| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1821
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בשבט תשפ"ג. 13.2.23
עם הצרופות: 1. מחצבה א' בעטרות. 2. פועלי המחצבה בסיתות אבנים לבניין אפ"ק בירושלים. 3. מחצבה ב', אבן בוחן. 4. בית "סולל בונה" (בית הגרמנים).
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: זיוה שמיר: הנקודה היהודית. על טורו השני של אלתרמן "הגנרלים בשבי". // איליה בר-זאב: העתק תזוזה. // אורי הייטנר: צרור הערות 12.2.23. // משה גרנות: אידיאולוגיה של קנאות ובערות. מורשתו הקשה של מחבר ספר דברים. // מיכאל רייך: מְשׁוֹרְרוּת. // אהוד בן עזר: ארוחת צהריים יהודית לשניים בשישי ב"קיטון" דיזינגוף 145. // רות דנון: ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק חמישי. מחצבת עטרות. // נעמן כהן: מה הקשר בין חוק לצדק ולהפיכה המשטרית? // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק י, המשך וסיום הפרק. // ממקורות הש"י. // ברוך בן עזר (ראבּ): תפוחי זהב במשכיות כסף. [המשך].
* * *
הנקודה היהודית
על טורו השני של אלתרמן "הגנרלים בשבי"
שבוע ימים לאחר שפִּרסם אלתרמן את השיר הראשון בסדרת "הטור השביעי" ("נקודת ארכימדס", עיתון "דבר" מיום ל' בשבט תש"ג, 5 בפברואר 1943), נדפס השיר השני בשירי "הטור השביעי" ("הגנרלים בשבי", עיתון "דבר", מיום ז' באדר א' תש"ג, 12 בפברואר 1943, עמ' 2. בחתימת "נתן א.").
אלתרמן ידע מן הסתם ששירו השני עתיד להתפרסם בז' באדר – יום הולדתו ופטירתו האגדיים של משה רבנו ויום הזיכרון של אותם חיילים אלמונים שמקום קבורתם לא נודע – ואולי משום כך כָּלל בו, חרף טיבו האירוֹפּוֹצנטרי, גם כעין סוגיה לאומית משעשעת שתעניק לקוראיו רגע של הרפיה קומית.
אלתרמן ידע מן הסתם ששירו השני עתיד להתפרסם ביום ז' באדר – יום הולדתו ופטירתו האגדיים של משה רבנו המשמש מאז קום המדינה יום הזיכרון של אותם חיילים אלמונים שמקום קבורתם לא נודע. אולי משום כך כָּלל בו, חרף טיבו האירוֹפּוֹצנטרי, גם כעין סוגיה לאומית שתעניק לקוראיו רגע של הרפיה קומית.
במילים אחרות: בשיר העוסק לכאורה כולו במלחמתם של הרוסים בגרמנים, שיר הרחוק כביכול ת"ק פרסה מן הנעשה ב"יישוב" – נשתרבבה בין השיטין גם נקודה יהודית מפתיעה, הקושרת באופן לולייני (או, אם תרצו, "באופן מילולייני") את הנעשה בשדות הקרב שעל גדות הווֹלגה עם העלילות המסופרות בשירה העברית החדשה.
מה לתאריך הקשור במוות לבין אותם רגעים של comic relief ושל צהלה שאליהם ייחלו הבריות בארץ ובעולם בשנת 1943? סגנונו האוקסימורוני של אלתרמן התיר לעצמו ניגודים קיצוניים כאלה, ששיקפו עולם אפוקליפטי ואבּסוּרדי שבּוֹ נתרופפו כל החישוקים.
השיר "הגנרלים בשבי" נכתב בעקבות מִברק שנדפס בעיתון "הארץ" מיום 31 בינואר 1943 בזו הלשון: "ממוסקבה נמסרה הודעה מיוחדת: חיסול הצבא הגרמני בסטלינגראד נגמר. מפקד המחנה השישי, גנרל פון פאולוס, ראש-המטה שלו ועוד 11 גנרלים גרמנים ו-5 גנרלים רומניים, נלקחו בשבי." ברוח ידיעה זו, שנסכה בעם תקווה למיגורו של היטלר ולסיום המלחמה והשואה, חיבר אלתרמן שיר כמו-דרמטי שבו הוא מעלה את שיחתם ההיפותטית של שישה-עשר הגנרלים הכלואים בשבי הרוסי בעת דיונם במצב שאליו נקלעו.
במקום תלמידי-חכמים, היושבים בבית-המדרש בין התנור לכיריים וזוקפים אגודל בדיון הלכתי "עוקר הרים", כאן לפנינו גנרלים היושבים בבית-הכלא על הכיריים ועל התנור, וזוקפים מונוקל בידם (הלקסיקון הוא אותו הלקסיקון כמעט, אך מה רב ההבדל בין שתי הקבוצות של "הנפשות הפועלות" – תלמידי חכמים מול קציני וורמאכט). התיאורים בדבר הצפיפות בחדר ("בַּחֶדֶר הַקָּטָן", "הַחֶדֶר קָט") מזכירים גם את שיר-העם הידוע "אויפֿן פריפעטשיק" ("על האח"), המתאר את לימוד האלפבי"ת ב"חדר" הקטן והצפוף של ילדי ישראל בגולה. וכך הצטיירה בדמיונו של אלתרמן הצעיר תמונת הגנרלים שנלכדו בחדר הקטן והצר שבין כותלי הכלא.
לפנינו טור מזהיר, אך משום מה לא אסף אלתרמן את הטור הזה בקובץ "הטור השביעי", מהדורת 1948, והוא נותר בארכיון העיתון למשך ארבעים ושלוש שנים (עד שמנחם דורמן, נוצֵר מורשתו של אלתרמן, הוציאוֹ מן הגניזה ופרסמוֹ שוב ב"מחברות אלתרמן", כרך ד', תשמ"ו, עמ' 11–12):
בַּחֶדֶר הַקָּטָן שֶׁבֶּחָזוֹן נִרְאֶה לִי
רוֹבְצִים לָהֶם תְּרֵיסָר-וְכַמָּה גֶּנֶרָלִים.
אֶחָד עֲלֵי סַפָּה צוֹלַעַת עַל כְּרָעַיִם,
אֶחָד עַל הַשֻּׁלְחָן, שְׁלֹשָה עַל הַכִּירַיִם,
אֶחָד עֲלֵי אַרְגָּז, צָנוּף כְּמוֹ כַּדּוּר,
וּפֶלְדְמַרְשַׁל
יוֹשֵׁב עַל הַתַּנּוּר.
אוֹמֵר בְּקוֹל מָרִיר הַגֶּנֶרָל פוֹן-דְּרִיטְלִיךְ
גָּמַאנוּ מֶרְחַקִּים וּקְרָבוֹתֵינוּ רַבּוּ...
וּמַה יָּצָא מִזֶּה? יוֹשְׁבִים כַּךְ, גַּנְץ גֶּמִיטְלִיךְ...
אָמְנָם הַחֶדֶר קָט, אַךְ כָּל הַמִּפְקָדָה בּוֹ.
עוֹנֶה לוֹ גֶּנֶרָל רוֹמַנִי כְּגוֹנֵחַ:
"כֵּן, אֶקְסֶלַנְץ, אִם יֵשׁ חֶבְרָה יֵשׁ נַחַת.
לִי, לַיּוֹשֵׁב בַּפַּח, פָּשׁוּט יוֹתֵר שָׂמֵחַ
שֶׁגֶּרְמָנִים גַּם הֵם יוֹשְׁבִים אִתִּי בְּיַחַד."
אָז בִּזְקִיפַת מוֹנוֹקְל, גֶּנֶרָל פוֹן-קֶרְן
מַשְׁמִיעַ נְהִימָה מִתַּחַת לַכִּירַיִם:
"הַכֹּל אֶסְבֹּל בִּשְׁבִיל הַפִירֶר, מַיְנֶה הֶרְן,
אַך הָרוֹמָנִי כְּבָר מַתְחִיל בִּשְׁוַיְנֶרַיֶן."
הַקּוֹלוֹנֶל פוֹן-גְּרוֹס מֵעִיר אָז, קַר כַּשַּׁיִשׂ:
הַפִירֶר אִסְטְרָטֶג הוּא, אַךְ בְּכָל-זֹאת בֻּרְסְקִי.
עָלָה עַל סְטַלִינְגְרַד כִּכְפִיר, עָמַד כְּתַיִשׁ,
וְרָץ בַּחֲזָרָה כְּסוּס בַּכְּבִישׁ הַקּוּרסָקִי...
כֵּן, מַיְנֶה הֶרְשַׁפְטְן... הַקְשִׁיבוּ לִדְבָרַי נָא,
הִתְחִילָה חֲתֻנָּה! וּבְאֹפֶן אִינְטֶגְרָלִי!
אַגַּב, הַבּוֹלְשָׁוִיקִים כְּבָר בְּתוֹך אוּקְרַיְנָה,
וּטְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי שֵׁם אַחַד הַגֶּנֶרָלִים...
עַל כַּךְ קְצִין הַמִּשְׁמָר, גְּוַרְדֶיֶץ אֶנִיךְ יוֹסְקִין,
עוֹנֶה מִן הַמִּפְתָּן: צָדַק הַקּוֹלוֹנֶל כָּאן!
אִם שֵׁם הַגֶּנֶרָל הַפַּעַם טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי,
תַּרְגִּישׁוּ מַה פֵּרוּשׁ חֲתֻנָּתָהּ שֶׁל אֶלְקָה!
אָכֵן, הַחֲתֻנָּה רַק מַתְחִילָה רוֹעֶמֶת
וְעוֹד הַמַּחֲנוֹת יוֹסִיפוּ וְיַבְקִיעוּ
וְאֶלְקָה בְּעַצְמָהּ גַּם הִיא עַכְשָׁו לוֹחֶמֶת,
אִם בִּסְבִיבוֹת אוֹרְיוֹל וְאִם בְּפֶלֶךְ קִיּוֹב...
וְאֶלְקָה, הִיא גַּם הִיא, עָזְרָה קְצָת, בֵּין הַיֶּתֶר,
כְּשֶׁתִּזְדַּמְּנוּ אֵלַי גַּם-יַחַד לָאַכְסַנְיָה
וְכָכָה נִשְׁתַּדֵּל כֻּלָּנוּ – דּוֹנֶרוָטֶר! –
שֶׁיִּתוֹסֵף לָכֶם הַפִירֶר לַקּוֹמְפַּנְיָה!
זֹאת הֶנִיךְ סָח, וְסָב עַל עֲקֵבוֹ – חַת-שְׁתַיִם!
וְעַל דְּבָרָיו הַלָּלוּ, נְבוֹנֵי הַטַּעַם,
לֹא הַמְחַבֵּר בִּלְבָד חוֹתֵם בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,
כִּי הַקּוֹרְאִים גַּם הֵמָּה יַחְתְּמוּ הַפַּעַם!
נתן א.
בספרות העברית החדשה מתוארים בטלניו של בית-המדרש כשהם רובצים בין התנור לכיריים, ובשיר "שירתי" של ביאליק החתול הרובץ על הכיריים בבית היהודי הדל. בל נשכח: "בין תנור לכיריים" הוראתו: מקום בזוי ושפָל שאליו מתנקזים היסודות הלא מכובדים של החברה (על יסוד תענית ל', ע"ב). כאן, בעזרת מילים המתארות את המציאוּת העיירתית המזרח-אירופית, שרבים מיהודיה נשמדו בשואה, מתאר אלתרמן (מעשה "עולם הפוך") את הצוררים שאיבדו את כוחם, הובסו בקרב, ועתה הם יושבים בין כותלי הכלא, בקיטון צר ובזוי.
נזכרת כאן תבוסתם של הגרמנים בסטלינגרד (שבאה חודשיים-שלושה לאחר תבוסתם בקרב אל-עלמיין השני), שבישרה את התחלת המהפך שהוליך למיגור המשטרים הטוטליטריים ולהחזרת הסדר והחופש על כנם. בין הגנרלים היושבים בכלא יש כבר כאלה המערערים על "גדולתו" של היטלר וכבר מתחילים לדבר בגנותו. עם הכישלונות והתבוסה חולפת לה התהילה.
ובין הגנרלים הרוסים שהביסו את הגרמנים נזכר גם הגנרל איוון דנילוביץ' טשרניחובסקי, שבעֵת הקרבות היו היהודים משוכנעים בזהותו היהודית, אך אחרי הניצחונות הדגישו השלטונות את רקעו הרוסי. קשה לדעת מה הייתה זהותו המדויקת של הגנרל טשרניחובסקי. פרופ' דן עמיר, פרופסור למתמטיקה ורקטור לשעבר של אוניברסיטת תל-אביב, ביָדעו באופן עמום על קשר משפחתי רחוק בינו לבין הגנרל המהולל, חיבר ספר רב-היקף בשם "חידת צ'רניאחובסקי", ובו ניסה להתחקות אחר מוצָאו של הגנרל.
האם היה הגנרל צ'רניחובסקי יהודי, כפי שהאמינו רבים? האם היה נוצרי שהשתייך לכנסייה האורתודוקסית האוקראינית כפי שנכתב עליו בביוגרפיות הרשמיות של ברית המועצות? האם שוכתבו ביוגרפיות אלה כדי שלא לזַכּוֹת יהודי במִזְכֶּה (credit) על עלילות הגבורה רבות-המשמעות של הגנרל נגד צבא היטלר שהביאו למִפנה קריטי בהיסטוריה של אירופה ושל העולם כולו? עד עצם היום הזה לא הגיעה החידה לפתרונה.
גם אלתרמן, שחיבר את שירו כשנתיים לפני נפילתו של איוון דנילוביץ' טשרניחובסקי בקרבות בפרוסיה, לא התיימר לפתור את חידת זהותו של הגנרל, אך ביצע כעין תרגיל של "הלחמה" בינו לבין המשורר שאול טשרניחובסקי, וקבע בטורו "הגנרלים בשבי": "אִם שֵׁם הַגֶּנֶרָל הַפַּעַם טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי, / תַּרְגִּישׁוּ מַה פֵּרוּשׁ חֲתֻנָּתָהּ שֶׁל אֶלְקָה!"
ומדוע בחר אלתרמן ב"חתונתה של אלקה" מכל האידיליות של טשרניחובסקי המתארות את ההווי העממי בדרום רוסיה ובשדות אוקראינה? אולי משום שבאידיליה זו יש קרב – מטפורי אמנם – ובו אבני קלע ובליסטראות, סוללות ודייק, כמו בקרב אמיתי.
האידיליה הארוכה פותחת בהכנות לקראת נישואי אלקה, בתו היחידה של ר' מרדכי – סוחר תבואה עשיר. ערב החתונה, בעודו נרגש ופזור דעת נאלץ ר' מרדכי לשמוע את טענותיו ומענותיו של הקבלן שבא לדון איתו על ההתחייבויות, והוא חש עצמו כמי שנקלע לשדה קרב:
מָשָׁל לְמָה הָיָה דּוֹמֶה מָרְדְּכַי בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה?
דּוֹמֶה לְבַר-שׁוּרָא שֶׁבָּא בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק וְהָאוֹיֵב
בָּנָה עָלָיו הַדָּיֵק וַיִּשְׁפֹּךְ מִסָּבִיב לוֹ סוֹלְלָה,
זוֹרֵק בּוֹ אַבְנֵי-הַקֶּלַע וְחִצִּים רָב וּבַלִּיסְטְרָאוֹת.
כָּכָה יָשַׁב אָז מָרְדְּכַי וְהַקַּבְּלָן קוֹלֵעַ אֲבָנִים.
אלתרמן "ניכּס" כביכול את הגנרל טשרניחובסקי באמצעות החיבור המילולי הווירטואלי שערך בינו המשורר טשרניחובסקי. כך עודד את קוראיו בשעה קשה, אך מעוררת ניצני תקווה לעתידו של העולם החופשי.
כשראה אור טורו השני של אלתרמן כבר הוכרע הקרב על סטלינגרד ואחרוני הכוחות של מדינות הציר כבר נכנעו לכוחות הסובייטיים, אך עדיין היה הכול שרוי בערפל הקרב – בדם ואש ותימרות עשן. אף-על-פי-כן השיר רואה בחזון מבעוד מועד את צירופו של היטלר אל חבורת הגנרלים המובסת, וזאת כשנתיים וחודשיים לפני קִצו של הצורר.
כאן ובמקומות אחרים ניתן להבחין ביכולתו של אלתרמן להעלות במרומז פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן. הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים בכלים של איש מדע ושל היסטוריוסוף, ולהוסיף על הניתוח המוּשׂכּל גם את חזונו האינטואטיבי וגלוי העיניים של איש הרוח. גישתו איננה גישה אֶסכטולוגית או מיסטית, כי אם גישה המגלה תערובת של פּרַגמָטיזם ושל רגש. תפיסתו של אלתרמן היא תפיסה אָנָליטית בהירת עין – רציונלית ורגשית כאחת – שבמרכזה המחויבות של איש הרוח לעָם ולמשפחת העמים כולה.
זיוה שמיר
* * *
אהוד: כאשר טרור פלסטיני משתולל ורוצח יהודים ברחובות, וכאשר אצלנו קוברים את הנרצחים – איך יהודים אחרים מעיזים לצאת בהפגנות להפלת ממשלת ישראל? האין גבול לכסילות, לשנאה ולרוע? ואיפה קולם של סופרי ישראל ושל נביאי השקר של הזמן השחור – כאשר מערכת שיצאה מדעתה מנסה להדיח בצו משפטי ראש ממשלה מכהן, לשמחת כל אויבינו! זיכרו להם זאת, הדורות הבאים!
* * *
העתק תזוזה
סוֹף-סוֹף אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ נִרְעָד הָעוֹלָם כְּבָר מִילְיֹונֵי שָׁנִים – לוּחוֹת טֶקְטוֹנִיִּים מִתַּחַת אוֹקְיָנוֹסִים וְיַבָּשׁוֹת,
אֶנֶרְגְּיָה מצְטַבֶּרֶת בִּנְקוּדוֹת הַחִכּוּךְ,
סְדָקִים מִתְפָּרְצִים, קַרְקָעוֹת מִתְרוֹמְמוֹת, שְׁבָרִים בִּתְנוּעָה מַתְמֶדֶת בְּטֶרֶם צוּרָה –
רֶטֶט הֲוָיָה רִאשׁוֹנִית בְּטֶרֶם זְמַן.
הַשֶּׁבֶר הַפְּרָטִי שֶׁלָּנוּ הוּא סוּרִי-אַפְרִיקָנִי
לִפְנֵי הֱיוֹת אָדָם,
בְּטֶרֶם צֶבַע .
הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר כְּנֶגֶד הַלּוּחַ הָעַרְבִי. בְּטֶרֶם אֲסוֹנוֹת.
כַּאֲשֶׁר הַזָּוִית בֵּינֵינוּ שְׁלִילִית אָנוּ נִלְחָצִים זֶה לַזֶּה מִפַּחַד הַלֵּילוֹת, רִכְסֵי הָרִים נֶעֱרָמִים.
אִם הַקַּו הַמַּפְרִיד בְּזָוִית חִיּוּבִית פִּסּוֹת קַרְקַע עַצְבָּנִית רוֹחֲשׁוֹת –
אָנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה, בֶּקַע נִפְעָר בָּנוּ, סְדוֹם וַעֲמוֹרָה,
בּוֹלְעָנִים אוֹרְבִים לְכָל שֶׁחוֹלֵף.
הָאַגָּן שֶׁבָּךְ בּוֹלֵם זַעֲזוּעִים, יוֹצֵר שִׁוּוּי מִשְׁקָל
בֵּין מַה שֶׁנִּכְנָס לְבֵין מַה שֶׁמִּתְאַדֶּה.
יָם הַמָּוֶת שׁוֹלֵף לָשׁוֹן חֲצוּיָה, הַמָּרָק הַבִּיּוֹלוֹגִי צוֹבֵר חֹם
בֵּין הַבְּרִיחַ לַדְּלָתַיִם .
אַל תִּכְעֲסִי, אַתְּ אוֹקְיָנוֹס צָעִיר.
נִשְׁאַרְנוּ,
עָרֵי הַכִּכָּר נִכְחֲדוּ, מֵי גֵּיהִנּוֹם סָבִיב, נַחֲשֵׁי בָּרִיחַ
בְּמַיִם מְלוּחִים, שִׁטְפוֹנוֹת בַּמַּעֲרָב,
פְּלָגִים זוֹרְמִים בְּנַּחֲלֵי הַמִּזְרָח –
שָׁם לֵדַת הַשֶּׁמֶש.
אַל דְּאָגָה! תַּחַת יָרֵחַ בָּהִיר נֶחְשָׂפוֹת פִּנּוֹת סֵתֶר
לִמְחַפְּשֵׂי אַהֲבָה, לַפְּרָאִים
וְלִתְמִימֵי הַדֶּרֶךְ.
בְּמַעֲלֵה מֹר, בְּנַחַל רַחַף, צִפֳּרִים שְׁחֹרוֹת נוֹשְׂאוֹת כֶּתֶם כָּתֹם, רְעֵבוֹת לְמַתָּת.
שׁוֹשַׁנַּת יְרִיחוֹ הִיא לֹא רַק מַחֲלַת עוֹר אֶלָּא גַּם סִימָן
לְחַיִּים חֲדָשִׁים. נַסִּי וּרְאִי אֶת הַנֵּס –
לְמַעְלָה, בָּהָר הַיָּבֵשׁ, תְּנִי מַיִם לְשִׁלְדֵי הַפְּרָחִים.
"מַנְעִמֵי מֶלֶל יְמַלְּלוּ בְּקוֹל״ [1]
[1] שחרית א' ראש השנה – קליה, אדירי אימה
פורסם לראשונה ב"טיסה נגד השעון", קשב לשירה", 2012.
* * *
אהוד: כל הכבוד לעבודתם הקשה, למסירות הנפש ולהצלחות של צוותי החילוץ ושל בית חולים שדה הישראליים והצה"ליים בטורקיה, כך עוזרת בחפץ-לב הדיקטטורה הישראלית לדיקטטורה הטורקית!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 12.2.23
* על המלחמה בטרור – ממה נובעת הדרישה, שאיטום/הריסת בתי משפחות המחבלים תיעשה בתוך 24 שעות? האם באמת מי שיוצא לפיגוע תוך נכונות להיהרג (מה שקורה כמעט בכל הפיגועים) למרות שהוא יודע שבית משפחתו ייהרס בתוך חודש או יותר – מה שירתיע אותו הוא אם ביתו ייאטם עוד באותו יום? אולי הדרישה הזאת עולה כתוצאה מכך שמדיניות ההריסה לא הוכיחה את עצמה, ולכן מנסים לעשות "עוד מאותו דבר"? ואם גם זה לא יעזור – ידרשו להרוס בתוך שעה? ואם גם זה לא יעזור – תוך דקה?
כל הרעיונות הללו נראים לי בעיקר כרעיונות פופוליסטיים, שנועדו לספק את רגשות הזעם והרצון "לעשות משהו". האם הם מסייעים למלחמה בטרור? אני בספק רב. הגיע הזמן לערוך מחקר יסודי ולבחון האם מדיניות הריסת הבתים שפועלת כבר עשרות שנים קידמה את המאבק בטרור. לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית, ואם היא תהיה חיובית, לבטח מדובר בתרומה שולית. אני מאמין ביוזמה – מלחמה מתמדת בטרור, לצורך חיסול תשתיות הטרור וסיכול פיגועים באמצעות הגעה אל המחבלים אל מיטתם לפני שיספיקו לבצע את זממם. לעצור אותם ואם יתנגדו – להרוג אותם. אני תומך גם בסיכולים ממוקדים של מנהיגי טרור. מה שנדרש הוא מודיעין מצוין, יכולת מבצעית מצוינת, נחישות ויצירתיות. ולצד זה, אני בעד מלחמה כלכלית לייבוש תשתיות הטרור. האמת היא שכל אלה נעשים כבר מאז "חומת מגן" וביתר שאת במבצע "שובר גלים" ובכל זאת יש פיגועים. זה נכון. אך הפעילות הזאת מוצלחת מאוד, כיוון שהיא מסכלת מאות פיגועים בשנה ובכך מצילה חייהם של אלפי ישראלים. הבעיה היא שאיננו מצליחים להגיע ל-100% הצלחה ולאפס פיגועים. זה נכון. כל פיגוע הוא כישלון שלנו; הוא בוצע בידי מחבל שלא הגענו אליו קודם. כל כישלון כזה יש לתחקר לעומק כדי להפיק לקחים לשיפור הביצועים ולצמצם עוד יותר את מספר ההצלחות שלהם.
כמו כן, יש חשיבות לתגובה מיידית ונחושה בשעת פיגוע. הנראטיב השקרי על "תסמונת אלאור אזריה", כאילו חיילים ושוטרים פוחדים לירות במחבלים, מוכח בכל פיגוע כשקר. עובדה – ברוב המקרים השוטרים והחיילים חותרים למגע ומחסלים את המחבל. ואחרי הכול יש לזכור – ארץ ישראל נקנית בייסורים. הטרור מלווה אותנו מראשית המיזם הציוני, מתוך מטרה לסכל את הקיום היהודי בארץ ישראל ולהמיר אותו במדינת פלשתין גדולה מן הים עד המדבר. והנה, אחרי 150 שנות טרור – איפה אנחנו ואיפה הם. אנחנו מנצחים ובגדול. וגם משלמים מחיר דמים על הניצחון. אין שום סיבה לייאוש. העיקר הוא להיות נחושים לנצח במאבק על הארץ ולהילחם בטרור בתבונה ובנחישות.
* איזו "חומת מגן" בראש שלו – מבצע "חומת מגן" הוא הפעולה המוצלחת ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה. זהו מבצע שהכריע את מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כאשר הייתה אקסיומה שמדובר בטרור שאי אפשר להתמודד איתו. לכן, אין זה פלא, שמי שרוצה הכרעה והצלחה, נדבק למותג "חומת מגן". אולם כדי לבצע "חומת מגן" צריכה להיות מציאות דומה לזו שקדמה ל"חומת מגן". "חומת מגן" נעשה לאחר שבע שנים שישראל לא היתה בשטח. במשך שבע שנים פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה, נבנתה בכל רחבי יו"ש ורצועת עזה תשתית טרור ענפה ועמוקה ומסודרת, שהונהגה ביד רמה מהמוקטעה בידי ערפאת, וכל המערכת שתחתיו. ההצלחה של מבצע "חומת מגן" לא היתה של "זבנג וגמרנו" – פגע וברח. זה היה מבצע ארוך ומורכב להרס תשתיות הטרור, והעיקר – הוא שינה את המציאות. בעקבותיו חזר חופש התנועה של צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ. מאז, צה"ל פועל כל הזמן בשטחי הרש"פ ומדי לילה נערכים מעצרים ופעולות.
היום אין ברש"פ תשתיות טרור שניתן להילחם בהן. המכונית של המחבל שדרס את הילדים בירושלים אינו "תשתית". יש מקומות ספציפיים כמו מחנה הפליטים בג'נין, שבהם יש תשתיות טרור וניתן אולי לבצע בהם מינִי "חומת מגן". המקום האחרון שמתאים למבצע כזה הוא מזרח ירושלים. מבצע אסטרטגי משנה כיוון כמו "חומת מגן" מתקבל כמובן בקבינט המדיני ביטחוני, במהלך יסודי ומובנה ותוך הפעלת שיקול דעת מושכל. והנה, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל שמעו בתקשורת שביום ראשון יוצאים למבצע "חומת מגן". השר הפרחח והאינפנטיל הכריז ברחוב על מבצע "חומת מגן". לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש מה חש ראש הממשלה כשהוא שומע על כך. אבל על מי הוא יכול להלין? מי שמכניס למיטה נחש צפע, אל יתפלא שהוא מכיש אותו.
* משטרת ישראל או מיליציית בן-גביר – הכהניסט, שכל ניסיונו הניהולי הוא הנהגת כנופיות פרחחים חוליגניים, נעדר כישורים להתמודד עם בעיות ביטחון הפנים – הוא מנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה למיליציה פרטית שתילחם במתנגדי המשטר. הטרור גואה, הפשע משתולל ומרים ראש, והכהניסט מתעסק בדיכוי מחאה אזרחית וברפורמת הפיתות הפופוליסטית. מיהו חסר-האחריות שהפקיר בידי פרא האדם הזה את הביטחון ה"לאומי" של ישראל?
אחת הסיסמאות הפופוליסטיות שלו היא "לתת גיבוי לשוטרים". אבל בשעה שהם מתמודדים עם ההפגנות הוא מבזה אותם, מסית נגדם, מזמן ל"בירור" פוליטי את מפקד המחוז שיסביר לו מדוע מאפשרים למתנגדי המשטר להפגין. ה"גיבוי" שעליו הוא מדבר הוא רק לשוטרים שיבצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל נגד אזרחים ערבים.
* האם המפכ"ל צריך להתפטר? – האם המפכ"ל קובי שבתאי צריך להתפטר, בעקבות ההשתוללות הפראית של השר שמעליו, המפריע לו לתפקד ומנסה להשתלט על המשטרה כדי להפוך אותה לכנופייה כהניסטית? תהיה זו טעות אם יתפטר. עם כל הקושי והסבל שבעבודה עם הפרחח, חובתו הלאומית היא להישאר, לסבול, אך לנסות להיות המבוגר האחראי ולעמוד כחומה בצורה להגנה על משטרת ישראל ועל החוק מפני פרא האדם המטורף. הרי אם יתפטר – הסיבה שבעטיה יתפטר היא הסיבה שבעטייה אף ניצב לא יסכים להיות מפכ"ל והיא הסיבה שבעטייה כל הניצבים יתפטרו. ומה אז? הפרחח ימנה נערי זוועות לנהל את המשטרה?
על המפכ"ל להיאחז בציפורניים בתפקידו על אף הסבל והקושי.
* בגין צדק – בכל שנותיו באופוזיציה נאבק בגין נגד קיומו של משרד משטרה. הוא טען שבדמוקרטיה המשטרה צריכה להיות עצמאית, כיוון שתפקידה הוא לשרת את האזרחים ולא את השלטון. הוא הציע ששר הפנים יהיה אחראי מיניסטריאלית על המשטרה, מבלי להתערב בפעולתה. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון יבטל את משרד המשטרה. ואכן, בעלותו לשלטון הוא ביטל את המשרד, ובנאום ההשבעה בכנסת אמר שביטול המשרד הוא צעד לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. לאורך שש שנות שלטונו לא היה משרד משטרה. יצחק שמיר הלך בדרכו וגם בממשלתו הראשונה לא היה משרד משטרה. רק ב-1984, כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית והיה צורך במינוי שרים רבים, הוקם מחדש המשרד וחיים בר לב מונה לשר. כאשר הוקמה ממשלת פרס אחרי רצח רבין, הורחב המשרד על פי דרישתו של השר משה שחל, הוכנסו אליו תחומים נוספים והוא שינה את שמו למשרד לביטחון פנים.
למה בכלל הוקם בישראל משרד המשטרה? הרי מקובל בעולם הדמוקרטי שאין משרד כזה ושהמשטרה היא תחת אחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. הסיבה לכך מעניינת. שר הפנים הראשון היה איש הציונים הכלליים (לימים – המפלגה הליברלית בליכוד) יצחק גרינבוים (הוא עצמו עבר מאוחר יותר מהפך אידיאולוגי, עבר לשמאל והצטרף למפ"ם). התפקיד שלו אמור היה לכלול אחריות על המשטרה. גרינבוים הסביר שמסיבות אידיאולוגיות הוא אינו מוכן להיות אחראי על המשטרה, כי בדמוקרטיה המשטרה לא צריכה להיות כפופה לפוליטיקאים. כשבן גוריון הבין שהתנגדותו נחרצת, הוא הקים את משרד המשטרה. לאורך שנים סברתי שנכון שיפעל בישראל משרד לביטחון פנים, לנוכח הבעיות הייחודיות של הטרור, אירועים קשים במגזר הערבי, פשיעה לאומנית וכד', שבעטיים תחום ביטחון הפנים הפך לסוגיה של ביטחון לאומי. אולם היום, כאשר הכהניסט הפשיסט קיבל את התפקיד, מנסה לקבל סמכויות של מפכ"ל ומנסה להפוך את המשטרה למיליציה פשיסטית שלו, אני מתחיל לחשוב שכנראה בגין צדק.
* דמוקרטיה למחצה – אם תתקבל המהפכה המשטרית, האם ישראל תהפוך לדיקטטורה? התשובה היא שלילית. תהיינה בה בחירות דמוקרטיות, תהיה בה אופוזיציה חופשית, תהיה בה תחרות על השלטון, ישמרו בה חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, חופש ההפגנה, חופש העיתונות. בדיקטטורה אין את כל אלה. אבל האם ישראל תישאר דמוקרטיה? היא תהיה דמוקרטיה חלקית. יהיו בה חלק מסממני הדמוקרטיה, כפי שציינתי, אבל דמוקרטיה אמיתית כוללת את שלטון החוק, השוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ומערכת משפט חזקה ועצמאית. כל אלה יאבדו אם המהפכה תצא לפועל.
ומה שמסוכן יותר, הוא שבאין רשות שופטת חזקה ועצמאית ובאין איזונים ובלמים על הממשלה, קלה מאוד ההידרדרות לדיקטטורה. והאובססיה של נתניהו להשתלט על התקשורת, שבאה לידי ביטוי בין השאר במינוי עוכר התקשורת קרעי לתפקיד שר התקשורת, מאותתת מה צפוי לנו בהמשך. ההבדל בין דיקטטורה לדמוקרטיה אינו דיכוטומי. זה לא או-או. זה רצף. על קו הרצף הזה, המהפכה המשטרית תהפוך את ישראל למדינה הרבה פחות דמוקרטית, את הדמוקרטיה לחלקית, נכה וחלשה, ואת הדיקטטורה לקרובה מאי פעם.
* זרוע מושחתת של שלטון מושחת – שאלה שנשאלתי: בסיס הטיעון שלך הוא ששופט שיתמנה בוועדה שהרוב בה של פוליטיקאים יהיה שופט מוטה שכפוף לאלה, שהיו חברים באותה ועדה. וזה בשונה מהמצב הקיים שבו שופט שמונה על ידי ועדה עם רוב של שופטים ופרקליטים לעולם לא יפסוק לפי בקשה של שופט, שהיה חבר בוועדה, ולעולם לא יטה משפט לטובת המשרד של פרקליט, שהצביע בעד המינוי שלו, כי הוא שופט מקצועי ולא מוטה. איך זה מתיישב?
וזו תשובתי: היום שופטי העליון נבחרים בשיטה שלא יכולה להיות בה רובנות (מאיוריזציה) כי נדרשת תמיכה של 7 מתוך 9 חברי הוועדה במועמד. כך, באופן מובנה, לא יכול להיות רוב לא לשופטים ולא לנבחרי הציבור. חייבת להיות הידברות והגעה להסכמה. עובדה שמאז ששונתה השיטה, ההרכב החד-מימדי של בית המשפט העליון השתנה. רוב השופטים שנבחרו הם שמרנים, שהוצעו בידי הימין, והתקבלו בהסכמה. היום בית המשפט העליון מגוון מאוד. אלא שהשופטים השמרנים אינם אומרי-הן של הממשלה, ולכן כולם, כולל אלרון (אם מבינים את עמדת המיעוט שלו), פסלו את מינוי העבריין הסדרתי לממשלה, וזה לא מספק את לוין ושות'. כלומר, הם לא רוצים שופטים שמרנים. הם רוצים שופטים אומרי-הן, שמבצעים את הוראות השלטון ומאפשרים שחיתות.
מה אומרת המהפכה המשטרית? הרכב הוועדה יכלול רוב מוחלט של נציגי השלטון, כולל "נציגי ציבור" שאף הם ייבחרו בידי השלטון. מביניהם – הממשלה תבחר את הנשיא הבא, כלומר, הצייתן ואומר-ההן מביניהם יהיה הנשיא. אם לא יהיה מישהו מספיק צייתן, הם יביאו מיקור-חוץ. הוועדה שבשליטה מוחלטת של ראש הממשלה, תבחר את השופטים על פי מה שמתאים לה, ולאחר מכן הם עוד יצטרכו לעבור שימוע בוועדת החוקה, שאף היא נשלטת בידי הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה (להבדיל מוועדת הסנאט בארה"ב), שם יחקרו אותם חקירה פוליטית צולבת, כדי להבטיח שאם בטעות התפלק מישהו לא מספיק צייתן, הוא לא יעבור. כשאני רואה את רמת המינויים של פקידים בכירים של רבים משרי הליכוד, אני כבר מבין איזה שופטים הם ימנו, חלילה. ואם בית המשפט עם השופטים שהם מינו בכל זאת יפסול חוק בלתי חוקתי או חוק הפוגע בזכויות האדם, הרוב האוטומטי של 61 יתגבר על כך. על פי המהפכה, לא זו בלבד שלא תהיה ביקורת שיפוטית על החקיקה – לא תהיה ביקורת שיפוטית גם על פעילות הממשלה, כי אין ביקורת כזו בלי עילת הסבירות, שהיא לב הביקורת על הממשלה בכל אחת מהדמוקרטיות, ללא יוצא מן הכלל, ובמדינת ישראל מיום הקמתה.
הנציגות של עורכי הדין נועדה להשמיע בתוך הוועדה גם את קולם של מי שמופיעים בפני השופטים ומביאים אתם היכרות מהשטח עם השופטים, ולכן הם חשובים. אבל אפשר, למשל, להסתפק בנציג אחד של עורכי הדין ובמקום השני למנות למשל את ראש החוג למשפטים באחת האוניברסיטאות. אבל באופן כללי, אין בעולם שיטה טובה יותר לבחירת שופטים משלנו.
אני בעד רפורמה במערכת המשפט, איני תומך בהקפאת המצב הקיים (זולת שיטת המינויים), אבל אני חותר לרפורמה אחרת לגמרי. רפורמה שתחזק את הפרדת הרשויות ואת האיזונים והבלמים. משמעות המהפכה המשטרית היא שהרשות השופטת תהיה זרוע של השלטון. וכאשר המהלך הזה מובל בידי ממשלה מושחתת, שגם מנסה לחוקק חוגי מגה-שחיתות, משמעות המהפכה היא, שהרשות השופטת תהיה זרוע מושחתת של שלטון מושחת.
* הסוגייה המורכבת של ניגוד העניינים – סוגיית ניגוד העניינים של ראש הממשלה היא סוגייה מורכבת ואני אמביוולנטי לגביה. מצד אחד, אין ספק שיש כאן ניגוד עניינים בולט. ברור מה הסיבה למלחמה שנתניהו מוביל נגד מערכת המשפט. הרי כמי שהתחנך בבית רוויזיוניסטי, על ברכי ערכי עליונות המשפט, הוא דגל תמיד במערכת משפט חזקה ועצמאית, בהפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. הוא הגן על בית המשפט מפני הקנאים שניסו לפגוע בו, סיכל כל הצעה ברוח המהפכה המשפטית כולל הצעות שהן חלק מן המהפכה בגרסה הרבה יותר מתונה. המוטו שלו היה ש"אין דמוקרטיה בלי מערכת משפט חזקה ועצמאית." ברור שהתפנית החדה, ב-180 מעלות, נובעת ממצבו המשפטי. ברור שהוא מוביל מהפכה משטרית מתוך תאוות נקם ומתוך ניסיון לחלץ את עצמו מאימת הדין. ברור שיש ניגוד עניינים כאשר מוצעת הצעה, שעל פיה הוא ישלוט בוועדה שתחליט על קידומם של שופטיו. ברור שהוא מוביל לפסקת התגברות רדיקלית ברוב אוטומטי כדי שיוכל להעביר חוקי מגה-שחיתות, כמו חוק צרפתי רטרואקטיבי, ביטול סעיפי מרמה והפרת אמונים וכו', בלי שבג"ץ יוכל להתערב. מה אלה אם לא ניגוד עניינים?
אבל יש גם צד שני. הוא ראש הממשלה. הוא ראש הממשלה שנבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות, כאשר כהונתו, חרף כתב האישום החמור נגדו, אושרה פה אחד בהרכב של 11 שופטי בג"ץ. האם ראש הממשלה יכול לא להיות מעורב בנושא המרכזי שמעסיק את החברה הישראלית ובמהלך הראשי של ממשלתו? גם זה בעייתי מאוד ולא מעשי.
ויש דבר נוסף המגביר את המורכבות. הפתרון הראוי למשבר הוא הקפאת המהפכה והחלפתה בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, בהובלת הנשיא. הנשיא, שעמל יום ולילה כדי לקדם את המהלך, עבד על כך רבות מול נתניהו. מרגע שהיועמ"שית פירסמה את חוות דעתה בנושא ניגוד העניינים, שהיא ללא ספק חוות דעת רצינית ומנומקת היטב, הרצוג חדל לדבר על כך עם נתניהו והוא פועל מול לוין ורוטמן, עוכרי המשפט הקנאים. בניגוד לנתניהו, הם באמת מאמינים ברעיונות המהפכה ונחושים לבצע אותה בכל מחיר. אם הם המען של הרצוג – אין סיכוי למהלך. עם נתניהו יש סיכוי למהלך. ולכן, כיוון שאני רואה במהלך שמוביל הנשיא משימה לאומית ראשונה במעלה, אני מעדיף לבטל את הסדר ניגוד העניינים. אין לי טענות ליועמ"שית. היא נתנה את חוות-הדעת המשפטית, ומבחינה משפטית היא לא יכלה לתת חוו"ד אחרת. אך בניגוד למשפט, שבו ההכרעות הן דיכוטומיות, החיים החברתיים והפוליטיים מורכבים יותר, ויש בהם שיקולים אחרים ונוספים, והתמונה המלאה אינה רק משפטית, כי לא "מלוא כל הארץ משפט." זאת הבעייתיות של המישפוט, ולכן אני נגד המישפוט ומסכים עם הביקורת עליו מצד תומכי המהפכה, אף שכמובן הדרך שלי, בניגוד לדרכם, היא להבריא את המערכת ולא להרוג אותה. ניגוד העניינים האמתי הוא עצם כהונתו של נאשם בפלילים כראש הממשלה. פסיקת בג"ץ בנושא הייתה מחויבת המציאות כי החוק הוא חד-משמעי. לא היתה יכולה להיות פסיקה אחרת. גם אילו היו 111 שופטים ההחלטה היתה מתקבלת פה אחד. את החוק צריך לשנות. תקווה חדשה ניסתה לקדם את חוק הנאשם בכנסת הקודמת, אך למרבה הצער ימינה התנגדה ולכן לא היה לכך רוב. אני מקווה שמה שקורה היום ילמד לקח שיביא את הכנסת, כשתהיה בהרכב שפוי יותר, לתקן את המעוות.
* גיבור לאומי – אביחי מנדלבליט הוא לא רק בית"רי מלידה, ליכודניק כל ימיו, איש הציונות הדתית, איש ימין. הוא גם היה יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, שבחר בו למזכיר הממשלה ואח"כ ליועמ"ש. יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, בעל מזג סניגורי, זהיר מאוד ודבק במבחן הראיות באופן השמרני ביותר שניתן (סביר להניח שעם יועמ"ש אחר כתב האישום היה חמור יותר). כן, זה הססמולן-שתפר-תיקים-נגד-ראש-ממשלה-מהימין בלה בלה בלה.
מנדלבליט חווה מתקפה מרושעת דו-ראשית, שהייתה מתקפה דו-ראשית על מדינת החוק. מצד אחד המפגינים נגדו, שדרשו ממנו להגיש מיד כתבי אישום בכל הפרשיות, כלומר שלא הראיות יכתיבו את פעולתו אלא הרצון שלהם להפללה בכל מחיר של נתניהו, השמיצו והכפישו אותו. מצד שני נתניהו, תעשיית השקרים וההסתה שלו ואספסוף החסידים השוטים שהפיצו את תאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו, כביכול (תאוריית הקונספירציה המטורפת והנתעבת ביותר מאז התאוריה שהשב"כ רצח את רבין). והוא עמד במתקפה הדו-ראשית כצוק איתן, דבק רק בראיות, באמת ובחוק. נתניהו ציפה ממנו לנאמנות אישית אליו. לא למדינה, לא חוק, לא לציבור. ועכשיו הוא מנסה להוביל מהפכה משטרית שבה היועמ"שים והשופטים יהיו נאמנים אליו ולא למדינה, לחוק ולציבור. מנדלבליט עמד בגבורה בלחצים, באיומים ובהסתה. מנדלבליט הוא גיבור לאומי. הריאיון עימו ב"עובדה" היה חשוב מאוד. חשוב מאוד שנטה אוזן לאזהרות שלו מפני המשמעות של המהפכה המשטרית, כולל המשמעות של הפגיעה בביטחון ובקציני ולוחמי צה"ל, ברגע שיוסר מהם השכפ"צ של מערכת משפט עצמאית, שהעולם מכיר בעצמאותה וסומך עליה. תגובתו שלוחת הרסן של נתניהו, מעידה מיהו ראש הממשלה שלנו. זו היתה תגובה של ראש כנופייה. של ביריון חסר מעצורים, מסית, שקרן ושרלטן.
* תובע עצמאי – בראיון עימו סיפר מנדלבליט איך במקביל לחקירות ולהגשת כתבי האישום, הוא המשיך להיפגש באופן שוטף עם נתניהו במסגרת תפקידו כיועמ"ש. גם במקביל להסתה נגדו. גם במקביל לשקרים הגסים שנתניהו אמר עליו. בעיניי, זאת הסיבה לכך שצריך לפצל את תפקיד היועץ, ולהוציא ממנו את התביעה הכללית. התובע הכללי צריך להיות עצמאי לחלוטין וחף מהשפעה של השלטון, ולכן רצוי שהוא לא יתחכך עם רוה"מ והשרים. אך הפיצול שאני דוגל בו הוא היפוכו המוחלט של הפיצול שעוכר המשפט יריב לוין מציע, כחלק מן המהפכה המשטרית. ברור שהתובע הכללי, מי שאמור להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית, חייב להיבחר בידי ועדת בחירה חיצונית, בלתי תלויה, שאחד מחבריה צריך להיות שר המשפטים, אך הוא אחד מתוך צוות של לפחות חמישה אנשים. לוין רוצה שהממשלה תמנה את התובע הכללי. זו הצעה מושחתת, שכוונתה מושחתת, שנועדה להגן על השחיתות, לגונן על המושחתים ובעיקר כדי לחלץ מושחת אחד מאימת הדין.
* אני קורא לכלוא אותי – בראיון לתוכנית "עובדה" הזהיר מנדלבליט מפני הידרדרות לשפיכות דמים. הוא דיבר על כך בכאב עצום. כל גופו שידר כאב וחלחלה מפני התרחיש הנורא הזה. ואז קפץ נהג הדי-9 הדורסני רוטמן ואמר שצריך לכלוא את מנדלבליט על כך שאיים במלחמת אחים. על פי אותו עיקרון אני רואה לנכון להתוודות על כמה פשעים שלי, שעליהם ראוי להכניס גם אותי לכלא. בעקבות עסקת שליט הזהרתי שהעסקה תעלה בדם ותביא להרג ישראלים. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי למחבלים המשוחררים לרצוח ישראלים. לפני עקירת גוש קטיף הזהרתי שהנסיגה תיתן רוח גבית לטרור מעזה. ולכן, יש לכלוא אותי על כך שקראתי לטרור מעזה. אגב, אני אשם גם במהפכה המשטרית, כי הזהרתי שהאקטיביזם יגרום לתגובת נגד קשה כלפי מערכת המשפט. האמת היא שהם רוצים לכלוא את מנדלבליט כיוון שמילא את תפקידו בנאמנות והגיש כתב אישום, על סמך ראיות, נגד ראש הממשלה. לכלא? יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה" כבר הבהיר שמדובר בבגידה, והעונש עליה אינו כלא. או במילים אחרות, הוא הסית לרצח מנדלבליט ושי ניצן.
[אהוד: אולי הגיע הזמן שתשתחרר קצת משיגעון הגדלות שלך?]
* תרבות השקר – הח"כים מהשורות האחרונות בליכוד מתחרים ביניהם בהתלהמות, הסתה והפצת שקרים כדי להתבלט בניסיון לחלץ עצמם מאלמוניותם המוצדקת. כזה הוא המילביצקי. כך צייץ על כבוד השופטת דפנה ברק ארז: "הבת של אהרון ברק, שכמובן התמנתה לתפקידה ללא שום קשר לייחוס המשפחתי, רוצה לקיים דיון בנבצרות. הפתעה? לא ממש!! הוועדה לבחירת שופטים של אחרי הרפורמה, תפסיק את הנפזיזם[?] של 'משפחות השפיטה' בישראל. הצבע מתחילה ביום שני. בכל הכוח קדימה."
השופטת דפנה ברק ארז היא בתו של אלעזר ברק, שהיה קצין חימוש ראשי בצה"ל. אין שום קשר משפחתי בינה לבין ברק. אבל המעליל, כמו חבריו המעלילים, נוהגים כמו המנהיג שלהם – הם משקרים כמו שהם נושמים. אין להם שום בעייה לשקר כדי להסית ולהפיץ שנאה. עולמם הוא עולם של שקר. התרבות שלהם היא תרבות של שקר. והמהפכה שלהם נועדה להפוך את תרבות השקר לתרבותה של מדינת ישראל.
* משתתף לראשונה בהפגנה – לראשונה מתחילת המאבק במהפכה המשפטית, השתתפתי אמש בהפגנה ברח' קפלן. לא בלב שלם הלכתי להפגנה. היעדרותי מההפגנות עד כה לא נבעו רק מסיבות של זמינות ומרחק, אלא גם כיוון שאני חצוי בנוגע למאבק. אני שותף מלא להתנגדות למהפכה המשטרית ורואה בה סכנה של ממש לדמוקרטיה. מצד שני, אני שותף לחלק מן הביקורת על מערכת המשפט, על האקטיביזם המשפטי ועל המישפוט. הפתרון שלי הוא תיקון ולא שפיכת התינוק מהמים. אך איני שותף לשלילה המוחלטת של כל תיקון ורפורמה.
אני שותף לתחושה הקשה מול הדורסנות של ממשלת הדי-9, שיכורת הכוח ואחוזת האמוק, אבל אני יודע היטב שממשלות אחרות נהגו בעבר באותה דרך, בעיקר בהתנתקות; גם אז חשתי שממשלת די-9 דוהרת לעברי ואטומה לכל הביקורת ולכל התחושות הקשות בציבור. אין לי ספק שמה שקרה אז הוביל במידה רבה למה שקורה עכשיו ושתחושת שיכרון הכוח של התומכים במהפכה נובעת מהמועקה הקשה אז, בדומה לילד מוכה שהפך לאבא מכה. כמה משותפיי להתנגדות היום, חשים לפחות אמפתיה לעקורים אז? אני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית, אך מתנגד לקיצוניות של "לעבור מדיבורים למעשים", "מרי אזרחי", שלא לדבר על "דין רודף" ואיומים בשימוש בנשק. ועוד יותר מכך אני נגד האיומים בירידה מן הארץ, במשיכת כספים מישראל (פה זה כבר לא רק איומים), באיומים באי הליכה למילואים ובאי התגייסות לקרבי. הרוח הזו זרה לי לא פחות מהמהפכה המשטרית. המאבק שלי הוא ברוח "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת." אני בטוח שכך גם רוב המפגינים. ובכל זאת, יש בולטות יתר לקולות הרעים הללו, ומעט מאוד התנערות מהם בקרב המוחים. וההבדל המשמעותי הוא במטרת המאבק. המאבק הוא טוטלי, נגד כל פשרה והידברות, שמוצגות בו כמילה גסה. ואילו אני תומך בהידברות ובחתירה לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. ומדוע בכל זאת החלטתי להשתתף בהפגנה? לא רק בשל התנגדותי הנחרצת למהפכה, אלא בעיקר כיוון שאני רואה את השעיטה הדורסנית של ממשלת הדי-9, בלי לראות בעיניים, בלי לגלות נכונות כלשהי להידברות אמיתית ולפשרה של ממש. וכאשר זה המצב, מקומי עם המפגינים. ואולי, מה שיעצור את הדהרה ויביא את הממשלה לשולחן ההידברות, תהיינה ההפגנות.
* תל אביב תכלת לבן – התחמשתי בדגל הלאום ונסעתי עם בתי להפגנה בת"א. הבטתי לכל עבר וראיתי דגל, ועוד דגל ועוד דגל ועוד דגל. ים של דגלי ישראל. רבבות דגלים, בידי רבבות אזרחים שנשאו את הדגלים מבתיהם. מצעדגלים. תל אביב תכלת לבן! היתה זו הפגנה פטריוטית של אזרחי ישראל ציונים פטריוטים שבאו להיאבק על נשמתה של הדמוקרטיה היהודית. לכל אורך ההפגנה התהלכתי בין המפגינים לאורכה ולרוחבה של ההפגנה. איני יודע לעמוד במקום, רציתי לפגוש משפחה וחברים ועל הדרך גם לעשות קצת כושר... אבל בעיקר עניין אותי לראות את המפגינים, לחוש אותם, את האווירה, לראות את הכרזות. חששתי מפני טרמפיסטים שיתעלקו על הפגנת ההמונים עם סיסמאות "אקיבוש" למיניהן. לא ראיתי ולו כרזה אחת ברוח זו. ראיתי רק אישה אחת, שעל גב המעיל שלה הייתה מדבקה קטנה: "מסתכלים לכיבוש בעיניים." הכרזה היחידה שראיתי, שלא היתה קשורה לנושא ההפגנה, הייתה בעד גירוש משפחות מחבלים לעזה. כל שאר הכרזות היו נגד המהפכה המשטרית ובעד הדמוקרטיה ומדינת החוק.
בסך הכול, החששות שלי מההפגנה התבדו. היא לא היתה מתלהמת, לא היתה קיצונית. היא היתה הפגנה של דאגה ואכפתיות. חשתי בה בבית.
* ארבעה נאומים – ארבעה נאומים היו בהפגנה. הנואם הראשון היה יו"ר מועצת התלמידים של ת"א, בחור בן 17, מדריך בבני עקיבא ותלמיד בישיבה תיכונית. נשא נאום נפלא, בוגר, מנומק. נהניתי מאוד לשמוע אותו. הנואמת השנייה היתה יו"ר איגוד העו"סים. הערכתי את יושרתה, בכך שאמרה שזו הפגנה אזרחית ולא איגודית והבהירה שבין העו"סים יש גם בעלי דעות אחרות.
מכל הנאומים, התחברתי במיוחד לנאומו של העיתונאי והתסריטאי של "פאודה" אבי יששכרוף. הוא סיפר שגדל במשפחה מסורתית ימנית בירושלים. גיבורי ילדותו היו אורי מלמיליאן ובגין. בצבא הוא שירת בדובדבן, עם חילונים ודתיים, שמאלנים וימנים, דרוזים ויהודים וכולם היו יחד תחת האלונקה. הוא קרא לנתניהו לא לקרוע את העם. הוא קרא לו לעצור את החקיקה ולהוביל מהלך היסטורי של הידברות לאומית לרפורמה בהסכמה רחבה. שמחתי מאוד לשמוע את דבריו, השונים כל כך מהמסרים המיליטנטים של אהוד ברק ואחרים השוללים כל פשרה.
הנואמת האחרונה הייתה ציפי לבני. המסר העיקרי שלה היה הצעה לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד. דבריה התקבלו בתשואות רמות ובהתלהבות. אבל זו הצעה פופוליסטית וחסרת ערך. מגילת העצמאות אינה חוק, אינה מנוסחת כחוק ויש בה דברים לא רלוונטיים כמו התחייבות לתאריך של קבלת חוקה, שחלף לפני 74 שנים... נכון, הערכים של מגילת העצמאות צריכים להנחות אותנו כחברה וגם בחקיקה. אבל ציפי לבני? מי שהובילה את ההתנגדות לחוק הלאום, מדברת על מגילת העצמאות? הרי למעלה מ-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. נו, באמת... ציפי לבני היא מבחינתי יריבה אידיאולוגית, אבל דווקא עובדה זו התאימה לי בהפגנה. כי היפה במאבק הזה, הוא שבעלי דעות שונות ומנוגדות בנושאים השונים מתלכדים למאבק על הדמוקרטיה ומדינת החוק.
* הניחו לנופלים – מחאת המילואימניקים בבית הקברות בהר הרצל אינה ראויה. לאף צד בוויכוח הזה, כמו בכל ויכוח ציבורי אחר, אין ייפוי כוח מהנופלים לדבר בשמם ולנכס אותם. הניחו לנופלים. השכול צריך להישאר מחוץ למחלוקות. מי שנאבקים על הממלכתיות, נדרשים להיות ממלכתיים.
* מאמצים את הדיבר הביביסטי הראשון – החברות ואנשי העסקים שמוציאים את כספיהם מהארץ ואלה שמריעים להם על כך, מאמצים בעצם את הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה אני." כלומר, המדינה זה ביבי. האם כאשר הם פוגעים במדינה, הם פוגעים רק בנתניהו? הם פוגעים בכל אזרחי ישראל. הם פוגעים בעצמם. בשנה וחצי הקודמות ראינו מה זו אופוזיציה למדינה. אסור לנו ללכת בעקבות התופעה הנואלת הזאת. לא נאבקים בביביזם בדרכים ביביסטיות.
* המדריך הנערץ של מדריכיי – יואב גלנט הוא בשבילי, בראש ובראשונה, המדריך של המדריכים והרשג"דים שלי בצופי ר"ג. מדריכם הנערץ. חברי שכבת "משגב", מדריכיי וחניכיו של יואב, כתבו לו את המכתב הבא:
מכתב גלוי ליואב גלנט מחניכיו בצופי רמת-גן
יואב,
צופי רמת גן, גדוד פלמחים – זוכר? שכבת משגב – זוכר? תראה את החתומים מטה ותיזכר. היינו חניכות וחניכים שלך בצופים. היית כריזמטי, מלח הארץ ובעיקר אמיץ. עיני כולנו היו נשואות אליך ולמדנו אז דבר אחד או שניים על אהבת הארץ, חברות, יושרה וחופש מחשבה. הטבעת בנו חותם והוא מלווה אותנו.
חלפו יותר מארבעים וחמש שנים, ושוב עינינו נשואות אליך. הפעם בתקווה. תקווה שתגייס את תבונתך ואת אומץ ליבך, תביט באמת ולא תהסס לומר אותה.
כמונו, גם אתה יודע שהחברה המפוארת שהוקמה כאן לא תשרוד ללא שלטון החוק, ללא הפרדת רשויות, ללא דמוקרטיה של ממש. שלטון ללא מיצרים של ממשלה – כל ממשלה שהיא – יוביל בהכרח לדיכוי, לשחיתות ולחורבן. אל תיתן ידך לריסוק בתי המשפט ולאובדן ההגנות החוקתיות על הערכים והזכויות שלאורם גדלנו ושמונחים ביסוד קיומנו כחברה וכמדינה.
אם תשמיע קול, קול אחר מהסובבים אותך, אנו נעמוד מאחוריך כמו אז, ונזכור לך חסד נעורים של אומץ, תבונה ואהבת הארץ.
הֱיֵה נָכוֹן חֻקָּתְךָ לִשְׁמֹור!
אבנר פינצ'וק, אדר גייגר, אילת סטקלוב, איריס רדקו (כץ), אלי שבו, ארנה דביר שיינר, בתיה בראף מליכזון, הדס אבנרי, הדסה גולדברג, חיים זוארץ, טל אלון, יואב ונקרט, יעל כהן (דיכנה), מרגנית עופר, עדנה וישינגרד, ענת קידר עמית, שמוליק פוקס.
* לנשל את עם ישראל מהכותל – ממשלת הטירלול הרגרסיבי אינה נחה לרגע. ההברקה החדשה – נישול עם ישראל מהכותל והפיכתו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.
* מי שיחרר את הכותל – ככל הזכור לי, הכותל לא שוחרר בדמם של הממיתים עצמם באוהלה של תורה.
* עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור – דרעי ינסה לסלק רטרואקטיבי את הלוויים שניגנו בבית המקדש.
* לשחרר שוב את הכותל – לפני 56 שנים שחררנו את הכותל עם כלי נשק. עכשיו עלינו לשוב ולשחרר את הכותל, הפעם עם כלי נגינה.
* עבירה פלילית – שאלה – אם מישהו ינגן בכותל, ובהתאם לחוק שדרעי מקדם יהפוך לעבריין ויכנס לכלא, הוא יוכל אח"כ לכהן כשר בממשלה?
* לב של אבן – והרי תגובתו של המשורר יוסי גמזו ז"ל, על המתקפה של דרעי על הכותל:
יש אנשים עם לב של אבן
יש אבנים עם לב אדם.
* גל אבנים – מתקפתו של דרעי על הכותל, זיעזעה כל ציוני לאומי. לשוקניה זה לא הזיז. רוגל אלפר כתב פשקוויל קצר, שהפזמון החוזר שלו כמו הכותרת שלו היא שזה סתם גל אבנים. ונדמה לי שדרעי היה מאושר אילו כל החילונים היו כמו רוגל אלפר.
* להמשיך ללחוץ – ההתקפלות המהירה מחוק ההתנקשות בכותל, כמו ההתקפלות מההתנקשות במיזם שבת ישראלית, כמו ההתקפלות מחיסול השידור הציבורי, מעידים עד כמה יש משמעות ללחץ ציבורי. לכן, יש להמשיך וללחוץ ולהיאבק נגד המהפכה המשטרית. מאבק כזה עשוי להביא את הממשלה לרדת מהעץ ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.
* בגידה במהותה של ישראל – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זאת מהותה, זאת זהותה, זו הצדקת קיומה. אין שום זכות קיום למדינת ישראל אם תתנער ממהותה ותהפוך לסתם איזו מדינה חסרת זהות וחסרת צבע במזרח התיכון. מדינה המפנה עורף למרבית יהדות העולם, מדירה אותם מן הכותל המערבי, מתנכרת לגיוריה ורוצה להתנקש בחוק השבות, בוגדת בייעודה כמדינת הלאום של העם היהודי, בוגדת בציונות ואינה ראויה להיקרא מדינת הלאום היהודי.
* האינטרס הציוני מעל הכול – בבחירות 1988 גוש הימין והחרדים זכה לניצחון ברור, שאיפשר להם הקמת ממשלת ימין מלא מלא. יצחק שמיר ניהל מו"מ על הקמת ממשלה כזו ואפילו חתם על הסכמים קואליציוניים עם חלק מן המפלגות. אולם המפלגות החרדיות דרשו כתנאי להצטרפותן, שישראל לא תכיר בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, גם כאלו שנעשו בחו"ל. שמיר, ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא העלה על דעתו לתת את ידו לחקיקה אנטי ציונית. הוא ניתק מגע ובמו"מ בזק הקים ממשלת אחדות נוספת עם מפלגת העבודה.
כעבור שנתיים, פרס פירק את ממשלת האחדות בתרגיל המסריח, הזכור לרע. אחרי שכשל בהקמת הממשלה, שוב הוטלה על שמיר מלאכת הרכבת הממשלה. הוא שוב ניהל מו"מ עם מפלגות הימין והחרדים. הוא הלך מאוד לקראת החרדים בנושאים שונים של דת ומדינה ועורר עליו ביקורת חריפה בקרב הציבור החילוני. אולם את ההצעות האנטי ציוניות לאי הכרה בגיור הם אפילו לא העזו להעלות בפניו, כי הם ידעו שהוא יעדיף ללכת לבחירות ואף לוותר על השלטון, ולא להניף יד גסה על הציונות. מישהו מעלה על דעתו את האפשרות ששמיר היה מוכן, למען השלטון, להתנקש בחוק השבות או לא ליישם את מתווה הכותל? הוא ראה בשלטון אמצעי להגשמת הציונות. לא היה בו כל חפץ בשלטון לשם שלטון, ובטח לא בשלטון לעומתי לזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
* למנוע אסון עתידי – על פי דו"חות מבקרי המדינה ועל פי חוות הדעת של כל המומחים בתחום, ישראל אינה ערוכה לרעידת אדמה קשה והממשלות לא ביצעו גם את ההחלטות שקיבלו בנדון. כשתהיה רעידת כזו, ולא בכדי כתבתי "כשתהיה" ולא "אם תהיה", צפויים אלפי הרוגים.
למה הממשלות אינן עושות זאת? כיוון שתמיד ההעדפה היא להקדיש את תשומת הלב ואת המשאבים למה שנראה בעין, ולא למה שאולי יקרה בעתיד הלא ידוע. תמיד יש נושאים ביטחוניים, כלכליים ואחרים דחופים יותר. אבל ברגע שתקרה רעידת אדמה, הטיפול בה יהיה חשוב ודחוף יותר מכל עניין אחר. תפקידה של הממשלה לחשוב קדימה, להשקיע את המשאבים ולמנוע אסון עתידי. מן הראוי שהמראות האיומים והנוראים מטורקיה וסוריה, שכנותנו מצפון, תעוררנה את הממשלה לשינוי סדרי העדיפויות ולמהלך לאומי גדול של היערכות לרעידת אדמה.
* חיוך נצחי – בכל התמונות הרבות של צביקה צמרת שראיתי בשבועיים שחלפו מאז מותו, לא ראיתי תמונה אחת שהוא אינו מחייך בה. זה לא מקרי. חיוך נצחי היה נסוך על פניו.
* ביד הלשון: ראשון לציון – השבוע נערך בראשון לציון הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". הפעם הכנס היה במסגרת חגיגות 140 שנה לעיר. ראשל"צ היא העיר הרביעית בגודלה בישראל. היא נוסדה ב-31.7.1882 כמושבה, בידי 17 מתיישבים. ראשל"צ, שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה, היא המושבה השנייה בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. היא עלתה לקרקע ארבע שנים אחרי אם המושבות פתח תקווה. ב-1950 ראשל"צ הוכרה כעיר. ראשל"צ נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו מ"א, כ"ז). החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: כל מי שתומך בהדחת נתניהו באמצעות בג"צ שיוציאוֹ לנבצרות – פועל להרס הדמוקרטיה בישראל!
* * *
אידיאולוגיה של קנאות ובערות
מורשתו הקשה של מחבר ספר דברים
האיש שהמיט אסון על עם ישראל, ובעקבות כך גם על מיליארדי אנשים ברחבי העולם – הוא כנראה חלקיהו הכוהן הגדול. בימי מלכותו של יאשיהו – חלקיהו מצא, כביכול, ספר תורה בבית ה', והדעת נותנת שהוא חיבר אותו בעקבות אסכולה בדלנית שהחלה כבר בימי המלך חזקיהו (מלכים ב' י"ח 7-1). שפן הסופר קורא בפני המלך את התורה הזאת, וזה קורע את בגדיו בתדהמה על כך שהנה נמצא דבר אלוהים לא ידוע, שהיה מוסתר מעיני בני ישראל (מלכים ב' כ"ב 8 ואילך), ואוי למלך ואוי לעם אם לא ימלא אחר מצוות הספר הזה לאותיותיו, ולא יבצע מהפכה ברברית, הדומה מאוד למעשי הטליבאן בימינו.
לפני המהפכה הזאת, שביצע המלך יאשיהו, התנהגו העברים ובני ישראל כמו כל עם אחר באזור: יצרו קשרי אישות ונישואין עם נשים נוכריות (יהודה ובת-שוע ותמר הכנעניות, יוסף ואסנת המצרית, משה וציפורה בת כוהן מדיין, וכן עם אישה כושית, בועז ורות המואבייה, דויד ובת תלמי מלך גשור, שלמה ובת פרעה ועוד נשים נוכריות אחרות) – כפי שהיה מקובל במלכויות מאז ומעולם, הנישואין היו תוצאה של קשרים מדיניים, וברור ששלמה איפשר לנשים הרבות שלו לעבוד לאליליהן. זה לא הפריע לסופר הקדום (שלא יכול היה להכיר את ספרו של חלקיהו!) לציין ששלמה הוא בחיר ה', שה' אוהבו, ומעניק לו חוכמה, אושר וכבוד (שמואל ב' י"ב 25-24; מלכים ב' ג' 15-4).
לפני המהפכה הנ"ל של יאשיהו עבדו אבותינו את ה' בדרך דומה לדרכם של עובדי האלילים שסביבם: רחל גונבת את אלילי אביה בבורחה ממנו עם יעקב, בתקווה שאלה ישגיחו עליה בדרך החדשה אליה נשואות פניה (בראשית ל"א 19, 30, 35-34), יהונתן, נכדו של משה, עובד לפסל שבני דן שדדו מביתו של מיכה מהר אפרים (שופטים י"ח 32-31); אחרי ניצחונו במדיינים, גדעון בונה אפוד (שופטים ח' 27-24); שמואל האפרתי (לא כוהן גדול, ולא משבט לוי כנדרש בוויקרא ט"ז) ישן ליד ארון האלוהים (שמואל א' ג' 3); דויד מכיר בתוקפם של אלים אחרים מחוץ לאזור יישובם של הישראלים (שמואל א' כ"ו 19); ובביתו יש תרפים, שהם אלילי בית (שמואל א' י"ט 16-13). מסתבר שהישראלים העתיקים האמינו שה' הוא האל שלהם, אבל גם יראו מתוקפם של אלילי העמים שסביבם. דוגמה לכך נמצא במלכים ב' ג' 27-26, שם מסופר שבייאושו הקריב מלך מואב את בנו (לאלוהיו כמוש) "... ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו וישובו לארץ." ברור שמספר הדברים הכיר בתוקפו של האל הזר.
למהפכה הדתית שיזם אותו חלקיהו, ואשר בוצעה באדיקות על ידי המלך יאשיהו, היו מספר יסודות, שאסור לסטות מהם כמלוא הנימה, משום שהם הגיעו כביכול למשה מפי הגבורה, אבל בפועל נכתבו כשש מאות שנה מאוחר יותר בקולמוסו של מי שהחליט על עצמו שהוא מוסמך לקבוע מה האל ציווה:
יסוד ראשון: השמדת כל זכר לעבודת אלים אחרים מלבד ה': "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם – את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרופון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים י"ב 3-2 ועוד עשרות מקומות נוספים בספר זה).
יסוד שני: קביעה קטגורית שהפולחן לאל אחד חייב להיות במקום אחד – מותר לעבוד את האל רק ב"מקום אשר יבחר ה'" (שם, שם 14-13). המקום הנבחר הוא, כמובן, ירושלים. קביעה זאת גרמה וגורמת לשפיכות דמים ללא תכלה וקץ בין קנאי הדתות המשוכנעים שהעיר הזאת יועדה על ידי האל האחד רק לפולחן המיוחד של כל אחד מהם.
יסוד שלישי: עם ישראל נדרש להיבדל לחלוטין מהגויים, וחל איסור מוחלט על נישואין מעורבים: "... לא תתחתן בם (בכנענים), בתך לא תיתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" (שם, ז' 4-1). "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (שם, כ"ג 4). בסוגריים אציין שבועז לא ידע, ולא יכול היה לדעת, שיש צו כזה מפי הגבורה, ולכן נשא מואבייה, סבתא רבתא של דויד המלך. בעקבות הצו הזה בספר דברים ביצעו עזרא ונחמיה מעשה זוועה – כפו על השבים לציון לגרש את הנשים הנוכריות ואת ילדיהן (עזרא ט', נחמיה י"ג 31-23).
יסוד רביעי: ספר דברים (שמחברו הוא, כנראה, חלקיהו) דורש להשליט טרור אמוני, שלפיו המאמין חייב להלשין על האנשים הקרובים לו ביותר אם סטו מהאמונה בה', הלשנה שתוצאתה דין מוות: "כי יסיתך אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור, 'נלכה ונעבדה אלוהים אחרים'... לא תאבה, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו... כי הרוג תהרגנו – ידך תהיה בו לראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה, וסקלתו באבנים, ומת כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך... וכל ישראל ישמעו ויראון..." (שם, י"ג 12-7).
אם עיר שלמה עובדת אלילים – דינה הרג התושבים וחורבנה, כשכל שלל העיר חרם (שם, שם שם, 18-13). ברור שדין מוות הוא גם לנביא המטיף לעבודת אלילים (שם, שם, 6-2). באווירת טרור שכזאת אין כל סיכוי למחשבה חופשית שיכולה להוביל לפריחה תרבותית.
יסוד חמישי: ספר דברים דורש השמדה טוטאלית של כל תושבי ארץ כנען: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה – לא תחיה כל נשמה! כי החרם תחרימם... למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם" (שם, כ' 18-16). ההשמדה מנומקת בהתנהגות המוסרית והדתית של תושבי כנען שלא מבני ישראל, אבל המעיין בספר בראשית מוצא כי לתושבי הארץ היתה התנהגות נאותה, ויחסי רעות שררו בינם ובין אבות האומה: כך מתואר המפגש של אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם, כוהן לאל עליון (בראשית י"ד 20-18), המפגש שלו עם מלך גרר (שם, כ'), המפגש והשקלא וטריא של אברהם עם עפרון החיתי ועם שאר תושבי חברון החיתים (שם כ"ג). וכך מתוארים קשרי העבודה של יהודה עם חירה העדולמי (שם, ל"ח 1). דווקא בני ישראל, שמעון ולוי, מתנהגים בנוכלות ובברבריות (שם, ל"ד), והבן הבכור, וראובן, חוטא בעריות – שוכב עם פילגש אביו (שם, ל"ה 22).
חמשת היסודות האלה של ספר דברים, הספר, שאת כולו, או חלקו, קרא שפן הסופר בפני יאשיהו, גוזרים על עם ישראל קנאות דתית חסרת פשרות, הסתגרות מפני כל שביב תרבות זרה, וסטגנציה מוחלטת בתחום עולם הרוח. והרי פירות הבאושים של ההסתגרות התרבותית: בכל המקרא אין זכר לקיום בית ספר, או מוסד פורמאלי כלשהו לחינוך ילדים. המלצה לחינוך כזה אנו מוצאים רק בדברי שמעון בן שטח (120 לפני הספירה; ראו ירושלמי כתובות ח' י"א), וחינוך פורמאלי מוסדר נמצא רק מימי יהושע בן גמלא (נהרג במרד הגדול – 69 לספירה; ראו בבא בתרא כ"א י"א).
נשווה למצב אצל העמים האליליים באזור: מימיהם הרחוקים של השומרים (1200 שנים לפני דויד!) נמצאו ספרי לימוד על לוחות חמר, המעידים על מציאותם של בתי ספר בתקופה הקודמת בכאלף שנים להתנחלות בני ישראל בארץ כנען. במצרים התקיימו בתי ספר להכשרת פקידים ליד המקדשים כ-500 שנה לפני דויד. בספרטה הונהג חינוך חובה לבנים ולבנות כבר מהמאה ה-6 לפני הספירה (ימי סוף ממלכת יהודה). באתונה לא היה חינוך חובה, אבל כל האזרחים ראו חובה לעצמם לשכור עבור ילדיהם פדגוגים שילמדו אותם קרוא וכתוב, מוסיקה, חשבון, יצירות קלאסיות, גימנסטיקה ועוד. באתונה הוקמו גם מעין אוניברסיטאות למבוגרים – האקדמיה של אפלטון והליקיאון של אריסטו.
בעולם האלילי לא היתה כמעט קנאות דתית – היוונים קיבלו ברצון יסודות דתיים מצריים, והרומאים קיבלו על עצמם את כל אלילי יוון, הגם שהעניקו להם שמות חדשים. האליליים העניקו לאליהם חיים נצחיים וכוחות על, אבל לא חוכמה יתירה, וגם לא מעמד מוסרי: זאוס מתואר כנואף סדרתי, בעיקר עם בנות אדם; דמטר היא אלה כל יכולה באשר ליבול השדות, אבל כשהאדס חוטף את בתה פרספונה, אין לה מושג מה קרה לה עד שאל השמש (שרואה הכול) מודיע לה; הרה, אתנה ואפרודיטה מנסות לשחד את נסיך טרויה פאריס – אלות נשפטות אצל בן תמותה (!), ומבקשות לשחד אותו!
גם באפוס השומרי אנו קוראים תיאור לא ממש "אלוהי" של האלים שהצטופפו סביב הקורבן שהעלה אותנפישתים לאלים בצאתו מהתיבה לאחר המבול – האלים נדמים בסצנה ההיא לזבובים מורעבים העטים על ריח הקורבן.
חופש המחשבה הזה בכל הנוגע לאלי מרום מאפשר חופש מחשבה בכל תחומי התרבות: במאה השישית לפני הספירה אנו פוגשים את פיתגורס, פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום, הוא אביהם של "משפט פיתגורס" וחקר המוסיקה. בעקבות תאלס (546-624 לפנ"ס) הוא קובע על פי צל הארץ על הירח שהארץ היא כדור.
במאה הרביעית לפני הספירה אנו פוגשים את אוקלידס, אבי הגיאומטריה הנלמדת בבתי ספר עד היום. במאה השלישית לפני הספירה אנו פוגשים את ארכימדס, מתמטיקאי, פיזיקאי, פילוסוף, אסטרונום ומהנדס. הוא גילה את חוק הציפה, קבע את הפאי בחישוב העיגול, וגילה את הכוח הטמון במנופים. שלושה אלה קדמו לימיהם של התנאים בקורות עמנו. כמה מתמטיקאים ופיזיקאים כאלה יש לנו בתנ"ך ובספרות חז"ל? – אף לא אחד!
מבין הפילוסופים היווניים מוכרים בעיקר תאלס הנ"ל, פרוטגורס הסופיסט (420-490 לפה"ס), סוקרטס (399-470 לפנה"ס), אפלטון (347-427 לפנה"ס), דיוגנס (323-412 לפנה"ס), אריסטו (322-384 לפנה"ס), אפיקורוס (273-343 לפנה"ס), אבל יש עוד עשרות פילוסופים שהשאירו מורשת מחשבתית וכתבים. אנו יודעים בדיוק מי אמר מה, ומי כתב מה, בניגוד לרוב ספרי התנ"ך, ובעיקר התורה, שכותביהם לא חתמו כדי שנאמין שמדובר בדברי אלוהים, ולא בהיגדים אנושיים.
כידוע, הבסיס לפילוסופיה הוא להטיל ספק בכול, כולל במציאותו של אלוהים. בתנ"ך חשיבה כזאת היא בלתי אפשרית. שני הפילוסופים היחידים בתנ"ך הם מחבר ספר קהלת ומחבר שירת איוב (לא סיפור המסגרת ההזוי!), וגם הם מביעים חרטה על פקפוקיהם האמוניים: "ויען איוב את ה' ויאמר, ידעתי כי כל תוכל, ולא ייבצר ממך מזימה... על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" (איוב מ"ב 4-1); "סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת י"ב 13).
מבין המחזאים היווניים המפורסמים ביותר הם אייסכילוס (456-595 לפנה"ס) – מבין שבעים המחזות שכתב נותרו בודדים, ביניהם – "הפרסים", "אורסטיאה", "שבעה נגד תבאי", "פרומותיאוס הכבול"; סופוקלס, בן דורו הצעיר כתב 123 מחזות, שנותרו מהם בודדים, ביניהם "אדיפוס המלך", "אנטיגונה", "אלקטרה"; אריסטופנס (385-466 לפנה"ס) שכתב 40 קומדיות, ביניהן "הציפורים", "הצפרדעים". הוא היה הפמיניסט הראשון בעולם שהביע דעתו בנדון בקומדיות "ליזיסטרטה", "מהפכת הנשים"; אוריפידס (406-480 לפנה"ס) כתב 90 מחזות שנותרו מהם פחות משליש, ביניהם "אורסטס", "איפיגניה באאוליס", "איפיגניה בטאוריס", "אנדרומכה", "הבאקכות", "היפוליטוס", "מדיאה", "נשות טרויה".
הזכרתי מעט מיצירותיהם של מחזאים אלה שמוצגות עד היום על הבימות; וכל הארבעה חיו ופעלו בזמן מקביל לסוף ממלכת יהודה, הגלות ושיבת ציון (הזמנים שלפי מחקר המקרא נכתבו בהם רוב הטקסטים שבתורה). הזכרתי את הארבעה הידועים ביותר, אבל באמת היו ביוון העתיקה מחזאים רבים אחרים, כמו אאופוליס, אפיכרמוס, מנאנדרוס ועוד.
האם התנ"ך מכיר באפשרות להעלות מחזה בפני מאמיני ה'? האם יש בכלל מחזאים יהודים עד תקופת ההשכלה (סוף המאה ה-18 ואילך) שניסתה לרופף מעט את כבלי הדת?
כיוון שאין כל דרך לקיים מדינה לפי הצווים האלוהיים הכתובים בספר דברים (שבת, שמיטה, עול ענק של קורבנות ומתנות כהונה בארץ מוכת בצרות כפי שהמקרא עצמו מתאר: בראשית י"ב 10, כ"ו 1, שמואל ב' כ"א 1, מלכים ב' ו' 25, ירמיה י"ד 6-1, תהילים ק"ה 16, רות א' 1), וכיוון שארץ ישראל היא ארץ קדושה, שהעם היושב בה חייב להיות גוי קדוש, הפתרון המסתמן הוא נטישתה והתנחלות בגלויות.
בפרק הברכה (המצומצמת) והקללה (המורחבת מאוד), הוא פרק כ"ח, מזהיר בעל ספר דברים כי אם העם לא ימלא את מצוות ה' כמפורט בספר התורה (= ספר דברים) תבוא עליו סדרה של עונשים מבהילים שרק נפש מעורערת יכולה להמציא, ובין העונשים מופיע גם עונש הגלות: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלוהים אחרים... ובגויים ההם לא תרגיע, ולא יהיה מנוח לכף רגלך..." (דברים כ"ח 25-24). כיוון שעל פי הגזירות של ספר דברים ארץ ישראל מחייבת חיים במשטר אימים, בחר עם ישראל את הגלות כמקום של ישיבת קבע, שם לא חלים הצווים התלויים בארץ.
תלמידו של בעל ספר דברים, הלא הוא המחבר הכוהני, שפעל כנראה כמאתיים שנים אחרי בעל ספר דברים, מפרט גם הוא את הברכה לעם שישמע למצוות התורה, ואת הקללה הנוראה אם יסרב (ויקרא כ"ו), גם הוא מתאר את עונש הגולה, אשר למרות נוראותיו – מסתבר שהוא עדיף על ישיבה בארץ שעיני האל הקנאי מופנות אליה תמיד.
אחרי חורבן הבית הראשון וגלות בבל שבו הגולים לציון בעקבות הצהרתו של כורש מלך פרס, אבל אחרי חורבן הבית השני וכישלון מרד בר-כוכבא, היהודים העדיפו את הגלות על כל מוראותיה, ובלבד שלא יצטרכו להתמודד עם הדרישות האבסורדיות שספר דברים (ואחריו הסופר הכוהני, בעיקר בספר ויקרא), מונה על יושבי הארץ. כדי להצדיק את הגלות הארוכה הומצאה האגדה ההזויה על גאולה מחוץ לדרך הטבע, והאיסור למרוד בגויים ולעלות בחומה (דברי ר' יוסי בן חנינא בבלי כתובות קי"א, ע"א). התנערות מהגלות הגיעה רק כאשר מורדים בדת ובמסורת החליטו לקחת את גורלם בידם, ועלו לארץ כנגד כל הסיכויים, ואל מול כל הסיכונים.
הזכרתי את גזירת הקנאות והבערות שנגזרה על עם ישראל בעקבות התיאוריה הדתית של בעל ספר דברים, שאני משער כי הוא חלקיהו הכוהן, אבל צריך גם להתייחס לכך שהרעיון כי קיים רק אל אחד, וקיימת רק אמת אמונית אחת – אין לו יכולת לשרוד לאורך זמן. מאחר שהאל הוא בריאת האדם – הרי שכל אדם מדמיין לעצמו אל יחיד משלו. סתירות באשר לדמות האל מופיעות במקרא עצמו: מצד אחד האל הוא בלתי נראה, ומצד שני רואים אותו משה, אהרן, נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל, וכן רואים אותו עמוס, ישעיהו, יחזקאל, דניאל.
מצד אחד האל מתואר כמי שמשתוקק לריח הניחוח של הקורבנות, ועל כך מילא המחבר הכוהני, תלמידו של בעל ספר דברים, עשרות פרקים בספר שמות, ויקרא ובמדבר, ומצד שני טוענים הנביאים עמוס ישעיה וירמיה שהאל מואס בקורבנות. עמוס וירמיה ממש מתכחשים למה שכתוב במפורש תורה: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?!" (עמוס ה' 25); "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר, כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיה ז' 22-21; ראו גם ישעיה א' 13-11).
זאת רק דוגמה אחת מתוך אינספור סתירות במקרא, שמהן משתמע, לא רק הבדלים מהותיים בחקיקה ובמצוות, אלא גם באשר לייחוס תכונות מגוון, ואפילו קוטבי, לאל. אם כך במקרא עצמו, קל וחומר שכך צפוי שינהגו המאמינים לאחר חתימת המקרא: אין אלוהי הפרושים דומה לאלוהי הצדוקים, והוא לא דומה לאלוהי האיסיים, וגם לא לאלוהי אנשי הסוד והקבלה. אלוהי ממשיכיו הליטאים של הגאון מווילנה אינו דומה לאלוהי החסידים, ובין החסידויות הרבות יש הרי ויכוח לאיזה אדמו"ר האל נוטה יותר חסד. אין בכלל מקום להשוואה בין אלוהיו של ישעיהו ליבוביץ, ובין אלוהיו של הרבי מלובביץ' שחסידיו משוכנעים שהדולר שהוא מחלק משכנע את האל להעניק הצלחה ופרנסה, ואילו חסידי הבאבא סאלי משוכנעים שדווקא המים הקדושים שהוא מחלק להם, בהם טמון סוד חסדו של האל.
אשר על כן, אין בכלל לתמוה על כך שתחת השלטון הרומאי קם זרם חדש של מאמינים יהודים שבטוחים כי האל היחיד, שעימו האמת היחידה, הוא אביו מולידו של בשר ודם שאמור, בהקריבו את חייו, להביא גאולה לעולם. וברור שבזה לא תמה שרשרת היודעים בדיוק איך מתנהג האל: הנצרות הרי הקימה מקרבה אינספור זרמים, שהעיקרים ביניהם הם הקתולים, האורתודוכסים והפרוטסטנטים, שהתפצלו, כאמור לאינספור כתות משנה. כדי לתת מושג לפריסת הענק של הזרמים בנצרות, שכל זרם מייחס לאל האחד והיחיד תכונות שרק הוא מוסמך לכך – אזכיר שבישראל הקטנה, שיש בה אוכלוסייה נוצרית מצומצמת – אוכלוסייה זאת מתפצלת לתשע עדות: המזרחית האורתודוכסית, היוונית הקתולית, הלטינית קתולית, המרונית, הגרגוריאנית, הארמנית, הארמנית קתולית, הכשדית אוניאטית, הסורית קתולית והסורית אורתודוכסית. ולמען האמת האחת והיחידה, שירשו מספר דברים, נשפך המון דם, נשרפו אנשים על המוקד, עונו בעינויים מזוויעים.
אין שום סיבה להתפלא על כך שמוחמד החליט שרק הוא יודע מה האל האחד והיחיד רוצה ומצווה, בעיקר הוא דורש להשמיד את הכופרים בכל העולם. ספר דברים דיבר רק על השמדת עובדי האלילים בארץ כנען, ואילו האסלאם הרחיב את הזכות להשמיד אוכלוסיות בכל העולם, ולהבטיח ללוחמי האסלאם שייפלו בקרב את כל מנעמי גן העדן. בלי ספק אלוהיו היחיד של מוחמד שונה לחלוטין מאלוהיו היחיד של עם ישראל, ומאלוהיו היחיד של הנוצרים. וברור מאליו שגם האסלאם מתפצל לזרמים ולזרמי משנה, שכל אחד מהם יודע מה האל דורש מהאדם – ישנם שני הזרמים המרכזיים – הסונה והשיעה, כשלראשון מעל שישה זרמי משנה, ולשני – מעל שנים-עשר זרמי משנה. ישנם גם הסופים עם עשרה זרמי משנה, וכן זרם החווארג' והאחמדים. למותר לציין כמה דם נשפך בין הזרמים, כשכל אחד משוכנע שרק הוא יודע את סודו של האל האחד והיחיד שאין בלתו.
אבל הקנאות הדתית לאל אחד ויחיד, שהובילה לשפיכות דמים נוראה, איננה האסון היחיד שנחת על העולם בעקבות הצווים המבהילים של ספר דברים – האמונה הזאת הסיגה את תרבות העולם אחורנית באלפי שנים. הרמה התרבותית האדירה של היוונים העתיקים, אשר השרתה מרוחה גם על התרבות הלטינית, צנחה לתחתית, עם השתלטות הנצרות באימפריה הרומית ובאירופה בכלל, אל מה שנהוג לכנות "חשכת ימי הביניים", חשיכה שהגיעה לסיומה רק בזכותם של נפילי הרנסנס.
לעולם המוסלמי היתה פריחה תרבותית של מיספר מאות שנים בעקבות השפעת התרבות היוונית, ממנה נהנו גם היהודים לתקופה המכונה "תור הזהב", ומיד אחר כך שקעו הארצות המוסלמיות לעולם של בערות ונחשלות עד ימינו אנו, בערות שהיא אחותה התאומה של הקנאות הדתית שהולידה עשרות זרמים של טרור הממרר את חייהם של המוסלמים עצמם, וזורע חורבן ומוות בשאר באי עולם המבקשים לבלות את חייהם בשלווה, ובמידת האפשר גם בנאורות.
בשהותו של עם ישראל בגלות בחסדי הגויים, נבצרה ממנו הקנאות הדתית כלפי מאמיני דתות אחרות (הרי בגלות היהודים היו תמיד מטרה לגירושים, פוגרומים, עלילות דם, ניסיונות השמדה), אבל מהבערות עם ישראל לא נפטר, כי הוא האמין שכל החוכמה כולה מצויה רק בתורה ובממשיכיה – ספרות חז"ל וספרות המפרשים.
עם ישראל שקע לתרדמה תרבותית עד להתעוררותם של סופרי ההשכלה. היהודים החרדים של כל הדורות, וגם של ימינו, סולדים מכל סממן של תרבות: אמנות, תיאטרון, ספרות יפה. הם מצנזרים עיתונים, סמרטפונים, טלוויזיה, רדיו, שחס וחלילה לא יזלוג אליהם מעט מתרבות העולם, הם מוכנים להיהרג על כך שילדיהם לעולם לא ילמדו לימודי ליבה, כי אין דבר יותר מאוס ושנוא מחוכמת הגויים ומתרבות בכלל.
האסון שהמיט בעל ספר דברים (כאמור, אני משער שהמחבר הוא חלקיהו הכוהן בימי יאשיהו) על עם ישראל, ועל כמחצית האנושות, בקובעו שיש רק אל אחד, רק אמת אמונית אחת, רק מקום פולחן אחד, ושחובה על המאמינים להשמיד את מי שלא מאמין באמונה זאת, ובכן, האסון שנבע מהתיאוריה האמונית הזאת, היה גדול מהאסון שהמיטה על העולם התיאוריה המרקסיסטית, שיש בה, לדעתי, סממנים של דת ("אלוהים" אחד ויחיד, תורה שאסור לשנות, טרור על אמונות ודעות "סוטות" וכו').
ולמה אותו כוהן החליט לחבר את הספר המזעזע הזה ולהגיש אותו למלך כדי שיבצע מהפכה דתית מזוויעה? אני משער שקינא ברווחים שזוכים בהם כוהני הבמות בכל גבול ישראל, והוא סבר שרווחים אלה מן הדין שיהיו נחלתם של כוהני ירושלים בלבד. הוא גייס את האל האחד והיחיד, ושם בפיו של נביאו את הצווים שסייעו לו מההיבט הכלכלי, אבל גרמו תקלה, בלי סיכוי לתקנה, לעם ישראל ולמחצית אוכלוסיית העולם.
משה גרנות
* * *
השר הפטפטן איתמר בן גביר אינו הסיבה לטרור הפלסטיני וגם לא ימגר את הטרור הפלסטיני – שהיה לפניו ויתקיים אחריו ללא קשר להכרזותיו המטופשות!
* * *
מיכאל רייך
מְשׁוֹרְרוּת
כֵּיצָד נוֹלָד מְשׁוֹרֵר - - -
זוּלַת הַצֹּפֶן הַגֶּנֶטִי שְׁאֵין לְמַשְּׁשׁוֹ בַּיָד,
חָמְרֵי הַגֶּלֶם
הַבָּאִים מִן הָאַטְמוֹסְפֵירָה הָאֱנוֹשִׁית וְהַפַּסְטוֹרָלִית –
הֵם אֵלֶּה הַהוֹפְכִים אוֹתְךָ לְשׁוֹנֶה,
אַתָּה שׁוֹתֵק תְּחִילָה אַךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ מְוַתֵּר,
מִשֶּׁבָּחַר בְּךָ לִהְיוֹת שׁוֹפָרוֹ קָבָל עַם וְעוֹלָם,
הָפַכְתָּ הַכַּוְרָן שֶׁל מִלּוֹת הַטַּעַם,
בַּד בְּבַד –
קַבְרָן זִרְדֵי הַקְּלִישָׁאוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים יִפְקְדוּךָ
גּוֹרְמִים טֶקְטוֹנִיִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים
וְאַתָּה תְּנַהֲלָם בְּאֶמְצָעוּת מִלִּים כְּתוּבוֹת;
עִם הַלַּבָּה הַמִּתְפַּרֶצֶת,
תַּעֲלֶה לִבְסוֹף אֶל מֵי הַנָּהָר
וְכָךְ תַּהֲפֹךְ מִדַּעַת אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת
לְאֶבֶן בַּזֶּלֶת הִיּוּלִית בְּשֵׁם
מְשׁוֹרֵר
* * *
אהוד בן עזר
ארוחת צהריים יהודית לשניים בשישי
ב"קיטון" דיזינגוף 145
1 רגל קרושה 29 שקל.
1 גפילטע פיש 29 שקל.
1 חלה, חזרת ושמאלץ 16 שקל.
1 מטיאס (בקופסית לקחת הביתה) 35 שקל.
1 שמאלץ (בקופסית לקחת הביתה) 34 שקל.
2 חמין קומפלט (עם קוגל ובשר. כולל 1 מנה ארוזה גדולה לקחת הביתה) 172 שקל.
2 קומפוט 64 שקל.
ס"ה 379 שקל + 50 שקל טיפ = 429 שקל.
(מחיר הארוחה לשניים נטו, בלי המנות שלקחנו הביתה, ולפני הטיפ – 224 שקל)
האווירה במסעדה ההיסטורית של רחוב דיזינגוף בתל אביב היא כיום מאוד רוסית. כך גם המלצרים הצעירים, הנחמדים והיעילים. אבל נעלמו כל התמונות והמזכרות שהיו תלויות על הקירות לפני שנים רבות וסיפרו על תולדות המסעדה וסועדיה מקרב הבוהמה התל-אביבית. בשעתו היה כתוב שם, ואולי קראנו זאת במקום אחר, ששלונסקי או אלכסנדר פן – נתן למסעדה את שמה – קיטון, אך לא מצאנו על כך שום מידע בוויקיפדיה. אנא השכילונו.
(כזכור, המסעדה האחרת למאכלים יהודיים מזרח-אירופיים, של בתיה, בפינת הרחובות דיזינגוף וארלוזורוב, נסגרה כבר לפני שנים רבות].
החזרת ב"קיטון" חריפה מאוד, כמו שצריך. השמאלץ הלבן, הנמרח על החלה, מפתה. החמין עשיר מאוד, מנה גדולה אחת לשניים, שלא הצלחנו להתגבר עליה והשארית נוספה למנה שלקחנו הביתה למחר.
הקומפוט [מרק הפירות] הקר כמו של אימא מפולניה, מבושל מפירות מיובשים – שזיפים, מישמש, תפוח-עץ וצימוקים. נהדר, בייחוד המרק הקר והמתוק שלו, המחזיק את כל טעמי מרכיביו הפירותיים.
שתינו גם בקבוק בירת גולדסטאר ישראלית טעימה, ורק בבית הבחנו ששכחו להוסיף אותה לחשבון. נתקן להם בפעם הבאה.
מומלץ לאוהבי אוכל יהודי מזרח-אירופי של פעם. יש מבחר שלם של מאכלים מסורתיים ויש גם מבחר של מטעמים בקופסיות, אפילו גריבנז, שאפשר לקחת הביתה. וכמובן גם משלוחים של אוכל חם, ששליחיהם באו כל הזמן ויצאו עם סלי-שקיות נייר לבנות.
קיטון. "מסעדה פולנית". דיזינגוף 145 ת"א. 03-5233679
* * *
אהוד: פעילי BDS ניסו לפרוץ ביום רביעי [8.2] לכנס באוניברסיטת קומפלוטנסה במדריד שבו השתתפה השגרירה הישראלית רודיקה רדיאן-גורדון, דבר שאילץ לפנותה. אני מציע למפגיני המחאה בישראל להצטרף למחאתם האלימה של שונאי ישראל שבאו לחבל בהופעתה של שגרירת ישראל עד שאחד ממלוויה נאלץ לשלוף אקדח. הלא מטרתכם זהה – להפיל את ממשלת ישראל ולהוציא את דיבתה רעה ברחבי העולם!
שנת ה-75 למדינת ישראל
ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים
פרק חמישי. מחצבת עטרות.
הקדמה – שוק מוצרי האבן לבניה נשלט בראשית ההתיישבות על ידי הערבים, בפרוץ ה"מרד הערבי" בשנים 1936-1939 – ה"מאורעות", נוצר מחסור חמור במוצרי אבן לבנייה, הערבים הפסיקו לשווק תוצרתם ליהודים וזה בימים של עלייה מואצת וצורך דחוף בחומרי בנייה. הצורך והרצון להפיק "אבן עברית" לבנייה הביא להקמת חברת "אבן" (לימים "אבן וסיד") מיסודה של סולל בונה. מייסד החברה ומזכירה הראשון היה שבתי לוזינסקי איש רב פעלים, מראשוני המושב שחיפש כל דרך לפתח ולהגדיל את הישוב בן עשרים וארבע המשפחות. לוזינסקי ראה בחזונו חיבור בין כל הנושאים הטעונים פתרון מהיר להגברת העלייה לארץ, הצורך במציאת תעסוקה ודיור לעולים החדשים, והרחבת ההתיישבות היהודית הזועקת לתגבור, מצפון לירושלים.
תוכנית גוש הישובים – ראשי המוסדות המיישבים דנו במשך השנים במציאת פתרון למצב הבדידות העגום של עטרות ותיכננו רכישת אדמות נוספות מצפון לירושלים והקמת גוש ישובים ובו נוסף לעטרות (קמה ב-1919), והמושבה נוה יעקב (קמה ב-1924) – יקום כפר הבגדדים, יהודי עיראק, שרכשו אדמה באזור אך לא הגיעו. כפר ארגון ירושלים, קבוצת עובדים ירושלמים שהתארגנה לעליה על הקרקע, גם הם לא הגיעו. וכפר חוצבים וסתתים, גם כן נשאר על הנייר אך התוכניות להקמתו החלו.
הקק"ל הצליחה לקנות את שטח המחצבה ממזרח לעטרות ליד כפר עקב, ואת האדמות ליד. המחצבה שנרכשה קיבלה את השם "מחצבת אבן בוחן" והחלה לפעול מיד, חברת "אבן" התקשרה בהמלצת ובעידוד מועצת פועלי ירושלים עם תנועת הנוער "הבחרות הסוציאליסטית", תנועת נוער של נערים עובדים שלא למדו והיו אמורים לקבל ערכים וחינוך ממדריכיהם בהם האחים אהרון ואפרים קצ'לסקי- קציר. מהמסמכים ניתן ללמוד כי "האבן טובה, עולה בטיבה על האבן של הקסטל וצבעה האפור מתקבל ברצון רב בשוק." במהלך השנים, סיפקה מחצבת עטרות אבנים ומוצרי אבן משובחים לבנית אתרים רבים, כגון: בניין הסוכנות, בניין קופת עם בתל אביב, האגף החדש בבניני המוסדות הלאומיים, בית חולים הדסה על הר הצופים ועוד.
עולי גרמניה במחצבה – עבודת נערי ה"בחרות" במחצבה החלה בהתלהבות אך כשלה חיש מהר, לוזינסקי הגה רעיון להביא עובדים מקרב עולי גרמניה שזה מקרוב הגיעו ארצה וטרם מצאו מקום מגורים ותעסוקה. נעשתה פנייה והצעה למחלקה הגרמנית של הסוכנות, לד"ר לנדאואר, לקבל ולהכשיר צעירים, עולי גרמניה, לעבודות החציבה והסתתות. הובטחו לעולים החדשים קליטה ומגורים לאחר הקמת הבתים בכפר החוצבים והסתתים העתידי. לפתרון נושא הדיור הראשוני הקימה "סולל בונה" מבנה מגורים שנועד להוות דיור זמני עד להקמת בתי כפר החוצבים, בו יתגוררו הפועלים שייקלטו בעבודה וירצו לחיות במקום.
בית "סולל בונה" נבנה סמוך לשטח המושב, בשטח מחצבה א' הסמוכה לעטרות שחדלה מפעילות וזכורה לי כשטח הקרוי ה"הסלעים", מצפון לכביש הכניסה ליישוב. הבית בו שוכנו העולים פועלי המחצבה כונה בפי חברי המושב "בית הגרמנים". נעשו הסדרים כספיים ונחתם עימם חוזה לפיו חברת "אבן" התחייבה להעסיק את העובדים, לתת להם מקדמות ושכר עבודה, וכן מימון רכישת הציוד למחצבה, להכשרת הפועלים, מקדמות על חשבון שכר עבודה, דמי הכשרה ועוד.
גם הצעירים הללו לא האריכו ימים בעבודות האבן, ונשרו בהדרגה. איש מקבוצת עולי גרמניה לא נשאר במחצבה, לא היתה נטישה מאורגנת, חברים אחדים מהקבוצה התגייסו למשטרת היישובים העבריים ולחטיבת נוטרי חיל האוויר המלכותי והוצבו לתפקידי שמירה בשדה התעופה הבריטי ששכן בעטרות, היו שהתגייסו בהמשך לבריגדה היהודית בשורות הצבא הבריטי למלחמה בנאצים, אחדים נשארו במושב והצטרפו כחברים במסגרת ההתיישבות החדשה. נראה כי הגופים הרבים אשר טיפלו בקליטת עולי גרמניה לא חזרו על ניסיון ההסבה למקצועות עבודות האבן, וכי עולי גרמניה העדיפו עבודות מסוג אחר. לאחר המרד הערבי לא היה מחסור בעובדים ערבים ויהודים, והמחצבה המשיכה לפעול.
זכורה לי הקריאה הרמה – "בַּרוּד!" – שנשמעה ברחבי המושב, קריאת אזהרה לפיצוץ הסלעים בחומר נפץ, מקור הקריאה בעבודות המחצבה הצמודה ליישוב או אולי בעת בניית בתי ההתיישבות החדשה בשטח הסלעי של המחצבה הראשונה שהושבתה.
בין חברי הקבוצה היה צעיר בשם גרשון פרל שנישא זמן קצר קודם לאחת משלוש החברות –מרגוט, גרשון נהרג בעת ליווי האוטובוס מעטרות לירושלים (28.9.1938 ).
דב ויינרב (ינון) שירת בהגנה, בבריגדה ובצה"ל, לימים סגן אלוף, ממייסדי ענף מצרים באמ"ן מחקר, ופרשן קול ישראל לעניינים ערביים.
בוריס גרבולסקי חבר הקבוצה התפרסם במעשה ניתוק הכבל של תחנת השידור ברמאללה. פעולה שיזמה ההגנה במטרה לעכב את הכרזת הנציב העליון על תקנות חדשות ל"ספר הלבן" (17 למאי 1939) כך היה המעשה: הנציב היה אמור לשדר מירושלים לתחנת השידור ברמאללה ומשם המסר היה אמור להישלח לציבור המאזינים ברחבי הארץ, בוריס טיפס על עמוד הטלפון וכשנשמעו המילים "בשם הוד מלכותו..." ניתק את הקו, ואחד הבחורים שידר: "עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעלייה ולמפעל הציוני..."
המחצבה בתש"ח – המחצבה המשיכה לפעול ולספק מוצרי אבן, לעיתים בתנאי סיכון גם בתחילת מלחמת העצמאות. פעילות המחצבה נפסקה רק במצור (24 למרץ 1948). המחצבה המבודדת הותקפה פעמים אחדות. והמושב נאלץ לשלוח לשם שומרים, מדי ערב יצאה מהמושב כיתת חיילי חי"ש ובני המושב, לתגבור השמירה. חומרי הנפץ ששימשו לעבודות המחצבה, לחציבת אבנים, נוצלו בעת המלחמה, להגנה.
פקודת הפינוי שנשלחה במכשיר הקשר למגיני עטרות ביום ה' באייר (14.5.48) הועברה באיתות לשומרי המחצבה. לקראת היציאה הם מיקשו את סביבות המחצבה ובארון חומרי הנפץ שמו מוקש שפתיחתו גרמה לפיצוץ עז שהרס את מבנה האבן בן שתי הקומות. בליל שבת יצאו מגיני עטרות במסע רגלי קשה, תחילה אל המחצבה, שם אספו את כיתת שומרי המקום, ודרך ואדי נטוף, עקפו את הכפר הערבי א'רם והגיעו לאחר חצות לנוה יעקב. למחרת ראו מנוה יעקב את העשן והאש שפשטו במחצבה ובבתי המושב עם כניסת ערביי הסביבה לבזוז ולקחת שלל.
רות דנון
המשך יבוא
|
|
 |
 |
 |
* * *
נעמן כהן
מה הקשר בין חוק לצדק ולהפיכה המשטרית
ולאן נעלמו המושגים: דאָס פּאַסט נישט
It is not done
מה הקשר בין חוק לצדק? האם החוק משקף את הצדק? כמובן שלא. מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה "צדק".
מה צודק, חוקי נירנברג, או משפטי נירנברג? מה צודק חוק השבות או חוק השיבה?
כבר לימדנו פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל שכל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים, ואין רציונליזה של ערכים. אין בנמצא ערך המשותף לכולם. מה שבשבילי צדק בשבילך עוול, ולהיפך. לכן החוק משקף רק את הצדק של מי שקבע אותו.
אומרים חסידי הרפורמה המשפטית-ההפיכה המשטרית, ובצדק, נחזור לתקופת שלטון השמאל לפני המהפכה המשפטית של אהרון בריק-ברק, ולפני חקיקת חוקי היסוד "חוק כבוד האדם" ו"חופש העיסוק", הרי אז היתה דמוקרטיה ולמה היום אותו מצב משפטי נקרא דיקטטורה? תיאורטית זה נכון. מעשית לא נכון.
בתקופה ההיא שלטו בציבור הישראלי המושגים: דאָס פּאַסט נישט.
This isn't appropriate it is not done
זה לא ייעשה! – לא רק בשמאל, אלא גם בימין של מיצ'סלב בגון-מנחם בגין, יאן-יוחנן באדר, מחרות, ויצחק הנס קלינגהופר מהליברלים "הציונים כלולים".
למשל, ח"כ אליעזר לבנשטיין-לבנה, סולק ב-1954 ממפא"י רק בעוון בניית וילה גדולה במושגי הימים ההם, שאינה הולמת חבר כנסת ממפלגת פועלים. כי דאָס פּאַסט נישט.
נגד שר השיכון מטעם מפא"י, אברהם הירש וידרמן-עופר, בשנת 1976, הועלו חשדות שלפיהם היה שותף למעשי שחיתות בחברת שיכון עובדים. פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, אהרן בריק-ברק, שיורה על הפסקת החקירה בעניינו, נענתה בשלילה. ב-3 בינואר 1977 התאבד בירייה. כי בציבור זה היה אז דאָס פּאַסט נישט. הוא הותיר אחריו מכתב ובו כתב: "זה שבועות וחדשים שמענים אותי[,] שופכים את דמי[,] מעל[י]לים עלי עלילות ומתעללים בי[...] אין לי ספק שהאמת תצא לאור ויתברר שלא מעלתי ולא גנבתי ושהכול הן השמצות ועלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר ואינני רואה גם טעם בהמשך, גם כאשר צדקתי תצא לאור. הכול נקרע בקרבי, חידה אחת בעיני: בימי חיי רק עזרתי ככל שיכולתי ולא עשיתי עוול לאדם, מדוע כה רדפו אותי כל הזמן? עשיתי משהו בחיי, עמלתי, יצרתי, חיי לא היו לגמרי לריק [...]".
לאחר התאבדותו נגנז התיק שנפתח כנגדו, והחשדות מעולם לא הוכחו בבית המשפט.
הנה כי כן בעבר גם ללא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קיים היה מבחינה ציבורית המושג: דאָס פּאַסט נישט. This isn't appropriate it is not done
היום המושג הזה נעלם כמעט לחלוטין.
במצב הקיים היום טוענים התומכים במהפכה המשטרית של נתניהו דרעי לוין ואמסלם כי 400,000 אלף איש מערביים-מוגרבים-מרוקאים הצביעו בעד העבריין המושחת אריה מכלוף דרעי, לכן עליו לשרת כשר וכאחראי על הקופה הציבורית ולצורך זאת יש להעביר עבורו חוק מיוחד ולקצץ את יכולת בית המשפט לפסול את מינויו.
ודוק: 400,000 איש רואים בשחיתות של מלך מרוקו דוגמת מופת שיש להעתיקה לארץ.
למשל: בג"ץ "קול העם" משנת 1953, שנכתב על ידי השופט שמעון אגרנט. העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחאד", ביטאוניה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) עתרו לבג"ץ נגד צו של שר הפנים שהורה על סגירתם לימים אחדים עקב מאמרי ביקורת על הממשלה שהופיעו בהם. השופט אגרנט קיבל את עתירות העיתונים בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק דין מנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה," לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
עוד דוגמה לפסיקת בג"ץ לפני המהפכה המשפטית, בזמן שדוד יוסף גרין-בן גוריון מינה את השופטים כראש הרשות הביצועית, ראש הממשלה.
היום כאמור זה לא יכול היה לקרות. כי אין יותר דאָס פּאַסט נישט. This isn't appropriate it is not done
"אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח [=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" (בבלי, מסכת יומא – דף כ"ב, עמוד ב')
אבל מה הבעייה כאן? הבעייה היא שאין אריה מכלוף דרעי מכיר בכך שקופה של שרצים תלויה מאחוריו. לדידו הוא זכאי! – ומאחוריו יש 400 אלף מערביים-מוגרבים-מרוקאים המזדהים עימו.
כדי לדייק, יש גם אשכנזים התומכים בשחיתות ציבורית וממשלתית ע"י תמיכה במינויו של אריה מכלוף דרעי לשר האחראי על הקופה הציבורית. למשל יוסף גסינביץ'-אחימאיר (א"ט) אשכנזי טהור, כותב: "ציבור המונה מאות אלפי בוחרים שב והביע את אמונו באריה דרעי. כיבוד ההליך הדמוקרטי וכיבוד החוק של מדינת ישראל מחייבים לאפשר לו לכהן בתפקיד שר. ("חדשות בן עזר", 1816). תמיכת יוסף גסינביץ'-אחימאיר בשחיתות והשחתת הממשלה בולטת שבעתיים לעומת גינוי שחיתותו של דרעי ע"י הרב התימני אמנון יצחק שמכנה את דרעי "גנב, ביריון, רשע, ראש כנופיה":
https://news.walla.co.il/item/3553199
לכן כל כך מסוכנת ההפיכה המשפטית של נתניהו-דרעי-לוין-אמסלם, הפיכה שבאה לשרת בעיקר את החרדים ש"ס, הציונות הדתית, שמטבע מפלגתם הוא לחסל את בג"צ.
לסיכום: יש הרבה תיקונים שיש לעשות ברשות השיפוטית, יש לעשות רפורמה בדרך של פשרה בין כל חלקי הציבור, ולא מהפיכה משטרית כפי שעושים נתניהו דרעי לוין ואמסלם. הם סבורים שהם מחזקים את העם אבל בעצם רק מפלגים ומחלישים אותו. שום הישג לא יושג בדרך זאת. ייאמר ברורות רפורמה צריכה להיעשות אבל בגבול מה שכתוב היה במקדש אפולו בדלפי "שום דבר לא יותר מדי". (ביוונית Meden agan בלטינית .(Nihil nimis
האיום הגבלסי של שמחה דן רוטמן
הסכנה הגדולה שבהפיכת הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית מתגלמת בדמותו המאיימת של שמחה דן רוטמן המנהל כיו"ר ועדה חוקה ומשפט בכנסת את הדיונים על הרפורמה המשפטית. בסגנון השקר הגבלסי באיומיו על היהודים, תקף שמחה רוטמן את מנדלבליט שהביע בראיון עם אילנה דיין את חששו משפיכות דם במאבק על המהפכה המשטרית ואיים עליו: "מנדלבליט צריך להיכנס לכלא. בן אדם שמדבר על תיקון מערכת המשפט ומשתמש בטרמינולוגיה של דם ברחובות הוא בן אדם חסר אחריות שקורא להמרדה, שמסית, והעובדה שהאדם הזה היה יועץ משפטי היא בושה וחרפה."
https://news.walla.co.il/item/3557732
ודוק: מנדלבליט כלל לא קרא לאלימות, אלא הביע חרדה שנגיע לשם," לכן האיום השקרי הגבלסי של רוטמן מפחיד. אם יהיה בידיו הכוח שיבוא מכוח "ההפיכה המשטרית" אליה הוא חותר אף אחד לא יהיה חסין מפניו. כל אחד יהיה צפוי למאסר.
בזכות הפשרה
אפילו מייסד פורום "קוהלת" משה קופל, שיזם את הרפורמה המשפטית מודע לסכנה שבה ומציע פשרות במתווה לוין-רוטמן:
* לוותר על פסקת ההתגברות כליל.
* למנוע פסילת חוקי יסוד רק לאחר שיוסדר הליך חקיקתם כך שלא ייעשה באופן חפוז וברוב מקרי.
* להוסיף נציגי אופוזיציה לוועדה על חשבון השופטים המכהנים.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?forum=scoops1&thread=781251
האם נתניהו, דרעי, לוין, ואמסלם ייסוגו בהם מקיצוניותם?
מנהיג האופוזיציה יאיר למפל-לפיד בעד הרפורמה המשפטית
בשנת 2006 הביע יאיר למפל-לפיד בפני פורום קהלת את תמיכתו ברפורמה המשפטית שהם מציעים:
1. מתנגד לאקטיביזם השיפוטי.
2. לא הכול שפיט.
3. לא נכון לפעול לפי מבחן האדם הסביר.
4. זו הגדרה סובייקטיבית ומעורפלת ואינה בספר החוקים.
5. לא נכון שתופר הפרדת הרשויות.
6. ושרשות אחת תשים עצמה מעל אחרת.
https://twitter.com/YinonMagal/status/1623456447098134528?t=R7vY6sTaaEzsheh2VDJRFA&s=03)
מדוע אם כן היום הוא מונע להגעה לפשרה בנושא שבו הוא תומך? ביכולתו של למפל-לפיד למנוע את ההפיכה המשטרית ע"י התפישה הקיצונית של נתניהו-דרעי-לוין-אמסלם.
למפל-לפיד הפסק את הקרע חתור לפשרה ברוח הצעתך.
הו ברצלונה ברצלונה במקומך מדריד
בשל הנימוק "הפרת זכויות האדם של העם הפלסטיני," הכריזה אתמול ראש העיר ברצלונה אדה קולאו בייאנו, שאימהּ היא ערביה-סורית, על ניתוק היחסים עם המוסדות הישראליים הרשמיים. קולאו-בייאנו, הודיעה במסיבת עיתונאים כי היא תנתק את הקשרים עם מדינת ישראל בשל "מדיניות האפרטהייד", לדבריה כלפי הפלסטינים. מסיבת העיתונאים הסתיימה במחיאות כפיים מצד תומכי היוזמה לאחר שאחת מהנואמות שהוזמנה הריעה "תחי פלסטין החופשית!"
מטעם הפדרציה היהודית בספרד נמסר: "ההכרזה של ראש עיריית ברצלונה לא נובעת מהגנה על זכויות האדם או השלום. לצעד הזה יש שם אחד – אנטישמיות מתוחכמת."
ברצלונה ניתקה קשרים עם ישראל. יהדות ספרד: ''אנטישמיות.''
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=781122&forum=scoops1
הו מדריד מדריד
פחות מ-24 לאחר שראש עיריית ברצלונה, עדה קולאו בייאנו, ניתקה את קשרי העיר עם ישראל, ראש עיריית מדריד חוסה לואיז מרטינז אלמיידה, הציע ברית ערים תאומות עם ת׳׳א,
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=781204&forum=scoops1
דומה שהאנטישמיות של הקטלנים מוציאה מהם את הזכות מתביעתם לעצמאות. מעכשיו החליפו את השיר הנהדר של יוסף (ג'ו עמר "הו ברצלונה ברצלונה" ל"הו מדריד הו מדריד"
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=2051&wrkid=6537
הסלסולים דומים.
על פיתות ולאפות למחבלים
כמענה לביטחון הלאומי הורה השר לביטחון לאומי איתמר חאנן-בן-גביר לסגור את מאפיות הפיתות בבתי הסוהר נפחא וקציעות, שהופעלו על ידי האסירים הביטחוניים הכלואים שם. זאת, לדבריו, כי "לא מתקבל על הדעת שמחבלים, רוצחי ילדים ונשים, יקבלו פיתה טרייה ולאפה טרייה – כאילו הם במסעדה בשכונת התקווה." ההחלטה של בן גביר תוביל להוצאה של 1.5 מיליון שקלים נוספים לרכישת פיתות מספק חיצוני, במקום הפיתות שאפו בתנורים בבתי סוהר אלו. כמו כן, כניסת משאית של פיתות תוסיף עוד מעמסה על הליך הבידוק הביטחוני, את הפיתות שנאפות בתנורים מעבירים גם לכלא רמון, הצמוד לכלא נפחא.
https://www.ynet.co.il/news/article/b1bd11h002o
בנוסף, אספקת לחם במקום פיתות יוצרת סכנת להברחה לתוך הכלא, ולסתימת בתי השימוש בלחם ע"י המחבלים. טעות גדולה. איתמר חאנן-בן גביר עשה טעות. יש להמשיך באפיית הפיתות אך לשיטתו אין לתת להם פיתות טריות, אלא לחלק את הפיתות רק למחרת כשהן יבשות. כך יחסכו כספים ובעיות בטחון. ובכלל יש להשוות את תנאי המחייה של המחבלים בכלא הישראלי לתנאי הכלא של האסירים הערביים הקיימים ברשות הפלישתית ושל החמאס בעזה. ובנוסף הועלה כבר הרעיון לחייב את הרשות הפלישתית בעלות בחזקתם מתוך כספי המיסים שגובה ישראל. דבר נוסף, יש לחוקק חוק שאינו מאפשר לנשיא המדינה לקצוב את עונשם של מחבלים ולשחררם כפי שעשה הנשיא החנף שמעון פרסקי-פרס כששיחרר את המחבלים ממשפחת יונס.
עיתונות
עיתון הניו יורק טיימס סיקר את הפיגוע בירושלים בו נרצחו שני ילדים כאשר הוא מכנה את המחבל ''נהג'' וקורא לירושלים ''התנחלות''.
https://rotter.net/forum/scoops1/781331.shtml
העיתון הערבי בעברית, "אל-ארצ'י" ("הארץ") דיווח כך על הפיגוע: "הדריסה בירושלים: נקבע מותו של ילד בן שש הנהג נורה למוות":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=781289&forum=scoops1
העיתון הערבי בעברית "אל-ארצ'י" ("הארץ"):
לא גאולת אדמות אלא גזל אדמות מהערבים
העיתון הערבי בעברית, "אל-ארצ'י" ("הארץ") מפרסם כתבת תחקיר לפיה "חברת הימנותא, זרוע חשאית של קק"ל שהיקף נכסיה הוא כ-2 מיליארד שקל, רוכשת קרקעות בגליל במאות מיליוני שקלים, במטרה למנוע את רכישתן על ידי יזמים ערבים. המאבק מעלה את מחירן של הקרקעות."
(טלי חרותי סובר, "הפעילות החשאית של חברת הענק בשליטת קק"ל מזניקה את מחירי הקרקעות בגליל" – הכותרת בעיתון המודפס – "200 מיליון שקל בשנה הזרוע החשאית של קק"ל ש'גואלת' קרקעות בישראל." "אל-ארצ'י", 9.2.23)
הבנתם "גאולת" אדמות היא פשע. הנה עוד דוגמה כיצד הפך העיתון לעיתון ערבי בעברית. אך למרות שוקן ונבזלין אנחנו נמשיך לשיר:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם
(מילים יהושע פרידמן לחן מנשה רבינא)
אֲסַפֵּר לָךְ הַיַּלְדָּה,
וְגַם לְךָ הַיֶּלֶד,
אֵיךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת:
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,
רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –
כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם
מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב.
יֵשׁ לָהּ סֵפֶר הַזָּהָב,
לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת –
כָּל דָּבָר גָּדוֹל וָרָב
הִיא מִיָּד רוֹשֶׁמֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
עַל הַקִּיר תְּלוּיָה קֻפְסָה,
זֹאת קֻפְסַת הַתְּכֵלֶת –
כָּל פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנְסָה
אֲדָמָה נִגְאֶלֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
כִּי יַדְבִּיקוּ בּוּל אֶל בּוּל
נַעֲרָה וָנַעַר
יִתְמַלְּאוּ שָׂדֶה יְבוּל
וְיַצְמִיחוּ יַעַר.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
חַכִּי, חַכִּי עוֹד מְעַט,
צִיּוֹן הַשּׁוֹמֶמֶת,
גָּאֹל תִּגְאֲלֵךְ לָעַד
קֶרֶן הַקַּיֶּמֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
חֲלוּצִים אָז לִרְבָבוֹת,
חֲלוּצוֹת – כִּפְלַיִם,
בּוֹא יָבוֹאוּ לַעֲבֹד
בְּזֵעַת אַפַּיִם.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
כָּכָה, כָּכָה, הַיַּלְדָּה,
כָּכָה, כָּכָה, יֶלֶד –
בִּמְסִירוּת וַעֲבוֹדָה
אַרְצֵנוּ נִגְאֶלֶת.
דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם...
https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=262
אביגדור פישהיימר-מעוז בדחיפות לייעוץ פסיכולוגי
סגן שר החינוך ח"כ אביגדור פישהיימר-מעוז אבי מעוז, יוזם הצעת חוק לפיו בתי ספר יוכלו להעביר שיעור, פעילות או שיחה על נטייה מינית וזהות מגדרית רק מכיתה ט' ובתנאי שהתלמידים הסכימו לכך ושלפחות 75% מההורים העבירו הסכמה בכתב. מעוז מבקש גם לאסור בחוק את העברת תכנים אלו לפני כיתה ט'.
מכיתה ט' ומעלה יתאפשר להעלות את הנושא רק אם התקיימו תנאים מיוחדים: מנהל המוסד אישר בכתב שלדעתו קיים צורך בהעלאת הנושא ושהפעילות תיערך על ידי גורמים מקצועי שהוכשר לדון בנושאים הללו. כמו כן, ניתן יהיה ללמד את הנושאים הללו רק בתנאי שהודיעו להורים מראש על הכוונה להעלות את הנושא, כאשר לפחות 75% מהורי התלמידים בכיתה אישרו את השיחה, שלחו הסכמה בכתב וגם התלמיד הביע את הסכמתו להשתתף בפעילות.
https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/13682042
מכיוון שסגן השר אביגדור פישהיימר-מעוז עבר את כיתה ט' וידוע שהומופובים הם הומואים לטנטים בעלי חרדת זהות מינית, יש להפנותו דחוף לייעוץ פסיכולוגי על מנת שיוכל לפתור את בעיותיו האישיות.
שחקני כדורגל הערבים נגד להט"בים
מסתבר שלהומופוב פישהיימר-מעוז יש שותפים. שחקני הכדורגל הערבים. במסגרת פעילות "יחד למען הקהילה" ובשיתוף עמותת איגי, ארגון נוער גאה, מחזור המשחקים הוקדש לתמיכה בנוער וצעירים מהקהילה הגאה בישראל.
ב-20 השנים האחרונות הפכה עמותת איגי לבית עבור אלפי בנות ובני נוער, צעירות וצעירים והיא בונה להם מרחב בטוח לצמוח ולהתפתח בו. הקהילה הגאה בישראל סובלת עדיין מאפלייה קשה ונתוני מחקרים מהשנים האחרונות מגלים שתלמידות ותלמידים גאים סובלים מפי 2 מקרי אלימות בבתי הספר וכן חיילות וחיילים מהקהילה הגאה חווים אפלייה בשירותם הצבאי.
עמותת איגי עושה הכול על מנת לשנות את מציאות החיים המורכבת הזו דרך עבודה עם למעלה מ-45 אלף תלמידות ותלמידים, במעל 60 רשויות מקומיות בישראל מצפון ועד דרום ובהובלתם של מאות מתנדבים ומתנדבות. במסגרת הפעילות יעלו השחקנים והשופטים עם חולצות ממותגות ובמהלך טקס הפתיחה יאחזו השחקנים והשופטים אל מול המצלמות שלט עם המסר "אנחנו כאן ובכל מקום, גם בספורט."
כמו כן, "השפה" בה משתמשת מנהלת הליגות ברשתות החברתיות שלה תותאם למסרי העמותה לכל אורך סיקור המחזור הנוכחי. "אני רואה חשיבות גדולה בכך שמנהלת הליגות לכדורגל והקבוצות שוב נרתמות על מנת לתת חשיפה לארגונים שפועלים למען החברה בישראל," אמר יו"ר מנהלת הליגות ארז כלפון, "אני מאמין שגם במקרה זה הפעילות המשותפת יחד עם הליגה תתרום לבני נוער שבמקרים רבים מקבלים כתף קרה מהחברה שסביבם."
מנכ"ל איגי, עופר נוימן, אמר מצידו: "התרגשנו מההזדמנות לשתף פעולה עם עולם הכדורגל, לבנות עוד גשר של קבלה והכלה. בני ובנות נוער, ילדות וילדים ומשפחות שלמות נחשפות לכדורגל הישראלי, מתייחסות אליו כחלק מהווי המשפחתי ומזדהות עם ערכיו – ההחלטה לבנות שיתוף פעולה עם איגי היא תוספת חשובה לסל הערכים הזה.״
https://www.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=428498
שחקני הכדורגל היהודים כיבדו את האירוע, לעומתם רק שני שחקני סכנין הערבים עלו עם חולצות דגל הגאווה, פאון הסתיר אותה בב"ש. וארבעה שחקני חיפה לא לבשו את חולצת הלהט"ב. אבו פאני, מוחמד, בטובינסיקה וסק נמנעו. בורארד, לבאבידי ואיפולה בחדרה[?].
https://m.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=64&docID=428991
בזמנו אמר מנצור עבאס מרע"ם "האחים המוסלמים" כי אפליית להט"בים זה עניין דתי לא פוליטי. כאילו אפשר להפריד.
ואלו שורפי האסמים
קובי מרנקו, מנהל את חברת האוטומוטיב ARBE ROBOTICS, שנסחרת בנאסד"ק לפי שווי שוק של 235 מיליון דולר, והעבירה לאחרונה חלק מהמזומן שלה לבנקים בחו"ל, אמר כי "משמעויות הרפורמה המשפטית מדאיגות אותי – על כל מנכ"ל אחראי להחזיק חצי מיתרות המזומן מחוץ לישראל":
https://www.calcalist.co.il/market/article/byehffbts?ref=ynet
ועוד 5 יוניקרונים.
https://rotter.net/forum/scoops1/781080.shtml
מוטב היה לו היו שורפי האסמים מקדישים את כספם לחברה הישראלית בניסיון להשפיע עליה במקום לפגוע בה. שכיר העט של שוקן ונבזלין, בעיתונם הערבי בעברית, רוגל אלפר – תומך בהוצאת הכספים מהארץ וכותב: "מאחר שערכים ליברליים חשובים מכסף, מותר לאליטה כלכלית המתנגדת להפיכה מטעמים מוסריים, ושכסף הוא יתרונה היחסי, להשתמש בו כבנשק נגדה: להוציא את כספה מהארץ, להבריח מכאן משקיעים והון, ובאופן עקרוני להחליש את מעמדה הכלכלי של ישראל בעולם. במלחמת האזרחים, מה שחוקי – כשר."
רוגל אלפר לא שואל את עצמו מה יהיה אם יתרחש משבר כלכלי, מי יפרנס את בנו האוטיסט שברשעות גמורה הוא אינו נותן לו דרכון אמריקאי?
https://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-e0892f36d65c631006.htm
הפגנת המתנחלים
ערוץ ''אל מידאן'' המקורב לחיזבאללה מדווח על הפגנת השמאל: ''עשרות אלפי מתנחלים הפגינו נגד נתניהו בערים הכבושות":
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=778429&forum=scoops1
אין "פוסט ציונים" יש אנטי-ציונים
הספר "העולם של אתמול" הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, ספר שאני יכול לקרוא עוד ועוד. פרופסור אהוד מנור נתן במאמרו המעניין את ההקשר ההיסטורי בין שטפן צוויג לציונות. ("חדשות בן עזר", 1820)
ברשותו אתן הערה קטנה. פרופסור מנור משתמש במאמרו במונח "פוסט ציונים" כלומר מילולית "אחרי ציונים" או "אחרי ציונות" איזו משמעות יש למושג? ניקח למשל את שטפן צוויג. הוא לא היה ציוני וגם לא עלה לארץ (חבל לו וגם לנו). לעומתו הסופר ארנולד צוויג עלה לארץ ב-1934 אמנם לא מציונות, אלא מרדיפות הנאצים, אבל יכול היה להיחשב ציוני אלמלא ירד לגרמניה המזרחית הקומוניסטית ב-1948 בעיצומה של מלחמת השחרור כי בחר לשרת את שלטונו של וולטר אולבריכט.
עכשיו ניקח יהודי ציוני שעלה לארץ מציונות, והנה הוא ויתר על הציונות. והוא נעשה "פוסט ציוני", מה המשמעות של הציונות עכשיו עבורו? בהינתן שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי משלטון זרים – הרי ויתור על הציונות, כלומר על עקרון השחרור הלאומי, הוא לא "פוסט ציונות" אלא אנטי ציונות. כלומר כל "פוסט ציוני" הוא "אנטי-ציוני".
לכן אין "פוסט ציונים" יש רק אנטי-ציונים.
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
פרק י, המשך וסיום הפרק.
"ג'ו!" ניגשת האם כבדת-הרגליים והממושקפת, ומחבקת בזרועותיה המלאות את בנה הצנום. "סוף-סוף הגעת! כל הלילה חיכינו לך. אבל מה השמוציקית, הלכלוכית הזאת, עושה פה?"
היא סוקרת את כרמלה במבט ביקורתי: שערה הזהוב פרוע, נודף שיירי ריח של סבון-קרבול. אפה סולד בגאווה ילדותית. כתונת-הלילה הבהירה, השקופה, מרמזת על גזרתו הענוגה והנשית של הגוף הצעיר, שהקדים להתבגר. כפות-הרגליים מאובקות ושרוטות. יש משהו חצוף וסהרורי בצורת עמידתה של כרמלה בלב הטרקלין המהודר של המאיירסונים.
"את לא מתביישת? מה את מתרוצצת בלילות, חצי ערומה? לכלוכית!"
"שתדעי לך, אימא-של-ג'ו, שג'ו אוהב אותי, אנחנו נתחתן והוא יקח אותי איתו לאנגליה," עונה כרמלה.
"אימא," מתנצלות-רומזות עיניו של ג'ו מבעד למשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה. "צריך להחזיר את כרמלה הביתה, לישון. אני לא יודע מה קרה לה. היא מטושטשת לגמרי."
"תגיד כבר – כרמל! תדעו לכם שנלחמתי בשביל אימא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא אכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת!"
"לך! לך כבר לאחות שלך, היא מחכה לך בקוצר-רוח," משלחת ליזה את ג'ו מהטרקלין המואר, והוא נעלם במסדרון.
מייג'ור קמפבל יושב בכורסה ומהדק מדי פעם את תחבושת הקרח הבהירה אל קרקפתו. שערו הצהבהב, הרטוב, משווה לו מראה מגוחך, כאילו נצבע זה עתה בגון עשן שנהבי. הוא לוטש עיניים בילדה, אינו מבין את העברית אך דומה שהוא יודע על מה הוויכוח.
מישהו מקיש על דלת-הרשת, שסוגרת על הדלת החיצונית במרפסת הצפונית. גם ג'ייקוב מאיירסון יוצא מהטרקלין, לראות מי בא.
"אני לא מבינה מדוע כולם רוצים הלילה ללכת לבית-סוהר?" ממשיכה ליזה מאיירסון לרגוז, והנמשים בולטים עוד יותר על פניה החיוורות. "ואת, מה את מרגישה פה פתאום כמו בת-בית ומדברת שטויות כאלה? טיפלנו בך כל כך יפה כשעבדת אצלנו בספונג'ה, וזה מה שאת מחזירה לנו? הלא אפילו את הנגליז'ה המלוכלכת שלך קיבלת מלורט!"
בתגובה על כך כרמלה, ללא היסוס, מתחילה להפשיל את כתונת-הלילה מתוך כוונה נחושה לזרוק אותה לרגלי גברת מאיירסון.
כאשר ראשה כבר עטוף בשולי הכתונת, כאשר חזה הצעיר, בעל העור החלק והיפה להפליא, והפטמות הוורודות השקועות-למחצה – כבר חשוף, וכאשר תחתוניה הרחבים עדיין חובקים ברפיון את ירכיה הדקות, כמכנסיים של עניים – משליך מייג'ור קמפבל את התחבושת הרטובה מעל ראשו לרצפה, קופץ לעומת כרמלה, תופס את ידיה ועוצר אותן מעל לראשה, מוריד עליה חזרה בתנועה עצבנית את הכתונת עד לירכיה – וכשהוא חובק את גבה הצנום, פונה לגברת ליזה מאיירסון:
"אני מבקש מאוד לא לפגוע בכרמל ולא להעליב אותה. כל מה שצריך בשביל הנגליז'ה או משהו אחר שהיא עשתה – אני אשלם!"
לפתע הוא רוכן לרגלי כרמלה היחפה, מושיט ידו לתחבושת הרטובה ומתחיל לנגב בה את כפות רגליה המזוהמות, מתאפק שלא לנשק אותן. אצבעותיה העבות, המתגלות מבעד לשכבת האבק החום, נראות כשל אשה מבוגרת. פה ושם מתגלות עליהן יבלות.
*
אני לא אומר כלום, אבל החיבוק של רותי גורם לי פתאום משהו, שתשמעו, – בחיים שלי לא קרה לי! אני מרגיש כמו איזה פר! – שאני מוכרח להיצמד אליה בכל הכוח ולדחוף כאילו היא טלי רסקין האהובה האמיתית שלי שאיתה אני צריך להתחתן, וכשאני מרגיש שרותי עומדת לצעוק אני אפילו שם יד אחת לסתום לה את הפה – ואז מישהו מקיש מבחוץ על תריס חדר-השינה של הוריי –
*
בחדרה המואר עדיין, כשהערפל מבחוץ כבר מאפיר את החלון, אומרת לורט לאחיה: "שתדע לך, שזה מדניס, ואף אחד לא יודע על כך, גם לא הוא – "
*
"בן-עמי, בן-עמי..." אני מזהה את קולו של דובז'ה שפילר. "מאיירסון מבקש שתבוא דחוף לקחת איזה מכתב שהגיע אליכם מרומא."
"זאת בטח בשורה רעה," אני שומע את הקול הפסימי-תמיד של אבא, ומבחוץ את הנחירות של אליהו שפירא, שדומות בעוצמתן רק לקול שמשמיע לפעמים בלילה מנוע הבאר, כשמפעילים את המשאבה.
"אורי, אתה מגעיל!" עוזבת אותי רותי וחוזרת למיטתה. אני חושב שהיא בוכה, בשקט – כדי שהוריי לא ישמעו. בטח גם הדמעות שלה ירוקות. אני נורא רוצה לעשות משהו כדי להרגיע אותה ואני לא יודע מה, וגם מכנסי הפיג'מה שלי כבר רטובים במשהו דביק ונודף ריח מוזר, שאני נשבע לכם – בחיים שלי לא קרה לי!
"ואני לא רוצה להיות כמו הדודה הפוצית שלי! ואתה טמבל, כמו גיורא! ואתה מסריח, ואתה בכלל לא אוהב אותי! כל החיים שלך תהיה טמבל כזה!"
*
בעוד מייג'ור קמפבל בהיר השיער מנגב באדיקות משונה את כפות-רגליה המלוכלכות של כרמלה, ששערות המשי הזהובות והארוכות שלה מדיפות מעליו שיירי ריח של סבון-קרבול, מן החפיפה – מופיעה ויוי כרוח-רפאים בפתח הטרקלין. ראשה גזוז. פה ושם נותרו בו קווצות שחורות לפליטה. היא לבושה חלוק בד לבן, פשוט. פניה גדולות ואפלות. אפה הבשרני מבריק בתקיפות גברית.
"עזוב את הילדה, מוריי!" היא מרימה קולה על מייג'ור קמפבל. "מספיק סבלנו בגללך, ואת זה כבר לעולם לא תוכל לתקן!"
המייג'ור מזדקף בהפתעה ומבקש לסגת, אך כרמלה טומנת פניה מוקסמת בחזהו ומסתתרת בו ואינה מניחה לו לעוזבה.
הצעקות מחרידות את צפרירה מחדר-השינה של המאיירסונים. היא מופיעה במסדרון הפנימי, ומאחורי כתפה מציצה גם הג'ינג'ית, שידה האחת נתונה במיתלה לבן, להקל על כאב הדקירה בגבה.
"ומאיפה החולירע הזאת הגיעה לכאן?" מגלה אותה ויוי. "בואי, בואי תתקרבי, מלכת הספריות, בעלת הפה המלוכלך! אתם גיבורים גדולים על נשים, אתם! מי החמור שנותן לכם פקודות להתעלל בנשים בודדות באמצע הלילה?"
"עכשיו אני מבקשת שתקחי את הילדה שלך ותלכו מפה!" אומרת ליזה מאיירסון.
ויוי השחורה ניגשת אל כרמלה בהירת השיער, המסתירה עדיין את פניה בחזהו של המייג'ור, ומושכת אותה ממנו בכוונה לקחתה ולצאת. אותו רגע מבחינה הג'ינג'ית בכרמלה, שהיתה מוסתרת עד כה מפניה על-ידי המייג'ור. היא צועדת בכבדות צעד אחד קדימה, מצביעה לעבר הילדה ואומרת בקולה הצרוד, שהכאב חותך בו מדי פעם:
"ממזרה שכמותך! לבית-ספר לפושעים צעירים צריך לשלוח אותך! תגידי לאימא שלך שהיא יכולה לקחת חזרה את המספריים שלכן, הם מונחים על הטואלט של בעלי-הבית."
"אני מבקשת מכולכן להפסיק לריב כאן כמו שתי פשקופקות!" צועקת גברת מאיירסון, והמשקפיים כהי-המסגרת רועדים על אפה. "מעולם לא נשמעה בבית הזה שפה כזו, של נשות-שוק!"
"אז הגיע כנראה הזמן שישמעו, אימא!" מופיעה לורט מהמסדרון הפנימי, מאחורי הגי'נג'ית וצפרירה. היא חיוורת, לבושה עדיין בבגדי-רכיבה כמתכוננת לצאת שוב לדהור על סוסה. חזה הגדול מתנשם, פניה המנומשות מכוערות מתמיד, אולי בכתה. בידה המספריים המוכתמים בדם. ג'ו, מאחוריה, מנסה לשווא לעוצרה. היא ניגשת אל ויוי, הסוככת בידה על כרמלה, מגישה לה את המספריים, ועל פניה עולה לפתע חיוך מתגרה של ילדה מפונקת, שהצליחה להרגיז.
למראה המספריים, שעליהם דמה-שלה קרוש, חשה הג'ינג'ית סחרחורת-פתע ומתחילה לצנוח, צפרירה מושכת אותה חזרה לחדר-השינה, ושם הן נשארות, שתיהן.
*
השריונית עולה בדרך החול ונכנסת ליוספיה. שער הברזל נפתח בסדרת הרעדות, המהדהדות בקול העמום שמשמיע ריקוע המתכת הגדול, כמו גונג. צמיגי השריונית טובלים בתעלת הבטון הקעורה, המלאה תמיסת ליזול. המכונית נוסעת לפינת החצר ממול, ליד המחלבה, משמיעה קול מכה חזקה של ברזל בברזל, בנוגחה פעם ופעמיים בשברולט הירוקה, היפהפיה, של משפחת מאיירסון, ונעצרת בחריקה.
*
"קחי חזרה את המספריים שלך," מתבוננת לורט בוויוי בארשת ילדותית, שיש בה הפגנת עליונות ותיעוב. "אולי תסבירי לי, דהאן, אולי תסבירי סוף-סוף... מה דניס מצא באחת כמוך?"
מלמטה נשמעות הנגיחות של השריונית בשברולט.
"אתם כולכם מתייחסים אלי כמו אל משרתת!" אומרת ויוי. "ועכשיו אני בוודאי נראית כמו איזו כושית שהקו-קלס-קלאן טיפל בה! אבל זה לא תמיד יהיה ככה, אני אומרת לכם – לבנות שלי יהיו כבר חיים הרבה יותר גבוהים משלכם! – אתם כולכם כאן כבר שוקעים – מוריי המסכן שעוד מעט חוזר לאנגליה עם הזנב מקופל בין הרגליים – אדון ג'ייקוב החולה שהולך למכור את יוספיה וזה יהיה הסוף של החיים המתוקים שלכם בכפר – את לורט, מפונקת שכמוך, שלעולם לא תקבלי את דניס – את והאח העדין שלך שיכול להיות המסמר של נבלוס – והג'ינג'ית הקרימינלית הזאת שתישרף חיים, אוך, כמה שאני שונאת אותה! – והכי טפשה מכולן זאת את, גברת ליזה, שעשיתי לך ספונג'ה כל השנים, בלי טענות, אבל ראיתי איך את לא רואה שום דבר ממה שקורה ממש מתחת לאף שלך! – עכשיו בואי!" היא חובקת את כרמלה ומושכת אותה משם.
"מי זה מוריי שחיבק אותי וניגב לי את הרגליים, אימא? מאיפה את מכירה גם אותו?" נסחבת עימה כרמלה היחפה, כמו בובה שאין לה רצון משלה.
"זה לא עניין שלך, בואי!"
כאשר הן עומדות לצאת, נפתחת הדלת החיצונית ומופיע לויטננט ברדליי ועימו שני חיילים אדומי-כומתות, שלושתם רטובים כאילו השתינו במכנסיהם וזה על זה. בואם גורם פרץ-צחוק פתאומי של הקלה, שמשתתק מיד. לויטננט ברדליי מצדיע למייג'ור קמפבל רטוב-השיער, ומברך לשלום את הנוכחים.
"מה קרה כאן? מדוע כולם השתתקו פתאום? מה זה מספריים עם דם? מדוע גזזו לאשה הזאת את השיער? הטרוריסטים עשו לך את זה, גברת?" בוחן ברדליי את קודקודה הגזוז של ויוי, אם יש בו דקירות.
ויוי מתעלמת ממנו ופונה לצאת עם כרמלה, אך נפרדת בפתח במילים האלה: "שאלוהים ירחם על כולכם! גברת ליזה, תדעי לך שאהבתי אותך ואני לא שכחתי כמה שעזרת לנו – "
"גברת..." מנסה הלויטננט לעוצרה.
"הנח לה, לויטננט," אומר לו ג'ייקוב מאיירסון, עייף מאוד וחיוור, ופני צ'רצ'יל שלו נפולים. "שום דבר רציני לא קרה. אני מניח שבאת לקחת את המייג'ור. אתם אורחים רצויים כאן ותוכלו גם לייבש את המדים שלכם, אבל אני מניח שגברת קמפבל ודאי כבר מאוד מודאגת והיתה רוצה לראות את בעלה."
"מדוע? מדוע התעכבתם כל כך הרבה זמן?" שואל המייג'ור. קולו, החנוק מהתרגשות, מעורר תמיהה אצל הלויטננט, המכירו זה מכבר.
"הלא זה בדיוק העניין. מצאנו את המוריס הנטושה של סרג'נט מורטון ליד תחנת האוטובוס, בדרך אליכם. מדאיג. מישהו כאן יודע איפה הוא?"
"מוריי המסכן!" תופסת ויוי את כרמלה ובורחת עימה למטה במדרגות. "ודניס הטיפש!" הן חוצות בריצה את החצר ונבלעות בערפל הסמיך, של שעת לפנות-בוקר, בדרך מיוספיה לכפר-מאהלר.
*
בן-עמי, פניו נסוכי-שינה, עולה במדרגות הבניין המזרחי-דרומי ונכנס פנימה.
"שפילר העיר אותי וסיפר שהגיע איזה מכתב בשבילי מרומא. איך זה, באמצע הלילה? זה משהו דחוף?"
ג'ייקוב מאיירסון מתבונן בבן-עמי באי-נוחות, ומזמין אותו להיכנס עימו פנימה לקאבינט. שם פרושה עדיין מערכת כלי-השח, במצב שבו הופסק משחקם האחרון. ליזה קצרת-הרואי מתבוננת בבעלה בדאגה, מבעד למשקפיה העבים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אירית שושני: תודה על פרסום הרשימה של אורית רז על ספרי "בדידות מעודנת" ותודה לאורית רז על הביקורת האוהדת. אני מבקשת לציין שהספר ראה אור בנובמבר 2022 בהוצאת כרמל (שנרכשה על ידי ידיעות ספרים).
* אהוד היקר, חוה ליבוביץ, שמזדהה עם הרפורמה של נתניהו, לוין, רוטמן, חזרה קצת מהתבניות שהעניקה לי, יליד ארץ דיקטטורית, בשונה מילידי הארץ כמוה וכמו אהוד בן עזר, אבל עדיין חושבת שהמפגינים – כולל ילידי הארץ כמו לימור לבנת ומשה יעלון – המגיעים בעשרות אלפים לערים המרכזיות בארץ, 360 כלכלנים בארץ, ביניהם כהנמן חתן פרס נובל, שחוה ליבוביץ לא מחשיבה, ועוד 59 בחירי כלכלנים מחו"ל, ביניהם 9 חתני פרס נובל, בלינקן וסליבן האמריקאים, מקרון הצרפתי – כולם מטומטמים ולא מבינים את החוכמה של יריב לוין? ההייטקיסטים מפגינים, משקיעים מתחילים לנטוש את הבנקים הישראליים – גם הם לא מבינים את החוכמה הגדולה של לוין-רוטמן? בממשלה יש 4 שרים מואשמים בפלילים, והם עושים הכול כדי שיוכלו למנות את השופטים וכדי שיאמרו להם איך לשפוט – צריך להיות עולה חדש או "שמאלני" כמו מנדלבליט ואלשיך כדי להבין את הצעד המזעזע הזה? זה הרי ממש זועק לשמיים שעבריין מורשע 5 פעמים ממונה עכשיו על ידי נתניהו על המשטרה. כשאולמרט היה רק חשוד, נתניהו קבע שעליו להתפטר, ואילו כשהוא עצמו מואשם בבית המשפט, הוא מופיע עם שרים וחברי כנסת בפתח בית המשפט (!) ומצהיר אל מול האומה שתפרו לו תיק. איזו עזות מצח זאת לחוקק חוק מיוחד שיטהר את דרעי העבריין לאחר שבית המשפט קבע שזה לא סביר בצורה קיצונית שימונה על הקופה הציבורית. אדם שמעל במס הכנסה – ממונה על הקופה הציבורית – יצאנו מדעתנו? צריך להיות עיוור כדי לא להבין שכל הרפורמה הזאת נועדה להציל את נתניהו ואת דרעי מאימת הדין.
חוה ליבוביץ' היקרה, בנעוריי הצביעו עליי באצבע שאני אינני יליד הארץ, ולכן אני לא "משלנו" – פעם זה כאב לי, היום אני פשוט בז למי שממשיך לחשוב כך. אני לא שמאלני, ובוודאי לא גלותי, וזכותי כאזרח המדינה לזעוק כנגד הפיכת המשטר שהממשלה הזאת מבקשת לחולל.
שלך,
משה גרנות
* אהוד היקר, אתה צודק בקשר ל"הארץ" – עיתון פרו-פלסטיני, אבל עמדה כנגד הרפורמה המשפטית מופיעה בצורה מאוד חזקה בעיתון ימני מובהק – "ידיעות אחרונות". כל המאמרים בו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על האסון שעלול לנחות על המדינה בשל ההפיכה המשטרית שנתניהו-לוין-רוטמן מבקשים לכפות על הכנסת ועל המדינה.
שלך,
משה גרנות
אהוד: אתה צודק. גם "ידיעות אחרונות" נגוע ברובו בטירוף ובהיסטריה של "רק לא ביבי" ורק לא רפורמה – מגמות אשר על פיהן פועל ונערך "הארץ". אבל אל תהיה תמים – חשוֹב לרגע על ההון העתק ששני העיתונים האלה מרוויחים ממודעות הענק המתפרסמות בהם והקוראות להפגין ולהפיל את ממשלת ישראל, מודעות אשר לפי מקורות מסויימים ממומנות על ידי גופים זרים שאינם שוחרי טובתה של ישראל!
* לעורך שלום, דברי הפרידה של יוסי אחימאיר מצבי צמרת הרטיטו את ליבי. זה הסנטימנט ואליו כיוונתי כאשר כתבתי את תגובתי הראשונה למשה גרנות. ישנם דברים שהם מעל לחיי השעה הסוערים. מעל ביבי וממשלת הימין שהקים. מעל הדמוקרטיה ומדינת דיקטטורה "המתרגשת" ליפול עלינו לפי תחזיותיהם האפוקליפטיות מהסיתות של בוגי יעלון ואהוד ברק.
לסנטימנט הרוגש הזה של צבי צמרת – זר לא יבין זאת – וכיום שותפים לו מעטים. לכך התכוונתי. חבל על דאבדין ולא משתכחין – ומתמעטים.
חוה ליבוביץ
* לכל מי שעוקב אחר עלילותיה והופעותיה של מס' 2 ברשימת העבודה (מפא"י ז"ל), חברת הכנסת נעמה לזימי – כדאי להזכיר כי היא תומכת בגלוי בעלילת הדם של חטיפת ילדי תימן!
* ב"תרבות וספרות" האחרון בעיתון "הארץ" מיום שישי, 10.2.2023, מופיע מאמר-מכתב אוטוביוגראפי ארוך של פרופ' בנימין הרשב-הרושובסקי ז"ל לפרופ' דן מירון, משנת 1999, ואליו מצורף איור, דיוקן צבעוני של פרופ' הרשב מאת ערן וולקובסקי, אך מה לעשות, הדמות המצויירת אינה של פרופ' בנימין הרשב אלא של העורך הוותיק אברהם ייבין, שגם ערך תקופה מסויימת את "תרבות וספרות"! – אותו פרצוף ואותו חיוך!
לזכותו של פרופ' הרשב ייאמר, שהוא מזכיר במכתבו גם את ספרה הראשון של אסתר ראב, "קמשונים" (1930), אך בכל הביבליוגרפיה העניפה על אודותיה לא מצאתי אפילו מילה אחת שלו שכתב אי פעם עליה ועל שיריה. רק פוגל ופוגל, כאילו השירה המקורית כל כך של אסתר ראב, שנכתבה ללא חרוז ומשקל (לא ביאליק, לא שלונסקי ולא אלתרמן) – לא היתה קיימת. והנה מתברר שהספר "קמשונים" דווקא היה ברשותו של פרופ' הרשב, אבל הוא התעלם מאסתר ראב כי שירתה כנראה לא התאימה לטעמו הגלותי של מי שפרופ' דן מירון מכנה בהערותיו "גדול חוקרי השירה העברית"! – איזה קשקוש.
אגב, דבר דומה אמור גם לגבי משורר הגרמנית-והעברית טוביה ריבנר, שמעולם לא התייחס לשיריה של אסתר ראב וגם לא כלל אותה באנתולוגיה של משוררים עבריים שערך.
דן מירון עצמו היה, כמו נתן זך, משה דור, ראובן שוהם ו-ש. שפרה – במגליהָ-מחדש של שירת אסתר ראב וליווה אותה במאמריו ובדבריו עוד בחייה, החל משנת 1964 – ועד ספרו החשוב "אימהות מייסדות, אחיות חורגות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, ספר שיצא לאור כבר לאחד מותה, ב-1981.
* ג'וחא: כבר הרבה שנים שגם אני לובש מכנסיים עם רוכסן, אבל לפני כן, מן זמן אל-עתיקא, כש"החנות" היתה רק עם כפתורים, אף בַּעם לא נתבַּס הזובּי שלי בשיניים המתכת של ריץ'-רץ'.
* י"ז: עלתה בי מחשבה שיכול להיות מעניין אם היה מתקיים מפגש של אלה הכותבים בעיתונך, כפי שלפעמים העיתון של אש"ף המתקרא אצלנו "הארץ", היה מארגן.
אהוד: אין צורך בכך. אני מעדיף את הקשר האינטרנטי בלבד. יש כותבים שמעולם לא פגשתי בהם וגם לא הייתי מכיר אותם אם היו עוברים על פניי ברחוב. בעיניי זהו מצב אידאלי של חיסכון בזמן, אחרת לא הייתי מצליח לערוך ולהוציא לבדי פעמיים בשבוע גיליונות של כחמישים עמודים כל אחד, עם עשרות כותבים ואלפי קוראים.
* * *
(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
תפוחי זהב במשכיות כסף
ליובל "אגודת פרדס בע"מ"
תר"ס-תש"י
פתח-תקווה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'
תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד, / טבת-שבט תש"י
מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים
[המשך]
דברי ימי "פרדס" הראשונים קשורים בראשית צעדיה עם הפרדסנות הקדומה בשעה שהפרדס הוקם בתנאים פרימיטיביים. במקום החריש העמוק עשו את ה"בחר" (עידור עמוק) ב"מג'ראפה" (מעדר ערבי כבד). ה"מג'רפה" הוא כלי קדום מאוד, למעלה סמוך לאוזן היא צרה, רוחב פיה למטה הוא 20 ס"מ ואורכה 30 ס"מ. משקלה כ-5 ק"ג, אוזנה כפופה כלפי מעלה וצורתה כצורת ה"קרדום", יש לשער שלכלי זה התכוונות חכמינו באומרם: "ולא קרדום לחפור בהם" (אבות, ד', ה'). כלי עידור שהשתמשו בו שנים רבות לפני הופעת ה"טורייה" בארצנו.
באר היו חופרים עד פני המים והיו בונים אותה בשיטת ה"טנקיס": (כשהיו מגיעים בחפירת הבאר לשכבת חול היו בונים אותה עד פני הקרקע ובתוך שכבת החול היו בונים, מחשש מפולת, ב"טנקיס", לשון "נאקס". תרגומו חסר ופירושו "הפחתה" שמפחיתים את האדמה מתחת לקיר הבנוי של הבאר ומוסיפים שורות אבנים שתיים שלוש "מודמקים" (שורות), עד שמגיעים לפני המים.
ליצני הדור היו מתרגמים את המילה טנקיס ל"תן כיס" משום שבנייה זו היתה כרוכה בכספים מרובים. כשהגיעו אל פני המים היו מתקינים למטה בתוך חלל הבאר "חנזירה" (תרגומו "חזירה", ייתכן על שום שעיגול העץ היה עבה ושמן כחזירה, רוחבו 30 ס"מ ועוביו 40 ס"מ. עיגול זה היה עשוי עצי שקמים, אשל, תות, אזדרכת. מעצים אלה היו מנסרים חתיכות מעוגלות ומחברים אותן חלקים-חלקים אחת על גב שנייה עד שנוצרה ה"חנזירה" העגולה). בצד החיצוני של ה"חנזירה" היו מחברים סביב-סביב "סיף" (חרב), העשוייה פח ברזל עבה שהיה בולט כלפי מטה, חודר לתוך האדמה ויורד לתוך שכבת המים. ה"אנטיליה" מלמעלה, עשוייה שני גלגלי עץ גדולים זכר ונקבה, היתה מונעת על-ידי פרד קשור עיניים. הפרד היה מסובב את ה"אנטיליה" ושואב על-ידי שרשרת דליים את המים מלמטה. תוך כדי שאיבה היו גורפים את הבוץ מתוך שכבת המים. עבודה זו ידועה בשם "ארווסה" (גריפה) המעמיקה את הבור, החנזירה יורדת, ועליה היו בונים ומוסיפים שורות אבני גזית עד הגיעו לקיר הבנוי. היו מעמיקים 2-3 מטרים בתוך שכבת המים וכך נוצר מקווה מים שסיפק לערך 10-15 ממ"ע לשעה.
האנטיליה היתה מעלה את המים לתוך בריכה רבועה בנוייה אבן, ממנה הסתעפו ה"עממיל" (אמות האבן) שהובילו את המים אל הפרדס לתוך ה"עמל פחל" תעלת אב על פני האדמה, וממנה היו מסתעפות תעלות לתוך שורות העוגיות [הגומות או ה"צלחות"] מסביב לעצים.
כנות השתילים היו מכינים מ"ווטד" (יתדות) ייחורים מענפי עצי הלימון המתוק שהיו נועצים אותם בערוגות המשתלה. משצמחו וגדלו ה"דינדנה" (השתילים) היו מעבירים אותם לפרדס ונוטעים בשורות לתוך בורות בעומק רב יותר מכדי הצורך (בספר הלכות נטיעת פרדסים "מעיין גנים" מאת א. ל. פלמן, דפוס לונץ, ירושלים, בכלל ה' סעיף ב', נאמר: "עושים את אורך הגומא מטר, ורחבה חצי מטר, וחופרין בעומק עד שמגיעים לשדרה (הכוונה כנראה לשיכבה) השנייה שבאדמה, זאת אומרת: אם האדמה לבנה חופרין עד שמוצאין אותה אדומה וכן להיפך, זה הכלל: מעמיקין את הגומא עד שמשתנית האדמה במראיתה, וחופרין מעט גם מהשדרה השנייה." הדבר הזה גרם במקרים רבים, לריקבון הצוואר והשורש של העצים.
רכב מזן ה"שמוטי" לא היו משיגים מאת בעלי הפרדסים, שבשום מחיר לא רצו למכרו כדי לא לפגוע ח"ו בענפי עץ יקר זה. אף-על-פי-כן, השיגו רכב באמצעות גנבים מקצועיים שהיו מתגנבים בלילות לתוך הפרדסים, וכמובן ללא שיטת בירור הרכב היו שברים את ההרכבות הצעירות ומביאים את מקלות הרכב למכירה. משגידלו הפרדסנים את הרכבותיהם, באו בעונה הבאה הגנבים המוכרים, שברו וגנבו שנית את הרכב ומכרום לפרדסנים אחרים. (רכב שנגנב מדונם אחד הספיק כדי הרכבת 10-15 דונם, הגנבים שברו רק לפי הצורך בלבד, אחרת לא היו מתקיימים פרדסים). השמירה המעולה של ה"מוגרבים" (בני מרוקו) וה"ארוונים" (בני אפגניסטן) לא הועילה, כשם שלא הועילו קירות האבן הגבוהים ועליהם שברי זכוכית מחוברים בטיח, או משוכות הצבר הגבוהות וגדרות העשויות ענפי "סדר" (שזף) שנקשרו בחבלי "פתל" (חבלים שזורים בגומא) סביב הפרדסים. אכן, רכב זן ה"שמוטי" בראשית גידולו בארצנו היה מהול בדם מאות הרוגים שנפלו בשמירתו ובגניבתו גם יחד.
כנופיות-כנופיות של גנבים ושודדים היו שורצים סביב הפרדסים. היו גונבים דנדנה (שתילים), "רוקעה" (רכב), "דאוואר" (פרד המסובב את האנטיליה בלילות), כאשר ה"סהר" העובד בהשקאה ("סהר" – משום [ש]ער כל הלילה) התרחק קמעא מהבאר, וכן היו קונים ב"משיכה" פרי בשל, בייחוד אתרוגים (קרה וסוחרי אתרוגים יהודים קנו מהגנבים את פרי האתרוגים שלהם עצמם. וכן היו גנבים בקיאים בהלכות אתרוג שהיו מרכיבים פטמים מאתרוגים פסולים לכשרים חסרי פטמים, היו מתאימים באמנות רבה את החתך והיו מחברים אותם בסיכות, ורק לאחר יומיים נראה בו חתך שהשחיר). היו מקרים שגנבו בפתח-תקווה אנטיליה שלמה (זו היתה כבר משוכללת ועשוייה ברזל).
בתנאים אלה הלכה והתפתחה הפרדסנות העברית, ללא הדרכה וללא עיתונות מקצועית. במקום "החקלאי", "הדר", "בוסתנאי", "השדה", "המשק החקלאי", הופיעה חוברת ל"הלכות נטיעת פרדסים", בתבנית 10X15 ס"מ, בת 30 עמוד בשם "מעין גנים" מאת המנוח אהרן לייב פלמן (בן למשפחת פלמן). בהקדמה לחוברת נאמר: "והיה כל מבקש לדעת כל הלכות הפרדסים – יקנה לו ספרי זה במחיר מצער (חצי פרנק – שני גרוש) וידע בכל מכל כל." וכן אנו קוראים בחוברת "אזהרה לבל יהין מי שהוא להדפיס את הספר הזה, והעובר ייענש כחוק."
כמובן שאנו, הפרדסנים שבתקופה ההיא היינו נאלצים ללמוד מהניסיון בלבד ולשם "שכר לימוד" יקר. גם האגרונומים למדו בימים ההם, בעיקר מתוך הניסיון בלבד, ופרדסיהם הצטיינו יותר מפרדסים של אלה שאינם אגרונומים.
*
כל ניסיון של שיטת הטיפול בפרי ובשיווקו לא היה לפרדסנים העברים הראשונים. סוחרי פרי מיפו, מיעוטם יוונים ורובם ערבים נוצרים ומושלמים היו באים וקונים את הפרי ב"דמן" "טלע עבר" (כל הפרי שיצא משער הפרדס) או לפי תיבה, הם היו מביאים את המומחים שלהם שהיו קוטפים, בוררים, מבררים, עוטפים, מנסרים את הלוחות (אז לא הביאו מעבר לים עצי תיבות קשורים בחבילות, כי אם היו קונים לוחות באורך 4-5 מטר והיו מנסרים אותם לפי גודל התיבות הדרוש). דופקים את התיבות ב"קדום" (פטיש ערבי), אורזים בהן את הפרי, סוגרים אותן, מעמיסים 8 תיבות על כל גמל ומובילים לנמל יפו.
המחיר הירוד שסוחרי הפרי שילמו אז לפרדסנים גרם שכמה פרדסנים בעלי מעוף ויוזמה בדקו את הוצאות "אַברדה" (משלוח פרי פו"ב, חופשי על האונייה) ואת מחירי הפרי בשווקי חו"ל וכו' וכו', כדי לשנות את המצב הקיים ולקבל את התמורה המלאה בעד הפרי. מתוך כך הגיעו לרעיון הקואופרציה, קראו לאסיפות-הסברה (אגב, נחיצות ההסברה בעינה עומדת עד היום) וביוזמתם של ה"ה שמעון רוקח, יהושע שטמפפר, ד"ר מזיה, פרץ פסקל וב"כ הברון רוטשילד, זיכרונם של כל אלה לברכה – נוסדה בפתח-תקווה בשנת 1900 "אגודת פרדס בע"מ".
*
במשרד בן שני חדרים קטנים מול "שוק אל דר" שביפו, שרהיטיו היו מורכבים ארון עץ, שני שולחנות עתיקים וחצי תריסר כסאות קש ערביים – ישבה הנהלת "פרדס" והתחילה בהכנות לעונה, לקטיף, לאריזה ולמשלוח הפרי. הכנות אלה היו כרוכות במכשולים ובקשיים רבים; מאין משיגים מומחים לקטיף ולאריזה, היכן ישיגו מחסן בנמל יפו, ובייחוד כיצד משיגים "בחרייה" (ספנים) נאמנים שלא יטביעו את תיבות הפרי לפני הגיעו לאונייה.
לכל אלה דאג המנהל המנוח שמעון רוקח; תודות לקשריו עם הערביים הובטחה עבודה סדירה, ובשנה הראשונה לקיומה שלחה אגודת "פרדס" עשרות אלפי תיבות פרי לשווקי חו"ל. כך התחלנו להתרגל לראות "סוּרבה" אחת (הקבוצה) יוצאת ברעש והמולה לקטיף, ו"סורבה" שנייה יוצאת לאריזה תחת פיקוחו של ה"סטיפדר" (האורז) עם ה"טווק" (חישוק [דק, עשוי עץ אגוז, שלאחר שהושרה במים נעשה גמיש ובמקורו ליפף את ארגז התפוזים הארוז מבחוץ בהותירו אוויר בין הארגזים בבטן האונייה למניעת ריקבון]) בידו – המרים קולו: "אַסקט! וולקוּם, אַסנט!" (שקט ילדים, הקשבה!), ושיירות הגמלים בפעמוניהם המצלצלים מובילות את הפרי לנמל יפו.
*
בתוך מחסן "פרדס" שהוקם בנמל יפו נתערבו הקולות וגדולה היתה שם ההמולה, צריחות הסבלים עם אנקות הגמלים שפרקו מעל גבם את התיבות, ומצד הים צעקו הספנים וצרחו הסבלים המגלשים את התיבות על גבי קרש ישר אל ה"ג'אַרם" (סירה) ומשם במשוטיהם "הילה! הילה! היליסה!" (קריאות עידוד של הספנים בעבדם במשוטיהם המתאמצים לחתור נגד הגלים המתרוממים ליד החוף). שטו ועברו עם הג'ארם את השוניות המסוכנות והגיעו לאונייה שעגנה מול החוף. במנוף נקשרו התיבות בחבלים בתוך הג'ארם ובקריאות "וירה! מיינה! (מעלה! מטה! או להרים! להוריד! – קריאות הרגילות בנמלים למטפל במנוע המנוף באונייה) – הועלו התיבות לאונייה. ובחתימת ה"מניפסטה" (הקונסיימנט) על ידי רב החובל נגמר ה"פוב" של משלוח הפרי מחוף יפו, ובסיום הקטיף ה"חמילה" (סבלי הפרי הנערות והנערים הערביים) בשובם מהפרדס הביתה עם הסלים הריקים על ראשם שרים ומוחאים כף וחוזרים על הבית הזה:
"אסטווה איל חבאלאק" ו"רוואח איל זרזור"
"חלסאת איל באיארה" ו"סיקטר יא נאטור"
(הבשילה האפונה וחזרו הזרזירים
הפרדס נגמר וזרקו את השומרים).
וכך התרגלנו לסדרים, הרגלים ומנהגים שהפכו במרוצת הימים למשטר-קבע בענף הפרדסנות.
*
בשנת 1905, ימי העלייה השנייה, הגיעו ארצה בחורים ובחורות, רובם מרוסיה. שום רכוש לא הביאו איתם מלבד רצון עז לשתף עצמם בבניין הארץ בידיהם ובשריריהם. "כיבוש העבודה" היתה להם למטרה ולאידיאל. מיעוטם נקלטו במושבות הגליל בשמירה ובעבודת הפלחה בתור חרתים (חורשים), ורובם התפזרו במושבות המטעים, בייחוד בפתח-תקווה, בה נמצאו כבר אלפי דונמים מטעי-בעל ואלפי דונמים פרדסים. כאן החלה הפרשה רבת העלילה של כיבוש העבודה במטעים לסוגיהם, ובעיקר בפרדסים.
כשאנו סוקרים כעת את הפועלים של הימים ההם, שהגיעו למעמד גבוה במדינתנו, אנו חדורים יחס הערכה וכבוד לחלוצי העבודה העברית הראשונים, שהתקיימו על פת חרבה עם תפוח זהב ביום, בלחם עם זנב דג מלוח וכוס תה לארוחת הערב. ולמרות חיי הדוחק לא נמנעו מכל מאמץ וסבל בכדי להתאמן בעבודה החקלאית ולדעתה ידיעה יסודית. הם התמסרו לעבודה בכל ליבם ונפשם כדי להוכיח שהעבודה העברית היא כדאית ומשקית.
ומאידך גיסא: ייאמרו הדברים כפי שהיו במציאות בימים ההם: אז לא היה קל להביא מהפכה בכל סדרי והרגלי העבודה. רבים שאלו: איך יטפס פועל חדש, בלתי מנוסה, על עץ תפוח הזהב מבלי לשבור את הענפים? איך לא יפצע הפועל החדש במזמרה הערבית (מזמרה אחרת לא היתה מצוייה) את הפרי היקר הזה? ואיך יישא עולה חדש סל תפוזים כבד על גבו עד ה"בייקה" (בית האריזה)?
אלה היו שאלות רציניות ומטרידות בתקופה בה לא היתה עוד מקטפה אמריקאית, אלונקה [להובלת הפרי], דקוביל [קרונית על פסים], תיבת שדה [בוקסה], תרמיל, עגלה על גלגלי גומי רתומה לחמור וטריילר ["פלטפורמה"] מרותק לטרקטור. במקום "רפייה" השתמשו בפתל, במקום ה"סרפט" השתמשו ב"שנשרה" (סכין ערבי עם שיניים קטנות וחדות). [מדובר בליפוף ההרכבה החדשה ובסכין לביצועה].
קבוצת אריזה [בפתח-תקווה]. האורז: בר-לביא [אבא של פרופ' יפה ברלוביץ], מהאורזים העבריים הראשונים בארץ. האריזה בשיטה הערבית והתיבה מרופדת בנייר.
אם הפועלים החדשים תבעו נמרצות לקבלם לעבודת הקטיף – הרי לא העזו לתבוע דריסת-רגל לעבודת האריזה, כי איש לא תיאר לעצמו את ה"סטיפדר" (אורז) בלי חגורת צמר רחבה ו"סורבל" (מכנסיים) רחבים שיכול לשבת ברגליים מקופלות על המחצלת ולארוז. קשה היה להעלות על הדעת שבחור יהודי יידע להבחין בכל סוגי הבררה, כגון: שחטה, וורקה, חג'ר, קישר, סמע"ה, דמע"ה, פחש, סמטה, פרוש, דודה, טופס, לטשה ואבו-טיז. והאם ייתכן שילד עברי במכנסיים וגרביים יידע לרפד בנייר (אז השתמשו בלוחות בלתי מהוקצעים והיו מרפדים את התיבות בנייר) את התיבות ולהושיטן לסטיפדר בשעה שהגרביים והמכנסיים מפריעים ל"טווק" (חשוק) של האורז מהלקותו על רגליו היחפות.
לפי מנהג הימים ההם היה האורז מלקה כאשר הנער טעה והושיט לו תבת "סבעה" (הלוח בראש התיבה בגובה של 27 ס"מ) במקום תיבת "מרסיליה", או תיבת "תמניה" (גובה הראש 28 ס"מ) או תיבה עם "דסטר" ("דסטר – תוספת של לוח דק אל הראש לאריזת פרי גדול יותר), במקום "אל קסטרה" (אקסטרה) (בדרך כלל מרפד התיבות הוא שספג את המלקות בחישוק שהיה מונחי תמיד לצידו של הסטיפדור, והיה מסמל את שלטון האורז על הסורבה).
ליבי עליכם ילדי המושבה הצברים על מלקות הטווקים שספגתם על רגליכם בהושיטכם את התיבות המרופדות לאורז הערבי, קיבלתם את הדין כשהדמעות זולגות מעיניהם עד שלמדתם את המקצוע והייתם לאורזים העבריים הראשונים והטובים ביותר בארץ.
מרפדי התיבות עמדו במבחן הקשה וכבשו את המקצוע בהדרגה: ממרפד תיבות לעוטף, לבורר, למברר, ואחר-כך לשלב אחרון – לאורז, והיחידים מבין הפועלים החדשים ששימשתם כמרימי תיבות: כמה מרץ, דריכות ורצון עז השקיעו ברכישת המקצוע. בתבונה רבה הגיעו ליחסי ידידות עם האורזים הערבים, הזמינום בערבים למעונם הדל, ואחרי יום עבודה מפרכת ישבו על מחצלת גדושה ערימת פרי של בררה ותיבה, ולמדו מהם את תורת האריזה.
בכל העלילה הזו גדול חלקה של "פרדס" לאין שיעור. היא שהכניסה, למרות כל החששות, את הפועלים החדשים לעבודת הקטיף, ואת ילדי המושבה הצברים לתוך ה"סורבה" של האריזה. היא שהשפיעה על חבריה שיאפשרו לפועל החדש ללמוד את העבודה, לאפשר לו לגשת לתיבה ולהשתלם במקצוע.
ובמרוצת הימים אף הפרדסנים הוותיקים סייעו בידי הפועלים החדשים והיקנו להם את תורת הקטיף, הבירור, העטיפה, האריזה וסגירת תיבות-הפרי.
"פרדס" היא שהנהיגה במשך הזמן את שיטת "האריזה האמריקאית" וביטלה את שיטת האריזה הערבית המקובלת, ובמשך הזמן היו גם הערבים נאלצים להנהיגה.
עם התפתחותו של ענף הפרדסנות באה במקום ה"חנזירה" והאנטיליה – הקדיחה, המסנן והמשאבה, במקום הפרד קשור העיניים בא "המנוע", תחת אמת המים הבנוייה אבן – באו צינורות ברזל ומלט עם ברזים, במקום פרדס של 15-20 דונם עברו לשטחים של 50, 100, 200 דונם ויותר.
בד בבד עם גידול הענף, הלכה "פרדס" הלוך והתפתח, שלחה שליחים ומבקרים לחו"ל כדי לבחון את מצב השווקים הקיימים ולחפש ולפתח שווקים חדשים. "פרדס" רכשה סוכנויות של אוניות שונות, ועל ידי כך היתה גם שלטת בנמל יפו. "פרדס" הזמינה בית חרושת לייצור תיבות מעצי אקליפטוס שהגיע ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, וכך לא פסקה התקדמותה של החברה. הודות לראשיה ומנהליה עברה "פרדס" את מלחמת העולם הראשונה בשלום (במלחמת העולם הראשונה הוזנחו שני פרדסים בלבד). על אף כל המכשולים והפגעים שניתכו עליה בתקופת מלחמה, הארבה, התורכי וכיו"ב. (הצבא התורכי החרים מהפרדסים עצים מהמחסנים, פירק צינורות ברזל, מנועים וגדרות עשויות חוטי ברזל דוקרניים).
מיד לאחר גמר המלחמה התאוששה "פרדס" והלכה הלוך וגדול עד שהגיעה למשלוח של שלושה מיליוני תיבות פרי לשנה. היא הקימה מחסנים בכל תחנות הרכבת בארץ, וכן בניין-ענק בנמל חיפה.
ברוך בן עזר (ראבּ)
המשך יבוא
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל