות בג"ץ דרעי – א. מול הטענה על ההחלטה האקטיביסטית של השופטים האקטיביסטים ניצבת העובדה שגם השופטים השמרנים שבשמרנים פסלו את המינוי.

ב. גם דעת המיעוט של השופט אלרון לא קבעה שהמינוי כשר. השופט קבע שהמינוי מותנה בפסיקת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם בעבירה שעבר דרעי יש קלון. חוק יסוד הממשלה שונה בהחלטה פרסונלית רטרואקטיבית כדי להימנע מן ההחלטה של יו"ר ועדת הבחירות. כנראה שגם דרעי יודע שיש קלון בעבירה.

ג. כל העניין של פסיקת בית המשפט אם יש או אין קלון בעבירה זו או אחרת של איש ציבור מוזר ומיותר. ברור שאיש ציבור עבריין – זה קלון. הקלון צריך להיות אוטומטי בכל עבירה פלילית של נבחר ציבור.

ד. איזה עסקנונצ'יק מתלהם של ש"ס נאם, או ליתר דיוק נהם, מול האספסוף ליד ביתו של העבריין הסדרתי, ואיך לא? ניגן על השד הגלותי. "עשרה שופטים אשכנזים..." גזענים אחרים צווחו "לבנבנים". אגב, האם כבוד השופט חאלד כבוב הוא אשכנזי?

ה. בביטוי "השתק משפטי" נתקלתי לראשונה בבג"ץ דרעי. אבל היה ברור לי שמצג השווא של העבריין הסדרתי, שהונה את בית המשפט במצח נחושה כדי לזכות בהסדר טיעון מפנק, יהיה אחד הגורמים המרכזיים לפסילת המינוי מחוסר סבירות קיצוני. כעת, גם אם במסגרת המהפכה המשטרית ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה עילת סבירות, לא יהיה בכך די, כדי להחזיר את העבריין הסדרתי לממשלה. אבל אולי יבטלו גם את עילת ה"השתק המשפטי"?

* השתק משפטי בעברית –הביטוי "השתק משפטי", אולי כיוון שלא התרגלנו אליו, נשמע מרוחק, אקדמי, אליטיסטי, לא מובן לאוזן העברית של רובנו. לי הוא נשמע מכובס. אהוד מנור כתב שאין מילה בעברית ל"טאקט", אבל יש בעברית מילים למכביר שניתן לתאר בהן בצורה המובנת לכל אוזן את ה"השתק המשפטי". מדובר בשקר, ברמאות, בנוכלות. במשלב לשוני נמוך יותר אפשר לדבר על בלוף. במשלב לשוני גבוה יותר אפשר לדבר על הונאה, מצג שווא, הולכת שולל, ביזיון בית המשפט.

כי מהו ההשתק המשפטי שעשה דרעי? הוא רימה את נשיא בית המשפט השלום, ובאמצעות שקר והונאה שהוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, השיג הסכמה של בית המשפט לעסקת טיעון מפנקת, שבה המאסר הוא על תנאי. זו היתה הונאה בזמן אמת. כאשר דרעי התחייב, הוא ידע שהוא משקר לבית המשפט, שאין לו שום כוונה לעמוד במילתו, שהוא יפר ברגל גסה את הבטחתו לבית המשפט. ולכן גם השופטים השמרניים ביותר, שממעטים ככל האפשר להשתמש בעילת הסבירות, לא יכלו לקבל את הטיעון ההוטנטוטי, ש-400,000 מצביעים יכולים להכשיר שקר גס לבית המשפט וביזיון בית המשפט כמו במעשהו הבזוי של דרעי, העבריין הסדרתי.

* מינוי חברי מרכז לשופטים – לנוכח העובדה שמחצית ההרכב שפסל את מינוי דרעי הם שופטים שמרנים, שמונו בדחיפת איילת שקד, אמר עמית סגל שזו הוכחה שאין למתנגדי המהפכה מה לדאוג. הנה, גם השופטים השמרנים פוסקים על פי דין ולא על פי רצון הפוליטיקאים.

יש הבדל גדול בין המקרים. השופטים השמרנים נבחרו בהסכמה בין הפוליטיקאים והשופטים בוועדה בהרכבה הנוכחי ובמבנה הנוכחי שלה, המחייב הסכמות כי יש צורך בתמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה, במינוי שופט לבית המשפט העליון. יש הבדל של יום ולילה בין הבחירה הזאת, לבחירה למעשה בידי הממשלה, על פי המהפכה של לוין. והגרסה של ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, אף רדיקלית ממנה. ובוודאי כאשר השופטים יודעים שהממשלה תבחר מתוכם את הנשיא הבא, שלבטח יהיה זה השופט הנוח לה ביותר, ואם לא יהיה מספיק נאמן, יביאו מיקור חוץ.

אבל לשיטתו של סגל – אם אין הבדל, למה לשנות? למה לגרום לקרע בעם? למה לגרום לשופטים שימונו להיות חשודים כמינויים פוליטיים? ואם שופטים שמרנים פוסקים כפי שפסקו אתמול, מה דוחף את נתניהו ולוין במהפכה שלהם? האם הם באמת רוצים שופטים שמרנים? לא. האינטרס של נתניהו ולוין אינו שופטים שמרנים, שלבטח נאמנותם היא לדין ולאינטרס הציבורי, אלא בעושי דבריהם. אם המהפכה תבוצע, אין זה מן הנמנע ששרים ידחפו חברי מרכז לתפקיד שופטים, כדי לקושש קולות בפריימריז. וכך עוד נגיע למינויי שופטים ברמת המינויים של אקוניס ורגב למנכ"לי משרדיהם.

* ייקוב הדין את ההר – סגירת תיק מפאת חוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון – אלו שלוש זכויות שיש לשלול מנבחרי ציבור. הפרקליטות שחתמה על עסקת טיעון עם העבריין הסדרתי דרעי והשופט שהאמין לשקרן הזה ואישר את עסקת הטיעון, יצרו את המשבר.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור – ייקוב הדין את ההר.

לתשומת ליבו של מי שמהרהר ברעיון העוועים של עסקת טיעון עם נתניהו.

[אהוד: נדמה לי שגם כבוד הנשיא הרצוג שמר בחקירותיו על זכות השתיקה].

* הטיל דופי – לא אהבתי את תגובתו של לפיד על פסק הדין. הוא הטיל דופי מראש בנתניהו, והזהיר מפני אי כיבוד פסק הדין. והרי לא נשמע מכיוון נתניהו שום רמז לכוונתו להפר את פסק הדין. איני חשוד באהדה לנתניהו, אבל אני מאמין שיש לו קווים אדומים, והוא לא יפר את פסק הדין. אם דרעי היה בן-אדם, הוא היה חוסך מנתניהו את הצורך לפטרו והיה מתפטר בעצמו.

* למחוק מספר החוקים – באחת מהבטחות הבחירות של הליכוד תמכתי ואני תומך מאוד – ביטול ממשלת החילופים הקיימת בחוק יסוד הממשלה. מלכתחילה כל רעיון ממשלת החילופים אינו ראוי. הרי היתה בישראל ממשלת אחדות רוטציונית בלי ממשלת חילופים ובלי ראש ממשלה חלופי וכל ההמצאות המוזרות הללו. אמנם פרס לא היה סמל האמינות, בלשון המעטה, ובכל זאת, כאשר פרס ושמיר חתמו על הסכם ולחצו יד, די היה בכך כדי להבטיח שההסכם יכובד.

הפעם הבעייה היתה שאחד הפרטנרים הוא נתניהו, הידוע כנוכל, שרלטן, רמאי ומפר הסכמים סדרתי. כחול לבן לא סמכה עליו שיכבד את ההסכם ולכן בנתה את המפלצת המסובכת של ממשלת החילופים, והסכם מסועף שיסנדל את נתניהו ויבטיח שההסכם יכובד. והנה, זה לא עזר. הנוכל הונה אותם מלכתחילה, חתם על ההסכם כדי שימשיך להיות ראש הממשלה, ועל יסוד הלקונה שהותיר בהסכם, גנב את הרוטציה באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב.

וכך, גם חוק ממשלת החילופין העקום נכנס לספר החוקים, וגם המטרה שלשמה נכתב לא יצאה לפועל.

ואז קמה ממשלת בנט לפיד. שני מנהיגים נורמטיביים שיכלו לחתום על הסכם רוטציה בלי כל הבלי החילופים. וגם הם, משום מה, חתמו על הסכם חילופים מיותר לגמרי.

וכעת יש המנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות מינוי דרעי לראש ממשלת חילופים, אף שאין רוטציה בין נתניהו לבינו, בניסיון עקום לאנוס את החוק כדי להשאיר את העבריין הסדרתי בממשלה. להערכתי, זה לא יקרה, אבל עצם העובדה שרעיון העוועים הזה עולה, מעידה על נכלוליותו של השלטון הרע הזה.

* כי הוא אשכנזי – למה אולמרט הורשע וישב בכלא? בגלל שהוא אשכנזי.

* הרע מכל העולמות – מציעי חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (שממתינים איתו עד שיחוקקו את חוק ההתגברות האוטומטית) מיתממים: מה, צרפת היא לא מדינה דמוקרטית? היא לא מדינת חוק?

אז קודם כל, גם החוק הנהוג בצרפת הוא מגה-שחיתות. אבל בצרפת יש הגבלת קדנציות. כלומר, חקירות הנשיא מושעות עד אחרי הקדנציה השנייה, לכל היותר. מציעי ההצעה כאן, מתנגדים בכל כוחם להגבלת קדנציות של ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לשלוט עשרות שנים, ואם יש חשדות נגדו הן תידחנה ותתיישנה עשרות שנים. כלומר, הם רוצים לקחת צד אחד של החוק הצרפתי, אך ללא האיזונים והבלמים עליו.

זו השיטה של כל נימוקיהם. "בכל הדמוקרטיות בעולם." באיזו מדינה "השופטים בוחרים את עצמם?" הם מיתממים. קודם כל, גם אצלנו השופטים אינם בוחרים את עצמם. השופטים הם שלושה מתוך ועדה של תשעה. יש עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין וארבעה נציגי הממשלה והכנסת. ולמינוי שופט בעליון נדרשת הסכמה של שבעה. ועיני כל מערכות המשפט בעולם נושאים עיניהם בהערצה אל השיטה הישראלית ובהדרגה מתקרבים אליה.

אומרים תומכי המהפכה: בארה"ב הנשיא בוחר את השופטים בבית המשפט הפדרלי העליון והם עוברים שימוע בבתי הנבחרים. מה, ארה"ב לא דמוקרטיה? ובכן, השיטה האמריקאית לבחירת שופטים אכן קלוקלת. אך בארה"ב יש חוקה מסודרת המגינה על האזרח והמיעוט. בארה"ב יש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת והמחוקקת. ויש שני בתי נבחרים עם איזונים ובלמים ביניהם. הנשיא ממנה את השופטים, אך באישור הסנט. וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד הסנט נשלט בידי המפלגה של הנשיא ובאופן כללי בתי הנבחרים עצמאיים ועל הנשיא לנהל מו"מ איתם. אצלנו, לעומת זאת, הכנסת נשלטת לחלוטין בידי הממשלה. בארה"ב השופטים הפדרליים הם מינוי לכל החיים, וכך ההשפעה של נשיא ספציפי על ההרכב – מינורית לטווח רחוק. בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אין כל נגיעה של פוליטיקאים בבחירת שופטים.

אנשי "בכל הדמוקרטיות" אינם מזכירים שבכל הדמוקרטיות בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית על החקיקה, אך מתוכן – קנדה היא היחידה שיש בה פסקת התגברות. אני, אגב, תומך בפסקת התגברות, אם כי ברוב גדול, אבל איני טוען ש"בכל הדמוקרטיות", כי זה פשוט לא נכון.

בכל הדמוקרטיות יש עילת סבירות. אם היא תבוטל בישראל, היא תהיה הדמוקרטיה היחידה שחונקת, למעשה, את הביקורת השיפוטית על תקינות פעילות הרשות המבצעת.

לא, המהפכה המשטרית ממש אינה "כמו כל הדמוקרטיות". להיפך, יש בה הרע מכל השיטות. כאילו ישב יריב לוין על חוקות המשטרים השונים ובחר בפינצטה את החוקים הגרועים ביותר, ללא האיזונים שלהם, וכך הוא מציג מצג שווא של "בכל הדמוקרטיות".

* חשיבותם של הבלמים – מינויו של יובל שטייניץ, שאין עוררין על כישוריו וניסיונו, ליו"ר "רפאל", מעיד על כך שמינויים פוליטיים אינם בהכרח שליליים ומושחתים. לעתים הם טובים ומקצועיים. האם פירוש הדבר שאין בעייה במינויים פוליטיים? אם שר היה ממנה לתפקיד יו"ר "רפאל" קבלן קולות במפלגתו, שאין לו כל רקע, או קרוב משפחה, שכל כישוריו הם קרבתו המשפחתית לשר או את אסנת מארק, ברור שמדובר בדבר רע.

אז יש לשלול לחלוטין כל מינוי פוליטי? או לאשר מראש כל מינוי פוליטי? אלו גישות של שחור לבן. יש מרחב בין השחור והלבן והוא מרחב הסבירות. יש מינוי פוליטי שסובל מאי סבירות קיצוני. יש מינוי פוליטי שאין בו כל פגם. ובתווך – הסבירות והמידתיות.

ומי אמר שהשופט כשיר יותר מהשר לקבוע את מידת הסבירות של המינוי? התשובה היא שלשר יש אינטרס לקדם את קבלן הקולות או את בנו ולשופט אין. את המינוי המושחת ניתן לעצור עוד לפני שמגיעים לבג"ץ. יש לשם כך שומרי סף, כמו היועצים המשפטיים של המשרד. ביטול עילת הסבירות והחלפת היועמ"שים בקונסיליירים נועדה לאפשר את מינויה של מארק ליו"ר "רפאל" ומינויים מסוג זה. האינטרס הציבורי המובהק, הוא לשמור על הבלמים הללו, גם אם מישהו מספר לנו שכל החלטה של השר מבטאת את "רצון הציבור".

* בין מהפכנות ושמרנות – שמרנות מנוגדת במהותה וגם בשמה למהפכנות. היא דוגלת באבולוציה, ברפורמות קונסטרוקטיביות, בצעדים קטנים ואחראים, צעד אחר צעד. שמרנות אינה אוהבת רבולוציות, אינה אוהבת רדיקליות, כלומר עקירת הסדר הקיים מן השורש. שמרנות אינה מתכתבת עם "עולם ישן עדי היסוד נחרימה," עם "אתמול לא כלום, מחר הכול." שמרנות, מעצם טבעה, אוהבת רשות שופטת חזקה ואיזונים ובלמים, כדי לשמור על הקיים מפני מהפכנים ורדיקלים למיניהם. מהפכת הבזק הרדיקלית שמובילים נתניהו ולוין מתהדרת בשמרנות, אך אין בינה ובין שמרנות ולא כלום, אפילו לא מראית עין.

* תחרות הדי-9 הקטלני – שני נהגי די-9 נוהגים בפראות ומתחרים ביניהם מי קטלני יותר במלחמה נגד מדינת החוק. האחד לוין, השני רוטמן. לוין מנסה לבטל את עילת הסבירות, כדי להפוך לבלתי אפקטיבית את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת. רוטמן מכריז: שלי יותר גדול. והוא מציע דוגרי – לבטל בגלוי ובמוצהר את הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה, ראש הממשלה והשרים.

ובינתיים, עוכר התקשורת החופשית קרעי, נוהג על די-9 בחזית התקשורת. הוא מנסה לרמוס את התקשורת החופשית בישראל, לסגור את השידור הציבורי על כל אגפיו, בניסיון להפוך את התקשורת הישראלית לערוץ 14, כלומר לערוץ תעמולה ביביסטי בנוסח "קול הרעם מקהיר" הזכור לרע. קרעי ממשיך את המהלך שנתניהו החל כשר התקשורת וכעת מעשיו נדונים בבתי המשפט. ההסתערות שלו על התקשורת החופשית היא ערוץ נוסף במהפכה המשטרית. כפי שמהפכת לוין נועדה להכפיף את הרשות השופטת לנתניהו, מהפכת קרעי נועדה להכפיף את התקשורת הישראלית לנתניהו. קרעי, הביריון שמטיף לראש הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, יושב על הדי-9. מי המטורלל שנתן לו רישיון?

* להגן על התינוק – בן דרור ימיני הוא מהעקביים והמנומקים במבקרי מערכת המשפט והאקטיביזם המשפטי לאורך עשרות שנים. לא היה מבקר חריף יותר למערכת בעיתונות הישראלית. הוא דבק בעמדתו, אך הוא יוצא בתוקף נגד המהפכה המשטרית.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים – אף הוא מבקר חריף של המערכת. הוא הציע בעבר רפורמות משמעותיות (שנדמה לי שהיום מערכת המשפט שתקפה אותו ואת הרפורמות שלו בחריפות היתה קונה אותן בשתי ידיים). גם הוא דבק בעמדתו. וגם הוא מתנגד למהפכה המשטרית. הוא תומך בחלקים ממנה, אך בוודאי אינו מקבל את הקיצוניות הגורפת שלה.

אחד המבקרים החריפים של המערכת באקדמיה הוא הפרופ' למשפטים יואב דותן. גם הוא לא שינה את עמדותיו אך יצא בחריפות נגד המהפכה, קרא להפגין נגדה והוא אישית משתתף בהפגנות נגדה.

רק פרופ' רות גביזון, המבוססת והמנומקת ביותר בביקורתה את מערכת המשפט, לא השמיעה את קולה נגד המהפכה. ולכן, מצדדי המהפכה מנופפים בדברים שאמרה וכתבה בגנות המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי. גביזון לא הביעה התנגדות, כיוון שהיא נפטרה לפני שנים אחדות, ולכן קל לתומכים להשתמש בדבריה. אך אין לי ולו צל צלו של ספק שגם היא היתה יוצאת נגד המהפכה, בלי לשנות את עמדותיה המקוריות.

עוד מנופפים לוין ואחרים בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שהתנגד לאקטיביזם וביקר את אהרון ברק ומצטטים מראיונות שהעניק ובהם תקף את דרכם. נכדו של לנדוי, עו"ד אדם ג'ונסון, פרסם בוויינט מאמר בשם שלוש בנותיו של לנדוי, היוצא נגד המהפכה, מסביר מדוע לנדוי בוודאות היה מתנגד לה ומצטט מדברים שכתב באותם נושאים ובהם עמדתו בעניין בחירת השופטים ובעניין עילת הסבירות, המנוגדים בתכלית למהפכה.

יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, לבין שפיכת התינוק עם המים. המהפכה המשטרית שופכת את התינוק עם המים. היא אינה מנסה לתקן את מערכת המשפט אלא להחריב אותה ואת מדינת החוק. לכן, גם מבקרי המערכת מתייצבים להגן על קיומה.

גם אני הקטן, מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי מאז שנות ה-90, תמכתי ברוב הרפורמות של פרידמן ואני רואה במהפכה איום מוחשי על מדינת החוק ועל הדמוקרטיה. לצד המאבק נגד המהפכה, אולי דווקא הגורמים שציינתי עשויים להציע רפורמה קונסטרוקטיבית, שתוכל להוריד את הממשלה מהעץ ולהביא לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

בימים הקרובים אכתוב את הצעותיי לפשרה.

* השופר של "רצון הרוב" – כל התקשורת הישראלית צריכה לדקלם בצייתנות רק את המסרים של נתניהו, כי זה מה שהרוב רוצה. התקשורת צריכה לבטא את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה. לא?

* שרת ההסברה הבאה – כשאני שומע את צווחותיה המתלהמות, המתבהמות, הפופוליסטיות, הדמגוגיות, שלוחות הרסן של הח"כית הפרובוקטורית גוטליב, אני מבין שרבים סיכוייה להיות שרת ההסברה הבאה.

* חופש ההפגנה ושלום הציבור – חופש ההפגנה היא זכות יסוד של האזרח. היא הביטוי העליון של חופש הביטוי, של חופש המחאה. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אבל אין זכות שהיא בלתי מוגבלת. כן, גם לזכות ההפגנה יש איזונים ובלמים. החברה חייבת לאפשר את זכות ההפגנה, אך גם להגן על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. ולעתים יש סתירה בין השניים.

האם מותר למפגינים לעשות מעשי ונדליזם, להצית מכוניות, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז?

האם מותר למפגינים לחסום צירי תנועה מרכזיים? האם נכון לאפשר למפגינים לחסום את ואדי ערה כפי שקרה במהומות "שומר החומות"? והאם נכון לאפשר למפגינים להתפרע ולהשתולל כמו המפגינים החרדים נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות סלולר בירושלים? והאם נכון לאפשר למפגינים נגד המהפכה המשטרית לחסום את נתיבי איילון?

האם היינו מוכנים לאפשר הפגנה נאצית בישראל? הפגנה של מכחישי שואה?

האם נכון לאפשר הפגנות נגד קיומה של מדינת ישראל?

האם נכון לאפשר מצעד דגלי אש"ף?

האם נכון לאפשר למצעד הגאווה לעבור בשכונת מאה שערים?

האם נכון לאפשר לכהניסטים להפגין בכפר ערבי עם צעקות "מוות לערבים" ו"מוחמד מת"?

האם ניתן להטריד ללא הגבלות את חייהם השלווים של מי שמתגוררים בשכנות לפוליטיקאים ואישי ציבור?

זכות ההפגנה היא זכות קדושה אך אינה בלתי מוגבלת. ולכן, איני נבהל מכך שמשרדי הבט"פ והמשפטים בוחנים בשנים האחרונות חקיקה שנועדה להגן על זכות ההפגנה, אך גם על מגבלותיה. לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרטים של התוכנית, אך אני בהחלט בעד עשיית סדר בנושא. עם הדלפת הידיעה על הצוות שבונה את התוכנית, הכול התנערו ממנה. בן גביר הודיע על הפסקת המהלך. בר לב אמר שהורה להפסיק את המהלך (אך המהלך נמשך). כל התקשורת יוצאת נגד המהלך.

אבל אני דווקא תומך בו. אני בעד מגבלות על ההפגנות, אך במקביל על שמירה על מערכת משפט חזקה ועצמאית, שתבטיח אי שימוש לרעה במגבלות בידי השלטון לפגיעה בזכות ההפגנה של מתנגדי השלטון, לסתימת פיות וכדי להבטיח שלא תהיה איפה ואיפה בין מפגינים. ואני בעד משטרה עצמאית ככל הניתן שאינה כפופה לפוליטיקאים, כדי שלא תהפוך לכלי פוליטי של השר הממונה לפגוע במפגינים נגד הממשלה. ובוודאי שאני נגד הכפפת המשטרה לשר, כאשר השר הוא פרחח פשיסט וגזען, כמו השר הנוכחי.

* ובינתיים בבריטניה – ראש ממשלת בריטניה סונאק נקנס בידי משטרת בריטניה, לאחר שתועד נוסע ברכב כשאינו חגור. כיוון שסונאק הוא ראש הממשלה, ממילא הוא מבטא את רצון הרוב. אם הוא נהג ללא חגורת בטיחות, הרי שרצון הרוב הוא שלא יחגור. מיהם אותם שוטרים שאף אחד לא בחר אותם, וסביר להניח שהם אשכנזים פריווילגים, שיצאו נגד רצון העם?

אין מנוס ממהפכה משפטית מיידית בבריטניה.

* גלנט עמד בפרץ – במבחן המעשי הראשון של שלטון החוק תחת הממשלה החדשה – הממשלה עמדה במבחן בצורה מהירה ויעילה. אני כותב בהכללה "הממשלה", כי יש אחריות קולקטיבית, אך הכוונה בראש ובראשונה לשר הביטחון יואב גלנט. המסר של מקימי המאחז הבלתי חוקי הוא מסר של אנרכיה. הכול מותר לנו. אם אנחנו רוצים להקים יישוב, אנחנו מקימים, אין חוק, אין ממשלה, אין מוסדות תכנון. לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

יואב גלנט נהג בנחרצות, בנחישות ובמהירות ובתוך שעות, טרם כניסת השבת, פינה את ההפגנה הבלתי חוקית (זה לא יישוב. זאת הפגנה).

סמוטריץ' ובן גביר, התומכים באנרכיסטים ובאנרכיה, זעמו, רקעו ברגליים, ניסו לסכל זאת, אך גלנט התעלם וביצע את חובתו כשר בממשלה, את חובתו כלפי החוק ואת חובתו כלפי ביטחון ישראל. לצעדו של גלנט יש חשיבות רבה גם כמסר שהוא שר הביטחון, הוא ולא סמוטריץ', הוא ולא בן גביר. השאלה היא האם גלנט התווה את הדרך שבה תלך הממשלה? האם סמוטריץ' ובן גביר ייצרו משבר קואליציוני? האם הם יצליחו לסחוט מנתניהו הענקת סמכויות שיפקיעו מידי גלנט את הסמכות? האם נתניהו, שעד כה, ייאמר לזכותו, העניק גיבוי לשר הביטחון, לא יברח כפי שעשה בפרשת אזריה? מהר מאוד נתחיל לקרוא על גלנט השמאלני. ולא רק מחוגי הימין הרדיקלי, אלא גם מן החוגים הביביסטיים, כיוון שמרגע שגלנט הוא שר הביטחון, נתניהו רואה בו איום. בקרוב בציוצי יאיר נתניהו: גלנט השמאלן. 

דמיינו איך המדינה הייתה סוערת אילו ממשלת השינוי היתה מפנה את ה"מאחז".

* משילות שכזו – מנהל רשות מקרקעי ישראל, משה קוינט,  טוען שקק״ל מעכבת נטיעות בדרום, המתוכננות ליום א׳ הקרוב, במטרה למנוע פלישה לקרקעות, שאמורות לשמש בעתיד להרחבת כביש חוצה ישראל. הנטיעות תואמו עם המשטרה בתקציב גדול, אך קק״ל (המשמשת כזרוע הביצוע) נמנעת מלאשר אותן. ככה נראית ה"משילות" של ממשלת מלא מלא מלא.

* יוצא שכרה בהפסדה – הדו-קרב בפתח כל מקצה בשלב המוקדמות ב"נינג'ה ישראל" אמנם מוסיף מתח ועניין לטווח קצר, אך בעטיו אובדים כבר בתחילת התחרות כמה מטובי המתחרים. בראיה רחבה, שכרה של התחרות יוצא בהפסדה.

* הספר שאיני כותב – נסעתי ביום שישי לאירוע במרכז. כל הדרך הלוך מהגולן לאפעל וכל הדרך חזור, שוחחתי ארוכות עם אחד מעמיתיי להנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. הוא הוזמן לשאת הרצאה על המאבק, והתקשר אליי בתחושה שהוא אינו זוכר כלום, שהכול מעורבב בזיכרונו, הוא לא זוכר מה קדם למה ומה נעשה מתי ואיך והרבה פרטים נמחקו מזיכרונו. בשתי השיחות הארוכות מאוד עשיתי לו סדר בעניינים. שבתי ותיארתי את פרטי המאבק, את המדיניות, את הפעולות, את הכרונולוגיה ואפילו את התאריכים המדויקים של פעולות אלו ואחרות.

בתום השיחה הוא שאל אותי שאלה שרבים שואלים אותי – מדוע איני כותב ספר על המאבק? הרי באמת מדובר במאבק לאומי הרואי, יוצא דופן, ואסור לתת לו להיעלם בתהום הנשייה. הראשון שהציע לי לכתוב על המאבק, כבר לפני יותר מעשרים שנה, היה מורי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, המומחה מספר 1 בארץ ובעל שם עולמי לתנועות חוץ פרלמנטריות ומאבקים שהובילו, והוא ראה ייחוד במאבק שלנו.

מדוע איני כותב את הספר הזה? הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק. אני מעורב מכדי לכתוב מחקר מקצועי, שמחייב ריחוק מסוים. איך אתאר את הדברים שעשיתי וכתבתי? איני רוצה לכתוב על עצמי אך גם איני יכול להעלים את חלקי.

אפשרות נוספת היא לכתוב ממואר, כלומר לכתוב בגוף ראשון את זיכרונותיי כדובר הוועד בזמן המאבק. אילו הייתי יו"ר הוועד או ראש המועצה האזורית גולן, אולי הייתי עושה כן. אך עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, לא הייתי מספיק חשוב כדי לכתוב את סיפור המאבק כזיכרונותיי.

אני מייחל לכך שיקום ההיסטוריון שיחקור את המאבק ויכתוב עליו. כמובן שאסייע לו ככל יכולתי. הלוואי שיהיה זה מישהו מן הדור הצעיר בגולן, שייקח על עצמו את המשימה.

* מפגש עם אניטה שפירא – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, ערך מפגש עם כלת פרס ישראל, ההיסטוריונית הדגולה פרופ' אניטה שפירא, עם צאת ספרה האוטוביוגרפי "ככה זה היה" (שקניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו). אניטה, בת 82, הייתה כתמיד מרתקת, חיונית מאוד, חכמה מאוד, בעלת חוש הומור ויודעת היטב לשלוט בשיחה בנועם אך באסרטיביות ולנווט אותה לכיוונים הרצויים בעיניה.

בשלב השאלות, הפניתי אליה שתי שאלות, הנוגעות לדברים שסיפרה. היא סיפרה שהחלה לעבוד על ביוגרפיה של המשורר אורי צבי גרינברג, אך אחרי כמה חודשי מחקר הגיעה למסקנה שאת הביוגרפיה שלו צריך לכתוב סופר או משורר. שאלתי אותה, אם כך, איך היא כתבה את הביוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר? נכון שברנר היה גם מנהיג ואיש ציבור, אך כך גם אצ"ג. אניטה השיבה שאת הפרוזה של ברנר היא מבינה, אך היא חשה שרבים משיריו של אצ"ג אינה מבינה, ולכן נכון שמשורר יכתוב עליו.

זו סוגיה מעניינת. האם ביוגרפיה על סופרים ומשוררים ראוי שיכתבו אנשי ספרות או היסטוריונים? את הביוגרפיות על עגנון ואלתרמן כתב חוקר הספרות דן לאור. את הביוגרפיות על שלונסקי ופן כתבה חוקרת הספרות חגית הלפרין. את הביוגרפיה על מאיר אריאל כתב חוקר הספרות נסים קלדרון.

אבל את הביוגרפיה המצוינת על יונתן רטוש כתב שוקה פורת, שהוא בכלל מזרחן. וכאמור, אניטה שפירא עצמה כתבה ביוגרפיה מצוינת על ברנר. ואגב, אפשר גם לשלב. קלדרון הוא חוקר ספרות, אך מושא הביוגרפיה שלו, מאיר אריאל, אינו רק משורר אלא גם מוסיקאי. ולכן קלדרון נעזר במוסיקאי עודד זהבי שנתן את הרקע המוסיקלי ללחניו.

[אהוד: היה סופר נידח אחד, שגם אתה כנראה יודע שלא כדאי להזכיר אותו, אבל הוא כתב שמונה ביוגראפיות, ספרי מחקר ועדוּת – על אסתר ראב, נחום גוטמן, שרגא נצר, אברהם שפירא, ברנר, משה דיין, יהודה ראב ופנחס שדה].

שאלתי השנייה נגעה לסיפורה על המחקר האחרון שעשתה. היא החלה מחקר על תולדות חקר הארכיאולוגיה בארץ, ואט אט המחקר התמקד בסיפור הר הבית. וכעת היא החליטה לעזוב אותו, כי כל נושא הר הבית מזוהה עכשיו עם בן גביר, והיא לא רוצה לעסוק בכך. שאלתי מה גרם להחלטתה? האם היא חוששת שהממצאים של מחקרה ישפיעו לרעה על השיח הציבורי?

היא השיבה, שמרגע שבן גביר השתלט על כל הנושא הציבורי של הר הבית, היא חשה מיאוס מעצם הנושא והמשך הטיפול שלה בו מעורר בה קבס, ולכן הפסיקה את המחקר.

הצטערתי על כך מאוד, כי אני בטוח שזה מחקר מרתק וחשוב. ואני מקווה ומייחל שבמהרה בימינו בן גביר יחזור לממדיו הטבעיים ואניטה צעירה מספיק כדי לחזור למחקרה ולפרסם אותו בימים טובים יותר.

* ביד הלשון: על כיסאו לא ישב זר – ינקי דרעי, בנו של העבריין הסדרתי, צייץ: "על כיסאו לא ישב זר." זהו ציטוט מהברכות אחרי ההפטרה. הדברים נאמרים על דוד המלך.

שַׂמְּחֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מָגֵן דָּוִד.

הפסוק, מתוך ברכות ההפטרה, מדבר על כך שאלוהים הוא מגן דוד והוא נשבע לו שמלכות ביתו תהיה מלכות עולמים, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: החשש הגדול הוא שההדחה של דרעי, לפי חוקי המשפט הישראלי, מסמנת את הכוונה של העליון, בתמיכת הפרקליטוּת, האופוזיציה והתקשורת – להדיח את נתניהו מראשות הממשלה בעילה של נבצרות! זו הדמוקרטיה וזה שלטון החוק הישראליים ב"מיטבם" – ושתיהרס המדינה! ושלא תהיה ממשלה! ולעזאזל רצון הבוחרים!

 ותוצאת לוואי מסוכנת – תומכי דרעי, שהם "ספרדים" ברובם,  יֵצאו לרחובות נגד העליון ונגד מפגיני מוצ"ש, שהם "אשכנזים" ברובם ותומכי העליון – וכך הולך ונפער שסע עדתי עמוק בעם, שסע שחשבנו שכבר נעלם!

וכל זאת אני אומר לא כ"ימני" אלא כמי שרואה עצמו נאמן גם כיום לערכים של תנועת העבודה ושל מפא"י ההיסטורית שהקימה את המדינה!

* * *

רון גרא

תְּמוּנוֹת

שָׁעָה טֶרֶם שַׁחַר

צִפּוֹר מְצַוַּחַת עַל

עֵץ.

מֵרִים תְּמוּנוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ

מִן הַמְּגֵרָה בְּחַדְרֵךְ

אַתְּ צְמוּדָה  בְּרֹךְ

וְחִיּוּכִים

לַהוּא שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹדוֹתָיו

מִפִּיךְ.

נִבָּט:

אָמִיד

מְבֻגָּר

תּוֹמֵךְ.

בָּרָק שֶׁל כְּאֵב

הוֹלֵם בִּי.

רֶגַע שֶׁל עֹז לְעָזְבֵךְ.

אֹּסַף חֲפָצַי וּבוֹרֵחַ.

נִמְלָט מֵחֻמֵּךְ.

הוֹ, מוֹרָתִי הַבּוֹגֶרֶת

יָצַקְתְּ בִּי רָזֵי הַשִּׁירָה

אַהֲבָה  לְתִפְאֶרֶת

גּוּפֵךְ לִוָּה אוֹתִי

גַּם בְּעֵת שֵׁירוּתִי

בַּצָּבָא.

שָׁנִים עַל שָׁנִים

עַל מִצְחִי

עֲנָנָה שׁוֹכֶנֶת

וּבְעֵינִי

אֵין חֶדְוָה.

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק שני. חיי היום יום בעטרות.

חיינו במושב הקטן והבודד, נראים לי במבט לאחור, כחיים בסגנון  "בית קטן בערבה" – מעט מאוד משפחות, קשר חם והדוק בין קומץ התושבים, חיי עמל ללא מוצרי צריכה של ימינו, עזרה הדדית, פשטות, צניעות וקירבה לטבע.

מכסת הקרקע הצנועה שעמדה לרשות כל חבר (כעשרה דונם למשק) והמחסור במים, לא הספיקו לפרנסה, וחברים חיפשו מקורות פרנסה נוספים, העיקרי שבהם, זכות העבודה בתנובה ירושלים.

תנובה ירושלים הוקמה בראשית שנות העשרים, בשיתוף, על ידי ראשוני עטרות, ראשוני קריית ענבים ומתיישבי מוצא, לאחר שנים אחדות של הובלת החלב לסמטאות העיר העתיקה ולעיר החדשה, בכדים על גב חמור, ומזיגה מתוך הכד "מהיצרן לצרכן" בפתח בית הלקוח.

בעיית המים – משך חמש עשרה השנים הראשונות התנהלו החיים ללא מים זורמים לבית ולמשק, התושבים קנו מי אגירה מבורות של ערביי הסביבה וממעיין של ערבי בשם סקאנדר, בדרך לרמאללה, והובילו את המים בחביות על עגלה וסוס לשימוש לבית ולחיות המשק.

בסיוע הקרן הקיימת נחפר בור ועליו מבנה ומשאבה שאגר את מי הוואדי הסמוך  שזרם בחורף, אספו מי גשם שירדו מהמרזבים, קנו מים מעיריית ירושלים. בשנות השלושים, בימי המאורעות, חובר היישוב לקו המים מעין פארה (כיום עין פרת) שהוביל מים לירושלים, ושלוחה לעטרות ולנוה יעקב.

סדר היום – היה זהה בכל המשקים, חליבת בוקר, הבאת החלב בכדים לריכוז שנקרא המחלבה, שם נמדדה ונרשמה הכמות ששווקה, כדי החלב הועלו לאוטובוס של היישוב –עליו יסופר בהמשך, ושווקו לירושלים. כך בוקר, צהרים וערב, בזמנים "נורמליים" – כלומר זמנים שבין מאורעות וימי מתח ביטחוני  ששררו משך כל שנות היישוב (מאורעות 1921, 1929, 1936-39, 1947/8) אז נאלצו לצמצם את הנסיעות ולחפש פתרונות איחסון בעשיית תוצרת עצמית –חמאה גבינה וכו'.

המשק החקלאי המעורב – כלל נוסף לרפת, לול עופות (אורגני – במושגי היום) ומטע. עבודות השדה היו בעיקר זריעה וקציר ירק להזנת הפרות. תוספת חציר ומספוא קנו מרחבי הארץ וממדינות המזרח התיכון. בכניסה ליישוב היה משקל "מאזני גשר" לשקילת משאיות החציר והמספוא המיובאים, אשר חולקו למשקים במחסן המשותף.

ממטע הפירות הניסיוני שניטע בראשית ימי ההתיישבות נותרו עצי פרי אחדים בלבד בחצרות המתיישבים, אך השתבחנו בכרם ענבי מאכל מסוג מוסקט המבורגי שזכו להצלחה רבה בשווקים, והגיעו אף לשווקי תל אביב הרחוקה...

הקשר עם ירושלים  – יישוב בודד ומנותק, למרות הקרבה לירושלים, כעשרה קילומטרים, ובמונחי היום מרחק אפסי. לא היו רכבים פרטיים, המושב שכן על כביש ירושלים-רמאללה-שכם, והשכנה היחידה – המושבה נוה יעקב שהוקמה שנים אחדות מאוחר יותר על הדרך בין עטרות לירושלים.

אוטובוסים פרטיים של יענק'ל איש עטרות, והיימן – איש נוה יעקב, שירתו את תושבי שני היישובים, וכן גם תחבורה ערבית לרמאללה ולשכם. הקשר העיקרי של חברי עטרות נעשה באמצעות האוטובוס של יענק'ל. החיים התנהלו סביב לכתו ושובו של האוטובוס, שנסע בקו עטרות-ירושלים והביא לחם ומוצרים לצרכנייה, דואר ועיתונים, והיה יוצא אל העיר עם התוצרת  החקלאית, וכן עם החברים העובדים בעיר, תלמידי התיכון, ונוסעים אחרים. כך נסיעת בוקר, צהרים וערב מ/ואל "המסוף" במאה שערים, סמוך לחצר תנובה ירושלים.

האוטובוס היה מחולק בשתי מחיצות לשלושה תאים: תא הנהג ולידו נוסע, תא אמצעי בו הושמה התוצרת – כדי החלב, אריזות פרי, ובתא האחורי מקום למיספר נוסעים שישבו על שני ספסלים משני צידי האוטובוס.

בית ספר – במרכז היישוב היה מגדל ביטחון שנבנה כלקח מאורעות 1929 כשהיישוב כמעט נפל בהתקפת ערביי הסביבה. הוקם מיבנה רב שימושי – בקומת הקרקע גן-כתה א', קומה מעל כיתות בית ספר, אליהן הובילו מדרגות בנויות. מעל הכיתות היה מכל מים מבטון  ומדרגות ברזל הובילו לראשו לאפשר איתות ויצירת קשר עם העיר בעת צרה.

  בשל מיספר הילדים המועט נהגו לרכז כמה גילאים בכיתה מקובצת, והמורים נאלצו להתאים את חומר הלימודים בהתאם לרמת הכיתה ותת-הקבוצות שבתוכה, ולהיעזר בהדרכה לעבודה עצמית. רוב השנים היה ביישוב מורה אחד שגר ביישוב והיה דמות מרכזית מעורבת גם בחיי  התרבות של המבוגרים. בשנים האחרונות היו במושב שלושה מורים.

חיי החברה – ההיכרות בין החברים היתה הרבה מעבר להיכרות איש את רעהו. הכירו את קרובי משפחותיהם בארץ ובחו"ל וידעו את סיפורה האישי של כל אחת מהמשפחות.

חגי ישראל נחוגו במשותף בבית העם, באירועי חגים ובאירועים משפחתיים היו מכינים את הכיבוד ביחד.

נוער המושב היה מושג כולל לכל ילדי המושב ללא הגבלת גיל היו מעט צעצועים ומשחקים – כדורים, ג'ולים ומשחקים מאולתרים במקלות ובאבנים. נהגו להיפגש בערבים במגדל בית הספר לרקוד לצלילי מפוחית-פה ולשחק משחקי חברה.

חיי הילדים התנהלו בעיקר מחוץ לבית, החל בעזרה בעבודות המשק, בהתאם לגיל – חליבה, מתן מזון לחיות, איסוף ביצים, הוצאת זבל, קציר ירק ועבודות הבית. לא היה חשש לצאת למרחבים סביב היישוב. הליכה אל המעיין של סקאנדר, אל חורשת האורנים שניטעה בראשית ההתיישבות – למשחקים, ליקוט פטריות וצפייה בצעירי ההגנה המתאמנים במקום במסווה של מטיילים. יציאה למרחבים הפתוחים לקטוף פרחי בר (שנים רבות לפני חוקי שמירת הטבע) שפרחו בשפע בסביבתנו הקרובה – כלניות אדומות, רקפות, צבעונים, סתווניות , כרכומים ועוד... 

הבוגרים שבינינו פיתחו יחסי רעות עם צעירי הסביבה, בעיקר מהכפר הסמוך קלנדיה, ביקורים הדדיים, משחקים, והשתתפות בחתונות ובאירועים. בשובנו לאדמות עטרות הנטושה לאחר מלחמת ששת הימים חזינו במפגשים מרגשים בין חברים מאותם הימים. כל המסופר על קשרי הידידות אירעו בתקופות שבין התאריכים שהוזכרו לעיל, וגם לא בימי רמדאן ובימי העלייה לרגל לנבי מוסה.

חיים אלו נקטעו סופית לאחר יום החלטת האו"ם ב-29.11.1947 – ועל כך בפרקים הבאים.

רות דנון (שטראוס)

בני עטרות

המשך יבוא

 1. 018 – הובלת המים בחביות.

2. 069 – בור המים.

3. 072 –  האוטובוס "הממוגן", צולם במאורעות 36-39.

4. 027 – מגדל הביטחון,  צולם בשנות השלושים.

* * *

אורית דשא-ינאי-ברנר

קרני אור אחרונות

קרני אור אחרונות 

בגב הכרמל

הנראות ממרפסתי

מרמזות על 

ערב קרב  ויורד.

גם להקת ציפורים

החוצה במבנה

מערבה,

מחפשת אולי,

את אשר הולך, נעלם 

ונמוג...

הגוון של תכול וורוד

מעל הר ויער 

מרמז בצער

כי הנה 

עוד יום

חלף הלך לו,

ומקדם פני 

השקיעה והערב

בכניעה מזהרת

מצפון ועד נגב.

* * *

אהוד: למי שקורא את עיתון "הארץ" עם הפטפטת האנטי-ביבית הבלתי פוסקת, ומאזין לנואמים בהפגנות ולראשי האופוזיציה, ברור שמדינת ישראל כבר התפרקה והפכה לדיקטטורה, ולא נותר אלא לארוז המזוודות ולברוח מכאן! זאת התמונה ההיסטרית והחורבנית-לתיאבון שמצטיירת בתקשורת! – חרבה ישראל הדמוקרטית!

אז מה יקרה אם הממשלה הזו, שאינה נעדרת בעיות, ומכהנים בה שרים בעלי דיעות מסוכנות, המעוררים סלידה וזקוקים לבלימה, וגם נבלמים! – מה יקרה אם ממשלה זו תצליח ואפילו תשפר את מצב אזרחיה מבלי לפגוע בזכויותיהם? – מה יקרה אם ישראל החזקה, המשכילה, העשירה והמודרנית, גם תחת ממשלת נתניהו – תמשיך להיות חופשית ודמוקרטית כמו רק מעט מדינות בעולם, ויהודית – האחת והיחידה בעולם?

* * *

אילן בושם

13 שירים, ינואר 2023

המשורר

הָלַךְ לְתֻמּוֹ לְטַיֵּל

וּפִתְאֹם נֶחְרַד:

"שָׁכַחְתִּי אֶת הָעֵט!

וְאִם הַשִּׁיר כְּעֻבָּר

יִרְצֶה לָצֵאת?"

כוונת המשורר

אוּלַי הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן

אֶלָּא כָּתַב כְּפִי שֶׁכָּתַב

מִפְּנֵי שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק הָיָה הַמַּצָּב

וְכָל פֵּרוּשׁ מְיֻתָּר?

המשוררת החולה

קְרוֹבֶיהָ מְקַוִּים לְטוֹב

וְשֶׁתִּכְתֹּב, שֶׁתִּכְתֹּב –

זֶה יַעֲשֶׂה לָהּ רַק טוֹב!

קפה מר

שְׁנַיִם בְּרִיב

עַל כִּסֵּא

בְּבֵית קָפֶה

הָיוּ לִירִיבִים מָרִים...

שתי שחקניות

[א] לזכר מֶרִילִין מוֹנְרוֹ

אֲנִי מִסְתַּכֵּל מְתֻסְכָּל

בַּתְּמוּנָה הַמְּפֻרְסֶמֶת

שֶׁל שִׂמְלָתָהּ הַמִּתְנוֹפֶפֶת

מֵעַל רַגְלֶיהָ הָאֲגָדִיּוֹת

וּמַבָּטָהּ הַמִּתְגָּרֶה

שֶׁלֹּא שָׂם...

וּכְמוֹ אוֹמֵר:

"בּוֹאוּ וְנִרְאֶה אֶתְכֶם!"

וַאֲנִי מִצְטַמְרֵר

[ב] גִּ'ינָּה לוֹלוֹבְּרִיגִ'ידָה (לזיכרה)

יוֹפְיָהּ הַמַּדְהִים

מַפְעִים גַּם

אֶת הַמַּלְאָךְ

שֶׁבָּא לְקַחְתָּהּ

וְהוּא יִזְכֶּה

לִהְיוֹת עִמָּהּ

עַד קֵץ הַיָּמִים.

*

פִּתְאֹם קָפַץ לַיָּשִׁישׁ

בְּנוֹגֵעַ לָאִשָּׁה שֶׁבִּזְמַנּוֹ

עָשָׂה אַתָּה חַיִּים

וְהוּא תָּהָה הַאִם

עוֹדֶנָּה בַּחַיִּים?

*

יָד שְׁנִיָּה

יָד שְׁלִישִׁית

הַשֵּׁד יוֹדֵעַ

אֵיזוֹ יָד

חָשַׁב הַשַּׁד

שֶׁל הָאִשָּׁה

הַנְּגִישָׁה

שֶׁהִתְגַּעְגֵּעַ

לִימֵי נְּעוּרֶיהָ,

שֶׁאָז הָיְתָה

שְׁקֵטָה וּרְגוּעָה

לִפְנֵי שֶׁהֵחֵלּוּ

עִמָּהּ כָּל כָּךְ

לְהִתְרוֹעֵעַ.

חתולי בית

שְׁנֵי זְכָרִים נָחִים

שְׂרוּעִים זֶה לְצַד זֶה;

אִם הָיוּ לָהֶם בֵּיצִים

הָיוּ נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה.

הג'וק

לֹא בָּא לִי

לִמְחֹץ אוֹתוֹ

וּזְרַקְתִּיו לְפַח

הַזֶּבֶל הַבֵּיתִי,

מִמֶּנוּ יַעֲשֶׂה

מַסָּעוֹ לְפַח הַזֶּבֶל

הַשְּׁכוּנָתִי וְאוּלַי

יֵחָלֵץ מִמֶּנוּ –

וַאֲנִי נָקִי.

בלילה

חֹשֶׁךְ בַּדִּירָה

חֲתוּלַי מְנַמְנְמִים.

פִּתְאֹם אֲנִי מַדְלִיק

אוֹר וְנִהְיָה לָהֶם

"חֹשֶׁךְ בָּעֵינַיִם"

הֵם נִדְהָמִים:

מָה פִּתְאוֹם

בַּלַּיְלָה אוֹר?!

פעם

"פַּעַם הָיִינוּ רוֹאִים

אוֹתָם מִדֵּי פַּעַם,"

אָמַר אִישׁ לָאִישָּׁה

עַל זוּג שֶׁהָיוּ לָהֶם אִתָּם

פַּעַם קִשְׁרֵי רֵעוּת וְאַחְוָה.

"אֲבָל זֶה הָיָה פַּעַם,"

עָנְתָה הָאִשָּׁה

"הַיּוֹם אַף פַּעַם."

בשירותים הציבוריים

מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא כִּוֵּן הֶיטֵב

אוֹ זָקֵן שֶׁיָּדוֹ רָטְטָה

אוֹ אֶחָד שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם וְחָלַם

אוֹ אֶחָד שֶׁדָּן עִם עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה עִנְיָן

גָּרְמוּ לִשְׁלוּלִית

שֶׁנִּקְוְתָה לְיַד הָאַסְלָה

וְלֵךְ תֵּדַע...

אילן בושם

* * *

נעמן כהן

המשכיל לא ידום כי מציוּן תצא תורה

ספר עמוס, פרק ה': "המשכיל בעת ההיא ידום, כי עת רעה היא." עת רעה היא לישראל ועת רעה היא לתוכנית הלימודים, אומרת מיכל לרנר סנונית.

(מיכל סנונית, "המשכיל לא יידום", "אל-ארצ'י", 15.1.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2023-01-14/ty-article-opinion/.premium/00000185-a63d-d0ee-a7df-aefd3f120000

ומה רע עד כדי "עת רעה היא לישראל" מצאה מיכל לרנר-סנונית בתוכנית הלימודים בישראל?

הרע לדידה הוא החזרת בחינות הבגרות למקצועות ההומניסטיים. לדידה לעשות עבודה במקום בחינה, "עת טובה היא לישראל," לעשות בחינה "עת רעה היא לישראל."

"יפה עשתה שרת החינוך לשעבר שאשא ביטון," מסבירה לרנר-סנונית, "שביטלה את בחינות הבגרות בעיקר במקצועות ההומניים, והמירה אותן בעבודות סיום פְּנִים בבתי הספר," והיא  מסכמת: "ימים רעים נפלו עלינו במערכת החינוך ובמערכת כולה. אסור להרכין ראש. נפל דבר בישראל ועלינו להתקומם נגדו ככל יכולתנו הלא מעטה." (קום התנערה עם חלכה!)

כדי להוכיח את סיבת התקוממותה נגד הבחינות והיותה בעד עבודה, מביאה לרנר-סנונית הוכחה מניסיון חייה: "בתיכון (נקרא אז מוסד) קיבוצי עין החורש, שבאותם זמנים לא הגיש לבחינות הבגרות. אני, שמאז ומתמיד הייתי קצת 'אחרת', החלטתי בשמינית לגשת לבחינות בגרות חיצוניות על מנת שאוכל להמשיך אחרי הצבא את לימודיי באוניברסיטה. וכך גם עברתי, גם אם לא בהצטיינות, בחינה ועוד בחינה."

לעומת זאת באוניברסיטה היא מתנאה בהצלחתה בעבודות: "בחוסר צניעות אומר שבהן קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר. את מה שלמדתי לבחינות שכחתי."

בתקופתה של לרנר-סנונית לא היו בחינות במוסדות החינוך של "השומר הצעיר". כדי לבצר את שלטונו ב"קיבוץ הארצי" התנגד מאיר ולד-יערי לקבלת תעודת בגרות ב"מוסד" (בית ספר בקיבוץ הארצי) ולהליכת חברי קיבוץ ללימודים אקדמאיים, שמא יעזבו את הקיבוץ. (מה שקרה אכן כפי שחשש עם מיכל לרנר-סנונית).

מטבע הדברים למדו במוסד של השוה"צ ע"פ שיטת הנושאים ועשו עבודות. העבודות נעשו מתוך חומר לימודי מיוחד.

כדי ללמד את תלמידי המוסד, תירגמו ב"שומר הצעיר" ספרי לימוד מרוסית, ספרים שהיו בשימוש במערכת החינוך הסובייטית-סטאליניסטית. לדוגמה שני כרכים מהודרים עם כריכה קשה בליווי ציורים של ההיסטוריה של ימי הביניים שבהם גם הרנסנס. בספרים יש חומר רב אך קיימת בעייה. כבר בתחילה (פרופסור א.ד. אודאלצוב, "היסטוריה של ימי ביניים", נדפס בארץ ישראל 1951 דפוס השומר הצעיר, מרחביה) כתוב: "בעיית התיקוף המרקסיסיטי של ההיסטוריה בכללה." (עמ' 9), ואחר כך "הקורס הקצר" של תולדות המפלגה הבולשביקית מייחד את הדיבור להגדרת אופן היצור הפיאודלי." (עמ' 22).

ובספר השני על הרנסנס (פרופסור ס. סקאזין, "היסטוריה של ימי הביניים". הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר מרחביה, 1952) "עד היכן, אומר אנגלס ערערו הכספים את הפאודליזם יסתבר מהרעבון לזהב שאחז באותה תקופה באירופה המערבית." (עמ' 36)

מרקס: "גילוי מטמוני הזהב והכסף באמריקה והשמדת הילידים הכריעו בהתפתחותה של אירופה. הפיכת אמריקה לשדה ציד כושים זהו שחר העידן הקפיטליסטי של הייצור תהליכים אידיאליים של ההצבר הראשוני." (עמ' 39) כלומר בכל חומר הלימוד למדו אידיאולוגיה.

או למשל בשיעורי ביולוגיה למדו את הספר המרתק – "ביאולוגיה ומארקסיזם – תורת מיצו'רין-ליסנקו", (הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1951), בו נכתב: "הפתרון המדעי לשאלת מהותה של התפתחות הטבע והחברה נתון בתורתם של מארקס ולנין." )עמ' 17(. ו"מדע הביולוגיה של מיצ'ורין הולך לאור השקפת העולם של המטריאליזם הדיאלקטי הנשענת על תורתם של מארקס, אנגלס, לנין, וסטאלין, בדבר התפתחות הטבע והחברה." (עמ' 19(. והכול כדי להוכיח כי הגנטיקה המבוססת על תורשה היא "מדע סלף בורגני" כי הכול קשור ליחסי ייצור.

(את הספרים הנפלאים האלה שקיבלתי בירושה אני שומר אצלי).

הרוצה להכיר את העולם הלימודי של לרנר-סנונית במוסד, בו לא למדו לבחינות בגרות ולא היו בחינות, אלא עבודות, כדאי לו לקרוא את ספריו הנפלאים של רודולף-ראובן קריץ. סופר וחוקר ספרות (אביו, ד"ר ליאו-אריה קריץ, יליד גליציה, היה רופא-פסיכולוג מחוגו של פרויד),  שהיה תלמיד במוסד במשמר העמק ואחר כך מורה.

ספריו "בוקר חדש", ו"חטאות נעורים" על עלילות הילדים במוסד החינוכי ב"משמר העמק". וכן הרומן "פעם בקיבוץ". הוצאה חדשה משנת 2000. רומן ריאליסטי בנוסח הרומאן של המאה ה-19. בנוסח "מלחמה ושלום", בנוסח המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ'. אילו היה הספר נדפס בשנות החמישים והשישים היה אולי רב מכר, אבל אז אנשי "ספרית פועלים" בצנזורה של מאיר ולד-יערי ויעקב חזן סירבו להוציאו לאור.

"חטאות נעורים" הוא בעצם רומן אוטוביוגרפי של קריץ שלמד כילד-חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.

בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: "חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב'רפובליקה של נעורים' (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה."

מסתבר שהספר גם רלוונטי לשיח הפוליטי העכשווי: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי שהיה שכן לקיבוץ משמר העמק ואשר נכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר. הסופר מציין את זמן הרומן: "משמר העמק מזרע 1946-1955".

הרלוונטיות קיימת גם בפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי. "הסגנון הגוטי, אומר ברוך (המורה), ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האומנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.

איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.  רמת המורים אז היתה גבוהה בהרבה מהממוצע בימינו.

אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים." לימוד הנושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, ואכן חניך המוסד החינוכי, והמורה במוסד, ראובן קריץ ירד בשנות התשעים לגרמניה והשתקע בה.

רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי, וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף, בדויטשלנד.

בינתיים הקיבוץ התפרק, המוסד החינוכי התפוגג ונעלם מהעולם. חניכיו לשעבר, אם לא ירדו מהארץ, מאכלסים את התנועה הפרוטסטנטית בבלפור, אבל הספרות היא שתישאר ותנציח את הקיבוץ ההיסטורי, ובראש וראשונה ספרות הקיבוץ של רודולף-ראובן קריץ.

(במאמר מוסגר, גם אנחנו אמנם למדנו ב"חינוך המשותף" בקיבוץ המאוחד, אבל "המוסד" של "השומר הצעיר" שבו יש ניתוק בין הילדים להורים נראה לנו קצת אקזוטי ומאיים כאילו היה פנימייה אנגלית. בניגוד אליהם אנחנו הלכנו תמיד אחרי בית הספר ל"חדר" של ההורים. אני זוכר גם בדיחה על "המוסד" מאז שסיפרו אצלנו: "במערכת השעות במוסד היה כתוב: שעה 9-10 שיעור הסברה מינית, שעה 11-12 עבודה עצמית...")

ידיעת הידיעה או ידיעת אי הידיעה

בשיטת החינוך הרוסית והצרפתית (בעבר גם בחינוך העברי, בבתי ספר "תרבות" בגולה, וגם בארץ) היה נהוג לימוד בע"פ של קטעים בספרות, ובחינוך העברי גם קטעים מהתנ"ך. ידע שהיה נשאר אצל התלמיד לכל חייו. אין תלמיד רוסי שלא ידע לדקלם את פושקין, אין תלמיד פולני שלא ידע לדקלם את מיצקביץ', וצרפתי את גדולי הספרות הצרפתית.

מאוחר יותר התקבעה בארץ הדעה שלימוד בע"פ הוא מאמץ מיותר. אין צורך בלימוד ושינון, אלא רק בלימוד ההבנה. ללמוד להבין.

אפלטון בדיאלוג כרמידס, מעלה את השאלה האם ניתן לדעת את הידיעה בלי המושא שלה. בעקבותיו יש להבהיר לכל הטוענים שאין צורך בלימוד ושינון מפני שצריך רק ללמוד להבין, כי כדי ללמוד ל"הבין" צריך ללמוד מה להבין. אין הבנה בלי לימוד חומר. נכון לא כל חומר לימוד קל מושך ומעניין, אבל גם בחיים כך. ברור שמעניין ומושך ללמוד על זוכה האח הגדול, ה"כוכב הבא" או "היפה והחנון", או מאסטר שף (בו השתתפה שרת החינוך לשעבר שאשא-ביטון) אבל לא זה האופק הרוחני שאנו רוצים בחברה הישראלית, לכן טוב ששרת החינוך הפופוליסטית שטחית, המשתתפת בתוכנית ריאליטי, שביטלה את החינוך ההומניסטי – הוחלפה באדם ראוי בעל חזון חינוכי ולימודי הולם כיואב קיש, שהחזיר למקצועות ההומניסטיים את כבודם.  (וגם את לימוד ההיסטוריה של בית שני ששאשא-ביטון ביטלה).

"כי מציוּן (ציוּנים) תצא תורה" – הצילו את מדעי רוח!

בהקדמת פירושו למשנה עוסק הרמב"ם בפירוש הפסוק "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ועונה על השאלה מהו עולם הבא?

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/rambam/hakdamat-2.htm

הרמב"ם מביא משל, דרך חינוכו של נער קטן:

נער קטן הביאוהו ללמוד תורה. הנער בגילו הצעיר אינו מבין את מעלת התורה, ולכן המלמד נותן לו ממתקים על מנת שילמד. בשביל הנער המטרה היא הממתקים, והאמצעי הוא הלימוד.

כשגדל הנער מעורר אותו המלמד בכך שאם ילמד הוא יקנה לו נעלים ובגדים יפים. עתה בשביל הנער המטרה היא נעלים ובגדים, והאמצעי הלימוד.

כשגדל הנער מעורר אותו הרב ואומר לו: למד ואתן לך כסף. ובשביל הנער הכסף הוא המטרה והלימוד אמצעי.

כשגדל יותר מציעים לו כבוד. שילמד תורה ויהיה ראש ודיין וכולם יקומו בפניו. ובשבילו המטרה היא הכבוד, והאמצעי הוא הלימוד.

כל זה אומר הרמב"ם – מגונה, "לימוד שלא לשמה." אין להחליף מטרה באמצעי.

גן עדן וגיהינום – סיפור בדים שמטרתו קיום מצוות

בני האדם, קובע הרמב"ם, עושים משהו רק מתוך תקווה לשכר, או מיראה מעונש. לכן התירו חכמים לספר להמונים הנבערים מדעת, שיש גן עדן וגיהינום, כי לולא זאת הם לא היו מקיימים מצוות. (העולם הבא לפי הרמב"ם הוא העולם הזה).

וכאן אנחנו חוזרים לנבואת ישעיהו הנביא פרק ב' "כי מציוּן תצא תורה." אין מה לעשות, התלמידים הצעירים אינם יכולים להכיר במעלת הלימוד לשמה. בשבילם הציוּן הוא המטרה והלימוד הוא האמצעי. לכן ביטול בחינות הבגרות במדעי הרוח, במקצועות ההיסטוריה והספרות והתנ"ך, יביא למחיקת הנושאים הללו. ללא ציוּן הם לא יילמדו.

הטעות הגדולה של מיכל לרנר-סנונית

ונחזור למיכל לרנר-סנונית המתנאה בציונים הגבוהים אותם קיבלה על העבודות שעשתה באוניברסיטה. אכן יש להעריכה כפליים על כך, מהסיבה הפשוטה שבתקופה בה למדה, היה מאוד קשה לכתוב עבודות, צריך היה לכתת רגליים לספרייה ולנבור בספרים רבים. היום המצב שונה לחלוטין.

מיכל לרנר-סנונית מתעלמת לחלוטין מהמציאות הקיימת היום. לפני שנות אלף בקיבוץ, כשלא למדו לבגרות, היה נהוג לעשות עבודת גמר. אז לא היה אינטרנט ולא היה גוגל. הכול נעשה בספרייה. היום שיטת עבודת הגמר כתחליף לבחינות אינה אפשרית יותר. מורה ל-35 תלמידים בכיתה אינו יכול להדריך כתיבה רצינית למיספר תלמידים כה גדול. התוצאה תהיה העתקה המונית של עבודות. יש ברשת אתרים רבים המציעים מכירת עבודות, שיטה שתגדיל את הפער החברתי-כלכלי בין התלמידים.

(הנה דוגמא לאתר אחד מני רבים המוכר עבודות):

https://ianshoof.co.il/%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/

ולא רק זה, יש היום פטנט חדש, צ'ט GPT המבוסס על בינה מלאכותית, הכותב עבורך בעצמו עבודה בכל נושא שתרצה.

הנה:

Chat GPT OpenAI – מדריך למתחילים צ'אט בוט בינה מלאכותית:

https://www.chatbot.co.il/chatgpt/

בכתבה בערוץ 13 (דקה 44) בנושא הוכח כי התלמידים שהצ'ט כתב עבורם עבודה זכו בציונים גבוהים יותר מאלו שכתבו עבודה בעצמם.

https://13tv.co.il/item/vod/news/the-main-edition/episodes/wpjru-903399433/?pid=902565633&cid=902566434

אז ברור שהסתמכות על עבודות במקום בחינות אין לה בימינו כל טעם. הכנת עבודות אינה יכולה להחליף בחינות. וללא בחינות דבר לא יילמד.

אז נכון, כדי להשתתף בתוכנית הריאליטי מאסטר שף, בה השתתפה שרת החינוך שאשא-ביטון, אין צורך בלימוד מקצועות הומניסטיים היסטוריה, ספרות, תנ"ך, אבל איך תיראה החברה הישראלית בלי תרבות הומניסטית.

ונחזור ללרנר-סנונית המעידה על עצמה: "את מה שלמדתי לבחינות שכחתי." אז נכון את רוב חומר הבחינה שוכחים, אבל המחקרים מראים שעשרה אחוז נשאר. וזה החשוב. זה הבסיס לתרבות. וככל שלומדים יותר נשאר יותר.

לסיכום עת טובה היא לישראל עם החזרת כבודם של המקצועות ההומניסטיים ע"י החזרתם לבחינות הבגרות, "כי מציוּן תצא תורה."

[אהוד: גונב לאוזניי כי בקרוב תושק תוכנת צ'ט מהפכנית PPP המבוססת על בינה מלאכותית, והיא בודקת ומעניקה ציון לכל עבודה בכל נושא, ומייתרת לא רק את התלמידים אלא גם את עבודת המורים והבוחנים!]

ברוך הבא הרצל

Si vis pacem, para bellum

ברכות למינוי הרמטכ"ל החדש של צה"ל ה-23 במיספר, הרצל גורדין-הלוי.

מיותר ומגוחך לקרוא לו בשם החיבה המתיילד "הרצי". זה רק מוריד מכבודו. אם היו קוראים לחוזה המדינה בנימין זאב הרצי, לא היתה קמה מדינת היהודים.

ומה נאחל לרמטכל החדש הרצל גורדין-הלוי? נאחל לו שיבצע את האימרה של הרומאי ווגטיוס בספרו על המלחמה: Si vis pacem, para bellum" – "הרוצה בשלום ייכון למלחמה".

"הרוצה בשלום, ייכון למלחמה. השואף לניצחון, לא יחסוך כאב מאימון חייליו. והמקווה להצליח, יילחם לפי עקרונות סדורים, לא לפי יד המקרה. איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה"

היורשת העשירה יורדת מהארץ

היורשת העשירה, יהודית מוזס-ניר-שלום-רוטנברג, הכריזה כי היא  יורדת לאמריקה.

https://tmi.maariv.co.il/celebs-news/Article-972917

וכל זאת בעת שאחיה, ארנון מוזס, נאשם במתן שוחד לנתניהו.

אותה הצדקת הידוענית, ג'ודי ניר-מוזס-שלום-רוטנברג, כבר הכריזה שהיא אינה עומדת יותר בצפירות הזיכרון ביום השואה כי לטענתה מתעלמים ממצוקת שורדי השואה.

https://mobile.srugim.co.il/article/668724

יתכן שעכשיו באמריקה היא כן תעמוד. מילא, שלא תעמוד, אבל השאלה היא למה כיורשת עשירה היא אינה תורמת משהו קטן מעושרה למצוקתם של שורדי השואה?

לא מכבר היא הכריזה כי בתגובה למה שקורה בארץ "אני קוראת לכל מי שיכול ומוכן, להפסיק לשלם מיסים."

https://twitter.com/JudyMozes/status/1276772673822097410

בארץ היא לא הפסיקה לשלם מיסים, אבל מן הסתם עכשיו היא תתכנן את הימים הבאים כך שלא תשלם מיסים גם בישראל וגם באמריקה.

מהי סבירות בהגנה על הדמוקרטיה?

פרופ' ברק מדינה, מועמד לשעבר לעליון ותלמידו האדוק של אהרן ברק, (לא אשכנזי לבנבן), מסביר לסטודנטים כי "בג"ץ הציל את הדמוקרטיה בישראל."

כיצד הציל?

השופטים איפשרו לעזמי בשארה לרוץ לכנסת – למרות קריאתו להילחם בישראל, בעצרת בסוריה, אל מול עיני נסראללה.

https://twitter.com/giladzw/status/1615114492785954817?t=YCAblydU20u6JNWrPQmDAw&s=03)

האם זה סביר? וואי שלא. אז איך נתייחס לעילת הסבירות?

הגזען האנטי-אשכנזי, ד"ר אבישי בן חיים, המערבי-מוגרבי-מרוקאי, המומחה העולמי לסוכרת ("המרוקאים מתוקים") תוקף מיד ובצדק את "הסבירות" של בית המשפט העליון בפרשת בשארה: "מתוצאות פילוסופיית 'עילת הסבירות': לעזמי בשארה מותר להיות ח"כ, למרות שלפי החוק כפשוטו אסור לו. לאריה דרעי אסור להיות שר, למרות שלפי החוק כפשוטו מותר לו.

https://twitter.com/AvishayBenHaim/status/1615394461965770754

ד"ר אבישי בן חיים צודק בחצי מדבריו. אכן לא סביר שבשארה יהיה חבר כנסת, אבל באותה מידה לא סביר שעבריין מורשע סדרתי הלוקח שוחד ומעלים מיסים, יהיה  שר. קל וחומר שר אוצר. כיהודי מערבי-מוגרבי אפרו-מרוקאי עליו להסביר כיצד 400 אלף יהודים מערביים-מוגרבים אפרו מרוקאים רואים בחוסר היושר הנהוג במשטר במרוקו דוגמה למערכת המשפט בישראל?

בל נהפוך למרוקו

שופטי בג"צ זיהו שתי עילות לפסילת דרעי מלכהן כשר:

1. עילת הסבירות: הרשעתו החוזרת של דרעי בעבירות מס; בפסק הדין, כתבה נשיאת העליון אסתר שובקי-אבני-חיות כי "צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי אל המסקנה כי כהונתו כשר בממשלת ישראל יש בה משום פגיעה חמורה וקשה בתדמיתן ובמעמדן של רשויות השלטון בישראל ובעקרונות היסוד של ניקיון כפיים וטוהר המידות, שלהם מחויבים נבחרי הציבור." לכן, סברה חיות, "אין מדובר עוד במינוי המצוי 'על גבול מתחם הסבירות,' אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור."

2. "מניעות משפטית" או "השתק שיפוטי": המניעות נובעת "ממצג השווא שהציג דרעי בהליך הפלילי שתנהל בפני בית משפט השלום, אשר היה בו כדי להקנות לו הטבה פוטנציאלית מבחינת תוצאותיו של המשפט." מצג השווא שלו, כאילו הוא מתכוון להתרחק לעד ממוקדי הכוח, שהוביל את נשיא בית המשפט השלום בירושלים, שמואל הרבסט, לאשר את הסדר הטיעון המקל עימו.

פסק הדין המלא:

https://he.afiklaw.com/caselaw/14551

"מה לשמחה זו עושה"? מיד לאחר פרסום פסיקת בית המשפט העליון האוסרת עליו לשמש שר בממשלה, הכריז אריה מכלוף דרעי: "כששמעתי היום את החלטת בג"צ, לא שהיא היתה בלתי צפויה, היתה לי שמחה. ישפוט העם ויראה." (כמובן שדרעי זייף שמחה בדיוק כפי שזייף בכי עם בצל כשמת מרנו).

לאחר הבעת השמחה הוא התבטא כאחרון העבריינים הפורץ לבתים: "יסגרו את הדלת, נפרוץ דרך החלון, ייסגר גם? נפרוץ דרך התקרה."

https://www.ynet.co.il/news/article/b1kf11ahss

פסק הדין מיד עורר גלים של גזענות אנטי-אשכנזית. אבשלום אוחיון, מערבי-מוגרבי-מרוקאי, פעיל ש"ס המקורב לדרעי, אמר בעקבות פסילת דרעי מלכהן כשר. "עשרה שופטים אשכנזים לבנבנים, אלה שרצחו את אבותינו. אנחנו לא נשתוק. בעזרת השם סוף-סוף יבוא לידי ביטחון רצון העם. מושחתים לבנבנים נמאסתם." אוחיון המשיך לשלהב את הקהל בדברים קשים נגד השופטים, כינה אותם "מנותקים" ואמר כי הם "לא שומעים לקול העם." עוד אמר כי "בית המשפט שאמון על המערכת הדמוקרטית של המדינה הוכיח שהוא אנטי-דמוקרטי, ואמר שאין ממשלה וכנסת בישראל. אנחנו אומרים מכאן לבית המשפט, לא נעצור. באנו למשול. מה יותר נכון מהקלפי? אנחנו רואים הפיכה שלטונית של מנותקים, פטרונים. אשכנזים לבנבנים לוקחים את מנהיגנו. לא ננוח ולא נשתוק."

https://rotter.net/forum/scoops1/778043.shtml

למרות הדברים הגזעניים הללו, שר המשפטים (האשכנזי הלבנבן) יריב לוין, מיד הצהיר: "צר לי מאוד על כך שראשי מערכת המשפט לא מצאו גם הפעם לכבד את הכרעת העם, את שיקול דעתו של ראש הממשלה, ואת החלטת הכנסת שהביעה אמון בממשלה המכהנת. אעשה את כל הדרוש על מנת שהעוול הזועק לשמיים שנעשה לרב אריה דרעי, לתנועת ש״ס ולדמוקרטיה הישראלית – יתוקן במלואו."

https://rotter.net/forum/scoops1/777968.shtml

גם יו"ר הכנסת המערבי-מוגרבי-מרוקאי אמיר אוחנה, בא להזדהות עם מעשי השחיתות של דרעי.

מיד גם החל להישמע הטיעון בקרב היהודים המערביים-מוגרבים מחסידיו של דרעי כי משפטו של דרעי הוא רק משפט פוליטי. לו היה דרעי מצטרף לממשלת יאיר למפל-לפיד מערכת המשפט "השמאלנית" בכלל לא היתה מעמידה אותו לדין...

המעניין הוא שטיעון "המשפט פוליטי" זהה לחלוטין לזה שנטען בעת משפטו הקודם, בעת שאריה מכלוף דרעי היה שר "שמאלן" ו"פושע אוסלו" בממשלת "פושעי אוסלו" השמאלנית של יצחק רוביצוב-רבין.

ייאמר ברורות, היו שרים (אשכנזים לבנבנים) עבריינים גדולים בהרבה מדרעי, למשל אולמרט והירשנזון, אבל מעולם לא היו אשכנזים שטענו שהאשימו אותם במשפט בגין היותם אשכנזים ומעולם לא ראו בהם זכאים כי הזדהו עם מערכת מוסר של שחיתות.  מסתבר שאצל המערביים-מוגרבים-מרוקאים המצב שונה.

מתנועת ש"ס נמסר בתגובה על החלטת בג"צ: "ביהמ"ש העליון השליך לפח את קולם של 400 אלף מצביעים."

הדיון שלא נערך בתקשורת האם ראויה השחיתות?

הדיון בתקשורת סביב פסק הדין עסק בעיקר בטענת תומכי דרעי כי נפגעה הזכות הדמוקרטית של 400 אלף מצביעים (רובם מערביים-מוגרבים, מיעוטם מזרחיים-עיראקים, ודרומיים-תימן) שזכותם "הדמוקרטית" היא לבחור עבריין סדרתי מושחת לתפקיד שר. שום כלי תקשורת עיתונאי או שדר טלוויזיה לא עסק בשאלה המהותית יותר, ולא פנה ישירות לתומכי דרעי בשאלה: האם לדעתכם עבריין מורשע (אפילו רק מעלים מיסים המשלם קנס ללא משפט) ראוי לכהן בתפקיד שר ולהיות אחראי על הקופה הציבורית? האם אתם שואפים לבסס את מערכת המשפט של ישראל, ואת המערכת השלטונית – על מערכת משפט בעלת ערבים כשל מרוקו עיראק או תימן?

נכון יש מבין היהודים-המערביים-מוגרבים הכמהים לבסס את המשטר הישראלי על בסיס משטר המונרכיה האבסולוטית של מלך מרוקו, למשל האקטיביסט המערבי-מוגרבי, האנטי-אשכנזי, יליד מרוקו, סמי שלום שטרית, הביע בשירו את שאיפתו להחליף את הדמוקרטיה הישראלית במלך מרוקו:

"תְּנוּ לִי מֶלֶךְ מָרוֹקָאִי אֶחָד, / מָרוֹקָאִי עִם כָּבוֹד, / וּקְחוּ אֶת כָּל הַבֶּנְגּוּרְיוֹנִים, בֵּגִינִים, גּוֹלְדוֹת, / רַבִּינִים, שָׁמִירִים, פֶּרֶסִים, בָּרָקִים וְשָׁרוֹנִים..." – אבל בטוחני שמרבית היהודים המערביים-מוגרבים מעדיפים דמוקרטיה ליברלית הנהוגה במערב אירופה וצפון אמריקה. והם הם החייבים לצאת במאבק נגד דרעי ותומכיו חסידי השחיתות.

המאבק הוא בראש וראשונה מאבק תרבותי למען הדמוקרטיה ונגד השחיתות.

לסיכום: קישור פרשת השחיתות הממשלתית לבעיית הרפורמה ברשות השיפוטית, קשורה אליה מהותית. יש צורך ברפורמה, אבל רק כזו שתתקן אותה ולא תקלקל ותבטל את עצמאות בית המשפט כנהוג במרוקו.

בל נהפוך למרוקו!

זה בדיוק הזמן ל"התקווה"

כתבת "אל-ארצ'י", הדרוזית הפרו-איסלמית, והאנטי-ישראלית, שירין פלאח סעב, מבקרת את המפגינים היהודיים נגד הרפורמה המשפטית. "המפגינים ששרו בכיכר הבימה את ההמנון הלאומי עדיף שישבו בבית," היא כותבת. "רוצים שינוי? תסתכלו מה עשו בכיכר תחריר. ב-2011 עלה המוזיקאי ראמי עסאם על הבמה בכיכר תחריר מול עשרות אלפי מפגינים וניגן בגיטרה מילים ששלף מהמותן: 'כולנו יד אחת, ביקשנו דבר אחד: הסתלק, הסתלק, הסתכל. ייפול, ייפול, חוסני מובארכ.'

"כיכר הבימה בתל אביב לעולם לא תהיה כמו כיכר תחריר בקהיר. הרגע שבו מירי מסיקה שרה את 'התקווה' היה מספיק כדי להבין שגורלה של המחאה הזו למות.  הציבור הישראלי לא בשל להתקומם נגד המשטר הישראלי המדכא, גם את הפלסטינים.

"זה לא הזמן לשיר אותו בהפגנה. שירת 'התקווה' משאירה את כולם בתפיסה שמערכת המשפט 'בסכנה' ומונעת מבט ביקורתי לאופן שבו היא בעצמה נכשלה והכשירה את מפעל ההתנחלויות על חשבון אדמות פרטיות של פלסטינים. הציבור הישראלי עדיין לא הפנים שזו לא הפגנה להצלת הדמוקרטיה, כי מעולם לא היתה כאן דמוקרטיה אמיתית. היאחזות בסמלי העליונות היהודית לא יובילו לא שום מקום. ישראלים ששרים את התקווה הם לא אזרחים מדוכאים, ועדיף שישבו בבית.

"שירת 'התקווה' אינה מערערת על דיכוי פלסטינים משני צידי הקו הירוק. זו העת," מסכמת הדרוזית פלאח, "ליצור ולשיר המנון מחאה המבטא את קולם של המדוכאים – שמעולם לא ראו בישראל דמוקרטיה אמיתית ולא הרגישו ש'התקווה' הוא השיר שלהם."

(שירין פלאח סעב, "זה הזמן להמנון מחאה, לא להמנון 'התקווה'." "אל-ארצ'י, 18.1.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2023-01-18/ty-article/.premium/00000185-c393-db1b-adc7-eb9f9beb0000

מובן שהדרוזית שירין פלאח סעב, החפצה בחורבן מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית – חולמת על מה שקרה בכיכר תחריר (מטעמים מובנים היא אינה מזכירה זאת).

 בשעת לילה ב-11 בפברואר 2011, יישמר עוד שנים בזיכרון התקשורתי והפוליטי בכל העולם: מאות אלפים שרים, צועקים, רוקדים, מניפים דגלים וחוגגים את ניצחון המהפכה העממית, בהגיע הידיעה על התפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ. אבל ממש בלב החגיגה התנפלו עשרות, אולי מאות ערבים על לארה לוגאן בת 39, כתבת החוץ הבכירה של רשת הטלוויזיה האמריקאית CBS שהיתה שם כדי להכין כתבה למגזין החדשות "60 דקות". ההמון "המהפכני" הסוער צעק: "יהודייה יהודייה!" "המהפכנים" היכו אותה, הפשיטו אותה, ואנסו אותה.  לוגאן, נחלצה בנס רק בזכות כמה נשים מצריות וחיילים או שוטרים שהבחינו בתקיפה וחילצוה מהאנסים. לוגאן הועברה לבית-המלון שבו שהתה ולמחרת בבוקר הוטסה במהירות חזרה לארצות-הברית, שם טופלה בבית-החולים. כל ערוצי התקשורת הדגישו  שלוגאן, ילידת דרום-אפריקה, אינה יהודייה ולא ברור מדוע זוהתה כך על-ידי תוקפיה... לכולם היה ברור שלו הייתה יהודיה זה היה מגיע לה...

הדרוזית פלאח סעב, רוצה שלא נשיר יותר את ההימנון הלאומי "התקווה", וכך ונאבד את תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ונחיה תחת שלטון כיבוש של דיקטטורה פשיסטית ערבית-מוסלמית, (כך קרה גם במצרים) – לכן נאמר לה, גברת פלאח, זכותך לשיר כל הימנון ערבי כרצונך, המנון מצרי, סורי, לבנוני, אך אם יש בך מעט יושרה לכי למשרד הפנים וותרי על אזרחותך הישראלית. תמיד תוכלי לחיות בחירות ודמוקרטיה ליברלית מושלמת בקרב אחיך הדרוזים בסוריה או בלבנון.

עידוד טרור

השחקן והבמאי מוחמד בכרי ממשפחת הטרוריסטים בכרי הלך לכבד את המחבל המשוחרר כרים יונס:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=778159&forum=scoops1

מעניין אם יועז הנדל (הסוחר) לא יגדיר אותו כתומך טרור?

להפסיק עם השקר "מחנה הפליטים בג'נין"

בג'נין אין מחנה, ואין פליטים. יש שכונה של צאצאי פליטים בדיוק כפי שכל ישראל היא מדינת פליטים.

נעמן כהן

* * *

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

פורסם לראשונה בגיליון 215, מיום 5 בפברואר 2007.

* * *

עמנואל בן-עזר

ראינוע "הרצליה" בפתח-תקווה

שלושה אירועים שהמקשר ביניהם

 הוא אולם הראינוע

הקדמה

איני יודע מתי החלו להקרין סרטים במושבה. אני מעריך שזה היה בתחילת שנות העשרים. כמובן שזה היה ראינוע, כלומר סרטים אילמים בשחור-לבן, מדי פעם הופיעה מסגרת על המסך ובה הוסבר במילים כתובות מה אומרים – פחות או יותר – השחקנים. זה לא עזר הרבה כי רוב הצופים לא שלטו באנגלית, שזו היתה השפה של רוב הסרטים. בנוסף העמידו מתחת למסך, קרוב לבמה, פסנתר שהמנגן או המנגנת יתאימו מוסיקה למתרחש, לפי הבנתם. את אחת המנגנות הכרתי היטב, זו היתה המורה שלי לפסנתר, שרה אביבי. (הקריירה שלי כנגן פסנתר נגמרה מהר מאוד כשבאתי להורים ואמרתי שאני לא מוכן ללמוד אצל מורה שאינה יפה).

 שם אולם הראינוע היה, כמובן ברוח התקופה, "הרצליה". הוא היה ברחוב פינסקר, כמאה מטר מצפון לנקודה בה החל החריש הראשון. האולם היה בחצרו של בית מגורים, אולי בעבר עמדה שם הרפת. לאולם היה גג עשוי מפח גלי, ובחורף המוסיקה העיקרית היתה הגשם.

קאובויים

על אחד האירועים הקשורים לראינוע "הרצליה" שמעתי מפי אבי אלעזר. בראינוע הוצג סרט "קאובויים" ב-30 מערכות, ובאחת מהן קושר הגיבור את האינדיאני הרע בידיו בחבל ארוך הקשור לאוכף הסוס וגורר אותו על פני האדמה. עד כאן קטע הסרט. למחרת, בעת החריש, התפתח ויכוח בין החבר'ה בשדה, האם האינדיאני יכול לשרוד או שהאינדיאני ימות. בחום הוויכוח הוחלט לנסות. אחד הפועלים התנדב להיות האינדיאני, ובן האיכר, לו שייך השדה, התנדב להיות הקאובוי.

כל התרגיל הופסק די מהר כי הבחור הנגרר קיבל כמה חבטות טובות. האירוע נוצל על ידי כמה מפעילי הסתדרות העובדים וקיבל פירסום רחב תחת הכותרת: "בני האיכרים גוררים את הפועלים כשהם קשורים בידיהם לסוסים."

חגיגת חג החנוכה

כשהייתי בכיתה ג' הכינו בבית הספר "גימנסיה אחד העם" תוכנית חגיגית לכבוד חנוכה, כמובן באולם הראינוע. בחלקי נפל להציג את שירו של ביאליק "השעון והעצל". תפרו לי פיג'מת פלנל חדשה, למדתי בעל פה את השיר, והבימוי היה כזה שאני שכבתי במיטה, המסך עלה ואני עשיתי כמה תנועות של התמתחות ופצחתי בדיקלום השיר:

"הו מה נעים והו מה טוב

לשכב ככה עד אין סוף.

לעצום עיניים ואף לחלום

חלומות נעימים כל היום..."

אני כותב את מילות השיר מהזיכרון ומקווה שאיני טועה. אחרי הכול עברו מאז כשבעים שנה.

כשהשיר מגיע לקטע:

"אך השעון יימח שמו

צילצל פתאום..."

 אחת מבנות הכיתה, שעמדה בפינת הבמה תקועה בתוך קרטון מאורך דמוי אורלוגין, נתנה את הקטע, בקולה הצווחני:

"הו סריקוּ-טריקוּ-ריקוּ-רוּק

אביך כבר יצא לשוק..."

אותה נערה, רחל הג'ינג'ית, זכרה היטב את הפסוקים ששיננה, עד כדי כך שהרבה זמן לאחר מכן, בכיתה, המורה קראה לה לדקלם שיר מסוים שנלמד באותו שבוע.

 רחל המסכנה, שנרדמה בעת השיעור, הזדקפה, ופצחה פיה:

"הו סריקו-טריקו-ריקו-רוק..."

הפליטים

ראינוע "הרצליה" זכור לי גם בנסיבות פחות עליזות. בתחילת שנות הארבעים, כאשר "ילדי טהרן" הובאו ארצה, קבוצה אחת הובאה לפתח-תקווה ושוכנה זמנית באולם קולנוע "הרצליה". "ילדי טהרן" היה הכינוי שנתנו לקבוצות ילדים פליטים שברחו בעת הכיבוש הנאצי מזרחה והגיעו לרוסיה האסיאתית. משם הם נאספו למחנה-מעבר בטהרן ולבסוף הובאו ארצה.

אנו, ילדי בית הספר, הובאנו עם זרי פרחים ביד לקבל את פני הבאים. כאשר החלו הילדים והילדות לרדת מהמכוניות, הם היו כל כך שונים – שממש הוכינו בתדהמה. ברור שלבושם היה שונה, פריטי הבגדים לא התאימו זה לזה, היה גם נדמה שישנן רק שתי מידות: קטן מדי וגדול מדי. אבל לא זה היה העיקר, שפת הגוף ומבטי העיניים היו שונים, משהו שלא ראינו עד אותו יום. באותו זמן הבנו שהם שונים, אבל רק הרבה זמן לאחר מכן, לאחר שמימדי האסון שפקד את יהדות הגולה נגלו לנו, התחלתי להבין את פשר המראה של הילדים והילדות באפור, ראש קצת מורכן, עצב בעיניים, צועדים בסך לעבר האולם הריק של הראינוע.

עמנואל בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ו

הפורד מגיע למחסום קונצרטינות לילי בכניסה לחובבי-ציון.

 "מאיפה אתם באים?" קורפורל בריטי צעיר, חמוש בתת-מקלע טומיגאן שחור וחובש כומתה אדומה, מאיר את פני דודל הנהג.

 "תל-אביב."

 "גרים כאן?"

 "לא. רק עוברים בדרך ליוספיה."

 "את מי זה אתה מחביא בפנים?"

 "זאת היא, היא ישנה."

 "ראיתם משהו חשוד בדרך?"

 "שום דבר. הכביש היה ריק, לגמרי."

 "אתה מוביל משהו בטנדר מאחור?"

 "שישק לי בתחת!" דודל מנצל ללחישה רגע שבו הבריטי מביט לתא המטען, ומיד עונה לו בחיוך: "רק כדי-חלב ריקים."

 "צאו החוצה!" אומר הקורפורל, וכאשר דודל, ג'ו ואווה יוצאים, אינו נראה מופתע מכך שבניגוד למותר יושבים שלושה בקבינה. הוא מעמיד אותם ליד שדרת הברושים, בכניסה למושבה, ידיהם למעלה וגבם לכביש, ופוקד על חייל לערוך חיפוש בגופם. חייל אחר בודק את הכדים הריקים. דודל מחייך בשעת החיפוש. ג'ו מתקומם על ההשפלה ומבקש להתפרץ, אך דודל מאותת לו לשתוק.

 "תבדוק אם היהודייה המסריחה לא מחביאה פצצה תחת הבטן." הקורפורל הצעיר מדבר בניב לונדוני מהיר, בטוח שאיש מהעצורים אינו מבין. "בעצם מה איכפת לנו שהנייטיבס האלה יהרגו זה את זה? הלילה כבר פוצצו את הבית של ראש המועצה שלהם!"

החייל שעומד מאחורי גבה של אווה קולט זאת מיד ומעביר ידיו על גופה של אווה, מקצות שדיה ועד לחיקה, קרוב אליה מאוד, כמתחכך בה.

 "קורפורל, זוהי בושה לצנחן בריטי להתנהג כך. אני מציע לך לשמור את לשונך ולומר לטוראי שלך להוריד את הידיים מהאישה, או שהסיפור שלכם יגיע רחוק מאוד!" פולט ג'ו מאיירסון הצעיר באנגלית של המעמד העליון, שהוא מדבר מנעוריו, ובקול מעודן, אריסטוקרטי.

הקורפורל מתבונן בו בחשד ונרתע. הבחור צנום ועדין, קצת נשי, אך מבטו, מבעד למשקפיו בעלות מסגרת הזהב הדקה, תקיף ומצווה. דומה שאין שמץ של פחד בדיבורו. "מי, מאיפה אתה, אדוני?"

 "ג'וזף מאיירסון, בחופשת קיץ מלונדון סקול אוף אקונומיקס, זה הנהג שלי וזוהי אשת פועל מהאחוזה שלנו, יוספיה. בעלה חולה. אנחנו חוזרים מביקור אצלו בבית-חולים אסותא בתל-אביב."

את עניין הפציעה משמיט ג'ו, כדי שלא לעורר שאלות נוספות.

 "בסדר, עלו למכונית, אבל סעו קודם לתחנת המשטרה לבקש רשות להמשיך ליוספיה, אחרת יעצור אתכם המחסום ביציאה הצפונית. היזהר בדרך, אדוני. הלילה מוטל עלינו לחסל קן טרור יהודי!" – מתנהג הקורפורל כאילו ראש-הממשלה קלמנט אטלי העניק לבחור הצנום הזה, שבא מלונדון, ושמסגרת משקפיו היקרה נוצצת בחשכה כיהלומים – כתב-מינוי לפקח על חיילים אנגליים פשוטים שנשלחו לפלשתינה.

דודל מנסה להתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף ומתניע את הטנדר בחושך מצידו הקדמי, כשהוא מבקש מג'ו למשוך את הסטארטר מבפנים. המנוע מסתובב וצובר תאוצה, דודל קופץ חזרה לקבינה והטנדר יוצא לדרך, לקול צחוקם המלגלג של החיילים הבריטים.

*

צעדי הג'ינג'ית והקאובוי שוקעים בדרך החול העמוק. הצלליות של בתי כפר-מאהלר ערוכות משני צידיה, משק-משק, גדר ועצים אחדים. בהגיעם לצריף של ויוי דהאן, השניים כבר מזיעים מאוד. במורד הדרך מסתמנים בחשכה הבית והעצים בגינת בית-הקפה לוצי. הג'ינגית כולאת את נשימתה המהירה ומגרדת קלות בשלבי התריס, כיודעת את האות המוסכם.

 "דניס? זה אתה, שוב פעם?" – ויוי, ישנה-למחצה, בחלוק בד לבן פשוט, עומדת בפתח החשוך. שערה השחור עודנו פרוע. פניה גדולות ואפלות, אפה הבשרני נוצץ בתקיפות גברית. הקאובוי תופס בזריזות את ויוי בשערותיה מאחור, וסותם לה את הפה בידו השמאלית.

הג'ינג'ית לוחשת בצרידות: "לעזאזל! את המספריים איבדתי!"

הקאובוי דוחף את ויוי פנימה לתוך החדר, לופת את ידיה מאחור ומוליך אותה למכונת-התפירה, שם נוצץ לו זוג מספריים. לכרמלה נדמה שהיא חולמת את כל זה. השלושה יוצאים ושם, על המפתן החשוך, מתחילה הג'ינג'ית לגזוז את שערה של ויוי. לא נשמע הגה. שום קול. רק חריקה מתכתית מגעילה של מספריים חותכות בחושך.

 "זה בשביל האנגלי שאת שוכבת איתו! זונה של חיילים!" לוחש הקאובוי.

 "שאלוהים ישלם לכם, מנוולים!" אומרת ויוי, במלים חנוקות, ואינה צורחת, לבל תעיר את הבנות.

שערותיה נופלות בחושך, זורמות על זרועות הקאובוי כמפל משי, ומגע גופה החם והמוצק מרגיז אותו.

 "ככה עושים לבוגדת!"

 "ותגידי תודה שמשאירים אותך בחיים, דהאן!" מוסיפה הג'ינג'ית בקול נמוך וצרוד מאוד.

 "ועוד דבר אחד, דהאן, אחרי שנגמור לסדר לך את הקרקפת – אל תצעקי לעזרה מפני שמה זה יועיל לך שתעירי את שתי הממזרות שלך!"

 "אתה חושב שאני לא מכירה אותך, שרעבי, מה אתה נותן למשוגעת הזאת לעשות איתך מה שהיא רוצה!"

 "ילען דינכ, ויוי, תפסיקי להזדיין עם הבריטי אם את רוצה שיהיה לך טוב!"

ממזרח נשמעות התפוצצויות עמומות של רכבת התחמושת העולה באש, והאופק מאדים.

*

במקום שהכביש הצר פוגש את שדרת התאנים, שתוחמת את גבולו הצפוני של הכרם, אומר לי גיורא:

 "אורי ימח-שמך, מה אתה מזמזם כל הזמן אלונזאנפאן? עכשיו אני יודע שאתה אוהב את טליק רסקין ובגללה סחבת אותי לחוג ריקודי-עם! איזה אהבל אתה, בחיים היא לא תהיה חברה שלך!"

גיורא חבר שלי, אבל אני לא תמיד סובל אותו. יש לו ראש מרובע ועורף פר עקשן. הוא לא קורא ספרים והוא הרבה יותר חזק ממני. אתם יודעים, ככה זה כשלומדים באותה כיתה עם מישהו שגר מול הבית שלך, והולכים איתו יחד פעמיים ביום הלוך וחזור לבית-הספר ואפילו סוחבים לפעמים בבוקר אבטיח מהמקשה ומסתירים בעשב הגבוה על גבול הפרדס, ואוכלים אותו קר כשחוזרים בצהריים, ויושבים בצל בתוך גומת חול פריך, תחת עץ הדר, וכל זה רק מפני שאין עוד אחד בגיל שלכם ביוספיה.

 "מה פתאום היא טליק בשבילך? אסור בכלל להשתמש בשם הזה! ותדע לך שאני שונא את גידי ישראלי השוויצר ואת האחות היפהפייה שלו צפרירה, שאתם כולכם משפשפים עליה או משהו כזה, בבית-כיסא."

 "על מה אתה מדבר בכלל, אורי? למה אתה תמיד עושה צחוק מעצמך? מה, אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך בראי?"

בתשובה אני סוטר על לחיו המוצקה, למרות שאני יודע שהוא לא יהסס להחזיר לי, ואכן מיד אני מוצא את עצמי לכוד בהתכתשות איתו, ושנינו נעשים פקעת שנזרקת על האדמה החמימה, הזרועה אבנים קטנות, ומקפצת על קוצים וערימות מוץ זעירות שהותירו נמלים חרוצות בפתח מחילותיהן.

*

 "איך הרגשת בתור יהודייה מסריחה כשהגוי דחף לך ידיים?" שואל דודל את אווה.

 "מדוע אתה מתעלל בה כל הזמן?" מתערב ג'ו.

אווה מעבירה בחשאי את אצבעותיה על ירכו הצנומה של ג'ו, וטופחת עליה בהכרת-תודה. הוא נרתע-מעט למגעה.

 "אתה תמים, ג'ו, אתה עוד צעיר ותמים. יוספיה השתנתה. זה כבר לא מה שהיה בחופשות הקודמות שלך. זה כבר לא החיים בכפר שהכרת. לפעמים כבר מרגישים שהכל עומד לפני פירוק."

 "כשהחיים ביוספיה היו יפים, דודל," אומרת אווה, "באירופה עלו בעשן יהודים, כל יום."

הפורד חולף על פני השוק הגדול של חובבי-ציון. הרחוב הראשי, רחוב המייסדים, וגם הסמטאות היורדות אליו – ריקים. כלב נובר בפסולת השוק, חתול מפוחד מיילל לעומתו, נאחז גבוה בגזע אקליפטוס שקליפתו מופשלת. ובין עמודי הפנסים, המפיצים אור צהוב, עובר הפורד קטעים של חושך. על קיר בנק אנגלו-פלשתינה רשומה באותיות שחורות כתובת גדולה של המחתרת:

למה נירא מוות? הן מלאכו על כתפינו רוכב! – ח.נ. ביאליק

 "בקיץ שעבר היכרתי ילדה גדולה מכפר-מאהלר, שבאה אלינו לעזור בחופש לאימא במטבח. היה לה חיוך נהדר של סייחה פראית. אני לא יודע איך השיגה את הכתובת שלי, אבל קיבלתי ממנה בלונדון שני מכתבים. הנה, אני מחזיק אותם אצלי. הם עוד גרים שם?"

 "ג'ו, תיזהר ממנה," אומר דודל.

 "מדוע?"

 "ככה." הוא צוחק.

 "כאשר כרמלה דהאן היתה מגישה לו ארוחת-בוקר, באירופה עוד מתו יהודים במחנות, כל יום, גם אחרי השחרור," מתעקשת אווה על שלה בקול מונוטוני.

 "מה זה נוגע לך? מדוע את משתדלת כל הזמן להיות יותר יהודייה מסתם יהודייה? – היי, אווה-אווה, את מכירה את המנגינה הזאת?" הוא מתחיל לפזם: "רוח סתיו נושבת, פנס-רחוב דועך, מהר אל הרכבת, כל הגדוד הולך. זיו עינייך הבהיר, מכל אלפי, בנות העיר, אני זוכר רק לילי – אהה, לילי מרלן!"

 "אולי תעזוב אותה כבר, דודל? מדוע אתה מתעלל בה?"

 "היא ראויה לזה. היא אוהבת את זה. תשאל אותה. תשאל גם מדוע לא נשארה עם הבעל הפצוע שלה באסותא?"

 "פטר בכלל לא בעל שלי," אומרת אווה ביובש.

 "מה?!" מסובב דודל במהירות את ההגה שמאלה, כאילו רצה לעצור מרוב תדהמה. אווה נזרקת כפקעת רכה לחיקו של ג'ו, אך הטנדר אינו מתהפך אלא רק חורק בסיבוב ועולה בדרך-הכניסה לתחנת המשטרה של חובבי-ציון. מולו יורד ברעש אופנוע ה-BSA, הצבאי-לשעבר, של דוקטור וולף, שהפעם הוא רוכב עליו לבדו.

*

מישהו דוחף אותי בכתף ומנסה להפריד ביני לבין גיורא, ונוגע בידיים רכות, לא של מבוגר.

 "תפסיק כבר להכות את אורי, פרא-אדם!"

רותי!

היא הודפת את גיורא, וזה מפסיק מיד כי הוא מתבייש ממנה.

 "מה את עושה כאן, רותי?" אני שואל.

 "שלא תחשבו שהצלחתם לברוח ממני! הלכתי אחריכם בשקט כל הזמן וראיתי כל מה שעשיתם!" עיניה הירוקות נוצצות בחשכה כמו עיני חתול. "גם את הזאת שהשתינה!"

 "לורט תהרוג אותך!" אני אומר לה.

 "אני חושבת שלדודה שלי יש עכשיו מספיק צרות משלה," היא צוחקת.

האופק במזרח, מעבר לכרם ולשדרת התאנים, מאדים. מגיע משם אפילו ריח של שריפה. זה קשור כנראה בהתפוצצויות המרוחקות ששומעים כל הזמן.

 "ולא פחדת?" אני שואל את רותי.

 "מהפיצוץ?" מוסיף גיורא.

 "מה יש לי לפחוד?" היא שוב צוחקת בחשכה, בעיניים הירוקות שלה. "הלא כשהפציצו את תל-אביב נפלה פצצה ברחוב שלנו, והחברה הכי טובה שלי פילי לבקוביץ, שישבה בתוך הבית-כיסא, עפה איתו יחד מהקומה השלישית לראשונה, והפסידה שלוש אצבעות ביד. ואצלנו בבית, שאנחנו גרים על יד הים, כבר הסתתרו בלילה מעפילים, והיה פעמיים עוצר ושמענו יריות. וכשנשרף הגאראז' של 'המעביר' עלה עשן שחור מהטאיירים שבערו, יא-בה-יה – עד לשמיים – ואנשים רצו מכל הרחובות עם דליים של מים לכבות את השריפה! מה, תשמעו, אצלכם כאן ממש משעמם! לא קורה כלום. אתם יודעים בכלל מי זה האחיות אנגלנדר?"

 "לא," אומר גיורא.

 "אתם רואים? טמבלים!"

 "את משוגעת, רותי!" אני אומר לה. "את תחזרי מיד לישון לבית שלנו כי בסוף יאשימו אותי!"

 "תראו מי שמחנך אותי! אני אעשה מה שאני רוצה!" והיא הולכת לה.

 "אני אלווה אותך, רותי! אני לא פרא-אדם." אומר גיורא, ועוזב אותי לבד.

*

גברת ליזה מאיירסון, כבדת-הרגליים, במשקפיים, עורה בהיר ומנומר בנמשים, עטופה חלוק-בית מבד אנגלי משובח, עומדת בראש המדרגות החיצוניות, מחכה לבעלה. מעבר לגבה ומעבר לפרדסים, מאחורי גבעת המחצבה, מאדים האופק הרחוק. הרכבת המתפוצצת עולה באש. מאיירסון חוזר מהאסם בהליכה איטית, משתעשע במקל-טיול.

 "ג'ייקוב? יצאת מדעתך?" היא נדהמת. "מה הטיולים האלה בלילה, בגילך?"

 "צריך לעשות משהו. חטפו את מייג'ור קמפבל." הוא עולה לאיטו במדרגות מן החצר אל המרפסת, הצופה על פני יוספיה החשוכה, ומתנשם מהמאמץ.

 "חבל מאוד, ממש נורא, מסכנה מילי. אבל אתה כבר עשית מספיק. זה לא בשבילך להתרוצץ בלילות. אפילו בחושך אני מרגישה שאתה חיוור," אומרת ליזה. "ארץ-ישראל נעשית מטורפת מיום ליום, ומסוכנת מאוד. אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לגור בתל-אביב. ואולי כדאי לנסוע לאנגליה לאיזו תקופה."

 "בינתיים, כאן יותר שקט מתל-אביב."

 "שקט?" היא מצביעה, ממקומם במרפסת הגבוהה הפתוחה שבקומה השנייה, בכניסה לדירתם, אל האופק הבוער שבמזרח.

 "אבל תחשבי מה יקרה ליוספיה אם נעזוב, מה יהיה אם כולם יברחו?"

 "כולם לא יברחו, ואת יוספיה, אם לא תהיה ברירה – תצטרך בסוף למכור. אתה כבר לא בריא, ואם הערבים יסתלקו – ממילא לא יהיו פועלים בשביל להחזיק את האחוזה."

 "ואם לא יסתלקו?"

 "אז אנחנו נצטרך לברוח!"

 "את פסימית, ליזה, את כמו בן-עמי. רואים רק חלומות שחורים."

 "אני מודאגת. לורט מתרוצצת בלילה על סוסים. הפורשים שוב פוצצו משהו. כל רגע קורה דבר מרגיז אחר."

 "ג'וזף בפורד עם גבעוני, הם חוזרים עכשיו מתל-אביב, כשיבוא ידבר עם לורט. היא רק ילדה מפונקת, אבל לו היא נשמעת."

 "ילדה מפונקת רגילה לקבל כל מה שהיא רוצה, אבל מה יקרה אם תתאכזב? אני אימא שלה, אני מרגישה אותה. משהו מציק לה, גם השמחה שלה הערב היתה מלאכותית."

*

השוטר חיים ברלין מקבל בחוסר-רצון את פניו של ג'וזף מאיירסון הצנום. לחיו של השוטר אדומה עדיין מהסטירה שחטף מגברת קמפבל, אשת המייג'ור החטוף. בחולצת החאקי שלו ספוג ריח הבושם שלה.

 "אתם לא יכולים לצאת מהמושבה," אומר ברלין. "יש עוצר."

 "אני הבן של ג'ייקוב מאיירסון מיוספיה. מחכים לי בבית הלילה. יש אפשרות לטלפן לשם?" לעברית של ג'ו יש צליל זר, אנגלי.

 "לא צריך. כבר דיברו איתו מכאן," משנה ברלין את דעתו וממלא אישור-נסיעה, חתום על-ידי מפקד התחנה.

 "מה דיברו? מדוע בכלל יש עוצר הלילה, וחיפושים?" נועץ ג'ו מבט בשוטר, מבעד למסגרת הזהב הדקה של משקפיו, ונשמע בטוח מאוד בעצמו.

 "נחטף מייג'ור בריטי, קמפבל, הוא היה עם אשתו בדרך חזרה מהאחוזה שלכם לתל-אביב. היא כאן. כולם הלילה כאן. גם ראש המועצה יהושע סלומון ואשתו כאן. הטרוריסטים זרקו פצצה לקבינט שלו, ותשמע מה שברלין אומר לך, זה לא היה הפיצוץ הראשון הלילה, וזה לא היה הלילה האחרון שיהיו בו פיצוצים..."

 "מדוע אתה כל-כך ציני?" שואל ג'ו.

 "לא ציני ולא מדזיני. אני מרוגז. האישה של המייג'ור ניסתה להשפיל אותי!"

*

 "איפה תופיק?" שואל איברהים.

 "הלך. הלך ולא שב." עונה עבד.

 "יכול להיות שזה הוא, יחרב-ביתו, שרץ שם על הכביש חזרה לכפר?"

 "לא יכול להיות. הלא אתה אמרת שתסרס אותו אם יברח."

 "אני אמרתי?"

 "כן."

איברהים מבחין באור שמדליק שפילר במחסן הנשק, ובתנועה של בחורי ההגנה, שבאים לקחת נשק.

 "יאללה," הוא אומר. "מה זה היתה ההתפוצצות? זה לא היום שלנו. תופיק זה, ירחם אלוהים על נשמתו, מכר אותנו ליהודים."

 "אם כבר אנחנו כאן, למה שלא ניקח פרה?"

 "אני לא גנב!"

 "מי גנב? נמכור אותה ונקנה רובים!" מציע עבד.

 "ואיך ניקח?" שואל איברהים.

 "נואר עומד כל יום בשער של אבו-ז'וזף ומגרד את הביצים. בחיי שהוא יודע גם איך להיכנס לרפת."

 "למה אני? אני לא גנב!" נבהל נואר השחור, שעיניו מבריקות בחשכה במבט חייכני ולח. "אמרתם, הולכים לקחת רובים!"

 "יאללה, דבר!" נוגע איברהים במרפקו בזרועו של עבד, וזה נרמז מיד ומוריד לנואר מכה על ראשו.

 "אי!"

 "שתוק! אם תצעק נהרוג אותך!"

עבד מכה על ראשו פעם נוספת.

 "טוב, טוב. אני אראה לכם איך להיכנס מהחצר של הפרות, מהמקום איפה שממליטות, בלי שירגישו."

*

 "מה שוב קרה?" פותח נפתלי קפלן הרדום את הדלת לרפי המ"מ, ומכניסו פנימה. קפלן מוצק ונמוך, קרחתו עטורה שיער שחור, ופניו שחומים.

 "הפיצוץ לא העיר אותך? זה עוד לא נגמר."

 "אם היית יודע כמה אני עייף."

 "עכשיו טילפנו למאיירסון, להודיע שמייג'ור קמפבל נחטף."

 "לעזאזל!" מתעורר קפלן באחת. "הם רוצים להחזיק אותו בן-ערובה לקראת ההוצאה להורג של נבות בן-יזרעאל."

 "מאיירסון מבקש שניקח שוב רובים משפילר, ונצא לחפש את החוטפים! שלושה חבר'ה שלי כבר כאן."

 "לא בא בחשבון. עכשיו אני מבין מה הרעש פה מעבר לקיר. תפסיקו מיד! אתה לא מכיר את הבריטים? עד הבוקר תהיה כל הסביבה מלאה צבא, עוצר וחיפושים. אם ימצאו בפרדסים בחורים שלנו, יאשימו גם אותם ולא יבדילו בינם לבין טרוריסטים. אני מעריך מאוד את מאיירסון, שלמרות שהוא רחוק מאוד מלהיות אחד משלנו, הוא מאפשר לנו להתאמן כאן ביוספיה מתחת לאף של הידידים האנגלים שלו, אבל אי אפשר להקריב את הבחורים שלנו רק מפני שמאיירסון רוצה להיות בסדר עם הידידים שלו, לא, זה מסוכן."

 "אז מה נעשה?"

 "אתם תחזרו לאסם ותחכו שם בשקט, ותדאגו שאם יהיה חיפוש הלילה, לא ימצאו אצלכם כלום, אתם רק מתלמדים בחקלאות אצל מאיירסון. ואני עולה איתך עכשיו למשרד של מקס, לטלפן למפקדה בתל-אביב."

 "מה תגיד להם?"

 "שיזהירו את 'הראש'. להם יש דרכים להעביר לו הודעה שאם הפורשים מתכוונים לתלות את המייג'ור, הפעם אנחנו לא נבליג ונדאג להעניש אותם אחד-אחד, מפני שבהתנהגות חסרת האחריות שלהם הם מסכנים את כל היישוב המאורגן! ואת ההעפלה! ואת ההתיישבות, הכול! את כל מה שצריך להכין בעוד מועד לקראת היום שבו תקום כאן מדינה עברית!"

 "מה זאת אומרת, הלא כולנו נאבקים באנגלים, לא?"

 "אל תהיה נאיבי. האנגלים זה לא ה'ביג דיל' שלנו. ממילא הם יסתלקו בקרוב. המלחמה האמיתית, העקובה-מדם, תהיה פה עם הערבים שעכשיו עוד יושבים בשקט ולא מעיזים להרים ראש אלא מחכים שאנחנו קודם לכן ניפטר מהאנגלים גם בשבילם, ואז יתחילו בהתקפה כזו עלינו, ש'הראש' והחסידים השוטים שלו כלל לא מבינים שהיא תבוא וגם לא מתכוננים לקראתה. הם, הפורשים מהמדיניות של כלל היישוב, רגילים לחשוב רק על טרור – נגד אנגלים, נגד ערבים, נגד אזרחים, זהו."

 "ולא איכפת לך שמחר בבוקר תולים צעיר עברי?"

 "עברי, אבל טרוריסט! בהתקפה על תחנת-המשטרה, שבה הוא השתתף, נהרגו לא רק אנגלים וערבים, נהרגו גם יהודים. הארגון שלו פוגע לא רק בחיילים ובשוטרים בריטים, פוגע גם בסתם אזרחים מכל המינים. ומי, אתה חושב, הרג בתל-אביב את שני קציני המשטרה היהודים שיף וגולדמן? ומי שדד בנקים של יהודים? ומי ניסה ליצור קשרים עם איטליה הפאשיסטית, ואפילו עם גרמניה הנאצית?"

 "אבל הבריטים תולים מחר אחד משלנו!"

 "מי שמרחם – לבסוף מתאכזר. טרור רק מביא עוד טרור בעקבותיו. אם יתלו חייל בריטי, האנגלים ישתמשו בזה בתור תירוץ לאסור עוד יהודים ולירות בהם, להטיל עוצר ולגלות מחסני-נשק שלנו. מה שהפורשים המנוולים עושים זה רצפט להתאבדות לאומית, לחורבן היישוב. אבל אנחנו הכוח המרכזי. האחראי. רק לנו יש תשובה, אמנם לא מספיקה עדיין, לאיום הנורא שמחכה לנו בקרוב, מלחמה לחיים ולמוות עם הערבים."

 "ולזה אנחנו הולכים עם בורגני, עם בעל-אחוזה עשיר כמו מאיירסון?"

 "אל תהיה טיפש. מאיירסון הוא יהודי חם וציוני מסור ונאמן. בעניינים של ביטחון, כשהולכים להקים צבא עברי, אין שמאל וימין, כולם מאוחדים, רק הפורשים הם מחוץ לגדר. חרפה לעם ישראל!"

 "תדע לך שבחבר'ה שלי יש כאלה שדי מתמרמרים על העמדה שלנו. מרגישים כאילו אנחנו לא עושים מספיק, רק מתאמנים כל הזמן."

 "אז תגיד לחבר'ה שלך שאנחנו פותחים באש רק על ספינות הגירוש הבריטיות ועל תחנות-החוף שמסייעות לגלות את ספינות המעפילים. המאבק העיקרי שלנו היום הוא בתחום המדיני וההתיישבותי. שעת ההכרעה בארץ-ישראל מתקרבת. הבעייה הבוערת עתה היא לא המאבק של היישוב נגד בריטניה, שבממשלה שלה לא ראו צורך לדון השנה אפילו פעם אחת בכל פעולות-הרצח שביצעו הטרוריסטים שלנו. הבעיות העיקריות הן לקבוע את הגבולות של המדינה העברית, להשיג תמיכה בינלאומית להקמת המדינה העברית – באומות-המאוחדות ובעיקר בארצות-הברית, ולהתכונן למלחמה הצפוייה לנו עם מדינות ערב. בן-גוריון עוסק עכשיו כמעט רק בזה. אנחנו צוברים נשק ובונים צבא עברי, את זה תסביר לחבר'ה שלך! ואת זה נסביר גם להיסטוריה, כאשר המנוולים יתחילו לטעון שהם גירשו את הבריטים מהארץ!"

*

בדרך החשוכה, החוצה את הכרם של יוספיה, אני חוזר בהליכה מהירה לרמות-הצופים ומזמזם לעצמי בשקט את האינטרנציונל, זה השיר הכי אהוב עלי: "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי-רעב, אש הנקמות בלב ליחכה, לקראת אוייב היכון לקרב!" למדתי אותו מהמורה ציפה בבית-הספר ברמות-הצופים. אנחנו שרים אותו בכל מעמד חגיגי, אחרי התקווה ותחזקנה, וגם בתהלוכת הלפידים של חנוכה, מבית-הספר לבית-העם. כשמרגיזים אותי, השורות של האינטרנציונל מתאימות לי: "עולם ישן, עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום היום מחר הכל!" לא חשוב מה שהיה. לא חשוב מה שעכשיו. חשובה רק טלי, וחשוב מה שיהיה, ואני עוד אראה לכולכם מי אני אורי בן-עמי! – למרות שאבא מסתכל עלי במבט מוזר כשהוא שומע אותי כל הזמן מזמזם את ההימנון הזה.

גוש אפל, מפחיד קצת, חולף על פניי בדהרה. זו הגברת לורט הצעירה, הרוכבת על הסוס אמוץ ואינה משגיחה בי. עכשיו, כשאני לבד, אני מוכרח לראות עוד פעם את טלי. השריפה במזרח שוככת, והולך ונעשה שוב חשוך. אבל בדרך-החול המוליכה לביתה של טלי אני מבחין מרחוק בשתי דמויות משתרכות לאט, לאט – כטובלות את הסנדלים בחול צעד אחר צעד. גם אני בסנדלים והחול חם, ולמעלה הוא רטוב מהטל, שמתחיל להצטבר לקראת הבוקר. אני נוגע בו בכפות-רגליי ומפורר את קליפתו הדקה. הזוג שצועד שם הוא טלי רסקין וגידי ישראלי. לפני שער החצר שלה הם עומדים. אני מתקרב בשקט, בחושך, ושומע צחוקים חנוקים:

 "גידי, לא... גידיל'ה, באמת... נשיקות, פעם אחרת..."

טוב, היא אוהבת אותי, אני יודע, לכן היא לא מוכנה שינשק אותה, הו, טלי, טלי שלי, איך רקדת מלכת האנופלס עם כנפיים שקופות על הבמה בבית-העם, אל תראי אותי שאני כל-כך רזה וחלש, אני אהיה כמו יוחנן מגוש-חלב שהיה איש לא-חזק אבל גיבור, אנחנו נתחתן ואני אבוא איתך אל ארמון הנציב העליון סר אלן קניגהם בירושלים ואקבל ממנו את המפתחות של המדינה העברית ואז נחזור ליוספיה ונקנה אותה מאדון ג'ייקוב מאיירסון ונגור בדירה היפה עם הרהיטים ואוסף הבולים שלו כמו הרוזן והרוזנת שו-איסמו ואת לא תצטרכי לבכות עוד כמו אחרי שהמורה ציפה העליבה אותך בכיתה ואמרה שיופי זה לא הכל בחיים... "זה יהיה קרב אחרון, במלחמת עולם, עם האינטרנציונל, ירום, ישגב, האדם! – אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה לה לללה..."

*

 "פרופ' מרטין בובר הנכבד," טובל ולטר שיינקראוט עט-נובע פגום בקסת-הדיו, ומנער מעט את הציפורן על פי הקסת. רק לפני שעה קלה נרדם, אך ההתפוצצות שהעירה אותו, וקולות-הנפץ הנוספים, מכניסים אי-שקט בליבו. עתה הוא יושב ליד מנורת-שולחן, בעלת אהיל זכוכית ירוק, על משקפיו מלוכסנים מגיני-צל שחורים, כנגד סינוור המנורה. שקט בחוץ, והוא כותב:

 "עוד אני נרגש מכך שהואלת לזכות אותי בתשובה חתומה על-ידך, בהמלצת דוקטור מגנס. במכתב אתה כותב לי כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערבים. אם כן, הרי אין הצדק על צידנו!' – ואתה אומר שאם נכונה אמרה זו, מתגלה בה נאיביות מופלאה 'כי החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. בכל רגע גוזל כל אחד ממישהו אחר את מרחב-מחייתו, אבל אין אנחנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח.'

 "חשבתי רבות בדבר וגם שוחחתי עם חבריי בחוג, המתכנס לעיתים קרובות בקפה לוצי (אישה חשובה ויקרה מאוד בזכות עצמה), ואני מעז לשגר אליך לירושלים מחשבה נוספת: העוול שכבר נעשה לעמנו משקלו כבד יותר מכל מידה של צדק, שאנו מכירים בו כמגיע גם לעם הערבי. האם לדעתך, פרופסור נכבד, עומד הרעיון הצנוע שלי במבחן החוק המוסרי של קאנט..."

שיינקראוט מפסיק. בטנו מציקה לו והוא מפליץ רגעים אחדים נאד ממושך שמקורו כרוב כבוש, ומשהק. הרעש ממלא גם את החנות החשוכה, ואחריו נשמע כהד רחש חשוד מהחצר. הוא מאזין. גונבים את העזים שלו? קרה משהו בצריף של ויוי דהאן? נדמה שזעקה חנוקה או חבטת נפילה מתגלגלות משם. הוא לוקח משקפת-שדה, שבעזרתה הוא נוהג להציץ, מאחורי התריס הפתוח-למחצה, לחלונה של ויוי, ומנסה עתה לחדור באמצעותה את החשכה המעובה, אך הוא אינו מצליח.

*

קפלן ניגש למשרד של יוספיה, בקומת-הקרקע בבניין הצפוני-מערבי. הוא מנסה את הידית. הדלת נעולה. מבלי להאיר, הוא שולף וו-פלדה דק הדומה למפתח, שלשונית פחוסה בקצהו, אך הדלת נעולה על מפתח מבפנים. הוא מקיש קלות. אחר-כך יותר חזק.

 "מי שם?" נשמע קולו המנומנם והמפוחד-מעט של מקס רוזין. "אסור להיכנס. אני אקרא לשומר."

 "קפלן. נו, תפתח. מדוע נשארת לישון כאן?"

 "צריך לסכם הרבה גליונות-תשלום, מוקדם בבוקר," נשמע קול סיבוב מפתח מבפנים, ומקס פותח את הדלת. "איזו הפתעה, חבר נפתלי. הלוואי שהיו לנו הרבה אנשים כמוך! גברים כארזים, עומדים יום ולילה על משמר המולדת!" מקס רוזין, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, משתדל להיראות כמי שהתעורר משינה עמוקה.

 "צא!"

 "מה?"

 "שמעת? צא. אני צריך לטלפן. אל תדאג, זה ברשות של מאיירסון."

 "אבל מה אני אעשה בינתיים?"

 "תלך לבית-הכבוד. אני יודע מה?"

 "משהו סודי, נפתלי?"

 "נו תצא כבר!"

 "אבל לא להרבה זמן?"

 "לא. מה אתה רועד, רוזין? לך כבר להשתין!"

 "כי לא קטנים ולא גדולים דוחקים בי."

 "אתה יודע מה, מקס, לך תעמוד במרפסת שמתחת מגדל המים, באמצע החצר, תשיר את התקווה, תחזקנה והאינטרנציונל בלי קול, ורק אז תחזור לכאן, בסדר?"

 "את האינטרנציונל אני לא שר, בפרינציפ!" מסתלק רוזין בתלונה.

*

גידי ישראלי מסתלק ואני יודע שגם אני צריך ללכת כי טלי נכנסת הביתה ולא אוכל לדבר איתה על אהבתי לה, אבל כוח חזק ממני גורם לי להישאר מוסתר כגנב בשדרת שיחי הטויות של רסקין, בין עלי-מחט עוקצים וקורי-עכביש ספוגי-טל, שוודאי נקרעו מלחיצת גבי בחושך.

בחלון של טלי נדלק אור צהוב-אדמדם של מנורת-לילה. קריר בטויה, ואני רועד. טלי מסירה חולצה רקומה, מפשילה גופייה לבנה מעל ראשה. אני רואה אותה עומדת ומרימה בכפות-ידיה את בליטות החזה הזעירות, מלטפת עצמה ומחייכת לעבר החלון בביישנות כאילו היא רואה אותי. אחר-כך היא מסירה מכנסי-התעמלות כחולים ונשארת בתחתונים לבנים, גדולים מאוד... מתכופפת, והאור כבה.

*

 "אצלכם משעמם. אין אפילו נקניקיות," אומרת רותי. "ואני כבר רעבה."

 "מה זה נקניקיות?" שואל גיורא, הצועד לידה בחשכה.

 "אל תגיד לי שאף פעם לא היית בכיכר מוגרבי?"

 "איפה זה?"

 "בתל-אביב טמ.. תל-אביב..."

 "לשם עוד לא הגעתי. כיכר זה גם מין נקניקיה?"

 "תגיד, אתה עושה ת'עצמך או שאתה באמת טמ.. טיפש כזה? כיכר מוגרבי זה מקום. עומד שם ייקה גבוה עם כובע טבחים לבן מנופח, ומוכר מדוד נחושת נקניקיות חמות בחרדל, עם לחמניה. אימא אומרת שזה הכי נקי וטעים בעולם מפני שהוא פרופסור. אוף, אני רעבה!"

 "יה, איך אני מקנא בך שאת גרה בתל-אביב! אז נקניקייה זה בא מפרופסור?"

 "תגיד, מה קרה לך? משהו אצלך בראש לא בסדר?"

 "זה לא נכון מה שאת אומרת, רותיק. אבא שלי לא מרביץ לי כל כך חזק, ולא בראש!" – מרים גיורא רגב גדול שנוצר מתלמי החריש העמוק בשדה ליד הכביש, ומנפץ אותו בכוח על גג מכונית המוריס הצבאית הדמומה של מורטון, שעל פניה הם עוברים בדרכם ליוספיה.

 "מה אתה עושה? השתגעת?"

 "צריך להרוס לאינגליזים-פילטיזים האלה את הכול! זה שלטון זר! זה כובשים!"

 "אתה לא יודע בכלל מה שאתה עושה! זה אוטו של חבר שלנו, של דודה שלי!"

 "אז גם דודה שלך בוגדת. צריך לחתוך לה את הראש!"

 "זה רק טמבל כמוך מדבר ככה! עכשיו אני יכולה כבר להגיד לך שאתה טמבל, טמבל, טמבל..."

 "ואת אינגליזית-פילטיזית!"

*

 "משונה," אומרת אווה, שעה שהפורד משאיר אחריו את המחסום הצפוני ונוסע בכביש החשוך, המוקף פרדסים, בדרך לרמות-הצופים וליוספיה. "כאשר יצאתי מבית-הכיסא ראיתי מהמסדרון של המשטרה אשה אנגליה גבוהה יושבת לבדה בחדר מואר. היתה לה תסרוקת של כעך עבה מאחור. חשבה שבאתי אליה. כאשר התקרבה לדלת ראיתי שהעיניים שלה אדומות מבכי."

 "זאת היתה אולי מילי קמפבל, אשתו של המייג'ור." אומר ג'ו.

 "גם אני חשבתי שזאת הגברת."

 "עכשיו אווה," מניח דודל את ימינו על ירכה הדקה וצובט את כולה בכף-ידו הקשה. "מה הסיפור הזה שפטר לא בעלך?"

 "אולי תפסיק לענות אותה כל הזמן?" אומר ג'ו בקול קצת גבוה, נשי.

 "האישה הזאת היא נחש," עונה דודל. "הסתכל בפנים שלה. היא בכלל לא יהודייה."

 "כבר אמרתי לך שאבא של פטר היה גרמני," אומרת אווה בקול מונוטוני ובה בעת מלטפת בכף-ידה את ירכו הצנומה של ג'ו, כעושה תנועה גירוד לא-מודעת, והוא משתדל שלא להראות לה את רתיעתו ממנה.

 "נאצי?"

 "להיפך. קומוניסט. התחיל כפועל פשוט בבית-חרושת למכוניות ונעשה אחד מראשי המפלגה. כשהתחילו הרדיפות של הנאצים, ברח לרוסיה, ושם נעלם."

 "ואת?"

 "גם אבא שלי לא היה יהודי. היה רופא. כשפרצה המלחמה גייסו אותו, אומרים שנהרג בסטלינגרד. קיבלנו רק מכתב אחד, אחרי המלחמה, מחבר שלו."

 "היה נאצי?"

אווה שותקת. השפשוף הכפייתי שלה מתקדם במעלה הירך של ג'ו, כמבקשת להיאחז בו או לפרוק את המתח שלה.

 "מפחדת לענות?"

 "היה מגויס, בסדר? מה אתה רוצה שאני אענה לך?"

 "את לא יודעת אם היה נאצי?"

 "לא. את פטר ואותי שלחו עוד קודם לארץ-ישראל."

 "רגע, מה פתאום שלחו אתכם יחד?"

 "אתה לא מבין? אימא..."

אותה שעה יוצא אדם משדרת הברושים החשוכה, המבדילה בין גוש הפרדסים של חובבי-ציון לבין הכביש. הוא מתנודד לאמצע הכביש, המואר בפנסי הטנדר, ומאותת בידו שיעצרו לו. איש-צבא פרוע-מדים, מכוסה פסולת-עלים, ונראה נואש.

דודל עוצר מיד.

*

כרמלה רצה יחפה בדרך החול העמוק של כפר-מאהלר בעקבות הג'ינג'ית והקאובוי, והיא לבושה רק בכתונת-לילה לבנה שתפרה לה ויוי. אור כוכבים מבהיר מעט את הדרך. השניים פוסעים במהירות ואינם מרגישים תחילה בנערה הדקה שרודפת אותם. בשפתיים הדוקות היא בוטשת ורצה בחול הטובעני עד שהיא מצליחה להתקרב אליהם. שערה הבלונדי מתבדר אחריה במרוצתה הכבדה. בידה היא מחזיקה מספריים.

*

 "מייג'ור קמפבל, אני מניח?" יורד ג'ו מהפורד וניגש אל הקצין, הגבוה ממנו אך מעט, ועומד עכשיו מואר באמצע הכביש, ומתנודד כשיכור.

 "מאיירסון הצעיר! איזו הפתעה!" לוחץ קמפבל בהיר-השיער במאמץ את כף-ידו המעודנת של ג'ו ואינו שוכח לאותת, באצבעו הקטנה, את הסימן המאסוני הסודי. אך לא רק שאינו נענה, אלא גורם לג'ו להסמיק מאוד בחשכה.

 "אני שמח שאתה חופשי," אומר ג'ו.

אף כי הלילה קיצי, חולפת מדי פעם רעדת-צינה בגופו של המייג'ור. הוא נראה מטושטש, כמי שעבר חוויה קשה. על אמות ידיו הפרושות קדימה קשורים עדיין פרקי חבל קרוע.

 "לעזאזל, בני-זונה!" הוא אומר. "בני-זונה הטרוריסטים האלה! צריך להגיע מיד לתחנת-המשטרה בחובבי-ציון."

 "יוספיה קרובה יותר," מציע ג'ו. "תוכל לטלפן משם ולהודיע איפה אתה."

הפורד חונה באמצע הכביש. לפניו, מימין, מושב רמות-הצופים. שם בוקע אור רק מחלונו של גבריאל דויטש-דרור. משמאל, הקפה החשוך של הנס דיכטר, בכפר-מאהלר.

 "אם אני לא טועה, חטפו אותי כדי שאפשר יהיה לתלות אותי," אומר המייג'ור. "למה הם עושים את זה? הלא אנחנו לא תולים אנשים בלי משפט, למרות שהכוח בידינו ואנחנו שולטים, עדיין, בארץ כולה. הלא הם מסרבים אפילו להרשות לבחורים שלהם לבקש מאיתנו חנינה!"

ג'ו משפיע עליו להיכנס במקומו לקבינה, לימינה של אווה, והוא עצמו עולה לארגז מאחור, על-יד כדי החלב הריקים, יושב שם על המעקה הנמוך ונאחז בגג הקבינה.

*

טבעת המצור של הצבא הבריטי על חובבי-ציון ושכונותיה מתהדקת. במיפקדת הצבא לא יודעים עדיין שהמייג'ור הצליח להימלט. שיירה של שריוניות ומשאיות, כולן נושאות צנחנים אנגלים צעירים, אדומי-כומתות, מגיעה למושבה ומתפרסת ליד המחסומים שבכניסות אליה. שריונית בעלת רמקול סובבת ברחובות הריקים, החשוכים, חולפת על פני בית-הכנסת הגדול, השוק הגדול, בית המועצה של המושבה, היקב, בית הקולנוע וקלוב הפועלים. מהרמקול בוקע קול של שוטר עברי. בעברית ובאנגלית הוא מכריז, בשם מפקד הצבא הבריטי, על עוצר כללי עד להודעה חדשה. חיילים חמושים עוברים מבית לבית, מעירים תושבים ועורכים חיפושים בחדרים, במחסנים, בלולים, ברפתות ובאורוות. פותחים ארונות, מאירים בפנסים פינות אפלות. ככל שהם מתקרבים לשכונת התימנים, החיפוש נעשה קשוח יותר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אודי, אתה שואל "האם היתה פעם סופרת  בשם גילי יעקובסון?" ובכן, מעצם השאלה הרי ברור שהיתה גם היתה! ויפה שהעלית את שמה מאוב. אכן, נראה שכיום רק אנשים ספורים עוד זוכרים אותה, ביניהם גם ידידיך אביבה ועוזי שטרן. גילי ואביבה עבדו יחד כאחיות בבי"ח הדסה בירושלים.

עד כמה שזכור לי, את הסיפור בעל השם הבלתי נשכח "כמה פעמים אפשר לחזור לאקרופוליס?" היא פירסמה ב"משא" בראשית שנות השישים של המאה הקודמת. היא פירסמה עוד סיפורים יפים ב"משא" של אותם זמנים, וכמדומני שגם במקומות אחרים. עם זאת, לדעתי, גולת הכותרת של יצירתה הוא הספר "הילדים מרחוב אושה" שפורסם בהמשכים ב"דבר לילדים". על יצירה זו היא זכתה בזמנו בפרס יצחק יציב. חבל מאוד שהסיפור בהמשכים הזה לא קובץ לספר. רחוב אושה, אשר בנחלת אחים, הוא הרחוב שבו גרה גילי יעקובסון בירושלים.

גילי נפרדה/התגרשה מיונה סוקולובסקי (מי שכתב את הספר "בית על פרשת המים" וגם אותו הזכרת) שנים אחדות לאחר נישואיה.

המשוררת והמתרגמת אלה אמיתן, שכתבה את השירים "במדינת הגמדים" ו"למה", היתה דודתה.

גילי הלכה לעולמה בירושלים בשנת 1997 בהיותה בת שישים וחמש. השאירה אחריה את הבן עידו סוקולובסקי.

מקווה שיגיעו אליך עוד זיכרונות עליה.

תודה שהזכרת את שמה,

רק בריאות וטוב,

שייקה [ישעיהו קורן]

* אהוד היקר, קראתי את הבלדה על ג'מאל פחה, ואחר כך את הביאור של ארנה גולן, והשאלה שהיא שאלה נותרה אצלי בעינה.

שלך,

משה גרנות

אהוד: איזו שאלה?

משה גרנות: ארנה קבעה שהאונס של רעיית ראש הוועד אינו מבוסס על עובדה היסטורית, ובאמת, לא סביר שאפילו בשלטון העות'מני שביצע זוועות (טבח הארמנים) ייארע מין אירוע כזה מיד אחרי מפגש קולינרי עם הנהגת המושבה. לארנה יש השערה באשר לסיבה מדוע הוספת את האונס שאיננו היסטורי. אותי זה לא שכנע.

אהוד: במושבה אחת של העלייה הראשונה בזמן מלחמת העולם הראשונה ברחוב מרכזי אחד גברת נכבדה אחת זכתה לביקוריו של גנרל תורכי אחד למטרת זיונים, אמנם לא באונס, והדבר גם מסופר ברומאן אחד של סופר נידח אחד "המושבה שלי" משנת 2000.

אין מערער על אכזריות התורכים בארץ ישראל באותה תקופה אבל לא פגשתי עדויות על מקרי אונס של יהודיות בידי חיילים תורכיים. עם זאת, לא מעט בנות יהודיות ממשפחות טובות, בעיקר בירושלים, יצאו אז לזנות בגלל הרעב, כמתואר גם בספרו של א. ראובני "שמות", 1925 – כך שלא היה צורך לאנוס.

בבוא היום יתברר שהייתי אולי היחיד מבין הסופרים בני דורי שהתייחס לאותה תקופה בפרוזה, במחקר וברשימות ביקורת רבות על ספרים – אבל מאחר שאני נידח, זה לא נחשב.

אורנה: אהוד יקר, לדעתי הוא חולק על הפרשנות שלי להיגיון המוסרי שלך שהביא את המעשה. והייתי מציעה לך לכתוב לו בתשובה שאתה בהחלט מסכים לכיוון הפירוש שלי, כי לכך התכוונת.

אותו לא מעניין כמעט הצד ההיסטורי המדוייק.

 סיום מאמרה של ארנה גולן על הבלדה: "מה שמניע, אפוא, את בן עזר, להבנתי– וכך גם בספריו האחרונים – הוא המאבק למען צדק ונגד ניצול הכוח השלטוני והאישי, למען טוהר, שלטון הוגן והתחשבות בחלש. אמנם הוא ממקד את גילויי הרשע והניצול והעיוות  בתחום המיני, אבל אולי משום שהוא התחום האינטימי והעשוי להיפגע ביותר. ואם כך, לא באמת פרובוקציה סתם כאן, אלא ניסיון לזעזע  את הקוראים  ולעורר בהם  את חוש הצדק והמיאוס מן הרוע. ואם אפשר לעשות זאת בתיאור ספרותי של תקופות היסטוריות הנחשבות בעיניו – הרי מה טוב."

* לפני שנים אירגנה מישהי ערב שבו הופיעו כותבי ביוגראפיות של סופרות ומשוררות נודעות בבית הסופר (כיום "בית הסופרת והסופר" – כי סופרות כבר לא נכללות במסגרת סופרים אלא הן קיימות רק בגטו המגדרי שכּרו לעצמן) – בתל אביב. לשאלתי אז מדוע לא הוזמנתי גם אני להופיע באותו ערב, לאחר שכתבתי ביוגראפיה בת 600 עמודים על דודתי אסתר ראב, ענתה לי המארגנת כי הוזמנו רק נשים שכתבו ספרים על נשים סופרות ומשוררות.

* מי מימן את הפגנת הענק בתל אביב ואת ההפגנות בשאר חלקי הארץ, ואת ההסעות, ואת מודעות הענק היקרות-להחריד בעיתונים?

* האם ייתכן שמפכ"ל המשטרה ומפקדי המחוזות הראו לאיתמר בן גביר מאיפה משתין הדג?

* האם ייתכן ששר הביטחון והרמטכ"ל הראו לבצלאל סמוטריץ' מאיפה משתין הדג?

* בל נשכח, אלאור אזריה ירה במחבל שבא להרוג אותו ואת חבריו החיילים. הוא צולם על ידי אוייב פלסטיני מצוייד במצלמה מהסוג שמחלק ארגון "בצלם" למרגלים אחרי חיילי צה"ל, והוא נידון למאסר על ידי פרקליטות צבאית מנותקת מן המציאות בשטח – שאינה מעניקה גיבוי לחיילי צה"ל!

* עמנואל בן-עזר המנוח היה בן-דודי. בנם של אלעזר ובלה [שרייבמן] ראב בן-עזר. ג'ודי-יהודית בן-עזר לבית כהן היתה אשתו. פוליאנה פרנק, היא שרון בן עזר, היא בתם. רז בן-עזר הוא בנם. והיתה להם גם בת , גלי ניר, שהלכה לעולמה והותירה משפחה שכולה.

* * *

מי מנהל את המדינה ואחראי לשלומה ולביטחונה? בית המשפט העליון? היועמ"שית? יאיר לפיד? ג'וחא?  או ראש הממשלה בנימין נתניהו המאויים בסכנת הדחה בעקבות המצאת העילה ה"משפטית" של נבצרות?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל