פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1817

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בטבת תשפ"ג. 30.1.23

עם הצרופות: 104 – עולים חדשים בחורשה עם הסבים והדודה. 110 – חותמת על גב הצילומים. 485 – מיכאל והוריו בכרם בעטרות. 113 – המשפחה המאושרת 1946.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 49. // איליה בר-זאב: פרלודים לבלז'ץ. // מתי דוד: "מה שיותר רע – טוב למהפכה." // אורי הייטנר: 1. רפורמה קונסטרוקטיבית. 2. צרור הערות ‏29.1.23. // רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל. ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק שלישי. אני ומשפחתי וחיות אחרות. // אהוד בן עזר: "לטיפה" למשה סמילנסקי. // אדיר כהן: ארבעה שירים. // מרדכי הרטל: על "שפת אב שפת אם" מאת מנחם מ' פאלק. // נעמן כהן: לשם מה מיכל לרנר-סנונית מפרסמת את דעותיה? // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ח'. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

49.

כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ אוֹתִי –

לָקַחְתָּ אוֹתִי מִמֶּנִּי –

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה –

מְפַרְפֶּרֶת, נְבוֹכָה –

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי

מִבֵּין הָרַגְלַיִם –

"מֵעַתָּה הַכֹּל יִהְיֶה אַחֶרֶת – "

אָמַרְתָּ לִי –

לֹא אֶצְלְךָ, אַתָּה לֹא

נִקְרַעְתָּ –

כַּמוֹנִי

מִמְּךָ –

* * *

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 2 – בלה מינור –

איטי    Lento

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁקְטוּ הַחֲפִירוֹת וְעָלְתָה 

בִּתָּהּ שֶׁל צִירִיל

מֵהַבּוֹר,

מְדַדָּה אֶל הָרוּחַ הַחֲמִישִׁית, אֶל לְשׁוֹן הָאֵשׁ:

עוֹד אֵין לִי שֵׁם, גַּם לֹא קַדִּישׁ –"

אֵינֶנִּי... אֵינֶנִּי..."

וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם.

צְלִילֵי הַמַּגָּף צָלְבוּ סֻלְיָה וְעָקֵב,          

וְלֹא הָיָה יוֹם שְׁמִינִי.

בִּתָּהּ של ציריל (וולפנהאוט) נרצחה עם כל המשפחה בשנת 1942 ע"י הנאצים ועוזריהם בבלז'ץ בהיותה בת שנה וללא שֵׁם – מתוך דפי עד –"יד ושם".

פְּרֶלוּד מס. 3 – בסול מז'ור

מלא חיים  Vivace

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים-

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית,

בְּכָל יוֹם

קְצָת.

 * תהילים י"ז.

פְּרֶלוּד מס. 5–   ברה מז'ור

מהיר מאודAllegro molto

הִזָּהֲרִי!

אָמְנָם זֶה מֵרוֹץ, אַךְ לְלֹא פְּרָסִים,

רוּצִי אֶל שְׁאֵרִיּוֹת הַיְּלָדִים –

הֵם לֹא יָדְעוּ.

חַפְּשִׂי סִימָנֵי חַיִּים בַּתְּעָלוֹת, בֵּין אֲרֻבּוֹת הֶעָשָׁן.

שָׁם,

יְלָדִים שֶׁל אִמָּא.

הִזָּהֲרִי!

הַמַּגְלֵב דַּרְכּוֹ לְזָרֵז, שַׁאֲלִי אֶת הַסּוּסִים הַמִּתְפָּרְעִים

בַּעֲצֵי הַנּוֹי כַּחֲזִירִים מִיַּעַר.

תְּנוּעוֹתַיִךְ קָדִימָה חוֹתְרוֹת אֶל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ,

אֶל הַשִּׁבֳּלִים הַשְּׁדוּפוֹת.

הִשָּׁמְרִי!

שְׁבִיל הַמִּנְהָרָה הוּא הַמֵּרוֹץ הָאַחֲרוֹן לַעֵירֻמִּים.

פְּרֶלוּד מס. 6 – בסי מינור

איטי למדי    Lento assai

מַאֲדִים יַחֲלֹף הָעֶרֶב בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּהִלַּת כּוֹכָב שָׁבִיט,

בַּבִּצּוֹת מִתְיַפְּחוֹת חַיּוֹת –

הֵן יוֹדְעוֹת מַשֶּׁהוּ.

חִלּוּפֵי עוֹנוֹת.

חוּטִים מוֹלִיכֵי כְּאֵב נָעִים בִּמְבוּכָה אֶל אֵיבָרִים נְסוֹגִים.

טְרִיקַת דְּלָתות, פְּקֻדּוֹת מְאִיצוֹת,

בּוֹר וְעוֹד בּוֹר שֶאִישׁ פָּתַח, גַּיְא וְעוֹד גַּיְא

וְהַגַּיְא עֲלֵיהֶם.

פִּרְחֵי בַּר, אָבִיב בְּקֹר הַסְתָו,

נוֹי סְרָק בַּאֵפֶר.                           

מוּל הַמִּקְלָחוֹת וּבְתוֹכָן, אֱלוֹהִים אֵינוֹ זָקוּק לַבְּרִיאָה...

גַּם כָּךְ הִיא מֻשְׁלֶמֶת לְהַחְרִיד.

פְּרֶלוּד מס. 7 – בלה מז'ור

זורםAndantino

מְאַלְּפֵי מָוֶת מַמְתִּינִים לְיוֹם חָדָשׁ, נִיחוֹחַ תַּבְשִׁילִים,

פֻּרְעָנוּת שִׁגְרָתִית –

בְּחֹד הַכִּידוֹן מְאִיצִים לְלֹא כְּבָלִים... מַצְלִיפִים בְּשׁוֹט

עַד-בְּלִי אָדָם.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 1 אוֹר יָרֵחַ, פַנְטַסְיָה שֶׁל פְרֵדֵרִיק שׁוֹפֶּן.

בִּקְצֵה מַחֲנֶה 2 יְלָדִים מְשַׂחֲקִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים

אֶל שָׁמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים,                                                                     

קוֹלָם לֹא הוֹלֵךְ בָּאֲוִיר שֶׁאֵינוֹ מַמָּשִׁי,

דְחוּפִים אֶל סוֹפָם:

"אִמָּאלֶ'ה,

הֵן הָיִיתִי יֶלֶד טוֹב! חֹשֶׁךְ! חֹשֶׁךְ!" *

שֶׁבַע מִלִּים.

*(7 מילים) ע"פ עדות של השריד היחיד, רודולף רדר, 1946.

פְּרֶלוּד מס. 3 – בסול מז'ור (שופן)

מלא חיים Vivace

לְחִישׁוֹת קַדִּישׁ מֵאֲחוֹרֵי הָעַמּוּד, מִמַּעֲמַקֵּי הָאִצְטַבָּאוֹת –

לַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לָךְ,

"אֲנִי קְרָאתִיךָ כִּי תַעֲנֵנִי..." *

שִׁטָּפוֹן בָּא וְעוֹבֵר, יְשִׁימוֹן הַשְּׁלָגִים סוֹחֵף –

מִי שֶׁיָּחֵף יָחֵף, מִי שֶׁגּוֹסֵס

גּוֹסֵס.

מִי אֵלֶּה? כִּי עֵירֹם אַתֶּם.

בַּת-מִי אַתְּ?

טוּרִים פּוֹגְעִים בְּטוּרִים וְאֵינָם

יוֹדְעִים –

צְבָא הַמֵּתִים צוֹעֵד.

שָׁם גָּוַעְנוּ שֵׁנִית  –

בְּכָל יוֹם

קְצָת

* תהילים י"ז.

בבלז'ץ נרצחו כחצי מיליון יהודים ומעט אחרים. כל משפחת אבי שעלה לארץ 10 שנים קודם (למזלו) נרצחו בבלז'ץ ובדפי-עד מצאתי שמות של עשרות רבות – וולפנהאויט. לא נותר אפילו אחד. רק תמונה בידי ואיני יודע מי הוא מי, פרט לאבי שהיה כנראה בגיל 18-20 לכל היותר.

איליה בר-זאב

* * *

מתי דוד

"מה שיותר רע – טוב למהפכה" –  זו היתה סיסמת התעמולה של הקומוניזם בעבר המוכּר

בתרגום אקטואלי לעברית של הסיסמה, משמעותה היא ככל שבמדינה יהיה רע יותר יהיה קל יותר לאופוזיציה להפיל את נתניהו.

כדי לממש את התקווה הזו על בסיס הסיסמה, האופוזיציה התגייסה לבצע סדרת פעולות:

* השבתה כללית של המשק כולל כל המקצועות החיוניים.

* חסימת צירי תנועה חשובים בהפגנות בלתי פוסקות בהם.

* איומים בהרעדת המדינה.

* איומים באי תשלום מיסים.

* איומים בירידה מהארץ.

 * עידוד פעילות למרי אזרחי.

* מסע תקשורתי של אווירת ייאוש.

פסיכוזה של טירוף המוני שדבק באנשים מתוסכלים מכישלון פוליטי, אנשים שאיבדו שיקול דעת והשתעבדו לחזון של הפלת נתניהו בכל מחיר, כולל במחיר פגיעה במדינה. הטירוף הזה של כביכול הפגנות ומחאות "להצלת הדמוקרטיה" נובע אך ורק מכישלון פוליטי במסווה של מאבק ברפורמה המשפטית שרק מוצעת.

זו פנייה לכל המנהיגים ומעצבי דעת הקהל, שימו קץ לאנרגיית השנאה והייאוש בגלל מחלוקת משפטית ופוליטית.

מתי דוד

* * *

אהוד: הבה נתיש את השוטרים והשוטרות בהפגנות המחאה עד ששום צעיר וצעירה ישראליים לא ירצו להתגייס למשטרה – והטרור הפלסטיני יוכל לשלוט ברחובותינו באין מפריע!

* * *

אורי הייטנר

1. רפורמה קונסטרוקטיבית

פשרה בנושא מערכת המשפט היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמיתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. בהצגת ממשלתו, הציג נתניהו את שלוש המגמות המרכזיות שלה. הוא לא הזכיר את המהפכה המשטרית. הוא דיבר על הסרת האיום האיראני, שלום עם סעודיה ומהפכה בתשתיות בפריפריה. איך הוא רוצה להוביל מאבק בגרעין האיראני, שאולי יחייב אותנו לפעולה צבאית שעלולה להידרדר למלחמה, עם חברה מרוסקת, משוסעת ומפולגת?

אנו עדיין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. החברה הישראלית עוד בהתהוות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררותהּ.

הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים היתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמיתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמיתי. פשרה יכולה להיות רק בהידברות עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמיתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש. ואולי האזהרות המקצועיות של נגיד בנק ישראל וקודמיו מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה, כמו פגיעה בדרוג האשראי של ישראל, יגרמו לממשלה לחשיבה מחדש. יש מקום להידברות בהובלת נשיא המדינה ובהשתתפות ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת, ראש האופוזיציה ושר המשפטים.

להלן הצעותיי לרפורמה קונסטרוקטיבית. בסיס הרפורמה המשפטית הראויה, צריך להיות חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש רשויות השלטון.

ביקורת שיפוטית על החקיקה חייבת להישאר, כפי שהיא קיימת בכל מדינה דמוקרטית. אך יש לגדר אותה. ביקורת יכולה להיות רק במקרים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט או כאשר החוק סותר בעליל חוק יסוד. אין מקום לביקורת על חקיקה הנוגעת לסוגיות מדיניות וחברתיות ולענייני דת ומדינה. אלה נושאים לדיון ציבורי ופוליטי וכל עוד אין פגיעה בזכויות הנ"ל, אל לבית המשפט להתערב. כמובן שיישאר תחום אפור – מה פירוש "בעליל" והאם באמת החוק פוגע בזכויות מוקנות. אך הגדרות ברורות כאלו בחוק, יגדרו ויצמצמו את המחלוקת.

פסילת חוק בידי בג"ץ יחייב רוב מיוחד של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות. פסילת חוק יסוד תהיה רק במקרה של פגיעה קיצונית בזכויות, בהרכב של כל 15 השופטים וברוב של 3/4.

הכנסת תוכל להתגבר על ביטול חוק, ברוב של 75 ח"כים. אפשר להתווכח על המיספר, אך לבטח לא פחות מ-70 ח"כים.

ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת היא בסיס הדמוקרטיה. אין אף דמוקרטיה שאין בה ביקורת כזו. אין ביקורת שיפוטית ללא עילת הסבירות. אך יש לגדר את עילת הסבירות – לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או לפגיעה בטוהר המידות ובמנהל התקין. אין להשתמש בעילת הסבירות לביקורת על מדיניותה של הממשלה ועל החלטותיה המדיניות בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה וכד'.

יש לשמר את עצמאותם של היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ולא להפוך אותם למשרות אמון. וחובתם של היועמ"שים להבטיח שפעולות המשרדים יעשו על פי חוק. אולם גם כאן יש מקום לשינוי. המדינה סובלת ממישפוט-יתר ולא אחת יועמ"שים מקשים באמת ובתמים על פעילות הממשלה. יש לצמצם את האקטיביזם המשפטי של יועמ"שים ולהגיע להסכמות על דרך פעולה שתאפשר לממשלה ולשריה לממש את מדיניותם ולסייע להם בכך, בגבולות החוק. יש להגדיר את הדרך לפטר יועמ"שים התוקעים מקלות בגלגלים.

יש לפצל את תפקיד היועמ"ש ולהוציא ממנו את האחריות על התביעה. אולם יש לעשות זאת מסיבה הפוכה לזו שאליה חותר שר המשפטים. המטרה היא שהאדם שתפקידו להיות המצביא של המלחמה בשחיתות הממשלתית לא יהיה היועץ של הממשלה, המתחכך עם רוה"מ והשרים באופן שוטף. אף יועמ"ש אינו מלאך ואין ספק שהנחישות שלהם במלחמה בשחיתות נפגעת בשל אותו חיכוך. לכן, בניגוד לרעיונותיו של השר לוין, התובע הכללי ייבחר בידי גוף בלתי תלוי, ולא בידי הממשלה. לכל היותר, שר המשפטים יהיה חבר בוועדת האיתור.

בנושא אחד אין מקום לשום פשרה – בחירת השופטים. העברת בחירת השופטים לידי הממשלה, למעשה, כאשר אין להחלטותיה בנדון שום איזונים ובלמים, פירושה אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והכפפתה לרשות המבצעת. מהלך כזה מסוכן ביותר ומהווה איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. בנושא הזה כבר נעשתה הרפורמה שיצרה את המציאות הנוכחית, הטובה ביותר. את הרפורמה הוביל גדעון סער ב-2008, ולפיה בחירת שופטים לבית המשפט העליון מחייבת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים. כך, חייבת להיות הידברות והסכמות בין השופטים והפוליטיקאים, מה שיבטיח גיוון של הרכב בית המשפט. ואכן, מאז השינוי הזה, הרכב בית המשפט העליון השתנה מאוד. רמת בית המשפט העליון בישראל, היתה תמיד יוצאת דופן במצוינות שלה ועוררה השראה למערכות המשפט בכל העולם. אך במהלך השנים נוצר חוסר איזון בהרכבה, שרובו היה שופטים אקטיביסטים. מאז השינוי באופן הבחירה, רוב השופטים שמונו הם שמרנים. כפי שראינו בבג"ץ דרעי, גם השופטים השמרנים מחויבים לחוק, לצדק ולטוהר המידות ואינם עושי דברו של השלטון הקופצים דום לגחמותיו ולהחלטות מושחתות. התגובה הפרועה של הממשלה להחלטה המובנת מאליה של בג"ץ, מעידה שהם אינם רוצים שופטים שמרנים, אלא עושי דברם. אם איננו רוצים להידרדר למינוי חברי מרכז וקבלני קולות לשופטים, יש לסכל את רעיון העוועים של השתלטות הממשלה על בית המשפט, באמצעות מינוי השופטים. 

2. צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני. 31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית. אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת. ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם...

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת. יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופייה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה. אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית. חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התיאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם ייפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאיתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ היתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגולות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עימם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי ביישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות."

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר איתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ ממסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת." כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פירסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה." כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית." זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר ש"איננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו." כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת. מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל. אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב." האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודירוג האשראי של ישראל ייפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמיתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעייה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתוכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהיתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא היתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעימו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו? במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ. 

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמיתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע. עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת. במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבאזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון. תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה. מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית. הגישה של הכול או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אוייב". הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשלייה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהיתה הנגררת של נתניהו. כותב ברק: "משא ומתן איתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה."

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין היתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד." צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצידה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו. הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית."

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר," אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של היעדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן. וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות? התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו...מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם היתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המיסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, היתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים? בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות. העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון. ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת. דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השנייה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השנייה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי. ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל ליבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השנייה היתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בניין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מיספר 1 בהנהגת המדינה. 

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעלייה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך היתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. היתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה". אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עימו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף. בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה היתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השנייה היתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עימנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עימנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית היתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966.

 ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

* ביד הלשון: ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת. הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.
אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא".

בשיר מופיעות המילים:

"על הרים יינוו רגלי המבשר."
מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.
אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.
נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה."
בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ."
עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר:

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר." הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר." ינוו – יהיו נאות, יפות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: החלום של הקיצונים

במערכת המשפט בישראל

100% שליטה

0% אחריות

אלאור אזריה ובנימין נתניהו עבריינים

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק שלישי. אני ומשפחתי וחיות אחרות

הורי גרטרוד  (טובה) וארנסט שטראוס עלו מגרמניה בשנת 1935 עם מיכאל בן החמש ונעמי בת השנה. כצעירים שנפגשו והתחנכו בתנועת נוער ציונית בגרמניה, שאפו לעבודת אדמה בארץ ישראל ובחרו בעטרות הסמוכה לירושלים, בה התגוררו כבר הורי אימי ואחותה, שעלו כשנתיים קודם.

התחלה – ההכנות לעלייה ולהתיישבות חקלאית נעשו ביסודיות "יקית". הם הביאו עימם את כל הדרוש לחיים בפלשתינה, ה"ליפט" שהביאו עימם לעטרות היה לשיחת היום בפי החברים הוותיקים. לא חסר בו דבר החל ממברשות לניקוי הרפת והפרות, שרפרף חליבה, מקרר ספיגה (פועל על נפט), רהיטים, כלי בית, וציוד. אימי סיפרה כיצד ילדי המושב והוריהם צפו בפריקת הליפט בהתפעלות, לימים שמעתי זאת מילדי המושב דאז.

הוריי קנו בממון רב (שלוו מהדודים ולא סיימו להחזיר עד נפילת היישוב) את משק שפילמן, מראשוני הישוב, שנטש בעקבות חוויית מאורעות 1929 .

הבית היה בצד המערבי של המעגל (כמו נהלל – תכנון ריכרד קאופמן) מול הכפר הערבי קלנדיה  סוכה בנויה מצמחיה סבוכה (גזבו) הובילה לכניסה לבית, לחדרון מבואה, לימינו מטבח, לשמאלו חדר רחצה ושירותים, ממנו לחדר ההורים אשר שימש גם לאירוח ולידו חדר ילדים. בחדרון שבכניסה, ספה למיכאל הבוגר אשר בא לחופשות מבן שמן. בשנים 1946-7 אירחנו בחדרון זה את סבא שגורש על ידי שלטונות המנדט הבריטי מדירתו ברחוב רמב"ן. רחוב רמב"ן היה אזור צבאי סגור, כונה בפי כל "בווינגרד" על שם שר החוץ הבריטי השנוא. עם סבא הגיע גם ברק, כלב הבוקסר היפה של דודתי, אף היא תושבת רחוב רמב"ן. בחצר היה מבנה רפת וחצר פרות צמודה, מבנה לול ומחסן. השדות היו מעבר למסלול האווירונים, בכיוון רמאללה, ובדרכנו לשדה חצינו את המסלול הלוך וחזור.

"הכשרה" – לימוד עבודות המשק נעשה בעבודה במשק החבר פייט. לימוד חליבה, עבודות השדה, סיקול, חריש, זריעה, קציר ירק וטיפול בחיות המשק.

אבא גדל בכפר קטן בדרום גרמניה אך לא עסק בחקלאות, ולאחר נישואיו עסק במסחר. כאן נאלץ להתמודד עם עבודות המשק הקשות, סיקול השדה והובלת מים .מטע השקדים הנטוע נפגע על ידי מזיק בשם קפנודיס, ונהרס, אבא לא נכנע, הקים רפת, לול,  ונטע  כרם.

קליטה – זמן קצר לאחר בואם פרץ המרד הגדול "מאורעות" 1936-1939, הנסיעה מעטרות לירושלים נעשתה מסוכנת, התקפות על היישוב ועל קו המים אשר הונח באותם הימים, המושב בן עשרים וארבע המשפחות שכל חמישה חללים, ההלם והאירועים לא ריפו את ידיהם, היו נחושים בהחלטתם.

הבית – אורח החיים בביתנו היה שונה משכנינו, ילידי הארץ, ועולי העלייה השלישית והרביעית מרוסיה ומפולין. שפת הבית גרמנית, השפה העברית עם החברים עילגת ובמבטא "יקי", ארוחות מסודרות, נימוסי שולחן, מנוחת צהריים, כל אלו לא הקלו על חייהם של אחי ואחותי שהתמודדו להשתלב בחברת הצברים המחוספסים. 

בעיצומם של קשיי הקליטה הצטרפתי למשפחה, אימי נהגה לציין בגאווה את עובדת היותי צברית. נולדתי בבית היולדות הדסה הר הצופים שנחנך זמן קצר קודם. אימי ספרה לא פעם שעלתה ללדת רגלי מכביש עטרות-ירושלים.

בהגיעי לגיל שש עשרה, פניתי לקבל תעודת זהות, אך ללא מסמכים שנשארו בעטרות, הוזמנה תעודת לידה מארכיון הדסה הר הצופים, שהיה באותה עת נצור ושמור על ידי "שוטרים" בהתאם להסכמי שביתת הנשק.

אימי נהגה לנסוע לירושלים פעם בשבוע באוטו של יענק'ל, לבקר את ההורים ולמכור את השמנת שהיו מפרידים מהחלב של שבת, לקפה "עטרה" – שנוהל על ידי קרובי משפחתנו, לשמחתי, שבה תמיד עם פינוקי ממתקים.

אחד ממקורות הפרנסה למשקי הבית במושב היה אירוח ילדים "קייטנים" שנשלחו ל"הבראה" באוויר ההרים והאוכל המשופר. מדי קיץ אירחנו בחדר הילדים הקטן, נוסף לנעמי ולי, ילדים קייטנים, בדרך כלל בני קרובים ומכרים. מאחר שהילדים באו ל"הבראה", וקנה המידה לילד בריא –משקלו, נהגו לשקול את האורח בבואו וביום צאתו. באין משקל ביתי, הלכו למחסן התערובת, למשקל של שקי התערובת, עלייה במשקל נחשבה להצלחת ה"הבראה". אחת האורחות מוכרת כיום, עליזה רוזן השחקנית, שיחקנו יחד ב"הצגות" כנראה החלה את הקריירה בביתנו.

השתלבות – השנים האחרונות, היו שנות שגשוג ורווחה. אבא עבד במזכירות, במשרה חלקית כמנהל חשבונות וגזבר, המשק החל להניב וההורים ראו ברכה בעמלם, הם התערו בחברה, אבא  השתפר בידיעת השפה העברית – אפילו עבר מקריאת עיתון "אֹמר" המנוקד לעיתון "דבר" . יום קבלת ה"דבר" לראשונה היה יום חגיגי במשפחתנו .

אבא החל למלא תפקידים ציבוריים, שמו הופיע בקביעות במאזנים השנתיים של עטרות, כגזבר היישוב וכחבר ועד, ונראה שלמרות הלעג למבטא ולמנהגים, הוריי זכו לכבוד, הערכה ואף לחיקוי. אימי היתה פעילה בקליטת הילדים העולים בעליית הנוער, שהוברחו בגבול באישון לילה ופוזרו במושבים ובקיבוצים, נמצאה בקשר עם משרדי עליית הנוער, הביאה משם ציוד ובגדים לילדים שהתארחו בבתי החברים. שניים מהילדים העולים, יהודית מעיראק ומוישל'ה מחלֶבּ שבסוריה, עשו "צעד ראשון במולדת" בביתנו.

בהכנות לשמחות ביישוב, היו מתאספות חברות אחדות במטבח ביתנו, מקציפות חלבוני ביצים במקצפת יד, בוחשות, מבשלות ואופות עוגות בצוותא.

בשנה האחרונה שהו במושב צעירים וצעירות חיילי חי"ש שבאו לסייע כתגבורת. אימי בישלה להם, מהם שמעתי בתחקירי על הפינוק והיחס החם שקיבלו בביתנו ולא שכחו לציין את טעם השמנת... באותה תקופה קשה, עליה אספר בהמשך, ידעה אימי להכין מאכלים מהמעט שהיה, כולל אפיית לחם.

החיים בטבע – לא זכורים לי צעצועים קנויים, מלבד קורקינט קטן ובובה שלא שיחקתי עימה. עשינו סוס ממקל עם חוט – ודהרנו עליו, טלפון משתי קופסאות עם חוט ביניהן, שיחקנו חמש אבנים, קלאס (דילוג בין ריבועים) דלגית מחבל פשוט, משחק תחנות, ומשחקי כדור. אהבתי חיות, היה לי כלב בשם שדי (שד). רכבתי על גב אדום, הסוס המשותף עם השכנים, ועם אחי דהרנו למרחבי השדות. אספתי בשדות צבים שחיו בפינה מגודרת בחצר, ותרנגול נכה כנף, שטיפחתי מיומו הראשון שהגיע כאפרוח, וקיבל את השם פליגל (כנף בגרמנית).

בימי מחלת הפה והטלפיים ברפתות אחדות בשורת המשקים באזורנו, הוטל עלינו סגר מוחלט לעצירת המחלה. לילדים המנותקים מגן ומבית ספר נותרה יציאה דרך פתח בגדר לעבר החורשה הסמוכה ובילוי בין עצי האורן, טיפוס על חבלים שנמתחו בין העצים,ליקוט פרחים ופטריות.  

מיכאל אחינו הבכור – אקדים להגיד את הסוף המר, מיכאל נפל בקרב הבלימה בנוה יעקב (עליו אספר בהמשך) שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה ופינוי עטרות, אסון ששינה את חיי משפחתי. מעטים הזיכרונות, יותר סיפורים שאספתי. בהיותי בת ארבע יצא לבית הספר החקלאי בן שמן, התקופה היפה בחייו הקצרים. בגמר הלימודים ותקופת ההדרכה כמדריך רפת בבן שמן, שב לעטרות וקבל תפקיד אחראי ה"סליק" (סליק – מחסן הנשק הסודי של הישוב), שמירת הציוד, ניקוי והכנה ליום פקודה.

שמעתי מבני כיתתו על טוב ליבו והשתלבותו בחברה הקשוחה של נוער המושב. שושנה, מורתו הראשונה, סיפרה שבתשובה לשאלתה אם הוא מתגעגע לקלן – עיר הולדתו , ענה שעטרות יפה יותר והוא אוהב את עטרות.

מכתב של מיכאל שטראוס בן ה-13 מעטרות – לחייל הבריגדה א' כהנר (אבא של קצ'ה) נמצא בארכיון הצבא הבריטי. במכתבו תיאר בגאווה את טכס הבאת הביכורים של ילדי עטרות בבניני המוסדות בירושלים והתפאר בעובדה שתמורתם – תרומה לקרן הקיימת. בסיום מכתבו הזמין את החייל לבוא ולבקר בעטרות בשובו ארצה.

בבן שמן החל את תחביב הצילום, תחביב לא נפוץ באותם ימים, למעטים היתה מצלמה. מיכאל למד לצלם ולפתח בעצמו את התמונות, נתן את התמונות לחברים, חתומות בגב התמונה בחותמת שעיצב – "צלם שטראוס" מרבית הצילומים שנאספו מהחברים להקמת ארכיון עטרות היו עם החותמת של מיכאל.

בבן שמן התמחה כמדריך רפת והיה נחוש לחזור לעטרות ולפתח את משק ההורים, לקראת שובו הקימו ההורים, לפי הנחיותיו, מבנה נוסף, להגדלת הרפת והמשק החקלאי. בסוף 1947 חזר הביתה אך לא הספיק להגשים את חלומו, המערכה החלה.                                          

בפרקים הבאים אספר על אבי ובנו שלחמו בקרב הבלימה ואבא שב אלינו לבדו.

רות דנון

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

"לטיפה" למשה סמילנסקי

מתוך קובץ ההרצאות באוניברסיטה הפתוחה

"צל הפרדסים והר הגעש", 1986

...סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.

 "לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.

 "חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים."

עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."

 "לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.

לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:

 "לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."

 "אבי יהרגני. אותי ואותך."

הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפאביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.

אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זיכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.

ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!

כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.

בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישהי שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:

 – אתה התחתנת?

 – כן.

 – אני הייתי רוצה לראות את אשתך.

הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.

זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: מי גרוע יותר מבין השניים, בן גביר או סמוטריץ'? – בן גביר אמנם מנסה לחזק את המשטרה ולהגביר את הביטחון של אזרחי ישראל, יהודים כערבים, וזאת מחשש שיפרצו שוב פוגרומים בתקופה של מבצע צבאי ישראלי, אבל לא נראה שיש לו הבנה רבה במגבלות כהונתו כשר – ואילו סמוטריץ' ממש מסוכן מפני החתירה שלו תחת הסמכות של שר הביטחון גלנט. אסור לתת לסמוטריץ' סמכויות בכל מה שנוגע לצה"ל ולביטחון המדינה – אפילו יוביל הדבר לבחירות חדשות!

* * *

אדיר כהן

ארבעה שירים

כָּל נְדָרֶיהָ

בְּגַעְגּוּעֵי גּוּפָהּ וּבִלְשׁוֹן תְּשׁוּקוֹתֶיהָ

דָּחֲתָה כָּל נְדָרֶיהָ וַאֲסוּרֶיהָ,

הָיְתָה לוֹ לֹא עַל דַּעַת הַמָּקוֹם

וְלֹא עַל דַּעַת הַקָּהָל

וּבְהִתְמַסְּרָהּ לֹא חָשָׁה עֲבַרְיָנִית.

וְהִתְרִיסָה כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם וְהַקָּהָל

וְהִתְפַּלְּלָה אִתּוֹ בָּרְגוּשָׁה שֶׁבַּתְּפִלּוֹת

כְּשֶׁכָּל אֲבָרֶיהָ אוֹמְרִים שִׁירָה

וְנִכְנְסָה מְזֻכֶּכֶת וּטְהוֹרָה

לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.

לָגַעַת

רֶגַע הַנְּגִיעָה

הוּא רֶגַע מַתַּן הַחַיִּים,

הוּא בִּטּוּל הַמֶּרְחָק,

הוּא סִלּוּק הַזָּרוּת,

הוּא בְּשׂוֹרַת הַיַּחַד,

הוּא הַנִּיצוֹץ הָאֱלֹהִי

מִיָּדוֹ הַשְּׁלוּחָה שֶׁל הָאֵל

אֶל יָדוֹ הַשְּׁלוּחָה שֶׁל הָאָדָם

בְּצִיּוּרוֹ שֶׁל מִיכֶּלְאַנְגֵ'לוֹ,

הוּא הַקּוֹל הַקּוֹרֵא

וְהוּא הַהֵעָנוּת,

הוּא הָאֱלֹהוּת בַּחַיִּים.

רְאִיתִיךְ בְּכָל מָקוֹם

זְמַן מְמֻשָּׁךְ

אַחֲרֵי פְּרֵדָתֵנוּ

רְאִיתִיךְ בְּכָל מָקוֹם,

בְּכָל דָּבָר.

הָיִית בְּכָל חֲוָיָה,

נוֹכַחַת בְּכָל רֶגֶשׁ,

וְהַכֹּל הָיָה אַתְּ,

אַךְ בַּחֲלוֹף הַזְּמַן

הָלְכָה דְּמוּתֵךְ וְנָמוֹגָה,

עָזְבָה אוֹתִי,

וְרַק מִדֵּי פַּעַם

חָזְרָה לְנוֹפֵף לִי לְשָׁלוֹם,

וּמְאֻחָר יוֹתֵר נֶעֱלַמְתְּ

אַךְ נוֹלַדְתְּ מֵחָדָשׁ בְּשִׁירַי.

זֶה הַשֻּׁלְחָן

זֶה הַשֻּׁלְחָן

עָלָיו כָּתַבְתִּי שִׁירִי,

זֶה הַשֻּׁלְחָן

עָלָיו הָיִית שִׁירִי,

עָלָיו הִתְמַמְּשׁוּ

הַהֲרָמוֹת וְהַהַשְׁפָּלוֹת

שֶׁקָּצְבוּ אַהֲבָתֵנוּ

וְאַף נִגְּנוּ אֶת שִׁירֵנוּ.

זֶה הַשֻּׁלְחָן

עָלָיו נִכְתַּב שִׁירֵנוּ

בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁל אַהֲבָה.

אדיר כהן

* * *

מרדכי הרטל

אשריך שיש לך שפת אב ושפת אם

על "שפת אב שפת אם" מאת מנחם מ' פאלק

הוצאת עמדה 2021

קראתי בעניין רב את הספר "שפת אב שפת אם" מאת מנחם מ' פאלק.

במיוחד דיברו אלי השירים שבהם פאלק כותב על אח או אחות, שאין לו, על הבדידות המעיקה כבן יחיד להוריו, על הנטל והאחריות הרובצים על כתפיו, ואין לו עם מי לחלוק ולשתף את המשא הכבד מנשוא.

כך למשל בשירו "אחים": "אחים לו היו לי / להתייעץ איתם / להיפגש איתם / לסעוד איתם יחד את אימי / לפעמים גם לריב איתם – // אבל אין לי אחים. / אני מתייעץ עם המחשב, / נפגש עם הדפים הכתובים, / סועד לבד את אימי / ורב רק עם עצמי." (עמ' 77). 

כלומר, הבדידות, המצוקה, הכאב – שהן מנת חלקו של האני-השר, הן תוצאה ישירה להיותו בן יחיד להוריו והיא שבוקעת מגרונו כזעקה. וכאב זה הוא שדוחף אותו, והוא שמעביר אותו לזרועותיה של האמנות. זעקת היחיד שלו היא השירה. האמנות היא לו מוצא, היא לו כאח וכאחות, שכה חסרים לו בחייו.

וכך הדברים מתבטאים גם בשירו היפה "אחים": "מי הוא זה הכותב / את המילים הללו / אני או / אני השני / שאין לי, אחי.... / לא אני, זה אחי האמיץ / שכותב עכשיו אותי." (עמ' 67)

אהבתו לאימו עוברת כחוט שני בין רבים משיריו היותר מרגשים בספר. בשירו "בשוק של באר שבע" הוא מתאר אישה שהולכת לשוק לקנות תפוחים אדומים, ובשובה לביתה עם סלים כבדים היא מגלה בין התפוחים האדומים תפוח ירוק, ובלי לחוס על עצמה היא שבה על עקבותיה לשוק בחום הלוהט של באר שבע "להחזיר / את התפוח הסורר." (עמ' 39).

אותה אישה ישרה מתגלה בשעת דעיכתה בשירו הנוגע ללב "אימא" "אסור לגעת בה, / היא עלולה להתפורר. // כל ביקור אצלה / מרזה וצרה / היא קטנה והולכת / נעלמת באופק השנים." (עמ' 53). ראו גם את השיר "ספירת השנים" עמ' 54.

השירים שפאלק כתב על אביו הזך והטהור, שנפטר לפני שנים רבות, חשופים, עוצמתיים ומרגשים. האב, שהתייתם בגיל שבע, ובצעירותו נשלח לעבודות במחנה כפייה, בהגיעו לארץ עבד בעבודה קשה אף היא בסדום. וכך כותב המשורר בשירו "פרנסה" – "שם עבדת בהרים הגבוהים, בקור מקפיא / וכאן בבקעת סדום, בחום בלתי נסבל. // שם חזרת פעם בשבועיים לראשון של מנוחה, וכאן חזרת פעם בשבועיים לשבת של מנוחה. // תמיד בקושי מגיע, תמיד בעיר רחוקה / פעם בשבועיים חיבוק ונשיקה." (עמ' 45) לאחר הסבל ברומניה, האב אינו מוצא בארץ את הגאולה המיוחלת.

מחלתו ודעיכתו של האב כואבים ומייסרים את הבן. הבן, שלא זכה לשהות זמן ממושך במחיצת האב בילדותו ובנעוריו, בשל קשיים כאלה ואחרים, סובל מגעגועים עזים לאביו המת, ומוצא נחמה בכתיבתו אליו "בין שאול תחתיות / למרומים / אני אוחז ברגעים / כותב לך מילים." (עמ' 88)

ואולי את הגעגועים מעצימה איזו הרגשה של הבן, שלא בדיוק ממשיך ללכת בדרכי אביו ואינו דבק באמונתו באל, כמו האב. יחסו של פאלק לאל מורכב. כך בשיר "מחבואים", שמסתיים בהתגלות.

וכמובן, נושא הזהות היונקת משתי מולדות ומשתי תרבויות עולה בעוצמה בשירים רבים בספר. המשורר מתאר את הביקור בעיר הולדתו ואת המפגש המאוחר עם בית ילדותו.

אלא שבדומה לבדידות, שמוצאת נחמה בכתיבת שירה, כך שליטתו של מנחם פאלק בשפה הרומנית, שהיא שפת אם לו, מאפשרת לו לשייט בין שתי התרבויות ולהרגיש בשתיהן כבן בית. ובית ילדותו, שהתפורר, והוריו שנפטרו – כמו זוכים לחיים חדשים בתרגום עצמי של שיריו שלו לרומנית ובתרגומים של משוררים רומנים לעברית ושל משוררים ישראלים לרומנית.

"בלילות / אני עוצם עיניים / מרחיק את קולות היום / מניח לאלוהים / לנבוע / מהעט / בכתב ידי." שורות שיר אלו משמשות כמוטו לספר היפה הזה.

אכן שתי שפות לך מנחם פאלק, שפת אב ושפת אם.

מרדכי הרטל

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

סיפורו של אילן רמון

הרצאה שישית בסדרה לשנת תשפ"ג

המרצה – ד"ר משה גרנות

  נתוודע אל ילדותו ונעוריו של אילן רמון,

. להתעקשותו להיות טייס, למרות מגבלות בריאותיות. הפצצת הכור האטומי בעיראק. האסטרונאוט הישראלי הראשון. נתוודע אל מגבלותיו של הביוגרף.

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת

ביום ב', 6.2.2023 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

השר בן גביר מבקש להשוות את התנאים בבתי הסוהר שלנו לאלה הנהוגים בבתי הכלא של הדיקטטורה הטורקית – חיילים וחיילות חובה לא ישרתו בהם אלא רק סוהרות וסוהרים מקצועיים. ואיפה המחאה המגדרית של החיילות שלנו שמעתה יימנע מהן לשמש סוהרות לאסירי הטרור הפלסטיני המיוחמים? –

והלוואי שתודח כבר ממשלת הזדון של ביבי נתניהו ותוחזרנה בהקדם החיילות הצעירות שלנו בשירות החובה לשמש כסוהרות – כדי להקל על האסירים הפלסטיניים לאונן!

* * *

נעמן כהן

לשם מה מיכל לרנר-סנונית

 מפרסמת את דעותיה?

לפני כחודש כתבתי תגובה לקביעת מיכל לרנר-סנונית ש"ליבוביץ צדק", ושיש חוק בהיסטוריה לפיו שום כיבוש לא נמשך לעד. בתגובה טענתי שליבוביץ לא צדק (והוכחתי זאת), וכמובן שאין חוקיות בהיסטוריה, ויש כיבוש שנמשך לעד. כתבתי רק לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם (לרנר-סנונית).

בתגובה שפירסמה כאן, כתבה עליי לרנר-סנונית שאני "בא לקלל" אותה. (מאין היא הוציאה את זה?)  – למותר לציין שהיא לא התייחסה כלל לנושא הנדון. עכשיו היא גם מוסיפה ששלחה לי מכתב בפרטי. אכן. היא שלחה לי מכתב בפרטי בו גערה בי על נימוסיי הגרועים (אין לי מושג למה?) המנוגדים לנימוסים הטובים שקיבלה מאביה הפולני מבלגיה. למרות שלא הבנתי במה מדובר הבעתי בפניה צער והתנצלתי על כך שהתחנכתי בקיבוץ, ולא אצל חנה בבלי, מצד שני כתבתי לה שאם היא כבר רואה עצמה חנה בבלי מוטב לה שתקשוט עצמה תחילה, ותתקן תחילה את נימוסיה שלה ואת שפתה הגסה. (לטובתה אחסוך מכם את הדוגמאות).

השבוע כתבתי תגובה לקריאתה של מיכל לרנר-סנונית להתקוממות עממית נגד החזרת בחינות הבגרות למקצועות ההומניים, והסתמכות רק על עבודה כפי שהיה בעבר ב"מוסד" בקיבוצי השוה"צ. גם הפעם כתבתי רק לגופו של עניין ולא לגופו של אדם (לרנר-סנונית).

והנה גם הפעם כתבה לרנר-סנונית תגובה. למותר לציין שגם הפעם היא לא התייחסה כלל לנושא הנדון "העבודות והבחינות בבתי הספר", אלא במקום זאת מיד לקחה זאת לנושא אישי שהוא: "מיכל לרנר-סנונית".

"במה זכיתי?" היא כותבת בשטיק פולני קלאסי, "שוב נזכר שמי בוויכוח של נעמן כהן איתי ואולי עם עצמו..."

אופס, הפעם בנוסף לחנה בבלי היא גם מתנאה להיות פסיכולוגית BA) MA?) ולפי האנליזה שעשתה, התגובה שלי לדבריה, נכתבה בגלל וויכוח שלי עם... עצמי ולא עם דבריה... ואו.

בקורבניות טיפוסית וכפסיכולוגית (BA MA?) היא אף מייעצת לי: "נעמן, תעבור הלאה. העולם מסתובב. הוא לא שטוח, ולא עומד על מקומו. תמצא איזה קורבן או גיבור (תבחר מי שתבחר) ושנה נושא. אתה מספיק משכיל, ומתמצא ויודע ורב-דעת בשביל לא להסתובב סביב הזנב של עצמך ורוץ קדימה."

אז מיכל לרנר-סנונית, מצטער לאכזב אותך, אני לא "מסתובב סביב הזנב של עצמי" (איפה אגב נעלמו הנימוסים הטובים שלך מאבא הפולני מבלגיה?) וודאי שגם לא מסתובב סביבך. את לא קורבן, וודאי לא גיבור. וגם כלל לא נושא מעניין. מה פירוש דברי הפטרונות שלך: "שנה נושא"? הרי את אינך כלל מהווה נושא לדיון (היית רוצה אולי). הנושאים שאליהם התייחסתי היו ליבוביץ, חוקיות בהיסטוריה, בחינות או עבודות במקצועות ההומניים.  כולם נושאים חשובים, לא את. תתפלאי, לא הכול סובב סביבך.

נשאלת רק שאלה אחת, מיכל לרנר-סנונית, אם אינך מסוגלת (או סתם לא רוצה) לעמוד בוויכוח על דעותיך, או אם את חושבת שהנושאים שהעלית אינם חשובים, לשם מה בכלל את מפרסמת אותם אם אינך רוצה שיתייחסו אליהם?  מה בצע לך בפרסום?

תעלומה. תיק"ו

[אהוד: אגב, מיכל, מתי הסתיים כיבוש ארה"ב מידי האינדיאנים?]

לא נחריבה ולא נחרימה!

מכיוון שהתחדש כאן הוויכוח הישן על האינטרנציונל סביב השאלה אם כתוב בו נחריבה או נחרימה, הנה מה שכתבתי לפני עשר שנים כאשר ניטש ויכוח דומה:

האינטרנציונל – לא נחריבה ולא נחרימה, אלא  נעשה לוח חלק

שני המונחים "נחריבה" ע"פ דוריאל, או "נחרימה" ע"פ הייטנר אינם נכונים. (הוויכוח על מילות "האינטרנציונל" בין הייטנר לדוריאל, חב"ע 749). מקור השיר אינו כדברי הייטנר רוסי, אלא צרפתי. המילים של המנון "האינטרנציונל" נכתבו בצרפתית על ידי אז'ן פוטייה (1816‏-1887) בשנת 1871, והולחנו בידי פייר דֶּגֶייטֵר (1848‏-1932) בשנת 1888. השיר נכתב לכבוד הקומונה הפריזאית שהוקמה בפריז שלאחר המלחמה בפרוסיה. 

הנה המקור הצרפתי: (הבית הראשון והפזמון):

L'Internationale

Debout, les damnés de la terre

Debout, les forçats de la faim

La raison tonne en son cratère

C'est l'éruption de la fin

Du passe faisons table rase

Foules, esclaves, debout, debout

Le monde va changer de base

Nous ne sommes rien, soyons tout

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain (bis)

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום של שלונסקי:

הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה,

עַם עֲבָדִים וּמְזֵה רָעָב;

אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה,

לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְרָב!

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה,

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעוֹל!

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה:

לֹא כְּלוּם – מִתְּמוֹל. מָחָר – הַכֹּל!

                   זֶה יְהִי קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

                   עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנַל יֵעוֹר, יִשְׂגַב אָדָם.

השורה הרלבנטית לוויכוח במקור הצרפתי היא:

Du passe faisons table rase

"מהעבר נעשה לוח חלק." כלומר לא נחריבה ולא נחרימה. הכוונה לבטל את השיעבוד בחברה. המשפט הבא מדגיש זאת: "המונים, עבדים, קומו, קומו, העולם עומד להשתנות מהיסוד."

בניגוד לדברי דוריאל, אין מילות האינטרנציונל יכולות "להתפרש כרצון להחריב את מפעל התקומה של עם ישראל", אבל בכל זאת שלונסקי עמד בפני בעייה איך לתרגם את הסיפא:

C'est la lutte finale

Groupons-nous, et demain

L'Internationale

Sera le genre humain

הנה התרגום המילולי של הפזמון:

זה יהיה מאבק אחרון,

נתלכד ומחר,

האינטרנציונל (הבין לאומיות)

יהיה המין האנושי כולו.

רעיון איחוד המין האנושי וביטול הייחוד הלאומי לא יכול היה להתקבל ע"י נושאי דגל הציונות-הסוציאליסטית שנלחמו מלחמה קשה באידיאולוגיה הקומוניסטית והבונדיסטית ששללה את הציונות. הציונים רצו להקים סוציאליזם במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל ולא להקים סוציאליזם אינטרנציונליסטי שבו ייעלם העם היהודי. לכן שלונסקי חייב היה לשנות את המקור ובתרגומו מופיעות מילים סתמיות על היחיד במקום הרעיון הקולקטיבי:

זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם

עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.

אידיאולוגיה דומה של הדגשת הייחוד של "העם הסובייטי" היא, היא שהביאה את סטלין לבטל את ה"אינטרנציונל" כהמנון בריה"מ ב-1944 תוך כדי המלחמה בנאצים (שהרי גם הנאצים קראו לעצמם "סוציאליסטים" – "נציונל-סוציאליזם").

אפלטון ב"פוליטיאה" – ספר המדינה, מסלק ממדינתו הטוטליטארית-אוטופית את המשוררים. המשוררים, טען אפלטון, פועלים על הרגש. הרגש מסכן את השכל ואת שיקול הדעת. השירה היחידה שיש להשאיר במדינה היא ההמנונים: "אין להכניס למדינתנו שום שירה חוץ מהמנונים לאלים ושירי תהילה לאנשי שם."

המנון אמור תמיד לשקף את האידיאולוגיה של מי ששר אותו ולאור זאת שינוי האידיאולוגיה יביא מיידית לשינוי ההמנון. גם תרגום מילות ההמנון הוא פועל יוצא של האידיאולוגיה של המתרגם.

אהוד: מרבית הישראלים כיום, במידה והם יודעים בכלל היסטוריה, (שהרי הרוב הם בורים ועמי-ארצות בה) – אינם יודעים כלל את ההבדל בין קומוניזם, בולשביזם, סוציאליזם, נציונל-סוציאליזם, ציונות סוציאליסטית, תנועת העבודה, שמאל ושמאל חדש.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00750.php

[סוף ציטוט]

לא יהודי – אתאיסט ישראלי (1)

פרופסור יוסף בירנבאום-אגסי זיכרונו לברכה

השבוע הלך לעולמו פרופסור יוסף בירנבאום-אגסי. (1927-2023)

יוסף בירנבאום-אגסי נולד וגדל בירושלים למשפחה חרדית. למד ב"חדר" בגיל 15 התפקר. בשנים 1946-1951 למד פיזיקה, מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1952 קיבל תואר מוסמך בפיזיקה.

בעת לימודיו הכיר את אשתו לעתיד, יהודית, נכדתו של מרטין מרדכי בובר, בת בנו רפאל. באותה תקופה נהפך לקומוניסט-מרקסיסט.

בשנים 1952-1956 קיבל דוקטורט בבית הספר לכלכלה של לונדון בהנחיית הפילוסוף של המדע קרל ריימונד פופר. וגם ערך את המהדורה העברית של ספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה".

בשנים 1971-1996 כיהן כפרופסור מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.

מאז עסק בעיקר בתחומי הלוגיקה, השיטה המדעית והפילוסופיה של המדע, אבל עסק גם בשאלות חברה ולאום.

בשנת 2008 הצטרף יחד עם אשתו לקבוצת אזרחים ישראלים שהגישה עתירה לבית המשפט בדרישה לשנות את רישום הלאום בתעודת הזהות מ"יהודי" ל"ישראלי". בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את העתירה וטען כי הסוגייה "אינה שפיטה". הערעור בפני בית המשפט העליון נדחה גם הוא בפסק דין – עוזיאל הלפרין-אורנן הכנעני נגד משרד הפנים.

בירנבאום-אגסי החל כיהודי דתי הפך לאתאיסט. להגדרתו היה לא יהודי מבחינת הדת וגם לא מבחינת הלאום היהודי. הוא הפריד מלאכותית בין הלאומיות של העם היהודי, ללאומיות של עם ישראל. דבר שהוא סתירה לוגית. העם היהודי הוא עם ישראל. אין עם ישראל שאינו העם היהודי. הנה גם פרופסור ללוגיקה מגיע לסתירה לוגית.

לא למדתי אצלו, אבל אני זוכר לו לטובה הרצאה אחת ששמעתי ממנו. בהרצאה הוא טען שאינו מבין את תורת הפילוסוף הנאצי היידגר. אבן גדולה נגולה מליבי, גם אני לא מבין... וכבר היו לי רגשי נחיתות. לא עוד.

לא יהודי אתאיסט – שוודי (2)

בנימין שליט לא יהודי וגם לא ישראלי-שוודי

בנימין שליט (יליד חיפה, 1935), נולד לקלרה וד"ר איליה שליט, פסיכונליטיקאי שעלה מריגה.

https://www.psychoanalysis.org.il/%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%94/

 בגיל 17 נפטר אביו והוא נשלח ללימודים בכרמל קולג' אנגליה, והמשיך כאביו ללמוד פסיכולוגיה, שם פגש את אשתו אן גדס, בת לאב שוודי ונכדתו של סר פטריק גדס, שתכנן תוכניות עיר לתל אביב וירושלים. אימהּ של אן היתה צרפתיה אנארכיסטית אביה סקוטי גדס.

בני הזוג עלו לארץ ב-1960. בנימין שליט עבד כפסיכולוג בחיל הים בדרגת רב סרן.

הבן הבכור אורן נולד ב-1964 שליט לא רצה ברית דתית עם מוהל והזמין רופא. לאחר מכן נולדה הבת גליה, והבן תומר.

בשנת 1968 ביקש שליט לרשום את ילדיו כחסרי דת אבל בעלי לאום יהודי. פקידי משרד הפנים סירבו לעשות זאת, לכן עתר שליט לבג"ץ נגד שר הפנים. רעייתו הצהירה על עצמה שהיא לא מזדהה עם שום דת, דבר שהיה נהוג במשפחתה מזה זמן רב.

שליט נימק את עתירתו בכך שהוא מתכוון לחיות בארץ עם משפחתו ולחנך את ילדיו כיהודים. בנימוקים להכרה בילדים כבני הלאום היהודי הובא גם פועלו של הסב, פטריק גדס, שהביא לתיאורה של אן בידי העותר כ"בת לאב סקוטי, ממשפחה ציונית ותיקה."

בג"ץ (הרבה שנים לפני הרפורמה המשפטית של אהרון ברק) קיבל את העתירה ברוב של חמישה שופטים לעומת ארבעה, ובפסק דין המשתרע על-פני 132 עמודים קבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדים כיהודים.

הנימוק לפסיקה היה שאין לתת פרשנות דתית למושג "יהודי" בסעיף הלאום בחוק שהוא במהותו חילוני. מי שמצהיר שהוא יהודי ואינו בן דת אחרת יירשם כיהודי (בתנאי שההצהרה נאמרה בתום לב). כלומר הפרדה בין העם היהודי לדת היהודית.

פסיקת בג"ץ עוררה סערה בקרב הציבור היהודי בישראל, ובעקבותיו הוכנס בשנת 1970 התיקון לחוק השבות, הנותן לראשונה הגדרה אזרחית-חוקית (המבוססת על ההלכה היהודית, אך בהבדלים משמעותיים) למושג מי הוא יהודי: "יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת."

בשנת 1972 עתר שליט בשנית לבג"ץ, הפעם בתביעה שירשמו גם את בנו השלישי באופן דומה – כיהודי או כעברי בלאומו. בפעם זו בג"ץ דחה את תביעתו, וזאת לאור השינויים שהוכנסו בחוק השבות בשנת 1970.

בשנת 1975 לאחר שלא קיבל משרה באוניברסיטת באר שבע, עזב שליט את משרתו כפסיכולוג הראשי של חיל הים וירד עם משפחתו לשוודיה, שם עבד כפסיכולוג בצבא השוודי. בשנת 1981 התגרשו בני הזוג ושליט נישא בשוודיה בשנית לאישה שוודית. שליט נפטר ב-1988 וכאתאיסט ביקש לפזר את אפרו בים. אן בת 85 היום, חיה וגרה בקרלשטאט.

בראיון שעשתה אתי אברמוב ב"ידיעות" עם בנו של בנימין שליט, אורן, בן 58, הגר באופסלה ונשוי לשוודית עם ילדים שוודיים, ועם בתו גליה – הם מעלים את הפרשה.

אורן עשה שירות בצבא השוודי, ועקב עסקים שיש לו באיראן ויתר על האזרחות הישראלית. הבן השני תומר בן 51 עזב את הארץ בגיל 4 ואינו דובר עברית. רק הבת גליה, בעקבות אהבה, חיה מחצית השנה בישראל.

אורן מתנאה בכך שהמצב בארץ כל כך רע שרבים מחבריו בארץ חושבים על דרכון גרמני ולרדת לגרמניה. והנה הוא הצליח לצאת קודם, והוא מסכם את הפרשה: "אבא שלנו נלחם לא לטובת הילדים שלו אלא על הכיוון של המדינה. לא אנחנו הפסדנו (אנחנו הרי שוודים) אלא ישראל הפסידה." 

(אתי אברמוב, "אבא היה אומר לכם 'אמרתי לכם'", ידיעות 27.1.23)

משום מה אתי אברמוב, נמנעה לשאול אותו את השאלה המסקרנת ביותר, האם הם מרגישים עצמם יהודים (גם אם לא בדת) כפי שביקש אביהם לחנך אותם כפי שנימק בתביעתו המשפטית? כנראה שלא.

מסקנה: לא ניתן להיות יהודי בנפרד מהדת היהודית. ודאי לא בגולה אורן אינו יהודי-שוודי, וכמובן גם לא ישראלי, אלא שוודי.

להישאר יהודי בתודעה, גם אם לא לפי ההלכה, יכולים רק בישראל בה יש מיספר רב של יהודים כאלו. אם היה בנימין שליט נשאר בארץ, (ודוק: הוא עזב בגלל פרנסה לא בגלל נושא תביעתו) – היו בניו נשארים יהודים וישראלים. בגולה זה בלתי אפשרי כי רק יהודי המשלב לאום עם דת יכול להמשיך את קיומו בגולה ככזה.

היטלר צדק כמה כואב

בניגוד לבנימין שליט, כתב "אל-ארצ'י", דיויד סטברו, רואה עצמו עדיין גם יהודי-ישראלי וגם שוודי (יהודי לא גלותי, אלא שוודי).

סטברו מפרסם כתבה על היורדים הישראלים בברלין ומכנה אותם "פליטי תרבות" – "העוסקים במוזיקה, עיתונות, קולינריה ואמנות, וכולם עזבו את הארץ, מי באכזבה מישראל ומי בחיפוש אחר עתיד טוב יותר." (כלומר מה שמניע אותם זה התרבות לא החומר) ובעקבות המצב הוא בטוח שיגיע לדויטשלנד גל של "פליטי תרבות" נוספים. בכתבה מיוחדת הוא מראיין כמה מ"פליטי התרבות":

למשל, יעל נחשון-לוין, מוסיקאית, המספרת ש"כל החוויה היצירתית שלה בברלין היא הניגוד לחוויה שלה כמוזיקאית בישראל. "הבנתי שסבלתי בארץ רק כשהגעתי לכאן. הבנתי שהחוויה של להיות אמן בארץ היא חוויה של עלבון מתמשך. ככל שאני מעמיקה שורשים כאן, ברור לי עד כמה היחס בארץ היה מתעלל. עד שהגעתי לברלין לא ידעתי למה אני מרגישה רע."

למשל, טל אלון, עיתונאית ישראלית שהגיעה לברלין ב-2009, אומרת שיש מילה אחת שמתמצתת מרכיב של החיים בברלין שהוא כנראה אחד מכוחות המשיכה לישראלים המחפשים מקום ליצור בו. "המילה הגרמנית פָיֶרְאֲבֶּנְד (Feierabend) היא הלחם של המילים 'חגיגה' ו'ערב'. זו המילה שמתארת את סוף יום העבודה.

למשל, דקל פרץ, יהודי מערבי-מוגרבי-מרוקאי שרצה להשתאכנז וירד לאשכנז. הוא גדל בבית דתי אורתודוקסי והחיים בברלין התחילו אצלו דווקא כדרך להתרחק. הוא הגיע לעיר ב-2002 בטיול שאחרי הצבא, ישירות מגואה, התחתן עם גרמנייה שהתגיירה והוא אב לילדה. מכיוון שעדיין רצה לחגוג את החגים, התחיל לבקר בבית הכנסת הוותיק בית הכנסת פרנקלאופר, שהוקם ב-1916 ונהרס בחלקו בליל הבדולח ובהפצצות במלחמת העולם השנייה. והפך למנהל התוכניות של עמותת הידידים שלו. אבל אם בהתחלה אלה היו רק אירועים למשפחות, חגיגות מימונה או מסיבות חנוכה, היום מתנהל בו מרכז קהילתי ומרכז תרבות יהודי. סמוך, שפרץ עומד בראשו. פרץ מסכם: Ich bin ein Berliner "אני ברלינאי (אשכנזי). אני בונה מוסדות לבת שלי, לנכדים שלי ולאלו של ידידיי. אני כאן כדי להישאר." (איזו אירוניה חגיגות מימונה באשכנז).

גם דורון מסטיי המכונה צ'רלי, בן למשפחת עולים ממרוקו שלמד בפנימייה בירושלים ושירת בצנחנים, רצה להשתאכנז באשכנז. ב-2019 החליט לרדת לברלין, שאותה הוא מגדיר כבירה של המוזיקה האלקטרונית בעולם, "כמוזיקאי רצינו להגשים את הקריירה שלנו," הוא מספר, "היינו מתוסכלים כי היה קשה לקבל גיגים בתל אביב. הרגשנו שבברלין נהיה נגישים יותר וזה יעשה לנו טוב." – "נוח לי לעבוד כאן כי אני זקוק לשקט ולניתוק כדי ליצור. כאן אני מתפרנס ממה שאני אוהב, מי שנמצא כאן לתקופה ארוכה יודע שאין לאן לחזור. גם מבחינת יוקר המחייה וגם מבחינה פוליטית."

(דיויד סטברו, "יש כאן בברלין פליטי תרבות ישראלים. עכשיו, אחרי הבחירות, בטח יגיע גל חדש", "אל-ארצ'י", 5.1.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-01-05/ty-article-magazine/.highlight/00000185-724b-d896-aba7-f36fa8d90000

לאחר שבוע פרסם דיוויד סטברו כתבה נוספת: "בסוף השבוע שעבר הופיעה במוסף 'גלריה שישי' כתבה שבמסגרתה ריאיינתי יוצרים ישראלים החיים בברלין. הכתבה עוררה תגובות רבות, חלקן זועמות.

"הישראלים בברלין," מסכם סטברו, "יכולים להוות חלק מהמאמץ למניעת הפיכתה של ישראל למדינה קנאית, סגורה ומנותקת. התגובות לכתבה עליהם ב'גלריה' הראו, שיש מי שמונעים משנאה, זלזול וקנאה, ויש המודאגים מבריחת מוחות, אובדן זהות ושיקולים דמוגרפיים. ואולם, מי שמודאג מדמותה של ישראל יכול לראות בתפוצה הישראלית-הברלינאית לא נטל או כישלון, אלא להיפך, גשר אל העולם. במובן הזה היא כבר איננה חלק מהבעייה, היא חלק מהפתרון."

(דיויד סטברו, "נפולת של נמושות? התפוצה הישראלית בברלין היא גשר אל העולם", "אל-ארצ'י", 17.1.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-17/ty-article-opinion/.premium/00000185-c02e-d5d8-ab85-c57e02ad0000

ברלין – למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?

הירידה מישראל לברלין, אומר דיוויד סטברו היא חלק מהפתרון של ישראל, אבל השאלה  היחידה שהוא לא שאל את "הברלינאים" החדשים, היורדים הישראלים לדויטשלנד, היא למה בכלל הם כופים את עצמם על הגרמנים? למה הם נדחפים לגרמניה? האם אין להם כבוד עצמי? הגרמנים הרי לא רוצים אותם. איזה טיפוס אנושי מכוער כופה עצמו בכוח על אחרים?

תגובת הגרמני מברלין לישראלי היורד "למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?" נהפכה לוויראלית:

אומר הגרמני לישראלי יורד: "בעוד עשר שנים לא תחיה יותר. זאת האדמה שלנו זו לא אדמה שלך. לך חזרה לפלשתינה. אצלכם זה הכול סובב סביב הכסף, כסף... אתם עוד תקבלו את החשבון בעוד חמש או עשר שנים אתה וכל המשפחה שלך. אתה תקבל את החשבון. מה אתם מחפשים כאן אחרי 1945? מה חיפשתם כאן? הרגנו שישה מיליונים מכם מה יש לכם לחפש כאן? מה אתה מחפש כאן? אנחנו לא אוהבים אתכם. מה יש לך לחפש כאן?

הישראלי היורד קורא בעליבות נפש: "פוליציי! פולציי!"

גרמני: "אף אחד לא יגן עליכם, אף אחד. אתם תסיימו בתאי הגזים. כולכם בחזרה לתאי הגז המטומטמים שלכם. אף אחד לא רוצה אתכם כאן. אתה והמסעדה הקטנה שלך כאן."

(ברלין – למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?(

https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title

עצוב מאוד לראות ולהיווכח. כל היורדים הישראלים לגרמניה בכתבה של סטברו מאששים היום (בניגוד לעבר) את תורתו של היטלר שהיהודים הינם רק תאבי הכסף טפילים פרזיטים בגוף הפולק הגרמני. מאוד עצוב לראות שתורת היטלר הוכחה כנכונה על הישראלים היורדים. היטלר צדק. (כמובן באנאליזה לא בפרוגנוזה).

רע"ם מגנה את המבצע של צה"ל בג'נין ותושבי אום אל פחם מפגינים

"המבצע בג'נין הוא טבח מתועב וחושף את הפנים האמיתיות של הכיבוש," כתבו חברי הכנסת מרע"ם שהמעיטו בממשלה הקודמת לצאת בגינויים. במקביל, ערבים-מוסלמים אזרחי ישראל, קיימו שיירת מחאה בוואדי ערה עם דגלי סייקס (המסמלים בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי והגזענות המוסלמית).

והנה הפתעה. ההפגנה עוררה לא אחר מאשר הח"כ לשעבר יועז הנדל (טיבי לא תומך טרור) שכתב: "אום אל-פחם נגד כוחותינו שחיסלו את המחבלים בג'נין. שטח מדינת ישראל. תקראו לעצמכם ימין מלא, ימין ריק. רפיסות וביזיון כזה לא נראו הרבה זמן."

https://www.mako.co.il/news-military/2023_q1/Article-4a905c70723f581027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

ולחשוב שממשלת ישראל היתה תלויה בהם.

עינת גֶז לא מזהירה מסכנה של נזק כלכלי אלא גורמת אותו בעצמה

עינת גז, מנכ"לית חברת התוכנה פאפאיה גלובל, שמפתחת מערכת מבוססת מחשוב ענן לניהול עובדים ומוערכת בכ-3-4 מיליארד דולר, הודיעה שהחליטה להוציא את כל כספי החברה מישראל עקב הצהרות ראש הממשלה כי הוא "נחוש להעביר רפורמות, שלטענת גז יפגעו בדמוקרטיה ובכלכלה."  בנאום שנשאה בהפגנה המרכזית נגד הרפורמה בשבת היא אמרה. "קוראים לי עינת גז, עליתי למדינה בגיל 4, ההורים שלי עזבו את מרוקו ותוניס ועלו לישראל, לנתניה. הם לא שמעו על סטארטאפ, על יוניקורן. הם ידעו דבר אחד: רק במדינת ישראל, היהודית, הדמוקרטית, הבת שלהם תוכל להגשים את החלום."

https://www.bizportal.co.il/capitalmarket/news/article/811492

גֶז מקווה לסחוט באיומים של הוצאת הכספים מהמדינה את הממשלה. גם אם המטרה כשרה האמצעים אינם מצדיקים אותה. ייאמר ברורות עינת גֶז לא מזהירה מסכנה של נזק כלכלי למדינה, אלא גורמת אותו בעצמה. לגֶז המתנאה במוצאה המערבי-מוגרבי לא אכפת מכך שבעקבות מעשיה אנשים מבני עדתה (מה שאבישי בן חיים קורא "ישראל השנייה") יגוועו ברעב, ובלבד שתצליח במעשה הסחיטה.

דובי פרנסס, מהמשקיעים ב"פאפאיה גלובל", מסביר מדוע יצא נגד החלטת המנכ"לית להוציא מישראל את כספי החברה. "תפסיקו להשתגע, לא תהיה בהלה של משקיעים. הכלכלה מדהימה, אי אפשר לסכן אותה מרוב שהיא מדהימה. 'התנהלות נתניהו אחראית' ואני הולך להעצים את ההשקעות בישראל.

"אנחנו, מנהלי הכספים, בסופו של דבר קיבלנו כסף. אנחנו לא בעלי הממון. עינת גז היא לא בעלת הממון. הכסף בחשבון הבנק של 'פאפאיה גלובל' לא שלה –זה הכסף של המשקיעים שלה, חבר'ה כמוני. אגב, זה גם לא הכסף שלנו, זה הכסף של המשקיעים המוסדיים שנתנו לנו כסף. זה גם לא הכסף שלהם, זה כסף של חוסכי הפנסיה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779204&forum=scoops1

עמית סגל העיר בסרקזם: "ברוח אמיצה ודיסידנטית זו, אך מתבקש שפפאיה גלובל גם תסגור את סניפיה בפולין (קרמליצ׳קה 27 קראקוב), הונג קונג וסינגפור, שלושה מוקדים בינלאומיים של פוליטיקה סמכותנית ובתי משפט מוחלשים. הרי לא יעלה על הדעת שמדובר בעצם בצעד נגד ביבי וסמוטריץ ולא בדאגה כנה למצבה של מערכת המשפט..."

https://twitter.com/amit_segal/status/1618505473283743745?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

המעשה של גֶז פסול מעיקרו. היא אינה מזהירה את ישראל מנזק כלכלי עתידי אלא גורמת אותו בעצמה.

בג"צ וחוקי המדינה

"לפי חוק יסוד: הכנסת, החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמד או רשימה טעונה את אישורו של העליון. ואכן, לאורך השנים זה נהפך לריטואל קבוע מדי סבב בחירות: ועדת הבחירות המרכזית פוסלת מועמד/רשימה ערבי/ת, ובג"ץ הופך את ההחלטה, זה אחד הכוחות המניעים של ה"רפורמה" המשפטית – התחושה שיש פער גדול מדי בין מה שהחוקים אומרים לבין האופן שבו בג"ץ מפרש אותם."

מפתיע, אבל כך כותבת עיתונאית "אל-ארצ'י", האקטיביסטית הפרו-איסלמית, העולה מארגנטינה, קרולינה לנדסמן. והיא ממשיכה: "יו"ר הקואליציה, אופיר כץ (ליכוד), הניח השבוע על שולחן הכנסת הצעה לתיקון חוק יסוד: הכנסת. התיקון המוצע הוא 'הרחבת העילות למניעת השתתפות בבחירות.' עד היום בית המשפט דרש שיציגו לפניו הוכחות משמעותיות ל'תמיכה בטרור' במידה שתצדיק פסילת מועמד או רשימה בידי ועדת הבחירות המרכזית. על פי התיקון המוצע, די יהיה בהצגת התבטאויות אחדות כדי לפסול מועמד או מפלגה ('הבעת גילויי אהדה או תמיכה במאבק מזוין, אף אם לא נעשו באופן מתמשך'). גם תמיכה במפגע יחיד, ולא רק בארגון טרור, תהיה עילה לפסילה. למשל, ביקור של ח"כ בבית משפחה של 'מחבל', או ציוץ אוהד. לדידו של כץ, סעיף 7א' 'פורש על ידי בית המשפט העליון באופן צר.' במובן מסוים ניתן לומר שהתיקון מבקש להתגבר על בג"ץ, או ליתר דיוק על הפרשנות (הצרה) שלו לאורך השנים. בדברי ההסבר להצעה מצוין, ש'כוח רב זה שניתן לבית המשפט העליון מעקר את כוחה של הוועדה והופך את החלטותיה לחסרות משקל וערך ממשי.'

"אבל המוקש האמיתי בחוק אינו בסעיף התמיכה בטרור," מדגישה לנדסמן, "אלא בתנאי הראשון: "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם... במפורש או במשתמע... שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

"אציין שאני (קרולינה לנדסמן) מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה (כיבוסית למדינה ערבית-מוסלמית) אל"ף־בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת. מכיוון שזה מה שאני חושבת, שמחתי כשבכל פעם שוועדת הבחירות המרכזית פסלה את בל"ד – בג"ץ הפך את ההחלטה. אבל בדיוק בגלל זה גם היה לי ברור, שמי שתומך בחוק הקיים רצה לתלוש לעצמו את השערות כשבג"ץ הפך את ההחלטה, למרות שהחוק לא יכול להיות ברור יותר. אני ותומכי החוק זיהינו את אותה 'בעיה': בג"ץ פירש את החוק באופן שעוקף את הכתוב בו.

"אחת הטענות החזקות שנשמעות מפי מתנגדי הרפורמה היא שהיא מכוונת למנוע את הייצוג הערבי בכנסת. זה נכון, אבל התשתית החוקית כבר קיימת ולא זכור לי מאבק נגדה. מתנגדי הרפורמה אולי הסתפקו בהנחה שבג"ץ יטפל בזה, בלי שיהיה צורך לשנות את החוק. אבל מי שרוצה להבטיח את הייצוג הערבי בכנסת לא צריך להשאיר זאת בידיים של בג"ץ, באמצעות פרשנות יצירתית לחוק, אלא להיאבק על ביטול הסעיף הזה בחוק, ואת זה עושים בכנסת.

"השאלה המעניינת היא כמה חברי כנסת ואיזה נפח מהציבור מוכנים לבטל את החוק שלפיו התומכים במדינת כל אזרחיה (כיבוסית למדינה ערבית-מוסלמית) ומתנגדים לישראל כ'יהודית ודמוקרטית' לא יורשו לרוץ לכנסת?"

 (קרולינה לנדסמן, "תיאבקו גם כדי להבטיח ייצוג ערבי?" "אל-ארצ'י", 27.1.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-27/ty-article-opinion/.premium/00000185-f068-def6-a7b5-fd6e8b760000

אז התשובה לקרולינה לנדסמן ברורה: רק מיספר זעום של חברי כנסת יהודים ומהציבור היהודי תומכים בחיסול מדינת היהודים והפיכתה לדיקטטורה ערבית-מוסלמית (כמו שאר הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות)  בה תומכת לנדסמן. בטוח שגם בארגנטינה מולדתה לא היו רבים היו המסכימים להפוך אותה לדיקטטורה ערבית-מוסלמית. לישראל כדאי לקחת דוגמה מאם הדמוקרטיות אנגליה, שבעת מלחמת העולם השנייה סילקה את חבר הפרלמנט סר אוסוולד מוסלי, שתמך בגרמנים ,מהפרלמנט הבריטי, ושלחה אותו ואת כל חסידיו למאסר. רק דמוקרטיה כזו תוכל לשרוד. לא דמוקרטיה המאפשרת לאויביה לשמש כגייס חמישי בפרלמנט שלה.

למה צונזר בחריש סרט על פרדי הירש?

אלפרד פרדי הירש  (1916, אאכן-1944, אושוויץ) היה ספורטאי ואיש חינוך יהודי-גרמני שפעל למען ילדים ובני נוער בגטו טרזין ובבלוק הילדים שהקים בבירקנאו. הוא מוכר כאחד המחנכים הגדולים בתקופת השואה, שנתן לילדים תקווה וערכים בעיקר דרך אימוני הספורט והחינוך הגופני.

הירש היה הומוסקסואל גלוי. ב-1936 הכיר את בן-זוגו, יאן (יֶנדָה) מאוטנר (1914-1951), סטודנט לרפואה מברנו, שלימד גם הוא חינוך גופני ב"מכבי" בעירו. השניים התגוררו יחד בברנו מ-1936 ועד 1939 והיו זוג מוכר בעיר. באפריל 1940 הצטרף מאוטנר לחברו בפראג, ולימד לצידו חינוך גופני ב"הגיבור פראג".

ב-1933 היגרה משפחתו לבוליביה, בעוד הוא נשאר בגרמניה עקב רצונו לעלות לארץ ישראל. הוא עבר לדיסלדורף שם הועמד בראש תנועת הצופים היהודיים.

ב- 1935 היגר לצכוסולבקיה כיון שרדפו אותו עקב היותו הומוסקסואל והיה פעיל בפראג באגודת מכבי פרג. ב-4 בדצמבר 1941 נשלח לטריזנשטט. העובדה שהירש הגיע מגרמניה והתנהל בביטחון עצמי ואסרטיביות הקנתה לו מידה מסוימת של כבוד מצד כמה קציני אס אס במחנה. כך, הוא הצליח להשיג מקום למגרש משחקים, שבו התקיימו במאי 1943 משחקי "מכבי טרזין". הירש זכה גם באפשרות לבחור מועמדים למשלוחים המתוכננים להישלח למזרח, ולעיתים קרובות ניצל זאת להצלת ילדים.

בקיץ 1943 הגיעו לטרזין 1,200 ילדים מגטו ביאליסטוק שהיו מיועדים להישלח לאושוויץ. הם הוחזקו בבידוד משאר היהודים בגטו, ונאסר כל מגע איתם. למרות זאת, הירש ניסה להיכנס אל הצריפים שלהם וליצור קשר עם מטפל הקבוצה. הוא נתפס על ידי הנאצים, וכעונש הוחלט לגרשו במשלוח הבא למחנה אושוויץ-בירקנאו. הוא נשלח לשם ב-6 בספטמבר, יחד עם עוד 5,000 אסירים.

בשונה מטרנספורטים אחרים שנשלחו לאושוויץ, בהם 90% מהמשולחים נשלחו להשמדה בתאי הגזים עם הגיעם, הטרנספר של ספטמבר 1943 מטרזינשטט יועד להקמת מחנה משפחות במחנה בירקנאו, הצמוד למחנה אושוויץ. כתעמולה לצלב האדום.

הודות ליכולתו לשאת ולתת עם המפקדים הנאצים, הירש הצליח לאסוף לאחד ממבני העץ במחנה המשפחות בבירקנאו כ-300 ילדים שגורשו מטרזין והפך לראש בלוק הילדים שניהל את כל פעילויותיהם. הילדים בילו בבלוק 31 את רוב היום וחזרו למשפחותיהם בלילה. שם הם אכלו, כשבנוסף למרק, הושג עבורם גם מזון מחבילות שהגיעו למחנה לאנשים שכבר נספו. אף על פי שהילדים סבלו באופן טבעי מרעב, אף אחד מהם לא מת מרעב או מתזונה לקויה, וההיגיינה נשמרה בקפידה. הילדים היו מוגנים משלטון הטרור של אנשי האס-אס, והירש אף דאג שהמסדרים היומיים יהיו קצרים ויתקיימו בבלוק עצמו, לא כמו מסדרי האסירים המבוגרים, שנמשכו שעות והתקיימו בגשם ובקור.

בבלוק נערכו בחשאי שיעורים מאולתרים, בקבוצות קטנות, על פי הגיל. לא היו כלי-כתיבה, מחברות וספרים. המורים ישבו עם קבוצות הילדים והעבירו את תוכנם של ספרים שהם זכרו בתחומי התמחותם, כמו גאוגרפיה, היסטוריה ויהדות. במסגרות אלה הילדים גם שיחקו במשחקים, למדו ושרו שירים בצוותא, העלו הצגות ועסקו בפעילות ספורטיבית יומיומית לחיזוק הגוף. פעולות משחק אחדות נערכו בהשתתפות אנשי האס-אס, כולל יוזף מנגלה, שהושיב את הילדים על ברכיו ואמר להם לקרוא לו "דוד".

לקראת סוף פברואר 1944, חברי תנועת ההתנגדות במחנה יצרו קשר עם הירש, מאחר שידעו כי כל האסירים הולכים להישלח אל מותם בתאי הגזים וראו בהירש – שנהנה מסמכות טבעית בין האסירים – מנהיג פוטנציאלי למרד המתוכנן. הירש מצא עצמו עומד בפני דילמה קשה: הוא ידע שמרד פירושו סיכוי לבריחה אפשרית של קומץ אסירים, אבל גם מוות בטוח של רוב האסירים, בהם כל הילדים. בראשית מרץ 1944 נדרשו אנשי מחנה המשפחות להתארגן לקראת העברתם למחנה הסגר בשם היידברק. הירש נפרד מחניכיו, בלי לדעת שהם מיועדים להשמדה בימים הבאים. ב-7 במרץ נשלח כל מחנה המשפחות, כולל הילדים, לתאי הגזים באושוויץ. לפני מותם הספיקו לשיר את ההמנון הצ'כי ואת "התקווה". דבר החיסול הזה נודע להירש רק למחרת, מפי איש תנועת ההתנגדות רודולף ורבה. הירש התבקש להחליט האם יעמוד בראש ההתקוממות. הוא פנה להתלבט עם עצמו בחדר צדדי, ושעה לאחר מכן ורבה מצא אותו שם חסר הכרה. רופא קבע שהוא לקח מנת יתר של כדורי הרגעה. באותו ערב נשרפה גופתו של הירש במשרפות בירקנאו, יחד עם עוד 3,792 גופות של אסירי טרזין לשעבר ממחנה המשפחות. ישנן השערות שונות לגבי מה שקרה בדקותיו האחרונות, ולא ברור אם הוא התאבד. על פי אחת הסברות, הרופאים – שנהנו מיחס מועדף במחנה – נתנו לו בכוונה מנת יתר של כדורים כיון שידעו כי מרד יגרום למות כולם, ולכן ניסו למנוע זאת.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99_%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%A9

עיריית חריש ביטלה השבוע הקרנה לסרט התיעודי "פרדי היקר", על פרדי הירש. משיחה שהקליט יוצר הסרט רובי גת עם העירייה, עלה כי הסיבה לביטול היא הצגת זהותו המינית של הירש בסרט, כהומו שהיה מחוץ לארון.

הסרט יצא בשנת 2017, ושודר בתאגיד "כאן" מיספר פעמים. האירוע נקבע לפני מיספר חודשים במרכז הקהילתי של חריש, לרגל יום השואה הבינלאומי, ואמור היה לכלול שיחה עם גת. ההקרנה היתה אמורה להיות חלק ממיזם שמפעיל המשרד לשוויון חברתי ברחבי הארץ, לפיתוח וביצוע תוכניות למען קהילות להט"בים ברשויות מקומיות, שאליו הצטרפה גם חריש בתקציב של כמאה אלף שקלים בשנה.

בשיחה שהקליט גת בשבוע שעבר, אמרה לו מנהלת מחלקת הצעירים בעירייה על נסיבות הביטול כי: "לצערנו יש לנו איזה 'פוס' כרגע, יש לנו איזה 'קרייסיס' על התוכנית בכללי. כי אנחנו עיר מעורבת וזו תוכנית חדשה ועיר חדשה..."

גת שאל, "אם כך, זה בגלל להט"בופוביה?"

המנהלת השיבה: "זה קשור לקהילה, כן, אין ספק. הלכנו צעדים אחורה בגלל 'פיצוצים' שהיו. בעוד כמה שנים נוכל להגיד כבר אחרת, כשהכול יהיה יותר חלַק ויותר נכון."

ההקלטה פורסמה בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" בערוץ 12.

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2023-01-23/ty-article/.premium/00000185-df63-df16-affd-dfe7f69f0001

אם ביטול ההקרנה נבע מלחץ של הגזען ההומופוב אביגדור פישהיימר-מעוז, או גורמים מטעמו. אנחנו נמצאים בבעייה קשה.

משתה

העבר-ירדנים חילקו הלילה ממתקים ליד שגרירות ישראל ברבת עמון – בעקבות הפיגוע בירושלים:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779318&forum=scoops1

ומי ספק להם מים לשתייה? ישראל.

לא לחכות לרמאדן

מנהיג הג'יהאד האיסלמי, דאוד שהאב הצהיר: "המערכה הבאה תתרחש עוד לפני הרמדאן והיא תקרא – מסגד הקצה (אל אקצא) ואל-קודס (ירושלים)."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779360&forum=scoops1

היכונו.

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ח.

אני חוזר מרמות-הצופים הביתה דרך הכרם של יוספיה ואומר לעצמי שאולי כאשר אגדל אכתוב ספר על החיים בכפר ואיך שאני אוהב את טלי והיא לא יודעת מה היא מפסידה בכך שהיא דוחה אותי ומעדיפה על פניי את השוויצר הזה גידי ישראלי. ומכל האנשים שחיים כאן סביבי, אולי רק אותי יזכרו בזכות הספר שאכתוב. הייתי מתחיל לכתוב אותו כבר הלילה, רק שאין לי עדיין שם מתאים. אולי אקרא לו "החיים בכפר" או "תפוזים במלח" או "30 שניות מעל יוספיה", כמו הסרט "30 שניות מעל טוקיו" שראינו בבית-העם ברמות-הצופים ובו טייס אמריקאי שוכב, מה אני אגיד לכם – הרבה יותר זמן משלושים שניות ולא בהפצצה על טוקיו אלא שוכב על האהובה שלו, והם מתנשקים, וכולם עצרו את נשימתם מפני שזאת פעם ראשונה שראינו תמונה כזאת בקולנוע.

*

רפי המ"מ פוקד על ספקי ועל עוד בחור לצאת עם הקאובוי מהאסם ולהתחבא בפרדס, ואם אפשר גם להמשיך לחקור אותו שם.

הם חומקים דרך שער הברזל הגבוה, המזרחי, הפונה לפרדסים. בפינה, בקצה שדרת הברושים, חונה קרונית ברזל שטוחה על הפסים הצרים. מחצית הקרונית עמוסה בארגזים ריקים. בחורף רותמים אותה לסוס או לפרד ומשתמשים בה להובלת פרי-הדר מחלקות הפרדס לבית-האריזה, ולעיתים מחברים שתיים ושלוש קרוניות יחד ל"רכבת".

הקאובוי נופל על צידו, משמיע קול כנאנק מכאב, ובינתיים, לאור הירח העולה, הוא מסיט בחשאי את הקרש שהונח לפני גלגל הקרונית, כדי לחזק את עצירתה.

 "מה קרה?" שואל ספקי.

 "אני חושב שנקעתי את הרגל."

השניים עוזרים לו לקום, ומושיבים אותו, לבקשתו, על משטח העץ העילי של הקרונית. לפתע הוא משחרר את ידית העצירה של הקרונית ובועט בשניהם בשתי רגליו. הם נופלים על החול והקרונית נהדפת ומתחילה להתגלגל במדרון, לאורך הדרך שבין שתי חלקות הפרדס. תחילה היא נעה לאט, והשניים שהתאוששו רצים אחריה וכמעט מצליחים לעלות עליה – אך הקאובוי משליך עליהם את הארגזים הריקים בזה אחר זה, ועד מהרה צוברת הקרונית מהירות רבה ונעלמת מעיניהם בקול חריקה מתכתית צורמת שמפריעה את שלוות הלילה ונשמעת היטב גם בחצר יוספיה.

הקרונית עוברת את הצטלבות המסילות המרכזית של חלקות הפרדס וממשיכה הלאה בכוח התנופה, במעלה הגבעה המזרחית. לאט-לאט היא מאבדת מהירות. הקאובוי קופץ ממנה ונבלע מיד בגוש המשחיר של הפרדס הצפוני.

*

ההידרדרות של הגנבים עם הפרה דיצה נעצרת רק בתחתית הוואדי החשוך. הפרה משמיעה געייה אחרונה ואחר-כך נשמע קול נפילה רך ובוצי של הפרשתה המוטחת לקרקע – כמו קול טפיחות של כף אל כף. עבד דורך על משהו רך, שהוא לא שיח ולא רגבי-אדמה –

 "יא אמא! יא אמא!" מתרומם הגוש הרוטט, "מי זה? מה זה? איפה הרחמים שלכם?"

 "תופיק!"

כשהוא מגלה מי הם, הוא רוצה לרוץ, לברוח – אך רגליו אינן נשמעות לו מרוב פחד, וכולו רועד.

 "איפה נעלמת לנו, יא אחו אל-מפתח?" מחליק לו איברהים לשון, כמו בידידות.

 "לא... לא... אל תהרוג אותי... רק נרדמתי פה... פחדתי לחזור הביתה..."

 "והמפתח?"

 "לא היה..."

 "בוא הנה!" מושך אותו איברהים באוזנו וכמעט תולש אותה. "עכשיו תבחר לך בעצמך את העונש שלך – שאני אהרוג אותך, שאני אסרס אותך, או..."

 "או, מה?" ממלמל תופיק. "איפה הרחמים שלך, יא אחי?"

 "יא אללה, איברהים, מה אתה רוצה מהילד? בוא נסתלק כבר עם הפרה. הקול הנורא שלה בטח העיר את כל יוספיה, ואבו-ג'ורי כבר הולך על העקבות שלנו."

 "זה על הסוסה, עם הכלב, והג'יפט הנורא, שני קנים! צד כמו משוגע!" מוסיף נואר השחור, בעל העיניים המבריקות, שמבטן חייכני ולח גם בחשכה.

 "תשתקו!" גוער בהם איברהים, ולתופיק: "או, או שאתה אוכל חרא..."

 "כל החיים אני אוכל חרא – " פורץ תופיק בבכי.

 "אבל עכשיו אתה תאכל את החרא של הפרה של היהודים."

 "דחילכ, איברהים," מפציר בו עבד. "הפסדנו את הרובים, עכשיו נפסיד גם את הפרה! אתה לא שומע? – מישהו מתקרב!" אומר עבד.

 "אם לא יאכל חרא – אני הורג אותו!" מתרתח איברהים וקצף עולה על שפתיו. "ככה, בידיים שלי."

נביחת כלב נשמעת מדרום, ועונה לה מיד מקהלת כלבים עגמומית מהמזבלה של אום-אל-זעתר.

 "טוב, טוב..." אומר תופיק ומתנפל כמתאבד על קרקעית הוואדי ודוחף את ראשו אל העיסה החמה והמסריחה.

נקישות פרסותיו של סוס דוהר מתקרבות ממערב, מהמקום שבו הוואדי נושק לכביש המוביל ליוספיה בדרום, וצפונה לאום-אל-זעתר החשוכה.

עבד נושא רגליו ובורח, ולאחר רגע של היסוס, מצטרף אליו גם נואר.

*

נחרתו העזה של אליהו שפירא בוקעת מן החדר החשוך אל השכונה הקטנה בת ארבעה הבתים, ההולכים ומוצפים באור הירח. אמנון קם בעיניים עצומות ממיטתו בחדר הסמוך וניגש אל מיטת אחותו מאיה ומעיר אותה כשהוא מתכופף ומניח את כפות ידיו השלוחות קדימה על עיניה.

 "קומי!" הוא אומר. "האימא האמיתית שלנו באה." מאיה מנסה לפקוח את עיניה. הוא חש את עפעפיה בקצות אצבעותיו. "או-או..." הוא משמיע קריאה סתמית שפירושה – אסור לפקוח את העיניים.

 "האימא האמיתית שלנו, היא באה?" חוזרת אחריו מאיה.

 "או-או... אימא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו..." הוא פוסע יחף, ידיו שלוחות לפניו, ישרות, ואחריו מאיה, כפות-רגליה לבנות, וידיה הפרושות נוגעות בשכמו. עיני שניהם עצומות. אמנון פותח בחשאי את הדלת, והם יורדים בשלוש המדרגות החוצה, כיודעים את הדרך בעל-פה.

כל אותה שעה עדיין עומדת שושנה החיוורת ליד החלון ומסתכלת החוצה. כאשר היא שומעת את הילדים יוצאים, היא ממהרת אחריהם, אך משהו סמוי עוצר אותה על המפתן ואינו מניח לה לעבור.

הילדים פוסעים בפיג'מות בהירות בחול העמוק. שכבה קרירה, כעין קליפה דקה שכבר מבשרת את טל הבוקר, קרומה על החול ומתפכפכת תחת כפות רגליהם היחפות. הלבנה נמצאת עתה בגובה אחד עם קומת האסם שבחומת האחוזה, בראש הגבעה ממזרח. כשני מלאכים קטנים, צחורי-כנפיים, הם מתקדמים בהליכת-ריקוד מהירה, ללא הרמת רגליים, חוצים את דרך החול החשוכה ומגיעים אל בית-הבאר. לשמאלם דוממים שני כתמים לבנים, מכוניות הפיאט של פטר יואל. על סף דלת-הברזל הנעולה מתכופפת מאיה על ארבע, ואמנון מטפס על גבה ומוצא במישוש את המפתח שעל המשקוף. כל אותו זמן עיניהם עצומות וידיהם שלוחות קדימה.

 "או-או..." יורד אמנון ופותח את המנעול הכבד של דלת הבאר. שניהם מזיזים יחד את הבריח ונכנסים פנימה ללא כיפוף ברכיים. מפי הבאר, מול הפתח, מזדקרות שתי קשתות-ברזל צרות, המשמשות ידיות-מעקה לראש הסולם, העולה מתחתיתה.

אמנון נוגע בידית אחת ומבלי לעצור ממשיך לפסוע ימינה, יחף, על שולי הבאר, כאשר התהום משמאלו, ללא מעקה. אחותו הקטנה אחריו. הם משלימים סיבוב שלם על פי הבאר וחוזרים לידית משמאל. הלבנה נשקפת מבעד לדלת-הברזל הפתוחה, והם פונים כלפיה מבלי לסגור אחריהם את פתח בית-הבאר, יוצאים אל אוויר הלילה הבהיר, שמלא בנחירות של אליהו שפירא ובקרקור צפרדעים בעשב הגבוה, בשלולית שמאחורי הבאר, לא רחוק משתי מכוניות הפיאט הלבנות של פטר יואל.

בחול העמוק ניצב על דרכם גוש כהה באור הלבנה – סוס-הרכיבה ולורט היושבת באוכפו. לורט מופתעת למראה הילדים ההולכים זו אחר זה בידיים פרושות, עקב בצד אגודל, מבית הבאר לדירתם אשר בצד האחר של דרך החול. הם חולפים בלי לעצור, קרוב מאוד לסוס המזיע. זה מנענע ראשו כלפי מטה, כמו להריח אותם, ואולי ללקק.

 "או-או... אימא האמיתית שלנו כבר באה, בשבילנו..." פולט אמנון.

 "או-או... האימא האמיתית שלנו, מפוליניה, היא כבר באה, בשבילנו?" חוזרת אחריו הקטנה כהד.

שני הסהרורים הקטנים נעלמים מאחורי פינת הבית. עד מהרה נשמע קול טריקת דלת נסגרת. צל לבן חומק ממסדרון הדירה אל החדר הגדול. אליהו עדיין נוחר. שושנה שבה לחלון. מבעד לחרכי התריס נראית דרך החול העמוק מוצפת אור גדול, צהוב-לילי. לורט על סוסה אמוץ חוצה את הכביש בנקישת פרסות קצרה, חוזרת לחצר יוספיה, במעלה הגבעה מזרחה.

*

בדרך אני עובר ליד סוכת-הגפנים האפלה, הנטועה בשדרת התאנים שמשמשת גבול לכרם. עולה משם ריח חמוץ של עיסת ענבים רקובים. עכשיו אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי בדיוק בתחילת החופש הזה. בתחילת החופש שלח אותי אבא לעבוד בבציר. בבציר עצמו, שהוא מלאכה אחראית ודורשת תשומת-לב ובקיאות, לא מרשים לי לקחת חלק. נותנים לי מקטפה לניקוי האשכול מענבים פגומים ומצומקים, ומעמידים אותי בחבורת הנערים הערבים, ליד שולחן-קרשים גס, עמוס ארגזים, שניצב לאורך סוכת-הגפנים רחבת-הידיים. ארגזי ענבים גדושים מגיעים מהבוצרים בכרם אל הסוכה. לאשכולות גוון כפור טרי ויבש. בסוכה עצמה, למעלה – משתלשלים מבין העלים אשכולות ירוקים-עדיין, וטריות של בוסר עומדת בהם.

אני נעשה בקיא בזני הענבים: מוסקט שחור, מוסקט לבן, דבוקי, תמר ביירותי. בבוקר נותנת לי אימא שקית-נייר ובה ארבעה כריכים דקים ממולאים בפלחי ביצה קשה וגבינה צהובה, מלפפון טרי ובקבוק מים. וגם אשכול ענבים רחוץ היטב בתמיסת קלי, כדי שלא אטעם בכרם מהאשכולות הלא-רחוצים.

באה שעת צהריים ואני מואס באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך העגלות, ליד ברז מי-השקאה שראשו החלוד פעור כפתח מערה עמוקה, אני יושב לאכול יחד עם הנערים הערבים. תופיק טרוט-העיניים, שעדיין לא נלקח לעבוד אצלנו במטבח, עבודה שהוא עתיד לעשות כעבור שנים גם במסעדת "הדודנים" שלי בחוף ים יפו – פורס לי מפיתת בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל שהכינה אימו, וחולק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר אדומות וזעירות כחרוזי אלמוגים. תופיק אוסף אותן בצידי הדרך בבוקר, בלכתו לכרם. אבא אומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח בקיץ שיח עגבניות. אימא אוסרת לאכול עגבניות שצמחו על צואת-אדם. היא באה מפולניה, שם נחשבת עגבנייה לרעל. אך עגבניות-הבר של תופיק חמצמצות וערבות לחך.

אני חולק עם תופיק את הכריכים שהכינה אימא. הוא נהנה מהפלחים העגולים של הביצה הקשה, חבל לו לקלקל אותם באכילה. הוא בולע בתיאבון את אשכול הענבים הרחוץ ששלחה אימא, ומביא לי אשכול טרי וצונן, שנבצר השכם בבוקר ותופיק החביא אותו בצל אחד הארגזים הריקים.

אחר-כך אנחנו שוכבים לנוח שעה קלה בגומת-העץ הלחה, המדיפה ריח קרירות. בגזע החום עולות פטריות-עובש צהובות שנראות כמו מפה של עולם דימיוני. דופן הגומה משמשת לנו כר. רחש המים הזורמים בתעלת הבטון הסמוכה מביא בי הרגשה של שעת מרגוע על שפת נחל. הפרדס נעשה ליער אפל, ואני מנמנם עד גמר ההפסקה.

בשעה ארבע נשמע צלצול אחרון של פעמון ממרומי הגבעה, שעליה ניצבת חצר האחוזה. מכל העברים, מהפרדס, מהכרם, משדות הפלחה ומגן-הירק, נאספים הפועלים בחבורות, מי בכאפייה ומי בטאקיה, כיפה סרוגה, ונפלטים אל הדרך, לחזור לכפריהם הסמוכים. ואני ביניהם, נער עברי יחיד בתוך עשרות נערים ערבים, שעיניהם בורקות וגרונותיהם מסלסלים זמר מזרחי. הם מעלים אבק בעקביהם, רבים מהם יחפים, אני נגרר עימם, לבוש מכנסי חאקי קצרים, נועל סנדלים, מנופף בידיי ופוער את פי ללא מילים, שלא ירגישו שאני לא מכיר את הלחן. וכך אני מתלהב ומשתתף בצחוקם מבלי דעת על מה ולמה.

הם לא מבינים מדוע אני צריך לעבוד. קיבלתי עונש? אבא הוא מנהל אחוזת יוספיה, לכן הם רוחשים לי כבוד ונזהרים שלא לפגוע או להתעלל בי. יש להם שעשוע מרגיז – לקלוע בשעת העבודה ענבים פגומים איש בפני רעהו, ולהשתדל לכוון אל העין. רק מסיר מהם המשגיח את עינו הפקוחה – מיד הם ממטירים ענבים רקובים, והקולע מתכופף לתומו מתחת לשולחן העץ הארוך, כדי להתגונן. אם פוגע ענב בפניי או בחולצתי, מיד נזעק תופיק אל המיידה ומתחיל להתקוטט איתו. הוא תמיד מגן עליי.

כך אני צועד מדי יום, בגמר העבודה, שר ומנופף בידיי בתוך חבורת לבושי הקרעים, שאינם יודעים לבוש תחתון מהו. רובם יחפים. רק המיוחסים נועלים סנדלים גסים, שסוליותיהם עשויות צמיג-מכונית משומש. זה מה שאני עושה בתחילת החופש הגדול הזה.

*

 "עצרו!" קורא הורביץ.

 "מי זה?" עונה איברהים. "מי שיבוא לכאן, דמו בראשו!"

על כך יורה הורביץ מעל סוסתו באוויר. הקול העז של כדור-הציד מרעיד את הסביבה החשוכה, גם ההדף מורגש.

 "הכל בגללך!" בועט איברהים בתופיק, ולעבר הירייה הוא פולט בשנאה, "בחיאת אללה שאנחנו עוד נזכה ונגיע ליום הגדול שבו נחזור אליכם עם רובים, ועם תותחים – ואת כל מה שאתם לוקחים מאיתנו בכוח – נחזיר בכוח!" אך בינתיים הוא שומט מידו את החבל הקשור לצוואר הפרה, ונמלט בעקבות עבד, שכבר הספיק לעשות עיקוף גדול, לחצות במרוצה את הכביש ולהיבלע בסימטה, בין הבתים הנמוכים של אום-אל-זעתר.

הורביץ טוען את הכדור החסר ברובה-הציד הדו-קני, יורד מסוסתו, הרובה בידו, וניגש אל הפרה דיצה. בחשכת הוואדי הוא ממשש את צווארה ומגיע לחבל, עונב את הקצה לטבעת, משחיל על אמת-ידו, ומניח רגלו בארכובה כדי לעלות חזרה על גב הסוסה. לפתע הוא מבחין ברחש מוזר על קרקעית הוואדי, שם גם עומד כלבו, מיילל ומרחרח.

 "מי זה?" הוא נדרך. מכוון את הרובה אל הקרקע. מתלולית הצואה עולה ריח חריף, ונשמע קול בכי.

 "קום!"

תופיק קם, כפוף מעוצמת הבעיטה של איברהים.

 "מי אתה?"

 "אתה לא מכיר אותי? תופיק..."

 "תופיק של חוואג'ה אבו-אורי?"

 "כן אדוני."

 "שעובד אצלם במטבח?"

 "כן אדוני."

 "אתה גנבת את דיצה?"

 "לא אדוני."

 "אתה יודע מי גנב?"

 "לא..."

 "בוא הנה, שמע, אתה משוגע אתה? לגנוב פרה שהמליטה הלילה והעגל שלה מחכה ברפת? אם לא תגלה לנו מי היו השותפים שלך – אני אוריד את הקת של הרובה על הראש שלך!"

 "לא, אל תעשה את זה, אדוני, לא, חוואג'ה אבו-ג'ורי, לא, כי אני מלא חרא."

 "מה קרה? חירבנה עליך הפרה?" צוחק הורביץ. "טוב. תלך לפניי בוואדי, עד הכביש, ושם תפנה שמאלה ואל תברח."

תופיק בוכה.

 "מה אתה בוכה? חשבת שארשה לך לחזור לאום-אל-זעתר?"

 "לא, אל תשלח אותי, בחייך, שם יהרגו אותי."

*

שעתי הגדולה היא בעת התשלום השבועי, בכל יום שישי. אני עומד בתור הארוך עם השבאב בחצר האחוזה. לעתים הם דוחפים איש את חברו, רק סביב לי נוצר כמין עיגול של יראת כבוד. התור משתרך ממגדל-המים שבאמצע החצר ועד לפתח משרדו החשוך של מקס רוזין, פקיד האחוזה. צלצול עליז של מטבעות ממלא את החצר. אפו של מקס מתעקל מעל גליון-התשלום, כחרטומו של נשר. לחייו שקועות, פיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת כאילו הוא לועס תמיד דבר-מה. משקפיו במסגרת-כסף דקה. ידיו ניראות ארוכות ולקחניות. כל הווייתו אומרת פקידוּת. בדמיוני אני רואה נצנוץ של מטבעות בעיניו החמדניות.

בבוא תורו, טובל כל נער את אגודלו בכרית-החותם ומטביע אותו במקום המיועד לו בגליון-התשלום, בקצה השורה שבה נרשמו שמו, מיספר הימים שעבד במשך השבוע, וסכום משכורתו. אם סוטה האגודל שחור-הציפורן של אחד הנערים ממקומו בטור – מקס הזריז תופס ומכוון אותו בלחיצה קשה למקומו המדוייק. אני מתקדם בתורי וכבר ניצב בפתח המשרד, ויודע שעוד מעט יעצרו הכול את נשימתם בהשתאות, כי אף-על-פי שאני צעיר מכולם, אקח ביד אמונה את העט ואשרבט בגליון את שמי. והחתימה שלי, מדוייקת ונאה, תתנוסס יחידה ועברית באמצע הטור שבו משחירות טביעות האצבע של שאר הנערים. גם שכרי שונה. הם מקבלים שילינג ליום, שזה חמישה גרושים, ואילו לבן המלומד של המנהל, לי, משלמים שישה גרושים ליום!

*

ככל שהם מתקרבים לחצר יוספיה, לרפת, מגבירה דיצה את קצב הליכתה ודומה שהיא מוכנה כבר להתחרות עם הסוסה שצועדת לפניה. שתיהן מתנהלות בשולי הכביש, המחזיר עתה את אור הירח כראי, והכלב רץ לפניהן. סמוך לרפת פותחת דיצה בגעייה, העגל פועה מבפנים לעומתה, ואחמד יוצא לקראתם.

 "קח את הפרה למקומה," יורד הורביץ בצליעה קלה מסוסתו, "ואותו, קודם שיתרחץ, ואחר-כך תחזיק אותו אצלך עד הבוקר. אתה ערֵב בעדו, וגם שיספר לך מי היו איתו."

 "ט-טוב, חווא-ג'ה אבו-ג'ורי."

הפרה דיצה חוזרת לרפת. העגל הרך, המנומר בכתמי לבן על שחור מבריק, שעמד עד כה ברגליים רועדות וחיכה לה, פוסע לקראתה בהליכה קופצנית ובגעיית געגועים, ושולח את פיו לינוק בראשונה-בחייו מעטיניה השופעים של אימו. הוא עומד ומוצץ ברעבתנות, נאחז בפטמה גם כדי שלא יפול. דיצה מפנה אליו את ראשה הגדול, בעל הארשת הרצינית, ולשונה מלקקת בהנאה גלויה את גבו הרועד של העגל, הלח עדיין מן ההמלטה, ומלא באניצי-קש.

אחמד מוליך לפניו את תופיק, מכוון אותו עם קלשון שמפזרים בו חציר לפרות, כדי שלא להתקרב אליו בסרחונו. בהגיעם לשוקת הבהמות, הוא דוחף אותו בקצה הקלשון עד שתופיק נהדף כולו לתוך השוקת ומפרפר במים.

*

אבל אני שונא את השמש, את הזיעה, ובייחוד את הדבורים, צרעות גדולות שצבען חום-צהבהב והן עפות מכל עבר אל הסוכה כדי למוץ את הענבים הבשלים, המתפקעים ממתיקותם. הן טסות בחלל סוכת-הגפנים הירוקה, המעולפת חום, חולפות על פניך בזמזום טורד ומאיים או מהלכות כמשוגעות על פני אשכולות בארגז. עקיצתן מכאיבה מאוד, פי כמה מעקיצת דבורה. אצבעותיי נעשות דביקות, ומשחירות מעסיס הענבים המתוק ומהאבק שדבק בו ונעשה לבוץ סמיך. המקטפה מזדהמת עד מהרה, ידיותיה נדבקות לאצבעות, והעור העדין מתנפח ומעלה בועות. הידיים שלי צורבות בלילה, והפצעים אינם נרפאים.

אבא מרוצה מכך שאני מתחשל והולך, שאני קורא פחות, שעיניי לא כואבות, ושאני, לדעתו, כבר לא בטלן. אבל אימא חסה על בריאותי ואינה מסתירה את דעתה. אבא מתרגז. "אי אפשר לחבוש כובע אחד על שני ראשים, אומר הפתגם הערבי, ולכן לא ייתכן ששני אנשים שדיעותיהם מנוגדות יחנכו ילד אחד, כי אם כך יהיה – סופו שיגדל בטלן ומבולבל. עלייך להחליט מי משנינו יחנך את אורי, וישא באחריות, לבדו."

אימא מתעקשת. אבא צועק בלי קול. פניו השחומים מעלים גוון שחור של דם בהתרגזו. "את לא מבינה בחינוך," הוא אומר, "וארורה השתלטנות. אני לא אעשה כל מה שאת רוצה, היה לא תהיה!"

אימא מתחילה לבכות. זה הנשק הסודי שלה. באותו רגע אני מרגיש שהוחלט בלא מילים שלא אלך יותר לעבודה בכרם, אך לי נודע הדבר במפורש רק בבוקר, כאשר מתברר שאימא לא הכינה לי כריכים. אבא חורק שיניים ואומר: "מהיום והלאה אני מתפטר מתפקידי, ואת תחנכי לבדך את אורי. אני לא אנקוף אצבע, לטוב ולרע."

למחרת בצהריים, כאשר אני יושב לשולחן במכנסי-התעמלות ובגופייה צחורה, עיניי שוב אדומות מקריאה יתירה, ראשי סחרחר וגופי רחוץ ומדיף ריח סבון טרי ושהות נעימה בחדר המוצל והקריר כל הבוקר – מביט אלי אבא בשתיקה מלאה בוז ואינו אומר דבר.

*

תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.

 "מה זה?" מיילל תופיק.

 "ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."

אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."

נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.

 "מי אתה?"

 "תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.

 "מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.

 "יאללה, יאללה יא בִּנְת, חוּדי אל-בּיז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.

 "הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"

 "אז תישאר פה," היא אומרת.

 "אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."

התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.

 "הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.

 "יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."

 "שאלוהים יברך אותך, זריפה."

 "שיברך אותך, שאתה מקל מעליי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."

תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאישה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.

 "מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.

אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, בוודאי קראת בעיתון ש-270 כלכלנים (כולל אלה שנתניהו נעזר בהם בתקופות שונות) הביעו דאגה לכלכלת ישראל בעטיה של הרפורמה המשפטית; כנ"ל 5 נשיאי האוניברסיטאות בארץ (כולל נשיא אוניברסיטת בר-אילן!) הביעו התנגדות נחרצת לרפורמה. אני מניח שאתה לא מתרשם מיו"ר ההסתדרות המתחנן למיתון הרפורמה, אבל ההייטקיסטים הפגינו נגד הרפורמה, כנ"ל מאות עורכי דין. כולם כסילים, אהוד?!  תניח לדויד גרוסמן "הכסיל" בעיניך, אבל בהפגנה הגדולה דיברו אנשי ליכוד כמו לימור לבנת, שדמעה על חורבן הדמוקרטיה. אני מודה שאינני מבין את הדבקות שלך בממשלה מזעזעת זאת, שיש בה לפחות 4 עבריינים, ואינספור פנאטים דתיים. המפגינים מודים שזה (כביכול!) רצון העם, אבל עם הרפורמה ההרסנית של נתניהו-לוין – לא מוכנים להשלים. דווקא משום שאני (כמו רוב קוראיך) אוהב אותך, דווקא משום כך אני תמה על עמדותיך בעניין הממשלה הנוראה הזאת, והרפורמה "הטורקית" שהיא מבקשת לבצע.

שלך

משה

אהוד: משה היקר, אין לי אלא להצטער שגם אתה נסחף במסגרת הטירוף וההיסטריה של ההפחדה מפני ממשלת נתניהו "הנוראה", "המזעזעת" ו"הטורקית"! – אני לא שותף לשקר התקשורתי המצייר תמונה לפיה הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי נמצאים בסכנה!

בינתיים, הפגיעה היחידה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, זו שממנה אתה חושש – היא ההחלטה של מערכת עיתון "הארץ" שלא לפרסם יותר את דברי העיתונאי המוכשר, הרציני והאמיץ גדי טאוב – כי עמדותיו שונות מעמדות העיתון המסיתות בקביעות נגד נתניהו וממשלתו!

ומה דעתך? –

על הפגנת ה-40,000 (כבר לא 130,000!) בתל אביב במוצ"ש האחרון נגד ממשלת ישראל – חרף רצח שבעת הישראלים בירושלים בידי חיירי עלקם, המחבל הפלסטיני בן ה-21, בליל שבת האחרון? האם ייתכן שגם חיירי, אללה ירחמו, היה נגד ממשלת ישראל!

(אגב, 40,000 הם רק קצת יותר ממנדט אחד לכנסת, שאינו עובר את אחוז החסימה!)

ואיך זה להפגין בתל אביב בשעה שבירושלים קוברים את הנרצחים? איך זה להפגין נגד ממשלת ישראל – כאשר לאחר הרציחות האלה, מחלקי הסוכריות והבקלאווה בערים וביישובים הפלסטיניים, וגם ברבת עמון – חוגגים ומקווים גם הם להפלת ממשלת ישראל?

ואיך זה להמשיך לחיות בגן עדן של כסילים בהשראת נביא השקר של "הזמן השחור"?

* לאהוד בן עזר העורך היקר, קראתי בצער ובעניין את ההתכתבות שלך עם משה גרנות. אני מחזקת אותך בכל טענותיך וחושבת בדיוק כמוך!!

מצער אותי שאינטלקטואל כמו משה גרנות, שמגדיר עצמו כחופשי ליברל חילוני, משוכנע שקיימת סימטריה מתמטית בהשקפותיו ועקב כך נופל לבולשביזם וטהרנות.

איך ייתכן שאינטלקטואל חכם, ישרשר את אותן מנטרות שחוקות פסוידו-אינטלקטואליות מתוכנתות, שכמו נצרבו לשבלונות במפעל שעל שעריו מופיעה הכתובת "חופשי ליברלי חילוני", בידי מחנה "רק לא ביבי!"

האם באמת המרחק בין אינטלקטואליות לכסילות הוא כה קטן? ואכן אתה צודק! דוד גרוסמן הוא כסיל אינטלקטואלי. וכל הפאתוס הפואטי שלו עושה לי חררה.

מצטערת! רק אדם חופשי ליברל חילוני ובולשביקי אינו מסוגל להכיר בכך שיש סנטימנטים נוספים בתת מודע האישי והקולקטיבי של בני אדם, שמיישבים את הסתירות הלוגיות במשנת המנטרות שאותן מניף משה גרנות. והם שמאפשרים את היתכנותם של כל הפרדוכסים הללו  לדור בכפיפה אחת. מה שנקרא אחדות הניגודים.  מי שאינו מסוגל להכיר באחדות הניגודים, אל יקרא לעצמו חכם! להתכחש לאותם סנטימנטים מורכבים ועמוקים או להתעלם מקיומם ועל כן לבאר את הפרדוכסים  בתואנה המצומצמת  ומופרכת  של הערצת ביבי בלבד, זה לרדד את השיח.

ומצער אותי שהשיח של משה גרנות הוא מרודד וקלישאתי.  דווקא מאיש ספרות הייתי מצפה ליותר.

משמח אותי על כן אהוד בן עזר יקר שאתה אדם חופשי ליברל וחילוני ולא בולשביקי ויודע לחשוב מחוץ לקופסא. מזדהה איתך לחלוטין וחושבת כמוך. אינך לבד !!!

חוה ליבוביץ

רמת גן

נ"ב מצער אותי  –  כי אני אוהבת לקרוא את ניתוחיו הספרותיים והחכמים של משה גרנות.    

* על אחת הכרזות מההפגנה במוצ"ש שעבר, שהופיעה גם באתר האינטרנט של "הארץ" – מתנוססת תמונתו של נתניהו וכתר צהוב מצוייר לראשו, כרקע למילים:

עוּף גוֹזֵל!

אהוד: אני מצטט זאת כאן למען הדורות הבאים.

* היה פעם סופר בשם משה סמילנסקי?

* אהוד היקר, אני מודה לך על פרסום הכתבה אודות יוסף חנני. 

זכיתי להכיר את יוסף חנני בילדותי בבית הספר העממי שלמדתי בו עם עלייתי ארצה ובטרם שמשפחתי עברה לגור בתל אביב. 

יוסף חנני נטה לי חיבה יתרה בגלל שקראתי ספרים רבים והשתתפתי בעירנות בשיעורים. זכור לי שהוא הזמין אותי לביתו כדי להעניק לי תעודת הצטיינות וזאת כדי למנוע את קנאתם של תלמידי כיתתי וחבריי לבית הספר. שמרתי את התעודה במשך שנים רבות בבית דודתי זאת בגלל הנדודים הרבים שמשפחתי היתה נתונה בהם בעיקר בין ישראל לאנגליה (אבי היה שחקן ברידג׳ מעולה שיצג את ישראל בתחרויות שהתקיימו בזמנו באיסטנבול, בלונדון ובעוד מקומות). לצערי התעודה אבדה ונותר רק הזיכרון היקר והמרגש בקירבי. 

אציין עוד שההתמכרות שלי לקריאה הסבה גם כן את תשומת לבו של פרופ׳ ברוך קורצווייל מורי ורבי באוניברסיטת בר אילן. הוא ביקש לפגוש אותי ובפגישה הוא אמר לי שאני לא צריכה להצביע בכל מקרה שהוא שואל את הסטודנטים אם הם קראו ספר זה או אחר. אני זוכרת שלא נבהלתי ושאלתי אותו מה עליי לעשות אם קראתי את הספר שבו המדובר. הוא השיב לי בבדיחות הדעת: תצביעי בשתי הידיים. 

תודה לך אהוד מקרב לב על פרסום הכתבה. 

בברכה מליליאן

ד״ר ליליאן דבי גורי

* אהוד: האם יש בתקופתנו ספרות עברית ממש, כמו שהיתה פעם? או שיש עכשיו כמה מאות סופרים, בעיקר סופרות, שמפרסמים מאות כותרים, רובם בהוצאות קיקיוניות, לעיתים קרובות מאוד על חשבון עצמם או רק באינטרנט – וחלקן גם זוכים בפרסים עתירי ממון ששום סופר בתקופתנו לא זכתה בהם, והן צצים וצצות ונעלמים בזה אחר זו ואיש אינו זוכר את שמותיהן וכמעט גם לא קוראת אותם?

כמה עשרות של שמות מוזרים ומוזרות כמו אלה, שכמעט אינם מוכרות לקהל קוראי הספרות העברית – הם גם אלה ששינו את שם אגודת הסופרים העברים לצירוף הלשוני המטומטם: "אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל"!

* את הקונצרט בהיכל התרבות במוצ"ש האחרון הפסדתי כי אני כבר מעל שמונים ולא היתה לי כל אפשרות להגיע במונית לאזור הסגור של "הבימה" והיכל התרבות, וביטלתי את הכרטיס. יש לשער שכך יהיה המצב גם במוצ"שים הבאים של ההפגנות ושל הסדרה – וכך אפסיד את כולה. אך לא נורא. כל קורבן יירצה – ובלבד שניפטר כבר מהעבריין הסידרתי בנימין נתניהו המדרדר יום-יום את המדינה אליי תהום, ובהחלט יש הצדקה לקיים הפגנות מחאה נגדו גם בשעות שבירושלים קוברים את נרצחי הטרור הפלסטיני – טרור שבמוצ"ש ההפגנה הראשון דגליו התנוססו גם בתל אביב.

כן, רק לא ביבי אלא ממשלת בנט, לפיד ומחמוד עבאס – והכול יסתדר ונחזור להיות דמוקרטיה ולא כמו היום – שאנחנו דיקטטורה כמו טורקיה, הונגריה ופולין!

* אתמול (שבת), 28 בינואר, מלאו שלוש שנים להגשת כתב האישום בתיקי נתניהו, שראש הממשלה נאשם בו בעבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000, ובעבירות של מרמה והפרת אמונים בתיק 1000 ו-2000. בזמן שחלף מאז התקיימו בישראל שלוש מערכות בחירות, פרצה בארץ מגפת הקורונה ונתניהו איבד את השלטון וחזר אליו, אך בכל העת הזאת נשמעו רק 36 מ-341 העדים שברשימת התביעה. "לא הערכנו שאחרי שנה וחצי (מתחילת שלב ההוכחות) נהיה בעֵד ה-18," הודה כבר באוקטובר התובע אלון גילדין, בנוגע לקצב ההתקדמות של המשפט. ["הארץ" באינטרנט, 29.1].

אהוד: 341 עדים, לחלק לממוצע של הופעת 12 עדים בשנה, פירושם שמשפטי נתניהו יימשכו 28 שנים, שמהן חלפו רק שלוש! כלומר שנתניהו, שהיום הוא בן 73 – יהיה בן 98 שנים כאשר משפטיו יסתיימו! – וזאת לפני הערעור בעליון!

* האם התגברות הטרור הפלסטיני של יחידים ושל ארגונים נובעת מהקשחת העמדות של הממשלה הימנית החדשה נגדם – או מן הרוח הגבית החזקה שמעניקות להם הפגנות המוצ"ש בתל אביב – שבעיני הטרור הפלסטיני אולי מבשרות את נפילת הממשלה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2164 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9 עד תשפ"ג, 2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2164 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל