פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1823

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בשבט תשפ"ג. 20.2.23

עם הצרופות: 1. חליבה קשה. 2. י. שניידוביץ בחליבה. 3. מרעה בעת המצור. 4. משאית החציר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שירי מולדת. // זיוה שמיר: תמוטת הרודנות והחזרת החירות לאנושות – אך לא ליהודים. על טורו השלישי של אלתרמן: "מעשה בצ'רטר האטלנטי". // משה בן דוד: מכתב פתוח לנשיאה חיות. // איליה בר-זאב: "כריות" בצומת. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏19.2.23. // יוסי אחימאיר: "אף על פי" במוזיאון חיל הים. // יונתן גורל: יֵיאוּשׁ מִדַּעַת. // מתן פלג: היד הזרה שמנענעת את העריסה. // משה גרנות: על ספרה של זיוה שמיר "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן". // פוצ'ו: הפיליפינית שלי. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // ליליאן דבי גורי: ״מהו העולם״. // מנחם רהט: קק"ל קיימת, חיה ובועטת. // רות דנון: שנת ה-75 למדינת ישראל. ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק שישי. הרפת. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. פרק י"ב. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת

*

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

זיוה שמיר

תמוטת הרודנות והחזרת החירות לאנושות –

אך לא ליהודים. על טורו השלישי של אלתרמן: "מעשה בצ'רטר האטלנטי"

את שירו השלישי בסדרת שירי "הטור השביעי" – "מעשה בצ'רטר האטלנטי" – פִּרסם אלתרמן בעיתון "דבר" מיום י"ד באדר א' תש"ג (19.2.1943). שירו התפרסם  כמו שני קודמיו בטורו השביעי של העמוד השני של העיתון, וזה היה המיקום הקבוע של כל השירים שעתידים היו להידפס במדור זה במהלך השנים. משום כך זכו השירים הז'ורנליסטיים הללו להיקרא "הטור השביעי".

בעבר היה זה המיקום הקבוע של שירי "רגעים" שפִּרסם  אלתרמן בעיתון "הארץ"  (אותם 297 שירים אקטואליים שעליהם חתם  בשם-העט "אגב").  שירים אלה התפרסמו במשך יותר משמונה שנים (מ-7.11.1934 ועד 1.1.1943).  והנה, דווקא את  המיקום הזה – את הטור השביעי של עמוד 2 – הִקצה עורך "הארץ" סמוך לעזיבת אלתרמן את עיתונו  ל... שלונסקי, שהיה שושבינו של אלתרמן ומי שהכניסוֹ בברית השירה העברית.

מִשׂרתו של אלתרמן בעיתון "הארץ" היתה כרוכה בעיקר בתרגום ידיעות שהגיעו בטלפרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, ואת שירי "רגעים" חיבר ללא תוספת שכר בין ידיעה לידיעה (שירו האחרון בסדרת "רגעים" התפרסם ביום 1 בינואר 1943). והנה, כבר במהלך ינואר 1943 נתפס המקום הזה – הטור השביעי של העמוד השני –  לשם פרסומו של המדור "דגש קל"  מאת "אשל" (א' שלונסקי), מורהו של אלתרמן. אין זאת כי העורך הצעיר גרשון שוקן, שדחה את בקשתו של אלתרמן לִזכות בהעלאת שכר ונפגע כנראה כשאלתרמן עזב את עיתון "הארץ" בטריקת דלת,  ביקש לאותת לעובד המסור, שהתמיד בעבודתו כעשור תמים לפני ש"ערק" לעיתון "דבר",  שעיתון "הארץ" יכול להסתדר גם בלעדיו ואף למצוא  לו מחליף גדול ובכיר ממנו.

ואולם, המדור "דגש קל", שבּוֹ פרסם שלונסקי בעיקר תרגומים מן השירה הרוסית ורק שיר מקורי אחד פרי-עטו, לא הצליח להתחרות עם טוריו האקטואליים הקלים והחכמים של אלתרמן בעיתון "דבר", שנתחבבו  עד מהרה על ציבור הקוראים.  יש להניח שהצלחתו של אלתרמן היתה לשלונסקי לצנינים, כי הוא פסק מלפרסם את מדורו ב"הארץ" לאחר כארבעה חודשים בלבד (בפעם האחרונה נדפס המדור ביום שישי, ט"ו סיון תש"ג; 18.6.1943). לעומת זאת,  מדורו של אלתרמן ב"דבר" התפרסם בהתמדה שנים רבות והוא הניב כשבע מאות טורים.

בהיעדר מדיוּם אחר ראוי לשמו,  הייתה העיתונות היומית באותה עת בשיא כוחה, וטוריו השבועיים  של אלתרמן היו לשיחת היום.

אחרי שעקבנו אחר השיר הראשון במדור "הטור השביעי" ("נקודת ארכימדס") והשיר השני ("הגנרלים בשבי"), מגיע תורו של  השיר השלישי במדור זה ("מעשה בצ'רטר האטלנטי", מיום 19.2.1943). שיר זה נסב סביב אותה אֲמָנָה שנחתמה בקיץ 1941 בידי צ'רצ'יל בשם בריטניה ובידי רוזוולט בשם ארצות-הברית, בפגישתם על אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי מול חופי ניו-פאונדלנד. האמנה כללה כללים ועקרונות שנועדו לאפשר את כינונה של מציאוּת חדשה בעולם עם תום המלחמה. מנהיגי העולם החופשי הצהירו בה על מטרתם להביס את המשטר הנאצי ולכונן בעולם "שלום שיאפשר לכל האומות לחיות בשלום בגבולותיהן, ותושביהן לא יחיו עוד בפחד ובמחסור."

התוועדותם של שני המנהיגים הגדולים למען ביסוסם של שלום ושוויון ברחבי העולם הנאור היתה אחת משבע הפגישות המרכזיות של הנהגת בעלות-הברית בשנות מלחמת העולם השנייה.  בטור מאוחר יותר ("הסרטיפיקט האחרון", שהתפרסם בעיתון "דבר" מיום  ט"ז בניסן תש"ה, 30 במארס  1945) חזר אלתרמן והזכיר את המסמך העקרוני הזה, הקרוי "הצ'רטר האטלנטי", שכלליו קבעו בין השאר ששינויי טריטוריה ייעשו בהתאם לרצון הציבור, שתהיה לעמים זכות להגדרה עצמית ושלאחר המלחמה יפורק נִשקן של המדינות התוקפות.

בחודש פברואר 1943, במועדי פרסומם של טוריו הראשונים של אלתרמן בעיתון "דבר", התחוללו בעולם אירועים רבי-משמעות שהתחילו להחזיר לאנושות את התקווה ש"בעלות-הברית" עשויות למגר  בזמן הקרוב את כוחות הרֶשע ולהחזיר לעולם את שפיוּתו. ב-2 בחודש הודיעו הכוחות הסובייטיים כי אחרון החיילים הגרמניים נכנע בקרב סטלינגרד שהתמשך 163 ימים. ב-4 בחודש נסוג הגנרל פלדמרשל  רומל, מבכירי הוורמכט, מלוב לתוניס (שם הוכנע במאי של שנת  1943 – כניעה שהובילה  להתאבדותו בגרמניה בשנת 1944). ב-6 בחודש הִרשה היטלר לצבאו לסגת מאיזורי כיבוש באוקראינה. ב-12 בחודש התקיימה ועידת קזבלנקה, שבָּהּ החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט על האסטרטגיה של "בעלות-הברית" בזירה האירופית. ב-17 בחודש, לאחר שנחל סִדרת תבוסות, שבמהלכה הוטבעו שלוש צוללות גרמניות,  ניסה היטלר למַנות רמטכ"ל חדש לצבאו, אך ללא הצלחה. סוף שלטונו כבר נראה באופק, במיוחד לאנשים המיטיבים לראות למרחוק כדוגמת "נתן החכם", בעל  הטורים.

בטורו השלישי מיום 19.2.1943 – "מעשה בצ'רטר האטלנטי" – "התיילד" אלתרמן, וכבנו של מייסד גן-הילדים העברי,  שהתחנך על סיפורי ילדים, סיפר לקוראיו בחביבות  דידקטית כשל גננת היושבת מול כיתת תלמידיה  מין "סיפור אגדה" הפותח במילים "יום אחד..."  (במתכונת המקובלת בסיפורי אגדה לילדים קטנים). הפתיחה ב"מעשה ב..." היא גם נוסחת כותרת  האופיינית למעשיות המיוחסות לרבי נחמן מברסלב, ואלתרמן – צאצא של חסידי חב"ד – השתמש בה במעשיותיו לילדים  "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן".¹ 

בסיפור ה"אגדה" שלפנינו האניש  אלתרמן את הצ'רטר, והֲפָכוֹ לגיבור שירו –  מין  תייר סקרן ושוחר חידושים המגיע לביקור חווייתי במקום זר ואקזוטי, שאת מנהגיו אין הוא מכיר.

אלתרמן ניצל כאן  את העובדה שלמילה האנגלית "charter"  יש שתי הוראות שונות, לכל הפחות (היא גם מציינת "אֲמנה" בעלת תוקף משפטי וגם "טיסת שֶׂכר"),²  וכך הפך את הדמות המואנשת (את המִסמך שעליו חתמו צ'רצ'יל ורוזוולט) למין תייר המגיע לחופשת נופש מענגת בחופיו הדרומיים של אגן הים התיכון, ושָׁם הוא מנסה להבין את המראות ואת המנהגים הנגלים לעיניו.

 בהגיעו לאלג'יר חש "תיירנו" אווירת חופש קלה ונעימה. ואכן, לנגד עיניו מתגלה חבורה צוהלת, רוקדת  ומזמרת בצל עצי התומר. בסגנון משחקי חֶברה שהיו נהוגים בעת היכתב השיר,³ הוא פונה אל בני החבורה ושואל אותם, בסגנון ילדותי: "מִי אַתֶּם, חֲמוּדַי?" – והחוגגים עונים לו לחרדתו: "חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג אָנוּ"  (חוקים שהם, כמובן, היפוכם הגמור של הכללים הכלולים ב"צ'רטר האטלנטי"). ושִמחה זו של בני החבורה על שום מה? בני החבורה הצוהלת מודים שהם חוגגים את כשלונו של העולם החופשי והנאור למגר את כוחם ולהרוס את מחנות הריכוז שהוקמו בהשראתם. החוגגים – דמויותיהם המואנשות של חוקי נירנברג –  אף מודים שקינן בהם החשש פן יָקיץ עליהם הקֵץ עם תבוסת המשטר הנאצי, אך מבַשרים לצ'רטר-התייר בשִׂמחה רבה שדבר לא נשתנה. הכול נשאר על כנו, כפי שהיה מאז הוכרזו לראשונה חוקי הגזע שמונה שנים קודם לכן:

מעשה בצ'רטר האטלנטי

יוֹם אֶחָד סָר הַצַּ'רְטֶר לְאֶרֶץ אַלְזִ'יר

וַיִּרְאֶה יְצוּרִים מֻפְלָאִים עַד אֵין אֹמֶר

סוֹבְבִים לְתֻמָּם בְּמָחוֹל וָשִׁיר

מוּל דִּגְלֵי בְּנוֹת-הַבְּרִית

בֵּין עֲצֵי הַתֹּמֶר.

וְהַצַּ'רְטֶר חִיֵּךְ וַיְּאֻשַּׁר עַד בְּלֵי דַּי,

לֵאמֹר –  חֹפֶשׁ וּדְרוֹר... וַיְּבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ,

וַיִּשְׁאַל לַחֶבְרָה: – מִי אַתֶּם, חֲמוּדַי?

וַיֹּאמְרוּ: – חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג אָנוּ.

וַיְּשַׁפְשֵׁף הָאוֹרֵחַ עֵינָיו וַיֶּחֱרַד

וַיְּמַלְמֵל: אַךְ חֲלוֹם הוּא... אֶזְרֶנּוּ נָא הָלְאָה!

אַךְ לַשָּׁוְא, חֻקֵּי נִירְנְבֶּרְג כָּאן, עַד אֶחָד

וְדִגְלֵי הַשִּׁוְיוֹן שָׁטִים מִלְּמַעְלָה.

אָז הַצַּ'רְטֶר נִרְתַּע וַיָּזוּז... וַיָּזוּז...

עַד בְּגֶדֶר-שֶׁל-תַּיִל כְּתֵפוֹ נִתְקָלָה.

וַיַּבֵּט

וַיִּרְאֶה מַחֲנֵה-רִכּוּז

וְדִגְלֵי הַשִּׁוְיוֹן

שָׁטִים מִלְּמַעְלָה...

וַיִּגְשׁוּ הַחֻקִּים אֶל אוֹרְחָם הַמְמַצְמֵץ

וַיְּדַבְּרוּ וּלְשׁוֹנָם כְּפוֹרַחַת:

הוֹי חָשַבְנוּ הֵקִיץ כָּאן עָלֵינוּ הַקֵּץ

אַך לַשָּׁוְא רַק פָּחַדְנוּ פַּחַד.

הַמַּחֲנֶה עַל תִּלּוֹ, הַגָּדֵר אֵיתָנָה

וְעַל קְהַל אֲסִירֶיהָ סוֹגֶרֶת.

וְדִגְלֵי הַחֵרוּת – לִוְיַת חֵן לַתְּמוּנָה –

מְעִידִים עַל חִלּוּף הַמִּסְגֶּרֶת.

כִּי וִכּוּחַ נִמְשָׁךְ עוֹד נוֹקֵב, חוֹדֵר

וְאוֹמְרִים (אַל תִּטְעַן: לֹא שָׁמַעְתִּי...)

שֶׁבִּכְלַל עִנְיַן הֲרִיסַת הַגָּדֵר

הוּא עִנְיָן... אֵיךְ לֹאמַר... פְּרִיבַטִי.

הָרוֹצֶה יַהֲרוֹס, וְאִם לָאו – תַּעֲמוֹד,

וּמְגִלַּת הַחֵרוּת רַק תּוֹסִיף הוֹד וָהֶדֶר.

יִהְיֶה חֹפֶשׁ הַדָּת, הַדִּבּוּר, וְכֵן עוֹד...

וְחֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר.

אַך בָּזֹאת, כָּאָמוּר, עוֹד דָּנִים וְדָנִים

וּבֵינְתַיִם אִתָּנוּ שֵׁב וְתָנוּחַ,

זֹאת אָמְרוּ הַחֻקִּים, וַיַּחְצִיפוּ פָּנִים,

הַצַּ'רְטֶר יָשָׁב

כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ.

כָּךְ יוֹשֵׁב עִם בְּנֵי נִירְנְבֶּרְג צַ'רְטֶר אַטְלַנְטִי

וְלוּלֵא שֶׁרָאִיתִי זֹאת, לֹא הֶאֱמַנְתִּי.

נתן א.

אחת הפִּסקאות במאמר המערכת של עיתון "דבר" מיום 17.2.1943 שימשה קָטַליזטור לכתיבת שיר זה, וכך נכתב בה: "ארבעה חודשים חלפו מאז סיפוח אפריקה הצפונית לארצות הצ'רטר האטלנטי וכל ההגבלות שהוטלו על היהודים על ידי ממשלת וישי עדיין קיימות כאשר היו, והיהודים עדיין עצורים במחנות ההסגר [...] הצ'רטר האטלנטי לגבי לא יהודים וחוקי נירנברג לגבי יהודים."⁴

ודוק: אם שירו של אלתרמן נכתב, סודר, נשלח להגהה, חזר מִמנה ונדפס בלילה שבין   18.2.1943 לבין 19.2.1943 – פחות משתי יממות לאחר פרסום מאמר המערכת הנ"ל, יש לשער באיזו מהירות הוא נכתב. ולא בכדי: מאמר מערכת זה אישר את אשר ידע אלתרמן מידיעות קודמות שנתפרסמו בעיתונות של אותו שבוע. כך, למשל, בעיתון "הארץ" מיום י' באדר א' תש"ג (15.2.1943) הופיעה הודעה קצרה בעמוד השער המספרת כי מושל מרוקו נשאל מתי יבוטלו בארצו החוקים האנטישמיים שהנהיגה ממשלת וישי; והמושל ענה כי החוקים האלה יבוטלו בהדרגה, לכשיתאפשר הדבר, והוסיף שבהווה אין הם פוגעים אלא ב-11 אלף איש בלבד מתוך שמונת המיליונים של תושבי מרוקו.

בעיתון "דבר" מיום ז' באדר תש"ג (12.2.43) נדפסה בעמוד השער ידיעה על יהודים שנשלחו על נשיהם וטפם למחנות הסגר וכל נכסיהם נשארו הפקר, ללא כל השגחה.

בשירו של אלתרמן, חוקי נירנברג המפזזים באלז'יר בשמחה ובצהלה תחת עצי התומר מזמינים את האורח "אִתָּנוּ שֵׁב וְתָנוּחַ,"⁵ והצ'רטר-התייר אכן יושב  "כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ." לזוועתו מתברר לו שבצפון אפריקה – שבָּהֹ עדיין שלטה ממשלת וישי עד סוף 1944 – דרים להם זה בצד זה באין מפריע חוקיו הנאורים של  "הצ'רטר האטלנטי" ו"חוקי נירנברג" החשוכים.

לא במקרה השתמש כאן אלתרמן במילים "כִּי לֹא קָמָה בּוֹ רוּחַ," המעלות את זֵכר דברי רחב הזונה המשתפת פעולה עם כובשי  עירהּ ועמהּ: "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב', י"א).  את דברי רחב הזונה שם אלתרמן בפי צרפת שכּוּנתה כידוע בשם "זונה פוליטית" על שום מעשיה הלא מהוגנים וחסרי הבושה, בעת המלחמה. 

גם טורו של אלתרמן  "החזית השנייה" מיום 18.1.1944, שנכתב פחות משנה לאחר הטור שלפנינו, פותח בנוסח שיר-העם הביאליקאי "היא יושבה לחלון", המספר כזכור על צעירה הנחשבת פרוצה בעיני הבריות. וכך כתב אלתרמן בטורו:  "הִיא יוֹשְׁבָה בַּחַלּוֹן / וְסוֹרְקָה שְׂעָרָהּ. / וְעַל יַד הַחַלּוֹן / גֶּנֶרָלִים שׁוּרָה."

מדוע נטל אלתרמן מביאליק את תיאורה של נערה חסרת מוּסר וקלת-דעת שהבריות הוציאו לה שם רע ("בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה") לתיאורה של החזית שפתחו בעלות הברית נגד גרמניה?

לפנינו תגובה אירונית לענייני דיומא: ב-1943 החליטו כידוע בעלות הברית לפתוח חזית שנייה באירופה, והיעד שנבחר היה חופי נורמנדי בצרפת. תוכניתם היתה להתקדם מצרפת לתוך גרמניה, ולכבוש את חבל הרוהר ואת חבר הסאר, שניהם מרכזי תעשייה חשובים, בהנחה שגרמניה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות. 

ייתכן שבעקבות היותה של צרפת "שחקן ראשי" הן בבחירת יעדיה של "החזית השנייה" הן בהשתתפות פעילה במתקפה נגד גרמניה – תיאר אלתרמן באירוניה  אותה ואת מדיניותה בדמותה של  "זונה פוליטית"  (כינוי שגור זה של צרפת ניתן לה גם בשל התנהגותם ההפכפכה והליבֶּרטינית של מנהיגיה).

כאשר הציג אלתרמן את צרפת כ"זונה פוליטית", הוא  גם לא שכח את הקלוּת הבלתי נתפשׂת שבָּהּ החליפה צד "מהיום למחר" בשדות הקרב של "מבצע לפיד" (1942). אף ייתכן שהכינוי דבק בצרפת כי רבים ממלכיה, ולימים גם מדינאיה רבּי ההשפעה ועתירי הממון, החזיקו פילגשים ("קורטיזנות"). היו אלה תכופות לעיתים "זונות מכובדות" שנהנו מסטטוס חברתי גבוה, מדירות פאר ומאתנן רב. ואולם, הכינוי הזה  שימש על-פי-רוב מטפורה  והאנשה לתיאור הקלוּת הבלתי-נסבלת שבָּהּ החליפה צרפת את נאמנויותיה הפוליטיות, בהתאם לאינטרס מזדמן הכרוך  בדרך-כלל בענייני ממונות. אלתרמן מראה בעקיפין איך מאבדים הפוליטיקאים את ערכיהם ונכנעים לדרישות השליט הרודן, אף מחפשים ומוצאים הצדקות לדרישות אלה מתוך אינטרסים הפכפכים וזנותיים.

גם המילים שמציעים החוגגים לתייר (לצ'רטר) – "אִתָּנוּ שֵׁב" – מופיעות בווריאנטים שונים בסיפור מעשה דינה (בראשית ל"ד, ט'; שם, ט"ו; שם, כ"ב) המסתיים במקור המקראי במילים "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ" (שם, ל"א). בצטטו את דבריה של רחב הזונה ובצטטו דברים  שנאמרו בתנ"ך בפרשת אונס דינה הכניס אלתרמן ברמז דק, כמעט בהיחבא, את דעתו על צרפת בכלל, ועל ממשלת וישי בפרט. ממשלת וישי התמידה בקיום חוקי נירנברג גם לאחר תבוסת הנאצים, והפנתה עורף לחוקי המערב. כאן שָֹם אלתרמן בפי  החוגגים, חסידיה של ממשלת וישי, את המילים: "יִהְיֶה חֹפֶשׁ הַדָּת, הַדִּבּוּר, וְכֵן עוֹד... /  וְחֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר. / אַך בָּזֹאת, כָּאָמוּר, עוֹד דָּנִים וְדָנִים."

כך הראה אלתרמן את יכולתם של מדינאים נלוזים וחסרי מצפון להשתמש בכלים דמוקרטיים למטרות אנטי-דמוקרטיות, וכן את יכולתם להקים ועדות ה"דנות במצב" כדי לדחות עד-אין-קץ בדרכי עָרמה כל עניין הדורש טיפול מיידי.

כזכור, על "כשרונם" המיוחד של הפוליטיקאים להקפיא בתחבולות את המצב ולדחות את המעשים על-ידי הקמת ועדות ה"דנות המצב", הלעיג אלתרמן עוד באחד משירי "רגעים" המוקדמים, שקדמו לשירי "הטור השביעי" בשבע שנים בערך:

"מַתְחִילוֹת הַשִּׂיחוֹת בְּמִלְמוּל חֲרִישִׁי. / עוֹבֵר חֹדֶשׁ אֶחָד, הַשִּׂיחוֹת נִמְשָׁכוֹת. / עוֹבְרִים שְׁנֵי חֳדָשִׁים, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי / מוֹדִיעִים:/ בְּקָרוֹב יִמָּשְׁכוּ הַשִּׂיחות. // הַשִּׂיחוֹת נִמְשָׁכוֹת, הַנּוֹשֵׂא מִשְׁתַּכֵּחַ / וְתוֹעֶה בְּסִבְכֵי הַשִּׂיחָה הַתּוֹעָה, / וְסָבִיב לַשִּׂיחוֹת הָעוֹלָם מְשׁוֹחֵחַ, / כִּי הָיוּ הַשִּׂיחוֹת לְשִׂיחַת הַשָּׁעָה. // וּמְשִׂיחִים הַשְּׁלִיחִים,  בְּנִסְתָּר וְגָלוּי / וְעוֹקֵב אַחְרֵיהֶם הָעוֹלָם, לֹא לַשָּׁוְא. / כִּי מַצַּב הָעוֹלָם, זֶה הַפַּעַם תָּלוּי / בְּמַצַּב הַשִּׂיחוֹת הַדָּנוֹת בַּמַּצָּב. // יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי אָסוּר עוֹד לִשְׁהוֹת וְלִדְחוֹת, / כִּי תֵבֵל עֲלֵי חוּט-שַׂעֲרָה מִתְנוֹדֶדֶת, / וּבָא זְמַן לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵי הַשִּׂיחוֹת... / אֲבָל זֶהוּ נוֹשֵׂא לְשִׁיחָה מְיֻחֶדֶת."⁶

כך תיאר אלתרמן בשיריו ובטוריו את הדרכים העקלקלות שבהן מצליחים הפוליטיקאים למוטט כל חזון מדיני נאצל ולהָפכוֹ למציאוּת אפורה ודלוחה. בטורו "הצ'רטר האטלנטי" הוא הראה כיצד הם מצליחים  לסובב בדרכי כזב וכחש את המילים לטובת מטרותיהם הציניות  ("חֹפֶשׁ קִיּוּם הַגֶּדֶר"), וכיצד הם מכַסים על ערוותם בהבטחות חסרות כיסוי, אף דוחים כל מעשה בהקמת ועדות ובקיום דיונים אין-סופיים חסרי כל ערך מעשי. 

טורו השלישי של אלתרמן מראה בעיקר איך מצליחים המשטרים הטוטליטריים להרים ראש –   לקרוא לַיום "לילה" וללילה "יום" ולעוור את עיני הבריות –  בהיעדר מערכת משפט ראויה לשמהּ שתגן על הזקוקים להגנה.

הערות:

1. אלתרמן ניסח את הכותרת  "מעשה ב..." במתכונת כותרות המעשיות של רבי נחמן מברסלב, שחלקן כלולות בספר "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", כגון:  "מעשה במלך וקיסר", "מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו", "מעשה בשבעה בעטלירס" [קבצנים], או "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" (המוּכּר גם בשם "מעשה בהינדיק" שעגנון שילבוֹ בסוף ספרו "סיפור פשוט"). על כן לא היטיבו עורכי הספר "הטור השביעי" בהחלטתם לשנות את כותרת השיר ל"מעשה  שהיה  בצ'רטר האטלנטי".

2. כך נהג אלתרמן גם בעת שתרגם את השיר "מכתב מאימא". הוא שם בפיה את המילים "אַל תִּתְאַמֵּץ לִסְחֹב שְׁנֵי טַנְקִים יַחַד; / מוּטָב תִּסְחֹב אוֹתָם אֶחָד אֶחָד", וכך מתוך מידע-חושף-בּוּרוּת מערבבת ה"יידישע מאמע" את היוצרות בין שתי ההוראות את המילה האנגלית tank ('טנק' בהוראת 'מֵיכל לנוזלים', לבין 'טנק' בהוראת רכב צבאי משורין).

3. כגון המשחק "שלום, אדוני המלך", שבּוֹ קדה קבוצת  הילדים למי שנבחר לתפקיד המלך, ומכריזה באוזניו: "שלום אדוני המלך", וה"מלך" משיב ל"נתיניו": "שלום בניי היקרים", ושואל אותם: "איפה הייתם ומה עשיתם?" 

השאלה  ששואל הצ'רטר את החוגגים ("מִי אַתֶּם?")  כלולה בגרסה טרגית בטור "מגש הכסף", שבּוֹ האומה הישישה, שאינה מזהה את בניה, כי עיניה כהו מִזוֹקֶן, ושואלת  אותם: "מִי אַתֶּם?" שאלתה מזכירה את  שאֵלת יצחק הזקֵן "מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כ"ז, י"ח); ואת שאלת יעקב הזקֵן "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה" (בראשית מ"ח, ח'). שאלה זו אף מעלה את השאלה ששואל  יהושע את  הגבעונים ("מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ"; יהושע ט', ח'), שכּן הנערים הלוחמים בני הארץ, כמו הגבעונים בשעתם, מגיעים אל מפתנה של הנהגת האומה לאחר הליכה ארוכה ומעייפת ברגל, בנעליים בלות ובבגדים מוכתמים בזיעת הקְרב והדרך ("לֹא הֶחְלִיפוּ בִגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם / אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ.")

4. ראו ביאורה של פרופ' דבורה גילולה בכרך א' של מהדורת "הטור השביעי" שבעריכתה (תל-אביב 2009), עמ' 265-266.

5. מן השיר שלפנינו, המנוסח  (בניגוד סרקסטי לתכניו הקשים)  בסגנון רך של שיר או סיפור לילדים,  עולות גם שורותיו של שיר הילדים "פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין:  "בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד, / שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד. / שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא – / וְתָעוּף בַּחֲזָרָה" (שירה של ברגשטיין נכתב בהשפעת שירו של ביאליק "הפרח לפרפר").

6. שירו "שיחה דיפלומטית", שנדפס בעיתון "הארץ" ביום כ"א באב תרצ"ו, 9 באוגוסט 1936, עמ' 2 (במדור 'רגעים' בחתימת "אגב").  

זיוה שמיר

* * *

באבל על מותו של הלל בן עזר

בנו של אהרון בן עזר

בנו של ברוך בן עזר ראב

בנו של יהודה ראב בן עזר

תמר, אימו של הלל, היתה בתו של השחקן מאיר תאומי

 ושל אשתו הראשונה, השחקנית פרידה כרמלית

הלוויה היום, יום שני, 20.2, בשעה 16.00 בבית הקברות בצופית

תנחומינו למשפחה על מות אהוב ליבכם

* * *

משה בן דוד

מכתב פתוח לנשיאה חיות

[פורסם לראשונה באתר "מידה" ב-15.2.2023]

החוק אינו מסמיך שופטים להתערב במחלוקות פוליטיות, ואלו אמורות להיות מוכרעות אך ורק על ידי נבחרי הציבור בכנסת.

שלום גבירתי,

אני רוצה להתחיל מהסוף. בין שאת צודקת או טועה, מנהלת קרב הגנה או התקפה, לא נראה שתנצחי באופן בו את מובילה את המאבק הנוכחי נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט, ונגד הפוליטיקאים המובילים אותה.

למרבה הצער אינך מפרידה בין השניים, כפי שנתת לכולנו להבין מהיעדרותך ההפגנתית מן הצילום המסורתי החגיגי לציון 74 שנות קיום הכנסת – אירוע בו נכחו כל סמלי השלטון, מנשיא המדינה ויו"ר הכנסת, דרך ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה. הראשון, הרצוג איש מפלגת העבודה לשעבר, ודאי אינו ממצדדי הרפורמה; והאחרון לפיד, מתנגד חריף ובוטה לה. זה גם זה השכילו להפריד בין ה-'אישו' לאישי, כפי שמצופה ממי שמגלמים את המבנה המורכב ומלא הסתירות, של מה שקרוי 'שלטון' במדינה דמוקרטית.

פרופ' אהרון ברק לימד אותי לפני שנים רבות, בקורס לפילוסופיה של המשפט, כי שופט חייב להתחשב בנורמות והמסורות הרווחות, כאשר הוא מדלג בין ההוראה הכללית למקרה הפרטי. איני סבור שהבאת זאת בחשבון, גבירתי, במקרה הנוכחי. לא התרשמתי גם, שהפגנת מזג שיפוטי מיוחד, כאשר הענקת קדימות לרגשות האישיים במקום מראית עין ממלכתית, המצופה מנשיאת בית המשפט העליון. שמחתי ללמוד כי לפחות הכחשת את האיום בהתפטרות, אשר לפי הדלפות מקורביך דנת בו לאחרונה כדי לנסות ולעצור את מהלכי החקיקה. עניין המלמד על כך שחלק מאותם מקורבים עימם את לכאורה מתייעצת, אינם ערים דיים למשמעות האחריות בה את נושאת, ולהשלכות שעלולות להיות לעצם נכונותך לנפנף באיום, קל וחומר להוציאו אותו לפועל.

מכל מקום אני רוצה לחזור לעיקר, ולומר לך כי האופן בו את מנהלת את המערכה נדון כנראה לכישלון, שיהיה כישלון של כולנו. לא רק משום שאינך מחזיקה בארנק ובחרב השייכים ליריביך ברשות המבצעת והמחוקקת, ואין מדובר בדבר של מה בכך כמובן. אלא גם משום שאין לך את המיומנות שהם רכשו במשך שנים, מיומנות שהכשירה אותם לצבור כוח פוליטי ולהפעיל אותו על מנת לקדם אגו ואינטרסים אישיים, ואת הצורך לפרוע הבטחות שפיזרו לבוחריהם, שיבואו עימם חשבון בבחירות אם יתברר להם שרומו. בשנים בהן ישבת על כס המשפט והתייגעת על חיבור פסקי דין שחרצו גורלות בשלל נושאים, הם השתפשפו בבית הספר של החיים, המקום היחיד בו לומדים את האמנות הקרויה פוליטיקה ואת אופן ניהולה –להכיר את הבלתי נמנע, הבלתי צפוי, ולחוש מה צריך לעשות בכל מצב נתון על מנת להגיע להיכן שרוצים להגיע.

רוב חברי הכנסת שלנו אכן לא למדו בפקולטות למשפטים, לחלק מהם אין אפילו הכשרה אקדמית. ח"כ מירב בן ארי שזעמה על הכוונה להחליף את עורכי הדין בפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים, טענה כי הכישורים הנדרשים להיות חבר כנסת מסתכמים "...בתעודת לידה ודופק..." ועדיין, מדובר באנשים מעשיים ופיקחים שיודעים יותר טוב מהמנוסה שבשופטים כיצד מנהלים קרבות פוליטיים וכיצד מנצחים בהם.

במדינה דמוקרטית, פוליטיקה היא המקור הלגיטימי היחיד לצבירת כוח והפעלתו. מדובר באמנות ולא במדע, בעלת היגיון פרדוקסלי ולא לינארי, ואין בה אמות מידה קבועות להצלחה. מי שכמוך מבקש לנהל מאבק נגד פוליטיקאים מנוסים, צריך בראש ובראשונה לקרוא את המציאות כהווייתה. כלומר, להבין את הפער בין מה שהוא היה רוצה לעשות, לבין מה שיש לעשות לאור המגבלות ולנהל את המערכה בהתאם. כאשר בוחנים את הדברים מן הזווית הזו, מגיעים למסקנה שלפיה כוחך, אם להודות על האמת, אינו רב. ומכל מקום הוא חלש בהרבה ממה שמשתמע מנאומי התוכחה והטפות המוסר אותם נשאת בחודש האחרון. אלה היו אגב בניגוד גמור לסעיף 39 (א') לכללי האתיקה של השופטים הקובעים כי "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות, על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת."

לבית המשפט כאמור אין ארנק וחרב ואת כוחו הוא יונק מן הציבור. אלא שסקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', שאין יסוד לחשוד בהם להטיה בעניין כה חשוב, מראים כי מדובר לכל היותר במשענת קנה רצוץ. האמון במערכת המשפט התדרדר ל-42% בשנה האחרונה. עד כמה העניין קשור לאחוז ההרשעות המופרך, הפועל יוצא מהתייצבות אוטומטית של מערכת המשפט לצד התביעה, והיעדר השמירה על זכויות הפרט והמיעוט הקשורים בכך – יכול כל אחד לנחש בעצמו.

המכון הישראלי לדמוקרטיה

ואם לחזור לעניינו, בעצם הרגעים הללו יושבת ועדת החוקה של הכנסת חוק ומנסחת את חוקי הרפורמה. בפועל, לא את או מי משופטי העליון נוכחים בדיונים, ואינכם מגיבים באופן מקצועי וענייני על ההצעות העולות בהם.

מה פשר ההתנשאות הזו? בית המשפט העליון בארה"ב אינו רואה פחיתות כבוד לשגר את שופטיו לשימוע בסנאט כאשר נוכחותם נדרשת. בשלב הבא החוקים יגיעו להצבעה כדין, ושישים וארבעה חברי כנסת, אולי אפילו יותר, יאשרו אותן כחוק. ומה תעשי אז? הפעלת בג"ץ נגדם תהיה משולה להשלכת פצצת אטום במלחמה קונבנציונלית. היא תגרום למשבר משילות שלא היה כמותו, משבר שאת תשאי באחריות לו בעיקר משום שהחלטת לקחת חלק במשחק הפוליטי תחת אצטלה משפטית.

חוק יסוד השפיטה שעודכן בשנת 1984, כמו גם יתר חוקי היסוד הקיימים, ואפילו קביעת אהרן ברק לפיה לדמוקרטיה "מעמד חוקתי על-חוקי" אינם מסמיכים אותך לקבוע עד כמה, אם בכלל, הרפורמה הנוכחית מקדמת או פוגעת בדמוקרטיה, ולהכריע לצד זה או אחר סוגיה המצויה בלב מחלוקת פוליטית.

זאת ועוד, קרב ההגנה על מערכת המשפט, שמתנגדי הרפורמה הוולונטריים לכאורה מנהלים בהמשך לקריאת הקרב שלך, מלמד שלא את וגם לא הם, חרף דרגותיהם הבכירות, מכירים את עקרונות המלחמה. הגנה היא צורת הקרב החזקה ביותר שבנמצא, היא מחייבת לרכז כוח במספר נקודות טקטיות, שהבקעתן על ידי האוייב עלולה לאפשר לו להכריע את המערכה. במקביל יש להחזיק עתודה חזקה, שתוטל על מנת למנוע תסריט כזה. אחד מעקרונות ההגנה מלמד כי לא ניתן להגן על הכול. מי שמנסה להגן על הכול אינו מצליח להגן על כלום. לכן אסור לפזר את הכוחות בחזית רחבה אלא להתמקד בנקודות תורפה.

אלא שמה שמתרחש כיום בקרב "ההגנה על מערכת המשפט" הוא ההיפך הגמור. הכרזת המלחמה נגד הרפורמה היא גורפת, הכל פסול בה מכל וכל. החל מן המאבק על סמכות בית המשפט העליון לפסול את חוקי הכנסת, בכללם חוקי יסוד, בכל הרכב שימצא לנכון, הגם שברור לחלוטין כי מבחינה חוקית אין לכך שום אחיזה. עבור להגנה על שיטת הסניוריטי, שאין לה אח ורע בעולם, הקובעת לעיתים קרובות מדי את פסקי הדין כבר עם היוודע הרכב השופטים; ועד הוועדה לבחירת שופטים בה באופן מסורתי קיימת ברית בין שופטי העליון לנציגי לשכת עורכי הדין, מה שהוביל לכך שהבחירה בשופטים וקידומם בדרגה הוכרעה על ידם בלבד. העובדה לפיה לשכת עורכי הדין נגועה בניגוד אינטרסים לא הורידה מעצמת ההגנה על העיקרון הקדוש הזה.

העיקרון ברור וגם התוצאה. כשם שבמלחמת יום הכיפורים קרסה תפיסת ההגנה בכל החזיתות, כך עתידה לקרוס גם תפיסת ההגנה ההרמטית שלך מפני הרפורמה. והיכן העתודה? לפעמים נדמה כי תומכיך, גבירתי, שכחו שהם מנהלים בשמך קרב הגנה. עוד קודם ששר המשפטים לוין הכריז על הרפורמה, ומיד לאחריה הוטלו כל הכוחות לחזית. במקביל להפגנות, כתבים משפטיים, פוליטיים, צבאיים, כלכליים, החברתיים ומגדריים, החלו לצאת מגדרם בהפרחת סיסמאות חסרות פשר. לא ניתן לפתוח עיתון, אתר אינטרנטי, רדיו או טלוויזיה מבלי להיות מתקפים בטענות על אפשרות ביטול הבחירות, איסור הצבעה של ג'ינג'ים, פגיעה בעצמאות כלכלית, התמוטטות צפויה הבורסה, העמדה לדין של חיילי צה"ל, התפטרות המונית של שופטים, החרמת ישראל בפורומים ומה לא... כל הכוחות שוגרו קדימה. עליהם נוספו ללא דיחוי שביתות מחאה של הייטקיסטים מזועזעים, ואיומים על העברת כספים. מצעד לשעברים החלו מאיימים במרי אזרחי, ברצח ראש ממשלה. בקיצור, לא נותר במחסנית אף לא כדור אחד, מלבד אולי הכרזה רשמית על מלחמת אזרחים.

ועדיין, מומלץ שלא לסמוך רק על היציאה לכיכרות. אם ההערכות לגבי מיספר המשתתפים המדווחות בתקשורת אמינות, כי אז בהפגנות שהתקיימו עד כה ברחבי הארץ לקחו חלק בו זמנית אותם ארבעה מנדטים לכל היותר. הטענה כי משקלם היחסי של האליטות המתנגדות לרפורמה גבוה יותר בשל היותן שַמְנָה וסלתה של החברה הישראלית, היא מגוחכת כמובן.

דמוקרטיה אינה בהכרח שיטת משטר תרבותית יותר משיטות אחרות. גדולי הפילוסופים בכל הזמנים, מאפלטון ואילך, מצאו שמתן אפשרות בחירה לכולם מזיקה יותר משהיא מועילה למדינה. תרבות, כפי שציין הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, נועדה לשרטט את הגבולות בין המעמדות החברתיים ולהגן עליהם. לכן היתה פעם תרבות של אליטה, "גבוהה" לכאורה, תרבות "בורגנית", ותרבות "וולגרית" עממית. האחרונים אגב לא היו רשאים להצביע בכלל. נקודת המוצא של הדמוקרטיה הליברלית בימינו אינה תרבות אלא חירות ושיווין. שפירושם באופן הבסיסי ביותר הרחבת זכות ההשתתפות בחיים הפוליטיים ועיצוב ההכרעה המדינית על פי רוב הנקבע בהצבעה.

זו מתבססת על ההנחה לפיה בני אדם הם יצורים רציונליים, היודעים להחליט מה טוב ומה רע להם, ללא קשר לתואר אקדמי או חשבון הבנק. לכן מחלוקות מוכרעות בסופו של דבר על פי הרוב. עם כל הכבוד למתנגדי הרפורמה, ויש כבוד, הם מהווים מיעוט אופוזיציוני לממשלה הנוכחית. ככאלה, ואם ירצו בכך, הם מוזמנים לתקן את החלטותיו של הרוב באמצעות החלפתו בבוא היום. הטענה לפיה בהיעדר מיעוט מפסיק גם הרוב להיות לגיטימי, נכונה גם לכיוון ההפוך.

שלוש הערות לפני סיום. בפאנל המומחים של איילה חסון ביום שישי האחרון, כמו גם זה שלפניו נטען כי קרוב למאה חברי כנסת תומכים בצורה כזו או אחרת בצורך בביצוע רפורמה במערכת המשפט, אף כי אינם מוכנים להודות בכך בגלוי. אם יש בכך ממש, כי אז ייתכן כי הקשר בין עוצמת הדציבלים שמשמיעים אלו המתגייסים להגנת בית המשפט העליון ותומכים בעמדתך השוללת כל הידברות – לבין המציאות, אינו חד ערכי.

הערה שנייה נוגעת למנהיגי המחאה. אם מותר להשיא לך עצה, גבירתי, לא הייתי ממהר לבנות על הצהרות לוחמניות כמו אלו של אהוד ברק, משה יעלון או רון חולדאי. כל אחד מהם בנפרד, וכולם גם יחד, אנשים ראויים ומוכשרים שתרמו לשירות המדינה, אבל איש מהם לא הוכיח עצמו כפוליטיקאי מזהיר. בפרפרזה על חידוד של גראוצ'ו מרקס, ניתן לומר כי שלושתם הוכיחו שהם אלופים בלחפש צרות, למצוא אותן בכל מקום, לאבחן אותן בצורה שגויה ולתת להן תרופות לא מתאימות.

אחרון בהקשר זה. האזהרות לפיהן כמה עשרות יזמים יעזבו את הארץ יחד עם החברות שלהם (ענין שקל לעשות ממנו כותרות אך קשה מאוד לממש), ובכך יובילו לקריסת הכלכלה – מצוצות מן האצבע. התוצר הלאומי הגולמי של מדינת ישראל עומד על כ-1,600 מיליארד שקל נכון לשנת 2022. בחשבון בנק ישראל קיים עודף יתרות של כ-200 מיליארד דולר, ויחס החוב לתוצר של מדינת ישראל התכווץ בשנת 2022 לרמה של 60%, אחד הטובים במדינות הOECD-. זהו אחד השיקולים המרכזיים בקביעת דירוג האשראי המקנה יכולת לגייס חובות בריביות נמוכות ובפריסה לשנים ארוכות, כפי שהוכיחה הנפקת האג"ח של בנק ישראל רק לאחרונה.

על מנת לזעזע את הכלכלה הישראלית יש צורך בהרבה יותר מאשר העברת כספים לחו"ל. נכון שכלכלה אינה מדע מדויק. כמה מחתני פרס נובל בשנים האחרונות הוכיחו את הקשר בין 'פסיכולוגית המונים' לתהליכים כלכליים. אלא שאם יש משהו המשותף לכל המחקרים הללו, הרי הוא ההכרה באי-היכולת של תחזיות כלכליות לנבא, באופן שיטתי, החלטות של בני אדם. בסופו של דבר המיספרים מדברים בעד עצמם.

מכאן אני רוצה לסיים בהמלצה. כל חייל מקצועי יאמר לך כי צורת הקרב המסובכת ביותר היא נסיגה. ביצוע נסיגה נובע לעיתים קרובות מכישלון ההגנה, ובמהלכה מוותר הכוח הנסוג על שטחים חיוניים בהם החזיק קודם, על מנת לשמור את עיקר הכוח, להרוויח זמן ולתעל את האוייב לשטחים נחותים, שיאפשרו בהמשך לבצע התקפת נגד. כפי שאני קורא את המצב, קרב ההגנה נגד הרפורמה אבוד.

אבל יש הבדל בין תבוסה לבין הפסד בקרב. על מנת לשמור על עצמאות בית המשפט (שהוא כזכור גוף ממונה), לשפר את אמון הציבור בו ולהשאירו שווה כוחות לצלעות האחרות במשולש הדמוקרטי – עלייך לעשות אחת מן השתיים: להפסיק להתנשא על ועדת החוקה של הכנסת ולתת דין וחשבון לציבור על פשר התנגדותך לרפורמה; לא ברמת סיסמאות בנאומים, אלא באמצעות טיעונים שמחזקים את עמדתך. הסברה לפיה ניתן לסמוך אך ורק על שיקול דעתם של שופטי בית המשפט העליון אינה תופסת עוד, משעה שהחלטת להיכנס למגרש הפוליטי.

אפשרות אחרת העומדת לרשותך היא להעלות בהקדם האפשרי הצעה לרפורמה משפטית משלך, כזו שתשמר את ה DNA-של מערכת המשפט ולצד זה תתקן את קלקלותיה הרבות. היה ותבחרי לעשות זאת, יהיה נכון בהמשך לקרוא לקואליציה ולאופוזיציה לנהל עליה דיון פוליטי נוקב ולהגיע להכרעה, במקום בו הכרעות כאלה צריכות להתקבל, קרי מליאת הכנסת.

הזמן דוחק גבירתי. משחקי הסרבנות שלך ושל תומכייך לא יקדמו אותנו לשום מקום. זיכרי – החשוב ביותר הוא לשמור על הכוח העיקרי ולחפש הזדמנות אחרת לשפר עמדות.

ולסיום, הפילוסוף הגרמני פרידריך שלגל טען כי לא ניתן למצוא מוסר במקום בו פוליטיקה או כלכלה מעורבת (אידאות, פרגמנט 101). בעיניו פוליטיקה היתה דבר רע מיסודו משום שהיא הופכת אנשים לאמצעים בידי אחרים. ראי שזה לא יקרה לך חלילה.

בכבוד רב!

משה בן דוד

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

אהוד: ישראלים רבים שאינם משלימים עם תוצאות הבחירות ושטופים בשנאת נתניהו, פשוט יצאו מדעתם. כמו אלה שגנבו טנק להפגנה וזכו לכיסוי תקשורתי אדיר. כמו אלה שמקווים להדיח את נתניהו בעילה של נבצרות. אפילו מזכ"ל ההסתדרות ארנון בן דוד כבר דיבר על "הטירוף הזה" של ההפגנות!

* * *

איליה בר-זאב

"כריות" בצומת

לזכרו של סמ"ר אסיל סואעד, שנהרג בפיגוע

במחסום שועפאט, בדרכו האחרונה...

"לָה גֶר"!

לְכָל הַנּוֹפְלִים בַּקְּרָב,

בַּדֶּרֶךְ אֶל וּמִשָּׁם.

נוֹפְלִים וּמַמְתִּינִים בְּכוּר מַצְרֵף בֵּין קֶסֶם

עֲרוּגוֹת הַגָּן לְשַׁעֲרֵי גֵּיהִנּוֹם

וּבְיָמִים כְּתִקּוּנָם

"כָּרִיּוֹת" –

לוּחוֹת אֶבֶן לְכָל חַיָּל לוֹחֵם שֶׁלֹּא קָם.

יָד אָמָּן רוֹשֶׁמֶת אֶת סִפּוּר חַיָּיו בִּשְׂפַת הָאֲבָנִים,

בִּגְבוּלוֹת הַמֻּתָּר,

לְיָּמִים שֶׁכֻּלָּם נֶאֱסָפִים, לְבַל נִטְעֶה בַּהֲבָנַת הַנִּקְרָא,

בַּהֲבָנַת הַנִּקְרִים לַעֲבֹר בַּשַּׁעַר.

מִשְׁעֶנֶת לְכָל רֹאשׁ בֵּין כָּרֵי הַדֶּשֶׁא וְהַפְּרָחִים.

"A' la guerre comme a' la guerre"

בעקבות ביקור (בעבר) באנדרטת הלוחם שאינו יהודי בצומת המוביל.

איליה בר-זאב 

* * *

אהוד: האם יאיר לפיד חכם?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏19.2.23

* מו"מ תחת אש – כדי לקיים הידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, יש להגיע אליה בידיים נקיות. אי אפשר לקיים אותה ולהמשיך במקביל לקדם את חקיקת הבזק של המהפכה המשטרית. יש סתירה מוחלטת בין המהלכים. ההידברות נועדה ליצור תוצר אחר לגמרי מהמהפכה, ברוח מתווה הנשיא. מי שממשיך את המהפכה המשטרית מעיד בהתנהגותו שאין פניו להסכמות ונכונותו להידברות היא מס שפתיים. קיום הידברות תחת המשך הבליץ, כמוה כניהול מו"מ תחת אש. יש להקפיא את התהליך עד אחרי פגרת הפסח, ולשבת להידברות רצינית עד שייצא עשן לבן. או כהגדרתו המבריקה של עוזי דיין – עשן כחול לבן.

* מו"מ ישיר – יאיר לפיד צודק בתביעתו המובנת מאליה להקפאת החקיקה כדי לקיים את ההידברות (אם כי אני לא הייתי מתנה את הפגישה הראשונה בהקפאה, אלא נפגש ומעלה זאת בפתח הפגישה כתנאי למהלך). הוא טועה בהצעתו, שאת המתווה תכין ועדת מומחים. לא מדובר כאן בעניין רפואי או הנדסי. זו אינה סוגייה מקצועית אלא ערכית, אידיאולוגית, פוליטית. ההידברות צריכה להיעשות בין הגורמים הפוליטיים, בתיווך הנשיא. כמובן שהם יכולים לזמן משפטנים, אנשי אקדמיה ומומחים על פי הצורך.

* רק ביבי – אני מקווה מאוד שהנשיא יצליח להביא להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה. אולם אם נציגי הקואליציה הם לוין ורוטמן, סיכויי ההצלחה של ההידברות קלושים. מדובר באידיאולוגים קנאים, שרואים בהשתלטות הממשלה על הרשות השופטת את ייעוד חייהם ולכן הם לא יתפשרו. אבל הם שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה. מי אם לא הם?

אולי תופתעו, אבל תשובתי היא – נתניהו. בניגוד אליהם, נתניהו אינו דוגל באידיאולוגיה של המהפכה המשטרית. הוא חונך על ברכי הציונות הרוויזיוניסטית שדגלה בעליונות המשפט, בדיוק כמו בני בגין, דן מרידור, אריה נאור ולימור לבנת. תמיכתו במהפכה נובעת ממניעים אישיים הקשורים למשפטו. האם אני סבור שדבקות בדרך אידיאולוגית היא מניע חזק יותר מיצר הישרדות? כאשר מדובר בקנאות, אני חושב שכן. נתניהו אדם פרגמטי. ומקומו בהיסטוריה חשוב לו מאוד. הוא רוצה להיזכר כמי שחולל את הסכמי אברהם, כמי שניצח את הגרעין האיראני (בתקווה שכך יהיה), כמי שהביא את החיסונים נגד קורונה לישראל וכד'. לא כמי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית לדמוקטטורה. המניע הזה חשוב לו לצד יצר ההישרדות, ולכן יש סיכוי שהידברות אתו תצלח.

הבעייה היא ניגוד העניינים. כן, יש בעייה חמורה בכך שנאשם בפלילים עוסק בענייני מערכת המשפט. אבל ראש הממשלה אינו יכול שלא לעסוק בנושא המרכזי שמובילה ממשלתו וכאשר המדינה בוערת הוא אינו יכול לא להתערב בשל ניגוד העניינים. הרי ניגוד העניינים אינו משחרר אותו מאחריות. אי אפשר שהוא יהיה ראש הממשלה וייאסר עליו לעסוק בנושא. ניגוד העניינים הוא בכך שממשלה שהעומד בראשה נאשם בפלילים מובילה מהפכה משפטית, בלי קשר לשאלה אם רוה"מ עצמו מעורב בה. הבעייה היא בכך שהנאשם הוא ראש הממשלה. אך הוא ראש הממשלה כי רוב הציבור בחר בו. הוא יכול היה להתמודד בבחירות כי בג"ץ אישר את התמודדותו פה אחד בהרכב של 11 שופטים. בג"ץ קיבל את ההחלטה הזאת כי זה החוק המפורש, בין אם נאהב אותו ובין אם לאו. ולמרבה הצער, להצעת "חוק הנאשם" של תקווה חדשה לא היה רוב בכנסת הקודמת בשל התנגדות ימינה. מן הראוי שנשיא המדינה יזמן את היועמ"שית לשיחה, יבהיר לה שאנחנו במצב חירום ויסביר לה עד כמה חשוב שתמתן את חוות הדעת שלה. הנה, זו הבעייה של המשפוט. המשפט הוא דיכוטומי – אסור או מותר, חוקי או לא חוקי, אשם או זכאי. אבל החיים האמיתיים, החיים החברתיים, החיים הפוליטיים אינם דיכוטומיים. מן הראוי שהפוליטיקה הישראלית תהיה פוליטיקה של הסכמות חברתיות. ורצוי שהמשפט יצמצם את עצמו וייתן למהלכים החברתיים והפוליטיים להתנהל. זו הבעייה של האקטיביזם המשפטי, שהביא לריאקציה של המהפכה המשטרית. בדיוק כמו החלטת בג"ץ של "ייקוב הדין את ההר", שהתערבה בהחלטת יו"ר הכנסת אדלשטיין לדחות בשלושה ימים את ההצבעה על בחירת היו"ר החדש, כדי לתת סיפק לצדדים להקים ממשלת אחדות ולמנוע בחירות רביעיות. לא "הכול שפיט", ולא כל מה ששפיט – ראוי לרוץ בו היישר להחלטה המשפטית.

בסיטואציה המשברית שאנו נמצאים בה, נתניהו חייב להיות שותף לפתרון, כי זו אחריותו.

* מכתב ראשי המל"ל – 12 ראשי המועצה לביטחון לאומי לשעבר, חתמו על מכתב הקורא להידברות כדי להגיע לפשרה על רפורמה מוסכמת. המכתב יצא עוד לפני נאום הנשיא. מה הקשר בין המהפכה לביטחון הלאומי? הקרע בעם כתוצאה מהמהפכה הוא פגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל. הלכידות היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי ובביטחון הלאומי. את המכתב יזם ראש המל"ל וסגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') עוזי דיין, שהוא חבר הליכוד. אין זה צריך להפתיע. עוזי עמד בראש הפורום לאחריות לאומית שהובילה לפני למעלה מעשרים שנה את אמנת כינרת, שנועדה לגבש הסכמה לאומית רחבה ולגשר על פערים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית היהודית. עם החותמים נמנה ראש המוסד וראש המל"ל לשעבר יוסי כהן, המקורב לנתניהו ונחשב לאחד המועמדים המובילים להנהגת הליכוד בעתיד. אני לא מופתע. בנאום שנשא כהן בכנס הרצל למנהיגות שנערך לפני כחצי שנה בבאזל, הוא קרא להגן על המוסדות הממלכתיים.

* שתיקת הקרנפים – "ישראל היום" מדווח שרבים מבכירי הליכוד סבורים שיש להקפיא את החקיקה ולגשת להידברות. הם יוצאים נגד המהלך ומגדירים אותו כצעד קיצוני וטוענים ש"האירוע יצא משליטה". זה חשוב מאוד, אך כמנהיגים מצופה מהם להפסיק את שתיקת הקרנפים, לומר את דבריהם בגלוי, בשמם, ולהבהיר שלא יתנו את ידם ואת קולם למהלך. הגיעה שעת המורדים.

* ערכי השחיתות – השופטים אינם צריכים להכריע במחלוקת בין ערכים ודעות. זה נכון. אבל הם בהחלט צריכים להתערב בענייני טוהר מידות וניקיון כפיים. איזה ערכים, איזו אידיאולוגיה מגלמת סדרת חוקי דרעי? ערכי השחיתות? ערכי העבריינות?

* מושגים אנרכוניסטיים – המושגים "ימין" ו"שמאל" הם מושגים אנכרוניסטיים, שאבד עליהם כלח. אני לא מגדיר עצמי על פי המושגים המיושנים הללו. מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים, המונחים שמאל וימין הגדירו את העמדות בענייני חברה וכלכלה. בסוגיות הללו הנטייה שלי היא לשמאל. בין מלחמת ששת הימים לחקירות נתניהו, המונחים הללו הגדירו את העמדות בענייני חוץ וביטחון. בסוגיות הללו הנטייה שלי היא לימין. מאז 2015 המונחים הללו הגדירו את העמדות בנושא נתניהו. מי שסוגד לו הוא ימין. מי שלא, גם אם בנושאי חוץ וביטחון, חברה וכלכלה הוא ימין מובהק – מוגדר שמאל. מהבחינה הזאת אני שמאל.

בנושא המשפט, הימין ההיסטורי בהנהגת בגין היה נושא הדגל של עליונות המשפט. לא אהרון ברק הוא אבי האקטיביזם השיפוטי אלא מנחם בגין. מאז שנות ה-90 ו"המהפכה החוקתית", בדרך כלל הימין נטה לבקר את מערכת המשפט והשמאל – להגן עליה. מהבחינה הזאת אני נטיתי לימין, עוד לפני שהנושא היה בון טון. מאז 2015 הימין מזוהה עם תמיכה בשחיתות ומושחתים ובקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים" ו"מדינת עומק". אם כך, בנושא הזה אני שמאל.

מבולבלים? גם אנחנו. אני ציוני, ממלכתי ודמוקרט. הגדרות השמאלימין משעממות אותי. הן מגוחכות בעיניי. הן חסרות קוהרנטיות כלשהי. עם זאת, המפלגות והמנהיגים הפוליטיים שמייצגים פחות או יותר את השקפותיי, הם אלה שמגדירים את עצמם כימין ממלכתי. הימין הממלכתי הפגין בעד עצירת המהפכה המשטרית והמרתה בהידברות על רפורמה על בסיס מתווה הנשיא. בלי קשר להגדרות השמאלימין, אני מזדהה עם ההפגנה וחש קרבה למארגניה. לכן, עליתי לירושלים והשתתפתי בהפגנה.

* כללים שאסור להפר – גם המחאה הצודקת ביותר, אינה מכשירה כל מעשה. חטיפת טנק מאנדרטה כדי להשתמש בו במחאה, היא פגיעה באתר מורשת לאומית ובמורשת שהאתר מסמל. אני מבין את הלוחמים במלחמת יום הכיפורים, שחרפו את נפשם על הגנת המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, שנזעקים שוב להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מי שמניפים עליה יד גסה. אבל האתר בתל-סאקי הוא של כל עם ישראל, הוא לא אתר פרטי של לוחמי מלחמת יום הכיפורים. ובין הלוחמים יש לבטח גם בעלי דעות אחרות. פגיעה באתר לאומי כזה אינה לגיטימית וראויה לגינוי. כתבתי "גם המחאה הצודקת ביותר" – האמת היא שכל מחאה היא צודקת, לפחות בעיני המוחים. נוח לי יותר לבקר מחאה הצודקת בעיניי, ואני חלק ממנה. יש כללי משחק שאסור להפר. פגיעה באתר זיכרון אינה חלק מכללי המשחק.

* לאלוהים אין סגן – ביום שבו ניצח יריב לוין בפריימריז בליכוד, כתבתי: "מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מיספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף. לתשומת לבו של יריב לוין."

הנה, נתניהו מבין שהוא הסתבך. שהוא איבד שליטה על המהפכה המשטרית, שנזקיה עלולים להאפיל על הישגיו הרבים, שבהם הוא מתנאה. הוא חש שידיו כבולות, שהקנאים מובילים והוא אינו מסוגל לעצור אותם כי אז יאבד את השלטון. במקום חשבון נפש הוא מאשים את לוין שסיבך אותו. בין השניים הולכת ונפערת תהום של איבה. מנגנוני הפרנויה של נתניהו מבהילים אותו בסיפור פנטסטי, על פיו מטרת ריצת האמוק של די-9 המשפטים נועדה לגרום להוצאתו של נתניהו לנבצרות כדי שלוין יירש אותו. מקורביו מתחילים להפיץ את הקונספירציה, בינתיים לא לייחוס.

נדמה לי שסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין מכירים היטב את הסיטואציה. אגב, בניגוד אליהם, לוין באמת סיבך את נתניהו, או מה שחשוב יותר – את המדינה. אבל הקונספירציה על תאוות הנבצרות מופרכת ומטורללת כמו כל תוצרי בית החרושת לקונספירציות.

* ללא מבוגר אחראי – בכל אחת מממשלות נתניהו הקודמות היה מבוגר אחראי, שהיו לו שני תפקידים. האחד, לשמור על הממשלה שלא תיגרר אחרי קיצונים חסרי אחריות בתוכה. השני, להיות השעיר לעזאזל של נתניהו, כאשר יש עליו ביקורת מהבייס. בממשלתו הראשונה היתה זו הדרך השלישית בהנהגת קהלני. בממשלתו השנייה היתה זו מפלגת העבודה ואח"כ עצמאות בהנהגת ברק ותקופה קצרה קדימה בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית היו אלה יש עתיד בהנהגת לפיד והתנועה בהנהגת לבני. בממשלתו הרביעית היתה זו כולנו בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית היו אלה כחול לבן בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה בהנהגת עמיר פרץ ודרך ארץ בהנהגת יועז הנדל. וכעת, בממשלת "מלא מלא" אין מבוגר אחראי. וגם אין שעיר לעזאזל. היטיבה להגדיר זאת בכנות השרה אורית סטרוק: "הפעם אין לנו שמאלני להסתתר מאחוריו." אז נתניהו מנסה להפוך את גלנט לשמאלן התורן. מאשר לו את עקירת הכרם ואז פתאום מורה לו לחדול. שיהיה ברור מי עקר ומי חדל. כמו שעשה ליעלון בפרשת אלאור אזריה. אבל הנה, נתניהו, שמנסה לבלום את הקיצונים, מוצא את עצמו כשמאלן התורן. סוף סוף יש ממשלה "הומוגנית", והנה, מתברר שהיא רעועה, מסוכסכת, על כרעי תרנגולת. רק חודש וחצי מכינונה והיא כבר מקרטעת.

בזמן המו"מ, כדי להבטיח את שלטונו, הוא הבטיח לשותפות הרים וגבעות. הרי הוא רגיל להבטיח ולא לקיים את הבטחותיו, לחתום על הסכמים ולהפר אותם. כרגע הוא זקוק להם, אח"כ יהיה בסדר, הם לא ירצו לוותר על תפקיד השר. איזו חלופה יש להם? אבל מסתבר שסמוטריץ' אינו גנץ. הוא אינו פראייר. הוא מתעקש שנתניהו יכבד את ההסכם המופקר איתו. נתניהו לא נתקל עד היום בתופעה כזאת. המחשבה על כיבוד הסכמים לא חלפה בראשו; הפרקטיקה הזו זרה לו, היא לא חלק מארגז הכלים שלו. ועכשיו הוא בבעייה.

* האיום העיקרי על ממשלת מלא מלא – האיום העיקרי על שלמותה של ממשלת "ימין מלא מלא" הוא בן גביר. את הישגו האלקטורלי הגדול הוא לא קיבל מכהניסטים. עם כהניסטים ספק אם היה עובר את אחוז החסימה. תמכו בו אנשים שהסתנוורו ממצג השווא שלו, כאילו בידיו הפטנט להעניק להם ביטחון אישי. אולם בחודש וחצי שהוא בתפקיד, הטרור, הפשע והאלימות הולכים וגואים. ומסתבר שהמלך עירום. עם רקורד של ראש כנופייה אין לבן גביר כלים להתמודד עם האחריות הכבדה שעל כתפיו. אז הוא מכריז על מבצעים גדולים שלא היו ולא נבראו. והוא מתעסק בשטויות כמו רפורמת הפיתות ורפורמת המקלחות, שלא זו בלבד שאין בהן תרומה לביטחון – הן רק מזיקות. אבל הם מעשים פופוליסטיים ומתאים לדמגוג לברוח לשם.

לא נותר לו אלא למצוא אשמים. אחרי הטבח בנווה יעקב, השר הכושל נשא את נאום ההסתה והתרת הדם נגד היועמ"שית. אח"כ האשים את "המשפטנים" ואת אנשי המקצוע הביטחוניים. ועכשיו הוא כבר מתחיל להאשים את נתניהו.

בן גביר לא ירוץ לבחירות הבאות מהקואליציה. רק מהאופוזיציה הוא יכול להטיח האשמות בשלטון ולהבטיח שאם רק יקבל את הכוח... בשלב כלשהו הוא יפרק את החבילה, וירוץ לבחירות על תקן השר שראש הממשלה חסם אותו ולא איפשר לו לחסל את הטרור. ואם רק תתנו לו את הכוח...

* היום השמיני – היום הוא היום השמיני של מבצע "חומת מגן" 2.

* על שלושה דברים – על שלושה דברים מדינת ישראל עומדת: על היהדות, על הציונות ועל הדמוקרטיה. אין כל סתירה בין המרכיבים הללו. הם משלימים זה את זה ואם נשכיל לחזק ולטפח אותם נבטיח את ביתנו הלאומי כבנין עדי-עד. אולם אם ניטול, חלילה, אחד מן הנדבכים הללו, נסכן את הבניין כולו. המהפכה המשטרית היא איום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק, שהכול כפופים בה לחוק, שהכול שווים בה בפני החוק, שיש בה הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, שיש לה מערכת משפט חזקה, עצמאית ובלתי תלויה. כל אלה ייעלמו אם תיושם, חלילה, המהפכה המשטרית. האיום על הדמוקרטיה הוא איום קיומי על מדינת ישראל.

האזנתי לראיון עם ד"ר חגי בן ארצי, גיסו של ראש הממשלה. ראיון מרתק, יש לציין. מרתק, אך מעורר דאגה. ישראל היא מדינת התנ"ך, הסביר בן ארצי ברהיטות. מי שרוצה דמוקרטיה, שילך לארה"ב. דבריו על ארץ התנ"ך, על מדינת התנ"ך, על ערכי התנ"ך במגילת העצמאות, המדברת על ספר הספרים הנצחי שהנחלנו לעולם כולו, על ערכי החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, על הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל, מרוממי נפש ואני מזדהה עימם בכל לבי. אך אין כל סתירה בין יהדותה של ישראל להיותה דמוקרטית. ההיפך הוא הנכון. אם נוותר על הדמוקרטיה, ספק אם תהיה תקומה למדינת התנ"ך.

* הסדרת חוקיות – יישוב שקם בעידוד הממשלה, בדחיפת הממשלה, בסיוע צה"ל והמוסדות המיישבים, הוא יישוב חוקי, גם אם טרם הוסדר, ובלבד שאינו על אדמה פרטית. אין זה דומה לתפיסת שטח פיראטית של אנשים שעל דעת עצמם מחליטים לשבת במקום זה או אחר. רוב "המאחזים הבלתי חוקיים" הם יישובים בלתי מוסדרים והגיעה השעה להסדיר אותם. אני תומך בהחלטת הממשלה בנדון. על הממשלה להחליט גם על יישוב מבשרת אדומים, המוכרת כשטח 1E, כדי להבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי בין ירושלים למעלה אדומים. הרצף הזה חיוני בכל פשרה טריטוריאלית עתידית.

* לא על אדמות פרטיות – אני בעד הסדרת החוקיות של יישובים ביהודה ושומרון, אך לא כאלה שתפסו אדמות פרטיות. בבג"ץ אלון מורה, 1979, הורה הרכב השופטים בראשות משה לנדוי, אז מ"מ הנשיא ולימים נשיא בית המשפט העליון, ומי שאחרי פרישתו מכס המשפט אמר בגלוי שהוא דוגל בחזון ארץ ישראל השלמה, לפנות את היישוב מהאדמות, שעליהן ישב בהר כביר, כיוון שהיו אלו אדמות פרטיות. לאחר מכן החליטה ממשלת בגין לא להקים עוד יישובים על אדמות פרטיות. החלטה זו לא בוטלה מעולם. אילו ההחלטה קוימה, הרבה צרות ועוגמת נפש, בעיקר למתיישבים עצמם, הייתה נמנעת. עצוב לראות כרם נעקר, אך את פסיקת בג"ץ יש לקיים והפסיקה צודקת – אין להתיישב על אדמה פרטית.

* פגיעה בנפגעות האמתיות – טענת הסרק ההזויה של הח"כהניסטית המופקרת לימור סון הר-מלך כאילו השוטרים שחסמו אותה הטרידו אותה מינית (כמובן זה שקר, הרי הכול צולם ושודר) היא לא רק זילות של נושא הפגיעות המיניות אלא גם פגיעה בנפגעות האמתיות.

* מי הטריד? – קציני מג"ב חסמו את דרכה של הח"כהניסטית המופקרת, כדי לא לאפשר לה לשבש את פעילות כוחות הביטחון. היא זו שהתחככה בהם והתגוששה בהם באופן פיזי. כך, שאם הייה כאן הטרדה מינית (לא היתה), המופקרת היא המטרידה.

* גיבוי לכוחות הביטחון – השר הכהניסט הבטיח לתת גיבוי לכוחות הביטחון ואפילו חסינות לפשעים אם יבצעו. זה לא מפריע לו להשתלח בקצינים ובלוחמים שמבצעים את תפקידם ולגבות את הח"כהניסטית המופקרת שמעלילה על הלוחמים עלילת שווא על הטרדה מינית, שלא היתה ולא נבראה.

* אופוזיציה פטריוטית – העובדה שהצעת החוק המאפשרת שלילת אזרחות ותושבות ממחבלים עברה ברוב עצום, של מעל 90 ח"כים, מאירה על ההבדל בין אופוזיציה פטריוטית לבין אופוזיציה למדינה, כמו זו שחווינו בתקופת ממשלת השינוי.

* די-9 התקשורת – בשבוע שעבר התבשרנו על הקפאת תוכניתו של עוכר התקשורת שלמה קרעי לסגור את השידור הציבורי בישראל. אבל מסתבר שדי-9 התקשורת מתקנא בחברו די-9 המשפטים, וגם הוא רוצה ולו קצת לדרוס, קצת לרמוס, קצת להרוס. אז אולי אין לו כעת גיבוי להרס טוטלי, אז הוא מסתפק בהרס הדרגתי. נתחיל עם "כאן תרבות" ו"כאן 88". אחרי שנחסל את שתי הפנינות הללו, נלחץ על דוושת הגז.

* סמל הדי-9 – אין דבר המסמל את ממשלת הדי-9 יותר מניסיונו של קרעי לחסל את "כאן תרבות".

* הצד החיובי של גוטליב – יש גם צד חיובי בתופעת גוטליב. היא ההוכחה שהגענו לתחתית החבית. עוד לא נולד המניאק שימציא שפכטל שיוכל לגרד מתחתית החבית חומר ירוד יותר מגוטליב. מצד שני... ככה חשבנו גם על אורן חזן.

* יציאה אמיצה – היציאה האמיצה של יאיר שרקי מהארון, תעניק תעצומות נפש וכוח להתמודדות להמוני נערים ונערות להט"בים במגזר הדתי לאומי.

* מה הקב"ה רוצה? – במאמר מרגש ב"ידיעות אחרונות", בעקבות הודעתו של יאיר שרקי על יציאתו מהארון, העלתה שלי יחימוביץ' על נס את התגובה הציבורית על הרשומה המטלטלת שבה סיפר שרקי על נטייתו המינית: "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו. מי שהיו לו מלים רעות לומר, או חישובים פוליטיים לחשב, פשוט שתק."

הלוואי שתיאורה של שלי היה נכון. לצערי, לצד התגובות היפות, המעודדות, המחזקות, מעוררות ההשראה ונקיות הדעת, היו גם תגובות הומופוביות זועמות ומצליפות. הנה, למשל, מתוך רשומה שכתב יאיר אנסבכר: "...להיות יהודי דתי זה לא רק להישמע נקודתית לחוקי התורה וההלכה, אלא גם לקבל מהותית את העובדה שיש לקב"ה רצון שהוא ביטא היטב בתורה שנתן לנו בהר סיני ושהרצון האלוקי הזה מבדיל בין טוב ורע. היהדות אומרת לכל אורך הדרך שעצם העובדה שלאדם יש תשוקה כזאת או נטייה אחרת, לא אומרת שהן דבר נכון. יש נטיות שליליות טבעיות ומולדות בכל אחד. האדם צריך להתמודד איתן, לשאוף  להתגבר, להתעלות ולתעל את הנטיות והיצרים למקומות חיוביים של תיקון עולם. אמנם, היהדות גם ערה מאוד לאפשרות של כישלונות בהתמודדות הזאת, של חטא. אבל זה חלק מלהיות אדם. זה לא דבר שמפריד מהותית בין האדם לבין האל. אין אדם שלא חוטא. בשביל זה המציאו את התשובה. אבל מה שאין בשום שלב ביהדות הוא כניעה עקרונית לתאווה.  אין דבר כזה שבשם החולשה, התאווה, היצר או הנטייה... אנחנו מחליפים מהותית הגדרת אוייב באוהב וטמא בטהור. גם אם זה קשה... יש טוב ונכון וראוי ותקין ויש כל מה שלא... במקרה הכי גרוע שבו אדם לא מצליח להתרומם ומוצא עצמו נכשל שוב ושוב הוא צריך לשמור זאת לעצמו (כמובן לפנות לעזרת אנשי אמון ומעלה ראויים  שיסיעו לו) אבל לעשות זאת בצנעה ובפרטיות אמיתית למען כבודו, כבוד משפחתו וכדי לא להחטיא אחרים."

שתי תגובות כתבתי לפשקוויל. הראשונה: "דומני שרצון הקב"ה כפי שמתבטא בתורה הוא גם 'ואהבת לרעך כמוך'. בכך נכשלת. במקום להתמודד עם הכישלון שלך, אתה מחצין את החטא ומנפנף בו."

השנייה: "אני מביט בתמונתך המשפחתית המקסימה והיפה. ומי יודע אם אין בהם הומו או לסבית. הרי אין זה עניין תורשתי, גם לא עניין של חינוך. זו נטייה טבעית. איזה חיי אומללות נגזרו על הילד הזה, שיגדל ויהיה נער ולבוגר. בין אם הפחד ישתק אותו והוא יישאר כל חייו אומלל בארון ויישא אישה אומללה שבן זוגה אינו נמשך אליה ואינו חושק בה. ובין אם יתגבר על הפחד ויצא מן הארון ויתקבל במשפחתו, בביתו שאמור להיות מבצרו, בתגובה נוראית כמו ברשומה הזאת, על 'תאווה שהוא צריך להתגבר עליה.' כל כך הרבה נערים התאבדו בסיטואציות הללו".

* אזהרת מסע לביביסטים – אזהרה לביביסטים שמתלהבים מהרכש החדש שלהם, אלדד יניב. יניב אינו גדי טאוב, לא כנרת בראשי ולא עירית לינור, שהיו בצד אחד של המתרס, שינו בהדרגה את דעותיהם ועברו לצדו האחר. כאן מדובר בזגזגן סדרתי, פרובוקטור כרוני, תאב צומי כפייתי. הוא מדלג מדעה לדעה, ובכל פעם מצליח לאחז עיניים לתקופה מסוימת. בכל מקום הוא הופך למיליטנטי ביותר, עד שהיה לזרא לסובבים אותו שאט אט קולטים את הפוזה ונרתעים ממנו. כשהוא מבין שמיצה, הוא מדלג לתחנה הבאה, בלי להניד עפעף. הוא עוד יתהפך גם עליכם.

* להבחין בין טוב ורע – אני שמח על ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה ופגישתו עם זלנסקי. חבל שחלפה כמעט שנה מפרוץ המלחמה עד הביקור הזה. חבל שבדברים שנשא בביקור הוא הלך בין הטיפות ולא הבחין בין טוב ורע. חשוב שישראל תזדהה עם אוקראינה. אני מקווה שהביקור הוא רק צעד ראשון.

* קיצור תולדות המחל – בשאלון הטריוויה של מוסף "הארץ" נשאלה השאלה איזו רשימה התמודדה לכנסת עם האותיות חל טעם. התשובה היא – הליכוד בבחירות 1973. כדאי להרחיב את היריעה. הליכוד קם, ביוזמת אריק שרון שהצטרף למפלגה הליברלית עם שחרורו מצה"ל, סמוך לבחירות לכנסת השמינית (1973). הרעיון היה להקים את "המערך הימני" מול המערך.

המפלגות שהקימו את הליכוד הן חרות בהנהגת בגין, המפלגה הליברלית בהנהגת אלימלך רימלט ושמחה ארליך, (חרות והמפלגה הליברלית הקימו רשימה משותפת כבר בבחירות לכנסת השביעית, 1965 – גח"ל, גוש חרות ליברלים), המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית, תנועת העבודה למען א"י השלמה. המרכז החופשי היא סיעה שהתפלגה מחרות ב-1966, בהנהגת שמואל תמיר, ועם ראשיה נמנו אליעזר שוסטק (מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית), עקיבא נוף ואהוד אולמרט הצעיר. הרשימה הממלכתית היא מפלגה בהנהגת בן גוריון שהתפלג מרפ"י כאשר התמזגה עם מפלגת העבודה ב-1968. הרשימה זכתה בארבעה מנדטים בבחירות לכנסת השביעית, 1969. כעבור שנה ב"ג התפטר מהכנסת. ב-1971 הוא התנתק מן הרשימה והודיע על תמיכתו במפלגת העבודה. מקורביו פרשו והצטרפו למפלגת העבודה ואחרים, בהנהגת יגאל הורביץ וזלמן שובל הצטרפו לליכוד. התנועה למען א"י השלמה קמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים כתנועה חוץ פרלמנטרית, בעקבות מנשר, שעליו חתמו גדולי אנשי הרוח של התקופה ובראשם נתן אלתרמן. רבים מהם היו מתנועה העבודה, אך איני יודע מדוע בהצטרפותם לליכוד הם לא נקראו התנועה למען א"י השלמה אלא תנועת העבודה למען א"י השלמה. אולי כדי לשמר את התנועה למען א"י השלמה גם כתנועה חוץ פרלמנטרית. נציגם ברשימה היה אלוף אברהם יפה ובכנסת התשיעית הסופר משה שמיר.

סימן הבחירות של תנועת החרות, מאז הקמת המדינה, היה ח'. סימן הבחירות של המפלגה הליברלית היה ל'. סימן הבחירות של גח"ל - ח"ל. סימן הבחירות של המרכז החופשי - ט. סימן הבחירות של הרשימה הממלכתית – עמ. התנועה למען א"י השלמה לא התמודדה עד אז לכנסת ולכן לא היה לה סימן בחירות. חיבור האותיות הוא חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית התפלג המרכז החופשי. אחרי ששמואל תמיר, שטבע את המושג "שטח משוחרר לא יוחזר" והיה אופוזיציה מימין לממשלת הליכוד הלאומי שכללה את גח"ל, החל לדבר על אפשרות של פשרה טריטוריאלית – פרשו מהמפלגה שוסטק ואולמרט והקימו את המרכז העצמאי. המרכז החופשי פרש מהליכוד והתמודד לכנסת התשיעית במסגרת ד"ש. הרשימה הממלכתית, המרכז העצמאי והתנועה למען א"י השלמה התאחדו למפלגה אחת – לעם.

בבחירות לכנסת התשיעית הסימן של הליכוד היה לראשונה מחל. האות מ' יצגה את לעם. ב-1981 לעם התפלגה, ואנשי הרשימה הממלכתית בראשות יגאל הורביץ פרשו ממנה ומהליכוד, הקימו את רפי-הרשימה הממלכתית ורצו תחת משה דיין בסיעת תל"ם. ב-1985 לעם התמזגה לתוך תנועת החרות. ב-1988 התמזגו תנועת החרות והמפלגה הליברלית למפלגה אחת – הליכוד, בהנהגת יצחק שמיר.

* דור דור ודורשיו – בכתבה בערוץ 12 לציון ארבעים שנה לשידור בצבע בטלוויזיה הישראלית, דובר על שר האוצר יורם ארידור והוצגו תמונות של שר הכלכלה יעקב מרידור.

* ביד הלשון: קרועת לב אך נושמת – במאמר ב"ידיעות אחרונות" כתבה שלי יחימוביץ': "בתוך דקות מעטות הפוסט שלו שבר את הרשת. לרגע נדם שדה הקרב הציבורי המדמם, הוכרזה הפסקת אש זמנית, ואומה נעמדה, קרועת לב אך נושמת, ללוות את שרקי במסעו ולחבק אותו."

שלי מתכתבת עם שירו האלמותי של אלתרמן בטור השביעי: "מגש הכסף", שנפתח במילים:

...וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ

עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים.

וְאֻמָּה תַעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... –

לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס

הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי...

אורי הייטנר

* * *

אהוד: לא יכול להיות אבסורד מוזר מכך שהפגנות המחאה המתוזמרות היטב נגד הרפורמה המשפטית, הניזונות מהשנאה לנתניהו, ובהן ותיקי הבלפוריאדה נגדו – מתרחשות כאשר הוא במעמד של נבצרות מלעסוק ברפורמה המשפטית – חרף בקשותיו של הנשיא מהיועמ"שית לבטל את נבצרותו זו! – וכדאי לזכור: נתניהו יהיה בן 98 כאשר תסתיימנה העדויות וחקירות הנגד במשפטו!

* * *

יוסי אחימאיר

"אף על פי" במוזיאון חיל הים

מדברי הברכה שנשא יו"ר מכון ז'בוטינסקי בכנס שהוקדש להעפלה הרביזיוניסטית בטרם מלחמת העולם השנייה

אני שמח לשמוע שזו לא פעם ראשונה שמוזיאון העפלה וחיל הים, כאן בחיפה, מקדיש כנס מיוחד לעליית "אף על פי" הרביזיוניסטית.

יבורכו יוזמי הכנס, שותפינו – יחידת המורשת והמוזיאונים, אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, את ברית חיילי האצ"ל ואת מארחינו כאן – אנשי מוזיאון העפלה וחיל הים, ובראשם מנהל המקום ערן מוזס. תודה על שמצאתם לנכון לארגן כנס חשוב זה.

אני נרגש במיוחד, שכן אני נושא את שמו של "שר העפלה" של העלייה הרביזיוניסטית, יוסף כצנלסון ז"ל, שנפטר בוורשה בראשית 1940.

ייחודה של עליית "אף על פי" – בהיותה בשנות השלושים, בעשור שקדם למלחמה העולמית השנייה, ולשואה, כאשר הבריטים הם האדון השליט בארץ-ישראל, ושערי הארץ – נעולים.

ואף על פי הצליחו למעלה מעשרים אלף יהודים, מעפילים, לפרוץ את שערי הארץ החסומים, ולהגיע בכשלושים ספינות רעועות אל חופי המולדת הנכספת, בלילות חשוכים.

המסע היה קשה, ארוך, מטלטל, אבל כמובן כדאיי. לא רק שהמעפילים הצילו נפשותיהם, אלא שהגברים שבהם התגייסו מיד לאצ"ל, והצטרפו למאבק למען שיחרור הארץ מהכובש הזר הבריטי.

מכאן שמה של אחת מספינות המעפילים הללו, "אף על פי", ומכאן גם שמה של כל האפופיאה הנועזת הזאת בכללותה. כמאמר שיר בית"ר:

תַּגָּר  –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד  –
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דבר.

 

ההשראה באה כמובן מראש בית"ר, יושב ראש התנועה הרביזיוניסטית ומייסדה, זאב ז'בוטינסקי, שראה את העננה השחורה שמתקדרת בשמי אירופה, וקרא מדם ליבו לבני עמו, עם עליית היטלר לשלטון: "חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם."

"הספורט הלאומי" – כינה ז'בוטינסקי את מבצע העפלה הזאת, כשהוא מציין, כי "מיני הספורט האחרים הם ככלות הכול משחק גרידא, ואילו הספורט שלנו הוא רציני, ורצינותו קדושה."

מבצע שאירגנו במשותף פעילי הצה"ר, בית"ר והאצ"ל.

הבית"רים גייסו באירופה את המבקשים לעלות, רכשו את הספינות, אירגנו את המבצע – ואילו חברי האצ"ל קלטו את הבאים שירדו לחוף בלילות שחורים, חסרי כול, וקלטו אותם מיד במקומות מסתור בארץ ובשורות האירגון.

בינואר 1934 יצאה לדרך הראשונה באוניות "אף על פי" – "כוכב" שמה – ועל סיפונה חמישים עולים בסך-הכול. לאחריה הגיעו עוד ועוד ספינות, כל ספינה וגורלה, כל ספינה ונוסעיה, כל ספינה וקשייה.

צריך לעשות צדק עם מי שהיה ראשון לחקור את פרשת עליית "אף על פי", הסופר חיים לזר ז"ל. כבר ב-1959 הוא פירסם את ספרו הנושא את שם העלייה הזאת. הוא מתאר בו בפרוטרוט את סיפורן של כל הספינות, מהם סיפורים קשים ביותר, מטלטלים ביותר, אבל כדבריו – זה היה "אחד השלבים החשובים של מלחמת העם למען חירותו ועצמאותו."

ספרו רב הכמות של לזר, תיקן למעשה עוול היסטורי, שנעשה כלפי העלייה הרביזיוניסטית, הנחשונית, כאשר חלקה בכלל תנועת ההעפלה, במיוחד זו שלאחר המלחמה, הועלם וכמעט לא נזכר בנראטיב העליות.

אנחנו במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב הלכנו צעד נוסף קדימה, כאשר במוזיאון שלנו השקנו ב-2007 את מיצג "אף על פי", מיצג שפעיל עד היום. אלפי מבקרים, רובם חיילים ותלמידים, פקדו אותו, חוו את המסע רגשית וחווייתית, ולמדו סיפור שכמעט לא סופר.

המיצג דמוי ספינה ממחיש בתוך התפאורה הייחודית והסרט בן 18 דקות שהופק במיוחד, את רוח התקופה ותעצומות הנפש של המארגנים והמעפילים, הסובלים שבועות וחודשים בבטן האונייה. רעב, מחסור, מחלות, מיתות. לצופה זוהי חוויה של שמע, צליל, אור ועשן, טיפות מים, המועברת באמצעות טכנולוגיה חדשנית, נכון לעת ההקמה, והספינה הזאת "שטה" בלב העיר תל-אביב, כבר יותר מחמש-עשרה שנה.

אני מקווה כי גם כאן, במוזיאון העפלה וחיל הים, יינתן מקום ראוי להעפלת ההצלה הזאת. כאמור, למעלה מעשרים אלף יהודים שנענו לקריאתו של ז'בוטינסקי, שעו לאזהרותיו, נטשו הכול מאחור – הצילו בכך את נפשותיהם, אבל הם היו כטיפה בים.

שישה מיליונים יהודים, שנותרו על אדמת אירופה, נטבחו בידי הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה עימם, והיו לאפר.

סיפורה של העפלת "אף על פי", בטרם השואה, הוא סיפור גורלו הטראגי של העם היהודי על אדמת אירופה וסיפור תקומתו בארץ ישראל. כמו גם סיפור העפלה הגדולה של שארית הפליטה לאחר מלחמת העולם השנייה, שאורגנה על-ידי המוסד לעלייה ב'.

סיפור שבו העם היהודי נקלע, בשעתו הקשה ביותר בכל תולדותיו, בין הפטיש הנאצי לבין הסדן הבריטי, ואף על פי כן, התגבר, ויצא משואה לתקומה.

יוסי אחימאיר

* * *

יונתן גורל

יֵיאוּשׁ מִדַּעַת

כִּכְלוֹת הַכֹּל בָּאנוּ לָעוֹלָם

כִּכְלוֹת הַכֹּל נַעֲזֹב

בְּעָזְּבֶנּוּ, אוֹתָם שָׁמַיִם

אוֹתָם גֵּאָיוֹת וְהָרִים

נוֹשְׁקִים לַשָּׁמַיִם

רַק אֲנָשִׁים מִתְחַלְּפִים

וַחֲלִיפָתָם קִבְרָם

אַחֲרִית הַיָּמִים

רְחוֹקָה וּמַצְהִיבָה

תְּחִיָּיה חֲדָשָׁה

מְבַקֶּשֶׁת תּוֹחֶלֶת

וְהָאָרֶץ נָבְלָה שְׂפָתָהּ

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

* * *

אם יש את נפשך לדעת

מאין בא הכסף להפגנות המחאה?

* * *

מתן פלג

היד הזרה שמנענעת את העריסה

[פורסם לראשונה באתר "מידה" ב-15.2.2023]

לא פעם עולה בשיח הציבורי סוגיית השפעתם של גורמים זרים וממשלות זרות על ההוויה והפוליטיקה בישראל – החל ממדיניות המלחמה בטרור והתיישבות בכל חלקי הארץ, דרך מדיניות ההגירה ועד ליחסים בין הקבוצות השונות בחברה. כל זאת נעשה לרוב על ידי מימון רחב היקף של ארגוני תעמולה ומשפט ישראליים. בעשור האחרון קיבלו עשרות ארגוני תעמולה ומשפט המזוהים עם השמאל מעל מיליארד שקלים שמקורם בממשלות זרות. ארגונים המזוהים עם הימין לא קיבלו אגורה.

עם הכסף הזה מייצרים שרשרת אין סופית של עתירות לבג"ץ, שלטי חוצות, הפגנות וצעדות, מיצגים עתירי תקציב, דיונים בוועדות שונות באיחוד האירופי והרשימה עוד ארוכה. הארגונים הללו לא חייבים להביא את ההמונים. אלו מגיעים כמעט מעצמם, בעיקר בשל התגייסות האליטה הדומיננטית בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט לשלהוב הרוחות וניתובן למקום הנכון.

חשוב להודות כי לא כל המאבקים הללו הצליחו, אך הם בדרך כלל השאירו צלקות או פצעים פתוחים. כישלונה של המדינה להעביר את חוק פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב העצימה את הבעייה האנושית בה נמצאים הבדואים עד היום; הכישלון לפתור את סוגיית המסתננים הותיר פצע מדמם בדרום תל-אביב. המאמץ להשפיע על מדיניות המלחמה בטרור פגע אנושות בהרתעה על כל המשתמע מכך.

גם בהתנגדות למתווה הגז הופעלה אותה שיטה. הפגנות וצעדות, כותרות מבהילות, מומחים מזועזעים. במבט לאחור נראית ההתנגדות למתווה דומה לניסיון הכנסייה למנוע מגלילאו גליליי להכריז שכוכבי הלכת סובבים את השמש, אבל בזמנו הרגשנו שאולי באמת עדיף להשאיר את הגז באדמה. ממש כמו עם המסתננים והפחונים בנגב.

גם סביב חוק הלאום התרחש אותו קרנבל. שרשרת עתירות לבג"ץ הוגשה בידי אותם הארגונים ואותה קרן לישראל חדשה – תאגיד אמריקני הרשום בישראל כחברה זרה ובוחש מלפנים ומאחור. בפעם הזו ממש הרחיקו לכת בניסיון הציני והמרושע לתקוע טריז בין העדה הדרוזית לרוב היהודי, מטעמים פוליטיים גרידא. שיסו עדה שלמה המהווה אבן יסוד לעתיד המפעל הציוני – נגד הממשלה הנבחרת בישראל. עד היום הפצע פתוח.

הקרנבל הנוכחי מתמקד ברצון הממשלה החדשה לתקן את מערכת המשפט. אותם גורמים פוליטיים זרים "ומתוקצביהם" בישראל, יחד עם אותם בעלי אינטרס באליטה ובפוליטיקה, מבצעים הרעשה כבדה שלא רק זורעת בהלה באזרח הקטן אלא סוחטת אותו באיומים. מודיעים לו שאם חלילה ימשיך לתמוך ברפורמה המשפטית, תיפתח מלחמת אזרחים ומרי כללי. שיא חדש נשבר, מסוכן עוד יותר.

השאלה מדוע גורמים פוליטיים וגורמי ממשל זרים מתנגדים לרפורמה המשפטית אינה תעלומה. מאות עתירות לבג"ץ הצליחו לעצב לאורך שנים את אופייה וצביונה של המדינה, לא פחות אם לא הרבה יותר מאשר הממשלה והכנסת. קוראים לזה ציר עוקף דמוקרטיה והאזרח הקטן לא תמיד מודע לכך.

כמה מאיתנו מודעים למשל לכך ש'התנועה לאיכות השלטון', ללא ספק כוח מוביל במאבק נגד הרפורמה המשפטית, זכתה בין 2020-2022 לתרומות ממחלקת המדינה האמריקנית? כמה מכירים את העובדה לפיה האמריקנים העבירו בעשור האחרון מעל שישים מיליון שקלים לארגוני תעמולה ומשפט הפועלים לשינוי מדיניות הפנים של ישראל?

בסופו של יום אפשר להבין מדוע ישנה התנגדות כזו או אחרת למהלכים שונים שנבחרי ציבור מנסים לקדם. קוראים לזה דמוקרטיה ושיח ציבורי פתוח במדינה חופשית. אבל חשוב לשים לב כי לא פעם, מי שבאמת מנענע את העריסה הזו, משלהב את ההמונים או מפחיד אותם – הם גורמים זרים עם אינטרסים משלהם. להם פחות אכפת מה יהיו התוצאות החברתיות של המהלכים הללו ואם יתרחש קרע בעם. לאחר תהליך הבראת מערכת המשפט הישראלית, יהיה כדאי גם לטפל בסוגיית הבחישה הפוליטית הזרה.

מתן פלג הוא יו"ר תנועת 'אם תרצו' ומחבר הספר 'מדינה למכירה' העוסק בחתרנות זרה.

* * *

משה גרנות

הקו האפל של גאון השירה העברית

על ספרה של זיוה שמיר

"כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן"

ספרא – הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2022, 552 עמ'

[המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום שישי, 17.2.2023]

אינני מכיר עוד חוקר/ת ספרות כל כך יסודי/ת כמו פרופ' זיוה שמיר – היא חיברה 18 (!) ספרים  על יצירתו של ביאליק, אותה היא חקרה בספרים אלה מכל זווית אפשרית. כך נוהגת החוקרת הזאת בגאון הספרות העברית שאין תכלה וקץ למכמנים הגלויים והחבויים ביצירתו.

 בעקבות הדיון המפורט ביצירתו רבת הפנים של ביאליק, מגיע תורו של גאון אחר בספרותנו, הלא הוא נתן אלתרמן, שיצירתו נבחנת במחקריה של זיוה שמיר מכל זווית אפשרית, ואמנם הספר שלפנינו הוא הספר התשיעי (!) שזיוה שמיר חיברה על משורר ייחודי זה. אחרי שעסקה בנושאים כמו המודרניזם, פואטיקה ופוליטיקה, שירי ילדים, שירה לאומית, שירה אקטואלית, לשון ועוד ביצירתו של אלתרמן – בספרנו מצוי דיון נרחב בפזמונים שלו, שכמו בשאר יצירותיו היה אלתרמן אשף. בשנות הארבעים והחמישים במאה הקודמת אנשים היו קונים עיתון רק כדי לקרוא את הטור החדש של אלתרמן. וכדרכה של זיוה שמיר, 52 הפזמונים שהיא בחרה לדון בהם מנותחים מכל זווית אפשרית: רמזים חבויים, השפעת ארון הספרים היהודי והספרות הקאנונית, התכתבויות עם יצירות אחרות מהספרות העברית והלועזית. וכן גם ויכוח לגיטימי עם חוקרי אלתרמן האחרים.

[אהוד: נדמה לי שאתה מערבב בין "הטור השביעי" בעיתון "דבר" לבין הפזמונים שהושמעו ברובם ברדיו ובבמות הקלות ולא פורסמו מיד בעיתונים].

בספר הזה ימצא הקורא את מיטב הפזמונים שמאזינים להם ברדיו ללא הפסק מזה עשרות שנים, כמו "שיר העמק", "דצמבר", "רינה", "תוצרת הארץ", "המגדל האחרון", "זמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "כחול ים המים", "אני מצפת", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "לילה לילה", "טנגו כפר סבא", "בכל זאת יש בה משהו", "מגש הכסף", "אליפלט", "קונצרטינה וגיטרה" – הזכרתי כאן כמתאבן מבחר פזמונים הנידונים בספר, פזמונים שכל מאזין לרדיו זוכה לשמוע אותם עשרות שנים לאחר מות מחברם.

הזכרתי את השפעת ארון הספרים היהודים על פזמוניו של אלתרמן, והמחברת מניחה שזאת מורשת שאלתרמן הנער קיבל בבית הספר הדתי בקישינב. אבל המחברת, השולטת במספר שפות, ואשר תרגמה ממיטב הספרות הלועזית לעברית, מזכירה השפעות ו"התכתבויות" עם יוצרים בשפה העברית, בשפת היידיש ובשפות אירופיות, כגון היינריך היינה וברטולד ברכט ביחס לשיר הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים", צ'רלי צ'פלין, פרץ סמולנסקין וגרהרד האופטמן ביחס לשיר "ילדי הפקר", מטרלינק ("הציפור הכחולה") ביחס ל"אני הוא גדליה רבע איש", איבסן (סולוויג ב"פר גינט") ביחס ל"צריך לצלצל פעמיים", שלמה שמילביץ' ביחס ל"מכתב מאימא", וולט ויטמן ("קברניט קברניטי") ביחס ל"נאום תשובה לרב חובל איטלקי", אוסקר וויילד ("שולמית"), אברהם גולדפאדן ("שולמית") ביחס לשיר "שולמית" ו"מגש הכסף", ברהמס ביחס ל"לילה לילה",  הבעש"ט ואיציק מאנגר ביחס ל"על אם הדרך", פרנסוא ויון ביחס ל"ניגון עתיק", רמבו ביחס ל"כלניות", מרקוס אורליוס, הקיסר הסופיסט, שייקספיר (גורלן של אופליה ודסדמונה) ורסין ("פדרה) ביחס ל"שיר משמר", שקספיר ("רומיאו ויוליה", "אילוף הסוררת") ביחס ל"טנגו כפר סבא", הומרוס (הסירנות המפתות את ספני אודיסאוס) והיינה ("לורליי") ביחס ל"זמר מפוחית", הומרוס (פנלופה האורגת תכריכים) ביחס ל"צריך לצלצל פעמיים", ניטשה וויינינגר ביחס ל"זמר שלוש התשובות", סרוונטס (סנצ'ו פנשה) ביחס ל"בלדה על חמוריקו", י"ל פרץ ("לילה בשוק הישן") ביחס ל"שיר ערס".

הספר שלפנינו עונה על כל שאלה שהקורא עשוי לשאול לגבי שנת חיבור הפזמון, המלחינים (דניאל סמבורסקי, משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סשה ארגוב, נעמי שמר), המבצעים הראשונים והבאים אחריהם (אסתר גמליאלית, שושנה דמארי, הארי בלפונטה, שייקה אופיר ונעמי פולני, אילו גורליצקי ויונה עטרי, אילנה רובינא, אריק אינשטיין ושמואל קראוס). המחברת טורחת לציין באיזו מסגרת שובץ הפזמון לראשונה (סרט, מופע בידור, רפרטואר תיאטרוני וכו').

זיוה שמיר נוהגת להבהיר את המונחים בהם היא משתמשת, נוהג שראוי כי גם חוקרים אחרים יחקו – היא מסבירה מה פירוש "סינאסתזיה" (עמ' 75, 131), מיטונימיה (עמ' 78), מריזם (עמ' 82, 93), זאוגמה (עמ' 130, 154), אוקסימורון (עמ' 198), קלמבור (עמ' 211), שיר אפיסטולרי (עמ' 260), אפיפורה (עמ' 341).

הערכה ותודה מופנות בספר הזה למנחם דורמן, שההדיר בקפדנות את יצירות אלתרמן, מרדכי נאור, המקפיד על אמת היסטורית, אהוד בן עזר על הערותיו הבונות ועל פרסום ניתוחי הפזמונים האלתרמניים בכתב-העת שהוא עורך "חדשות בן עזר".

לעומת זאת, מצביעה המחברת על הכשל בביקורת הקטלנית כלפי אלתרמן מצד קורצווייל, רטוש, מרדכי שלו ונתן זך.

באשר לשלונסקי שהתעמת חזיתית עם ביאליק ומורשתו, וזלזל ביל"ג וברחל – המחברת רומזת שגאון כמו ביאליק איננו מורד ביל"ג ובאחד העם, וגאון כמו אלתרמן, לא רק שאינו מורד בביאליק, אלא אדרבה, הוא מצטט אותו, ומשבץ ביצירתו מוטיבים ביאליקאיים. וכן, אלתרמן העריך מאוד את השירה הצנועה של רחל.

אם כבר הזכרנו את שלונסקי, הרי אלתרמן היה בצעירותו חלק מ"גוריו" של "האדמו"ר" שלונסקי, אבל במהרה הוא השתחרר מהשפעתו, וזה, בעל השקפת העולם הסובייטית, כינה את אלתרמן בכינוי "בן-גרוריון", לרמוז רמז עבה לכך שאלתרמן הוא "משורר חצר". זיוה שמיר גורסת שזאת דיבה רעה: אלתרמן ביקר את בן-גוריון על יחסו לפלמ"ח, שפוליטית היה שמאלה ממפא"י. אלתרמן ביקר את בן-גוריון על כך ששלח לקרב האבוד בלטרון עולים חדשים שלא אומנו ללחימה, והוא גם לא נשמע לבן-גוריון שדרש כי יעברת את שמו.

זיוה שמיר, שממש "שוחה" ביצירתו של אלתרמן, מתעמתת חזיתית עם מי שנחשב לאורים ותומים בביקורת ובמחקר הספרות העברית והאידית – דן מירון. היא מונה את הטעויות שלו בספריו "אם לא תהיה ירושלים" ו"ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו". בעיקר מתקוממת המחברת שלנו לטענה שאלתרמן הסתייג מהקיבוץ. זה אמנם נכון שאלתרמן סבר שהקיבוץ טועה בכל הנוגע לחדר הילדים הנפרד מההורים, ובהתכחשות לטבע האדם באשר לרכוש ולקניין, אבל אלתרמן ממש העריץ את החלוציות של הקיבוצניקים, את האידיאלים הלאומיים-חברתיים שלהם, והעובדה שכמעט כל כוח המגן בשעות הקשות של היישוב היה בנוי מיוצאי הקיבוצים וההתיישבות העובדת (עמ' 49, 171-170, 174, 177, 429-423).

וכן, המחברת סבורה שניתן לבקר קשות את התמלילים הרדודים של הפזמונים המכונים "ים-תיכוניים"  (אותם היא מכנה בשם "סתמלילים") מבלי שהמבקר ייחשב אוטומטית לגזען, כי הרי לא מדובר בביקורת משום צבע העור או המוצא, אלא ברמה תרבותית, שאין כלל אפשרות להשוותה למה שמוצא הקורא והמאזין לפזמוניו של אלתרמן (עמ' 68-65).

אני מבקש לסיים רשימה זאת בנימה אישית: יש שירים קאנוניים ופזמונים של אלתרמן, שאני קורא, או מאזין למולחנים שבהם, ואני מתרגש עד דמעות. לאחר שאני מעיין בניתוחים היפיפיים של זיוה שמיר לשירים אלה, ההתרגשות שלי עוד מתגברת, אבל אני מודה שבין שיריו מצויים גם כאלה שמעיי מתהפכים בי כשאני קוראם, או מאזין להם – הכוונה ל"ניגון עתיק" המתאר קנאה קטלנית של הגבר, ו"זמר שלוש התשובות" בהן מתוארת הנכונות של האהובה להיות שפחה חרופה של האהוב הבוגדני. אלתרמן עיצב דמות אוהבת המוכנה לעבדות עולם למען אהובה גם במחזה "פונדק הרוחות". לא צריך להיות פמיניסט כדי להצביע על כך שפה נחשף קו אפל באישיות של אלתרמן. זיוה שמיר מחליקה על כך בספר זה, אבל אם להאמין לאידה צורית (ספרה "העלמה והמשורר" – 2004, ספר שמביא את קורות חייו של אלתרמן, כששמות הגיבורים בדויים), הרי שהיתה לאלתרמן התנהגות מבהילה שבוודאי היתה קשורה בשתיינות הכרונית שלו, זו שהביאה עליו את סופו המוקדם. ההתפעלות הגדולה מיצירתו האלמותית של גאון השירה העברית אינה יכולה לאיין  את הקו האפל הזה ביצירתו ובאישיותו.888

משה גרנות

* * *

פוצ'ו

 הפיליפינית שלי

מתוך "עמ"ל 6", פברואר 2023, עלון מחזור ל"ו של בוגרי גימנסיה הרצליה, שהיה קרוי קודם עלון הלמדווניקים ומעתה הוא יוצא לאור רק במהדורת אינטרנט.

לפני כעשר שנים בכנס הפלמח הוזמן חיים חפר אל הבמה ונכנס אליה על כיסא גלגלים שהובל על ידי פיליפינית שהוצגה על ידו בתור "חברת הכשרת מנילה".

 עד לפני שלוש שנים לא חשבתי שאני זקוק לעזרת איזו חברת הכשרה, אבל הגורל חשב אחרת, וכשאחותי אביגיל נפטרה, המשפחה החליטה שזאת הזדמנות להעביר אליי את הפיליפינית שלה.

כך זכיתי לקבל את מרינה נעימת המראה, שהצטיינה בקול צחוק מתגלגל, שאורח חייה לא תמיד הצדיק אותו. את חייה הבוגרים התחילה בתור מורה בכפר פיליפיני, שכדי להגיע אליו היתה צריכה לנסוע כשעתיים על אופניים. אחרי שנה כזאת היא החליטה לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה על ידי עבודה בטיוואן, ונסעה לשם כשהיא משאירה אצל הוריה את ילדתה הקטנה. אחרי כמה שנים, עברה לעבוד אצל משפחה בסין ומשם החליטה לעבור לישראל והתקבלה כאן לעבודה אצל משפחה ערבית באום אל פחם. שנה אחת הספיקה לה ובהזדמנות ראשונה החליפה מקום והגיעה לחיפה למשפחה שקיבלה אותה כבת-בית, ועבדה שם כעשר שנים. כאשר המטופלת שלה נפטרה בגיל 98, היא עבדה תקופות קצרות אצל עוד כמה משפחות עד שהגיעה לאחותי וממנה אליי.

ביום הראשון לקחתי אותה לסופרמרקט, וכשרציתי לקנות שניצלים קפואים, מרקים מוכנים וכמה קופסאות שימורים, היא אמרה: "'מה פתאום?" –' וקנתה רק מאכלים טריים.

היתה זו הפעם האחרונה שהלכתי לסופרמרקט. נתתי לה את הכרטיס שלי ומאז רגליי לא דרכו שם.

בשלושת ימי העבודה הראשונים שלה בביתי היא לא בישלה הרבה כי עסקה בניקוי הבית. את האבק שהיה על הארונות היא הורידה עם כף אשפה ושפכטל, למרות שאמרתי לה שהאבק נמצא במקום הרבה שנים ולא מפריע לאף אחד. אותו דבר עם המנורות שאליהן הגיעה עם הסולם. מתוך הארונות הוציאה לי כל מיני סמרטוטים ומכשירים ישנים שלא ידעתי על קיומם ומילאה בהם את פחי האשפה  של כל הבית. כשהילדים הגיעו לשבת כמעט לא הכירו את הדירה ושאלו אם הם יכולים לקבל את מרינה בהשאלה לכמה ימים .

כשסיפרתי לחנה מוסינזון, ידידת המשפחה, על נציגת המזרח הרחוק שהשתקעה בביתי, אמרה לי בפנים מאירות שזה הדבר הכי חכם שעשיתי. היא בתור מי שעובדת בדיור מוגן עם קשישים מרובי פיליפיניות, יודעת עד כמה הן יעילות והן רוחצות ומנקות לא רק את הבית, אלא גם את בעל הבית.

חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל היא חזרה על דבריה ואמרה: "תנסה אותה."

ניסיונות כאלה אני אוהב. כבר למחרת כשהלכתי למקלחת שאלתי אותה אם תבוא לסבן לי את הגב. היא אפילו לא הסמיקה ואמרה: "תקרא לי כשתהיה מוכן."

מאז אני לא נוגע בסבון באמבטיה, וכשהיא יוצאת לחופשה בשבת, היא מרשה לי יום אחד לא להתרחץ.

אני יודע מה השאלה העומדת לכם עכשיו על קצה הלשון והתשובה היא: "לא!"

אי אפשר לדרוש מאדם בשר ודם שיהיה מושלם עד הסוף. היא נתנה לי להבין שבתור נוצרייה אדוקה היא רוצה בבוא היום להגיע לגן עדן ובשום אופן לא תעשה גם חטא אחד שיביא אותה לשערי הגהינום. כאן הרמתי ידיים והבנתי שצריך להסתפק במה שיש.

מה שיש זה פיליפינית נוספת, ג'יין, שמרינה הביאה לי. מדובר בחברה טובה שלה שהבוסית שלה נפטרה והיא עברה לגור אצלנו ברשותי. הרשיתי לה בלי בעיות, כי גם ג'יין היא נוצרייה דתית  וחרם דרבנו גרשום האוסר עלינו לקחת יותר מאשה אחת לא חל עליה.

בינתיים מרינה החליטה לצאת בעוד שבועיים לחופשה שנתית והיא שאלה אם אהיה מוכן לקחת את ג'יין כמחליפה שלה.

כמובן שהסכמתי אבל יש לי בעייה, מה יהיה עם המקלחת? איך ג'יין תדע לסבן אותי כל כך טוב ובצורה יסודית כמו מרינה. על כך הבנות לא ידעו מה להשיב, כי ג'יין היא ביישנית ולא יהיה לה נעים להיכנס לאמבטיה ולעמוד להסתכל בלי לעשות כלום. טוב שבפלמח למדנו שבתחבולות תעשה לנו מלחמה ולכן הצעתי שג'יין לא תכנס לאמבטיה, אבל אני ארשה לה להציץ דרך חור המנעול ולראות בדיוק איך מרינה מסבנת. משום מה הבנות פרצו בצחוק ועד היום לא קיבלתי תשובה רצינית. טוב שיש לנו עוד שבועיים עד החופש של מרינה ועד אז יהיה לנו זמן לחשוב יחד עם הנשיא איך פותרים את בעיית הזמן המוקצב.

פוצ'ו

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף פברואר 2023

 *

הָעֵט הַיָּקָר וְהַטּוֹב

לֹא עוֹשֶׂה לְךָ טוֹבוֹת

חָשַׁב מְשׁוֹרֵר לְעַצְמוֹ;

אִם אֵין לְךָ מָה לִכְתֹּב

הוּא לֹא יוֹצִיא אוֹתְךָ בְּטוֹב.

הוצאה עצמית

הוּא כָּל כָּךְ שָׂמַח

שֶׁסִּפְרוֹ יָצָא לָאוֹר

שֶׁהוּא כָּשַׁל בַּמַּדְרֵגוֹת

וְנָפַל וַחֲבָל, כִּי

סָפֵק גָּדוֹל

אִם מִישֶׁהוּ מִלְּבַדּוֹ

הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ...

*

אֵיפֹה כָּל הָאֲנָשִׁים

שֶׁבִּלּוּ פֹּה?

אֵיפֹה כָּל הָאֲנָשִׁים

שֶׁיָּשְׁבוּ פֹּה?

הִרְהֵר הַוָּתִיק

כְּשֶׁחָלַף עַל פְּנֵי

בֵּית הַקָּפֶה שֶׁנִּסְגַּר;

מֶה עָלָה בְּגוֹרָלָם,

הִמְשִׁיךְ וְהִרְהֵר

כְּמוֹ לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

כְּמוֹ לַהֲדָ"ם.

מות היפהפיה

אֱלֹהִים

הִיא הָיְתָה יָפָה

חָשַׁב הָאִישׁ עַל...

וּמָה הִיא הוֹלֶכֶת לִהְיוֹת,

הִמְשִׁיךְ וְחָשַׁב –

תִּשְׁאֲלוּ בְּסוֹד אֶת הָרִימוֹת.

הלם

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

עַל חֲבֵרָם

שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִכִּירוּ

שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ:

"לִפְנֵי רֶגַע

הוּא עוֹד הָיָה חַי,

בְּחַיַּי!"

חֲמַקְמַקּוּת

הִרְהֵר אָדָם

בַּחֲמוּקֵי הָאִשָּׁה

שֶׁבָּהּ חָשַׁק

הַחוֹמְקִים מִמֶּנּוּ.

הביישן

אָמְרָה הַזּוֹנָה

לָאִישׁ הַקָּסוֹקֶר

בַּעַל פְּנֵי הַפּוֹקֶר

"בֹּא בֹּא, תִּגַּע –

לֹא תִּפָּגַע!"

הָאִישׁ נִרְתַּע,

לְבַסּוֹף הִסְתָּעֵר

וְאוֹתָהּ מִסְמֵר,

אַחַר נֶאֱנָח

וְהָלַךְ מַהֵר.

*

חָשַׁב אוֹהֵב

עַל אֲהוּבָתוֹ לְשֶׁעָבַר

שֶׁעָבְרָה עַל פָּנָיו

עִם אִישׁ זָר:

"הַאִם הָאִישׁ הַזֶּה

הוּא אִישֵׁךְ?

הַאִם הוּא מַצְלִיחַ

לְהַדְלִיק בָּךְ אֵשׁ

כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי בֶּעָבָר

הִצְלַחְתִּי אִתָּךְ?"

האב האלים

סִפֵּר לִי בְּנוֹ

שֶׁזֶּה הָלַךְ כָּךְ:

"הָאָב נָתַן לִי טְרַאח

וַאֲנִי נוֹפֵל,

עוֹד טְרַאח וְעוֹד אֶחָד

וַאֲנִי נִמְרָח.

הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי

מְתֻסְכָּל

עַל שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל

לְלַמְּדֵּנִי לֶקַח

בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה

(וְכוֹאֵב לוֹ עַל כָּךְ)."

השתיין

הוּא רָצָה לָצֵאת מִזֶּה

וּמִבְּלִי דַּעַת מָה הוּא עוֹשֶׂה

עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה

וְהִתְחִיל לִשְׁתּוֹת אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת.

*

אָמַר אִישׁ לְרֵעוֹ

בְּעִנְיָן חֲבֵרָם שֶׁנִּפְטַר:

אֲנִי מַעֲדִיף

לְהִסְתַּכֵּל בִּתְמוּנָה

מֵאֲשֶׁר לַעֲלוֹת לַקֶּבֶר

בּוֹ טְמוּנָה הַגּוּפָה.

אילן בושם

* * *

ליליאן דבי גורי

״מהו העולם״

״כלבלב האו האו / וחתול מיאו מיאו / ועכבר שריק שריק / וציפור ציף ציף /  יצאו יחדיו / 

להכיר את העולם.״     

ילדים בדרך כלל אוהבים להביט בסובב אותם ולשאול בתמימות שאלות פילוסופיות. 

הספר "מהו העולם" עוסק ברגישות ובפיוטיות בעושר של החיים ובחשיבות של שותפות וכוליות, מתוך הכרה בתפקיד של כל אחד ואחת בעולם. 

ליליאן דבי גורי היא משוררת העוסקת במחקר הספרות העברית והספרות הערבית. 

האיורים המרהיבים בספר הם פרי מכחולו של דיוויד הול, מבכירי המאיירים בישראל. 

[דבר המפרסם]

* * *

מנחם רהט

קק"ל קיימת, חיה ובועטת

מי אמר שאין עוד צורך בקק"ל? הקרן הקיימת לישראל היא היחידה שמתגייסת לסיכול השתלטות לאומנית של ערבים על אדמות יהודים בגליל. בלעדיה היה הגליל ל'גליל הגויים' .

במשך 75 השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, נאלצו גופי 'המוסדות הלאומיים': ההסתדרות הציונית העולמית, הקק"ל, הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ואולי שכחתי עוד גוף או שניים מבין הארגונים המיישבים הציוניים – להיאבק על עצם זכות קיומם. הטענה הבסיסית היתה, שמרגע שהתנועה הציונית מימשה חזונה והקימה את מדינת ישראל, הפכו ארגוני המוסדות הלאומיים למיותרים, בזבזנים ובלתי רלוונטיים.

השמאל הרדיקלי היה זה שניהל מלחמת חורמה לפירוק המוסדות הלאומיים. אחד מנושאי דגלה של המלחמה הזו היה עורך 'העולם הזה', אורי אבנרי, שאימץ את האידיאולוגיה של תנועת 'הכנענים' – שדרשה בין היתר ניתוק המדינה מן היהדות ההיסטורית. אבנרי טען שבימינו, ימי המדינה, אין צורך בזיקת המדינה ליהדות, ולמדינה צורך במוסדות הלאומיים. שני אלה, היהדות שהגנה על עצם קיומנו בגולה, והמוסדות הלאומיים כאן במדינה, טען אבנרי, משולים לפיגומים שחובה להציבם כל אימת שבונים בניין חדש. אבל ברגע שהבניין ניצב על תילו, מה טעם בשימור הפיגומים? דינם להתפרק ולהיעלם.

לא נתייחס לטענת ההבל בקשר ליהדות. ברור שמאחורי טענה כזו מסתתר הרצון לנתק בין יהדות ללאומיות יהודית. לעניינו נתייחס לטענה שמוסדות הלאומיים הפכו למאובן, שאבד עליו הכלח, משום שאת כל תפקידיהן חייבת המדינה לבצע.    

מי שמכיר את פעילותה של הסוכנות היהודית לכינונה ולתיחזוק ההתיישבות הכפרית ברחבי הארץ, יחד עם קרן היסוד, יודע שגם לאחר קום המדינה, מילאה מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, תפקיד מכריע בבניין הארץ, ייהוד הגליל ויישוב השממה. נהפוך הוא: המדינה לא היתה יכולה לעסוק במשימות התיישבות, מפני שהבג"ץ היה מחייב אותה לממן באותה מידה התיישבות ערבית. ואילו ההסתדרות הציונית תיחזקה את יחסי מדינת ישראל עם התפוצות ועסקה במשימות נוספות, שהמדינה, בהיותה מדינה דמוקרטית, לא היה יכולה לנהל.

והקק"ל? עד קום המדינה התרכזה ברכישת קרקעות לצרכי העם היהודי, ולאחר שנוסדה לקחה לעצמה יעדים לאומיים אחרים: ייעור, גינון, פארקים, מאגרי מים, איכות הסביבה וכדומה.

על אף חיוניתם של המוסדות הלאומיים, נטען נגדם שהם הפכו לתעשיית ג'ובים לעסקני המפלגות השולטות בה. ויש בזה משהו. קחו למשל את ינקי דרעי, בנו יקירו של אריה דרעי מנהיג ש"ס (שבהגדרה אינה ציונית), שנתמנה ב-2021, במסגרת חלוקת השלל הקואליציוני במוסדות הלאומיים, לג'וב חייו בהסתדרות הציונית (פתאום הם נעשו ציוניים...) עם שכר חלומי זהה לשל שר בממשלת ישראל, בסך 1 מיליון שקל בשנה, ותקציב של 2.3 מיליון שקל לניהול לשכה, רכב שרד, כרטיס טיסה פתוח לכל הגלובוס ומלונות יוקרה.

וכל זה תמורת מה? הפרס הגדול הזה נפל בחלקו בזכות היבחרו, הודות לעיסקאות מפלגתיות מפותלות, לתפקיד יו"ר המחלקה לגיוס כספים בהסתדרות הציונית. למזלו, איש אינו דורש ממנו דין וחשבון על הישגיו. דרעי-ינוקא יצטרך להציג את הצלחותיו בפני מליאת הקונגרס הציוני העולמי, רק בעוד כשלוש שנים – ועד אז אלוקים גדול.

נחזור לקק"ל ולטענה שאין בה צורך מפני שהמטרה שלמענה הוקמה הקרן, הגשמת חלום הדורות והקמת מדינה יהודית, עצמאית וריבונית, כבר הוגשמה, ושאר משימותיה יכולים להתבצע בידי ממשלת ישראל. עד שבא עיתון 'דה מרקר' של 'הארץ', וגילה לנו עד כמה נחוצה הקק"ל גם בזמננו. דה מרקר מבית 'הארץ', בא לקלל ונמצא מברך. ממש כמו בסיפור על היהודי שנסע ברכבת והתאונן באזני היהודי שישב מולו על שהוא מתעמק בקריאת עיתון אנטישמי מובהק. התנצל הקורא הנאמן: "זה העיתון היחיד שמוכיח שהיהודים באמת חזקים."

רק ה'דה מרקר' חקר ומצא כי הקק"ל השקיעה בשנתיים האחרונות הון עתק של 400 מיליון שקל, ברכישת קרקעות בגליל, רק כדי לסכל רכישתם הלאומנית בידי ערבים, הממומנים בידי אש"ף והאנטישמים האירופיים.

החשיפה של התחקירנית טלי חרותי-סובר היא, בתמצית, זו: חקלאים ותיקים היושבים על אדמות חקלאיות בגליל, ואין להם צאצאים שימשיכו בדרכם, מציעים אדמותיהם למכירה לכל המרבה במחיר, ותמיד הראשונים להציע 20-30% יותר מערך הקרקע הם ערבים, המודים כמעט בגלוי כי הם עושים זאת מטעמים לאומניים: "כדי להחזיר את הקרקע לבעליה המקוריים," כפי שמצטטת אותם התחקירנית.

ועוד היא מספרת, והפעם מפי חקלאים יהודיים שהזקינו ועייפו: "כבר שמעתי על הצעה של 4 מיליון שקל עבור פחות מדונם." הערבים באים עם כסף מזומן "שלא תמיד ברור מה מקורו," אומר החקלאי לטח"ס, "ומציעים כסף חי בשחור, שמאפשר למוכרים לחמוק מתשלום מס מלא על הרווחים ולהרוויח בפועל הרבה יתר."

ברגעים הקריטיים הללו, כשכסף העויין מעוור את עיני החקלאים, נכנסת הקק"ל לתמונה ומציעה באמצעות חברת הבת שלה 'הימנותא' סכומים גבוהים יותר – ובלבד להציל את נדל"ן היקר הזה מידי שונאינו. "הקק"ל חזרה למשימתה המקורית – לגאול אדמות גם כיום," אומר חקלאי ותיק במושבה גלילית, שמספר שהקק"ל תמיד מוכנה לשלם גם 10% יותר, והכול כדי להציל ולגאול את אדמות הלאום הפרטיות, מנפילתן לידיים עויינות.

את זה, חברים, המדינה לא היתה יכולה לעשות מטעמי שיוויוניות ודמוקרטיה. וטוב שיש לנו את קק"ל למניעת ההשתלטות העויינת. הבו לנו עוד קק"לים... 

מנחם רהט

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק שישי. הרפת.

חיי המשפחה סבבו סביב ענף הרפת, שלוש פעמים ביום חליבה, הבאת החלב למחלבה, ניקוי זבל, הזנת הפרות בחציר, ירק כאשר יש ומזון מרוכז מהשק, טיפול בעגלים ובעגלות, טיפולים במניעת מחלות, המלטות – סימני המלטה קרבה בשעות הלילה, בישרו כוננות וליל שימורים ויציאה לרפת לוודא את המצב. ב"המלטה קשה" יש לעזור לפרה, לפעמים אף היה צורך לקרוא לעזרת שכנים.

פרה "דורשת", כך זה נקרא, מובלת לפריה, משכנו של פר ההרבעה של המושב . אהבנו לשחק ליד  הפריה וגם לצפות בנעשה, שם למדנו את "סודות החיים".

לכל פרה ניתן שם, הפרה נרשמה בספר העדר של ה"חקלאית" –"קופת חולים" של בעלי החיים, רופא וטרינר היה מבקר ובא לכל קריאה. את העגלים והעגלות הצעירים השקינו בחלב אימם בבקבוק , אהבתי לעשות זאת. בגמר ההאכלה נהגתי לתת לעגל/ה למצוץ את ידי כהמשך ליניקה.

חליבת הפרות נעשתה בידיים, בישיבה על שרפרף נמוך, החולב משעין את ראשו על גוף הפרה ושתי הידיים סוחטות בקצב קבוע את ארבע הפטמות לתוך דלי, לא פעם קרה שפרה לא שקטה מסיבה כלשהי בעטה בדלי והחלב נשפך.  פרה רגילה לבעליה ולמנהגי החליבה שלו רגועה בדרך כלל.  בהווי סיפורי ראשוני המושב, סופר על אחד החברים שנסע יום אחד להינשא ולהביא את כלתו לעטרות. האיש ביש את חבריו למלא את מקומו בחליבת הפרות שלו. אחת הפרות היתה לא רגועה ולא איפשרה את חליבתה. עמדו אודי עצות. מישהו נזכר שהבעלים נוהג בהיכנסו לרפת לפשוט את מעילו ולהניחו על גבה של הפרה, לקחו מעיל, הניחו על גב הפרה והפרה נרגעה.

רפת עטרות היתה מותג. ניתן למצוא בעתוני הימים ההם מודעות המציעות למכירה עגל או עגלת חלב בהדגשת שם המשק בעטרות. חקלאים, חברי מושבים וקיבוצים מרחבי הארץ באו לקנות פרות, עגלות ועגלים במשקים בעטרות.

הקמה – ספור ענף רפת החלב בעטרות מהווה את ההישג המרשים ביותר בתולדות הישוב ושזורים בו הקמת תנובה ירושלים ופיתוח ענף רפת החלב ברחבי הארץ. את הישגי הענף ניתן ליחס לפרות ההולנדיות שיובאו והתאקלמו בהצלחה, לקרבת השוק (הירושלמי), לגידול אוכלוסיית הצרכנים, לעלייה ברמת החיים ולהרגלי תזונה חדשים, ומעל לכל לחריצות המתיישבים.

על ראשיתו של הענף כתב שר החקלאות חיים גבתי: "הענף החשוב ביותר שהוחל בפיתוחו היה ענף הרפת. על ענף זה עברו גלגולים ומשברים קשים. הניסיונות בהחזקת פרות ערביות נכשלו אחר זמן קצר בגלל תנובת החלב הנמוכה שלהן. במקומן הובאו פרות דמשקאיות ופרות ביירותיות שתנובתן הגיעה ל-2,000 ליטר ומעלה. אולם פרות אלו, שדרשו תנאי החזקה טובים מהמקובלים לגבי הפרה המקומית , נפגעו לעיתים קרובות ממחלות."

בתרפ"ג (1923) יצאה מטעם מחלקת ההתיישבות והמרכז החקלאי משלחת להולנד שקנתה 13 פרות, 23 מבכירות ו-10 עגלים, מגזע הולנדי נקי. משום החשש שהבקר ההולנדי לא יתאקלם בעמק, הועברו רוב הפרות והמבכירות למשקי ההר ליד ירושלים: קריית ענבים ועטרות. ואמנם כאן התאקלמו יפה ותנובת החלב שלהן הגיעה ל-3,000 ליטר ומעלה. אז הוחל בהכלאת הפרות הדמשקאיות והמקומיות בפרים הולנדיים, כך נוצר גזע ארצישראלי חדש" (ישראלי-פריזי).

הפרות ההולנדיות שהובאו לעטרות נאלצו "לשכוח" את כרי המרעה שבארצן ולהסתגל למזון מרוכז ממחסן האספקה וחציר שהובא מהעמק ומחו"ל, הביאו ממצרים, סוריה, לבנון, אלג'יר, מרוקו ויוון.

הלקוח הראשון והחשוב לחלב עטרות היה "טיפת חלב" – מוסד שהחל פעילותו בראשית ימי המנדט הבריטי ע"י "הדסה" ופעל לשפר את תזונת הילדים. "טיפת חלב" סייעה לחלוצי עטרות במימון ראשית הענף.

שבתי לוזינסקי, איש עטרות, כתב בחגיגות העשרים וחמש למושב (בשנת 1945): "ומתוך אלפי ליטרים חלב שהמציא מאז המושב עטרות לתנובה ולירושלים, מתוקים לנו עשרות ומאות הליטרים ההם שהובלנו בכרכרה ושסחבנו בכדים על השכם, בסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה לתחנת טיפת חלב שלה."

 "חוצפה" ישראלית – ביקורת על התנאים הבלתי סבירים להקמת רפת מודרנית בהרי ירושלים, נכתבה בדו"ח של פקיד משרד החקלאות המנדטורי י. סויר שנשלח לקולונל קיש בהסתדרות הציונית לאחר ביקורו בעטרות, בעת מחלת הפה והטלפיים. בדו"ח נכתב כי מקור המחלה נובע מהחציר שהובא מאלג'יר, אך הוסיף והביע דעתו על חוסר  ההיגיון, מבחינה כלכלית וסניטרית, בהקמת ענף המושתת על יבוא מזון מחו"ל, ללא מים, קרקע ומירעה מתאים לפרות. הוא סיכם בדבריו "לא ניתן היה לבחור מקום המתאים פחות לגידול בעלי חיים – שנבחר רק בשל יתרון השוק..."

הקמת "תנובה" ירושלים

נתן גולובוב מראשוני עטרות כתב ביומנו: "בזמן ההוא היו שני משקים חקלאיים באזור, אנחנו וקריית ענבים. תנובה עוד לא היתה בחלום. לנו היה קונה בעיר העתיקה, 'הדסה', שעבדה כבר בארץ, סידרה לילדי העיר העתיקה טיפת חלב, היו מחלקים לילדים קטנים בקבוק חלב קטן, הם השתמשו בערך ב-30-40 ליטר ליום ואת זה היינו מביאים להם כל יום בעגלה. היינו יוצאים בבוקר השכם ובערך בשבע היו מביאים להם את החלב, כאמור המרחק 11 ק"מ ובחזרה היו מביאים מצרכים למשק ולאנשים. לא יכלו להיכנס בעגלה לעיר העתיקה, אז היינו באים עם העגלה עד שער ציון ושם היינו מעמיסים כד אחד על הגב, כד שני ביד ומביאים את זה למקום. פעם אחת טעיתי בדרך, ואני עם שני כדי חלב מסתובב בסמטאות ולא מוצא את טיפת חלב, עד שניגשתי לסמטה של הקבר הקדוש, התחילו לצעוק עלי וברחתי משם כל עוד נפשי בי, בסוף מצאתי.

"בחורף, עבודה זו לא היתה נעימה ביותר, היינו יוצאים עם חושך והקור גדול, הפרדות לא משובחות ביותר. עם ריבוי החלב הפסיקו להוביל בעגלות והובילו באוטו. לשני המשקים היו כבר כמה מאות ליטרים חלב ומה עושים עם זה? יהודי ירושלים היו קונים חלב מעדרי צאן שהיו נכנסים לרחובות וחולבים אותם במקום. ובכן פנו אז ל'משביר' שהוא ישווק את החלב, ה'משביר' קיבל עליו את התפקיד בלי הצלחה יתרה, אבל נשאר עודף, מה עושים עם העודף, ובכן קנו ספרטור והפרידו את השמנת ומכרו את השמנת וגם עשו גבינה, אבל אני זוכר, זה היה בכי כאשר נשאר חלב כי את הספרטור היו מסובבים בידיים. בן יוסף מקריית ענבים בא אלינו ואמר, לשם מה אנו צריכים את 'המשביר', מה עושה לנו 'המשביר'? וגם חשדו את איש המשביר שעסק בחלב שלנו שהוא עושה כל מיני ביזנס בכסף שלנו.

"היישוב בירושלים החל לגדול ועימו מכירת החלב ותוצרת חלב, בן יוסף נכנס לעסק וגם אנו שלחנו את החבר חקלאי – איש נמרץ שהיה לאחר מכן מנהל עבודה שנים רבות. לקחו שני חדרים ברחוב בן יהודה ושם היו עושים את התוצרת ומחלקים את זה בעיר. המחלקים העמיסו את התוצרת על הגב . בהמשך עברו למחנה יהודה בבית יותר מרווח...

 "אצלי בלול התקיימה הישיבה הראשונה של כל משווקי החלב: מטעם העמק – ינאי מנהלל, בן יוסף מקריית ענבים ולוזינסקי מעטרות. ואז נוסד עסק משותף משולש –המנהל היה בן יוסף, העמק הביאו גם פירות וירקות וזה התחיל להתפתח במהירות רבה, התחילו גם לעשות לבן וגם חמאה, קנו מכונות ורבו העובדים במחלבה וגם אני ביניהם.

"המומחה לעשיית הלבן והגבינה היה מנהל העבודה – חקלאי. הוא קנה ארבעה פרימוסים גדולים ודודי כביסה, שם את הפרימוסים מלמטה והרתיח את החלב לחום מסוים וכאשר זה התקרר שמו את החלב בכוסות, את הכוסות קנו בשוק מכל הבא ליד. בחדר אחד היו כמה שולחנות, סידרו את הכוסות על השולחן ושפכו בהן את החלב והשאירו את זה, למחר. בבוקר זה היה מוכן.  ....היו שמים על הכוסות אתיקטים (מדבקות) ומדביקים אותן בחלב. אחד היה מורח את החלב על האתיקטים ואחרים היו מדביקים אותן לכוסות. קרו גם מקרים שהלבן לא התקשה ואז סידרו מן תעלות סביב השולחן והיו שמים מים חמים בתעלות וכעבור כמה זמן התקשה הלבן.

"את הכוסות היו רוחצים כך:  היו שמים אותן באמבטיה במים עם סודה והיו לוקחים את הכוס עם המים שמים על מברשת שהסתובבה ע"י חשמל והיו מורידים את הכוס ושמים אותה לשטיפה.

"...סבל היה מעלה את הכדים לדירה במחנה יהודה, חקלאי היה טועם את החלב מכל כד והחלב שהיה ראוי לשתייה היו מחלקים, היו כבר כמה מחלקי חלב...ואת יתר החלב היו מעבירים בספרטור ועושים מזה גבינה או לבן. קרו גם מקרים בקיץ שעד שבא החלב לתנובה, כבר היה חמוץ ואז עשו מזה גבינה.... היינו יוצאים לעבודה ב-4 לפנות בוקר. במושב היה אוטו והיה מוביל גם אנשים. את החלב היו מביאים לירושלים שלוש פעמים ביום. חקלאי היה קם ראשון  ומעיר את הנהג שהיה שם את החלב של חליבת ערב ואחר כך מעיר את כל עובדי המחלבה ולפני חמש היינו מגיעים לירושלים. ...היינו חוזרים הביתה עם חושך, כי אז לא עבדו 8 שעות אלא עד שגומרים את העבודה."

זכות העבודה בתנובה

המשק החקלאי לא הניב די לפרנסת המשפחה. החברים חיפשו מקורות נוספים להשלמת ההכנסה בעבודות מחוץ למשק, זה בשנות ההתבססות וגם לאחריהן. "תנובה" ירושלים, שהוקמה כקואופרטיב של המשקים, היתה מעסיק חשוב. זכות העבודה ניתנה לחברי המושב לפי מכסה למושב וברוטציה, נושא זכות העבודה בתנובה גרם לוויכוחים ומתחים בין החברים וחרג לעיתים מגבולות עטרות הקטנה למוסדות תנועת המושבים וההסתדרות שנאלצו, במקרים אחדים, להתערב ולפסוק בבוררות.

"מלחמת" החלב העברי – עם התפתחות הענף נוצרה תחרות שיווקית, בעקר התחרו עם מושבות הטמפלרים הגרמנים. בפרוטוקול מיום 25.4.1925 מובע כעס על משפחות מנהיגי הישוב שאמורים להראות דוגמא אישית אך הן נמנעות מקנית חלב עברי,  בהן משפחת ון-וריזלנד –  חבר הנהלת הסוכנות, יוסקה רבינוביץ – מבחירי ציבור הפועלים ובן גוריון, זה כי החלבנים האחרים מוכרים יותר בזול, גרוש אחד לרוטל.                     

 א.ל. יפה כתב: "נוכחנו כי השכונות הגרמניות אשר בחיפה ,יפו וירושלים, מדייקות להשיג את תוצרתן החקלאית מאת המושבות הגרמניות החקלאיות שבארץ, מבלי לבדוק אפילו על המחירים, אשר האיכרים הגרמנים קובעים להם, ואם בנוגע לגרמנים שבחיפה וביפו נראה הדבר טבעי, בהיות מושבות גרמניות חקלאיות קרובות לשתי הערים האלה ותוצרתן נכנסת לחיפה וליפו באוטומובילים בשפע ובשעות מתאימות, הנה נפתענו כי גם הגרמנים בירושלים משתמשים אך ורק בחלב המושבה הגרמנית וילהלמה (מודגש במקור) מאז קיומה ועד היום בלי הפסק, למרות העובדה שהחלב ההוא מגיע ברכבת, ולא בבוקר השכם כנהוג בחלב, אלא קרוב לצהרים. וגרמני ירושלים משלמים מחיר קבוע לכל השנה 120 מא"י לרוטל חלב, וכל משפחה גרמנית בירושלים מחויבת להזמין למפרע, בראשון לכל חודש.  ...ככה נוהגים הגרמנים בארצנו מאז, עשרות שנים בלי הרף, אף כי זה בשבילם עניין של כבוד עצמי בלבד, כי מושבותיהם הקיימות מבוססות בהחלט וליסוד ישובים חדשים בארץ זו אינם נצרכים ואינם שואפים. עמם באירופה – איתן הוא, וארצם בנויה על תילה. אולם זה בשבילם עניין של כבוד עצמי, הרגש הבריא הראשון באדם בריא. אכן ראויים הם לכבוד ולברכה גם מצידנו אנו! יהיו ברוכים האנשים האלה!"

איך הגלגל מסתובב – וילהלמה – המושבה הטמפלרית המוזכרת במאמר הנ"ל כמתחרה בשוק החלב היהודי, נקראת כיום בני עטרות, תושביה הגרמניים הוגלו על ידי השלטון המנדטורי כנתיני אויב בפרוץ מלחמת העולם השנייה ואחריה, אחרוני המתיישבים הגרמנים הוצאו מהארץ על ידי הבריטים באפריל 1948 ולמושבה הנטושה נכנסו ערביי הכפרים השכנים. ביולי 1948, במבצע דני (כיבוש לוד ורמלה) נכבשה המושבה ומשפחות עטרות הכבושה, ומשפחתי ביניהן, יושבו במושבה הנטושה באוגוסט 1948 לאחר נדודים ומגורים זמניים בירושלים וביפו, על כך אפרט בפרקים הבאים.

תצוין תרומת איכרי וילהלמה לידע החקלאי בארץ בתוכו גם קידום ענף הרפת. החלוצים היהודים חסרי ידע חקלאי, נהגו לבקר במושבה ללמוד מהחקלאים המנוסים שיטות גידול בכל תחומי החקלאות.  בין המבקרים שלמדו והפיצו ידע היו דמויות ידועות, כארתור רופין ואליעזר וילקנסקי (על שמו מכון וולקני) שבאו מחוות הניסיונות החקלאית בבן שמן למושבה השכנה והפיצו את הידע שרכשו בישובים היהודים שקמו באותה עת. גם איכרי פתח תקוה, בהם יהודה ראב בן עזר, סבו של  אהוד, פיתחו יחסי ידידות וחילופי מידע עם איכרי המושבה.  

יחסי שיתוף הפעולה והידידות הסתיימו בשנות השלושים עם עליית הנאצים לשלטון .

רות דנון

אהוד: על היחסים בין פתח-תקווה ומשפחתי לבין איכרי וילהלמה הטמפלריים הרחבתי ברומאן שלי "אנשי סדום" (1968) שמבוסס בחלקו גם על זיכרונות סבי יהודה ראב בן עזר ועל מה שסיפר לי אבי בנימין.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

פרק י"ב

בן-דודי החורג פנדי מגיע אלינו יום אחד מהודו כשהוא סבור בטעות שחוק השבות חל עליו. אימו, שעבדה כל ימיה בבית-החולים בבומביי ולא נישאה לאיש, מגלה לו לפני מותה שאביו אינו חייל אנגלי שנהרג בקרבות אל-עלמיין אלא נהג יהודי מהמושבה חובבי-ציון בשם אלכסנדר בן-עמי.

מביא אותו אלי בן-דודי החורג איז'ו ה"ממזר", בנה של גברת מ. שנולד בזמן המלחמה, בטרם שב בעלה מאלכסנדריה, והוא דומה בפניו לי יותר מאשר למייג'ור נורדי, מה שמראה שאמרתו של נפוליאון על הקיבה שמחוללת מהפכות בעולם אולי לא היתה אלא תירוץ קלוש לדודי אלכסנדר, שמתברר כי לא תמיד סירב להזמנותיה של גברת מ. להיכנס אל ביתה.

פנדי מסתובב בשוק הגדול בחובבי-ציון ושואל על דודי אלכסנדר, ואחד מבני האיכרים הוותיקים, שמכיר את דודי ומעלליו, מראה לו את איז'ו, שהוא קצת מפגר, ואני מעסיק אותו בקנייה יומית של ירקות טריים למסעדה שלי, שפאר תפריטה סלט הירקות שאני מכין במו-ידיי, כפי שלמדתי מאבא, שלמד מסבא, והוא צירוף המתכון ההונגרי: להשרות את קוביות המלפפון הזעירות במלח, כדי להפיג את מרירותן – עם המתכון הארצישראלי: לקלף את העגבניות הבשלות, להוסיף פטרוזיליה, שמיר, נענה, שמן זית ירוק-כהה, גבינת צאן וזיתים. לזכרם אני נשאר נאמן לשוק הגדול בחובבי-ציון.

עוד קודם שאנחנו קולטים את פנדי כטבח, אנחנו כבר ארבעה – תופיק מאום-אל-זעתר, שבא לעבוד כפועל בתל-אביב אחרי מלחמת 67', ונעשה שוטף-הכלים והמנקה, וישן אצלי במטבח של המסעדה כדי שלא יצטרך לחזור כל ערב למחנה הפליטים נור-שאמס ששם גרים שאר בני-המשפחה שלנו, מהצד שלו. [הכפר שלו, אום-אל-זעתר, נחרש אחרי מלחמת 48' ונטעו עליו פרדס, ואילו פרדס יוספיה המפואר נכרת כולו בידי קוני האחוזה, ולא נותר ממנו זכר].

והצעיר מבינינו ויקו הרתך, מהכפר הקטן בדרום-איטליה, היחיד שגם נושא ממש את שם-משפחתנו, כי הוא בן חוקי של דודי אלכסנדר. ויקו מגיע ארצה כעובד זר בסולתם, ולאחר הפיטורים אני לוקח אותו בתור מלצר, והוא מלמד את אחיו החורג פנדי להכין פסטה וקנלוני אמיתיים, עם רטבים נהדרים. ויקו הוא היחיד מבינינו שאף פעם אינו נועל סנדלים, ומקפיד שנעליו תברקנה כראי.

 [האם צריך להוסיף את פרחי היסמין שמבצבצים מכיס-חולצתו, ואת המטפחת שעל צווארו? הלא עלולים לחשוב שאני את הכל בודה מדמיוני!]

כאשר מביא איז'ו את פנדי מחובבי-ציון למסעדה שלי על חוף הים ביפו, איני יודע אם להאמין לסיפורו המגומגם. מי יודע, אולי בקצב הזה יופיע לי גם איזה בן-דוד מהצד של ג'אמל-פאשה הקטן, מתורכיה? באותה תקופה סבי, אבי, וגם דודי אלכסנדר כבר אינם בחיים ואינם יכולים לאמת את הדברים. אולי איז'ו, בשכלו הילדותי, מותח אותי? – כמו בחלום אני לוקח תפוז, חוצה אותו בקו-המשווה שלו, מניח לפני פנדי, וכאשר הוא בוזק על החצאים התאומים את המלח, אני רואה לפתע שאני מביט גם בו כמו בראי, הוא זה אני – רק כהה יותר, ומיד אני קם לחבק אותו, מספר לו על מות אביו ועל שלושת אחיו החורגים ועלי, בן-דודו – ומקבל אותו לעבודה.

*

במשך תקופה ארוכה המסעדה שלי, "הדודנים" – היא ממש אטרקציה, והמקומונים מפרסמים עלינו כתבות מצולמות בלי סוף. ההצלחה מתחילה עוד לפני שפנדי מגיע. אנחנו, שלושה אחים חורגים ובן-הדוד שלהם, זה אני – כל אחד ממש "קופייה" (כפי שאימי אומרת), העתקה, של השני, עד שלעתים אני מתחיל לחשוד שאולי דודי אלכסנדר היה גם אבי. אנחנו עובדים בחריצות ואנשים באים לא רק כדי לשבת מול הים ולאכול מהסלט שלי אלא גם להעיף עין עלינו, כפי שתוארנו במקומונים, כמין פלא ביולוגי שדודי אלכסנדר היה בוודאי מדקלם עליו א-פרופו, הפעם בגרמנית: "אלע מנטשן זיינן ברודער".

עם בואו של פנדי אני מפטר את הטבח הקודם, מכניס לתפריט עוף בטנדורי ועוד מאכלים הודיים, וחמשתנו, כולנו כבר בני חמישים, פלוס-מינוס, עובדים ונראים מבוקר עד ערב כאיש אחד. (אותה תקופה אני כבר גרוש גם מאשתי השנייה, עורכת הדין הידועה דינה שפילר-בן-עמי). בגמר העבודה אנו נוהגים להתאסף במרפסת הצופה לים לשבת-יחד של תיישים זקנים, משוחחים על גורלות חיינו השונים. ואם יש ספק בלבי ביחס למוצאנו המשותף, מסירים אותו קולות הציוץ שמשמיע כל אחד מבני-דודיי החורגים כאשר אנחנו מגיעים לדבר בעסקי-נשים – קולות זהים בדיוק לציוצים ששמעתי מפי דודי אלכסנדר כאשר שכב לפני כיובל שנים, באחוריים מקפצים, על האחות הרחמנייה הצבאית מהודו, בחדר-השינה של הוריי, והאכיל את התינוק שלה, מלמטה.

*

האסון מתרחש בגלל אהבתו של פנדי לים. כל שעה פנוייה הוא רץ לטבול במים, אף-על-פי שבחוף, מול "הדודנים", ניצב שלט גדול של העירייה המזהיר במפורש, בעברית ובאנגלית, שאסור לשחות כאן וכי השנה כבר טבעו פה שני אנשים. כאשר פנדי מתחיל לבלוע מים, רץ לעזרתו אחיו תופיק שבכלל אינו יודע לשחות, וכאשר שניהם כבר מפרפרים בין הסלעים, מסיר אחיהם ויקו את חגורתו עם הארנק ומדלג לקראתם, נעליו המבריקות שוקעות בחול, ואחריו מקרטע איז'ו אחיהם המפגר. את כולם בולע הים בזה אחר זה. מסיבות דתיות איני יכול לקבור אותם במקום אחד. גם לא לשבת שבעה עליהם. אני משכיר את המסעדה לזוג עולים מרוסיה, שהגיעו עוד בטרם הודח גורבצ'וב, ומחליט להקדיש עצמי לכתיבה.

יהי סיפור זה, הראשון שכתבתי, מזכרת לנשמתם של איז'ו, ויקו, תופיק, פנדי, ולנשמת דודי אלכסנדר עליו השלום, שעל מותו ברומא נודע לאבא בשחר היום שבו ניסו הטרוריסטים לתלות את הסרג'נט הבריטי בבית-האריזה ביוספיה ושבו יצא לי פעם ראשונה זרע ושבו לורט מאיירסון נפלה מהקומה השנייה של בית האחוזה ושכבה אחר-כך הרבה זמן כמו צמח ב"אסותא" כשהראש שלה מגולח לגמרי, וזה קרה כבר אחרי שנמכרה יוספיה וחזרנו לגור במושבה חובבי-ציון והאנגלים עזבו את הארץ ונוסדה מדינת ישראל.

ואני עוד ראיתי את לורט המסכנה שוכבת שם בשנה הראשונה של המדינה, שבה הוציאו לי בניתוח ב"אסותא" את האפנדיציט, ואני חושב שאחר-כך מתה.

*

אחרית דבר

בגילי, העיסוק במאורעות שהתרחשו לפני כיובל שנים משפיע עליי מאוד.

הלילה, לאחר שהתחלתי בכתיבה, מופיע בשנתי אבא, שהלך לעולמו לפני שנים רבות, ועימו אורחים – יהושע סלומון, ראש המועצה של חובבי-ציון, שחוזר בכובע שעם טרופי ובבגדי חאקי בהירים ממלחמת איטליה בחבש, שבה לא השתתף מעודו, ועימו אפרת אשתו. אדון ג'ייקוב מאיירסון, מעשן סיגר מלופף בבולים, קרח ובעל פני-ילד של וינסטון צ'רצ'יל. טוב, בחלומות זה תמיד יוצא קצת מצחיק. ואני שמח שאוכל לשמוע מהם סיפורים נוספים, גם על דודי אלכסנדר, כי ידע היסטורי אני שואב לא רק מקריאה בספרים ובמסמכים מתולדות אחוזת יוספיה והמושבה חובבי-ציון, ומראיונות עם איכרים ותיקים וצאצאיהם – אלא גם מחלומות שפוקדים אותי כל פעם שאני נוגע בחיים שראיתי בימי ילדותי בכפר.

אבל הפעם איני מצליח. כדרכי אני מתחיל להשמיע במקום לשמוע. מה פתאום חשוב לי להסביר לראש המועצה סלומון, זה שהפורשים פוצצו לו את הקבינט – שהגירוי הראשון שלי להיזכר בסיפורים האלה התרחש כאשר הבעלים של המסעדה ההודית ביפו הצביע לעבר אשכולות ענבי סולטנינה, ספוגי מלח מרוח-הים, שהשתלשלו מעל ראשינו במרפסתו, וסיפר שההודים נוהגים לבזוק מלח על פירות, אפילו תפוזים – ואז נזכרתי בשתי האחיות הרחמניות הצבאיות מהודו שאכלו בביתנו לפני כיובל שנים, ומהן נמשך ומשתלשל כל הסיפור כולו – ובעודי נסחף בדיבוריי מוציאה אימא מתא הפרפקטשיין, תנור נפט גבוה בעל שתי להבות ומכל זכוכית מפמפם, תבניות אמאיל אפורות ובהן מאפה בטטות וחצילים ברוטב עגבניות, ואומרת שאני מפריע לאורחים בסעודתם, ואני משתתק.

אהוד בן עזר

תל-אביב, ספטמבר 1991 – אפריל 1992

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם היה פעם סופר בשם אלימלך שפירא שהתגורר על גדת הירקון?

* כאשר אי אפשר כבר לנופף במיספר הדימיוני של המפגינים, 130,000 – חוזרים בתקשורת שוב ושוב על המילה "רבבות" – אולי כדי להסתיר כי משבוע לשבוע הולך ופוחת מיספר המפגינים – במקביל לכך שעשרות מפגינים בודדים עוסקים בקוריוזי מחאה תקשורתיים ויקרים בנקודות רבות בארץ!

מה שכן, תעשיית רבבות דגלי הכחול-לבן פורחת, ויש מי שמממן אותם ומחלק אותם חינם למפגינים והם מתנופפים וממלאים מצויין את מסכי הטלוויזיה ויוצרים אווירת המונים גם כשאין הרבה מפגינים מאחוריהם!

* לאהוד בן עזר שלום. הפעם לא אוכל לשתוק. לא מצאתי בדברי ד"ר משה גרנות, אף שטענותיו לגיטימיות ומביעות חשש אמיתי – שום נכונות להידברות, לפשרה לצורך הדחוף להגיע להסכמה שתאחה את הקרע המחריד בעם.

לידיעת משה גרנות, הקרע בעם, ההפגנות המסלימות שאחריתן מי ישורנה, אינן פחות מסוכנות מהאנרכיזם המרומז בדבריו אודות חמישה עבריינים שיושבים בממשלה. מעניין אם הוא גם מחשיב את ביבי לעבריין. האם זהו תוקפו של המשפט העברי שקביל בעיניו ועליו הוא מגן בכל התוקף [וגם אני כך  כמוהו! אך אינני מחשיבה את ביבי לעבריין, הוא עדיין חף מפשע ורק נאשם! וכתב האישום שבעטיו הוא נאשם – לכל הדעות שנוי במחלוקת וגם מגובה במומחים שונים השותפים למחלוקת בדיוק כמו המומחים שהוא נתלה בהם כדי להצדיק את ההתנגדות לרפורמה!]

לוּ מצאתי בדברי משה גרנות ביקורת מוצדקת  על החקיקה החפוזה והמסוכנת של לוין ורוטמן, כאשר בצידה מצויה משאלת לב אמיתית לפתרון ולמסר פייסני מאחד, פשרה שתהיה מקובלת על כל הצדדים, קריאה לראשי האופוזיציה להרגיע את הרוחות, כי להם אחריות לא פחותה מזו של ביבי לכאוס שמתחולל פה – לא הייתי אומרת דבר והייתי מקבלת באהבה את תוכחותיו, ומכופפת את ראשי בהכנעה גם אם הוא בז לי. כך בדיוק נהג נעמן כהן באחריות בביקורתו המנומקת על ההפיכה המשטרית ודבריו מקובלים עליי.

אלא שמשה גרנות, שתיעובו את החרדים ניכר בעליל, תיעובו את ביבי גם הוא ניכר בעליל ואין זה משנה אם שמאלני או ימני הוא, בשורה התחתונה מחלחל התיעוב. כך שעם כל הכבוד לטענותיו הנכוחות ואולי מוצדקות – אינני יכולה להשתכנע שאין משהו אפל בטיעוניו, לא פחות מאותה חבורה אפלה שאותה הוא מוקיע בממשלה הנבחרת. ופניו אינן לפיוס בעם, להידברות, לפשרה שתהיה מקובלת על הצדדים הניצים, להתעשתות לפני שיהיה מאוחר, ועמנו וארצנו ייקרעו לשניים לשמחת אויבינו – אלא פניו להמשך העימות, ולהשחרת ולהפיכת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות – לבלתי רלוונטיות. האם זו איננה רודנות? זה בדיוק מה שעושה יאיר לפיד. הוא ניזון מהעימות ומלבה אותו  בהסתה מתמדת. אולי ייצא לו מזה משהו. כוונותיו האמיתיות ניכרות בעליל. הדבר האחרון שהוא מעוניין בו זה להחזיר את כולם לשפיות ולקרוא להידברות ולהסכמות ברוח שמציע הנשיא ושאני מאוד בעדם.

חוה ליבוביץ

נ"ב. אינני אוהבת את ההשוואות לפולין ולהונגריה. הייתי מצפה להשוואות יותר יצירתיות. פולין והונגריה, שעברן מוכתם  בדם יהודים, רדיפתם והסגרתם לכובש הנאצי – אינן ראויות לשמש דוגמא לדמוקרטיות שבהן התבצעה הפיכה משטרית בנושא בית משפט שאינו עצמאי והפכו לדיקטטורה. השוואתן לישראל היא נואלת, גם אם הסכנה שהצביע עליה נעמן כהן בהפיכה המשטרית, קיימת! וחייבים לדון בה בכובד ראש באחריות ובתבונה. יש לנו מומחים טובים וקדימה לעבודה. ודי להסתה!  אוקיי ד"ר משה גרנות, לסבר את הדעת  – בשני המחנות הניצים.

* אהוד: עד כמה התקדם עד כה חזון מדינת כל אזרחיה של הסופר א"ב יהושע המנוח, שהתנבא על כך ש"הפלסטינים" ערביי הגדה יתמזגו בישראל כמו ערביי ישראל? האם כוחו הנבואי היה פחות מכוחו של נביא השקר של "הזמן השחור"?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2166 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל