פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1816

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בטבת תשפ"ג. 26.1.23

עם הצרופות: 1. חוה ואלעזר בפתח ביתם. 2. ילדים מקבלים בשמחה את פני הבאים. יצר וצילם: אלעזר לרנר. 3. נשים רוקדות על הגג. צילום עדינה בר-אל. 4. קיר בבית עם ציורי חוה ותווים של אלעזר. צילום עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 48. // יוסי אחימאיר: ומה נשמע אצל שכנתנו ירדן? // איליה בר-זאב: שני שירים. // ההספד של טל פדה (ליפסקי) על אחותה עדי רוגב (ליפסקי). // אורי הייטנר: צרור הערות ‏25.1.23. // מרדכי ניסן: על שופטים וזאבים. // מנחם רהט: 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה' – התנהלותה של ממשלת נתניהו, מבשרת מגמה של מחיקת כל שרידי העבר, אם צריך ואם לא! // עדינה בר-אל: חוה ואלעזר לרנר, פנסיונרים יצירתיים בכיף. // רון גרא: צָעִיר. // דרורה ברמן: חוויות מ"משען – דיור מוגן", איך דווקא שם העליתי חוויות מילדותי בקיבוץ. // אהוד בן עזר: על "בנתיב היסורים" ליוסף חנני. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ז'. // יונתן גורל: שני שירים. // מיכל סנונית: במה זכיתי? // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

48.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל כָּך שֶׁמַּה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב יִשָּׁאֵר

אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אֶהְיֶה אֲנִי –

אָז אֲנִי רוֹצֶה לַגֶשֶׁת אֶל נִימָה וְלוֹמַר לָהּ:

"אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ

אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –

כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח

וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב – "

* * *

יוסי אחימאיר

ומה נשמע אצל שכנתנו ירדן?

כמו ברפלקס מותנה, כאשר עוד לא נמלא חודש ימים לממשלת נתניהו החדשה – וכבר מתנהלות נגדה אין-ספור הפגנות, מתפרסמות מודעות ענק בגנותה (מי המממן?) – פרשנויות שליליות, דברי הסתה. כמה גוזמאות מופרכות הופרחו לאוויר בפרק הזמן הקטן הזה. מציירים את ישראל כמדינה פאשיסטית, פוטינית, איראנית. מה פלא שדברים חסרי אחריות אלה נשמעים בשקיקה מעבר לים, גורמים נזק חמור לישראל בזירה הבינלאומית.

יש מי שאפילו בא בטענות: מה עשתה הממשלה בקשר לעוני? מה פעלה לצימצום הפקקים? ממשלה שירשה מקודמתה התייקרויות חסרות תקדים, גלי אלימות ברחבי המדינה, וכבר יש מי שמשייך את הכשלים לממשלת נתניהו. אף לא יום אחד של חסד ניתן לה, ודוברי האופוזיציה הטרייה מקבלים ראיונות נדיבים בכל ערוצי התקשורת. מדובר במיוחד בשניים שאינם חדלים לשפוך את מררתם, ניצן הורביץ ויאיר גולן. שני פוליטיקאים כושלים שהורידו את מפלגתם לתהום הנשייה, בקיצוניותם ובהתנשאותם, וזוכים להיות מרואיינים מבוקשים ומשמיצים.

לתוך הקלחת הזאת הוטלה "פצצת" בג"ץ. פסיקה שנויה במחלוקת, בוודאי לא חכמה. "שיבוש של התהליך הדמוקרטי" – כפי שהקדים וכינה זאת מעל דפי עיתון זה פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים. "ציבור המונה מאות אלפי בוחרים שב והביע את אמונו באריה דרעי. כיבוד ההליך הדמוקרטי וכיבוד החוק של מדינת ישראל מחייבים לאפשר לו לכהן בתפקיד שר," קבע.

כמעט שבוע ימים חלף והדי ה"פצצה" טרם נדמו. דרעי ועוד פעם דרעי ועוד פעם – והעיסוק בפרשת פסילתו, צודקת או לא, תופס נפח עצום בדיווחי החדשות. שרי הממשלה אכן נחפזו לפעול – לעיתים מהר מדי – ולהציג כוונות צפויות במבחר תחומים, ידועות מראש לקהל הבוחרים. תוכניות מרחיקות לכת שעדיין לא מבושלות דיין. דווקא שר המשפטים בא מוכן, הציג בנחישות תוכנית לחציצה ברורה בין בית-המשפט לבית המחוקקים. יש האומרים – נהפוך הוא, תוכנית להשתלטות על בית-המשפט. הוויכוח בנושא זה חריף ונוקב. יש להניח, גם לקוות, שכאשר תידון בכנסת, תרוכך ואז אולי תזכה להסכמה נרחבת. שהרי גם כמה מראשי האופוזיציה מצדדים ברפורמות שיש להנהיג בבית המשפט.

מרוב חילופי מהלומות בין הממשלה לאופוזיציה, בין שופטים למחוקקים, בין מפגינים לשוטרים, נדחקות לשוליים חדשות אחרות, חשובות לא פחות. כך למשל, כבדרך אגב דווח בסוף השבוע על הפגנה גדולה שנערכה מול שגרירות ישראל בעמאן. כמובן, לא נגד תוכנית יריב לוין, כי אם על "התוקפנות הישראלית בירושלים." מסתבר שהפגנות נערכות לא רק בתל-אביב, אלא גם בבירת ירדן, ואולי בקרוב נראה הפגנות אנטי-ישראליות גם בערי אירופה, בעידוד עיתון "הארץ".

לא היתה זו הפגנה מקרית. זהו אירוע שמצטרף לשורת אירועים אחרים בחודש האחרון שבהם המלך מנסה להסיט תשומת הלב הפנימית מבעיותיו הפנימיות להשתלחות בישראל, מאפשר שיח אנטי ישראלי בפרלמנט שלו וברחובות בירתו. בשבוע שעבר שוב מיהרו הירדנים לזמן את שגריר ישראל בירדן לשיחת הבהרה "בעקבות מניעת כניסת שגריר ירדן בישראל למסגד אל אקצא." הפכו תקלה פעוטה לתקרית דיפלומטית. גם עלייתו של השר בן גביר להר הבית שימשה עילה לעשיית שריר וזימון השגריר למשרד החוץ. שוב ושוב מטרטרים את שגרירנו המסכן להבעת מחאות וכעסים.

הפרלמנט הירדני הוא זירה קבועה להסתה אנטי ישראלית מתמדת, להפצת שקרים כמו שינוי הסטאטוס קוו בהר הבית, לנאומים אנטישמיים, לתמיכה בוטה בטרור הפלשתיני. חברי פרלמנט קראו לניתוק היחסים עם ישראל ולגירוש שגרירה מירדן. כמה מחבריו דרשו לפתוח את הגבול ולאפשר ג'יהאד נגד ישראל, תוך שהם מביעים נכונות להיות שאהידים. היו שקראו לאפשר הברחת נשק לארגוני הטרור "גוב האריות" ו"גדודי עז אל-דין אל-קסאם".

האם אי פעם זומן שגריר ירדן לשיחת הבהרה ונזיפה במשרד החוץ בירושלים? האם אי פעם נשמעה מחאה ישראלית על פירסומים קיצונים בעיתונים הירדניים, כמו מה שנכתב ביומון "אל-דוסתור" רק באחרונה, לאמור:  "חובה להתעמת עם ישראל עד לניצחון, הדרך הנכונה לשחרור האדמה הפלסטינית והמקומות הקדושים מזוהמת הכיבוש הנאצי המתועב היא דרך הדם, ההקרבה ומסירת הנפש."

עלינו להיות מודאגים באשר לירדן. הממלכה ההאשמית שרויה במשבר כלכלי עמוק, בשחיתות גוברת, במהומות דמים, חיה על זמן שאול. מאויימת כמונו מאיראן ומהלאומנות הפלשתינית. מצד שני, תלויה בשלימותה ובמקורות המים שלה דווקא בישראל השנואה. לכן, מסיטה אליה את התסיסה הגוברת, בידיעה שישראל תגיב בשתיקה. ככל שהסכם השלום הוא כורח אסטרטגי – עימה יש לנו הגבול הארוך ביותר – אין לעבור על ההתלהמות נגדנו לסדר היום. לתשומת לב שר החוץ החדש אלי כהן. ההפגנות נגד הממשלה אצלנו אסור שיסיטו תשומת לבנו מההפגנות נגד ישראל אצל שכנתנו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב"

* * *

אהוד: מי שקורא את העיתונות הישראלית המתוזמרת כמעט פה אחד, בייחוד עיתון "הארץ", עלול לחשוב כי הסכנה הגדולה ביותר לישראל איננה איראן, החיזבאללה, סוריה, הטרור הפלסטיני ודומיהם – אלא הממשלה, זו שהתקשורת מכה בה בלי הרף לשמחת כל אויבי מדינת ישראל! ממש היסטריה של הפחדה עצמית!

* * *

איליה בר-זאב

שני שירים

פסטורלה

בארזי הלבנון

הַר בְּהַר-לֹא פָּגַע!

אָדָם וְאָדָם.

בְּפִתְחֵי מְעָרוֹת, בַּחֲוָחִים,

בְּצֵל הָרֵי שְׂרֵפָה.

בֶּן אָדָם רוֹדֵף נִרְדָּף וּמִתַּחְתָּיו –

מְהוּמָה וֵאלֹהִים.

מֵעַל סָגְרוּ טֶרָסוֹת בִּיפִי הַבֻּסְתָּנִים,

זְמוֹרוֹת הַגֶּפֶן,

רַחַשׁ נְחָלִים.

רָחוֹק, בַּחֲדָרִים, אֲנִי מוֹצֵא מִלִּים:

"אוֹרוֹת חוֹלְמִים, אוֹרוֹת חִוְרִים, לְרַגְלַי צוֹנְחִים…"*

מִלִּים שֶׁל אִישׁ אַחֵר מִתְרַפְּקוֹת פִּתְאֹם.

סַכָּנָה שֶׁל הֲלִיכַת שׁוֹלָל

עַל פִּי תְּהוֹם.

* אברהם בן יצחק

פני הדוֹר

מדרש – "כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא. כלבים בוכים – מלאך המוות בא."

כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים, מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?

כְּלָבִים בּוֹכִים, מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמּוֹ?

כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –

מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?

שַׁיָּרוֹת בַּמִּדְבָּר –

אָסוּר?

מֻתָּר ?

הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –

כֶּלֶב לֹא נוֹתַר.

כְּפָרִים לְבָנִים, לֵילוֹת נֶאֱדָּמִים –

מִי יִטָּמֵן מָחָר?

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח", הוצאת "קשב לשירה" 2010.

* * *

ההספד של טל פדה (ליפסקי)

על אחותה עדי רוגב (ליפסקי)

עדידי שלי אהובה שלי! אחותי! החברה הכי טובה שלי! לא מעכלת לא מאמינה! מסרבת! איך בכלל כותבים עלייך משהו בלשון עבר.

ארבע בבוקר, העיניים לא נעצמות, הבטן כואבת הראש לא מפסיק להריץ מחשבות איך מתחילים לתאר את מה שאת בשבילי. אחותי שמצחיקה אותי מאז 1984. שתפרה לי תחפושות לפורים בכל שנה, שעזרה לי לכתוב פעולות בצופים ולהכין את הצ׳ופרים הכי יצירתיים. שסידרה לי ולחברות שלי את העבודות הכי שוות. שלקחה אותי איתה לכל המסיבות והאירועים הכי מטורפים ואני עם שרשרת הפקה על הצוואר האחות הקטנה הכי גאה בעולם, מספרת לכולם שזה אירוע של אחותי! המנטורית שלי.

עדי רוגב לבית ליפסקי. תמונה מתוך ויקיפדיה.

כמה חוויות יש לנו ביחד, כמה צחקנו עד שכאבה הבטן.

זוכרת שחזרת לגור עם ההורים בגיל 30 כי הלב שלך כאב? זוכרת שישבתי ליד המיטה שלך ובכינו והתחבקנו? שישנו חדר מול חדר? וזה הצחיק אותנו כאילו אנחנו שותפות לדירה עם ההורים.

זוכרת את הפתקים שהייתי משאירה לך על הדלת?

שהיינו יוצאות בלילה עם פיג'מה לעשות סיבוב בתל אביב שאהבת כל-כך והכרת כל-כך טוב, כל פינה וכל רחוב, לא הייתי צריכה לשים לב לכלום, ידעתי שאת מנווטת אותנו. אחותי היית שם בשבילי תמיד! בכל מצב. בכל משבר ידעת להרים להצחיק, לתת את העצה הכי טובה לחבק, להקשיב, להגיד לי שהכול בסדר, לשים לי את הדברים בפרופורציה, לומר את המילים המדוייקות כאלה שאני צריכה לעצור אותך כדי לכתוב אותם כי אין סיכוי שאצליח להגיד אותם טוב כמוך. זוכרת שבאת אלי אחרי הלידה של דני , כשהייתי בהלם ואת תקתקת לי את הבית קיפלת לי כביסה וסידרת לי את  הראש.

אחותי, תמיד כשאני מדברת עליך עם אנשים אני מספרת איזה מדהימה את ומוכשרת ואיזה הסתכלות מיוחדת ונדירה יש לך על החיים האלו וכמה אני גאה ושהם חייבים להכיר אותך!

ואיך האנשים שמכירים אותך מספרים כמה את משמעותית עבורם, ואיך נכנסת להם ללב.

כי כזו את, נכנסת ללב ומשאירה חותם שנישאר איתך לנצח ומשנה אותך.

יפה שלי! את הדבק של המשפחה, האור שלנו, זאת

שקורעת אותנו מצחוק, שתמיד רואה את הטוב, העוגן שלנו! העוגן!

שכל מי שנכנס אתמול הביתה אמר שהיית העוגן שלו גם! איך אפשר להיות עוגן לכל כך הרבה אנשים? לא נקלט שהצלחת לגעת בכולם, מאיפה היו לך את כל הכוחות האלו?

את כל כך מיוחדת אחותי, את פשוט מפיצה אור!

את האימא הכי טובה בעולם! את עשית הכול הכי טוב!

איכשהו הצלחת לתמרן ולהיות בכל מקום עבור כל כך

הרבה אנשים מפיצה את האהבה שלך לכולם בחיוך

המושלם שלך תמיד אהובה, עדידי שלנו.

קמתי אתמול לבוקר שחור, האור שלנו כבה...

איך הלכת ממני? חברה שלי, אהובה שלי.

אני אוהבת אותך חזק אני מתגעגעת מהשנייה שהלכת.

את חלק ממני, את הרבה ממה שאני היום.

אנחנו תמיד נחיה אותך! לא נפסיק! לא נפסיק! אנחנו לא אותו דבר בלעדייך

אני אוהבת אותך...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמיתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים היתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמיתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמיתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמיתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ."

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה וייהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו. אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים." וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים. אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון? לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות..."

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין." כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא היתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, היתה זו אנרכיה מוחלטת. זו היתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האוייב על דעת עצמו. זו היתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו היתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת היתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו." רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב, כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה? אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא." השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר. אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד. טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן - שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת – היו שערורייה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים. חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו. מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי. בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אוייב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם. מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים. נקודת המוצא היתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה היתה שאין מקום למסחר, לתעשייה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה היתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמיתי, בנו של הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג. אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה. לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון." סוף טוב, אך לא הכול טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית. אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ ... בכל גבוליך." כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעייה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בליבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח. הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני. איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו. דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפייה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפייה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה. אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התוכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", היתה "ניגון נשים". בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתייה והשנייה חילונית. המלווה של התוכנית מטעם "המדרשה" היתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתייה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תוכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. היתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה. הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה...

ועל הזכות לעמוד לצידך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות...

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אלייך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך. לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו. ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה."

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון. אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש. לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמיים בעולם מורכב. שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון, שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה. אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון."

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

* ביד הלשון: הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות. הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

אורי הייטנר

* * *

מרדכי ניסן

על שופטים וזאבים

רועה צאן נושא באחריות גדולה לשלום העדר בשדות ובמרחבים, כי בלעדיו לא יהיו לכבשים סיכוי לשרוד במקרה שיופיעו זאבים טורפים מולם. הרועה והכבש קשורים בגורל, זה המגן וזה המאוים, ולשניהם אויב משותף.

גם בין האזרח לשופט קשר אמיץ נוכח עוולות ופשעים במרחב הציבורי. בלי שופט-צדק האזרח מופקר וחסר אונים נוכח גזלנים, ושאר להקות עבריינים למיניהם. הודות לשופטים אמינים וגם אמיצים יוכלו האזרחים לחוש ביטחון, שאם יהיו קורבנות של פגיעה בגוף וברכוש, יעמדו בפרץ השופטים כדי להעניש את הזאבים שטורפים כל חלקה טובה בחברה.

לפעמים קורה שבחלום הלילה מדמיין הכבש התמים והפגיע שהוא יהפוך לזאב. פעם הבריק פרופסור ישראל אלדד, שהיה איש חכם ומנוסה, רעיון מקורי וחד אגב זאבים וכבשים – ישראל בדימוי הכבש מוקף על ידי אומות טורפות בדמות שבעים זאבים. אבל בנבואת ישעיהו של אחרית הימים ושלום תהיה מציאות של "וגר זאב עם כבש". אפילו אז, העיר אלדד, הוא ירצה להיות הזאב.

מסתבר, גם לרועה עולים לפעמים הרהורי לילה. חייו סובלים משגרת-יתר ושעמום. הוא מקיים את התפקיד ושומר על הכבשים, אך בלי תחושת סיפוק. גם הוא רוצה להיות זאב, בלי לחכות לאחרית הימים.

האופי ורמת השאיפות של הרועה עוברים שינוי ללא היכר. כמו שיש אדם שהוא זאב בעור כבש, כעת מופיע זאב בעור רועה. במקום לשמור על הכבשים, נכונו לו הזדמנויות לטרוף אותם. לפי הפתגם הידוע "אדם לאדם זאב", והנה "רועה לכבש זאב".

אחרי שחלפו השנים שהרועה שמר על הכבשים המסכנים, וללא תמורה רגשית או חומרית הולמת, פרצה תקופה חדשה של אדנות ושליטה ללא מיצרים. עתה רוכב היצור רועה-זאב בשינויו על העדר תוך מעמד רם ונישא. בעבר לא הטרידה את הרועה תופעת פלישה של מסתננים שהרסו את שלוות העדר, עכשיו הוא בעצמו פולש לתחום לא לו, מטיל אימה וגם טורף עובדות בשטח. כמו הזאבים שרצים למרחקים גדולים ומסתערים על יעדי טרף, זינקו שופטים בריצה לטווח ארוך ומסתערים על משרות שבצידם כבוד ומנעמיו.

היו זמנים שלהיות זנב לאריות היה נחשב מכובד ושאיפה ראויה לגמרי. כל אחד, נטול יוהרה וגסות-רוח, ידע את ערכו, תפקידו ומקומו המתאים. לא התבלבלו הבריות, לא אלה על שתיים ולא אלה על ארבע. אחרי שהאנדרלמוסיה השתלטה על העולם, כל אחד כבר לא מוכן להסתפק בפחות מלהיות זאב – אף ראש לזאבים.

בסיכומם של דברים: היו שתיארו את הפוליטיקאים כאילו הם זאבים החומסים את העם, אבל קרה שהשופטים הפכו את נבחרי העם לכבשים. במקביל, את העדר השופטים חסמו, הפקירו, רוששו, השמיצו וסיכנו ללא רחם. הייתכן שהרועים ששליחותם להגן על עדר ה' "בית יהודה" (בלשון זכריה הנביא) הפכו לזאבים?

מרדכי  ניסן

* * *

ממשלת פולין השמרנית, שמשטרה הדיקטטורי דומה לזה הנהוג בטורקיה, הונגריה וישראל, היא הממשלה הראשונה שהחליטה ברוב חוצפתה לשלוח טנקים מתוצרת גרמניה לעזרת משטרו של הנשיא היהודי הפשיסטי של אוקראינה, זלנסקי, הנלחם נגד צבא השכירים הנהדר של כוח וגנר ונגד הצבא האדום המפואר שאליו מצטרפים כיום אלפי אסירים פליליים ברחבי רוסיה שזכו לחנינה וכן צעירים רוסיים שנחטפו ברחוב לעבודת הצבא ולא הספיקו לברוח ממדינתם!

* * *

מנחם רהט

'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'*

התנהלותה של ממשלת נתניהו, מבשרת מגמה של מחיקת כל שרידי העבר, אם צריך ואם לא!

הייתי רוצה להיות לרגעים אחידים זבוב על הקיר בלשכת שר התרבות החדש מיקי זוהר, כדי לעקוב מקרוב אחר הולדת ההחלטה – שבוטלה בינתיים – לריסוק מיזם השבת הישראלית. אבל הואיל ואין לכך היתכנות, אסתפק בשיחזור מדומיין. "תביאו איזה פרוייקט רציני של קודמי חילי טרופר," ציווה על מלחכי פינכתו.  

"יש!" זעק מן הפינה אחד היועצים. "שבת ישראלית. זהו חילול שבת שמתנהל בחסותנו," שאג. והשר הטירון, שאפילו לחמם את כסאו לא הספיק, הורה לבטל מיד. "להפעיל מוזיאונים ואתרי מורשת, בעיצומה של שבת קודש? לבטל, ומיד. דרעי וגולדקנופף ישמחו. גם סמוטריץ' ואבי מעוז."

למרבה המזל, היה זה גשר אחד רחוק מדי. מי שהתעורר ראשון היה ראש הממשלה נתניהו, שהבין ששבת ישראלית רק מצמצמת חילולי שבת. אבל מדהים שזוהר עצמו, שבעבר הילל ושיבח את המיזם, לא חש בגודל האבסורד. וכי מה חשב? שמחיקת שבת ישראלית תוביל את כל עמך ישראל מהמוזיאונים ישירות לבתי הכנסת? נו, באמת.

לידיעת מר זוהר: "שבת ישראלית" היא אחת מנגזרותיה החיוביות של אמנת גביזון-מידן, שגירסתה הראשונה הוצגה בדיוק לפני 20 שנה, בינואר 2003, בחתימת המשפטנית המוערכת פרופ' רות גביזון (ז"ל) ויבלט"א הרב יעקב מדן ראש ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות.

שניהם, כנציגים לא נבחרים של הציבור הדתי מזה והחילוני מזה, הבינו שמעמדה של השבת במדינת ישראל, שעודנה למרבה הצער מדינה חילונית, הולך ומתערער, ואין מנוס מפשרה הוגנת שתכלול ויתורים של שני הצדדים: מרכזי המסחר והתעשיה יושבתו בשבת, אבל אתרי תרבות ומורשת ייפתחו. כך לפחות יישמר צביון הפרהסיה בשבת.

יוזמתו הנואלת של זוהר לרסק את השבת הישראלית, ואת ההסכמה החברתית שנרקמה סביבה, מעוררת את החשד, שגורמים הרסניים בממשלת נתניהו-דרעי-סמוטריץ', הינחו את הנתונים למרותם, לפעול ברוח הימנון האינטרנציונל הקומוניסטי: "עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבָה... לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל," ויעלה כמה שיעלה. 

הדוגמה הבולטת היא הסתערותו האלימה של שר המשפטים לוין על מערכת המשפט. לא שהמערכת אינה זקוקה לטלטלה עזה, לסיכוך גלגליה בשֶמן הטוב של ההיגיון הבריא. ברור שאין להסכים עם סמכויות היתר שהשיגה דווקא בגיבויו הנלהב של נתניהו, בממשלותיו הקודמות (כפי שנטען  בטור זה מספר פעמים).

אבל למה להפעיל די-9 במסע ההרס? וכי אי אפשר בלי נא בעין? לא עדיף שהכול יתנהל תחת דיון ציבורי רחב? ועם כל הכבוד הראוי? למה בדורסנות של אני ואפסי עוד? למה לא בתבונה, בהסכמה, בשום שכל?

נראה שהממשלה החדשה מסתערת ברעבתנות, במין בולמוס של תאוותנות, לעקור נטוע. כל מה שבאמת טעון שידרוג (ויש!) וכל מה שלא. אפילו ח"כים טריים נסחפו, כמו בועז ביסמוט, שיוזם חוק להגבלת זכות הציבור לדעת. אבל השרים מסמנים את הדרך: השר קרעי למשל מבטיח לרסק את תאגיד השידור הציבורי. שרת התחבורה שלפה יוזמה לביטול הנת"צים. שר החינוך יואב קיש ביטל בהינף יד את רפורמת הבגרות של קודמתו.

תיעוד מפתיע לגבי התנהלותו של השר הממונה על החינוך, סיפקה דורון אופיר, תלמידת תיכון ברנקו וייס במודיעין, שהשתתפה בלהקת הזמר שהוזמנה "לצבוע" את האירוע: "השרה היוצאת, ד"ר יפעת שאשא ביטון, פנתה בדבריה אל השר הנכנס, יואב קיש, אך הוא זילזל וקישקש בנייד. כשביקשה שיקשיב לה, הגיב: 'אנחנו שמענו אתכם שנה וחצי.' ועל דבריה למר קיש: 'אנחנו שותפים לאותה הדרך, בהצלחה,' הגיב בזילזול: 'אנחנו לא שותפים לאותה דרך. משרד החינוך ישנה כיוון ואשיב את כל מה שהממשלה הקודמת ביטלה'."

הזילזול בכל מה שנעשה בעבר, אינו רק ברמה המיניסטריאלית. לפני כשנה מינה שר הדתות דאז מתן כהנא, את הדיין המוערך הרב בניהו ברונר, תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שעסק בענייני הגיור בשנים האחרונות, לתפקיד החשוב של ראש מערך הגיור הממשלתי. בתפקיד זה פעל לטובת גיור ידידותי אך על פי כל גדרי ההלכה, כדי להקל על שובם של המוגדרים כזרע ישראל לחיק היהדות.

לפני ימים אחדים נזרק הרב ברונר מהתפקיד. בשיחת טלפון יבשושית, של פקידה במשרד ראש הממשלה. אף מילת פרידה, ללא אמית מילת תודה, בלי שום מכתב הערכה. "הסכם ההעסקה לא יוארך," התבשר בשיחת טלפון חטופה, כאילו מדובר בהזמנת ארוחת צהריים ב'ווֹלט'.

לא שניתן לומר מילה רעה על מחליפו, הרב יהודה עמיחי. אבל למה להחליף את מומלצו של הרב דרוקמן זצ"ל, שבחוכמתו הצליח להפוך את הליכי הגיור לידידותיים, מחייכים, מקרבים? מה היה רע באיש של ספרא וסייפא – אב"ד לממונות ולגיור, בוגר 'מרכז הרב' והכולל לדיינות בפסגות, ד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, שאופיו, רוחב ראייתו ודעתו, השכלתו וחוכמתו, עשאוהו למקובל על מרבית חוגי הציונות הדתית?

ובכלל, מה רע באדם שֶׁמְּאַהֵב שם שמיים על הבריות, צנוע וענוותנותן, מאיר פנים לכול, איש שמייצג את 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם'? מצד שני, ייתכן שהיה בו ליקוי מובנה: כבר בעת מינויו התעוררו בלוטות השנאה של הח"כים החרדיים, שאחד מהם הגדיר את מינויו "צלם בהיכל".

ליקוי מאורות? סיכלות? נקמנות? התנשאות? – למרבה הצער, הכול נכון.

מנחם רהט

* לא נחריבה אלא נחרימה.

* * *

עדינה בר-אל

חוה ואלעזר לרנר, פנסיונרים יצירתיים בכיף

חוה ואלעזר לרנר, ממפוני גוש קטיף, מצאו מנוח ביישוב ניצן, שם הם יוצרים יצירות אמנות מגוונות. אלעזר התפנה גם לבאר את כל ספרי התנ"ך. השניים משמשים דוגמא כיצד ניתן להפוך את תקופת הגמלאות להיות מעניינת ויפה.

מגוש קטיף דרך קרווילה עד יישוב קבע

חוה ואלעזר לרנר התחתנו בשנת 1964 בבני-ברק. שם נולדו להם בן ובת.  בני הזוג, ששומרים על אורח חיים דתי,  עברו בשנת 1983 מביתם ברמת-גן ליישוב נווה דקלים בגוש קטיף. מי שדירבן אותם לעבור לשם ולשנות לגמרי את  סביבת מגוריהם היו ילדיהם, בעיקר בתם מלכי. בהיותה בת 15 נודע לה שנפתחה  בנווה-דקלים אולפנה לבנות. היא החלה ללחוץ על ההורים לעבור לשם, ולעזרתה הצטרף גם אחיה מנחם, שהיה אז בן 18,  וההורים הסכימו.

בשנות היותם בגוש קטיף הם בנו בית בנווה דקלים. חוה עבדה בישיבת ימית; ואילו אלעזר המשיך בעבודתו בחברת "תדיראן" בפתח תקווה, שם עבד בפרויקט צבאי גדול. "נסעתי כמה פעמים בשבוע לעבודתי. חנכתי קו נסיעות מנווה-דקלים לפתח-תקווה." הוא אומר. "זה היה אפשרי קודם עידן הפקקים הגדול שאנו חווים היום." הבת החלה את לימודיה באולפנת נווה דקלים, והבן החל את השנה הראשונה בישיבת ההסדר בשעלבים.

עם הפינוי מגוש קטיף עברו בני הזוג, כמו שאר המפונים, לבית מלון ואחר כך לקרווילה בתחום "המועצה האזורית חוף אשקלון". לאחר מכן בנו את ביתם החדש ביישוב ניצן, שם הם מתגוררים כבר 13 שנים.

מסבירי פנים לאורחים

ביתם מוקף חצר ובה גינה פורחת. "אני מטפחת את הגינה." אומרת חוה, כשהיא מקבלת את המבקרים. יחד עם ההנאה מהגינה היפה, ניתן כבר להבחין בתרומתו האמנותית של אלעזר, יוצר במתכת ובעץ.  סביב החצר יש גדר מתכת המורכבת מדמויות של ילדים וילדות במצב של ריקוד מעגלי. על גדר זו, מעשה ידיו של אלעזר, 'מתלבשת' גדר חיה, אשר מוציאה בתקופה זו פרחים כתומים יפים להפליא. מעל שער הכניסה מופיע שם המשפחה באותיות עץ גדולות. מימין לשער ניצבת דמות צבעונית של ש.ג. המזוין ברובה ואקדח. מצד שמאל של השביל המוביל אל הבית יש טור של דמויות ילדים צבעוניות, עשויות עץ ומתכת, המקבלים את הבאים עם ידיים מונפות לשלום.

כאשר מרימים את העיניים אל הגג, מבחינים גם עליו דמויות גדולות ממתכת. בחזית נראה ארבע דמויות: אריה גדול, חסיד הרוקד לצליליו המדומים של כנר הניצב על מבנה סמוך, וכן חייל מחצצר ליד דגל המדינה, המתנוסס כאן תמיד. בקטע אחר של הגג יש דמויות נוספות – של נשים רוקדות. על קירות הבית מאחור נקבעו פרפר ענק, תוכי ונשר במעופו, גם הם ממתכת.

עם הכניסה אל הבית מבחינים על הקיר ממול בשני ציורים גדולים של חוה, ומעליהם תווי השיר "הבאנו שלום עליכם" עשויים מתכת. בכל חדרי הבית יש שפע יצירות של שני בני הזוג: ציורים, צילומים, עבודות ויטראז' ואוספי אמנות רבים. העין לא תשבע מראות. בארונות יש ספרי קודש וגם 18 ספרים שכתב אלעזר, בהם ביאור התנ"ך כולו.

אמן, מפרש התנ"ך ומטייל בעולם

אומרת חווה על אלעזר בעלה: "הוא מבורך בידיים ובראש." אלעזר הוא צלם חובב, ואת חדר עבודתו מקשטות תמונות גדולות מגוונות. נוסף לכך, על כל קירות החדר הזה יש שלל תעודות של לימודים גבוהים של בני המשפחה ותעודות על הישגים שונים, המלמדים על הרחבת הדעת

"אני במקצועי הנדסאי אלקטרוניקה," מספר אלעזר. "למדתי זאת באורט 'יד סינגלובסקי' בתל-אביב. כבר בילדותי הייתי מתחזק את דירת הוריי, ועם השנים השתכללתי."

"יש לו רעיונות רבים." מעידה עליו רעייתו חוה. "בעידן טרום הלחם הפרוס הוא בנה בבית מכונה לחיתוך לחם; ובעידן הטלפונים הגדולים עם החוגה, הוא התקין מחזיק שפופרת, כדי לשחרר את ידי המשוחח לכתיבה."

עיקר גאוותו הוא מפעל חייו – פירוש כל ספרי התנ"ך. "זה התחיל באקראי כשהייתי מדבר על פרשות השבוע או סיפורי התנ"ך במפגשים משפחתיים. יום אחד הציע לי בני לכתוב את הדברים, כדי שלא יישכחו." ניכרת התרגשות בקולו של אלעזר כשהוא מספר: "זאת זכות גדולה שזכיתי בה. כשהתחלתי לפרש את ספר בראשית, לא ראיתי את קצה האופק. כך כתבתי ספר אחר ספר במשך שנים. והנה הגיע הגמר הגדול. בעצם, לסיים ממש אי אפשר, כי יש כל הזמן הוספות וחידושים. לו הייתי מסיים רק את ספר תהילים," הוא אומר, "הייתי הולך 'כחולמים'. סיום כל 24 הספרים זהו כבר מעשה לא אנושי, ועדיין אני לא מעכל את זה."

אלעזר מספר כיצד עשה זאת: "סגנון הכתיבה הוא שלי, אך המקורות הם של רבים מהמפרשים הקלאסיים. לעיתים יש שאותם מפרשים הרחיקו למחוזות רחוקים ושם פשט הכתוב מיטשטש, ונאלצתי לפרשו על פי הבנתי. על באור כל פסוק עמלתי לעיתים עד חצי שעה. הפכתי ל'מתמיד' של ביאליק באותן שנים."

פן נוסף באישיותו של אלעזר הוא הדחף לתור ארצות. ואכן הוא זכה לבקר ב-51 ארצות וביניהן ניו זילנד, ארצות דרום אמריקה וגם טיול סובב עולם. מסתבר שאת רוב הטיולים הוא תיכנן בעצמו ונסע לבדו. חוה רעייתו הצטרפה אליו רק פעמים ספורות.

"אני חייבת למצוא את עצמי"

חוה הגדירה את עצמה כאחראית על הגינה, אך מסתבר שהבית מלא בעבודותיה ובאווירה הנעימה שהיא משרה. על הקירות תלויים ציורים שלה, שהם גדולים וססגוניים. "סגנון כזה אני אוהבת," היא אומרת, "שהכול מלא חיים." בתמונות השושלת המשפחתית שעל הקיר, משובצות תמונות בני המשפחה בתוך ציור של עץ גדול  ויפה, שמביע את הקשר בין הדורות.

בנעוריה  למדה חוה ב"בית צעירות מזרחי" בתל-אביב במגמת תפירה ומלאכה. שם קיבלה את היסודות. "אפילו את שמלת החופה שלי תפרתי בעצמי." היא מציינת. אבל לא די לה במה שלמדה שם. "אני חייבת למצוא את עצמי." היא אומרת, ומספרת על החוגים השונים שלמדה במרוצת הזמן – ציור, ויטראז', צורפות ועוד. ואכן בביתה ניתן למצוא אהילים, וכן מנורות וחנוכיות עשויים מזכוכיות צבעוניות בטכניקה של ויטראז'. עוד יש לחוה קופסת תכשיטים ובה שרשראות ועגילים שהכינה מכסף טהור, משובץ באבנים, וכן מחרוזות וצמידים מחרוזים.

לסיכום, אין רגע משעמם.  נאחל להם אריכות ימים והמשך יצירתיות בבריאות טובה.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1266, 12.1.2023.

1. חוה ואלעזר בפתח ביתם.

2. ילדים מקבלים בשמחה את פני הבאים. יצר וצילם: אלעזר לרנר.

3. נשים רוקדות על הגג. צילום עדינה בר-אל.

4. קיר בבית עם ציורי חוה ותווים של אלעזר. צילום עדינה בר-אל.

* * *

מי מממן את הפגנות הענק בתל אביב ואת ההפגנות בשאר חלקי הארץ, ואת ההסעות, ואת מודעות הענק היקרות-להחריד בעיתונים –המתפרסמות ללא שם המממן ומקור הכסף?

* * *

רון גרא

צָעִיר

צָעִיר

שׁוֹשֶׁלֶת אֲרֻכָּה שֶׁל

גְּאוֹנֵי עַמִּי

חֲסִידִים, צַדִּיקִים

עַל כֹּתֶל יִשְׂרָאֵל,

שֶׁדְּיוֹקָנָם עָמַד לְעֵינַי

כִּמְחִצָּה לִחְיוֹת אֶת

הַחַיִּים.

בָּרַחְתִּי מֵרֵיחַ אֳרָנִים

מִשְּׁבִילֵי הָרִים

מִנְּשִׁימַת עַרְבַּיִם רָוָה

בַּעֲלוֹת נְעָרוֹת מִן הָרַחֲצָה.

נֶאֱבַקְתִּי בְּרוּחוֹת מֵתִים

אֲשֶׁר הֱבִיאוּנִי לִטְעֹם

טַעַם קְדֻשָּׁה.

בַּת צְחוֹקִי נִשְׁאֲרָה

יַלְדוּתִית וּזְקֵנָה

יָבְשׁוּ בִּי רַעֲנַנּוּת וּמָעוֹף

וּבָאוּ גֵּרוּשִׁין

וּבָאוּ וְלֹא פָּסְקוּ מַחֲלוֹת.

סְנֵה הַחַיִּים שֶׁבָּעַר

אֻכַּל בִּי

וְנוֹתְרוּ גֶּחָלִים וְרֶמֶץ

רוֹחֲשִׁים.

הַלֵּב שֶׁכֻּסָּה אֲזוֹבִים

אֲזוֹבִים נִבְקַע.

מִבַּעַד לַצֹּהַר נִתָּן

לִרְאוֹת אֶת שֶׁמֵּעֵבֶר

כֻּלּוֹ אוֹר

וְהוֹדָיָה.

מתוך הספר: "שברי מראות" שעומד לצאת.

* * *

דרורה ברמן

חוויות מ"משען – דיור מוגן"

איך דווקא שם העליתי חוויות מילדותי בקיבוץ

ימים ראשונים בדיור המוגן

נכנסתי ללובי לאירוע חגיגי ב"משען". הייתי חדשה, רק הגעתי למסגרת דיור מוגן. הסתכלתי מסביבי, מה עושים? ראיתי בלובי שולחן בו ישבו בנות. שאלתי אם אפשר לשבת ולהצטרף. היתה אדישות. "אין מקום," הן אמרו. עמדתי אובדת עצות. וכשהדמעות כמעט באו, פתאום נכנסת שרה, אז עוד לא הכרתי אותה כמובן, גם היא רצתה לשבת. "אין מקום," אמרתי לה. "אהה אין מקום?" אמרה בביטחון של מי שמבינה מה קורה, "טוב אנחנו שתינו נמצא מקום."

 זה הקל עליי מאוד. ובאמת, היה נעים מאוד ומעניין בחברת שרה, שעשתה הכול על מנת להקל על הדיירת החדשה. שרה גבוהה, רזה, עיניים חומות חכמות, שיער בהיר, עור בהיר והיא לבושה בקפידה. מאז עשינו לנו מנהג לעשות הליכה בגינה שליד הבית המוגן. הליכה כידוע זה בריא אז כדאי. שרה הולכת מהר, אני קצת מתקשה אבל היא מתחשבת. תוך כדי הליכה דיברנו, צחקנו. לשרה יש חוש הומור מצוין ואני הצטרפתי לסיפורים ולבדיחות ובשקט בשקט ועם הזמן גם לרכילות ולסודות. גם קטפנו פה ושם  פרח יסמין והרחנו בהנאה.

יום אחד, בעודנו עוברות ליד העץ עם הבליטות והצורה המיוחדת, שרה לוחשת לי "כמה טוב שאנחנו חברות," ואני משיבה – "כך גם הפוך. נהדר לנו להיות חברות."

המטפלת הממהרת בבית הילדים שבקיבוץ

אט אט, לאחר החברות האמיצה עם שרה, קשרתי קשרי ידידות עם דיירות רבות נוספות והתחלתי לחוש יותר ויותר בבית.  עתה, בלובי בבית משען , אני יושבת עם חברות ונהנית. והנה, יום אחד אני שומעת אותן מדברות על חוג כתיבה יוצרת. התרשמתי כשסיפרו על הנושא שהתבקשו לכתוב: על חוויה נעימה או לא נעימה שעברו בחייהן, ולתת לה ביטוי. ואני החלטתי שאני כותבת על חוויה לא טובה  שחוויתי בילדותי. חוויה שזכורה לי בבירור.

אני שוכבת בחדר מבודד בחדר הילדים בקיבוץ ואני כבת עשר. הסיבה: יש לי חום גבוה ושיעול חזק ורצוי לא להדביק את שאר הילדים בבית. כך נהוג בקיבוצים בבתי הילדים. נכנסת אלי המטפלת עם סינר לבן, ממהרת כרגיל. בידה מדחום קטן מזכוכית (מדחום היה דבר יקר מאוד בזמנו). והיא, המטפלת הממהרת, נותנת לי את המדחום ומיד יוצאת מהחדר. את המדחום שמים מתחת ללשון לעשר דקות. את זה אני כבר יודעת. ואז קורה הרע מכול. אני מתהפכת, מסתובבת במיטה, והמדחום היקר נושר לי מהפה. דבר זה זכור לי ברור עד היום, איך המדחום נושר לי באחת מהפה, נופל על הרצפה, נשבר לרסיסים וכל הכספית מתפזרת לתדהמתי על הרצפה לעיגולים קטנים.

מה עושים? מה מחכה לי? המטפלת הממהרת נכנסת לחדר וזועקת "שומו שמיים!" היא מאדימה, מתרגזת ומביעה את כעסה ומיד מפליאה בי מכות חזקות וגם כשאני קופצת על מיטת הקפיצים העשויה מברזל ועליה אך מזרון דק, משתעלת ויש לי חום גבוה. היא ממשיכה להחטיף בי מכות נמרצות. אכן חוויה לא נעימה שזכורה לי עד היום.

שנת לילה אצל ההורים שנכזבה

יום אחד הוכרז שצריך לצבוע את בית הילדים מחדש. וכידוע, בבית הילדים בילינו כל היום, או בבית הספר, ולבית ההורים הלכנו לשעות ספורות אחרי הצהריים וחזרנו לשנת לילה בבית הילדים. בלילה הזה נאמר שנלך לישון אצל ההורים בחדר. השמחה היתה גדולה. חשבתי לעצמי כמה טוב יהיה לישון עם ההורים ביחד. ולילה אצל ההורים זה גם לילה במיטה יותר טובה  בחדר של ההורים, מוצעת עם מצעים לבנים, כרית גדולה ונוחה ומנורת לילה צנועה מעץ ליד המיטה –הכי טוב שיש! ואבא ואימא יהיו איתי כל הלילה ויפנקו אותי! אני במיטה מבושמת ומאושרת עם אימא ואבא שלי.  ואז, לפתע,  הם עומדים ליד הדלת ואומרים "לילה טוב אנחנו הולכים לאספה כללית של החברים בחדר האוכל" והם אפילו מכבים את האור הגדול! האכזבה היתה גדולה, נשארתי נדהמת לבד בלי ההורים ובלי החברים בבית הילדים.

דרורה ברמן

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בנתיב היסורים"

ליוסף חנני

1930

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1978

עם הכותרת "ספר שנשרף סמוך להופעתו"

"בנתיב היסורים" הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח-תקוואי הוותיק יוסף חנני, אשר השנה תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח-תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.

"בנתיב היסורים" לא הופיע במהדורה נוספת. עם הופעתו נקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח-תקוואית, שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי-רגילה בקריית-ספר העברית. וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ-ישראלית בשנות העשרים.

אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו-לבינה, משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן-ביכורים ארץ-ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב"אם המושבות" עוזבת, מטעמים שבחוסר-נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר. והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.

אחר הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד-קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים.

אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום-יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים. אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעת בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושין.

שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: "יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו... הנני אומר לך שוב כי דרך האדם היא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל... דורך האדם במשעול החיים ושמש-נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך, אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם..." (שם. עמ' 104).

יוסף חנני. ויקיפדיה.

מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית-מרפא בצפת. הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה.

גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שי שאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת-האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר-עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי. הוא מסתגר ב"קבינט" שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה הקטנה, העובדת במשק-ביתו.

ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.

"סעדה קטנה," דיבר, "את ילדה טובה, ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי. האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך, ואני גם אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך... ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני... את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו..."

מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. דמה סער בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה... היא תתפרץ מחדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו...

"סעדה, חביבתי," הגיע לאוזניה מאחורי הדלת, "סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך ואז תהיי בתי... אני אדאג לך, אשמור עלייך..."

הדלת נפתחת ברעש ובפתח עמדה הגברת פולונסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.

ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות. הביט לצדדין כמבקש עזרה.

"ישראל, השתגעת?" נשמע קול צעקה, "הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה תיכף ומיד! רגלך לא תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי את הבית, יאללה, חצופה, יאללה!"

הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב"אדון" מגינה, אך הוא ישב כגולם.

"לכי, לכי, אל תעמדי," תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.

גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה נרגשת, לבסוף עמדה, שמה שתי ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחת גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית בת התשע..." (שם. עמ' 136-137).

ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שתקפו, וסופו שנפטר מבלי להשלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר-לשעבר, של יעקב השחפן, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים.

גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן-עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי-אוכל, או כעוזרת-בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים.

יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג'י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.

לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד-במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והייסורים. הייסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם השקיע חנני את מיטב כוחו.

ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.

* יוסף חנני: "בנתיב הייסורים". רומן. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"א. 1930. 174 עמ'.

אהוד: ישראל זרחי, אביה של המשוררת והסופרת נורית זרחי, היה גיסו של הסופר הפתח-תקוואי יוסף חנני. אשתו של זרחי, אסתר, היתה אחותו של חנני.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ז

ולטר שיינקראוט מניח את המשקפת לצד טיוטת המכתב לפרופסור בובר, ועולה בגבעה לצריף של ויוי דהאן. הלילה חשוך, ורק באופק המזרחי נותר עדיין פס אדמדם-חיוור של שריפת הרכבת. הדלת פתוחה. הצריף כולו הוא חדר אחד, מואר במנורה עמומה. דמות מוזרה, דומה לוויוי, יושבת, ראשה גזוז ופניה חיוורות. ולטר נבהל. הוא לא מכיר אותה.

 "מי זו? ור איסט, איפה... פראו ויוי?"

 "ששש... " היא מבקשת שלא יעיר את הילדה הישנה במיטה לצידה, ועונה בקול כבד. "זאת אני. סיפרו אותי."

עכשיו הוא שם לב שהרצפה מלאה קווצות-שיער שחורות, כמו במספרה.

 "פיל גלוק! וי זאגט מאן אוף הברעאיש? – מזל טוב!?"

 "אידיוט!" תופסת ויוי את מצחה בידה. "לא מבין אפילו מה קרה!"

 "בבקשה?"

 "ולטר," היא קמה, "כרמלה נעלמה. אני מוכרחה לצאת לחפש אותה. תוכל להישאר פה לשמור לי על אילנה?"

 "טוף, טוף," הוא אומר. "הכל תהיה, אלס אין אורדנונג, בסדר..."

*

טרטור הBSA- הכבד של דוקטור וולף קורע בחשכה את הסמטה הריקה ונבלע בחצר ביתו של הווטרינר, במושבה חובבי-ציון. הדוקטור מדמים את המנוע, פורק את התיק שלו, מסיר את משקפי-הנסיעה הגרמניים, ובתנועה אלכסונית, ידיו מחזיקות בכידון, הוא מתקדם עם האופנוע למחסן המשמש גם כדיר. כאן רובצת עז לבנה, חולה, שאחר-הצהריים תקע מזרק זכוכית גדול ליד עינה.

הוא מתכופף להאיר את עינה החולה בפנס-כיס, ואוזנו קולטת רחש חשוד. הוא מזדקף, ניגש לפינת המחסן ומגלה את קלוץ וינוקא עומדים שניהם, רועדים.

 "מה אתם עושים כאן, חבר'ה?"

 "אאא... אנחנו נכנסנו רגע לראות מה קרה לעז שלך, שעשתה כל הזמן מממ... מממ..." עונה קלוץ.

 "כן, טיילנו ברחוב רוטשילד..." מוסיף ינוקא.

דוקטור וולף, גבוה, במגפי-עור ובידיים קשות וגרומות, מתקרב לקלוץ ולינוקא ותופס כל אחד מהם ביד אחת, בעורפו, זה מול זה. "עשתה כל הזמן מממ... מממ...?"

 "כן, דוקטור וולף..."

 "מממ... ככה, או מממ... ככה?" הוא חוקר.

 "מממ... ככה, בדיוק – " משתדל ינוקא לרצות אותו.

 "מממ... ככה?" מטיח דוקטור וולף את שני הראשים זה בזה, מצח לעומת מצח.

 "אי!... אי!..." הם נאנקים מכאב.

 "עכשו ספרו בדיוק מאיפה אתם באים?" מטיח הווטרינר את שני הצעירים זה בזה פעם נוספת.

 "מראש המועצה..." נאנק קלוץ. "הכריחו אותנו, בחיי..."

 "אתם זרקתם אצלו את הפצצה?"

 "כן."

על כך הווטרינר מטיח אותם פעם נוספת ראש בראש, והחבטה מעירה אפילו את העז, שמתחילה לגעות.

 "דחילכ, דוקטור וולף, דחילכ, רחם עלינו..."

 "בושה! יכולתם להרוג יהודים!"

 "רצינו... רק להפחיד את סלומון..."

 "כן, שלא ילשין על יהודים..."

 "יהודים? שודדים, זה מה שאתם, והחברים שלכם. עכשיו תסתלקו מכאן, ותגידו תודה שאני לא מסגיר אתכם לאף אחד..." הוא משליך את השניים אל מחוץ למחסן, ומבלי לפנות לאחור, עולה לביתו. "הלוואי שהיה לבני-אדם שכל כמו לבהמות..."

*

הטנדר מתקרב לתחנת האוטובוס החשוכה של כפר-מאהלר. לפניו, מימין, כבר מסתמנת בראש הגבעה חומת יוספיה, על גגות בנייניה, ורחוק יותר מזרחה עוד מהבהבים שולי האופק בשריפה הדועכת. בצד הכביש חונה מכונית המוריס הצבאית של סרג'נט מורטון.

 "יש לכם אולי מספריים?" שואל המייג'ור ומראה את פרקי ידיו, שעל כל אחד מהם קשורה עדיין עניבת חבל.

 "אם תרשה לי." מחטטת אווה בארנקה למצוא את מספרי המניקור שלה, אך אינה מוצאת.

 "תגידי לי אווה," שואל דודל. "אם פטר לא בעלך, ושניכם רק חצי-יהודים, אז מה הוא שלך..."

 "ששש... אתה לא יכול לחכות? כשהאנגלי פה..."

 "הוא לא מבין."

 "סליחה, אני לא מוצאת מספריים," היא מתנצלת בפני האנגלי, ולדודל: "אספר לך בתנאי שיותר לא תציק לי, לעולם. ותישבע באימא שלך."

 "אני נשבע."

 "פטר חצי-אח שלי... יש לנו אימא אחת..."

 "מה!?..."

נזעק דודל, כי באותו רגע מופיעה משמאל, מצד כפר-מאהלר, דמות דקה ואוורירית, לבושה לבן. היא רצה מהר, כנמלטת, עוד מעט תיתקל בטנדר. דודל מאט כדי לעצור, אך הפורד מהיר מהדמות הקטנה, שחוצה את הכביש כבר מאחוריו, בחשכה, ונבלעת בשדה מהעבר האחר. מייג'ור קמפבל, מתוך רוגז או התרגשות, שואל: "מי זה? מה זה? מה עושה כאן הילדה?"

 "אנחנו מכירים אותה, מכפר-מאהלר."

ברגע הקצר האחד צד גם ג'ו את מראה פניה של יונת-הלילה הדקה, בהירת-הכנפיים –

כרמלה!

הוא מקיש באגרופו על הגג המקומר של הקבינה. הטנדר עוצר סופית. ג'ו הצנום קופץ למטה, מסמן בידו לדודל להמשיך, ורץ אחרי כרמלה אל השדה החרוש של יוספיה.

 "כרמלה! כרמלה, חכי..."

 "זאת כרמל?... כרמל מכפר-מאהלר?..." ממלמל לפתע המייג'ור במלרע, בקול רגשני שאינו אופייני לו. דודל עושה באצבע תנועה אל רקתו, לרמוז לאווה שמשהו אולי השתבש במוחו של החטוף המשוחרר, רם-המעלה.

*

הצנחנים הצעירים, אדומי הכומתות, מגיעים לרחוב הלא-סלול בקצה המושבה, על גבול שכונת התימנים. תושבי השכונה מקימים בכוונה רעש גדול, מעירים ילדים ותינוקות, מכים בפחי-נפט ריקים, משחררים עזים, מפריחים תרנגולות מקרקרות, דוקרים חמור באחוריו כדי שיתחיל לנעור בקול רם כאזעקה. גם העיזים גועות. תימני אחד תוקע בשופר.

כאשר מתקרבים הצנחנים לבית מזל צדוק הנכה, "הראש" הנמוך נמלט לגג הבטון השטוח ונשכב שם, לבוש עדיין כחכם תימני, עם מצנפת, פיאות, משקפיים שחורים ונעלי-בית.

שני צנחנים נכנסים לחדר המרכזי, המלא בובות גדולות. מזל צדוק יושבת ביניהן כמי שאינה מבינה מה רוצים ממנה.

 "יש כאן מישהו?" הם שואלים, נדהמים מממדי הבובות.

 "יא בה יה!" היא קוראת, כמופתעת לראותם. "יא בה יה!" מחבקת בובות ומצביעה על רגליה, שאינן נשמעות לה.

 "מדוע יש לאישה הזאת טלפון?" מושך חייל אחד במכשיר השחור ומנסה להאזין לו. "מה את? ראש-מועצה? מכבי-אש? מה פתאום נתנו לך?"

 "עזוב אותה," רומז השני על נכותה. "לאן זה?" הוא מבחין במדרגות הפנימיות העולות לגג.

 "יא בה יה!" חוזרת מזל צדוק על המשפט האחד, ומעלה על פניה חיוך של התפעלות אווילית. "יא בה יה!"

החייל האנגלי עולה במדרגות ומקיש על דלת הברזל הפונה לגג. "הראש" פורש כנפיים וקופץ בחשכה למטה. הוא נוחת על חול רך, רגלו נפגעת אך הוא אינו נכנע, ומקרטע לעבר הפרדס הקרוב. החייל שמגיע לגג צועק:

 "עצור! מי זה?"

הוא דורך את נשקו כדי לירות אך חברו שעולה אחריו עוצר בעדו: "עזוב! לפי הגובה, זאת בטח רק עז לבנה שיצאה לטייל כאן במהומה."

 "הראש" נמוך-הקומה נבלע בחשכת עצי-ההדר כמו ביער אפל.

*

דודל מתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע שוב נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף בחושך, מבקש מאווה למשוך את הסטארטר מבפנים, ומתניע את הטנדר. סיבובי המנוע צוברים תאוצה, דודל קופץ חזרה לקבינה והטנדר יוצא לדרך. הוא אינו מספיק ללחוץ הרבה על דוושת הדלק ולהתקדם מהנקודה שבה אסף את המייג'ור. פנסי הפורד מגלים זוג ניצב בשולי הכביש הצר, משמאל.

 "מה זאת החגיגה הלילה, כולם מטיילים פתאום בכביש בין חובבי-ציון ליוספיה?" הוא מעיר.

 "הוא מאותת לך לעצור," עונה אווה.

 "כן? ושיחטפו עוד פעם את האנגלי?" הוא רומז למייג'ור. "תודה רבה. לא על אחריותי."

 "אתה לא רואה שלבחורה קרה משהו? היא נופלת על הכביש, מתקפלת!"

 "ואם זה הכל הצגה והם מסתירים נשק? אני מעדיף לשבת בבית-סוהר אצל האנגלים מאשר ליפול בידיים של חבר'ה ארצישראלים שמוכנים להרוג זה את זה."

הפורד עובר על פני הזוג בלי לעצור, מותיר אותו מאחור בחשכה, פונה ימינה ועולה בדרך החול לאחוזת יוספיה.

*

ג'ו הצנום מקפץ מתלם אל תלם, ותוך כדי ריצה מניח יד על אפו לבל יפלו המשקפיים. לבסוף הוא משיג את כרמלה בלב השדה החרוש, ותופס בכתפיה.

 "מדוע את לא ישנה עכשיו בבית שלך?"

היא שותקת.

ג'ו מבוגר ממנה בשנים אחדות, אך לא גבוה ממנה בהרבה. הוא מנער אותה מולו. "תעני!"

 "ומדוע אתה לא ענית לי? כתבתי לך. לא קיבלת?"

 "על זה נדבר פעם אחרת. עכשיו תסבירי לי, כרמלה, מדוע את רצה בלילות בכתונת-לילה? ומה זה הריח המשונה מהשיער שלך?"

 "כרמל..." היא מתקנת אותו, במלרע. "גם אני כבר אנגלית... קר לי. אימא חפפה לי את הראש בסבון-קרבול. כשאני אהיה גדולה יהיה גם לי ריח בושם טוב כמו לאחות שלך לורט..."

היא מחבקת אותו, היא והוא יחידים בשדה, תחת שמיים זרועי כוכבים.

 "אתה אוהב אותי? אני צריכה פיפי, ג'ו – "

 "תתאפקי. מדוע את תמיד פראית כזו? את באה איתי עכשיו ליוספיה." הוא מושך אותה איתו לעבר האחוזה, שחומתה מתרוממת מצפון לשדה. "הי! מה פתאום את אנגלייה?"

 "אני לא יכולה." היא נשמטת ממנו, מדלגת שני תלמים, וכורעת כשהיא מפשילה את כתונת-הלילה הלבנה שלה. הוא שומע קילוח בא ממנה ומרווה את הרגבים המפוררים. נראה שהתאפקה זמן רב. "ג'ו, אני מרגישה שאני צריכה גם לעשות אֶאֶה." היא אומרת, ואחרי רגע נאנחת. "גמרתי. יש לך נייר בשבילי, ג'ו? אני נורא מצטערת שזה ככה קורה לי, אני כבר לא ילדה."

ג'ו בודק בקפדנות את כיסיו ומוצא רק דפי מכתב אחדים ומוסר לה אותם. בחשכה נשמע קול קריעת נייר. היא קמה וחוזרת לקראתו. מתנשמת. "ראית איך אצלי הכל הולך מהר?"

 "עכשיו בואי."

 "זה היו המכתבים ששלחתי לך?"

 "כן."

 "וכל הזמן שמרת אצלך? לא שכחת אותי?"

 "כן. לא. רציתי לדבר איתך. עכשיו תגידי לי סוף-סוף מה את עושה פה, כרמלה?"

 "תגיד כרמל... אני נלחמתי בשביל אימא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא איכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת. אל תצטער, ג'ו, אתה ממילא יותר מדי צעיר בשבילי, אתה כמו אח שלי." היא מלטפת קלות בכף-ידה את פניו.

 "בואי!" הוא מנסה להשתמט ממנה בעדינות, מבלי לפגוע בה.

 "תגיד, איפה התחפשת לך משקפיים מצחיקים כאלה? זה זהב אמיתי?" היא צוחקת לפתע.

 "אומרים – חיפשת."

*

הטנדר עולה בגבעה ליוספיה ועוצר. דודל יורד מהקבינה. קוטף ענף דק של פרחי יסמין לבנבנים וטומן בכיס-חולצתו. טובל בתיעוב את נעליו בתמיסת הליזול שבתוך תבנית הפח, ליד קיר החומה החשוך. נכנס לחצר בפשפש הברזל ופותח מבפנים לרווחה את שערי הברזל הגדולים בקול חריקה ותיפוף של לוחות מתכת רועדים. מימין, ליד מדרגות הברזל החיצוניות של האסם, הוא פוגש את הנוטר דב שפילר, ושק מקופל מתחת לזרועו.

 "דובז'ה, מצאנו את המייג'ור!" הוא מבשר לו.

דודל שב ומסיע את הפורד. צמיגיו חורשים גלים בשוקת בטון רדודה, לרוחב השער, המלאה אף היא תמיסת ליזול. האורות הקלושים מאירים סככה ובה מחרשות, קולטיבטורים, מקצרות ושני טרקטורים, שנסמכת לקיר הדרומי. הפורד מקרטע מתחת לעץ התות האפל, מסתובב ועוצר ליד השברולט הירוקה, בפתח המחלבה. המייג'ור, דודל, ושפילר הרזה, עולים במדרגות החיצוניות לדירת המאיירסונים שבקומה השנייה.

*

ראשה של הפרה דיצה מכוסה שק, והיא מתעקשת. איברהים מושך את צווארה בחבל, ועבד ונואר דוחפים אותה מאחור בגבה הלח, המכוסה אניצי-קש, שניכרים בו עדיין סימני דם השלייה ושיירים אחרים, לאחר ההמלטה.

הם יורדים בחשכה בדרך העפר הנמשכת לאורך שדרת הברושים של הפרדס, מחצר יוספיה לבית-האריזה הגדול, חוצים את גן-הירק ונכנסים לחלקת הפרדס הצפוני. בגדר שם, מעל לוואדי, יש פרצה, שהמרחק ממנה לאום-אל-זעתר אינו גדול.

*

דודל יורד לבדו. אווה עדיין יושבת בקבינה.

 "מה שלומו?" היא שואלת.

 "מי, המייג'ור? הלא ראית."

 "לא. מאיירסון."

 "שלומו. מה זה פתאום חשוב לך?"

 "מדוע לא עצרת לי בכביש, להוריד אותי על יד הבית שלי?"

 "אני רוצה סוף-סוף לדעת, פטר ואת בעל ואשה, או לא? יש לכם אותו שם-משפחה, לא?"

 "זה שם-משפחה של אימא שלנו, בסרטיפיקט."

 "אמרת – שלנו?"

 "כן."

 "מה? אתם אח ואחות?"

 "אתה לא מבין? כשבאנו לכאן כבר רשמו אותנו כאילו אנחנו זוג."

 "אח ואחות?"

 "ככה רצה אדון מאיירסון."

 "מה הקשר שלו? תיכף תגידי שהוא דוד שלכם?"

 "למשפחה של אימא, הרצברג, היה בית-מסחר גדול לטקסטיל בברלין. הם קנו כל השנים בד מהפירמה 'ג'וזף מאיירסון אנד סאן' באנגליה. עד שהנאצים החרימו הכל."

 "וכל הזמן את חיה איתו יחד, ככה?" צווארו של דודל מרקיד מדי פעם את ראשו הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

 "עם מי?"

 "מה זאת אומרת עם מי? עם פטר, אח שלך!"

 "מה שביני לבין פטר זה לא העניין שלך, דודל, ולא של אף איש אחד אחר בעולם."

 "אבל היית בהריון לפני כמה שנים. כולם ידעו. ונסעת."

 "אמרתי לך, זה לא העניין שלך!"

 "תשמעי אווה, יש לי רעיון! אני רעב. לא אכלתי שום דבר מהצהריים. למה שלא אלווה אותך הביתה, ותכיני לנו משהו לאכול, ולשתות."

 "לא. אני מצטערת. אני מוכרחה לישון."

 "או.קיי."

 "מה או.קיי. דודל, תוריד ממני את היד שלך..."

 "מה הצניעות הזאת פתאום? נמאס לי לישון בחדר אחד עם ברל הרפתן, שנוחר בדיוק כמו שהוא מגמגם. נוחר יותר חזק אפילו מאליהו שפירא. את לא מורעבת כבר קצת לגבר אמיתי, אווה..."

בחשכת הקבינה מטפסות ידיו על גופה. הוא פורם את חולצתה, מזיז בכוח את החזייה הקשה, המרופדת, מבלי להתיר אותה מאחור, ומתנפל על אחד משדיה הקטנים –

 "ואללה איך שאני מורעב עלייך עכשיו, אווה, תגידי, כשאתם שניכם יחד זה גרמני אחד שלם, ורק אימא יהודייה נטו? אה, תגידי? את זה אח שלך מצץ, ואת זה?" הוא מעסה את חזה בכפות-ידיו ומנשק את פטמותיה.

 "די! די!" היא נאנחת. "בהמה אחת, איך אפשר להסריח ככה ליזול ויסמין ביחד? תפסיק לסובב לי את הטיטי, הטיטי שלי זה לא מנואלה! די, תפסיק! אני אצעק!"

 "תגידי – איזה חצי שלך הגרמני, אווה, הלמעלה או הלמטה? הזה משמאל, או מימין?"

 "די, דודל... אל תהיה מנוול כזה... בטיטי שלי... ככה לא מתנהג יהודי..." היא מושכת בשערותיו כדי להרחיקו ממנה.

 "יהודי? אני יהודי? ממה את מפחדת? אדון מאיירסון ישמע אותך? יאללה, תני כבר לגעת בפיזדה שלך..."

בגלל ההיאבקות, הטנדר מתנועע על קפיציו, וכדי החלב הריקים משמיעים מאחור קול צלצול עמום.

 "די, דודל..." היא בוכה. "אם תעזוב אותי, אני מבטיחה שאולי, בפעם אחרת..."

דפיקות אגרוף על שמשת הקבינה מפסיקות את ההתעלסות הכפויה. דודל מתיישר ואווה מכסה את חזה הערום.

*

הנקישות על שערי הברזל הגבוהים של יוספיה, בכניסה הראשית, ממערב, משמיעות בחצר הסגורה הד מתכתי עמום. רפי המ"מ יורד במדרגות-הברזל מהאסם שבקומה השנייה, ועימו ספקי ועוד בחור, ופותח בחריקה את פשפש הברזל המיועד להולכי-רגל. לפניו, בחשכה, ניצב הקאובוי, נושם בכבדות וגורר עימו את הג'ינג'ית המעולפת.

 "מה שוב עשיתם? נבלות? לא די שחטפתם את המייג'ור?"

 "חבר'ה, צריך להגיש לה עזרה ראשונה... לקרוא לרופא..."

בעוד הקואובטי מתחנן, מתקפלת הג'ינג'ית, נשמטת מבין זרועותיו ומשתטחת על פניה על האדמה, והמספריים תקועים בגבה.

ספקי והבחור השני מתכופפים מיד להרים אותה, הקאובוי פוסע צעד לאחור ומתחיל לרוץ. כהרף-עין קופץ עליו רפי ומפיל אותו ארצה, טומן פניו בחול העמוק, ויושב עליו היטב.

 "איתך עוד לא גמרנו, חתיכת חרא אחד... את שניכם צריך לחקור."

*

אילנה מסתובבת לא-שקטה בשנתה. שערה הזהוב זורם על הכרית מצד אל צד. תווי פניה פשוטים ובולטים, כשל ויוי. יש משהו נערי, מפחיד, במראה של הקטנה, אך ולטר יושב לצידה מוקסם. היא שוכבת על גבה, מכוסה רק בסדין. מחניק בצריף. הגג מצופה נייר-זפת שחור השומר את חום השמש. ולטר שולח את כף-ידו השעירה ומניח על הסדין. מחכה שהילדה תסתובב שוב. הסדין לא זז ומתגלה גופה הענוג בכתונת-לילה קטנה, דקה, שתפרה לה ויוי. ידו של ולטר מרחפת מעל בטנה. מעל ירכיה. עיניה נפקחות רגע ומיד נסגרות, מבלי שירגיש בכך. בזהירות הוא מפשיל את שולי כתונת-הלילה כלפי מעלה. שתי גבעות זעירות, חמימות, ללא שמץ שיער, נוגעות בכרית הרכה שבקצה אצבעו העבה. פרפור קל עובר בילדה הערומה ומרעיד אותה. רגע זה הוא מעבר לכוח התאפקותו של ולטר. בלי לקום ממקומו הוא משחרר את עצמו בלפיתה עזה וסוחט ומתיז על הרצפה, העשויה מרצפות בטון גדולות, כמו מדרכה. אחר-כך הוא מכסה היטב את הקטנה, ומחפש סמרטוט ודלי לשטוף את הסימנים שהשאיר על רצפת הצריף של ויוי, המלוטשת מקרצופים רבים, חרף חספוס הבטון.

*

 "אתה השתגעת, דוד, אתה תשבור ככה את האוטו!" פניו המוארכים ולחייו השקועות של פקיד האחוזה מקס רוזין ניבטים בחשכה מבעד לשמשת הקבינה של הפורד, מבחוץ. הוא מקיש עליה באצבעותיו דקות-הציפורניים, ומאותת באגודל המעוקל לפתוח דלת או חלון.

 "מה אתה עושה פה, רוזין?" מוריד דודל באי-רצון את שמשת החלון שבצד ההגה.

 "קטנים דחקו בי."

 "אולי תדבר עברית?"

 "הלכתי לבית-כיסא."

 "מדוע אתה לא בבית? בחובבי-ציון? ומה אתה רועד כל כך? מה כבר גנבת?"

 "ומדוע אתה מענה את אווה? בואי." היא יוצאת ומיישרת את בגדיה. "אני אלווה אותך. ואם אתה רעב, דוד, נישארו לי עוד כמה סנדוויצ'ים מהבוקר במשרד, אבל אחר-כך תעלה לחדר שלך ותלך לישון. שמעת?" – פיקת גרונו הבולטת של רוזין עולה ויורדת בדברו, כלועס בפה ריק.

 "נחש! אתה נחש, רוזין, עמדת והקשבת."

 "אתה לא מתבייש? כשהבעל שלה שוכב פצוע, באסותא?"

*

בטרקלין דירתו, בקומה השנייה ביוספיה, יושב ג'ייקוב מאיירסון עם מייג'ור קמפבל. הם שותים לימונדה קרה בכוסות קריסטל כבדות, וליקר בכוסיות קטנות כאצבעות. על ראשו של המייג'ור מתנוססת תחבושת-קרח עשויה מטפחת בהירה, שהוא מהדק ביד לקרקפתו בהירת-השיער, במקום שהוכה.

 "אתם רוצים לאכול? נשאר במקרר צלי מארוחת-הערב. המייג'ור בטח רעב אחרי כל מה שעבר עליו," מופיעה בפתח החדר, בחלוק, ליזה כבדת-הרגליים. אור החשמל מדגיש את עורה הבהיר, המנומר בנמשים.

 "לא, תודה," מסרב המייג'ור. "אני לא מבין מדוע מילי עוד לא התקשרה בטלפון."

 "אין צורך באוכל, ליזה. לכי לישון."

ליזה בוהה בהם רגע מבעד למשקפיה, ויוצאת.

 "הם הורידו רכבת בקו חיפה-ראס-אל-עין?" שואל המייג'ור. קולו שונה עתה, כאילו החבטה בראשו, או דבר-מה אחר שאירע לו הערב, שינו משהו ממנהגו הרגיל, כאילו נתרכך מעט, ונעשה הססני.

 "קשה להגיד בדיוק. ברור שהשריפה נראתה מכיוון מסילת-הברזל."

 "בתור אחים מאסונים, אנחנו יכולים לדבר גלויות. מה אתה חושב יהיה הסוף, ג'ייקוב?"

 "הגעתי לגיל שבו אדם כבר לא שואל הרבה מה יהיה אלא מברך על מה שהיה ושמח על כל יום נוסף שעובר בשלום," משיב מאיירסון בנימה פילוסופית, סיגר כבוי בזווית-שפתיו, ופני התינוק המגודל, פני צ'רצ'יל שלו, נראים נזופים ועייפים. "הרצון לחיות נחלש. הכסף לא נחשב. רק הזמן שעוד נשאר לחיות הוא האוצר הכי חשוב. ככל שהוא פוחת, ככה הוא נעשה יקר יותר. אפילו שארית קטנה של זמן היא אוצר גדול. כל יום אני פורט מהזמן שעה אחרי שעה ומרגיש עשיר יותר מאשר בכל הדברים האחרים שרכשתי בחיי. אבל אני יודע שהקביעות הנעימה של החיים בכפר, הפרדס, הכרם, התבואה, הרפת, כל סדר העונות החקלאי של יוספיה, שמתנהל שנה אחרי שנה כמו מעשה בראשית – הם חסד זמני שעוד מעט כבר לא יהיה, ואולי זה יקרה עוד לפני שאני עצמי אמות."

 "אם לא יהיו עוד אנשים כמו ג'ייקוב מאיירסון, שהקימו בארץ גן-עדן כמו יוספיה, אז מדוע באתם בכלל לכאן? להילחם בנו? בערבים? בשביל מה? אם לבנות את כל פלשתינה כמו תל-אביב – הלא אז היה אפשר לבנות אותה אולי באוגנדה או בבירוביג'אן ולא לקלקל את ארץ התנ"ך!"

 "לאנשים כאן לא חשוב היופי הרומנטי של הארץ, למרות שזה היה חלק מן הקסם שמשך אותם אליה. חשוב להם רק העם. המצוקה. הפליטים במחנות. אחרי המלחמה הנוראה באירופה, שיהיה סוף-סוף מקום ליהודים לחיות כמו שהם רוצים, וצריכים, אפילו אם זה יהיה אוטונומיה, בית לאומי, דומיניון, תחת הכתר הבריטי. שתפתחו כבר את הגבולות ותתנו לפליטים שלנו להיכנס לארץ."

 "וזה הכול? בשביל זה כמעט תלו אותי הלילה?"

 "כן מייג'ור, אין מה לעשות. אל תשכח שאני ציוני. אחרת לא הייתי עוזב את ארצך ובא לכאן להקים את יוספיה. וגם אלה שאתה קורא להם – טרוריסטים, הם אנשים נואשים שנלחמים כדי להשיג חופש למולדת שלהם, אמנם – בדרכים שאני שולל לחלוטין."

 "אם הארץ הזאת תזכה בחופש, זה יהיה, כמו שאמרת, בגלל המלחמה הנוראה ואחרי שדעת הקהל העולמית והאומות-המאוחדות ואמריקה ורוסיה כולם היום בעדכם מפני שמיליונים מבני-עמך הושמדו בתאי הגאזים במחנות הריכוז. זאת הסיבה, ולא הפנאטים המטורפים שניסו לחסל אותי הלילה! הם פשוט פושעים, שמסכנים את כל היישוב העברי שלכם. יש אצלנו אנשים שאומרים שצריך לתלות אותם אחד-אחד, אני הייתי מסתפק בגירוש שלהם מהארץ!"

 "אתה יודע שאני נגד תליות, מכל צד. וגם גירוש לא יעזור. כידיד וכאח אני אומר לך – לא תצליחו להפחיד אותנו."

*

 "אורי בן-עמי מדאיג אותי." אומרת ציפה לבעלה נפתלי קפלן, שחוזר סוף-סוף למיטה.

 "ציפה, את יודעת כמה אני עייף ואיזה יום קשה מחכה לי מחר, אז באמת תסלחי לי שאין לי כוח להתעניין בתלמידים המפונקים שלך. לא שמעתי שמורה צריכה לעסוק גם בחופש בבעיות של התלמידים שלה."

 "אני חושבת שבבית מדכאים אותו."

 "את יודעת שלפי החוק העות'מני לא מקבלים בבית-משפט עדות של מורה שעבד יותר מעשרים שנה עם ילדים?"

 "מה אתה מנסה לרמוז?"

 "שלא צריך להיות יותר מדי מושפע מילדים."

 "אבל הם שלחו אותו לעבוד בכרם..."

 "אז מה? שיתחשל קצת."

 "הוא יותר מדי עדין בשביל החיים בכפר. הוא מאוהב בטלי רסקין. איך הוא משתדל לצוד את המבט שלה כל פעם, בכיתה."

 "הוא כבר לא ילד. הוא נער. מהמשפחה של הפרדסנים האלה מחובבי-ציון יצאו דון-ז'ואנים לא קטנים. על בן-עמי הזקן מספרים שהיה שוכב עם המשרתות הערביות, ושברח לשנים אחדות למצרים אחרי שמצאו פלחית הרה טבועה בבריכה שבפרדס שלו, ואיימו לרצוח אותו. הדוד של אורי, אלכס, התעסק כבר עם הפועלות העבריות, וגם עם נשים נשואות, במושבה. זה אצלם בדם. אם הבייקה בפרדס בן-עמי היתה יכולה לדבר, אני אומר לך, ציפה – זה היה דקמרון חדש! את בן-עמי שלנו כאן אני מחבב, אבל כל שאר האיכרים מגעילים אותי. הרחת פעם פלוץ של פרדסן שמילא את הבטן שלו טשולנט ותפוחי-זהב? – כמו חרא של סוס..."

 "באמת, נפתלי! איך אתה מדבר? אפשר לחשוב שאנחנו, הפועלים, לא אוכלים דברים כאלה."

 "אבל אף פעם לא שבעים כל-כך, כמוהם, לכן אנחנו לא מסריחים ככה..."

 "אורי לא דומה להם. הוא אחר, חלש, חולמני..."

 "טוב, לפחות באופי הוא לא דומה לדוד שלו..."

 "מה אתה מנסה להגיד? במה כן?"

 "אל תעשי את עצמך שאת לא יודעת את הסיפור שאלכס הוא האבא האמיתי של אורי."

 "שטויות."

 "שטויות? וזה שתופיק מאום-אל-זעתר דומה לאורי, רק שהעיניים של תופיק חולות?"

 "אז מה? אולי תגיד גם שגברת בן-עמי ילדה את תופיק?"

 "אל תצחיקי אותי. את יודעת איזו חגיגה היתה כאן בשנים הראשונות, כשהקימו את יוספיה? לאלכס בן-עמי היו רומאנים על ימין ועל שמאל. כל הפועלות העריצו אותו. צבר. גבר נאה. פרחי יסמין ריחניים בלטו תמיד מכיס חולצתו. הוא היה הנהג של מאיירסון, וגם מאיירסון היה אז צעיר יותר, וידע לא פעם להשתובב. היתה כאן אווירה של בניין, של חיים-יחד כל השבוע, של כאילו הכל מותר. דודל המסכן, עד היום הוא מנסה לחקות את אלכס, אפילו הצעיף על הצוואר, והיסמין מהשיח שנטע אלכס בשער של יוספיה."

 "זה מהמודיעים הערבים שלך שמעת את השטויות האלה?"

 "ציפה, את יודעת שאיתך על העבודה שלי אני לא דיברתי, לא מדבר ולא אדבר לעולם, ולא מפני שאין לי יחס אלייך. פשוט, לטובתך, אם פעם חס-ושלום יחקרו אותך..."

באותו רגע נשמעות נקישות קלות בדלת. קפלן קם. שפילר הרזה בפתח, עם השק המקופל תחת בית-שחיו, מדיף ריח גרעיני תבואה ופתיתי חרובים.

 "מה שוב קרה, דובז'ה?" שואל קפלן.

 "מצאו את המייג'ור."

 "תודה לאל. בריא ושלם?"

 "כן. יושב עכשיו אצל מאיירסון."

 "הודיעו למשטרה?"

 "כן."

 "אז נלך לישון."

 "ואתה לא צריך להודיע שוב לתל-אביב?"

 "איך אתה יודע שכבר הודעתי קודם?"

 "פגשתי את רוזין עם אווה בחצר."

 "לא, דובז'ה. לא צריך. אני מכיר אותם. במקום המייג'ור הם מסוגלים לחטוף מישהו אחר. לכן כדאי שהם ימשיכו לפחוד כל הזמן מהאזהרה שהעברנו לראש שלהם. אלה, צריך קודם כל להרביץ להם. הם כבר ידעו על מה. תגיד, מה זה השק הזה עליך?"

 "אה, זה שום דבר. מהתחלת הערב אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע," אומר שפילר בקול עייף, ועיניו עצובות.

*

מקס מוליך את אווה למשרד האחוזה החשוך.

 "הבטחת ללוות אותי הביתה."

 "רציתי להציל אותך מדודל. אני לא יכול לעזוב את המשרד," הוא מושך אותה פנימה.

 "עכשיו אמצע הלילה." מתעקשת אווה בפתח. "הבטחת."

 "אחר-כך. בואי. לא יקרה לך כלום. אני מחכה לטלפון. לא כדאי שתחזרי לבד."

 "מה פתאום שמישהו יטלפן אליך באמצע הלילה?"

 "אני לא יכול לגלות."

 "גם אתה? מה הכל כאן חשאיות כזאת מסביב? אפשר להשתגע. ובסוף עוד חושבים שאני מרגלת!"

 "מי חושב?"

 "דודל. ככה הוא אומר לי."

 "שטויות. סתם פטפטן דון-ז'ואן, קופייה של אלכס בן-עמי. אל תשימי לב אליו. את רוצה להתקשר מכאן לאסותא, אווה?"

 "לא."

 "לא מעניין אותך מה המצב של פטר?"

 "מצידי, שיחזור מתי שיחזור."

 "איזו מין אישה את? מה יש לך נגדו? מה עשה לך שאת מתנהגת אליו ככה?"

 "הוא בטח יישאר עכשיו אינווליד."

 "לא. אי-אפשר לדבר ככה. את בטח מסתירה משהו."

 "כל אחד מסתיר. גם אתה. מה אתה נדבק פה כל הלילה לטלפון במקום לחזור הביתה לישון עם האישה שלך?"

 "אווה!"

 "אני לא יכולה לראות גם אותו אינווליד!" היא פורצת בבכי.

*

המייג'ור מגלה לפתע בכיס חולצתו מעטפה קמוטה שעליה בולים עם דיוקנו של המלך ויקטור עמנואל, ושולף אותה. "היית מאמין? הדבר הזה היה איתי כל הלילה ונשאר שלם. שכחתי לשאול אותך בתחילת הערב. הגיעה מעטפה למטה הבולשת, הכתובת היתה רק: 'בנעמי, פלשתיין', ובפנים איזה מכתב מוזר. חושבים שזוהי הודעה מוצפנת. אומרים שיש בנעמי אחד אצלך?"

 "בן-עמי הם משפחה גדולה מחובבי-ציון ולא קשורים לטרוריסטים. בארוחת-הערב פגשת אחד מהם אצלי, עם אשתו." לוקח מאיירסון את המעטפה ומתבונן בבולים בעניין. "המכתב נשלח מרומא. אני מבין שכבר פתחו אותו."

 "אמרתי לך, צנזורה."

מאיירסון מרשה לעצמו לשלוף את המכתב ולבדוק אותו. תחת חותמת ועד-הקהילה של רומא, נכתב שם:

 "לכל בני משפחת בנעמי. להווי ידוע לכם שקרובכם אלכסנדר בנעמי נדרס בשעה שחצה רחוב ברובע היהודי, ונהרג. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים. איש מכם בארץ לא בא ללוויה ולא פקד את קברו, וצריך לשלוח בהקדם האפשרי כסף להקים מצבה לפני החורף כי גם כך זאת בושה. אם לא נקבל כסף, נצטרך למכור את האקדח, ויש חשש שגם זה לא יספיק למצבה."

*

 "למה אתה רוצה תמיד לשכב איתי, הלא אני קרה, קרה כמו שלג אני... לא רוצה יותר ילדים... אם הייתי יודעת שתהיה מלחמה, לא הייתי רוצה בכלל ללדת..."

 "בואי, רוז'קה," שוכב אליהו שפירא על גבו ומפציר בקול חרישי בשושנה אשתו. "את לא אשה קרה. את רק מענישה את עצמך. מענה את עצמך... כמה שעות עוד תעמדי פה, על-יד החלון? אפילו ההתפוצצות לא הזיזה אותך!"

 "לא מעליב אותך לעשות לי את זה ככה, כמו להכניס צינור לג'ורה, כשאתה כל פעם מכריח אותי."

 "זה לא ככה. את יודעת שלא."

 "טוב!" שושנה החיוורת ניגשת אליו בצחוק משונה ומפשילה את הסדין במשיכה אחת. "מאיפה יש לך תמיד דבר נורא כזה? השיחי-עגבניות בגן-הירק עושים לך אלרגיה מנפחת? אתה לא יודע שזאת מחלה מנפחת?"

 "למה את מדברת כל הזמן, רוז'קה. תירגעי קצת... תירגעי..."

 "מפני שאני קרה. אתה יודע שאני קרה כמו שלג ושהזה שלך לא עושה לי כלום... נכון? תגיד שלא עושה... אני לא יודעת בכלל איך אתה מצליח להיכנס לי... אפילו צינור השקאה יותר קל להיכנס לי מאשר הדבר העבה שלך... פוי... פוי... אתה מטונף, אליהו, כמה שאתה שקט – אתה מטונף נורא אליהו, אני לא רציתי בחיים שלי בעל עם ידיים כאלה, אצבעות של מיץ ירוקות מהשיחי-עגבניות על השדיים שלי – אתה עושה לי כתמים בעור כשאתה נוגע בי, פוי, פוי, מטונף אחד, מהאדמה."

 "בואי עליי."

 "בתנאי שלא תיגע בי."

 "טוב."

 "ושתקרא לי שמוטציגה הונדין!"

 "את לא כלבה. למה את מדברת ככה, ועוד בגרמנית?"

 "אתה שתגיד לי שמוטציגה הונדין, שתשפיל אותי, אחרת אני לא ניגשת אליך."

 "אבל אסור לעשות את זה ככה," תוחב אליהו את ידיו מתחת לגבו. "גם הדוקטור אמר... טוב, שמוטצינגה הונדין... בואי... אם ככה את רוצה, רק אל תקשרי את עצמך..."

 "רוצה שאני אצעק, שוב?" היא מתעלמת מבקשתו. לבושה עדיין בכתונת הבד העבה של אליהו, המשמשת לה כחלוק, היא פושטת רק את תחתוניה, קושרת מטפחת על עיניה, מטפחת על פיה, ומרגע שאינה רואה משתפר מצב-רוחה והיא מתחילה לזמזם שיר-עם ביידיש, מגששת דרכה בקלילות ומתיישבת על אליהו, נשענת בגבה על ברכיו המורמות וממשיכה את המנגינה במילים חנוקות משלה: "באמת היא קרה, היא כמו השלג ההוא, באמת היא – "

וכך היא מזמזמת בפה חסום רגעים ארוכים, עולה ויורדת, עולה ויורדת עד שגופה ופניה נעשים לפקעות-פקעות מפותלות בעווית, כמו ציור שרירים במפת גוף האדם, הנפתחת שיכבה אחר שיכבה.

ואז עפה מפיה המטפחת, כמו ביריית רובה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

*

הפרה דיצה, שראשה עטוף בשק, מתחפרת במקומה ואינה זזה. קשה להוריד אותה בפרצה, למטה אל הוואדי. איברהים, עבד ונואר דוחפים אותה מאחור, אך היא תקועה באמצע. זנבה, הטבול בשיירי דם ולכלוך שלאחר ההמלטה, מצליף על פניהם. אחוריה לחים וחלקלקים מאוד. כשהם מצליחים לבסוף להשחיל אותה, היא מידרדרת והם אחריה במורד החשוך אל קרקעית הוואדי, ספק יורדים ספק נופלים. במהלך הזה השק נשמט מראשה והיא מוציאה קול געייה צרוד ועז, "ממואואו... ממאואו..." – קול שמתגלגל מקצה עד קצה ברחבי אחוזת יוספיה, קול זעקה כמעט אנושית, שכולה געגועים לעגל הרך, שנותקה ממנו –

*

 "כרמל היא ילדה מוזרה," אומר לעצמו סרג'נט מורטון. "יותר טוב שהיתה היא הבת שלי ולא אילנה, שירשה ממני רק את השיער הבהיר." רגלו שנפגעה בתאונה אחר-הצהריים, כואבת עדיין. האקדח דרוך בידו. "אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לעבור כאן בוואדי, בדרך חזרה לשכונת-התימנים." הוא כבר איבד את תחושת הזמן, אך חושיו דרוכים.

הוא שומע קול צעדים מתקרבים.

 "עצור!" הוא קורא, ודווקא בעברית, משתדל שלא יורגש מבטאו הזר.

הסבל ואלי הארוך זורקים עצמם כל אחד לצד אחר של קיר הוואדי, מורטון יורה פעם, ועוד פעם. דממה. השניים זוחלים בחשאי. הסבל מתרומם וזורק רגב בעורפו של מורטון, כדי לבלבל אותו.

אז נשמעת מצפון וממערב, מכיוון שדרת הברושים שעל גבול הפרדס, געייה לילית מוזרה וצורמת, כקול בהמה מובלת לשחיטה או אישה באביונתה או ציפור-לילה מבוהלת. כל מרחבי האחוזה מזדעזעים מן הצריחה הצרודה הזו. מורטון מפנה ראשו לאחור ובכך נחרץ גורלו. הסבל והארוך קופצים עליו ומשכיבים אותו ארצה ומפילים מידו את האקדח. הוא נאבק בהם. גבר חזק. גבוה וגרמי. אבל הם מתגברים עליו.

 "הי! זה לא משלנו," אומר הסבל.

 "מה זה שלנו? כאן כל הסביבה נגדנו, מושבניקים..."

 "אתה לא מבין? זה לא בן-אדם עברי. אני מריח אותו. אנגלי..."

 "נביא גם אותו למרתף?"

 "אין ברירה. טובים השניים מן האחד... צריך לקשור לו את הידיים. 'הראש' כבר יחליט ויתן את הפקודה..."

הבעירה של קרונות הרכבת דועכת, אך האופק במזרח הולך ומתבהר. הירח עולה.

*

 "איפה המייג'ור הבריטי?" שואל רפי את הקאובוי.

 "על מי אתה מדבר בכלל?"

האסם חשוך. בחורים אחדים ישנים, השאר בתורנות שמירה וחקירה. במרכז האסם, על מצע שקים הפרוש מעל לחציר ריחני, יושבת חבורה קטנה. בחור אחד מסנוור בפנס את פני הקאובוי, וספקי לופת את ידו מאחור כעומד לסובבה על צירה.

 "אל תעמיד פנים. יצאתם הלילה לחטוף בריטים. איפה מייג'ור קמפבל?"

 "בטיז א-נבי! מה אתה שואל אותי?"

בתגובה על כך ספקי מסובב את ידו של הקאובוי מאחור, ורפי סוטר על לחיו.

 "טיז-אמכ, אתה עוד תזמר לנו."

 "חבר'ה, חבר'ה... דבר אחד אני מבקש – מה עם הג'ינג'ית?" נאנק הקאובוי.

 "אל תדאג, החברה שלי מטפלת בה אצל בעל-האחוזה. אולי אתה יודע במקרה מי תקע לה מספריים בגב?"

 "אני לא יודע."

שוב כיפוף היד מאחור בתנועה סיבובית נמרצת, וסטירת-לחי. הקאובוי נאנק. "אני מבקש שלא תסגירו אותה."

 "על מה? איפה היית עם הג'ינג'ית לפני שנדקרה?"

 "בכפר-מאהלר."

 "מה יש לכם לחפש שם אצל היקה-פוצים?"

 "גזזנו שיער של אישה אחת, ששוכבת עם אנגלים. זה כל מה שעשינו."

 "יא-חרא, אתה יודע שאתה מחליא אותי?!"

 "ואתם, הזבל של האנגלים, אתם משרתים שלהם..."

 "יש לכם מזל שהמייג'ור הצליח להשתחרר מכם. אפילו לחטוף בריטי אתם לא יודעים, קאליקערס! מה שאתם כן יודעים זה לשים מוקשים לאנשים שלנו, שמנסים לעצור את הפעולות המטורפות שלכם!"

 "לפחות אנחנו לא יושבים כל הלילות באסם ומגרדים את הביצים."

 "מאנשים כמוך אני לא זקוק לציונים. אנחנו לא צדים חיילים אנגלים סתם כך ברחובות, בשביל להרוג. אנחנו מביאים מעפילים. בונים צבא. מקימים נקודות-התיישבות חדשות. אנחנו פוגעים באוניות הגירוש, בתחנות החוף לגילוי אוניות..."

אותו רגע נפתחת דלת הברזל של האסם, ומופיע הנוטר שפילר הרזה עם השק המקופל תחת זרועו. רפי ניגש אליו, ושפילר לוחש: "הודיעו למאיירסון בטלפון ששריונית בריטית יוצאת ליוספיה, להחזיר את המייג'ור לחובבי-ציון ומשם לביתו בשרונה. צריך לסלק מיד את התכשיט הזה, כדי שלא נסתבך עם האנגלים."

 "מה אתה מסתובב כל הערב עם השק הזה, שפילר?" שואל רפי.

 "אה, זה שום דבר. אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע." עונה שפילר, קולו נשמע איטי ועצוב.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

יונתן גורל

שני שירים

לחיי העולם הבא

לַשִּׁיר אַתָּה בָּא

לְמֵעֵין אֶתְנַחְתָּא

וְלֹא הַנֶּצַח

בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה

יוֹצֵא לִקְרָאתְךָ

וְאִם תֹּאבֶה

לְשֶׁלֶב בָּתֵּי שִׁיר

אֶחָד יָחִיד

עִם הַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה

וְהַפְּתוּחָה

לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא

עָלֶיךָ לִבְרֹר בִּקְפִידָה

כָּל מִלָּה וּמִלָּה

חיזורי האביב

עֵץ לוֹאֵט בִּזְחִיחוּת

וְיוֹנָה מִתְנַיַּעַת עָלָיו

דִּמְמַת צָהֳרֵי קַיִץ

חוֹתֶלֶת

וְיַרְקוּת רַעֲנָנָה

בְּזַלְזַלֵּי עֲנָפָיו

צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים

חִזּוּרֵי אָבִיב

חֶדְוַת רֶנֶן

מֵעוֹרֶרֶת שׁוֹבְלֵי חֻפָּה

לֵאוּת הָרֶגַע

קְרוֹבָה וְטוֹבָה

יונתן גורל

* * *

מיכל סנונית

במה זכיתי?

זכיתי וגם בגיליון האחרון של אהוד בן עזר, שוב נזכר שמי בוויכוח של נעמן כהן איתי ואולי עם עצמו. כי כבר בגיליון הקודם הוא השיב לי ואני השבתי לו וגם בפרטי, על מנת שלא להלאות את הקורא בנושא העבודות והבחינות בבתי הספר.

מאמרו השני הפעם, ששוב כיכבתי בו בצורה מסויימת, הזכיר לי מעשה שהיה: לפני אי אלה שנים כתבה מבקרת ספרות ידועה ביקורת על אחד מספרי שיריי, ועשתה אותי בהזדמנות זו לאפר ועפר. בהחלט לא נהניתי מביקורתה, אולם לא הגבתי, כי אין המשורר (והסופר והאמן יהיה אשר יהיה) מגיב על ביקורת. הוא בולע אותה כעצם בגרון וממשיך את חייו, מבלי לשכוח את שנכתב עליו לעולם... וגם לא את מי שכתב.

טוב, אז בלעתי את הגלולה בלית ברירה וחזרתי לחיי הרגילים. כעבור שבוע, יום שישי בדף לספרות  שוב כתבה אותה מבקרת ביקורת על ספר שירים, והפעם (למזלי) לא עליי. והנה אני רואה את הרשימה ומהי הכותרת? זאת לא תנחשו לעולם. הכותרת היתה "אם מיכל סנונית יכולה, כל אחד יכול" (זו לא היתה כותרת של העורך, לפי הסגנון המרושע זו היתה כותרתה של המבקרת, ברוחה ובלשונה). שפשפתי את עיני בתימהון. לרשע אין גבול (לאושר יש ויש... כמילות השיר הידוע).

נעמן, תעבור הלאה. העולם מסתובב. הוא לא שטוח, ולא עומד על מקומו. תמצא איזה קורבן או גיבור (תבחר מי שתבחר) ושנה נושא. אתה מספיק משכיל, ומתמצא ויודע ורב-דעת בשביל לא להסתובב סביב הזנב של עצמך ורוץ קדימה.

בהצלחה,

מיכל סנונית

ואגב, אין לי שום דבר נגד ריבוי שמות המשפחה שאתה מעמיס על נשואי כתיבתך. כמו שאין לי שום דבר נגד מרב מיכאלי עם שמות הנקבה והזכרים שהיא מעייפת בהם את הקוראים. תרחמו על השפה העברית, תסתפקו בקצרה בשם עצמו ולא ב"קוצרות וקוצרים, מרוויחות ומרוויחים שותות ושותים (סתם דוגמאות), לוגמות ולוגמים," וכן עם השמות – לא חייבים לכתוב את היסטורית שמות המשפחה לדורותיה. מספיק נעמן כהן או מיכל סנונית או כל אחד אחר, כדי שנזהה את האדם ונמשיך לקרוא בצורה קצרה ושוטפת את המאמר עצמו. ותודה לך על תשומת הלב הרבה שהענקת לי. אבל די...

אהוד: שכחת להרחיב בתשובתך על נושא הוויכוח החשוב של נעמן כהן איתך – והוא חוסר התועלת וסכנת הזיוף בעבודות התלמידים, שאותן ביקשה למסד, במקום בחינות, שרת החינוך הקודמת החכמה שאשא-ביטון – וזאת בתקופת המחשב, מאגרי המידע והתוכנות – שפורסם כי לאחרונה אפילו יוצרות עבודות מחקר!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם ייתכן שמפכ"ל המשטרה ומפקדי המחוזות הראו לאיתמר בן גביר מאיפה משתין הדג?

* האם ייתכן ששר הביטחון והרמטכ"ל הראו לבצלאל סמוטריץ' מאיפה משתין הדג?

* והאם ייתכן שנתניהו אמר להם שאם זה לא מוצא חן בעיניהם והם חושבים לפרק את הקואליציה, זו לא בעייה מבחינתו ללכת לבחירות כאשר הוא ראש ממשלת-המעבר לתקופה די ארוכה וכל סיכוייו רק להתחזק בהן, חרף ההפגנות!

מיספר הקולות למנדט בבחירות האחרונות, לפי גוגל, היה כ-36,210. אם נחלק את מיספר המפגינים במוצ"ש האחרון, שהיה כ-130,000 – במיספר הקולות הדרושים למנדט אחד – יתברר לנו שהם שווים  רק כ-3,6 מנדטים בכנסת, שזה פחות או יותר מה שקיבלה מרצ שלא עברה את אחוז החסימה.

ועם זאת יש לקוות שהדיבורים על הצרת צעדיו של תאגיד השידור הציבורי, ערוץ 11 ואולי גם סגירתו – הם חלק מההיסטריה הכללית של הפחדה עצמית ואין להם שום היתכנות במציאות. בישראל הדמוקרטית אי אפשר לסתום פיות!

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר הערב (רביעי, 25.1) כי "עודף המשפטיזציה בישראל הוא כמו חול בגלגלי הכלכלה הישראלית." הוא דחה את אזהרות נגיד בנק ישראל אמיר ירון, שהתריע מפני השלכות התוכנית להחלשת מערכת המשפט, ואמר כי "אין שום סיבה להפחדות" וכי מדובר ב"צונאמי של שקרים על קריסה כלכלית כביכול, שאין בינם לבין המציאות דבר." ["הארץ" באינטרנט. 25.1]

* שלום לך אחוד! התצלומים שצירפת [צירפה רות דנון לרשימתה] העלו בי זיכרונות משנות ה-40. גרנו אז בבני-ברק וכל קיץ הוריי החליטו שעלי ליהנות מהאוויר הצח של הרי ירושלים.

השתתפתי מדי שנה בשנה בקייטנה בנווה יעקב (כפר עברי), שניהלה  משפחת רוטשילד. הדרך היחידה להגיע לקייטנה היתה בנסיעה באוטובוס מירושלים הממשיך לעטרות. זהו בדיוק הרכב שבתצלום. בקרבת הקייטנה עמד מגדל ביטחון. האם אכן הוא שבתצלום שלך? 

אגב, היום [א' בטבת, 23.1] הוא יום הזיכרון ה-27 של אחד שהערכתי אותו ביותר, ד"ר ישראל אלדד (שייב) זיכרונו לברכה. אולי יום אחד תכתוב על אישיות זו?

כל טוב לך ובייחוד הבריאות.

מוקירך,

יצחק רפאל הכהן דויטש 

עדיין בגלות טורונטו

* האם היה פעם סופר עברי בשם יוסף חנני?

* טל רוגב לבית ליפסקי היתה בתם של פנינה ויוסי ליפסקי. יוסי, בן-דודי, הוא בנם הצעיר של סימה וגרשון ליפסקי מפתח תקווה. גרשון היה אחיה של אימי דורה-דבורה לבית ליפסקי.

* אהוד היקר, רות דנון מספרת על הילדות בעטרות – לאסתר שטרייט-וורצל יש ספר בשם "עטרות", בו היא מגוללת את קורות המושב שפונה ב-1948. הרומן שלה הוא בידיוני, והשמות בדויים, מרות דנון הבנתי, למשל, שמוישה הנהג ברומן הוא יענקל האמיתי.

נעמן כהן מזכיר את ראובן קריץ המחנך והסופר. הוא היה מורה שלי לספרות בכיתה י"ב – היה מורה מעולה, ואני קראתי את כל ספריו, כולל "בוקר חדש" ו"חטאת נעורים" שנעמן כהן מזכיר בדבריו. ספר מונומנטלי שכתב עם בתו אורי הוא "סיפורי הקיבוץ" (3 כרכים). ספר נהדר אחר שלו הוא על שירתה של רחל. שמעתי אותו מרצה גם באוניברסיטת תל-אביב. משום מה לא העניקו לו דרגת פרופסור שהיה ראוי לה, ובכעסו על כך ירד לדיסלדורף שבגרמניה. ב-2006 הוא בא לביקור בארץ, והתארח גם אצלי עם בת זוגו הגרמנייה – ליבי נחמץ...

אני מסכים עם נעמן כהן שהרעיון לבטל בחינות בגרות בתנ"ך, ספרות והיסטוריה, ובמקומם – עבודות חקר – הוא רעיון רע, כי היום ניתן בלחיצת כפתור לקבל עבודה בכל תחום (CHAT GPT), ואני בהחלט מברך על החזרת חובת הבחינות במקצועות אלה.

 ולעניין אחר, כואב:

באשר אליך אהוד, אני ממש מתוסכל – כמו מרבית חבריך, אני מעריך מאוד את מפעלך הספרותי ואת ההתמדה שלך לקיים את כתב העת המלא וגדוש פעמיים בשבוע במשך שנים, יחד עם זאת, אינני מבין את האוריינטציה הפוליטית שלך. אני מסכים איתך שנתניהו הוא מדינאי משכמו ומעלה – הוא הציל את המשק מקריסה בהיותו שר האוצר ב-2003, כרת שלום עם שלוש מדינות ערביות, הוא גם הגן על בית המשפט מפני חברי כנסת שביקשו להצר את רגליו. הוא הפך לאדם אחר כאשר נחשד בפלילים: נעדר בתירוצים שונים במשך שנים מלהתייצב לחקירת משטרה, וכאשר נפתח משפטו, הוא הופיע (כשמאחוריו שריו וחברי הכנסת התומכים בו) והוקיע את בית המשפט על כך שכביכול תפרו לו תיק כדי להפיל ראש ממשלה מכהן. כשאולמרט היה רק חשוד, הוא דרש שיתפטר, ואולמרט אמנם התפטר, ולולא העדות המאוחרת של שולה זקן, הוא לא היה יוצא חייב בדין. מדוע לא טען אז שבית המשפט מוטה ותופר תיקים? מדוע לא עשה כן כשהירשזון הורשע, כשקצב הורשע?

אני לא מעלה על הדעת שאתה מסכים עם מצביעי ש"ס שדרעי הורשע בדין משום שהשופטים אשכנזים "לבנבנים"; אני לא מעלה על הדעת שאתה מסכים עם ח"כ סטרוק הטוענת שרופא רשאי לא לטפל בחולה מטעמים אידיאולוגיים; אני מקווה שאתה לא מסכים עם הדתיים ההומופובים הטוענים שהלהט"ב הם בהמות; אני מקווה שאתה חש את האבסורד שמורשע בדין חמש פעמים יהיה ממונה כל יכול על המשטרה, וכי מי שהעלים הכנסות ממס הכנסה יהיה ממונה על הקופה הציבורית; אני מקווה שאתה לא ממש מאושר, שסמוטריץ' ודרעי יקבעו ש"השמאלנים הבוגדים" ישלמו מיסים, ואילו החרדים שאינם משרתים בצבא, וגם אינם עובדים, ישאבו את תקציבי המדינה; אני מקווה שאתה לא מסכים עם שמחה רוטמן שאת "הבוגדים" גנץ ויעלון יש להעמיד לקיר. אתה לא מרגיש שחבורה של פורעי חוק מבקשים להיפטר מהגבנון  (בעיניהם!) שהוא בית המשפט?

אתה חייב תשובה לא רק לי, אלא לכל קוראיך.

בהערכה רבה,

משה גרנות

אהוד: אני לא שותף ליללות, גם שלך, גם של הכסיל האינטלקטואלי, נביא השקר, שנאם בהפגנה במוצ"ש – על הזמן השחור, השחיתות ועל קץ הדמוקרטיה והמדינה. אין לנו כיום ממשלה אחרת ואין גם שום סיכוי שתקום ממשלה אחרת בתמיכת הפרימדונות לפיד וגנץ, והתאקייה* המוסלמית של מחמוד עבאס, שמכיר בעובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית אך אינו מכיר בזכותה להיות כזו.

לכן יש לתמוך בממשלה הקיימת ולבחון אותה על פי מעשיה ולא על פי הכרזות שרים קיצוניים בתוכה. עד כה נתניהו והליכוד דחו כל קיצוניות מצד שרים אלה.

 ובאשר לדרעי, תרשה לי לחשוש שזה רק קדימון להחלטה משפטית בהשראת בית המשפט העליון שתאלץ את היועמ"שית לחייב את נתניהו להדיח את עצמו בעילת הנבצרות וזאת תוך יריקה בפרצופם של מרבית הבוחרים בישראל!

עד כדי כך אינך רואה את שיכרון הכוח המשפטי ההורס את הדמוקרטיה בישראל?

אגב, בעקבות הבעת דעותיי על המצב, שאינן תואמות את ההתלהמות בהפגנות "הזמן השחור" נגד הממשלה, קיבלתי כבר שני ביטולים של מנויים על המכתב העיתי. אכן, מי שאינו יכול להמשיך להתמודד עם דעות שאינן תואמות לשלו, אולי מוטב שלא יהיה בין קוראי המכתב העיתי.

[* ויקיפדיה: תַּקִייַה או תאקיה (בערבית: تقیة, בתעתיק מדויק: תקיה) היא מושג באסלאם, שמשמעותו "זהירות", "חשש" או "הסתתרות". התקייה מאפשרת למאמין להסתיר את אמונתו או לא למלא את מצוות הדת בשעת מצוקה או דחק].

אהוד היקר, אתה מסווג אותי ככסיל כמו דויד גרוסמן, אבל גם שני הנגידים לשעבר – פרנקל ופלוג הם כסילים? גם מנהיגי ההייטק המתכוונים לשבות לנוכח הרפורמה – גם הם כסילים? מילא 100.000 המפגינים  הם כסילים בעיניך, אבל גם ראשי הכלכלה, המתריעים מפני הימנעות להשקיע במדינה שתדמה לטורקיה, הונגריה ופולין – גם הם כסילים? הממשל באמריקה שלח את סליבן לבדוק אם הטירוף שתקף את הממשלה באמת עלול להתארע, גם הם כסילים?

 ובאשר לטענה שלך שאין אפשרות לממשלה חוץ מהממשלה החרדית משיחית פנאטית הזאת; באמת, אהוד לא שמעת מכל "הפרימדונות", כפי שאתה מכנה – לפיד וגנץ – שהם מוכנים מייד להעביר את ראשות השלטון לליכוד ברגע שנתניהו ייצא מהתמונה? יכולה לקום ממשלה מקיר לקיר בראשות ישראל כץ או ברקת. מה כל כך לא סביר שגנץ ולפיד ממאנים לשבת עם מי שיש נגדו 3 כתבי אישום? הם מוכנים לשבת מחר עם הליכוד, אבל בלי האדם שהונה אותם – זה כל כך לא סביר בעיניך? אתה מאמין שאין לנתניהו תחליף? גם לבן-גוריון היה תחליף, וגם לבגין.

 אני מבין שאני מיילל כמו כל הכסילים בעיניך. אהוד היקר (באמת יקר, לא רק לי, אני באמת מתכוון), אתה טועה הפעם כמו שטעית בזמנו בהגנה בחירוף נפש על אולמרט שהתגלה כמושחת.

 בעיני אדם חופשי, ליברל וחילוני – הממשלה הזאת היא ממש מפלצת.

 שלך

משה גרנות

אהוד: עכשיו אני מבין, העיקר הוא – רק לא ביבי! נדיח אותו והכול יסתדר!

משה גרנות: קשה לי להאמין שנתניהו הוא כל כך קדוש, שבלעדיו המדינה תתמוטט. הוא היה מנהיג חשוב עד שנחשד בפלילים, מהרגע הזה המדינה ממש לא חשובה לו כמו התשוקה להינצל מאימת הדין. את זה לא רק אני הכסיל אומר, אלא גם ליכודניקים שרופים כמו לימור לבנת, בני בגין, דן מרידור, גדעון סער, משה בוגי יעלון, וימניים שרופים כמו אביגדור ליברמן, וברור שזאת דעתם של כל חברי המרכז והשמאל (="הבוגדים" שצריך להעמיד לקיר ולירות בהם; כך שמחה רוטמן!) הערצה לאיש אחד, מוכשר ככל שיהיה, זה מצב ממש מפחיד. קראת בוודאי בעיתון שפרופ' משה חזן מבנק ישראל התפטר כדי להביע דעה נגד הרפורמה של נתניהו-לוין, קראת בוודאי שאנשי ההייטק עומדים לשבות כנגד הרפורמה, ששני נגידים לשעבר, פרנקל ופלוג הצביעו על סכנה ממשית לכלכלה בעקבות נסיגה מאופייה הדמוקרטי של המדינה, קראת בוודאי שכל עורכי הדין מתאגדים נגד הרפורמה – כולם כסילים כמו דויד גרוסמן ו-100,000 מפגינים מדי מוצ"ש? ברור לי מעל לכל ספק, שאילו נתניהו היה פורש, המדינה היתה שבה למסלול הנכון, וטרוריסטים כמו בן-גביר וסמוטריץ' לא היו שרים, ועבריין כמו דרעי לא היה הופך לקדוש מעונה, והחרדים לא היו מתנפלים על הקופה הלאומית. אתה לא שם לב שהמדינה הולכת לחורבן תחת נתניהו?

אהוד: תודה על דבריך הגלויים. עתה ברור לי כי מה שמניע את ההפגנות ואת הכסיל האינטלקטואלי של "הזמן השחור" – אינה רק ההתנגדות לרפורמה במערכת המשפט אלא בעיקר השנאה לנתניהו והתקווה להדיח אותו במהלכים משפטיים ובכך להרוס את תוצאות הבחירות האחרונות ואת המערכת הדמוקרטית בישראל!

אני בטוח וגם מאמין שמדינת ישראל הדמוקרטית לא הולכת לחורבן אלא רק תתחזק, וכי נתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה חרף המשפטים הקפקאיים המתנהלים נגדו, כמו הקביעה שעליו להחזיר לבן דודו המת בניו-יורק את החליפות שהלה קנה לו במתנה! – משפטים שיימשכו כעשר שנים עם עוד 297 עדים!!! גם את "הסכמי אברהם" הוא הביא בתקופה שבה כבר היה נרדף של מערכת המשפט, ולא לפני-כן!

אבל אין גבול לכפיות התודה כלפיו, כפי שגם דבריך מוכיחים.

* אהוד: העיתון לאנשים החושבים והכותבים רק נגד הממשלה החליט להפסיק את השתתפותו הקבועה-למדי של ה"פרי לאנס" גדי טאוב מפני שהוא מביע דיעה אחרת!

מה דעת הכסילים ונביאי השקר על כך?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל