פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1819

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בשבט תשפ"ג. 6.2.23

עם הצרופות: 1. בעטרות 10 ליוני 1967. 2. הכנה לטיס. 3. הנציב העליון טס מעטרות.

 4. פילדמרשל מונטגומרי בעטרות. 5. שדה התעופה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: זיוה שמיר: "נקודת ארכימדס": שמונים שנה לפרסום "הטור השביעי" הראשון של נתן אלתרמן. // יורם אטינגר: מזכיר המדינה בלינקן מתעלם מהמזה"ת ומאינטרס ארה"ב! // איליה בר-זאב: (כמעט פוליטי) CHE – שני שירים. // נעמן כהן על הרוצח צ'ה-גווארה. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏5.2.23. // רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל. ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק רביעי. שדה התעופה עטרות. // משה גרנות: על הספר "עטרות" מאת אסתר שטרייט-וורצל. // ארנה גולן: הכותב המרדן שאינו "מתבגר". על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר. חלק שני: שירים המייצגים את נושאי הקובץ ותבניותיו הספרותיות. // מתי דוד: גיבורי האמת של פעם הפכו למסיתים הפעם! // נעמן כהן: מי מממן את ההפגנות? // ממקורות הש"י. // יוסף חרמוני: "האינטרנציונל".

* * *

זיוה שמיר

"נקודת ארכימדס": שמונים שנה לפרסום

"הטור השביעי" הראשון של נתן אלתרמן

השיר "נְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס", שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום ל' בשבט תש"ג (5.2.1943), הוא השיר הראשון שפִּרסם אלתרמן תחת הכותרת"הטור השביעי". כותרת זו היתה עד מהרה ל"מותג" מבוקש, שהפופולריוּת שלו הרקיעה שחקים. רבים הצטופפו ליד בית "דבר" לִפנות בוקר כדי לראות ראשונים את ה"טור" של  עיתון הבוקר  (שעדיין לא חולק, אך כבר הושם מבעוד מועד בחלון הראווה של בניין המערכת).

הגם שעברו עשרות שנים מאז כתיבתו ופרסומו של "טורו" הראשון של אלתרמן (בימים אלה מלאו שמונים שנה להופעתו) , הוא ממשיך לשמור על הרלוונטיוּת ועל האקטואליוּת שלו –  חדש ומבריק כביום היוולדו. בימים אלה הוא רלוונטי  במיוחד, בעת שקולות אנטי-דמוקרטיים נשמעים ברמה – אצלנו ובעולם. אלתרמן הצביע כאן על הקשר בין שאיפתם של המִשטרים הטוטליטריים להשתלט על העולם לבין הגזענות המשמשת שֶׁמֶן על גלגליה. הוא סיים את השיר בסימון הכלל ההיסטורי המעגלי שלפיו מה שהיה הוא שיהיה ("זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם – ?–  / זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם."

נביא כותרות אחדות מעיתון "דבר"  מן  הימים שקדמו לפרסום "טורו" הראשון של אלתרמן   – ימים קודרים ומפחידים שבהם ישב המשורר הצעיר וחיבר את שירו הז'ורנליסטי על שלושת חלקיו על רקע  הדי המלחמה. הכותרות זעקו:  "קול היישוב לאחינו בארצות הברית: עורו ועוררו, מלטו, הצילו!" "גירוש שארית יהודי ורשה," "רוסטוב שומעת קול תותחי הצבא האדום," "4000 ילדים יורשו לבוא לארץ ישראל," "היישוב העברי בארץ יגביר מאמציו להיות שותף פעיל במלחמה."

בין עשרות ידיעות מזעזעות שנחתו על שולחן המערכת, יום-יום ושעה-שעה, הוחלט בה להדפיס באותו עמוד שבּוֹ התפרסם מאמר גדול וחשוב של ברל כצנלסון, עורכו הוותיק של  העיתון,  גם שיר של משורר צעיר למדי –  ה"טור השביעי" הראשון –  שהוא וכ-700 ה"טורים" שבאו אחריו, הפכו עד מהרה ל"ספינת הדגל" של עיתון "דבר".

הפופולריוּת העצומה של ה"טורים" האלה גרמה לזלמן שוקן צער עמוק על שלא נענה לבקשתו של אלתרמן ולא הסכים להעלות את שכרו הדל בעיתון "הארץ". הוא לא ידע צורת מטבע, אך נאלץ להתחיל לבסס את חיי הפרנסה שלו, שהרי כבר דאג אז לפרנסת אשתו ובתו התינוקת בת השנתיים. בעקבות סירובו של שוקן, נאלץ המשורר "לערוק" לעיתון הפועלים "דבר", שבּוֹ קיבלוהו בזרועות פתוחות.

הכותרת "הטור השביעי" ניתנה כידוע לשירו השבועי של אלתרמן בזכות המקום שתפסו שיריו האקטואליסטיים בעיתון "דבר". הם נדפסו דרך-קבע בעמוד השני של העיתון,  בטור השביעי של  הדף. את שירי העת והעיתון הללו חיבר משורר-עיתונאי, בעל מזג היסטוריוסופי, שכבר עבר בימי חייו דרך ערים ואתרים במזרח אירופה ובמערבה, למד בבתי-ספר טובים, אף סִיים את מסכת לימודיו האקדמיים. הוא היה בסך-הכול בן שלושים ושלוש, אך חרף גילו הצעיר כולם הִטו אוזן ל"טוריו". אפילו מדינאים ותיקים ובקיאים בנבכי הפוליטיקה התחשבו בדבריו ולמדו מהם  לקח.

"נקודת ארכימדס" הוא "טור" ארוך, המורכב  משלושה שירים שונים המתאר במלוכד את דרכיהם הפוליטיות של המשטרים הטוטליטריים האפלים:

הטור השביעי

נְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס

    א. תֵיאוֹרְיָה

יוֹם אֶחָד אַרְכִימֶדֶס יָשַׁב בָּאַמְבָּט / (הַיָּשִׁישׁ הֶחָבִיב... הוּא רָבַץ שָׁם בְּלִי-סוֹף), /   וְהִרְהֵר, בֵּין הַשְּׁאָר, בְּעֶרְכּוֹ הַנִּכְבָּד / שֶׁל הַכְּלִי הַנִּפְלָא /  שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מָנוֹף. //  וְרָגְשׁוּ הַשְּׁכֵנִים בַּפְּרוֹזְדוֹר כְּקַלַּחַת / וְחִכּוּ לְתוֹרָם וְרָגָזוּ: "וַי, וַי! /  כַּאֲשֶׁר אַרְכִימֶדֶס נִכְנָס לַמִּקְלַחַת /    זוֹ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת...  יֵשׁ לוֹ פְּנַאי." // "כֵּן... רַק פַּעַם אַחַת (זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה!) /  בְּחָקְרוֹ אֶת מִשְׁקַל הַגּוּפִים-בַּמַּיִם, / הוּא הִקְדִּים וְיָצָא, וְנַפְשֵׁנוּ פָּרְחָה /  בְּקָרְאוֹ 'אֶוְרִיקָה!'... וַתִּהְיֶה הָרְוָחָה.../ וְגַם אָז זֶה נִמְשַׁךְ כִּשְׁעָתַיִם." //  כָּךְ רָגְנוּ הַשְּׁכֵנִים מִגָּדוֹל וְעַד קָט – / עַד יָצָא אַרְכִימֶדֶס מִתּוֹךְ הָאַמְבָּט./ הוּא יָצָא וּפָסַק: "הַמָּנוֹף... – כְּלִי נוֹשָׁן – /  אֵיתָנִים בּוֹ רוֹדְמִים! הַכּוֹבְשׁוֹ – הוּא יִמְלֹךְ בּוֹ! /  תְּנוּ לִי רַק, יַקִּירַי, נְקֻדָּה לְמִשְׁעָן, /  וְתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ אֶהֱפֹךְ בּוֹ...!" //  אֶת פְּסוּקוֹ-הַנִּצְחִי שֶׁל הַשָּׂב מִן-הַסְּתָם / בְּנֵי הַבַּיִת שָׁמְעוּ וַיְחַיְּכוּ לֵאמֹר: שַׁטְיָא... /  כַּמּוּבָן... וְעַל מָה לֹא יַחְשֹׁב בֶּן-אָדָם / בְּשִׁבְתּוֹ חֲצִי-יוֹם בָּאַמְבַּטְיָה? // – – אַךְ מֵאָז חָלְפוּ-גָּזוּ שָׁנִים וְתוֹרוֹת וְאוֹתוֹ / הַפָּסוּק הַתָּמִים  מְזַמְזֵם, מְזַמְזֵם בְּאָזְנֵי הַדּוֹרוֹת, / מְנַקֵּר כְּיַתּוּשׁ בְּדִבְרֵי-הַ /  יָּמִים. לֹא אֶחָד הַגִּבּוֹר שֶׁקָּרָא: – "קוּמוּ-בּוֹאוּ! /   אֶהֱפֹךְ הָעוֹלָם אוֹ הַמָּוֶת אִישָׁן! /   וַיַּצֵּב מְנוֹפָיו-אַדִּירִים, אַךְ לַבֹּהוּ... /  כִּי חָסְרָה לָהֶם רַק נְקֻדַּת-הַמִּשְׁעָן.

ב. פְּרַקְטִיקָה

 וַיְהִי לַיִל /  וּבְמִינְכֶן, / בְּסֵתֶר בֵּי-בִּירָה, / נִתְכַּנְּסוּ בְּנֵי-שָׂטָן שֶׁהִגִּיעוּ הָעִירָה. / שָׁם חָרְשׁוּ מְזִמָּה עַד הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה. // וּבַבֹּקֶר אָמַר הַגָּדוֹל-מִכֻּלָּם  לְרֵעָיו  / מִסָּבִיב: לַמְּלָאכָה, יְדִידִים!  / הֶעֱמַדְנוּ מָנוֹף לְהִפּוּךְ הָעוֹלָם /  וּנְקֻדַּת-מִשְׁעָנוֹ – הַשִּׁסּוּי בַּיְּהוּדִים. //   וַיַּתְחִילוּ עוֹשִׂים! וְחוֹרְצֵי הַלָּשׁוֹן /  מְרִיעִים לְמוּלָם! וּדְגָלִים וְקוֹל תֹּף! /  וְהַדָּם הַיְּהוּדִי הוּא הַדָּם הָרִאשׁוֹן /  שֶׁנִּתַּז עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּנוֹף. //  וּבְאַרְצוֹת דֶמוֹקְרָטִים דֻּבַּר וְהֻחְלַט: / אַל נַחְרִיד נָא תֵּבֵל עַל עַמֶּיהָ! /  הַמָּנוֹף הוּא פְּרָטִי וּנְקֻדָּה רַק אַחַת /  מַקִּיזָה מִתַּחְתָּיו אֶת דָּמֶיהָ... // אָז הִרְבָּה הַזּוֹמֵם יְהִירוּת-וּשְׁקִידָה /  וְרֵעָיו עַל-יָדו מְהַדְּסִים בְּהֶדֶס... /  וְלֹא בָּן הָעוֹלָם שֶׁאוֹתָהּ נְקֻדָּה, / הַנְּקֻדָּה הַפְּרָטִית, הַיְּהוּדִית, הַיְחִידָה /  תֵּהָפֵךְ לִנְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס...// וְיוֹרֶדֶת יוֹרֶדֶת זְרוֹעוֹ-שֶׁל-מָנוֹף / וּמֵחַיִל וָרֶכֶב  מַשְׁחִיר הַנּוֹף... / עַד נִשְׁמַע קוֹל חֵרוּק עַל הַגְּבוּל הַצֶּ'כִי /  וּגְבוּל פּוֹלִין חָרַק אַחֲרָיו... //  וִילָדִים אוֹתוֹ לַיִל הֵקִיצוּ בְּבֶכִי  /  וְעָמְדוּ דֶמוֹקְרָטִים בּוֹהִים חִוְרֵי-לֶחִי, / וּבַחֹשֶךְ בָּכָה אַרְכִימֶדֶס הַשָּׂב.../   וּפִתְאֹם – בְּלִי הִסְפִּיק מִי לִשְׁאֹל אֵי-וָאֵיךְ –  / הִתְחִיל הָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ.

ג. חֹק

זֶה מַתְחִיל מִקְּטַנּוֹת, מִפָּעוּט-בְּפָעוּט, /  זֶה מַתְחִיל מִשְּׁתִיקָה וּמֵאִי-הִתְעָרְבוּת / זֶה מַתְחִיל מִבּוּרוּת הִיפֶּר-פַּרְלָמֶנְטָרִית /  בְּחֻקֶּיהָ שֶׁל פִיסִיקָה אֶלֶמֶנְטָרִית, /  זֶה מַתְחִיל מִשָּׁקוֹט וְחַפֵּה וְחָנוֹף / וּמֵחֹסֶר עִיּוּן בְּתוֹרַת הַמָּנוֹף, /  זֶה מַתְחִיל מִידִיעָה מְנֻמֶּקֶת בְּלִי דַּי / מָה רָאוּי לְהַצִּיל וְאֶת מִי לֹא כְּדַאי, /  זֶה מַתְחִיל מִכָּאֵלֶּה אֲשֶׁר מִיָּדָם / יְבֻקַּשׁ בְּיוֹם-דִּין חֵלֶק-מָה מִן הַדָּם... / זֶה מַתְחִיל... –  אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם– ?–  /  זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם.

נתן א'

כאמור, בעת פרסום "טורו" הראשון כבר החזיק אלתרמן באמתחתו דיפלומה של מהנדס חקלאי, שאותה קיבל בהתחלת שנות השלושים מן הטכניון שבננסי. השכלתו האקדמית-המדעית, כמו גם מזגו ההיסטוריוסופי, גרמו לו שיחלק את שירו לשלושה חלקים, כבהגשת עבודת-גמר באקדמיה: "תיאוריה – פרקטיקה – חוק." התיאוריה עוסקת בתבונה הטהורה –  בנכון וברצוי. הפרקסיס עוסק בתבונה המעשית –  בממשי ובאפשרי.  מן הניגודים  הללו שבּין החזון למעשה צומחים החוקים המגשרים  בין הרצוי למצוי.

ביאליק, במבוא שהוסיף לתרגומו ל"דון קישוט",  תיאר את הניגוד שבין הרצוי למצוי בעזרת המונחים הקבליים "עולם האצילות" ו"עולם המעשים".

ה"טור" מתחיל בסיפור על איש המדע הקדום ארכימדס, שבכתביו ניתן למצוא את  התיאור המוקדם ביותר של המושג  הפיזיקלי "מרכז הכובד". השיר מבוסס על  מימרתו  המפורסמת של הממציא היווני: "תנו לי מנוף ארוך די הצורך ונקודת מִשען להניחו עליה, ואניף את העולם." ממימרה זו נולד המושג "נקודה ארכימדית" (Archimedean point)  המציין נקודת מִשען היפותטית, המאפשרת את סקירת השדה – הממשי או האידֵאי –  לכל תחומיו ואגפיו בראייה פנורמית רחבה.

את  גיבורו ארכימדס תיאר אלתרמן תוך שהוא מתיך למִקשה אחת את  החיים ביוון הקדומה ואת החיים בתל-אביב של שנות השלושים והארבעים. מתוארת כאן, למשל, מצוקת הדיור שנתלוותה לעלייה החמישית, שגרמה להשכרתה של כל דירה פנויה לשני דיירים או יותר (עם מִטבּח אחד וחדר-שירותים אחד לכל השותפים).

ב"טורו" של אלתרמן מתוארים הדיירים המתמרמרים על  ששותפם לדירה, ארכימדס שמו,  יושב  ממושכות בחדר-האמבטיה, פותר שם בעיות  בפיזיקה ומעכב את כניסתם להתרחץ. בראייה האנכרוניסטית הזאת מזכיר "טורו" של אלתרמן  את שירי הקובץ "חומש לידער" (שירי החוּמש), שפִּרסם איציק מאנגר בשנת 1935 – שירים שהציגו את  אבות האומה כיהודים מן השטעטל, תוך הכלאה של פרטי ההוויי האופייניים לחיי העם בארץ כנען ושל פרטי ההוויי של החיים היהודיים בעיירה היהודית של המאה התשע-עשרה ושנות  מִפנה המאה העשרים.

השיר השני מתאר את  ה"פּוּטְש" (Putch) שערך היטלר  במרתף הבירה במינכן בנובמבר 1923 במטרה להשתלט על מדינת בוואריה ואחר-כך על גרמניה כולה. במקום לכנות את חבריו הנאצים, עושי דברו, בכינוי "כלבים", אלתרמן משתמש בפֶּריפרזה "מעודנת" ומכנה אותם "חוֹרְצֵי הַלָּשׁוֹן". כך מודגש בשיר היחס הסימביוטי המתהווה במשטרים הטוטליטריים בין המנהיג הכול-יכול לבין שומעי לִקחו ועושי דברו. השיר נפתח ב"וַיְהִי לַיִל" – בציוּן זמן ארכיטיפי שבּוֹ קורים אסונות גדולים וישועות גדולות. כאן מתוארת אי-התערבותן של המדינות הדמוקרטיות, המסתיימת בהתהפכות העולם. מנופו של ארכימדס מצא סוף-סוף את נקודת המִשען, הלוא היא: שנאת היהודים. מעתה, יוּנף בעזרתה  המנוף, ויוקז דמם של  כל אותם יהודים שסירבו להאמין שהעולם עתיד להתהפך.

  את אחד מפזמוני ה"מטאטא" הכתיר אלתרמן בכותרת "עולם הפוך" (תוכנית נ"ח מיום  5.8.1941), וגם שירי "כוכבים בחוץ" הם שירים של "עולם הפוך": הסטטי הופך בהם לדינמי, הפסיבי לאקטיבי, הדוֹמם מקבל חיים , הכאוטי הופך למרוסן, הטרגי להיתולי, החכם לאווילי, וגם להפך. הדרך רצה והמהלֵך בהם קופא כפֶסל, הטבע נצבע בצבעי תפאורה מלאכותיים, ואילו העיר מקבלת את ריח היער והשדה. השמיים יורדים אל הארץ, ואילו גרמי השמיים יורדים אל שלוליות המים שעל מרצפות הרחוב. כל הפָּרָמטרים של המציאוּת נהפכים על פיהם: זהו ביטוי לעולם שבּוֹ אבד האֵמוּן בכל הביטחונות ה"מוצקים"  וה"בלתי מעורערים" שהאנושות נשענת עליהם ושואבת מהם את כוחה. חזותם הקלילה של השירים מצניע את המסר הרציני והדאוג החבוי בחוּבָּם. 

השיר השלישי מוכיח ומתרה שאין לבוז לקטנות. אסור לפטור סימנים מדאיגים של התרופפות המוסר –  מפשעים חמורים כמו התרת דמו של הזולת ועד לפשעים "קטנים" כמו רמאות, גזל,  גזענות, אפלייה, שנאת ה"אחר", וכו'. כלול כאן גינוי על  שימוש חד-צדדי בכללי הדמוקרטיה. אסור לפטור חריגה מן הכללים הבסיסיים של הדמוקרטיה  באמירה שהחריגה אינה אלא "מקרה פעוט", או "מקרה פרטי" שאינו מלמד על הכלל.

 דברים דומים עלו ב"טורו" של אלתרמן "תחרות לניסיון" שפורסם בפעם הראשונה ב"דבר" מיום 15.10.1943. צירוף המילים "ארבע החרויות" הוא צירוף ששולב בנאומו של הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט בנאומו בקונגרס ביום 6.1.1941  ועניינו חֵרות הביטוי, חֵרות האמונה, חֵרות ממחסור וחֵרות מפחד. אלתרמן הראה בטורו מה כוחם של השקר והזיוף, והסביר  שהשקר החצוף והמכוער יכול לנצח בקלות את האמת יפת-המראה, כי האוחזים בו אינם מתביישים במעשיהם ואינם מצניעים אותם.

אין להתפלא שהסילוף ניצח במירוץ,  נאמר בשיר הזה הבנוי כמשל ונמשל בצִדו, כי מי שנתן לו זכות להשתתף בתחרות צריך היה לדעת מלכתחילה שחרף קומתו הנמוכה וצורתו המעוּותת עתיד הוא  לנַצח, הוא ולא ארבע החֵרויות הגבוהות והיפות.

כמי שעבד אז בעיתונות, יכול היה אלתרמן  לראות מקרוב איך יריביו של מדינאי חשוב טופלים עליו אשמות שווא, שאין בכוחו להתגונן מפניהן ולהיטהר מֵהן. הוא אף יכול היה לראות איך מעצמות גדולות בוחרות ללוש את עיסת האמת כרצונן, ויוצרות ממנה ידיעות מפוקפקות המשרתות את מטרתן (הצירוף בן-זמננו –  "fake news" – עדיין לא נברא אז, אך התופעה הייתה כמובן קיימת למִן קדמת דנא).

את "טורו" השנון "תחרות לניסיון" סיים באזהרה שלא לתת ליצור הגוץ המתקרא בשם  "חופש הסילוף" לרוץ על מסלול הַתחרוּת, כי הוא עלול להפתיע ולנצח את מתחריו. יש לסלק אותו מן הזירה בעודנו באִבּוֹ. וכך הסביר אלתרמן את התופעה:

הַסִּלּוּף זֶה טִיבוֹ! הוּא מַצְנִיעַ פָּנִים,
הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה
לְמֶרְחַקִּים קְטַנִּים !
הוּא מַתְחִיל בְּתַחְרוּת-נִסָּיוֹן, קַו לָקָו,
אֲבָל בָּהּ מְאַמֵּן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו...
וְלָכֵן, אִם יַרְשֶׁה הָעוֹלָם לוֹ לָרוּץ
הוּא יָכוֹל, הַחִגֵּר הַלָּזֶה וְהַגּוּץ,
לַעֲבֹר כָּל תִּקְווֹת לְאֻמִּים, כָּל חֲלוֹם,
וּלְהַגִּיעַ רִאשׁוֹן
אֶל מַטְּרוֹת הַשָּׁלוֹם!
הַנּוֹתְנִים לוֹ לָגֶשֶׁת לִשְׂדֵה הַתַּחְרוּת
מַנְחִילִים לְמַפְרֵעַ תְּבוּסָה לַחֵרוּת!

 

בגרסה המקורית הסתיים השיר בשורות אחדות  שאינן מופיעות בספר, והן:  "עַל אַדְמַת הָאָדָם הַשְׁסוּעָה וְּמְשַׁוַּעַת / אָסוּר לְהַרְשוֹת לוֹ / לִצְעוֹד אֲפִילוּ צַעַד!"

שורות אלה שהתאימו לימי מלחמה  לא נדרשו בימי שלום, ועל כן הושמטו בעת כינוסם של ה"טורים". ואולם, המסר בשתי גרסותיו של השיר זהה לגמרי: גילויי זדון ורשע יש להוקיע, לגרור אותם אל עמוד הקלון ולחסל אותם  בעודם באִבָּם. אסור להניח להם להתפתח ולעַוור את עיני הציבור. 

דברים דומים השמיע אלתרמן גם כלפי פְּנים, ולא רק כלפי גילויים מבעיתים מממלכת השטן. כך, למשל, כשקבוצת נערים כחולי חולצה בזזה שדה אבטיחים ליד טול-כרם, כינה אלתרמן ללא פקפוק את המעשה בשם "שוד", בטענו כי ב"בית" ניתן היה אולי לדון מעשה כזה לקולא; לעומת זאת, במקשאה ערבית שמחוץ לתחום הריהו מעשה בל יסולח שיש לדון אותו בכל חומרת הדין ("וְכָאן לֹא גְּבָת אוֹ שְֹדֵה נַחוּם / וְאֵין מָקוֹם לְהִסּוּסִים. כָּאן חוּץ לַתְּחוּם"). כמענה לדברי עִרעור היפותטיים שעתידים אולי להישמע מפי אנשים הרואים במעשה כזה שובבות קונדסית מן הסוג שהפך בתקופת הפלמ"ח לנורמה שאין לגנותה (כגון "פילוח" תרנגולת מהלול של הקיבוץ), טען אלתרמן בהתנצחות כעוסה וכואבת, כי לעִתים כדאי שלא להיתמם ולקרוא לדברים בשמם. הוא פונה אל הוריהם ומוריהם של אותם נערים,  שרוממות  ערכי "תיקון העולם" ו"קדושת עמל כפיים" בגרונם: 

"כִּי יֵשׁ מוּמִים שֶׁנִּסְתָּרִים הֵם מֵעֵינֵינוּ / וְאֵין לִתְפֹּס אוֹתָם בִּזְרוֹעַ וְלִשְׁפֹּט, /  עַל כִּי חַיִּים הֵם בְּשִׁנּוּי-שֵׁמוֹת בֵּינֵינוּ,/ עִם תְּעוּדוֹת-זֵהוּת מְזֻיָּפוֹת.// אִם מְטַפְּחִים אָנוּ חֲזוֹן-גְּדוֹלוֹת אוּטוֹפִּי / גַּם בִּקְטַנּוֹת חוֹבָה לִנְגֹּעַ לִפְרָקִים / וְאַל נֹאמַר שֶׁהַמִּקְרֶה הוּא מִיקְרוֹסְקוֹפִּי…/ בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפּ, אַחַי, נִגְלִים הַחַיְדַּקִים." 

לפי אלתרמן צריך לטפל בנגע ברגע שהוא מתגלה, אפילו הוא קטן וזניח לכאורה.

 ייתכן שאת החוק החשוב הזה למד בבית-אבא, שבּוֹ ההשכלה, אהבת התרבות והחינוך לחיי מוּסר ועזרה לזולת היו אבני-יסוד.  ייתכן שלמד אותו בין הכללים שלמד מאחד ממוריו שמפיהם למד תורה בבתי-הספר המצוינים שבהם למד בגולה ובארץ-ישראל. ייתכן גם שאלתרמן הביא את החוק הזה מלימודי האגרונומיה שלו בטכניון שהבהירו והוכיחו לו שאת הנגעים יש לחסל ללא דיחוי,  לבל יגדלו ויתפשטו עד כי יקשה על החקלאי להשתלט עליהם ולמגרם.

ומכִּיווּן אחר: אין זה ה"טור" היחיד  שבּוֹ השתמש אלתרמן בסיפור ידוע מתולדותיה של יוון הקדומה –  לא מן המיתולוגיה המספרת על דרי האולימפוס,  אלא מתיאורי החיים "הפשוטים" בפוליס היווני, ערש הדמוקרטיה.

באחד משירי "הטור השביעי" שכּתב אלתרמן בשנות האפֵלה וההאפָלה של המלחמה – "על איפול השכל" – נזכרים כל אותם מורדי חושך, בני דורות עֲבָרוּ, למן העולם העתיק ועד לתקופת ההשכלה, ש"לא כיבו את האור" בעת עלטה, ובהם הציניקן היווני דיוֹגנס, שיצא באור יום מלא מצויד בפנס כדי לחפש את היושר והתבונה:

הָיָה זְמַן, וּבְשָׁנִים אֲשֶׁר אֹפֶל מָלֵאוּ / הִתְלַחֲשׁוּ אֶזְרָחִים מִן הַשּׁוּק הַיָּשָׁן: / 'הִסְתַּכְּלוּ נָא, אַחִים, אֶל דִּירַת גָּלִילֵאוֹ / לֹא כִּבָּה אֶת הָאוֹר הַזָּקֵן הָעַקְשָׁן...'. // כְּבָר סֻפַּר בִּכְרָכִים שֶׁל פִּיּוּט וְשֶׁל פְּרוֹזָה, / אֵיךְ הָיָה הָאִפּוּל רַב פְּרָצוֹת מִדּוֹר דּוֹר. / כָּאן הִבְקִיעַ הָאוֹר מִתְּרִיסָיו שֶֹל שְׁפִּינוֹזָה, / שָׁם דַּוִינְצִ'י הִדְלִיק אֶת אוֹרוֹ בַּפְּרוֹזְדוֹר... // וְהִגְדִּיל מִכָּל אֵלֶּה דִּיוֹגֶנֶס גּוּץ, / שֶׁהָלַךְ בְּפַשְׁטוּת עִם פַּנָּס בַּשּׁוּק  ("הטור השביעי", כרך א', עמ' 175-177).

כתביו של דיוגנס אבדו אמנם, אך הביוגרף שלו סיפר עליו שבפגישתו עם אלכסנדר מוקדון, שאל  הקיסר את הפילוסוף  אם יוכל לעשות דבר-מה למענו. "כן," ענה לו דיוגנס, "זוז הצִדה בבקשה, כי  אתה מסתיר לי את השמש."

אלתרמן תיאר בסוף שנות השלושים, ב"טוריו" בבשירי "כוכבים בחוץ", תקופה שבָּהּ הפיהרר והדוצ'ה (הקיסר) הִפּנטו את בני-עמם, והסתירו לאנשי הרוח את אור השמש הבּרה.

אכן, בשירה ה"קנונית" שלו (שירי "כוכבים בחוץ" נכתבו ופורסמו ב-1938, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת התגברותם של המשטרים הטוטליטריים בעולם) כתב אלתרמן שורות כדוגמת השורה "מַצְדִּיעִים הַבָּתִים לַסּוּפָה הַדּוֹהֶרֶת", המתארת במשתמע את מצעדי התנועות הלאומניות באירופה ואת גרסתם המרוככת של מִצעדים אלה במציאוּת הארץ-ישראלית בת-הזמן. לא ייפלא שלקראת סופו של שיר זה נאמר "הַכּוֹכָב הָרוֹעֵד מְחַפֵּשׂ בְּגַפְרוּר / אֶת כַּדּוּר הָעוֹלָם שֶׁלָּנוּ!" – כבסיפור על דיוגנס – הפילוסוף שביקש מן השליט היחיד שהכול נעשה בדברו שיזוז הצִדה ולא יסתיר לו את האור.

 מילות הסיום של ה"טור" הראשון של אלתרמן –   "זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם" – מלמדות עד כמה שירי העת והעיתון שלו "ירוקי-עד".  אלתרמן ידע לָבור את הבָּר מן התבן ולבודד מתוך האירועים המזדמנים את הכלל – את החוק – כשמו של שיר הסיום של "נקודת ארכימדס" – ה"טור" בן שלושת השירים. 

היתה זו "יריית הפתיחה" של סִדרה בת כשבע מאות "טורים", שנכתבה בין השנים 1934-1968, ובה ליווה המשורר הצעיר, שבינתיים הזדקן,  אירועים קטנים כגדולים מחיי העם והעולם (גם מן האירועים הקטנים כביכול ידע תמיד לחלץ מסר מוסרי כלל-אנושי ועל-זמני). קוראיו אהבו את המסקנות ההגיוניות של "הטור השביעי" ואת הניסוחים השנונים והמחוכמים, ששילבו בתוכם רגעים מחויכים של הרפָּיה קומית ("comic relief") גם בשעות טרגיות והרות גורל לעתיד העם והעולם.

*

בשנות  מלחמת העולם השנייה היו סופרים לא מעטים שהפכו ל"עיתונאים" לעת-מצוא, ודיווחו על האקטואליה במאמרים ובשירים: ארנס טיילור פייל (Pyle)  היה לכתב צבאי; ואסילי גרוסמן, הסופר  היהודי-הרוסי, היה לעיתונאי, ששיגר את הרשמים הראשונים ממחנות ההשמדה; המבקרת ג'ודית מאקרֶל (Mackrell) תיארה בספרה The Correspondents את פועֳלָן ואת יצירתן של שש סופרות שהגיעו במלחמת העולם השנייה אל קווי האש. הסופר הידוע ביותר שגִייס את קולמוסו באותה עת לכתיבה ז'ורנליסטית ולשידורי תעמולה היה, למרבה הכלימה, המשורר האמריקני המוכשר והשנון עזרא פאונד, שהיה למסית אנטישמי קיצוני שהעריץ את מוסוליני והיטלר, ואחרי המלחמה נכלא  עזרא פאונד בבית-חולים לחולי-רוח. עמדתו הפוליטית הרחיקה את הקוראים מיצירתו, חרף עָצמתהּ הפואטית,  ודחקה אותה לקרן זווית.

אלתרמן היה היחיד מבין סופרי התקופה, בארץ ובעולם, שהתמיד בשירה ז'ורנליסטית במהלך שלושים ושש שנים תמימות (למן ימי "רגעים" ו"סקיצות תל-אביביות" ועד סוף ימיו כמעט). הוא היה גם המשורר היחיד בעולם שנתן לאירועי העת – לשנות השואה והתקומה –  תגובה  כה עזה ומשמעותית, הן  מן הבחינה הרעיונית הן מן הבחינה הפואטית.

ה"טורים" שהגיעו למערכת "דבר" כל שבוע, בהתמדה ראויה לציוּן, היו כאמור לשם דבר.  לטוריו הפופולריים של אלתרמן לא היה תקדים ראוי לשמו, וגם לא נמצא להם יורש ראוי לשמו. תופעה רבת-משמעות כעין זו אינה נופלת בחייו של עם לעִתים מזומנות.

זיוה שמיר

* * *

יורם אטינגר

מזכיר המדינה בלינקן מתעלם מהמזה"ת ומאינטרס ארה"ב!

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 2 בפברואר 2023.

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות האירועים הוולקניים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהיתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן, יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

המתקפה על קדאפי היתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמיים אנטי-אמריקאיים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מיד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

מטרת המתקפה היתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש ביתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של טורקיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי – לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכוח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות... וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע..."

בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מוח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטיניים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

 בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי, ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כוח-וטו על תהליך השלום.

למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני. בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמת ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, המושחת והטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, ונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: ההתרחשות החשובה ביותר שאירעה באזורנו בשבועות האחרונים, ואשר התקשורת הישראלית הסכלה, השטופה בשנאת "רק לא ביבי" – בקושי השתינה לעברה וייחדה לה מקום – הוא התרגיל הענק המשותף של צבאות ארה"ב בישראל המדמה התקפה משולבת להשמדת האיום הגרעיני של איראן. יש לשער שההכנות לתרגיל התקיפה החלו כבר בתקופת שר הביטחון והרמטכ"ל הקודמים, ואולם כיום מלוא האחריות מוטלת על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הנוכחים, וזו אחריות  אמיתית ועצומה, זה הדבר החשוב ביותר המתרחש כאן – ומגמד את כל הקשקוש התקשורתי של הפגנות המחאה!

* * *

איליה בר-זאב

(כמעט פוליטי) CHE שיחות עם

Ernesto   Rafael Guevara Lynch de la Serna

צ'ה גווארה-מהפכן מרקסיסט ופוליטיקאי קובני בכיר במאה העשרים ( 14/6/28-9/10/67) בעקבות טיול בקובה וקוסטריקה – דצמבר 2015 (1)

א. לְתָמִיד אֶרְנֶסְטוֹ, לְתָמִיד נִזְכֹּר אֶת כָּל שֶׁהֶחְמַצְתָּ –

"...אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." (2)

חָבֵר יָקָר –

אָנוּס מִטַּעַם עַצְמְךָ בִּקַּשְׁתָּ חַיֵּי עוֹלָם,

רוּחַ חֲדָשָׁה.

יָדַעְתָּ לִמְצֹא אֶת הַטֶּרֶף, לְהִתְחַפֵּר בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה הַבּוֹגְדָנִית

עַד שֶׁנִּטְרַפְתָּ קָרוּעַ וַאֲדָמָה חֲרוּכָה עַל גּוּפָתְךָ –

בּוֹדֵד, כַּזּוֹחֲלִים הַקַּדְמוֹנִיִּים.

נִגְדַּע הָאִילָן –

הַיָּדַיִם שֶׁנִּכְרְתוּ, הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁנִּשְׁלְחוּ לְפִידֶל, חַיֶּיךָ הַקְּצָרִים,

מָה נוֹתָר? הִנְּךָ מְאֻבָּן וּמֻנְצָח כַּדִּינוֹזָאוּרִים.

וְקוּבָּה?

חוֹלֶמֶת בְּאַסְפַּמְיָה.

לכל מנהיג בכל עת , בכל מקום, בכל דור

ב. גַּם הַיּוֹם אֶפְשָׁר לוֹמַר: "יְרִיָּה מְדֻיֶּקֶת... הִיא חֲזָקָה וְאֵפֶקְטִיבִית

מִכָּל הַפְגָּנָה..." וְהוֹסַפְתָּ:

"שִׂנְאָה בִּלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת כְּלַפֵּי הָאוֹיֵב, דוֹחֶפֶת אֶת הָאָדָם

אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת הַטִּבְעִיִּים שֶׁל הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית...

"בִּמְכוֹנַת הֲרִיגָה יְעִילָה, אַלִּימָה, קָרָה." (3)

 Guevara de la Serna,

תָּמִים הָיִיתָ וְאוּלַי  לא...

כַּיּוֹם, בַּמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי, מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ, הַשִּׂנְאָה

וְהָרֶצַח מַרְקִיעֵי יַבָּשׁוֹת וּשְׁחָקִים כִּרְאִי מוּצָק.

Esta la Victoria Siempre?

לְתָמִיד? עַד הַנִּצָחוֹן הַסּוֹפִי?

הָרֹעַ כְּבָר מְנַצֵּחַ, סוֹף הָעוֹלָם נָע שְׂמֹאלָה וְיָמִינָה,

לִתְהוֹמוֹת הָרֵי גַּעַשׁ רוֹחֲשִׁים.

1. צ'ה – בסלנג צבאי (ארגנטינאי) אי, אתה, חבר. צ'ה גווארה בן למשפחה ארגנטינית עם שורשים איריים, בסקים וספרדיים. לאחר פעולותיו בקובה הגיע לבוליביה לארגן מהפכה נוספת, נתפס והוצא להורג.

 2. בראשית א' א'.

3. ציטוטים מיומנו של צ'ה גווארה.

איליה בר-זאב

* * *

נעמן כהן על הרוצח צ'ה-גווארה

"צ'ה גווארה" היה אכן "מהפכן מרקסיסט ופוליטיקאי קובני בכיר במאה העשרים," אבל גם רוצח המונים סדיסט.

בעבר מעריציו-בארץ של גווארה ניסו להדביק לו שורשים יהודיים כאילו בא משפחת אנוסים בשם "גבורה". לאמיתו של דבר "הקומנדנטה" המפקד אהרנסטו (צ'ה) גווארה בעל "הגבורה" היה רוצח המונים, סדיסט, ששימש כשופט ותליין. ביצע בעצמו הוצאות להורג רבות והיה אחראי למותם של גברים, נשים וילדים רבים.

לאחר שפידל אלחנדרו קסטרו רוס, השתלט על קובה ב-1959, מונה ארנסטו (צ'ה) גווארה למפקד המשטרה של 'לה-קאבאנה', מצודה שהפכה לכלא. ולשופט הראשי של "בית דין המהפכה". אליו הובלו אנשים שכיהנו תחת משטר פולחנסיו בטיסטה די סאלדיבר. עיתונאים, אנשי עסקים, סוחרים וכו'. צ'ה גווארה היה השופט המענה והתליין ושידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה. גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. ממצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע."

בנאום שנשא התנאה צ'ה בהוצאות להורג: "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות."

בכתביו הרבים של גווארה ניתן להבחין בצימאון הדם ובמשיכתו להרג אנשים ולשליטה על בני-אדם. במכתב לדודתו בעת שהייתו בקוסטה-ריקה ב-1953, כתב: "אני נשבע בפני תמונתו של מפקדנו הוותיק סטאלין שלא אנוח עד שאראה את התמנונים הקפיטליסטיים האלה מושמדים." ב-1957 כתב ביומנו: "אני חייב להתוודות, אבא, על הרגע שבו גיליתי שאני ממש אוהב להרוג."

ב-1960 העתיק גווארה מבריה"מ את שיטת מחנות הריכוז אליהם נשלחו בגין "התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית, שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות השלטון, עצלות, השמעת מוסיקה מערבית, והומוסקסואלים."  

כמה פתטי ומגוחך [היה] ניצן הורוביץ [בשעתו] כאשר הביע את הערצתו לצ'ה גווארה בשעה שזה היה מכניס אותו למחנה ריכוז להומוסקסואלים.

https://mida.org.il/2017/10/10/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%99-%D7%A6%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%97-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D/

נעמן כהן

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גירסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה ובהטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם היתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות. כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות. טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה היתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות, היתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתוכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו. ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט" הסססססמולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021. מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים. ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים. והכול בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה – הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעייה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – התקבל במחטף, במיספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול. העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר. הממשלה שהובילה את המהלך היתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא-מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה היתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית היתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכול – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכול, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במיספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית". גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה היתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה."

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה. משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש. בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתוכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט," "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, היתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו – לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה," אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת. במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר. המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון היתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכול מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות. התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה. וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התוכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה. מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית. זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמיתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור." זאת הסתה נוראה לרצח. את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח. שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר.

דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה. סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים. גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות. מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר. בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו של יאיר נתניהו: פירסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה. ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השנייה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השנייה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע איתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעייה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט.

הצלע השנייה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. איתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עימו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי." כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה. את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ." (הציטוט הוא מהזיכרון). אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל יישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אישאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אוייב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מליבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו."

כאשר הוא כתב זאת, התורכים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם. מה הפלא שרוגל אלפר כבר פירסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אימי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו... ברור, שמי שגדל בבית הייטנר– לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ." את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים. הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת. בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף. כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד. אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אונייה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה. אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה היתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים. בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באונייה ההולכת תרשישה. רבים-רבים גם לעינינו הנותנים שכר אונייה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו."

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" היתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה. חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ... על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'. ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן. האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות. אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים. אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מיליון שקל בשנה. אבל הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו," מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל...

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה.

בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נלהבת במעשהו, כי לא היתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכול רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר. היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל. הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו, זו היתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא היתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים היתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל. הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת. חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי? אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי. אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי. יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימייה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימייה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תוכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב ט"ו בשבט, אנחה סדר ט"ו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד איתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עימו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה – ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי."

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול.' הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע."

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו היתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר." הוא העלה על נס את העלייה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי. יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי. כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה. זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר. כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

* ביד הלשון: תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מט"ו בשבט בילדותי. אימי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטייה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל. כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אימי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אימי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

אורי הייטנר

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק רביעי. שדה התעופה עטרות.

שדה התעופה הנטוש בעטרות, מצפון לירושלים, אשר היה בראשית דרכו בריטי, משנת 1948 ירדני ומיוני 1967 ישראלי – מוזכר בימים אלו בעיתונות בדיונים ובהצעות באשר לעתידו. בתקופה הישראלית, לאחר מלחמת ששת הימים, שימש השדה לטיסות פנים ארציות בלבד, היות שנחשב לשטח כבוש "מעבר לקו הירוק". ארגון חברות התעופה העולמי יאט"א אסר על חברות הטיס הבינלאומיות המגיעות לארץ לנחות בעטרות. באותן התנגדויות נתקלו גם  תוכניות הבנייה והפיתוח, כך גם אזור התעשייה של ירושלים, שהוקם אף הוא על שטחי עטרות ומהווה דוגמא נאה לדו קיום ישראלי ערבי.

 הקמה – בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, בראשית ימי השלטון האזרחי של ממשלת המנדט הבריטי, הוחלט להקים מנחת אווירונים לשירות האדמיניסטרציה שהתמקמה בירושלים . זה קרה כשלוש שנים לאחר התיישבות ראשוני עטרות על אדמתם. השלטונות בחרו, על אפם וחמתם של המתיישבים, את אדמות המטעים המעובדות, שהופקעו למטרה זו. בתהליך הדרגתי הופקעו כ-200 דונם משטחי המושב.

"שדה התעופה" – אירודרום בפי הבריטים, היה פס אדמה כבוש, לא סלול, באורך כמה מאות מטרים, שנפרש ממזרח למערב וחצה את כביש ירושלים-רמאללה. בעת נחיתה ו/או המראה היו מורידים את ה"בריירה" – המחסום, חוסמים את תנועת המכוניות  בכביש ירושלים-רמאללה-שכם, למניעת התנגשות. חברת סולל בונה ביצעה את עבודות הקמת השדה והפועלים היו קבוצת עבודה מעין חרוד, אנשי עטרות ועובדים מכפרי הסביבה.

בתי המושב היו צמודים למסלול האווירונים וכביש משותף הוביל מכביש ירושלים רמאללה  אל ה"שדה" ולמושב. לא היה טרמינל, היו כמה מבנים, אוהל, ושרוול לציון כיוון הרוח. בשנים הראשונות לא היה איוש קבוע, צוות ההפעלה היה מגיע זמן מה לפני המראה או נחיתה ומכין את הדרוש לפעילות. זלמן שינקין איש עטרות, החזיק את מפתחות המחסן עבור הצוותים המגיעים. משנות המאורעות ואילך (36-39) היה בשדה התעופה צוות ושמירה קבועים.

ביל דטון, טייס בריטי ב"מפקדת הצבא למזרח התיכון" כתב: "מסלול התעופה 'קלנדיה' היה בשימוש בלעדי של טייסת הקישור של מפקדת הצבא למזה"ת שבסיסה בלוד, יחידה קטנה לא ידועה, בעלת עיסוקים מגוונים ומעניינים. היינו טסים מדי יום לאסוף דואר בקלנדיה למסירה ואיסוף מרמת דוד בצפון ועד עזה בדרום ובחזרה בערב לירושלים. אח"מים ונוסעים אחרים היו מגיעים ללוד באווירונים גדולים ובהמשך הם הוטסו לקלנדיה. לביקור של אישיות, כפילדמרשל מונטגומרי, שימשו האווירונים שלנו לסריקת הדרך לירושלים עבור אנשי הביטחון של הצבא. בתקופת הבעיות עשינו מיגוון תפקידים בין פלשתינה, מצרים, דמשק, ביירות, עבר הירדן וקפריסין."

במסמכים הבריטים מכונה השדה בשם קלנדיה על שם הכפר השכן, הטייס דטון הופתע לדעת ממני שהיישוב הצמוד לשדה היה עטרות  ולא קלנדיה.

אווירון "קריית ירושלים" – בערב פורים תרפ"ז (1927) התקיים בשדה התעופה טכס חשוב בהשתתפות הנציב העליון, נציגי עיריית ירושלים, אנשי המועצה המוסלמית העליונה ואישי ההסתדרות הציונית. אווירון שטס בקו לונדון-הודו, נחת לחניית ביניים בעטרות וקיבל את השם "קריית ירושלים". הנציב העליון נאם ותוך כדי הנאום נפתח אחד מחלונות האווירון, דרכו הופרכו יונים צחורות. בתום הנאומים המריא וחג מעל העיר פעמים אחדות.

גם אווירוני חברת "נתיבי אוויר ארץ ישראל", שהוקמה על ידי פנחס רוטנברג בשנת 1934 ונסגרה על ידי הבריטים כעבור שנים אחדות, נחתו מדי פעם בעטרות.

חיים לצד השדה – הפקעת האדמות נמשכה פעמים אחדות להרחבת השדה וגרמה נזק לחברים שמכסת הקרקע הצנועה שלהם הלכה ופחתה, מדי פעם התעוררו סכסוכים עם צוות השדה בשל מעבר עגלות החברים בדרכם אל השדות דרך מסלול האווירונים.

באחד מימי החורף שקע אווירון שנסע על המסלול הבוצי, ויצא מכלל פעולה. האווירון  נגרר אל כביש הכניסה המשותף וחסם את היציאה מהמושב אל הכביש הראשי. אנשי המושב זעקו לעזרת ההנהגה הציונית שתתערב כדי לאפשר את הובלת החלב לירושלים.

החיים לצד השדה היו מעניינים, אורחים חשובים נחתו במקום, הנציבים העליונים באו והלכו,   אתר נהדר לצילומים, בהמראה ובנחיתה, צילום האישים, תמונות יחידים וקבוצות על רקע אווירון. אהבנו לצפות בנעשה בשדה, זוכרת חווית ילדות של ישיבה באווירון, על הקרקע, כמובן. אימהות עם עגלות-ילדים וילדיהן נהגו לטייל אל כביש הכניסה, ירושלמים ומטיילים סקרנים באו לחזות באווירונים, המוני חרדים ירושלמיים נהגו לבוא ברגל בחגים בימי חול המועד לצפות באווירונים, הם נקראו על ידינו – חלומויניקס. 

תקרית שהדיה הגיעו לעיתונות  – כתב עיתון "דבר" דיווח על ביקור הנציב בבית הספר בעטרות, הנציב נדהם להיווכח שילדי עטרות לא ידעו את מילות "התקווה"...  מכתב נגדי נשלח על ידי ועד מושב עטרות לעיתון ובו נאמר כי הנציב הגיע לביקור בארבע וחצי אחר הצהריים, בית הספר היה סגור והוא ביקר למעשה קבוצת ילדי גן  שלא ידעו את מילות "התקווה"...

השדה, המושב וביטחון – במאורעות תרפ"ט (1929), היה היישוב על סף כיליון, המוני כפריים עטו על הישוב וכבר הצליחו לפרוץ למשק הראשון שליד השער לשדות. חבר המושב מרדכי פינשטיין הצליח לפגוע במנהיג הכנופיות, כולם ברחו וההתקפה נבלמה.

מצב הביטחון היה רעוע, הנשים והילדים פונו לבית ספר למל בירושלים, שם פגשו את ניצולי הטבח בחברון. נדרשה עזרה מיידית בכוח אדם ובנשק. העזרה הגיעה משדה התעופה, חיילים בריטיים וסטודנטים מאוקספורד ("האוקספורדים"), ששהו באותה עת בארץ, נשלחו להגנת היישוב.  

 דניאל פינשטיין איש עטרות כתב: "ערב אחד בא מטוס ממצרים והביא 17 אנשי צבא. בירושלים לא ידעו שצריך לקבל אותם – ונשארו אצלנו... עד חורף 1929 נשאר אצלנו צבא בריטי..."

החיילים הבריטיים הוטסו ממצרים כתגבורת לכוחות הבריטיים שהיו בארץ. הטסה זו היתה מהראשונות בהיסטוריה הצבאית בהובלה מוטסת של לוחמים.

במאורעות 1936-39 הותקף היישוב פעמים אחדות, המושב בן עשרים וארבע המשפחות שכל חמישה מחבריו. חיים גולוביצקי נהרג בהתקפה על היישוב. שמואל פינשטיין ואברהם גולוב נהרגו בדרך לתיקון קו המים החדש שערבים חיבלו בו. אברהם בן יהודה וגרשון פרל נהרגו בדרך לעטרות.

חברי מושב אחדים גויסו למשטרת הישובים העבריים במשטרת המנדט ולשמירת שדה התעופה, ותרמו להגברת הביטחון ביכולתם להחזיק נשק אסור. סיוע משמעותי נוסף קיבלו היישוב ומטה ההגנה מהטייסים הבריטים, אשר דיווחו על הנעשה באזור, על תנועת הכנופיות והכפריים, כפי שראו בעת הטיסה מעל הכפרים הערביים.                                                                                              

במלחמת העצמאות – תרם מיקומו של השדה והימצאות צבא בריטי במקום, לביטחון יחסי מפני התקפות האוייב. הבריטים רצו שקט ובטחון בשטחם שהיה צמוד לשטחנו, ופיקחו על תנועת הכנופיות. הם לא מנעו תקיפות בדרך אל ומהיישוב.

עזרה לא רשמית קיבלנו בתשלומי שוחד לחיילים בריטיים, אשר סייעו בהבאת מזון ותחמושת ובפינוי נשים והילדים. ומנגד – השלטונות הטילו איסור חמור על טיסה מעל היישוב. בעת המצור, היינו במחסור ואין יוצא ואין בא, אווירוני שירות האוויר של ההגנה הגיעו במטרה להטיל למושב אספקה ותחמושת, נעשו שתי הטלות, אחת לא מוצלחת, הפעולה נבלמה, ונאסרה על ידי השלטונות.

פינוי השדה  – בבוקר יום הכרזת המדינה  (14.5.1948) ראו המגינים את פמליית הנציב העליון מגיעה בשיירה לשדה התעופה. הנציב העליון המריא לחיפה והמלווים יצאו צפונה בדרכם לחיפה, לצאת את הארץ. מגיני עטרות – ארבעים וחמישה חברי המושב ואנשי חי"ש שבאו לעזרתנו, השתלטו על השדה, הניחו מוקשים סביב והודיעו למטה בירושלים בשמחה: "השדה בידינו שילחו ציפורים!"

לתדהמתם, קיבלו במענה פקודת לפנות את היישוב מיד ולסגת למושבה נווה יעקב הסמוכה.     (ארחיב בפרקים הבאים). 

 שדה התעופה של ירושלים בממלכת ירדן – השלטון הירדני הרחיב והגדיל את שטח השדה הכבוש, התאימו לטיסות בינלאומיות והפיכתו לנמל התעופה של ירושלים הירדנית. עבודות הרחבת השדה נעשו בהריסת ובסילוק הבתים, המבנים, המטעים הרפתות ובור המים. בית העלמין ובו קברי חברי המושב, הורי חברים, ילדים שנפטרו בטרם עת וחמשת חללי ה"מאורעות" – שמונה עשר קברים, נדחקו בדחפור לשולי המסלול. האתר נחשף לאחר מלחמת ששת הימים בסיוע ערבי מקלנדיה שידע לספר פרטים על גורל בית העלמין, הרב גורן קידש את האתר שהוכרז כקבר אחים, והונחה מצבה עם שמות הנפטרים.                                            

חזרנו לעטרות –הידיעה על שחרור עטרות , גרמה לכולנו התרגשות כמעט כמו הידיעה "הר הבית בידינו". בני היישוב במדים ובאזרחי ניסו להגיע לעטרות, בדרך לא דרך במהירות האפשרית.

בתאריך 10.6.1967 עמדתי נרגשת ליד בית הנתיבות המסומן בכתובת JERUSALEM AIR PORT    חיפשתי את עטרות השמורה בזיכרוני, ניסיתי לאתר את מיקומו של בית הוריי, לא היה שריד למבנים, לעצים לכפר הירוק והיפה, שהיה כפר הולדתי.

אתר שומרי המקום – לאה גולוביצקי, מראשוני המושב, ששכלה את חיים בעלה במאורעות 1936-9, כתבה במאי 1948 מיד לאחר נפילת עטרות מעין הספד ליישוב ובו קטע המתייחס לבית העלמין שם:

"אתם שוכני העפר, בחלקה המרובעת, עטורת שדרת הברושים, צפונית לעטרות...  אתכם לא יזיזו גייסות ותותחי הלגיון הערבי. רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרו ידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם."

מילים מרגשות אלו נתנו שם לשריד היחיד שנותר מהיישוב שהיה בן עשרים ושמונה שנים בתש"ח.

רות דנון    

המשך יבוא

אהוד: במלחמת ששת הימים, יוני 1967, בהיותי חייל מילואים בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10 – הגענו בלילה השני למלחמה לבניין הטרמינל של שדה התעופה עטרות, שנשא עדיין את הכתובת האנגלית שציינת בדברייך. נכנסנו לאולם הקבלה, וקיבלנו פקודה להתארגן בו לשנת לילה. באמצע הלילה העירו אותנו, מתברר שהיתה תאונת דרכים ויש נפגעים ועלינו לפנות את האולם ואת האלונקות שעליהן ישנו, כדי לאשפז אותם.

אני זוכר שבכל מקום על הרצפה באולם של שדה התעופה היו פזורים המון דפי נייר בגדלים שונים, שהיו חלק מעבודת דלפקי הקבלה של השדה. הכול היה חרב, מוזנח ונטוש.

מתוך היומן: "חנינו לילה באולם הנוסעים של שדה-התעופה הירדני עטרות, שמשרדיו כבר היו פרוצים לגמרי וכל דבר-ערך נעלם מהם. אני לא הייתי שותף לתאוות המזכרות של כמה מחבריי לפלוגה, אבל סקרנותי הוליכה אותי לכל מקום, וחיפשתי בעיקר ניירות כתובים, שממילא כבר היו זרוקים על הרצפה, אבל ניראו לי מעניינים, וזאת מתוך מבט-לעתיד של סופר המחפש חומר לכתיבתו."

למחרת המשכנו בדרכנו צפונה, דרך ערי הגדה, עד לגליל העליון, כיומיים, ובהמשך – לרמת הגולן.

לימים, במטוס לא-גדול של חברת ארקיע, עשיתי את דרכי לאילת עם חניית ביניים בשדה התעופה עטרות, ששימש כשדה תעופה פנימי של ישראל.

 בעטרות 10 ליוני 1967

 הכנה לטיס 

הנציב העליון טס מעטרות

פילדמרשל מונטגומרי בעטרות

 שדה התעופה

* * *

משה גרנות

כמו עוף החול

על הספר "עטרות" מאת אסתר שטרייט-וורצל

עמיחי 2006, 398 עמ'

מצאתי לנכון להעניק לרשימה הזאת את הכותרת "כמו עוף החול", כשאני מצטט את אחד הגיבורים של הספר שאיפיין במילים אלו את קורותיו של מושב  עטרות, שתושביו התמודדו עם התנכלויות הכפרים הערביים מסביב במאורעות 1929, 1939-1936, שהגנו בחירוף נפש על כפרם כאשר הצבא העיראקי והלגיון הירדני תגברו את הכפרים הערביים שמסביב, ועמדו להשמיד את הכפר על יושביו ב-15.5.1948, כשהנשים והילדים נאלצים להתפנות לירושלים, והלוחמים המותשים נדרשים, בסופו של דבר, לנטוש גם הם את המושב ולהצטרף לכפר הסמוך נווה יעקב. שם הם נלחמים בקרב גבורה, כשברור להם שאין להם כל סיכוי לשרוד.

דויד שאלתיאל, מפקד כוחות ההגנה בירושלים, קיווה שלוחמי עטרות ונווה יעקב  יעכבו את המתקפה הגדולה על ירושלים. בקרב הזה יש אבדות כבדות, והשורדים נאלצים לקבור את הנופלים ולשאת את הפצועים באלונקות. הם ממוקמים בכפר הנטוש ליפתא, ואחר כך, ב"דרך בורמה", הם מוסעים ליפו, וממקמים אותם בבית נטוש. המוסדות מציעים להם להתפזר במושבים קיימים, אך הם מתעקשים להמשיך להיות יחד. לבסוף המוסדות מציעים להם להתיישב בכפר הטמפלרי הנטוש וילהלמה. המקום הרוס, שורץ נחשים, עקרבים, תנים ושועלים, והשורדים, כמו עוף החול ממש, אוזרים כוחות ומקימים כפר לתפארת.

הספר מתחיל בהתנצלות המחברת על כך שלמרות בקשות בני המתיישבים בעטרות, היא לא כתבה רומן היסטורי לבני הנעורים, אלא רומן בדיוני שבבסיס מסופרות בו קורות חייהם של החלוצים שיסדו את המושב ויישבו אותו מ-1918 עד מאי 1948 (הקרקע נרכשה מהכפרים הערביים כבר ב-1912). התחושה היא שהמחברת, הידועה מאוד כמספרת אהובה על בני הנעורים, התכוונה לכתוב הפעם רומן למבוגרים, כי הסצנות הקשות שבספר אולי לא ממש מתאימות לקוראים הצעירים, אבל באמת כמה סממנים של הסוגה הזאת מורגשים לאורך כל הספר: הדיאלוגים בין אחים ובין ילדים ובין הוריהם הם תמיד הרמוניים, והרי לא כך קורה במציאות, בעיקר לא בין הורים ובין ילדים שמגיעים לגיל הנעורים הפרובלמטי. וכן, לעיתים הרפליקות שבין הדוברים נועדו לקורא, ולא לבן השיח. והרי דוגמה: שני צעירים הולכים להטמין מוקשים מסביב למושב, ואחד מהם, נחומי, מסביר לחברו, דודי, מה המטרה בהטמנת המוקשים (עמ' 322).

אלה באמת זוטות, כי בסופו של דבר מדובר ברומן מרתק, ומרגש, לעיתים עד דמעות. הקורא מקבל תמונה מלאה של ייסורי החלוצים הראשונים, כאשר במשך שנים רבות חיו במקום ללא מים (קנו מים בחביות בכפר הערבי קלנדיה), בלי חשמל (השתמשו בעששיות ובפתיליות), בעבודה מפרכת של סיקול אבנים, נטיעת מטע וכרם בכלים פרימיטיביים, ובמגורים בצריף רעוע העף ברוח.

הקורא מתוודע אל המגוון האנושי של קבוצת החלוצים: מיעוטם צברים מההתיישבות העובדת, שלושה  אחים באו ממשפחה דתית בצפת,  זוג אחד מגיע מירושלים, כשבת הזוג היא בת מאה שערים, והחתן המיועד נאלץ להתחרד כלפי חוץ כדי שיוכל לשאת את בחירת ליבו.

תשומת לב מיוחדת מקדישה המספרת למשפחת הופמן, שעלתה מגרמניה כשהתגברו התנכלויות הנאצים נגד היהודים – מדובר במשפחה אמידה, האב, ארווין, עורך דין, והאם, לילי,  פטורה מחובות הבית, כי יש לה עוזרת ומטפלת גרמניות, והם חיים ברווחה כלכלית ותרבותית. ברור שאין כל סיכוי שארווין ישמש כעורך דין בארץ, היות שאיננו יודע מילה עברית, וסדרי המשפט הגרמניים שונים לחלוטין מאלה האנגלים המקובלים בארץ. הם רוכשים חלקה בעטרות, ונבהלים מהעזובה במקום (משפחה שגרה שם קודם נטשה ועברה לתל-אביב). אנשי המושב מנסים להקל עליהם, עוזרים בשיפוץ הבית, בטיפול בפרות שהבעלים הקודמים השאירו במקום, ברכישת אפרוחים, ובקניית מים בקלנדיה. ארווין מתחלחל כשהוא רואה באיזו הוויה פרימיטיבית חיים הערבים, הוא מתחלחל כשהוא רואה את הילדים הלבושים סחבות ומקבצים נדבות, כשגופם מעולם לא רוחץ, ועיניהם לוקות בגרענת.

אנחנו מתוודעים לבדידות של החלוצים, אשר למרות הקרבה לירושלים (11 קילומטרים בלבד), מסוכן לצאת בדרכים משום התנכלות בני הכפרים הסובבים את המושב. הנהג המסור, מוישה (זה שחיזר אחרי חנה ממאה שערים, ונאלץ להתחרד לזמן מה), מותקף באחת הנסיעות ומאבד את חייו. זה לא האסון היחיד שפוקד את חנה – בנה זאביק שנסע לארצות הברית ללמוד באוניברסיטה, מגויס לצבא עם כניסת אמריקה לקרבות מלחמת העולם השנייה, ונהרג בקרב. ואם לא די בכך, בנה השני נחומי, עלה על מוקש, ועמד על סף מוות, כשהוא, לבסוף מצליח להחלים (בבית חולים הדסה בתל-אביב), לאחר שכרתו לו רגל. האבל של מוישה על זאביק קורע את הלב (עמ' 194-192), הוא מסרב להצדיק את הדין כמו איוב ("ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך"), כפי שמפצירה בו אשתו, חנה, חניכת העולם החרדי.

האובדן אורב לחלוצים מכל כיוון – חסדאי, ראש הוועד, שיצא להביא ארצה עולים בלתי לגאליים, נהרג בתאונה באיטליה, מוישה הנהג, נהרג בהתקפה על האוטובוס. מיכאל בנם הבכור של ארווין ושל לילי, נפגע מרסיס פגז, ומת ממש בידיו של אביו בקרב האבוד בנווה יעקב, וגם כאן מתואר איך חשך עולמו של ארווין, וזה מבוטא במילים שאינני מאמין כי יש מי שלא ידמע לקריאת הקטעים (עמ' 359, 364).

מיד אחרי שמיכאל נהרג, נהרגה גם תמר, אהובתו, בת יחידה לאימה שגרה בירושלים, תמר שמיאנה להתפנות מעטרות, כשהסטודנטים הירושלמים שבאו לסייע בהגנה על היישוב פונו מהכפר. וגם גורלם של 16 מהסטודנטים האלה היה רע ומר: הם קיבלו פקודה לתקוף אוטובוס ערבי שמגיע מרמאלה ללטרון, כתגובה להתנכלות לתחבורה יהודית. התכנון היה לקוי, וכל השישה-עשר מקפחים את חייהם כשהמון ערבים מתעללים בהם בעודם חיים, וגם לאחר מותם.

הסופרת מיטיבה לתאר את הווי בכפר, את משחקי הילדים, את ההתאהבויות שבין הצעירים, את החגים שהשמחה בהם לא האריכה זמן בשל המוות והאבל שפגע בהם. יש תיאור מרתק של האנגלים המחפשים נשק במושב, וילדה קטנה מבינה שאביה החולה איננו מודע לסכנה שאקדח נמצא אצלו בארון. בתושייה היא מחביאה את האקדח בערימה של חצץ. בפעם השנייה הגיעו הבריטים עם מידע מדויק, ומצאו את הסליק מתחת לרצפת הכיתה בבית הספר, החרימו את הנשק, ואסרו את ראש הוועד.

מתוך הפסיפס האנושי המעניין שספר זה מתאר, אזכיר את הקשר בין היהודים לשכניהם בכפר קלנדיה. אחד מבני המושב, יואב, הוא חבר נפש עם הילד הערבי פאוואד. הם מכריזים על עצמם באחים. כאשר האו"ם אישר את חלוקת הארץ, והתאפשרה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, פאוואד בא בסתר להודיע ליואב, כי בכפר מתכננים להשמיד את עטרות, ומסתבר שגם הוא סבור שהארץ כולה צריכה להיות ערבית, ואין מקום למדינה יהודית.

דמות אחרת שאוהדת את היהודים, ומודיע להם כל פעם שסכנה מתקרבת, הוא סעיד, שמרננים כי הוא פרי אהבה אסורה בין חלוץ מראשוני עטרות ובין אשת מוכתר הכפר הערבי. החלוץ מוכה על ידי שליחיו של המוכתר, ונדרש להסתלק מהמקום, אחרת יירצח. סיפור זה קשה לעכל, שהרי אם היה חשד כזה, כמקובל בעולם המוסלמי – היו רוצחים את האישה בשם "כבוד המשפחה".

פאוואד וסעיד באים לבקר את אנשי עטרות במקומם החדש בווילהלמה לאחר מלחמת ששת הימים.

פרשה אחרת בנושא הזה הוא סיפורה של פטמה הקטנה, שהתאהבה בגן הילדים במושב, ואף למדה בו חודשים אחדים. כאשר אביה מחמוד ביקש שבנו ילמד אצל היהודים, ממוסדות היישוב לא ניתן אישור, והאיש נמלא משטמה כנגד היהודים המתנשאים.

ברור שרק רמזתי למכמני היצירה הזאת, אבל ללא ספק, הקורא בספר זה יתוודע אל המסירות וההקרבה של החלוצים שבלעדיהם לא היינו זוכים לחיות בחירות במדינתנו.

משה גרנות

* * *

אהוד: המקבילה לפלפול התלמודי העקר, המפרנס במשך שנים עשרות אלפי לומדים בישיבות על חשבון משלם המיסים הישראלי – היא הפלפול המשפטי העקר, ובחלקו המיותר, המפרנס במשך עשרות שנים עשרות אלפי עורכי-דין (בהם גם רודפי בצע המחפשים פרנסה), פרקליטים, שופטים ובתי-משפט, פלפול המשתרע על מיליוני דפים כתובים ואלפי שעות דיונים באולמות, שבהם משתדלים להרשיע או לזכות בכל נושא שפיט, וזאת על חשבון משלם המיסים הישראלי, הנתבעים והתובעים! – וכך יש אנשים שמתים בטרם הסתיימו משפטיהם הנמשכים במשך שנים רבות, העומס על בתי המשפט רק הולך וגדל מיום ליום –  ואילו הפשע האמיתי חוגג! במו עיניי ראיתי תובענות שמשתרעות על פני מאות עמודים בגודל של רומאן בינוני והזמן הדרוש לכתיבתו – והן כתובות לפי מיטב הפלפול המשפטי העקר, והכול בתואנות-שווא וכדי לסבך את הנתבעים בדיונים משפטיים שנמשכים על פני שנים – ולהתיש אותם ולגזול את כספם!

* * *

ארנה גולן

הכותב המרדן שאינו "מתבגר"

על "50 שירי מתבגרים" מאת אהוד בן עזר

בשיתוף עם דני קרמן באיוריו לשירים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

פורסם לראשונה במכתב העיתי חדשות בן עזר 1760

מיום 30.6.2022

חלק שני

שירים המייצגים את נושאי הקובץ ותבניותיו הספרותיות

השיר שהבאנו בסופו של החלק הקודם מדגים בבהירות את תבנית הפואנטה הדרמטית, זו שאין בה שמץ של הומור. כל החלק העיקרי מוקדש לדברים של הדובר – הוא נער שעדין אינו מזוהה והם מתארים את שלבי חייו הטיפוסיים של הישראלי, הכולל כמובן גם כאלה שיש בהם סכנות: בחינות הבגרות, טירונות ושירות בצבא, מילואים, לימודים אקדמאיים, קניית מכונית (היום זה די בלתי אפשרי...), הקמת משפחה, וכמה מלחמות (כך מנבא בן עזר במפתיע!), הצלחות, ואז, איך אפשר בלי? – משחקי טניס. אי לכך הקורא מצפה להמשך חיובי שלכל היותר יואר בהומור או סאטירה.

למרבה התדהמה  מתברר כי בן מחזורם של הנמענים הוא הדובר וצופה את העתיד, אלא שהכול נראה לו עמוס מדי והוא מתעייף מראש מן המשא הכבד הצפוי. ולפתע, בשקט האופייני לו הוא מספר שכבר התאבד בתלייה בחבל ורק מבקש שיזכרו אותו! ואתה נשאר בפה פעור. שיר קצר , עמוק ומדהים זה ראוי כמדומה שישמש להבנת תופעת ההתאבדות בגיל ההתבגרות לא פחות ממאמרים מלומדים.

10.

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

אבל בן עזר לא עוצר כאן, כי החיים כוללים הכול. כוחו בעירוב היבטים ובעירוב הקומי והטראגי. וכך מיד בא שיר, אפילו מעט ארוך יותר, שיר קומי נהדר ומפתיע וקליל וגם אמיתי, שלא נביא אותו במלואו אך נספרו בקצרה. הדובר מרבה לספר, וזאת כמו בשירים אחרים בשילוב של חריזה וללא חריזה אבל תמיד במיקצב מהיר – איך הוא מקל על חייה של הנערה שאליה הוא פונה בהתבגרותה. היא נעשית יותר אישה ובכל זאת קופצת ורוקדת והוא עוזר לה בכל הישגיה בלימודים, בהתעמלות ובכל צרה. אבל היא לא מודה לו ושוכחת ממנו. ואז מגיעה הפואנטה: "אני ידידך הבלתי נשכח / נאום הטמפון שלך," והקורא הנדהם פורץ ללא ספק בצחוק שעה שבעצם מוארת לו תופעה נשית חשובה. וזאת דווקא בכתיבה של גבר! אין ספק שהשיר הוא נועז ומקורי!

מאידך, לא כל השירים בנויים במובהק על פואנטה שבסיום. לעיתים, ההפתעה שבאה לרוב בסוף ונגרמת בשירים הללו מאופן החשיבה של המתבגר, מנושאה או מן ההיבט שהיא מעלה – באה  כבר בהתחלה. לעיתים היא נבנית ברצף הדברים. כי העיקר הוא לייצג את בוסרן, תמימותן או את ההגזמה שהתהיות והתגובות הרגשיות  כשהן נראות במבט מבחוץ, ואז הן נראות בגיחוכן.

 ומעניין, השירים הלא רבים שכבר ראשיתם מפתיעה הם בתחום הלאומי כמו גם בזה המשפחתי ולאו דווקא בנושא המיני. והנה שיר אחד, קצר ומפתיע בהגיונו הלא-הגיוני, לא כל שכן שנכתב לפני כ-35 שנים. זהו שיר 29 :

אִם אֲנִי צוֹמַחַת בִּמְדִינָה

דּוּ-לְאֻמִּית

חֵצִי מִמֶּנִּי שַׁיָּיך לָעַרְבִים

וְחֵצִי לַיְּהוּדִים –

וּמָה עִם הַדָּתִיִּים,

אֵיפֹה הֵם –

אֵיפֹה הֵם

יְנַשְּׁקוּ לִי?

ו... מה נגיד? השיבוש המחשבתי על משמעותה של מדינה דו-לאומית כביכול היא חלה על גופה של הדוברת עצמה – ולא ייאמן מתי כבר עלה החשש – מדהים כבר מהתחלה, בחציית ההשתייכות הגופנית שלה עצמה. ולא די – אלא שההפתעה נמשכת, כי הדתיים נחשבים כביכול היו לאום בפני עצמו. ולמה כל זה מדאיג אותה? אנחנו מצפים לאיזו סיבה פוליטית אבל בגיל הזה לא מדאיגה את הנערה קלת הדעת דחיית מיעוט או דווקא דאגה לו. להיפך. היא תוהה איך יישאר להם מקום  לנשק לה (אבל גם משתמע ב...תחת, ואז הפואנטה היא של בוז לכולם). האם מוטמעת כאן התנגדותו של המחבר  למדינה דו-לאומית? אולי, אבל אולי לא, כי העיקר לו ההיגיון המגוחך של גיל ההתבגרות. וכל זה בשורות ספורות וקצרצרות בלבד.

שירים לעצמם הם אלה שנושאם חיי המתבגרים במשפחתם, עם הסבך שבהם וראייתם את הוריהם. אלה הם שירים מאלפים ממש. חבל שאי אפשר להביא כאן יותר מנושא המשפחה, שבפועל מתמקדים בעיקר באימא ובאבא, כי השירים ממש מדהימים, אך תמיד משקפים גם אמת גדולה.

קלות הדעת של המתבגרים או תמימותם ניכרת לעיתים גם בניסוח דיבורם המבולבל והמגוחך וכל אלה יוצרים שירים רוויי הומור. אף כי יש בהם עניינים רציניים, ועיתים יש בהם התפרצות מוגזמת עד שלבסוף היא מצחיקה.

נראה, למשל, את שיר מיספר 13. הוא מתחיל בתלונתה של נערה על אימא שלה, שעל כל דבר אומרת לה "שתמותי כבר," וכך היא גם מענה את אבא, והקורא כמובן נדהם, לא כל שכן שהיא מאחלת לאימא שלה בחזרה שתמות כבר ותפסיק עם זה.

 אבל מבנה הפואנטה הופך את המזעזע לקומי, כשהנערה מסיימת ואומרת שאם היא תהיה יתומה דעתה תשתנה אולי לטובה על אימא שלה, והעיקר – "אני אמצא סוף סוף את הכפכפים שלי / בתוך כל הבלגן הזה – " ואתה קורא. נדהם, צוחק על כל הבלבול הזה שבין הקריטי לחסר הערך... ובכל זאת גם תוהה על מערכת יחסים סבוכה שלבסוף אמנם קיבלה מיפנה קומי, אבל התנסחותה של  האם בכל זאת מרחפת ברקע.  וכל זה ב-9 שורות קצרות!

שיר נועז ומיוחד הוא השיר מיספר 17. עניינו וידוי על  חלומותיה המיניים של בת על אביה, והדוברת בשיר חושפת את התופעה המבישה הזאת כשהיא מוצנעת מתוך סלידה עצמית של הדוברת. אלא שהפואנטה מגחיכה את סיפורה. לאחר שהיא אומרת שתחנוק את הבת שלה (שתהיה לה אבל עדיין אין לה, ואם כך הכוונה לעצמה) אם תספר דברים כאלה ולכן היא שותקת ושותקת, אבל הרי לנו היא דווקא מספרת.

בשיר 19 לעומת זאת, מוארת  במפתיע תופעת האלימות במשפחה, תופעה שבן עזר מקדים להעלותה ובחריפות. אלא מה?

 הפואנטה מדהימה כרגיל ומשנה את זווית הראייה. זהו שיר מספר 19.

כְּשֶֹאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם בַּעֲלִי יִתְעַלֵּל בִּי,

אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה כְּמוֹ אִמָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח סַכִּין

וְאֶשְׁחַט אוֹתוֹ –

כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה, אִם אִמִּי תַּרְגִּיז אוֹתִי,

אֲנִי לֹא אֶשְׁתֹּק כְּמוֹ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֲנִי אֶקַּח חֶבֶל

וְאֶחֱנֹק אוֹתָהּ –

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַדּוּעַ הֵם לֹא

הוֹרְגִים זֶה אֶת זֶה –

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ מְחַיְּכִים בֵּינֵיהֶם

כְּאִלּוּ הִזְדַּיְנוּ בִּזְמַן שֶׁאֲנִי הָיִיתִי יְשֵׁנָה.

מתוך דבריה של הבת הזועמת עולה מערכת יחסים של התעללות הדדית בין ההורים, אבל תגובותיהם זה כלפי זה שקטות, האם בוכה והאב שותק. המתבגרת לעומתם מכריזה ברוב הגזמה די מגוחכת כי היא לא תנהג כמותם אלא תגיב באלימות פיסית קטלנית. אלא מה? בסיום מופיעה פואנטה המאירה בהפתעה את הדברים באור שונה. שהרי הם לא רק שלא הורגים אחד את השני אלא אפילו מחייכים באהבה, והיא מנסה להסביר את הניגודים המוזרים לדעתה שבהתנהגותם. ייתכן כמובן שהיא צודקת בהסבר שלה וכי אכן "הזדווגו" כאשר ישנה  ויחסי המין אולי מהווים פיצוי למימד האחר של הזוגיות. אלא שההסבר שלה נאמר בטרוניה עזה לאחר ההגזמה בכעס של הוריה, וכך בבת אחת נוצר גם הומור ועולה חיוך. אכן, שיר  מעניין ומורכב ובנוי בתבונה, יש בו  מודעות חריפה לאלימות במשפחה, לתמימות של מתבגרת וליחסי זוגיות  מורכבים.

  בשיר מיספר 25, לעומת זאת, מוצגת מתבגרת באמירה מגזימה אופיינית וסתם מתוך קוצר רוח ואכזבה ומכאן ההומור. שהרי היא מוכנה אפילו שישדכו לה אברך דתי ותחזור בתשובה אבל כך לפחות היא תפסיק להתחנן על כל פירור אהבה. וכמובן שאין לה כלל מושג על חיים עם אברך והרי זה דיבור עצבני בעלמא בשל תיסכולה,  והקורא מחייך.

הבנים, שחלקם מועט יותר בקובץ,  לוקים לרוב גם בבעיות של ניסוח לשוני מגומגם מרוב  בלבול ריגשי ואף מוטרדים יותר בבעיות כלכליות ולאומיות. נדיר הוא  שיר  של ביטחון עצמי שמגוחך בפני עצמו. אופייני הוא הבן המואס בהיותו בייבי סיטר ורוצה, מתוך הגזמה או ניסוח מתריס – למשוך כסף מן הקיר, ודאי כמו הוריו מהכספומט. גם המלחמות מפחידות אותם, כמו הנער בשיר 28 המוכן לשכב כל הימים במיטתו אפילו יעלו פצעים על אברו הקטן (איזו נועזות והומור!) – ובלבד שלא ימות במלחמה הבאה.

גם בשיר 32, שבו הדובר הוא בגיל 18 – העתיד הכלכלי והמלחמתי מטריד אותו. אבל... מתברר שמה שבאמת מטריד אותו זו הרגל הכואבת והעיקר – שאהובתו תחכה לו בגיל 55 עם סיום המילואים. נו, באמת. ולכן זו פואנטה קומית  שבה אהבת נעורים מסוגלת לדלג על עשרות שנים כאילו לא יחלוף יום והיא תחכה לו...

מתבגר אחר מברך את אהובתו ליום הולדתה ומנסה להתפייט אבל הברכה דומה יותר לקללה  (בשיר 24).

מכל זה עולה כי הבעיות המיניות המטרידות אותם ומבלבלות את דעתם ואת לשונם לרוב הן מעורבות  בתודעתם במשימות חייהם. למשל שיר מיספר 6  שאפילו אין צורך להכביר עליו מילים, מיניותו העזה והזייותיו המיניות של הנער משבשות את לשונו בשל פחדיו מהצבא ומהמדים, בעודו רווי תשוקות מיניות של גיל ההתבגרות. וכך הופך כאבו למגוחך.

אֲנִי לֹא רוֹצֶה מַדִּים רוֹצֶה

לִמְצֹץ דָּדַיִם –

אֲנִי לֹא יָרוּץ בְּחָגוֹר עַל גְּבָעוֹת

וַאֲנִי לֹא יְצַחְצֵחַ קָנֶה שֶׁל תּוֹתָח –

וַאֲנִי יִשְׁמֹר רַק עַל פְּטָמוֹת וַאֲנִי

יַחְתֹּם רַק עַל שָׁדַיִם וַאֲנִי

יִתְנַדֵּב רַק לִצְבָא הַחֲדִירָה לַפֹּת –

וְשָׁמָּה יִשְׁתַּפְשֵׁפְשְׁפַךְ עָמֹק בַּבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה

אֲנִי הַזַּיִן שֶׁל הַמְּדִינָה –

יָשׁוּט לִי כְּמוֹ עֻבָּר רָטֹב וָרָךְ, בְּלִי מִלְחָמוֹת –

בְּיוּנַיְטֶד-סְטֵיטְס שֶׁל הַחֲלוֹמוֹת –

מאלף הוא גם השיר הקצרצר, החותם  בשיא טראגי את הקובץ. ומה טראגי בו? שהנער הדובר בו מודה בפני זו ששכבה עימו, בפעם הראשונה שלו, שכלל אינו אוהב אותה. היא בוכה בעלבונה, אך גם הוא, הפוגע, בוכה, וכנראה גם לגביו מגע מיני ראשון בלי אהבה הוא טראגי. ויש בכך כמדומה  אמת של נערים:

אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂית אוֹתִי גֶּבֶר

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ

שֶׁאֲנִי בִּכְלָל

לֹא אוֹהֵב אוֹתָךְ –

אַל תִּבְכִּי

זֶה אֲנִי בּוֹכֶה –

אֲבָל אוּלַי יוֹתֵר טוֹב כָּךְ

מֵאֲשֶׁר בִּכְלָל לֹא.

הווידוי בפני הנערה נוגע אפוא ללב. וזאת  לעומת נער  שחווה מצב הפוך (בשיר 48). מתברר שהנערה נענתה לו אך אחר כך גירשה אותו. והוא, במין תחושת ערך עצמי מבולבלת, מעודד את עצמו בהטחה כלפיה ובהעלבת החזה "הקדוש" שלה, שהיה מושא תשוקתו וכנראה לא נתנה לו לגעת בו, ובהגזמתו נראה מגוחך:

אַתְּ עוֹד תִּתְחָרְטִי עַל כָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ וְגֵרַשְׁתְּ אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתִּי בִּשְׂפָתַי בַּשָּׁד הָעֵירֹם וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּךְ

אֶצְלֵךְ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל, עַל הַסַּפָּה –

כִּי הָרֶגַע הַזֶּה יִזָּכֵר מֵעַתָּה לָנֶצַח

וְהֶחָזֶה שֶׁלָּךְ יִצְטַמֵּק וְאֶל עָפָר יָשׁוּב –

ואולי רק נוסיף כי דומה שהנערים יוצאים מתחושת עליונות לעומת הנערות. אפילו אותו נער מתוסכל בשיר 34, שלאורך תשע שורות, שורה אחר שורה, הולך ומונה את שמונה השנים שהוא מנגן על צ'לו ואז תוהה אם כך ימשיך עוד 20 או 30 שנים, ואז באה הפואנטה ההומוריסטית המדמה את הנערה הנחשקת  ל... צ'לו, אבל בכל זאת, הרי הוא מנגן בצ'לו...

שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ

וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית

בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –

דומה גם שהנערות חשות בעיקר מושפלות זה מוביל לעיתים לשאיפת נקמה על מנת לשקם את כבודן. הן גם מגזימות בתגובות הרגשיות, אחת אפילו מודה ש"היא משוגעת כזאת" אבל תגובותיהן מוארות בהומור.

מאידך, דרכן מוצגות מערכות יחסים סבוכות במשפחה והן הרבה יותר מודעות לכך ומגיבות בעיקר כאן בתוקפנות:

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֵׁיֵּשׁ לִי לֶב שֶׁל אֶבֶן

אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁשֶּׁלָּהּ מָלֵא דְּבַש

צָרִיךְ לִשְׁאֹל עַל כָּךְ אֶת אַבָּא –

"אַל תִּהְיִי רוֹמַנְטִית," אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ,

"הַחַיִּים הֵם לֹא מְסִבַּת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

אִם לֹא אֶלְמַד לִדְרֹךְ עַל אֲחֵרִים

לֹא אֵרָאֶה כָּמוֹךְ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה – "

ובמה נסיים את הקריאה בקובץ המדהים הזה? בשיר קצרצר וקליל, תמים אך בעל פואנטה נועזת ומצחיקה, הלא הוא השיר הרביעי:

אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל

אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא יוֹדֵעַ

מַה בְּדִיּוּק אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ –

וַאֲנִי נוֹרָא מִתְרַגֵּשׁ

וְאָז – כָּל אֶחָד יָכוֹל לְתָאֵר לְעַצְמוֹ

מַה קּוֹרֶה לִי.

גם אנחנו יודעים מה קורה לו, והרי זה נרמז באיורו של דני קרמן על העטיפה.

ארנה גולן

* * *

מתי דוד

גיבורי האמת של פעם הפכו למסיתים הפעם!

הגיבורים בשירות הצבאי הפכו למסוכנים בשירות האזרחי. הביקורת הלגיטימית שלהם נגד הרפורמה הפכה להסתה מסוכנת לא לגיטימית.

אהוד ברק השווה את מאמצי התיווך של הנשיא הרצוג לצ'מברלין ואת נתניהו הוא משווה להיטלר.

עו"ד דוד חודק מאיים שישתמש בנשק אם נתניהו יהיה דיקטטור.

אל"מ זאב רז כתב "ראש הממשלה הוא בן מוות" אם תהיה בישראל דיקטטורה.

אלוף יאיר גולן השווה "תהליכים" בישראל לאלה שהיו בגרמניה הפשיסטית בשנות השלושים בעבר.

תא"ל רון חולדאי נאם בעצרת המחאה נגד הרפורמה, ואמר שצריך להפסיק לדבר ולהתחיל לפעול (מלחמה ברחובות?)

הקריאות לאחוז בנשק והאיומים לפגוע בראש הממשלה הן אובדן עשתונות של גיבורים, בכירים ונאורים בצמרות. הביקורת הלגיטימית נגד הרפורמה הפכה להסתה מסוכנת ולא לגיטימית. הסתה שעלולה להוביל למלחמת אחים. פסיכוזה של היסטריה המונית השתלטה על חלקים בציבור. הדעות הקיצוניות הטוטליות הפכו לשיח הציבורי.

ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין "לעולם לא תהיה מלחמת אחים." הוא אמר זאת כשירו על המתנדבים שהיו במים לאחר שקפצו מהאונייה "אלטלנה" של לוחמי האצ"ל שהופגזה על פי הוראתו של בן גוריון ע"י התותח הקדוש של הפלמ"ח.

מתי דוד

* * *

נעמן כהן

מי מממן את ההפגנות?

כדי לקבל אישור להפגנה יש לשלם סכומי עתק למשטרה ולעירייה. יש כמובן הוצאות נוספות. פרסום, מודעות בעיתונות, שכירת פועלים להקמת במות, בניית הבמות, שכירת ציוד תאורה והגברה וכו' וכו'. הוצאות במיליונים. בייחוד בהפגנות ענק נשנות וחוזרות כמו אלו שנערכו בקפלן ובכיכר הבימה, העולות הון עתק.

אהוד בן עזר שואל ובצדק, מי מממן את ההפגנות? [אהוד: ואת עשרות אלפי הדגלים!]

לאור ההתערבות של ארה"ב בעניינים הפנימיים של ישראל כפי שעשה בלינקן, יש חשיבות רבה בגילוי נאות מיהם הגורמים המממנים את ההפגנות.

תיבנה ותיכונן עטרות

בהמשך לסיפור המרגש של רות דנון על עטרות הגיעה העת לבנות במקומה שכונה יהודית בדיוק כפי שנבנתה שכונת נווה יעקב על אדמת הכפר נווה יעקב הכפר העברי שנחרב במלחמת השחרור. בעטרות כבר לא יקום שדה תעופה ולכן יש להקים על אדמותיו שכונה יהודית.

כל הארץ דגלים דגלים – דגלי סייקס

כל הארץ דגלים דגלים,
     עם רוקד גלים גלים

עם שמח, טף צוהל  –
     חג היום לישמעאל.

ערבים רוקדים ושמחים על רצח היהודים בירושלים

בתוך בית החולים שערי צדק:

https://rotter.net/forum/scoops1/779458.shtml

סטודנטים ערבים שמחים על רצח היהודים במכללת הדסה:

https://rotter.net/forum/scoops1/779434.shtml

נהגת ערבייה שמחה על רצח יהודים:

https://rotter.net/forum/scoops1/779465.shtml

הפגנה ביפו בתמיכה בטרור הערבי:

https://rotter.net/forum/scoops1/779362.shtml#1

מפגן תמיכה בטרור הערבי באוניברסיטת תל אביב: ''לא נעצור אפילו אם יהיו כל יום אלף לוויות'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779724&forum=scoops1

הפגנת תאי סטודנטים ערבים עם דגלי סייקס באוניברסיטת תל אביב. סרטוני וידיאו:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779725&forum=scoops1

נורית ברקאי, יו"ר קיבוץ ראש הנקרה שבצפון מעלה את דגל סייקס:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779835&forum=scoops1

ענת סרגוסטי, האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה שהתפרסמה בפגישתה עם מוחמד יאסר ערפאת, יוצאת בקריאה: "ערבים אל תקפלו את דגלי פלסטין!":

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-31/ty-article-opinion/.premium/00000186-0366-d9b4-afb7-0f7f4c930000

יש המאבד את אברו בשעה אחת

יש הקונה את עולמו בשעה אחת, ויש המאבד את אברו בשעה אחת. ואלו המאבדין: משה קצב, מאיר שטרית, ציון סילבן משה שלום, אפרים נבעה-נווה, אברהם חימי. ודוק: זו אינה מזימה אשכנזית.

אֲשֶׁר יָצַר נוסח ספרד ו"אֲשֶׁר יָצַר" (מבוטא אשר יוצר במלעיל)

נוסח אשכנז:

נוסח אשכנז: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, או יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות."

נוסח ספרד ועדות המזרח: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בו נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אַחַד מֵהֶם, או אִם יִפָּתַחַ אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה ה' רופֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂות."

ההבדל בנוסח הוא שלוש מילים: הספרדים ועדות המזרח מוסיפים לתפילה את המילים: "ואפילו שעה אחת..." המסקנה מכך היא, שהספרדים אינם מסוגלים להתאפק אפילו שעה אחת. האשכנזים לעומתם מסוגלים לדחות סיפוקים. מעניין שהעורך אהוד בן עזר למרות היותו אשכנזי בחר דווקא לאמץ את נוסח ספרד והמזרח לסיום כל גיליון. הוא כמובן צודק בהחלט, בגיל מבוגר הנוסח הזה עדיף. אסור להתאפק אפילו שעה אחת.

"דמוקרטיה מתגוננת"

שוקן ונבזלין בתפקיד ז'דנוב

"הארץ" כ"פרבדה"

הטייקונים הקפיטליסטים אנשי הימין הבורגני, והאקטיביסטים הפרו-איסלמיים, שוקן ונבזלין, הכריזו על עצמם "שומרי הדמוקרטיה" לצורך זה הם עשו בעיתונם, העיתון הערבי בעברית אל-ארצ''י, טיהור בנוסח ז'דנוב ופרבדה. לתפיסתם על העיתון לשקף את "האמת". לכן החליטו לפטר את הפובליציסט גד טאוב.

גיא רולניק העורך מטעמם את "דה מרקר" מסביר את הטיהור: "תפקידו העיקרי של עיתון אינו להביא את כל הדעות אלא לחתור לבירור האמת (פרבדה) ולקדם סדר יום, על בסיס הערכים שעורכי העיתון תופסים כאינטרס הציבורי. עיתון הוא לא פלטפורמה שנותנת במה לכל מידע ורעיון.

"ד"ר גדי טאוב. כוכב תקשורת של מחנה נתניהו, ויש לו במות רבות שהוא יכול להשתמש בהן כדי להשמיע את דעותיו. תפקידה של העיתונות הוא לקבוע סדר יום של הנושאים החשובים לדיון ציבורי, ובעיקר לפעול בתוך מערכת ערכים מסוימת שבה לשקר, למניפולציה, לתעמולה מטעם, להסתה ולגניבת דעת — אין מקום.

"המוניטין של 'הארץ' שהם מעסיקים עיתונאים ועורכים המחליטים מה ראוי לפרסום, מה לא ראוי לפרסום ומה חשוב לפרסום. טאוב לא צונזר, לא הושתק ולא הודר – נמנעה ממנו במה מאוד ספציפית שעורכיה הגיעו למסקנה שכתביו לא ראויים לפרסום אצלה.

"תפקידה של העיתונות הוא לקבוע סדר יום של הנושאים החשובים לדיון ציבורי. עיתון אינו במה לכל תוכן ולכל מנעד הדעות. לעיתון יש ייעודים חשובים, ובראשם לאתגר את מוקדי הכוח, לבצע תחקירים ולייצר סדר יום המבוסס על ערכים מסוימים."

(גיא רולניק, "העיתונות שביבי ולוין רוצים בדרך לכינון הדיקטטורה שלהם", "אל-ארצ'י"27.1.23)

https://www.themarker.com/law/2023-01-27/ty-article/.highlight/00000185-ee48-dcb6-ab9f-ffe88ccb0000

הנה הפרדוקס הגדול. מחד שוקן ונבזלין מציגים את עיתונם "דמוקרטיה מתגוננת", ולצורך הגנה על "האמת" (פרבדה) הם "מטהרים" את עיתונם מגד טאוב, ומאידך הם מתנגדים לכל ניסיון אמיתי של "דמוקרטיה מתגוננת" הנאבקת נגד  הכנסת תומכי החמאס והג'יהאד המכריזים בריש גלי כי מטרתם לחסל את הדמוקרטיה הישראלית לכנסת.

אין ספק, מאז ההשחתה הגדולה שעשה המושחת והמשחית אמנון אברמוביץ לעיתונות הישראלית בקבעו את תורת האיתרוג שלו, לפיה אסור לעיתונאי לדווח אמת, אלא אם היא משרתת את הפוליטיקה שלו, יש כאן עוד צעד נוסף לחיסול העיתונות החופשית והפיכתה לעיתונות פוליטית בנוסח סובייטי.

הערה לסיום: אין ברצוני לומר שאין לבקר את דברי גד טאוב. היה עליו  למשל לפרסם גילוי נאות שהוא ממומן בחלקו ע"י מוסד הונגרי, אבל דעותיו מעניינות וחיוניות לכל אדם דמוקרטי הרוצה להבין את המציאות.

ההפיכה הפשיסטית של איריס פרומרמן-לעאל

כחלק מ"הדמוקרטיה המתגוננת" של שוקן ונבזלין לכתבת עיתונם "אל-ארצ'י", איריס פרומרמן-לעאל יש פתרון כיצד להגן על הדמוקרטיה. הפתרון פשוט לחסל אותה:

"אנחנו," כותבת פרומרמן-לעאל, "נמצאים במלחמת הגנה, ההפגנות לבדן לא יצילו אותנו; קרנות הון סיכון או ההיי־טק לבדם גם הם לא יצילו אותנו; גם לא התראות של כל הכלכלנים הבכירים, או זעקותיהם של משפטנים. כל אלה חשובים אבל צריך להפוך גם את הנבצרות לחלק לגיטימי מהדיון הציבורי. במקרה של אריאל שרון הסיבות היו רפואיות; במקרה של אהוד אולמרט קבע השופט אשר גרוניס, כי אם יתברר שהתנהלותו אינה מאפשרת לקיים את החקירות נגדו באופן ראוי, יוכל היועץ המשפטי להגדירו כמי שנבצר ממנו למלא את תפקידו.

"הדמוקרטיה שלנו היתה זולה מדי, לא הגנו עליה כפי שראוי להגן על דבר יקר ערך, ויש לכך סיבות המגיעות עד לכיבוש ולשליטה המחפירה בעם אחר. לא עוד. מאבק חסר פשרות להצלתה חייב לכלול את האפשרות שנשק יום הדין, הכרזה על נבצרותו של נתניהו, יעמוד על הפרק. הדבר היחידי שאינו על הפרק הוא הפסד במאבק."

 (איריס לעאל, "כן נבצרות", (בגרסת האינטרנט: "הדמוקרטיה שלנו זולה מדי רק נבצרות תציל אותה"), "אל-ארצ'י", 29.1.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-01-29/ty-article-opinion/.premium/00000185-f92c-d0b6-a9ed-fbae24ff0000

הבנתם? כדי להגן את הדמוקרטיה יש לחסלה ע"י הכרזת נבצרות של ראש הממשלה הנבחר. זהו פשיזם אנטי-דמוקרטי קלאסי. בזמנים אחרים היתה ודאי פרומרמן-לעאל מחליפה את קלרה פטצ'י.

[ויקיפדיה: קלארה פטצ'י הייתה פילגשו של הרודן הפשיסטי האיטלקי, בניטו מוסוליני. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה היא נרצחה, יחד עם מוסוליני, על ידי פרטיזנים איטלקיים].

עמוס שוקן: "לפני הריגתו הוא לא היה מחבל."

זה שנים שעיתון "הארץ" הפך להיות עיתון ערבי בעברית – "אל-ארצ'י". בעבר זה התבטא בעיקר במדור "דעות", אך לאחרונה הדבר בולט יותר ויותר בצד החדשותי בדרך ניסוח הידיעות. למשל: מחבל חמוש באקדח חדר לקדומים וחוסל. ב"אל-ארצ'י" הופיעה הכותרת הבאה: "איש ביטחון בהתנחלות ירה למוות בפלסטיני." כשהעירו לשוקן, מה זו הנדסת התודעה הזו? הוא ענה "מה הבעייה עם הדיווח הזה? נראה לי דיווח תקין. הפלסטיני עוד לא היה מחבל כשנורה למוות, וכתבנו שפיקוד העורף הורה לתושבים להיכנס לבתים מחשש לחדירת מחבלים. כנראה אחרי שהתברר שאף מחבל לא חדר ביטלו את ההנחיה."

https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1619997322775261184

הבנתם? לפני שהמחבל נורה הוא לא היה מחבל אלא סתם מענטש בן אדם. רק ברגע שהוא נורה הוא הפך למחבל...

אמירותיו של הקצין הצרפתי המרקיז לה פליס שהפך למרשל צרפת, והשתתף בקרב פאביה, נהפכו לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם ללא טעם. למשל האימרה שלו: "רבע שעה לפני מותו היה עדיין חי." הביטוי הצרפתי: Une vérité de la Palice – האמת של לה פליס, נוצר בעקבות אמירותיו. הטייקון הקפיטליסט, עמוס שוקן עולה על לה פליס. מחבל רגע לפני מותו לא היה מחבל. "האמת של שוקן".

לשם מה ויאגרה?

מחבלים הכלואים בבתי הכלא נהנים ממגוון תרופות שאינן בסל הבריאות. הם זכאים למשל לשפר את תפקודם המיני בעזרת ויאגרה, להתמסטל עם קאנביס רפואי, להעלות את מצב הרוח בסיוע ציפרלקס, או להירגע עם קזנקס. משמע שהאסירים הביטחונים לא מקבלים רק תרופות מצילות חיים, אלא נהנים מתרופות המשפרות את איכות חיים.

https://rotter.net/forum/scoops1/779775.shtml

השאלה המעניינת היא מי בדיוק הוא המושא הנהנה מהוויאגרה בכלא? האם אנשי החמאס מזיינים את אנשי הג'יהאד האיסלמי, או להיפך? או ששניהם את אנשי אש"פ?

אין גבול לטיפשות (1)

לאלברט איינשטיין מיוחסת האימרה הבאה: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. ואני לא בטוח לגבי הראשון."

מסתבר שלאמירותיו הטיפשיות של יאיר למפל אין גבול. הנה ההסבר של לפיד לפגיעה של ההפיכה המשפטית בכלכלת ישראל: ''המשקיע יעדיף את סינגפור''

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=779543&forum=scoops1

https://rotter.net/forum/scoops1/779543.shtml

סינגפור כידוע אינה דמוקרטיה ליברלית למופת. וודאי לא בהשוואה לישראל. אם המשקיע יעדיף את סינגפור בגלל משטרהּ הלא דמוקרטי, למה שינטוש את ישראל? ללמפל-לפיד פתרונים. ואולי דווקא סינגפור וסין שאינן דמוקרטיות קורצות למשקיעים?

האם ארה"ב דמוקרטית מישראל? האם שיטת המשפט בה טובה מהרפורמה המוצעת בישראל? האם אין בה מאבק על הפלות למשל?

תום וויס-ליבנה, מייסד היוניקורן וורביט ששווה 2 מיליארד דולר – החליט להגשים את חלומם של מוחמד אל-חוסייני ומוחמד יאסר ערפאת ולרדת מהארץ. הוא הצהיר כי הוא, ששילם מיסים בעשרות מיליונים, יירד מהארץ ויפסיק לשלם מסים:

https://twitter.com/amit_segal/status/1620518384587907072?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

את האיום הזה הוא נתן כבר לפני 3 שנים. מעניין לאן הוא יעביר את הכסף? האם ישחזר את תופעת "שורפי האסמים" מהמרד הגדול שהביאו לחורבן ירושלים?

אין גבול לטיפשות (2)

פרופסור אמריטה באוניברסיטת חיפה, פניה קלויזנר-עוז-זלצברג (הבת של) מתחזה בהפגנה בחיפה נגד הרפורמה המשפטית למרצה בפקולטה למשפטים. נכון הוא שהיא התקבלה לפקולטה באמצעות נפוטיזם, אבל לא כמשפטנית אלא כמרצה להיסטוריה. מסתבר שגם בהיסטוריה היא חלשה. בפתוס רב היא מרעימה בקולה: "דוד בן גוריון היה בעד שוויון מלא לערבים. דוד בן גוריון מתהפך הערב בקברו."

https://haipo.co.il/item/420436

האם אינה יודעת שדוד בן גוריון, כל זמן כהונתו, תמך בממשל הצבאי על הערבים, ומנע הקמת מפלגות ערביות זולת גרורות של מפא"י? למה שיתהפך בקברו לנוכח דמוקרטיה הישראלית הקיימת עתה? אין לפרופסור אמריטה באוניברסיטת חיפה, פניה קלויזנר-עוז-זלצברג, שום בעייה להפגין את בורותה ועוד בטון דידקטי?

נגד דיקטטורה יש להילחם באש

בכנס לשכת עורכי הדין באילת אמר עו"ד דוד חודק, מבכירי עורכי הדין בישראל, בפאנל על המהפכה המשפטית: "אם מישהו יכריח אותי לחיות בדיקטטורה ולא תהיה לי ברירה, לא אהסס להשתמש באש חיה."

https://twitter.com/ErelSegal/status/1620900183214284801?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

אמרתו של עו"ד חודק עוררה התנגדות רבה, אבל הוא צודק. נגד דיקטטורה באמת צריך לעיתים להילחם באש חיה. הבעייה היא אחרת – האם הרפורמה של לוין תביא לדיקטטורה או לא? אם כן, הרי התנגדות באש מוצדקת לחלוטין. דווקא על נתניהו היה להבהיר (כפי שעשה בעבר) שהוא נאבק למען הדמוקרטיה ומי שיבטל אותה ויקים דיקטטורה יש להילחם נגדו באש. בטוחני שגם אביו וגם מורו ז'בוטינסקי היו תומכים בזה.

שלעכט גליק לא בעסער גליק

עו"ד בעסערגליק (אושר יותר טוב) הוא עורך דין מכובד הרץ למשרת יו"ר לשכת עורכי הדין.

יורי וולקוב ז"ל, עובד כוח עזר בבית החולים איכילוב, נרצח בערב יום בדם קר בגלל שאשתו לנה צילמה רוכב אופנוע שעבר באור אדום וכמעט פגע בבני המשפחה שחצו מעבר חצייה. יורי היה המפרנס העיקרי בבית וכעת, מעבר לכאב העצום והתדהמה, לנה אלמנתו מבקשת את תמיכת הציבור בהמשך הדרך והמשך החיים. כל שקל יעזור ללנה לטפל בילדים ולנסות לאזן במעט את הבעיה הכלכלית שנגרמה לה ולבני משפחתה בעקבות הרצח המזעזע.

קרוב ל-8,000 יהודים טובים נענו לבקשה זו ותרמו מכספם לאלמנה כ-900,000 שקל, מתוכם לקח לעצמו עו"ד אייל בעסערגליק 585,000 שקל.

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001437284

כשקוראים את המעשה הזה של העו"ד החמדן בעסער גליק, אי אפשר שלא להזדהות עם המשפט של שייקספיר: "קודם כל, בואו נהרוג את כל עורכי הדין."

"The first thing we do, let's kill all the lawyers" (Henry VI, Part 2, Act IV, Scene 2

הרוצה שלעכט גליק ילך לעו"ד בעסער גליק. הרוצה בעסער גליק יימנע ממנו.

וכדי להתגבר על הגועל לפחות תיהנו מהשיר: צריך קצת מזל וקצת אושר.

(ווי נעמט מען אביסעלע מזל, ווי נעמט מען אביסעלע גליק)

https://www.youtube.com/watch?v=o6a4fB1hjok

טרגדיה יוונית

הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מהם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים. בטרגדיה קיים מאבק בין שני כוחות צודקים אשר יוצר ויכוח שהשלכותיו יהיו תוצרים של הגורל ושל שגיאה של אחת הדמויות, היא הדמות הטרגית.

אין ספק שהסיפור הבא הוא טרגדיה יוונית גדולה. פישל ביגלמן נולד ב-1908 בקישינב אז האימפריה הרוסית, היום מולדובה. בהיותו בן ארבע נמלטה המשפחה מהפוגרומים בעיר, היגרה לצרפת, והתיישבה בפריס. מגיל צעיר היה פישל סקרן ועלה על אוניה ולאחר מכן התגייס ללגיון הזרים. ב-1936 בפרוץ מלחמת האזרחים בספרד התנדב לבריגדה הבינלאומית ונלחם בדרגת סגן נגד אנשי פרנקו. הוא נפצע קשה מכדור דום דום בקרסול רגלו ואושפז בבית חולים שם טיפלה בו במסירות אחות רחמניה ספרדיה יפה עדינה וטובת לב בשם כרמלה.

כרמלה נולדה ב-1918 בעיירה טורה בלנקה במזרח ספרד. בנעוריה עברה המשפחה לצרפת שם למדה את השפה הצרפתית. עם שובה של המשפחה לספרד פרצה מלחמת האזרחים כרמלה ואחיה התגייסו לכוחות הרפובליקה והיא עברה הכשרה כאחות בבית החולים שם פגשה את פישל כשטיפלה בו והם התאהבו. הם נישאו בדצמבר 1937, לקראת סוף המלחמה, ובנם יעקב נולד ב-3 לנובמבר 1938 בעיר ראוס (דרומית לברצלונה). עם תבוסת הרפובליקנים בדצמבר 1938 הם ברחו לצרפת דרך כבישים שכל הזמן מופצצים ע"י מטוסים גרמניים. חצו את הגבול לצרפת, והמשיכו ברכבת לפריס למשפחתו של פישל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 פישל גויס ללגיון הזרים הצרפתי. ונלחם בשורות הלגיון עד לכניעתה של צרפת בסוף יוני 1940  כשהצבא פורק.

ב- 14 ביוני 1940 כבשו הגרמנים את פריס. קשה היה לחיות בפריס הכבושה, המשפחה עברה את כל הגזרות על היהודים שהקשו על החיים יותר ויותר, הטלאי הצהוב עם המגן דוד, תפיסת היהודים והמשלוחים למחנות ההשמדה. אביו ואימו של פישל ודודיו נתפסו ונשלחו לאושוויץ באוגוסט 1942 ונרצחו שם. כל המשפחה התפזרה והחליפה מקומות מסתור מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתיים.

בקיץ 1943 כאשר הגרמנים סגרו עליהם, פישל ארגן את המשפחה לברוח מפריס דרומה (שכבר היה בשליטת הגרמנים) במטרה להגיע לצפון אפריקה שכבר שוחררה ע"י בנות הברית מיספר חודשים קודם לכן. לפני אחד המחסומים, אמר פישל לכרמלה להיפרד ממנו, ובמידה שייתפס הוא יחבור אליהם בספרד. ואכן הוא נתפס ע"י הגרמנים ונכלא בכלא, אחרי חודשיים הוא הצליח באומץ ובתושיה לברוח מהכלא ולחבור לפרטיזנים שהבריחו אותו לספרד.

בספרד ארגן פישל קבוצת פליטים יהודיים צרפתים ומארצות אחרות והגיע עם כרמלה ויעקב למרוקו באוניה מפורטוגל ב-2 לספטמבר 1943. פישל התנדב מיד לקומנדו של צבא צרפת החופשית של גנרל לקלר ונלחם באיטליה, צנח בדרום צרפת, שחרור פריס ועד לכניעתה של גרמניה. כרמלה ויעקב גרו עד סוף המלחמה בקזבלנקה ויעקב למד בבית ספר צרפתי.

אחרי שחרור צרפת, חזרו כרמלה ויעקב לפריס ב-24 למרץ 1945. והתאחדו עם פישל, והוא התחיל לקבץ את המשפחה ששרדה.

בצרפת קיבל פישל משלטונות צרפת בית (בשכירות) בעיר Sartrouville  18 ק"מ צפון מערבית לפריס. ואימץ עם כרמלה את אחיו הצעיר שהיה בן 13 ונשאר יתום מהוריו שנרצחו באושוויץ והוסתר אצל איכר בנורמנדי משנת 1942 ועבד אצלו בפרך. יעקב הלך לבית ספר בעיר וסבל מהתגרויות אנטישמיות מצד ילדים. פישל לא רצה להישאר בצרפת, למרות שלחם עבורה בגלל שמשתפי פעולה צרפתים הסגירו את הוריו ודודיו לגרמנים.

המשפחה הגיעה לחיפה באוניה "גלילה" ב-11 ליולי 1949. מנמל חיפה, הסיעו אותם לשער העלייה ואחרי שבועיים העבירו אותנו למעברה של בנימינה, הם גרו באוהל, עבדו בכרמים ואחרי כחודש החליטו להצטרף לקיבוץ גבת. המשפחה נקלטה בקיבוץ. פישל היה אופה. עבד בלילות וישן בימים. במאפייה בגבת אפו שני סוגי לחמים: שחור לימי החול, ולבן לשבת. הטעם של שני הסוגים היה נפלא. המאפייה נבנתה ב-1933, עבדו בה גם שני אופים בחצי משרה מ"השרון", ו"עיינות". אפו בה לחם, ועוגות פרטיות לחברים, כל השנה, ללא הפסקה.

כל שנה בפסח היו משביתים את המאפייה. וכך היו חגי הפסח בגבת כשרים. אכלו רק מצות. בשיפוץ מורכב אחד, הרסו את התנור לשם חידושו, ואז הסתבר שניתן להסתפק בלחם קנוי. התנור לא שוחזר ונותרה רק הארובה.

כרמלה אשתו של פישל, עבדה במרפאה. היא היתה התגלמות המושג אחות רחמנייה. בגלל טוב ליבה ועדינותה, עמדו כל הילדים הפצועים על כך שרק היא תחבוש את פצעיהם.  אני זוכר שכילד רציתי שרק היא תחליף לי תחבושת.

יעקב, הבן של פישל וכרמלה הגיע לארץ בגיל עשר, וככל ילדי העולים סבל מחבלי קליטה בארץ ובקיבוץ. הקליטה לא היתה קלה. המושג קיבוץ (קומונה) היה חדש. החיים בניתוק מההורים והשינה המשותפת, קשיי השפה, המנטאליות, ה"רוע" של הילדים שמזיקים ל"אחר", ל"שונה". יעקב רצה להיות "צבר" כמו כולם, התבייש לדבר צרפתית עם הוריו, והדחיק הרבה מזיכרונות הילדות שלו. אבל לקח לו זמן קצר יחסית להתאקלם ולהתקבל כשווה בין שווים, ולהשתלב כצבר לכל דבר.

(יעקב בקבוצת מצדה בגבת עם סיום הלימודים 1958).

https://www.nli.org.il/he/archives/NNL_ARCHIVE_AL997009885318605171/NLI

ההתעניינות שלו בטיס החלה בגיל צעיר. מעל קיבוץ גבת (הנמצא כ-3 ק"מ מבסיס רמת דוד) טסו כל הזמן מטוסים והוא רצה להצליח איפה שהצברים של כיתות גבוהות יותר לא הצליחו. ולכן התנדב לקורס טיס, ועבר אותו בהצלחה ב-1960. היה הטייס הראשון של הקיבוץ. מושא להערצה. כדרישת בן גוריון באותם ימים הוא עברת את שמו לגל. בגלל שליטתו בשפה הצרפתית היה מראשוני המטיסים את מטוסי המיראג' שהגיעו מצרפת. לימים היה מבכירי מפקדי חיל האוויר, ומפקד רמת דוד. הוא איפשר לילדי גבת לבקר בבסיס ולראות מטוסים.  אני זוכר כילד איך התרגשנו לבקר בהדרכתו בשדה התעופה ברמת דוד ולראות מטוסים.

יעקב התחתן עם עמליה גאם בת הקיבוץ הצעירה ממנו בשנה, והיא עברה לגור עימו בבסיס.

ב-1.2.63 קרתה טרגדיה איומה. חמתו – דינה גאם, הגיעה מגבת לבקרם בשדה התעופה. מרוב שמחה התקרבה אל מטוס "נורד" שהחל לנוע, ונפגעה בראשה מהפרופלור. תאונה איומה. אחרי חודש מתה מפצעיה לאחר ייסורים רבים. אבל כבד ירד על גבת. בניה תבעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב פיצויים מהמדינה בסך של 33,000 ל"י.

ב-1966 עם מלאת 30 שנה למלחמת האזרחים בספרד הוחלט בחברת הילדים בגבת לערוך ערב לזכר המלחמה. אמונה נחמני, שנקראה משום מה בשם הגרמני אֶמָה, ארגנה בחברת הילדים את האירוע. בימים ההם נטולי האינטרנס נאמר לנו שיש חומר על המלחמה בספריית פבזנר בחיפה. נסענו אני ואמה לחיפה. היא היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. הגענו לרחוב הרצל ואֶמָה שאלה את אחד העוברים, "אי הדרך לרחוב פבזנר?" אני התפעלתי מהעברית הצחה. הוא לא הבין את השאלה, לבסוף נמצא אחד שהבין והראה לנו את הדרך. הגענו אך לצערנו לא מצאנו שם דבר. ידענו שפישל השתף במלחמת האזרחים בספרד לכן הלכנו לבקש מממנו שיספר לכל הילדים על המלחמה. למרבה הצער הוא לא לגמרי אימץ את העברית. את הערב ערכנו בסוף במועדון חברת הילדים בקמפ, אבל תוכנו לא זכור לי. משום מה לא עלה אז על דעתנו להזמין את כרמלה שהשתתפה גם היא במלחמה וידעה עברית טוב ממנו.

לעתים היו שרים בגבת את הפזמון של המנון הבריגדה ה-15 שנלחמה נגד הפשיסטים בספרד:

Ay Carmela! Ay Carmela!

במקור השיר דיבר על המלחמה נגד הערבים והפשיסטים שתמכו בפרנקו. אבל בעברית משום מה שרו:

"יש לי דודה אייזן דודה / היא שותה קפה עם סודה / כרמלה היי כרמלה היי כרמלה!"

הימים עברו. יעקב ועמליה גל עזבו את הקיבוץ, יעקב עלה בסולם הדרגות בחיל האוויר, נכנס להיסטוריה כמפקד טייסת 113 נשר בחצור במלחמת יום הכיפורים. צבר מעל 4,000 שעות טיסה ב-400 גיחות מבצעיות מעל שטח אוייב במגוון משימות: משימות תקיפה, משימות מודיעין/צילום אווירי ומשימות אוויר-אוויר, כולל הפלת 2 מטוסי קרב סוחוי 7 ומיג 21.

יעקב השתחרר מהצבא ופתח בקריירה אזרחית מתגמלת. ועמליה נעשתה גננת. הם קנו וילה מפוארת ברמת השרון ופעם בשבועיים באו לביקור אצל הוריהם בגבת. נולדו להם ארבעה ילדים יפים ומוצלחים. הבן הבכור עופר יצחק גל הלך בעקבות אביו ונעשה טייס בחיל האויר, ואחר כך למד רפואה והיה רופא. נישא ונולדו לו חמישה ילדים. גאוות אביו ושמחת אימו. משפחה למופת. תמצית התגשמות החלום היהודי-ישראלי. מבחוץ מושא לקנאה.

ב-2018 יעקב נפטר, ובחר להיקבר בבית הקברות האזרחי בגבת ליד הוריו. נשארה האלמנה עם ארבעת ילדיה. ורק אז ניתן היה לפרסם את הטרגדיה המשפחתית.

לב ניקולייביץ' טולסטוי אמר באנה קרנינה:

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

ב-12.1.23 שודרה בתוכנית המקור בערוץ 13 סרטה של ענת גורן המספר את סיפורה המזעזע של האחות הצעירה והיפה במשפחת גל, הילה גל-צור (51).

https://13tv.co.il/item/news/hamakor/season-22/clips/qwdz6-903390562/

הילה מספרת שאחיה הבכור, הגדול ממנה בעשר שנים, עופר, נהג לאנוס אותה כמה פעמים בשבוע במשך שנים רבות מאז שהיתה בת ארבע. ילדה קטנה מגיל ארבע מנסה מדי לילה להימלט מחדרה ולישון במסדרון ליד חדר הוריה, כאשר אלו לא מצליחים לשים לב לכך שמשהו רע קורה לילדה, והיא אינה מספרת להורים מפחד אחיהּ.

"הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע," סיפרה הילה. "אני יודעת את זה רק לפי הבגדים שלבשתי, אני לא ממש זוכרת מה הוא עשה לי פיזית, רק ידעתי שזה נורא כואב, שזה אסור ושאני פוחדת ממנו פחד מוות. שיוויתי אותו למפלצת, לזאב הרע, חייתי בפחד מצמית. ידעתי שאם אתנגד או אספר זה יהיה הסוף שלי. הפחד הקיומי חזק כל כך שהוא נשאר גם בגיל מבוגר יותר. היה מעגל שהתקשיתי לפרוץ ולפי ההתנהלות בבית ידעתי שיאמינו לי, אבל לא יוציאו אותו מהבית.

"עזבתי את הבית בגיל 17 ועברתי לגור עם חבר שלי. באחד הימים באתי לבית ההורים, נרדמתי על הספה, ואז הוא אנס אותי בפעם האחרונה. גם אז קפאתי מרוב פחד אבל אחרי האונס הזה החלטתי שגם אם הוא יהרוג אותי, לא אעבור את זה שוב. בגיל 19 שוב ישנתי אצל ההורים, הוא נכנס ופשוט צרחתי והוא ברח. הייתי בטוחה שהוא יחזור להרוג אותי, אבל כבר לא היה אכפת לי.

"בגיל 20 סיפרתי לאחותי והיא לקחה אותי להורים. אימא שלי היתה בשוק חייה ואבא שלי הלך לחפש את האקדח כדי להרוג אותו. מנעו ממנו. היה לי ברור שהם מאמינים לי. הם סיפרו שזימנו אותו לשיחה והוא הודה בכל המעשים. כשאבא שלי רצה שאבוא לארוחת חג פסח ואשב מולו בשולחן עם כל המשפחה המורחבת, אמרתי לו שאני לא מוכנה לראות אותו יותר והם ביטלו את הארוחה ונסעו לאילת בלעדיי, כדי שבמשפחה לא ישאלו שאלות.

"אמרתי להם שאני רוצה להגיש תלונה במשטרה, אבל אבא שלי אמר 'אנחנו לא נוכל לעמוד במשפט, אימא תתאבד או תשתגע.' הרגשתי שאני אהרוס את המשפחה אם אתלונן. הם הבטיחו לנתק את הקשר איתו. הייתי אסירת תודה, הרגשתי שאני מבקשת משהו שאולי אפילו לא מגיע לי, שהם עושים מעל ומעבר ליכולותיהם, ולמרות שידעתי שהמקום שלו הוא בכלא לא הגשתי תלונה."

המשפחה, סיפרה הילה, הוציאה את כל תמונותיו של אסף מהאלבומים המשפחתיים ונידתה אותו. זו היתה עיסקה לשמירת שלום וכבוד המשפחה. אי תלונה תמורת נידוי. לימים לאחר שהילה חזרה מחו"ל נודע לה בדרך המקרה דרך האחיין הצעיר שהמשפחה ממשיכה בכל זאת בהסתר ממנה להיות איתו בקשר.

עם מותו של האב יעקב גל, נחשפו בפני הילה כל הסודות והשקרים שהוסתרו ממנה. והתברר לה שהוריה עמליה ויעקב המשיכו לנהל מערכת יחסים עם עופר ובני משפחתו תוך שהם מרמים אותה. גם אחיה עמית, ואחותה נירית הפנו לה עורף, כולם שמרו על קשר הדוק איתו ועם משפחתו ועזרו בגידול ילדיו, ובכל הזמן המשיכו לשקר לה ולילדיה, שלא ידעו כלל על קיומו של הדוד שלהם. ולא די בכך מיד לאחר גמר תקופת ההתיישנות עבר עופר עם משפחתו לגור ברמת השרון לא רחוק מהמושב בו היא גרה.

בגלל חוסר היכולת לתבוע את אחיהּ אסף בגין התיישנות החליטה הילה לפרסם את הסיפור ברבים כדי להשתחרר לדבריה מהסוד הנורא והמועקה שאוכלת אותה מבפנים שנים רבות. "רציתי," אומרת הילה, "להשיג את הביטחון והצדק שמגיעים לי וגם להעלות למודעות ציבורית את העוול הבלתי נתפס של חוק ההתיישנות, במקרה של עבירות מין במשפחה."

בסרט היא מתכננת עימות עם אחיהּ עופר. היא אורבת לו ביציאה ממקום העבודה ברמלה, הוא מזהה אותה אך מתחמק מהמקום בתירוץ שצריך לקבוע זמן לפגישה.

"לאחר העימות איתו," מספרת הילה, "נפגשתי עם אימא ואמרתי לה שלא נשאר לי מה לעשות חוץ מלחשוף לציבור את סיפור חיי. היא אמרה שהיא לא חושבת שזו הדרך, אבל היא נותנת לי את ברכת הדרך. רציתי לרתום אותה לצידי, אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבור את הבן שלה. ואפילו שהנזק לא היה כל כך גדול.  אחרי השידור רוב בני המשפחה לא הגיבו לנאמר בסרט, עמית, אחיה הצעיר, הגיב למערכת 'המקור', ואמר שהסרט רצוף באי־אמיתות ושאני מכפישה משפחה שלמה."

הילה גל-צור דורשת כעת מעופר שלוש דרישות:

 1. שעופר יכיר במעשיו. הוא הכיר. עופר הודה בפני הילה ובפני הפסיכיאטר שהלך אליו, שנהג לאנוס את אחותו. להגנתו הוא אמר להילה: "הייתי מאוהב בך."

2. שישלם לה פיצוי על הסבל. הוא הסכים לשלם 1,200,000 שקל היא דורשת יותר.

3. שיעזוב עם משפחתו את רמת השרון למקום הרחוק מהמושב בו היא גרה. הוא לא נענה.

בתגובה אמר עופר לתוכנית המקור: "מדובר בסכסוך משפחתי בן למעלה מ-30 שנה שהונדס באופן מגמתי, מניפולטיבי ושקרי. שידור הכתבה מתרחש רק לאחר שדרישות כספיות דרקוניות של מיליוני שקלים לא נענו. אין בכוונתי לנהל את הסכסוך באמצעי התקשורת."

בנוסף פתחה הילה ובצדק מאבק ציבורי לשנות את חוק ההתיישנות בעבירות מסוג זה.

שכניו של עופר ערכו הפגנה מול ביתו שיעזוב את רמת השרון:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=778965&forum=scoops1

"כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

טרגדיה משפחתית הגדולה יותר מכל טרגדיה יוונית. לב מי לא יזדהה עם הילה ועם הסבל הנוראי שעברה, סבל ללא קליימקס התרה, ללא נקם או שילם. ולב מי לא יזדהה עם האם הנדרשת לנדות מחייה ומחיי משפחתה את בנה האהוב, עבריין המין שפשע והרס את חיי בתהּ, ואת וחמשת נכדיה שלא חטאו. בן, גם אם פשע, נשאר בשביל אימא בן. אין בכוחה של אם לעשות כן. במי אם כן לבחור? בבת או בבן? עם מי להזדהות?

ישאל כל אחד את עצמו מה היה עושה במקרה דומה.

מטרת הטרגדיה לפי אריסטו בספרו הפואטיקה היא להביא את נפש האדם לקתרזיס – טיהור, מירוק, הזדככות מכל רע. אולי הטרגדיה הזו תעשה את כולם טובים יותר.

נעמן כהן

* * *

אהוד: האם חלקים אחדים בעם יצאו מדעתם, בייחוד בהפגנות המחאה, בליבוי התקשורת המסיתה נגד ממשלת ישראל? תגידו אתם השתגעתם? מה ההפחדות האלה? שכחתם שאתם חיים באחת המדינות הדמוקרטיות החופשיות ביותר בעולם – וכי כך היא גם תישאר? שכחתם את הסכנות האמיתיות העומדות לפתחה של ישראל, עימן מתמודדת הממשלה שנבחרה באופן הכי דמוקרטי ושאותה אתם מבקשים לערער באיומי רצח ונבצרות משפטית?

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למה לכם לסבול בדיקטטורה של ביבי בישראל ולהתיש עצמכם בהפגנות מחאה בקור ובגשם? – עיברו למדינה הנפלאה איראן – שאפילו מזכיר המדינה היהודי בלינקן לא מצא לנחוץ להטיף לה מוסר בביקורו האחרון באזורנו – ביקור שבמהלכו הזהיר ברוב חוכמתו את ראש ממשלתנו מפני קץ הדמוקרטיה בישראל. הנה המצב הנפלא בדמוקרטיה איראן:

"...משבר הדיור באיראן מצטרף לבעיית האבטלה שמסתמכת ב-9% – ובקרב צעירים יותר מכפול מכך – לעלייה הדרמטית ביוקר המחייה, אינפלציה שנושקת ל-50% ולכך שיותר מ-70 מיליון מתוך 85 מיליון אזרחי המדינה נהנים מסובסידיה כלשהי על דלק ולחם. יותר ממחצית האוכלוסייה חיה על קו העוני שהסתכם באוקטובר ב-375 דולר לחודש בטהראן, וכ-185 דולר בערי השדה (פרובינציות)." [צבי בראל. "דה מארקר", "הארץ", 5.2.23].

* אהוד היקר, במשך 5 ימים לא פתחתי את המחשב, ונשאר לי חוב גדול, בעיקר אליך. אני מודה לך על פרסום ההזמנה להרצאה שלי ב-6.2.2023. קראתי את רות דנון על ילדותה במושב עטרות. הבנתי שגרטרוד וארנסט שטראוס הייקים שהתיישבו בעטרות, שלא היו בו מים, חשמל וכו' – הם הגיבורים הראשיים ברומן של אסתר שטרייט וורצל "עטרות". אני שולח לך את הרשימה על ספר זה, ואהיה אסיר תודה אם תיידע את רות דנון על כך.

מנחם פאלק ראוי לשבחים של מרדכי בראל הן על יצירתו, והן על מפעל התרגומים שלו מ- ואל- השפה הרומנית.

חוה ליבוביץ' טוענת שהטיעונים שלי נגד הרפורמה השיפוטית הם רדודים, קלישאים, והיא מתייגת אותי כבולשביק. אינני חושב שזאת דרך נאותה לטעון בוויכוח, אפשר להביא טיעונים בלי גידופים אישיים, אבל נניח לכך – אני לא בר-סמכא לנושא, אבל פרופ' כהנמן, חתן פרס נובל לכלכה – גם הוא לא הר-סמכא? 270 כלכלנים בכירים הביעו דעתם הנחרצת נגד הרפורמה – הם לא קוטלי קנים! כך גם ההייטקיסטים שמפגינים, ועורכי הדין. אני מניח שהיא איננה מחשיבה את נשיאת בית המשפט העליון ואת היועצת המשפטית, כי הן כביכול אינטרסנטיות, אבל גם בלינקן וסליבן האמריקאים הם אינטרסנטים? ואגב, זה כל כך לא סביר שמי שנאשם בדין, ומשפטו מתנהל, שלא יהיה מעורב ברפורמה המשפטית ובמינוי שופטים?

ובאשר להפגנה שהתקיימה במוצ"ש האחרון – אהוד היקר, אני מצפה ממך, שלמרות הדעה הנחרצת שלך – תדבר ביושר: המשטרה קבעה שבהפגנה השתתפו 57,000 אנשים, ואתה קבעת (איך?) שהיו רק 40,000. ההפגנה החלה בשעה 19.00, והטבח בשכונה נווה יעקב בירושלים החל ב-20.13 – איך אתה יכול להאשים אותם באדישות כלפי הזוועה הזאת? ברגע שנודע מה קרה, הדמימו את הקולות והשירה, ושרו "התקווה". המפגינים אינם "בוגדים שמאלנים," הם אלה שישלמו את כל ההטבות למגדר החרדי שאיננו מתגייס לצבא, וגם נמנע מלתרום למדינה בדרך אחרת. אני מבין (בצער!) שהרוב קבע שעבריין כהניסט, שלא שירת יום אחד בצבא, יהיה שר ממונה על המשטרה וגם על חלק ממשרד הביטחון, שמורשע אחר יהיה ממונה על אוצר המדינה, ושעבריין סדרתי יהיה גם כן ממונה על הקופה הציבורית. מה לעשות – כך רצה העם, אבל אני לא בטוח בכלל שהעם רצה שאת השופטים ימנו העבריינים, ושלממשלה יהיה כוח בלתי מרוסן.

נתניהו טוען שהרפורמה תחזק את הדמוקרטיה – אתה יודע מה זה מזכיר לי: הגרורות של ברית המועצות במזרח אירופה (פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה) כונו "דמוקרטיות עממיות", ושם קרה בדיוק מה שהרפורמה של נתניהו ולוין מבקשים לחולל: השלטון מינה את השופטים והורה להם איך לטפל במי שאיננו מסכים עם גזירות השלטון הדיקטטורי. תן דעתך, אהוד, השלטון החדש נטפל לא רק לבית המשפט, אלא גם לתקשורת – אם אין תקשורת חופשית ובית משפט עצמאי – אין דמוקרטיה. נתניהו מוליך שולל לא רק אותנו אלא גם את התקשורת בארה"ב, הוא טוען טענה חסרת שחר שהשופטים בוחרים את עצמם – להד"ם – לממשלה ולשופטים יש אותה זכות וטו בוועדה למינוי שופטים.

אילו הייתי יותר צעיר, וסובל מפחות מיחושים – הייתי מצטרף להפגנות ההמוניות (זאת טענת סרק שהם מהווים רק מנדט אחד או שניים – הם חוד החנית של המונים שאינם מסוגלים לצאת להפגנה, אבל מזדהים עימה). אני ממש לא מוכן לחיות שוב במדינה טוטליטרית.

שלך בדאגה,

משה גרנות

אהוד: חבל מאוד שלא היית באותה הפגנת מוצ"ש [28.1] שבה נשא דבריו מנהיג המחאה המתוקשר עו"ד אבי חימי, הנרדף עתה על ידי הדיקטטורה של הדמוקרטיה העממית ישראל-של-נתניהו, ממש כמו שנרדפו מנהיגים (רודולף סלאנסקי היהודי שהוצא להורג בצ'כוסלובקיה ב-1952) –  בדמוקרטיות העממיות של מזרח-אירופה, אשר מאחת מהן נמלטת לישראל.

ואגב, אתה טועה – הטבח בנוה יעקב אירע יממה לפני ההפגנה בתל אביב, ולמרות האבל הכבד – ההפגנה זחוחת-הדעת הזו לא התבטלה אלא התקיימה במוצ"ש, זמן-מה לפני שהחלו לקבור אותו לילה בירושלים חלק מן הנרצחים!!!

את מיספר המשתתפים בהפגנת ה-28.1 הבאתי בדיוק כפי שקבעה המשטרה באותו ערב ביזיוני, והוא דומה למיספרם במוצ"ש האחרון:

"'הארץ' באינטרנט, 4.2.23 – כ-40 אלף בני אדם הפגינו הערב בכיכר הבימה וברחוב קפלן בתל אביב."

הישראלים שנשארו בבית, רובם אינם "מזדהים עם ההפגנה" כדבריך וכתקוותיך – אלא קרוב לוודאי שהם הצביעו למפלגות המרכיבות כיום את הממשלה!

שלא לדבר על כך שאילו גנץ או לפיד או שניהם כאחד היו מודיעים שיתנו גב לקואליציה בכל הצבעה שבה בן גביר או סמוטריץ' מאיימים להפיל אותה בגלל אי מילוי דרישותיהם – היו מתאדות מרבית הדרישות של שני הקיצונים האלה!

זאת ועוד, קרא בבקשה את דבריו המדוייקים של יורם אטינגר, בגיליון הזה – על המדיניות הרת האסון של מזכיר המדינה האמריקאי הכסיל בלינקן!

* ג'וחא: מדוע אתה ממשיך לקרוא את "הארץ"?

אהוד: כדי לדעת את האמת.

ג'וחא: ואתה מאמין למה שכתוב שם?

אהוד:  לא. אבל אני יודע כי ההפך ממה שכתוב שם – זו האמת.

* איזה עורכי-דין נהדרים וגיבורים יש לנו, שמגינים עלינו מפני הדיקטטורה של ממשלת נתניהו-אורבן-ארדואן: "סערה התעוררה בכנס [לשכת עורכי הדין באילת) כשעו"ד דוד חודק, מבכירי עורכי הדין הכלכליים שעומד בראש משרד גרוס, התייחס לאפשרות של מלחמת אזרחים ואמר כי "אם מישהו יכריח אותי לחיות בדיקטטורה ולא תהיה לי ברירה אחרת, לא אהסס להשתמש נגדו באש חיה." ["הארץ", 3.2.23].

תחזקנה ידיך הלוחצות על ההדק, עו"ד דוד חודק! הלא כדוד מול גוליית אתה לנו! מה היינו עושים בלעדיך? הלא בלעדי "האש החיה" שלך – לבני ישראל במצרים תחת פרעה דמִינו!

אכן, כל הכבוד וגם ציון לשבח לבכירי עורכי הדין שמתעסקים לאחרונה בכלי-זין!

* בנוסף לגברת הבּוּרה אילוז, שמחרטטת את ההיסטוריה של ישראל כסיפור קולוניאליסטי, יש ב"חצר" הקוּקוּריקים של "הארץ" (שבה אין מקום לגדי טאוב) – עוד פילוסופית כסילה, נרי לבנה:

"תראו את העולם שאנחנו חיים בו. תראו את הנואמים בהפגנות כנגד הפיכת ישראל לדיקטטורה, שאיש מהם אינו מעלה בדעתו לומר את הברור מאליו, והוא שעד שלא תהיה דמוקרטיה לפלסטינים לא תהיה דמוקרטיה לישראלים." [שם].

דמוקרטיה לפלסטינים? איפה? הלא בלי צה"ל – הם ישחטו אותךְ! – טמבלית.

* לאהוד שלום. קראתי את התייחסותו המעניינת של נעמן כהן להמנון האינטרנציונל. יש מידה של צדק בדבריו. עם זאת, את התיבה "נחרימה" של שלונסקי אני מציע לראות כתרגום די נאמן למקור הצרפתי. אף שאני קורא צרפתית בקושי רב מאוד, ורק בסיוע צמוד של מילון שאני נדרש לו במרבית המילים, הנטייה הכללית של ההמנון היא לכיוון של החרבה והחרמה. ההבדל בין השתיים: החרבה עניינה נדל"ן, מבנים. החרמה היא החרבה ועימה השמדת האוכלוסייה. ושתיהן טבולות במרינדה של קדושה.

"מהעבר נעשה לוח חלק," על פי תרגומו של נעמן כהן (שאיני מסוגל לחלוק עליו או להסכים עימו) פירושו נשמיד, נחסל, נמחק הכול.  מה פירושם של שיטוח זה, מחיקה טוטלית זו? נעמן גורס כי אין מדובר בקטל רב ממדים, אלא בשינוי סדרי החברה הישנה. על כך אני חולק.

אני מצרף כאן חמישה בתים נוספים (ייתכן וישנם נוספים), שתירגמתי אותם מרוסית. [אם ניכר בתרגומי חיקוי של  סגנון תרגומו של שלונסקי את הבית היחיד, הידוע לכל, הרי שחפצי עלה בידי]. הבתים האלה, בפרט האחרונים שבהם, משדרים הבטחה לקטל רב הקף, ושנאה עזה למעמדות והאנשים שהאינטרנציונל הסוציאליסטי קרא להפילם.  

גם בהיותי סוציאליסט, אני מודע לכך שלנין, סטאלין, מאו, ומעל כולם פול-פוט הקמבודי, פירשו את הסוציאליזם כמשטר הנובע ממחייה, החרמה, כלומר השמדה (לא טוטאלית, אבל רחבת הקף) של האוכלוסייה שהשתלטו עליה; משטר הנשען על ההחרמה-השמדה הזו כפתיח רב שנים להתבססותו. אודה על האמת, שאותה לימדוני שנותיי, שישים מהן במאה הקודמת: המנון האינטרנציונל, שמעלה דמעות בעיניי, בהיותו הבטחה אדירה לעתיד הומני נשגב של האנושות – מבטא את גורלה של מרבית האוכלוסייה שהוכפפה למשטרים אשר קידשו אותו: גורל של רמיסת-אנוש, השמדת אנוש.   

אם אנקוט לשון הגזמה אומר: היסודות הרעילים שהמנון האינטרנציונל מסך (במאה ה-19 וה-20) בנפשם של השרים אותו  – כאשר עיניהם דומעות, כמו אלה שלי – בישרו את הזוועה הנוראה של ברית המועצות, סין, קמבודיה ומדינות נוספות. גם אם עוצמתו ומינונו של ריסוק כבוד האדם וחרותו וחייו לא היו זהים בכל המשטרים הללו, הרי סיפור גלגולו של הניגון הזה, "האינטרנציונל", וגלגול בשורתו  – הוא גלגול טראגי עד מאוד.

יוסף חרמוני

המנון "האינטרנציונל"

תרגום:  בית א' והפזמון החוזר: אברהם שלונסקי, בתים ב'-ו': יוסף חרמוני

א. קוּם, הִתְנָעֵרָה, עָם חֵלֶכָה

         עָם עֲבָדִים וּמְזֵי-רָעָב!

          אֵש-הַנְקָמוֹת הַלֵב לִחֵכָה, –

          לִקְרָאת אוֹיֵב, הִיכּוֹן לַקְרָב!

          עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיסוֹד נַחֲרִיָמה,

          מִגָב כָּפוּף נִפְרוֹק הַעוֹל.

          אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נַקִימָה.

          לֹא כְּלוּם אֶתְמוֹל, – מָחָר הַכָּל!

               פזמון חוזר: זֶה יִהיֶה  קְרָב  אַחֲרוֹן  בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם.

                                  עִם  הַאִינְטֶרְנָצְיוֹנָל, יֵעוֹר, יִשְגַב  אָדָם!

ב. אִיש לֹא יָבִיא הַפְּדּות לַעֶבֶד

לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא בְּשֹוֹרָה.

זְרוֹעֵנוּ, הִיא תַסִיר הַכֶּבֶל.

חֶבְלֵי-אֵימָה וָשוֹד נִקְרָע!

נַשְלִיך עוֹשְקִים, וְאֶת שְלָלָם, לַרוּחַ.

יֵרוֹם אֱנוֹש, כּי בָּאָה עֵת!

עִם הַחוֹשְלִים, עָל הַמַפּוּחַ, –

נָכֶּה בַּפֶּלֶד הַלוהֵט!                                    

                   זה  יהיה  קרב  אחרון...

ג. חֲדָל, עַרְפָּד, לָמוֹץ דַמֵנוּ

 הַקֵץ לַמַס, לֹא כֶּלֶא שוּב!

 לְךָ כָּל עֹשֶׁר עוֹלָמֵנוּ

 וְלָנוּ זְכוּת הִיא צְלִיל נָבוּב.

 עוֹלָם חָדָש יִהְיֶה! הוּנָף הַדֶגֶל

 וְסִיסְמַתֵנו כָּאן הִינָה:

 שִלְטוֹן יוּתַן לְעָם-הַיֶגָע

 הַלְאָה מִכָּאן, אוֹכְלֵי-חִנָם!

                           זה  יהיה  קרב  אחרון...

ד. הִנֵה הֵם, שוּר, רוֹבְצִים עָל כֶּרֶס

 אֵילֵי-הַהוֹן אֲשֶר עָבוּ.

 וְסִיפּוּרָם, כָּל דָף וָפֶּרֶק, –

 אֵיך אֶת כָּל עֲמָלְךָ חַלְבוּ!

 כִּי פְּרִי עֲמָל-הַעָם לָהֶם מֵיטִיב הוּא,

 בַּכַּסָפוֹת אֲשֶר מָלְאוּ.

 עֵת עָם עָמֵל יִתְבְּע: "הַשִיבוּ!", –

 רָק אֶת שֶלוֹ תוֹבֵעַ הוּא!

                         זה  יהיה  קרב  אחרון...      

ה. לֹא עֵת-קְרָבוֹת הִיא בֵּין עָמֵינוּ

מוּל עֲרִיצִים יָקוּם הַעָם!

הַחֲיָלִים אֶל שוּרוֹתֵינוּ, –

וְלַגְדוּדִים יַפְנוּ עוֹרְפָּם!

וְאִם יִרְצוּ בְּנֵי-הַעַוְלָה עָקְדֵנוּ,–

אֶל מִזְבְּחוֹת-גַאֲוָתָם, –

תִשְמַע אֹזְנָם אֶת כַּדוּרֵינוּ,

גָם הַקְצִינִים יָבוֹא יוֹמָם!       

                   זה  יהיה  קרב  אחרון...

ו. אֲנָחְנוּ, פּוֹעַלֵי-הַחֶלֶד

   צְבָא-עָמֵלִים, הִנֵה הוּא קָם.

   לַטָפִּילִים שוּב אֵין תוֹחֶלֶת,

   וְלָנוּ כָּל יִפְעָת-עוֹלָם!

   יִרְעַם הַזָעָם, בַּחוֹמְסִים יָכֶּה אָז;

    טוֹרֵף, תַלְיָן, יִדוֹמוּ דוֹם.

    וְלָנוּ שֶמֶש תַעֲלֶה אָז,

    תַגִיהַ אוֹר, כִּי בָּא הַיוֹם!          

                             זֶה  יִהיֶה  קְרָב  אַחֲרוֹן  בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם.

                            עִם  הַאִינְטֶרְנָצְיוֹנָל, יֵעוֹר, יִשְגַב  אָדָם!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2161 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל