פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1822

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בשבט תשפ"ג. 16.2.23

עם הצרופות: 1. מיכל וגיא בחממת החסה. 2. שתי בריכות הדגים.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שירי מולדת. // יורם אטינגר: אתגר מרכזי לביטחון לאומי. // מחר [שלשום] יומו של ולנטין. אופליה. // איליה בר-זאב: נעליים על הדנובה – האם אנו שכחנו? // אורי הייטנר: צרור הערות: ‏15.2.23. // מתי דוד: חזית הסירוב לפשרה! // זיוה שמיר: על ספרה של עופרה עופר, "מה קרה להגר באילת?" // אסי דגני: שיר אסטרונומי. // עדינה בר-אל: גידול אקוופוני – חסה ודגים. //  ברוך תירוש: האם יישמר המעמד המרשים של קהילת ערביי ישראל? // מנחם רהט: השדים כבר ברחו מהבקבוק. // נעמן כהן: ולאן נעלמו המושגים: דאָס פּאַסט נישט It is not done // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק י"א. // ממקורות הש"י. // ברוך בן עזר (ראבּ): תפוחי זהב במשכיות כסף. [המשך וסיום].

* * *

אסתר ראב

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

*

עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.

נֵד הָרִים קָפָא,

שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.

אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.

צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים

וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה

מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,

כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק

נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.

בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים

אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.

וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן

מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר

וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,

כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.

אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים

תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים  –

מַה יָּפִית!

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

יורם אטינגר

אתגר מרכזי לביטחון לאומי

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 14 בפברואר 2023

"אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות... אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית..." (דוד בן גוריון, "ייחוד וייעוד", 1951).

אתגר מרכזי לביטחון הלאומי הוא העצמת החינוך על 4,000 שנות השורשים היהודים/ציונים בארץ ישראל, תוך הדגשת הזהות היהודית/ציונית (הגדרה עצמית), חזון (ריבונות העם היהודי במולדתו) ויעוד (קיבוץ גלויות). ערכים אלו מאויימים ע"י תפישת עולם פוסט-ציונית, קוסמופוליטית – בנוסף לתפישת עולם אנטי ציונית החותרת לחיסול הישות הציונית – הפועלת לכרסום משקל וסילוף מהותם של השורשים והערכים היהודים/ציונים, ולהמירם בערכים אוניברסלים ורב-תרבותיים.

הפוסט-ציונות רואה בזהות, חזון וייעוד הציונות – מכשול בדרך להשתלבות בקהילייה האינטלקטואלית העולמית. הפוסט-ציונות גם משקפת עייפות מהמאבק היהודי/ציוני שהוא מרתון רב-דורות (ובמעלה הר תלול), ומשלה עצמה שהתנהלות שונה תהפוך את המרתון לספרינט. הפוסט-ציונות כמהה להיפטר מהאחריות הכרוכה בהיותנו המדינה היהודית היחידה בעולם, הכוללת בין היתר את המערכה הבלתי-נגמרת באיומים הפיזיים והרוחניים על היהדות והיהודים בישראל וברחבי העולם.

הפוסט-ציונות חוברת לחוגים ציונים נרחבים המתמכרים לאשליית ההתנתקות מהמציאות הקשה והמתסכלת של המזרח התיכון הבלתי-צפוי, ההפכפך, האלים והעריץ במישור הבינערבי, והבלתי-סובלני כלפי "הכופרים". היא שואפת להמיר מציאות בלתי-נוחה במזרח התיכון בהרהורי-לב נוחים של "מזרח תיכון חדש", המטיפים לשכתוב המציאות, ההיסטוריה, הזהות, החזון והיעוד היהודים/ציונים, כמו גם לנסיגה דרמטית מחבלי ארץ הקריטיים לזהות ולביטחון הלאומי של ישראל.

זהות, חזון וייעוד יהודיים – המשקפים את היהדות כישות היסטורית, דתית, תרבותית וגיאוגרפית – אינם רק ערכים רוחניים. הם מהווים את תשתית הביטחון הלאומי וכוח העמידה הרוחני והפיזי של ישראל. ככל שהם מושרשים יותר, כן נחוש יותר כוח העמידה (וההרתעה) בפני אתגרים ואיומים צבאיים, כלכליים, מדיניים, דיפלומטים ואינטלקטואלים העומדים בפני המדינה היהודית והעם היהודי.

זהות, חזון וייעוד הם גורמים מונחי-היסטוריה וקבועים בתשתית הביטחון הלאומי. לעומתם, הסכמי ביטחון, כלכלה, מדע ושלום הם גורמים משתנים, שתוחלת חייהם תלויה בזמניות השורשית של משטרים, מדיניות והסכמים אזוריים ובינלאומים. ככל שמשודרגת תודעת הזהות, חזון וייעוד, כן משודרג כוח העמידה (וההרתעה) של ישראל, וכן משודרגת תרומתה הייחודית – כמכפלן עוצמה – לכלכלת ולביטחון ארה"ב, שתשתיתה התרבותית והאזרחית מבוססת במידה רבה על שורשים תנ"כיים.

כדי לחזק את הזהות, החזון והייעוד היהודיים/ציוניים, על הנהגת המדינה לשנן את ספרו של דוד בן גוריון "ייחוד וייעוד", 1951, המדגיש:

"... רק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוך [עם שכנינו ועם רוב העולם] אינם אך ורק פוליטיים, כלכליים או צבאיים, אלא גם אידאיים... האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית... אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות... אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף. לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי ורעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, ויעמוד בו עד עת קץ...  העם היהודי... דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית השתנתה תכלית שינוי... ורק עם ישראל, אם כי נעקר מאדמת מכורתו קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת קדומים בלשונו ותרבותו... תהפוכות הזמן לא שמו לאל ייחודו הלאומי...

"עם הקמת מדינת ישראל, כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשלייה מטעה ומסוכנת. לא נגמרה מלאכת הבניין וקיבוץ גלויות הוא רק בראשיתו... באומתנו הקטנה ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים... לתכונה זאת של התבטלות והתרפסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם 'מה יפית'... העם היהודי... לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה... לא ירוקן עצמאותו הלאומית... ולא ישתעבד לזרים בקביעת עתידו ודרכו... במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו... עצמאות אינה ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בעניינים יהודיים ותלות בעניינים אנושיים עולמיים... נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה אך לא קבלת מרות חיצונית... רק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לעצמאות חיצונית... שלילת הכוח הפיסי היא שלילת החיים... אין נפש בלי גוף... אין ייעוד אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי...

"הקו המנחה בחינוך הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי... הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. הייחוד הוא זכות טבעית והיסטורית, ואמצעי באשר הוא חובה למילוי הייעוד... הייעוד של העם היהודי... הוא קיבוץ גלויות... המשימה המרכזית של ימינו... אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ [התיישבות]... אין השלום בעולם ובמזרח התיכון תלויים ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם... השכנים [שלנו] אינם מתכוונים רק להצר גבולותינו... אלא למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור היישוב היהודי מן השורש... לכלותנו ולהשמידנו... מאחורינו ארבעת אלפים שנה של מאבק ויצירה שהטביעו חותמן על תולדות האנושות ועיצבו את רוחנו, גורלנו וייעודנו... מעטות האומות שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר... החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אוצרות גנוזים אלה לנוער כולו... לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ"ך... אבל לא מספיקה הזיקה לארץ ישראל של מעלה... מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם [היהודי] כולו... גורל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה..."

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

Valentine's Day is mentioned ruefully by Ophelia in

William Shakespeare's Hamlet (1600-1601):

"To-morrow is Saint Valentine's day,

All in the morning betime,
And I a maid at your window,
To be your Valentine.
Then up he rose, and donn'd his clothes,
And dupp'd the chamber-door;
Let in the maid, that out a maid
Never departed more."

— William Shakespeare, Hamlet, Act IV, Scene 5

השיר של אופליה

מתוך "המלט" של שקספיר

מחר יומו של ולנטין

מחר יומו של ולנטין,

וכאור-היום אלכה

אל מול חלון ביתך, להיות

לוולנטין שלך.

הוא קם וחיש-מהר פתח

דלתו הנעולה:

בתולה נכנסת אל חדרו

ולא יוצאת בתולה. (...)

בשם אלים ואראלים,

חרפה היא, וי לי, וי!

כל גבר כך, אם רק יצלח...

זה עוול, בחיי!

הן לפני-כן נשבעת לי:

"היה תהיי אשתי!"

והוא השיב:

וכן היה לולא – אויה – !

מיהרת לשכב איתי. (...)

תירגם אברהם שלונסקי (1946).

אהוד בן עזר

אופליה

אַבָּא,

בּוֹא תִּמְשֶׁה אֶת בִּתְּךָ מִתּוֹכָהּ הִיא –

כּוֹתֶבֶת עַל פְּנֵי הַמַּיִם אֶת אָשְׁרִי

וְאֵינֶנֶּי שַׁיֶּכֶת

נוֹלַדְתִּי זָרָה.

אַבָּא,

כַּאֲשֶׁר חָלַמְתָּ אוֹתִי

הָרַגְתָּ אוֹתִי

נוֹלַדְתִּי בְּמַזָּל רַע.

אַבָּא,

אִם הָיִיתָ נוֹשֵׁם אֶת

שְׁתִיקוֹת פִּי

הַמָּלֵא מַיִם

הָיִינוּ נִגְאֲלִים.

אַחֲרֵי מוֹתִי תְּחַלֵּק

אֶת הָרַעַל שֶׁהָיָה יְרֻשָּׁתִי

בֵּין כָּל הָעֵינַיִם

שֶׁחָמְדוּ אוֹתִי.

גַּם אַתָּה

אִם תְּנַשְּׁקֵנִי

תַּטְבִּיעַ אוֹתִי

בְּכֹבֶד שְׁבָרֶיךָ.

לָכֵן אֲנִי עוֹשָׂה מַעֲשַׂי בַּחֲשֵׁכָה

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהַכְאִיב לְךָ.

וּכְשֶׁאֲנִי טוֹבַעַת

אַתָּה אֲבִי.

1962

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר", 2005 (שירים 1965-1995).

* * *

איליה בר-זאב

נעליים על הדנובה – האם אנו שכחנו?

שובם של צאצאי "צלב החץ" למציאות  ההונגרית במאה ה-21

1.

רֵאשִׁית בָּנו רְצִיפֵי אֶבֶן מֻגְבָּהִים לִמְנֹעַ הֲצָפוֹת בְּפֶּשְׁט –

פָּשׁוּט.

אַחַר כָּךְ אִרְגְּנוּ חֲגִיגוֹת מוּל הַנָּהָר –

נָשִׁים, גְּבָרִים וִילָדִים נִזְרְקוּ אֶל הַמַּיִם, אִישׁ עִם חֲבֵרוֹ, יָרוּי וְחַי אֲזוּקִים, אֲחוּזִים זֶה בַּזֶה.

בָּעֶרֶב אָסְפוּ אֶת  שֶׁנּוֹתַר, צִלְּמוּ לְתִעוּד, עִשְּׁנוּ, שָׁתוּ אַלְכּוֹהוֹל,

חִלְּקוּ שָׁלָל.

בַּלַּיְלָה הֶחְלִיפו  חֲוָיוֹת.

2.

נָפוֹצוּ שְׁמוּעוֹת –

נַעֲלַיִם הִתְפַּזְּרוּ לְכָל עֵבֶר. אֲנָשִׁים נִפְטָרִים, כָּכָה, סְתָם,

מֵהַיּוֹם לְהַיּוֹם.

צְעִירִים הִפְלִיאוּ בְּטֶכְנִיקַת הַמָּעוֹף בְּדַרְכָּם אֶל

הַמַּיִם הַשְׁקֵטִים.

קְשִׁישִׁים הֻשְׁלְכוּ בְּכֹחַ.

קָשֶׁה לוֹמַר אִם נִרְצְחוּ אוֹ מֵתוּ בַּעֲרֹב יוֹמָם.

בְּמַאֲרָב הַיּוֹם,

כַּדּוּרִים חַיִּים סָטוּ, רָחוֹק מֵהָעַיִן –

אֳבָנִים שָׁקְעוּ בְּקַרְקַעִית הַנָּהָר,

מִשְׁקוֹלוֹת מֵחַדְרֵי אִמּוּן גּוּפָנִי הֶעֱלוּ חֲלֻדָּה.

חַרְטוֹמֵי נַעֲלֵי הַבַּרְזִֶל מִתְעַקְשִׁים לִפְנוֹת אֶל הַמַּיִם, אֶל בּוּדָה –

נַעֲלֵי נָשִׁים וָטָף, נַעֲלֵי קְשִׁישִׁים וּצְעִירִים

עִם סֻלְיוֹת וַעֲקֵבִים.

הַכֹּל מְמֻסְמָר אֶל אַבְנֵי הָרְצִיף – נַעֲלַיִם מַמְתִּינוֹת לִפְקוּדָה.

עַל פִּי לוּחוֹת הַמַּתֶּכֶת הַמְּקֻבָּעִים קָשֶׁה לְאַמֵּת פְּרָטִים.

זֶה כַּמָּה שָׁנִים נִתָּן לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם בּוֹ נִכְתָּב בְּשָׁלֹש שָׂפוֹת –

"זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה."

3.

אוֹמְרִים שֶׁנְּהַר הַדַּנוּבָּה בָּא מֵעֵדֶן, נוֹבֵעַ בַּ"יַּעַר הַשָּׁחֹר",

זוֹרֵם לְאֹרֶךְ אַלְפַּיִם וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת שִׁשִּׁים ק"מ תְּמִימִים,

הַרְבֵּה לִפְנֵי סְפִירַת הַנֶּעֱדָּרִים, בְּטֶרֶם הָאָדָם הַחוֹשֵׁב.

בַּמּוֹרָד, בֵּין פֶּשְׁט לְבּוּדָה –

סְפִינוֹת תִּיּוּר, יְפִי הָאַרְמוֹנוֹת. פַּרְלָמֶנְט מַרְהִיב עַתִּיק יָמִים,

צְלָבִים.

תַּיָּרִים סַקְרָנִים מְחַיְּכִים, חִצִּים מְכַוְּנִים לְאָן לָלֶכֶת:

לְבֵית הָאוֹפֶּרָה? אֶל גַּנֵּי קָרוֹלִי?

הַדַּנוּבָּה מַמְשִׁיכָה לְהַחֲלִיף צְבָעִים – מִיָּרֹק לְאָדֹם, מְשַׁלַּחַת

לָשׁוֹן אֲרֻכָּה אֶל הַדֶּלְתָּה הָרוֹמָנִית,

אֶל הַיָּם הַשָּׁחֹר –

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה כְּחֻלָּה, שׂוֹרֶדֶת כְּזִּקִּית.

מחודש מרץ 1944 ועד לשחרור העיר (בודפשט) בפברואר 1945 – נספו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. היהודים רוכזו בגטאות עם הכיבוש הגרמני  במרץ 1944. חלקם נספו בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת "צלב החץ". רבים נשלחו להשמדה באושוויץ. בשנים 1944-1945 ירו אנשי "צלב החץ" ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה והשליכו את גופותיהם למים מבלי שהובאו לקבורה. (חלקם נורו כשהם קשורים זה לזה לחסכון בתחמושת). במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה הוקמה אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בבודפשט בשם – "נעליים על הדנובה", להנצחת הנרצחים.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏15.2.23

* מופת של אחריות לאומית – כל מהותו והצדקת קיומו של מוסד הנשיאות, מתרכזות ברגע, שבו בעת משבר לאומי קשה, על סף התפוצצות נוראית, קם נשיא המדינה ובנאום לאומה נשא את דגל האחריות הלאומית והשפיות. נאומו הבנוי לתלפיות היטיב לתאר את הכאבים בחברה הישראלית, את הצדק שיש בטיעוני המבקרים את מערכת המשפט ואת הצדק בטיעוני מתנגדי המהפכה המשטרית. הוא הציע מתווה ראוי ונכון, שעם רובו אני מסכים ובוודאי שהוא הבסיס המתאים להידברות לאומית שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. קריאתו לממשלה לעצור את המהלך ולגשת להידברות היא המובן מאליו בעיני כל מי שטובת המדינה לנגד עיניו. אילו היה לראש הממשלה ולשרי הממשלה קורטוב של אחריות לאומית, שמץ של ממלכתיות, הם היו מרימים את הכפפה, מאמצים את יוזמת הנשיא, עוצרים את דהרת הדי-9 ויוצאים גדולים מן החיים. אבל אין להם. לוין ורוטמן שממשיכים בחקיקה – משתינים מהמקפצה לא רק על ראשו של נשיא המדינה, אלא על הדמוקרטיה הישראלית, ועל הרצון של רוב העם. והשר (אוי לבושה) קרעי, מיד בתום דברי הנשיא התלהם והתבהם בדברי בלע, שנאה והסתה, שאותם הכין מראש, תוך זלזול בוטה וגס בנשיא המדינה ובהצעתו.

ראש האופוזיציה ברך על נאומו של הרצוג, אך דבריו היו מסויגים מדי, אפורים מדי, כנראה מפחד הבייס. ציפיתי שיודיע שהוא מקבל ללא תנאי את הצעת הנשיא וקורא לממשלה לגשת מיד להידברות. מן הראוי היה שמנהיגי המחאה יתמכו בהצעת הנשיא, ידרשו מן הממשלה לאמץ אותה ויודיעו שאם הממשלה תקפיא את החקיקה הם יקפיאו את המחאה. הצטערתי לשמוע את דברי בוגי יעלון, אליעד שרגא ואחרים, שתקפו את הנשיא ואת הצעתו. הרי אם היוזמה תתקבל, המהפכה תושעה ותפתח הידברות על בסיס תוכניתו הקונסטרוקטיבית של הנשיא, יהיה זה הניצחון של המאבק. האם הם רוצים פתרון, או שזה מאבק לשם מאבק? אני מציע להם לשאול את עצמם את השאלה שאנו, בוועד יישובי הגולן, שאלנו את עצמנו מדי יום במאבק על הגולן – האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים או לריב עם השומר? יש לקוות שנאום הנשיא יכה גלים ושלמרות שכרגע לא נראה שזה קורה, הממשלה תגנוז את המהפכה, שרוב הציבור מתנגד לה, ותיגש להידברות כנה ופתוחה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה בהסכמה. אם לא תנהג כך, היא תישא באחריות היסטורית כבדה על קריעת העם הזה במזיד, מתוך חשבונות זרים ואישיים.

* אחיזת עיניים – הקריאה של נתניהו, לוין ורוטמן לראשי האופוזיציה להיפגש להידברות בבית הנשיא, בלי שהם מקפיאים את החקיקה, היא אחיזת עיניים ודחיית הצעתו של הנשיא. יש לעצור את המהלך ולהיכנס להידברות על בסיס הצעת הנשיא - לשבת עד שייצא עשן לבן; רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה. ואף על פי כן, אני בעד שראשי האופוזיציה ילכו למפגש ראשון, ולו למען אחוז הסיכוי וכדי לא לשרת את התעמולה הביביסטית שתציג אותם כמי שסירבו להיפגש. אך בהידברות עליהם לדרוש חד משמעית את הקפאת החקיקה.

* סיפור של אהבה ושנאה – כל מי שאוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את יריביו הפוליטיים, חייב לאמץ את יוזמת הנשיא.

* מי עקר את גוש קטיף – הנשיא דיבר על הכאבים והפצעים של החברה הישראלית ובצדק רב הזכיר את עקירת גוש קטיף. התנגדתי בכל לבי לעקירת הגוש ועד היום אני כואב אותה. האופן הדורסני שבו הוביל שרון את המהלך, דומה לאופן שבו הממשלה מקדמת היום את המהפכה. אבל נשאלת השאלה – מי עקר את גוש קטיף? הרשות המבצעת? הרשות המחוקקת? הרשות השופטת?

כמובן שהאשמים בעקירה הם הממשלה והכנסת. הממשלה והכנסת החליטו והממשלה ביצעה. בית המשפט לא יזם, לא החליט ולא ביצע. יתר על כן, היתה זו ממשלת ימין בהובלת הליכוד, ומושא הערצתם של תומכי המהפכה, נתניהו, היה שותף להתנתקות ותמך בה בהצבעות בממשלה ובכנסת. אז איך, ריבונו של עולם, הכאב והזעם נותבו בציניות לעבר בית המשפט העליון? יש טענה על כך שבג"ץ דחה את העתירות נגד העקירות. נניח שהטענה מוצדקת. עדיין, היא על כך שהיה פאסיבי ולא מנע את מה שעליו החליטו וביצעו באקטיביות הממשלה והכנסת. ולדעתי, הביקורת על בג"ץ בנדון אינה מוצדקת. התנגדתי לעקירה ותמכתי בהחלטת בג"ץ לדחות את העתירה. קבלת העתירה, ביטול מהלך מדיני דרמטי של הממשלה והכנסת, היתה מגה-אולטרה-אובר אקטיביזם משפטי על סטרואידים, שלא ראינו שמץ ממנו עד היום. בג"ץ בצדק לא התערב, כפי שדחה את העתירות נגד ההתנחלות ונגד "אקיבוש" ב-56 השנים האחרונות.

שאלתי איש ימין מדוע הזעם על העקירה מופנה לכתובת הלא נכונה. הוא הסכים בכנות עם דבריי שאין בכך צדק, אך הסביר לי שמדובר בנקמה בשמאל, שבמקרה הטוב היה אדיש ובמקרה הרע צהל על העקירה, ועכשיו רוצים לפגוע בבבת עינו של השמאל, בציפור הנפש שלו – בג"ץ.

על רגש נקם ילדותי, שמנותב בציניות לכתובת הלא נכונה, משנים את המשטר בישראל, הופכים את הרשות השופטת לזרוע של הממשלה וקורעים את החברה הישראלית?!

* קורעת את העם – "עקירת יישובים קורעת את העם" – זה היה אחד המסרים המרכזיים שלנו במאבק על הגולן. ועל כך נענינו: היו בחירות. נבחרה ממשלה. יש לה מנדט להגשים את מדיניותה. אולי מי שקורעים את העם אלה דווקא אתם, שמתנגדים לממשלה ונאבקים בה? אך הם טעו ואנחנו צדקנו. יש פעולות שקורעות את העם ושום טיעון פרוצדורלי טכני אינו משנה זאת. בוודאי כאשר מעשים כה דרמטיים וקיצונים, כמו עקירת יישובים, אינם נעשים מתוך הסכמה רחבה בעם ובכנסת. כן, עקירת יישובים קורעת את העם. וגם עקירת הרשות השופטת קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת הרשות השופטת.

* העם עם – על פי כל הסקרים ללא יוצא מן הכלל, רוב העם נגד המהפכה המשטרית. רק רבע מהציבור תומך במהפכה. מחצית בוחרי הליכוד מתנגדים לה. צעד כל כך דרמטי של שינוי רדיקלי של השיטה הדמוקרטית הישראלית, נעשה נגד רצון העם. ועל כך עונים לי: הסקר האמיתי נעשה ב-1 בנובמבר. נבחרה ממשלה והיא תעשה מה שהיא מבינה. וזה כל כך מזכיר לי את האמירות שנאמרו לנו בקמפיין "העם עם הגולן". אבל העם באמת היה עם הגולן ולא עם הממשלה. וכך גם היום, העם עם הדמוקרטיה ולא עם הממשלה.

* לייק מהבייס – ההתפרעות של נציגי האופוזיציה בישיבה של ועדת החוקה היתה מבישה. הם הזכירו, בהתנהגותם, את התפרעויות האופוזיציה בכהונת הממשלה הקודמת. לא זו בלבד שהתנהגות אמסלמית כזו אינו ראויה – היא גם לא תועיל למאבק הצודק. להיפך. חוץ מלייקים מהבייס, שום דבר טוב לא ייצא מזה.

* לינץ' לנשיאה – אנשי הדי-9 טוענים בציניות שהם דווקא בעד הידברות. הנה, הם הזמינו את אסתר חיות לוועדת החוקה. כן. הם מכינים לה מארב. הרי הדיון אתה יהיה לינץ' ציבורי. נהג הדי-9 רוטמן ינהג בה באדנות, שחצנות, התנשאות ודורסנות, לא ייתן לה לדבר, יעצור אותה וישפיל אותה. הגוטליב תתלהם, תתבהם ותנבח עליה בארסיות. הביריונים הכהניסטים יראו לה מי בעל הבית. וח"כים מן הליכוד ינסו להשתחרר מאלמוניותם המוצדקת באמצעות צווחות על כבוד נשיאת בית המשפט העליון בשידור חי.

הידברות...

* חיסול חשבונות – אהוד אולמרט הוא עבריין. זו לא דעה. זו עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות בתי המשפט. מי הוא, שיביע דעה בענייני מדינת החוק? שישב בשקט ויסתום את הפה. מי הוא שיטיף? רגע, אבל הרי הוא כבר "החזיר את חובו לחברה", אז מה הבעייה?

אכן, הוא ריצה את עונשו ולכן הוא היום אדם חופשי, ואינו יושב עוד בכלא. מכאן ועד שיציג עצמו כמגן מערכת המשפט? קודם שיכה על חטא, שיחזור בתשובה, שיתנצל בפני עם ישראל על מעשי השחיתות העברייניים שלו.

במה הוא עדיף על נתניהו? נתניהו נאשם ועומדת לו חזקת החפות. אולמרט הורשע בפסק דין חלוט. אומרים לזכותו, שבניגוד לנתניהו, שנאחז בקרנות השלטון גם כנאשם, הוא התפטר עוד כחשוד. זה נכון, אך אין לזקוף זאת לזכותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שאת נתניהו סובבים אומרי-הן צייתנים ולקקנים ואותו הקיפו אנשים נורמטיביים, שהראו לו את הדלת וחייבו אותו להתפטר בטרם יודח. כמו נתניהו, גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "רדיפה" ו"תפירת תיקים". הרי עד היום הוא מספר שהימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט קשרו קשר לתפור לו תיקים כדי לסכל את השלום העולמי שהיה בהישג יד ואו-טו-טו הוא הביא. ההבדל הוא שלנתניהו יש המוני חסידים שוטים שקונים את הקונספירציות האינפנטיליות הללו ואילו לו היה רק קומץ של חסידים מן הזן הזה. כמו נתניהו, גם הוא וסביבתו הסיתו נגד אנשי החוק. שכחנו ששופרו, הבועז ביסמוט שלו, אמנון דנקנר, הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד?

עכשיו הוא פתאום מגן מערכת המשפט, וכדי שישמעו אותו הוא צריך להגביר את הווליום ולכן הוא מטיף לפעולה אלימה. אין שום מחלוקת עניינית בינו לבין נתניהו, בטח לא לשם שמיים. זה דומה יותר לחיסול חשבונות בין משפחות פשע.

* בלי בג"ץ – תומכי המהפכה המשפטית יכולים למצוא ולהציג מאות ציטוטים מדברים שכתבתי בשלושים השנים האחרונות נגד האקטיביזם המשפטי ונגד המישפוט (משפטיזציה) של חיינו. לא זו בלבד שאיני מתכחש להם – אלו עמדותיי גם היום. אלא שאין קשר בין הביקורת שלי על מערכת המשפט, שנועדה לתקן ולשפר אותה, לבין המהפכה שנועדה לחסל אותה.

אי אפשר שלא לגחך למקרא השימוש הציני בציטוטים מביקורת על האקטיביזם מצד גדעון סער, אלקין, בוגי יעלון, משה ניסים, רובי ריבלין, ציפי לבני, יאיר לפיד, טומי לפיד, דניאל פרידמן, מני מאוטנר, שלמה אבינרי, בן דרור ימיני, רות גביזון, משה לנדוי, מנחם אלון ועוד רבים וטובים. כל אלה אינם חושבים ולא חשבו, שהדרך להתמודד עם מיגרנה היא לערוף את הראש.

שמעתי כבר מי שטוען שגם רבין היה תומך במהפכה, כי הוא אמר "בלי בג"ץ ובלי בצלם." הנה, אשתמש בדוגמה הזאת כדי להראות עד כמה הציטוטים הללו מופרכים. רבין לא הציע ישראל בלי בג"ץ. כאשר הוא מסר את עזה ויריחו לערפאת, הוא השלה את עצמו ואת העם שערפאת יילחם בטרור. הוא הסביר שלערפאת אין כבלים שיש לנו. אש"ף אינו דמוקרטי, אינו מדינת חוק, אין לו בג"ץ, אין לו מוסר לחימה וטוהר הנשק. אנחנו דמוקרטיה מוסרית הפועלת על פי חוק ולכן איננו יכולים לעשות הכול. הם יעשו זאת טוב מאתנו. הוא לא רצה שאנחנו נהיה כמו אש"ף, חלילה.

* ואיפה המהפכה? – בנאומו בכנסת בהשבעת הממשלה, נתניהו לא הציג ארבע מטרות של ממשלתו. הוא הציג שלוש: א. מאבק בהתגרענות ובהתפשטות של איראן. ב. שלום עם סעודיה. ג. חיבור הפריפריה למרכז. את המהפכה המשטרית הוא לא הזכיר ולו ברמז.

* הרבעון הרביעי – השתתפתי בסמינר של תנועת הרבעון הרביעי. לא אאריך כאן בהסבר על מהות התנועה, אלא אצטט את הגדרתה וחזונה כפי שנוסחו בידי יוזמיה. "'הרבעון הרביעי' היא תנועת המונים אזרחית כלל ישראלית, אשר פועלת לעדכון המודל הדמוקרטי-הישראלי, ולהעבירו מ'פוליטיקה של הכנעה' ל'פוליטיקה של הכנסת אורחים'. התנועה הוקמה לקראת יום העצמאות ה-75 של המדינה, כדי להבטיח את שגשוגה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברבעון הרביעי לקיומה [משנת ה-75 לקום המדינה ועד לשנות ה-100]." חזון התנועה: "מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, שבנויה מחברה ישראלית מלוכדת, המשלבת בין מסורת לקדמה ומאפשרת ביטוי אישי וקהילתי, לצד היותה מקור לגאווה לאומית."

על כל האיך והמה בוודאי עוד ארחיב. מאתיים איש מכל קצוות הקשת הפוליטית, המגזרית והחברתית השתתפו ביום הזה, שהיה יום מרתק, שכלל מליאות וקבוצות דיון.

יצאתי מן הסמינר עם מסר פסימי ואופטימי. הפסימי הוא, שאם במפגש של אנשים שבחרו לוותר על יום עבודה מתוך אכפתיות ורצון לגשר על הפערים, לאחות את הקרעים ולנתב את המחלוקות לכיוון של פתרונות ולא של "ניצחונות"-פירוס, הפערים בעמדות, כפי שבאו לידי ביטוי, כל כך עמוקים – איך אפשר יהיה לחבר את חלקי העם שמחוץ למפגש הזה, כאשר יש מי שדוחפים בכל הכוח לקרע ודוהרים בצהלה לתאונת דרכים קטלנית? האופטימי הוא העובדה, שבעלי עמדות רחוקות כל כך דנו לאורך יום שלם (כמעט 12 שעות) בהקשבה נפלאה ומתוך תחושה, שעל אף הכול יש לנו שותפות גורל ושותפות יעוד ומתוך רצון עז לגבש סיפור לאומי וחזון לאומי משותף, מוכיחה לי שאסור לאבד את התקווה. וכיוון שבלאו הכי אני אופטימיסט חשוך מרפא, יצאתי אופטימי מאוד. החלטתי להצטרף לתנועה.

* ליצור את השיירה החדשה – במוצ"ש הפגנתי נגד המהפכה המשטרית. את יום ראשון הקדשתי לסמינר של הרבעון הרביעי, בניסיון לגיבוש חזון לאומי משותף. לשני האירועים הגעתי מאותו דחף – אכפתיות אינסופית לעתידה של מדינת ישראל ולהמשך הגשמת הרעיון הציוני. אבל יש גם הבדלים. על פי משל "הכלבים נובחים והשיירה עוברת," במוצ"ש נמניתי עם הכלבים הנובחים ומנסים להשפיע על השיירה. ביום ראשון הייתי בין המעצבים את השיירה החדשה. במוצ"ש הפגנתי מתוך מטרה להגן על מדינת ישראל מפני איום עליה. ביום ראשון השתתפתי בניסיון לבנות את החברה הישראלית מחדש. במוצ"ש הפגנתי נגד מהלך שהממשלה יזמה. ביום ראשון הייתי חלק מיוזמה לאומית שצצה מלמטה, מאזרחים פטריוטים שאכפת להם. במוצ"ש עסקתי ב"סור מרע". ביום ראשון עסקתי ב"עשה טוב".

מה שעשיתי ביום ראשון הרבה יותר מתאים לי, לאופיי, למזג שלי, לסקרנות שלי, לתחומי העניין שלי ולביוגרפיה שלי. אבל ה"עשה טוב" אינו פותר אותנו מ"סור מרע". וכפי שכאשר היה איום על הגולן, לא הסתפקתי בהמשך בניית הגולן אלא נרתמתי להגנה על מפעל חיינו, כך גם היום, לצד העשייה הפוזיטיבית, אמשיך להיאבק נגד האיום על החברה הישראלית.

* פוליטיקה של הכנעה – זה שלושים שנה מיטלטלת החברה הישראלית בין ממשלות (משני עברי המתרס), הנוקטות בפוליטיקה של הכנעה כלפי הציבור היריב להן; מובילות מהלכים מהפכניים דרסטיים בכוחנות, לעתים בשיכרון כוח, תוך רמיסת מחצית העם. הרי מה שאנו רואים היום במהפכה המשטרית דומה למה שראינו בעקירת גוש קטיף ובתהליך אוסלו ובמשאים והמתנים עם סוריה ואש"ף. ותמיד, תוך התבססות על רוב פורמלי קטן בכנסת, שלכאורה מבטא את "רצון הרוב" ו"רובו-ככולו" ולכן זו עמדת העם. הפוליטיקה הזאת הביאה את החברה הישראלית לעברי פי-פחת.

והנה, היתה ממשלה מסוג אחר לגמרי. ממשלת השינוי באה לרפא את החברה הישראלית. היא נבנתה ממפלגות המייצגות כמעט את כל רצף הדעות והאמונות והתמקדה בחתירה להגשמת הטוב המשותף, תוך הורדה למדרון אחורי את המפריד והמפלג. היתה זו ממשלה שהקרינה מתינות וסובלנות, ובאמצעות המתינות הזאת קידמה מהלכים חשובים בהסכמה רחבה, כולל בתחום המשפט, בוודאי בתחום ההתיישבות. לדוגמה, אפילו שרי מרצ הצביעו בממשלה בעד התוכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שהתקבלה פה-אחד. מי היה מאמין?

ואיך זה שדווקא הממשלה הזאת היתה מוקד להסתה ולשנאה שלא היו כמותן מעולם בתולדות המדינה? זאת, בלי לעשות כל מהלך פוגעני ולעומתי. זאת, אך ורק מסיבה פרסונלית – שראש הממשלה לא היה נתניהו. ודווקא הממשלה הזאת לא עמדה במלחמה המלוכלכת נגדה ובטרור האישי נגד ח"כים שסומנו כחוליות חלשות – וקרסה.

הרי זה ממש מייאש! כאילו החברה הישראלית בחרה במסלול התנגשות, מסלול של קרע; כאילו החברה הישראלית החליטה לאמץ את מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי; כאילו החברה הישראלית בחרה להתאבד. אבל אין לנו הפריבילגיה להרשות לעצמנו ייאוש. כי בסופו של דבר אין מנוס מאימוץ פוליטיקה של הסכמות, של אחדות ישראל ואהבת ישראל. ובסוף הפוליטיקה הזאת תגבר על הטירוף של "לנצח! להכניע! לשבור! להראות להם מי בעל הבית!"

אולי דווקא מהמשבר הנוכחי, סביב המהפכה המשטרית, נצא לדרך חדשה? אם הממשלה תקפיא את המהלך ותלך להידברות אמת על בסיס מתווה הנשיא, וניווכח שאפילו במחלוקת כה עמוקה, שדרדרה אותנו לסף קרע שלא היה כדוגמתו, ניתן להגיע להסכמות וליצור רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה – נאמץ את הדרך הזאת כדרך המלך של החברה הישראלית.

* למה לא שבתתי – אז איפה ביליתי את שביתת המחאה נגד המהפכה המשטרית? בחלקה 5 של המטע הצעיר בדלאווה א'. בימי הגשם והשלג הרבים בשבועות האחרונים, לא יכולנו לצאת לשטח. ביום ראשון השתתפתי בסמינר של הרבעון הרביעי. ויש הרבה עבודה. אדמתנו, בני, אין פנאי לה. אבל אני תומך בשביתה והזדהיתי עם השובתים, בוודאי לנוכח האטימות והדורסנות של הממשלה שדחתה בגסות את יוזמת הנשיא.

* בדרך ה-BDS – כותב אהוד בן עזר: "אני מציע למפגיני המחאה בישראל להצטרף למחאתם האלימה של שונאי ישראל, שבאו לחבל בהופעתה של שגרירת ישראל עד שאחד ממלוויה נאלץ לשלוף אקדח. הלא מטרתכם זהה – להפיל את ממשלת ישראל ולהוציא את דיבתה רעה ברחבי העולם!"

איזה דמוקרט! אזרחי ישראל פטריוטים, האוחזים בדגל הלאום ומפגינים נגד ממשלת ישראל, כמוהם כאויבי ישראל שנאבקים נגד קיומה של ישראל. אהוד אימץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הפגאני של נתניהו: "המדינה זה ביבי". מי שמתנגד לנתניהו הוא נגד המדינה.

מי באמת דומה ל-BDS? אלה שכמו BDS משמיצים את מדינת ישראל ומעלילים עליה עלילות בזויות ונתעבות. למשל, אלה שמעלילים על משטרת ישראל, פרקליטות המדינה ומערכת המשפט המפוארת של ישראל, שהם כנופיה פלילית שקשרה קשר להדיח ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. אפילו רוג'ר ווטרס ביום סגרירי במיוחד לא יגיע לשפל כה נמוך של השמצות ועלילות על הדמוקרטיה הישראלית.

[אהוד: "אזרחי ישראל פטריוטים" שלך, ממש כמו ה-– BDS רוצים להפיל את ממשלת ישראל הנבחרת. אכן, אורי, קשה לך עם האמת].

* המצע המשותף – הנטייה הישראלית כל כך היא להכות "על חטא" על חזה היריב. עדיף תמיד שכל מחנה יעשה קודם כל את חשבון הנפש שלו. לי יש בעייה. איני שייך לאף מחנה אוטומטי. במחלוקות שונות אני שייך למחנות שונים. רוב מי שהיו עמיתיי במחלוקת על חוק הלאום הם יריביי במחלוקת על המהפכה המשטרית ורוב עמיתיי במחלוקת על המהפכה המשטרית היו יריביי במחלוקת על חוק הלאום. יש בכך יתרון וחיסרון. החיסרון הוא שאין לי "בית" פוליטי ואידיאולוגי מובהק שאני חש בחיקו בנוח. היתרון הוא שבכל מחנה אני מרגיש לפחות באופן חלקי בבית ולבטח אני מזדהה עם חלק מעמדותיו ושותף לכאביו. וכל מחנה שאני מבקר – אני חש שזו ביקורת מבפנים, הכאה "על חטא" על החזה שלי. אני שותף למאבק נגד המהפכה המשטרית, אך יש לי ביקורת רבה על המאבק, שאותה ביטאתי ואני מבטא. מה שהכי מפריע לי, הם הדיבורים על ירידה מהארץ, על דרכונים זרים, על משיכת כספים מהמדינה, על סרבנות וכו'. ברור לי שאלה שזו דרכם, היו המתנגדים החריפים ביותר לחוק הלאום ולרעיונותיו.

אני מאמין בצורך בגיבוש הסכמה לאומית רחבה ומאמין ביכולת לעשות זאת, אך אני מודע לקושי שבכך, בעיקר בעקבות המחלוקת על חוק הלאום. חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית. באותה תקופה עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה במכון. לא הייתי מעורב אישית ביוזמת החוק, אך הייתי מעודכן בזמן אמת.

החוק נולד בעקבות הקרעים הקשים לאחר אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. הרעיון שעמד מאחוריו, היה הצורך להתלכד מחדש על בסיס אתוס משותף – החזון הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. האמירה היתה, שגם אם אנו חלוקים בינינו באשר לגבולות המדינה, בענייני השלום, הביטחון, ההתיישבות ביו"ש וכד', זו מחלוקת בין ציונים השותפים לאותו חזון באשר לתוכנה של המדינה, יהיו גבולותיה כאשר יהיו. לא בכדי, מי שאמורה היתה להוביל את המהלך היתה ראש האופוזיציה ציפי לבני. כאשר הוצגה לה הצעת החוק היא התלהבה. ביום בהיר אחד כנראה הבינה לבני שהבייס לא כל כך נלהב מהמדינה היהודית והפכה לראש המתנגדים. מי שהגיש את החוק היה חבר סיעתה, קדימה, אבי דיכטר (היום הוא בליכוד). העובדה שמה שאמור היה להיות הגשר, המצע המשותף, הקרקע המוצקה שעליה מבוססת החברה הישראלית, הפך למוקד של מחלוקת וקרע, היא טרגדיה לאומית, לא פחות. ולמה אני בכל זאת אופטימי ומאמין ביכולת לגיבוש הסכמה לאומית? כי ברור לי שרוב מתנגדי חוק הלאום, לא באמת מכירים אותו, ולמעשה הם לא נגד החוק אלא נגד הדחליל שציירו מתנגדיו במצג שווא כאילו הוא החוק. לא בכדי, בג"ץ דחה מכל וכל את כל הטענות נגד החוק.

* מדינת הלאום או מדינת המגזר – יש בחברה הישראלית שתי מגמות המציגות דרך המנוגדת בתכלית לחוק הלאום. ודוק – איני מדבר על מי שהתנגדו לחקיקת החוק, אלא על מי שדרכם מנוגדת לתוכן החוק (הרי בינינו, רוב המתנגדים לחוק אפילו לא קראו אותו ואין להם שמץ של מושג מהו). מגמה אחת היא הפוסט ציונות והאנטי ציונות; אלה השוללים את יהדותה של ישראל, מציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים בציונות גזענות ולאומנות.

מגמה שנייה היא של כאלה שהצביעו בעד החוק, אך במהותם הם מייצגים דרך הסותרת אותו. כוונתי לאלה שאינם רוצים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא כמדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי; אלה שרוצים להפנות עורף לעם היהודי בגולה, אלה שרוצים להחרים את הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי שמונים את רוב בניינה ומניינה של יהדות ארה"ב, אלה שמנסים להתנקש בחוק השבות, אלא שהופכים את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

* בן בית ובעל הבית – אחד הטיעונים של מצדדי הצעת החוק הדרקונית בנוגע לכותל, הוא שכאשר אנחנו נכנסים למסגד או כנסיה אנו נוהגים על פי מנהגיהם, ומדוע שלא ננהג כך גם בכותל? למקום הקדוש לדתות אחרות אני נכנס כאורח ונוהג על פי דרכם של המארחים. לכותל, המקום הקדוש ליהודים, אני נכנס כבן בית וכבעל הבית, כיהודי. ואני שותף לקביעת הכללים לא פחות מהחרדים. הכותל הוא נכס לאומי של העם היהודי כולו ולא שטיבל חרדי. איני מעלה על דעתי למנוע מחרדי להתנהג בכותל על פי הבנתו, אך איני מוכן שהוא ימנע ממני לנהוג בכותל על פי הבנתי. הכותל אינו שלו יותר משהוא שלי.

* פרובוקציה דוחה – אישה התערטלה ברחבת הכותל, כאילו במחאה על הצעת החוק של ש"ס. זו פרובוקציה דוחה ומעלה קבס, הראויה לכל לשון של הוקעה. ברור שפרובוקטורית כזו תגורש בנחישות גם אם תגיע כך לרחבת ישראל (הרחבה של מניין משותף לגברים ונשים בכותל) או למניין נשות הכותל. כפי שבשום אופן פרובוקציה כזו לא תורשה במוזיאון ישראל, ביד ושם או בהר הרצל, קל וחומר שלא תורשה בכותל. פרובוקציה כזו פוגעת ברגשותיי לא פחות מאשר ברגשות החרדים. הפרובוקטורית היא גם אידיוטית שימושית של דרעי ושות', כי היא כביכול ה"הוכחה" שמצדיקה את הצעת החוק שלו, שנועדה להפקיע את הכותל מידי העם היהודי ולהפוך אותו לאתר מגזרי.

* אחרי רבים לרעות – בפרשת השבוע, "משפטים", נאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת." הרוב אינו יכול להצדיק שחיתות. הרוב אינו יכול להצדיק עבריינות. הרוב אינו רשאי להשתיק את המיעוט ולפגוע בו. הצדקת הרעות הללו בשם "רצון הרוב", מנוגדת לחלוטין לדרך התורה, ואינה אלא חילול השם.

* בעל הרולקס – הביביריון המסית והמדיח, שעמד בראש כנופיית לה-פמיליה הפרלמנטרית שהתפרעה והשתוללה לאורך כל הקדנציה של ממשלת השינוי, ממשיך להסית ולהדיח ולהתפרע גם כאשר הוא עומד להיות "סָרְבֶּה", כלומר "שר ב" משרד המשפטים. שר מיותר שימשיך להסית, אלא שהפעם במעמד של שר. שלשום הוא נבח מעל דוכן הכנסת בנאום הסתה דמגוגי פופוליסטי נגד מאות אלפי המוחים, והציג אותם כבעלי מכוניות מרצדס ושעוני רולקס בלה בלה בלה, אליטה בלה בלה בלה. הרי הוא נציג העם... וכשהוא דיבר, על ידו נצנץ שעון... רולקס; בדיוק אותו שעון היוקרה, שעליו נהם בגסות. אגב, אני מודה ומתוודה, שעד היום כלל לא היה לי מושג מה זה רולקס. אין דבר זר לי יותר ממותגי יוקרה. להפגנה בקפלן נסעתי כשלידי שעון הקסיו הפשוט, שקניתי בכמאה שקל.

* בהמה גסה – בעקבות כל פיגוע בתקופת ממשלת השינוי - פצחו הביביסטים, הכהניסטים וחבר מרעיהם בפסטיבלי מחולות על הדם, כולל בהלוויות עצמן, וניצלו בציניות מקפיאת דם את הפיגוע כדי להסית נגד הממשלה ולהאשים אותה בפיגוע. לשיטתם, הממשלה הנוכחית אשמה בפיגוע. חחחח. מה פתאום? אבל הרי צריך למצוא אשמים. הרי צריך להסית נגד מישהו. אחרי הפיגוע בנווה יעקב, השר הכהניסט הפרחח והכושל נשא נאום הסתה והתרת דם נגד היועמ"שית. היא האשמה בפיגוע אליבא דהפשיסט הגזען.

ומי שלח את המחבל הרוצח לפיגוע הדריסה? הח"כית גוטליב, שמפגינה כישורים שיכולים להפוך אותה לשרת התעמולה הבאה, כי היא יורדת אפילו מאטבריאן, מה שמוכיח שאין להם קו תחתון כלשהו, מצאה את האשמה: "אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע. אני מאשימה אותה בתחושת הכאוס בעם ישראל אני מאשימה אותה בהרס ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. היא הפחידה מפני ממשלת ימין. לא מפני הרפורמה. אז מה אם יהיה כאן כאוס. אז מה אם אויבינו יזנבו בנו כי יזהו חולשה בקרבנו. הכול כשר בדרך למיטוט שלטון ימין."

גוטליב... גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן. במה חטאנו, במה פשענו, במה עווינו, שבבית הנבחרים שלנו יושבת תת רמה עלובת נפש כמו המנוולת הזאת? להקיא.

* היעד של האוייב – קשה להתיק מבט מפניהם הטהורות של שני הילדים הקטנים, אשר ויעקב, שנרצחו בפיגוע הרצחני בירושלים. הילדים התמימים האלה הם היעד של האוייב הנורא שלנו.

* המשוגע התורן – בתקופת הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים, נהגו חיילים ירדנים לצלוף מעל החומה לעבר אזרחים ישראליים. אח"כ הירדנים הסבירו שהיורה היה בסך הכול איזה משוגע. המשוגע התורן. וכך עד היום. כך גם המחבל הרוצח שביצע את פיגוע הדריסה בירושלים. גם הוא בסך הכול חולה נפש. עוד משוגע תורן. מעניין, באמת, למה המשוגעים האלה רצים תמיד לרצוח יהודים?

* מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש – בעיני גדעון לוי משלחת הסיוע לטורקיה היא אקט יחצ"ני, שנועד לייפות את פניו של צבא אקיבוש והדיכוי הברוטלי. כותרת הפשקוויל שלו: "מצילים בטורקיה, הורגים בגדה." התיאור האמתי צריך להיות: מצילים בטורקיה, מצילים ביו"ש. פעילות צה"ל ביו"ש נועדה להציל חיי ישראלים, הקורבנות הפוטנציאליים של הטרור. מדי שנה הפעילות הזאת מסכלת מאות פיגועים. שלושה פיגועים שלא סוכלו בשבועיים האחרונים, גבו מאתנו חיי אחד עשר אנשים ובהם ילדים. אם נכפיל זאת במאות הסיכולים המוצלחים, מדובר בהצלת חייהם של אלפי ישראלים בשנה. אילו צה"ל הצליח להגיע בזמן למחבלים שביצעו את הפיגועים, לעצור או לחסל אותם, היו ניצלים חייהם של נרצחי הפיגועים.

* החלטה פוליטית – ראש העיר בית שאן ג'קי לוי עתר לבג"ץ נגד הממשלה, בתביעה לחייב אותה לשקם את הבתים בעיר שעלולים להיפגע ברעידת אדמה קטלנית. זאת, בשעה שמפלגתו מובילה מהפכה שמשמעותה – ביטול בג"ץ. על סמך מה הוא מצפה מבג"ץ להתערב? כמובן, על סמך עילת הסבירות. הרי אין חוק המחייב את הממשלה לטפל בבתים בבית שאן. הוא מצפה מבג"ץ לקבוע, שאין זה סביר שהממשלה לא תיערך לאסון קולוסלי של רעידת אדמה חזקה, כפי שהייתה בשבוע שעבר בטורקיה וסוריה. אבל האמת היא שלא על בג"ץ האחריות, אלא על הממשלה. היד הנעלמה של השוק החופשי לעולם לא תשקיע את המיליארדים הנחוצים למניעת אסון ברעידת אדמה. רק הממשלה יכולה לעשות זאת. ישראל מדינה חזקה ועשירה ויש לה עודפים שיאפשרו את המהלך הלאומי הזה. זה רק עניין של החלטה פוליטית של הממשלה.

* עונג שבת עם שירים ושערים – בשנות ילדותי הרחוקות, מרכיב משמעותי בעונג השבת שלי היה ההאזנה לתוכנית המיתולוגית "שירים ושערים". באותן שעות הסתגרתי בחדרי, התנתקתי מכל מה שמסביב, הרדיו פתוח, אני מאזין בקשב, משחזר את מה שאני שומע ברדיו ב"כדור גרב" שעמו אני משחק בבית. וכמובן מחשב חישובים, איך כל שער של קבוצה זו או אחרת משפיע על קבוצתי, הכוח מכבי רמת גן. וכשהלכתי למכתש בגבעתיים, לצפות במשחקים של הכוח, לקחתי אתי את הטרנזיסטור כדי לא לפספס את הדיווחים מהמגרשים האחרים, שעה שאני צופה במשחק.

מייסד התוכנית, שערך והגיש אותה במשך עשרות שנים, היה עמי פזטל. וזכור לטוב המערכון האלמותי "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש, שבו פולי גילם את "עמי פזגול". עד היום אני זוכר את המערכון על-פה.

עמי פזטל, שהיה חלק מנוף ילדותי, הלך לעולמו, בגיל 87. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: בְּנָיָה – בדברי הימים א' פרק י"א מופיעה רשימה של גיבורי דוד. מיהם הַגִּבֹּרִים? אני רואה בהם יחידת עילית, מעין סיירת מטכ"ל של דוד. וכמו סיירת מטכ"ל בימינו, היא גם מצמיחה מצביאים ומנהיגים, כמו אַבְשַׁי (בשמואל – אבישי) בן צרויה ובְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע. לצד חלק מהם, מסופרים מעשי הגבורה, הנשמעים כמו המלצה לעיטורי הגבורה, העוז והמופת. אחד מהם הוא בניה. "בְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע, בֶּן אִישׁ חַיִל, רַב פְּעָלִים מִן-קַבְצְאֵל. הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי; אִישׁ מִדָּה – חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים. וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ." הסיפור מזכיר מאוד את סיפור דוד וגלית, שאינו מופיע בדברי הימים. גם סיפור של הכאת אריה נקשר בספר שמואל לדוד. שם דוד מספר לשאול כיצד הכה אריה ודוב, בהגנה על צאנו. שמו של בְּנָיָה, מגיבורי דוד, מונצח בשמו של המושב בְּנָיָה שמדרום ליבנה. המושב הוקם במלחמת השחרור, ב-1949, בידי חלוצים שעלו מפולין, מגרמניה, מרומניה, מצ'כוסלובקיה ומהונגריה. הסבר נוסף לשם המושב, הוא שיכול אותיות של יבנה הסמוכה.

אורי הייטנר

אהוד: לאורך כל הטור שלך מחקתי הרבה ביטויים פוגעים, מחליאים ומלכלכים, כגון "פושע", "חוליגן", "בהמה", "מנוולת" ו"נאלחת" – שאתה ביהירותך הצדקנית סבור שמותר לך לכנות כך אנשים אחרים, ואילו השארתי את הכינויים הפוגעניים שלך – היית אתה ככותב ואני כעורך חשופים לתביעת דיבה על פי חוק לשון הרע!

* * *

מתי דוד

חזית הסירוב לפשרה!

גנרלים וראשי ממשלה דוחפים ומובילים להמרדה, למרי, לאנרכיה. הם רוצים בעימות והכנעה – ולא בפשרה גם לא ביוזמת הנשיא. אהוד ברק. אהוד אולמרט. דן חלוץ. רון חולדאי. יאיר גולן. הם חלק מרכזי בחזית הסירוב. הרוב רוצה ברפורמה בפשרה לא בהכנעה ולא במלחמה. בציבור יש תשתית להידברות לפשרה, אבל לא אצל הפוליטיקאים והגנרלים. אם הימין לא היה מנצח – המצב בארץ היה הרבה יותר טוב? אם הימין לא היה בוחר בנתניהו לראשות הממשלה המצב בארץ היה מצוין? אם לא היתה רפורמה שצריך לתקוף אותה, היו ודאי מטרות חלופיות כדי למשוך את ההפגנות נגד הממשלה ללא הפסקה – כמו נגד התקציב, כמו נגד הכניעה לחרדים, כמו בעניין המדיניות נגד החמאס בעזה, כמו המדיניות נגד הטרור הפלסטיני והרש"פ, כמו המשבר עם הממשל האמריקאי הדמוקרטי. בקיצור, ההפגנות תימשכנה כנראה כל עוד הימין בשלטון! עובדה.

מתי דוד

* * *

זיוה שמיר

עוד לא היה דבר כזה

עופרה עופר, "מה קרה להגר באילת?"

ערך: דורי מנור

הוצאת כנרת, זמורה, דביר, מודיעין 2023, 363 עמודים.

בכל שנה מגיעים אל שולחני  עשרות רבות של קובצי שירה, ורבים מהם  – לא נעים להודות – משאירים אותי אדישה למדיי.  יש הטוענים שירידתה של השירה התחילה ברגע שהיא נעשתה  פוליטית ופלשה לטריטוריה לא לה, ויש הטוענים שההפך הוא הנכון – דהיינו, שהשירה אינה ציבורית די הצורך ומתמקדת יתר על המידה בנושאים אישיים טריוויאליים שאינם מעשירים את הקורא בתובנות כלשהן. האחרונים טוענים שאפשר שהכתיבה מקֵלה על כּותביה ומשחררת אותם מן התעוקה הרובצת עליהם, אך לא  תמיד הקוראים מעוניינים להשתתף בתהליך התרפויטי העובר על אותם מחברים שהחליטו לחשוף את המתחולל בנפשם קֳבל עם ועולם.

יש הטוענים שהשירה בעשורים האחרונים אֶליטיסטית מדיי, ויש הטוענים שלהפך:  שהמשוררים בני-ימינו אינם משכילים או חכמים יותר מהאדם הממוצע, ועל כן אין לציבור הרחב מה ללמוד מהם. גם שליטתם בכלי אמנותם  (דהיינו, במשלבי השפה, בריתמוס, בחריזה וכד') אינה מרשימה במיוחד. גם יכולתם "להתכתב" עם מקורותיה הרבים של הספרות החדשה (מהתנ"ך ועד ימינו)  הולכת ונעשית דלה ודלילה משנה לשנה.

אכן, רוב משוררי זמננו שכחו מזמן את המלצת חז"ל לפיה "אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֵרְתָּה, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ"  (בראשית רבה, פרשה ס"ט, סימן ב'). לא אחת ספרוני השירה היוצאים כפטריות אחר הגשם הם פרי עטם של  סופרים שתיבת התהודה שלהם ריקה מהֵדי הדורות הקודמים. הם אינם יודעים במי הם מורדים ואת מי הם ממשיכים. לצִדם פועלת אמנם קבוצה לא קטנה של  משוררי אמת הנהנית מכישרונם של חבריה ומ"אור הכוכבים"  (קרי, מיוּקרתה של השירה בדורות הקודמים). כך נוצר הרושם כאילו לא נשחק מעמדה של השירה, אבל  למען האמת היא נתונה בסכנה הולכת וגוברת.

ולפתע נוחת על שולחנך ספר כמו "מה קרה להגר באילת?" שהוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה. מדובר ברומן שלם המורכב מ-336 סונטים – ספר לא שגרתי המצית בך סקרנות  ומעורר בך את האמונה בכוחה המאגי של השירה.  דומה שרק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר, ו"מגשימה" בו את צִדו הרוחני. נכון עשתה עופרה עופר כשבחרה בצורה שעדיין לא נוסתה בשירה העברית: רומן העשוי כולו שירי זה"ב, שכל אחד מהם מסתיים בשורות המחץ של צמד השורות האחרון.

הסונט הוא אחד הז'אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף-על-פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום. כשקראתי את הספר המופלא הזה, עלו בדעתי שורותיו של נתן אלתרמן על החבל הדק שבין חופש למשמעת שעליו מהלך המשורר בעת כתיבתו של שיר:

כִּי לֹא עֶבֶד הַשִּׁיר וְאַשְׁרָיו אִם פָּרַק

צִוּוּיִים וְעֵצוֹת כְּמוֹ רֶסֶן וָמֶתֶג,

אֲבָל מַה חֵרוּתוֹ? הִיא חֵרוּת הַבָּרָק

הַנִּרְצָע לְחֻקֵּי הִצְטַבְּרוּת וָמֶתַח.

אלתרמן סותר כאן כביכול את דברי רשב"ג: "אֲנִי הַשַּׂר – וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד," אך למעשה מתאר את חירות  השיר כחירותו כשל עבד נרצע וכבול שיצא לחופשי, או כחירותו  של מִטען חשמלי שהתפרק והיה לברק. כך או כך, אין מדובר בתופעה שהחופש שבָּהּ הוא חופש בלתי מוגבל: גם כשהשירה פורצת כביכול בלי כל גבול ומגבלה, היא עדיין כפופה לחוקים גלויים ונסתרים.  דמיונו של השיר לברק רומז, כמובן גם להברקות המילוליות הכלולות בו, אך גם לפגיעתו-פגישתו הראשונה של השיר  עם לב הקורא. "אהבה ממבט ראשון" נקראת בצרפתית "coup de foudre" = "מכת ברק".

 עופרה עופר מספרת את סיפורה של הגר – צעירה מחולון שמחכה ליום גיוסה כלביאת המשיח, כי בבית המשפחה  הסדור והממושטר שבּוֹ מתנהלים חייה  מתחוללים בלילות אירועים אפלים, המשאירים אותה נכלמת וחסרת אונים (שלוש פעמים לכל הפחות היא מתוארת בספר לאחר מעשה כ"בובת סמרטוטים"). לפעמים היא מתוארת כבובה שנשברה לשברים, כבשירה הידוע של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת".

ואולם, גם מִחוץ לבית הגר פוגשת  גברים שוביניסטיים, הרואים בה אובייקט ואינם מבחינים כלל בנפשה המיוסרת. היא מגיעה לאילת – אל מקום מנותק ומרוחק, שבּוֹ הֵאט הזמן  את מהלכו (עמ' 20), אך גם הגוף מנותק בו מן הנפש ומן המוח (עמ' 57). הגר, שלמדה בבית לציית ולכפוף את ראשה, ממעטת בדיבורים,  ושוכחת את הזכות הגדולה לומר "לא!" ככלל, היא מעדיפה להתבונן בהישגים שהשיגה בחייה, ואינה שׂשׂה לדבר על ההשפלות שעברו עליה בחולון ובאילת.

שמו של המקום "אילת" ניתַן לו, כנראה, על-שם עצי האֵלה הרבים הגדלים בו וסביבו, ואכן הגר קוראת לימים לבתה "אֵלה", אך בל נקדים את המאוחר. הגר, כפי ששמה מעיד עליה, אינה נמנית עם יושבי הקבע ועם מחפשי הקביעוּת. לאורך הספר היא נמלטת ממקום למקום, בתוך הארץ ומחוץ לארץ, וכשנדמה שסוף-סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה, נוחתת עליה ועל בן-זוגה בשורה המאיימת על הקשר הטוב והיציב שנרקם ביניהם.

 לא אחת הגר חוששת פן מתנוסס על מצחה איזו "אות", אך סובביה אינם חשים בשום "אות" מן הסוג שגרמה לבנו של האדם  הראשון לעזוב את עבודת-השדה ולצאת לדרכו הנצחית של מי שקולל בקללת הנדודים. הגר אמנם חלשה ורכה, אך בעת הצורך היא מתגלה כאישה חזקה, המסוגלת לנווט את דרכיה במִדבּר העמים (והשווּ לבריחתה של הגר המקראית מפני שרה; בראשית ט"ז, ט').

השורש הג"ר שממנו נגזרו ה'הגירה' וה'היג'רה'  (هجرة)  הערבית מציין נדידה מן המוּכּר אל הנוכרי. בהודו, בשפת אורדו, מדובר בכינוי גנאי המציין את עזיבת השבט ואת הבגידה במורשת. להגר, גיבורת ספרה של עופרה עופר,  נדרש זמן רב להבין את ניגודי הטוב והרע, המותר והאסור – להכיר בזכותה  לעזוב את משפחתה ואת סובביה, למצוא את מקומה בחברה ואת ההגדרה המתאימה לה.

הספר עוקב אחר חייה של הגר: כשהיא מגלה את הריונה, העלילה מואטת והקורא עוקב ביחד עם הגיבורה אחרי התפתחותו של העוּבּר, שמינוֹ ועתידו עדיין סמויים מן העין. בשלב מאוחר יותר של הרומן  העלילה לפתע מואצת, והבת אֵלה גדֵלה במהירות הבזק מתינוקת לילדת-גן, לתלמידת בית-ספר ולנערה המחפשת את שורשיה ואת דרכה בחיים. נרמזות תכונות אופי העוברות בתורשה מִדור לדור, ובהן  השאיפה לחשוף את הבלתי נודע והשאיפה להימלט מזוהמת החיים אל האור (שלעתים קרובות הוא מתגלה כאור כוזב ומתעתע). נרמזים גם סודות אפלים נוספים  בתוך המשפחה, שבתקופתנו – תקופה שבָּהּ ניתן לגלות  בוודאות באמצעות בדיקת דנ"א  את זהותו של האב הביולוגי. ברקע הדברים מהדהדים סיפורים ארכיטיפיים מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית-רומית.

קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה, יש בו דיווּח שוטף – כה שוטף עד שאין הקורא מרגיש שהוא נתון במסגרות המחייבות של המשקל  (טטרמטר אנפסטי) ושל סכמת החריזה  (כל סונט  בנוי משלושה בתים מרובעים בחריזה מסורגת ומדוּ-טוּר  – couplet  –  המסיים את השיר בשורות-המחץ שלו). החרוזים חלקם דקדוקיים וחלקם "נמרצים"  (כמו "אם לא – תסכולו", "שאליו – נעלב")  או לא מדויקים במתכוון ("תוך דקה – בכיכר" "שיבדוק – לבדו"). יש חרוזים השוברים את המחיצות בין שפה לשפה ("מרגיש – חנטריש", "להחמיץ – קיץ'", "הטייט – קולט"). הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע.

      על העטיפה כתב העורך דורי מנור שהספר "הוא מחזור סונטות באורך רומן מלא, שמפָרק את הטראומה על כל  גווניה לפרודות קטנות של כאב, ובאמצעות מילים מדודות ושקולות מצליח להעביר עולם ומלואו." כה מלא הוא העולם הנגלה כאן וכה מורכב עד שהייתי מייעצת בחיוך למחברת לכלול במהדורה השנייה של ספר זה, בן 363  העמודים, שני עמודים נוספים, שכֵּן ספרה הוא עגול כמו הירח במילואו וכמו השנה הקלנדרית כולה.

זיוה שמיר

* * *

אסי דגני

שיר אסטרונומי

חֹרֶף.

הָעֶרֶב הוֹפֵךְ מְהֵרָה

לְלַיְלָה.

הֵבַנְתִּי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת

בְּזָוִית נְמוּכָה עִם הָאוֹפֶק.

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאֵרוֹפָּה

דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב נִמְשְׁכוּ זְמַן רָב

(בְּדִמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר לֹא הִשְׁגַּחְתִּי,

כִּי אֵינֶנִּי מִמַּשְׁכִּימֵי קוּם).

וְאָמְנָם צָפוֹנָה מֵחוּג הַסַּרְטָן

הַשֶּׁמֶשׁ כִּמְעַט שֶׁאֵינָהּ שׁוֹקַעַת

אֶלָּא תּוֹאֶרֶת בְּגַלִּים אֶת הָאֹפֶק.

עַד כָּאן.

(כַּיָּדוּעַ, שִׁיר מִתְבַּקֵּשׁ לִהְיוֹת קָצָר

כְּכָל הָאֶפְשָׁר).

* * *

עדינה בר-אל

גידול אקוופוני – חסה ודגים

צילומים: עדינה בר-אל

במושב באר טוביה נערך פיילוט לפרויקט חקלאי-אקולוגי מעניין: גידול אקוופוני המשלב חסה ודגי באס באמצעות אותה מערכת מים, כאשר הדגים מספקים דשן לחסה והחסה מנקה את המים עבור הדגים. כך משיגים חיסכון במים ומזון נקי מרעלים.

גיא ומיכל נאור בשותפות עם אופיר רונן, אחיה של מיכל, הקימו את גרינפיש – חווה אקוופונית במושב באר טוביה.

גיא נולד בקיבוץ זיקים בשנת 1966. במקצועו הוא איש מחשבים, עבד בחברות מאוד גדולות וכן היו לו כמה סטארטאפים. גם היום יש לו סטארטאפ והוא מייעץ ב"בנק לאומי" בנושא הענן. לשאלה היכן למד את נושא המחשבים, הוא עונה: "לא למדתי. לימדתי את עצמי. כבר בשנת 1981, כשהייתי ילד, היה לי מחשב בבית. במסגרת עבודת הגמר בתיכון בניתי מערכת השקייה ממוחשבת, כאשר מעט מאוד ידעו משהו בנושא המחשבים. השירות שלי בצבא היה בחיל ההנדסה ביחידה לסילוק פצצות. אחר כך טיילתי שנים רבות בחו"ל, במזרח הרחוק."

רעייתו של גיא היא מיכל לבית רונן, דור שלישי במושב באר-טוביה. מיכל היא ראש הוועד המקומי במושב ועוסקת בקדרות. אביה היה חקלאי בעל לול גדול מאוד. לבני הזוג שלושה ילדים. המשפחה עברה להתגורר בארצות הברית למשך תשע שנים, שם הקים גיא שלושה סטארטאפים.

שותף לגיא ולמיכל גם אחיה אופיר רונן, בן ממשיך במשק אביו. הזוג נאור קנו משק נוסף בבאר טוביה. הפיילוט הוא במשק של אופיר. "זה פיילוט שאנחנו עושים תוך כדי התהליך לקבלת היתרים לבנות חווה גדולה." אומר גיא. "בינתיים אנחנו מתנסים במערכת ולומדים אותה."

לפרויקט החדש של גידול משולב של חסה ודגים, כתב גיא בעצמו את תוכנת הניטור. כל הממצאים מועלים לענן וכן נמצאים אצלו באפליקציה בטלפון, כך שיש פה מעקב רצוף, גם מרחוק, אחר הנתונים.

איך עובדת המערכת

"המערכת נקראת מערכת אקוופוניקה, שזה בעצם שילוב של גידול הידרופוני של צמחים בשילוב גידול דגים." מסביר גיא, "הרעיון במערכת זו הוא, שהדגים מספקים את הדשן לצמחים והצמחים מנקים לדגים את המים. נוצרת מין סימביוזה של שניהם. הדגים עצמם גדלים במערכת שנקראת מערכת    RAS Recirculating Aquaculture System  מערכת סגורה שמסחררים בה את המים באופן קבוע. המערכת כוללת פילטר תוף מכני, שמוציא את הלכלוך הגס מהמים, ופילטר ביולוגי שממיר את האמוניה שהדגים פולטים לניטראט, חומר אותו החסה יכולה לצרוך כדשן.

בכל מערכות ה-RAS קיימים הפילטרים הנ"ל, וכדי למנוע את הצטברות הניטראט, מוחלפים כל יום כעשרה עד עשרים אחוזים מהמים. המים שמוצאים נשפכים לביוב או משמשים להשקייה.

לעומת זה, במערכת שלנו אין כלל פליטה של מים מהמערכת. הסיבה היא: החסה מסננת את המים והמים חוזרים נקיים לדגים. המערכת שלנו מכילה 150 קוב מים. החסה גדלה בחממה בתוך בריכה בשיטת DWC (רפסודות קלקר על בריכה בעומק 45 ס"מ). והדגים, דגי באס למאכל, גדלים במבנה סגור, בשתי בריכות של 30 קוב כל אחת. אנו מוסיפים כחמישה קוב מים בשבוע למערכת, כמות המים הדרושה לגידול החסה. המים מבודדים לאורך כל הדרך, כך שאין חשיפה לשמש או למזיקים. גידול אקוופוני צורך כעשרה אחוזים מהמים הדרושים לגידול חסה בשדה, וכמובן החיסכון במים בגידול הדגים אף גדול יותר. כך שהפרויקט שלנו מאוד ירוק, מאוד אקולוגי. אין  פליטה החוצה, אין זיהום ואין שימוש בחומרים מסוכנים.

מרכיב חשוב נוסף במערכת הינו מתקן מינרליזציה, שתפקידו להפוך בעזרת חימצון את הפסולת המסוננת לדשן נוזלי נוסף עבור החסה. מערכת זו מונעת פליטת פסולת, ומספקת לחסה חומרים נוספים כגון ברזל, סידן, גופרית וזרחן שמקורם במזון הדגים.

יתרונות המערכת

"כמה יתרונות למערכת הזו." אומר גיא, "הראשון הוא, שהיא לא מזהמת את הסביבה. השני, היא לא מבזבזת מים. ויתרון שלישי: מבחינה ביולוגית הכול נקי. אי אפשר להכניס למערכת הזו שום חומר מזיק, אי אפשר לרסס, (אפילו לא חומר אקולוגי ידידותי). הדגים מטבעם הם יצורים מאוד רגישים. כל דבר שיתווסף והוא רעיל במידה זו או אחרת עלול להרוג את הדגים מיידית. כך שכאשר מקבלים את המוצרים שלנו, ברור שלא הוכנסו שום גורמים רעילים למים. הדגים הם אינדיקציה לכך שהמים שלהם ושל החסה לא מזוהמים. הדבר היחיד שאנחנו מכניסים לתוך המערכת הוא האוכל של הדגים, שמניע את כל התהליך. אנחנו כרגע בשלב הייצוב של המערכת, כיוון שהדגים עדיין קטנים יחסית. ייקח כנראה עוד חודשיים עד שהמערכת תתייצב לגמרי."

הדגים הם דגי באס למאכל. מחזור הגידול שלהם הוא שמונה עד תשעה חודשים עד לשיווק. איתם גדלות החסות שהינן גידול מתאים לשיטה זו.

 הגידול ההידרופוני  מקובל ונפוץ בארץ, "אבל אנו פונים לשוק שמחפש גידולים ידידותיים לסביבה, ונקיים מבחינה ביולוגית." אומר גיא, "אנחנו בשלב בדיקה אילו זני חסה מתאימים יותר או פחות. היום יש בחממה שלנו תשעה זני חסה."

מאין הגיע הרעיון?

בתשובה לשאלה זו עונה גיא: "יש בארץ מערכות קטנות ביתיות ולימודיות עם כמה עשרות דגים. לפני כשנתיים החלטנו מיכל ואני שאנחנו רוצים לעשות חקלאות מודרנית. התחלנו להתעניין בפן היותר מסחרי מקצועי של האקוופוניקה. מסתבר שאין בארץ ידע רב על מערכות אקוופוניקה מסחריות. יש מומחים לחסה לחוד ומומחים לדגים לחוד. אנחנו מחברים את השניים לכדי מערכת יציבה וכלכלית. קראתי אין סוף מאמרים מקצועיים על שיטת הגידול, על מנת ללמוד מהניסיון העולמי. אמנם חוקרים את זה בארץ, אבל לא בקטע המסחרי. למדתי, בדקתי וראיתי כל מיני חוות העובדות בשיטה דומה בעולם. יש כאלו חוות גדולות מאוד בארצות הברית, אוסטרליה, גרמניה ומדינות נוספות. לצערי לא הזדמן לי לבקר בהן עקב מגבלות הקורונה, וכעת בשלב ייצוב המערכת אי אפשר לעזוב את הדגים ולנסוע לחו"ל לבקר בחוות. אבל נגיע לזה בעתיד. בינתיים אנחנו בודקים מרחוק חברות שנמצאות באזורים שדומים לנו מבחינת אקלים, ואיתן אפשר לשתף אינפורמציה וללמוד ולהבין יותר. בעיקר זה ניסוי וטעיה שלנו: מה במים משפיע יותר או פחות וכן אילו זני חסה מתאימים יותר."

בחווה

בביקור בחוות גרינפיש בבאר טוביה התחוור לי בבהירות אופן הגידול. החסות גדלות בחממות, על גבי קלקרים. כל שתיל צומח בתוך כוס רב-פעמית. גיא ומיכל סיפרו שהם מנסים עתה עוד משהו חדש: הם מחליפים את הכוס ברצועת פלציב דק; וכבר מתוך הניסיון הקצר שערכו, החסה עם הספוג גדלה מהר יותר. המים שמגיעים אל הדגים נכנסים אל החממה באמצעות צינור רחב, ומשם מתפזרים מתחת לקלקרים. המים זורמים בין חממת החסה לבריכות הדגים בקצב של 70 קוב לשעה. שורשי הצמחים בחממה נמצאים במים, אשר עומקם כ-45 ס"מ, והחלק העליון של הצמחים מעל הקלקר. זני החסות שתולים כל אחד בנפרד ברצועת קלקר, כך שניתן להפריד ביניהם בעת הקטיף, ולקטוף בכל פעם מן הרצועה בה השתילים מוכנים מבחינת גודלם. מהחממה יוצאים המים אל מין "באר" ומובלים בצינור חבוי באדמה. משם הם עולים בעזרת משאבה  אל מיכל ענק ובו פילטר ביולוגי מתוצרת BioFishency. יש בתוכו קלקרים עליהם גדלים חיידקים שהופכים את האמוניה לניטריט ואת הניטריט לניטראט.

הדגים גדלים בתוך שתי בריכות שנמצאות בתוך מבנה סגור. בתוך המבנה מכניסים חמצן למים בעזרת חמצניות באופן קבוע. כאן גם מאכילים את הדגים, כמובן. איכות המים נבדקת  יום יום באמצעות מערכת סנסורים שבנה גיא, אשר מודדת חמצן מומס, PH, טמפרטורה, מוליכות המים, טמפרטורת האוויר ועוד. בנוסף נבדקים המים בעזרת ערכות כימיות לניטור רמת האמוניה, ניטריט, ניטראט, ברזל, זרחן ועוד.

מבריכות הדגים יוצאים המים החוצה והפעם אל פילטר מכני, אשר מפריד בין הלכלוך הגס שעובר למערכת המינרליזציה ובין המים הנקיים שעוברים לחסה.

חקלאות מתקדמת ועיסוקים אחרים

בצד הפרויקט הזה של חקלאות מתקדמת, עוסקים כל שלושת השותפים בעיסוקים אחרים. גיא, כאמור  במחשבים. מיכל בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במנהל עסקים. היא היתה יועצת ארגונית, עתה היא קרמיקאית ומשמשת כיושבת ראש הוועד המקומי בבאר-טוביה. אופיר אחיה הוא בעל תואר בכלכלה חקלאית מטעם הפקולטה לחקלאות. הוא ממשיך לטפח את הלול של אביו. כנער גידל עגלים תקופת מה, ועתה הוא יהלומן, מוכר תכשיטים. לבני הזוג נאור יש שלושה ילדים: גל בת ה-29 בעלת תואר שני בחינוך והיא מורה; נועה בת ה-25 לומדת בטכניון הנדסה ביו-רפואית ופיסיקה; ועידו בן ה-21 הוא חייל בצבא.

ומה לעתיד?

"בחווה שלנו אנחנו מגשימים חלום של חקלאות מודרנית, מתוחכמת וידידותית לסביבה ולאדם." אומר גיא. "בתקופה בה עתודות הקרקע לחקלאות וזמינות המים קטנים, ומשבר האקלים מאיים על העולם; יש צורך לפתח חקלאות המותאמת לתנאים החדשים, שעדיין תאפשר קיום בכבוד לחקלאים. אנחנו רואים בזה גם פתיחת אפשרויות עבודה לחקלאים חדשים וצעירים, ומאמינים ומקווים שזה יהיה הכיוון אליו תנוע החקלאות הישראלית. אנחנו מייחלים לכך שילדינו יהיו דור ההמשך בחווה."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"יבול שיא", גיליון ינואר 2023.

1. מיכל וגיא בחממת החסה.

2. שתי בריכות הדגים.

* * *

ברוך תירוש

האם יישמר המעמד המרשים של

קהילת ערביי ישראל?

מכובדיי ורבותיי, פרופ' יוסף משהראוי, ד"ר ראיף זריק, וד"ר חנין מג'אדלה,

קראתי בעיון ובהבנה דואבת את מאמריכם ב'ישראל היום' 09.02.2023 וב'הארץ' 12.2.2023, וכוותיק בארץ, ומעורה בהתרחשויות הגורליות שהתחוללו במחיצתנו משלהי המאה ה-19, אענה כראוי, וברוח טובה, בחיבורי 'המנדט הבריטי, לידתו של סכסוך', המצורף למכתבי.

בנוסף, אענה לפרופ' יוסף משהראוי על שאלתו – מה היהודים רוצים? ובכן: היהודים כאומה במדינתם, רוצים שאזרחי המדינה המוסלמים, יחיו בשלווה כפי שחיים בני מיעוטים במדינות הלאום היווני וטורקי, איטלקי וספרדי. שם בני המיעוט אינם מעוררים מהומות, לא מניפים דגלי אוייב, ולא חותרים להרס אושיות המדינה.   

באותה העת, ברורה לי דילמת זהות מרבית ערביי ישראל, הכואבים את אובדן בכורת הקהילה בארץ, אולם, את הנעשה אין להשיב, וכידוע, ערביי הארץ ראו את עצמם נתיני 'סוריה הגדולה', ולא דרשו לעצמם מדינה כמו בני לאומים אחרים במזרח התיכון. במחדל הם חשו אחרי הכיבוש הבריטי, ופרסום הצהרת בלפור, גם אז לא נחתם עדיין הגורל, והערבים לא היו מאבדים את בכורתם, אילו לא היו פונים להפעלת טרור ואלימות. המיעוט היהודי, היה ממשיך להתקיים בשלווה בצד הרוב הערבי, כמו הקהילות בפרס ועירק, במצרים לוב ומרוקו, אולם, טבח יהודים שלווים בצפת ויפו, מוצא ירושלים וחברון, הוביל להתגוננות יהודית, שבתחילה הגבירה את האלימות הערבית, אך בהמשך גברה והביסה את תוקפיה. 

ראוי לציין כי במהלך הטרור והאלימות שהפעילה הנהגת ערביי הארץ, בראשות חג' אמין אל-חוסייני, בתחילה נגד הבריטים, ולאחר מכן בעוצמה הרסנית נגד הישוב היהודי החלש, התחרטו הבריטים על מדיניות 'הצהרת בלפור'. הם עברו להפעלת מדיניות להרגעת המרירות והאלימות הערבית, ע"י הגבלת התקומה הציונית, ובמניעת ההתיישבות והעלייה. לשם כך, בשנת 1937, הציעה ועדת הלורד פיל, לחלק את הארץ בין מדינה ערבית גדולה ויהודית זעירה, בעמק יזרעאל ואזור החוף בין חיפה לתל אביב. בעוד ההנהגה הציונית הסכימה בכדי לאפשר הצלת יהודים מהמשטר הנאצי, ההנהגה הערבית סירבה גם לחלוקה המאוזנת יותר שהאו"ם הציע בשנת 1947.

במקום להקים מדינה לערביי הארץ, פתחו הערבים במלחמת דמים כוללת, שהביאה להקמת מדינת ישראל, ועם כל פרץ אלימות, צמצמה ההתגוננות את המרחב שעליו עוד ניתן היה להקים מדינה ערבית. והנה, למרות האמור במאמריכם, אציין שההנהגה הציונית ואחריה הישראלית, התמידו לשווא כל העת בהצעות פיוס ופשרה שלא הועילו, וההתגוננות היהודית מהטרור והאלימות הערבית, מתוארת בדבריכם כ'כיבוש גירוש ונישול, ושליטת דיכוי בפלסטינים.'    ומציבור מיליוני ערביי ישראל, המשולבים ברובם להפליא וברווחה נדירה במרבית מערכות החברה, רק בודדים מעזים להכריז על נכונותם לחיות בשלווה כאזרחי המדינה.

ואכן לפני כשנתיים, ביום עיון אוניברסיטאי, בהנחיית מלומדים ערביים נודעים, ביקשתי מהמנחה, ראש חוג באוניברסיטה, לפתוח בגינוי דעא"ש על הרג מאות מוסלמים בסיני ועירק באותו בוקר, והמנחה פטר אותי בהינף יד, ופתח בשטף מתיש ומביש של תיאור תלאות הערבים וסבלותיהם בישראל.  

לפתע, קם אחד מהקהל, ושאל בקול: "איפה אתם חיים? כיצד אינכם מבחינים שאנחנו הקהילה הערבית היחידה במזרח התיכון, שלא נפגעה מזוועות האביב הערבי. האם אינכם מבינים שעליכם להרגיע את הרוחות, ולשמר על ידי כך את המעמד המרשים שהשגנו בארץ, לחיי רווחה ובטחה נדירים, ושגשוג בעבודה במשרות המכובדות במדינה?"

לסיכום, אני חושש, שדבריי לא ישכנעו אתכם, אבל אתריע שלא לעולם חוסן, והאלימות המשולהבת במאמרים ובשיחות, מאד מסכנת את המשך קיום המעמד המרשים שערביי ישראל השיגו בחריצותם. בתקופה המתוארת היו עמים אלימים והרסנים יותר, ובכל זאת שוכנעו להפסיק את אלימותם, והיו לטובים בין שוחרי השלום בתבל. לכן, איננו מתייאשים, ונמשיך להטיף למתינות והשתלבות ערביי ישראל במדינה כאזרחיה השלווים ונאמנים.

מאוד אעריך אם תקראו את דבריי בעין וסובלנות, ותביאום לידיעת עמיתיכם.

בהערכה ותקווה לרגיעה בקהילת ערביי ישראל,

ברוך תירוש

* * *

מנחם רהט

השדים כבר ברחו מהבקבוק

ויהיה קשה מאוד להחזירם. ויש גם הפתעה: לא תאמינו מה חשב ב"ג על יחסי מערכת המשפט והציבור

רעידת האדמה האיומה בטורקיה וסוריה, שקטלה כ-50,000 בני אדם, אירעה כידוע עקב התנגשות טקטונית בעצימות אדירה, מקבילה לעוצמתה של פצצת האטום שהחריבה את הירושימה. התנגשות כזו אינה יכולה להסתיים ללא זעזוע קטלני והרסני, עם שורה אינסופית של קברים, ועיי חורבות של מבנים שהפכו לגושי בטון ולאבק פורח.

מדינת ישראל אינה זקוקה לאותו רעש אדמה, רחמנא ליצלן. יש לה גירסה משלה להתנגשות טקטונית – שני גושים פוליטיים גדולים, ימין ושמאל, שדוהרים זה אל זה בעיניים עצומות. נכון שלא כל תומכי הרפורמה הם בשמאל, יש הרבה כאלה בימין. ונכון שלא כל שוללי הרפורמה הם בשמאל; יש רבים כאלה גם בימין. אבל בגדול מאפיין הציבור את התומכים והמתנגדים לימין ושמאל: ימין בעד, השמאל נגד.

המחלוקת התהומית סביב הרפורמה מהווה לשני הצדדים סוג של טריגר, לפתיחת פצעים ישנים של תיעוב ושנאה תהומית. דימינו בנפשנו שהגלידו, ושהשדים נטמנו עמוק עמוק בבקבוק. אבל הם פרצו ומפיצים עכשיו לכל עבר צחנת מלחמת אחים. המחלוקות התהומיות הללו נחגגות בעיקר ברשתות החברתיות. הנה מה שהעלה מתהום הנשייה אחד מפעילי הימין כלפי 'האוייב משמאל':

"אותם אנשי קין שירו בכינון ישיר על אחיהם במי הים בפרשת אלטלנה, יטיפו לנו על הדמוקרטיה? אלו שהסגירו את אחיהם ב'סזון' לידי האוייב הבריטי, ידרשו מאיתנו פשרות? אלה שחילקו את שטחי וקרקעות הארץ רק לאנשי שלומם, ילמדו אותנו דמוקרטיה? אלו שנתנו עבודה רק למחזיקי הפנקס האדום, יזהירו אותנו מפני אובדן הדמוקרטיה? אלו שממנים לשופטים בעליון וגם ברוב הערכאות הנמוכות יותר רק אנשים בדמותם, יצייצו על ניקיון כפיים בבחירת השופטים? אלו שביצעו כאן בפועל אכיפה בררנית, יטיפו לנו על שלטון חוק? אלו שסידרו לילדיהם ג'ובים בצה"ל, ואת הסטאז' אצל השופטים הכי בכירים, ואת המשרות הכי נחשקות במשרדי הממשלה, וחולבים היישר מהפרה ללא חשבון, ינופפו מולנו בזכויות המיעוט? אלו שהשתלטו על כל מוקדי התקשורת, וכבר עשרות שנים עושים כאן הנדסת תודעה ומפיצים שקרים לציבור, ילמדו אותנו מהי דמוקרטיה?"

וכך זה נמשך: "אלו ששלחו זרועות של פקידות גבוהה לכל זרועות השלטון, כדי להמשיך לתקוע את ניסיונות הימין לשלוט ברגע שהם מפסידים בבחירות, דרשו מאיתנו עאלק דמוקרטיה. אלו שהשתלטו על המרחב הציבורי לצורך הפגנת הפרוגרסיביות וסילוק הדת מהציבור. מדברים על כוח הרוב. אלו ששינו כאן את כל מערך החינוך, והפכו אותו לגרוע ביותר עם שינוי לימודי ההיסטוריה, הורדת התכנים הדתיים וההיסטוריה היהודית, מדברים איתנו על שוויון, יושרה וערכים. די, נפלתם על הדור הלא נכון! אותנו לא תהנדסו. אותנו לא תרמו, ואנחנו לא נשתוק."

השמאל, מצידו, אינו טומן ידיו בצלחת. גם  לשמאל יש אינוונטר של רוחות שאותן הוא מעלה מן האוב. וכך כתב אחד משמאל ליריביו מימין (והכל על רקע מחלוקת הרפורמה):

"כשאתם התיישבתם בערים, הקיבוצים והמושבים סימנו את גבולות המדינה: משגב עם וראש הנקרה, סאסא וברעם, בגבול לבנון; דן, דפנה, כפר סולד, שמיר, מעיין ברוך, שאר ישוב וכפר יובל בגבול הסורי; משאבי שדה ושדה בוקר, יטבתה ועין גדי, עין יהב ועין חצבה בדרום. הם אלה שסיפקו אז ביצה ועגבנייה לכל ילדיכם.

"90%  מהרמטכ"לים, הסיירות והטייסים, היו שמאלנים, קיבוצניקים ומושבניקים. הילדים שלהם היו ראש החץ, ראשוני המסתערים לבלימת האוייב, אנשי היחידות המיוחדות, הסוּפר קרביים. גם מאוחר יותר הלך הבן של גנץ לצניחה; הבן של הרמטכ"ל חיים בר לב, אל"מ עומר בר לב, היה למפקד סיירת מטכ"ל; הבן של האלוף דוד עברי מפקד חיל האוויר לשעבר, נהרג על בטחון המדינה. הם לא בילו בשק"ם בקרייה."

המחלוקת בין המחנות כל כך עמוקה, עד גדי גיוס צה"ל למערבולת, כולל הנופלים במערכה. אבל הימין ימשיך בחקיקה שדוחף שר המשפטים הרוויזיוניסטי יריב לוין, שעדיין מבקש לנקום על אלטלנה והסזון, והשמאל יגלה שגנבו לו את המדינה, ויתנגד בהפגנות סוערות ובאיומי שפיכות דמים, עד כדי חשש למלחמת חורבן הדדי.

 מעניין מה היה ב"ג חושב על המחלוקת הזו. בכנסת אמר בן גוריון בשנת 1950: "המדינה שהחוק שליט בה, מתן החוק [כלומר, חקיקה] הוא בידי העם... [רק] פירושו של החוק, בדיקת תחולתו למקרה זה או אחר, אלה הם בידי השופט... אין השופט עושה חוקים, אין הוא פוסל אותם."

ועוד אמר האב המייסד, כי החוק הוא השליט במדינה, לא השופט: "במדינה שהחוק שליט בה, יש הפרדה גמורה בין סמכות המחוקק, המסורה לנציגות הנבחרת של העם, לבין סמכות השיפוט, הנתונה בידי שופטים בלתי תלויים... בארץ שבה אין העם חופשי לעשות חוקיו ע"י נציגיו הנבחרים מתוך חופש בחירה, אין בה שלטון חוק... סימנה המובהק של הדמוקרטיה הוא לא שלטון למען העם, אלא שלטון ע"י העם."

הצד השני של אותו מטבע בן גוריונית, התבטא בדבריו באותו נאום: "במשטר דמוקרטי אין הרוב מכריע בענייני אמונה, מחשבה, אמנות ומדע."

מורשת ב"ג עשויה, אולי, להוות פלטפורמה משותפת שתכנס את שני המחנות, על מנת שיואילו בטובם לכלוא שוב את שני קטבי המשטמה, חזרה לתוך הבקבוק.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

ולאן נעלמו המושגים: דאָס פּאַסט נישט

It is not done

בין שאר התגובות שקיבלתי על מה שכתבתי "הקשר בין חוק לצדק ולהפיכה המשטרית ולאן נעלמו המושגים: דאָס פּאַסט נישט   It is not done("חדשות בן עזר", 1821) אני מביא תגובה שכתבה לי אישה אקדמאית המגדירה את עצמה: "יהודייה-ערבייה-ביביסטית" התומכת במהפכה המשטרית ובחוק המכשיר את דרעי לכהן בממשלה תוך פסילת כוחו של בג"צ.

(ודוק: "יהודייה-ערבייה" זו לא הגדרה שלי, אלא שלה בעקבות אביהּ המגדיר עצמו "יהודי-ערבי").

דומני שהתגובה מלמדת אותנו על עוצמת הבעייה. מפאת כבודה לא אזכיר את שמה. כך היא כותבת: "לא יאמן. הגזענות שלך שוברת שיאים. לא זכור לי שנתניהו, לוין, דרעי ואמסלם אמרו ש-400,000 מצביע ש"ס הם מרוקאים. ואיך הגעת למסקנה שהם תומכים בשחיתות של מלך מרוקו? ואיך לא הפריע לך שדרעי כבר כיהן כשר באישור בג"ץ? ומסתבר שהוא אפילו לא שיקר כשטען שלא התחייב לעזוב את החיים הפוליטיים.

אז אתה טוען שהיום מכשירים שחיתות ופעם זה לא היה כך? ברור, המפא"יניקים היו צדיקים גדולים. אבל אין לך בעייה עם זה שתפרו תיקים לראש ממשלה בשיטות של שטאזי, כי לא מצליחים לנצח אותו בקלפי. לא היתה לך בעיה להכשיר את ממשלת הנוכל עם ששת המנדטים שהונה את  מצביעיו, חמש דקות לאחר שהוקמה. אתה תומך היום בגדולי המושחתים במדינה בראשם אהוד ברק. אתה תומך בכל החבורה המושחתת שתפרה את תיקי נתניהו – ממנדלבליט דרך שי ניצן, ליאת בן ארי, קציני משטרה עבריינים ועוד רבים אחרים שלידם דרעי הוא האם תרזה.

אביר זכויות האדם שכמוך, לא חס על הנשים הזקנות שנגררו לחקירות משטרה על לא עוול בכפן, על המאהבת של חפץ, אישה חפה מפשע, שהובאה לחקירת משטרה, רק כדי ללחוץ על ניר חפץ. שלא לדבר על העדות של מיקי גנור ומה שעוללו לו והשימוש בפגסוס נגד אשתו של אבריאל בר יוסף. ונגד פילבר. כל המושחתים האלה לא  מעניינים אותך, אתה עכשיו בצד שלהם, של אלשייך השפל וכל יתר המתועבים. בעולם המושגים שלך רק דרעי מושחת.

ואני זאת שתומכת בשחיתות... אם אתה מאמין שהמחאה וההפגנות במדינת תל אביב הן נגד הרפורמה המשפטית, אז אתה חי בלה לה לנד. זאת מחאה של אנשים שלא מקבלים את תוצאות הבחירות ואם לא היתה הרפורמה, היו יוצאים להפגין על נושא אחר.

בית משפט שאפילו מעז לדון בהוצאה לנבצרות של ראש ממשלה נבחר, כשאין לו שום סמכות לכך בחוק, זאת הפיכה משטרית. אתה, לצערי, איבדת את היכולת להבחין בין טוב לרע."

עד כאן דבריה. פשוט מדהים. נתניהו, דרע, לוין, אמסלם, פועלים לחוקק חוק מיוחד כדי להחזיר את דרעי לתפקיד שר כי לדבריהם 400 אלף מצביעי ש"ס תמכו בו (בתוספת מצביעי הליכוד) ואסור לקחת מהם את הזכות הדמוקרטית למנות עבריין כשר בממשלה האחראי על הקופה הציבורית:

"לאחר הכרעת בג"ץ מסרו חברי מועצת חכמי התורה כי 'קיבלנו בתדהמה ובכאב רב את פסיקת בג"ץ על פסילת יו"ר התנועה הרב אריה דרעי לכהן כשר הפנים והבריאות, למרות שמאות אלפי שלומי אמוני ישראל תמכו ובחרו בו כנציגם בממשלה. החלטה המעידה על עוול ואטימות שמוחקת את זהותם של המוני עמך בית ישראל.'"

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-973599

והיא אומרת (מתוך הזדהות איתם) שלא זכור לה...

המדאיג הוא שכל האשמותיה על "חטאי מפא"י" ההיסטורית (שהפלא ופלא הם גם שתפרו לדבריה תיק לנתניהו) מלמדים על עולמה הרוחני והמחשבתי. המפא"יניקים אולי אינם צדיקים כדבריה, אבל בכל תולדות מפא"י אין דוגמה שהמפלגה תמכה בעבריין מורשע בשחיתות לתפקיד במפלגה כשר ועוד באמתלה שהוא אשכנזי. זו פשוט היתה אז בושה.

 ברפורמה המשפטית הקיצונית המוצעת, האמורה להפוך להפיכה משטרית, בה היא תומכת – אין כל ריפוי לפגמי המערכת אותה היא מזכירה. למשל אין פתרון לחקירות לא ראויות של המשטרה "לאישה חסרת ישע," אלא להיפך, אין איסור על תפירת תיקים, אלא להיפך, המהפכה המשטרית המוצעת בה היא תומכת, רק עלולה להחריף את הפגמים הללו. כי ללא בג"צ התעללות בחסרי ישע ותפירת תיקים עלולה רק להחריף, כי מי יגן עלינו ללא בג"צ. מכל מקום הרפורמה כלל אינה מתייחסת אל בעיות אלו.

עולמה הרוחני תקוע בשני דברים, בעבר, ובנתניהו שמבחינה פסיכולוגית היא אינה יכולה להתנתק ממנו.

ודוק: יש רק שני גורמים העשויים להרוויח מהרפורמה המשפטית הקיצונית-המהפכה המשטרית:

 1. החרדים וש"ס, שרוצים לקבל פטור משיוויון בחוק הגיוס, ובזכויות נשים, (היא כלל לא תרוויח מזה).

 2. דרעי ונתניהו שיוכלו להמשיך לפעול בלי אימת בית המשפט, (בהם היא תומכת).

לכן הדעות הללו מייצגות את הבעייה העמוקה של מדינת ישראל.

נ.ב. אני לא יכול שלא לצחוק מכך שבגלל השנאה לאשכנזים היא מאשימה אותי בתמיכה באהוד ברוג-ברק.

למרבה הצער, לחברה הישראלית אין עדיין פתרון רפואי לשתי מחלות הנפש ה"ביביפיליה" ותאומתה ה"ביביפוביה", מחלות חשוכות מרפא שטרם נמצא להן מרפא.

דוד אמסלם שולח לבית הסוהר

חצי שר המשפטים, דוד אמסלם, ששנה ופרש, למד בישיבה והתפקר והכריז כי הוא לא ייתן אפילו לנתניהו לפגוע באמסלמים ביתונים ואפללולים, המזרחיים (ר"ל מערביים-מוגרבים-מרוקאים – אך התבלבל בגיאוגרפיה) חבר לאשכנזי רוטמן באיומיו בשליחה לכלא. במליאת הכנסת הכריז אמסלם: "נעשה את המהפכה על אפכם וחמתכם, מי שיעבור על החוק יישב בבית סוהר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=781745&forum=scoops1

הנה עוד דוגמה מפחידה מניסיון ההפיכה המשטרית. סכנה לכל אזרח גם לאמסלמים, לביתונים, ולאפללולים.

ובראש הגדוד צועד אהוד אולמרט המפקד

הוא חבוש כובע פלדה ובידיו סיכה חדה

העבריין המורשע והאסיר לשעבר אהוד אולמרט, בוגר קורס הקומנדו של "במחנה", מכריז על מלחמת קפ"פ קרב פנים אל פנים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%91_%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%9C_%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

"זה טוב לראות 100,000 אנשים, אבל זה לא מה שיוביל את המאבק האמיתי. המאבק האמיתי יפרוץ את הגדרות האלה, וייכנס למלחמה אמיתית. אנחנו עומדים לפני מלחמה אמיתית, האירועים הללו, ההפגנות שאני הולך לכולן במוצאי השבת, והפגנה של היום, הן שלב ההקדמה לפני תחילת המחאה האמיתית שבסופו של דבר תפרוץ בכוח איתנים שירמוס את הגדרות ששמים לו היום, ויגיע לעיקר, וזה צריך להיות מובן.

"השינוי הזה לא יתחולל בעזרת נאומים, מן הסוג שמשמיעים כאן, שהם כולם נאומים ראויים, שאנשים טובים משמיעים אותם, אנשים שאכפת להם ואנשים שכואב להם. אבל צריך להבין, אין פה אדם שלא מבין מה משמעות השינויים שמנסה הממשלה לחולל לא באמת צריך להסביר שום דבר, כי כולם כבר מבינים את הכול. מה שצריך זה לעבור לשלב הבא, שלב המלחמה, ומלחמה לא מנהלים בנאומים. מלחמה מנהלים בקרב פנים אל פנים ראש בראש ויד ביד, וזה מה שיהיה כאן."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=781775&forum=scoops1

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק, המושחת אולמרט חובר למושחת דרעי בהכפשת המערכת המשפטית אך ממליץ לצאת לקרב קפ"פ נגדו.

ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב מאשימה את הקורבנות

בעקבות התעמולה הנאצית והאיסלמו-נאצית שתמיד האשימה את היהודים ברציחתם, האשימה ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב את נשיאת בית המשפט העליון אסתר שובקי-אבני-חיות, בפיגוע בירושלים, בו נרצחו שלושה בני אדם.

"אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע. אני מאשימה אותה בתחושת הכאוס בעם ישראל. אני מאשימה אותה בהרס ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק. היא הפחידה מפני ממשלת ימין. לא מפני הרפורמה. אז מה אם יהיה כאן כאוס, אז מה אם אויבנו יזנבו בנו כי יזהו חולשה בקירבנו, הכל כשר בדרך למיטוט שלטון ימין."

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-979910

נ.ב. כמה מגוחך ופתטי לקרא לאישה הגסה הזו בשם החיבה המתיילד טלי.

אבא של מאזן פוגע באללה אלוהי הערבים

בנאום בפני ועידה ערבית אמר אבא של מאזן כי שטח הכותל המערבי הינו בבעלות מוסלמית בלעדית ואפילו גדולי המנהיגים היהודים הדתיים הכירו בכך. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס-אבא של מאזן, דורש מישראל "להחזיר" לידי הפלסטינים גם את הכותל המערבי. בנאום בפני ועידת ירושלים (אל-קודס בערבית) שנערכה בקהיר אמר נשיא פלשת אבא של מאזן: "היום אנו מציגים בפניכם את הנרטיב האמיתי המגובה במסמכים בנוגע למסגד אל-אקצה המבורך, כולל כותל אל-בוראק (השם הערבי של הכותל המערבי).

"נרטיב זה מזים את הנרטיב המזויף עליו נשען הכיבוש (היהודי), שכן אנו (הפלישתים) בעלי הזכות בפלסטין, בירושלים ובמסגד אל-אקצה המבורך, ואנו גם בעלי הזכות הדתית, ההיסטורית והחוקית הבלעדית בכותל אל-בוראק (הכותל המערבי), שהוא כפי שציינו קודם לכן חלק ממסגד אל-אקצה, והוא הקדש איסלאמי אמיתי ואת הזכות זו קבע הקוראן האדיר שהעניק לו את שמו וזהותו."

אבא של מאזן הוסיף ואמר בעניין זה, כי "זו זכות (הבעלות האיסלאמית על הכותל המערבי) שאישרה הלגיטימיות הבינלאומית שגולמה בחבר הלאומית בשנת 1930 בעקבות מהפכת אל-בוראק... ויתר על כן, אפילו גדולי אנשי הדת היהודים אז הכירו בכך לאחר שראו את בעלות המוסלמים הבלעדית על המקום הקדוש בירושלים ובכלל זה כותל אל-בוראק (הכותל המערבי)". (דבריו התייחסו לוועדת הכותל, שמונתה אחרי פרעות תרפ"ט).

https://rotter.net/forum/scoops1/781590.shtml

מכיוון שאבא של מאזן משקר בריש גלי, שהרי מוחמד נביא המוסלמים אמר כי המלאך גבריאל אמר לו שאללה אמר לו כי רק לעם ישראל יש זכות על ארץ ישראל על שתי גדות הירדן (לא לערבים, לפלישתים או ליבוסים) כפי שנכתב בקוראן (סורה 7 פסוק 132), אז על המוסלמים להתייחס לדברי אבא של מאזן והציטוט השגוי שלו מהקוראן כדברי כפירה, ועליהם להכריז עליו כופר, ולערוף את ראשו כמצוות האיסלם בכל כופר:

("אני אטיל מורא בלב הכופרים, ואתם הכו על העורף והכו כל איבר זאת כ חלקו על אללה ושליחו (מוחמד) וכל החולק על אללה ושליחו (מוחמד) , הנה אללה עונש קשות", קראן סורה 9 פסוק 12).

ובא לציון גואל.

בעיית היוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה (1)

מרקס והכיבוש

"קרל מרקס כתב, במידה רבה של שכנוע, כי עם כובש אינו יכול להיות חופשי," כתב ד"ר ראיף זריק המתנאה להיות חוקר בכיר במכון ון ליר, מרצה לתורת המשפט בקריה האקדמית אונו, וכעת מרצה אורח באוניברסיטת הארוורד.

"הימין בישראל," ממשיך ומסביר ד"ר ראיף זריק, "הגיע למסקנה שהמשך השליטה על הפלסטינים, המשך השליטה בגדה המערבית והמשך הדיכוי של הפלסטינים מחייב הפיכה משטרית של ממש, שכן קשה לשלוט בפלסטינים ולדכא אותם עם בג"ץ, עיתונות לוחמת, ארגוני זכויות אדם והיגיון שלפחות נחזה להיות דמוקרטי. ישראל כולה נהפכת לשטח כבוש אחד, לזירת מלחמה... אבל אם הימין כבר יצר את הקישור בין הפנים והחוץ, אולי הגיע הזמן שגם השמאל יעשה אותו דבר: ההגנה על הדמוקרטיה עוברת דרך סיום הכיבוש (ואם זה בלתי אפשרי, דרך הענקת זכויות לאומיות ואישיות בין הים לנהר – מדינה אחת, שתי מדינות או שילוב). לא מכיוון שכך כתב קרל מרקס לפני 150 שנה, אלא מפני שזאת המציאות היום. זה נראה רחוק והזוי, אני יודע. אבל כך נראה גם הניסיון לעצור את הימין ואת המהפכה החוקתית הנגדית בטווח הארוך."

(ד"ר ראיף זריק, "אי אפשר להציל את מערכת המשפט ולהמשיך בנישול ודיכוי דמוקרטיים", "אל-ארצ'י" 9.2.23)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-09/ty-article-opinion/.premium/00000186-36e9-dc76-afce-b7fdf82d0000

הבנתם? ד"ר ראיף זריק, איש בל"ד, קורא בעקבות מרקס. לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית אחת. הציטוט ממרקס נראה לי משונה. לא נראה לי שאמר את המשפט הזה כי הוא סותר את תורתו. מרקס הבדיל בצורה קצת גזענית במושגים של היום, בין עמים היסטוריים בעלי תרבות לבין עמים לא תרבותיים שאינם זכאים למדינה.

https://www.e-mago.co.il/Editor/defense-803.htm

מכיוון שמרקס אמר הרבה דברים, שאלתי את אחד החוקרים החשובים של מרקס בארץ, מרקסיסט בעצמו, אם הוא מכיר את המשפט הזה של מרקס. הוא ענה לי שאינו מכיר אימרה כזו אבל שאמשיך לחפש. לא התעצלתי וכתבתי לד"ר ראיף זריק עצמו וביקשתי ממנו את מראה המקום המדויק לציטטה שהוא מביא ממרקס. אומר לזכותו שהוא ענה לי מיידית וכתב: "אין לי, ולא יודע. לא שמתי את הציטוט בגרשיים בין היתר כי ציטטתי מזיכרון עמום. ייתכן שזה בכלל היה פרידריק אנגלס. אייני זוכר. אולי במהלך הדיון על השאלה של צפון אירלנד... ממש אינני זוכר. אולי זאת סיבה ללכת לחפש באמת..."

[אהוד: בתקופה שבה אני למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אצל פרופסורים אמיתיים – היו מעיפים מרצה רשלן שכזה מכל המדרגות!]

כאמור, סביר שמרקס כלל לא אמר את המשפט, וסביר גם שהוא לא היה רואה את העם הערבי-פלישתי ואת העם הערבי-העבר-ירדני כאומה בעלת תרבות הזכאית למדינה, מצד שני קרל הלוי-מרקס המשומד האוטו-אנטישמי ודאי גם לא היה תומך במדינה יהודית, אלא אומר שעל היהודים להיות כבושים ע"י עמים אחרים עד שיבוא הקומוניזם וימחק את עצם הסיבה לקיומם – הכסף.

אבל הציטוט המוטעה של מרקס מצד ד"ר ראיף זריק המתנאה להיות חוקר בכיר במכון ון ליר, מרצה לתורת המשפט בקריה האקדמית אונו, וכעת מרצה אורח באוניברסיטת הארוורד, מתמיה בגלל סיבה אחרת. ראיף זריק הוא יווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי ואיבד תוך כך את זהותו ותרבותו. כדאי לקרוא את ההתלבטות סככיני בשאלת הזהות בין היווניות הנוצרית לערביות המוסלמית. הטרגדיה של הערבים הנוצרים מוצגת היטב ביומנו של ח'ליל סככיני, המחנך, איש הרוח, והפוליטיקאי הערבי-נוצרי-היווני-אורתודוכסי. ("כזה אני, רבותי!": מיומנו של ח'ליל אל-סככיני, י-ם 1990). סככיני (1953-1878) האחראי על לימודי הערבית מטעם ממשלת המנדט, התלבט בין זהותו היוונית-נוצרית לבין זהותו הערבית, וחשב אף להתאסלם, כי באסלאם ראה את "הערביות" האמיתית.

ד"ר ראיף זריק היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי יודע ודאי כי כל השטחים הכבושים ע"י הערבים כיום, כ-13 מיליון קמ"ר, היו בעבר נוצריים מבני עדתו, ואפילו בתחילת המאה ה-20 הם היו עדיין כעשרים אחוזים, ואילו כיום כתוצאה מהכיבוש הערבי-מוסלמי לא נותרו כמעט מבני עדתו בשטחים הכבושים ע"י הערבים, ודאי לא בשטח הכבוש ע"י החמאס בעזה, והרשות ביו"ש.

הוא ודאי יודע שרק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, המלטזים, היוונים, האיטלקים, הגיאורגים, והארמנים, הצליחו לשמור על הזהות הלאומית והדתית שלהם מפני שהצליחו לסלק את הכיבוש הערבי ולפרק את ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות. (המצרים הבֶּרְבֶּרִים, הכורדים המרונים, לא הצליחו) ולמרות זאת הוא נאבק למען כיבוש ערבי. הסיבה למאבקו בעד כיבוש ערבי ברורה. שנאת היהודים והציונות – תנועת השחרור של העם היהודי.

 בדומה למופתי המוסלמי מוחמד אל-חוסייני-ידידו של היטלר, גם קודמו סככיני, המורה והמחנך הנוצרי, הגיע בעקבות שנאתו ליהודים ולציונות להזדהות מוחלטת עם הנאצים. הרצון להוכיח נאמנות למוסלמים ע"י רצח יהודים הביא ערבים-נוצרים רבים להקים ארגוני טרור ורצח קיצוניים לא פחות מאלו של הארגונים המוסלמים. ערבים-נוצרים כגון: ג'ורג' חבש, "הרופא" הנוצרי, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלסטין", ונאיף חַוַאתְמה הערבי-נוצרי (העבר ירדני), מנהיג הארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" האחראי לטבח מעלות, הנהיגו את אותם ארגונים. זו הטרגדיה שלנו, ויותר שלהם. בינתיים הובילה אותם השנאה ליהודים לאבדון, והם איבדו כמעט לחלוטין את קיומם.

בעיית היוונים-נוצרים שהסתערבו בכפייה (2)

הסרטן איליה סולימאן כדוגמה חיובית

הסרטן היווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי, אליה סולימאן (62), יליד נצרת 1960 אומר בראיון איתו:  "תמיד היה לי ברור שישראל היא מקום שעוזבים." אין לו שום פינה חמה בלב למולדת. והוא אפילו מרחם על חבריו היהודים, שלדבריו מבינים שהמרחב שלהם הולך ומצטמצם במדינה ש"היא כבר לא רק פאשיסטית, אלא גם מפלצתית."

הרגע הטוב ביותר בחייו של אליה סולימאן לדבריו היה זה שבו עזב את ישראל. הוא מספר שלאחר הצגת סרטו "כרוניקה של היעלמות" בפסטיבל ונציה, הגיעה לידיו הצעה לצאת לרזידנסי בפריז, והוא לא חשב פעמיים.

"הייתי עוזב את ישראל בכל מקרה, זה לא שפתאום החלטתי לעזוב," אומר סולימאן בראיון, שמתקיים באנגלית. "למעשה עזבתי את ישראל מרגע שנולדתי. מבחינתי, האפשרות להישאר במדינה הזאת, שבה אני לא שייך, בכלל לא היתה קיימת. האנשים היחידים שאני מכיר ונשארו בה עשו זאת רק מפני שלא היתה להם כל אפשרות אחרת. לי היתה הפריבילגיה לעזוב. היה לי ברור שישראל זה מקום שעוזבים. בשום שלב בחיי לא חשבתי שבאמת אחיה שם. והיום הקשר היחיד שלי למקום הזה הוא המשפחה שלי שנמצאת בנצרת. ישראל מבחינתי היא שטח אוייב. לא מדינת אוייב, אלא שטח אוייב שאני חייב לעבור דרכו. את יודעת, כמו במערבון. כי כשאני נוסע לבקר את המשפחה שלי, אין לי ברירה אלא לעבור באזור המלחמה הזה, שדה התעופה הישראלי. זה מקום שמלא בשנאה ובזעם."

הוא נשאר בצרפת ונשוי ללבנונית. המראיינת הפיליסטינית החנפה, נירית אנדרמן, אפילו לא שואלת אותו אם הוא ויתר על אזרחותו הישראלית, ואם לא למה?

בנוסף אליו מוסיפה אנדרמן שמות נוספים של סרטנים ערבים שהיגרו מהארץ: האני אבו אסעד. בן 61, יליד נצרת, שהיגר להולנד ב-1981. סאמח זועבי. בן 47, יליד הכפר איקסאל שליד נצרת שהיגר לניו יורק.

 (נירית אנדרמן, "הבמאי הפלסטיני אליה סולימאן: 'תמיד היה לי ברור שישראל היא מקום שעוזבים.'" – "אל-ארצ'י, 2.2.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-02-02/ty-article-magazine/.highlight/00000186-0801-dc4a-a3be-ef3b02860000

יש לקוות שהסרטן איליה סולימאן, ישמש כדמות מופת הדומה למחמוד דרוויש ולעזמי בשארה, וערבים רבים שונאי ישראל יהגרו בעקבותיו מהארץ.

"מיליארד שקל" וקשר לאבו לטיף:

חשד לפרשת שוחד חמורה במשרד הביטחון

עשרות קבלנים, בעלי חברות, עורכי דין, עובדי משרד הביטחון נעצרו בחשד לשוחד והטיית מאות מכרזים. המשטרה מסרה כי מדובר ב"ניהול קרטל" בהשתתפות עשרות חברות, ולאחד הקבלנים היה קשר לראש ארגון הפשע אבו לטיף.

עשרות חשודים נעצרו בגין ניהול קרטל במעורבות ארגון הפשע אבו לטיף, שלפי החשד רימה את משרד הביטחון בעבירות שהיקפן עומד על כמיליארד שקלים.

בשבוע שעבר נערכה פשיטת ענק נגד אנשי אבו לטיף, אך כמו אז גם הפעם איש מראשי הארגון לא נעצר. בין היתר, לפי החשד, אחד הקבלנים העצורים פתח כמה חבורת פיקטיביות כדי להסתיר את העובדה שהוא עומד מאחורי כולן. בפרשה נעצרו גם עובדים במשרד הביטחון ובצבא.

https://www.ynet.co.il/news/article/by9vksppo#autoplay

(עובדים במשרד הביטחון נעצרו בחשד שפעלו עם ארגון פשע להטיית מכרזים – משפט ופלילים):

https://www.haaretz.co.il/news/law/2023-02-13/ty-article/.premium/00000186-497e-dfa7-afee-ff7f4ff70000

הנה כך צמח ארגון הפשע של אבו לטיף:

https://www.mako.co.il/men-weekend/Article-379cee52ae63681026.htm

[---]

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י"א

לקראת סוף הלילה מתגברות נחירותיו של אליהו שפירא. הוא שוכב, ראשו על כר גבוה, ידיו שלובות על חזהו השעיר, נחירותיו העזות פורצות מהחדר ובוקעות את הערפל הזוחל בין ארבעת הבתים בשכונה הקטנה, ומעליהם. הקול היחיד שעוצמתו מתחרה בנחירותיו הוא קול חריקתו של מנוע הבאר. סיבובי המשאבה מואצים בתנופה עד שמגיעים למהירות הקבועה, ואז הופכים לזמזום חד-גוני. אך נחירותיו של אליהו שפירא אינן מגיעות למידת שוויון שכזו אלא מסתיימות מדי פעם בתרועת היחנקות מפחידה שמעירה אותו לרגע. אחר-כך נופלת דממה והוא שב ונרדם. לאט-לאט מתחדשות נחירותיו, וקולן הולך ועולה עד לשיא חדש.

שושנה החיוורת עומדת ליד החלון, המוצף עתה ערפל סמיך, קריר, מדיף ריח של לחות. כל הלילה היא עומדת. מאחוריה היא שומעת את אליהו. כל פעם שהוא מגיע לשיא, ונחנק – היא מסובבת את ראשה לראות אם טרם מת, וכשהיא שומעת כי נשימתו התחדשה, היא שבה להתבונן החוצה מבעד לחרכי התריס השטופים לובן אפור של שחר מעורפל. לפנות-בוקר מסתיימת נחירתו בתרועה עזה במיוחד, הנשמעת כאילו התפוצץ בחזהו קרום פנימי או כמכה הקורעת עור של תוף. רגע הוא שוכב דומם כמת, ומיד מתעורר בהשמיעו קול יניקת אוויר ומציצתו, "פה, פה, פה, פה..." – כמו לאחר צלילה ממושכת.

 "רוז'קה?" הוא מתיישב במיטה, מבולבל ורועד.

 "כל לילה, כל לילה אתה נוחר, כמו חזיר, בורח לך אל השינה ומשאיר אותי לבד עם המחשבות על כל המשפחה שלי שלא באה משם ולא תבוא משם כבר לעולם."

 "נבהלתי. חלמתי שאני נחנק." פיו יבש וקולו צרוד. "שוב לא ישנת כל הלילה?"

 "ואם הייתי רוצה לישון הייתי יכולה? לא היה לילה. כל הזמן הסתובבו כאן בחוץ אנשים וילדים, וגם חמור, כמו באמצע היום."

 "מה? מה קרה?"

 "שמעתי אומרים, חטפו איזה אנגלי, מייג'ור."

 "אז למה את שותקת?" חולפת בו שוב צמרמורת.

 "מה אתה קם? עוד לא הגיעה השעה שלך להתעורר לעבודה."

 "אני מתחיל להבין. מוכרחים למצוא את שפילר או הורביץ או קפלן או אפילו מאיירסון. יש לי חשד כבד איפה זה יהיה. אני מכיר אותם – פשוט שומטים ארגז, ככה, אכזרים."

 "על מה אתה מדבר?"

 "על התלייה, רוז'קה. אני כבר כמה ימים שם לב שיש תנועה מוזרה שם למטה, במרתף של בית-האריזה, איפה שאני עובר בדרך לגן-הירק וחזרה כמה פעמים ביום. אפילו רציתי לשאול את בן-עמי, מה פתאום? הלא בקיץ אף אחד כמעט לא נכנס לבית האריזה?"

*

 "איך אתם חושבים לתלות את הגוליית הזה?" שואל הקאובוי.

 "אם בכלל... עוד לא קיבלנו אישור."

 "בסדר, אם – "

 "בדרך התורכית."

 "מה זאת אומרת?"

 "יש שתי שיטות לתלות בן-אדם," מסביר ארקאדי. "אצל האנגלים זאת מכונה שלימה. מהדקים את קשר העניבה על הצוואר, מפעילים ידית של מנוף וככה שומטים דלת מתחת לבן-אדם, וכשהוא נופל בבת-אחת לחדר למטה, הוא מקבל זץ כזה שהמפרקת שלו נשברת והוא הולך קפוט בבת-אחת, א-פייגר. אם היה כאן מכשיר כזה, בחיי שהייתי עושה לו טובה ותולה אותו כך."

 "תפסיקו כבר," אומר השחור. "אולי הוא מבין עברית? אני לא מאמין לו שהוא שותק כל הזמן. גם בחקירות העמיד פנים שלא יודע מלה עברית."

מורטון המשופם יושב כפסל על בוקסה ליד קיר הבטון החשוף של המרתף. פיו ועיניו חסומים.

 "עלא-פאטה שיבין. מה אכפת לנו? הוא בכלל מתנהג כמו אחד מיואש, או שיודע שזה מגיע לו," ממשיך ארקאדי. "אצל התורכים זה היה הרבה יותר פשוט, רק שהם עושים את זה בדרך-כלל תחת חצובה של עמודים, בכיכר של עיר. נעמיד אותו על בוקסה, נקשור לצוואר שלו את העניבה של החבל המחובר לקורה בתקרה, וכאשר נזיז לו מלמטה את הבוקסה, הוא יסתובב קצת עם הרגליים באוויר עד שייחנק ויצא לו מכל החורים, אתה גם תראה שיעמוד לו ככה, שממש יתיז לך את הזרע..."

 "די, תפסיק, ארקאדי, אני כבר הולך להקיא... גם כך הראש שלי עוד מסתובב מהמכה של הזרג הזה מהעמק, רפי, יחרב-ביתו."

 "אני צריך להשתין," מכריז לפתע מורטון בנהמה חנוקה, מבעד לבד החוסם את פיו.

 "אתה רואה!" אומר השחור.

 "בוא," מקים ארקאדי את מורטון, שצולע איתו לקצה האחר של המרתף, במקום שמרוכזים סולמות-הקטיף והיריעות הגדולות שאוטמים בהן עצי-הדר כאשר מחטאים אותם בגאז ציאן-קלי, נגד כנימות. הבריטי במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים עד קרוב לברכיו. על חזהו חגורת-העור האלכסונית, בחגורת מותניו – הנרתיק הריק של אקדחו. פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ואחרת על ברכו.

 "אל תשחרר לו את הידיים," מזהיר השחור. "לי הוא נראה כמו מי שחושב כל הזמן איך לברוח."

 "אל תדאג. בידיים שלי אני אפשיל את השמוק הערל שלו ואכוון לקיר."

 "אל תשכח לנער לו בסוף!"

לפתע שומעים דפיקות על דלת הברזל של המרתף. "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "אתה כבר מתחיל לחרבן במכנסיים? אל תהיה דוראק! – טיפש! – חכו," ניגש ארקאדי ומצמיד אוזנו לדלת הברזל.

 "משורה..." לוחשים מבחוץ.

 "תפדל, יא-חביבי," ארקאדי הנמוך פותח, ומעליו, במדרגות, מתוך ענן ערפל השט באוויר, בוקעת דמותו הנחשית ושקועת-הלחיים של מקס רוזין.

*

 [במקום הזה לתאר: אחרי שמקס עובר בכביש, עכשיו רץ בו אליהו שפירא בדרכו לבית-האריזה. הערבי על החמור, שמוליך את אורחת הגמלים, שומע קודם מתוך הערפל את נקישות נעלי-העבודה הגבוהות של שפירא, שעקביהן מפורזלים בפרסות-ברזל. "אללה אכבר, שופתי כמאן מג'נון!" הוא חושב שהיהודים השתגעו, שהם מתרוצצים לפני עלות השחר בכביש הריק. לתת עוד פעם את אורחת הגמלים צועדת לאיטה מאום-אל-זעתר ליפו, עמוסה אבטיחים. להשמיע את קול הפעמונים בצוואריהם, שבוקע הפעם מתוך הערפל. לכסות את הסצינה בערפל ששייך לשליש האחרון של הלילה. לשאול את שאול חומסקי אם ערפל כבד יכול להתחיל בלילה, עוד לפני הזריחה. לבדוק אם אפשר כבר לשמוע עכשיו, ממזרח, את נביחות כלבו של הורביץ. לזכור ששפירא פוגש את שפילר שמזעיק את קפלן ואת הורביץ ואת רפי המ"מ לפני שהוא מתחיל לרוץ לבית-האריזה.

חאלאס, נמאס לי לתזמן רומאן לפי שניות. מה אני, במאי קולנוע? ואם מישהו יקרא את הספר הזה בעוד שנים רבות – האם יהיה לו בכלל מושג שרציתי לכלול בו עוד הרבה דברים נוספים, לדורות הבאים – שיישאר גם ממני קצת, באופן פרטי, בסגנון אישי, מין גיחי-גיחי שובב, קפריזי, שהצפנתי בתוך תיבה קטנה, שאפשר לפתוח אחרי המבול ולמצוא שם אותי נטו, במקום המלמולים הספרותיים הנמצאים בכל רומאן חשוב, שוב הסתבכתי?]

*

הסבל מטפס על סולם-קטיף, משחיל חבל בקורה שבתקרת המרתף וקושר אותו. השחור מניח מתחת לחבל שתי בוקסות זו על גבי זו. אלי הארוך, שקומתו כשל הסרג'נט הבריטי, עולה ועומד זקוף על הבוקסות. הסבל, הניצב עדיין על סולם-הקטיף, מודד את קשר העניבה על צווארו של אלי הארוך.

 "תיזהר! יא שוואנץ!" לוחש הארוך, צווארו נתון בחבל, כאשר השחור מזיז שלא-בכוונה את הבוקסות.

ארקאדי מסיר את המטפחת המכסה על עיניו הירוקות של מורטון, שיושב בלי-ניע על בוקסה, ליד הקיר. אחר-כך משחרר ארקאדי את הגופייה שסותמת את פיו. הבריטי, שידיו קשורות עדיין מאחורי גבו, מזיז בצמרמורת את ראשו, ושפמו הלח רועד – כשהוא מבחין בהכנות הנעשות מולו במרכז המרתף. ערפל לבן סותם את שני החלונות שקודם הזליפו פנימה אור ירח. אדי הערפל, כמטליות-ענן קטנות, שטים פנימה וממלאים את החלל האפלולי. הם מותירים למעלה רק שני כתמי-אור מטושטשים, שאינם מצליחים להעביר את אור הזריחה.

 "קום!" פוקד עליו ארקאדי. "אם תצעק, איש לא ישמע אותך. ואני אחנוק אותך מיד, בידיים שלי."

הבריטי קם.

 "עכשיו!" פונה ארקאדי לשחור.

 "חזית השחרור הלאומי תולה אותך עד צאת נשמתך בגלל חבריך שלא נשמעו לאזהרות שלנו. לפני שעה העלו לגרדום בירושלים את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. הלאה האימפריאליזם הבריטי! יחי העם העברי!" מדקלם השחור בעל-פה דברים ששינן בזכרונו.

 "כבר? עכשיו..." שואל מורטון.

 "כן."

 "חשבתם על כל התוצאות?"

 "קיבלנו פקודה."

ארקאדי מניח בוקסה ליד הבריטי, עולה עליה כדי להגיע שוב לראשו, ומבקש לכסות שוב את עיניו. הסבל מחכה על הסולם, להדק את העניבה על הצוואר של מורטון, כאשר יעלה על שתי בוקסות ויעמוד זקוף.

 "אין לי אפילו זכות למשאלה אחרונה?" שואל הבריטי.

 "זה תלוי. ארוחה אחרונה אין כאן."

 "אני מבקש למסור לגברת מאיירסון הצעירה: 'דניס ביקש להגיד לך שמעולם לא שכח את הפגישה במלון עדן בירושלים.' ולאשה ויוי דהאן מכפר-מאהלר למסור שאני מכיר באבהותי על בתה אילנה והיא יכולה לשאת את שם-המשפחה שלי ולכתוב על כך למשפחתי באנגליה."

 "מה זה, אתה, שעינית בחורים שלנו בחקירות, אוהב יהודים?"

 "הוא אוהב יהודיות! הערל הזה."

 "אני רק מילאתי את חובתי. אני חייל."

 "איזו חובה, לזיין? טפו!" יורק ארקאדי בתיעוב. הוא קושר את הכיסוי על עיניו של הבריטי, ומהדק היטב. "אתה חצוף, מורטון. גם רגע לפני המוות, כשאתה רועד כולך, אתה מספר לנו על יהודיות שדפקת ואתה חושב שנסכן את עצמנו למסור להן דרישת-שלום אחרונה ממך? – אתה רואה את הבחור הזה?" הוא מצביע לעבר הקאובוי. "הלילה הוא גזז את השערות של ויוי השרמוטה, האימא של הממזרה הקטנה שלך. יאללה, עלה על הבוקסות כמו גבר, ואתה יכול לשיר לעצמך בשקט את God save the king שלך – "

 "אם כך, אני מבקש לפחות שיורשה לי לעשן בפעם האחרונה."

ארקאדי מפשפש בחולצתו של הבריטי, למצוא חפיסת סיגריות.

 "ואללה, תתלה כבר את הגוי הזה," רוטן בלחישה עצבנית אלי הארוך, שיורד מהגרדום לאחר שנסתיימה המדידה. "אני הולך עוד מעט להקיא ממנו. מה אתה ממזמז את הזיין האנגלי הזה?"

 "אין לי סיגריות," חש מורטון את ידו של ארקאדי הנוברת בכיס חולצתו ומוסיף: "אני מעשן מקטרת."

 "אין לו שום זכות לקבל דחייה על עישון," אומר הסבל מלמעלה. "הוא רוצה רק להרוויח זמן. בגלל הקונצים שלך – בסוף עוד יתפסו אותנו על חם."

 "אנחנו מחתרת, לא אונטרוועלטניקים. גם הכבוד חשוב, וההדר. איפה המקטרת?" שואל ארקאדי בשלווה.

 "בגרב ימין. הטבק והמצית בכיס המכנסיים, מאחור."

 "רק עשר מציצות!" מזהיר ארקאדי.

 "או.קיי."

 "אל תשתמש במצית שלו," מזהיר השחור. "מי יודע, אולי זה מתפוצץ."

ארקאדי הנמוך, שעדיין ניצב על הבוקסה, שולף את המקטרת מהגרב ואת כיס-הטבק מאחור, מפטם אותה, תוחב בפיו של מורטון, מאהיל בכף ידו ומצית אותה בגפרור.

 "תיזהר שלא תצית לו את השפם!"

הערפל הסמיך ממלא את המרתף נתזי מים זערערים, שמרחפים באוויר ומקשים על ההצתה. מורטון יונק מהפומית, ולאחר נסיונות אחדים הטבק בוער וריח העשן החריף מתערבב בריחות המרתף הקודמים ובאוויר הלח.

 "אולי תתחיל כבר לספור?" רועד השחור.

 "קודם שיעלה, דוראק! נקשור לו את העניבה. אז תתחיל הספירה."

ארקאדי יורד מהבוקסה, ופוקד על הבריטי, שעיניו מכוסות, לעלות עליה כמו על מדרגה, וממנה לעלות לגרדום, המורכב משתי הבוקסות. מרגע שראשו של מורטון מגיע לטווח ידיו של הסבל, העומד על הסולם למעלה, מרווח הסבל את העניבה, ומלביש אותה על צווארו של הסרג'נט, כל זאת מבלי לגעת בשפמו או במקטרת המעלה עשן בפיו. הוא מהדק קלות את העניבה, ויורד למטה.

*

כאשר מאיירסון ובן-עמי חוזרים לטרקלין, פניו של בן-עמי אפורים כעשן הסיגריה מטוסיאן שהוא מעשן, ומאיירסון נראה מודאג מאוד, וחיוור.

 "אתה צריך לחזור לישון, ג'ייקוב," מתפרצת ליזה. "אתה לא נראה טוב. אתה לא בריא!"

 "חוששני שאף אחד לא נראה טוב הלילה," מבקש בן-עמי סליחה מהנוכחים ויוצא בגו כפוף, כאילו משהו הלם בו.

מאיירסון אומר לליזה: "עוד מעט, עוד מעט. יש לנו אורחים." הוא פונה למייג'ור העייף וללויטננט: "אני יודע שבאופן רשמי אסור לנו להאזין לרדיו של הטרוריסטים, אבל אנחנו מוכרחים לשמוע אם הם מודיעים עכשיו משהו בשידורים שלהם. שפילר סיפר לבן-עמי, שהורביץ מצא הלילה את האקדח של מורטון."

כבר לפנות-בוקר. הערפל מתעבה. ג'ו, במשקפיו בעלי מסגרת הזהב הדקה, גוחן על מכשיר הרדיו הגדול, מטפל בו באצבעותיו העדינות ומצליח לבסוף לקלוט את אותות המשדר החלש של קול חזית השחרור הלאומי, לפי המנגינה: "עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו. עוד לא אבדה תקוותנו..."

לאחר האות החוזר של ההמנון, מודיעה הקריינית: "קול חזית השחרור הלאומי, למה נירא מוות? – הן מלאכו רוכב על כתפינו! – השלטון הזר לא שעה לאזהרותינו ותלה הלילה את חברנו הלוחם נבות בן-יזרעאל. בתגובה הוציאה חזית השחרור הלאומי להורג בתלייה מייג'ור אנגלי. כל האחריות על מותם של השניים מוטלת על ממשלת הוד מלכותו! תמוגר מלכות אלביון הרשעה! הלאה האימפריאליזם הבריטי..."

פניהם של כל הנמצאים בטרקלין הגדול של מאיירסון הם עתה חיוורים-אפורים, כערפל שנשקף מהחלונות המרושתים, וכולם נדהמים. ג'ו הצנום מנסה אפילו לצחוק – "הלא המייג'ור נמצא בחברתנו! – אחרת, כל הצבא הבריטי כבר היה בדרך לכאן, להטיל עוצר ולחפש תחת כל עץ ביוספיה?" – אבל מבטיהם החמורים של השאר בולמים אותו, ומבחוץ גם נשמעת איזו צעקה נוראה –

*

 "מעכשיו," אומר ארקאדי, הניצב בגובה רגליו של הבריטי. "מתחילים לספור את המציצות האחרונות שלו, יחד – ואן... טו... טרי..."

אור השחר החודר דרך שני החלונות בוקע במעט את הערפל, אך הבריטי, העומד על שתי הבוקסות, גבוה מאוד וראשו נראה כמו קצה מגדל המעלה עשן, וקשה לראות את טבעות העשן משום שהן נבלעות בלובן הנתזים הזעירים המרחפים באוויר סביבו.

*

מזיע ורועד מהתרגשות מבוסס מקס רוזין בחול הפריך, המכוסה קרום רטוב, עולה מבית-האריזה בדרך שעוברת ליד הבוסטר, בין הפרדס לבננות, ומוליכה לשער המזרחי שבחומת האחוזה. המפתח עדיין בידו. מה פתאום? האם הוא סגר על מנעול את המרתף מבחוץ? מה היה שם? מי היה שם? מה קרה? במה הוא לא אשם? – הוא שומע נביחות, קולות. מתוך הערפל צועדים מולו בשורה חזיתית, לרוחב דרך-העפר – קפלן, רפי המ"מ, ספקי, שפילר הנוטר, והורביץ, הפעם רגלי, רק עם הכלב.

 "מה אתה עושה כאן, מקס?" שואל הורביץ, שההליכה קצת קשה עליו, לאחר הרכיבה הממושכת.

 "יש לי מרידן, טחורים. אני מוכרח לצעוד שעה לפני השחר... שתהיה לי בבוקר יציאה קלה..." הוא רועד, פיקת גרונו עולה ויורדת, הוא מדבר בצורה מוזרה – ופולט נפיחה מכוערת, שמעוררת פרץ נביחות עליז מצד הכלב.

 "איפה הסרג'נט?"

מקס ממשיך לרעוד ושותק.

 "עזבו אותו," פוקד קפלן.

 "אני מרגיש שהוא יודע משהו," מתעקש הורביץ. הוא תופס בלחיו השקועה של מקס, מצליח בקושי לאסוף שם קפל-עור רפוי, ומושך בה וצובט. "יותר מדי דברים מפוקפקים נדבקים אליך בזמן האחרון, מקס. אני במקומך הייתי נזהר מאוד."

 "תוריד את היד שלך, הורביץ! באיזו רשות אתה משפיל אותי ומטיח בי האשמות-שווא?"

 "עזוב אותו! אין זמן. כל רגע יקר," מזרז אותם קפלן.

*

 "פור... פייוו... סיקס..." סופרים יחד החמישה העומדים סביב על רצפת המרתף.

*

לפנות-בוקר, כאשר הערפל הסמיך מכסה על הבתים עד כדי כך ששושנה שפירא החיוורת אינה רואה אפילו את חלון חדר-הנשק שבמרחק צעדים אחדים בבית ממול – מתחילות ההשתנקויות שלה, והן עולות ומסתיימות באותה צעקה שנשמעת עד לדירת מאיירסון, בקומה השנייה שבחצר האחוזה.

אותה שעה כבר ממלמלת לורט כמו לעצמה: "מה זה הידיעות על המכונית הנטושה של סרג'נט מורטון? מה זה האקדח שלו שנמצא בידיים של הורביץ? מה זה הקריינית שמודיעה ברדיו שתלו את המייג'ור שנמצא כאן? – אז מי זה האנגלי שעליו מודיעים? זה דניס? דניס..." והצעקה מבהילה אותה ומחזקת את חששותיה.

 "מה אתם עומדים כאן כולכם כמו משותקים? אתם לא מבינים שתולים את מורטון!" היא מתפרצת כלפי הנמצאים בטרקלין המאפיר.

 "לורט – " קוראת אימה.

 "הדלת של הבאר פתוחה..." היא צועקת, "הדלת של הבאר פתוחה, עכשיו תמצאו אותי שם... שם... רק שם..." והיא כל כך ממהרת, שבמקום לצאת דרך הדלת, היא רצה אל החלון הסגור המזרחי ובתנופה אחת זורקת את עצמה דרכו ועפה באוויר מבעד לשבריו המתנפצים, החוצה, מן הקומה השנייה.

*

 "סבן... אייט..." ממשיכה המקהלה המדברת לספור בקצב יניקות העשן, אך לפתע נשמעות מהלומות חזקות על דלת הברזל, והן מרעידות את חלל המרתף.

 "אתם רואים?" אומר השחור לארקאדי, לסבל, לאלי הארוך ולקאובוי, "קיבינמאט! ידעתי שבסוף מישהו ילשין!"

 "חכו! להפסיק!" פוקד ארקאדי וניגש לדלת הברזל. "תירגע. זה בטח מקס רוזין חוזר. קיבל אומץ לראות את התלייה."

 "תפדל נוך אמול, יא אחולמאניוק," מתבדח ארקאדי כדרכו, ומבלי לשאול לסיסמה הוא מנסה לפתוח את דלת הברזל, אך זו אינה נפתחת. "הי! מה זה? מה זה?" – משתנה כליל קולו בבת-אחת, והוא הולם בה בבהלה, "מי הממזר המטונף, מי השמוק המזורגג ילען-אבוהו שסגר אותנו כאן עם האנגלי?" הוא מתרומם על קצות אצבעותיו ובקושי מסיט את הצוהר הקטן שבדלת. מעליו, במדרגות, בערפל, כמו מתוך ענן של חלב, בוקעת דמותו של אליהו שפירא, מתנשם ומזיע חרף הקרירות שבאוויר.

 "ימח-שמו של רוזין הבוגד! סגר עלינו את המנעול מבחוץ עם המפתח שלו!"

 "אבל יש לך עוד מפתח, שהוא נתן לך, לא?" צועק אליו השחור בבהלה.

 "טמבל! אי אפשר לפתוח מבפנים! צריך מישהו מבחוץ!"

 "חבר'ה! תפסיקו מיד! אתם מוקפים!" צועק אליהו מבחוץ.

 "אני לא יודע מי אתה ועל מה אתה מדבר, אבל עשה לנו טובה, אנחנו לא יכולים לפתוח לך את הדלת, אז אני מוציא לך את המפתח מהאשנב הקטן."

הסבל והקאובוי מצטרפים לארקאדי ואורבים עימו ליד הדלת, מבפנים, כדי להתגבר על האיש העומד בחוץ, מיד לאחר שיפתח את הדלת.

 "תן לי אותו," לוקח אליהו את המפתח שמושיט לו ארקאדי, אך אינו עושה בו דבר.

 "הי! מה אתה מחכה?"

 "תביאו לכאן את המייג'ור הבריטי!"

 "על מה אתה מדבר? אין כאן שום מייג'ור! אני נשבע לך! בחייאתי..."

מכיוון הפרדס נשמעות נביחות.

 "תביאו לכאן את המייג'ור – אז אני פותח ועוד יהיה לכם זמן לברוח. אם לא – בדרך אליכם החבר'ה של רפי, ועוד מעט גם הצבא הבריטי יסגור את כל הסביבה ויתחיל בחיפושים. אם אתם תולים עכשיו את המייג'ור – זה גם הסוף שלכם."

 "שפירא! שפירא! איפה אתה!" נשמעים בערפל קולותיהם של קפלן, רפי, ספקי, שפילר והורביץ – כשהם רצים ומגששים דרכם בין גומות העצים, בפרדס העוטה שמיכה של לובן שמקשה על הראייה. הכלב מקפץ לצידם. עליהם הירוקים של עצי-ההדר אפורים עדיין, ובמרומיהם נחבאים פה ושם על הענפים תפוזים מצומקים, חומים-כתומים, שנותרן מעונת החורף.

 "אין זמן. פתח לנו ואנחנו מבטיחים לך להסתלק מיד בלי לתלות את המייג'ור שלך!" צועק ארקאדי.

 "אני לא מאמין לכם."

 "תפתח לנו כבר!" הולם ארקאדי בכל כוחו על הדלת הנעולה.

 "מאיפה לי בכלל לדעת שהמייג'ור עוד חי?"

 "בסדר, אליהו, אתה יכול לפתוח," נשמע מאחוריו קולו הסמכותי של קפלן, ויחד עימו שומעים גם את נקישות בריחי הרובים של הורביץ ושפילר, ואת נביחות כלבו של הורביץ, המתרוצץ בין רגליהם.

שפירא פותח. קפלן נכנס פנימה לבדו. פניו שחומים וקרחתו עטורה שיער שחור, הוא חותר בערפל עד שהוא מתקרב למורטון. עומד רגע ומתבונן בו. כשהוא מבחין בעשן שפולטת המקטרת, ובנעליים שעדיין ניצבות על הבוקסה העליונה, הוא פוקד לאחור, כלפי הפתח:

 "או.קיי. אנחנו מכבדים הסכמים. תנו להם ללכת, אבל תנו להם כמו שצריך!"

הסבל, השחור, אלי הארוך, יוצאים בזה אחר זה וזוכים כל אחד בחבטה הגונה על גבו מקת הרובה של שפילר הרזה, לפני שהם נבלעים בריצה בפרדס הלבן.

 "אני כבר קיבלתי קודם!" אומר הקאובוי בתורו, וחוטף גם הוא. אחרון עובר ארקאדי. אותו שפילר לא מכה.

 "מדוע אתה מרחם עליו?" שואל רפי.

 "הוא היה המפקד. עמד בהסכם. לא צריך להשפיל אותו."

 "בבקשה!" אומר ארקאדי בבוז. "תכה עוד יהודי בגב. אני לא צריך פרוטקציה ממשרת של האנגלים. זה כבוד בשבילי שתכה אותי!"

 "הסתלק כבר! מנוול אחד! מספיק אסונות כבר הבאתם עלינו!" בועט שפילר הרזה באחוריו ומשלח גם אותו אל פרדסי יוספיה, שהערפל הכבד הופך את כל הבא בהם לבלתי-נראה.

*

פטר היקר,

כאשר יגיע המכתב לידיך כבר לא אהיה בארץ. אני לא יכולה יותר. מאיירסון לא בריא. בקרוב ימכור את יוספיה ולא אוכל לסמוך על עזרתו. אני מרגישה כאן זרה, וכשאני מביטה בך זה כמו לראות בראי את הזרות שלי, כפליים, ואני יודעת שככה אתה מרגיש כלפיי. לא אכפת לי החום והמרחק, לא אכפת לי העברית, אני מפחדת מהגסות. אני חוזרת באופן זמני לגרמניה. יש לי אפשרות לקבל שם ירושה צנועה ממשפחת אבי. אחר-כך אמשיך לארצות אחרות, בשם אחר, ולחיים חדשים. אם אשאר כאן לא אוכל להישאר נאמנה לך. תדאג לילדה. אל תשכח לבקר אותה מדי פעם במוסד של ד"ר זבדי בפתח-תקוה, תגיד לה שאני, שאני לא יכולה –

       שלך,

       אווה

נ.ב.

בבקשה תסביר לאדון מאיירסון ותתנצל בשמי. תגיד לו שבעצם אנחנו לא נשואים, וגם מסתירים ילדה מונגולואידית. אין לי כוח לעשות זאת בעצמי. אני יודעת שאני חייבת לו הרבה, אבל הסתבכתי. ובכן, שלום.

אווה הקטנה, בעלת העיניים המלוכסנות, ניגשת למקלחת הצרה, שאין בה אמבטיה, מתפשטת ושוטפת את עצמה במים קרים. החלון מלבין בגלל הערפל בחוץ, כאילו אדים עולים עליו מבפנים. היא יוצאת ערומה, שדיה הזעירים זקורים בגלל הקור, פניה היפות נפולות מאוד, ולאור השחר החיוור היא מניחה על המיטה מזוודה חומה ואורזת בה לאט בגדים, נעליים, תמונות, תכשיטים ותעודות. אחר-כך היא משתרעת על גבה על המיטה הקרה, הלא-מוצעת, ליד המזוודה, מלטפת את ערוותה, הלחה עדיין מהרחצה, ובוכה.

לאחר דקות אחדות, נלחמת בקורי-השינה המפתים אותה להישאר כך, היא קמה למצב ישיבה, צובעת בלכה אדומה את ציפורני רגליה, שעל אצבעותיהן הילדותיות אין אפילו יבלת אחת, צובעת בלכה את ציפורני ידיה, מתלבשת, מורחת ליפסטיק אדום על שפתיה, נועלת סנדלים גבהי-עקב, פוסעת בין שתי מכוניות הפיאט הלבנות, הרטובות מטל, שפטר יואל רכש כגרוטאות, ושאחת מהן מחצה את כף ידו, יוצאת אל הכביש הצר מיוספיה דרומה לכפר-מאהלר, חותרת קדימה בעקשנות בתוך הערפל הסמיך, וגוררת עימה את המזוודה אל הצריפון המפולש של תחנת אגד, לתפוס את האוטובוס הראשון.

*

קפלן המוצק ונמוך-הקומה מטפס בכבדות על סולם-הקטיף, מרפה את העניבה, משחרר את צווארו של מורטון, ומסיר את הכיסוי מעל עיניו.

 "תודה לך," מסנן מורטון מבין שיניו, התופסות עדיין במקטרת המעשנת, ושפמו הלח מרעיד בדברו.

קפלן חותך באולר את פיסת-הבד שבה קשורות מאחור ידיו של מורטון, ועוזר לו לרדת. הידיים מרחפות עדיין באוויר ומורטון מתקשה להפעילן אפילו כדי לשלוף את המקטרת מפיו. קפלן שולף אותה בשבילו ומניח אותה בכף-ידו, שאצבעותיה המעולפות מפרכסות עדיין ברעדה.

הורביץ הצולע ניגש אליו עם אקדח תופי. "מצאנו את האקדח שלך ואנחנו מחזירים לך אותו," וכשהוא מבחין במצבו של מורטון, הוא תוקע במו-ידיו את האקדח בנרתיק. "עליך לדעת שהאקדח הזה ירה הלילה לפחות פעם אחת."

 "עוד מעט נעזוב אותך, כי אנחנו לא רוצים עניינים עם הצבא שבדרך לכאן," אומר לו קפלן בכובד-ראש, אך גם מתוך עייפות נוראה. "אתה אוייב שלנו, ובני-עמך תלו הבוקר יהודי, ולא חשוב מה דעתנו עליו ועל מעשיו, אבל אנחנו נגד עונש מוות לכל אדם באשר הוא. כאשר נקים כאן מדינה, והיום הזה קרוב מאוד, נבטל את החוק שלכם. אצלנו לא יהיה עונש מוות. עכשיו אנחנו סומכים עליך שתתנהג כמו שג'נטלמן אנגלי מתנהג בנסיבות כאלה, ולא תזכור איש מכל אלה שראית הלילה. אגב, זה האיש שהציל אותך!" הוא מצביע לעבר שפירא, העומד ולוטש עיניים בבריטי.

סרג'נט מורטון חום השיער, במכנסי חאקי צבאיים קצרים ובגרביים גבוהים של חאקי בהיר, שלושה סרטי דרגה בצורת V על שרוולו הקצר, אקדחו בנרתיק על מותניו, פיסת גזה מודבקת בפלסטר על מצחו, ושנייה על ברכו – צולע ומתקרב צעד אחד אל שפירא הקודר. הוא מרים במאמץ עילאי את ימינו, המעולפת משעות של קשירה הדוקה מאחורי גבו, ומבקש ללחוץ את ידו של שפירא, אך היד נשארת מושטת, ללא מענה, ושפירא יורק בכל כוח שפתיו בפרצופו של הבריטי, יריקה שמרטיבה היטב את קצה שפמו ואת לחיו של הסרג'נט:

 "אין כאן סנטימנטים. זה בשביל המשפחה של רוז'קה, מייג'ור! זה בשביל החיפוש קרובים, זה בשביל שסגרתם את הגבולות של הארץ וריסקתם את החיים שלי, לתמיד! – "

הוא מסתובב לאחור, דמותו הכהה מתבלטת רגע בפתח המרתף המואר, הטובל עדיין בערפל, ואז הוא פונה מזרחה, שם כבר זורחת השמש וקרניה מנסות לבקוע את שכבת הענן הרובצת על הארץ – ונעלם באד הלבן.

 "אני לא מבין מה האיש רצה ממני, אני לא מייג'ור..." רועד קולו של מורטון, וכאשר קפלן מוחה בסמרטוט את הרוק מעל פניו של הבריטי, נוגעות דמעות אחדות בקצות אצבעותיו.

*

כאשר הדלת נסגרת ואבא חוזר הביתה לפנות-בוקר, אני שומע את שושנה שפירא צועקת וחושב שקרה לה משהו, אבל מה שקורה באמת הוא שאני שומע את אבא מספר לאימא בשקט שדודי אלכס מת ברומא. רותי כבר ישנה. מהכביש עולה קול טרטור מוכר, זה ה-BSA של דוקטור וולף. אולי שוב הזעיקו אותו לאיזו המלטה ברפת? תופיק מקיש על דלת המטבח. אני קם לפתוח לו, מפני שאבא ואימא סגורים עדיין בחדר-השינה, ואימא בוכה. תופיק בוקע ועולה לעומתי מתוך הערפל הסוגר עליו מגבו, נודף ממנו איזה ריח משונה, דומה לשלי, ואני אומר לו:

 "אני כבר לא מקנא בזובי שלך, תופיק! מפני שעכשיו אנחנו סדדים!"

ואז, בעיניים מצועפות, קורנות אושר, הוא מרשה לעצמו לחבק אותי, דבר שלא עשה מימיו, ואומר לי בצחוק: "ואללה, אנחנו אחים!" – ומיד הוא כבר עומד ליד כיור-המטבח, מתחיל לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת-הערב, ומזמזם בחשאי את שיר הערגה והגעגועים המונוטוני שלו, שאני עתיד לחזור ולשמוע מפיו לאחר שנים, בשבתנו לעת ערב במרפסת "הדודנים", הצופה לחוף ים יפו.

לצליל הצלחות והסכו"ם המקפצים בידי תופיק, יוצאת אימא ומתחילה לערוך בשתיקה את השולחן לארוחת-הבוקר. בחדר-האמבטיה, מול הראי, מעסה אבא את לחייו בגליל סבון לבן של גילוח, ומקציף לאט במברשת רטובה. מבעד לערפל הסמיך חודר פנימה צלצול-הבוקר של פעמון האחוזה:

 "גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

מוטל הרפתן יורד במדרגות מהקומה השנייה בבניין-המגורים של הפועלים, באמצע החומה הצפונית של האחוזה. למעלה שוכב עדיין דודל וישן, על פניו חיוך של חלום נחמד. ברפת מחכים כבר שני פועלים ערבים שבאו לחליבת הבוקר, בידיהם שרפרפים ודליים-לחלב. בטרם יגש אליהם, חוצה מוטל את החצר, המכוסה ערפל-חלב סמיך עד שאין רואים בה מקצה אל קצה, גם לא את השריונית הבריטית ואת האנשים שירדו בבהלה לחפש את לורט. הוא עוצר ליד הפעמון: קורת-ברזל עבה בצורת H שנותרה מהקונסטרוקציה של בית-האריזה, ותלויה על כבל. לוקח מוט-ברזל שמונח ליד הפעמון, ומתחיל להכות בקורה, אות לתחילתו של יום-העבודה החדש:

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

אליהו שפירא רץ בפרדס, רץ, מתנשם. שורות-שורות של עצים כהים מתכסים ונבלעים במטליות ערפל שמתערבבות ביניהם ושטות הלאה, כחלב אפור של שחרית. האוויר מלא ריח של לחות, מבשר יום חם מאוד. קצות ענפים נמוכים שורטים את פניו. מדי פעם חובט במצחו השזוף תפוזון יבש, שנשר מצמרת העץ. אליהו מזיע ומדבר אל עצמו:

 "אין כאן סנטימנטים, האדם ניצל אבל אלוהים מת, מת, מת... ומי שאומר אחרת זה שקר, קורופציה... סופרסטיציה... זה כבר לא יהדות. להיות יהודי, עכשיו, זה לדעת שאלוהים נכשל, ונעלם, לנצח... זה בשביל החיפוש קרובים, לתמיד... אלוהים יותר נכשל, ויותר נעלם – אפילו מהמנדט הבריטי..."

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

עם כל הקשה, מרעיד מוט-הברזל את כפות-ידיו הרדומות-עדיין של מוטל, שטרם התעוררו למלאכת החליבה. צלילי המתכת הקצובים עולים וחודרים את הערפל ומתפשטים באוויר לכל רחבי האחוזה, שאליה פוסעים ומגיעים בשעה זו עשרות פועלים ערבים מאום-אל-זעתר, ונסוכי-שינה עדיין, באוויר הבוקר החלבי, הם מתפרשים ופונים איש-איש למקום עבודתו.

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

*

בפנים אפורים מאוד, ונפולים מצער, נכנס אבא לחדר הגדול ויושב בראש השולחן, לאכול. אחר רגעים אחדים הוא מרים את עיניו מעיתון "הבוקר" של יום אתמול ומעיר – בניע-ראש לעבר המטבח, ובמרירות פסימית, שאופיינית לחוש-ההומור המנצנץ במשפחתנו גם ברגעים הכי קשים:

 "היתום שר!"

*

 "גלין... גלין... גלין... גלין... גלין..."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ותודה לאורי הייטנר... אהוד יקירי, למקרא טורו המצויין האחרון של אורי הייטנר (צרור הערות 12.2.23), הרגשתי צורך לכתוב לך שלפתע אינני יודע מה קרה לי. בעבר הייתי מצטמרר ממדוריו של אורי הייטנר. היה נראה שהוא מתנשא. כאבו לי השתלחויותיו הארסיות בכל מה שזז ובפרט בנתניהו. כאשר הייטנר היה מזנב בו בלי הרף, בחריפות עוקצנית, בלי מילה טובה אחת ובלי טיפת רחמים. זה היה נראה לי כריקוד על הדם, כמחול עיוועים של התעללות באדם רדוף, פצוע, נשוך ומדמם. לעתים, ואתה בטח זוכר, הייתי מתחנן לפניו לגלות נדיבות ולהחליש מעט את הצלפותיו.

והנה פתאום זה מרגיש אחרת. בחודשים האחרונים אני כל כך מתענג לקרוא את הייטנר, עד שאני מחכה לגיליון הבא בקוצר רוח. אז תאמר לי אתה, אהוד יקירי: האם אני מזוכיסט? מה קורה לי שאני נהנה מול הנהי והקינה של הייטנר המבכה על אובדן וחורבן מדינתנו האהובה? פתאום הטורים שלו לובשים את צביונם הנכון – פובליציסטיקה במיטבה.

האם אורי השתנה? ממש לא. אבל אתה חייב להודות שהרבה יותר נעים לקרוא את דבריו החריפים והמפולפלים כשהוא כותב בעמדת האופוזיציונר. אפילו בביטויים הקיצוניים שלו נגד בן גביר ("הפרחח הכהניסט, מנהיג החוליגנים, פרא אדם, נחש צפע" וכל זאת בקטע אחד בלבד) אני מוצא פן מבדח, ואני מגלה בהם הומור עדין, ותוהה אם המחבר בכלל קורץ לנו בכותבו את הסאטירה המצויינת הזו. ולכן אני מאחל לאורי שימשיך תמיד לכתוב מאותו מקום, אני מקווה שנתניהו יישאר "הדיקטטור המוחלש" המובל בידי חבורת "פרחחיו האינפנטיליים", ואורי הייטנר ימשיך לכתוב לנו את ביקורתו הרהוטה והמושחזת.

מרדכי ברגר

* אורי משגב: "המאפיה הורידה את אבי חימי. נוצר צורך דחוף לטפל בו, אחרי שיצא בכל כוחו נגד ההפיכה המשטרית שהמאפיה מקדמת כדי למלט את שני ראשי המאפיה מאימת החוק. חימי עמד בראש לשכת עורכי הדין, התראיין למוסף 'הארץ' ונאם בהפגנת ההמונים. הוא שב והצהיר, שישראל לא תהיה דיקטטורה." ["הארץ", 12.2.23].

עד להיכן הגיעה ההידרדרות השכלית של הכותבים ב"עיתון"!

* אהוד: לנוכח הנעשה בתקשורת הכתובה, בייחוד בעיתון "הארץ", שאין כבר טעם לקרוא את מרבית המאמרים המתפרסמים בו כי רואים מיד לפי הכותרת שמדובר בעיתון בולשביקי-אורווליאני שמהנדס את האמת וצובע גם את הדיווחים מהשטח בצבעים תעמולתיים הנוחים לו, זאת בעזרת עדת שוטים שטופת מוח ונרצעת של כתביו, וכך יש אצלו בכל אגפיו רק שם נתעב שיקרי אחד לתוצאות הבחירות האחרונות: "ההפיכה המשטרית" – לנוכח אלה בולטת לטובה העיתונות החופשית של היו-טיוב! אני ממליץ בעיקר על הראיונות שעורך אלעזר שטרום במסגרת התוכנית "אקטואליה יהודית". הוא מראיין ממש מצויין ומופיעים אצלו בהרחבה מרואיינים איכותיים, חכמים וגם אמינים כמו מרדכי קידר ודן שיפטן. לא להחמיץ! זו כיום העיתונות האמיתית! לא "הארץ"!

* האם זה נכון שיש יום אחד בלוח השנה, יום סודי שאין מגלים אותו אבל הוא חל בתאריך פתיחת משפטיו של נתניהו, יום שבו חוגגת קהילת העבריינים בישראל את חג מערכת המשפט  המטורללת – יום המציין את העובדה כי מערכת המשפט העמוסה כמעט שאינה מגיעה אל קהילת העבריינים כי היא מפנה משאבים אדירים, בעבר ובהווה, להפללת נתניהו!

* מוטי הרכבי: כשזועקים ״איזון״ אני קונה. אבל איזון ממש, כמו שלרשות השופטת יש משגיח כשרות (יועמ״ש) שצריך לאשר כל החלטה של הרשות המבצעת – לצורך האיזון לרשות המבצעת יהיה משגיח כשרות (אפשר גם לקרוא לו יועמ"ש או זבוש"ש) שיאשר כל פסק דין של הרשות השופטת. זה איזון!

* יגאל וישליצקי: השם "קיטון" ניתן ע"י המשורר אלכסנדר פן, בעקבות המטבח הקטן וחדר המסעדה שהיו בממדי קיטון [חדר קטן].

 * בראיון עם לפיד החכם בכאן 11 ביום רביעי בערב היתה בשורה אחת מבחינתו: שתיחרב המדינה עם סמוטריץ' ובן גביר אבל אנחנו לא נשב בממשלה אחת עם הנאשם בפלילים ביבי!

 * * *

ברוך בן עזר (ראבּ)

(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)

תפוחי זהב במשכיות כסף

ליובל "אגודת פרדס בע"מ"

תר"ס-תש"י

פתח-תקווה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'

תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד, / טבת-שבט תש"י

מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים

[המשך וסיום]

בד בבד עם גידול הענף, הלכה "פרדס" הלוך והתפתח, שלחה שליחים ומבקרים לחו"ל כדי לבחון את מצב השווקים הקיימים ולחפש ולפתח שווקים חדשים. "פרדס" רכשה סוכנויות של אוניות שונות, ועל ידי כך היתה גם שלטת בנמל יפו. "פרדס" הזמינה בית חרושת לייצור תיבות מעצי אקליפטוס שהגיע ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, וכך לא פסקה התקדמותה של החברה. הודות לראשיה ומנהליה עברה "פרדס" את מלחמת העולם הראשונה בשלום (במלחמת העולם הראשונה הוזנחו שני פרדסים בלבד). על אף כל המכשולים והפגעים שניתכו עליה בתקופת מלחמה, הארבה, התורכי וכיו"ב. (הצבא התורכי החרים מהפרדסים עצים מהמחסנים, פירק צינורות ברזל, מנועים וגדרות עשויות חוטי ברזל דוקרניים).

מיד לאחר גמר המלחמה התאוששה "פרדס" והלכה הלוך וגדול עד שהגיעה למשלוח של שלושה מיליוני תיבות פרי לשנה. היא הקימה מחסנים בכל תחנות הרכבת בארץ, וכן בניין-ענק בנמל חיפה.

מחסן "פרדס" ליד תחנת הרכבת בפתח-תקווה

(גלופת מר טרופה מתוך ספרו "ראשית")

גם זנים חדשים נוספו בפרדסי החברים שהוכנסו על ידי הברון רוטשילד ז"ל: אשכוליות, ולנסיה, קלמנטינה ועוד. "פרדס" היא שתבעה והמריצה להתמדה והנהיגה שיפורים באריזה ובניקיון הפרי. ואכן, בתערוכת הפרי ב"וומבלי" קיבלה "פרדס" פרסי הצטיינות חשובים.

"פרדס" היתה הראשונה שהקימה בית-חרושת לתוצרת לוואי ברחובות, היא גם נתנה דחיפה וגם אמצעים להקמת נמל תל-אביב וכך אנו עדים לתהליך התפתחות עד עונת 1937-38.

בעונת 1937-38 הגיע שטח הפרדסים בארץ ל-300 אלף דונם שנתחלקו כמעט שווה בשווה בין יהודים וערבים. שיעור הייצוא עלה באותה שנה בלמעלה מ-15 מיליון תיבות פרי.

בניגוד לפרדסנות הערבית ששיווקה את פרייה רק על-ידי הסוחרים הערביים הפרטיים – היתה הפרדסנות העברית ברובה מאורגנת בקואופרטיבים שונים, אשר קמו במשך השנים מחוץ ל"פרדס". הקואופרטיב הגדול ביניהם שיווק כמיליון תיבות פרי, כל הקואופרטיבים שיווקו לחו"ל כ-25% מהיבול של עונת 1937-38 בשעה שחלקה של "פרדס" לבדה היה 25% מהייצוא הכללי של אותה עונה.

יבול ההדרים שגדל והלך משנה לשנה, גרם להצפה על התוצאות החמורות הכרוכות בה. סעיף 18 מחוקי המנדט הא"י הנודע לשמצה התיר לכל מדינה ומדינה למכור את סחורותיה בארצנו בטבין ותקילין ללא התחייבות שיקנו מאיתנו סחורה כל שהיא, ובעקבות גורמים אלה החל המשבר במשק ההדרים.

"אזל קמחא ואתא מדנא": לאחר שנות רקבון הפרי בתוך התיבות ו"רקבונות" גדולים יותר בתשלום חשבונות שקיבלו מהשווקים, ירדו המחירים פלאים, ורבו המתלוננים.

במקום הטורייה בא הטרקטור.

גלופת ספריית "השדה" (מתוך הספר "גידול פרי הדר" לידידיה).

קברניטי "פרדס" איבדו את האמון בעצמם, ובשנת 1938-39 נבלעה "פרדס" מדעת ביחד אם שאר הקואופרטיבים לתוך איחוד הקואופרטיבים בשם "פרדס סינדיקט", בו מהווה "פרדס" עד היום את עמוד התווך.

בעונת 1939-40 פרצה מלחמת העולם השנייה וגדלה המצוקה הכספית בארץ, מפעלים רבים, גדולים וקטנים, חוסלו, וכן גם קואופרטיב פרדסני "החקלאי", למרות השתייכותו ל"פרדס סינדיקט". "פרדס" גם היא נאבקה מרות אך המשיכה בקיומה לאחר שמכרה בחצי מחיר את מגרשיה שנועדו למטרות בניין חשובות. את בית החרושת לתוצרת לוואי ברחובות, ואת הבניין הגדול והענקי בנמל חיפה. בקורבנות גדולים עלה ל"פרדס" להחזיק מעמד בימי המלחמה ולהימנות על הקואופרטיב הגדול בתוך "פרדס סינדיקט".

[ברוך בן עזר ראב (1887-1958) היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר (1858-1948) מאשתו השנייה לאה בפתח-תקווה. קדם לו בכורו מנחם-שלמה, מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. אבי בנימין היה צעיר-בניהם של יהודה ולאה, ואחיו הצעיר של ברוך. המשוררת אסתר ראב (1894-1981) היתה אחותו הצעירה של ברוך. המעתיק – אהוד בן עזר].

במשך המלחמה העולמית השנייה הוכתה כל הפרדסנות בארץ מכה ניצחת. כשליש מהפרדסים נעזבו והוזנחו, ונשארו כמאתיים אלף דונם בלבד, וגם זה שנותר הצטמצם ופחת, כי במלחמת השחרור להקמת מדינת ישראל, ברחו כמעט כל הפרדסנים הערביים ופרדסיהם הפכו ל"רכוש נטוש". ולמרות שחלו, עם הקמת המדינה, שינויים גדולים לטובה, עומדת עדיין הפרדסנות בשפל המדרגה. ואכן, מדרש פליאה הוא שלאחר ששטחי הפרדסים הוקטנו כדי שליש, וכשליש של הסקטור הערבי אינו מניב פרי לפי שעה, ולאחר שסעיף 18 מהמנדט בוטל – ותוצרת הפרדסנות הנה כמעט הענף היחיד המכניס דביזים [מטבע זר] לארץ, ולכאורה נתגלו סיכויים לעליית הענף ולשגשוגו, בכל זאת, אין הפרדסנות שלנו מקיימת, לדאבוננו, את בעליה גם אחרי 60 שנות ניסיון, ותלאות אין ספור. ובשנת היובל של "פרדס" הננו עומדים בפרשת דרכים ושואלים: הפרדסנות מה יהא עליה!

משל ערבי נושן אומר: "ההכרח הוא אבי ההמצאה," – מן ההכרח לחפש אמצאות ודרכים חדשות לקיום הענף הזה, וכמו שבתקופה הקודמת הכנסנו שינויים והבאנו מהפכה שלמה בענף זה: השלכנו את האנטיליה והכנסנו את הקדיחה והמשאבה, מכרנו את הפרד החיגר וקנינו מנוע, עקרנו את כנות ה"ווטד" ונטענו תחתן שתילי גרעינים, החלפנו את אמות האבן בצינורות ברזל ומלט עם ברזים, לחמנו במזיקים ושיכללנו את הדברתם, יסדנו קואופרטיבים לשיווק הפרי, וחינכנו מומחים מכל הסוגים, – כן גם כעת, בתקופתנו-אנו, מוטל עלינו לחולל מהפכה במשק ההדרים. כדי להחזיק מעמד ואף להרחיבו לממדים גדולים.

ישמשו לנו הפרדסנים הקודמים ומייסדי "פרדס" לדוגמא במרצם ובעקשנותם, בחיפושם התמידי והבלתי פוסק לאמצעים חדשים, לדרכים חדשות ולשיטות חדשות. ומי ייתן וגם הפועלים שלנו ירצו לשמוע וללמוד על היחס לעץ ולפרי, על "כיבוש העבודה שנעשתה בתקופה ההיא על-ידי חבריהם בעבר," ובכוחות משותפים נדאג שתיבת התפוזים, אשר שניהם – הפרדסנים והפועלים שטים עליה בים סוער – תחזיק מעמד.

עלינו לדעת, כי אין ארץ כארצנו להדרים, ואין פרי כפריינו לטיב וליופי, ולארצנו גם אין לעת-עתה תוצרת אחרת ניכרת לייצוא ולהשגת דביזים.

ישמש לנו יובל ה-50 של "פרדס" כראש ותחילה למיפנה וכראשית תקופה חדשה ומזהירה לענף הפרדסנות.

ושוב יוגשו "תפוחי זהב במשכיות כסף."

[סוף]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2164 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,084 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל