פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1818

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בשבט תשפ"ג. 2.2.23

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 50. // יוסי אחימאיר: קיר ברזל מחוזק. // יונתן גורל: "אין שאננים בציון". // אורי הייטנר: 1. צבי צמרת היה איש מופת. 2. צרור הערות ‏1.2.23. // מנחם רהט: קללת העשור השמיני. // רון גרא: שני שירים. // חנה סמוכה מושיוב: הבית הטבע והים בקופנגן. סוף אוקטובר 2022. // עדינה בר-אל: יצחק ציפורי – ממחקרי הנגב עד פרו ואבו-דאבי. // ארנה גולן: על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק ט'. // מוטי הרכבי: ימים חשוכים באים עלינו! // ממקורות הש"י. // אני הייתי ילדה מזדיינת. יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס. שני שירים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987 / ציורים ועטיפה דני קרמן

50.

אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל

לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –

אַל תִּבְכִּי

זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –

אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ

מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.

תל-אביב

8.12.85-23.12.85

כסלו-טבת תשמ"ו

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור במהדורה יפה בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987 אך לא הצליח לחדור אל שכבת בני הנוער שלמענם נכתב ולהפוך ל"ספר פולחן" או ל"ספר מתנה". אף-על-פי-כן אזל כליל במרוצת השנים אך אין שום סיכוי מסחרי שתידפס אי-פעם מהדורה חדשה שלו.

בפגישותיי עם בני נוער בבתי הספר, אני קורא מתוכו שירים, ובהפסקות עטים עליו תלמידות ותלמידים בחבורות ואינם מפסיקים לקרוא ולהשמיע קולות צחוק והתפעלות, הגורמים לי עונג רב, והם ממש מתחננים שאשאיר להם את העותק. וכך, שנים רבות לאחר הידפסו אני נוכח לדעת שהוא באמת מתאים במאה אחוז לקהל היעד שלו, כפי שהתכוונתי, רק שאין באפשרותי להגיע לקהל שלי בדרך הרגילה של מהדורה חדשה כי כך גורלו של סופר נידח.

מאחר שהמכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר" פתח בפניי אפשרויות חדשות של קשר עם הקוראים, התחלתי להעתיק בו בניקוד מדי גיליון כארבעה שירים מתוך הספר, ולאחר שסיימתי את העבודה יש בידי קובץ מנוקד של הספר כולו שאותו אני שולח חינם לכל קורא שמבקש זאת ממני. ההפסד היחיד הוא שאין באפשרותי לצרף לקובץ את איוריו המקסימים של דני קרמן אבל אולי גם על כך יהיה אפשר להתגבר בבוא הזמן.

כברנר בשעתו אני עושה בעצמי את העבודה השחורה של הסְדר, הניקוד וההפצה בעוד אשר לרשות סופרים אחרים עומדות מערכות משומנות היטב של יחסי ציבור ושל הוצאות ספרים גדולות שעושות עבורם את כל העבודה, ולא נשמע שמי מהסופרים יצטרך להקליד מחדש את ספריו לאינטרנט. אבל אני לא מתאונן, שהרי בכל מקרה כבר זכיתי לחיות שלושים שנה יותר ממה שהגורל והרוצחים הערבים זימנו לברנר, וגם כי במשך כל ההקלדה לא מצאתי צורך לעשות שינוי כלשהו בשירים.

תל-אביב, אביב 2006

* * *

יוסי אחימאיר

קיר ברזל מחוזק

מי שפתח בשבת עם בוקר את הערך "נוה יעקב" בוויקיפדיה, היה יכול כבר לקרוא את השורה הבאה, שהזדרזו העורכים להוסיף: "ב-27 בינואר 2023 התרחש בשכונה פיגוע ירי בו נרצחו שבעה בני אדם ומיספר אנשים נפצעו." אירוע קשה נוסף להיסטוריה עקובת הדמים של הצפונית בשכונותיה של ירושלים המאוחדת.

כ-30 אלף תושבים מאוכלסת שכונת נוה יעקב, שכבר אינה רחוקה וזנוחה. קו הרכבת הקלה מחבר אותה למרכז העיר, מבנים רבי קומות מחליפים בה את הבתים הנושנים, ובה זה לצד זה שני רחובות מקבילים על-שם שני מנהיגים ציונים משני צידי המתרס הפוליטי: אב"א אחימאיר ויצחק טבנקין.

הטבח בנוה יעקב יכול היה להתרחש גם בבית-כנסת בלב הבירה כמו גם בכל עיר אחרת. בתי-כנסת בארץ ובעולם הם "יעד מועדף" לרוצחים אנטישמיים וערבים. מטרות קלות למבצעי פשעי שנאה באנשים חסרי אונים, רק משום שהם יהודים. אירועי דמים אלה הם שיאי המשטמה לעם היהודי ולתושבי ישראל – ירי ביום השבת, בעת התפילה, בהפתעה גמורה.

כזה היה גם אירוע השיא מלפני חמישים שנה – מלחמת יום הכיפורים, שפתחו בה מצרים וסוריה בהפתעה גמורה, ביום הקדוש לנו ביותר.

והנה מצרים מיהרה לפרסם הפעם הודעת גינוי לטבח בנוה יעקב, כמוה גם ירדן, האמירויות, בחריין, סעודיה וטורקיה. עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי לעודד. אמנם, כל מדינות האיסלאם היו רוצות שישראל תיסוג לקווי 67', ותפנה את יישוביה, כולל נוה יעקב – מה שלא יקרה – אבל הנה ההוכחה שהזמן מיטיב עם ישראל, ההכרה בה מתרחבת. כך גם מעגל השלום, הגם שמעגל הדמים נמשך.

הערבים הפלסטינים הזדרזו ביוני 1967 להניף מעל בתיהם דגלים לבנים, לאות כניעה והכנעה, אבל מאז התעצמה בתוכם התודעה הלאומנית, לצד שנאה ובוז לישראל וקינאה בשגשוגה. צצו בתוכם אירגוני טרור, שכל תכליתם שפיכות דמים, בלי שים לב למחיר שמשלמים על כך בני עמם. אש שמלובה בהסתה אנטישמית מן הסוג הירוד ביותר בכלי התקשורת שלהם.

בניגוד לתגובות הראויות של מדינות ערביות, שמחה וצהלה פרצו ברחובות מזרח ירושלים, עזה ורמאללה למשמע דבר הטבח ביהודים, וזאת בעקבות פעולת צה"ל בלב ג'נין שגבתה חיי עשרה מחבלים, וכן אישה חפה מפשע. מאז ומתמיד כוחותינו משתדלים שלא ייפגעו אזרחים תמימים. לעומת זאת, הטרוריסטים רוצחים "מכל המזדמן ליד", אזרחים ישראלים בני כל הגילים, בין בתוך הבתים ובבתי-הכנסת, בין בדרכים וברחובות הערים.

קם דור צעיר, לוחמני יותר, שטוף תעמולת שנאה העוברת כחשמל ברשתות החברתיות, נחוש לרצוח ולהתאבד. הטרור שליט ביו"ש וברצועה – פת"ח מכאן, חמאס וג'יהאד איסלאמי משם, וחיזבאללה מצפון. מערכת הביטחון פועלת ביד חזקה נגד אירגוני הטרור, אבל מפעם לפעם אנו מופתעים מחדש, כפי שארע בליל שבת ובשבת.

 סוג תגובותינו ממחיש את הבדל התרבויות. אצל הפלסטינים אין כפיפות לחוק הבינלאומי ולא לרגש אנושי כלשהו. זה עם מומצא שהטרור הוא נשקו. העניין הפלסטיני הוא הנושא המרכזי שנדון שוב ושוב במוסדות האו"ם הצבוע. כנגד הטרור הזה ניצבת מדינה מתגוננת, איתנה. ההתגוננות גם יזומה, כפי שראינו בפעולה היעילה של המסתערבים בלב ג'נין הפרועה. מדינה שהעניקה אוטונומיה לפלסטינים ביו"ש ושלטון בלעדי ברצועה – ואלה הוזים על "פלסטין" שתמחק את היישות הציונית-יהודית.

אירועי הימים הללו ממחישים עד כמה אקטואלית תורת ז'בוטינסקי ובראשה רעיון קיר הברזל שלו, מאמר בן מאה שנה. האם הפנמנו אותו עד הסוף? האם הוא מרתיע את הטרור שבא עלינו גלים גלים? האם אין צורך לחזקו? האם נבעים סדקים בקיר הברזל שלנו? יש האומרים שאכן כך הוא. את זאת לפחות טוענים האלופים בדימוס יצחק בריק וגרשון הכהן.

דומה כי איננו מפיקים לקחים מספיקים מגלי התוקפנות נגדנו, עתה בירושלים. אנו מבקשים לעתים לרצות את הראיס ברמאללה, מנסים לא להחריף את המצב – מה שאינו תלוי בהכרח בישראל. זרועות הביטחון פועלות ככל יכולתן לסכל מראש כל כוונה זדון, הנרקמת אי שם ולא תמיד נחשפת מראש. והא ראייה – טבח נוה יעקב. אסור שהאסון הזה ירתיע את הדרג המדיני והצבאי מליזום את המוטל עליהם, כפי שהיה בפעולה המוצלחת בג'נין, זו שקדמה לטבח אזרחינו.

מחבל מחקה מחבל, מתאבד הולך בעקבות מתאבד, רוצח בעקבות רוצח. תאוות המוות היא נחלת צעירים פלסטינים רבים. מטרתם הפנאטית היא הרג יהודים. ואולי השסע המחליש בחברה היהודית מעודד אותם, במיוחד בעת הזאת, לבצע מעשי טרור, כאשר ההפגנות אצלנו נמשכות בעוד אינתיפאדה שלישית ניצבת על הסף. הכרח לממש את קיר הברזל שלנו ולהתאחד מאחורי לוחמינו המסתכנים למען ביטחוננו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב".  

* * *

באבל על מותו של הפסל

מוטי מלר

חבר קיבוץ יוטבתה

שהיה נשוי לבת-דודנו

שָֹשִֹי מלר ז"ל לבית ליפסקי

הלווייתו התקיימה ביום שלישי 31.1, בקיבוץ יוטבתה

 תנחומינו למשפחה

* * *

יונתן גורל

"אין שאננים בציון"

לאהוד בן עזר

אין שאננים בציון

אבל בירושלים יום יום

ועל שפת המצוק

ניתן לכסות בבהרות

את הגוף החומד

ולהעלות בלהבה

את שאלת השאלות

ציון שואלת

שאננים נאלמים

עולם כמנהגו

ושעת חזון

שאננה ופוסחת

אהוד  יקר שלום, זה דיבור בצורת בתי שיר – לנוכח מאורעות הימים האחרונים, מאוד אודה לוּ תיתן לתגובה מקום בגיליון הקרוב, היה ברוך והצלח, מוקיר ונאמן,

יונתן

* * *

אורי הייטנר

1. צבי צמרת היה איש מופת

המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.

צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.

הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עימו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.

צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.

צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכול מנצחים בהם.

הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא היתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו היתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.

הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכול. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו היתה יהודי וציוני.

הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.

בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעלייה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת ליבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.

הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה, שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא היתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.

נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.

צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער, תפקיד של האחראי על תוכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאוייב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקארתיסטי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.

צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. היתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם היתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו.

יום אחד התקשר וביקש ממני ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר, מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר. מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים. 

ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.

כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו היתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.

שיחתנו האחרונה היתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא יעץ לו בתוכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתוכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתוכנית.

ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.

צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?

צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות ‏1.2.23

* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.

אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.

אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.

מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו. האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שירות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופייה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.

שרייך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.

מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?

ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".

הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם... בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).

השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמיתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.  

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.

טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".

העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה – מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.

ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף – הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.

איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף. אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.

אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.

אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.

דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.

הבעייה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.

הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.

אולם ישראל לא היתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.

מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם". המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בווידאו בפני עו"ד שהיתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.

על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.

אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר. כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין. טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חילחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדיין יש בתוכנו איים של הוקעת  מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

[אהוד: לא נמאס לך לכתוב את ההבלים על ה"שחיתות" של עו"ד חימי המואשם בשוחד של כיסוי תקשורתי-אוהד ושל רה"מ נתניהו המואשם באוננות!?]

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת. אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט היתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.

ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השיוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.

איזה שיוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).

איזה שיוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שיוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?

אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים."

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא."

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.

עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.

צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.

אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.

אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.

תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי ט"ו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא היתה זו סתם הבלחה של דושמן. היתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".

... ומאז, בכל סדר ט"ו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה."

     * ביד הלשון: אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".

הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים". הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).

הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים... גם לנו היו מקרים בששת הימים".

ינואר: נגיד.

ששת: אל תגיד נגיד.

ינואר: אני אגיד נגיד.

ששת: אתה לא תגיד נגיד.

פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

קללת העשור השמיני

איום ההתפרקות, שחיסל את שתי המדינות היהודיות הריבוניות שקדמו לנו, אורב כאן ועכשיו לבית הלאומי השלישי.

'השבת השחורה' בירושלים, כך כונתה בתקשורת השבת שעברה שבה נרצחו 7 ישראלים חפים מפשע, ואחרים נפצעו קשה בשני פיגועי רצח – והיא הזכירה לנו שוב, שמבחינתם של הרוצחים, שמיישמים את קללת 'על חרבך תחיה', אין כל הבדל בין הישראלים לכיתותיהם ועדותיהם. כולנו מועדים לשחיטה, מבחינתם.  

אבל אסור להתבלבל מול כנופיות הפשע הפלשתיניות. הן אינן האיום הממשי על הקיום היהודי הריבוני בא"י. מה שמאיים ומסוכן הרבה יותר הם השסע והקוטביות שבתוך החברה הישראלית. אותה שנאת אחים שירדה לעולם בימי קין והבל, ונשנתה בחיי יצחק וישמעאל, ושוכפלה בימי יעקב ועשו, ושוב הפציעה בימי שנאת האחים ליוסף – היא זו שבוערת במקומותינו ומאיימת להכריע את המפעל הציוני.

מעל שער הכניסה לאחד הביתנים במחנה המוות אושוויץ, קראתי בחיל ורעדה את הציטוט הבא, מתוך הגותו של הפילוסוף האמריקאי סנטיאנה (1863-1952): "אלה שאינם לומדים מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב." וזכרתי אז את חזון הביעותים של נשיא טוניסיה לשעבר חביב בורגיבה: "הערבים לא צריכים להילחם בישראל, היהודים במריבותיהם הפנימיות, יהרסו את עצמם."

כמאמר המשורר: יד איש באחיו.

מדינת ישראל, שנמצאת כיום בעיצומו של העשור השמיני לחייה, ותחגוג בע"ה את יום הולדתה ה-75 בעוד 3 חודשים, והיא קרובה כיום יותר מאשר אי פעם, לסכנת מלחמת אחים – יד איש באחיו. וזה הרגע ללמוד מן ההיסטוריה, בטרם נכלה את עצמנו לדעת, באש זעמנו ובחרון אפנו.

ויש מה ללמוד מן ההיסטוריה. פעמיים התקיימו כאן, בארץ ישראל, ממלכות יהודיות ריבוניות, ותחילת קריסתן היתה בעשור השמיני לחייהן. שתיהן אמנם התקיימו פחות או יותר 220 שנה, אבל תחילת הקץ נבטה – איזה תיזמון! – דווקא בעשור השמיני לריבונותן. חובתם של הישראלים כאן ועכשיו, להבטיח שלא יתפתחו כאן התנאים להרצתו מחדש כאן ועכשיו של הסרט הנורא שכבר היינו בו פעמיים. 

המדינה היהודית הראשונה, שייסד דוד מלך ישראל, והמריאה להישגים פנומנליים במונחי הזמן ההוא, שרדה מאוחדת 80 שנה. בשנה ה-81, בשל סכסוכים פנימיים, התפרקה מלכות בית דוד לממלכות יהודה וישראל, והחלה ראשית הנפילה. במהלכה איבדנו מיליונים מאחינו, בני עשרת השבטים, שלדברי רבי עקיבא "אינם עתידין לחזור."

המדינה היהודית השנייה, היתה ממלכת החשמונאים בימי בית שני. זו התקיימה 77 שנה כממלכה מאוחדת וריבונית. בעשור השמיני לחייה חל בה קיטוב תהומי, שהוביל את נציגי שני המחנות הטוענים לכתר אל פומפיאוס בסוריה, בתחינה שיסכים לעשותם לווסאלים של רומא. כך הפכה מדינת החשמונאים הריבונית למדינת לפרוטקטורט מושפלת של רומא, נטולת ריבונות יהודית גאה.

הקמת מדינה ישראל לפני 75 שנה, היא הניסיון השלישי לצלוח את 'קללת העשור השמיני', שבפניה ניגפו שתי הקודמות. אנחנו כיום בעיצומה של ההזדמנות השלישית. אבל ספק אם נשרוד אותה. מה שמתרחש לנגד עינינו, תוך גילויי שנאת אחים תהומית (וכרגע באמת לא חשוב 'מי התחיל' – מפני ששני הצדדים נושאים באחריות שווה לכאוס החברתי הנורא האוכל בנו מבפנים, כפי ש'ניבא' בורגיבה) – מדליק את כל האורות האדומים בגלאי הקטסטרופות הלאומי. ואל תבנו בשום פנים על היתכנות הזדמנות רביעית.

נחמה פורתא, אוי לאותה נחמה, יכולה להימצא בעובדה שגם אומות אחרות חוו באורח קשה מאוד את 'קללת העשור השמיני'. מלחמת האזרחים האמריקאית, העקובה מדם, פרצה 85 שנה אחר אישור החוקה (הו, איזה מזל – זה קרה להם בעשור התשיעי). איטליה הפכה להיות פשיסטית בעשור השמיני  מאז איחודה ב-1860. גרמניה הפכה למדינת טרור נאצית בעשור השמיני לאיחודה. הרפובליקה השלישית של צרפת, שנוסדה ב-1871, נכנעה בפני המגף הנאצי בעשור השמיני לקיומה, ב-1940. המפלצת הקומוניסטית שנולדה במהפכת אוקטובר 1917, החלה להתפרק בשנות ה-80 של המאה הקודמת, והתנפצה סופית לרסיסים 74 שנים לאחר היווסדה (1991).

מהו הכישוף ההופך את העשור השמיני, למשבר הרים ומפרק ממלכות? ההיסטוריונים מצביעים על צבר של מיספר סיבות המתנקזות לעשור השמיני. אחד ההסברים הוא שהעשור השמיני הוא העשור של בני הדור השלישי למייסדי האומות. בעוד שהדורות הראשון והשני  מודעים לעצם האחריות ההיסטורית המוטלת על שכמם, ומוכנים לשם הצלחת הפרוייקט לוויתורים מפליגים ("רק לא מלחמת אחים," כלשונו של מנחם בגין), הרי בני הדור השלישי רואים את הממלכה כנתון מובן מאליו, ולכן מתמקדים ביישום האג'נדה הקבוצתית, הכיתתית, הפלגנית. זה בדיוק מה שקורה היום. עצם קיומה של המדינה כבר מובן מאליו, גם כשנשקפים איומים חמורים מבחוץ: הטרור הפלשתיני הרצחני, טילי החיזבאללה, הגרעין האיראני וכדומה. לכל אלה יכול נוכל בחסדי שמיים, ולא אלמן ישראל. מאידך עלול צונאמי השנאה והפלגנות, להקריס מבפנים את חזון הבית השלישי, ברוח חזון העיוועים של בורגיבה.

על רקע איום הרסני זה, נקראים ימין ושמאל, חרדים וערבים, ותיקים ועולים חדשים, אנטי ציוניים ופוסט ציונים, דתיים וכופרים, מזרחיים ואשכנזים, אזרחי 'מדינת תל אביב' ואזרחי שאר המדינה – לוותר ולהתפשר ולהתכנס יחד בשלום תחת אותה מטרייה, שרק בחסותה נוכל לצלוח בשלום את העשור השמיני – וממנו את כל העשורים הבעל"ט, עדי עד. 

מנחם רהט

* * *

רון גרא

שני שירים

לְלֹא קוֹל

עוֹמֵד מוּל הַגּוֹרָל

וְאֵין מַטְבֵּעַ בְּיָדוֹ.

בְּגָדִים מְרֻפָּטִים,

בְּעֵינָיו הַרְרֵי עָבִים

אֲפֵלִים נֶעֱרָמִים.

בְּנֵי אָדָם חוֹלְפִים

בִּתְרוּעָה חוֹגֶגֶת.

אוֹר וּתְכֵלֶת פּוֹרְצִים

שָׁמַיִם.

וּבְעֵינָיו תְּהוֹמוֹת

יָגוֹן.

עַצֶּבֶת בַּלְּחָיַיִם.

כְּפִיפוּת הַגַּב

וְיָדוֹ הַמּוּשֶׁטֶת לְמָרוֹם

זוֹעֶקֶת

לְלֹא קוֹל

זוֹכֵר

מַכֶּה בַּחֲמַת רוּחַ

בַּעֲשָׂבִים שׁוֹטִים

אֲבַק רָב מִתְנַשֵּׂא.

חָשׁ בְּלַהַט חֹם

מִבְּעַד לְסֻלְיוֹת נַעֲלַי

שֶׁעוֹלֶה בְּדָמַי

וְאֶת הַגִּבְעוֹלִים הַפְּצוּעִים

שֶׁזֶּה עַתָּה קָצַצְתִּי.

פֶּתַע

מַשַּׁב רוּחַ פִּלְאִי

מִצֹּהַר נִפְתָּח

לְלֹא קִיר.

מַנְשִׁים אֶת

רוּחִי רְנָנָה.

רון גרא

* * *

חנה סמוכה מושיוב

הבית הטבע והים בקופנגן

סוף אוקטובר 2022

הבית ליד הים

תאילנד. חזרנו שוב לאי קופנגן, לבקר את בתנו חתננו והנכדים המופלאים. בדרך כלל מדי חודש הם שוכרים בית אחר ברמה גבוהה. הפעם מצאו בית מפתה והחליטו לשכור אותו לכמה חודשים ובעליו הסכים. הבית מבחוץ בצד הפונה לכביש, כלל לא נראה מיוחד. מבנה בן קומה אחת, בלי צבע וגוון. כשנכנסנו אליו, גילינו בית ארוך עם הפנים לים. במרכזו דלת כניסה רחבה, וממולה יציאה לחצר צרה ולים. בצד אחד סלון וחדר שינה ענק של ההורים עם מקלחת ושירותים וחדר ארונות. ומשמאל מטבח גדול, בהמשך פרוזדור שמוביל לחדר גדול נוסף, ולידו מקלחת ושירותים, ועוד חדר ענק. בכל חדר מיטה זוגית עם הפנים לחלון ענק המשקיף על הים, ארון, שולחן כתיבה, שידה וכוננית. החדרים ממוזגים, בניגוד למטבח ולסלון שיש בהם רק מאווררים. וכל הצד הפונה לים מוגף בחלונות ענקיים שקופים ואפשר לשכב במיטה ולראות את הים את השקיעות, את הגאות והשפל וכמה עצי קוקוס.

ביציאה מהבית, במקביל לים, חצר ארוכה כאורך הבית, אך רוחבה אינו עולה על ארבעה מטרים, היא מעין במה היורדת לים שעליה יושב הבית ושש מדרגות גבוהות יורדות ממנה לים. משני עברי המדרכה ביציאה מהסלון לים, יש במות מכל צד. בצד אחד במה ועליה שולחן אוכל גדול עם כסאות, שבו אפשר לשבת לאכול ולראות שקיעות, וגם לצייר ולעשות מלאכות. מהצד השני, במה ועליה ערסל ומזרנים מעין "זולה". כיף להתערסל שם ולשכב כשיש קצת רוח ורוצים לנוח. במקביל לבית יש שורת עצי קוקוס יפים, עמוסים אגוזי קוקוס ענקיים.  שמוסיפים חן ירוק לצבע הים הכחול הגדול. אגוזי הקוקוס הכבדים עלולים לנשור והם מהווים סכנה על ראשי העוברים ושבים. על כן חייבים להיזהר לא לנוח בצילם ולא ללכת מתחתם.

דקות אחדות אחרי שנכנסנו הביתה, מחלונות הזכוכית הענקיים, ראינו שהים בשפל. מיד ירדנו לחוף, לפני שהים ישטוף את החוף. הלכנו יחפים על קרקעית הים החולית הספוגה במי ים, שמביא אתו "שלל אוצרות" מאי שם.

התופעה המדהימה שנקראת "גאות ושפל" שנגלתה מול עינינו, מאלפת. כשיש "גאות" המים עולים למדרגה הרביעית או החמישית העולות לבית מהים, ואי אפשר לרדת לחוף, כי החוף נעלם, והים שם. כשיש "שפל", פני הים יורדים, הים נסוג למרחק של כמה עשרות מטרים מהחוף ואפשר ללכת על מה שקודם היה קרקעית של ים. קרקעית הים היא חולית, חשופה וספוגת מי ים, ויש עליה הרבה מאוד שבלולים וסרטנים החופרים בתוך החול. בתוך הים יש מעין אי, שחוצה את הים. בזמן השפל, הוא מתגלה ואפשר ללכת עליו, ואפשר לראות איך המים מתקדמים ומציפים את הקרקעית החולית. תופעה מיוחדת שאנו לא מכירים אותה כאן. תופעה זו מתרחשת לנו מול העיניים, ואי אפשר להיות אדישים כשרואים את כוחות הטבע פועלים ומשנים את הנוף, ומה שהיה קודם ים, הופך ליבשה, ומה שהיה יבשה מתכסה במים, והופך שוב לים. 

גשם

לרוב אין משב רוח רענן שבא מהים. הים חם ולח והאוויר דחוס, כבד, עומד ולא זז. ויש אפילו הרגשת מחנק. הים לא מצנן את הטמפרטורה. הוא מחמם את האוויר, והאוויר הלח עולה, האדים מתעבים והופכים לעננים כבדים רוויי לחות, שצבעם הולך ומתכהה מרגע לרגע, ומהר הופכים לשחורים ומאיימים וממטירים גשמים. רוח חזקה ומטורפת, מסיעה אותם מהר מהאופק הקרוב, והם שטים בשמיים, ומתקדמים עד שהם מאבדים כוח מכובד המים שהם נושאים, ומורידים מטרות עוז, שמטהרים ומרעננים את האוויר שהופך לנקי וצלול, נטול פיח ואבק וחול. משקים ומרווים את העצים, הפרחים והעשבים, ומכסים את האדמה בשלל צבעי הירוק, שעובר מקלחת ומרגיש ניקיון. המים הניתכים על האדמה גורמים לזרימה עצומה. הכבישים הופכים לנחלים ומציפים הכול, כי הניקוז לא יכול לקלוט כמות כל כך גדולה של מים שיורדים בזמן קצר על האדמה הרוויה, וגם לא כבישי הבטון. ואחר כך שקט. הכול נח, נעלם המחנק. המים מתנקזים במפלים, בנחלים ובשלוליות שבדרכי העפר. המים ששטפו וניקו והשקו ונקוו פה ושם, זורמים חזרה אל הים וכך יהיה לעולם. וכמו שנאמר: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" (קהלת פרק א' פסוק ז').

למרות שאין מחסור במים באי, ויש מי תהום קרובים לפני השטח ואפשר לחפור בארות, המים בברזים לשתייה ולבישול אסורים. הם מזוהמים!!! מים לשתייה חייבים לקנות. לפעמים נגמרים המים במיכל ואי אפשר אפילו להכין כוס קפה וחייבים לרוץ לקנות מים. יש עמדות של מים טובים לשתייה, שתמורת מטבע, או שטר, אפשר למלא מכל ולא חייבים לרוץ לתחנת הדלק או לחנות.

הפרדוקס בין שפע הגשמים היורדים בעוצמה רוב ימות השנה, למחסור במים לשתייה, נשמע פרדוקסלי, אך אין מַנו‍ֹס מלהאשים את הרשויות, שלא דואגות למניעת זיהום המים, כמו שעושים בכל העולם. ראיתי זאת גם באי זנזיבר, אי טרופי, שופע משקעים, שאת המים מקבלים הכפריים בג'ריקנים שהם קונים מעגלון שמסתובב בין היישובים השונים. מה שחסר כאן, זה שיתוף פעולה בין הטבע שמרעיף בשפע לבין האדם, שמזהם והורס את מה שיש. בלי השקעות בתשתיות של ביוב וטיהור שפכים, הבעייה רק תלך ותחריף.

ויש גם אשדות ומפלים שוצפים וקוצפים, שנשפכים מההרים הירוקים המכוסים צמחייה עבותה, ובהם  סלעים ענקיים, שהזרימה האדירה לא מצליחה להזיזם, והם עומדים על כַּנָּם, רק נשחקים בשעה שהמים זורמים בעוצמה לים.

גאות ושפל

מדי בוקר קמתי ומיד הסטתי את הווילון, התבוננתי לראות גאות או שפל. לרוב, הים בבוקר היה בשפל. הייתי מעירה את הילדים, ויחד ירדנו במדרגות שיורדות מהחצר לחוף הים. הלכנו על קרקעית הים בשפל מרחק לא מבוטל, "וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". (שמות י"ד כ"א), ובטרם חזרנו חזרה, בזמן שאנו הולכים בחרבה, הים התחיל לעלות ולהציף, והחוף התכסה במים רדודים שהלכו והעמיקו, וזה מדהים.

באחד הבקרים, ירדנו עם נכדתנו לחוף כשהים היה בשפל, והיתה לנו פיסת חוף צרה יבשה שעליה יכולנו ללכת בחורבה. לאורך חוף הים ניצבו עצי קוקוס, חלקם זקופים וחלקם כפופים ואוטוטו נופלים, אך מתאמצים לאחוז באדמה ונשארים תקועים בה ומתמודדים להמשיך להיות מחוברים לקרקע ומסרבים לגווע, ולמרות ששורשיהם נחשפים והם באוויר, הם נאחזים חזק ולא מרפים.

על קו החוף יש בתי קפה, מסעדות, דירות נופש, בונגלוס, ערסלים ומיטות שיזוף. בים בקרקעית הרדודה תקועות, או חונות סירות דייגים. כשהתחלנו לחזור הביתה חזרה, החוף התחיל להיות מוצף וכוסה במים רדודים שמול עינינו הלכו והעמיקו. נותרה פיסת יבשה צרה לאורך החוף, שנעלמה תוך כמה שניות כשהים המשיך לגאות. הלכנו במים, כשלפני דקות אחדות הלכנו על חול. ובבואנו לעלות במדרגות לחצר הבית, שתי מדרגות היו מכוסות במים, ובמהירות הבזק כוסו גם האחרות. זה היה מרגש ומדהים לראות את הגאות מתרחשת מול העיניים. על זה נאמר: "מה רבו מעשיך אלוהים."  

כשהלכנו לאורך החוף, פגשנו בחור ישראל צעיר כבן ארבעים, מקועקע, שחי על החוף לבד, לא ברור אם הוא נשוי, או גרוש, או רווק, או מהחוק בארץ חמק. חייך אלינו, ובלי לומר מילה, הבנו שהוא מכוחותינו. אמרנו לו: "שלום" ופתחנו אתו בשיחה. סיפר שאת ביתו על החוף בנה לבד, והוא גר בו כבר שלוש שנים. בית קטן עם נוף לים, עם הגאות והשפל ועם שקיעות מרהיבות וטוב לו, והוא רגוע ומרגיש חופשי ומאושר. לבנות בית באי לא צריך תוכניות או רישיונות. אין פקחים ואין קנסות. הקרקע לא עולה, ואין ארנונה ואין מיסים וזה נפלא. הוא משכיר דירה בישראל ומהכסף הזה הוא חי. בתאילנד הוא לא צריך הרבה על מנת להתקיים, כי הכול פה זול וקסום ושקט ורגוע וצנוע. וכל יום מתמלאים חיים, כשרואים את העבודה הנפלאה שעושה האלוהים באי הקטן והשקט הזה. עם הגאות והשפל והחיים מול חוף הים, שמחליף צבעים, שיופיו לא בא לו ממעשי ידי האדם, לא מהמלונות היפים ולא מהאוכל הטרי והחם, אלא מהטבע, שמשתנה מול העיניים מיספר פעמים ביום.

שקיעות

נוכחותה של הבריאה קיימת בכל מקום וכל הזמן. הטבע ממשיך להדהים בשינויים שהוא מחולל והגלגל מסתובב כל הזמן. בכל ערב הרמנו עינינו וראינו שקיעה מרהיבה. בכל פעם צבעי האופק משתנים. פעם בגווני צהוב וכתום ואפור, פעם בגווני אדום וכתום ושחור ומגוון צבעים דומים על הספקטרום, פעם בגווני סגול וורוד וכחול ואפור ושחור. מראה מרהיב. קרני השמש היורדות לים נשברות ברווח שבין העננים, משתקפות במים, והשקיעה נראית גדולה וכפולה כשבמרכזה, שמש גדולה ועגולה. מדהים גם לראות את השקיעה משתקפת בחלונות הבית שמול הים, שמשמשים לו מראה. זה יופי מטריף שמחכים לו ערב ערב לראות את השמיים לובשים שמלה חדשה בצבעים מרהיבים, שתופר אותה אלוהים, והיא משתקפת בים, וצובעת אותו גם. השקיעות באי כל כך יפות, שמדי ערב, אנשים מתפנים מכל מלאכה, נוטשים הכול ומחפשים נקודת תצפית, שלא תסתיר את השמש השוקעת היורדת לים, כדי לא להפסיד את המחזה הצבעוני המושלם. כולם מתפעלים ושואלים, "מה רבו מעשיך אלוהים..."  (תהילים ק"ד, פסוק כ"ד).

אנחנו לא חייבים לזוז מהבית. אין שום גוף שמסתיר מעינינו את השקיעה, מלבד עצי הקוקוס עם עלי הנוצה שמאהילים, וצלליתם על רקע השקיעה מהפנטת. המשחק של הטבע עם הצבעים הססגוניים, עם המראות הכובשים שבכל רגע משתנים, פושטים צורה ולובשים צורה, ואי אפשר להתעלם ולא להביט ולתהות, איך הוא "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" (תהילים ק"ד ב').

מדי פעם בערבים לקחו אותנו למסעדה השוכנת על החוף, כדי שנוכל לצפות בשקיעה ולא נפסיד אותה. השקיעה היא חלק מהיום שחייבים אותה לחוות. לרוב יש שקיעות נפלאות, אך לפעמים השמיים כל כך מעוננים ושחורים, שלא רואים את השמש שנותנת את זיווה ואורה, וקרניה לא נשברות ואז יש אכזבה, שהיום עבר מבלי שהשמיים לבשו שמלה חדשה בשלל צבעים, כי שחור העננים מכסה אותם.

קינאנו בבורא עולם, שיודע לצייר כל כך מושלם. יום אחד בתי הביאה צבעים מכל מיני סוגים, חִילקה לנו גיליונות-ציור לבנים ואמרה לנו לצייר שקיעה. ישבנו מול שקיעה מרהיבה, וכל אחד החליט אם הוא רוצה לצייר את השקיעה שמולנו, או לבחור צילום של שקיעה מהאינטרנט, והתחלנו לצייר. חדוות הצבעים בערה בי והחלטתי לצייר את השקיעה הכי צבעונית שאפשר לצייר. זו הפעם הראשונה שהחזקתי מכחול וטבלתי אותו בצבעים שאני אוהבת. ציירתי שקיעה ועצי קוקוס ברקעה. יצא לי ציור לגמרי לא רע, שלא יכולתי לחלום שאי פעם אצליח לצייר. כשרואים שקיעות כל כך מרהיבות, אנו רוצים להרגיש מסוגלים להשתמש בשפע של צבעים ולנסות ליצור מהם יופי מרהיב.

השמיים והים הצבועים בצבעי השקיעה המרהיבים, מרגשים ונותנים השראה לאמנים רבים וגם לסתם חובבי צבעים, שגם הם רוצים להיות שותפים למעשי הבריאה. אף צילום או ציור של הצייר הכי מוכשר, לא ישווה לציורים המדהימים שמדי ערב מצייר אלוהים ומעורר בנו התפעלות ביכולת האמנותית שלו, שקשה לא להתרשם ממנו.

לאורך החופים הארוכים יש מגוון עצום של מסעדות וסוגי אוכל שונים במחירים סבירים ואפילו זולים. רוב המסעדות ממוקמות במפרץ קטן, או על צוק, או לאורך אגם. לשבת מול היופי הכחול והאיים באופק הרחוק – עושה את האוכל הטרי, שיוצא ישר מהתנור או המחבת, לטעים ומיוחד, בתוספת קינוח של פירות טרופיים רעננים המוגשים בצורות יפות ובשלל צבעים, זה יפה להדהים.

מהים גם יוצאות סירות דייגים ומעבורות שמקשרות את האי לחופים אחרים באי, שאין להם גישה יבשתית בגלל תנאי שטח קשים, כי ההרים מגיעים עד לים, או לאיים אחרים או ליבשת.

לאורך החוף ומפרציו ממוקמים רוב הריזורטים, בתי המלון והמסעדות ושאר אזורי הבילוי של ה-full moon, שבדרום האי, שנקרא הדרין, לשם באים צעירים מכל העולם לחגוג את הירח המלא, המשתקף בים, לשיר, לרקוד ולהשתכר, ליהנות ממסז'ים מפנקים, לאכול אוכל טוב במסעדות מצוינות, שברוב השנה הן שוממות ובזכות הירח המלא, הן מתעוררות לחיים.

עם כל היופי של הבית והייחוד שלו והמיקום המדהים שלו, עולה בי החשש, ומה יהיה כשאלוהים ירגז ויחליט שצונמי יציף את החוף ואת הבית ואת כל העצים ואת הריזורטים המטורפים והמסעדות עם האוכל הטעים? מה נאמר? שהים הוא אכזר!!! כן הים הוא אכזר, אך לא כאן.

בדרום תאילנד ב-26.12.2004, לא רחוק מפוקט, באי קאו לאק בדרום המדינה, פגע צונמי והביא להרג של אלפי נופשים ואנשים.

וכן ידוע שאל הים המדהים בצבעי הכחול הלבן והטורקיז, מגיעות מדוזות מסוכנות מחופי אוסטרליה, והן מסכנות את המתרחצים, ומי ששם לב לשלטים, לא מעז לטבול בים כשחם וכשהלחות גבוהה והזיעה ניגרת ובאוויר מחניק. באוגוסט 2021 ילד ישראלי, מצא את מותו מצריבת מדוזה. באוקטובר 2022 ילדה ישראלית נפגעה מעקיצת מדוזה וניצלה בנס, בגלל תושייה של שירותי חירום מקומיים והטסתה לבית חולים, שם קיבלה טפול ראשוני עד שהועברה לישראל וקיבלה טיפול נגד הכוויות הנוראיות שנגרמו לה בעיקר ברגליה. למרבה מזלה, חייה ניצלו. מאז אותו מקרה, החופים כמעט שוממים ממתרחצים, כי הוצבו שלטים שמזהירים את הנופשים.

הבית, המיקום, הים, החצר, מרשימים. להיות כל כך קרובים לים, זו חוויה שבה מרגישים יום יום את הבריאה. גם אם לא נלך לשום מקום, כאן המקום לשבת וליהנות ממה שהטבע מחולל. במקום כל כך  קטן מתרחשים תופעות של בריאה והתחדשות, ומחזוריות, המלווים ביופי ובחן שקשה להאמין שכל זה ייתכן. והאנשים שבאים לשם לא מתפעלים ממעשי ידי האדם, אלא מיופי הבריאה שתדירות לנגד עיניהם מתגלה.

חנה סמוכה מושיוב

26.1.2023

* * *

ג'וחא: האם יאיר לפיד חכם?

* * *

עדינה בר-אל

יצחק ציפורי – ממחקרי הנגב עד פֶּרוּ ואבו-דאבי

יצחק ציפורי הוא חבר מושב תלמי יוסף. רוב חייו הבוגרים חי בנגב ושם הוא משתתף במחקרים בתחום עצי פרי. בעבר תרם מהידע שלו ומניסיונו למדינת פרו ועתה גם לאבו-דאבי. הוא ידוע כמומחה לעצי זית ולשמן זית, יועץ איכות שמן לענף הזית וראש פאנל טועמי שמן הזית באזור הדרום.

הוריו של יצחק ציפורי נולדו שניהם בתחומי היישוב הישן. אביו שבתאי ז"ל בירושלים ואימו ברכה ז"ל  לבית אבוחצירה בטבריה. "המיתוס המשפחתי מספר כי סבתי עבדה בסג'רה כפועלת חקלאית עם בן-גוריון ויצחק בן צבי," מספר יצחק. "אני דור רביעי בארץ. תמיד שמעתי סיפורים על הדורות הקודמים, ואני מכיר את ההיסטוריה של משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד ימינו."

"מוצאה של משפחת אבי הוא מתימן. הם הגיעו למצרים  ואחר-כך עברו לירושלים. המשפחה שהתגוררה בשכונת הפחים בירושלים היתה ענייה מאוד. בשלב מסוים היא עברה להתגורר בתל-אביב. למעשה, שם המשפחה המקורי של אבי היה עספרי. כאשר הגיע אבי לכיתה א' שאל אותו המורה לשמו המלא. לאחר ששמע את תשובתו של אבי הודיע לו המורה ש'עספרי זה בערבית והשם שלך בעברית יהיה ציפורי.' וכך זכינו ל'עברות' של שם המשפחה."

יצחק ממשיך לספר את קורותיהם של הוריו: "בתל-אביב התייתם אבי מהוריו בילדותו. וכך בגיל 12 הוא נכנס לעבוד בחברת 'דן' במסגרת 'הנוער העובד והלומד', כשהוא משלים את לימודיו בערבים." 

אימא עבדה תקופת מה ככוח עזר בבית החולים הסקוטי בטבריה. אחר-כך הגיעה לתל-אביב. שם פגשה את אבי. "השניים נישאו בשנת 1947 כאשר הכלה היתה בת 16 בלבד. האב שבתאי התקדם בעבודתו בחברת "דן". בעת מלחמת העולם השנייה הוא שירת במסגרת הצי הבריטי באלכסנדריה ובמלטה כמכונאי אוניות. לאחר השחרור התקבל כחבר ב'דן'."

פשוט נמשכתי לחקלאות

יצחק נולד בתל-אביב בשנת 1948. המשפחה התגוררה בשיכון דן, ויצחק למד בבית הספר היסודי שנקרא אז בית ספר ממלכתי 'דן'. "מגיל צעיר ידעתי שאני ארצה לעסוק בחקלאות כשאגדל." מדגיש יצחק. "לא ברור לי מאין זה בא. אמנם בתקופת הצנע ההורים שלי גידלו בגינה ירקות למיניהם ותרנגולות. אבל אני לא בטוח שזו הסיבה. פשוט נמשכתי לחקלאות."

עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי הוא נרשם והתקבל ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". "למדתי בסקטור הכללי של בית הספר כתלמיד חוץ, ונסעתי יום יום באוטובוסים מהבית לבית הספר וחזרה. לא יכולתי להיות בפנימייה, כי המצב הכלכלי בבית היה קשה באותו זמן."

במקווה ישראל התמחה יצחק בשני ענפים: רפת ועצי פרי. "היינו אחד המחזורים הראשונים שסיימנו את בית-הספר עם בגרות מלאה." אגב, בבית-ספר זה 'דבק' בו הכינוי "כושי".

בצבא שירת יצחק בנח"ל והצטרף לגרעין לקיבוץ עין גב. אחרי השחרור הוא עבר קורס מיוחד ועבד שנתיים בקריה למחקר גרעיני בדימונה. ואז החל את לימודיו האקדמאיים. יש לו תואר ראשון בגיאולוגיה מטעם אוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, ותואר שני מהפקולטה לחקלאות בנושא "קרקע ומים".

בסוף התואר הראשון, בשנת 1973, הוא נשא לאישה את רבקה לבית מוזס  ממושב אביגדור, שם היה להוריה ניצולי השואה משק פעיל עם רפת. בעת לימודיו לתואר שני נולדו ליצחק ורבקה בת ובן.

לאחר סיום שני התארים התקבל יצחק לעבודה במרכז מחקר גילת בנגב, אשר שייך למכון וולקני.  יצחק ורבקה התגוררו עם ילדיהם באופקים. ב"גילת" עבד יצחק כמהנדס מחקר. הוא היה עוזר מחקר בנושא יחסי קרקע-מים-צמח, בדישון והשקייה של גידולי שדה למיניהם: חיטה, תירס, אפונה, תפוחי אדמה. "לאחר שנתיים בעבודה זו הציעו לי לצאת לפרויקט מחקר בדרום אמריקה, בפרו."

שליחות בפֶּרוּ. אפס משקעים...

"בשנת 1978 נסענו לפרו עם שני ילדים קטנים. פרויקט המחקר שם היה שיתוף פעולה הולנדי- ישראלי-פרואני. ההולנדים מימנו את הפרויקט ושלחו שני מומחים, וישראל שלחה אותי כמומחה קרקע ומים. נושא המחקר היה בתחום גידולי שדה באזורים צחיחים, בעיקר אספסת, עשב רודוס, תירס וגם תפוחי אדמה וירקות. באותן שנים התחיל להתפתח נושא מודלים של מחשב." מסביר יצחק, "זה לפני תקופת המחשבים האישיים, כשהמחשבים היו 'מפלצות גדולות'. בהולנד פיתח פרופ' קייס דה-ויט תפיסה, לפיה לא צריך לעשות ניסויים חקלאיים בשטח, אלא אפשר למַדֵל את הכול במחשב." כדי לאמת את המודלים של פרופ' דה-ויט ערכו ניסיונות בכל מיני אתרים. "המקום הראשון בו ביצעו את הניסיונות האלו היה בישראל, בחוות מיגדה לא רחוק מגילת." מספר יצחק, "והמקום השני היה במאלי באפריקה, שם ישראל לא השתתפה, כי לא היו לה אז יחסים דיפלומטיים עם מאלי באותו זמן."

בפרו נבחר לצורך הניסוי אזור במדבר אָטָקָמָה; שם אין גשם בכלל, אפס אחוז משקעים בשנה. ולכן נוח שם לעשות ניסויים בהשקייה, כי אין הפרעה של גשם. הכול מדיד. "הקמנו שם פרויקט לתפארת." מעיד יצחק. "הגיעו לבקר במקום מכל ארצות דרום אמריקה." המשפחה התגוררה בעיר ארקיפה, במרחק כשעה נסיעה ממקום הפרויקט. "זו היתה חוויה מקצועית ומשפחתית יוצאת מן הכלל." מספר יצחק. "בשנה השלישית לשהותנו שם נולדו לנו תאומים, לכן טיילנו רק בפרו ולא בארצות אחרות בדרום אמריקה."

חזרה לנגב

המשפחה חזרה לארץ בשנת 1982 והתגוררה באופקים, שם היה להם מגרש עליו בנו בית. יצחק התקבל לעבודה בחוות הבשור, שהיתה שייכת גם היא למכון וולקני. (באותה תקופה היו למכון וולקני כמה תחנות לווין, שמתוכן נשארו היום שתיים – בדרום חוות גילת ובצפון נווה יער ליד רמת ישי.) בחוות הבשור עבד יצחק במשך עשר שנים תחום שונה לגמרי, בבקרת אקלים בחממות. אחר-כך עבר בחווה זו לעבוד בתחום רחב של מטעים: מנגו, אבוקדו, ליצי ועוד... בשנת 2005, כאשר מכון וולקני העביר את חוות הבשור למו"פ דרום, חזר יצחק לעבוד בחוות גילת.  "הנושא העיקרי שעבדתי בו היה זיתים ושמן זית והמשני היה גויאבה וגם פסיפלורה."

זיתים, שמן זית וגם פסיפלורה וגויאבה

"התחלתי לעבוד בתחום עצי הזית עם פרופסור ארנון דג ממכון וולקני. ביחד הקמנו את מעבדת השמן בגילת, לדעתי, זוהי אחת המעבדות המתקדמות ביותר אם לא המתקדמת ביותר בארץ בנושא בדיקות של שמנים. במרוצת הזמן למדתי בארץ ובחו"ל בקורסים ובהשתלמויות באנליזות של שמנים וזיתים. וכן כמה קורסים בנושא טעימות שמן זית. היום אני ראש פאנל דרום של טועמי שמן זית."

עוד מספר יצחק: "בחוות הבשור עסקתי גם בגויאבה. במסגרת עבודה זו פיתחתי עם השותפים כמה זנים חדשים. כמו כן עסקתי גם במחקרים בפסיפלורה. למעשה חלקת הפסיפלורה הראשונה בנגב המערבי היתה בחוות הבשור."

כאמור, העיסוק העיקרי של יצחק מאז שנת 2005 הוא זיתים ושמן זית. בנושא הזיתים התגבשה בגילת קבוצת מחקר שהפכה להיות אחת מקבוצות המובילות בעולם בנושא האגרוטכניקה של זיתים, החל משלב הנטיעה דרך השקייה, דישון ועוד. נעשו הרבה מאוד עבודות במהלך השנים, "עבדתי עם שלושה חוקרים: פרופ' ארנון דג, פרופ' אורי ירמיהו וד"ר אלון בן גל. ערכנו מחקרים רבים בנושאי השקייה ודישון. מסתבר שהיתה חסרה אינפורמציה בתחום זה. בעקבות מחקרינו עודכנו נוהלי השקייה ודישון בזיתים. בנושא מועדי מסיק אופטימליים עשינו הרבה עבודות מחקר, שעל הבסיס שלהן פיתחתי מודל שבעזרתו ניתן לעשות אופטימיזציה של מועד המסיק ולקבל מקסימום שמן באיכות מיטבית." הצוות הזה פרסם מאמרים רבים והשתתף בכנסים בינלאומיים.  אחד הכנסים התקיים בארץ והגיעו אליו חוקרים ומגדלים מכל רחבי העולם.

"במחקרים היו לנו שני דגשים," מוסיף יצחק, "והם: השפעה על יבול והשפעה על איכות שמן. ככה הגעתי לנושא איכות שמן. די בהתחלת דרכי בעולם הזית עשיתי כמה קורסים של ארגון הזית העולמי של טעימת שמן זית. 'נדלקתי' על העניין הזה. הקורסים בארץ הועברו על ידי מומחים של ארגון הזית העולמי. אז הקמנו את פאנל דרום. היום יש בישראל ארבעה פאנלים של טועמי שמן זית, המוכרים על ידי 'ארגון הזית העולמי': פאנל צפון שנמצא בחוות חנניה ומנוהל על ידי שחר איילון; פאנל מרכז שמנוהל על ידי חני אשכנזי ועידו תמיר; ופאנל דרום שאני מנהל. גם למשרד הבריאות יש פאנל, שמנוהל על ידי עלי סווידה."

עיסוקים בגמלאות

"פרשתי ממכון וולקני בשנת  2016. בגיל 68," הוא מספר. "מאז יש לי כמה וכמה עיסוקים: אני מלווה את נושא המטעים במו"פ דרום; כבר כמה שנים אני משמש כיועץ לאיכות שמן בענף הזית במועצת הצמחים. בנוסף אני עדיין מעורב במספר מחקרים עם הצוות של חוות גילת בנושא הזיתים."

וכאן מפתיע יצחק: "לאחרונה התחלתי לעבוד גם באבו דאבי בנושא פסיפלורה וגויאבות." מסתבר שהוא יועץ לגויאבה ופסיפלורה לחברה ישראלית שמקימה שם פרויקט גדול לגידולים חקלאיים.

החיים במושב

משפחת ציפורי עברה מאופקים למושב תלמי יוסף בשנת 1988, בעקבות יוזמת קליטה סוכנותית. מספר יצחק: "רצינו לערוך שינוי בחיים שלנו. באותו זמן היתה  'המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית' גוף מאוד פעיל. קלטו אותנו במושב תלמי יוסף. הקמנו משק חקלאי פעיל, עם פרחים, פסיפלורה וגויאבות. וזה עד שנת 2013."

רבקה ויצחק הם הורים לארבעה: מלי בת 47, עוסקת באימון אישי (קואוצ'ינג) ומתן שירותים לאנשי תוכן. איתי בן 44, בעל עסק של הובלת תהליכים ביישובים קהילתיים למיניהם, ביניהם מושבים וקיבוצים. איתי ומשפחתו מתגוררים במושב, בבית שבנו קרוב להורים. יעל ואסף התאומים הם בני 41. אסף בעל תואר דוקטור במדעי כדור הארץ ועובד היום בשירות המטאורולוגי, ויעל חיה עם בעלה היהודי האוסטרלי בסידני.

על מושב תלמי יוסף מספר יצחק: "המושב שלנו נמצא בחבל שלום ונקרא על שם יוסף וייץ – אביו של רענן וייץ שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית. המושב בתחילת דרכו היה בפתחת רפיח. שם הוא הוקם על ידי אנשים יוצאי ארצות דוברות אנגלית – דרום אפריקה, ארצות-הברית ואנגליה. היישוב התפנה עם החזרת סיני למצרים. במקום החדש בחבל שלום נקלטו כאן אנשים בלי קשר לארץ המוצא שלהם. היום רוב האנשים במושב, כמו בכל המושבים בארץ, לא עוסקים בחקלאות. מעט החקלאים שנשארו מגדלים ירקות ופרחים. חיי החברה בתלמי יוסף פעילים. בסך הכול נחמד לחיות כאן." מסיים יצחק.

עדינה בר-אל 

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1267, 19.1.2023

יצחק בפיקניק חורף 2021

יצחק טועם שמן זית בתחרות טרה אוליבו 2022

מומחה הזיתים ורעייתו בתוך עץ זית עתיק. ראמה, גליל עליון

משתלת פסיפלורה באבו דאבי

* * *

ישוּנה החוק: בוועדה למינוי שופטי העליון

יֵשבו רק נציגי לשכת עורכי הדין וידידוֹת שלהם!

* * *

ארנה גולן

הכותב המרדן שאינו "מתבגר"

על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

[פורסם לראשונה במכתב העיתי חדשות בן עזר 1759 מיום 27.6.2022]

חלק ראשון

מבוא

ספר השירים רב העניין והפרובוקטיבי הזה – כך הוא ודאי לגבי קוראים רבים, לא כל שכן שעה שהופיע לפני 35 שנים – מגלם בבהירות ובחדות את המניע של להט יצירתו המגוונת, העשירה ורבת העניין של אהוד בן עזר.

הכיצד? בכך שספר לא עב-כרס זה, הכולל 50 שירים-וידויים קצרים של בני נוער בגיל ההתבגרות –– חושף את הדחף העז של בן עזר ליצור יצירות ספרות החושפות את האמת על האדם והמציאות בלא להיכנע למוסכמות חברתיות, ולשם כך לנקוט בתחבולות ספרותיות מחוכמות ומגוונות.

השירים הקצרים הללו חושפים ללא רתיעה מבוכות והתלבטויות תמימות ו"מצחיקות"  בתחומים אינטימיים כמו  התבגרות מינית, אהבה, מצב חברתי או יחסים במשפחה ואפילו  בתחום הלאומי, ותוך כך מגלים הבנה, חוכמת חיים  והומור אוהד, ועושים זאת בתחבולות ספרותיות מרשימות. הפרובוקטיביות של שירים רבים בספר נובעת אפוא  מכמיהה ומכורח הפנימי להצגת האמת החשופה, לשבירת המוסכמות החברתיות והאידאולוגיות הנוטות לייפות או לעדן את המציאות ובכך לסלף אותה. המעניין הוא שתמיד מאחורי החשיפה האמיצה עומדת הבנה אנושית ואהדה.

איוריו האמנותיים, המדהימים, הנועזים והמשעשעים של דני קרמן בספר זה  מזכירים עד כמה הדחף הזה אכן מצוי בבסיסן של יצירות ספרותיות נוספות של בן עזר בסיפורת ואפילו בשירה. יצירות שלכאורה שונות זו מזו בנושאיהן וגם בתקופות המתוארות, לא כל שכן גם את אלו שבתחום החיים האינטימיים והמיניים.

ולא די בכך, בן עזר יעשה זאת בעזות של תיאור כמו ריאליסטי או בהומור,  סרקזם או  ציניות. לעולם לא ינסה ליצור מציאות "נעימה" ורכה, להנאת הרומנטיזציה. עם זאת, הבנה ואהדה  לגיבוריו כן יהיו, כאמור,  בבסיס הדברים. אין תימה, שהוא חש קירבה רוחנית לי. ח. ברנר ואף יזכיר אותו בדבריו על השירים הללו, כביכול בעניין שולי.

כי לעמדה מוסרית-ספרותית זו  יש מחיר. והמחיר הוא שהספרים לא בדיוק יזכו להצלחה מסחרית ולא יימכרו כראוי להם. כל זמן שבן עזר חשף מימדים חברתיים במציאות הישראלית בראשית דרכו, הוא היה "בסט סלר", זכה לשיבחי הביקורת. ספרו הראשון "המחצבה" (עם עובד, 1963), נדפס בעשרות אלפי עותקים, שודר בתסכית ובסדרת המשכים ברדיו, הוצג בתיאטרון "זוטא" (1964), בקולנוע (1990) ובטלוויזיה, ונלמד בבתי ספר. כי ביקורת חברתית היא מעלה משובחה אבל  חדירה לתחום המיניות, לא כל שכן כפי שקורה בשירים הללו החושפים ווידויים נבוכים בתחום ההתבגרות המינית, זה לא.

והרי על כך ממש מזהיר  בגדול האיור של דני קרמן, שברוב "חוצפה" הופיע על שער הספר שכמו הודיע לקורא הפוטנציאלי – כאן התבגרות מינית של נער בלילה במיטה!! וכי איזה מחנך או הורה יקנה ספר חצוף כזה? והרי הוא לא חינוכי בעליל!

השער שצייר דני קרמן לספרו של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים", 1987.

יש אלף תיאוריות על חינוך מיני לעת התבגרות מינית וכולן מרוככות לאור התיאוריות הפסיכולוגיות השונות. אבל שירים כאלה, לא כל שכן שהם הומוריסטיים בחלקם או אף ציניים? וכמובן שהמסתייגים אינם חשים כי השירים החושפניים הללו הם מלאי הבנה ואהדה וקירבה לעולמם המלא מבוכות ותהיות של המתבגרים. נכון, ימצאו כאן ביטוי לסתירות, לתשוקות, לתהייה על העולם או לשאיפות לעתיד שאינו ברור. וכי זה חינוכי יאמרו ההורים והמורים, לדבר כך על מין, למשל? אבל כל הכוונה בשירים הללו היא להציג את העולם הזה  ולראות שזה לא כל כך נורא ואפשר לדבר וגם לצחוק על זה. לשם כך גם שפת הדוברים המתבגרים הם שפה דיבורית, לרוב תקינה למדי ופשוטה עם  קצת  סטיות ולפעמים ממש מבולבלת כתולדה של נושא הווידוי. בקיצור –אפשר לומר  שספר זה הוא תופעה מרתקת של סופר ייחודי , נועז ומקורי.

כתוצאה מההארה החושפנית של חיי המתבגרים בן עזר  החל לחוש  את המחיר שהוא משלם על דרכו זו , והחל  לכנות עצמו "סופר נידח"  ולהתריס על כך. אבל מי מההורים או מהמחנכים או מהיושבים בוועדות הפרסים  ימליץ לבנו או לבתו המתבגרים לקרוא שירים נועזים  וחושפניים, שנער ונערה אולי יקראו  דווקא בלהיטות ובהסתר ובאין רואה. אין ספק, הם ייהנו ויצחקו כשיראו את עצמם במראה המיוחדת הזו כמו שבן עזר עצמו מספר להלן. אלא שהוא  עצמו  "אינו מתבגר", אינו נכנע לתכתיבי הפופולריות המסחרית והפירסום וקבלת הפרסים הספרותיים ומוסיף להיות נאמן לדרכו הספרותית שלו. ובזה שיבחו.

אין תימה, שאותו מניע מצוי בבסיסו של "חדשות בן עזר" הלא הוא העיתון האינטרנטי שייסד כבר ב-2005. גם אם מקום רב מוקדש בו לאקטואליה, להיבטים פוליטיים וחברתיים, חלק ניכר בו מוקדש תמיד גם לספרות ולתרבות. והמדהים הוא שכבר לאחר כמאה וחמישים גיליונות הוא החל לפרסם בו את שירי המתבגרים הללו, 3 או 4 לסירוגין, ואף צירף  בסוף הערות סרקסטיות על אי הצלחתו המסחרית של הספר. ולא ייאמן, הוא פירסם את שירי המתבגרים הללו אפילו לאחר שכבר פירסם בהמשכים את הספר הנועז, "הנאהבים והנעימים" (שאפילו אני חששתי  לכתוב עליו ולהביא קטעים ממנו). והרי זו הוכחה נוספת (המצטרפת גם לשירי חיימקה שפינוזה...) לעוצמתו של המניע שבבסיס פעילותו הספרותית.

להלן נביא את ההערות הציניות שהוסיף בן עזר עצמו עם סיום פרסומם החוזר של השירים הללו בעיתונו, בגיליון 149. בקטע זה הוא מגיב על מכתבה של ח"כ מרים גלזר תעסה, שהאשימה אותו במחלת נפש ובתסביכים נפשיים שהביאו אותו לכתיבת הספר. הוא אף בונה מבנה סאטירי, עד כמה כביכול התפעל ממנו משרד החינוך:

"הספר המקורי '50 שירי מתבגרים', עם 50 איוריו הנהדרים של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת 'רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור' בשנת 1987 ומאז אזל כליל. אך לאור ההתעוררות הכללית להפצת ספרות פורנו במערכת החינוך החילוני-עדיין בישראל, והכנסתו העתידה של הרומאן 'הנאהבים והנעימים' למערכת לימודי הספרות הגסה העברית, (אכן, דרך ארוכה וחיובית מאוד עשה משרד החינוך מאז מכתבה של ח"כ מרים גלזר-תעסה!) – החליטו הפקידות הבכירה של משרד החינוך, המפקח על הוראת הספרות ומנהל אגף כוח האדם בהוראה – להכניס בינתיים מיד את שלושה השירים דלעיל לתוכנית הלימודים, ובהמשך תודפס מהדורה חדשה של הספר '50 שירי מתבגרים' ותופץ בכל בתי הספר התיכוניים העבריים והחילוניים-עדיין בישראל – כדי להאהיב על התלמידים/דות את לימודי הספרות, וגם כדי למנוע את התופעה, שכאשר הסופר עצמו היה קורא מתוך ספרו, בשנה שבה שימש כסופר אורח במערכת החינוך, והיה משאיר לתלמידות עותק במתנה, היו המורות חוטפות את העותק ומחרימות אותו ולא מחזירות אותו לכיתה. יכול להיות שהיו זורקות לפח את העותק או מביאות לבעליהן בלילה, לקריאה."

ובנוסף, כאשר בפרוייקט בן יהודה ביקשו לכלול את הספר הזה באוצרם בשנת 2006, שנה אחת בלבד מאוחר יותר,  הגיב  בן עזר כך: תחילה הוא מביע את העובדה המצערת שהספר לא הפך עם הופעתו לספר פולחן או ספר מתנה, אבל הוא מציין כי בכל זאת אזל כליל. וכאן בא הקטע המאלף במיוחד כי בפגישותיו בבתי הספר עם תלמידים שבהן קרא שירים מן הספר, בהפסקות היו עטים עליו התלמידים בחבורות, נוטלים ממנו את העותק וקוראים בו בלהיטות ואינם חדלים להשמיע קולות צחוק  והתפעלות "וגורמים לי עונג רב." יותר מזה, לאחר מכן הם היו ממש מתחננים שישאיר להם עותק, וכך לאחר שנים רבות הוא נוכח לדעת שאכן הספר באמת מותאם לקהל היעד שלו. ומה חבל שאין באפשרותו הכלכלית להציע להם כיום מהדורה חדשה והוא עצמו נידון לגורל של "סופר נידח".

עם זאת, הוא מתנחם בכך, ובעצם  גאה בכך, שבעיתון שייסד באינטרנט הוא יכול היה לפרסם את השירים לסירוגין וכי "כמו ברנר בשעתו אני עושה את העבודה השחורה של הסדר, הניקוד וההפצה בעצמי," בעוד שלרשות סופרים אחרים מצוייה מערכת שלמה של דפוס  ושל הוצאות ספרים.

אבל  הסופר המורד "שאינו מתבגר" מוסיף בציניות אופיינית כי הוא  מתנחם  בכך שזכה עד עתה ביותר משלושים שנות חיים יותר מברנר שנרצח על ידי הערבים, וגם בכך שבמשך כל ההקלדה של השירים לעיתון הוא נוכח שלא היה שום צורך להביא שינוי כלשהו בשירים , כלומר- עדיין הם אקטואליים. ויש בכך אמת ואפילו בעידן הרשתות החברתיות.

עיון בשירים אחדים מייצגים

 כבר  השירים הראשונים שבהם נתקל הקורא לא רק מדהימים אותו, כיון שבן עזר בחר בשיר אולי הפרובוקטיבי מכולם לפתוח בו, אלא גם חושפים את התבניות הספרותיות המקנות את הכוח ואת ההומור לשירים. והנה השיר הראשון והשניים שלאחריו:

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

2.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת רָחֵלִי

אֲבָל לִיאַת נוֹתֶנֶת

לְכָל הַבָּנִים בַּכִּיתָּה

וְגַם לִי –

מַה יִּהְיֶה גּוֹרָלִי

אִם אֶתְחַתֵּן בַּסּוֹף עִם לִיאַת

וְאֶחֱלֹם לָנֶצַח

עַל רָחֵלִי?

3.

לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן

אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

גַּם בָּרַגְלַיִם –

אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב

אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת

וְהַיַּבָּלוֹת –

אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת

לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת

אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –

מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.

השיר הראשון פרובוקטיבי לא רק בשל תוכנו אלא משום המבנה שלו, כאשר רק בפואנטה נחשפת הפרובוקטיביות. ולא די בכך אלא שאז  חושף הקורא מימד נוסף וכל זה בשיר קצרצר: כל הקורא את השיר לראשונה ולפי סידרו משוכנע ללא ספק שמדובר בהכנסת ירקווווווות לסיר, ודאי לשם בישול מרק או תבשיל ירקות אחר, אבל הסיום, הפואנטה, כאשר לפתע מתברר שהמקום שאליו הוכנסו הירקות הללו הוא כלל לא סיר אלא... איבר מינה של הנערה התמימה, התדהמה גדולה ואולי הצחוק הנבוך.

אלא שבכך לא נגמר הסיפור. כי אז מגלה הקורא מימד נוסף ומפתיע! שהרי הירקות  שהוכנסו   מובאים לפי גודלם, משעועית עד דלעת. ואז אתה מבין שבעצם לא יכול להיות שהיה ניסיון כזה להכניס ירקות. וכי דלעת וקישוא, למשל, אפשריים לשם כך? וגרגיר שעועית כן מתאים? לפתע הכול נראה  כתהליך מדומיין. והשיר בכללו מעיד על תמימותה וכנראה הזייתה של הנערה שבאמת אינה יודעת מהו אורגאזם. או אז הצחוק הנבוך שוודאי ליווה את התדהמה הופך מלא אהדה וחמלה. כלומר  – לשיר יש למעשה שתי פואנטות וכל זה בשורות בודדות בלבד!  פתאום השיר נראה אחרת. וזה כבר הישג ספרותי.

השיר השני מעמיד במרכזו נער מבולבל  ואף הוא תמים ונתון בהתבגרות המינית אך אינו בוגר נפשית וכלל אינו מבין עדיין את הזיקה שבין ההווה לעתיד בעודו נכנע ליצריו בהווה בחולשתו התמימה.  כאן גם מככבת דמותה הנודעת של "הנותנת" לכולם, אבל התמים שלנו אוהב דווקא את רחלי. ומה שמדאיג אותו מצחיק אותנו כיוון שאין לו מושג על מהות הנישואים והוא מקשרם לסיטואציית ההווה, כביכול יתחתן בסוף עם הנותנת אבל כרגע הוא כלל אינו פונה לרחלי. בקיצור – חסר אונים ומבולבל.

 השיר השלישי דווקא מעמיד נערה המודעת להיותה "מטומטמת", כלומר – שמעדיפה נער עם אצבעות  רגליים יפות ואופי מחורבן על נער חכם ונדיב שאצבעותיו אינן מפוארות. והרי אמת יסוד כאן בגיל זה, העדפות לא רציונליות או הנמקות לא תבוניות וכיוצא באלה ואפילו הכרה בכך של המתבגרת עצמה. ובכל זאת קלות הראש בבחירה הסופית למרות המודעות, גם בכך יש פואנטה. וכל המצבים הנפשיים המיניים האלה מוצגים בווידויים כה קצרים ומתומצתים ובעובדות פשוטת וזה הישג.

עתה  יש להדגיש: בספר הזה, החושף אספקטים מגוונים של גיל ההתבגרות, נכללים גם שירים טראגיים אחדים, מלאי עמקות, המנוסחת בפשטות ובמיבנה האופייני של הפואנטה. בשיר שאביא להלן יש אפילו מעין נבואה מפתיעה של בן עזר לגבי המלחמות העתידיות. הרי זה  שיר מספר 10, כשהפואנטה המדהימה  הפעם היא מזעזעת.

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

המדיניות המפוארת של עיתון "הארץ":

עו"ד אבי חימי זוכה לכתבת שער אוהדת במוסף,

ד"ר גדי טאוב נזרק החוצה!

האם כותבים ב"הארץ" יצאו מדעתם?

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק ט.

שריונית בריטית מתקדמת בכביש בין כפר-מאהלר ורמות-הצופים. ליד קיר הבית הקרוב ביותר לכביש, ביתו של הנפח גרשון גרין, עומד המשורר גבריאל דויטש-דרור בחולצה קצרת-שרוולים ובעניבה, שפמו שחור, שרידי תלתלים שחורים מעטרים את קרחתו, ובימינו מברשת צבע. לאור הירח הוא מתווה אותיות שחורות גדולות על הקיר, שמואר לפתע בפנסיה של השריונית:

אלביון הבוגדת, לשארית הפליטה

תני מולדת – לחלום אדמתה!

קצין הצנחנים לויטננט ברדליי, גבר גבה-קומה, פוקד לעצור את השריונית ויורד עם שניים מאדומי-הכומתות אל עבר ביתו של הנפח.

 "סלח לי אדוני, אפשר לדעת מה אתה צובע כאן, באמצע הלילה?" הוא שואל את המשורר.

 "לא נסלח לאלביון הבוגדת, אשרי מי שיקח את עוללייך וינפצם אל הסלע!" עונה דויטש-דרור באנגלית שקספירית.

 "אני מבין. בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן!"

 "לא יקום ולא יהיה. הלאה האימפריאליזם הבריטי!"

הרעש מעיר את גרשון גרין הנפח ואת אשתו שרקה. עד מהרה נשקף ראשה העגלגל החוצה, מבעד לחלון הפונה לכביש, והיא מגלה מה עולל המשורר לקיר ביתה.

 "לא מספיק שנתת לעמירם שלי בלתי-מספיק באנגלית, שאתה עוד מלכלך לי את הקירות בשירים הגסים שבאים מהמוח המופרע שלך?!"

 "שרקה," מנסה להרגיע אותה גרשון, בעלה הנמוך, בעל הגבות העבותות, השחורות, והקול הרך. "זה לא שירים. זה כתובות. זה סיסמאות. את לא רואה שאפילו הקצין מבקש ממנו למחוק?"

 "פעם אחת אולי לא תהיה נגדי, גרגוש, ועוד לפני זרים? תתבייש לך!"

 "עמירם שלךְ לא רק תלמיד גרוע וילד מגעיל, שמעתיק שיעורים מאורי בן-עמי – הילד השמן שלך גם יושב ומאונן בכיתה, כמו מפגר, אם את דווקא רוצה לדעת, גרין!" מוצא דויטש-דרור זמן, בתוך כל ההמולה, לענות לשרקה.

 "אימא! הוא משקר אותך!" מציץ עמירם, בפיג'מה, מחלון בחדר אחר. "הוא סתם קורא לי מגעיל ומפגר, מפני שכשזורקים בומבאלאך, דויטשה מוציא אותם מהגב של טלי רסקין! כל הכיתה יודעת את זה! הוא מכניס לה את היד לחולצה ומ-מז-מז אותה... אומרים שבשנה הבאה הוא כבר לא ילמד כאן... המ-מז-מז..."

*

צלצולי טלפון חותכים את האפלה במשרד האחוזה. מהחלון נשקפים החצר ומגדל-המים של יוספיה, שטופים באור ירח, המאיר גם את לחייו השקועות של מקס רוזין, שמנמנם על כסאו, ליד השולחן.

בכורסת-שכיבה ישנה, שהובאה לכאן מדירת מאיירסון, והיא בעלת ידיות-עץ רחבות לכל אורכה – מכורבלת אווה יואל הקטנה, כשהיא ישנה ואינה-ישנה.

מקס מגשש בידיו על לוח השולחן. בין המספיג, קסתות-הדיו, העפרונות המחודדים והעטים חלודי הציפורן – מצלצל מכשיר-טלפון שחור וכרסתני ומרעיד את סביבותיו. השפופרת מחוברת לעריסה בחוט שחור נפתל, מלא בליטות משונות.

 "הלו?" שואל מקס בעיבוי קולו, לבל יזהו אותו, ופיקת גרונו הבולטת עולה ויורדת, כנחנק.

 "משורה?" עונה קול מרוחק, קולה של מזל צדוק הנכה, בעלת הטלפון, משכונת התימנים שבחובבי-ציון.

 "הלו? ישחרר?"

 "הלו... משורה... משורה..."

 "ישחרר... ישחרר... הלו?"

 "רק המוות."

 "רק המוות?"

 "כן."

 "אבל פרח... זה ברור – דודי חמק..."

 "בקריית-מלך שמטו דלת..."

 "חמק... זה חמק..."

 "זה מקודקוד. מספיק, פטפטן."

 "הלו? מי מדברת?" נשמע באפרכסת קולה של ליזה מאיירסון. ליוספיה רק קו-טלפון אחד, בעל שתי שלוחות, במשרד ובקבינט של ג'ייקוב מאיירסון.

 "אבל..." ממשיך רוזין.

 "שלום."

 "הלו? הלו?" השפופרת בצד השני נטרקת. מקס רוזין עוד מחזיק בשפופרת שלו.

 "הלו? מי מדבר?" ממשיכה גברת מאיירסון, "מה זה היה? מי זה?"

מקס מניח את השפופרת בעריסה מבלי לענות. הוא מביט לעבר אווה, שמתיישבת בחושך על הכורסה ועיניה מבריקות בתוכחה אילמת. מה לעשות? כל האחריות עכשיו מוטלת עליו. את מי יתלו? אינם מבינים זאת שם, אברומה "הראש", הקודקוד? הלא המייג'ור כבר חופשי, חופשי! פארפאלן... אין מה לעשות...

*

לויטננט ברדליי עומד ומתבונן במהומה כמי שמתבונן בעדת חיות. צעקותיה של שרקה מזעיקות למקום שכנים: השוחט, מאיר פולאק, סימה זלינגר, וגם ירוחם ישראלי, מזכיר המושב רמות-הצופים. ישראלי משדל את הלויטננט להרפות מהמורה. "הוא איש מאוד מיוחד, משורר, בן-אדם אקסצנטרי. אנחנו נדאג שהכתובת תימחק בהקדם."

במקום להודות לישראלי על השתדלותו, מתפרץ דויטש-דרור עליו, ועל שאר המושבניקים:

 "תולעים! מלחכי-פנכה! הגיע שעת האמת לכם, סוציאליסטים תועי-דרך! עבדים נרצעים אתם לסטאלין! אתם ה'מה-יפיתניקים' שמוכרים את אחיכם בכסף לכובש הזר! אתם משתפי-הפעולה האדומים! הבוז לכם ה'מופסים'! דרכי לא דרככם – סוכני מוסקבה והקומינטרן! יחי העם! תחי המחתרת העברית! בדם ואש יהודה..."

 "אידיוט שכמוך דויטש! מה קרה לך? פאר ווס אתה מגן על רוויזיוניסטים, על שודדי-בנקים ועל רוצחי יהודים ורוצחי חפים-מפשע? פשוט איך פארשטיי-נישט!" קורא לעברו פולאק בצעקה.888

 "עזוב אותו, פולאק," אומרת זלינגר. "אתה לא יודע שהוא משוגע?"

 "תרחמו על גבריאל..." מתחננת אשתו, שירדה גם היא מביתם, במעלה גבעת בית-העם, מעל ביתו של הנפח גרין. "זה תמיד קורה לו בקיץ, בלילות ירח. תאמינו לי שהוא לא כזה!"

 "רמות-הצופים זה מושב של 'מויסרים' – אלה אתם! סנבלטים! מלשינים... מאצלכם, כל הרעל הפועלי... גם את ביאליק הסיתו נגדי, ואתה עוד מתרפס בפני הגוי?" ממשיך דויטש-דרור לענות בגאון לישראלי, לפולאק ולכל השאר.

ברדליי, הבריטי הגבוה, יורק בתיעוב על הקרקע שעליה ניצב המשורר הצרחן, וקוטע אותו בבוז. "אדוני המשורר, בבקשה תעבור מיד בצבע על כל האותיות המרובעות האלה ותמחק אותן! זוהי פקודה!"

בתגובה מעיף המשורר דויטש-דרור את פחית הצבע אל הקיר. נתזים פוגעים גם בלויטננט ובחייליו.

 "טינופת!?" גוער בו ברדליי בתדהמה. "איפה למדת נימוסים כאלה? אתה יודע שאני יכול לאסור אותך ואפילו לירות בך!?"

 "בבקשה, תאסור עוד יהודי!" פורץ המשורר בצחוק מר ומופגן, ומגיש את פרקי-ידיו ללויטננט, בעוד המברשת הלחה מתנודדת בימינו. "אלביון הבוגדת! אתם ממשיכי הנאצים! הבוז לשלטון הזר! הלאה, הלאה הכובש הבריטי!"

הלויטננט נסוג צעד אחד לאחור, כלא מאמין למראה עיניו. "אתם, כל אחד לביתו!" הוא פוקד. "כשאני חוזר מיוספיה אני רוצה לראות את הכתובת מחוקה, ואם לא, אדוני המשורר, נעשה לך חיפוש כזה בבית, שכל הנוצות תעופנה החוצה, הבנת?"

 "אבות-אבותיי כתבו את התנ"ך כאשר אבות-אבותיך עוד ישבו במערות..." מדקלם כנגדו דרור באנגלית צחה את דברי ד'יזרעאלי.

הם ניצבים זה כנגד זה תחת החלון של שרקה גרין, כמו שני תרנגולים ניצים.

 "אידיוט ארור!" מקלל ברדליי בשקט. "איזה עונש קיבלנו לטפל בכם!"

שרקה, שנעלמה לרגעים אחדים, מופיעה בחלון ובידה מחבת גדולה שגרשון האריך את ידיתה, כדי שיהיה אפשר לצלות בה חצילים שלמים, בלי שיתפוצצו. היא מניפה את המחבת אל עבר ראשו של האנגלי – אך זה יורק בו-ברגע הצידה בתיעוב, מפנה גבו ופוסע לעבר השריונית. ההחטאה כמעט מפילה אותה החוצה עם המחבת, אך היא שבה ומנחיתה אותה, והפעם פוגעת בקודקודו של דויטש-דרור בקול מתכתי עמום, שמשמיע הד כצליל של גונג. המשורר ההמום מרקד מול הקיר, המברשת בידו, מוחק את הכתובת מתוך טשטוש חושים, כעומד ליפול. למשמע החבטה, מעיף לויטננט ברדליי מבט לאחור, ומבלי להבחין בחלקה של המחבת בנעשה, הוא מפטיר:

 "או.קיי. עוד שבוע בטח תבכו בעיתונים שלכם באמריקה שאנחנו אנטישמים, ושגנרל בארקר נתן פקודה לפגוע בכיס שלכם! הכל תעמולה יהודית."

 "לויטננט," אומר ישראלי, "חבל על ההתרגזות שלך, והעלבונות. אתם כבר לא אויבים שלנו, של היישוב העברי ושל הציונות. אתם עוזבים עוד מעט. אתם עומדים לצאת מכל מקום, גם מהודו. בלי העזרה של האמריקאים אין לכם כסף להחזיק אפילו רבע מהאימפריה שלכם. אפילו לא את הארץ שלכם, אחרי המלחמה. והעניין שלנו נמצא כבר באומות-המאוחדות. ספינות המעפילים מרגיזות עליכם את כל העולם. ובן-גוריון אמר בנאום האחרון שלו שיש לנו עכשיו דברים הרבה יותר חשובים שצריך להתכונן לקראתם, כי שעת העצמאות המדינית שלנו מתקרבת!"

ברדליי מקשיב בחצי-אוזן להרצאתו של ישראלי, ופוקד על נהג-השריונית לצאת מיד לדרך, לעבר יוספיה.

אך כעבור רגע פוגע סילון מים חזק בקידמת השריונית, וחודר פנימה ומרטיב את הנמצאים בה.

עמירם השמן עומד בפיג'מה קיצית, לאור הירח, בחצר שמעל לכביש. הוא מוסתר מאחורי שיח בננות גדול, מקמט בין אגודל לאצבע את קצה ה"קישקה", הצינור שמשקים בו את הגינה, מכוון את הקילוח בזווית גבוהה לעבר הכביש, קצת לפני השריונית הנוסעת, מלווה אותה רגע בהתזה לכל אורכה, ומיד סוגר את הברז ונמלט חזרה, דרך הגינה, לעבר החלון האחורי של חדרו, כשהוא מתאפק שלא לפרוץ בצחוק קולני: 'אני לא שומן-תוז ולא בטיח, אני הכי-הכי מכולכם! יא אהבלים!'

 "בלאדי ג'וס, סאן-אוף-א-ביטש!" פולט לויטננט ברדליי, העומד זקוף בקדמת השריונית. וחייליו, שספגו מים אף הם, פורקים את זעמם בקללות נוספות: "פאק דם אול, דירטי בלאדי ג'וס!" – אך הלויטננט אינו מוכן לעצור, אלא ממהר להגיע בשריונית ליוספיה.

*

אני פוסע במשעול החול המוליך מרמות-הצופים לחצר יוספיה, דרך הכרם ושדרת הברושים של פרדס הקלמנטינות, ולפתע אני נתקל בגוש מתכת שכמעט פוצע את הבוהן שלי, החשופה בסנדל. מתכופף לראות מה זה, ולאור הירח נוצץ לעיניי – אקדח!

אני מרים אותו מהחול, אקדח גדול, ויש לו ריח טוב, צבאי, כמו שהיה למייג'ור נורדי. אני משחק בהדק כדי לדעת אם הוא טעון, לוחץ.

נקישה. שום דבר. זה אקדח ריק.

לוחץ, ואז נשמעת ירייה שמפילה ענפים מהברוש בשדרת מגיני-הרוח.

מאיפה? על מי ירו? – אני נבהל.

עובר קצת זמן עד שאני מבין שהירייה באה ממני, מהאקדח התופי הכבד שמצאתי בחול.

*

ארקאדי והשחור חוצים את הפרדס בלי לעבור בדרכים שחוצות שתי-וערב את החלקות. הם מגיעים למרתף בית-האריזה הגדול של יוספיה, הנמצא מצפון לחצר האחוזה, יורדים אליו ובידם מפתח המתאים בדיוק למנעול הכבד.

בית-האריזה חשוך כולו. בקיץ הוא נטוש. רק אור ירח חודר בעד שני אשנבים אל המרתף. ריח עץ טרי עולה מחבילות של לוחות בהירים, קשורים בחוטי-ברזל, המשמשים להתקנת ארגזי-הפרי, ונמהל בריחו החריף של הדפיניל, חומר-החיטוי הנודף מחבילות נייר-עטיפה של פרי-ההדר. בפינה שעונים לקיר סולמות-קטיף ומחצלות מגולגלות, ועל ידם סינורי-קטיף מבד ברזנט, פטישי-נגרים, חבלים, וחומרים וכלים נוספים המשמשים לקטיף ולאריזה בעונת החורף. ארקאדי והשחור מוצאים לעצמם שתי בוקסות ריקות, ויושבים עליהן.

 "חבל כבר יש כאן," לוחש השחור, כי כל מלה גוררת כאן הד. "בוא נתלה את עצמנו. זה מגיע לנו. אחרי שנכשלנו ככה, איך נוכל להביט בעיניים של 'הראש'?"

 "תפסיק להיות דרעק," עונה ארקאדי בלי לחשוש מתהודה. "ואל תעשה טראסק מכל דבר. שתדע לך, תליתי כבר קרואטים, תליתי סלובקים, שככה יהיה לי טוב שעוד אתלה גם אנגלים. ואני גם אגיד לקופף הגמדי שלנו: נכון, נכשלנו, אבל לא בגדנו."

ירייה נשמעת מעבר לפרדס דרומה, מכיוון חצר האחוזה.

 "ששש... איך אתה מדבר עליו? אתה שומע? – ירו!" מתעקש השחור.

 "שווארצקה, אם ימצאו אותנו כאן, תלויים, יבינו בדיוק מי נתן לנו את המפתח, ומי אנחנו, ומה הוטל עלינו לעשות. ואז מה הרווחנו? היישוב המאורגן יגיד שוב שאנחנו טרוריסטים, והלכה קאקן תלייה של אנגלים גם בעתיד."

 "אז מה נעשה עכשיו?"

 "שמע, אל תהיה לי נאחס! נחכה בשקט, אפילו עד מחר בלילה. המייג'ור השמגגה בטח כבר הזעיק את כל הצבא הבריטי."

 "שמגגה אנחנו, אבל תפסיק להפליץ. הלוואי שהיה כאן תפוז לאכול."

*

אך עמירם אינו מגיע לחלון האחורי של חדרו. לפתע נשמע הד של ירייה בודדת מכיוון יוספיה, ובטרם יספיק להסב את ראשו – מחשיך קיר הבית מול עיניו, ושק מחוספס מולבש על ראשו, נודף ריח תבואה וחרובים. עמירם מפרפר, מכה בידיו באוויר ומנסה לצעוק, אך קולו אינו נשמע. מישהו רזה שומט מטה את מכנסי-הפיג'מה שלו וסוטר בכף-יד גרומה ומכאיבה על אחוריו החשופים, פעם, ועוד פעם, ועוד פעם... צליפת האצבעות חותכת בבשר הרך, השמנמן...

 "דחיל ראבאכ, תעזבו אותי... מה עשיתי לכם?" הוא ממלמל-מיילל, ופיו סתום בסיבי-שק יבשים.

*

עם הישמע הירייה, מצלצל הטלפון פעם נוספת. מקס שב ומרימו במהירות ומתוך תקווה, ועונה בקולו המעובה, "ישחרר? כאן ישחרר..."

 "מקס, מה אתה ישחרר לי בקול לא שלך, איזה דיבוק עלה לך לראש באמצע הלילה ביוספיה? אתה בטח מחביא איזו קורבה אצלך! אני מכירה אותך, כל השנים אתה חולם להיות דון ז'ואן כמו אלכס בן-עמי!"

 "בת-עמי, מאיפה את מטלפנת כך באמצע הלילה? השתגעת?"

 "אני? ניגשתי ברגל עד למשטרה, בגללך! לטלפן אליך..."

 "הלו? את? עכשיו? מהמשטרה?"

 "כן. אני לא יכולה לדבר בקול רם. יושבת כאן גם גברת סלומון, אפרת, של ראש המועצה, אחרי שפוצצו לה את הבית... יחד עם אשה אנגלייה מאוד סימפטית, גברת מייג'ור משהו... שחטפו לה את הבעל, ואתה... ואתה... עם הקורבעס שלך, מצאת לך זמן... הלו? אתה שומע אותי, מקס!"

אווה הקטנה מתקרבת אליו בחשכה כזוחלת, בעודה זקופה. מקס טורק את השפופרת וממלמל בכעס, "נשים, נשים..."

 "עכשיו אני מבינה!" מתנשמת אווה. השיחות המסתוריות מגרות אותה.

 "את לא מבינה כלום. את לא יודעת כלום. לא שמעת כלום. בואי, אלווה אותך."

 "ואחר-כך? לאן אתה הולך?"

 "זה לא עניין של אף אחד."

 "אני מרגישה שהסתבכת במשהו..."

 "חלס, חלס, גמרנו. חוץ מזה, אולי אין לי ברירה, אז מה?" פיקת גרונו עולה ויורדת בהתרגשות, כלועס את המלים.

 "במשהו נורא, מקס..."

 "אמרתי – חלס!" הוא סוגר את המשרד ויוצא עם אווה לשער המערבי, ממנו יורדת דרך החול הטובעני לכביש, ולביתה שמעבר לו. החול זוהר עתה בלובנו באור הירח, בין שדרות עצי-תמר נמוכים, הנותנים פירות-סרק צהובים. בהיפתח פשפש הברזל, בחריקה, יורד אליהם רפי המ"מ במדרגות-הברזל של האסם.

 "הי, לאן אתם הולכים? אתה יודע שיורים כאן. מסוכן."

 "אני מלווה את אווה הביתה."

 "מה עשתה כל הלילה במשרד?"

 "היתה צריכה לטלפן לאסותא, לשאול מה שלום בעלה, שהיתה לו תאונה לפנות-ערב."

 "מה שלומו?"

 "יכול להיות יותר גרוע," עונה אווה.

*

כאשר חוזר אחמד לפינת הרפת, הוא מוצא את השלושה ישנים. גבה של זריפה נשען באלכסון על השקים הפרושים על ערימת החציר, והיא מוטלת פרקדן ונוחרת. התינוקת שנשימתה שורקת, ותופיק שנוחר אף הוא – שרועים משני העברים של שדיה הענקיים של זריפה, ששיירי החלב הסמיך, הצהוב, קרושים על פטמותיהם העבות. אפילו הירייה לא העירה אותם.

הוא רוכן על תופיק, ביד שמאל מושך בשערותיו ומרים-מקרב אליו את פניו הבוהים, הישנים עדיין – ובימינו מפליק לו שוב שתי סטירות לחי חזקות.

תופיק ההמום אינו מגיב אלא חוזר וצונח על החזה של זריפה. אחמד מציע לעצמו שק על החציר הטרי, לימינה, כשהתינוקת ביניהם. עד מהרה נרדם גם הוא והנחרה של שלושתם עולה יחד עם הצפצוף של התינוקת בשנתה ועם קול בכייה, המתעורר מדי פעם ודועך מעצמו.

*

בדרך החול המלבינה, משמאל לשדרת הברושים המגינה על הפרדס, מתגלים לעיניי סוסה ורוכבה. הורביץ השומר, אבא של גיורא.

 "מה אתה מטייל פה לבד כל כך מאוחר בלילה?" הוא שואל.

 "הייתי בחוג לריקודים בבית-העם ברמות-הצופים."

 "אתה, אורי, רוקד?"

אני שותק. הכלב מתרוצץ סביבנו ומדי פעם מלקק בלשונו הלחה את אצבעות רגליי הנתונות בסנדלים.

 "ואיפה גיורא? לא בא איתך?"

 "לא. הוא... לא רוקד. אני לא יודע." אני כן יודע – שהוא יחטיף לגיורא מכות-רצח אם אלשין עליו.

 "שמעת שיורים כאן? זה מסוכן. מה יש לך ביד?"

אני מושיט לו בתמימות את האקדח. הוא מריח אותו.

 "הוובלי הזה עכשיו ירה. איפה מצאת אותו?"

 "כאן. בחול."

הוא משחרר לצד את התוף, הסב על צירו, ופורק ממנו את הכדורים אחד-אחד אל כף-ידו, בקול שקשוק מתכתי.

 "מה עוד ראית כאן הלילה?" הוא שואל תוך כדי כך.

 "אני חושב, המוריס של הסרג'נט, שבא לפנות-ערב, עמד ריק על הכביש, מול התחנה של כפר-מאהלר, והאנגלי עמד ודיבר עם גברת לורט שישבה על הסוס, בשדרה של התאנים, אבל אנחנו לא הבנו..."

 "מי זה אנחנו?"

 "אני..."

 "אורי, תחזור מיד הביתה ותלך לישון ושלא אראה אותך יותר מסתובב כאן בלילות ומשחק בנשק. אני עוד אחליט מחר אם לספר לאבא שלך."

אני מהסס לזוז.

 "מסוכן כאן הלילה! אתה לא מבין? אלה שירו בוובלי הזה יכלו להרוג אותך!"

 "מה, באמת..." אני אומר, ככה סתם. אבא של גיורא לא מעלה על דעתו שאני יריתי. חושב שמצאתי את האקדח אחרי הירייה.

 "אורי, רק אל תתחיל להיות הרפתקן כמו הדוד שלך, אלכסנדר!" הוא מוסיף. והכלב רוטן ביללה, שכמו באה לאשר את דבריו.

אני מתבונן מלמטה למעלה באבא של גיורא, היושב באוכף, על הסוסה. קומתי מגיעה למגף-הרכיבה שלו, ומה אגיד לכם, אני לא מאמין למשמע אוזניי! איך הוא יכול להגיד עלי דבר כזה? – אני פורץ בבכי ובורח משם ועושה קיצור-דרך ליד הגדר של מכלאת הפרים בקיר הדרומי, ומבלי להיכנס לחצר האחוזה, חוצה את הכביש לעבר ביתנו.

*

 "מקס, שאתה תלך יחד עם הטרוריסטים? אני לא הייתי מאמינה."

הוא שותק. השניים יורדים מחצר האחוזה בדרך החול הזוהר, פוסעים לעבר ארבעת הבתים שמעבר לכביש, בעלי גגות הרעפים, שמוצפים עתה אור ירח.

 "זה קשור לכסף שאתה חייב למאיירסון?" שואלת אווה.

מקס נרתע כדורך על צפע, ותופס בזרועה באצבעותיו דקות הציפורניים, כמו בצבת.

 "זה שקר. על מה את מדברת בכלל?" הוא נועץ בזרועה ציפורן מעוקלת של האגודל.

 "מקס, תוריד את הידיים שלך ממני ואל תעשה את עצמך שאתה לא יודע שכאשר ביקשו את הורביץ לבדוק את גליונות-התשלום, מצא טביעות אצבע של פועלים שבכלל לא קיימים, ואת הכסף לקחת לעצמך!"

 "השומר הטיפש הזה? הצולע, רודף-השמלות? מי סיפר לך?"

 "ושאדון מאיירסון נתן לך אולטימטום שאם אתה לא מחזיר הכל עד הגרוש האחרון, הוא מפטר אותך, ולא יודיע למשטרה רק כדי שלא תפטפט ותגלה לאנגלים כל מה שאתה יודע על יוספיה."

 "באמת חסר לי צרות, שעכשיו גם מאיירסון משתף אותך בסודות שלו!"

 "לאן אתה הולך להודיע?"

 "איזו פרוטקציה יש לך אצל מאיירסון? היית מטריסה שלו?"

 "אתה משתף איתם פעולה בשביל כסף?"

 "גם אני רוצה לשחרר את הארץ שלי מהאנגלים! מותר לי, לא? ובייחוד כשתולים יהודי?"

 "לא. אתה מסתיר ממני שסוחטים אותך. מישהו בטח הבטיח לך שמהכסף שאברומה יחרים מהאיכרים בחובבי-ציון או מבנק בתל-אביב – תקבל בשביל להחזיר למאיירסון, בתנאי שתהיה מרגל שלהם כאן – תרגל אחרי קפלן, ודובז'ה שפילר, ורפי, והאנגלים שבאים אל מאיירסון, והעזרה שהוא נותן לבחורים של ההגנה שמתאמנים וישנים באסם... ושתעביר הודעות כאלה, שהולכים להרוג מישהו... איזה טיפש אתה!"

 "לא יהרגו אף אחד. אל תדאגי. הציפור כבר מחוץ לכלוב. אבל עכשיו אני רואה שדודל צודק בכל מה שהוא אומר עלייך. מאיפה את יודעת הכל? זאת את המרגלת. במקום להישאר ב'אסותא' עם הפצוע שלך – את נדבקת לכל אחד ומי יודע על מי ולמי את מלשינה! אני מזהיר אותך, אווה – אם את תגידי מלה אחת עלי ממה ששמעת הלילה, אברומה ידאג להשתיק אותך, לתמיד!"

לאור הירח ניראה בעיניה פרצופו, בעל הלחיים השקועות ופיקת הגרון הבולטת, נפחד ומפחיד כאחד.

 "ואתה מקס, תיזהר שלא תהיה יהודה איש-קריות! אני לא רוצה לחשוב במה בדיוק אתה הולך להסתבך, אבל אני יודעת שזה גדול עליך בכמה מיספרים..."

ככל שהם מתקרבים, כן מתגברות הנחירות המפחידות הבוקעות מדירתו של אליהו שפירא. מקס עוזב את אווה בפתח ביתה, ליד שתי מכוניות הפיאט המלבינות של פטר יואל, וחוזר לכביש ומתחיל לצעוד צפונה, לעבר בית-האריזה של יוספיה.

*

עכשיו, שנרגעתי קצת, אולי כאן המקום לספר לכם שדודי אלכסנדר אינו מאריך לשבת בארץ-ישראל לאחר גמר המלחמה. הוא מכיר בתל-אביב גברת אחת, שמנגנת בפסנתר לחיילים הבריטים בבית-קפה בטיילת, מבטיח לה נישואים אך בינתיים לוקח ממנה גאראנטי, חתימה על שטר-ערבות להלוואה. באותה תקופה הוא מכיר גברת אחרת, אלמנת-צייר עשירה, גם היא מתל-אביב, גר אצלה, מבטיח גם לה נישואים, משפיע עליה למכור את הווילה שלה כדי שיוכל לבנות על המגרש בית-דירות, לוקח מאנשים תמימים אוואנסים, מקדמות, על חשבון הבניין, ואומר שמפקיד אותן בקופה שבחדרו. מעודפי הצבא הוא רוכש מוטורצייקל, יחדיו טסים השניים על האופנוע בכבישים ורוקדים בבתי-הקפה. דודי אוהב מאוד לנהוג בנדיבות וברוחב-יד ולעזור לאנשים בעת צרה, אף כי לא תמיד מכספו-שלו, אלא לוקח מזה ונותן לזה.

יום אחד נפגשת האלמנה עם הפסנתרנית, וכתוצאה מכך בורח דודי מן הארץ ומניח מאחוריו צרור תביעות-מאסר של נשים ונושים שנפלו ברשתו, כולל תלונה מצד האלמנה על שהשחית בשעת מריבה, בסכין-מטבח, פורטרט שלה שצייר בעלה המנוח. לאחר שנעלם, מתאספים בביתה כל אלה שהיה חייב להם כסף, ומצפים במתח רב לפיצוח הקופה שהשאיר אחריו. הן לא ייתכן שבזבז הכל. הם מוצאים בקופה רק זוג גרביים של דודי אלכסנדר, ותמונת פספורט שלו. אולי לכן מגיעה יום אחד בדואר מתל-אביב לביתנו חבילה ששולחת האלמנה העשירה-לשעבר, ובה קופסת צחצוח הנעליים של דודי אלכסנדר, שמכילה מברשות, רצועות קטיפה סגולה ומשחות קיווי ריחניות. אין שני לו במושבה בהברקת נעליו.

דודי אלכסנדר מנתק כל קשר עם המשפחה הוותיקה שלנו, שמתביישת בו. אנחנו שומעים שהוא משתקע בכפר קטן בדרום-איטליה, שם הוא נושא אשה פשוטה, שמעריצה אותו ויולדת לו בן בשם ויקטור, או ויקו. ממה הוא מתפרנס? זו משפחה איטלקית גדולה, ודודי מופיע בכפר בדיוק לאחר שאבי המשפחה מת, ובמשך שנים אחדות הוא עוסק בחלוקת הירושה בין הקרובים. כאשר מתארכת החלוקה, וגם הוצאותיו מתרבות, כנראה, מגרשים אותו גיסיו האיטלקים והוא עוקר לרומא, שם הוא גר כיום בגפו ומתפרנס בדוחק כמורה לעברית בקהילה. העברית של דודי יוצאת מן הכלל, ולכן אומרים עלי לפעמים שיש גם לי קצת כשרון ביטוי, כמוהו.

 "אימא, את חושבת שאני אוכל פעם להיות סופר, כשאהיה גדול?"

 "לפי העברית שלך, אני לא בטוחה. איפה אתה ואיפה דודך אלכס! הוא למד בסמינר למורים בירושלים! – הוא יודע לכתוב! – איזו עברית עשירה יש לו, איזה אדם משכיל, יודע שפות, יודע בעל-פה את וולטר, את גתה ואת שילר, רק חבל שהוא משתמש בכל הכישרונות שלו רק לרעה."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מוטי הרכבי

ימים חשוכים באים עלינו!

אני ממש חרד משלטון החושך שמביאים לנו נתניהו ולוין. כל מה שהיינו רגילים לו – ייפסק!

עברייני מין לא יוכלו למנות שופטות ו...גם שופטים.

עברייני מס, עברייני בנייה, וסתם עבריינים – ייחקרו, יועמדו לדין ואפילו ייכנסו לכלא אם יימצאו אשמים, אפילו אם הם בעלים של נשיאות בית המשפט העליון, פרקליטות בכירות או שוטרים בכירים בלהב 333!

 החוק יהיה שווה לכולם ואפילו חוקרים, פרקליטים ושופטים יחויבו לציית לחוק, ומה שיותר גרוע, לא יהיה אפשר לגרור זקנות בנות 84 חולות סרטן רק כדי לכפות על ילדיהן עדויות שקר – כי זה בניגוד לחוק!

השימוש בראיות ״פרי העץ המורעל״ יהיה בניגוד לחוק! – ממש כמו בכל הדמוקרטיות בעולם. ואז יימנע מצב שמותר להשתמש בראיות שהושגו בניגוד לחוק נגד ימנים ולא נגד שמאלנים!

המשטרה תטפל בהפגנות באופן שווה ולא תבדוק לפני הטיפול במי תומך ערוץ 12.

מי שזועק מעל הגשרים בתל אביב נגד נתניהו ומשפחתו לא יזכה באופן אוטומטי בחסינות מוחלטת!

הדלפות האסורות בחוק ייחקרו ויוגשו כתבי אישום גם אם המדליפים הם פרקליטים בכירים בפרקליטות, חוקרים בכירים בלהב 333 ואפילו שופטים!

נשיא/נשיאת בית המשפט העליון ייבחרו על פי הכישורים שלהם ולא על פי הפז״ם שלהם!

וזו רק רשימה חלקית!

בקיצור ימים חשוכים באים עלינו!

מוטי הרכבי

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, התרגשתי עד מאוד, ואף למעלה מכך, למקרא שיריו של איליה בן-זאב. קראתי פעם ועוד פעם, ועוצמתם היכתה בי. יכולתי לשמוע ברקע  את הפרלודים של שופן, והקונצרט שהוא מעין רקוויאם למתים ולשורדים, התנגן באוזניי, ועדיין ממשיך ואינו מרפה.

שיריו של אדיר כהן, על יופיים הרב, תמיד מצליחים להפתיע אותי.

כחובבת שירה חסרת תקנה, אנא, תוסיף לפרסם שירים טובים ויפים שזורעים על עיתונו של הסופר הנידח אור יקרות.

בתודה,

מיכל סנונית

* אביבה קם: לאורי הייטנר: הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?

* הפסל מוטי מלר, חבר קיבוץ יוטבתה, שהלך השבוע לעולמו בגיל שמונים, פיסל הרבה בברזל ובנירוסטה, פלדת אל-חלד. לפני שנים רבות ניצב פסל פלדת אל-חלד מבריקה שלו לפני הכניסה לבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב, כאשר במכוון סימני הלחמה בולטים ניכרים בכל פרק ופרק של הפסל הדו-קוטבי. יום אחד נעלם הפסל. מה קרה? גנבי מתכות שדדו אותו. 

רעייתו של מוטי ואם שלושת ילדיו, שֹשֹי לבית ליפסקי, שנפטרה שנים רבות לפניו – היתה בתם של דודי אחי-אימי יחיאל ליפסקי ואשתו תמר. היא נקראה במרומז על שם סבתי שרה-גאולה ליפסקי.

* ויקיפדיה: "אנתוני בלינקן נולד ליהודית ודונלד בלינקן. אבי-סבו, מאיר בלינקן, היה סופר יידיש שנולד בעיירה פריאסלאב (מקום הולדתו של שלום עליכם) והיגר לארצות הברית, וספרו המפורסם ביותר הוא ״ווייבער״ (נשים ביידיש), שבו התייחס ביידיש לנושא המיניות בקרב נשים יהודיות. אביו, דונלד בלינקן, היה בנקאי ושגריר ארצות הברית בהונגריה בימי ממשל ביל קלינטון."

אהוד: אכן, מאוד חיכינו למזכיר מדינה אמריקאי יהודי בעל ייחוס וניסיון שיבוא ובלי בושה ילמֵד בפורומים רבים בישראל – אותנו, ואת ראש הממשלה הטירון שלנו – מהי דמוקרטיה! –

הידד לתקשורת המפמפמת את עמדת המורה המבוגר המנוסה בלינקן – לעומת התלמיד הצעיר החלש וחסר-הניסיון נתניהו!

בלינקן העביר לנתניהו, לדברי "הארץ", "שיעור בדמוקרטיה למתחילים"! – הלא יכלו לשלוח במקומו את תום פרידמן מה"ניו יורק טיימס" – זו ממש אותה רמת כסילות יהודית-אמריקאית של הבנת המציאות באזורנו ובישראל.

מי שקורא את מאמריו של הפרשן המעולה יורם אטינגר יודע שרוב תחזיותיו, עצותיו ומדיניותו של משרד החוץ האמריקאי בעבר ובהווה, החל מההתנגדות להכרזת המדינה  – לא רק שכשלו והיו מנותקות מהבנת המציאות, בייחוד באזורנו, אלא שגם היו מטופשות ובחלקן אנטי-ישראליות.

למרבה המזל בלינקן לא העביר שיעור בדמוקרטיה לשר הביטחון שלנו יואב גלנט, ונראה כי לפחות זרועות אחרות של המימשל האמריקאי, בייחוד הצבא – שוקדות יחד עם ישראל וממשלתה על ההכנות המעשיות להשמדת האיום הגרעיני מצד איראן, מדינה שכנראה אינה זקוקה לשיעור בדמוקרטיה מפי מזכיר המדינה החכם ובעל הניסיון בלינקן!

* בביקורו הקרוב של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בארה"ב, תארגן לו שגרירות ישראל בוואשינגטון מפגשים עם בני משפחות השחורים שהוכו ונרצחו בידי שוטרים בארה"ב, עם נציגי מיליוני המסתננים לארה"ב מגבול מקסיקו ועם שרידי אינדיאנים החיים בשמורותיהם. ראש הממשלה יביע את אהדתו לנציגי המיעוטים המקופחים באמריקה ויבקש מהנשיא ג'ו ביידן לכבד את ערכי הדמוקרטיה המשותפים לישראל ולארה"ב!

* שלום אהוד היקר, גם בקריאה החוזרת של הספר היפה שלך "והארץ תרעד", לא מצאתי הסיבה האמיתית לרעידת האדמה עליה כתבת, עד שנתקלתי באקראי באחד מסיפורי עגנון בו סיפר על רב חשוב שעלה מאירופה לארץ הקודש והלך לצפת ודילג על ירושלים וכך הכעיס את  הקדוש ברוך הוא עד שהרעיד את צפת.

לתשומת ליבך במהדורות הבאות...

ברכה חמה,

י"ז

ליעקב היקר,

זה כתוב במפורש בספר עצמו!

שלך,

אהוד

"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."

נאנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים..."

[עד באן מהספר].

אין עליך אהוד היקר. ואני התמים עטתי על "המציאה" שקראתי בסיפור של עגנון לפני שהגעתי לקטע הזה שלך...

עד מאה ועשרים, בברכה ודרישת שלום,

י"ז

* נטע אחיטוב: "בסוף הפגישה עם אבי חימי אני שואלת אם יש משהו שחשוב לו לומר, משהו שהיה רוצה שיופיע בראיון. תשובתו מותירה את שנינו עם לחלוחית בעיניים.

"'חשוב לי לומר שגם אשתי חנה וגם אני, עם הרקע של כל אחד מאיתנו – שנינו באנו מהפריפריה ואנחנו מזרחים שהוריהם עלו לכאן ממרוקו – אסירי תודה למדינת ישראל, שאיפשרה לנו להגיע לכל מקום שחלמנו להגיע אליו. אף אחד מעולם לא חסם אותנו. הגשמנו את החלומות שלנו כאן במדינה הזאת, התקדמנו כל אחד בקריירה שלו, גידלנו פה בנות לתפארת וכל זה התאפשר במקום הזה, שאנחנו כל כך אוהבים. החיים שלנו על הכף: אם ההפיכה שלהם תצליח פירוש הדבר שהילדים שלנו לא יוכלו לחיות במדינה הזאת, ולכן אני מרגיש חובה לשלם מחיר כדי לעצור את הטירוף הזה. לא הותירו לנו ברירה. אין לנו הרבה זמן. השבועות הקרובים הם קריטיים כפי שמלחמת העצמאות היתה קריטית.'

"בהפגנה במוצאי שבת זה כבר היה ברור: עורך הדין חימי, ראש לשכת עורכי הדין, הפך למנהיג הבולט של המחאה כנגד ההפיכה המשטרית בישראל. בנאומו מול ההמונים שפקדו את צומת עזריאלי בתל אביב, הוא שילהב את הקהל במילים פשוטות וברורות, באמירות מובהקות ובנחישות מרשימה. 'זעקי ארץ אהובה,' הרעים בקולו, והקהל קרא אחריו "בושה! חרפה!'"

 ["הדמוקרטיה היא סיבה טובה למות עבורה. לא נחיה בדיקטטורה." פתיחת הראיון-הכתבה על עו"ד אבי חימי, מאת נטע אחיטוב, עם הרבה פירגון, והרבה התנגדות לממשלה – על פני שישה עמודים, עם צילום גדול של חימי בשער וציטוט מדבריו – ב"מוסף הארץ" מיום שישי 27.1.23].

* עמוס שוקן: "העמדה של גדי טאוב לא לגיטימית ולכן צריך להפסיק להשמיע אותה." [כותרת "הארץ" באינטרנט. 31.1.23].

אבירי הדמוקרטיה וחופש הדיבור!

* ג'וחא: אל תאמינו לאיילה חסון! עו"ד אבי חימי הוא ליכודניק, הוא פרובוקטור, הוא גיִס חמישי, הוא סוכן מושתל של ביבי כדי לדפוק את ההנהגה של הפגנות המחאה במוצ"ש!

* * *

אני הייתי ילדה מזדיינת

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני הייתי ילדה מזדיינת

שלחו אותי לשיקום

עכשיו אני רק מאוננת

ומי שלא שכב איתי – שיקום

אני הייתי ילדה מזיינת

ממש כמו בחור שאוהב לדפוק

מה איכפת לכם במה אני מתעניינת

אתם אלופי הביצועים של השמוק!

אני לא מופרעת ולא מתחננת

רק חושבת שסקס זה כמו לחם ומים

ואני בכלל לא אחת שנותנת

אני רק לוקחת

כמו מַן מִן שמיים.

מרס 2014

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובּי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבּובּי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכוּס

נדפס לראשונה בגיליון 162 מיום 27.7.06.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל