פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1820

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בשבט תשפ"ג. 9.2.23

עם הצרופות: 1. המתנדבות חוה מונבז (מימין) ורחל כהן. 2. עמדת קהילה תומכת. 3. צפרירה דנון מארגנת הכנס.  

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הרעש בצפת בחודש ינואר 1837. קטע קצר מתוך הרומאן הנידח והמושכח "והארץ תרעד", 2014. // יוסי אחימאיר: ממרום הצמרת. // איליה בר-זאב: שלושה שירים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏8.2.23. // אורית רז: על "בדידות מעודנת" מאת אירית שטייף שושני. // אהוד בן עזר: "הכפר הערבי" למשה סטבסקי. // שושנה ויג: על "סולם הכלים השבורים לבלפור חקק. // אודי מנור: על "העולם של אתמול" לסטפן צוויג. // עדינה בר-אל: מענה אישי לכל אחד. כנס לבירור זכויות של ניצולי שואה. // נעמן כהן: רעידת אדמה. // מנחם רהט: בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק י'. // ממקורות הש"י. // ברוך בן עזר (ראבּ): תפוחי זהב במשכיות כסף.

* * *

אהוד בן עזר

הרעש בצפת בחודש ינואר 1837

קטע קצר מתוך הרומאן הנידח והמושכח

"והארץ תרעד", 2014

...יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

ממרום הצמרת

רבות נכתב על ד"ר צבי צמרת ז"ל בשבוע שחלף מאז מותו, שהמם את כל ידידיו ותלמידיו ברחבי הארץ. באישיותו גילם את כל היפה והטוב בנוף האנושי בארצנו, את אהבת האדם, את הציונות ההומנית, את הדבקות במורשתנו ההיסטורית, והיה דמות מאחדת, מפשרת. הוא לא היסס לבקר את מי שצריך לבקר ולשבח את מי שצריך לשבח. אולי החליף מפלגות, אבל תמיד שלל את הקיצוניות מימין או משמאל.

בפעם האחרונה נפגשתי עימו בדירתו במודיעין, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת העשרים-וחמש. ממרפסת הבית הסביר לי בסיפוק רב: אתה מבין למה אנו נקרא רחובנו מגדל המנורה? הבט ימינה ושמאלה, השכונה בנויה בצורת מנורה, ואנחנו בבסיסה... בסלון הדירה עמוסת מדפי ספרים מכל עבר, מכל התחומים, רבים מהם עם הקדשות, היה גאה במיוחד על קשריו עם שניים: הסופר אהרן אפלפלד ופרופ' אליעזר שביד. ביכה את לכתם גם במאמרי הספד שפירסם ברבעון "האומה" שבעריכתי. הוביל אותי לחדר עבודתו הגדוש בתיקים ובערמות של ניירות ומסמכים, וכן בתעודות הוקרה מכל תחנות חייו, הציג לי את מחקרו על לח"י.

צביקה לא הסתיר דאגתו ממגמות ההקצנה בחברה, ממהלכי הפוסט-ציונות שפשו בחלקים נרחבים בשמאל שלנו, ומן הממשלה המוזרה שהובילה את המדינה עד 1 בנובמבר. "איך זה אדם כמו נפתלי בנט, שהתמיכה בו עד אז הסתכמה בשישה מנדטים בלבד, מעז ליטול את מושכות הממשלה ולעמוד בראשה?" שאל, "ואיך זה שהמפלגה הגדולה בהרבה מכל אלה שמשתרכות אחריה, נשלחת לאופוזיציה? זה נראה לו בלתי דמוקרטי בעליל. ואז הפתיע אותי כשלחש באוזניי: "בבחירות הקרובות בכוונתי להצביע לליכוד."

הוא לא היה איש פוליטי, אבל מעורה היטב בחיי המדינה, ובמיוחד במערכות החינוך וההתנדבות שלה. חשוב היה לו לחזק את הרוח הלאומית-ליברלית, התרבות היהודית, צדקת הדרך הציונית ואת הפריפריה. לליכוד הצביע כמעין ברירת מחדל. עם זאת, האיש שחיפש את המאחד, שניסה לקרב בין רחוקים, שכאב את דלות הרוח, לא היה מקבל לדעתי את תכתיביה המהירים של הממשלה, ולא את השיח הפלגני. כמי שכיכב בתוכניות רדיו כמו "שבת עולמית" של חברנו יצחק נוי ז"ל, היה בעל קול ייחודי-ידעני בתוכניות תרבות ומורשת, בוודאי לא היה מקבל את הכוונה, שבינתיים התבדתה, לסגור את תאגיד השידור.

צביקה צמרת סלד מאוד מהפגנות בלפור, היה מודאג עוד יותר מן הקולות הקשים העולים כיום בהפגנות האופוזיציה, את האיומים הנוראים – במלחמת אחים, בירידה מן הארץ, בנטילת נשק ביד, בכיבוי אורות המדינה. השנאה הגואה לבנימין נתניהו הכעיסה אותו. הוא לא היה מקבל את התווית שמנסים להדביק לשלטון החדש, "דיקטטורה" כביכול, ולא את אמירתו של דוד גרוסמן על "הזמן השחור". יש מה לבקר, היה בוודאי אומר, אבל אי אפשר שלא לקבל את ההכרעה הדמוקרטית. האם לא היה מתפלץ, למשל, מאמירת ההבל של פניה עוז-זלצברגר: "מה הטעם בעליית מיפלס הכינרת אם המים ישקו דיקטטורה?..."

בליבי אני מהרהר: האם לא חילופי הדברים הקשים בין המחנות, שעלולים לגלוש למעשים מסוכנים, שברו את ליבו החלש? הן צביקה בילה לא מעט בשנה-שנתיים האחרונות לחייו בבתי-חולים, חוזר הביתה חלוש אך מלא אופטימיות שעכשיו "הבעיה הבריאותית מאחוריי." צמא לאורחים ולחברים, ביתו הוסיף להיות אבן שואבת לאנשים קרובים לליבו, אנשי רוח, שוחרי מסורת, כמהים לשיח תרבותי, מבקשים להשכין רוח טובה בציבוריות הישראלית.

בביתו השלים ד"ר צבי צמרת את כתיבת ספרו האוטוביוגרפי, שיופיע בקרוב. מלא סיפוק היה על הקובץ החמישי בקבצי העשורים של קורות המדינה, בעריכתו, מפעל שהחל בו בהיותו מנכ"ל יד יצחק בן צבי. לדאבונו, לכרך זה השנים 1998-1988, לא נתן יד בן צבי יד. צביקה נאלץ להוציאו בבית הוצאה אחר. הוא שיזם את המאמר שכתבתי לספר על ראש הממשלה יצחק שמיר. היתה לו הערה אחת: נתת בהרחבת יתר את גירסת שמעון פרס על "הסכם לונדון"... צביקה לא חיבבו יתר על המידה. סיפר לי כי כשחזר משליחות של "נתיב" ברוסיה, דיווח לשני ראשי ממשלת האחדות הלאומית. "פרס מיד שאל: איך האוכל שם? איך הוודקה? – ואילו שמיר שאל: מה מצב היהודים? מה מצב רוחם?"

ט"ו בשבט עצוב להמוני חבריו של צביקה ז"ל. חג שאהב במיוחד – ראש השנה לאילנות ולהתערות האומה בארץ-ישראל. אדמת מודיעין ספוגת הגשמים קלטה אליה למנוחת עולמים איש רב השראה, עתיר הישגים חינוכיים, אשר הותיר לכולנו צוואה בלתי כתובה: שימרו על הבית הלאומי, על האחדות הפנימית.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב" של ט"ו בשבט.

* * *

איליה בר-זאב

שלג בהרים הגבוהים

בָּרַדְיוֹ מַמְלִיצִים לֹא לְהֵעָצֵר בְּשׁוּלֵי הַדְּרָכִים.

יְחִידוֹת עִלִּית מְתַרְגְלוֹת

מַצְּבֵי קְרָב –

שָׂשׂוֹת לְמַגַּע בַּקָּרָה מִתַּחַת לָאֶפֶס.

מֵעֵבֶר לְקַוִּים יְרוּקִּים

מַפְלְסוֹת פְּלָדָה חוֹטְבוֹת מַעֲקֵי שֶׁלֶג בָּאַסְפַלְט.

מִמִּזְרָח מְעַבִּים גִּדְרוֹת הַפְרָדָה.

מִבַּעַד לַעֲטִיפוֹת הַצֶּמֶר, בְּמַעֲקוֹלֵי הַגְּלִישָׁה,

בֻּבּוֹת אַנְשֵׁי שְׁלָגִים מְחַיְּכוֹת

בְּמִדְרוֹן לֹא נִגְמָר.

קַוִּים אֲדֻמִּים נִרְשָׁמִים בְּחַדְרֵי הַמִּבְצָעִים.

סולם ריכטר

מַטְּחֵי הַיְּרִי קוֹרְעִים פְּתָחִים

בְּרִשְׁתוֹת הַבְּטִיחוּת –

רְעִידָה כַּבִּירָה בְּסֻלָּם רִיכְטֶר.

גַּבְהוּת הַמַּיִם, מְצוּקַת חוֹפִים.

מִמַּחְצְבֵּי הַקֶּרַח פּוֹרְצִים הָרֵי גַּעַשׁ,

זוֹרְעִים אֵפֶר בַּיַּבֶּשֶׁת.

שָׁמַיִם נֶאֱטָמִים מֵעַצְמָם,

בּוֹרוֹת עֲנָק מִיָּמִים רְחוֹקִים

חָזְרוּ לִבְלֹעַ.

סופות באטמוספירה

שׁוּב הוּרָקָן,

אֲזוֹרֵי לַחַץ נָמוּך, רַעֲשֵׁי רְעָמִים מִתְגַּלְגְּלִים

בָּרוּחַ הַטְּרוֹפִּית –                      

חֹם כָּמוּס בְּלִּבָּהּ. סִירוֹת מִפְרָשׂ מִתְרַחֲקוֹת לַכָּחֹל.

סוּפוֹת מִזְדַמְּנוֹת לֹא הִתְנַצְּלוּ בְּפָנַי.

כָּל הָעוֹלָם מָלֵא –

קָטָרִינָה, מָרִיָה, אִיזֶבֶל,

כְּאֹרֶךְ שְׂמָלוֹת

אֲדֻמּוֹת

הַנּוֹשְׁרוֹת בְּבָתֵּי פְּגִישׁוֹת.

לִרְגָעִים אַתְּ טַיְפוּן, צִיקְלוֹן קְצַר מִדּוֹת –

לִרְגָעִים

אַדְמוּת עַזָּה.

פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון" – קשב לשירה 2012.

* * *

ברכות למסתורית ליום הולדתה החל היום

שתמשיכי להיות כמו שאת תמיד

מאחלים המעריצים

והבעל בר המזל

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏8.2.23

* רעידת אדמה – בניגוד לרעידת האדמה בטורקיה, את רעידת האדמה בישראל עוד אפשר למנוע. יש לעצור את הדהירה המטורפת לעבר תאונת דרכים קטלנית. על הממשלה לעצור את דהרת הדי-9 של המהפכה המשטרית. על האופוזיציה לא להתחפר בסרבנות לשינוי ולהוקיע את הקולות הקיצונים הדוחפים למאבק אלים. על הצדדים להיענות ליוזמת הנשיא ולבנות יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* המבוגר האחראי – לא תמכתי בבחירתו של הרצוג לנשיא המדינה. הסיבה הראשית לכך הייה אהבת מרדכי – תמכתי במרים פרץ, שהתמודדה נגדו. הסיבה השנייה הייתה מעורבותו בפרשיית השחיתות של עמותות ברק ושתיקתו בחקירה.

אבל אני מעריך אותו מאוד כנשיא. כעת, עיניי ולהערכתי עיני רוב העם נשואות אליו, בתור המבוגר האחראי המנסה לעצור את הדהרה המטורפת להתנגשות חזיתית ולקרע חסר תקדים בעם. הוא דוחף בכל כוחו לעצירת דהרת האמוק המטורפת של ממשלת הדי-9 שהורסת, רומסת, דורסת ומנסה להחריב את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. הדרך לכך היא לא התבצרות במצב הקיים במערכת המשפט וסרבנות לכל שינוי, אלא הידברות בין הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה; רפורמה של תיקון הפגמים במערכת המשפט ולא של שפיכת התינוק עם המים. על לפיד וגנץ להביע תמיכה בלתי מסויגת במהלך שהרצוג מוביל, ולו בעקבות הידרדרות המחאה לשיח אלים ומסוכן. עליהם לעשות זאת מיד, ולא להמתין לתגובת הממשלה. תמיכה שלהם במהלכי הנשיא, תיצור לחץ על דובוני הלא-לא בממשלה לעצור את הדהרה ולגשת להידברות אמת. הרצוג מנסה להציל את מדינת ישראל. מן הראוי שכל פטריוט אמתי יתמוך במאמציו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

* אם הוא רציני – בראיון להסכת "רואים רחוק" של "ישראל היום" אמר יריב לוין, שהוא מוכן ורוצה בהידברות על הרפורמה המשפטית". אם הוא כן ורציני, עליו להוכיח זאת במעשים. עליו להקפיא מיד את כל הליך החקיקה, ולהיכנס להידברות אמיתית, בלב פתוח ונפש חפצה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. 

* זה הזמן לאחריות – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, החרימה את המפגש המסורתי בט"ו בשבט, יום ההולדת של הכנסת, בהשתתפות הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. זו טעות חמורה מצידה. אפשר להבין את רצונה לא לשדר "עניינים כרגיל", שעה שהממשלה מנסה להשתלט על הרשות השופטת. אבל המפגש הזה, בהרכב הזה, בעיתוי הזה, עשוי להיות תחילתה של הידברות בין הגורמים הרלוונטיים על רפורמה קונסטרוקטיבית במקום המהפכה המשטרית. זה לא זמן למשחקי חרמות. זה הזמן לאחריות.

* רפורמה לדורות – בעוד ארבע שנים, או שנתיים, יתחלף השלטון. ואז מיד תבוטל כל המהפכה המשטרית. ואז יחלפו עוד ארבע שנים, או שנתיים, או שמונה שנים, ושוב יתחלף השלטון. ושוב תחוקק המהפכה הזאת. ככה אי אפשר לנהל מדינה. יש לעצור את המהפכה ולגבש יחד, בהסכמה רחבה, רפורמה קונסטרוקטיבית שתזכה לתמיכה של הרוב הגדול בכנסת ובעם. רפורמה לדורות.

* יגאל עמיר הבא – מנהיגי המחאה חייבים להוקיע בכל לשון את זאב רז, שהסית לרצוח את נתניהו. אם יקלו ראש בכך, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם, אם יקום יגאל עמיר של המחאה. אין לי חשק להסביר איזה נזק הדברים האלה מסבים למחאה הצודקת, כי כאשר מדובר בחציית קו אדום ערכי ומוסרי, אין לי עניין בטיעונים תועלתניים, צודקים ככל שיהיו.

* הסכנה הגדולה יותר – האיומים על חיי נתניהו חמורים ומסוכנים ומחייבים את השב"כ והמשטרה להתייחס אליהם בכל כובד הראש. עם זאת, עדין האיומים על בהרב-מיארה (כרגע היא היעד המרכזי, כמו מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך לפניה) הם בסבירות גבוהה יותר.

* תפילת הכהניסטים – לאחר מופע האימים של השר בן גביר למחרת הטבח בנווה יעקב, שבו הסית נגד היועמ"שית והתיר את דמה, נשלחה בקבוצות הווטסאפ של עוצמה כהניסטית הודעה עם פרק תהילים למותה של גלי בהרב מיארה. לא בכדי, האבטחה עליה הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. הסכנה היא מוחשית. אסור לזלזל בבן גביר. כאשר נופף בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והתחייב: "בפעם הבאה נגיע אליו," לקח חודש פחות יום והם הגיעו אליו.

* עוד חוק מושחת – אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק. הבסיס של מדינת חוק הוא השוויון בפני החוק. בדמוקרטיה איש אינו עומד מעל החוק. חבילת חוקי המהפכה המשטרית שעוכר המשפט יריב לוין הציג במסיבת העיתונאים, הוגדרה בפיו כפעימה הראשונה של המהפכה. הוא מסתיר את תכני שלוש הפעימות הבאות. הוא משהה אותן עד לאחר קבלת פסקת ההתגברות האוטומטית, ואז יוצגו, בין השאר, חוקי מגה-שחיתות, שנועדו לפסילה, אך הרוב האוטומטי יתגבר עליה. אין זה מן הנמנע שהפעימות הבאות תכלולנה חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין. בינתיים, יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ כבר יוזם חוק חסינות לראשי ערים. יש לציין, כי להוותנו קיימת בשלטון המקומי תופעה של שחיתות נרחבת. ראשי הרשויות, שלרוב הם יושבי ראש ועדות התכנון והבניה של יישוביהם, עומדים בפני פיתויי שוחד מצד אחד ואיומים מצד שני של קבלנים מושחתים ושל גורמים עברייניים, כדי לקדם את המיזמים שלהם. רבים עומדים בפיתוי, אך לא מעט נופלים. מה שעומד בפני פיתויי השוחד, הוא מצפונם של ראשי ערים ואימת החוק. אופיר כץ רוצה להסיר את אימת החוק. לכאורה, החסינות לראשי הערים היא "רק" ממעצר. אך הרי המעצר הוא לצורך חקירה, למניעת שיבוש החקירה, ליצירת לחץ על הנחקרים. משמעות הצעתו של אופיר כץ, היא מתן אפשרות לראשי ערים לעבור על החוק ללא הפרעה. מה דוחף אותו לקדם שחיתות? איזו חברה הוא רוצה שתהיה כאן? סביר להניח שהמוטיבציה שלו היא כוחם והשפעתם של ראשי רשויות מן הליכוד על מתפקדים בפריימריז. הם יהיו חייבים לו ויקדמו אותו.

אני שב וקורא לפשרה והידברות ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל במה שקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים של נבחרי הציבור אין מקום לשום פשרה. להיפך, יש לצמצם גם את חסינות הח"כים. במלחמה בשחיתות אין פשרות. אני מצפה מראשי רשויות הגונים ושונאי שחיתות להתייצב נגד היוזמה המושחתת.

* מינויים הזויים של אנשים הזויים – הממשלה ההזויה הזאת ממשיכה לנפח את עצמה במינויים הזויים של אנשים הזויים לתפקיד שרים מיותרים. עכשיו ניפחו את משרד המשפטים בעוד שר. שני הגרועים בעוכרי המשפט בישראל, לוין ואמסלם, מאכלסים עכשיו את משרד המשפטים. דודי אמסלם מתאים למשרד המשפטים כמו שעופר כסיף מתאים למשרד הביטחון, כמו שמרדכי וענונו מתאים לתפקיד יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית וכמו שבן גביר מתאים לשר לביטחון "לאומי".

* התנהלות נכלולית – כעסתי מאוד כשקראתי ששגרירת ישראל בפריז יעל גרמן לא קיבלה את פניו של ראש הממשלה בהגיעו לפריז. איזו התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. הוא ראש הממשלה הנבחר, היא אמנם התפטרה אך טרם הוחלפה, היא מייצגת את מדינת ישראל וראש הממשלה נבחר בידי אזרחי ישראל בהצבעה דמוקרטית. ראיתי בהתנהגותה חוצפה.

מה מסתבר? שגרמן הכינה במסירות ובמקצועיות את הביקור אבל לשכת ראש הממשלה הודיעה לה שאינה רצויה בטקס והיא "התבקשה" לא להגיע. במקביל, הם הדליפו את השקר שהיא החרימה את הטקס. ומיד, הכתב"מים נשלחו להפיץ את הבשורה. אכן, התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. אך לא של גרמן אלא של נתניהו. כרגיל, התנהגות נכלולית, התנהלות שקרית. גם כשדוקטור נתניהו יוצא לשליחות מדינית, מיסטר ביבי מאפיל עליו.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנו קוראים על המהלך שביצע משה על פי עצת יתרו כהן מדיין – להקים מבנה ארגוני שיבזר את העומס, אך יהיה היררכי. עד אז, משה לבדו הנהיג ושפט את העם. העומס עליו היה בלתי נסבל. הוא פתר כל סכסוך בין שני אנשים. כעת הקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. במבנה הזה, אין עדיין הרעיון המודרני של הפרדת רשויות. כל המבנה הזה הוא הרשות המבצעת והשופטת כאחד והיא כפופה למשה, שהוא המנהיג העליון והשופט העליון. את המסר הזה אסור לנו לקחת מן הפרשה.

מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע." אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים. זה המסר שכה חשוב שנאמץ.

* חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט – אבי היה חבר תנועת החרות מיום הקמתה ואח"כ חבר הליכוד עד יומו האחרון. על תעודת החבר שלו, בחתימת מנחם בגין, מופיע הסעיף "שליחות התנועה ועקרונותיה". ובו נכתב: "השקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט."

* כרזות בכנסת – התפרצות מפגינים צעירים לאולם ועדת החוקה הזכירה לי אירוע מלפני שלושים שנה. באותו יום (28.4.93) נערך בכנסת דיון מדיני, שיפתח בנאום מדיני של ראש הממשלה יצחק רבין. נאום של ראש הממשלה ממקד תמיד את כל התקשורת. החלטנו לעשות מעשה הפגנתי תקשורתי בעת הדיון. קבוצה של תושבים מהגולן, בראשותי, הגיעה עם שלטים "העם עם הגולן" וסיסמאות נגד נסיגה מהגולן. אמנם באותה תקופה עוד לא היתה בדיקה קפדנית בכנסת, כפי שקיימת מאז רצח רבין, אך בכל זאת, להיכנס עם כרזות, לא היה פשוט.

תיאמתי עם ח"כ משה פלד מצומת, הוא נפגש עימנו ליד הכניסה והכניס את הכרזות. נכנסנו והלכנו לחדרו של פלד לקחת את הכרזות. ואז התברר שרבין הבריז לנו ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. זה היה מאכזב מאוד, כי היה ברור שנאום של שר אינו מעורר תשומת לב כמו נאום ראש הממשלה.

מה עושים? האם לקיים את ההפגנה בכל זאת, או להמתין להזדמנות אחרת שבה ראש הממשלה ינאם? הרי ברור שזה לא תרגיל שנוכל לעשות פעמיים. מה שהכריע מבחינתי את הכף, הוא שהאנשים איתי היו פעילים מן השורה, שלקחו יום חופש מהעבודה ולא רציתי שירגישו שסתם בזבזו את זמנם לריק. הסתרנו את הכרזות מתחת לחולצות. בעת נאום רמון, שלפנו אותן והנפנו אותן. מיד כל המצלמות כוונו לעברנו. היו"ר, שבח וייס שהלך השבוע לעולמו, הורה לסדרנים לסלק אותנו. אחרי כדקה, שבה עמדנו והנפנו את הכרזות, הגיעו הסדרנים, חטפו את הכרזות וסילקו אותנו אחר כבוד מן המשכן. ברור שלא זכינו להד שציפינו לו אם רבין היה נואם, אך היה סיקור ולמחרת תמונתנו התנוססה בעיתונים. אגב, האירוע הזה ממש לא היה האירוע החשוב מבחינתי באותו יום. באותו ערב היה לי הדייט, ששינה את חיי.

* המקפיא הסדרתי – נתניהו הסכים לבקשת ארה"ב להאט את קצב הבנייה ביהודה ושומרון. זה לא צריך להפתיע. הוא רגיל לזה. הרי הוא כבר הקפיא את ההתיישבות והבניה ביו"ש ובירושלים. איך הוא היה מסתער על הממשלה הקודמת אילו הסכימה לכך... באיזו אלימות ותוקפנות. אבל זה לא היה קורה, כי בשום מצב הממשלה הקודמת לא הייתה מוכנה לכך.

* מי יכפה את פינוי חאן אל אחמר – הממשלה ביקשה מבג"ץ אורכה של ארבעה חודשים לפינוי חאן אל אחמר. בית המשפט אישר לה חודשיים. האם בג"ץ הסססססמולני יכפה על ממשלת ימין על מלא מלא מלא מלא לפנות את חאן אל אחמר?

* בחזרה לטיפטופים – בגבול עזה מסתמנת בימים האחרונים חזרה לתקופת ה"טיפטופים" הזכורה לרע. אפילו רפורמת הפיתות לא מרתיעה אותם.

* ספין ההטבות למחבלים האסורים – המנטרה של בן גביר והאספסוף הנוהה אחריו, היא שהמחבלים האסורים נהנים מתנאים טובים יותר מן האסירים היהודים. מה ההטבות שניתן ליהנות מהן בכלא?

במקרה של אסירי עולם – קציבת העונש.

היכולת לקצר שליש על התנהגות טובה.

קבלת ביקורים של קרובי משפחה.

חופשות.

התייחדות עם בת הזוג.

כל שאר ההטבות הן חרטא. הן בשוליים. כל ההטבות המשמעותיות הללו נמנעות מהמחבלים, ולכן הטענה הזאת שקרית וכל האובססיה על תנאי האסירים היא דמגוגיה פופוליסטית. יש רק יתרון אחד למחבלים על אסירים אחרים – היכולת שלהם להשתחרר בעסקאות שבויים. הפתרון לכך הוא לא לבחור מנהיגים חלשים לתפקיד ראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שכבר כשלו בעסקה כזו.

* מפרקים את משרד החקלאות – כחלק ממהלכי פירוק המשרדים של ממשלת הדי-9, הממשלה עומדת להוציא ממשרד החקלאות את אחת היחידות החשובות שלו, הרשות לתכנון ופיתוח ההתיישבות והכפר, ולהעביר אותה למשרדו של פרח-הכהניסטים יצחק וסרלאוף. למה? כי הכהניסטים רוצים עוד ועוד כוח ושליטה ומולם עומד ראש ממשלה רופס, שהחקלאות מעולם לא עניינה אותו, ולכן בין השאר הוא "הכיל" את הטרור החקלאי ואת טרור ההצתות. שר החקלאות דיכטר מתנגד, אבל נתניהו אפילו לא דיבר אתו על כך. הוא לא סופר אותו. מה לכהניסטים ולחקלאות? חקלאות זה לא לעקור עצי זית של פלשתינאים.

* מעצמה הומניטרית - ישראל היא מעצמת-על הומניטרית. בכל אסון המתרחש במקום כלשהו בעולם, ישראל הראשונה שנלחצת לעזרה. טוב מאוד שישראל מסייעת גם לסוריה. בסיטואציות כאלו יש להיחלץ גם לעזרת אוייב. ברעידת האדמה באיראן, ישראל הציעה לה סיוע אך איראן דחתה את ההצעה. אני מודה שהופתעתי שאסד ביקש עזרה ישראלית, אך משביקש, על ישראל להיענות לבקשה. טוב עשה נתניהו שהחליט על כך.

* שאילתה לשלטונות ריכטר – לפני שבועות אחדים ערכנו – צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל, תרגיל היערכות לרעידת אדמה. ימים אחדים לפני התרגיל, הזמנו מומחה לרעידות אדמה, רפי סדי, להרצאה בנושא. בהרצאה הוצגה בפנינו רשימה עם מועדי רעידות האדמה הגדולות שפקדו את ארץ ישראל. לאורך מאות שנים, אחת בכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה בא"י. הרעידה החזקה האחרונה הייתה ב-1927, אז דיר בלאק. ואני רק שאלה לשלטונות ריכטר – האם אפשר להכיר ברעידת האדמה הגדולה בשכונה שלנו, בטורקיה וסוריה, כרעידת המאה שלנו ולדחות את הרעידה בעוד מאה שנה?

* רוגל אלפר, אחי – אם אח או אחות או קרוב משפחה קרוב של רוגל אלפר היה עכשיו בטורקיה, הוא היה דואג לשלומו יותר מאשר לשלומם של שאר הטורקים ושאר האנשים שנמצאים בטורקיה? למה? הרי כולם בני אדם. איזה אגואיסט. הוא מגנה את הישראלים והתקשורת הישראלית שמתעניינת קודם כל אם יש ישראלים בקרב הנפגעים. אבל העניין שלנו בשלומם של אחינו הישראלים והיהודים הוא מובן מאליו, ואין בו כל זילות, חלילה, של הצער על חיי בני אדם אחרים. בדיוק כמו הדאגה שלו למשפחתו הקרובה.

הבעייה היא שאלפר מצהיר שאינו יהודי, הוא בז לכל רגש לאומי ופטריוטי, הוא סולד מכל אחווה יהודית. זאת, שעה שהוא מעריץ כל רגש לאומי ואף לאומני של הפלשתינאים, ומסביר שערביי ישראל אינם יכולים שלא לתמוך בפיגועים של "אחיהם". לנו, לעומת זאת, אין אחים. אז אני מצהיר, שכהומניסט שחונך על אהבת האדם, האכפתיות שלי לאחיי היהודים והישראלים חזקה יותר מהאכפתיות הכלל אנושית. וכאשר קורה אסון או פורצת מלחמה במקום כלשהו בעולם, מעניין אותי קודם כל מה שלומם של היהודים באותו מקום.

ואפילו רוגל אלפר, המתכחש ליהדותו, הוא אחי. אמנם אח שאני מתבייש בו, אח שמגעיל אותי, אח המעורר בי חלחלה. ובכל זאת אחי. לכן, כאשר ערבי, למשל, כותב דברי שנאה למדינת ישראל כמו רוגל אלפר, זה לא כל כך מזיז לי. וכאשר אלפר כותב את הדברים, הם כואבים לי. 

* שבת אחים גם יחד – ביום ראשון, ערב החג, אירחנו באורטל את חברינו מהמושב הדתי אלוני בשן לסדר ט"ו בשבט משותף. היה זה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש. חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים. את הערב הנחיתי יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר מאלב"ש. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמיתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן." לא הסכמתי איתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה היא איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים לישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ליהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

* עדות לדור – מו"ר יריב בן אהרון זצ"ל הוא מחדש סוגת המסכת. המסכתות של יריב, היו טקסטים ציוניים ובעיקר של הגרעין החלוצי של הציונות, שאותם פירסם כדף גמרא – המקור, וסביבו פירושים, הצגת המקורות היהודיים שצוטטו או נרמזו בטקסט ולעתים טקסטים נוספים של בעל הטקסט עצמו המפרשים את דבריו בטקסט הנדון. מפעלו התרבותי הזה כלל מסכתות על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, "מסדה" של יצחק למדן, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק, "לפני החוק" של קפקא, "זמר" של שלונסקי, מיספר מסכתות על יצירותיו של ברנר ועוד. את המסכת האחרונה שכתב הוא לא זכה לראות בדפוס, וכשהיה על ערש דווי, עסק בעריכתה הסופית; היתה זו מסכת על כתבים של ברל כצנלסון. תלמידו המובהק של יריב, תום נבון, השלים את המלאכה ואף כתב מבוא חשוב ומעניין. הספר, שיצא בשנת 2019, אך קראתי אותו רק עתה, הוא: "ברל כצלנסון – ניצוצות מעולמו הרוחני."

כמו המסכתות הקודמות שערך, גם את המסכת הזאת יריב כתב מתוך לימוד משותף עם תלמידיו. מבין חמשת המאמרים של ברל המופיעים בספר (בתום הספר הובא כנספח מאמר של יריב על ברל, שפורסם ב-1972) אציין את "עדות לדור", מאמר שכתב ברל לספר "מאורעות תרצ"ו", שיצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ המאורעות. את המסכת הזאת כתב יריב בתקופת מתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", והפירוש שלו נע רצוא ושוב ממאורעות תרצ"ו למאורעות האינתיפאדה.

היכרותי האישית עם יריב וחברותי איתו החלה בשנת 2001. עד אז הכרתי אותו ברמה הציבורית מקריאת כתביו. תמיד הערכתי אותו מאוד כאיש רוח דגול, כמחנך וכסופר, אבל פוליטית הייתי רחוק מעמדותיו. הוא השתייך למחנה היוני בתנועה הקיבוצית. כאשר היכרנו אישית, היתה בינינו קירבה פוליטית רבה. דחיית הצעותיו של ברק בידי ערפאת ומתקפת הטרור, הביאו אותו להתפכחות מחלומות השלום ולאימוץ השקפה ניצית מפוכחת. ההשקפה הזו באה לידי ביטוי ברור במסכת.

יריב הקפיד להשתמש במינוח הציוני "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ולא לאמץ את המינוח הפלשתינאי "המרד הערבי הגדול", כצו האופנה של ההיסטוריונים. אגב, הוא גם הקפיד לאיית "פלשתינאים" ולא "פלסטינים" כאותו צו אופנה. הוא מתאר את הסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של יישות יהודית בארץ ישראל ב-1936 ואת דרכי הטרור של הפלשתינאים, כמאפיין המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל שנות הסכסוך. וכך, הזדהותו עם דבריו הציוניים, הלאומיים, של ברל בתקופת המאורעות, באה לידי ביטוי בדברים שכתב במסכת על זמננו. וכפי שברל יצא בחריפות נגד הגורמים בתוכנו שמזדהים עם האויב בשנות ה-30, כך יריב עם ממשיכי דרכם היום. ובעניין זה, שבער בקרבו, יריב פירש את דברי ברל במאמר, בעיקר באמצעות ציטוטים נרחבים מנאומים ומאמרים אחרים של ברל באותם ימים, שבהם הוא יצא חוצץ נגדם. ולצד זאת, יריב הזדהה עם ברל גם בתביעתו הברורה לטוהר הנשק (ביטוי שהוא הגה) ויציאתו נגד פגיעה בחפים מפשע, ויצא נגד גורמים בימין הקיצוני בימינו שנוהגים כך. בעיקר הזדהה יריב עם הנחישות של ברל לדבוק במעשה הציוני ולהגביר את הגשמתו, חרף הקושי, הכאב ומחיר הדמים, ברוח ה"אף על פי כן" הברנרי. אהבתי מאוד את המסכת, שעוררה את געגועיי ליריב.

     * ביד הלשון: נווה – בעקבות הפינה שהוקדשה למילה "ינוו", מתוך שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שאלה אביבה קם: "הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?"

התשובה היא שאכן, היא באה גם מן המילה "נווה", אך גם מ"נאה" ו"ונאוֶה". המילה נווה היא מילה נרדפת של שתי הצורות שציינתי.

כך נאמר באתר האקדמיה ללשון העברית: "נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' (שיר השירים ב', י"ד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: 'הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן' (ירמיהו ו', ב'). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג', א')".

עוד אציין, שהמילה "נוי" נגזרת מאותה קבוצת מילים.

אורי הייטנר

* * *

אורית רז

על "בדידות מעודנת"

מאת אירית שטייף שושני

על סיפרה הקודם למבוגרים של אירית שושני, הרומן "לצייר את מרג'י," התענגתי במטוס, כל הדרך לאוסטרליה הרחוקה. לכן שמחתי כל כך על צאת ספרה החדש, "בדידות מעודנת", שבו ארבע נובלות. גיבורי הספר הם כולם אנשים בודדים, בני הגיל השלישי, אשר החיים מזמנים להם באקראי מערכת יחסים חדשה שמקלה על בדידותם ומכניסה לחייהם אור, תקווה ואופטימיות.

למרבה המזל, הספר החדש לא נפל מקודמו. אירית שושני נחנה בשפה שירית, בעין חדה ובתיאור איטי, מדוייק, רגיש ואמין. ההקפדה על פרטים שוליים לכאורה הופכת אותם רבי משמעות ויוצרת פסיפס מרהיב המיטיב להאיר את עולמו של הקשיש הבודד, נוטל התרופות, שילדיו הבוגרים עזבו את הבית ולעיתים גם את ארץ המוצא, כשהם עסוקים בבניית חייהם ומשאירים את ההורה המבוגר מאחור: הדמויות והסיטואציות משתנות מסיפור לסיפור, וכך גם עברם של הגיבורים, אבל בכולם עוברת בשורת המגע האנושי החדש כריפוי ומזור לבדידות שבאה עם הגיל.

"ריקוד בערפל" הוא סיפורם של אורי, הפילוסוף האלמן, חולה הגלוקומה, ויערה, מעצבת תיקים, גרושה חדשה שעדיין מחלקת עם גיורא, בעלה לשעבר, את דירתם המשותפת. יערה מתנדבת לטפטף לעיניו של אורי את התרופה – משימה שהוא מתקשה לעמוד בה, ואילו אורי תורם לה רעיון עיצובי שמתבסס על טעמה של אשתו המתה. הסיפור נותן הזדמנות שנייה לאהבה, או, כפי שאומר אורי ליערה: "אני בן שבעים, כמעט... וכשראשך נח עליי, לגיל אין ערך, אני שומע את אפרודיטה מנגנת על מיתרי כינור עדינים שרק לב מתאהב שומע."

שני ילדיה של עתליה, גיבורת הסיפור "עוד יום אחד", גרים מעבר לים. ביום שבנה נדב מודיע לה על הצלחת טיפולי הפוריות שלו ושל אשתו, מחליטה עתליה, שבעלה עזב אותה במפתיע, להיענות להזמנתו של ירמי, צלם שפגשה בטיסה, שלוש שנים קודם לכן. ירמי מציע לעתליה שתדגמן עבורו עבור סידרת תצלומים אמנותית של נשים "עתיקות" עירומות, אותן הוא שותל בג'ונגל. "הגיל כשלעצמו אינו הפואנטה, גם לא העירום," הסביר לה ירמי, "אני בוחר נשים שיש להן ניצוץ אומנותי. רק מעטות מתאימות, יחידות סגולה." ירמי מגלה לעתליה שהוא אוהב אותה כשהוא מצלם אותה עטופה בצעיפים, במה שמתברר בדיעבד כיומה האחרון עלי אדמות.

הסיפור "בדידות מעודנת" מספר על עמליה – אלמנה שבנה אלדר ומשפחתו נסעו אל מעבר לים, בהשאירם לה את דיני, כלבם. טרם נסיעתו הבטיח אלדר לאימו כי "הכלב שהוא משאיר לה יכוון אותה למקומות הזויים שהיא לא מעלה על דעתה." ואכן, בשובם מאחד מטיולי הבוקר שלהם מתפרץ דיני לדלתו הפתוחה של אבישי, שכן לא מוכר. מסתבר שאבישי דווקא מכיר אותה: "למען גילוי נאות, אני רואה אתכם מהחלון בשדה, אותך ואת הכלב," הודה, "ודי נהנה לעקוב אחריכם. את מקרינה משהו רענן כשאת מטיילת איתו, ואת בטח מתגעגעת," וכך נכנסת לחייה מערכת יחסים חדשה ואנושית המפיגה את בדידותה.

ואילו ב"אורחת" מקישה נינה הישישה, הסובלת מדמנציה, על דלתו של דובי שטרן, אספן אמנות אמיד ואלמן. בתיקה של הישישה נמצא מספר טלפון המפגיש בינו לבין בתה יפעת, מורה לפיזיקה המזכירה לו את אשתו. בין השניים מתפתחת מערכת יחסים חדשה ומשובבת לב.

סיפורי החיים השונים זה מזה נטועים ברובם  בנוף המוכר, היומיומי, של המציאות הישראלית.  הם משקפים את המשא ומתן המהוסס, החושש והמגומגם של האיש המבוגר המבקש להיחלץ מציפרני הבדידות, משא ומתן ההופך בהדרגה לקשר אנושי חדש ומלהיב..

אירית שושני היא סופרת ומשוררת. זהו סיפרה החמש עשרה.

אורית רז

* * *

אהוד בן עזר

"הכפר הערבי"

למשה סטבסקי

1946

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום  2.4.1969

תחת הכותרת "קריאה אפשרית"

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" ו"קריאה אפשרית" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

מראשית ימי ילדותי היו שמותיהם של משה סטבסקי ומשה סמילנסקי מלווים אותי ונדמה היה לי שהם שני הסופרים היחידים של ארץ-ישראל, כך על כל פנים נשתקפו הדברים מזווית הראייה שלי כילד בפתח-תקווה. משה סמילנסקי עם "משפחת האדמה" ו"האלמנה יוכבד" ומשה סטבסקי עם "הכפר הערבי", וניתווספו עליהם ספר היובל של פתח-תקווה לשנת החמישים ועוד שני ספרי יובל של חדרה ושל זיכרון יעקב, וגיליון עיתון ישן בבית סבי [מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי] ובו פרשת [הרצח, והאונס, שפוענחו על-ידי אברהם דרויאן] של זוהר ושטאהל, אלה היו מושגיי על ספרות וסופרים.

בבואי לספר על "הכפר הערבי" של משה סטבסקי, שאינו ספר קריאה במובן המקובל – רומאן או קובץ סיפורים, אלא "פרקי הווי" בלבד, עליי להודיע מראש שאני משוחד לגמרי, ולטובה, מפני הזיכרונות, והיות שהספר מעלה בפניי את משפחתי ואת מושבתי לא פחות משהוא מסביר לי את אורח חיי הפלחים הערביים. משה סטבסקי ומשה סמילנסקי נראו לי שייכים למהות ארץ-ישראלית אחת, אולי מפני שני הסמ"כים החוזרים בשמות שניהם, ואשר בתור ילד נקלטו באוזניי לעיתים עד כדי בלבול בין האחד לשני.

את סמילנסקי לא ראיתי מימיי, אך סטבסקי היה מבקר לעיתים בביתנו בפתח-תקווה בזכות דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שהיתה ידידה טובה שלו, ומפני שאסף חומר (זאת אני מבין עכשיו) לספרו על הכפר הערבי, אצל סבי יהודה ראב בן עזר ושני דודיי, להם הוא מודה בסוף ספרו: "לידידיי מבין האיכרים והשומרים: האחים ברוך ואלעזר ראב."

סטבסקי היה צנום, ובלורית שיער לבן לו, שהיה חלק כמשי ומסורק לאחור ופנים חדות ושקופות ועיניים שמבטן טוב, הייתי אומר – כמעט שטוב מתוך חולשה ויסורי הגוף, ואם אינני טועה היו כחולות. נידמה לי שבשנותיו האחרונות צלע והיה נעזר במקל. עד היום אני זוכר אותו כשהוא עומד בחדר האורחים בביתנו הישן ומדבר איתי על עניינים שאינני מבינם. אבל הרגשתי שהוא אדם טוב, ושהוא סופר ומפני כך הוא חלש מאוד (דודתי אסתר היתה בעיניי המשוררת בה"א הידיעה, ושניהם היו למעני ההתגלמות הראשונה של אנשי ספרות בשר-ודם).

משה סטבסקי (סתוי). ויקיפדיה.

כשחזרתי וקראתי עתה ב"כפר הערבי" הבנתי מדוע ישב סטבסקי שעות רבות אצל דודי ברוך ודודי אלעזר ורשם מפיהם דברים. הם היו בקיאים בחקלאות הערבית, ידעו שמות הכלים והמכשירים, עונות העיבוד, החרישה, הזריעה, הקציר והגורן, ועוד יותר מכך אהבו את הדיבור הערבי המתובל בסיפור ובמשל. בינם לבין עצמם כמעט שלא היו מדברים עברית אלא ז'רגון שחציו אידיש וחציו ערבית ומתובל בכמה מילים עבריות וקצת צרפתיות, מורשת תקופת הברון, אך לא צרפתית של "תרבות" אלא רק של שמות כלי עבודה בחקלאות שהיו תרומת האגרונומים [הגננים] של הברון לחקלאות הארץ-ישראלית.

מיטב השיחה היה כאמור חלקם של האידיש ושל הסיפור, הברכה או המשל בערבית, שהיו תבלין לכל פגישת רעים ומשפחה, ההקדמה לכל פגישה ברחוב או אחרי העבודה. "כיף חאלק?" "אל-חמד לילה!" "כול-שי בחיר" ו"אינשאללה מבסוט" – שמעתי יותר מששמעתי "שלום," "מה שלומך?" ו"תודה לאל."

מימיי לא ידעתי אידיש וערבית, ושיחותיהם העסיסיות של בני משפחתי המבוגרים היו בעיניי תמיד כספר החתום. וכבר אז הייתי מצטער על שאינני מבין וזוכר "פניני לשון" אלו. סיפוריו של דודי ברוך, שהיה אמן הסיפור הקצר בערבית – גם מתרגמו בעל-פה לעברית וגם מקשטו ומוסיף עליו נופך מהוויי ימיה הראשונים של פתח-תקווה ואיכריה, אך כל זאת בעל-פה, לתיבולה של שיחת רעים, ומעולם לא כתבם ולא השאיר אחריו את זיכרם.

היום אני מצטער על שסטבסקי לא רשם יותר ולא שילב בספרו את כל אוצר הפולקלור הזה, אך גם במה שהביא בספרו יש די והותר, ולי היתה הקריאה עתה בספר כמין החזרת עולם שאבד ואשר רק קווים בודדים ממנו, אם כי מכריעים בחשיבותם לעולמי כילד וליחסי אל הערבים – נשארו חרותים בזיכרוני, לעיתים בלא שהבנתי מה שראיתי. כל אותו אוצר פתגמים משפחתי שהייתי שומע מדי פעם בבית וחלקם נשתכח ממני או נסתלף:

"דרבּני ובּכּא, סבּקני ואשתקא" – היכני ובכה, הקדימני ויתלונן. "אילי ביעטי פלוסו – בינת אש-שולטן ערוסו!" – מי שנותן כספו, בת השולטן ארוסתו. "אל-מרה בלא חיא כטעאם בלא מלח" – האישה בלי בושה כתבשיל בלי מלח. "אל עצאיה ללמרה מן אל ג'ינה" – המקל (בשביל האישה) – מגן-העדן. ואין אלו אלא מועט מן המועט ממה שמחזיק הספר.

בפתיחה לספרו אומר סטבסקי (הוא אבו-נעמן, על שם בנו, ובשנותיו האחרונות החליף שמו לעברית ונקרא משה סתוי): "מגמת הספר לתאר תיאור מקיף את חיי הכפר הערבי  בארץ (הדומים בהרבה לחיי אבותינו בימים קדומים), חיים ההולכים ומשנים צורה עם ההתיישבות היהודית והשפע שההתיישבות היהודית הביאה עימה." (עמ' 5).

ואכן הספר לכל חלקיו שובץ, במקביל לתיאור אורחות החיים של הפלח, אימרותיו, מנהגיו וכלי עבודתו – בשפע פסוקים ממקורותינו, מן התנ"ך, המישנה והתלמוד, בהם משתקפים עד כדי דמיון מפתיע החקלאות העברית הקדומה ואורח חיי העברים בתקופת התנ"ך והמישנה. הקבלה זו עוברת בכל פרקי הספר: הכפר, הבית, המשפחה, מוסדות הציבור, מזון ומחייה, כלים ורהיטים, תלבושת, מיקח ומימכר האדמה, חרישה וזריעה, הקציר, הגורן, מטעים, האישה במשק הפלח, בעלי-חיים, בינו לבינה, אירושין, יום הכלולות, לידה, חטיפה וגירושין, נימוסים והכנסת-אורחים, בריאות הגוף וריפוי חולים, אמונות תפלות, גאולת הדם, הדת ומנהגי הדת.

הספר יצא לאור בשנת 1946. הציטטה של הפתיחה, המגדירה להפליא את מהות הספר, גישתו ומיקומו בתוך התקופה, משייכת אותו לאותה מגמה רומנטית בספרות הארץ-ישראלית אשר ראתה את חיי הפלח הערבי בדמות אבותינו מתקופת התנ"ך, ואת הקידמה שאנו מביאים לאיזור – כתהליך מודרג ובעל סיכויים גדולים לעתיד.

משה שמיר, שעשה דרך ארוכה מן החוויות הרומנטיות אל הגישה המוסרית אידיאולוגית של "השומר הצעיר", משם אל הייאוש של ספרו "הגבול" ומשם אל הקיצוניות של מלחמת בני אור בבני חושך הבאה לידי ביטוי בספרו האחרון "חיי עם ישמעאל" (ספריית מעריב, 1969), כותב בספרו האחרון בגילוי לב על החווייה של הנוף הארץ-ישראלי ב-1946 לערך, מול רועה ערבי ועדרו:

"חיי, חייו של כל מי שגדל בארץ הזאת – מלאים בשעות כאלה ובחוויות כאלה. כבר אמרתי במקום אחר: הערבי חי בתודעתו של היהודי כסמלה של הטבעיות, של השורשיות. הוא היה האלמנט החזק, האובייקטיבי, הקיים לעצמו. מעולם ובשום מקרה לא יכולנו להטיל ספק ביציבות נוכחותו סביבנו ובתוכנו. השלמתנו עם שכנותו של הערבי לא היתה זקוקה לשום אופרציה שכלתנית. מובנה היתה מאליה כמו השלמתנו עם אקלימה של הארץ והריה. זאת היתה הגישה הרומנטית, ואני מתרפק עליה בוודאי לא רק משום שהיא קשורה בזיכרונות המתוקים של הילדות והנעורים, אלא משום שזוהי הגישה הנוחה." ("חיי עם ישמעאל", עמ' 184).

פרקים אלה, מסמילנסקי וסטבסקי עד אחריתם של שמיר ויזהר והצעירים מהם ביחס להווייה הערבית, ראויים לדיון נוסף, כיצד התגלגלה הרומנטיקה בסיוט, בסלידה ובזרות תהומית.

אהוד בן עזר

* משה סטבסקי: "הכפר הערבי", פרקי הווי. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו [1946]. 409 עמ'.

* * *

שושנה ויג

השירים באים מסולם הכלים השבורים

בלפור חקק: "סולם הכלים השבורים", שירים,

הוצאת שלהבת 2023, ירושלים

ספרו החדש של המשורר בלפור חקק התפרסם בראשית 2023, זהו ספר שמכיל 320 עמודים, 28 מחזורי שירה 9 סולמות ועוד חתימה. מהתבוננות בספר קלטתי את המבנה הזה שצריך לטפס בסולמות של המשורר כדי להגיע אל ליבו של הספר. ואולי המשורר אומר לנו כדי שנגיע אל השירה צריך גם להתעלות ולהרגיש התרוממות רוח. כל השירים בקובץ הזה חדשים! אין כאן מבחר. שירתו של בלפור חקק היא שירה מיסטית הוא מתחבר אל עולמות הקבלה וכדי להבין את שיריו צריך להעמיק גם במקורות.

במדרש שהוא יוצר על התבנית של סיום ספר 'קוהלת' הוא כותב בפתח הספר:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִמְצָא עַל הַסֻּלָּם בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים זֶה כָּל הָאָדָם."

 אי אפשר להחזיק את ספרו בלי שתעלה אסוציאציה למקרא לסיפור חלום יעקב, זוהי אמירה שמרמזת את הישגיו של הכותב שהוא משתדל להתעלות מספר לספר, עלייה בסולם היא גם כמיהה בוודאי של כל כותב וגם בוודאי של המשורר הוותיק בלפור חקק. מה כבר אוכל לחדש במלאכת השירה כשאני כבר רווי וזוהי אולי תחושה של משורר ותיק כזה שכתב לאורך שנים, ואכן מצאתי בספר הזה את נגיעתו של ספר 'הזוהר', את תפיסתו הקבלית של המשורר בלפור חקק, ראייתו הפילוסופית שבאה לידי ביטוי בהגשת הספר הנוכחי.

בשיר מוטו המופיע בראשית כל השירים, מחבר הכותב את חלום הסולם של יעקב במראה בבית אל (בראשית כ"ח 12), אל הבריאה מתוך הכלים השבורים בקבלת האר"י:

הסולם (עמ' 6)

הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר

לִכְתֹּב שִׁירַת שַׁחֲרִית,

תְּפִלַּת הַמִּלִּים //

בַּמִּדְבָּר הָיִיתִי, וְרַק שָׁם

נִפְתְּחוּ לְפָנַי שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה

נְעוּלִים //

מִקֶּדֶם לַתֹּהוּ הָיוּ מַלְאָכִים

וְהָיִיתִי בְּעֶצֶם הַסְּעָרָה

אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם

הַשִּׁירָה: //

מִתּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת

בָּאוּ אֵלַי הַשִּׁירִים

מִסֻּלַּם הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

זהו גם במובן מסוים ספר שירה על שירה, שירה שקמה מן השברים: זה ספר ארספואטי שמגדיר גם מהו משורר ומניין חומרי התשתית שלו. אתמקד באחד הפרקים כי איני יכולה להקיף את כל שיריו של הספר שמכילים את כל עולמו של המשורר, את אבותיו, סבו, אביו, אימו אהובתו-אישתו, העיר האהובה עליו ירושלים, שירים שקשורים למורשת העדה (למשל: ה'פרהוד' בעיראק).

שירתו של בלפור בתוך הספר הזה כמו נגעה בכל המפרצים והמראות של חייו נגיעות עמוקות או נגיעות רפות. לפעמים אפשר לחוש שהביוגרפיה של המשורר מוטבעת בתוך השירים כדי שהוא יהפוך את האירועים הללו לנצחיים, כתיבה היא השארת חותם נצחי בעולם. זה מה שנשאר ממשורר: גם ממשורר ענק, מה שנשאר ממנו הן המילים שהוא הוציא לאור בעיקר בספריו.

העברית של השירים היא שפה יהודית

בלפור חקק, בהלימה לאחיו הרצל חקק – מתייחס לעברית בהוד ובהדר, השפה תמיד חגיגית, היא אינה שפת יום יום, היא אינה שפה ישראלית של חיי היומיום. זו שפה יהודית שקשורה לקודים יהודיים. היא מצריכה את הקורא להתלבש בחגיגיות ולהיכנס למצב רוח קריאה. כדי לקרוא את השירים, להיכנס לאווירה, זו אינה שירה קלילה, זוהי  שירה אידאית עם מחשבה רבה, מורכבת לפעמים משכבות שצריך לקלפן, כפי שאמרתי, היא מצריכה מן הקורא ידע מעמיק במקורות.

לכל שיר יש תחתית כפולה: שם חבויים הקודים מן המקורות הקדומים. האם זוהי שירה עכשווית דקדנטית? אני חושבת שזו שירה גבוהה, שירה שכמעט ולא רואים היום, שירה שבאה להיות בעמדה המקודשת שלה. שירת בלפור חקק אינה מיועדת לכל אחד, היא לא שווה לכל נפש. היא נועדה לאלה שמסוגלים להתעמק ולקרוא את עומקו של המעיין. בעידן שלנו שבו הכול מהיר, גם השירה היא שדה של פריצות. לפעמים השירים של בלפור הם כמו שדה מואר בגן עדן מופלא, שצריך להיכנס לתוכו בזהירות ולבחון את השירים באיטיות ובעדנה.

הסולם השישי ״חותם הכלים השבורים״ (238-215) פותח בשיר 'היכל הכלים השבורים', והשיר הזה ששואב חומריו ממקורות יהודיים – קבלת האר"י. השיר לקח אותי גם לתפיסה היפנית שהכלי השבור הוא הכלי היפה: כלי שממלאים בחריציו זהב, גם בשיר הזה שהוא שיר יפהפה על הכלי ששבריו מבטאים את יופיו, ואלה השברים או השריטות שמעצימים את הכותב לכתוב את שיריו. המשורר אוסף שברים כדי ליצור, כי מן השברים נוצר השלם: זהו שיר ארספואטי מיסטי.

בשישה בתים מתאר המשורר את ״היכל הכלים השבורים״ (עמ׳ 216): בבית הראשון אלה לא סתם כלים, אלה כלים עדינים, זוהי ההכרזה הראשונה על סוג הכלים, ומקדמת דְנא הם כאלה. שבירותם של הכלים היא מבריאת העולם, זוהי גם שבירות קיומית תמידית. על פי קבלת האר"י (ר' יצחק לוריא) בזמן שהאל ברא את העולם, נשברו הכלים, והניצוצות אָבדו בין הקליפות. גם כאן: מה שנשאר היא הדופן והיא שבירה. הכניסה לעולם השירה, לפי הדובר בשיר, היא כניסה להיכל של כלים שבורים, כניסה אל בין הסדקים, שם נחפש את האור שם נחפש את החיבורים. מן הפגמים יואר העולם ויפרח, יגיע לשלמותו. על כן תפקידו של המשורר הוא כמו תפקיד של בעל מלאכה שמתקין את הכלי ומתקן את העולם.

בְּבוֹאֵנוּ אֶל הֵיכַל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

נֵדַע לֶאֱסֹף מֵחָדָשׁ שְׁבָרִים

נַבְחִין עַל הַדְּפָנוֹת בַּפְּרָחִים הַמּוּאָרִים

נַעֲשֶׂה גַּם רַפָּאוּת שֶׁל כָּל הַצִּיּוּרִים //.

בְּהֵיכַל הַכֵּלִים שֶׁלִּי –

דְּלָתוֹת אֲחַבֵּר וְאֶתְפֹּר

הֵן טְהוֹרוֹת וּשְׁקוּפוֹת מוּלִי

בְּצֶבַע הָאוֹר.

עד כאן השיר ואחר כך לדעתי שני בתים שבהם המשורר מבטא שוב את רעיונו וחוזר אל השירים. מתברר שזוהי תכלית קיומו לכתוב שירים מתוך הכלים השבורים, שזוהי מלאכת חייו. הייתי אומרת שזוהי אמירה של משורר שעושה אולי סיכומי חיים, שמוסיף לנו הסברים על מהותו כמשורר ואולי היה טוב שהמשורר היה משאיר לנו להיוותר 'בצבע האור' ולסיים בשורה זו את השיר. כך  אם יורשה לי להציג עמדה אחרת,  והשאר כבר נראה כעודפו של השיר.

ההקדשה השירית והשאיפה להגיע אל הדוכן

עד כמה חושף המשורר בכתיבתו את עצמו ואת תולדותיו בשירה נמצא גם בשיר ״דברים מן הדוכן״ (עמ׳ 217 ): השיר על התקדשותו של המשורר. כבר מילדותו, הוא רואה מראות, ומילותיו הן מילים של קדושה כמו התורה. הוא חש שיש מניעות בדרכו:

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד

כְּבָר הָיוּ מַשְׂאוֹת שִׁירָה בִּי

לוֹמַר אֶל הָעָם שֶׁיַּגִּיעַ.

וְהָיוּ בְּדַרְכִּי אֲנָשִׁים

שֶׁבָּאוּ בֶּעָנָן שָׁחֹר

כִּסּוּ וְהִסְתִּירוּ מִפָּנַי

פְּנֵי רָקִיעַ.

 משה חווה החמצה, שהגיע עד נבו. אני גם רואה שהוא מציין שהגיע אל נבו שזוהי הנקודה שמשה הגיע כמעט עד לארץ ישראל ולא נכנס אליה. הוא מתאר שלאורך הדרך היו מניעות: "לובשי תכריכים באו, דינים באו צבָאות צבָאות": הם ניסו לסכּל את דרכו להגיע אל נבו. גם משורר גדול שמילדותו חש בשליחות השירה, יכול להרגיש בערוב ימיו שעדיין לא הגיע לשיא תהילתו. ואולי תחושה זו היא תחושה קיומית שתמיד תוביל את האדם הכותב, חוסר שביעות רצון מכתיבתו, חוסר שביעות רצון מהישגיו ותמיד לשאוף לעוד ועוד. אך הוא חש שלמרות המניעוֹת, הגיע אל הדוכן ואמר את דברו:

לוֹבְשֵׁי תַּכְרִיכִים בָּאוּ

דִּינִים בָּאוּ צְבָאוֹת צְבָאוֹת

אֲנִי אָמַרְתִּי הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ

וְלֹא יָכְלוּ לִי עוֹד.

נִמְתְּקוּ הַדִּינִים, הִתְהַפְּכוּ הַצֵּרוּפִים

בֶּעָמוּד אֵשׁ, בֶּעָמוּד עָנָן //

וְעַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

הִגַּעְתִּי אֶל נְבוֹ

מִנֶּגֶּד

וְעָמַדְתִּי עַל הַדּוּכָן.

כתיבתו של בלפור בפרק הזה כפי שכבר כתבתי היא ארספואטית, ואולי כל הספר הוא כזה. אולי כל כתיבה היא ביסודה ארספואטית, שהרי הדובר כותב על עצמו ועל יצירתו.

בשיר 'האיגרת' ( 218), הוא מתאר הקדשה: נדמה לי שזה מוטיב חוזר ביצירתו של בלפור וגם מוטיב ידוע של קבלת ההסמכה לכתיבה בעזרת איזה הטמעה של מילים, של בליעה של קמיעות שכבר קיימת בשיריו של המשורר (מוטיב זה מופיע בספרים קודמים, שם תיאר חוויה של בליעת קמעות בילדותו). כאן הוא מתוודה על הפקדה של מכתב אל העתיד

בְּכָל חוֹמָה שֶׁעָבַרְתִּי בַּדֶּרֶךְ

בְּתַחֲנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת

בָּחַנְתִּי בְּעֵינַי אֶת הָאִגֶּרֶת.

מהי האיגרת הזאת? זוהי הפקדת המשורר הוא קיבל את ההסמכה הזאת, זוהי תעודת המשורר, איגרת מוצפנת  שהוא זכה לה מראשית חייו, ותוכנה ידוע רק לדובר השירי. היא מלווה אותו כל הזמן:

בְּכָל צַעַד נוֹסָף אֶל הָהָר

בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת

אֲנִי עֲדַיִן עוֹצֵר בַּהֲלִיכָתִי

בּוֹחֵן וּמְמַשֵּׁשׁ אֶת כִּיסִי

לָדַעַת שֶׁיֶּשְׁנָהּ שָׁם

הָאִגֶּרֶת.

המשורר כמו אומר: נולדתי ככה, אני נולדתי עם השליחות הזאת, עם התעודה הזאת להיות כותב נפשי בעברית. נחתמתי לזה, כמו לא יכולתי לבחור. גם בתוך הקשיים למשל סופת חול עוברת הוא ממשיך לכתוב:

גַּם כְּשֶׁסּוּפַת חוֹל מְכַסָּה אוֹתִי

אֲנִי מַמְשִׁיךְ וְהוֹלֵךְ

כַּכָּתוּב בָּאִגֶּרֶת.

האיגרת הזו היא חלק ממנו, הוא אינו יכול בלעדיה היא בתוכו ועימו.

אבל המשורר אינו משורר בודד אלא הוא רוצה להשמיע את קולו של הקולקטיב את קולם של כל המשוררים, האם זהו קולו של בלפור חקק שעדיין מנהיג משוררים אחריו כמי שהיה יו״ר אגודת הסופרים שלוש קדנציות (עם אחיו התאום הרצל חקק גם הוא שלוש קדנציות) ובימים אלה מנהיגים שניהם את משוררי העיר האהובה עליהם ירושלים שאליהם מצטרפים משוררים נוספים מרחבי הארץ. השליחות היא אינה רק אישית אלא גם ציבורית.  והוא משמיע את קולם בשיר ״התרת נדרים״ (עמ׳ 219):

נַעֲמֹד כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים בַּסּוּפָה

וּמוֹצָא שְׂפָתֵינוּ שֶׁיָּצָא מִפִּינוּ.

עַד נִהְיֶה לֶעָפָר בִּתְחִנָּה רָפָה.

עַד יִהְיוּ הַקְּשָׁרִים מֻתָּרִים.

עַד יַעֲלֶה טַל חֶסֶד

בַּנְּקִיקִים הַשְּׁחוֹרִים.

זהו שיר שמבטא תפיסה יהודית של כוח המילים. ניכר בספר חיבורו של המשורר אל מקורותיו היהודיים, ואכן הוא קיבל לפני שנתיים פרס (יחד עם הרצל חקק) על כתיבתו בזיקה הזאת (פרס ע"ש אורי אורבך, אגף תרבות יהודית, 2021)

ההתפתחות השירית כלידה מחדש

אחד השירים הכּנים והמרגשים בספר הוא השיר ״חבל הטבור, להיוולד מחדש״ (עמ׳ 220). זהו שיר שבו מבטא המשורר את סגולותיו. אם נדמה שחבל הטבור החיבור בין הילד לאימו, ניתק פעם אחת (שהוא אקט הלידה), הרי שהמשורר מספר שהוא נולד כמה פעמים בחייו. הוא יודע להיוולד שוב ברגעים שהוא בוחר בחייו: לא 'להמציא את עצמו מחדש' כמו שאומרים במחוזותינו, הוא פשוט נולד מחדש. זוהי היכולת להתחיל מחדש, היכולת להיברא שוב, כדי לשמור על חירותו. הוא יודע להיחלץ כשאוזקים את ידיו, חבל הטבור הוא הקושי, הבעייה הראשונה שהאדם מתמודד כדי להתחיל לחיות בעולם. כשנולד האדם, מישהו עוזר לתינוק להתחיל בחייו, למשורר יש יכולת להתחיל מהתחלה בלי שהוא נזקק למספריים שיחלצו אותו, הוא מתחיל לנשום מחדש בעצמו, הוא נברא מחדש כדי לברוא דברים חדשים. הוא מתגבר על הרגעים והשקיעות בעצמו ללא עזרה מבחוץ, יש כאן תחושה של פלאיות, אני אחלץ עצמי מכל בור ויקוש שיפילו אותי – כמו אומר: אויבים יש לי, אבל הם אינם מפריעים לי, אולי זו אמירה כלפי אלה שסבורים שהוא תמים, שהוא משורר ללא כוחות, אבל הנה מתוך חולשותיו, מתוך הקשיים הוא מוכן לכל מכשול, והוא נברא מחדש.

כָּל פַּעַם שֶׁחָבְרוּ נֶגְדִּי

לִקְרֹעַ דַּלְתוֹת הַסְּפָרִים

לִפְרֹץ בְּבֵיתִי פְּרָצוֹת

הָאֲדָמָה נִפְעֲרָה לִבְלֹעַ אוֹתִי

וְהַשִּׁירִים שֶׁל חֲצוֹת.

נָתַתִּי יָד אָז לָאֳפָנִים וְלַשְּׂרָפִים

וְהַנּוֹגְנִים בְּכִנּוֹר

וְנֶחֱלַצְתִּי מִן הַבּוֹר

אמונתו של המשורר בצדקת דרכו מחוזקת בכך, שהמלאכים לצידו, שאי אפשר לשבור אותו היא שעושה את המשורר לגיבור שירתו, לגיבור חייו. גם מן הבור הוא יכול להיחלץ.

בפרק הזה מתחבר למוטיב הכלים השבורים "היום השבור". בשיר ״הקשיבו לי ביום השבור״ (עמ' 223) דווקא 'היום השבור' דיבר אליי, כי אין הרי שלמות בעולם, והשיר על היום השבור הוא שיר אמת. גם בשיר הזה תכונותיו המופלאות של המשורר, כמי שיכול לרפֵּא את כישופי העולם, את נגעיו, את הדם והדֶבר ״הדם הוא הנפש״ איסור אכילת הדם מן המקרא שהרי 'הוא הנפש'. זהו גם תפקידו של המשורר להזהיר, להתרות, להביא מרפֵּא, להיות שליח, לחפש הפתרון לשנאת חינם.

אֲנִי כּוֹתֵב לָכֶם שִׁיר מַרְפֵּא

כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ, הוּא נֵצַח

נַסְיוּב שֶׁל אוֹתִיּוֹת לְהַגְלָדַת הַפֶּצַע.

אֲנִי הוֹפֵךְ בְּנַסְיוּב קוֹצִים לִפְרָחִים

מְחַפֵּשׂ תְּרוּפָה לְשִׂנְאַת אַחִים.

תהליך הכתיבה כבריאה מיתולוגית

השיר המסיים את המחזור 'חותם הכלים השבורים' הוא ״רצוֹא וָשוב״ (238).  שיר מרגש מאוד בציור מטאפורי יפה מציין המשורר שהים הסוער מציף את שולחנו ואת השורות הכתוּבות, החיבּור בין העולמות המיסטיים של גלים המכים במשורר, של חיות מיתולוגיות, סמלים כמו 'תהום רבה', 'לוויתן'  וגם "חיות קטנות עם גדולות": בתנ"ך בפרשנות המיתוסים הקדומים מופיע המיתוס הזה שבבריאה היו חיות מיתולוגיות שניסו להפריע לבריאה ( למשל: ישעיהו כ"ז, 1).

כל אלה מובילים את ישועת הכתיבה, המגירות מתמלאות במילים, השירים באים אליו בהמונם. כאן החיות המיתולוגיות הופכות לחלק מן היצירה, למילים של השיר הנכתב. אהבתי את דימוי הים למשורר שגר בים של ירושלים, את הסערות הללו שמובילות אותו לשכון בעולם הרוחני הזה שבורא אצלו מילים עד אינסוף.

ולסיום חיפשתי שיר מאיר והלכתי לחפש שיר אהבה ומצאתי את השיר 'נרותיה'. אפשר לסיים את המאמר בשיר היפה הזה.

נרותיה

כְּשֶׁהִדְלִיקָה הַנֵּרוֹת

דָּעַךְ עֲרָפֶל הַסּוֹד

יְדַעְתִּיהָ פָּנִים אֶל פָּנִים //

בָּא הָאוֹר וְהֵאִיר אֶל עֵבֵר פָּנֶיהָ

לֹא הָיָה עוֹד עֲרָפֶל בָּעוֹלָם

וְלֹא עֲנָנִים. //

פָּנֶיהָ הָיוּ מוּאָרוֹת

וּבְאַהֲבָתֵנוּ זָכִינוּ לֶאֱכֹל יַחַד

לֶחֶם הַפָּנִים. //

כְּשֶׁאָכַלְנוּ חַלּוֹת הַנִּכְסוֹת

רָאִיתִי שֶׁהִיא הַסּוֹד.

שושנה ויג

* * *

אודי מנור

על "העולם של אתמול" לסטפן צוויג

 ספרו האלמותי של סטפן צוויג, 'העולם של אתמול – זיכרונות של בן אירופה', מבכה, כפי שניתן להבין מכותרתו הראשית והמשנית גם יחד, את העולם המופלא, העל-לאומי, 'האירופאי', שממנו נהנו כולם, או ליתר דיוק בני מעמדו של צוויג (מעמד בינוני-גבוה++), עד שהוחרב פעמיים, בשתי מלחמות עולם נוראיות. מכאן למסקנה המתבקשת, שבני האור הם תמיד אוניברסליסטים, ואילו הדוגלים בלאומיות הם ריאקציונרים חשוך. אלא שזוהי קריאה שטחית בלשון המעטה בספרו של צוויג, כי התמונה העולה ממנו, גם ממנו, שאין שום סתירה הכרחית בין כלליות לייחודיות, ושבכל מקרה לא כל כלליות היא מתכון לטוב וליושר ולהגינות ולאנושיות.

צוויג, נזכיר, שנולד בשלהי 1881 בווינה, החליט לשים קץ לחייו בעיר הנופש פטרופוליס, ברזיל, ב-22 לפברואר 1942, כשהוא בן 61 וקצת. את הספר השלים בגלות ברזיל שלו, הגלות האחרונה, לשם נמלט מאנגליה, לשם נמלט מאוסטריה, שב-1934 הפסיקה להיות רפובליקה עצמאית (הגם שהסיפוח המפורסם התרחש 'רק' ב-1938).

כיצד נראה 'העולם של אתמול' אותו מתאר צוויג? באחת – עולם פתוח, קוסמופוליטי, שמח, משגשג, עולם בו כל אחד יכול היה לנסוע לכל מקום בלי דרכון ובלי למלא "מאות טפסים" כפי שהגדיר זאת צוויג, שאכן הספיק לבקר עוד לפני 1914 גם בהודו וגם בארה"ב. כל זה נהרס פעמיים בשתי מלחמות עולם, שתיהן פרי רשעות, צרות אופק, עוינות, חשדנות או בקיצור: לאומנות.

אלא שקריאה רצינית יותר בספר, תוך הקפדה לשים בצד את הקלישאות החביבות על פרשני ספרות למיניהם, מעלה תמונה מעט מורכבת יותר: מול צוויג המייצג את הסטריאוטיפ של "ווינה-פריז" (הקוסמופוליטיות הנינוחה והמחוייכת), קל מאד להעמיד צוויג מורכב ואמין יותר, ולשם כך אין אלא לעיין בדברים שמופיעים בספר האמור.

ניתן להציע ניגוד שכזה: מצד אחד בעלי הגישה המוסרנית, עבורם צוויג הוא איש רוח אוניברסליסט, המתגעגע 'לעולם של אתמול', זה שנהרס על ידי כוחות עלומים, בראשם הנטייה האנושית להרוס כל דבר. גישה זו עולה במפורש מדברים שכתב ב'אחרית הדבר' לספר, חוקר הספרות גלילי שחר, לפיו צוויג היה סבור כי "בכוח ההיגיון, האיפוק והוויתור על האלימות, אפשר היה להציל את אירופה."

מצד שני בעלי הגישה ההיסטורית, עבורם צוויג הוא משקיף חד עין המעלה תמונה של יחס גומלין בין הכללי לפרטי, של מאבק פוליטי קונקרטי בין כוחות שרוצים לטפח עולם הדדי והגון, לבין כאלו שרוצים לנצלו למטרותיהם צרות האופק. גישה היסטורית ראויה לשמה תדחה על הסף הסבר פשטני לפיו "כוח ההיגיון" קל וחומר "הוויתור על האלימות" הם הדרכים לבנות עולם.

באחת – צוויג המוסרני משרת את היושבים על הגדר ומטיפים מוסר. צוויג ההיסטורי לעומת זאת, מצייד את אלו המעוניינים לעשות משהו מועיל, בכמה תובנות פוליטיות.

תובנות פוליטיות כאלו עולות למשל מהקטע החריף הבא, המתאר את האווירה הציבורית בתחילת שנות העשרים, ושמכמה בחינות מתאים גם לתיאור הימים הנוראים שלנו:

"מתוך אהבת המרד לשמה מרדו בכל צורה קיימת, אפילו ברצון הטבע, בקוטביות המינים. הבנות קיצרו את שערן עד שלא ניתן להבחין בין 'ראש הנער' שלהן לבין ראשי הנערים האחרים. הצעירים גילחו את זקנם כדי להיראות נשיים יותר, וההומוסקסואליות והלסביות היו באופנה לא מתוך דחף פנימי אלא במחאה נגד צורות האהבה התקינות, החוקיות, הנושנות. כל צורת ביטוי של החיים טרחה להיראות קיצונית ומהפכנית, וכמובן גם האמנות. הציירים החדשים הצהירו כי כל מה שיצרו רמברנדט, הולביין וולאסקז עבר זמנו, ופתחו בניסויים קוביסטיים וסוריאליסטיים פראיים. היסוד המובן, המקובל, הושמץ בכל תחום: הלחן במוזיקה, הדמיון בדיוקן, המובנות בלשון.  ה"א הידיעה סולקה, התחביר הוצב על ראשו, אנשים כתבו בסגנון מברקי עם מילות קריאה מפולפלות. כל ספרות שאינה אקטיביסטית, כלומר שלא עסקה בתיאוריה פוליטית, הושלכה לפח [...] ככל שהיה אדם צעיר יותר, ככל שלמד פחות, כן היה מקובל יותר בזכות היעדר קשרים עם המסורת [...] אולם בתוך קרנבל פראי זה לא ראיתי שום חיזיון טראגי-קומי יותר ממראה אינטלקטואלים רבים מבני הדור הישן, שמתוך אימתם למצוא את עצמם פתאום במאסף ולהיחשב 'לא-אקטואליים', איפרו את עצמם בחיפזון מיואש באיזו פראות אמנותית, וניסו לדשדש בצעד מגושם וצולע בעקבות אחרים בסמטאות הצדדיות ביותר..."

קרנבל מטורלל זה הוא כל כולו 'שיר הלל' לבריחה מהמציאות, הפקרת המציאות לכוחות פוליטיים שעבורם הקרנבל המטורלל הזה הוא בבחינת ברכה, כי פוליטיקה שאין בה לפחות שתי גישות מעשיות מנוגדות, איננה פוליטיקה, כי פוליטיקה היא מאבק על הדרכים לעיצובו של סדר חברתי כזה או אחר. וקרנבל מטורלל אין בו לא חברה ובוודאי לא סדר.

רוח דומה עולה מקטע אחר, המתאר את הלך רוחו של צוויג כשהוא כבר באנגליה המקווה ב-1938 שעוד ניתן למנוע את המלחמה. צוויג המתייסר כותב: "ברח, אמרתי לעצמי, שכח." לאן? למחוזות הספרות 'הטהורה', הלא היא 'העולם של אתמול', האירופה שהיתה ואיננה, אותו מרחב בלי גבולות, דרכונים ומכס.

אבל בדיוק אותו צוויג, בדרכו לכנס סופרים בארגנטינה באונייה שהפליגה ב-1936 מנמל סאות'האמפטון, מתפלא על עצירתה בעיר ויגו שבצפון ספרד – שכן אלו הימים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד – וחוזה בתופעה מצמררת: בכיכר העיר עומדים ממתינים לתורם כמה מאות איכרים אפורים ומרופטים, ואחרי זמן קצר הם נכנסים לתוך בניין העירייה ועולים על משאיות חדשות כשהם לובשים מדים מצוחצחים והם חמושים עד צוואר, ובפיהם שיר הלל לגנרליסימו פרנקו.

 "נבהלתי," כתב צוויג. "איפה כבר ראיתי מראה כזה? תחילה באיטליה ואחר כך גם בגרמניה! שם ופה נמצאו פתאום המדים ההדורים והמשאיות והמקלעים החדשים. ושוב שאלתי את עצמי: מי מספק את זה, מי משלם את מחיר המדים החדשים, מי מארגן את הצעירים האנמיים האלה, מי מפעיל אותם נגד השלטון הקיים, נגד הפרלמנט הנבחר, נגד נציגותם העממית והחוקית? עד כמה שידעתי היה אוצר המדינה בידי הממשלה החוקית, וכן היו בידיה מחסני הנשק. המשאיות והנשק הובאו אפוא מחוץ לארץ, ואין ספק שהועברו את הגבול מפורטוגל הסמוכה. אך מי הביא את כל זה, מי שילם? פעל כאן כוח חדש שביקש להגיע לשלטון."

בדיוק. כי עיצוב המציאות נעשה בכל רגע על ידי כוחות קונקרטיים המגייסים משאבים קונקרטיים ליעדים קונקרטיים. הטענה כי מנחים אותם גם ערכים נשגבים איננה סותרת כמובן טיעון היסטורי זה. כי פוליטיקה היא 'אמנות האפשר'. צוויג מוסיף על כך עוד תובנה חשובה, כאשר הוא מעמיד זה מול זה, ציבור רחב המקבל את כללי המשחק, שכמו האנגלים ברובם נותן אמון בספטמבר 1938 בהסכמים וברצון טוב, ומולו ציבור אחר, בדרך כלל מונהג על ידי מיעוט נחוש ולא פעם אלים, הפועל על פי כלליה של "טכניקה חדשה של אי-מוסריות צינית מודעת."

צוויג העייף רוצה "לשכוח ולברוח", צוויג המתבונן לעומת זאת תובע מאיתנו לעשות כמוהו: להביט, להבין, לנתח, להסביר, לפעול, לבנות.

אמרנו 'להביט, להבין, לנתח, להסביר, לפעול, לבנות,' אמרנו הרצל. ושוב, בניגוד לשימוש מוכר בצוויגיזם (כלומר ב'רוח וינה-פריז' של 'מפנה המאות') לצורך ניגוח לאומיות בכלל וציונות בפרט (והרי כל עיון בעבר נשען על פולמוס בהווה) – הנה מסתבר בספר 'העולם של אתמול' צוויג למעשה שר שיר הלל לציונות ההרצליאנית. מופיע בו תיאור מרגש ומרתק של צוויג את הרצל, אותו פגש במסגרת ניסיונותיו להתקדם במסלול חייו הספרותי. צוויג בן ה-20 ניגש בחרדת קודש למשרדו של הרצל בעיתון 'נויה פרייה פרסה', ומתפלא ומתרגש ושמח לגלות שהרצל, העורך הספרותי של מדור ה'פיליטונים', לא רק התמסר עוד באותו הרגע לקריאת מאמר שהגיש לו צוויג, אלא הודיע לו מניה וביה על פירסומו.

צוויג כמובן שמע עוד קודם לכן על הרצל ועל הציונות. עוד כנער בן 15 שקרא כל מילה מודפסת הוא הכיר את 'מדינת היהודים' שראה אור בפברואר 1896. צוויג גם הכיר היטב את הלעג שהיה מנת חלקו של הרצל בווינה 'היהודית', ובהמשך להצעת-הקריאה המוצגת כאן, הוא היטיב לעמוד על הבעיה האמיתית של התנועה הציונית: "כל עוד הרעיון חלומי וצורותיו מעורפלות, היה בוודאי הרגע המאושר בחייו הקצרים של הרצל. אך משהתחיל לקבוע את המטרות במרחב המציאות, לכנס את הכוחות, הבין מה מפורר עמו בין העמים והגורלות השונים. כאן הדתיים ושם החופשיים, כאן הסוציאליסטים ואילו שם היהודים הקפיטליסטים, וכולם מתחרים זה בזה בכל השפות שבעולם, וכולם מסרבים לציית לסמכות אחת."

אלא שמה שעבור צוויג נראה כמשימה בלתי אפשרית, כעוד סיבה "לשכוח ולברוח," עבור הרצל וממשיכי דרכו (ממש עד ימינו), הוא בדיוק הגדרת המשימה: כיצד 'נהיה אנו ללא-אנו' כפי שהגדיר זאת ברנר ב-1914, כלומר כיצד תיבנה "סמכות אחת" שתקפיד אבל להיות ליברלית, כלומר דמוקרטית, כלומר פתוחה וסובלנית והדדית ומכבדת. הדרך לשם אחת בלבד: הפוליטיקה. או במונחיו של הרצל: 'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים,' כלומר הקונגרס הוא הפרהסיה הדמוקרטית של הציבוריות היהודית. המשימה ברורה, אתגרי המציאות היו ברורים גם הם, ואת כל זה רצה הרצל ורצו ממשיכי דרכו לקדם תוך שהם נאלצים להתמודד עם אלו המעדיפים לפעול בשיטות של "טכניקה חדשה של אי-מוסריות צינית מודעת."

ובעניין הזה יש לומר את מה שאמור להיות מובן מאליו: 'הטכניקה' החדשה הזו לא מחייבת לא גסטאפו ולא מחנות ריכוז. אדרבא, היא נוחה למימוש דווקא במציאות של חברה פתוחה וחופשית, כי קל להסתירה תחת מעטה של 'חופש ביטוי' מזה, והגעגועים העממיים ל'נביאים' דגולים מזה. דוגמאות מקומיות? בבקשה: משה דיין, שמעון פרס ובנימין נתניהו. קדמו להם אישי המחנה 'הרביזיוניסטי', צרה שכידוע נחסכה מהרצל, אך לא מממשיכי דרכו. צוויג בכל אופן ידע לזהות את גדולתו של הרצל, והדברים עולים בחדות מהקטע המוקדש לתיאור הלווייתו:

"יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו. פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל הארצות, מן המערב והמזרח, מתורכיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה. מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה וינה כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד, במרווחי זמן ארוכים מאוד. בבית העלמין השתררה מהומה. רבים מדיי פרצו פתאום אל ארונו, בוכים, צועקים, מקוננים מתוך ייאוש פראי שהגיח, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות. הסדר הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי, שלא ראיתי כמותו מעולם בשעת קבורה, ולא שבתי לראות מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם המיליונים, ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח מחשבתו."

'השאלה היהודית' ששימשה מנוע להרצל ולבני זמנו, קיבלה בשנים האחרונות של צוויג ביטוי חסר תקדים. בימי אנגליה שלו הוא חווה מפגש עם פליטים למיניהם, כולל למשל זיגמונד פרויד (באחד מביקוריו מתלווה לצוויג צייר ספרדי בשם סלבדור דאלי שמספיק לצייר את 'פני המוות' של פרויד). על קבוצה קטנה של פליטים כאלו הוא כותב כי הם "אינם אלא רסיס, חיל חלוץ זעיר של ארמיה נוראה בת חמישה, שמונה ואולי עשרה מיליון יהודים [...] עם שלם שגורש, שאסרו עליו להיות עם, ואף על פי כן עם שזה אלפיים שנה אינו מבקש אלא שלא יאלץ לנדוד, שיוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה רגועה, שלווה." במקום אחר, כשמבטו מופנה אל עצמו ואל מצבו הנואש, הוא כותב כי "היעדר מולדת" הוא "מצב מחריד." והנה לנו שוב אישוש לציונות ההרצליאנית, למפעל חייו של מחבר 'מדינת היהודים', שמסר למעשה את נפשו על קטטות עם סוציאליסטים, דתיים, קפיטליסטים, חופשיים שרבו ביניהם "בכל השפות" כדי שיהודי, כל יהודי, לא רק בן של תעשיין עשיר בווינה, "יוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה רגועה, שלווה."

אך עוצמת הטרגדיה, אותה "ארמיה נוראה" בת כמה מיליונים, מביאה את צוויג למקום החביב על הפוסט-ציונים למיניהם: קיומה של זהות יהודית נובעת רק ואך ורק, לכאורה, מרדיפתם: "אולם הצד הנורא ביותר בטרגדיה היהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות," כתב צוויג ונקט כפי שצריך בהשוואה היסטורית: "כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם, הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם [...] אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה, לא היתה להם אמונה משותפת [...] ולאחר שהתמזגו בעמים השונים כבר לא הבינו היהודים זה את זה. צרפתים, גרמנים, אנגלים, רוסים היו, ולאו דווקא יהודים."

אכן תמונות קשות, אלא שאם יש "צרפתים, גרמנים, אנגלים, רוסים," מדוע ייפקד מקומם של "יהודים"? בכלל ובפרט שצוויג מקפיד לדבר כמה פעמים בשבח "התוכנית הפשוטה והברורה של ווילסון," תוכנית המבוססת על מציאות אנושית לא ג'ון-לנונית אלא כזו שיש בה אלפי זהויות לאומיות-אתניות (והרי 'אתנוס' ביוונית הוא 'עם' ולכן אין טעם בניסיון להפחית מ'הלאומיות' באמצעות פטנטים כמו 'אתניות' או הפטנט החביב על 'הפרוגרסיבים' בימינו: 'עמיות').

ואולי אין זכות קיום למובחנות-יהודית מכיוון ש'צרפתים-גרמנים-אנגלים-רוסים' נהנים לכל הפחות מקיום ממשי בתרבות, בכלכלה ובקרקע, זאת לעומת "ארמיית הפליטים" היהודית, אשר:

"רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטיאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים... את הפרופסורים לפילוסופיה... את זמרות הקונצרטים, את הנגידים והדלפונים, הציונים והמתבוללים, האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים [...] – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה [...] אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? [...] אפילו פרויד, הגאון הצלול ביותר בזמן הזה, שעימו הרביתי לשוחח בימים ההם, לא ראה כל דרך, לא ראה כל הגיון בטירוף הזה." 'הטירוף' הוא ברדיפת היהודים כמובן. אבל 'הטירוף' דורש הסבר, וצוויג מציע את האפשרות, לפיה "אולי טמונה המשמעות האחרונה של גורל היהודים, בגלל הישרדותם המסתורית, בחזרה מתמדת על שאלתו הנצחית של איוב את האלוהים, כדי שלא תשכח עלי אדמות."

צוויג ויתר לא 'רק' על התמודדות יוצרת עם זהותו שנכח בה גם מימד יהודי מוצהר ולא 'רק' ביוגרפי. הוא ויתר על האפשרות לחזור ולראות בימי חייו "אירופה מאוחדת שחלמנו עליה," כזו שתקום על פי "תוכניתו הנהדרת של וילסון," זו שהביאה לכך כי "רחובות כל הערים רעמו מתשואות" לכבודה. נזכיר כי '14 הנקודות' של וילסון כללו הכרה עקרונית בציונות. מבחינה זו, אחריתו של צוויג – 'השיכחה והבריחה' שבהתאבדות – עולה בקנה אחד עם הא-פוליטיות המוסרנית שלו. אבל רק אחריתו. כי עד לרגע בו החליט 'לשכוח ולברוח' באופן סופני, הוא תרם לנו התבוננות היסטורית-פוליטית לעילא.

הרצל שכל דרכו הציבורית היא שיעור מעשי בפוליטיקה של שחרור לאומי קונקרטי, עממי, ציבורי, אישי,  נזקק גם הוא פה ושם לתיאולוגיה, או לפחות לשימוש במושג הנוח והלא מחייב: אלוהים. תשובתו של הרצל לקושייה שהציג צוויג ומציגים הפוסט-ציונים הנשענים על מורשתו (המאוד חלקית כפי שניסיתי להראות), היתה מהופכת לחלוטין לזו שהציע צוויג. וכה כתב הרצל ביומנו ב-14 ביוני 1895:

"בארץ המובטחת, שבה מותר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל כפופה, מבלי להיות משום כך בלבד לקלסה. מקום שבו נוכל סוף-סוף לחיות כאנשים חופשיים על הקרקע שלנו... מקום שבו נזכה גם אנו לכבוד בתורת גמול בעד מעשים גדולים... כך שקריאת-הלעג 'יהודי!' תהא למילת-הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה, כמו המוני כל עמי-התרבות. כך שעל-ידי מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל התפקידים, שכיום הם עוד מעבר לאופקנוּ. כי אלוהים לא היה מקיים את עמנו בחיים זמן רב כל-כך, אילו לא היתה מיועדת לנו עוד תעודה בתולדות האנושות."

אילו צוויג לא היה כה קצר רוח ומיואש מעובדת היותו כבר בן יותר מ-60, הוא היה זוכה ורואה גם אירופה מאוחדת, וגם את מדינת היהודים מתמודדת ב"שטח המציאות", תוך שבוניה בונים תשתית לחיים משותפים, וכללים לתיקוני קלקוליהם.

מתקיים באזרחי ישראל, בינתיים בכל אופן, המשפט המסיים את ספרו של צוויג: "כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים." 

אודי מנור

* * *

עדינה בר-אל

מענה אישי לכל אחד

כנס לבירור זכויות של ניצולי שואה

"לא ייתכן שאדם לא יקבל את הזכויות המגיעות לו." אומרת צפרירה דנון, חברת מושב גיאה ומנהלת תחנת שי"ל במועצה האזורית חוף אשקלון. בעזרת מתנדבות היא דואגת שאנשים יקבלו קצבאות והטבות המגיעות להם על פי חוק.

בכנס שנערך בראשית חודש ינואר הגיעו נציגי ארגונים שונים ונתנו מענה אישי לכל ניצול שואה שהגיע.

כל אזרח בישראל יכול להיעזר בשירותים של תחנות שי"ל (שירות ייעוץ לאזרח) למיצוי זכויותיו כגון ביטוח לאומי, זכויות ניצולי שואה, זכויות עובדים ועוד, וכן לקבל עזרה מעשית במילוי טפסים או כתיבת מכתבים לרשויות.

צפרירה דנון, חברת מושב גיאה,  מנהלת את תחנת שי"ל ב"אגף לשירותים חברתיים" במועצה האזורית חוף אשקלון. כל מי שפונה לתחנה מקבל תשובה או פתרון לבעיותיו. מי שאמונות על שירותי שי"ל הן נטע מיחידת ההתנדבות וגלית מפקחת.

לעקוף ביורוקרטיה וליידע על זכויות

לאחר שנים של הוראה, החלה צפרירה לעבוד למען אנשים נזקקים. "עבדתי בסניף אנוש בקריית גת שנים רבות  כרכזת דיור מוגן. אחר-כך כרכזת מרכז יום של חולי אלצהיימר. כמו כן עבדתי בסניף של חברת סיעוד. כל זה נתן לי הרבה מאוד מידע. ראשית למדתי על הביורוקרטיה הקשה, שבגללה אנשים מוותרים על הזכויות שלהם מראש, או פונים לחברות למיצוי זכויות ומשלמים הון עתק.

"כשיצאתי לפנסיה בשנת 2017 התנדבתי לפתוח במועצה האזורית חוף אשקלון מרכז למיצוי זכויות. יש לציין שקיבלו אותי בזרועות פתוחות. עסקתי בזה בהתנדבות מעל שנתיים. בתחילה זה היה קשה מאוד, כי אנשים לא הפנימו את האפשרות לנצל את השירות שלנו, לא ויתרתי ועברתי במושבים ובקיבוצים כדי לפרסם את השירות הזה. התחלתי לעבוד מול הרפרנטים ביישובים. זה זכה להצלחה. התחילו להגיע פניות, וזה כבר הצריך משרה חלקית  ועזרת מתנדבות. היום יש לנו ארבע מתנדבות: רחל כהן מניצן, חוה מונבז מניר-ישראל, מירי שנטל ממבקיעים ושרה דוד מגיאה. שרה ביטון מהיישוב באר-גנים מקבלת פונים במזכירות באר גנים  פעם בשבועיים.  כמו כן יש לנו עורכת דין מתנדבת, שירה צבר ממבקיעים."

תחנת שי"ל – שירות ייעוץ לאזרח

"בשי"ל יכולים לסייע בהתייעצות כמעט בכל מצב, כי יש בפורום של שי"ל מגוון רחב – עורכי דין, רואי חשבון, יועצי פנסיה ומומחים שונים שניתן להתייעץ עימם. נוסף לכך אנחנו עוברים השתלמויות רבות, כך שיש לנו מידע עשיר." אומרת צפרירה. "אנחנו עוזרים לכולם מגיל אפס עד מאה." היא מדגישה. "לדוגמא, הגיעו אליי בני משפחה שהיו צריכים כסף רב כדי להעסיק עובדת זרה. הם אפילו לא ידעו איך להתחיל את התהליך. בדקתי את הנושא עבורם, והסתבר שיש להם כל מיני ביטוחים רפואיים ועוד מקורות שהם לא ערים להם. אנחנו עוזרים גם להורים לילדים. יש מקרים בהם ילד זקוק לסיוע מסוים, וההורים לא יודעים שהם יכולים לתבוע את הביטוח הלאומי. האנשים צריכים לדעת על השירותים שלנו ולהגיע."

עזרה לניצולי שואה

צפרירה נזכרת במקרה הראשון שטיפלה בו במיצוי זכויות במסגרת שי"ל: "הגיעה אלי אישה בת 77 במצוקה, אביה בן 100 שנדרש לו עובד זר והוצאות רבות אחרות מתקיים מקצבת זיקנה בלבד. היא הגיעה אלינו לבדוק איך ניתן לעזור. ביקשתי ממנה לספר לי על אביה, והסתבר שהוא יליד ורשה, וכאשר הנאצים נכנסו לפולין הוא ברח מזרחה והסתתר במקומות שונים עד לסוף המלחמה. עוד סיפרה לי בתו, שהם פנו כמה פעמים לרשות לניצולי שואה וסרבו להכיר בו כניצול שואה.

"אמרתי לעצמי," מספרת צפרירה "אין מצב. לא יכול להיות שהוא לא מוכר כניצול שואה. פניתי לרשות לזכויות ניצולי שואה, עברתי מאדם לאדם, עד שהבקשה שלי נפלה על אוזניים קשובות. הדריכו אותי מה לכתוב בבקשה. אז הבנתי שזה עניין של טרמינולוגיה! בקיצור, הקשיש שלא קיבל עד אז דבר, קיבל רנטה חודשית אשר תואמת למצבו ויכול היה לחיות את שארית חייו באיכות טובה יותר."

שוב מדגישה צפרירה וניכר שהדברים כל כך נוגעים לליבה: "לא יכול להיות שאדם לא יקבל את מה שמגיע לו." והיא מביאה עוד דוגמא: "לפני כשנה הגעתי לביקור בית באחד הקיבוצים על פי בקשה של העובדת הסוציאלית. הסתבר לי שהאיש ניצול שואה עם המון בעיות, אבל מקבל את מה שמגיע לו. היתה שם גם בת זוגו. בשיחה עם האישה אמרה לי שהיא נולדה מיד אחרי המלחמה, שלחתי את פרטיה למתנדבת חוה מונבז שבדקה את פרטיה. ונכון להיום גם אישה זו מקבלת רנטה חודשית מאחר והיתה עוברית בזמן המלחמה.

"את מבינה את ההתרגשות שלי לנוכח כל מקרה ומקרה שמגיע אליי, ואנחנו מצליחים לסייע להם?" מציינת צפרירה, "מבחינתי זו הצלת נפש. אין מצב שייכנסו אליי למשרד אנשים עם מצוקה מאוד קשה ואנחנו, צוות המתנדבות שלי ואני, לא נענה להם. אנחנו ממש עושות תחקיר על כל פונה ופונה כדי למצות את  זכויותיו. חשוב לעודד אנשים להגיש בקשות."

מסתבר שלעתים יש מי שמקבלים קצבת זיקנה, אבל אין להם כל הכנסה נוספת או רכוש. צריך ליידע אנשים אלו, שהם יכולים לקבל גם השלמת הכנסה. ועם קבלת השלמת הכנסה הם מקבלים גם הנחות בדברים אחרים – במים, בחשמל, בארנונה. ויש גם השתתפות בשכר דירה מושכרת.

"כדי לתת מענה לפונים יש צורך בשיתופי פעולה, יש שיתוף פעולה מעולה עם המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה בראשות אביטל שלום. בנוסף אנו זוכים להוקרה רבה מצידו של ראש המועצה מר איתמר רביבו." היא מדגישה את שיתוף הפעולה הנרחב עם סניף הביטוח הלאומי באשקלון. תמיד יש לנו שם מענה וקשר רציף מעולה, וכך גם הקשר עם מוסדות שונים נוספים."

הכנס

ב-5 בינואר 2023 ערכה תחנת שי"ל במועצה האזורית חוף אשקלון כנס. זה היה ביוזמת "הרשות לזכויות ניצולי שואה". בהכנות השתתפו גם משתפי הפעולה באגף הדר עו"ס "המדור לאזרחים ותיקים" בראשות ענבל ומערך ההתנדבות של אגף הרווחה בראשות נטע והמתנדבות. בכנס זה ניתנה אפשרות לניצולי שואה או בניהם ובנותיהם לברר את זכויותיהם בו בזמן אצל גופים מגוונים הקשורים לתחום.

מספרת צפרירה: "עבודת ההכנה לא היתה קלה. היה צורך לערוך רשימות של ניצולי שואה בתחומי המועצה, ומצאנו שיש כמאה איש. החלטתי לעשות 'הפנינג', להזמין אלינו את נציגי כל הגופים הקשורים לנושא." וכך הגיעו נציגים של הביטוח הלאומי, הרשות לזכויות ניצולי שואה, "יד שרה", "עמך", וכן "העמותה למען הקשיש": מנהל קהילה תומכת, מנהל חברת הסיעוד ומנהלת מרכז היום לקשיש.

הכנס נחל הצלחה. הגיעו כשישים ניצולי שואה, חלקם לא בטוחים כלל לגבי המגיע להם. האירוע התחיל במפגש באולם עם מוסיקה נעימה של הכנרת יעל טנא ממושב גיאה, ומובן שהיה שולחן עם כיבוד ושתייה. לאחר דברי פתיחה של נציגי הגופים השונים, הופנו האנשים לעמדות השונות, שם קיבלו מיד מענה אישי, כאשר נציגי כל הארגונים בדקו את נתוניהם. הסתבר שחלקם היו זכאים לתוספות לקצבאות שלהם ולהטבות שונות. היו גם אנשים שעד עתה לא קיבלו דבר ובכנס הם התבשרו שמגיע להם המשך טיפול.

"מבחינתי השיא היה כאשר הגיעו בני משפחה ואנשים שלא נחשבו ניצולי שואה, והתברר להם שסביר להניח שהם זכאים להטבות רבות וגם לקצבאות. אחת הדוגמאות היא אישה שלא הכירה את הוריה מעולם, שהתה כתינוקת בבית יתומים במרוקו, ואחר כך במשך שש שנים בצרפת. היא פנתה לבדוק אם תוכל למצות זכויותיה לנוכח שהייתה בצרפת. בכנס התחיל עבורה תהליך ברור. זה הפרט המעיד על הכלל."

"הרשות לזכויות ניצולי שואה" – הטבות וחידושים

לאחר שנים רבות של מאבקים למען ניצולי השואה שהולכים ומזדקנים, יש הטבות עבורם. נציגת "הרשות לניצולי שואה" נועה מגל נחמני הגיעה עם בשורות טובות לנוכחים. מסתבר שאושרו תוספות כספיות משמעותיות. לדוגמא: מקבלי מענק שנתי יזכו להעלאה – עד עתה הם קיבלו 3991 שקל, ומעתה יקבלו 6500 שקל. כמו כן נוספו שעות סיעוד לאלו שמקבלים עזרה בבית; הוגדלו שיעורי התגמולים הניתנים לנכי רדיפות הנאצים ולנכי המלחמה בנאצים;  על פי הסכם פשרה עם קופת חולים "כללית" , גם מקבלי מענקים מהמדינה או רנטה מגרמניה יזכו לפטור בדמי השתתפות עצמית בטיפולי שיניים אשר בסל הבריאות, וכן פטור מדמי השתתפות עצמית באשפוז סיעודי מורכב.

כמו כן הורחב מעגל הזכאים. הוכרו כניצולי שואה גם אוכלוסיות אלו: כל מי שהיה במצור בלנינגרד, כל מי שחי  חיי סתר בצרפת, וכל מי  שחי חיי סתר באזורים שלא הוכרו כגטאות פתוחים ברומניה. זאת ועוד, ניצולי שואה מרומניה יכולים עתה להגיש תביעות לקבלת פנסיה מממשלת רומניה.

יש לציין כמה פרויקטים של הרשות לניצולי שואה. אחד מהם הוא "פרויקט הפגת בדידות". במסגרתו מתנדבים באים לבתי ניצולים ומשמשים להם לחברה. 6,700 איש נהנים עתה בפרויקט זה. ויש גם "פרויקט אוריינות דיגיטלית" – מתנדבים באים לבתי האנשים ומלמדים אותם להשתמש במחשב, בטלפון נייד ועוד.

בכנס הוענקה חוברת עם פירוט כל הזכויות לניצולי השואה, כולל החידושים. עוד פרטים על ההטבות והתוספות ניתן למצוא באתר הרשות לניצולי שואה.

הביטוח הלאומי

בעמדת "הביטוח הלאומי" ישבו אוריין והמתנדבת מירי. אוריין אזולאי, עובדת סוציאלית, תושבת אשקלון, עובדת בביטוח הלאומי בתחום אזרחים ותיקים במחלקה שנקראת: "ייעוץ לאזרח הוותיק ומשפחתו". אוריין מפעילה מתנדבים מאשקלון ומהמועצה האזורית חוף אשקלון. "המתנדבים הם אזרחים ותיקים, אשר מתנדבים למען אזרחים ותיקים אחרים, שהם תושבי האזור כולו – הערים אשקלון ושדרות והמועצה האזורית חוף אשקלון." אומרת אוריין.

כאשר היא נשאלת מדוע בחרה דווקא בתחום זה, היא עונה: "בחרתי את הכיוון של אזרחים ותיקים וזה בחר אותי. מזה ארבע שנים אני עובדת בתחום זה. יחד עם המתנדבים אנחנו פועלים למען מיצוי זכויות האזרחים הוותיקים הן בביטוח הלאומי והן בארגונים נוספים."

אבל הפעילות אינה מסתיימת בייעוץ. "אנחנו נותנים גם תמיכה וליווי חברתי. כידוע רבים מהם סובלים מבדידות. לפיכך אנחנו מבקרים באופן קבוע בבתיהם, עורכים שיחות חברתיות סגורות, ועוד פעילויות חברתיות שקשורות למיצוי זכויות."

"יד שרה" – סיפורי חיים

בנוסף לפעילות הידועה של "יד שרה" באספקת מכשירים ואביזרים לנזקקים, יש פרויקטים מעניינים וחשובים רבים. אחד מהם נקרא "סיפור חיים". אומרת יונה קובי, רכזת הפרויקט ב"יד שרה" באשקלון: "במחלקת 'סיפור חיים' עוסקים בתיעוד סיפורי חיים, בעיקר של קשישים (לא רק ניצולי שואה) ,שמבקשים לספר ולתעד בצורה מסודרת את חייהם. הם מספרים על תולדותיהם, על המשפחה, חוויות שעברו ועוד."

מי שעוזר להוציא לאור את החוברת נקראים 'מקשיבים'. המקשיב או המקשיבה נפגש עם האנשים המספרים, (אפשר גם בביתם), מדריכים אותם, עוזרים להם באיסוף חומר רלוונטי – מסמכים ותמונות, ומקליטים את הסיפורים. אז החומר עובר להקלדה.  יש לציין שגם המקשיבים וגם המקלידים הם מתנדבים. בתום שלב ההקלדה עובר החומר לעריכה, שיבוץ תמונות ועוד. מובן שלפני ההדפסה מועבר החומר לאישור המספר כדי לבדוק דיוק בפרטים.

אחר כך מודפסת החוברת בבית דפוס. המחיר להדפסה הוא נמוך יחסית – 920 שקל. המספר מקבל שלוש חוברות, ויכול להדפיס יותר על חשבונו. "זוהי חוויה נהדרת, מזכרת יפה למספר ולמשפחתו." מציינת יונה.

פנייה לקוראינו: מי שרוצה להתנדב להקשבה או להקלדה, וכן מי שרוצה לפרסם את סיפור חייו, מוזמן לפנות לסניף הראשי של "יד שרה" בירושלים. טלפון 02-64444575.

הנציגה בכנס היתה דרורה פרח-פז, בעלת ניסיון רב כ'מקשיבה', שעזרה לאנשים שונים להוציא לאור את סיפורי חייהם.  (ראו כתבה על דרורה ב"קו למושב", גיליון 1150, 17.9.2020).

קהילה תומכת לאזרחים ותיקים

אזרחים ותיקים מקבלים שירותים שונים באזור מגוריהם תמורת תשלום השתתפות עצמית  על פי גובה ההכנסות שלהם. מקבלי גמלת סיעוד יכולים לקבל את השירות במסגרת הגמלה. תושבי מושבים וקיבוצים – נשים מעל גיל 62 וגברים מעל גיל 67 – מקבלים מגוון שירותים במועצה האזורית חוף אשקלון. בכנס ישבו בעמדה זו שלושה אנשים: דני ברוך, איציק שוורץ ואורנית שמש. כל אחד מהם אחראי על אגף נפרד.

דני ברוך הוא מנהל הקהילה התומכת. הוא מספר על השירותים הניתנים: ראשית כל – לחצן מצוקה. פירושו של דבר, שאדם יכול לקבל שירותים במשך 24 שעות ביממה. הדבר כולל: ייעוץ רפואי דרך הטלפון, ביקור רופא בבית, הפניות למיון בבית חולים או ל"טרם" וכן בעת הצורך – אמבולנס ללא עלות. מוסיף דני: "נוסף לכך אנחנו עורכים ביקורי בית, תיקונים קלים בבית, נותנים מתנות בחגים, וכן עורכים אירועים חברתיים מטעם 'העמותה למען הקשיש' בחוף אשקלון: טיולים, הצגות, הרצאות. כמו כן אנחנו מסבסדים פעילות מועצתית שנעשית עבור הגיל השלישי."

החברה אחראית על שיבוץ מטפלים ומטפלות בבתי הקשישים מתוקף חוק סיעוד. "המטרה היא לגרום להם נוחות בסביבתם הטבעית," אומר איציק. "הם מקבלים בבית שירותי טיפול אישי, כגון ניקיון, הלבשה ועוד. היחס של המטפלים והמטפלות הוא יחס חם, אישי." עוד מוסיף איציק: "תמיד יש למי לפנות. אני זמין לכל שאלה." דבר חשוב מציין איציק: "גם מי שאין לו עדיין הגדרת סיעוד, מוזמן לפנות אלינו, ואנחנו נלווה אותו בכל התהליך עד שיוקצו לו שעות העזרה המגיעות לו כחוק."

אורנית שמש  מנהלת מרכז יום של המועצה, הממוקם ב"בת הדר", היישוב בו  נמצאים משרדי המועצה האזורית, המתנ"ס, הספרייה ועוד. הקשישים מגיעים למרכז בהסעות מכל יישובי המועצה. היום מתחיל בארוחת בוקר.

מדגישה אורנית: "יש לנו מטבח בו מבשלים אוכל טרי בכל יום ויום." במשך היום יש פעילויות מגוונות, אישיות וקולקטיביות: הרצאות, מוסיקה, ספורט שמותאם לבני הגיל השלישי, הכנת עבודות יד בחדר המלאכה. עוד מספרת אורנית: "בכל יום יש לנו אחות למשך שש שעות, שמטפלת במי שזקוק לכך. יש לנו גם עובדת סוציאלית קבועה. כמו כן אנחנו מביאים למקום אנשי מקצוע, ביניהם: ספר, מניקוריסטית, פדיקוריסטית. השירותים שלהם מפוקחים. אלו אנשי מקצוע טובים בתחומם, ויחד עם זה מחיריהם זולים. זה מאוד מועיל לאנשים, שאינם צריכים לכתת רגליים ולהגיע למקומות רחוקים מבתיהם."

עוד מספרת אורנית: "מלבד צוות העובדים הקבוע אנחנו נעזרים ב'בני שירות' ומתנדבים. והיחסים בין כל המטפלים והמטופלים חמים ונעימים. המעון שלנו ידוע בניקיונו ובשירותיו הטובים, עד כי גם תושבים שאינם שייכים למועצה שלנו, מעוניינים להתקבל בו."

מתנדבת לדוגמא – חוה מונבז

חוה מתנדבת למען ניצולי שואה. במשך כחמש שנים היא התנדבה יום בשבוע ב"עמך" בסניף אשקלון, שם הפנו אליה אנשים, כדי לבדוק את זכאותם לתשלומים. אחר כך הצטרפה כמתנדבת ב"אביב לניצולי שואה", עמותה העוסקת במיצוי זכויות ונותנת את שירותיה, הכולל גם ייעוץ של עורכי דין, חינם.

כמו כן היא מתנדבת בתחנת שי"ל – שירות ייעוץ לאזרח – במועצה האזורית חוף אשקלון. "מטעם שני הגופים הללו אני עורכת ביקורי בית אצל ניצולי שואה. היתרון שלי הוא שאני אחות במקצועי. כך שאני מבינה במחלות ותרופות וכך קל לי יותר למצות את הזכויות בביטוח לאומי."

לשאלה מה משך אותה דווקא לתחום הזה, היא עונה "אני עצמי מוכרת כניצולת שואה. הוריי ברחו מגרמניה לדנמרק בעזרת תנועת 'החלוץ', שסידרה להם עבודה בחוות חקלאיות. הם היו אמורים ללמוד עבודה חקלאית, כי היו מיועדים לקיבוץ בארץ. בשנת 1940 נכנסו הנאצים לדנמרק, והחליטו לשלוח את כל היהודים לטרזנשטאט. הידיעה על כך הודלפה לקהילה היהודית, וזו שיתפה את המחתרת הדנית, שהתארגנה להציל את כל היהודים. באמצעות סירות דייגים הם הוברחו מדנמרק לשבדיה. אני הייתי אז בת שישה שבועות. ככה ניצלנו מלהגיע למחנה ריכוז. בשנת 1948 עלינו לארץ משבדיה, לקיבוץ נאות מרדכי." חוה עבדה עם ה'מקשיבה' דרורה פרח-פז והוציאה לאור את סיפור חייה המעניין במסגרת "סיפור חיים" בסניף "יד שרה" באשקלון.

חוה מספרת כמה חשוב לספק ידע לאנשים על זכויותיהם, וזאת עקב שינויים במדיניות הרשות לניצולי שואה. "אחד השינויים הוא," אומרת חוה, "היום יש הכרה בעוברים, כלומר – כל מי שהיה בבטן אימו בזמן המלחמה עד תחילת 1946, ובאותה עת האם ההרה היתה במדינה בה שלטו הנאצים, מוכר גם הוא כניצול שואה. כלומר, לוקחים בחשבון מתי נסוגו הנאצים בכל מדינה. בארץ נשארו מעט קשישים  שהיו בוגרים בעת המלחמה."

חוה מציינת לשבח את מירב כהן, השרה לשוויון חברתי בממשלה הקודמת, שעשתה רבות למען אזרחים ותיקים. בזכות המדיניות שלה החליטה 'הרשות לזכויות ניצולי שואה' להגיע לקהילה. "בעבר שלחנו כל אדם למוסדות השונים, כדי לבדוק אם מגיע לו משהו. עתה הם מגיעים לקהילה, ובו במקום הם אומרים לאדם אם יש להמשיך בתהליך בירור הזכאות שלו."

לסיום, חשוב שכל אזרח יברר את זכאותו לקצבאות והטבות לפי חוק. תחנות שי"ל ברחבי הארץ עומדות לרשותו לצורך ברורים וקשר עם המוסדות הרלוונטיים.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב" גיליון 1268, 26.1.2023.

* * *

נעמן כהן

רעידת אדמה

רעידת אדמה בטורקיה ובסוריה הביאה למותם של אלפים והורגשה גם בישראל. העבריין, האסיר והשר לשעבר מטעם ש"ס, המחזיק מעצמו תיאולוג, שלמה בניזרי, קבע שהומוסקסואליות היא הסיבה לרעידות אדמה, ויש למנוע משכב זכר כדי למנוע רעידות אדמה: 

https://www.themarker.com/markets/1.473813

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3509239,00.html

למרבה הבושה אחרי רעידת האדמה בנפאל בכל העולם פרסמו שזו דעת היהדות.

מעניין מה היה אומר על זה היום יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, אם בניזרי היה היום שר לאחר שרקד לאחרונה מה יופיס לעבריין והאסיר לשעבר אריה מכלוף דרעי.

במקום בלפור ארמון הנציב

כיום, מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור – שננטש על ידי נתניהו ביולי 2021 – מפורק לגמרי, ויחלפו לפחות שנתיים עד להשלמת השיפוצים במקום, בעלות של עשרות מיליוני שקלים.

אחד הכיוונים שנבחנים במשרד – ונראה שלשם מנכ"ל המשרד מוביל – הוא כאמור לא להתקדם בשיפוץ של המעון, אלא להוציא אותו למכירה שתניב למדינה עשרות מיליוני שקלים (לפי הערכות בין 50 ל-80 מיליון). במקביל, המשרד יקדם את פרוייקט "שירה", שהחליף את פרוייקט "אלמוג", להקמת מבנה חדש למשרד ראש הממשלה ומעון ראש הממשלה באזור קריית הממשלה והכניסה החדשה לירושלים. בפרוייקט "אלמוג" הושקעו 25 שנות עבודה ותקציב של 1.6 מיליארד שקלים. הפרוייקט הוקפא לאחר שלשב"כ נודע שבסמיכות למתחם אלמוג נבנית רכבת קלה ו-12 מגדלים רבי קומות שיוצרים בעיות אבטחתיות חמורות. המיקום שנבחר להקמת פרוייקט "שירה" הוא הרחבה שבין בניין משרד ראש הממשלה לבניין משרד הפנים.

https://www.ynet.co.il/news/article/bj5bmdano

אז הנה הצעה שתפתור את הבעיה. יועבר בית ראש הממשלה לארמון הנציב. זה הבניין הראוי לראש הממשלה ומשרד ראש הממשלה.

https://www.gplanet.co.il/%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%95/

תקווה

נשיא צרפת, עמנואל יוחנן מיכאל פרדריק מקרון, הזהיר את ראש ממשלת ישראל בנימין מילקובסקי-נתניהו כי "אם התוכנית לרפורמה משפטית שלו תתממש כפי שהיא, פריז תאלץ להסיק כי ישראל התנתקה מהתפיסה הרווחת של הדמוקרטיה."

https://www.ynet.co.il/news/article/bkdj7493s

אופס, נבהלנו. מה פה האיום? נניח שצרפת לא תתייחס לישראל כדמוקרטיה – האם היא תתמוך בה יותר בדיוק כפי שהיא תומכת במשטרים הפשיסטיים והלא דמוקרטיים הערביים שאליהם אין צרפת מתייחסת כדמוקרטיות? הלוואי.

תקוות שווא.

תרגום האינטרנציונל כפרשנות

המשורר אברהם דוד שלונסקי היה ללא ספק מתרגם גאון מרוסית. יש לציין שאפילו התרגום שלו להמלט מרוסית (ולא מאנגלית) היה טוב. דא עקא כל תרגום הוא גם פירוש, קל וחומר תרגום שאינו משפת המקור.

כבר כתבתי ששלונסקי התקשה כציוני לתרגם: "האינטרנציונל יהא המין האנושי"

L'Internationale

Sera le genre humain.

ולכן תרגם "עם האינטרנציונל ייאור ישגב אדם". איחוד כולם למין אנושי אחד, זו אידיאולוגיה קומוניסטית בולשביקית. הציונות גורסת "ציונות-סוציאליסטית". שחרור העם היהודי משלטון זר גם אם הוא סוציאליסטי. בגלל אידיאולוגיה דומה החליף סטלין את האינטרנציונל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בהמנון הסובייטי. הרי הנאצים הם גם סוציאליסטים. נציונל-סוציאליסטים.

יוסף חרמוני (לא מצאתי את שמו המקורי) תרגם את שיר האינטרנציונל מרוסית במטרה להוכיח כי שלונסקי תרגם נכון מרוסית את  המקור הצרפתי:

Du passé faisons table rase

"מהעבר נעשה שולחן נקי" ל"עולם ישן עד היסוד נחרימה" והוא מסביר: "החרמה היא החרבה ועימה השמדת האוכלוסייה. ושתיהן טבולות במרינדה של קדושה."

חרמוני רואה באינטרנציונל את המקור "היסוד הרעיל" לפשעיו של "סטאלין, מאו, ופול-פוט הקמבודי, שפירשו את הסוציאליזם כמשטר הנובע מ"החרמה", כלומר השמדה של האוכלוסייה שהשתלטו עליה." ("חדשות בן עזר", 1819)

ובכן לא מיניה ולא מקצתיה. לזוועות המשטרים הקומוניסטים יש סיבות אחרות. וודאי שלא שיר האינטרנציונל שדיבר רק על עשיית "לוח חלק" למשטר חברתי בו יש ניצול כלכלי. לביטול יחסי הניצול בחברה, ביטול המעמד המנצל, ויצירת סולידריות הומנית בין לאומית. המקור הצרפתי אינו מדבר על החרמה במובן של "חורבן והשמדת אוכלוסייה במרינדה של קדושה" כבלשונו של חרמוני. זה ביטוי המתאים להיטלר או לשופרו יוליוס שטרייכר.

הנה עוד דוגמאות לתרגומו מרוסית של חרמוני השונים מרוח הכתוב במקור הצרפתי:

הנה המקור הצרפתי:

Il n'est pas de sauveurs suprêmes:

Ni dieu, ni césar, ni tribun,

הנה התרגום המילולי:

לא אל, לא קיסר, לא טריבון.

הנה תרגום חרמוני:

"לֹא אֵל, לֹא מֶלֶך, לֹא בְּשֹוֹרָה."

על איזו בשורה מדבר חרמוני? הבשורה ע"פ מתי? "בשורת "הנחרימה" של השיר ל"החרבה ועימה השמדת האוכלוסייה. ושתיהן טבולות במרינדה של קדושה"?

הנה המקור הצרפתי:

L'etat opprime et la loi triche,

L'impôt saigne le malheureux,

Nul devoir ne s'impose au riche,

הנה התרגום המילולי של הבית:

המדינה מדכאת והחוק מרמה

המס מדמם את האומללים.

ולא את העשירים.

הנה תרגום חרמוני:

"חֲדָל, עַרְפָּד, לָמוֹץ דַמֵנוּ

 הַקֵץ לַמַס, לֹא כֶּלֶא שוּב!"

המילה ערפד מוצץ דם אינה מתאימה למקור. ערפד מוצץ דם זהו תיאור אנטישמי ליהודי בייחוד אצל יוליוס שטרייכר.

הנה המקור הצרפתי:

Ouvriers, paysans, nous sommes

Le grand parti des travailleurs;

La terre n'appartient qu'aux hommes,

L'oisif ira loger ailleurs.

Combien de nos chairs se repaissent!

Mais si les corbeaux, les vautours,

Un de ces matins disparaissent,

Le soleil brillera toujours!

הנה התרגום המילולי של הבית:

פועלים, איכרים.

הננו מפלגה גדולה של עובדים.

הארץ שייכת רק לבני אדם. (לגברים).

הבטלן ילון במקום אחר.

כך בשרנו יהיה מוזן

אבל העורבים והנשרים

ייעלמו באחד הימים.

השמש תאיר תמיד.

הנה התרגום של חרמוני:

אֲנָחְנוּ, פּוֹעַלֵי-הַחֶלֶד

צְבָא-עָמֵלִים, הִנֵה הוּא קָם.

לַטָפִּילִים שוּב אֵין תוֹחֶלֶת,

וְלָנוּ כָּל יִפְעָת-עוֹלָם!

יִרְעַם הַזָעָם, בַּחוֹמְסִים יָכֶּה אָז;

טוֹרֵף, תַלְיָן, יִדוֹמוּ דוֹם.

 וְלָנוּ שֶמֶש תַעֲלֶה אָז,

 תַגִיהַ אוֹר, כִּי בָּא הַיוֹם! 

המקור מדבר על בטלן. לא על "טפילים" (המושג מתאים להיטלר בנאומו על היהודים ובמיוחד לשופרו יוליוס שטרייכר). במקור גם לא מדובר על "תַלְיָן".

המשורר אברהם דוד שלונסקי אמר: "תרגום הוא כמו אישה, אם היא נאמנה היא לא יפה, ואם היא יפה, היא לא נאמנה." התרגום של חרמוני אינו יפה, וקל וחומר לא נאמן. מאין הוציא חרמוני את המושגים טפילים, ערפד מוצץ, דם תליין, וכדומה בהם השתמש בתרגומו, וכמובן את פירוש חרם במובן של השמדת אוכלוסייה?? דומה שחרמוני נתון עדיין להשפעת תורתו האוטו-אנטישמית גזענית, בה אישש את תורת יוליוס שטרייכר. שעליה כתבתי בזמנו.

יוליוס שטרייכר ויוסף חרמוני – היהודים המין, הדם והזרע!

בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר  Der Stürmer, 'המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ומקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול. כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:

Unglück Die Juden sind unser

סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.

ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר הייתה רמת המשכל הנמוכה ביותר רק 106 IQ.

שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר: "חג פורים שמח 1946!"

לפי דניס ברק ודייוויד גרס אמר שטרייכר: "הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים!"

כנראה התכוון לכך שכמו בפורים כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.

עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת, ש וז'. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך.

מאמרו של החבר יוסף חרמוני, על "היהודים, הדם, והזרע" (חב"ע 626) ממשיך את המסורת האנטישמית המייחסת ליהודים פרברטיות מינית מסוכנת. "הדת היהודית," קובע חרמוני, "המַתנה את גאולת מאמיניה בחיתוך רווי דם של אבר הזכרות שלהם, ומביאה את אהבתה לאל אל מחוזות של הזדווגות האריות ומפגש איבר הזכרות האנושי עם רחם האיילה, דת כזו של 'בלילת הזרע, הדם והקודש' עלולה להתיר כל זוועה." הפרברטיות היהודית של מין ודם הופכים את היהודים למסוכנים לעולם כולו.

אין ספק שלמעלה בשמיים (האם בגיהנום?) מברך שטרייכר את החוקר המעמיק יוסף חרמוני, ואינו מבין כיצד דווקא הוא, שטרייכר, ששנים רבות עמל להפיץ את הפרברטיות המינית הרצחנית של היהודים, ואת הסכנה הטמונה בהם לעולם כולו – נרדף ונתלה, בשעה שהנה סוף-סוף חוקר מדעי יהודי (יוסף חרמוני), מאשש את כל טענותיו על הפרברטיות הרצחנית של היהודים והסכנה הטמונה בהם לעולם כולו.

"יבקשו נא כל המלעיזים סליחה בפניי," מהרהר לו ודאי שטרייכר למעלה, "הנה כי כן, גם אם במאוחר, האמת יצאה לאור – 'היהודים הם אסוננו!' – עובדה, אפילו היהודי חרמוני אומר זאת..."

יוליוס שטרייכר ויוסף חרמוני – היהודים המין, הדם והזרע! ("חדשות בן עזר", 631)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00631.php

שוקן ונבזלין ממליצים להעביר את הכסף

"הוא (נתניהו) מ־פ־חד: שתי הטעויות של נתניהו חושפות שהוא בלחץ מתגובת השווקים. הנהלת הבנק האמריקאי ג'יי.פי. מורגן צריכה לשלוח זר פרחים גדול לבנימין נתניהו ולעדר השופרות שלו – אחרי שזכה ליחסי ציבור בישראל כפי שלא קיבל מעולם. יש עתה בישראל ציבור גדול שלא שמע את שמו של הבנק הזה מעולם, ומרגע שהכיר אותו בחסות העיתונות, ערוץ 12 והבובות של נתניהו – הציבור חושב שהבנק הוא ארגון בינלאומי חשוב, הקובע גורלות של מדינות כאילו היה קרן המטבע הבינלאומית או האו"ם.

"הדבר המשמעותי ביותר מהם היה השוואה למה שקרה בפולין לאחר השינויים המשפטיים שהתרחשו במדינה ב-2015, הורדת הדירוג שהם גררו, וההשפעה שלהם על שערי המטבע ואיגרות החוב הפולניות.

"אם לג'יי.פי. מורגן יש חוש עסקי, עליו לצאת מחר בבוקר לקמפיין פרסום בישראל שבו יציע לישראלים, שאולי חוששים מעתיד המדינה, להעביר חלק מכספם לסניפי הבנק בלונדון, אתונה ולימסול – יעדים שנהפכו לפופולריים בעיני ישראלים בשבועות האחרונים."

(איתן אבריאל, "הוא מ־פ־חד: שתי הטעויות של נתניהו חושפות שהוא בלחץ מתגובת השווקים", "אל-ארצ'י", 4.2.23)

https://www.themarker.com/opinion/2023-02-04/ty-article/.premium/00000186-1c36-d5d5-adef-3cbfd7010000

ועכשיו רק מעניין לדעת אם באמת שוקן ונבזלין מוציאים את כספם מהארץ ללונדון אתונה ולימסול?

פולניה כמשל

בניגוד למפחידים שמא נפוך לפולניה טוען העיתונאי יליד פולניה, הבקי בכלכלה הפולנית, סבר פלוצקר, כי: הדוגמה הפולנית לא ממש משרתת את מתנגדי המהפכה. לא ניכר שינוי בדירוג האשראי של פולין. סוכנויות הדירוג אף שיבחו את המשק הפולני: 

הורדת הדירוג השפיעה זמן קצר על הזלוטי, לאחר מכן התחזק הזלוטי שוב.

תשואת האג''ח עלתה גם כן חזרה.

דירוג האשראי חזר שוב לרמתו.

הסקירות האחרונות שיבחו את ביצועי המשק הפולני אך הזהירו מפני עימות משפטי עם האיחוד האירופאי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=780576&forum=scoops1

מה עשה דניאל (דן) חלווצ'י חלוץ עם תיק המניות שלו?

מפקד חיל האוויר לשעבר ורמטכ"ל צה"ל במלחמת לבנון השנייה, דניאל (דן) חלווצ'י חלוץ, יצא בנאום חריף נגד בנימין  מיליקובסקי-נתניהו  והרפורמה המשפטית:

"הלו בנימין (הנאשם מרחוב עזה)

"הטיטניק שאתה משיט (אנחנו הנוסעים עליה) עומדת להתנגש שוב בקרחון (רק אצל הפולנים היא טובעת גם בשחזור), אל תקשיב לצוות שלך בגשר הפיקוד, האחד גנב, השני היה חבר בארגון טרור, השלישי גזען, הרביעי גזען והומופוב והאחרים, חבל להכביר עליהם מילים.

"כל אלה משתמשים בך להגשמת מאווייהם להקים את מדינת ההלכה, תוך שהם מבינים שהפיתיון לך הוא התגברות על המשפט שלך באמצעות יועץ משפטי/תובע כללי שלך ומינוי שופטים, שייבחרו בקפידה על ידי הקיסרית ירום הודה, על מנת להקל בעונשך (בתקווה שנגיע לשם).

"לא רפורמה משפטית מעניינת אותך, אלא חבל ההצלה שהיא אולי תעניק לך ולגנב המורשע.

"אז זהו שלא, כי אנחנו לא ניתן לזה לקרות.

"מציע לך לעצור האונייה, הפעם איננו מתכוונים לטבוע איתה אל מצולות הדיקטטורה שאתה מתכנן לבנות כדי להרוס אותנו. לא סודן ולא צ'אד יסתירו את סודותיך, הרי בתוך תוכך אתה, החכם מפרקליטיך, יודע שהדרך להרשעה ולו באחד התיקים סלולה.

"כדי לאפשר לחיות יחד אתה צריך לעצור מיידית את המהלכים החד צדדיים שאתה מוביל, מתוך ניגוד עניינים הזועק לשמיים.

"זוכר את האביב הערבי? יש אפשרות גם לאביב ישראלי, אני ומרבית חבריי (וחבריך) נאבק ונלחם על הארץ היקרה שלנו, הארץ עבורה נלחמנו את הקשות במלחמות ובאדמתה טמונים טובי חברינו. אנחנו המשרתים ומשלמי המיסים, לא ניתן למשתמטים  לתת לך תעודת השתמטות מין הדין ולא ניתן למשתמטים ולהזויי בית המקדש השלישי להמשיך ולהיות טפילים על גבינו.

"לא נלחמנו על מנת שתקום כאן דיקטטורה, נלחמנו כי עדיין יש לנו דמוקרטיה. מי שנשא את מגש הכסף לעצמאות ישראל הם אלה המכונים עלי ידי השופרות שלך 'שמאלנים בוגדים', הם ידעו לעמוד מול המרים באויבינו הם בוודאי מבינים שאי אפשר להסכים לשלטון הונגרי/פולני אצלינו. אם תהייה חקיקה הפוגעת בזכויות האדם, יהיו לנו חוקים אחרים. אם תהיה חקיקה המובילה למשטר שאינו דמוקרטי, אל תתפלא שהקריאה 'אחרי' תישאר באוויר. מרבית המתנדבים לשירות לא יהיו אחריך, חלק ממשרתי המילואים לא יהיו אחריך. הם לא חיילי דיקטטורה, הם לא יקבלו פקודות מדיקטטור, גם לא מהליצן לביטחון לאומי, קבלן השיפוצים ובעל מאפיית הפיתות. אני קורא לכולם להצטרף למאבק על הדמוקרטיה ומערכת המשפט."

https://www.facebook.com/submarinegate/?locale=ms_MY

ועכשיו אנחנו רק סקרנים לדעת מה עשה חלווצ'י-חלוץ בתיק המניות שלו. האם הוא מכר אותו כפי שעשה ערב מלחמת לבנון השנייה?

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא

התנהלותם עזת המצח של שרים בממשלת ישראל, מוכיחה שאנו בימי 'עקבתא דמשיחא'

כשביקשו חז"ל לאפיין את אווירת ימי 'עקבתא דמשיחא', כלומר 'לפני ביאת משיח', כלשון רש"י, הם חיברו רשימה מבהילה של סימנים בלתי נסבלים: "יראי חטא ימאסו, האמת תהא נעדרת, היוקר יאמיר", ועוד (משנה סוכה, ט' ט"ו). לא נצטט את הרשימה כולה, מחמת אורכה, אבל נשים לב שגם בה יש מדרג, מן הסתם ערכי. מסתבר שבמקום הראשון של מאפייני עקבות משיח, הציבו חז"ל את עניין החוצפה, שאמורה להגיע בימי ערב משיח לרמות-על מבעיתות: 'בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא': החוצפה תגיע לשיאים הזויים.

למרבה הצער (ואולי לא?) שאר סממני ה'עקבתא' הפרובלמטיים כבר התממשו, בזמננו. ולא נותר אלא לתהות, מתי ייושם סימן ההיכר הראשון ברשימה, חוצפה יסגא?

מהי אותה חוצפה? ברור שחז"ל לא התכוונו למה שמכונה בתקשורת, ובפי גאוני עמקי הסיליקון בארץ ובאמריקה, בתואר המחמיא מאוד – חוצפה ישראלית; לאמור, נועזות מתוחכמת של טכנולוגיות-על מתקדמות (למשל, כיפת ברזל, מחקר גרעיני מתקדם, חקר חלל פורץ דרך, רוגלות ואמצעי צילום והדמייה שהשמיים הם גבולם, תוכנות שומטות לסת כמו 'וייז' ו'פגסוס', אמצעים צבאיים כמו טנק המרכבה סימן 2, חקלאות אולטרא מודרנית, התפלת מי ים ועוד). החוצפה הישראלית הזו, שיש בה הרבה דמיון, תעוזה, יזמות, מקוריות, מהווה רק סיבה לגאווה.

בעיני חז"ל מתורגם המונח חוצפה לעזות פנים. כך למשל מתרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק "גוי עז פנים" (דברים כ"ח, נ') ל"אומא חצופי אפין". בקיצור, התנהלות פוגענית וזלזלנית, גילוי נואל של עזות פנים מחליאה.

וזה בדיוק מה שסיפק לנו השבוע שר המשפטים יריב לוין, בסירובו ליוזמת נשיא המדינה להנמיך להבות ולפתוח בהידברות סביב הרפורמה (שהיא כשלעצמה דווקא חיובית ונצרכת, אם היתה מתבצעת מתוך הסכמה לאומית ולאחר דיון ציבורי מעמיק; לא בחופזה, לא בשיטת נא בעין ולא בגירסת זבנג וגמרנו). מה בכלל ביקש הנשיא הרצוג? לחדול מן הרפורמה? להמשיך בעיוות המשפטי הקיים? לחסום תיקונים חיוניים? הנשיא בסך הכול הציע לבלום את הטירוף החד צדדי, השועט לחקיקה חד צדדית ובלתי מתחשבת, שעלולה חלילה להוביל לחורבן חברתי ולקריסה כלכלית. לעצור את הרכבת בטרם התרסקות. רק זה. אבל שר המשפטים לוין בעט בהתנשאות, בגסות רוח, באטימות שלא תיאמן, בנשיא המדינה והבהיר כי אין בדעתו לעצור את הדהירה המטורפת "אפילו לא לדקה אחת." כמו אדם שאחזו בולמוס בלתי נשלט, הוא מבזה את נשיא המדינה ושועט אל מחוזות הפלגנות שכל באיהם לא ישובון.

רשאי השר לוין לעמוד על דעתו. זכותו. אבל למה לבזות? לא את האיש הרצוג השפיל השר שחזותו התמימה מזכירה את פקיד הדואר השכונתי, אלא את סמל המדינה הבכיר ביותר, האזרח מס' 1, מי שעומד מעל לכל מחלוקת, ומהווה סמל לאומי, ממש כמו הדגל וההימנון. נכון אמנם שאידיאולוגיית ההדר הז'בוטינסקאי דוגלת ב'שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ', אבל אותו הימנון בית"ר ממש, מפליג גם בשבחה של הממלכתיות: "בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר - עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר."

למרבה הצער, נחישותו של לוין אינה מסתיימת בלשכת השר. יש לו שותפים לדבר עבירה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשפנה אליו הנשיא, כבכיר הבכירים בליכוד, וביקש התערבותו להרגעת הרוחות, השיב, גם הוא, איך לומר, בחוצפה מתנשאת, וטען שהתיק הזה מנוהל בידי לוין בלבד. ידיו, נעבעך, כבולות. מדהים שהאיש שהצליח לכבול באזיקים (וירטואליים כמובן) את השר בן גביר ועיכב בעדו מלהרוס בנין מגורים בלתי חוקי במזרח ירושלים (שהריסתו מוצדקת, ושנמנעה רק בשל הרפיון הנתניהותי הידוע), אינו מצליח – יעני! – להשתלט על ההתלהמות של לוין. אותו נתניהו שמרסן יום-יום את בן גביר, וחוסם אותו מלמלא הבטחת בחירות מפורשת למחוק מעל פני האדמה את חרפת חאן אל אחמר (בגיבוי בג"ץ), אינו מצליח להטיל מרות על לוין, שהוא הרבה יתר יבשושי אבל לא פחות נחרץ מבן גביר. נו, באמת? אתה, מר נתניהו, לא מצליח לרסן אותו? בדיחה.

ואין מנוס מן המסקנה, שדווקא אדישותו של נתניהו-של-עכשיו, לעומת לוחמנותו נתניהו-של-פעם בכל הנוגע להגנת העליון, נותנת רגליים לסברה, שאולי בכל זאת נעשה הבליץ התזזיתי הזה בגיבויו הסמוי של נתניהו, רק מתוך תקווה להיחלץ, יחד עם שותפו הבכיר דרעי, בחסות המהפכה של לוין, מאימת הדין.

האמת היא שמידת ה'חוצפה יסגא' סוחפת רבים אחרים. אריה דרעי, למשל. כשעמד בפני השופט בשל עבירת מס, הוא הותיר בפניו רושם כוזב בדבר התרחקותו מן הפוליטיקה, מה שהציל אותו מתיוג מעשיו כקלון. אבל יום אחד בלבד לאחר שיצא בשן ועין, אבל ללא קלון, חזר לסורו ולפוליטיקה. וגם בימים אלה ממש, בעודו מורחק ע"י בג"ץ מחברותו בממשלה, הוא מתנהל כחבר הממשלה לכל דבר ועניין: משתתף פעיל בישיבות הקבינט; ומנהל בשלט רחוק מביתו את משרדי הפנים והבריאות (עד כדי כך שהשרים שמונו לשמש זמנית כממלאי מקומו אינם מעזים להיכנס ללשכותיו במשרדים אלה, בבחינת על כסאו לא יישב זר).

נחמה פורתא: עכשיו, משזכינו שמתגשם לעינינו חזון 'חוצפה יסגא', רבים הסיכויים לעידן 'משיח עכשיו'.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י.

 "את לא חובשת! את מכאיבה לי בכוונה..." יושבת הג'ינג'ית כפופת-גו ובחזה חשוף בחדר-השינה של המאיירסונים, מול שולחן הטואלט, ומתלוננת בצרידות בפני צפרירה, הנשקפת בראי כשהיא עומדת מאחוריה.

 "תשמעי, אני לא מכאיבה לך בכוונה, אבל אני חושבת שעם דקירה כזאתי בגב את צריכה ללכת לבית-חולים..."

 "לא, בשום אופן!"

 "תראי, היה לך מזל שהמספריים לא חדרו עמוק, אבל צריך לתת לך זריקת אנטי-טטנוס ולתפור. אחרת זה מסוכן, וגם תישאר לך צלקת לא-יפה."

 "שתישאר. מה זה העסק שלך? רואים עלייך שהפרוסה שלך מרוחה תמיד בחמאה מהצד הנכון," מנסרת הג'ינג'ית בעקשנות.

 "תראי, מה את פותחת עלי את הפה? גם ככה את לא יפהפייה מי-יודע-מה, והעור המג'ונג'ן שלך די מחורבן."

 "לא צריך להתרגז, בנות. אולי ג'ייקוב יעיר את דודל, ודודל ייקח את ג'ינג'ית, שלא רוצה לגלות לנו מה שם שלה, בטנדר לדוקטור וולף שלנו בחובבי-ציון?" מציעה גברת מאיירסון כבדת-הרגליים, ומתקרבת אליהן.

 "אי! אי! מה אני, פרה?" מתרגזת הג'ינג'ית. כל מגע של צפרירה מכאיב לה.

 "גברת צעירה, את לא פרה, אבל במקרים כאלה דוקטור וולף מקבל לטיפול בלי לשאול שאלות, והאנגלים לא חושדים בו מפני שזה לא חלק מהפרקטיקה שלו."

 "זה אי-אפשר. הדרך לחובבי-ציון כבר בטח סגורה בגלל העוצר והחיפושים של הצבא. תגידי, איך זה קרה לך?" שואלת צפרירה. "ערבים לא דוקרים במספריים." היא מרימה את המספריים, המוכתמים בדם, שמונחים על שולחן הטואלט. "הם נראים מספריים של יהודים."

 "את חוקרת אותי?"

 "את יודעת מה, אל תדברי. אם נפצעת בשירות המולדת או לא, מה אכפת לי, אני מטפלת בכל מי שקוראים אותי אליו, בלי לשאול שאלות."

 "זאת הילדה המטורפת מכפר-מאהלר עשתה לי! חשבתי שהיא ישנה."

 "עכשיו אני כבר לא מבינה כלום," אומרת גברת מאיירסון.

 "מה עשית לה שהתנפלה עלייך?"

הג'ינג'ית שותקת.

 "מה יהיה עם החולצה שלך? את רוצה לשמור אותה בשביל להתלונן במשטרה, או יותר טוב להשמיד?" ממשיכה צפרירה.

 "אני אתן לה חולצה וחזייה של לורט," מציעה גברת מאיירסון.

 "תראו, באמת תודה. אבל אם אני אישאר כאן, בטח תסגירו אותי?" שואלת הג'ינג'ית כקובעת עובדה. הצרידות שלה כרונית, ובקולה עומדת תלונה מתמדת.

 "יש לך איזה תעודות עלייך?"

 "לא."

 "ביוספיה לא מסגירים אף אחד. יש אצלנו מספיק מקומות להסתיר אותך, ואני כבר הולכת לטלפן לדוקטור וולף שיבוא לטפל בך."

 "בשעה כזאת?" מתפלאה צפרירה, ומתבוננת מהחלון המרושת החוצה, "תראי גברת מאיירסון, הירח כל פעם נעלם. רואים כאילו עשן שט בחוץ, אבל בלי ריח. יהיה לו קשה להגיע לכאן, אני חושבת שמתחיל ערפל."

 "אל תדאגי, מיידלה, גם כשיש המלטה קשה אנחנו קוראים לו והוא בא בכל מזג-אוויר ובכל שעה, אז בשביל בן-אדם לא יבוא? את שומעת רעש אופנוע מהכביש?" גם גברת מאיירסון, במשקפיה העבים, עומדת עתה ליד חלון הקומה השנייה, הצופה על חלקה הדרומי-מערבי של האחוזה, לעבר הכרם ורמות-הצופים. "אולי במקרה היו צריכים את הדוקטור עוד פעם ברפת?"

 "אני מכירה את הרעש. זה משוריין של הבריטים. באים לקחת מכאן את המייג'ור. בטח גם לעשות חיפוש." אומרת צפרירה.

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתה רואה?" אומר השחור לארקאדי. "מישהו בטח כבר הלשין!"

 "חכה," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, תפדלו..." פותח ארקאדי, נמוך-קומה ורחב-כתפיים, כגמד. מעליו, במדרגות, ניצבות שלוש דמויות. "הי, מי זה? השלישי?"

 "ששש..." לוחש הסבל ודוחף לפניו את מורטון הכפות מאחור בידיו, עיניו קשורות במטפחת, פיו סתום בגופייה, רק שפם העבות החום והאף הרומאי, הישר, בולטים ביניהן. "זה אנגלי שתפסנו בדרך. ניסה להתנפל עלינו. חשבנו, יותר טוב שיהיו שניים. אחד ברזרווה."

 "אין שניים. יש רק אחד."

 "למה? זה לא בן-אדם?"

 "זה הבן-אדם בה"א-הידיעה. שלנו עשה ויברח."

 "מה, לא הצלחתם לתפוס אותו?"

 "טאוואל באלאכ, התאזר בסבלנות, יא-חביבי, תפסנו, אבל אומרים לך, עשה ויברח. קאפוט. יאללה, הכניסו את הטאוויל הזה. הי, אני לא מאמין, זה מורטון הידוע!"

במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, סרטי דרגה על שרווליו הקצרים, חגורת-עור אלכסונית לחזהו שממנה משתלשל, צמוד לחגורת-מותניו, נרתיק אקדח ריק. פיסת גזה מודבקת על מצחו, אחרת על ברכו – מגשש סרג'נט מורטון דרכו לאט, כעיוור, ויורד בצליעה למרתף. במשיכות-אף הוא משתדל להריח את המקום, ודומה שמזהה את הדפיניל החריף שנודף מנייר-העטיפה לפרי-ההדר.

*

בכביש האספלט, הנמתח כרצועה צרה בין שדות התבואה – מיוספיה צפונה לאום-אל-זעתר, צועד לאור הירח מקס רוזין שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור, כשומע בראשו מנגינה ורוקד לפי הקצב. בית-האריזה הגדול נמצא כקילומטר לפניו, מימין, בקצה הפרדס, מרחק כמה מאות צעדים בדרך כורכר כבושה היטב, שמכוניות עמוסות פרי נוסעות בה בחורף.

ממול מתקרב קול צלצול פעמונים עם רחש פסיעות רכות. תחילה מתגלה ערבי מנומנם עטוף כאפייה רוכב על חמורו בצד הכביש, על הבנקט. מעליו, קשור בחבל, מתנשא ראש של גמל פוסע בהילוך גלי, והזוגיים התלויים בצווארו משמיעים צליל חרוזים בפעמוני-פח, עלה ורד, עלה ורד בקצב הליכתו. הגמל נושא אבטיחים. אחריו צועד עוד גמל, ועוד אחד, ועוד, אורחת גמלים קשורים זה לזה, ולצידי דבשותיהם סלי-נצרים גדולים מרופדים שק ועמוסים אבטיחים ממקשות אום-אל-זעתר. האורחה יוצאת כמנהגה, מבעוד לילה, כדי להגיע השכם בבוקר לשוק הגדול של יפו.

 "ואללה מג'נון!" פולט הערבי המנומנם למראה מקס החולף על פניו כרוח רפאים בהליכתו המוזרה.

*

 "ליזה," מכניס ראשו פנימה ג'ייקוב מאיירסון, רומז לאשתו להתקרב ולוחש: "ג'ו הגיע עם איזו ידידה קטנה בנגליז'ה, שנידמה לי שאנחנו מכירים..."

 "הלילה קורים כל כך הרבה דברים שאני כבר לא מבינה כלום," יוצאת עימו ליזה כבדת-הרגליים למסדרון. "תסביר לי, עם מי בא?"

 "אני חושב, הבת של האשה שהיתה באה פעם לשטוף לך רצפה."

 "של ויוי? מהספונג'ה?"

 "כן, בשנה שעברה, כשהקטנה שלה היתה חולה, שלחה את הילדה הבלונדית היפהפיה לעזור לך במקומה, כזאת ילדה, ממש לא יכולנו להפסיק להביט בה."

 "אתה וג'ו..."

 "אמרו שאת השיער קיבלה בוודאי מאיזה אנגלי."

 "ששש..." לוחשת ליזה. "ואיפה לורט?"

 "בחדר שלה. אפילו לא רוצה לשבת קצת עם המייג'ור המסכן. והוא עכשיו בטרקלין עם ג'ו והילדה..."

 "אוי ואבוי..."

 "מה יש?"

 "רק זה חסר לי עכשיו, שהקורבה, שהזנזונת הקטנה, הבת של הספונג'ה-וומן – תכיר את מי שאומרים שהוא אבא שלה, ותתאהב לי בג'ו שלי!"

 "עכשיו גם אני לא מבין כלום."

*

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל ולאלי הארוך, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, יא-חביבי," ארקאדי נמוך-הקומה פותח, ומעליו, במדרגות, ניצב הקאובוי.

 "מה אתה עושה פה? לא הלכת לעשות גאראח לשרמוטה? ואיפה הספרית? ומה אתה צולע?"

 "אל תשאל. אותה דקרו בגב והיא שוכבת ביוספיה. ואני חטפתי מכות מהחאריאתים של הפלמ"ח, כוס-אמום. בקושי הצלחתי לברוח."

*

 "אם אני רוצה עכשיו לצאת החוצה ולהיעלם, יתנו לי?"

 "אני חושבת שלא," אומרת צפרירה.

 "לך טוב," רועדת הג'ינג'ית, קולה הצרוד מנסר בקנאה. "יש לך מבט שבע על הפנים כמו חתול שגמר ללקק את השמנת. רואים שכולם אוהבים אותך. איזה ידיים נהדרות. את כמו כל היפים האלה מהעמק, ילדי 'תנובה', שכל היישוב והמוסדות הלאומיים רוקדים סביבם. אחד כמוכם אפילו האנגלים לא היו מעיזים לתלות!"

 "אני לא מהעמק, אני בסך הכול מכאן, מרמות-הצופים."

 "מה שלא יהיה, אותך לא יאסרו עוד מעט."

 "מה מעיק עלייך? מה עשית הלילה שתקעו בך מספריים?"

הג'ינג'ית מליטה את פניה בידיה. "הייתי צריכה להיוולד גבר," עוברים בה ריטוטים של בכי כבוש. "אף אחד לא מזיז את התחת בשבילי. וקר לי."

צפרירה גוהרת עליה ומלטפת את שערה היבש, האדמוני, ושמה עליה חולצה נקייה.

 "לא צריך. תני לי, לבד," מנסה הג'ינג'ית ללבוש את החולצה, אך עווית כאב עוצרת בעדה.

 "את רואה?" לוקחת ממנה צפרירה את החולצה. עורה של הג'ינג'ית מנומש כולו, הפנים, מיפתח-החזה. פסים לבנים ויבשים של זיעה מלוחה נותרו מעל שדיה, ועורם יבש גם הוא. "חכי, קודם ארחץ אותך."

צפרירה מביאה קערת מים פושרים וכפפת-רחצה, מוחה בעדינות שרידי דם מהגב המנומש, נזהרת לא לגעת בפצע החבוש. מנקה את החזה, מנגבת, לוקחת קרם וולווטה מהטואלט של גברת מאיירסון, מורחת במקומות שנוקו ומעסה בעדינות. כשהיא חוזרת לגעת בשדיים, נאנחת הג'ינג'ית, ולחישתה הצרודה עולה ומדגדגת בתנוך-אוזנה של צפרירה, המוסתר-למחצה בשפעת השיער הכהה:

 "עוד קצת, עוד, בקצה, את בחורה טובה, סליחה שהעלבתי אותך קודם."

 "לא נורא," עוברת צפרירה באצבעותיה עם הוולווטה על השדיים היבשים, על הפטמות השקועות, ומעסה אותם. "ככה את מרגישה פחות את הדקירה?"

 "קצת. איזה ידיים יפות יש לך. פעם חשבתי שאני אהיה הרבה יותר חזקה. את כל כך נדיבה. אף אחד לא אוהב אותי. את יודעת, אני עדיין לא..."

*

 "אלונזאנפאן דה לה פטרי-איה, לה ז'ור דגלואר אט-אריווה... טה לה לה לה ל-ל-ל-לה... זה יהיה, קרב אחרון, במלחמת עולם...'

 "מה אתה מזמזם שם כל הזמן, אורי?"

אני שותק. מה יש לי לענות לטמבלית הזאת?

 "למה אתה סגור כל כך? ספר כבר משהו על עצמך, משהו שעוד לא סיפרת לאף אחד..." מפצירה רותי, נדחקת בחושך תחת הסדין ומתכסה בו יחד איתי.

 "תעזבי אותי..."

 "אל תהיה טמבל כמו גיורא..."

 "טוב, יש דבר אחד שאני קצת מפחד ממנו," אני מנדב לשיחה.

 "ערבים?"

 "לא."

 "גרמנים?"

 "לא. לפעמים. בחלומות."

 "אנגלים?"

 "לא, טמבלית. פרים. הסתכלת פעם בפר מקרוב? היית מרגישה שהוא מביט אלייך בחזרה במבט ערמומי כזה, מהראש הכפוף שלו, כאילו רוצה לפתות אותך להיכנס למכלאה, ואז ימעך אותך על הצינורות או ישקיע אותך בנגיחת ראש בתוך עיסת הזבל המגעילה שהוא דורך עליה."

 "די! אל תפחיד."

 "וכשצריך להזריע פרה, סוגרים את כל הדלתות והשערים בחצר של סבא שלך ובקומות התחתונות. במכלאה של הפרים פותחים שער ברזל נמוך והפר מתחיל לרוץ דרך האורווה אל החצר, חוצה אותה באלכסון, עובר על-יד מגדל-המים שבאמצע החצר, ונעלם בפתח הרפת, שם מחכה לו הפרה-הכלה שלו."

 "די תפסיק, אורי!"

 "אל תפריעי לי ואל תדגדגי אותי, רותי. יום אחד אחר-הצהריים נכנסתי לחצר עם גיורא, ללקק גושי קרח-של-שמנת שמצטברים על הסיפראטור במחלבה, מתחת לדירה של סבא שלך. הלכתי קצת יותר לאט וחלמתי."

 "אפשר לנחש על מה?"

 "אם תעצבני אותי, אני אפסיק לספר לך. פתאום הרגשתי כזה שקט מוזר מסביב, כאילו אני יחידי בכיכר ענקית, סגורה, ומהפינה רץ מולי גוש גדול, שזה כולו הפר השחור המתנשף, והנחיריים שלו רוטטים ומטפטפים מים, וערבי אחד שעובד ברפת רץ אחריו וצועק אלי מאחוריו מה אני עושה פה ומזהיר אותי שאזוז הצידה...

 "התחלתי לברוח אבל הפר רץ מהר יותר. זה נמשך אולי שניות אחדות. הצלחתי להגיע רק עד לרגלי מגדל המים, אל מרפסת-הבטון המרובעת שיש לה רצפה ומעקה נמוך – ושמה זרקתי את עצמי בבת-אחת לרגלי המעקה, מבחוץ, שכבתי ונצמדתי לבטון..."

 "ככה..." היא נלחצת אלי. "ככה חזק, אורי?"

 "אל תפריעי לי... באותו רגע הרגשתי כמו רעידת-אדמה, ומולי עולה אבק מהטלפיים של הפר הכבד, שרץ במהירות נוראה, כמו קטר – אם הוא יזוז רק סנטימטרים אחדים הצידה ממסלול הריצה הרגיל שלו, ימעך אותי כולי וישבור לי את עמוד-השידרה.

 "כאשר עבר הרגשתי רק את הרוח שלו. קמתי. הוא כבר נעלם בצל השחור של פתח הרפת. גיורא שאל:

 "'היי! מה קרה לך?'

 "כאילו לא הבין בכלל מאיזו סכנת מוות יצאתי. ואולי פשוט לא היה כל-כך איכפת לו. גם אף אחד לא ניגש אלי, כאילו שאיש לא נמצא סביב או שאף אחד לא שם לב למה שקרה. וגם אני לא סיפרתי על זה לאף אחד, אפילו לא לאבא. הורדתי את האבק מהבגדים ונכנסתי עם גיורא למחלבה שמתחת לדירה של סבא שלך, ללקק את גושי-השמנת הקפואים מהסיפראטור, כמו גלידה."

 "מה קרה לפר?"

 "בדרך חזרה הוא כבר היה שקט. אחמד-המגמגם-מהרפת הוליך אותו בחח שיש לפר באף."

 "אוי אורי, אוי אורי, אתה מסכן כזה," היא מנשקת ומחבקת אותי במזגה הסוער והרכושני. "אז תגיד כבר, תגיד – "

 "מה?"

 "נו, אתה יודע – "

אהוד בן עזר

המשך הפרק יבוא

* * *

גיורא ברגל – פרומתאוס
תערוכה חדשה בגלריה אנגל
שלומציון המלכה 13, ירושלים
26.1.23-16.3.23
פתיחה: יום חמישי ה-26 בינואר 2023 ב-18:00
שיחת גלריה: יום שישי ה-10 בפברואר ב-12:00
עם האמן גיורא ברגל ויואב שמואלי (אמן, אוצר וכותב)

בפרומתאוס, אנו מציגים את ציוריו הריאליסטים של ברגל, המקבל את השראתו מתוך צילומי עיתונות, דימויים אייקונים ונוסטלגיה עממית כגון: הפיצוץ האטומי בהירושימה, כור האורניום באיפרהאן, איראן, טייס נפלט ממטוס מתפוצץ ודימוי כנרית שנלקח מתוך חוברת לאיסוף קלפים משנות ה-60.

ציוריו של ברגל עוסקים בקו הדק בין חיים ומוות, בין טכנולוגיה יעילה למכונות מלחמה.
כמו זאוס המיתולוגי אשר העניש את האנושות בכך שלקח מהם את האש אשר פרומתאוס העניק להם, ברגל מעורר אותנו בציוריו להסתכל על הכלים והמכונות שאנו מחזיקים ומבקש מאיתנו להפנים את הפוטנציאל וההשלכות שלהם – הטובות והרעות.

פרומתאוס היא תערוכה סופר ריאליסטית על נושאים סוריאליסטים, עולמות של יופי מול האימה כפי שאנו חווים במציאות של חיינו, הרצון של הפרט והחברה לחיים שלווים ולשפיות, אך בד בבד עמוסה באלימות והרס הניבטת מכל עבר.
---
גיורא ברגל נולד בירושלים, ישראל בשנת 1963. הוא סיים לימודי אמנות בשנת 1995, וקיבל תואר BFA בהצטיינות מהמחלקה לאמנויות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. גיורא לימד אמנות במכון אבני לאמנות ועיצוב בתל אביב בין השנים שנים 2003-2004 וכן במספר מכונים פרטיים לאמנות. הוא גם עבד רבות על בניית תפאורות במה. בשנים 2005-2006 גיורא למד פילוסופיה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לקריירת האמנות שלו, גיורא הוא מדריך אומנויות לחימה ויוגה נלהב. מגיל צעיר, היה תלמיד קראטה שוטוקאן מסורתי והשיג את הדירוג הגבוה ביותר של דן 5. הוא השתתף בלימודי המשך ביפן בשנים 1992-1993 וזכה במספר פרסים חשובים בתחרויות קראטה לאומיות ובינלאומיות. בשנת 2009 היה גיורא מעורב בהמצאה ופיתוח של אומנות תנועה מיוחדת המבוססת על עקרונות התנועה של קראטה ואומנויות לחימה מזרחיות מסורתיות אחרות. הוא יישם את השיטות הללו וביצע אותן בהצלחה בפרפורמנס מבוססות מקום בערים שונות ברחבי ישראל.
גיורא מתגורר כיום בתל אביב וממשיך לעבוד ולהתאמן מדי יום.

פרומתאוס היא תערוכתו הראשונה של גיורא ברגל בגלריה אנגל.

תערוכות יחיד בולטות קודמות:

2018 נקודת מפנה, נולובוז חלל שיתופי לאמנות, ת"א

2011 אופק אחד, סדנאות האמנים בתל אביב

2009 שיגוטו, פרוייקט מבוסס מקום מיוחד, הביאנלה השנייה לאמנות בהרצליה

2007 שקיעות, גלריה ברנרד, ת"א

2004 שארית הפליטה, תיאטרון תמונע, ת"א

1998 אקו-לייזר, מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה
---
למידע נוסף בבקשה צרו איתנו קשר:
מטר אנגל matar@engel-art.co.il 052-3946141
www.engel-art.co.il Facebook Instagram YouTube
[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם היה פעם סופר בשם משה סטבסקי (סתוי)?

 * אהוד היקר, קראתי בעניין רב את דבריה של זיוה שמיר על  הטור השביעי של אלתרמן, שמלאו 80 שנה לתחילת פירסומו ב"דבר". 

 טוב עשה נעמן כהן כשתיאר את הדמות הרצחנית של צ'ה גווארה הנערץ על ידי שוטים.

 אורי הייטנר מצא נקודת אור בפרשה המבישה של אבי חימי – הוא התפטר לפני שבכלל הוגש נגדו כתב אישום. 

לא הכרתי את הסיפור המזעזע על גילוי עריות בין אח ואחות.

 שלך,

משה גרנות

אהוד: אני מבין שאתה רומז לכך שלא טוב עשה בנימין נתניהו שלא התפטר לפני שבכלל הוגש נגדו כתב אישום – שאז היינו ממשיכים ליהנות מראשות ממשלתם של נפתלי שישה-מנדטים בנט, יאיר החכם-מכל-אדם לפיד ומחמוד עבאס האחים-המוסלמים – שזה היה הישג לדמוקרטיה הישראלית – בניגוד לדיקטטורה של ביבי השלטת בנו כיום בזכות עריצות הרוב הדמוקרטי...

אולי לא במקרה כבר לא מתפרסמים בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות הכתובה סקרי דעת קהל בנושא  – מה היו התוצאות אילו נערכו הבחירות כיום – כי הם מפחדים, כי ברור שאם ביבי מתחזק בסקרים – זה ייחשב בעיני התקשורת לזיוף – כנהוג במדינות הדיקטטוריות ובדמוקרטיות העממיות שמעכשיו ישראל הצטרפה אליהן!

* לעורך אהוד בן עזר, ברצוני להשיב למשה גרנות. גם אני אינני בת סמכא לסנגר או לשלול את הרפורמה המשפטית. אולם להיתלות באילנות גבוהים כמו פרופ' כהנמן, אסתר חיות, בלינקן, ובסדר יורד בהיררכיה – נגידי בנקים, כלכלנים והייטקיסטים, כדי להצדיק את הסכנה שברפורמה המשפטית, שהמהדרים מכנים אותה הפיכה משטרית – זה נראה בעיני רדוד.

כולנו יודעים שמדובר באנשים שמזוהים עם מחנה פוליטי מסויים. גם משה גרנות יודע זאת. הוא מכיר הרי את המושג ניגוד עניינים שעולה רבות בימים אלו. כאשר אדם מומחה ומשכמו ומעלה  ככל שיהיה, הוא גם בעל דעות ונטיות פוליטיות למחנה מסויים. לא יכול להיות שדעתו תיחשב לאובייקטיבית.

אלא שמשה גרנות, כפליט של מדינה טוטליטרית, שדכאנותה צרובה בבשרו [כמעט כמו ברית המילה]  – שטוף בצדק מבחינתו בדאגה ובחששות [שווא! כן! שווא!] – להפיכתה של ישראל למדינה בראשותם של עבריינים – כפי שהוא מכנה אותם בהינף מקלדת, לדיקטטורה ולטוטליטריזם. ועבריינים, לדעתו, הם – שומו שמיים, יקבעו מי יהיו שופטי ישראל.

מה זה צריך להיות? כל הממשלה היא עבריינית? לא יכולתי שלא לכנותו בולשביק. כי אני חשה שהטיעונים האלה הם תעמולה לא מנומקת ולא עמוקה, ממש דפוס פסיכולוגי של יוצאי מדינות טוטליטריות, שהורגלו לשמוע השכם והערב סיסמאות אבסולוטיות, תוך טיוח האמת הדורשת ספקנות, שאילת שאלות וחתירה מתמדת אליה. שקלא וטריא.

את אותה תעמולה אני חשה כאשר הוא מדבר בתיעוב רב כל כך נגד חרדים ופרזיטיותם. תוך פיזור סטיגמות גורפות. כאשר אמרתי בולשביק התכוונתי למה שמסמל המושג הזה. מין  נחרצות כזו שמשתמעת כסיסמא וכסטיגמה שחור לבן,  שאותי לא פחות מפחידה מ"דיקטטורה", גם כאשר היא נאמרת בשם שלוש  המילים של המהפכה הצרפתית – חירות שוויון אחווה.

במילים אחרות ופשוטות יותר – אני יודע טוב מכם מה טוב בשבילכם.

מה, אין אפור? יש רק שחור או לבן? אין ביניים?

אותה נחרצות וסטיגמטיות בולשביסטית [סליחה, כי אין כוונתי לגדף, רק לשרטט את תחושותיי] – קיימת גם במאמריו של אורי הייטנר. ואותי מפחידה לא פחות. כפי שכבר ציינתי.

אני בתור ילידת הארץ וגם אהוד בן עזר שדעתי כדעתו, אני ממש לא חוששת שהדמוקרטיה בסכנה או שישראל תהפוך למדינה טוטליטרית. אוי לאוזניים שכך שומעות.

וגם אני חושבת כמו אהוד בן עזר שההפגנות במוצ"ש, ממש על קידוש השם – לפי כמות הסיסמאות שהצדיקו לכאורה את הכורח בהן [הוי תמימות קדושה]  – וזאת יממה לאחר הטבח הנורא והטראגי בנווה יעקב – היו סרות טעם ומכוערות. לא יועילו כל הדקה דומייה ושירת התקווה התפלה כמפגן ריק ומגעיל של סולידריות לכאורה. הכול היה שם מלבד סו-לי-דר-יו-ת. ואינני רוצה להשתמש בפאתוס. מה שכן היה שם זה "אנחנו יודעים טוב מכם – כן גם מכם הנרצחים – מה טוב בשבילכם. ואל תפריעו לנו במשימתנו הקדושה!"

בימים שפויים וסולידריים יותר ולאומיים יותר, הפגנה מכוערת שכזו, יום לאחר הטבח – היתה מתבטלת. אותי, משה גרנות, זה זיעזע. וצר לי כי נראה לי שבימים אחרים יכולנו למצוא הרבה מכנה משותף. אני מעריכה מאד את כתיבתך הספרותית.

חוה ליבוביץ

לאהוד ב"ע שלום, אני מתנצלת על התגובה השנייה שלי למשה גרנות. אולי יש בתגובתי אפילו משהו ילדותי. אני מכבדת ומעריכה מאוד את משה גרנות האינטליגנטי ורחב האופקים. וקוראת את ניתוחיו הספרותיים בעניין. כנראה זה רפלקס מותנה אצלי שמגיב לאי נוחות שמתעוררת בי למול עמדות ערכיות מוחלטות ופרשנות שטחית, כאשר מדובר בפוליטיקה ופרגמטיזם.

אני הרבה יותר מודאגת מהקריסה של הלכידות הלאומית בישראל מאשר הדאגה לשלום ולאובדן הדמוקרטיה. ומפליא אותי שמשה גרנות הלאומי והאכפתי אינו מודאג מהכתובת שכתובה על הקיר. שמעתי את איילה חסון [האמיצה! ובימים טרופים אלה צריך אומץ לדבוק ביושרה ולספוג תוך כדי כך גידופים ועלבונות!] – אצל שרון גל. היום [7.2] בשעה 19:00. אם הבנתי נכון, היא תביא חשיפה של חקירות פסולות שנעשו במשפט ביבי נתניהו. אז אולי יעניין אותך לצפות בכתבה. מקווה שאינני טועה ואלה הם הפרטים. ואם טעיתי בפרטים איתך הסליחה.

לא אגיב יותר למשה גרנות אפשר להירגע.

חוה ליבוביץ

בתודה על עיתונך המעניין.

נ"ב. אני מודעת לחולשת הטיעון שלי לגבי הפחד של יוצאי מדינות טוטליטריות-לשעבר – מדיקטטורה, ומפריכותה של הדמוקרטיה, לעומת שלוותם של  ילידי הארץ, והרי בהפגנה רוב המשתתפים הינם ילידי הארץ כמוני כמוך, אולם יש לזכור שבעוד שיותר ממאה אלף מפגינים מצויים בהפגנה, מאות אלפים אחרים יושבים בביתם ואינם משתתפים בהפגנה הנואלת.  

* * *

אהוד: מי שקורא את הדעה האחידה בכל אגפיו של עיתון "הארץ", אפילו במכתבים למערכת, יכול לשער איך נראה העיתון הרוסי "פראבדה" בשיא ימיהם של סטאלין, הקומוניזם והבולשביזם! זו לא עיתונות! זו פרופגנדה!

* * *

ברוך בן עזר (ראב)

(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)

תפוחי זהב במשכיות כסף

ליובל "אגודת פרדס בע"מ"

תר"ס-תש"י

פתח-תקווה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'

תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד, / טבת-שבט תש"י

מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים

מחבר המאמר מעלה בהזדמנות זו זיכרונות ה"הווי" מימי בראשית של הפרדסנות העברית, הווי זה עבר וחלף ואיננו קיים עוד, כפי שאינם קיימים עוד נושאיו ויוצריו, ויש לחשוש שיירד לתהום הנשייה.

המחבר השתמש בשמות ובמונחים העתיקים שרובם ערביים ומיעוטם יווניים ואיטלקיים, שהפרדסנים הערביים השתמשו בהם. בתקופה הראשונה של הפרדסנות העברית עברו אלינו וקנו להם זכות אזרח, וברובם אנו משתמשים עוד היום.

בכל מקום שבא מונח או שם ערבי, בא אחריו תירגומו או פירושו העברי בסוגריים.

המערכת

מבוא

רשימה זו נכתבה לקראת יובל החמישים של "פרדס" על ידי אחד מחבריה משנת 1910 עד 1937 ואשר ביחד עם שאר החברים הקודמים עבר בזמנו את כל הלבטים, הניצחונות, והכישלונות שעברו עליהם במשך יותר מחצי יובל שנים.

בחנוכה זו של תש"י [1950] תימלאנה בדיוק חמישים שנה מהקמתה של "פרדס" שנוסדה בפתח תקווה בחנוכה תר"ס [1900].

לא ייתכן להתחיל ביובל "פרדס" מבלי להעביר כסרט לפני עיניך כמעט את כל דברי ימי הפרדסנות בארץ הזאת במשך יותר מיובל וחצי שנים. מתוך הסרט הזה מזדקף לפניך כל גורל המפעל של "פרדס" המופיע כעמוד התומך וכחוט השדרה בהתפתחות הפרדסנות העברית בארץ הזאת. יותר מזה מתבלטים אבותיה ומייסדיה הראשונים של "פרדס" במסירותם, בעקשנותם ובמרצם.

כמעריכם ומעריצם הוקדשה רשימה זו לזכרם והוגשה בכל הדרת הכבוד, על ידי המחבר.

"תפוחי זהב במשכיות כסף"

משלי כ"ה

(לשנת היובל של חברת "פרדס")

יובל החמישים של "פרדס" כרוך בשני תאריכים אחרים וחשובים הקשורים קשר הדוק בייסודה של "פרדס", והם: 75 שנה לראשית הפרדסנות העברית בארץ, 100 שנה להופעת זן "השאַמוּטי" [כך הניקוד במקור] בארצנו. שני אלה הם יסודות שעליהם הושתתה אגודת "פרדס" בע"מ, שנוסדה לפנ 50 שנה בפתח-תקווה המשמשת עריסת הפרדסנות העברית.

זו ה"שמוטי" הופיע לפי דברי גדול החוקרים החקלאיים המנוח אהרן אהרנסון (בספרו "יבול מיני הציטרוסים בתבל", יפו תרע"ד [1914]) בפעם הראשונה בארצנו וכן בעולם כולו לפני מאה שנה ב"באיארא" (פרדס) של אנטון איוב ביפו (משני טעמים נראית יותר דעתו של אהרן אהרנסון מדעת אחרים שהשמוטי הוכנס לארץ על-ידי כומר ארמני מסין לפני 200 שנה:

א) אכן, אם הובא השמוטי מסין, מדוע אין אנו מוצאים אותו שם?

ב) לפני 40-50 שנה נמצאו בפרדסי יפו עצים עתיקים שהיו אז בני 40-50 שנה ורובם ככולם היו מזן הבַּלַדִי (מקומי); הייתכן, אפוא, שהשמוטי היה נמצא בשעת נטיעתם ביפו ולא השתמשו ברכב של הזן זה?)

הוא הופיע במקרה על ידי גלגול (מוטציה) על עץ של "תפוחי דם מלטה" (כתשעים שנה אחרי הופעת השמוטי שוב הופיע גלגול (מוטציה) על עץ שמוטי בפרדסו של יוסף כהן בפתח-תקווה. מראה הפרי דומה לשמוטי, אך תוכו אדום כיין האדום. על-ידי הרכבות, בירור, ופיתוח במשך 10 שנים, שנעשו בידי כותב הטורים האלה [ברוך בן עזר ראב], החל זן זה להתפתח והוא נפוץ בכמה פרדסים בארץ. הזן נקרא בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון ז"ל, ראה "השדה", כרך כ"ד, ע' 171) – וממנו הלך והתפשט בכל פרדסי יפו [הכוונה לפרי השמוטי הראשון ולא לזן "שרה"]. הוא דחק את רגלו של זן ה"בלדי" (מקומי) שממנו ניטעו כל עצי התפוזים באיזורי יפו, יריחו, עכו וצידון. משך זמן קצר לערך, הפך פרי השמוטי לפאר של זני ההדרים בארץ ובעולם, כפי שאנו למדים מדברי התייר וואן דה וולדה משנת 1850. לפי דבריו עלה פרי הלולים זה מיפו על שולחנות-מלכים. בשל טיבו המעולה של פרי יפואי זה קוראים לשמוטי, בשווקי חו"ל, בשם "ג'פס" (יפואיים) על שם יפו.

"אנטיליה" (גלופת "עם עובד")

(מתוך הספר "הכפר הערבי" למשה סטבסקי)

הפרדסנות בארצנו היתה נתונה כולה בתחילתה, בידי הערביים. רק בשנת 1875 הונח היסוד לפרדסנות העברית על-ידי סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהקים את הפרדס העברי הראשון במקום בו נבנתה "שכונת מונטיפיורי" מול הקריה. אחריו נטעו פרדסים ה"אלינס" במקווה ישראל, הרב פרומקין בפתח-תקווה, משפחת פלמן בסומל [תל-אביב], משפחת מויאל ביפו ומשפחת לרר בוואדי חנין (כיום נס ציונה). לאחר מכן חלה הפסקה, וההרחבה הניכרת של ענף זה החלה לפני 57 שנים תודות לברון רוטשילד ז"ל בנטעו פרדסים בפתח-תקווה, נס ציונה, חדרה, רחובות וראשון לציון. בשנת 1900 הגיע חלק ניכר מהם לפריון והניבו תפוחי זהב שמוטים.

ברוך בן עזר (ראבּ)

המשך יבוא

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2161 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל