פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1825

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' באדר תשפ"ג. 27.2.23

עם הצרופות: 1. הגפירים במשטרת המנדט. 2. הנודדת בעטרות. 3. מבט מהמגדל על ההתיישבות החדשה. 4. נ. גוטמן: האוקספורדים מצילים את כבודה של אנגליה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. // זיוה שמיר: על הקִּדמה המופלאה של האדם הקדמון החדש. על טורו הרביעי של אלתרמן – "אמונות תפלות". // משה בן דוד: מי לא השתתף בהפגנה? // יורם אטינגר: הסכמי אברהם הם עדיין הבסיס להתקדמות במזה"ת. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏26.2.23. // יעקב חסדאי: המחאה – לאן? // אורנה בן-עזר: הלל בן-עזר (ראבּ). // לקט מדיווחי הלל בן-עזר למשפחתו על קורותיו בקניה. [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 92 מיום 24.11.2005]. // משה גרנות: על "פונדקו של ירמיהו"  מאת בנימין תמוז. // רות דנון: ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים. פרק שביעי. בעיות הביטחון. // מוטי הרכבי: מילון המונחים החדש של השמאל! // ישראל זמיר [1929-2014]: לכבות את השמש.  פרק ב'. ההתמכרות לשחמט. // אהוד בן עזר: הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח. רשימת המשתתפים ברומאן ותפקידיהם. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

*

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:

רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים

עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

רַכּוֹת כְּיָדַיִם

בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;

וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים

טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים

שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;

שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן

לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך

וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם

אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.

וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר

אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ

עלַ הֲגַנָּה וּמִלְחָמָה.

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.

עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי

רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

1930

מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).

* * *

זיוה שמיר

על הקִּדמה המופלאה של האדם הקדמון החדש,

על טורו הרביעי של אלתרמן – "אמונות תפלות"

טורו הרביעי של אלתרמן "אמונות תפלות" התפרסם בעיתון "דבר" מיום כ"א באדר א' תש"ג (26.2.1943) במיקום הקבוע של "הטור השביעי". שיר אירוני זה הוא בעצם המחשה של רעיון שהעלה אלתרמן ארבע שנים קודם לכתיבת טור זה בחלק השלישי ("בני אדם חדשים") של מאמרו "עולם והיפוכו" (1939).¹ במאמר זה, שחוּבּר בשלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, הסביר אלתרמן שהמשטרים הטוטליטריים יוצרים "יצור אנושי" חדש שעבר תהליך דהומניזציה שעדיין לא היה כמותו בהיסטוריה של המין האנושי.  וכך כתב אלתרמן על היווצרותו של  היצור חסר הערכים ההומניים שעומד להצטרף למשפחת האדם:

"משטרי המדינות הטוטליטריות כופים את האוכלוסים לא רק להיות טובים מן האדם, או רעים ממנו: הם כופים אותם להיות שונים ממנו בתורת יצורים. הם מגלגלים את מחשבתם בערוצים אחרים, משנים את מערכת עצביהם, את דרכי הרפלכּסים, את הראייה וחוש השמע וההבנה. מיליונים של המוני-גולם הודהמו לראשונה במהלומות-בזק של איומים, של עונשין, של נחשולי כזב ואכזריות, ועכשיו לָשׁים בהם כדי לברוא אותם מחדש. 'בני-אדם חדשים' –  זוהי אחת הסיסמאות של המשטרים הללו, ואולי האיומה שבכולן. יום אחד, אחרי שתפוג תדהמת הפחד, אחרי תהליך הלישה והיצירה, עלולים לקום על פני כדור הארץ מיליונים על מיליונים של יצורים בצלמם ובדמותם של יוצריהם. הם יהיו בלתי אנושיים במשמעותו המבהילה ביותר של התואר הזה. במשמעותו המהותית."

אלתרמן הביע את חששו שאם תימשך המלחמה "צפויה לאנושות [...] מלחמה אחרת. אחד מקרבותיו העצומים והקדמונים של הטבע. מלחמה בין שתי משפחות של בעלי חיים על שליטה על הכדור." משמע, אלתרמן האמין שמול פני העולם הולך וקם מול עיניו אוייב בן גזע שאינו שייך לאנושות. גזע חדש זה אינו דומה למין האנושי. בשחר ההיסטוריה היו כידוע גזעים של בני-אדם שנכחדו מתחת לשמיים, ואלתרמן הביע את חששו  שגם ההומו סאפיאנס עלול לאבד את מקומו ואת ההגמוניה שלו "על הכדור" לטובת יצורים בלתי אנושיים שנוצרו ב"בית היוצר" של המשטרים הטוטליטריים. אלה מחזירים לעולם מנהגים קמאיים, פרהיסטוריים, ומשוכנעים שהם מייצגיה האולטימטיביים של הקִדמה (בעוד שכל שאר בני-האדם הם בעיניהם יצורים פרימיטיביים האוחזים בדעות קדומות ובאמונות שווא). ממאמרו של אלתרמן הצעיר ניכּר שהוא הִטה אוזן לדבריהם של אנשי רוח ופילוסופים כדוגמת  אוסוולד שפנגלר, אורטגה אי גאסֶט ויוהן הויזינגה.

ברי,  בשירו הסרקסטי "אמונות תפלות" העמיד המשורר פנים כאילו הוא מזדהה עם עמדת ה"סִטרא אחרא", ודיבר כביכול מפיהם של "בני האדם החדשים" – מין גלמים מודרניים חסרי ערכים אנושיים כלשהם, המתבוננים באנשי "העולם הישן", המאמינים בערכים "מיושנים" כמו "מצפון", "צדק", "חמלה",  כבטיפוסים פרימיטיביים קמאיים המאמינים באמונות תפלות שאבד עליהן כלח.

האירוניה גלויה לעין: בעוד שהאנושות ראתה בנאצים עובדי אלילים – מין גלגול נאו-פגני של אנשי השבט הקדומים, שלא ידעו סוּבּלימציה מהי, הנאצים ראו את עצמם כבני הגזע העליון. הנאציםהתבוננו בבני האדם של "העולם הישן"  מלמעלה למטה – כביצורים שאינם מתאימים לעולם המודרני. על בסיס הפער הבלתי ניתן לגישור בין "שתי המשפחות של בעלי החיים" הנלחמות על השליטה בכדור הארץ,  חיבר אלתרמן הצעיר את שירו "אמונות תפלות":²

אמונות תפלות

הָיָה זֶה בַּתְּקוּפוֹת הָהֵן הָאֲפֵלוֹת

בְּטֶרֶם הַמַּדָּע קָנָה לוֹ קֶבַע.

אָדָם הִשְׁתַּחֲוָה לֶאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת,

לִשְׁלַל כֹּחוֹת בְּדוּיִים

אֲשֶׁר מֵעַל לַטֶּבַע.

כֹּחוֹת שֶׁל קָמֵעוֹת, כֹּחוֹת שֶׁל טַבָּעוֹת,

כֹּחָם שֶׁל מְכַשְּׁפִים צוֹפְנֵי-פָּטֶנְטִים.

כֹּחָם שֶׁל לְחָשִׁים, כֹּחָן שֶׁל הַשְׁבָּעוֹת,

כֹּחָן שֶׁל מֶחָאוֹת בַּפַּרְלָמֶנְטִים.

הַבַּעֲרוּת פָּרְחָה. וְאִם נִרְצֶה פָּשׁוּט

לַחְזֹור עַל מֻנָּחֶיהָ, לְשׁוֹנֵנוּ תֵּלֶא.

"לֵב הָעוֹלָם," אָמְרוּ, "מַצְפּוּן הָאֱנוֹשׁוּת,"

וְעוֹד מִין מֻשָּׂגִים בַּרְבָּרִיִּים כָּאֵלֶּה.

קוֹפֶּרְנִיקוּס עֲדַיִן לַהֲרוֹס לֹא קָם

אֶת הַתְּפִיסָה הַזֹּאת הַנִּבְעָרָה מִדַּעַת.

וְהָאָדָם בַּצַּר צָעַק אֶל הָעוֹלָם

כְּאִלּוּ לָעוֹלָם יֵשׁ אֹזֶן שֶׁשׁוֹמַעַת.

כִּי מִסְתֹּרִין שָׁלְטוּ בַּכֹּל. וּמִי יִמְנֶה

מִסְפַּר פַּחְדֵי-הַשָּׁוְא שֶׁצָּצוּ מִכָּל סֶדֶק

כָּךְ הַחוֹטֵא פָּחַד עוֹד פַּחַד מְשֻׁנֶּה

מִפְּנֵי הַתּוֹפָעָה אֲשֶׁר קוֹרְאִים לָהּ צֶדֶק.

הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי דָּם טָהוֹר הוּא גַּל

אֲשֶׁר יַרְעִיד אֲפִלּוּ אֲפִיפְיוֹר בְּרוֹמִי.

מִכָּאן רוֹאִים, אַחַי, עַד מַה תָּמִים וָדַל

הָיָה עוֹד הַמַּדָּע הָאַסְטְרוֹנוֹמִי.

אֲבָל כַּיּוֹם אָדָם בְּאוֹר גָּדוֹל הוֹלֵךְ

וּמֻשָּׂגֵי קְדוּמִים נִמְחוּ כָּלִיל מִמֶּנּוּ.

תֹּאמַר "לֵב הָעוֹלָם"? גַּם יֶלֶד יְחַיֵּךְ,

כִּי הַיְּלָדִים יוֹדְעִים כִּי אֵין כָּזֶה. אֵינֶנּוּ.

לָכֵן יֻגַּד עָלֵינוּ כָּךְ: אַשְׁרֵי דּוֹרָם,

דּוֹר שֶׁקָּרָא לָאֹפֶל – בְּרַח! –  וַיְּגַלְגְּלֵהוּ

כַּיּוֹם קְטַנֵּי-קְטַנִּים יוֹדְעִים עַל הָעוֹלָם

יוֹתֵר מִשֶּׁיָּדַע אֲפִילוּ גָּלִילֵאוּס.

זהו השיר בנוסחו המקורי שאותו קראו קוראי "דבר" לפני שמונים שנה.  בעת כינוסה של מהדורת "הטור השביעי" (1948) נערכו בטקסט המקורי שינויים לא מעטים. ניכּר שאלתרמן חשש פן לא יבינו כל  הקוראים  את  האירוניה המשולבת בדבריו, ועל-כן שִׁכתב את השיר, וחתם אותו באמירה קצרה, המבהירה היטב, באופן ישיר וענייני, לאיזה מחנה שייך המחבר: "בַּיּוֹם בּוֹ יֵעָלְמוּ כָּל אֱמוּנוֹת הַהֶבֶל / מַה יִּשָּׁאֵר? לָקוּם / וּלְהִתָּלוֹת עַל חֶבֶל."³ 

אלתרמן ידע שהמשטרים הטוטליטריים  מעצבים בכפייה את השקפתם של רבים מנתיניהם ומבַצעים בהם פעולות של אינדוקטרינציה ו"שטיפת מוח" שאין להן הופכין. התעמולה הדוגמטית המתמדת שהשמיעו משטרים אלה באוזני ההמונים שהיו נתונים למרותם הכניסה רבים למצבים היפנוטיים שספק אם הותירה בידם את היכולת להפעיל שיקול דעת אישי.

בשיר "אמונות תפלות" מנה אלתרמן כמה ערכים "ישָׁנים" שאִפשרו לאדם לשמור על צֶלם אנוש, ושעליהם משקיפים "בני האדם החדשים" בלגלוג סלחני, כגון האמונה שלאדם הסובל יש למי לִפנות ושלאדם הנרדף יש דרך מילוט. פעם, טוען השיר בציניוּת, נהג האדם בעת מצוקה לצעוק "אֶל הָעוֹלָם / כְּאִלּוּ לָעוֹלָם יֵשׁ אֹזֶן שֶׁשׁוֹמַעַת." בדברים אלה, שנמחקו מן הנוסח המובא בספר "הטור השביעי", נכללה  הטחה מרומזת כנגד ההשגחה העליונה  וכנגד נציגיה עלי אדמות.

חז"ל, שהאמינו בהשגחה העליונה הִתרו באדם: "דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב' א') על בסיס הפסוק "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה ה' עָשָׂה גַם-שְׁנֵיהֶם" (משלי ב', י"ב).

 יל"ג הדֶאיסט, שלא האמין בהשגחה הפרטית,  השמיע שוב ושוב את תלונתו על שאין בעולם אוזן שומעת ועל שאין עין רואה. את שירו "במצולות ים" סיים גדול משוררי ההשכלה באמרו:   "עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף / וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִּמְעָה אַף דָּלֶף." ב"בין שִׁני אריות" שאל: "אֹזֶן שׁוֹמָעַת! הֲשָׁמַעַתְּ תַּחֲנוּנִים אֵלֶּה?" – ב"קוצו של יו"ד" קבע באירוניה ש"יֵשׁ אֹזֶן שׁוֹמַעַת וִישׁוּעָה קְרוֹבָה." ב"שני יוסף בן שמעון" שפך את תוכחתו על הרבנים, שהציגו את עצמם כנציגיו עלי אדמות של האֵל שבשמיים: "רַק לָכֶם אֵין לֵב, אֵין אֹזֶן שׁוֹמָעַת." ואלתרמן, בעקבות יל"ג, מראה שבעצם אין בעולם "אֹזֶן שׁוֹמָעַת." כך הוא  מצדיק כביכול את לִגלוגם של הנאו-פגנים המודרניים על האנושות ה"ישָׁנה,"  המאמינה במשפט ובצדק.

דברי התוכחה של יל"ג כוּונו  נגד הרבנים, רועי העֵדה, ואילו דבריו של אלתרמן כוּונו בעיקר נגד הכנסייה והעומד בראשה: "הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי דָּם טָהוֹר הוּא גַּל / אֲשֶׁר יַרְעִיד אֲפִלּוּ אֲפִיפְיוֹר בְּרוֹמִי." בנוסח שכונס בספר שונו שורות אלה, וניסוחן החדש: "הַכּוֹכָבִים נִבְּאוּ כִּי בְּעוֹלָם נִגְאָל / יוּנַח גַּם לַנִּרְדָּף." אלה הם דבריו של אלתרמן בגנות האפיפיור פיוס השנים-עשר שלא גינה פומבי את ההשמדה, ובשתיקתו הֵקֵל על הנאצים לבצע את פשעיהם (חסידיו טוענים כי הוא העדיף לפעול למען היהודים בחשאי).

כשנות דור לאחר שירו "אמונות תפלות" כתב אלתרמן בספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ" (1965): "הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס / תַּכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה / וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס / אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה" (שם, עמ' 181). משמע, מצוקתם של יהודים בארצות מוצָאָם והזדקקותם של פליטים למצוא מחסה בעולם שאין בו "אוזן שומעת" די בהן כדי להסות את כל הרהורי הספק באשר לצדקת מפעל כדוגמת  המפעל הציוֹני.

בשירו "אמונות תפלות" מ-1934 ביטא אלתרמן לראשונה את ה"אני מאמין" שלו שאחר-כך התבטא בשיריו, בטוריו ובמאמריו: במציאוּת טוטליטרית של "לית דין ולית דיין" חייב איש הרוח להשמיע את קולו ולחשוף את מַעֲוותיה של הרטוריקה האנטי-דמוקרטית, הקוראת ליום "לילה" וללילה "יום". אם אין הוא עושה כן, הוא מקֵל על העריצים לסמא את הציבור, לערוך דֶמוניזציה של "הזָר" ו"האחר"  ולגרום לדהומניזציה של המין האנושי כולו.

הערות:

1. המאמר התפרסם ב"טורים",  ביום י' בניסן תרצ"ט (30.9.1939). המאמר כלול בספר מאמריו של אלתרמן "במעגל", וכיום ניתן לקראו בערך "אלתרמן" בפרוייקט בן-יהודה.

https://benyehuda.org/read/13112

2. אלתרמן השתמש באירוניה במושג "אמונות תפלות" גם בספרו האחרון "המסכה האחרונה" (1968).

3. ואכן, אנשי רוח יהודיים – ולטר בנימין, פרימו לוי ואחרים – נטלו את נפשם בכפם – בזמן השואה או בעקבותיה – לנוכח המצב האנושי (condition humaine), שנתגלה לעיניהם בשנות המלחמה. אחרי התאבדותו של פרימו לוי אמר עליו אלי ויזל כי פרימו מת באושוויץ אף שמותו הקליני אירע ארבעים שנה מאוחר יותר. ב"יד ושם" שמור דו"ח שנשלח לגסטפו על התאבדותם של יהודים בעקבות "ליל הבדולח":

https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201106.pdf

זיוה שמיר

* * *

משה בן דוד

מי לא השתתף בהפגנה?

פורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 21.2.2023

http://bit.ly/3ILRUHU

 מרבית הציבור הישראלי מבין היטב

את כשלי מערכת המשפט ואת הצורך הדחוף בתיקון

ג'ון סטיוארט מיל, מחשובי ההוגים המדיניים של העת החדשה, האמין כי לא ניתן להבין דבר כהלכה מבלי להכיר היטב את ניגודו. במסה 'על החירות' (1859) הוא טען כי מותר להתווכח, לתקוף, לדחות או להוקיע בלהט דעות של אחרים, אולם אסור לדכא או להשתיק אותן – מעשה שבעיניו היה אנטי-מוסרי ואנטי-אינטלקטואלי. ספק אם האוחזים בקרנות המזבח של מערכת המשפט ופוסלים מראש כל הצעה לתיקון היו חותמים על דברים אלו.

מכל מקום, שווה להעמיד את עמדתם למבחנו של מיל קשישא, ולשאול מי לא מצא לנכון להשתתף במחאה נגד תיקון מערכת המשפט, ומה ניתן ללמוד מכך לגבי הרפורמה והמפגינים נגדה, עליהם כתב רענן שקד ב'ידיעות אחרונות' כי הם מייצגים את "ליבה הפועם של הישראליות." מותר לי, אני חושב, לערוך כמה הכללות צנועות, פחות יומרניות מאלו של מר שקד, ולהתבסס על העובדה לפיה מסרי המחאה בנוגע לקריסת הדמוקרטיה, אשר זכו להד נאה בתקשורת, מייצגים נאמנה את דעת הציבור שתמך והשתתף באירוע. ומה שנכון לגביהם, אמור להיות נכון לפחות באותה מידה, גם לגבי תמונת הראי שלהם.

ובכן, את קולם של מי לא שמענו בהפגנה?

בראש ובראשונה אלו שלא השתכנעו כי מערכת המשפט היא "נפלאה, מן המשובחות שבמערכות המשפט בעולם," כפי שהתבטא לאחרונה אהרן ברק בראיון נרחב לרוני קובן. אנשים שאינם סומכים במיוחד על סעד שיקבלו מהשופטים המצוינים שמינתה הוועדה לבחירת שופטים, ונאלצים לשכור עורכי דין יקרים רק כדי להשיג צדק מובן מאליו כמו כליאת חשוד ברצח.

לא ראינו בהפגנה שום שלט שהניפו נפגעי הפשיעה החקלאית בקיבוצים ובמושבים ברחבי הארץ. בתקשורת נטען כי רבים מהם הצביעו בן גביר בבחירות האחרונות, בין היתר משום שנמאס להם למרוט את שער ראשם לנוכח פסקי דין מגוחכים שהושתו על המנוולים המציתים את שדותיהם.

לא שמענו גם את קול זעקת בעלי העסקים המתגוררים בצפון ובדרום וחרב פרוטקשן מונחת על צווארם, בין היתר בשל ענישה מקלה. התאמצנו לשווא למצוא בקהל החוגגים שלטים של נציגי הגברים הגרושים, הנטחנים באבני הריחיים של בתי הדין לענייני משפחה המבזה ומפלה אותם לרעה. לאבות הגרושים הללו יש ייצוג נכבד בסטטיסטיקה של המתאבדים בישראל. ייצוג החורג בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה.

בדומה, לא זיהיתי בהפגנה את הוריה המיוסרים של הילדה מן הנגב אשר הותקפה מינית בביתה על ידי בדואי, ושופטת רחמנית סברה כי יש להקל בעונשו מחמת גילו הצעיר, או את מר מ. האלמוני, שהאנס שתקף את בתו בת הארבע – קיבל שש שנות מאסר. בראיון רדיופוני אמר האב הזועם כי המקרה המזעזע היה יכול להימנע "אבל השופטים פה בישראל לא מונעים שום דבר." הוא הדין במאות נשים מוכות שבני זוגן המתעללים נשלחו לתקופות מאסר חינוכיות והשתחררו תוך זמן קצר, רק כדי לחזור ולהכותן. הן כנראה לא ידועות מספיק כדי לזכות ביחס מערכתי מיוחד.

מן הצד השני של המטבע, לא נראו בהפגנה שהעלתה על נס את תרומת בית המשפט להגנה על זכויות הפרט – רבים נוספים, שמצאו עצמם מככבים בסטטיסטיקה של 90% הרשעות.  אותה רוח קטגורית נוכחת מסתמא, בעיקר כאשר עניינם של משרתי ציבור מגיע לערכאות, או כאשר כבודו של כבודם נפגע. כפי שאירע לאותו אומלל שהשליך נעל שהחמיצה את כבוד הנשיאה הגב' דורית ביניש, ונדון על כך לשלוש שנות מאסר. אין לדעת עד כמה כל זה נובע מנוכחותם המרשימה מדי של פרקליטים לשעבר על כס המשפט, או מגישה מערכתית מעוותת לפיה כל אדם הוא בחזקת אשם עד שתוכח חפותו. בשנים האחרונות יותר ויותר הארכות-מעצר מאושרות ללא הנד עפעף, לעיתים תוך תיאום שערורייתי עם החוקר בתיק, וכל המעורבים בפרשה חוזרים לתפקידם כאילו לא קרה דבר. והודות לאישורים סיטונאיים להאזנות סתר ושימוש ברוגלות, חוקרים חדרו לחייהם האישיים לא רק של הנחקרים עצמם, אלא גם של בני משפחה וחברים, תוך הפרה חמורה מאין כמותה של זכויות הפרט.

לא מצאתי בהפגנה נוכחות של עשרות אלפי תושבי דרום תל-אביב, ביניהם שפי פז ודורון אברהמי, ממובילי המאבק נגד תופעת המסתננים הבלתי-חוקיים. במשך שנים ארוכות הם נתקלים בפסקי דין של בג"ץ,  הפוסלים את הכלים שהכנסת והממשלה העמידה לאותה תכלית. פרשן 'כלכליסט' משה גורלי כתב לאחר אחת הפסילות כי על בית המשפט להיזהר בפסילת חוקי הכנסת, מייצגת הריבון שהוא העם. פסילת חוק כך טען, אמורה להיות נשק יום הדין השמור למצבי קיצון. את טורו סיים בהכרזה לפיה התערבות בג"ץ בנושא המסתננים היא: "מהלך מרחיק לכת שיחייב אותי, למרבה הצער, לתמוך בפוליטיקאים, אם וכאשר הם יחוקקו במקרה כזה פסקת התגברות עוקפת בג"ץ." כיום גורלי הוא אחד אחד המתנגדים הקולניים ביותר לרפורמת התיקון, שאימצה בין היתר את דבריו מאי-אז.

אין לי מושג כמה עורכי דין נכחו בהפגנה, אבל אני מנחש שנעדרו ממנה לא פחות. כל מי שביקש את יומו בבית המשפט על מנת לאכוף קיום תנאי חוזה למשל, יודע כי מדובר במערכת לא יעילה. מי שמבינים זאת יותר מכל הם עורכי הדין עצמם, שהעלו הצעות לייעול – כמו פסיקת הוצאות משפט ריאליות, שיגרמו להפחתת תביעות השווא הסותמות את המערכת מאז 'הילכת אפרופים' שנטלה מן ההליך המשפטי את הוודאות הדרושה.

הוא הדין בדרישה מהשופטים לטיפול מחמיר בהתגלה עדות שקר, וחשוב לא פחות: באמצעות משוב עורכי דין על תפקוד השופטים. אהרן ברק ניהל מלחמת חורמה נגד היוזמה והצליח בסופו של דבר לחסל אותה, בטענה הידועה כי: "המשוב פוגע בעצמאות בית המשפט".

נשמע מוכר? שינויים או אפילו ביקורת על מערכת המשפט, תמיד עלולים, בדרך זו או אחרת "לפגוע בעצמאותה." גם מינוי נציב תלונות ציבור שיבדוק תלונות נגד שופטים הפך לסאגה דרמטית, בסופה נתפרה הגדרת התפקיד לשופט עליון בדימוס, שהוא מי שאמור לברר תלונות נגד עמיתיו. כפי שניתן ללמוד מכמה קביעות מבית הנציב הנוכחי הנוגעות לחבריו לשעבר לכס העליון, הציפיה כי החתול יפסיק לשמור על השמנת התבררה כאופטימית למדי.

מיותר לציין שבהפגנה לא השתתפו מפוני גוש קטיף משכבר, או מי מבני משפחותיהם, אלפים רבים שנדהמו לגלות כיצד זכויות המיעוט אינן בהכרח תופסות לגביהם בבית המשפט. קולם של עשרה עליונים גבר על זה של אדמונד לוי, שטען כי תהליך ההתנתקות פוגע בזכויות היסוד של המתיישבים ועל כן אינו חוקתי ויש לבטלו. לא נמצא אז אפילו צדיק אחד מנאמני הדמוקרטיה הליברלית, שהרים קול זעקה על החיפזון בו מתבצעת ההתנתקות; היועץ המשפטי דאז מני מזוז לא מצא קשר בין ההתנתקות לחשדות הפליליים נגד ראש הממשלה שרון שהוביל את המהלך באגרסיביות, ואף נימק זאת בטענה כי בתקופת ההתנתקות היה חשש אמיתי ומוצדק כי הרשות המבצעת לא תהיה מסוגלת לבצע החלטה של הממשלה והכנסת, אלא אם בית המשפט העליון יטיל את כובד משקלו.

ניתן היה לראות בהפגנה אלפים הנושאים את דגל מדינת ישראל לצד שלטי "ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה." אבל אפילו לא אחד שנשא את השלט "יהודית וגם דמוקרטית." הרעיון לפיו מדינה יהודית אינה יכולה להיות דמוקרטית ולהגן ברצינות על זכויות אדם ללא סיועו של בית המשפט, שהחל כרעיון מבית מדרשו של אהרן ברק, הפך לבון-טון באקדמיה, בתקשורת, ובקרב הפקידות הבכירה, אנשי פיננסים והייטק. שמנה וסלתה של הישראליות החדשה, המזהה עצמה עם אותן השקפות. חלק מנושאי נס הדמוקרטיה והנורמות האוניברסליות נרתמים במרץ להפוך את ישראל למדינה ליברלית-נטולת-יהדות. כל אחד מוזמן לנחש בעצמו, עד כמה כל זה משפיע על ההתלהבות בה מקדמים במדינת תל-אביב חגיגות החל מהכריסטמס ועד ליום הרווקים הסיני, ואיך נדחקו לשוליים בקרב בני הדור הצעיר – ט"ו בשבט ופורים, סוכות ושבועות. ודאי הדבר שלא מעט ישראלים, בין שהם מסורתיים או שאינם, מביטים בתדהמה על המורשת התרבותית-דתית החדשה הזו שהתפתחה כאן והחליטו שלא להצטרף למפגינים.

מותר גם לתהות כמה מאלו שלא הצמידו לתמונת הפרופיל שלהם את הציווי 'לֵך', הניפו דגלים שחורים מעל הגשרים וקיימו את הטיש בבלפור מדי שבת – בקיצור, כמה מכל אלה שלא הפסידו בבחירות האחרונות, השתתפו בהפגנת ההמונים מול הכנסת. האמת שהיו גם כמה כאלה, והתקשורת עטה עליהם כמוצאת שלל רב. אלא שמכלל הן אתה שומע לאו. הפרופיל של משתתף אקראי בהפגנות פחות או יותר זהה לזה של מצביע למפלגות האופוזיציה.

מעניינת במיוחד היעדרותם השיטתית של ערביי ישראל מן ההפגנות הגדולות, אולי משום שהם מהווים אופוזיציה לאופוזיציה כפי שטוען יאיר לפיד. במילים אחרות, ההפגנה אולי מייצגת חלק מהציבור, אך ודאי שלא את מחצית העם כטענת המארגנים.

גם אני לא השתתפתי בהפגנה שהיתה מכובדת ומרשימה, ועל כך אין ויכוח. לא השתתפתי למרות שרוב חבריי הטובים, ביניהם אנשים שאני אוהב אהבת נפש, נטלו בה חלק פעיל. אולי משום שבדומה לתגובתו של מארק טווין, שמצא בעיתון יום אחד מודעה על מותו והכריז כי השמועות על מותו היו מוגזמות מאוד, גם אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית לא תגווע אם מערכת המשפט תעבור רפורמה מקיפה.

להבנתי, כל זעקות השבר נגדה הן חלק ממאבק על כוח. שפירושו, כפי שהסביר ברטראן דה ז'ובנל, היכולת להורות לאחרים לציית מתוקף סמכות היונקת מן החוק. זה בדיוק מה שקרה אצלנו, משעה שהמשפטנים אימצו את הרעיון המסוכן לפיו ניתן לפרש טקסט "תוך שינוי לשונו לשם הגשמת תכליתו" כפי שטען בשעתו ברק, קביעה שהפכה אותם בעלי סמכות להורות לרשות המחוקקת (מקור החוק) והממשלה לציית.

בעשותם כך הלכו המשפטנים והתנתקו מחללית-האם הקרויה מדינת ישראל. המפגינים בכיכרות, נמנים ברובם על חסידי אלו שסייעו למשפטנים להתנתק מכוח המשיכה של בית המחוקקים שלנו מתוך כוונה למנוע מהם לשוב לבסיס. בין היתר משום שהודות למצבם הפריווילגי באקדמיה ובתקשורת, בפיננסים ובמערכת הביטחון (במיל'), הם תופסים עצמם עליונים על רוב מניינו של הציבור המיוצג בכנסת.

יתכן כי ההצעות של לוין ורוטמן מרחיקות לכת, ודאי שהם ירו את החץ גבוה. במקרה כזה חשוב לדון בתוכניתם ולכוון אותה למטרה הראויה. אבל לא ניתן לעשות זאת בלי להיכנס עימם בהקדם האפשרי לדיאלוג בונה וללא התנשאות, בלי להציב לכך תנאים מוקדמים. הכתובת על הקיר. אם מערכת המשפט לא תעבור ובהקדם רפורמה מקיפה ובכל הרמות, היא תאבד את שאריות הלגיטימציה שנותרו לה בציבור הרחב, שאותו לא ראינו ולא שמענו בהפגנות המרשימות. אם כך חלילה יהיה, מדינת ישראל תאבד לא רק את הדמוקרטיה התוססת שלה, אלא תחזור למצב הטבע שאותו הגדיר הובס כ"אדם לאדם זאב." נדמה לי שאנחנו לא רחוקים משם היום.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

אהוד: כנראה בגלל השנאה לנתניהו והטמטום הכללי, לא נמצא עדיין בשום מקום, בתקשורת הכתובה והמשודרת, ציון לכך שהיחלשות השקל היא ברכה והוזלה גדולה לתיירות הנכנסת לישראל ובייחוד לקראת חג הפסח ועונת הקיץ הקרוב!

* * *

יורם אטינגר

הסכמי אברהם

הם עדיין הבסיס להתקדמות במזה"ת

פורסם לראשונה באתר "מידה" ביום 21.2.2023

מול ניסיון ביידן ללחוץ על ישראל לשוב למדיניות מחוות לפלסטינים, המציאות האזורית מכתיבה ציר אינטרסים אחר

מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן משוכנעים כי מחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שדרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה. האם עמדה זו תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

הסכמי אברהם, ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטיים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן כי ישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממיספר תפיסות יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור 'האחים המוסלמים'.

סעודיה ושש מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות כי המזרח התיכון דומה להר געש המתפרץ באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1,400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדיין משתולל.

מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי חוק, ולכן חוששות מאופייה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. מדינות אלו מודאגות מן הכרסום שחל לאחרונה בכוח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית האמריקנית כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית.

מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקניות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל'אחים המוסלמים', ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם בכל אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטיים. הן גם ערות לחוסר היעילות של – NATO (No Action Talk Only?) לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

סעודיה ושש המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות על צווארן את מאכלת האייתולות ו'האחים המוסלמים'. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפילת-עוצמה של ארה"ב, ומכירות בכוח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, וכפי שהיא מפגינה בפעילות הצבאית נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

מדינות אלו רואות בישראל שותף אמין ביום סגריר, ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקני כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים, יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקני ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשדרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות רבה מדי בנפט ובגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגיים. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשויה לסייע להן בהשתחררות מהתלות האנרגטית, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – והרחבת שיתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם". אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של מערכת החינוך המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון. ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה בהקצנת החינוך לשנאה, באיחוד האמירויות עקרו את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלו חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מן המדיניות המסורתית של מחלקת המדינה בוושינגטון, שנכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותה בסוגייה הפלסטינית כאילו היתה נושא מרכזי בהוויה המדינית הערבית. במקום זאת, הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאינה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כוח הווטו, ולכן באו לאוויר העולם.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלויה ביציבות המשטרים השותפים. הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. אבל, אין להתעלם מהאיומים הברורים, המיידים והקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, המאופיין בפיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות ועריצות והיעדר דמוקרטיה; תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – והשלכות פנימיות, אזוריות ועולמיות, ניתן ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל מסוף שנת 2010. כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות  1990, 1962), ועוד.

יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער על ידי מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי, (מדינה שעשויה להביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים יחסית בחצי האי ערב; ותעניק רוח גבית למשטר האייתולות, סין ורוסיה, ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי, באזור שאין בו דו-קיום בשלום מאז המאה השביעית. לעומת זאת, מאפייני טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כוח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם. ככל שמתעצם כוח ההרתעה הישראלי, כך משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות?

האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם וקיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית? העובדה לפיה הם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקת תשובה נחרצת לשתי השאלות.

יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס ומומחה ליחסי ישראל-ארה"ב והמזרח התיכון.

* * *

אהוד: הנהגת מדינת הטרור המתקרבת להיות גרעינית, איראן – קוראת בשקיקה ובהנאה רבה את המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" שממנה מסתבר לאיראנים שהעיתון מסית ומלבה את סירובם של טייסי מילואים בחיל האוויר הישראלי – לשרת בו תחת הממשלה הנוכחית. ועיר האייטולות טהראן צהלה ושמחה:­ "סימנים לגל סרבנות בקרב טייסים במילואים מעוררים חשש במטכ"ל" ["הארץ", כותרת ראשית בעמוד הראשון, יום שישי, 26.2.2023]. אלה בשורות טובות לאיראנים – הטירוף הישראלי מושיט להם את צווארו לשחיטה!

אלא אם מדובר בפעולת הטעייה ישראלית חכמה, שעיתון "הארץ" משמש בה בתור אידיוט שימושי!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏26.2.23

* המוצא מהמשבר – המוצא מהמשבר הלאומי הקשה שאנחנו מצויים בו, הוא מתווה הנשיא. תמיכתי במתווה הנשיא אינה רק כיוון שאל מול מצב שבו נפערת תהום בעם ישראל הוא מציע גשר, אלא גם כיוון שהגשר שהוא מציע הוא הדרך הנכונה. המתווה שלו מנטרל מהמהפכה המשטרית את מה שהופך אותה למהפכה משטרית, אך הוא משאיר בתוכה את הרפורמה המשפטית. המתווה שלו אינו מקדש את הסדר הקיים, שהוא סדר בעייתי, שבמידה רבה גרם לריאקציה של המהפכה המשטרית, אלא משנה אותו באמצעות רפורמה משפטית. הרפורמה שהוא מציע היא קונסטרוקטיבית, להבדיל מן המהפכה ההרסנית. המתווה שלו נותן מענה לבעיות האמיתיות שמציגים תומכי המהפכה, אך הוא מגן על הדמוקרטיה מפני היסודות האנטי דמוקרטיים במהפכה, ובראשם אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. המתווה שלו מכיר בכאבים השונים של החלקים השונים בעם ומנסה לתת מזור לאותם כאבים, קודם כל באמצעות ההכרה בהם. הנשיא נוהג כמבוגר האחראי, שמנסה למנוע מהפירומנים להדליק תבערה. המאפיין המרכזי של יוזמתו הוא אחריות לאומית, הנעדרת לחלוטין בהנהגה הנוכחית. מתווה הנשיא מציע לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיסדיר בהסכמה רחבה את מערכת היחסים ומערך הכוחות בין הרשויות השונות, במקום הניסיון של רשות אחת להשתלט על רעותה. החוק הזה יאפשר, בצדק, גם התגברות של הכנסת על ביטול של חוק. אבל כאן יש לי ביקורת על המתווה – הנשיא לא נכנס לסוגיית הרוב הדרוש בהתגברות. הוא השאיר את זה להידברות. זו טעות. הוא לא היה צריך לקבוע האם יהיה זה רוב של שבעים או שמונים ח"כים, או של 65 כולל חמישה מהאופוזיציה. את זה צריך היה להשאיר להידברות. אבל היה עליו לציין כחלק מן המתווה, שלא תהיה פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה. כלומר, שהסעיף הזה במהפכה אינו קביל והוא מחוץ לתחום בהידברות. מתווה הנשיא מתמודד עם הבעייה הקשה ביותר במערכת המשפט, שהמהפכה המשטרית התעלמה ממנה לחלוטין – המחסור בשופטים שגורם לסחבת, היוצרת עינוי דין. רוב מוחלט בקרב העם תומך בעמדת הנשיא. רוב מוחלט בקרב מצביעי הליכוד תומך ביוזמת הנשיא. רוב מוחלט בקרב המוחים נגד המהפכה תומכים ביוזמת הנשיא ולא בעמדה הרדיקלית השוללת הידברות ורואה בה כניעה. כעת על הנשיא ללכת צעד נוסף, ולזמן את הצדדים אליו, לבית הנשיא, ביום ובשעה שיקבע, עוד השבוע. ההידברות חיונית מאוד, אך כדי שתהיה תכליתית יש צורך בשני גבולות משחק: א. עצירת מהלך החקיקה. ב. נקודת המוצא להידברות אינה המהפכה המשטרית אלא מתווה הנשיא.

* הפנטזיה של אהוד ברק – יום לאחר השבעתו של ברק לראש הממשלה, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, למפגש קשה וסוער. הוא לא הסתיר את כוונותיו; הוא הבהיר שהוא נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאוייב הסורי. משפט אחד שהוא אמר זיעזע אותי במיוחד. "אני לא אשאיר אבן בלתי הפוכה בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כי אם לא יהיה שלום עם סוריה תהיה מלחמה, ואם תהיה מלחמה והציבור לא יידע שעשינו כל שלאל ידינו כדי למנוע אותה, החיילים לא יעלו על הטנקים."

אלה דברים שאומר ראש הממשלה ושר ביטחון? כך מתבטא הרמטכ"ל לשעבר? הוא מעלה על דעתו שבמלחמה על קיום המדינה אנשים לא יעלו על הטנקים כדי להגן עליה, מסיבות פוליטיות? זה מה שמניע אותו?

אבל אם אז חששתי שהוא מונע מפחד שמא זה יקרה, כעת נדמה לי שזו דווקא הפנטזיה שלו. התבטאויותיו הקיצוניות, ההולכות ומסלימות, מעודדות תסריט אימים כזה. בוועידת "הארץ" לדמוקרטיה אמר ברק: "במשטר בלתי לגיטימי בעליל אין לבצע פקודות עם דגל שחור."

ברק יודע, בוודאי, שגם בדמוקרטיה הליברלית ביותר, אין לבצע פקודות שמתנוסס עליהן דגל שחור, כי אותן פקודות הן בלתי חוקיות בעליל. מה פירוש בעליל? כאלו שכל חייל יודע וחייב לדעת שאסור לו לבצע אותן, וכי אם יבצע אותן לא יוכל להסתתר מאחורי נותן הפקודה, אלא הוא עצמו יישא באחריות פלילית. למשל, אם מפקד יורה לחייל לירות סתם באזרח ולהרוג אותו או לרצוח שבוי – זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס עליה דגל שחור. היא כזאת, גם במדינה הדמוקרטית ביותר.

ברק לוקח את הטרמינולוגיה של בלתי חוקית בעליל ושל דגל שחור לעבר אמירה אמורפית על ממשלה לא לגיטימית. הוא לא אומר (עדיין?) בפירוש שהממשלה אינה לגיטימית, או שהיא לא תהיה לגיטימית אם הכנסת תחוקק את חוקי המהפכה המשטרית. אבל הוא כבר רומז לכך. והמסר שהוא מעביר, הוא שאם הממשלה "אינה לגיטימית בעליל," אפשר להתייחס לכל פקודה של הצבא שסר למרותה, כאל פקודה בלתי חוקית בעליל ויש לסרב לה. כלומר, חובה של חייל לסרב לה, גם כאשר הוא נשלח לעצור חוליית מחבלים בדרך לפיגוע בישראל, או להפציץ מתקן לדיוק טילים בסוריה, או להפציץ כור גרעיני באיראן או... לפנות מאחז בלתי חוקי שעלה באישון לילה. הדרך הקיצונית שמוביל ברק, מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של המהפכה.

תמיכתי במהלכיו של הנשיא הרצוג להביא לפשרה ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהידברות ובהסכמה לאומית רחבה, נועדה לא רק לסכל את המהפכה המשטרית, אלא גם כדי לבלום את מה שנראה כהתנגשות אלימה בלתי נמנעת בין הדהרה הדורסנית של הפירומנים נתניהו, לוין ורוטמן לבין ההתנגדות הקיצונית והמטורפת שהפירומן ברק מטיף לה. לא בכדי, ברק תוקף בחריפות את הנשיא ומשווה אותו לצ'מברליין. כמו לוין ורוטמן – גם הוא רואה במהלך הפשרה של הנשיא – איום. וכמו נתניהו, גם הוא מונע במידה רבה מאינטרסים אישיים זרים.

* מני מאוטנר נגד המהפכה המשטרית – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים – לצטט את אלה שמתחו ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לאורך השנים, כאילו משמעות הביקורת שלהם היא תמיכה במהפכה. אחד המצוטטים הפופולריים הוא מני מאוטנר. ומה עמדתו של מאוטנר על המהפכה? במאמר ל"הארץ" הוא הבהיר שהוא "מתנגד בתקיפות לשני הרכיבים המסוכנים ביותר שבהצעת הרפורמה של השר לוין: פוליטיזציה של המינויים לתפקידי שפיטה, והעתקת הנאמנות של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מהציבור לשרים."

המסר המרכזי במאמרו של מאוטנר הזוי, בעיניי. הוא מציע הקמת ממשלת אחדות של נתניהו עם גנץ ולפיד ובלי הציונות הדתית, הכהניסטים והחרדים, תמורת ביטול משפטו של נתניהו. הוא מגדיר את הצעתו כ"להיות חכם ולא צודק," כלומר בעיניו התנגדות לביטול המשפט היא "טהרנות" שתאפשר את המשך קיום הממשלה שתגרום לנזק חמור ביותר לישראל. מתווה הנשיא הוא בסיס לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שמתקנת את הלקוי ואינה הורסת את הראוי. זו החלופה הראויה למהפכה המשטרית, ולא כל מיני התחכמויות.

* שופטים אומרי-הן – בשנים האחרונות, שבהן איילת שקד וגדעון סער כיהנו כשרי המשפטים, נבחרו שופטים שמרנים רבים לבית המשפט העליון. הטענה על המונוליטיות האידיאולוגית בעליון אנכרוניסטית. היום המציאות שונה לגמרי. גם מחוללי המהפכה המשטרית יודעים זאת. השופטים השמרנים אינם מתאימים ללוין, רוטמן ושות'. הרי השופטים השמרנים אינם אוטומטים שלהם. הם נאמנים לתפקידם, לחוק ולצדק. הם עצמאיים. כל השופטים השמרנים, כולל אלרון בדעת המיעוט שלו, מנעו את כהונתו של העבריין הסדרתי אריה דרעי בממשלה. לוין ושות' אינם רוצים שמרנים כאלה. הם רוצים אומרי-הן. לכן הם רוצים להשתלט על מינוי השופטים. הם עלולים לבחור לשופטים עוכרי דין מן הסוג של גוטליב, שפטל, ברדוגו וארי שמאי.

* השתלבות במרחב השמי – למה לראות רק את השלילי? הנה, ברגע שננטרל את הרשות השופטת, ניטיב להתמזג במרחב, בתרבות המזרח תיכונית. זו לא הגשמת חלום?

* לינצ'וקרטיה - בדמוקרטיה, ראש הממשלה אינו הולם באזרחים שמפגינים נגדו. אבל בדמוקרטיה, ראש הממשלה גם אינו מנסה להשתלט על הרשות השופטת. בדמוקרטיה, הרשות השופטת לא מאפשרת לראש הממשלה להלום באזרחים שמפגינים נגדו. אבל מיהי הרשות השופטת שאף אחד לא בחר בה שתגיד לראש הממשלה שנבחר בידי העם לא להלום באזרחים שמפגינים נגדו. הרי להלום במתנגדי משטר זה רצון הרוב. ורצון הרוב זה הדמוקרטיה. כמו בלינץ'. הרוב קובע שצריך להלום ב- אז הולמים ב-. זאת הדמוקרטיה, לא?

* לוגיקה אגוצנטרית - נתניהו אומר שהמוחים נגד המהפכה המשטרית הם אותם סרבני חיסונים. מיותר לציין שזאת שטות מוחלטת. ברור שהוא משקר. השאלה היא אם הוא משקר גם לעצמו. איזה איש רדוף ואגוצנטרי. ככה הוא חושב. כיוון שהוא היה ראש הממשלה בקורונה וקידם (לזכותו ייאמר, שבהצלחה רבה) את החיסונים, הרי שמתנגדי החיסונים עשו זאת נגדו. וגם מתנגדי המהפכה המשטרית מפגינים נגדו. ההיקש הלוגי, הוא שאם מתנגדי החיסונים הם נגדו ומתנגדי המהפכה המשטרית הם נגדו, הרי שמתנגדי המהפכה הם מתנגדי החיסונים. אין ברירה. צריך להלום בהם.

* לבירא עמיקתא – המחשה מושלמת לביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא," היא חילופי השרים במשרד התקשורת – מיועז הנדל לשלמה קרעי. יועז הנדל היה מופת של שר המבין מהי שליחותו ומהי משימתו. שר, היודע שתפקידו הוא לשרת את אזרחי ישראל ולקדם את התחום שתחת אחריותו למען כל אזרחי ישראל. הוא היה בולדוזר במובן החיובי של המושג, להבדיל מן הדי-9 ההרסני והדורסני של הממשלה הנוכחית. הוא פתח ופרץ את כל מה שהיה תקוע במשך עשור, הוביל את מהפכת הסיבים, פרץ דרך בתשתיות התקשורת וקידם רפורמות רבות. הוא לא ראה את עצמו קומיסר התקשורת, לא צנזור ראשי, והגן על התקשורת מפני המתנכלים לה.

בשנתיים שכיהן בתפקיד עשה יועז אלף מונים יותר מכל מה שנעשה שם במשך עשור; עשור שבו שרי התקשורת לא ראו את עצמם כמשרתי הציבור ומה שעניין אותם היה להשתלט על התקשורת. הם הקדישו את מיטב זמנם לנושאים שנדונים היום בבתי המשפט. אם בעבר ראשי ממשלה לקחו על עצמם גם את תפקיד שר הביטחון, נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת, או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. והוא בחר בתפקיד לא כדי לקדם את התקשורת הישראלית אלא בניסיון להשתלט עליה. וכאשר נמנע ממנו להישאר בתפקיד, מינה נערי שליחויות כמו דודי אסמלם ואיוב קרע, שדרכם המשיך את מסע ההשתלטות. אחרי תקופת הפריחה שהוביל יועז, בחר נתניהו לתפקיד במזיד, את עוכר התקשורת מס' 1, שלמה קרעי. במקום לקדם את התקשורת, הוא מנסה להרוס, לדרוס ולרמוס. הוא מנסה לחסל את השידור הציבורי. הוא מנסה לפגוע בתקשורת החופשית. הוא לא רוצה תקשורת חופשית, תקשורת ביקורתית, תקשורת דעתנית, תקשורת חוקרת, כלב השמירה של הדמוקרטיה. הוא רוצה תקשורת שתהיה כלב השמירה של השליט וכלב תקיפה של מתנגדי המשטר. במילים אחרות, הוא רוצה להפוך את התקשורת הישראלית כולה לערוץ 14, ערוץ התעמולה.

* להשתלט על נכס לאומי – קומיסר החינוך יואב קיש מנסה להשתלט על הספרייה הלאומית, להפוך את הנכס הלאומי הזה לעוד יעד למינויים פוליטיים. הוא רוצה, בראש ובראשונה, להדיח את חבר הדירקטוריון שי ניצן. כמובן ששום שיקול מקצועי או ציבורי אינו מניע אותו, אלא רק חנופה לבוס הנאשם ונקמה בניצן על כך שפעל במקצועיות במלחמתו בשחיתות, מתוך מחויבות לחוק ולטוהר המידות וללא מורא מהשליט. והאנשים האלה רוצים להשתלט על מערכת המשפט ולמנות את שופטי ישראל.

* האויב המשותף – מחאת דגלי הלאום מבטאת את אהבת הארץ ואהבת המדינה של ציבור פטריוטי וציוני שנאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. דגל הלאום מקבץ תחתיו ציבור המורכב מאנשים שבמחלוקות רבות נמצאים משני צידי המתרס, ומתלכדים מול הסכנה של ניטרול מערכת המשפט. רק השותפות הזאת יכולה לכנס מאות אלפי ישראלים למאבק משותף.

מחאת של דגלים שחורים, למשל, דגלי האנרכיזם, יכולה לקבץ כמה מאות. וכשמחאה יכולה לקבץ רק כמה מאות, הדרך שלה להתבלט היא להתפרע ולהפר חוק. מחאת דגלי כחול לבן יודעת שהכוח שלה הוא המיספר הגדול של משתתפיה. ואין איום גדול יותר על שלטון, מאשר המיספרים. שני סוגים של מיספרים – מספר המפגינים והמיספרים בסקרים. אני יכול להעיד על כך ממאבק "העם עם הגולן," שהצלחתו נבעה מהתמיכה ההמונית בו, שחצתה מפלגות ומגזרים.

צביונו הכחול-לבן של המאבק מעורר סלידה בקרב שני גורמים. גורם אחד, הוא תומכי המהפכה המשטרית. הם היו רוצים לראות מולם דגלי אש"ף. לא בכדי הם מבליטים (בצדק מבחינתם) כל תמונה של איזה פרובוקטור עם דגל אש"ף. הגורם השני, הוא השמאל הרדיקלי. אופי המאבק מחרפן אותו. הם רוצים מאבק אחר לגמרי ובעיקר – תחת דגל אחר. והאמת היא שתכליתו אחרת.

כך, לדוגמה, נועה אסטרייכר בפשקווילה ב"הארץ". "משבוע לשבוע התמונות מההפגנות מכמירות לב יותר. ים של כחול לבן מאופק לאופק: דגלים, בלונים, צעיפים, חולצות וכובעים... מה הלאה? קעקועים של גבעת התחמושת? ברית מילה חוזרת על הבמה המרכזית?... הדגלנים הציונים בטוחים שאם הם יצעקו מספיק חזק שהם אוהבים את ישראל... ויפזמו בדמעות 'אין לי ארץ אחרת,' מישהו יעצור לחשוב לפני השלכת הרימון?"

לשיטתה, דגל הלאום הוא דגלם של יונה אברושמי ויגאל עמיר, וציבור המפגינים יודע "לתת גוו למכים, לנשק את היד שמחטיפה לו." היא סולדת מן המחאה, כי היא מחאה ציונית. היא רוצה מחאה אחרת. "ש-80% ממתגייסי המחזור הקרוב לא יתייצבו בבקו"ם." ברור שמה שמעניין אותה אינו אם מערכת המשפט תהיה עצמאית. מה שמפריע לה הוא שיש מדינה יהודית. לכן היא ושכמותה, רוצים עריקה המונית מצה"ל, כדי שלא יהיה מי שיגן על המדינה.

גם קרולינה לנדסמן, באותו עמוד, יוצאת נגד המחאה, כי בעיניה אין משמעות למאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. זה בזבוז זמן. צריך "לחזור לדבר על הבעיה המרכזית של ישראל: הכיבוש."

מחאת דגלי הכחול לבן היא אוייב משותף של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני.

* הגיס החמישי של המחאה – גם המשורר אלמוג בהר נמנה עם עוכרי המחאה מן השמאל הרדיקלי. הוא כתב: "התקבלו חוקי ההפיכה. לא משרתים בצבא של דיקטטור." הגבתי: "אני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, וביתר תוקף לדברים הנואלים שלך, המסיתים לערוק מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. אתה מאמץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטית: 'המדינה זה ביבי.' כאילו כאשר אנחנו מתנגדים לו פירוש הדבר שאנחנו מתנגדים למדינה. ומי יעצור את האוייב ואת הטרור ואת חורשי רעתנו? עובדים זרים? אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. המאבק הזה הוא מאבק הדגלים – דגלי כחול לבן; מאבק ציוני פטריוטי. אנשים כמוך מכתימים את המאבק ומשמשים אידיוטים שימושיים של נתניהו וחבר מרעיו."

את בהר זה הצחיק. כי מה לו ולציונות? מה לו ולפטריוטיות? הרי מזמן הוא קרא להתנתק מהציונות. והאם פתאום הוא בעד סרבנות? בגלל חוקים שהתקבלו? הרי מזמן הוא קורא לשמאל "להיפרד מן הצבא והמסגרות הביטחוניות המשמרות את הדיכוי והכיבוש, ולשקול האם סרבנות קולקטיבית אינה מעשה פוליטי מהותי יותר מאשר השאלת הילדים למלחמות החורמה שמתכנן הימין. מדובר למעשה גם במאבק על מערכת החינוך כולה, כנגד האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית." אז הוא תופס טרמפ על המחאה. מחאה שזרה לו ולמה שהוא מייצג והוא זר לה ולמה שהיא מייצגת. דגל הכחול לבן – זה דגל המחאה. זה הדגל שמניפים מאות אלפי ישראלים. את דגל מה שהוא מכנה "האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית." אנשים כמותו הם גיס חמישי במחאה.

[אהוד: אנשים כמוהו הם בדיוק כמוך. שונאים את נתניהו ומבקשים להדיח אותו!]

* להישאר על המשמר – כאשר השלטון יתחלף, ולפיד או מישהו אחר יהיה ראש הממשלה. האם בטוח שהוא יבטל מיד את חוקי המהפכה המשטרית? הלוואי שיכולתי לחתום על כך. אבל אני יודע ששליטים אוהבים כוח ובעיקר שונאים לוותר על כוח. ומי שיגיע לתפקיד וימצא כוח של שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים – מה רע לו? בקיצור, אנחנו, האזרחים שוחרי הדמוקרטיה, נצטרך להישאר על המשמר. אבל אני מקווה שבסופו של דבר המהפכה המשטרית תסוכל וישראל תישאר דמוקרטיה.

* כדי לקחת ולא כדי לתת – מיליונים רבים יועברו למשפחות השכולות – תרומה של נפתלי בנט שיעביר את כל כספי תביעות הדיבה למשפחות שכולות. אחד ממוקדי תביעות הדיבה הוא השקר על המיליונים הרבים שהושקעו בשידרוג ביתו הפרטי ברעננה. הכול היה שקר וכזב. אגורה אחת לא עברה מעבר לדרישות המיגון של השב"כ. ועכשיו, מי שעומד בראש תעשיית השקרים וההסתה שהמציאה והפיצה את הדיבה על בנט, ממשיך לגרד עוד ועוד מכספי משלם המיסים לו ולמשפחתו הגרגרנית, לבתיו כולל הבית בקיסריה, שלא מוגדר כמעון רשמי זמני, עם דרישות אבסורדיות עד גיחוך לביגוד ואיפור שלו ושל אשתו. אין להם בושה. וועדת הכספים כמובן מאשרת על אוטומט כל דרישה של "המשפחה" כי זה "רצון הרוב." נעמי שמר כתבה על ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. "המשפחה" מגלמת את הישראלי המכוער, שמושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.

* הטייקון החדש – "המשפחה" כבר מבינה שהסתבכה בקבלת "מתנות" מטייקונים, והיא פונה לטייקון אחר – משלם המיסים הישראלי, בדרישה שיממן את תפנוקיה וגרגרנותה. האם סעיפי העתק של לבוש ואיפור לגרגרנים האלה, שאישרה ועדת הכספים של הכנסת, כי "זה רצון הרוב," כוללים גם שעוני רולקס?

* מחיר האקטיביזם – נדב איל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על אלה שהכשירו את בן גביר והכהניזם. ראש וראשון הוא כמובן נתניהו, מפלגות הימין והתקשורת, שמטעמי רייטינג ומתוך רצון להפגין פלורליזם הכשירו את השרץ. איל שכח שהיו גם שותפים אחרים – שופטי בית המשפט העליון, שאיפשרו את ריצתו של הכהניסט. ההחלטה שלהם היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. הם העמידו את חופש הביטוי כעקרון-על העומד מעל חוק יסוד הכנסת. וכאשר אנו רואים את הח"כהניסט אלמוג כהן מתגזען, מתבהם ומתפרע, כדאי שנדע שזה מחיר האקטיביזם השיפוטי. ולכן, במאבק נגד המהפכה המשטרית אין זה נכון להגן על הסדר הקיים, אלא לקדם פשרה שתתקן את המעוות, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים.

* התנצלות – אני רוצה להתנצל בפני גוטליב. לפני ימים אחדים כיניתי אותה "תחתית החבית". אני מצטער על האמירה הזאת. גוטליב אינה תחתית החבית. תחתית החבית היא אלמוג כהן. אני מקווה שלא אצטרך להתנצל גם בפניו.

* תמונת ראי – כאשר עופר כסיף ואלמוג כהן צווחים זה על זה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער.

* יש בשורה – יש בשורה בתקציב המדינה! חינוך חינם לגילאי שנתיים שלוש. נקווה שאכן זו הפעימה הראשונה של ההתחייבות לחינוך חינם מהלידה. ברכות לממשלה על ההחלטה. וראוי לזכור ולהודות למחאה החברתית של 2011. לקח 12 שנים, אבל בלי המחאה ההיא זה לא היה קורה.

* איך אומרים "אין פרטנר" בלשון דיפלומטית – במשך שלושים שנה שירת אלון אושפיז במשרד החוץ והיה מעורב מאוד בכל תחומי הדיפלומטיה הישראלית, יחסי החוץ שלה, המשאים והמתנים, הגלויים והחשאיים, עם הפלשתינאים ועם מדינות ערב, ובמאבקים נגד BDS והדה-לגיטימציה לישראל. לפני שנתיים וחצי מונה אושפיז בידי שר החוץ אשכנזי למנכ"ל משרד החוץ, תפקיד שמילא במשך שנתיים וחצי בלבד תחת שלושה שרי חוץ – אשכנזי, ישראל כץ ולפיד.

בראיון מעניין מאוד ב"הארץ" הוא הציג את משנתו, המבוססת על שלושים שנות ניסיון. בין השאר דיבר על האפשרות למו"מ עם הפלשתינאים. הוא הזהיר מפני מו"מ כזה, כי "ניסיון לקדם פתרון מדיני ייגמר בהסלמה. המחיר של כישלונות בעולם הזה בדרך כלל מגיע בשפיכות דמים. זה לא ודאי," אמר אושפיז בניסוח דיפלומטי, "אבל זו אפשרות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון." בשפה דיפלומטית לא מקובל להתנסח במילים כמו "אין פרטנר," אך זה בדיוק מה שהוא אמר. "אני חושב שריאלי יותר לתאר זאת כחוסר יכולת לקדם תהליך מדיני. אני לא יודע מה עיתון 'הארץ' יחשוב על האמירה הזאת, אבל אני לא חושב שאפשר לקדם כעת תהליך מדיני עם הפלשתינאים, שלא ייגמר בהסלמה קשה שתבוא לידי ביטוי בחיי אדם... הפלשתינאים לא בשלים בשום דרך למשא ומתן מדיני.". אושפיז מזכיר בדבריו, שגם הכרזתו של לפיד בעצרת האו"ם על פתרון שתי המדינות "לא הורידה את הפלשתינאים מהעץ. בחלקים מסוימים הם טיפסו עוד יותר גבוה."

אושפיז דיבר על חשיבות המאבק ב-BDS. הוא הציג כאיום חמור על ישראל, את הניסיון להציג אותה כמדינת אפרטהייד והזהיר שהניסיון הזה זוכה להצלחות. את BDS וכל תנועת החרם הוא מגדיר כאנטישמיות. בלשונו הדיפלומטית הוא גינה את הישראלים המשתפים פעולה עם BDS. "אני לא מאשים אותם באנטישמיות או באוטו-אנטישמיות, יש לזה צדדים פוליטיים. אבל יש במקומות האלה, בארגונים האלה, מצע רעיוני שבעיניי הוא אנטישמי."

אושפיז הזהיר מפני ההשלכות של פגיעה בחוזקה ובעצמאותה של מערכת המשפט בישראל על מדיניות החוץ של ישראל. הוא הגדיר את היותה של מערכת המשפט הישראלית עצמאית וחזקה "אינטרס לאומי מובנה." לדבריו, "היכולת לקדם אינטרסי ליבה של מדינת ישראל ולהגן עליהם תלויה בכך במידה משמעותית. אלה גם דברים שנוגעים לביטחון של המקום הזה, חד-משמעית." הוא מזהיר שפגיעה במערכת המשפט תרחיק מאתנו את השותפים הכי חשובים שלנו בקהילה הבינלאומית והדבר עלול להביא להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל. הידרדרות כזו עלולה "להקל על הניסיונות לפעול משפטית נגד קציני צה"ל בחו"ל." הוא הציג דוגמאות שהסבירו כיצד ישראל בלמה מתקפות חמורות עליה, בזכות הקרדיט העולמי לעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית. 

* בצד הנכון – ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה וביקור משלחת של הכנסת – הח"כים אדלשטיין ואלקין (נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה), וההצבעה באו"ם בעד ההחלטה, הקוראת לנסיגה מיידית של רוסיה מאוקראינה, הן התפתחויות חיוביות ביחס של ישראל למלחמה. אך במלאת שנה לפלישה, הגיע הזמן שישראל תהיה חד-משמעית יותר בתמיכה באוקראינה ובגינוי לרוסיה ואף תסייע לאוקראינה באמצעים להגנה על אזרחיה.

* אדם ואדמה – "אדם ואדמה" היא רשת פנימיות חקלאיות, בניצנים, בערבה, בתבור ובגולן, שהוקמה בידי ארגון "השומר החדש". הפנימיות מובילות שיטה חינוכית חדשנית המשלבת עבודה חקלאית עד הצהרים, לימודים בצהרים ופעילות חברתית ורעיונית בערב. מאפיין חשוב נוסף של הרשת, הוא לימודים משותפים של חילונים ודתיים. הפנימיה בגולן נמצאת בקיבוצי, אורטל. אני עובד במטע עם תלמידי "אדם ואדמה" ואני גם מלמד שם. ואני אוהב מאוד את הרעיון, את הביצוע, את המיזם ובעיקר את התלמידים. רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי, "על חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים." אין ראויים מהם.

* מסרב להידרדר – חנן יובל הופיע השבוע בבית הפלמ"ח, בטקס הענקת פרסי יגאל אלון למעשה מופת חברתי חלוצי, בין השאר לרשת בתי הספר "אדם ואדמה". מה הפלא שלאחר מכן הוא מסרב להידרדר להופעה בפני אלמוג כהן, גוטליב, אטבריאן, קרעי ואמסלם?

* הזמנה אישית – כיוון שאהוד בן עזר מצנזר את מאמריי, כפי שהוא התהדר באחד הגיליונות האחרונים (הוא חושש שאם אכתוב על מי שהורשע פעמים רבות בפלילים וישב בכלא על עבירות חמורות ביותר, שהוא פושע, הוא צפוי לתביעת דיבה), אני מזמין את כל מי שמעוניין לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, לפנות אליי באופן אישי לדואלuriheitner@gmail.com  ואצרפו לרשימת התפוצה של כל מאמריי (גם אלה שלא נכתבו ל"חדשות בן עזר" אלא לבמות אחרות).

[אהוד: בהזדמנות זו יוכלו לקרוא ממך גם את המילים הנאלחות שבהן אתה משתמש כנגד יריביך ויריבותיך, ושאותן אני מוחק! – ושאם תשלח אותן ישירות למכותבים, אתה עלול להיתבע על פי חוק לשון הרע ויטרטרו אותך שנים רבות במערכת המשפט!]

* ביד הלשון: הרבה טקס בישבן – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "נהוג שראשי ממשלה ישראלים – כמו למשל רבין, ברק, שרון, אולמרט, אפילו נתניהו עצמו בהזדמנויות קודמות – מטפסים על כבש המטוס עם כל הטקס בישבן שבועות ספורים בלבד לאחר כניסתם לתפקיד."

את הטקס בישבן הוא לקח ממאיר אריאל. בשירו "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות הבאות: "הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן / אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן / וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן."

אורי הייטנר

* * *

יעקב חסדאי

המחאה – לאן?

מזה כחודשיים נמצאת מדינת ישראל במשבר ערכי ופוליטי. הממשלה החדשה מובילה צעדים דרסטיים – בעיקר כנגד בית המשפט העליון. המוני ישראלים מוחים מדי יום ברחובות, בשביתות ובכל אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. מומחים בעלי שם מהארץ ומהעולם מזהירים את הממשלה מפני יישום החוקים החדשים המוצעים. חיכוכים בין מתנגדי הממשלה לתומכיה הפכו לדבר שבשיגרה, ודיבורים על "מלחמת אחים" נאמרים בריש גלי.

המשבר הנוכחי מזכיר את המשבר שעבר על מדינת ישראל בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974, בגלל תוצאות המלחמה, קמה תנועת מחאה שהיתה מאוד אקטיבית והביאה לכך שמשה דיין התפטר. לאחר מכן גוועה תנועת המחאה משתי סיבות עיקריות: לא היתה לה מנהיגות ולא היתה לה תוכנית. אנשי המחאה דרשו רק שדיין יישא באחריות. ומה חוץ מזה? מה צריך לתקן במדינה? למה קרתה המלחמה? לזה לא היתה להם תשובה ולכן לא השתנה דבר במערכת בעקבות המחאה של שנת 1974.

המחאה של היום, 2023, סובלת מאותם חוליים. אין לה מנהיגות. המנהיגות הפוליטית נגררת אחרי המחאה ולא מובילה אותה ובעיקר – אין לה תוכנית, תוכנית חיובית.

כדי לעשות תוכנית צריכים להבין מה קרה לממשלה. למה היא פתאום התנפלה על בית המשפט העליון. רק ניתוח כזה יכול להוביל למסקנות חיוביות.

למה הממשלה התנפלה על בית המשפט העליון? כדי להבין זאת צריך להבין את השיטה הקואליציונית. בשיטה הקואליציונית אין הפרדת רשויות אמיתית בין הממשלה לכנסת. מתקיימות בחירות, הכנסת מרכיבה ממשלה ומאותו הרגע – הממשלה שולטת בכנסת. בשיטה זו למפלגות הקטנות יש הרבה כוח, כוח אשר תלוי בהן ובמטרות שלהן. בשנים קודמות המטרות היו מוגבלות והכוח היה קטן. כיום, בממשלה הנוכחית, יש לנו עניין עם מפלגות קטנות ויומרות גדולות. למפלגת "הציונות הדתית" יש יומרות של ארץ-ישראל השלמה ורצון להשליט דרך זו על העם. החרדים כבר לא מסתפקים במה שהם מקבלים אלא רוצים להשפיע על המדינה יותר ממה שהשפיעו עד היום. שני גורמים אלו, הציונות הדתית והחרדים, רואים את בית המשפט העליון כמחסום המסוכן ביותר המפריע להם להגשמת מטרותיהם. לכן, הם הגורמים העומדים ולוחצים כדי לגמד את בית המשפט העליון ואיתו גם את כל מערכת המשפט, כתוצר לוואי.

מה עושים? אין ברירה ותנועת המחאה 2023 צריכה להגדיר "מטרה חיובית" אשר צריכה להתמקד בשיטת המשטר. במקום שינוי משטר באמצעות קיצוץ בית המשפט העליון יש לשנות את המשטר על ידי שיטה חדשה, בכנסת ובממשלה. כדי לעשות זאת יש לבחון ולנתח מה פגום בשיטה הקואליציונית הנוכחית ומה צריך לתקן.

אנחנו רוצים להזכיר כי בשנת 1979 קמה תנועת לאו"ר – לב אחד ורוח חדשה. במשך 3 שנים בדקנו וניתחנו את המערכת הפוליטית, שסבלה מאותן מחלות שהתגלו בשנת 1974, ובולטות גם היום. בסיום הבדיקה הכנו תוכנית חיובית לשינוי מבנה המשטר והחברה, תוכנית אשר אמורה להתמודד מצד אחד עם הבעיות מהן סובלת המערכת הפוליטית ומן הצד האחר עם המורכבות של החברה הישראלית. הצענו לציבור את התוכנית אז, ואנו שבים ומציעים אותה שוב.

ניתן לקרוא את התוכנית באתר תנועת לאו"ר בקישור:

: https://www.laor.org.il/?categoryId=47709

כדי להגיע שוב, בשנת 2023, למטרה של ניתוח המצב וגיבוש תוכנית חיובית, יש להעמיד בראש המחאה אנשים בעלי רקע מכובד מבחינת עשייה, ישרים, הגונים ובעלי כושר חשיבה. אנשים אלו צריכים להכין תכנית לרפורמה לאומית מקיפה. במקום קיצוץ בית המשפט העליון – הבראה של המערכת הפוליטית כולה. אם את זה נעשה – יש עתיד למדינה. בלעדי זה – הסכנה למדינת ישראל ברורה ומוחשית.

דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור",  והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר  www.laor.org.il

  יעקב חסדאי

* * *

הלל בן-עזר (ראבּ)

1946-2023

הלל יקר שלי, אהבת חיי!

אינני מאמינה שאני נפרדת ממך – הרי כמעט כל חיינו היינו יחד כאחד, ואתה עץ חסון לחסות בצילו.

נולדת שנתיים לפני קום המדינה, כאשר ערכים כמו: ציונות, התיישבות, חקלאות וביטחון  נישאו בפי כול ובגאווה, מטרה ראויה בתקוות אמת להגשים אותה – ולא סיסמאות ריקות מעוררות גיחוך. נולדת למשפחת ראב המיוחדת, שמקורה בכפר קטן בהונגריה, משפחה יהודית יחידה שעוסקת בחקלאות. היו מביניכם שעלו כבר ב-1863 כדי למות ולהיקבר בהר הזיתים בירושלים, אבל אתם באתם לכאן לחיות ולהחיות את השממה. עליתם ב-1875. חלקכם צעדו ברגל (כמו בן-הדוד יהושע שטמפפר, שלושה חודשים בדרך!) חלקכם בעגלות סוסים ומשם לרכבת, והמשיכו באונייה מטריאסט למצרים, ומשם באונייה לים יפו ובסירה לנמל יפו – שם הגשמתם חלום ונשקתם לאדמת הקודש.

[הכפר שבו גרה משפחת ראבּ בהונגריה היה סנט אישטוון, והעיר שממנה מוצא המשפחה היתה גייר, ששמה בתקופת הקיסרות האוסטרו-הונגרית היה ראבּ. – אב"ע].

ובבואכם תחת כנפי ירושלים העזתם ויצאתם מחומותיה הבצורות לארץ שום מקום. מלאבס.  סבא יהודה הצעיר החסון וסבא-רבא לאזאר-אליעזר, שעל שמו נקראים כולכם בני עזר – (חוץ מעופרי שמתעקשת שהיא בת עזר). התכבדתם וחרשתם את התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה 1878 לפני 145 שנים. המחרשה עומדת כסמל מול בילינסון, ופסל אבי סבך חמוש ברובה עתיק מוצב בכיכר המייסדים בעיר. אתם לימדתם בימים את הישוב חקלאות מהי, ובלילות איך להגן עליה.

קבוצת ההונגרים הדתיים דוברי היידיש, שנאלצו לעבוד פיזית בחום הנורא ולהילחם בקדחת, התקשו להתמודד גם עם גניבות והרס שזרעו השכנים הערביים שחלקם נושלו מאדמותיהם (שנמכרו ליהודים בידי האפנדי שלהם) ובלילות היו פושטים על השדות והרפתות.

 סבא-רבא יהודה  וסבא  ברוך, בן-זכר ראשון שנולד בפתח תקווה, המשיכו לטפח משק מעורב לתפארת ולהדריך רזי חקלאות והתגוננות אפילו את אנשי העליות הבאות שדעותיהם הסוציאליסטיות הפוכות היו – בעין גנים, בעין חי (היא כפר מל"ל) ועוד... וגם  קלמניה. סבא ברוך הקים ממש כאן, ליד ובטרם נוסד מושב צופית, מיבנה חווה מרובע תכליתי ויפה ולו מעין מגדלי שמירה בקצוות, הכול לבקשת העשיר היהודי האנגלי קלמן גרידינגר. ברוך חפר באר ובריכת השקייה, אירגן משתלה מגוונת, נטע פרדס והביא פרות וסוסים (אבל לא תרנגולות!) וסוגי ירקות ועצים.

זו נחשבה החווה הלימודית המצוינת ביותר בארץ במשך שנים. אחריו המשיך במצווה אחיו בנימין. ובנו הסופר אהוד בן עזר כתב את ''ספר הגעגועים'' על שנות ילדותו היפות בקלמניה (בין שאר יותר מארבעים הספרים שפירסם).

עוד קודם לכן, כאשר הזמנים בהם סבא ברוך סייע והתמחה אצל אהרון אהרונסון בחוות הניסיונות בעתלית – התחלפו ברדיפות התורכים, הסבא שידע שסוד מעלליו ליד מחתרת ''נילי'' לטובת האנגלים עלול להתגלות – בחר להסתוות כבן-עזר בדרך המקורית ביותר, והפך לצייד הראשי של ג'מאל-פשה בלבנון, ממש בעין הסערה. (145 מזכרות חנוטות נותרו עד היום במוזיאון הזואולוגי להעיד על כך).

אביך אהרון, אותו זכיתי להכיר אישית, היה חקלאי משכמו ומעלה. פעיל בהתאחדות האיכרים ובאגודת 'פרדס' ב'עמיר' ועוד. קצין מצטיין בדרגת סגן-אלוף הנדירה אז במלחמת השחרור בקרבות לטרון וגזר.

תקצר היריעה.

ואתה נולדת לתוך המורשת הזו שנפלה על כתפיך. משפחה שיש בה איכרים לוחמים אבל גם אנשי ספר, ומושכים בעט, ויודעי ציור (כרזת בית האריזה, סמל העיר פתח-תקווה וכו'), ואפילו מי שידועה כמשוררת העברית הראשונה – הדודה אסתר ראב, אחות סבך ברוך.

ומהצד השני: אימא תמרה, היפיפייה שחורת העין, שאביה השחקן מאיר תאומי-טימן נרצח בפרעות ב'גן הוואי' בתל אביב. אימה היתה השחקנית פרידה כרמלית ואחיה עודד תאומי. שבט בו הבמה המוסיקה והתרבות היו בני בית.

ואתה הלל היית מזיגה של כל המורשות הללו. הלל, נשמה יפה ורגישה להלל, שנאלצה לעטות שריון גברי ואמיץ משום היותך בן בכור ויחיד ממשיך השושלת, להיעשות איכר ולוחם כפי שמצופה ממך.

אנחנו נפגשנו בסוף שנת 1962, בבית הספר החקלאי בפרדס חנה שסיסמתו היתה כמובן ''אם חקלאות כאן – מולדת כאן!'' (משה סמילנסקי).

 היתה לנו אהבה מהסרטים – יותר נכון מהטלנובלות הטורקיות המופרכות. הייתי צעירה מדי, פער של כמעט ארבע שנים בינינו. שנה עברה עד שהשתכנעתי לצאת איתך. ראיתי איך החברים שלך מעריכים אותך. ראיתי את הבנות שבאו מרחוק, מחדרה! – רק כדי להסתכל כמה יפה אתה, חתיך כמו כוכב קולנוע...

ויום אחד עמדנו שנינו בטקס בו קיבלנו מדליות, את אות החריצות בעבודה, כן גם אני,  עליהן חקוק ''טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו!" – ואולי מאז הייתי העול שעל ליבך.

המיפנה חל בחופש הגדול. באת לבקר אותי עם חבר ונסענו יחד לאכול גלידה בסיבוב בנימינה ובדרך התהפכנו. לא היו חגורות. אני הרזה (אז...) עפתי מהחלון לכרם. אתם נפצעתם. הזעקתי עזרה. באמבולנס לרמב''ם, שותת דם ובדמדומי הכרה מפגיעת ראש, כשהפרמדיק נושא עיניו לשמיים כל הדרך, מילמלת: "אורני אני אוהב אותך! אני באמת אוהב אותך!''

ואז ידעתי – זה נכון וזה לתמיד.

ארבעה דורות: הלל, אהרון, ברוך ויהודה ראב (בן-עזר), 1946

עברנו עוד הרבה ביחד ולחוד, פסגות ותהומות. אתה הלכת לעתודה האקדמאית המשכת בפקולטה ובצבא, נלחמת במלחמת ששת הימים ועוד ועוד.

גם כשנפרדנו, מסיבות שאינן תלויות בנו, הרגשנו עמוק בפנים שזאת טעות כי מלכתחילה נועדנו זה לזו. ניתקתי כל קשר ונישאתי למפקד שלי בצבא.  בדיעבד, כך זכיתי בבני הבכור רועי. אתה בדקת לא מעט פרגיות אבל נשארת רווק. ארבע שנים אחר כך כשאני מתכוננת למבחן בסטטיסטיקה בספריית האוניברסיטה, ''ומה ההסתברות ש'' – ''ומה הסיכויים ש'' – באמת ייכנס הלל ויציע לי נישואים? – נכנסת ואמרת: "באתי להתחתן איתך!" – ואף שלפת טבעת עתיקה. אני פרצתי בצחוק פרוע.

''אופס, לא איחרת בכמה ימים וילד אחד?...''

אבל ידוע לכול כשהלל נחוש בדעתו הוא יודע להזיז הרים, לשכנע עם המון קסם כריזמה ואמונה. אחרי כמה חודשים, החלטתי לבסוף לתת לנו את הזדמנות חיינו להיות מאושרים. התגרשתי, נישאתי לך בחתונה הראשונה אחרי אלפיים שנה בקיסריה. עברנו לגור יחד במושב צופית בבית קטנטן מתפורר של קושניר. זה שמגג רעפים שלו מציצים כוכבים ועכברים מרימים את המרצפות בלילה. עברנו בראש השנה של שנת 1973 ואחר 10 ימים פרצה מלחמת יום כיפור. ראית מטוסים בשמיים ופסקת – זו מלחמה. ארזת תרמיל, הוספת נשיקה ואנחה והלכת.

אני נותרתי בלעדיך, ועם זאטוטון. במושב בו לא היכרתי איש, בלי טלפון ובלי טנדר הסוסיתא שהצבא החרים, והמפתחות בפנים...

בהריון העברתי על כתפיי את קווי האלומיניום שבפרדס כדי שיהיה לך לאן לשוב.

וכשחזרת מהקרבות הקשים בהם נפגעת, היכן שבן דודך נהרג, בימים שגם אחי נפצע קשה – לא התעכבת לנוח על זרי הדפנה.

במלוא המרץ והחדשנות זרעת משתלת אפרסמון שאינו דורש הבחלה בחצר, שתלת מטע בשטח, עזרת לאביך לטעת נשירים והדרים בשטח הגדול שליד הירקון והתקנת מערכת השקייה מפלסטיק חדשנית לימים ההם ממש במו ידיך. בו בזמן היית מדריך במשרד החקלאות בלב השרון, השלמת תואר שני באגרונומיה, וכן, גם בנינו יחד את הבית בו אנו גרים עד היום ועשית בשבתות את עבודות העץ האינסטלציה והגינון בכישרון רב.

הבת אורית, האב אהרון והבן הלל – בן-עזר, כולם במדי צה"ל

אחר כך נתבקשת לחזור לצבא. רק לזמן מה. היה משבר כלשהו. ומהתותחן האמיץ שהיה מטווח מאווירון קטן הגעת להיות ראש ענף לתכנון רב שנתי במטכ"ל. כן, משה וחצי ואהוד ברק גילו את המקוריות, השכל, והראייה החורגת מהקופסא בה ניחנת.

אחר כך ביקשת להשתחרר, לנסוע קצת בעולם, לטעום משהו חדש עוד לפני הפנסיה. היה לך העוז להקים חוות לגידול אורז בדרום אמריקה ובפנמה, בספרדית! סליחה, מאיפה?

ובאנגלית לימדת את השחורים בדרום אפריקה את כל תורת גידול ההדרים, 7 שנים בסיסקאי והם אסירי תודה, הוציאו סידרת בולים לכבוד המעשה.

בקניה ניהלת חווה עם 800 פועלים ולימדת איך לגדל ולייצא לאירופה המון סוגי פרחים, והטמעת סדרים חדשים כמו משכורת מהבנק, חשבון חיסכון ומרפאה ניידת שהצילה חיים.

אלמלא אשתך היית ממשיך לשוטט בעולם וליהנות מהחיים בדרכך כי שגריר ארה"ב, שממש התאהב ב, ניסה לשכנע אותך לפתח איתו חוות בקליפורניה... אבל התעקשתי וחזרנו לביתנו בצופית. דווקא כאן חווינו משבר אחרי משבר. איבדנו את אהרון, את גלי האהובה שלנו מסרטן, את אחיי היקרים אלכס ואמיר דרורי, את תמרה... וחווינו מקרוב את התפוררות החקלאות.

הלל שלי. היה לך כוח, היתה לך צניעות. חוש הומור נהדר. חיקויים ושפות באו לך בקלות. ידעת לשיר ולשרוק ולהתחבב על אנשים לבנים שחורים ובכל הצבעים. היית נדיב לעין ערוך. התנדבת במשך שנים ב'יד שרה' מתקן כסאות גלגלים ומכונות חלב וכל מה שנדרש. חילקת בכפר סבא סלי מזון לנזקקים כל שבוע. הוצאת זקן ערירי למסעדה ופשוט דיברת איתו. עשית גינות ירק עם התלמידים בשכונות.

אבל את מצב החקלאות התקשית לתקן. השמחה הלכה ונעלמה מחייך. יותר ויותר המדינה איכזבה וכירסמה בך. קודם הפקיעו מאביך את אזור בריכת הנופרים. הוא קנה בתמורה 100 דונם על הירקון וכזכור בירא את הסבך ונטע. או אז לפתע הפסיקו את זרימת הנחל בקטע הזה. כאילו לא די עוד הכריזו, (בלי להפקיע ולפצות), שבעתיד אולי יקום שם פארק.

עד שמקורות חיברה מקור מים חלופי עברו שנתיים בהם המטע גווע מצמא.

נלחמת. תבעת. הגעת עד לעליון (לבג"ץ?) שהחזיר למחוזי שהעביר לבוררות בה נאלצת, אחרי שנים של דיונים להתפשר על פיצוי אפסי.

השדה כעת זרוע חיטה בחסדי שמיים. מחכים לקצבת המים שתוחזר. גדות הירקון, לא ירדן לצערנו... ממלכת ירדן לעומתנו קיבלה תוספת של 50 מיליון קוב לפני כשנה.

לא די? לא! כי אז הפקיעו מהחלקה האחרונה של אהרון לכביש 6, ולכביש 5, ולפס רכבת אחד, ולתחנת ראש העין החדשה, ולחנייה, ולקו מתח גבוה, ולעוד מסילה 6 פעמים ולא נשאר כמעט דבר.

ולאחרונה כל האדמות החקלאיות שלנו, 19 דונם ממזרח למוביל – נמסרו לכפר סבא, הפיצויים? למושב. ואם זה לא מספיק – חצי מחלקת בית האריזה שלנו! פירוש בית שמאי? זה אומר מחיקתו. המקום האחרון שנשאר. קץ העתיד. קיבלנו הודעה אישית מהמינהל רק ב-8 בינואר כי עלינו לחתום ולמסור בהסכמה עד אמש!

בזה הלל לא עמדת.

אתה, הנצר האחרון של משפחת הפרדסנים ראב בן עזר המפוארת, כל משא ההיסטוריה על כתפיך, הדורות שעברו את גזרות העות'מנים, את שלטון המנדט הבריטי... ודווקא אצלנו כאן בישראל, במדינה שנלחמנו עליה, פה במושב שלנו, הכול בשבילנו נגמר.

בערב, זו הפעם הראשונה בחיים שהלל אמר לי בשקט ש''כואב לי הלב.''

בתחילה לא הבנתי. מטאפורה?

הרי במשפחה שלי כולנו לוקחים ללב ולוקים בו, לא אצל הגבר שלי. אחר כך חשדתי בבלתי אפשרי והצעתי בכ"ז מד''א, בית חולים, רופא תורן?

''לא,'' הוא השיב, ''זה רק מתח. אני אנוח, אירגע, אתאושש.''

ובלילה הוא קם ונפל ולא יכול היה עוד לקום.

 נשבר לו הלב.

קו ישר.

הלל שלי, אהבת חיי.

אבא נפלא, סבא כייפי, אדם מעורר השראה. כל עוד נחיה נזכור אותך – ולטובה.

יהי זכרך ברוך.

אורנה בן-עזר

20.2.2023

 * * *

לקט מדיווחי הלל בן-עזר למשפחתו

 על קורותיו בקניה

[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 92 מיום 24.11.2005]

מכתב ראשון

ג'מבו, חברה, זה שלום בסוהילית. רק שתדעו שאנחנו כולנו מוזונגו, שזה כינוי לאדם לבן. אקונה מטאטה – הכול בסדר. אז אצלי המצב אקונה מטאטה.

כשהגעתי אמרו לי שלוקח שבועיים להסתגל לגובה כאן, אלפיים מטר. היו כאלו שחוו כאבי ראש ותופעות של עייפות. גם אני חשתי אחר-הצהריים עייפות, אבל זה עבר מהר מאוד.

המדינה מלאה בחיות-בר שזה ממש קשה לתאר. שלא כמו בדרום-אפריקה, פה מאוד שומרים עליהן.

השלטון מאוד-מאוד מושחת. הכול עובד על שוחד. אם שוטר עוצר אותך על עבירה תמורת מאתיים שילינג, שזה כ-12 שקל, אתה מסודר. דולר אחד – 74 שילינג.

הדרכים – קטסטרופה אמיתית. ישנם מקומות שאתה נוסע סללום בין הבורות. יש הרבה תאונות דרכים. כמעט כל יום רואים משאית שכובה בצד הדרך. האנשים נחמדים, אבל צריך להיזהר מ"שודים", מעשי שוד.

בקיצור, אפריקה אמיתית.

אני נוסע זהיר-זהיר.

נראה לי שיש פה בחווה צוות טוב. לא שאין מה לשפר, אבל בעקרון החווה מתפקדת ומייצרים הרבה פרחים. מייצאים לאירופה, יפאן, דרום-אפריקה ודובאי.

לגבי מזג אוויר – הוא ממש נפלא, לא קר ולא חם, כל הזמן שרוול קצר כמו אביב שלנו. בלילה קצת קריר וביום נעים. הכול פה מתוכנן לקראת הקריסטמס. יהיה עלינו לקטוף ולשלוח כמאתיים אלף פרחים ליום, שזו משימה רצינית.

הישראלים כמו ישראלים, אין הפתעות, בחורים טובים אבל ז- - -ת אחד-אחד. הכושים קצת יותר טובים מהכושים של דרום-אפריקה, אבל די דומים להם. האנגלית שלהם טובה הרבה יותר. כולם, כולל הפועל הפשוט ביותר, מדברים אנגלית, כי זו שפה רשמית. יש פה כארבעים שבטים. העיקריים הם קיקויו, מסאי, והשד יודע מה עוד. הם גם יותר חרוצים ויזמים מהכושים של דרום-אפריקה, כי לא היו מדוכאים על-ידי הלבנים.

בבית יש מטבח מצוין, גינה, מים חמים, לא זוכר כמה חדרי שינה, יש גדר מרחק כמאה מטר משכנים, יש שומר (קשת וחץ – הא הא!)  אתמול, יום ראשון, נסעתי עם א. וחברתו נ. לטיול סביב אגם ניבשה. היה כיף אבל חזרנו הרוגים כי הדרך רעה מאוד.

היום נוכחתי לדעת כי נעלמו לי שני ג'ינסים ואני הולך לפטר את העוזרת שלי. מניאקית! קודם אגיד לה להחזיר, ואחר כך נשלח אותה הביתה.

מזג האוויר פה אגדה, מצויין, ואני משתלב יפה בעניינים.

מתוך שני ג'ינסים שגנבה אחד החזירה. כבר פיטרתי אותה.

בַּי ונשיקות, 

  הלל

מכתב שני

הבית "החדש" הרבה יותר טוב: חדרים ענקיים, ממש מגרשי כדורגל. המיטה הכפולה ענקית. יש לי עכשיו שתי מיטות כפולות ושתי מיטות רגילות. נשאר לי לקנות (על-חשבון החברה) שני מזרנים קטנים ויהיה לכולכם היכן לישון כשתבואו.

היום הלכתי לעשות קנייה שבועית של מזון וזה כל פעם מפתיע מחדש לראות את המוצרים של דרום-אפריקה מככבים כאן בין המדפים: מיילו, קיט קאט, אומו, ג'יק, מיצים של סירס וכיוצא באלו.

תשמעי סיפור: יש לידי חווה ששייכת כבר מיספר דורות למשפחה לבנה בשם דה-לה-מר, אשר מגדלים בה בעיקר בקר. התעורר חשד אצל השלטונות שהנכד טום, שהוא הבעלים כיום, עוסק בציד לא חוקי של חיות-בר. כאן, מי שצד חיות-בר – יורים בו. אז יום אחד באו הפקחים לעקוב אחרי טום השובב, אבל הוא ירה עליהם והרג את כל ארבעת הפקחים. טוב, אז אסרו אותו כאן במשטרה, בניואשה. הוא לקח את עורך-הדין הטוב ביותר במדינה, והמשפט היה אמור להתחיל פה בנאקורו, שהיא עיר המחוז הקרובה. אָמָה-מה, המכונית של המשטרה התהפכה כאן ליד החווה, וישב טום דה-לה-מר חצי יום בדרך, ליד הכביש כאן, בכניסה לחווה, והמתין למכונית משטרה חלופית. סופו של עניין – הוא יצא זכאי(!) כי הפקחים לא היו במדים (המסכנים באו לעקוב בחשאי) – וזה סוף הסיפור.

בחווה יש "פתאום" לחץ כי מזג-האוויר התחמם, וקפצנו מקטיף יומי של כ-20,000 פרח ל-150,000 פרח. צריך לארגן את כוח העבודה מחדש ולדאוג שהמיון והאריזה של הפרחים לא יגלשו ללילה, כי אלו שעות נוספות שמשלמים עבורן 150%, וגם הפועלות לא יעמדו בזה לאורך זמן. מחר נקיים ישיבה עם הצוות ונראה איך ומה עושים.

 היו שלשום מהומות בקיסומו, 150 ק"מ מפה. מפלגת התפוזים, שהיא חברה של הנשיא המושחת הקודם, מתנגדת לרפורמת הקרקעות של הנשיא הקיים הנתמך על-ידי מפלגת הבננות. נשבע לך שהשמות והסיפור אמיתי. The orange party against the banana party  –  היו קצת יריות, הרגו שניים, והעניין נרגע.

הרגו שניים. נותן משמעות חדשה למושג "רפובליקת בננות".

רק תפוזים כמעט וכבר אין.

בַּי ונשיקות, 

  הלל

מידע משפחתי: הלל בן-עזר נולד בפתח-תקווה. הוא אגרונום במקצועו ולשעבר קצין בכיר בצבא הקבע. את ביתו קבע במושב צופית, הגובל באדמותיה-לשעבר של קלמניה, האחוזה החקלאית שהיתה שם-דבר בשעתה ונוסדה על-ידי סבו ברוך בן-עזר (רַאבּ) בשנת 1928 עבור הבעלים משה גרידינגר מאנגליה.

הלל הוא בן למשפחה רַאבּ בן-עזר המונה בארץ דורות רבים של איכרים וקצת סופרים. סבא-רבא שלו, יהודה רַאבּ בן-עזר, היה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. סבו ברוך היה בן זכר ראשון בפתח-תקווה, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, מומחה גדול בפרדסנות, חקלאי מחונן ומראשי התאחדות האיכרים. אחות סבו של הלל היתה המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב. אביו אהרון, שנקרא על שם אהרון אהרונסון, היה מג"ד במלחמת השחרור, חקלאי, מראשי התאחדות האיכרים, ובן-דודו של הסופר אהוד בן עזר (שמימיו לא היה איכר וגם לא קצין).

מצד אימו תמר, הלל הוא נכדם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי (לימים אביו של עודד), זוג שחקני "התיאטרון העברי" בשנות ה-20; סבתו היתה רבקה בן-עזר (ראב) לבית שְׁלַנְק בירושלים. משפחת שְׁלַנְק נמנית על צאצאיו של ר' יעקב עֶמְדֵן, שנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.

הלל נשוי לאורנה, נכדתו של יששכר דב דרורי (פרייר) שנודע בשמו הספרותי בר-דרורא, ערך במשך שנים אחדות את העיתון "דואר היום", והוציא וערך בשנים 1925-1928 את השבועון "היישוב". הסופרת הצעירה עדי בן-עזר היא בתם של אורנה והלל. בת אחרת שלהם, גלי בן-עזר, נפטרה בדמי ימיה במחלת הסרטן, ומותה מתואר ברומאן שכתבה אחותה עדי, "אפרודיטה 25".

בקיץ האחרון יִבֵּש נציב המים, באישורו של בית-המשפט, את מטע הנשירים והפרדס של משפחת בן-עזר (הלל ואחותו אורית) הנמצא על אדמת מינהל – בכך שאסר עליהם את השאיבה ממי הירקון, שעל גדתו המטע שוכן – ואשר במימיו השתמשו ברשות כל השנים.

התפרסמה על כך כתבה מלאה שגיאות ב"הארץ" (בן-עטר במקום בן-עזר, וכדומה) ביום 8 באוגוסט 2005. הכתבה הזו שבה ונדפסה ביום 15 באוגוסט 2005 בגיליון 64 של "חדשות בן עזר" יחד עם תשובתה של אורנה בן-עזר "מדוע ממיתים את החקלאות?" – שנשלחה כתגובה לכתבה ב"הארץ", וכמובן שמילה מן התגובה לא פורסמה בו, שהרי מה לו לעיתון זה, שרובו פוליטיקאלי קורקט פוסט-ציוני – ולמטע השייך למשפחה של קולוניאליסטים ציוניים?

משפחת הלל בן-עזר שהתה בעבר שנים אחדות בדרום-אפריקה, שם ניהל חווה חקלאית גדולה. עתה, לאחר שמדינת ישראל יִבְּשה לו את המטע ואת הפרדס המשפחתי (שאם אינם מעובדים הם חוזרים בבוא היום ללא פיצוי למינהל, לשמחת האינטרסנטים למיניהם) – לקח הלל (שכבר אינו צעיר) את מקלו וצקלונו והלך להמשיך במסורת החקלאות הקולוניאליסטית שפתח בה סבא-רבא שלו, יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878 (לפני 127 שנים בדיוק) אלא שהפעם – הלל ממשיך בשדות זרים, בחווה גדולה לגידול פרחים בקניה.

אם החווה היתה באוגנדה זה היה עוד יותר נחמד ומצחיק מבחינה ציונית, כלומר, שאולי מלכתחילה לא היה על אנשי העלייה הראשונה לבוא ארצה אלא לעשות חקלאות באפריקה.

אהוד בן עזר

* * *

משה גרנות

המסר והדרך אליו

על "פונדקו של ירמיהו"

 מאת בנימין תמוז

כתר 1984, 117 עמ'

הספר "פונדקו של ירמיהו" פותח בשלושה ציטוטים ממדרש רבא לספר במדבר, מ"ערפל טוהר" מאת הרב אברהם יצחק קוק, ומראיון שהעניק הרב שמחה מירון למוסף הארץ. הציטוט הרלוונטי ביותר לתוכנו של ספר זה הוא מדבריו של שמחה מירון המייחל שתקום מדינה על פי ההלכה, שבה הסמכות בידי הסנהדרין, שבה בפורקי העול החילונים יש לנהוג כמו בפושעים.

את הספר הזה כתב בנימין תמוז בירנטון שבאנגליה בשנת 1983, והוא "מנבא" מה יקרה בארץ ישראל כמאה שנים אחר כך. ובכן, החזות של בנימין תמוז לגבי העתיד היא מזוויעה: המדינה הציונית מושמדת, ראש הממשלה הציוני שהסית אוכלי חריימה באוכלי געפילטע פיש – מחוסל, ובמקומה של מדינת ישראל קמה מדינת הלכה, שבראשה הסנהדרין. מסגד אל-אקצא מופצץ, ובמקומו מוקם בית המקדש השלישי (ראו דיסטופיה בעלת מסר דומה  - "השלישי" מאת ישי שריד). מנתצים את מצבתו של אליעזר בן יהודה, את כל הערבים משמידים ומגרשים מהארץ. היהודים יורשים את בתיהם של הערבים, ומשאירים מעט "קדמונים" שמגדלים ירקות ממי השופכין של ירושלים. הסנהדרין מחדשת את שבע מיתות בין דין, ביניהן – הסקילה (מחללי שבת נסקלים), חילונים נחשבים לפושעים שיש להרוג, וחלקם מצליחים להימלט לפונדקו של ירמיהו (על כך בהמשך). שחקני הכדורגל רוגמים את הקהל שביקש לחזות במשחק בשבת. האוכלוסייה היהודית מכונסת בשלושה מעוזים – בירושלים במרכז ובצפון, כל תושבי ירושלים מתגוררים במקלטים, וכשהם יוצאים מהמקלטים הם לבושים בבגדים חסיני אש להגן מפני צליפות של אויבים, שלא פורש מי הם. הורסים את כל המסגדים והכנסיות, ורוצחים את הנזירים והכמרים.

לספר יש שלושה גיבורים עיקריים:

ירמיהו אברמסון, שמרומז עליו כי הוא חילוני מוסווה (תפסו אותו מניח תפילין של רש"י, ולא של רבנו תם), שמשנה את פניו כדי שלא יוכר. הוא מומחה גדול במתפרה הראשית בירושלים, שעושה רושם כי היא מקור ההכנסה היחיד של המדינה החדשה. הוא מומחה גדול לדגלי המדינות, אפילו של מדינות קיקיוניות, שצצות ונעלמות. אשתו, דורה, נפטרה בדמי ימיה, והוא מתאבל עליה מרה. באיזה שהוא שלב, הוא מקבל ממנה (המתה!) מסר שעליו לעזוב את ירושלים. הוא מצליח לשכנע את קובעי המדיניות כי ירשו לו להקים פונדק בדרך לירושלים עבור העולים החדשים שזקוקים לאבחון לפני עלייתם לבירה. המחבר בחר בשם ירמיהו אולי משום הפסוק "מי יתנני מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאיתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים" (ירמיה ט' 1).

לירמיהו יש אחות ענקית, בשם גומר (זהו שמה של אשת הזנונים בספר הושע א' 3). היא דואגת לארוחותיו, ולעצמה היא דואגת שכל לילה יהיה גבר אחר שיתעלס עימה. בועליה הם תושבי ירושלים, דרי הפונדק, העולים לפונדק לפני כניסתם לירושלים, החילונים שנפלטו מהבירה והחיילים המאבטחים את הפונדק. כל גבר שמתעלס עימה בלילה מוזמן לארח לחברה  עבור ירמיהו בארוחת בוקר (הזוי לחלוטין!). כשהיא אינה מסוגלת להשיג גבר למשכב, היא יוצאת בפתח הבית, מפשילה את שמלתה, ומראה את ישבנה הענק (לפי ההיגיון הפנימי של הדיסטופיה הזאת היא היתה אמורה להעטות על עצמה בגד חסין אש, ולא להתערטל בציבור!).

הגיבור השלישי הוא בוקי טרונץ, מאוהב ללא תקנה באחותו של ירמיהו, והוא משתדל להתקרב אליו כדי לזכות בתשומת ליבה, אבל היא דוחה אותו כי היא מתעלסת רק עם גברים שאינם מחזרים אחריה. היא מתעללת בו, ואפילו זורקת אותו לתעלת מי השופכין. בוקי הוא גם מלשין מטעם הסנהדרין בפונדק של ירמיהו, ומרגל על ירמיהו עצמו, והוא גם שולט בסודות של הרעלה המונית באמצעות תכשירים שהוא מחדיר לחדרים שבפונדק. הוא מרעיל את כל דרי הפונדק, עולים וחילונים, כדי שלא יישאר אף גבר שיתעלס עם גומר, וכך הוא יזכה בחסדיה סוף סוף.

החלק האחרון של הספר גולש לפנטסמגוריה מטורפת לחלוטין: כיוון שאין אנשים בפונדק (חוסלו בתכשיר על ידי בוקי, חיילים הרגו אלה את אלה, עולים חדשים שחטו את הנמלטים וכו') – גומר מבינה שעל מנת להמשיך את הקיום האנושי, היא חייבת לשכב עם בוקי, אבל כל זה אחרי טקס מטורף לחלוטין, ואז קורים שני דברים "הגיוניים": בוקי מת אחרי המשגל, ונזרק על ידי ירמיהו לתהום, וגומר (ששכבה עם כל מי שזז) היא בתולה! (עמ' 112), נכנסת להריון, ומיד יולדת בן.

לפני החורבן הנ"ל מגיעה לפונדק מרכבה מהמאה ה-19, וירמיהו מכיר בו את אביו (הרי ירמיהו עצמו חי במאה ה-21!), ולאיש קוראים יעקב בקרמן, וב-1967 הוא מופיע שוב בשם ג'ו בקר (עמ' 53-52, 62)

את הפונדק פוקדות רוחות המתים, ערטילאים, ואלה מדברים עם ירמיהו. הם מספרים לו שהיהודים יילחמו זה בזה, וזה יוביל לניצחון שלהם, הלא הם הערבים שקדמו לממשלת הסנהדרין (עמ' 74). הערטילאים מתעסקים עם הנמלטות מירושלים, ואחד מהם אף בועל אישה, והיא הרה. יש ערטילאים שחוזרים לחיים, והסנהדרין בונה מגדלים כדי לצוד את הערטילאים במעופם, אבל קשה לאייש את המגדלים בשומרים כי יהודים טובים  לומדים תורה, ויש להם פטור. בלית ברירה, מאיישים את המגדלים בחילונים. איכשהו הערטילאים שוכבים עם האלמנות, וזה נסלח, אבל בתולה נבעלת – יש לסקול באבנים.

בהמשך ירמיהו לומד לדעת שהוא ובוקי (המת שנזרק לתהום) הם אחד, וגם דורה, אשתו המתה של ירמיהו, היא אחת עם גומר.

הספר משובץ בפסוקים מהתנ"ך ומאמרות חז"ל כדי להעניק גושפנקא לגבי העלילה המטורפת שבו. הרי שתי דוגמאות: ציטוט מעבודה זרה דף י"ז ע"א – "אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" בהמשך מסופר איך עבר ימים ונהרות כדי להגיע לזונה יקרה במיוחד – וכל זה, מן הסתם, כדי להצדיק את מעשי הירושלמים ודרי הפונדק עם גומר, אחותו של ירמיהו.

דוגמה שנייה היא ציטוט הפסוק מפרשת עגל הזהב: "כה אמר ה' אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו, ואיש את קרובו" (שמות ל"ב 27) – אין כמו הפסוק הזה כדי להצדיק את הקטל הנורא המתקיים בפונדק ובסביבתו, שם התגוללו פגרים בכל מקום.

אני מניח שבנימין תמוז, הסופר והפסל, מחברם של ספרים כמו "חולות הזהב" ו"מינוטאואר", ביקש להזהיר מפני העתיד הסיוטי שנכון לנו בארץ ישראל אם ניפול ברשת הקנאות הדתית, אבל האירועים המטורפים למדיי שבעלילת הספר מקשים על הקורא להפיק את המסר המבוקש.

משה גרנות

אהוד: מי באמת כתב את כל השטויות האלה? אולי הספר הוא זיוף בשמו של תמוז?

* * *

צחוק הגורל

מתוך מאמרו של ירון פריד

על ספרה של נולי עומר "לענת הדבש"

מעריב, 24.2.2023

"...כשהייתי בתיכון קראתי רומן של אהוד בן עזר שנקרא 'השקט הנפשי'. לא חזרתי אליו מאז, אבל אני זוכר עד היום שהיה בו משהו פלאי שכבש אותי, בתיאור חייהם ויחסיהם של כמה חברים שנראו לי אז קשישים (כשבפועל היו אולי בני 40). הספר ההוא לא זכה בזמנו לכבוד הראוי לו, אבל עובדה שקוראיו לא שכחו אותו. בן עזר כתב גם ספר ששמו 'ימים של לענה ודבש' (על המשוררת אסתר ראב). צירוף מקרים מוזר של החיים המשונים האלה. גם ב'לענת הדבש' של נולי עומר יש משהו פלאי, וכולי תקווה שיקבל את ההכרה המלאה שמגיעה לו..."

אהוד: גם  הרומאן "השקט הנפשי" לא התקבל בשעתו לפרסום על ידי מערכת "הספרייה לעם" של "עם עובד", למרות ש"המחצבה" (1963) שלי היה אחד הספרים המצליחים ופורצי הדרך בסדרה הזו, שיחד עם "הרקיע החמישי" של רחל איתן (1962) – העניקו לסידרה את מרכזיותה בפרוזה העברית המקורית. למזלי המו"ל אהד זמורה העריך מאוד את כתב-היד ואף שמח ש"עם עובד" סירבו להדפיסו – וכך יצא הרומאן בהוצאת זב"מ בשנת 1979 עם ציור עטיפה יפה של דני קרמן, ומבלי שסורס בו דבר.

"ימים של לענה ודבש", השם הוא ציטוט מאחד משיריה של אסתר ראב – הוא הביוגראפיה שלה שכתבתי על אודותיה, ויצאה לאור בשנת 1998 – לאחר שקק"ל תרמה 15,000 דולר ל"עם עובד" להוצאת הכרך הגדול והעבה, כ-600 עמוד. העורך המסור היה חיים באר, שגם פירסם לפני כן סדרת כתבות מעולות על חייה של אסתר ראב במדורו הקבוע ב"דבר השבוע".

דבריו של ירון פריד משקפים אולי את העובדה שיום אחד יתברר כי לפחות חלק מהספרים שכתבתי – פרוזה, שירה וביוגראפיות, שם בכיס הקטן חלק ניכר מהספרים שכתבו סופרים חשובים בני דורי, חלקם מייגעים ומשעממים למדי. ותתברר גם מלוא האירוניה בכינוי שלקחתי לעצמי – סופר נידח.

* * *

רות דנון

שנת ה-75 למדינת ישראל

ילדות בעטרות – המושב הראשון בהרי ירושלים

פרק שביעי. בעיות הביטחון.

ההתיישבות בהרי ירושלים איתגרה את מתיישביה במאבקים, מאבק באדמת הטרשים המצומצמת, ללא מים, ומאבק לביטחון החיים והרכוש. מיומם הראשון במקום נאלצו לשאת נשק לשמור על שדותיהם, רכושם ועל חייהם.

ראשוני המתיישבים על האדמות, בשנים 1913-14, אדמות שניקנו כשנה קודם ע"י "הכשרת הישוב", היו קבוצת התיישבות בשם "קבוצת קלנדיה", בין חבריה שמות ידועים – לוי שקולניק (אשכול), יעקב פת, מאיר וחיה רוטברג. הם נטשו את המקום בפרוץ מלחמת העולם הראשונה מחשש לחייהם.

לאחר המלחמה, בתחילת ימי השלטון האזרחי של המנדט הבריטי, עלתה למקום "קבוצת קלנדיה" שנייה (בשנת 1919) – חמישה מתיישבים, ראשוני מושב עטרות. כקודמיהם התגוררו זמנית בבית מוכתר הכפר קלנדיה, קשרו קשרי רעות עם משפחתו ומשפחות נוספות בכפר.

יחסי שכנים – בשגרת החיים במקום, היו ימים ידועים כמועדים לפורענות, ימים אשר דרשו כוננות ביטחון, ימי הרמדאן וימי העלייה לקבר נבי מוסה, בהם היו המוני בני אדם יורדים בתהלוכות מצפון, משכם ורמאללה ומהווים סכנה ליישוב. ביחסים בין חברי המושב לכפרי הערבים השכנים היו עליות ומורדות. בימים כתיקונם שררו יחסי שכנים, סכסוכים קלים, גם גניבות רכוש וגם מפגשי ידידות, לשני הצדדים היה רצון לקשור קשרי ידידות ושכנות טובה. בשנים הראשונות, הגבול בין המושב לשכניו לא היה מסומן או גדור, ומדי פעם היה חיכוך.

יחסי שכנים לטוב ולרע – בני הדור השני, נוער המושב, סיפרו על קשרי חברות עם בני גילם השכנים, טיולים הדדיים אל הכפרים, הזמנות לאירועים משפחתיים חתונות, לידות ושמחות אחרות.                                                                                     

מאורעות 1920/1 פרצו זמן קצר לאחר בואם לגור בקלנדיה ולעבד את האדמות הסמוכות. מוכתר הכפר ואשתו דאגו לדייריהם למחבוא ולמזון, גם הבטיחו להגן עליהם באם יהיה צורך. הקשר עימם ועם צאצאיהם נמשך שנים רבות לאחר מכן עם המעבר והקמת בתי המושב.                                                       האחים דניאל ומרדכי פינשטיין, ממייסדי המושב, ילידי הארץ, דוברי ערבית – יצרו קשרי רעות שסייעו במשך השנים במידע ברכישת קרקעות, איסוף ידיעות ביטחוניות וקשרים נוספים.

להלן קטעים מזיכרונות ד. פינשטיין: "בראשית עלייתנו לעטרות היינו מובילים מים ממעיינות הערבים. פעם עלינו על אדמתם וקלקלנו תבואה. באו נכבדים מכפר עקב, אמרו: 'אתם באים לבנות והנה קלקלתם.' אמרתי להם: 'קחו שנים מאנשיכם שיעריכו את התבואה שנשחתה – ואני אשלם כפלים.' – "כתר-חרק חואג'ה" – הלכו וסיפרו בכפר. הסיפור הלך מכפר לכפר והגיע עד שכם. היה זה מאורע שלא נשמע כמוהו. ...מורה ערבי מכפר טייבה אמר על המקרה: 'ראו איך היהודים נלחמים בנו בחוכמה, לו קרה כזאת בין שני כפרים ערביים – שהשחית זה יבולו של זה, היו דוקרים בסכינים, גורמים לנקמת דם וצרות.'

"...היתה לנו תגרה רצינית עם הכפר ראפעת  שעלה על השדות בחוצפה. בא עבדין ביי, מפקד מחוז ירושלים, וביקש שנזהה את היורים. נבהלו בני ראפעת מאוד וביקשו שלום. כיוון שכך לא זיהינו, אף כי ידענו מי היורים...

"במשך כל הזמן עד שנת 1929 הצלחנו יפה לשמור מפני גנבים, והערבים כיבדו אותנו מאוד. היינו מסתובבים נושאי נשק, ופחד גדול נפל על תושבי הסביבה. שודדים מושבעים יראו מפנינו."

מאורעות 1929 – (המשך זיכרונות) "...זמן קצר לפני פרוץ מאורעות 1929 בא אליי סעיד: 'דע לך, בשבוע הבא, בימי חמישי, שישי ושבת, תהיינה מאורעות. יודע אני שאתם גיבורים ואיני  דואג לכם אולם אלה מכם שיסעו העירה – בסכנה גדולה יהיו...'

"ולאחר שהודיעני זאת הציע: 'אסע אני עם הנהג, ובמקרה שיתפרעו אשפיע על הפורעים שלא יפגעו ביהודים.' הסכמתי. כמו כן הבטיח שבבואו העירה יירד למסגד וישמע את דברי המופתי."

במאורעות 29' (תרפ"ט) היה המצב היה בכי רע, התקפות על היישוב, מיספר מועט של מתיישבים ומעט נשק ותחמושת להגנתם. באחת ההתקפות המסוכנות הצליח מרדכי פינשטיין לפגוע ישירות במנהיג הכנופייה, וכולם נסוגו. באחת ההתקפות הצליחו הפורעים להגיע עד המושב פרצו למשק הקיצון ובזזו אותו. המצב היה נואש והוחלט לפנות את הנשים והילדים לירושלים לבית ספר למל. שאול לוזינסקי סיפר שהתיידד שם עם ילדים ניצולי הטבח בחברון.                                                                                                         ההצלה הגיעה מהשלטונות, כפי שסופר בפרק על שדה התעופה, כוחות צבא מוטסים הגיעו לשדה התעופה בעטרות ממצרים, וחלקם נשארו במקום יחד עם סטודנטים מאנגליה – ששהו באותה עת בארץ (כונו "האוקספורדים" ) ובאו לעזרת חברי המושב, בהמשך גם קיבלו נשק וסיוע מהשלטונות.

המרד הערבי הגדול – מאורעות  1936-1939

עד לפרוץ המרד הערבי  עברו מתיישבי עטרות שבע שנים שקטות יחסית, היישוב צמח לעשרים וארבע משפחות. באותן שנים הוקמה משטרת הישובים העבריים של המנדט הבריטי, אחדים מחברי המושב השתייכו אליה. צעירים ירושלמיים חברי ה"הגנה" נהגו לבוא לסייע בשמירה, ובשלהי 1936 פעלה גם ה"נודדת" של יצחק שדה באזור. הדרך אל ומעטרות הותקפה תדיר, והאוטובוס של יענק'ל כוסה חלקית בלוחות פלדה להגנה מירי ומיידוי אבנים.

השחקן יוסי ידין, שנמנה עם צעירי ה"הגנה" שנהגו לבוא מדי ערב לסייע בשמירה, סיפר בשידור בגלי צה"ל כיצד ניצל ממוות בטוח באחת מאותן נסיעות, בה החליף במקרה את מקום הישיבה עם חבר המושב אברהם בן יהודה, וזמן קצר אחר כך  בן יהודה נהרג מפגיעה ישירה בתקיפת האוטובוס.

הסופר יצחק שלו מזכיר תקופה זו בספרו "פרשת גבריאל תירוש" – "ההתקפות על נווה יעקב ועטרות, בדרך לרמאללה, התחילו נעשות תחביבם העיקרי של תושבי שועפאת, ג'בע, רמה, מוכמס וקלנדיה. ...לאוטובוס זה עלינו לא פעם אחת לצורך אימונינו. ...לא היה דבר בודד יותר בנוף העויין, מאוטובוס קטן ועיקש זה שהיה עושה דרכו אל הצפון הפרוע ומקשר בחוט דק ויחיד את הבנות נווה יעקב ועטרות אל עיר ואם ירושלים. עתה ספג עופרת למכביר ונתלחלח בדם..."

לקחי מאורעות 29 הביאו להכנות להגנת הישוב. יעקב פת , מראשי ה"הגנה"\ מסר בעדותו: "כפר עטרות על חמישים (טעות, היו רק 24!) משפחותיו הוותיקות והמעורות בארץ הצטיין ביחסו הער לעניין הביטחון – בהבנתו ובפעילותו. המפקד דניאל פינשטין רכש נשק ודאג לביצורים ולהדרכה. הנשק שמצאתי היה מועט ובלתי ראוי לשימוש. רוב הכלים היו מיושנים ונשמרו בבתים פרטיים בתנאים לקויים. אבל במשך הזמן נוקו הכלים, שומנו ואוחסנו כראוי. הכפר הוקף בגדר צבאית כפולה בגובה של מטר וחצי עם קונצרטינה, ובה שני שערים שהיו סוגרים אותם לעת לילה. גדר זו הישרתה בטחון על אנשי הכפר."

עוד סיפר בעדותו, שיעץ להקים מגדל ביטחון, (אכן הוקם בנין רב תכליתי – שימש בית ספר וגן, מאגר מים ומגדל תצפית). זה היה המגדל המבוצר הראשון בסביבות ירושלים, לדבריו כך גם מכונת ירייה שוורצלוזה (מקלע כבד מתוצרת אוסטריה) – ל"הגנה" היו רק שתיים כאלו, אחת בעטרות ואחת בקריית ענבים.  

המאורעות גבו ממתיישבי עטרות מחיר יקר. בהתקפות הערבים על היישוב ובדרך אליו נהרגו חמישה חברי היישוב הזעיר. חיים גולוביצקי נהרג בעמדה, בהתקפה על הישוב. גרשון פרל ואברהם בן יהודה נהרגו בנסיעה בדרך לעטרות. ושני צעירים, שמואל פינשטיין ואברהם גולוב נהרגו בדרכם לתקן את קו המים החדש שהותקן זמן קצר קודם, בתחילת המאורעות, וחובל על ידי הערבים. היישוב עמד בגבורה, רוחם לא נפלה, חברים לא נטשו, האמינו בדרכם וקיוו לימים שקטים.

לאחר המאורעות, במהלך שנות הארבעים, חוו התושבים שנית שבע שנות שקט יחסי אשר תרמו  לבנייה ולהגדלת המשק והנטיעות. קו מים שהותקן בתחילת המאורעות הקל על החיים וסייע בפיתוח, ענף הרפת גדל, ניטעו כרמים. הביקוש הגדל בשווקים, אשר נבע מגל העלייה  ועליית צרכי הצבא, תרמו אף הם לפיתוח משקי המושב. 

הסליקים והשלטון המנדטורי – המתח ברחבי הארץ בין היישוב העברי לשלטונות המנדט הורגש ביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה ולא פסח על עטרות בה היה חיכוך יומיומי עם הצבא הצמוד ליישוב. איסור החזקת נשק הביא להקמת "סליקים" מחבואי נשק. הסליקים הוקמו ופוזרו במקומות הכי לא מתקבלים על הדעת, כגון בקיר כפול שנבנה בגן הילדים, ב"פרייה" מתחת למשכנו של פר ההרבעה, ואפילו בבור שנחפר בקצה מסלול האווירונים. חיפושי נשק נערכו מדי פעם, חלקם בהצלחת השלטונות ולרעתנו .

הסליק שאותר במקרה – סוּפר כבר על נוהג קיט בבתי משפחות המושב בחופש הגדול.          בחצר משפחת שיינקין התמקמה קייטנה מאורגנת והילדים שיחקו ברחבי המושב. אחד המשחקים הפופולריים היה "כיבוש דגל" – הדגל מוחבא ועל המחפשים לאתרו בעזרת  סימנים והוראות להגעה המסומנים על הקרקע ועל עצמים כלשהם לאורך הדרך. 

ילדי הקייטנה החביאו את הדגל במקרה וללא ידיעה, מעל הסליק שהיה בבטן האדמה בקצה מסלול האווירונים. קצין בריטי קורא עברית ראה את ההוראות והחליט ללכת לפיהן, ולרוע המזל איתר את הסליק... חברי המושב יצאו ללא פגע, למזלם, הבריטים חשדו שהסליק היה של האצ"ל.

הרחבת הישוב להגברת הביטחון – כל אותן שנים לא פסקו המוסדות הציוניים מלדבר על פתרונות להרחבת הישוב, רכישת קרקעות נוספות ותוספת מתיישבים. בנוסף לתוכנית גוש היישובים עליה סופר כבר, שלא מומשה, הועלו הצעות נוספות, גם הן לא מומשו.

עולה חדש מגרמניה שלח הצעה מפורטת להקמת עיר סרטים "פילם סטודיה" סמוך ליישוב, ההצעה בשפה הגרמנית נותרה לצערנו במסמכים. הצעה נוספת הועלתה לאחר ההלוויה של שבתי לוזינסקי איש עטרות, שיצא בשליחות מוסדות המדינה בדרך אל מחנות העקורים באיטליה, ונספה בתאונת דרכים (אניית המעפילים "שבתי לוזנסקי" נקראה על שמו). ראשי היישוב שהתכנסו אותו יום בעטרות, העלו הצעה להקים לזכרו ועל שמו את "מוסד ההמשך של תנועת המושבים". גם תכנית זו נותרה על הנייר.

בשנת 1946 התגשמה תוכנית ההרחבה בחלקה, "ההתיישבות החדשה" קמה. ארבע-עשרה משפחות חברי גרעין התיישבות מהעמק, וחברים מקבוצת פועלי האבן עולי גרמניה, הצטרפו כחברים למושב. בתיהם נבנו על שטח מחצבה א' הנטוש ושטח אדמה שנרכש ע"י הקרן הקיימת בשם ואדי חמזה. קבלתם כחברים נחוגה ברוב עם בחג השבועות 1946. אברהם הרצפלד שלח לאירוע את ברכתו: "הנני רואה חובה לעצמי לשלוח לכם את ברכתי הלבבית והחברית לרגל מאורע זה שלכם. שמחתי רבה שסוף סוף, לאחר שנות עמל וסבל, השגתם את מטרתכם והגעתם לנחלה, אף כי עדיין לא למנוחה."

29.11.1947  – האירוע לו חיכו בכיליון עיניים , החלטת מועצת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, הביא לפרץ של שמחה ברחבי היישוב וגם בעטרות, למרות שתוכנית החלוקה של האו"ם גזרה את גורל עטרות לשטח המדינה הערבית, בדומה לדו"ח ועדת פיל בזמנו. החברים האמינו שדברים יסתדרו ולא יקרה דבר – כפי שהיה בעקבות ועדת פיל. נוער המושב והמבוגרים יצאו לחגוג ברחובות ירושלים ליד בנייני המוסדות הלאומיים, אחי ואחותי היו ביניהם. בוקר שובם של החוגגים מירושלים, באוטובוס של יענק'ל , זכור לי היטב. ילדי בית הספר הצעירים ואני בתוכם נשארו בבית, בוודאי לא הבנו את משמעות האירוע, אך הבנו שאירע דבר מה חשוב, רצנו לעבר שער המושב לקבל את פני השבים וזכורה לי תמונה – אביה של חברתי יעל, יהושע בקמן  עומד על המדרגה שמחוץ לדלת הכניסה לתא הנהג, וקורא לעברנו מספר פעמים: "יש לנו מדינה, מדינה עברית!"

המנוסים מאירועי העבר אמרו איש לרעהו: "יש לחוש הביתה זה יתחיל עוד מעט."  ואכן זה החל. החלו יריות והתנכלות למושב ולאוטובוס של עטרות. שוב הוצאו לוחות הפלדה למיגון האוטובוס, ששכבו במחסן מאז מאורעות 36'-39', הלוחות הותקנו על תא הנהג ותא הנוסעים. פתק נתלה במזכירות ולשונו: "מודיעים לחברים שהאוטו יסע רק פעם אחת ביום, האוטו יקח רק את עובדי תנובה ועוד שני נוסעים נוספים. החברים מתבקשים להירשם במזכירות בכל פעם שברצונם לנסוע העירה, למפרע, והם יוכלו לנסוע לפי התור."

עבודות השדה והמשק נמשכו פחות או יותר כסדרן, חברים המשיכו לצאת לשדות עם הסוס והעגלה הנשק היה מוסתר בבגדים, פלחים ערבים היו חולפים לידם, שיגרת החיים נשמרה. ביום יצאו לעבודות השדה, טיפלו במשק ובחי, ובלילה יצאו לתורנות שמירה.

בדצמבר 47' חגגנו את חג החנוכה ברוב עם,כלומר "כל המושב" בבית העם החדש, ילדי בית הספר הציגו הצגה בשם: "זה היה בחנוכה" של נתן אלתרמן. ההצגה לילדים בוימה כפשוטה, משחק תפקידים של כלי הבית השונים, למבוגרים, משמעות נוספת במלחמת המכבים מול היוונים. רותי חברתי מסורבלת בתוך סביבון ענק "נתקעה" במעבר אל הבמה.

תגבורת בינואר 48' – ביום שלג קר הגיעה לעטרות תגבורת של בחורים ובחורות חיילי "חי"ש תל אביב", שנשלחו לסייע בשמירת הישוב הקטן בן ארבעים וחמש המשפחות.

הגנת מעגל הישובים סביב ירושלים – ביטחון ירושלים היה במוקד הדאגה, לדברי בן גוריון, אם ירושלים היתה נופלת, לא היתה קמה מדינת ישראל. מסביב לירושלים היו מיספר יישובים מעוטי מגינים ששיוועו לעזרה להגנתם  – מצפון גוש עטרות, מדרום גוש עציון ורמת רחל, ממזרח יישובי ים המלח וממערב קריית ענבים, מעלה החמישה, מוצא והרטוב.

מפקד מחוז ירושלים, האלוף דוד שאלתיאל, התייחס לנושא הגנת היישובים סביב ירושלים כאל נטל במצב המחסור, וראה אי הצדקה להשקיע בהם כוחות הגנה יקרים. לעומתו המטה הכללי ובראשו ד. בן גוריון ראה ביישובים עמדות הגנה ובסיסים לפשיטה ולהתקפה. סוּפר כי דוד שאלתיאל העלה את ההצעה לפינוי ישובים מצפון, דרום ומזרח לירושלים – ובן גוריון הגיב במכת אגרוף על השולחן, בכעס ובמילים "לא מפנים ישובים עבריים."

בחודשים דצמבר, ינואר ופברואר נמשכו החיים בשגרת כוננות זהירה דומה לימי המאורעות.                  גם הניסיונות להרחבת עטרות לא פסקו, ברביעי לפברואר 1948 נשלח לעטרות מכתב בחתימת שמואל דיין איש תנועת המושבים: "המוסדות המיישבים מתכננים תוכניות לחיזוק היישובים שמחוץ לתחום המדינה היהודית. עטרות כיישוב מבודד צריך לגדול ולהתחזק. אבקשכם בזה להודיעני אם יש אפשרות להוסיף מתיישבים על אדמתכם, או אפשרות רכישת קרקע בגבולותיכם, ואם גובלת אתכם, והאם יש תקווה שימכרו אותה לתכלית זאת?"                                                                                             

מכרז למכירת שדה התעופה ומתקניו – שלהי המנדט הבריטי. נעשו הכנות ליציאה מהארץ. פורסם מכרז מפורט לקניית השדה ומתקניו בסך 8,600 לירות. חברת הכשרת היישוב ענתה על המכרז בתאריך 31.3.48 בצירוף מקדמה בסך 860 לירות, כולל הערת תזכורת על זכות הראשונים של החברה לאדמות המסלול שהופקעו בעת בנית השדה.888

הצעת הכשרת היישוב נדחתה בתאריך 21.4.48 המקדמה הוחזרה מאוחר יותר  ביולי 48', הבריטים העדיפו כנראה את הערבים. 

השלטונות חדלו מפיקוח ויאיסור החזקת נשק, הסליקים נפתחו ורוכזו כמחסן נשק, מיכאל שטראוס, אחי הבכור, שחזר למושב בתום לימודיו ותקופת הדרכה בכפר הנוער בן שמן, קיבל את תפקיד הסליקר – האחראי להכנת הציוד ליום פקודה. כך, בכוננות דרוכה, כפי שהורגלו בשנים עברו, נמשכו החיים עד חודש מרץ השחור, עליו יסופר בפרק הבא.    

רות דנון

המשך יבוא

* * *

מוטי הרכבי

1. מילון המונחים החדש של השמאל!

השיטה לתת למילים ולמונחים ידועים פירוש חדש והפוך, לא הומצאה על ידי השמאל. אורוול כבר כתב על כך בספרו "1984".

להלן המילון החדש נוסח השמאל:

גזענות – גזען הוא כל מי שדוגל בחופש ובשיוויון, אפילו חופש לאנשים שחושבים אחרת מהשמאל!

זכויות אדם – מושג שנותן לגיטימציה לדכא כל אדם וארגון שמעז לחשוב שונה מהשמאל ולדגול בהזייה שכולם שווים!

דמוקרטיה – שלטון של קבוצה קטנה שנבחרה על ידי עצמה שיודעת הכול יותר טוב ודואגת בעיקר להמשך שלטונה!

דיקטטורה – שלטון של העם (פעם בעבר קראו לזה דמוקרטיה) שאינו מבין שלקבוצה הקטנה שיודעת הכול יש זכות אלוהית לשלוט בכול!

זכויות נשים – זכויות לנשים ששייכות לקבוצה הנכונה הנבחרת בעיני עצמה, לנשים האחרות אין זכויות בגלל שהן פרימיטיביות ולא מבינות מה טוב לנשים מהקבוצה הראשונה!

רעל – כל דבר ביקורת שנכתב נגד הקבוצה הנכונה הנבחרת בעיני עצמה.

איזונים – איזון זה מושג שקובע שלקבוצה האליטיסטית יש זכות מלאה לקבוע כל דבר בכל זמן ובכל מצב! איזון מאפשר למנוע מהעם לקבל החלטות – הרי ידוע שהעם לא מבין כלום! 

דת – אמונה פרימיטיבית של ההמונים שלא מבינים דבר (בבונים, מנשקי מזוזות וכוֹ') – אמונה דתית ראויה לכל גינוי, ויש להשתמש בכל כלי והזדמנות כדי למגר תופעה שלילית זו – אלא אם כן זו אמונה מוסלמית, שאותה יש לכבד; אמונה נוצרית גם היא בסדר גמור ואפילו בודהיזם אפשר לקבל – העיקר לא יהדות!

2. אז מה באמת משותף לכל הדמוקרטיות?

יש דמוקרטיות שיש להם 2 בתי נבחרים (פרלמנט) ויש כאלה שיש להם רק בית נבחרים אחד!

 יש דמוקרטיות שיש להם חוקה ויש דמוקרטיות שאין להן חוקה!  

יש אפילו דמוקרטיות שיש להן אוקיאנוס ויש כאלה שיש להן רק ים!

אבל יש 3 דברים שמשותפים לכל הדמוקרטית ללא יוצא מהכלל, למעט ישראל:

בכל הדמוקרטיות רק נציגים נבחרים של העם בוחרים שופטים!

בכל הדמוקרטיות אין לאף אחד, כולל שופטים ושדרנים – זכות לבטל חקיקה של הרשות המחוקקת.

באף דמוקרטיה הרשות המבצעת שנבחרה על ידי העם ועומדת אחת לארבע שנים למבחן העם – לא צריכה שום אישור מ״יועצים״ לא נבחרים ולא נושאים בשום אחריות!

מוטי הרכבי

* * *

שנת ה-75 למדינת ישראל

ישראל זמיר [1929-2014]

לכבות את השמש

רומאן

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004

פרק ב': ההתמכרות לשחמט

התוודעתי לשחמט עוד לפני שהִגעתי לקיבוץ, כאשר התגוררתי עם אימי בירושלים בשכונת כרם-אברהם. אימא היתה יוצאת מדי בוקר לעבודה כמנהלת-חשבונות ב"המשביר-המרכזי" ואני שבתי מבית-הספר, הכנתי שיעורים, קראתי ספרים והצצתי בעיתונים.

יום אחד התגלגל ליָדִי עיתון "משמר", שאימא הביאה מהמשרד, ובו שתי חידות שחמט: "מט בשני מסעים".

ניסיתי לפתור אותן אך התברר שהעניין אינו קל. לכאורה המצב פשוט, המלך השחור נתון בפט: אינו יכול לזוז מריבועו בשל איומי הכלים הלבנים, אך גם מוגן היטב מפני מט אפשרי. שעות רבות עמלתי, עד שהחידה נפתרה. מאותו יום התחלתי לפתור חידות שחמט ומצאתי בהן עולם ומלואו. אימי היתה מרוצה שאיני מתרוצץ ברחובות כיתר בני גילי, ומבלה בבית את רוב שעות אחר-הצהריים.

*

ערב אחד נשארתי בכיתה אחר חצות, מנסה לפצח חידת שחמט. לפתע נכנס איש נמוך-קומה, חובש משקפיים עבות-עדשה לעיניו, מגפי גומי לרגליו ועטוף במעיל צבאי מרוח בסרחי זבל-פרות. על שכמו תלוי ברישול רובה. שומר-לילה. הציץ בחידה מעל לראשי ובאחת הוליך את הפרש ופתר את החידה. נדהמתי.

ישה קָמבֶּר סיפר, שמגיל ארבע וחצי הוא משחק שחמט. בשנת 1914 נערך בפטרבורג, עיר מולדתו, טורניר בינלאומי לשחמט, ובביתם התארח אלוף העולם בשחמט, עמנואל לסקר. הייתכן שחבר-קיבוץ יתחכך באלוף עולם? – שאלתי את עצמי.

למחרת, אחרי ארוחת-הערב, הזמין אותי ישה לחדר-האוכל כדי להכיר את עמיתיו לשחמט. בכותל הדרומי של חדר-האוכל ניצב רדיו גדול עשוי עץ, וחברים הסתודדו סביבו והאזינו לקונצרט. מרחק-מה מהם, מאחורי מסך עשן סיגריות, ישבו השחמטאים כשמעליהם גוהרים ה"עיצה גיבר'ס" (משיאי העצות). ישה הצביע בפניי על לונק, פילק, ולה ומושקו. הם התווכחו באידיש  ובצעקות – אם מותר להשיב מהלך לאחור לאחר שהשחקן נגע בכלי.

במסגרת החוגים במוסד-החינוכי, אירגנתי חוג לשחמט והזמנתי את ישה למשחק סימולטני נגד עשרים חניכים, כאשר לוח אחד ערוך ל"משחק-עיוור": ישה אינו רואה את הלוח והכלים, ומוסרים לו לאן הוסט הכלי והוא משיב באותה דרך, כשהקרב ערוך בראשו. כל החניכים הפסידו.

*

מדי יום חמישי הופיע בעיתון "משמר" מדור שחמט. מבעוד בוקר הייתי מתוח למדי: האם האחראי על מדור השחמט במערכת ימצא את החידה ששלחתי לו ראוייה לפרסום? באותו יום חמישי התנדבתי לשמש "תורן-עיתונים" והמתנתי לאוטובוס "אגד" שיגיע מתל-אביב. האוטובוס התאחר, אך כשעצר השליך הנהג את חבילת העיתונים מבעד לדלת הקדמית. הדרך לכיתה התארכה. שלפתי עיתון מן החבילה, פתחתי בעמוד שלוש ועיניי אורו: שמי התנוסס בעברית ובאנגלית מעל חידתי המקורית. היתה זו תחושת מתיקות בלתי מוכרת, עונג הפירסום. דקות ארוכות לא הצלחתי להסיט את עיניי משמי. לכיתה הגעתי שיכור-משהו. המחנך קרא בהתרגשות קטעים מתוך "הסוחר מוונציה" לשקספיר, התעכב על נימות אנטישמיות שעלו מן היצירה, ואילו אני שלפתי מתחת לשולחן-הכתיבה לוח-שחמט מתקפל, בדקתי אם הכלים הוצבו במקומם וברגע-של-התרגשות העברתי לנעמה פתק צמוד לעיתון וציפיתי להתפעלותה. שמי כבר מתפרסם בעיתון!

נעמה הציצה באדישות ולא הגיבה.

*

בשבת בבוקר יצאנו לריצה. ביני, המדריך שלנו מטעם ה"הגנה", ניגן במפוחית-פה ואנחנו רצנו לקצב המנגינה לתל-עמל, מרחק כשלושה קילומטר.

אגב ריצה גיליתי שמוחי עדיין טרוד בחידת השחמט שהתחלתי לחבר אמש, ובודק אפשרויות כיצד למנוע פתרונות-צדדיים. הִסעתי חיילים, רצים, פרשים – כשרגליי רצות כמו מאליהן. חלפנו על-פני הכניסה לסחנה-הגדולה, חצינו את חורשת הסחנה, שבה נהגנו להקים מחנות-צופיים, עברנו מתחת לעץ הדום העבות והִגענו הביתה.

מיהרתי ללוח השחמט, הצבתי כלים שמקומם נקבע בשעת הריצה – והחידה היתה מושלמת. חשתי גאווה: מי היה מאמין שאפשר אגב ריצה לחבר חידת שחמט? הלא רצתי כאשר בעיני-רוחי לוח עמוס כלים! הסעתי אותם מערוגה לערוגה, זכרתי היכן הִצבתי כל כלי וכלי. הישג אישי, שהוא לעצמו מדהים, אך גם מפחיד – נורמה חריגה, שנגדה את רוח הקיבוץ. הדגש בחינוך היה על היחד. הִרבנו לדבר בגוף ראשון רבים: "לא מסכימים להפסיד סרט בקיבוץ," – "רוצים שיעור חופשי אחרי המסיבה," והשיר האופייני היה: "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע!" – הישגי הפרט הוסתרו והישגי הכלל הובלטו: "הקיבוץ החליט," – "התנועה מתנגדת," – "הקבוצה מציעה סדר-חדרים חדש."

נאבקתי בנטיותיי האישיות והשתדלתי להיטמע במערכת: שיחקתי כדורסל, כדורגל, הייתי חבר מערכת-העיתון, אך למרות כל מאמציי, נותרתי אינדיבידואליסט, "ילד-חוץ", ובני-הקיבוץ דאגו להזכיר לי כי חרף התשלומים שאימי משלמת עבורי – הקיבוץ מפסיד עלי...

*

באחד משיעורי ההומניסטיקה הגיש לי מאיר וייל, מחנך הכיתה, ספר דק ובו הסיפור "משחק המלכים" מאת הסופר היהודי סטפן צווייג. לדבריו אני עשוי למצוא בו עניין רב, וביקש שאספר לכיתה את תוכנו ואת רשמיי.

הסיפור תיאר עורך-דין מאחת המשפחות המכובדות באוסטריה, ד"ר ב', שיעץ לכנסייה ולמשפחת הקיסר בנושאים הכרוכים בנכסי-דלא-ניידי. היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה ופתח בהפקעות רכוש. משרדו של ד"ר ב' ניסה להציל את רכוש הכנסייה מפני הנאצים, שהתאמצו לגלות עבירות רכוש. משלא הצליחו, כלאו את ד"ר ב' בחדר במלון "מטרופול", ששימש מטה הגסטפו. החדר היה נעול הרמטית והחלונות מסורגים ואטומים. ד"ר ב' שהה בו ללא ספר, ללא עיתון או עיפרון. שומר הביא לו אוכל שלוש פעמים ביום, ונאסר עליו להחליף עימו מילה. לעיתים זומן לחקירה, אך ללא תוצאות, ומרוב שיעמום, החל לחוש שדעתו נטרפת עליו.

באחת החקירות הצליח ד"ר ב' לגנוב מכיס מעילו של אחד החוקרים ספר ובו 150 קרבות נבחרים בשחמט ולמד אותם בעל-פה. כעבור חודשים אחדים, ובהיעדר ספרים או כלי עיסוק אחרים, החל לשחק עם עצמו שחמט כשהוא מייצג הן את הכלים הלבנים והן את הכלים השחורים. לא אחת התעוררו ויכוחים סוערים בין הצדדים, וד"ר ב' נאלץ למלא תפקיד של משכין שלום. כך או כך, הוא התמכר לשחמט והיה קרוב לשיגעון.

שאלתי את המחנך אם סיפורו של ד"ר ב' אמיתי, והמחנך אישר שהמקרה מוכר היטב באירופה. תהיתי: האמנם התמכרות לשחמט עלולה לגרום לשיגעון?

בערב עליתי לקיבוץ, אל ישה, וסיפרתי לו בדאגה ובחשש כי התמכרתי לשחמט – והוא צחק. לדבריו, התמכרות אינה אופיינית דווקא לשחמטאים. כולנו מכורים לתחביבינו – מתמטיקאים, ספורטאים, פוליטיקאים, אוספי בולים. הוא סיפר על שכנו, אספן בולים מושבע, שבכל רגע פנוי שולף מכיסו פינצטה וזכוכית-מגדלת ובודק קשקשיהם של בולים. מולו התגורר טבעוני שכל חייו קודש להבראת האנושות. לדבריו הוא מצא את אבן-החכמים, והטיף לחדול ממאכלי בשר, חלב, ביצים, דגים וגבינות. הוא חש עצמו בקיבוץ כאדם החי בין "טורפי נבלות", ולא אחת עצר חבר בדרכו, חטף מפיו סיגריה בוערת, השליכה ארצה ובטשה בנעלו – משוכנע שהציל נפש בישראל.

ישה הבהיר, כי עיסוק בשחמט מפרה את המוח, מחדד את החושים ומעמיק את יכולת ההפשטה. השאלה, כמובן, היא שמירה על פרופורציות. אם כל שעות היום והלילה אעסוק בשחמט – ייתכן שאתמכר ואפילו אשתגע.

"אולי במקרה קראת את 'משחק המלכים' לסטפן צוויג?" שאלתי, וישה חייך.

"נו בוודאי שקראתי. כל אירופה מכירה את הסיפור."

לדבריו, העובדה שד"ר ב' ישב במלון-כלא ושיחק עם עצמו שחמט במשך חודשים רבים הכניסה אותו למצב פסיכוטי סבוך: ה'אני' השחור שיחק נגד ה'אני' הלבן ושניהם נתפסו לשאפתנות ולקוצר-רוח, כי רצו לזכות במשחק. לפנינו סכיזופרניה במיטבה. עונג המשחק הפך למצב פתולוגי, לגירוי-יתר של תאי המוח. מרוב חשיבה התיש האיש את מוחו עד שאושפז.

סיפרתי לישה שבמסגרת אימוני ה'הגנה' רצנו אתמול לתל-עמל ובחזרה, ואגב ריצה חיברתי בראשי חידת שחמט. ישה טפח על גבי בהשתאות. כשהגענו הביתה מיהרתי להציב את הכלים על הלוח, והחידה היתה מוכנה לפרסום.

"אולי גם אני מורעל, כמו ד"ר ב'?" שאלתי.

ישה הציץ בי משועשע, מבעד למשקפיו, ופרץ בצחוק. הוא טען, שאנשים יצירתיים הם מעצם טבעם "מורעלים". כאשר ד"ר ב' נגמל, לאחר שאושפז – אסרו עליו הרופאים להתקרב אל לוח-השחמט כשם שאוסרים על אלכוהוליסט לשוב אל הטיפה המרה, ולנגמל מסם – אל הסם הממכר.

זמן-מה טיילנו בשתיקה, ובינתיים קרבנו לאזור הרפתות. ישה הציץ בפרה שלא פסקה מלגהור על חברותיה, והפטיר, "היא דורשת."

"דורשת מה?"

"לא חשוב."

קרקורים נרגשים של תרנגולות עלו מכיוון הלולים, וישה נדרך והביע חשש שנמייה חדרה לאחד הלולים. פתחנו בריצה. הגענו לאזור הלולים ומצאנו עופות שלווים ורגועים. גשם החל לרדת ועצרנו מתחת לסככת-התערובות. טיפות שקופות זהרו מול פנס דולק ונראו כיהלומים שירדו משמיים. המיית יונים וגרגור תורים השתלבו בדרך מוזרה בתיפוף טיפות הגשם על גג הפח. לפתע פרץ ישה בצחוק. השיחה בינינו הזכירה לו חלום שחלם בנעוריו ולא שכח אותו עד עצם היום הזה:

הוא היה אז בן ארבע-עשרה, ואולי פחות, בילה שעות רבות בספרייה העירונית ובלע ספרי שחמט לרוב. בבית-ספר, בשיעורי היסטוריה, הם למדו על המלכה יקטרינה הגדולה, והמורה הצעיר לא חסך תיאורים על יופייה וחמוקי גופה. לילה אחד ישה חלם שהתעלס עימה בארמון, וחייל מ"משמר-המלך", איש סודה הנאמן, ניצב למשמרת על צריח ופקח עליהם עין. לפתע, הבחין החייל במרכבת המלך, ששב באופן בלתי צפוי, והעריך מה עלול להתחולל. הוא שלח רץ להזהירם, וברגע האחרון ישה קפץ מהחלון ישר על גבו של סוס, ודהר לאחו.

היה זה חלום מוזר למדי. למחרת היום סיפר על כך לאביו, וזה, באירוע חברתי כלשהו, סיפר לידידו הפסיכיאטר. הרופא העיר את תשומת ליבו כי כל כלי השחמט משתתפים ב'עלילה'. האב סיפר לו בגאווה, שבנו מיטיב לשחק שחמט, ובהיותו בן ארבע וחצי שיחק נגד אלוף העולם עמנואל לסקר שהתארח בביתם. אותו פסיכיאטר הבהיר לאביו, כי בחלום מצויים סימפטומים למחלת שחמטת – על משקל: נזלת, צהבת, חזרת – הגורמת לבלבול בין מציאות ודמיון. היו לו לקוחות אחדים שסבלו מסימפטומים דומים, והוא המליץ בפני האב שישפיע על בנו לחדול מהעיסוק בשחמט. האב דיבר עימו, אך ישה דחה בבוז את אבחנותיו.

אולם המציאות, בדרכה, ניתקה אותו ממשחק-המלכים. ישה יצא להכשרה, עלה ארצה, שקע בבנייה, בבעיות הרפת, והוא גם פעיל בוועדות-הקיבוץ. הוא עדיין מרבה לעיין במדורי השחמט בעיתונים בחדר-הקריאה. בזמנו הפנוי מביים הצגות. אבל רק לאחרונה שב להתרועע עם חבריו השחמטאים בחדר-האוכל, וגם לנהל קרבות שחמט באמצעות הדואר.

הגשם פסק. מרחוק נשמעו צלצוליו של פעמון הקיבוץ שקרא לארוחת-ערב. לפני שנפרדנו הניח ישה יד כבדה על כתפי ולחש:

"אתה יודע, יש דברים בחיים שהם יותר חשובים משחמט. אם אתה כל-כך מוטרד – נסה להפסיק לזמן-מה. אולי נגיף השחמטת אכן חדר לוורידיך..."

כל הלילה הרהרתי בדבריו, ולפנות-בוקר נפלה ההכרעה. קמתי מהמיטה, שלפתי מהשידה את כלי-השחמט, יצאתי למרפסת והשלכתי הכול לפח-אשפה:

"שחמת לשחמט!"

ישראל זמיר

[העורך: אהוד בן עזר]

המשך יבוא

ויקיפדיה: ישראל זָמיר [1929-2014] היה סופר, עיתונאי ומתרגם ישראלי, איש קיבוץ בית אלפא, בנו היחיד של הסופר היידי יצחק בשביס-זינגר.

* * *

אהוד בן עזר

הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון

או

תפוזים במלח

רומאן

נדפס לראשונה  בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994

רשימת המשתתפים ברומאן

ותפקידיהם

לפי סדר הא"ב של השמות הפרטיים

אברומה, "הראש" – מפקד המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אווה יואל – אשתו של המכונאי פטר יואל, מאחוזת יוספיה.

אורי בן-עמי – אני.

אחמד – עובד ברפת של אחוזת יוספיה.

איברהים – מנהיג ה"שאבאב" בכפר אום-אל-זעתר.

איז'ו – מהמושבה חובבי-ציון. כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

אילנה דהאן-מור – בתה הקטנה של ויוי דהאן ממושב כפר-מאהלר, כנראה מסרג'נט מורטון.

אלי הארוך – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

אלי זלינגר – נער ממושב רמות-הצופים.

אליהו שפירא – בעלה של שושנה, אביהם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

אלימלך שפירא – סופר ותיק מהמושבה פתח-תקוה, מחבר הספר הנדיר "הירקון שבלב", יפו, תרפ"ה-פ"ו. ראה רשימת ביקורת שפירסמתי עליו במדורי "ספרי דורות קודמים" בעיתון "הארץ" מיום 3.3.1972.

אלכסנדר בן-עמי – גר ברומא, כנראה דוד של אורי בן-עמי.

אמנון שפירא – בנם הבכור של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

אפרת סלומון – אשת יהושע סלומון, ראש המועצה המקומית חובבי-ציון.

ארקאדי – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

בן-עמי – מנהל אחוזת יוספיה, אביו של אורי בן-עמי. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-אורי.

בצלאל פוקס – קצב מהמושבה חובבי-ציון.

ברל – רפתן באחוזת יוספיה.

בת-עמי רוזין – אשתו של מקס רוזין, מהמושבה חובבי-ציון.

גבריאל דויטש-דרור – מורה ומשורר מהמושב רמות-הצופים.

גברת בן-עמי – אימו של אורי בן-עמי, מאחוזת יוספיה.

גיורא הורביץ – נער מאחוזת יוספיה, בנם של חיים וסבינה הורביץ.

גרשון גרין – מסגר ונפח המושב רמות-הצופים.

ג'וזף (ג'ו) מאיירסון – סטודנט מלונדון, בנו של ג'ייקוב מאיירסון ואחיה של לורט, מאחוזת יוספיה.

גידי ישראלי – נער, אחיה של צפרירה ישראלי, מהמושב רמות-הצופים.

ג'ייקוב מאיירסון – הבעלים של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ז'וזף.

דב (דובז'ה) שפילר – נוטר באחוזת יוספיה.

דודל (דוד) גבעוני – הנהג של אחוזת יוספיה.

דוקטור וולף – רופא וטרינר מהמושבה חובבי-ציון.

דינה שפילר-בן-עמי – עו"ד, בתו של דב שפילר, מאחוזת יוספיה.

דניס מורטון – סרג'נט בריטי, כנראה אביה של אילנה דהאן.

הג'ינג'ית – חברת המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

המספר – גם כן אני.

הנזי שטרנבאך – בעלה של לוצי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הנס דיכטר – בעל בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

הסבל – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

הקאובוי – שרעבי, חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

השחור – חבר המחתרת, מהמושבה חובבי-ציון.

ויוי דהאן – אימן של כרמלה ואילנה, מהמושב כפר-מאהלר.

ויקו (ויקטור) בן-עמי – מאיטליה, בן של אלכסנדר בן-עמי.

ולטר שיינקראוט – בעל חנות-מכולת במושב כפר-מאהלר.

זריפה – אשתו של אחמד, העובד ברפת של יוספיה, מאום-אל-זעתר.

חיים ברלין – שוטר בתחנת-המשטרה במושבה חובבי-ציון.

חיים הורביץ – השומר של אחוזת יוספיה. מכונה בפי הערבים: חוואג'ה אבו-ג'ורי.

טלי רסקין – נערה מהמושב רמות-הצופים.

יהושע סלומון – ראש המועצה המקומית של המושבה חובבי-ציון.

ינוקא – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

ירוחם ישראלי – מזכיר המושב רמות-הצופים, אביהם של צפרירה וגידי, ובעלה של שרה ישראלי.

ישעיהו סטרוייצקי – עו"ד, מתל-אביב.

כרמלה דהאן – בתה של ויוי דהאן, מהמושב כפר-מאהלר, כנראה ממייג'ור קמפבל.

לויטננט ברדליי – מאנגליה, מפקד שריונית בריטית.

לוצי שטרנבאך – אשתו של הנזי, בעלת בית-קפה במושב כפר-מאהלר.

לורט מאיירסון – בתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה.

ליזה מאיירסון – אשתו של ג'ייקוב מאיירסון, מאחוזת יוספיה, אימם של לורט וג'ו.

מאיה שפירא – בתם הקטנה של אליהו ושושנה שפירא, מאחוזת יוספיה.

מאיר פולאק – חבר המושב רמות-הצופים.

מוריי קמפבל – מייגו'ר בריטי, בעלה של מילי. כנראה אביה של כרמלה דהאן.

מזל צדוק – הנכה, בעלת-הבית של אברומה "הראש", מהמושבה חובבי-ציון.

מסעודה – אימו של תופיק, מהכפר אום-אל-זעתר.

מילי קמפבל – אשת המייג'ור קמפבל.

מקס רוזין – בעלה של בת-עמי רוזין, פקיד האחוזה יוספיה, מהמושבה חובבי-ציון.

נואר – שומר השער באחוזת יוספיה, נער מהכפר אום-אל-זעתר.

נפתלי קפלן – מפקד בהגנה, גר באחוזת יוספיה.

סבינה הורביץ – אימו של גיורא ואשתו של חיים הורביץ, מאחוזת יוספיה.

סימה זלינגר – אימו של אלי זלינגר, מהמושב רמות-הצופים.

ספקי – בחור מהמחלקה של רפי המ"מ.

עבד – שותפו של איברהים, מהכפר אום-אל-זעתר.

עמירם גרין – בנם של שרה וגרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

פטר יואל – בעלה של אווה, מכונאי באחוזת יוספיה.

פנדי – מבומביי, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

ציפה קפלן – מורה, אשתו של נפתלי קפלן, מאחוזת יוספיה.

צפרירה ישראלי – אחות זמנית במושב רמות-הצופים, בתו של ירוחם ואחותו הבכורה של גידי ישראלי.

קלוץ – נער, חבר המחתרת מהמושבה חובבי-ציון.

רותי – נכדתו של ג'ייקוב מאיירסון, אחיינית של לורט, מתל-אביב.

רפי – בחור מהעמק, מפקד מחלקה של ההגנה באחוזת יוספיה.

שושנה (רוז'קה) שפירא – אשתו של אליהו שפירא, אימם של אמנון ומאיה, מאחוזת יוספיה.

שרה ישראלי – אשתו של ירוחם ישראלי ואימם של צפרירה וגידי, מהמושב רמות-הצופים.

שרקה גרין – אשתו של המסגר גרשון גרין, מהמושב רמות-הצופים.

תופיק – נער מהכפר אום-אל-זעתר, כנראה בן בלתי-חוקי של אלכסנדר בן-עמי.

כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות

המתוארים ברומאן הוא מקרי בהחלט

כתיבת הרומאן נתאפשרה תודות למילגה שהשאיר לי

אבי-החורג משה גרינברג-דגן

שהיה מפקד בהגנה בפתח-תקוה

יהי זכרו ברוך

1992

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אורית דשא-ינאי-ברנר: תיאור טבריה בשירה של אסתר ראב – מרגש, מפעים וחי. אבני הבזלת השחורות, הסמטאות וכו', מהדהדות בשירה, וגדרות האבן סביב הכנרת ורחובותיה ממשיות עם המדרכות לצידן.

תודה.

* ההיבריס, שגעון הגאווה המטופש של ישראלים ממערכות המשפט האזרחית והצבאית, בעבר ובהווה, יחד עם השינאה שלהם לנתניהו ועם בני-בריתם בתקשורת – גורמים להם לחשוב שההתייחסות הביקורתית שלהם לחיילי צה"ל תציל את הלוחמים מתביעות משפטיות בחו"ל. כאילו מישהו משונאי ישראל מעבר לים שם קצוץ על מערכת המשפט שלנו! – כאילו לא היו כבר מקרים שקצינים בכירים שלנו נאלצו לשוב על עקבותיהם בנמל התעופה היתרו בגלל תביעות משפטיות נגדם על פשעי מלחמה – תביעות שנתמכו בידי ישראלים יורדים שונאי ישראל!

* שלום רב לחב"ע! יוסי אחימאיר קובע שהימין, לעומת השמאל, הוא שקט, ואיננו זקוק להפגנות, כי אמר את דברו ב-64 מנדטים. יוסי אחימאיר הוא אדם ישר, איך הוא שכח מה עשו לאשתו של אלקין, לאשתו ולילדיו של בנט ולעידית סילמן כשעדיין "בגדה" בימין? כל הרציחות הפוליטיות היו רק מצד ימין, כולל רצח ראש ממשלה שנקבע לו על ידי רבנים "דין רודף". ובאשר להכרעת הרוב של 64 מנדטים, ולכן מותר לממשלה להפוך הפיכה משטרית בדחיפות ובאינסטנט, בלי הידברות – ובכן, בשאר אסד זכה בבחירות ברוב של 97% – זה אומר שמותר לו לעשות כל מה שליבו חפץ?

ובאשר לעורך שלנו האהוב (סלח לי פוצ'ו שאני גונב ממך!), מדוע אתה מסית את המפכ"ל כנגד השר הממונה עליו, איתמר בן גביר? הרי בן גביר נבחר בצורה דמוקרטית, והוא שייך לרוב של 64 מנדטים המקודשים! אתה ממש שטוף שנאה כלפי נבחר ציבור, תתבייש לך! מדוע לך מותר לשנוא נבחר ציבור כל כך נחמד כמו בן גביר (שהורשע רק 5 פעמים מתוך 18 כתבי אישום!), ואילו ל"שמאל" "האנרכיסטי", "הבוגדני", שבסך הכול מונה רמטכ"לים, אלופים, טייסים , נשיאי אוניברסיטאות, נגידי בנק ישראל בהווה ובעבר, גאוני עולם בכלכלה – לכל אלה אסור להצביע על נתניהו כעל מחריב הדמוקרטיה הישראלית, כדי  להינצל מאימת הדין, מה שלא פירגן אפילו קמצוץ לאהוד אולמרט? אני מקווה שתאהב את בן גביר כמו שאתה אוהב את נתניהו.

הדתיים בממשלה מבקשים באמצעות הרפורמה להשתיק את הדרישה לשוויון בנטל (בית המשפט עצמאי לא יכול להסכים לזה לעולם!) ש"ס מבקשים באמצעות הרפורמה להכשיר עבריין להיות שר, ונתניהו ברור מה הוא מייחל. ובאשר לי, אני מסכים שבית המשפט זקוק לריענון, ובוודאי להוספת שופטים כדי למנוע עינוי דין, ויחד עם זה, אני סומך יותר על שיקול הדעת המשפטי של אסתר חיות על פני שיקול הדעת של יריב לוין, שמחה רוטמן, דודי אמסלם, מירי רגב, טלי גוטליב וכו'.

שלך,

משה גרנות

אהוד: נניח שחורשי רעתה של הממשלה הזו, כמוך, מנצחים. ביבי [אסד בלשונך!] מודח לנבצרות. דרעי לא ממונה לשר. הממשלה נופלת. הולכים לבחירות חדשות עם ממשלת מעבר שאולי נתניהו אפילו לא יורשה לעמוד בראשה וגם להיבחר – למרות שיותר ממחצית  הבוחרים תומכים בו !

שיא האנרכיה!

אם הצדקנות המיתממת שלך ושל הדומים לך – תנצח, אולי לא תהיה ממשלה מתפקדת בהנהגת ביבי בארבע השנים הקרובות, וכנראה גם אין סיכוי לממשלה אחרת – ולעזאזל המדינה!

ובאשר לבן גביר, אני ודאי לא מחסידיו, לכן תמכתי במפכ"ל המשטרה ואמרתי שראוי שיתנגד לו, כמובן בצד האופרטיבי – אבל האם אתה מתנגד להתעקשותו של בן גביר על תוספת מאות שוטרים? הרי במשטרה מודים שאין להם די שוטרים כדי להתמודד עם פרעות כמו אלה של מאי 2021! האם אתה בעד זה שעוד יהודים יישרפו וייהרגו כשהן תפרוצנה שוב? והאם שאלת את עצמך פעם מיהם האזרחים המפוחדים והפגועים שהצביעו בעד בן גביר ומדוע הם מודאגים כל כך וחוששים לחייהם? הוא השיג עכשיו 9 מיליארד שקל נוספים לתקציבי המשטרה, בתי הסוהר וביטחון הפנים! האם מבחינת ביטחונך האישי היית מעדיף שלא יצליח להשיג?!

האם אתה בכלל מבין באיזו מציאות ביטחונית אתה חי מול שילוב הפשיעות, הרציחות, גביית דמי החסות, השינאה, אחזקת הנשק הלא-חוקי, הסמים והטרור הפלסטיני במיגזר הערבי והבדואי – שהם בדרך כלל קיימים בנפרד אך לעיתים קרובות חלקם פועלים יחד, כמו בפרעות מאי 2021?

אני בטוח כי בן גוריון ומנהיגי מפא"י ההיסטורית, שיסדו את המדינה, היו מסכימים עם כל דבריי אלה!

* אם העדויות וחקירות-הנגד במשפטי נתניהו תימשכנה בקצב שבו התנהלו עד כה, נתניהו יהיה כבן 98 כאשר הן תסתיימנה. עכשיו חישבו על הסכום העצום של הוצאות משפטיות שעליו לשלם, כאדם פרטי, לסנגוריו, כדי להגן על עצמו במשך כל השנים האלה – מול מערכת החקירות של המשטרה ומול כתבי האישום של הפרקליטות – שכולם ממומנים בכסף ממשלתי מהמיסים שלנו – והכול כדי להרשיע את נתניהו ובכך כמובן גם להדיחו! – שלא לדבר על החליפות שקיבל במתנה ונקבע כי עליו להחזירן לבן דודו המת נתן מיליקובסקי בארה"ב.

* אהוד היקר, אתה מתחכם בשנינויות שלך, אבל אני בטוח שבתוכך אתה מודאג, כמו כולנו, מהקטסטרופה המאיימת עלינו מכיוונים שונים. זאת לא בושה להודות לפעמים שטעינו.

משה מוסק

אהוד: משה היקר, אני לא מודאג – כי שום קטסטרופה לא מאיימת עלינו חוץ מהאיום האיראני אשר הפגנות המחאה המטופשות עושות ככל יכולתן לחזק אותו! מדינת ישראל היא חופשית ודמוקרטית כיום וכך גם תישאר, ומערכת המשפט לא תתמוטט אם יוכנסו בה כמה שינויים נחוצים. שום שופט ישראלי (גם בעתיד הנורא הנראה לעיניך) – לא משנה מי מינה אותו, לא ישפוט בניגוד לעמדתו המקצועית! אבל גם לא יוכל לטרפד את מהלכי הממשלה שהאחריות העליונה על כולנו היא עליה ולא עליו!

משה מוסק: אהוד יקירי, אינני כלכלן, אינני משפטן, אינני הייטקיסט, אינני איש צבא ואינני מהשב"כ. אני רק ארכיונאי וסומך על אנשי המקצוע בתחומים אלה, היוצאים נגד הרפורמה הזאת.

כל אלה חושבים אחרת ממך, מביבי, מיריב לוין, ומשמחה רוטמן. אני סומך על אלפי המומחים ישרי הדרך ובעלי הניסיון האלה, בארץ ובחו"ל, ולא על הפוליטיקאים, חסידי ביבי, שיש להם אינטרסים אחרים לגמרי ממני וממך.

צר לי שאתה ממשיך להתעקש ולעמוד על דעתך, גם אחרי מה שקורה מול עיניך. כבר עברת מהשמאל אל הימין אז אולי הגיעה השעה שתתמרכז? אין רע, למוד קרבות כמוך, להיות פעם בקונצנזוס.

אהוד: אני לא איש ימין. אני איש מרכז שמאל, כמו מפא"י ההיסטורית, איש הקונצנזוס הציוני. לדוגמא, אילו בזמנו של לוי אשכול כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית – שלטה בישראל הגישה המשפטית של היום, אשכול כבר היה יושב בכלא על אפליית יהודים והמחלקה להתיישבות יהודית ציונית היתה נסגרת!

* עד היכן הגיע הטמטום? "באחת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרתית שארגן יוני חרש, התארגנה ממול הפגנה גדולה בהרבה, שכללה במה, הגברה – ומאות דגלי איראן. חרש ניגש אליהם עם דגל ישראל בידו, ולהפתעתו התקבל בשמחה. 'הם היו פתוחים לדבר איתנו כי שנינו נלחמים על אותו דבר,' הוא מספר, 'אני רק מקווה שלא נגיע למצב דומה לשלהם.'

"ההפגנה שעליה מדבר חרש התקיימה בוושינגטון, ליד אנדרטת לינקולן, מוקד אחד מבין רבים שבהם מוחים ישראלים בחו"ל נגד התוכנית להחלשת מערכת המשפט. חלקם עזבו את ישראל באופן קבוע, אחרים באופן זמני, וכעת תוהים אם ירצו לחזור." [רן שמעוני, "הארץ", 24.2.23 – עם "מפה" של מיקום הפגנות ישראלים-יורדים בעולם נגד ממשלת ישראל!]

* עיתון "הארץ" מלבה ומסית לפירוקו של צה"ל ולחורבנה של מדינת ישראל: יוסי מלמן – "הדאגה הגדולה ביותר והמיידית של הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי בימים אלה, אינה איראן או ההתקוממות פלסטינית, שהכל צופים שתפרוץ בקרוב – אלא החשש מפני התפרקות צבא ההגנה לישראל." [26.2]. הסיבה – השקר המפחיד והמתעה שכביכול אחרי הרפורמה במערכת המשפט לא תהיה ללוחמי ולטייסי צה"ל הגנה מפני תביעות על פשעי מלחמה במדינות שמחוץ לישראל!

כאילו לחורשי רעתנו בעולם, ובאו"ם המושחת, שהגישו, שמגישים ושיגישו תביעות והחלטות כאלה נגד ישראל ונגד לוחמי וטייסי צה"ל, זאת גם בעידודם התקשורתי העקיף של גורמים ישראליים כמו עיתון "הארץ" – כאילו איכפת להם איזו מערכת משפט קיימת בישראל!

* אהוד: כמה שיפוצים ובאיזו מהירות היה אפשר לבצע במעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים בסכומים שהושקעו, מתברר לשווא – אבל  במהירות רבה, במיגון ביתו הפרטי של ראש הממשלה הזמני בנט ברעננה – שהפך פתאום להיות מעון קבוע של ראש ממשלה?

אבל זו לא שחיתות. רק ביבי הוא מושחת. הוא "קריים מינסטר" כפי שזועקות הכתובת המתנוססות בכל הפגנות המחאה של הרבבות (רבבות זה שם מכובס לכך שכבר לא מדובר במאות אלפים מפגינים אלא גם בעשרות מפגינים בעשרות מקומות – מגובים בתקשורת אחוזת שינאה למשטר בישראל – וכל אלה בסדר גודל של 4 מנדטים לכנסת שלא עוברים את אחוז החסימה!)

* האם הפושע הפלסטיני שרצח ביום ראשון ביריות את האחים יגל והלל יניב, שאב עידוד מההפגנות נגד "קריים מיניסטר" במוצ"ש – המבשרות לכאורה את סופו של המשטר בישראל? – או שהוא היה מבצע את ה"קריים" הנתעב הזה גם אם מירב מיכאלי או זהבה גלאון היו עומדות בראש ממשלת ישראל?

* דורון גולדברג: אהוד שלום רב, אודה לך אם תוכל להוסיף את ההערה הזו בקצה המכתב העיתי הבא:

מאמרו המנומק והמחכים של אל"מ במיל. משה בן דוד ("מכתב פתוח לנשיאה חיות") הוא כוס מים צוננים ביום לוהט – תענוג אינטלקטואלי לעילא.

לעומת זאת, מאמרו המתלהם ורצוף הגידופים של הייטנר כמעט איננו קריא, וחף מנימוקים רציונליים. מכל משפט העוסק ברפורמה אפשר ממש לחוש את חמת הזעם העיוור והקצף הניתז מזוויות הפה. השנאה אכן מעוותת את הנפש ואני תוהה אם האיש קורא את מה שהוא כותב והאם הוא באמת מאמין שבסגנון הזה הוא ישכנע מישהו שאיננו כבר משוכנע.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2166 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-9– 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל