| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1826
[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באדר תשפ"ג. 2.3.2023
עם הצרופות: 1. וולסטריט ז'ורנל: הרפורמה המשפטית של נתניהו אינה הולכת מספיק רחוק! 2. אסף והגיטרה. צלמת סתיו ברקאי. 3. הילדים של אסף עם הספר של אבא. אלבום משפחתי.
4. י"א באדר: טרומפלדור ביפן ובמנצ'וריה מאת יונתן גולדשטיין.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: תל אביב. // יורם אטינגר: הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל באו"מ – גול עצמי! // אורי הייטנר: צרור הערות 1.3.23. // משה גרנות: על הבצורות, השמיטות וגזירות דת. // נסיה שפרן: ילדי טהראן: ספר חדש של מיכל דקל. // עדינה בר-אל: אסף חן, שירים וסיפורים שכתבה הנשמה. // נעמן כהן: דמוקרטיה – משטר המגן על האדם מפני מדינתו. // מנחם רהט: לי"א באדר: טוב לחיות בעד ארצנו. // אסתר ראב על טרומפלדור בדגניה. // ישראל זמיר [1929-2014]: לכבות את השמש. פרק ג': ההשבעה ל"הגנה". // על הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" מאת אהוד בן עזר. שודר ב"בוקר טוב ישראל", הטלוויזיה הישראלית, 10.4.1994. // ממקורות הש"י.
* * *
אֵיכָה אֵבְךְּ וְדִמְעָה אָיִן.
הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּרַגְלֵי מֶרִי
עַל חוֹל אַדְמָתֵךְ – אַתְּ.
לֹא גֹּרֶן וְלֹא זַיִת,
עֲרוּגוֹת קְלוֹקְלוֹת
תִּסְחֲטִי כָּאן,
וְאַבְנֵי-מֶלֶט
עַל חָזֵךְ הָרָזֶה.
עֲרָבַיִךְ עוֹד יִזְלְפוּ מָה
מִיץ-כּוֹכָבִים אֶל לַחְלוּחִית-יָם;
אֶדְבַּק עִם עֶרֶב אֶל שׁוּלֵי גִבְעוֹתַיִךְ,
כְּחִלְפָה צְחִיחָה מְיַבֶּבֶת.
1928
מתוך: קִמְּשׁוֹנִים, 1930 (שירים 1930-1922).
* * *
אהוד: באבל על מותו של פרופ' עוזי שביט
חבר קיבוץ שדות ים
שהקדיש את חייו לספרות העברית ולמחקרה
עמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד במשך שנים רבות
ולימד דורות של תלמידים באוניברסיטת תל-אביב
זכורה לי אחת מאמירותיו ששמעתי מפיו:
"פעם הייתי צריך לשכנע את הסטודנטים שגם שיר ללא חריזה הוא שיר
והיום אני צריך לשכנע אותם שגם שיר עם חריזה הוא שיר!"
* * *
הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל באו"מ –
גול עצמי!
פורסם לראשונה ב"מידה" מיום 28 פברואר, 2023
הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל. תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948". תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.
תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.
אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:
החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר.
הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל.
הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית.
תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט.
הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט.
עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקיינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ.
החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית.
רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.
ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-ייאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.
טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.
עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שיתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).
מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.
מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.
השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.
הניסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כוח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
אהוד: כנראה בגלל השנאה לנתניהו והטמטום הכללי, לא נמצא עדיין בשום מקום, בתקשורת הכתובה והמשודרת, ציון לכך שהיחלשות השקל היא ברכה גדולה לייצוא הישראלי
כאשר תמורת כל דולר ויורו
יקבל היצרן הישראלי יותר שקלים!
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 1.3.23
* פגיעה בביטחון הלאומי – מדיווחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אנו עדים עד כמה האיראנים קרובים לפצצת אטום. כנראה שלא יהיה מנוס מפעולה צבאית ישראלית להשמדת תכנית הגרעין האיראנית. פעולה, שעלולה לגבות מחיר כבד, של מתקפות רקטות חסרות תקדים מאיראן, סוריה, לבנון ועזה.
זאת, שעה שגל הטרור הולך וגואה וגובה מאתנו מחיר דמים כבד. זאת, שעה שחוּדָשׁ משטר ה"טיפטופים" מרצועת עזה, שכנראה יחייב אותנו למבצע נוסח "חומת מגן" גם ברצועת עזה, באיחור אופנתי של 21 שנים.
כל אלה מחייבים לכידות לאומית, שהיא תנאי לחוסן לאומי, שהוא תנאי לביטחון לאומי. ללא אמון הציבור, ללא אחדות לאומית, איך אפשר להוציא עם למערכה כבדה כל כך?
הטחו עיניו של נתניהו לראות מה מעוללת ממשלתו לעם הזה במהפכה המשטרית הקורעת את העם לגזרים? הרף! עצור! אל תתעלל בעם הזה!
יש לעצור את מרוץ הדי-9 ולשבת מיד לגיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, ולחזור לעסוק בסוגיות הכבדות שבפנינו, ולגייס את העם לנוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בפתחנו.
[אהוד: האם טחו עיניך לראות מה אתה וחבריך מעוללים לעם הזה, מעוללים לחוסנה הלאומי והביטחוני של ישראל – בשקרים שאתם מפיצים בתקשורת, ובתמיכה ש"הפגנות המחאה" הפרועות שלכם, המתריעות על קץ הדמוקרטיה כביכול בישראל – מעניקות לטרור הפלסטיני?]
* ממשלת אחריות לאומית – בתוך שמונה שבועות, הממשלה הרעה הזאת דרדרה את מצבה של ישראל בכל התחומים. על לפיד וגנץ לגלות אחריות ולהציע לנתניהו הקמת ממשלת אחריות לאומית, בלי עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית והמפלגה ההומופובית. ממשלה שתתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים, תבטל את המהפכה המשטרית ותוביל רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס יוזמת הנשיא. איני יודע מה הסיכויים שההצעה תתקבל, אך חייבים להציע אותה. מה האינטרס של נתניהו להסכים לכך? מקומו בהיסטוריה חשוב לו. הוא לא רוצה שכל הישגיו ירדו לטמיון.
* מתפוררים – התפטרות אבי מעוז – הלבנה הראשונה.
* אסון כפול – בתוך שבועיים, בשני פיגועים שונים, נרצחו שני אחים. איזה אסון כפול למשפחות. נורא! כאב גדול לעם ישראל כולו.
* פוגרום – הצתת עשרות בתים ומכוניות של ערבים, כביכול כנקמה על רצח האחים, הוא מעשה נבלה חמור ביותר. הוא חמור בפני עצמו והוא חמור כי הוא יעלה גם בדם יהודי. נערי הזוועות חשים שיש להם כעת נציג בממשלה והם יכולים להתפרע ככל העולה על רוחם. צה"ל וכוחות הביטחון צריכים לדכא את הפוגרום באפס סובלנות.
* לא את החוק הם לקחו לידיים – טוב עשה נתניהו, שמיהר להוציא סרטון שבו קרא לשים קץ לפרעות הנקם ביו"ש. אולם ההגדרה "לקחת את החוק בידיים" היא אומללה. כאילו מי שצריך לעשות את הפוגרום זה צה"ל ולא אזרחים. המעשה כשלעצמו מגונה וראוי לכל לשון של הוקעה.
בצדק ציין נתניהו שצה"ל וכוחות הביטחון חיסלו עשרות מחבלים וסיכלו עשרות פיגועים. זה תפקידם. והם עושים זאת היטב. ולמרבה הצער אינם מצליחים להגיע לכל מחבל ולסכל כל פיגוע. הפעילות של צה"ל, הממוקדת במחבלים עצמם, היא הדרך הנכונה להילחם בטרור. פוגרום נגד אזרחים שלווים, הוא מעשה לא אנושי, לא יהודי, ראוי להוקעה בכל לשון של גינוי.
ולחשוב על כך שיש היום לפורעים נציג בממשלה...
* עלילת דם – מי שמדבר על אלימות "המתנחלים", בה"א הידיעה, מעליל עלילת דם על חצי מיליון אזרחים ישראלים, ציונים פטריוטים, שומרי חוק, משרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, משלמים מיסים ורובם המוחלט סולד מהפוגרומצ'יקים, בגלל קבוצה איומה ונוראה אך קטנה של מחבלים ממוצא יהודי.
אם רוצים להכליל על קולקטיב גדול את המעשה הנואל של הפוגרומצ'יקים, למה להיעצר בתושבי יש"ע? אפשר לומר ש"הישראלים" או "היהודים" ביצעו את הפוגרום בחווארה. זה יהיה נכון באותה מידה. מי שטוענים שבלי ההתנחלויות זה לא היה קורה – כמוהם כמי שטוענים שאלמלא היו יהודים בישראל זה לא היה קורה.
מי שטוען שכדי שפוגרומים כאלה לא יקרו צריך לעקור את ההתיישבות ביו"ש, הוא תמונת ראי של הסיסמה הכהניסטית "בלי ערבים אין פיגועים." כדי להילחם בפוגרומצ'יקים ובמחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, יש לבודד אותם ולהבחין בינם לבין הציבור הרחב. מי שמכליל, כדי לגזור איזה קופון פוליטי מעלילת הדם, הוא משת"פ של הפוגרומצ'יקים.
המלחמה בפוגרומצ'יקים צריכה להיות ממוקדת ונחושה. וקודם כל לבעוט במנהיג שלהם, השר ל"ביטחון" לאומני, אל מחוץ לממשלה.
* הם גם בוגדים – הפוגרומצ'יקים המנוולים, הם גם בוגדים - גיס חמישי שנלחם בצה"ל. מחבל יהודי ניסה לבצע פיגוע דריסה נגד חיילים. מחבלים אחרים יידו אבנים בחיילי צה"ל. אבן היא נשק קטלני. מי שלוחם בצה"ל הוא אוייב. יש להילחם באויב ולמגר אותו. הבעייה היא שהמנהיג שלהם הוא שר בכיר בממשלה.
* לירות במפגע – החיילים שלא ירו במחבל (שנולד לאם יהודייה) שניסה לדרוס אותם – על מנת להרוג אותו, כפי שצריך לעשות בפיגוע דריסה, נהגו בחוסר מקצועיות. אין צורך לשנות את הוראות הפתיחה באש. יש צורך לפעול על פיהן. יש לחדד את הנהלים בכל הדרגים.
* דין אחד – דינו של מחבל יהודי שהצית בית של ערבי, כדינו של מחבל ערבי שהצית בית של יהודי. כולל רפורמת הפיתות.
* תומכי טרור – ממשלה עם בן גביר – ממשלה של תומכי טרור.
* מי מדבר על אנרכיה – בן גביר מדבר על אנרכיה. בן גביר!!! בן גביר מדבר על... חוק וסדר. הרי מדובר באדם שמשחר נעוריו כל חייו אנרכיה והפרת החוק והסדר. כל חייו עימותים פיזיים עם השוטרים. שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הוא התפרע והפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם. שעה שבני גילו נלחמו בטרור הוא הפך דוכנים בשוק, של ירקנים ערבים חפים מפשע. הוא מדבר על חוק וסדר? הוא?! ראש כנופיית הכהנא-יוגנד? זה שנופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה והבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו." והם הגיעו. הם הגיעו. בתוך חודש הם הגיעו. הוא? המעריץ של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, שהעלה קבוצות לרגל אל קברו המשוקץ כדי לקבל השראה ממי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורת הגזע הכהניסטית. מי שהציע לאשתו נישואין ליד קברו של הרוצח השפל. מי שתמונתו של המחבל הרוצח היתה תלויה על קיר ביתו 25 שנה, עד שהסיר אותה, בקריצה, על פי דרישת רבני הציונות הדתית כדי שיאפשרו לו לרוץ אתם, כחלק מן ה"תאקיה" שלו. הוא, החוליגן, הביריון, הפרחח, הכהניסט הפשיסט הגזען – הוא מדבר על אנרכיה? הוא?!?!
בן גביר מדבר על אנרכיסטים?! אין יותר אנרכיה מהפוגרום שעשו חייליו, בעידודו של הח"כהניסט צביקה פוגל. מי המופקר שהפקיר בידי פרא האדם הזה את ביטחון הפנים של אזרחי ישראל?
[אהוד: המופקר הוא המגלומן יאיר לפיד – שאינו מוכן לשבת בממשלה בראשותו של "נאשם בפלילים" שיהיה כבן 98 כאשר תסתיים מסכת של כ-300 העדויות שנרקחו נגדו במשפטיו!]
* הממודר – בן גביר מתלונן שנתניהו ממדר אותו מישיבות ביטחוניות. אני מקווה מאוד שזו אינה האשמת שווא.
* הקדימון של בן גביר – ההיעדרות של עוצמה כהניסטית מהדיון וההצבעה בכנסת היא קדימון לקמפיין של בן גביר בבחירות הבאות: יכולתי לחסל את הטרור אבל נתניהו השמאלן הבוגד סיכל זאת.
* פרס לטרור – אין מי שיודע יותר מנתניהו, שאין פרס גדול יותר לטרור מעונש מוות למחבלים, שיעודד ויסלים את הטרור ויגרום לשפיכות דמים של אזרחים ישראלים רבים ולבידוד מדיני. אבל במו"מ על הקמת הקואליציה, ניתן היה להחתים אותו על הכול, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים. והוא חשב לעצמו, שאין בעייה שהוא חותם על הסכמים, הרי בלאו הכי הוא יפר אותם, כהרגלו. והנה מתברר לו שכללי המשחק השתנו. לא עוד פראיירים כמו גנץ ומופז. סמוטריץ' התעקש על מימוש ההבטחה לפרק את משרד הביטחון והוא נכנע. ובן גביר מתעקש על החוק הפופוליסטי המזיק של עונש מוות.
ממשלת הפקרות.
* סכין בגב – הח"כהניסטית שמעלילה על השוטרים פגיעה מינית, טוענת שהיא משמשת קול לנשים רבות. האמת היא שהיא תוקעת סכין בגבן של מותקפות אמיתיות בתלונת הסרק שלה.
* ממשלת מלא מלא מקפיאה את הבנייה – תארו לעצמכם איזו רעידת אדמה הייתה מתחוללת כאן, אילו ממשלת בנט הייתה מחליטה, בהסכם עם הרש"פ וירדן, לא לדון על בנייה חדשה במשך ארבעה חודשים. טוב, זה כמובן היפותטי לחלוטין, כי אין מצב שבנט היה נותן לכך את ידו. אבל בממשלת מלא מלא מלא הכל מותר. טוב, נתניהו רגיל להקפאות בנייה.
* הכל דיבורים – בנאומו בכנסת קרא נתניהו להידבר. אילו היה רציני, היה מודיע על הקפאת המהפכה המשטרית וקורא להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה. אחרת אלה דיבורים בעלמא.
* ביקורת הפגנות – במוצ"ש האחרון הפגנתי בסלון ביתי, כלומר צפיתי בדיווחים בכלי התקשורת. ארבע הערות על ההפגנות:
הנואם הראשי בבאר שבע היה עמרי שרון. האם עבריין מושחת, אסיר משוחרר שריצה מאסר בפועל על שחיתות שלטונית, הוא הדמות הראויה לקבל במה במאבק על מדינת החוק?
הנואם הראשי בקפלן היה אהוד ברק. מנאומו משתמע שהיריב הקשה אינו לוין ולא נתניהו אלא הרצוג. והאיום הגדול אינו המהפכה המשטרית אלא ההידברות. דומני שאם ברק יצטרך לבחור בין המהפכה המשטרית לבין רפורמה בהסכמה רחבה שתנטרל את האיום על עצמאות הרשות השופטת, הוא יעדיף את המהפכה. כי מה שעושה לו טוב הוא עצם המחאה, שדרכה הוא מנסה לשקם את מעמדו כמנהיג לאומי. אך יש סתירה מובהקת בין האינטרס האישי שלו לאינטרס הלאומי.
הנואם הראשי בירושלים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא, בעבורי, התגלמות המקף שבין הדתי והלאומי. משרת ציבור נאמן לאורך עשרות שנים בתפקידים רבים ואח"כ בבית המשפט העליון. ציוני, יהודי ודמוקרט בלב ובנפש. חכם מאוד, ידען, ישר והגון. רובינשטיין הוא אדם המאמין באחדות העם וחותר לכך בכל מאודו. אנו מכירים מחברות משותפת בפורום "עמק השווה", שזו מטרתו. הוא אינו מרבה להשתתף במחאות. אני בספק האם השתתף אי פעם בהפגנה. אם הוא נזעק לנאום בהפגנה, אות הוא כי באמת הגיעו מים עד נפש והוא חש באיום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.
הוא ההיפך ממי שמעוניינים במאבק למען מאבק. הוא קרא להידברות. לא הידברות לשם הידברות, אלא כדי לגבש הסכמה לאומית רחבה. "הידברות תמיד רצויה לשם אחדות העם ולמניעת קרע נורא, אך בתנאי שאינה 'קוסמטית', אלא תוך פסק זמן ודיון אמיתי בכל הנושאים. לא בכוח המקבת המונפת שהייתה עד כה."
חסימת נתיבי איילון וההתפרעויות אחרי ההפגנה בקפלן רק גורעות מעוצמת המחאה והן מתנה לנתניהו, לוין, בן גביר ושות'. מה שמפחיד אותם באמת אלה המיספרים העצומים של מאות אלפי המפגינים וההתמדה שלהם. מראות של אלימות, הצתות וכו' הם המראות שלהם הם מצפים. לא בכדי נתניהו וחבר מרעיו מנסים בכל דרך להציג את המחאה כאנרכיסטית ואלימה. מי האידיוטים השימושיים המספקים להם תחמושת?
* בין ברק לרובינשטיין – בפסקת קמפ-דיוויד בשנת 2000 הציע ברק לרב המרצחים ערפאת את הצעתו המופקרת, שריסקה את הקונצנזוס הלאומי בכך שחצתה את כל הקווים האדומים שהיוו את ההסכמה הלאומית. רב המרצחים דחה את ההצעה בדם ואש ותימרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. במקום להבהיר: ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, שב והכריז ברק ללא הרף ש"זה המתווה ואין בלתו." אחרי שממשלתו נפלה, כראש ממשלת מעבר, ימים ספורים לפני הבחירות, הוא שלח משלחת לעזה (שם ישב ערפאת) למו"מ תחת אש וטרור, בניסיון לחלץ איזה נייר לפני הבחירות. ב-26 בדצמבר 2000 שלח היועמ"ש אליקים רובינשטיין תזכיר לראש הממשלה, ולאחר מכן הציג את חוות דעתו בפני הממשלה ופירסם אותה לציבור. בתזכיר הוא הבהיר שאין לברק סמכות חוקית להוביל מהלך כה מרחיק לכת ימים ספורים לפני הבחירות.
ברק צפצף על פסיקת היועמ"ש ואף איים לפטר אותו. איזו התנהלות דורסנית, כוחנית, יהירה. מזכירה כל כך את ההתנהלות של יריב לוין ורוטמן היום. בסופו של דבר, המהלך של ברק כשל כי הפלשתינאים שוב דחו אותו. ברק נחל תבוסה משפילה בבחירות.
היום ברק ורובינשטיין שותפים לאותה מחאה. שעה שברק נאם בת"א רובינשטיין נאם בירושלים. ואיזה הבדל בין הנאומים. ברק נשאר אותו ברק – דורסני, כוחני, יהיר. רובינשטיין נשאר אותו רובינשטיין – ענו, ענייני, מקצועי, דבק באמת, חותר לאחדות לאומית. בעוד רובינשטיין חותר להידברות שתוביל להסכמה לאומית רחבה, ובלבד שהממשלה תעצור את המהלך כדי לגשת להידברות בידיים נקיות, ברק הציב את ההידברות כאיום הגדול ביותר ואת הרצוג, החותר לאחדות, כמעט כאוייב. בעוד רובינשטיין מצטרף בדחילו ורחימו למאבק, מתוך כאב עצום ותחושה קשה של איום אמיתי על הדמוקרטיה הישראלית, ברק רוכב על הגל כדי להיבנות ממנו ולכן הוא מנסה להכשיל כל פשרה שעלולה להפסיק את המאבק ממנה הוא רוצה להיבנות.
* זה לא צבא של נתניהו – השימוש בשם יחידות המילואים של צה"ל לצורך המחאה, פסול ופוגע בצה"ל כצבא העם. אך אם על עצם השימוש עוד אפשר לסלוח, לא כן על האיומים בסרבנות, בסרבנות אפורה, באי התייצבות וכד'. מדובר בתופעה מסוכנת מאוד. כאשר רק אחוז אחד מתנדב למילואים, קצת קשה לבוא בטענות לאחוז הזה. ובכל זאת, מרגע שבחרתם בדרך החיים הזאת – היא מחייבת. אני כותב זאת כמי ששירת למעלה מעשרים שנה בשירות מילואים קרבי (ואז היה מדובר ביותר מחודש בשנה) וכאבא ללוחם במילואים. דומה שהדיבר הראשון בפולחן האישיות של נתניהו – "המדינה זה ביבי," חלחל גם למתנגדיו, עד שהם מתייחסים לשירות המילואים להגנת המדינה, כשירות למען נתניהו. אינכם משרתים את נתניהו. אתם משרתים אותי, כאזרח המדינה ואת כל אזרחי המדינה שצה"ל מגן עליהם. אתם מגינים על ילדי ישראל, מפני אויבינו חורשי הרע.
התופעה הזאת מסוכנת מאוד. מן הראוי שמנהיגים אחראיים, כמו בני גנץ, איזנקוט ויועז הנדל, יירתמו לשיחות עם אנשי המילואים כדי לחזק אותם ולשכנע אותם להפריד בין המאבק הצודק שלהם כאזרחים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, לבין שירותם במילואים להגנה על עצם קיומה של המדינה ועל חיי אזרחיה. יש לעשות זאת בדחיפות. ועם כל הביקורת על אותם מילואימניקים – על הממשלה להתעשת ולראות לאן היא גוררת את עם ישראל בריצת האמוק המטורפת והדורסנית של המהפכה המשטרית. עליה לעצור את המהלך ההרסני ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית, אחרת לגמרי מהמהפכה, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.
* תרבות השקר הביביסטית – כחלק מתקציב המדינה, אישרה הממשלה פה אחד את כל סעיפי התקציב להשקעות בחברה הערבית... על פי החלטות ממשלת בנט, בלי להוסיף או להחסיר אגורה. חבורת שקרנים עלובה. במשך שנה וחצי הסיתו נגד בנט תוך הפצת שקרים נתעבים, עם סכומים דמיוניים וטענות בזויות כאילו זה כסף העובר למחבלים ולכן יש טרור. זה הביביזם – תרבות של שקר. תרבות של הסתה. תרבות של שנאה. ממשלה מצוינת נפלה על תעמולה שכל כולה שקר וכזב. השקרנים ידעו שהם משקרים, אבל ההמון האמין לשקרנים. אין חלקה טובה בחברה הישראלית שחבורת השקרנים הזאת אינה הורסת. מומחים לשפת גוף מצאו את השיטה להבחין מתי נתניהו משקר: כשהפה שלו פתוח וכשהפה שלו סגור.
* חדר כושר – מלאכת הגיזום, שבה אני עסוק כעת בעבודתי במטע, היא עבודה פיזית קשה, המפעילה שרירים רבים בגוף. ונשאלת השאלה – האם עבודה כזאת מתאימה לבן שישים? תשובתי היא, שרבים מחבריי ובני גילי משלמים הון תועפות על שעתיים חדר כושר בשבוע. אני זוכה לשישה ימי חדר כושר בשבוע, 8 שעות ביום (ביום שישי 6 שעות) ועוד משלמים לי על זה.
לא עסקה טובה?
* ביד הלשון: יישובי יחדיו – החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מ"א). אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ," החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבליבם, ולכן היד שתיטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.
בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה: שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.
אורי הייטנר
* * *
אהוד: "בגלל ההתפרעויות של מתנחלים יהודים בחווארה רָצח, ובצדק – הטרור הפלסטיני שני אחים יהודים!" – זו האמת שמאמינים בה כעת בעולם, באו"מ וגם בחלק מהתקשורת הישראלית –
שהפכה לעלון תעמולה אנטי-ישראלי וטוענת שנתניהו הוא שמצית את האש באיזור – כאשר היא מלבה את האש בסיקור ההפגנות ובעידודן!
* * *
משה גרנות
על הבצורות, השמיטות וגזירות דת
הבצורת מוזכרת בתנ"ך רק בספר ירמיה: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצורות, אבלה יהודה ושעריה אומללו, קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים, לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והוכלמו וחפו ראשם, בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ, בושו איכרים, חפו ראשם, כי גם איילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב" (ירמיה י"ד 6-1).
הבצורת אמנם מוזכרת רק בספר זה (ראו גם פרק י"ז 8), אבל תוצאותיה הנוראות מתוארות בתנ"ך פעמים רבות, והמילה השלטת בתיאורים אלה היא "רעב": בעטיו של הרעב, אברם נוטש את הארץ שהובטחה לו לזרעו, ויורד מצרימה (בראשית י"ב 10). גם יצחק נאלץ לגלות לארץ פלישתים בשל הרעב שהיה בימיו (שם, כ"ו 1, ייתכן שיש כאן אנכרוניזם, כי הפלישתים הגיעו לרצועת החוף יותר מאוחר). גם בימיהם של יעקב ובניו שורר רעב בכל הארצות, וגם בארץ כנען, והרעבים פונים למצרים ששואבת מימיה מהנילוס, ואיננה תלויה בגשם משמיים (שם, מ"א 57, מ"ב 5, מ"ג 1, מ"ז 4, 13). מוזכר שבימי דויד היו שלוש שנים רעב בארץ, אירוע שנתן בידיו של דויד תירוץ להשמיד את צאצאי שאול שאולי יכלו לתבוע זכות לכס המלכות (שמואל ב' כ"א 14-1). הרעב מוזכר גם בימי יהורם בן אחאב, מלך ישראל, ואלישע הנביא (מלכים ב' ד' 44-38). אלישע מזהיר את האישה שהחיה את בנה כי הרעב בארץ יימשך שבע שנים (שם, ח' 1).
כמו בימינו, כך גם בימי כותבי התעודות המקראיות, תכפו הבצורות את ארץ ישראל, אלא שבאותם ימים לא שאבו מים מהמוביל הארצי, ולא התפילו מים מהים, ולא היו אז אפילו האקוודוקטים שבנו כאן הרומאים. אז תושבי הארץ היו תלויים באופן מוחלט בגשמי שמיים, שלעיתים די קרובות לא הספיקו כדי מחייה.
ובכן במציאות של חוסר ביטחון תזונתי, באים אלה שיודעים מה אלוהים דורש מעמו הנבחר, ומחייב את עובדי האדמה לנטוש את שדותיהם לא מעובדים לאורך שנה שלימה, שנת השמיטה: "... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור" (ויקרא כ"ה 7-2). איך אפשר להתקיים בארץ מוכת בצורות כששנה שלימה אסור לעבד את הקרקע – המקור היחיד לפרנסה באותם ימים? ובכך לא די, בני ישראל הצטוו לספור 7 שנות שמיטה, כלומר 49 שנים, ובשנה ה-50, שתיקרא שנת יובל, תחזורנה הנחלות לבעליהן (שם, שם 13-7), ו-"לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (פסוק 11). כלומר, במשך שנתיים אסור לעבד את האדמה, אבל את המתנות למקדש ולכוהנים חייבים לתת כסדרן, ולמתנות אלו אין תכלה וקץ:
"וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קורבני, לחמי לאישיי, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כ"ה 2-1).
כמו שאדם זקוק למזון כל יום, כך גם האל: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא (אותי, את האל!) בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם ארובות השמיים..." (מלאכי ג' 10).
ועוד מתנות:
"שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא ייראה את פני ה' ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" (דברים ט"ז 17-16). המנחה עריבה לאל, והוא נהנה מריחו של הקורבן: "וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה עבור האדם...." (בראשית ח' 21). אוי לו למי שאינו מקריב קורבן לה' בלב שלם: "...וארור נוכל ויש בעדרו זכר, ונודר וזובח מושחת לה', כי מלך גדול אני, אמר ה' צבאות, ושמי נורא בגויים" (מלאכי א' 14).
הדרישה האלוהית, לכאורה, לנתינה מצד המאמין – גרמה לכך שמירב הטקסט בספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים – עניינם הפולחן: תרומות מאליפות למשכן, מתקניו ואביזריו, שגרה של קורבנות של יום יום, וגם של חגים ומועדים, מיון הקורבנות (עולה, זבח, חטאת, אשם, שלמים), המנחות והנסכים, אורח קיום החגים והטקסים, תפקידיהם ומדיהם של הכוהנים, הלויים, המשוררים והשוערים – כל זה, המפורט בעשרות רבות של פרקים, מטיל עול אדיר על הישראלי עובד האדמה, ואין סיכוי שבעולם שאי פעם הוא יכול היה לשאתו. מכל הטוב הזה המופנה כלפי האל, נשכרים עובדיו משבט לוי שקיבלו, כביכול, את התפקידים וטובות ההנאה שלהם מפי הגבורה: חלקים מהקורבנות, השלמים והתרומות, חלק מהקנס שחייב לשלם מי שאכל מהקודש בשגגה, תשלום עבור הבכורים הפדויים, פדיון בכורים באדם ובבהמה, פטר רחם המוקרב לאלוהים משויך להם, וכן מכל קורבן, מנחה, חטאת, אשם, חרם, ביכורי חלב, תירוש ודגן, כל תרומה למקדש עוברת לכוהנים, המעשר עובר ללויים. למרות שהכוהנים אינם לוקחים חלק בקרבות, הם מקבלים חלק מהשלל, וכן מוקצות ללויים עשרות ערים (שמות כ"ט 27, ויקרא י' 14, 43-31 י' 14; כ"ב 14, במדבר ג' 51-48; י"ח 32-6; דברים י"ח 4-3; ל"א 30-29, 42-37, 47; יהושע כ"א).
העול האדיר הזה, לנוכח שנות הבצורת הרבות ושנות השמיטה, הופך את החיים בארץ ישראל לבלתי אפשריים, ומי שמאמין לכתוב שהדברים הורדו מהשמיים ונמסרו למשה, אנוס להיענות לחוקים הדרקוניים האלה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה על פני המולדת, למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים, ולבסוף חתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל בעולם. החשש מלחזור ולגור בארץ האבות היה כל כך גדול, עד כי הומצאה האגדה על גאולה בנס על ידי משיח, וגם על שבועה שהושבע עם ישראל, כביכול, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות ק"י- קי"א), וברור מכאן שהעלייה לארץ בכלל, והציונות בפרט, נחשבות למרד באל.
איש מהמאמינים לא העלה בדעתו שכל העול הנורא של הדת ואיסוריה לא ירדו מהשמיים, אלא אנשים אינטרסנטים ניסחו אותם מאות שנים אחרי התקופה שבה היה אמור משה לחיות ולתווך בין האל לעמו. הראשון שחש בהונאה הזאת היה ר' אברהם אבן עזרא (1167-1092), פרשן מקרא, משורר בלשן, הוגה דעות, אסטרונום ומתמטיקאי, שרמז בפירושו שלא ייתכן כי משה חיבר את התורה. בעקבותיו באו ברוך שפינוזה, וחוקרי המקרא שלא חשו מחויבים לבדיה הדתית. היום כל קורא בכתובים נוכח לדעת שעד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר כ-600 שנה אחרי השנים בהן אמור היה משה לחיות ולפעול) מי שנחשבו לבחירי ה' – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, כי לא הייתה קיימת: גדעון בונה אפוד, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), יהונתן, נכדו של משה, סוגד לפסל, שמואל, הנער האפרתי, ישן ליד ארון האלוהים, בביתו של דויד יש תרפים, הוא נכנס טמא מת למקדש, ומחזיר לעצמו את מיכל שהושאה לפלטיאל בן ליש, ועיקר העיקרים: יאשיהו מופתע כשקוראים לפניו את התורה, כנראה, ספר דברים, או חלק ממנו, וגורם למהפכה דתית מזעזעת.
קרה לנו נס, וחלוצים מרדו במסורת המאובנת, עלו לארץ ישראל כדי לעבוד את אדמתה חופשיים מחרצובות הדת, כשבראשם אנשי חזון העבודה, שהבולט ביניהם היה אהרן דויד גורדון. חלוצי המהפכה זאת היו בעיקר בני העלייה השנייה והשלישית. בעקבות האתוס שלהם נבנו כאן יישובים, תוך עבודת כפיים מפרכת, הוקם כוח מגן, והוקמה מדינת ישראל. אלא שהאתוס הנכון והבריא הזה הולך ומתמוגג, ואנו שוב פוגשים ציבור ענק של יהודים שמאמינים כי זכותם לא לעבוד ולא לקחת חלק בהגנת המולדת המותקפת ללא הפסק, וליהנות מפירותיהם של העובדים, כמו אבות אבותיהם הכוהנים. שמישהו אחר יעבוד ויתגייס לכוח המגן – הם לא רק פטורים מחובות אלה בזכות התורה שהם לומדים והתפילות שהם מתפללים, אלא גם ממנים עצמם פטרונים על הציבור וכופים עליו דינים וכללים עתיקים, שממררים אל חייהם של מי שעדיין סובר שיש עדיין תוקף ל"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ' 9), "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכ"ח 2). והרי גם פסוקים אלה כתובים במקרא.
חז"ל עבדו לפרנסתם: הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, ר' יהושע היה פחמי, ר' יצחק נפחא היה נפח, ר' יוחנן היה סנדלר, אבא הושעיה היה כובס – רשימה חלקת. אף אחד מהם לא אמר כיוון שאני תלמיד חכם ולומד תורה, מישהו אחר צריך לפרנס אותי. ורמב"ם, שגם הוא הבין דבר מה בכתבי הקודש כתב במשנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג': "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה...". אבל איך חז"ל והרמב"ם יכולים להשתוות לאברכים שלומדים תורה כל חייהם, כשנשותיהם משועבדות, והציבור אמור לפרנסם?
בדצמבר 2011 ירקו חרדים בבית שמש על הילדה נעמה מרגוליס וקיללו אותה משום שלדעתם היא לא הייתה לבושה בצניעות הראויה בעיניהם. בעקבות האירוע המכוער הזה היחסים בין חרדים ובין חילונים בבית שמש הגיעו לכדי קרע, והייתה הצעה להפריד את העיר לשתי חטיבות עצמאיות – החרדית והחילונית. שר הפנים החרדי מטעם ש"ס באותם ימים התנגד נמרצות, והנימוק: לחרדים לא תהיה תקומה בלי החילונים שעובדים ומשלמים מיסים. ובכן, מה שמשך יהודים במשך דורות לגלות הרוויה בדם הוא העובדה ששם אין החובות התלויות בארץ הקודש, ואין גם חשש לפרנסה בשנת שמיטה, או בשנת בצורת – לכל זה דואג הגוי, גוי השבת שהיה גוי לכל השנה. וכאן בארץ? ובכן, יש חילונים שממלאים את תפקיד הגוי, ובא לחרדים גואל.
משה גרנות
* * *
אהוד: מארגני הטרור הפלסטיני
מארגני הפוגרום בחווארה
ומארגני פרובוקציות "הפגנות המחאה"
שותפים לאותה מטרה
למוטט את המשטר בישראל
ולהתיש את כוחות הביטחון שלה!
ברכותינו למגינים עלינו מהמתפרעים משלושת הסוגים!
* * *
נסיה שפרן
ילדי טהרן: ספר חדש של מיכל דקל
Teheran Children, Mikhal Dekel, New York 2019
בדיוק לפני 80 שנה, בפברואר 1943, ממש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו לא"י בדרך לא דרך מאות ילדים פליטי מלחמה. הם זכורים בהיסטוריה הישראלית כ"ילדי טהרן".
"ילדי טהרן" לא נעלמו אף פעם מן הזיכרון הישראלי. הם נקלטו היטב בחברה הישראלית, הגיעו להישגים ניכרים, וכמה מהם זכו אף להישגים בולטים: אלכס גלעדי, עיתונאי ואיש תקשורת, נולד בטהרן; יאנוש בן גל, אלוף עתיר קרבות, שאימו מתה מטיפוס באוזבקיסטן והוא ואחותו גדלו בבית יתומים, הגיע בגיל 7. האלוף חיים ארז, שאביו נעלם ואימו נאסרה, הגיע בגיל 8. המחזאי בן ציון תומר, מחבר המחזה האוטוביוגרפי "ילדי הצל", הגיע בגיל 15. אמיל לנדאו, שהגיע בגיל 15 לקיבוץ גניגר, מת מות גיבורים בתש"ח וזכה לאות "גיבור ישראל" (לימים "עיטור הגבורה"). את האות קיבלה אחותו הצעירה, שריד אחרון למשפחה.
"ילדי טהרן" נזכרים גם בספרות: בספרו של נתן שחם "הרחק מטשקנט" (2008), מגלה הגיבור יליד הארץ את היומן של אשתו המנוחה, שהיתה אחת מ"ילדי טהרן"; ספרו של משה שמיר, "הוא הלך בשדות"(1947), היה רב מכר ענק בשעתו. חברתו של אורי, הצבר האולטימטיבי, היא מיקה – ילדת טהרן.
[אהוד: שכחת להזכיר את ספרה המקיף והיסודי של דבורה עומר "התחנה: טהראן" בהוצאת "כתר" משנת 1988, ספר שהיתה לי הזכות לערוך אותו, וייתכן שגם הוא שימש מקור לספרים שנכתבו אחריו על אותו נושא].
וישנו כמובן הסרט הדוקומנטרי המעולה של דליה גוטמן, דויד טור ויהודה קווה (2007), שהעלה את פרשת ההצלה המופלאה הזאת מחדש. וכעת יש ספר חדש. ספר שהתפרסם לפני 3 שנים בארה"ב, ובהדרגה החל לכבוש לו מקום בעולם. הספר כבר תורגם לגרמנית ולצרפתית ובקרוב יתורגם לעוד כמה שפות. הכותבת, מיכל דקל, שהתראיינה לאחרונה באתר של "יד ושם", הודיעה שהספר עתיד להתפרסם בעברית בקרוב מאוד.
מיכל דקל היא פרופסור לספרות אנגלית ב"סיטי קולג'" בעיר ניו יורק. אביה היה אחד מ"ילדי טהרן". כמו שורדי שואה אחרים, אולי רובם, הוא לא סיפר הרבה על חייו. הוא הגיע לארץ בגיל 15, ונשלח עם אחותו הקטנה לקיבוץ עין חרוד, שם חיה קרובת משפחה שעלתה לארץ לפני המלחמה. הכותבת עצמה, ילידת 1965, גדלה באזור הכרמל בחיפה. לאביה היה תפקיד אחראי בחיל האוויר, והוא נשלח במהלך השנים לצרפת וגם לארה"ב במסגרת תפקידיו. האימא היתה ילידת הארץ ובבית היו גם שני אחים. היתה גם סבתא, שהגיעה לארץ ב-1949 וחיה כמעט 20 שנה עם משפחתו של הבן. זאת לא היתה סבתא שמספרת לנכדים סיפורים על העבר. גם לא על השנים הטובות לפני המלחמה. זאת היתה סבתא שהרבתה להסתגר בחדרה, וקיימה קשר משמעותי רק עם בנה – אביה של מיכל. זאת היתה לכאורה ילדות ישראלית רגילה, אבל כנראה לבני "הדור השני" אין אף פעם ילדות "רגילה" – ויותר על כך בהמשך.
הספר של מיכל דקל איננו בדיוק ספר זיכרונות על המשפחה. זהו גם לא בדיוק ספר עיון אקדמי, למרות שיש בו 453 הערות, מוזכרים בו 12 ארכיונים, יש ביבליוגרפיה נרחבת, ואינדקס המשתרע על פני 23 עמודים. (גילוי נאות: מכל אלה עיינתי רק ברשימת הארכיונים). זהו גם לא ספר מסעות, אם כי הכותבת ערכה מסע מדוקדק ככל האפשר בעקבות אביה. היא הגיעה לעיר הולדתו בפולין, לאזור קומי (Komi) בירכתי צפון, לסמרקנד בבוכרה, ולמקומות נוספים בדרך החתחתים בה נעו הפליטים ברחבי רוסיה האסייתית, בעיקר בקזחסטן ובאוזבקיסטן. כוחו של הספר הוא בשילוב של 3 הסוגות האלה: סיפור משפחה, מחקר אקדמי, מסע מרתק. כותרת המישנה של הספר: "אודיסיאה של פליטי שואה".
בינתיים יצא הספר גם בכריכה רכה. כותרת הספר שונתה. לא עוד השם Teheran Children אלא In the East – במזרח. גם כותרת המישנה שונתה, ונעשתה אישית יותר: כיצד אבי ורבע מיליון יהודים פולנים שרדו את השואה. השינויים האלה נובעים כנראה מן ההכרה שהסיפור על "ילדי טהרן" איננו עיקר הספר. ובאמת מוקדשים שני פרקים בלבד לפרשת "ילדי טהרן": פרק המוקדש לעיר טהראן ולאיראן בכלל (מרתק ולא כל כך ידוע); והפרק האחרון שמוקדש להיקלטות הילדים בא"י, התחנה הסופית של "בני המזל", ופרטיו ידועים יותר לקורא הישראלי. בעיניי אלה אינם הפרקים החשובים ביותר בספר, אם כי יש בהם עניין רב, והם מהווים כמובן שיא דרמטי: אחרי מסע של 3 שנים ביגהינום הילדים מגיעים אל "הארץ המובטחת".
אלה לא הפרקים החשובים ביותר מפני שהסיפור של "ילדי טהראן" הוא סיפור של מעטים (מיספר הילדים הוא בין 700 ל-800 – במקורות שבדקתי ננקבו מספרים שונים). הסיפור הגדול, הסיפור שאינו מוכר די הצורך, הוא סיפורם של מאות אלפי היהודים, אלה שנמלטו עם פרוץ המלחמה, או הוגלו קודם לכן, אל תוככי ברית המועצות. מה שעברו הפליטים היהודים במרכז אסיה אינו דרמטי כמו אושוויץ ומחנות ריכוז אחרים. אין טעם להוביל לשם תלמידים – אין שרידים, אין מה לראות. אבל היהודים שהובלו לאושוויץ, אלה שנלכדו בגטאות, או אלה שנורו אחד אחד אל בורות המוות עוד בטרם פיתחו הגרמנים את המוות התעשייתי – לא העמידו הרבה צאצאים. רוב היהודים ששרדו, ובעיקר יהודי פולין, הקהילה היהודית הכי גדולה באירופה, הם הפליטים שמצאו מקלט במרכז אסיה. לפי ההערכה הם מהווים שני-שליש מיהודי אירופה ששרדו את השואה. כלומר, רוב בני הדור השני והשלישי שהוריהם היו באירופה בזמן המלחמה, החיים כיום בישראל, הם צאצאים ישירים של היהודים האלה. חלקם כמובן חיים עדיין במזרח אירופה, ובארצות אחרות אליהן היגרו הפליטים.
סיפורם של היהודים האלה לא סופר במלואו. התפרסמו כמובן ספרי זיכרונות. סופר האידיש הדגול חיים גראדה מספר ב"שבתותיה של אימא" על נדודיו במרכז אסיה. גם אחרים העלו זיכרונות. הארכיונים גדושים במידע, בעיקר לאחר התמוטטות ברית המועצות, והיסטוריונים כמובן נברו וחקרו – ועדיין חוקרים. אך הסיפור לא סופר במלואו, וגם הצאצאים של הפליטים האלה אינם יודעים הרבה על מה שעבר על ההורים והסבים שלהם. גם מיכל דקל לא ידעה כמעט שום דבר על חייו של אביה "שם". אביה והסבתא שחיה איתם מעולם לא סיפרו על בני המשפחה שאבדו בשואה.
יתר על כן, סיפורם של מאות אלפי היהודים האלה לא נתפס כסיפור שואה. הם אינם כלולים בששת המיליונים. הם לא נרצחו. הם "רק" מתו מטיפוס, דיזנטריה, מלריה – או סתם מרעב. הם גם לא זכו בפיצויים במשך שנים רבות. רק בסוף המאה ה-20, כאשר רבים מהם כבר לא היו בחיים, הם זכו לפיצויים כלשהם. למען האמת, הם נתפסו כ"בני מזל". מבחינה מסוימת הם אכן היו: "רק" כרבע מהם מצאו שם את מותם. בליטא, למשל, הארץ הראשונה בה החלה השמדת היהודים, עוד לפני אושוויץ ומפעלי ההריגה האחרים, 96 אחוזים מן היהודים שחיו שם בזמן הכיבוש הגרמני נרצחו. גם באושוויץ, כמובן, לא שרדו רבים. במרכז אסיה רובם שרדו.
המקום הראשון אליו הגיעה מיכל דקל במסע שערכה בעקבות אביה היה לעיר הולדתו: עיירה במזרח פולין בשם אוסטרוב מַזוֹביֵיצקָה, אליה הגיעו בני המשפחה 8 דורות קודם לכן. זו היתה משפחה אמידה, היה בבעלותם מפעל גדול לייצור בירה. מפעל הבירה הפך למפקדה של הגסטפו כאשר הגרמנים הגיעו לעיר ב-8 בספטמבר 1939. הוא הופצץ ע"י הגרמנים לפני נסיגתם. אין שום שלט שמציין את קיומו בעבר. בניין בית הכנסת הפך למוסך, הישיבה הפכה לגן ילדים, ושטח בית הקברות משמש כשוק בהמות. ערב המלחמה חיו בעיר כ-10,000 יהודים, 61 אחוזים מכלל התושבים.
רוב היהודים עזבו את העיר ונמלטו לאזור השליטה הסובייטי, שגבולותיו נקבעו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב הזכור לשימצה. הכותבת מדגישה את חוסר היכולת לבחור את הבחירה הנכונה – כי למעשה לא היתה בחירה נכונה. שני האחים המופקדים על מפעל הבירה, הסבא של מיכל ואחיו, פועלים בדרכים שונות. האח של הסבא מוותר על האזרחות הפולנית, צעד שרוב הפולנים היססו לעשות, ובוחר באזרחות סובייטית. הסובייטים מנצלים את הידע הרב שלו והוא מתמנה למנהל מפעל בירה באזור ביאליסטוק. הוא איננו סובל מרעב, ואפילו שולח חבילות מזון לאחיו ולבני משפחתו הגוועים כמעט מרעב. אבל בהמשך מתברר שהבחירה הזאת, שנראתה כל כך נכונה, לא היתה בסופו של דבר הבחירה הנכונה. הגרמנים, בניגוד להסכם עליו חתמו כשנתיים קודם לכן, מתקיפים את ברית המועצות. הם מגיעים לביאליסטוק, שהיתה תחת שליטה סובייטית, וגורל בני המשפחה כגורל שאר יהודי האזור (ובנימה אישית: ביניהם גם בני משפחתו של אבי שחיו בעיירה סמוכה).
הסבא של מיכל אינו מסוגל להתמודד עם תלאות הדרך האיומות ומחליט לחזור לעיירה שלו. אמנם העיירה תחת שלטון גרמני, אבל הוא זוכר את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה, שיחסם ליהודים היה הוגן למדי. אף אחד עדיין אינו יודע את מה שאנחנו יודעים היום. וכך בני המשפחה עולים על הרכבת שתסיע אותם בחזרה אל העיירה שלהם בפולין. הרכבת אינה מגיעה לפולין. הרכבת נוסעת לכיוון אחר – למזרח. הנסיעה נמשכת שבועיים בתנאים איומים. כמעט בלי מזון ובלי מים, וללא שירותים מלבד פתח אחד בריצפת הקרון. אנשים מתים במהלך הנסיעה, אך אי אפשר לפַנות את הגופות עד שמגיעים לתחנת הרכבת הבאה. חנן, אביה של מיכל, היה אז בן 12.
הם מגיעים בסופו של דבר לרפובליקה של קומי. אזור נידח בצפון מזרח רוסיה, חלקו מצפון לחוג הארקטי. בקומי היו בעבר 17 גולאגים ויותר ממאה מחנות עבודה. הטמפרטורה בחורף היא 50 מעלות מתחת לאפס. אנשים מאבדים את אצבעותיהם בגלל הקור העז. גם חנן, אביה של מיכל, איבד את התחושה באצבעותיו – לתמיד. הם לא היו אסירים, לא היו גדרות תיל מסביב, אך לא היה לאן לברוח. הם למדו לאכול בשר נא, כמו הילידים, ולהפיק קמח מקליפות עצים. הם החליפו עם הילידים בגדים וחפצים תמורת מצרכי מזון. בקבוק בירה שהגיע מן האח בביאליסטוק איפשר לשחד את המשגיח ולהפחית למשך שבועיים את שעות העבודה. כל מי שנשלח לקומי עסק בחטיבת עצים. מאות אלפי אזרחים פולנים, יהודים וקתולים, עסקו בעבודה זו. לפי המסמכים הסובייטיים, כחמישית עד רבע מן העובדים מתו במחנות העבודה האלה. מקורות יהודיים קובעים שבשנים 1941-2 מתו לפחות רבע מן העובדים. המתים נקברו ביער, לעיתים בבור אחד. לפעמים בן משפחה הציב לוח עץ קטן. הם שהו בקומי כשנתיים. החבילות שקיבלו מבני המשפחה פסקו להגיע. הם מכרו כבר כמעט את כל דברי הערך שהיו ברשותם.
המצב השתנה כאשר גרמניה התקיפה את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941. אויבים הפכו בן לילה לידידים. מאות אלפי אזרחי פולין, יהודים ולא יהודים, שוחררו ממחנות העבודה ומן הגולאגים כדי להילחם באוייב המשותף. בני המשפחה בחרו לעזוב את קומי. הם נשלחו עם רוב הפליטים האחרים אל הרפובליקות המוסלמיות, בעיקר קזחסטן ואוזבקיסטן. מספרם המדויק של הפליטים היהודים שהגיעו למרכז אסיה לא ידוע. ההערכות הן: בין 350,000 לבין 500,000. הכותבת בחרה במספר 250,000 בכותרת המישנה למהדורה השנייה של הספר. שוב נדודים אינסופיים ברכבות הצפופות. בני המשפחה נשלחו אל קולחוז בקזחסטן. התנאים היו נוראים, עבודה מפרכת ורעב תמידי. הם עזבו אחרי שבועיים. אב המשפחה צפה שהם לא ישרדו שם – הם ימותו מרעב. הוא מסר את 100 הרובל האחרונים שהיו לו לאיש מקומי כדי שיסיע אותם לתחנת הרכבת הקרובה. לא לכולם היתה התושייה וגם האמצעים להימלט משם. הם צעדו ברגל ובעל העגלה נשא את המטען. הוא ניסה להתרחק מהם והם גילו שהוא מנסה לגנוב חלק מן המטען. זוג נעליים באותם ימים היה ממש אוצר.
בתחנת הרכבת הם שהו שבוע, מתחננים למעט אוכל מחיילי הצבא האדום, שבאמת עזרו מעט. הפליטים לא קיבלו בהתחלה שום עזרה. לא מן הממשלה הסובייטית וגם לא מן הממשלה הפולנית הגולה. הרעב היה כה כבד, שאוכל לעוס נחטף מתוך פיותיהם של ילדים. בסופו של דבר הם הגיעו לסמרקנד, העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן. מאות אלפי פליטים נהרו לסמרקנד, ובכיכר המרכזית נוצר מחנה פליטים ענק. מאות אנשים גוועו מדי יום מן הרעב ומן הקור העז. בסופו של דבר הם מצאו מבנה עזוב בשולי העיר, על סף המדבר. שם שהו ההורים עד סוף המלחמה. הכותבת גילתה את כתובת הבית בארכיון הציוני בירושלים, ואיש הקשר שלה באוזבקיסטן איתר אותו, למרות שכל שמות הרחובות שונו מאז. כיום גרים באותו רחוב אוזבקים, טאג'יקים, אירנים, רוסים, ארמנים – רובם צאצאי פליטים.
זוהי אחת התופעות המעניינות המתוארות בספר המלא והגדוש הזה, המתאר גם כיצד נראים כיום המקומות בהם שהו בני משפחתה של הכותבת. למרות התנאים האיומים, לא כל הפליטים עוזבים, גם כאשר זה נעשה אפשרי. אפילו במקום קשה כמו קומי, בצפון הרחוק, לא כולם עזבו. גם יהודים נשארו. בן למשפחה יהודית שנותרה שם הפך לאנתרופולוג נודע, וכיום הוא המומחה הכי חשוב לתרבות של הילידים באזור. הוא הקים את המוזיאון הלאומי של קומי. הוא אינו מספר שם על בני משפחתו שהוגלו לקומי, אלא את סיפורם של הילידים, שכיום הם מיעוט קטן באזור, כרבע מיליון בלבד. יהודים בחרו להישאר כי התעייפו מחיי הנדודים ומחוסר הוודאות הנלווה לכל עזיבה. אחרים התקשרו אל התושבים המקומיים, שלא היו אנטישמים כמו הפולנים בשכנותם חיו בעבר. והיו גם שנישאו לתושבים המקומיים. הכותבת פגשה פליטה יהודייה מפולין, שהתחתנה עם אוזבקי, וכיום היא מוקפת במשפחה ענקית, המרעיפה עליה הרבה חום ואהבה. הגולאגים, מחנות העבודה ומושבות העונשין, אליהם נשלחו ה"לא רצויים" ברוסיה הצארית וגם ברוסיה הסובייטית, השיגו את מטרתם. הם למעשה יישבו את שולי האימפריה הרוסית. הם כרתו את העצים ביערות הענקיים, סללו את מסילות הברזל, בנו את הבתים והקימו את התעשייה. 90 אחוזים מתושבי קומי כיום הם צאצאי פליטים וגולים.
המוטיב המרכזי בעדויות של הפליטים ששרדו, ובכללם "ילדי טהראן", הוא הרעב. הרעב, יותר מכל מה שעבר עליהם, דוחק כל זיכרון אחר. הכותבת שמעה מן האוזבקים שפגשה סיפורים מזעזעים שסיפרו להם ההורים והסבים: הפליטים אכלו עשב ובלעו צפרדעים חיות. הרעב הזה לא נשכח גם אחרי המלחמה. בילדותה הבחינה הכותבת שבאמצע הלילה נדלק אור החשמל במטבח. היא גילתה שאביה עומד שם, בפיג'מה ונעלי בית, בלי להבחין בה כלל, מרוכז כולו בפח האשפה. הוא בוחן בעיון כל גביע של גבינה, ואם נותרו כמה פירורים בתחתית הוא בולע אותם. מראה אביה מחטט בתוך הפח כחתול אשפתות ממש הגעיל אותה. רק כאשר החלה במחקר ושמעה אינספור עדויות על הרעב הנורא, היא הבינה לראשונה מי היה אביה, שכבר לא היה בחיים אז, וכיצד שנות הרעב עיצבו את חייו. היא גם הבינה לראשונה את התהום שהפרידה כל השנים בין אביה לבין אשתו, ילידת הארץ, ושלושת ילדיו. בדירה היפה על הכרמל, בה גידל 3 ילדים "פריווילֶגים", היתה רק נפש אחת שבאמת הבינה אותו: אימו, שחיה איתם הרבה שנים ועברה על בשרה את מה שהוא עבר – ואפילו יותר. היא לא היתה אחת מ"ילדי טהראן". היא הגיעה לארץ 6 שנים אחריו, לאחר נדודים ברחבי פולין אחרי המלחמה, ולאחר שהייה בשני מחנות עקורים בגרמניה, שם מת בעלה, הסבא של מיכל, ממחלת השחפת.
למקום אחד לא הגיעה הכותבת במהלך המסע: טהראן. ברשותה דרכון אמריקאי אמנם, אך מקום הלידה מצוין בפירוש: חיפה, ישראל. הימור נועז בימים אלה. טהרן חשובה מאוד בעלילת הספר הזה. במידה רבה היא הפתיחה של סיפור המסע – וגם הסיום. רעיון המסע בעקבות אביה החל בקשר עם עמית לעבודה באוניברסיטה, פרופסור ממוצא איראני, שהוא ובני משפחתו הפכו לפליטים לאחר המהפכה האיסלמית באיראן ב-1979. השניים תכננו לכתוב ספר משותף על חווית הפליטוּת שעברו משפחותיהם. האיראני אף ליווה אותה בנסיעות שערכה בפולין ובמרכז אסיה. הוא גם ערך את המחקר בארכיונים האיראניים. בשלב מסוים נפרדו דרכיהם: מיכל דקל הבינה שמדובר בפליטים מסוג שונה לחלוטין. סיפורם של הפליטים היהודים, כלומר סיפורו של אביה, שונה לחלוטין מזה של הפליטים האיראנים, שהיגרו לפריז או ללוס אנג'לס, כמו בני משפחתו של הפרופסור. סיפורו של אביה איננו סיפור אוניברסלי של פליטים באשר הם, אלא סיפור יהודי, שונה בעיקרו אפילו מסיפורם של הפליטים הפולנים הקתולים, שמצאו אף הם מקלט במרכז אסיה, והגיעו אף הם לאיראן.
טהראן של אותן שנים היתה תחת חסות בריטית. זו היתה עיר קוסמופוליטית שהפכה לרגע למטרופולין עם בתי קפה, בתי קולנוע, ונשים פולניות בלונדיניות שזרים וגם מקומיים חשקו בהן. לא כל המקומיים אהבו את זה. גם האוכלוסייה היהודית היתה מגוונת מאוד: יהודים שישבו באיראן מדורי דורות וניסו לעזור לפליטים היהודים ככל יכולתם; יהודים בוכרים שנמלטו מרוסיה לאחר שהסובייטים תפסו את השלטון, וגם יהודים רוסים שנמלטו לאיראן אחרי המהפכה; פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה שהגיעו לאיראן אחרי עליית היטלר לשלטון. היו גם יהודים מא"י: כמה מאות עובדים של חברת "סולל בונה", וביניהם גם אנשי המוסד לעלייה ב', שניסו להביא פליטים יהודים לא"י בדרכים עקלקלות. זה היה מפגש של תרבויות: חיילים פולניים מצבא אנדרס, ביניהם יהודים, וחיילים בריטיים; אשכנזים ו"מזרחים" שנפגשו שם לראשונה; קהילה יהודית מן העתיקות בעולם, והקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם – שנחרבה עד היסוד.
בטהרן נפתחו 6 מחנות עבור הילדים הפליטים מפולין. באחד מהם שוכנו ילדים יהודים, ביניהם גם חנן, אביה של מיכל, אחותו הקטנה, וגם בת דודה קטנה, שהוריה מתו בזה אחר זה בסמרקנד, ובני המשפחה מצאו אותה משוטטת בכיכר העיר, ילדה בת 6 שנותרה לבדה בעולם. וכמו באוזבקיסטן, היהודים הופלו לרעה. הילדים הפולניים שוכנו בבניינים, ואילו הילדים היהודיים שוכנו באוהלים. הם קיבלו פחות מזון, פחות בגדים ופחות שמיכות. ילדים פולניים קיבלו חבילות מצות שהגיעו מאמריקה, ולבשו חולצות עם אותיות עבריות שנשלחו מא"י לילדים היהודים. ובשעה שחנן התהלך יחף, את זוג הנעליים היחיד שהיה לו מסר לאימו לפני שעזב את סמרקנד; נמכרו בשווקים של טהרן ערימות של סוודרים שנשלחו מאירגונים יהודיים עבור הפליטים. ואילו תרופות וציוד רפואי שנשלחו עבור הפליטים מצאו את דרכם לבתי המרקחת של טהראן. סיפור מוכר גם כיום שלא נמצא לו עדיין פיתרון. הכותבת הסתמכה על הרבה מקורות, כולל סיפוריהם של ילדי טהראן עצמם, והיא משרטטת תמונה מרתקת של טהראן, עיר שהפכה לשעה ל"מרכז העולם" – מידע שלפחות לי לא היה ידוע בכלל.
הספר מלא וגדוש בסיפורים מרתקים. יש הרבה פניות לעניינים כביכול צדדיים. מיספר דוגמאות מתוך השפע: סיפוריהם האישיים של אנשי הקשר שסייעו לכותבת במרכז אסיה; המפגש של הפליטים עם יהודי בוכרה; הקוריאנים שהוגלו למרכז אסיה; ה"מיוחסים" שנשלחו לעורף ע"י השלטונות הסובייטיים, כמו המשוררת אנה אחמטובה, הסופר בוריס פסטרנק, וגם שחקן תיאטרון האידיש שלמה מיכאלס; הקהילה הפולנית שנוצרה בא"י בשנות המלחמה; צבא אנדרס והיהודים; יחסם של הפולנים ה"טובים" כיום לעבר היהודי בארצם. זהו חלק קטן מן היוּבַלים הצדדיים הנשפכים אל תוך האפיק המרכזי. אולי עם עריכה הדוקה יותר היתה הקריאה זורמת בקצב מהיר יותר. לי זה לא הפריע, כי גם היובלים הצדדיים התחברו בסופו של דבר אל אפיק הזרימה המרכזי.
בפרק האחרון מתוארת דרך החתחתים של "ילדי טהראן", שהגיעו לארץ דרך הודו ותימן, והקיפו למעשה את מחצית כדור הארץ עד שהגיעו לא"י. ישנו גם תיאור מדוקדק של חייהם של שלושת הילדים, אביה של הכותבת, אחותו, ובת הדודה הקטנה, בקיבוץ עין חרוד, ומצורפים גם תצלומים שלהם. אבל כפי שכבר נאמר, הפרק הזה מוכר יותר לקורא הישראלי. כוחו העיקרי של הספר הזה הוא בתיאור מדוקדק של האודיסיאה כולה. מומלץ במיוחד לילדים והנכדים, אולי אפילו הנינים, של היהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה כפליטים במרכז אסיה – והם מהווים חלק ניכר של האוכלוסייה הישראלית.
נסיה שפרן
* * *
עדינה בר-אל
אסף חן, שירים וסיפורים שכתבה הנשמה
אסף
חן, עורך דין במקצועו, תושב כפר מישר, מצא באמצע החיים תחום חדש – כתיבה יוצרת
ושירה בפני קהל. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על אירועים וחוויות שהשפיעו על
חייו, וכן הוא מנסה להסביר את הפריחה האמנותית ואיך הפך פתאום, אחרי גיל 40, לסופר,
משורר ואמן מבצע.
"הזיכרון הרצוף הראשון שלי הוא יום הפינוי מפתחת רפיח שבסיני." אומר אסף חן. הוא נולד בשנת 1978 במושב שדות, שמונה ק"מ מהעיר ימית, ובעת הפינוי היה בן ארבע. "את יום הפינוי אני זוכר היטב לפרטי פרטיו. כילד לא הייתי מודע למה שקרה קודם, כי הוריי השתדלו לשמור על הנפש הרכה שלי ושל אחיי הגדולים מפני המאבקים והמתח שקדמו לפינוי. מבחינתי זה היה מעבר מהמשק בשדות אל כפר מישר, למשק החדש. יחד עם זאת אני זוכר עצב ודאגה שהתלוו לאירועים באותו יום.
"האדם שאני מתגעגע אליו ביותר היא עָלִיָּה, עובדת משק הבית אצלנו ובין לבין היתה המטפלת שלי." מוסיף אסף. "עד היום כואב לי שלא נפרדנו כמו שצריך. ומאז לא ראיתי אותה יותר. עברו כבר ארבעים ואחת שנים, ואני לא שוכח אותה."
כאשר היה בן אחת עשרה חווה אסף, יחד עם משפחתו, אסון גדול: בן דודתו אמיר אופרבר נהרג בהיותו בן חמש-עשרה בהתהפכות טרקטור במושב קדרון. הטראומה הזו נצרבה, כמובן, בנפשו של אסף, ומאוחר יותר התבטאה בשירו "השיר של אמיר": "לו רק ידעתי לדבר / הייתי אז ודאי אומר / אל תרוץ כל כך מהר / עצור לרגע, הישמר / או מציע שנשחק / רק עוד סבב אחרון / בכל משחק שרק תרצה / אתן הכול, שלא תצא."
מסלול של מושבניק
להוריו של אסף יש רקע חקלאי מנעוריהם. אביו מוטי למד כנער במקווה ישראל ואחר כך למד לקראת תואר בפקולטה לחקלאות ברחובות. אימו שרונה למדה בתיכון החקלאי "כפר סילבר". בשדות טיפח מוטי משק חקלאי בו גידל עגבניות, היו לו משתלות הדרים ופרחי ורדים. אימו היתה בין מקימי בית הספר היסודי בימית וניהלה אותו שבע שנים עד הפינוי.
אחרי הפינוי גידל אביו במישר – ליצ'י, פג'ויה, קלמנטינות ותפוז סיני. אבל עיקר עיסוקו של האב היה ניהול החווה החקלאית במכון וולקני. בשלב מאוחר יותר עבר האב לחברת "הזרע". שם היה מנהל תמיכה אגרוטכנית. ב"הזרע" פיתחו זנים מוצלחים של עגבניות, פלפל וכותנה; ובתוקף תפקידו נסע פעמים רבות לסין, לצורך הדרכה והטמעת הזנים השונים שפיתחה חברת "הזרע". עתה, בתקופת הגמלאות, מטפח אביו כרם זיתים לשמן.
שרונה אימו המשיכה לאחר המעבר את דרכה בחינוך. בתחילה ניהלה את בית הספר היסודי "איילון" במועצה האזורית גזר, אחר כך ניהלה את בית הספר היסודי בגדרות. היא המשיכה לתרום מכישוריה בתחום זה וניהלה את מחלקת החינוך של מועצת גדרות וכן ניהלה את המרכז להשתלמויות מורים במכללת "אחווה".
אסף סיים את כיתה ח' בבית הספר היסודי בגדרות ועבר ללמוד בתיכון האזורי בבאר טוביה. לאחר הלימודים היה משחק כדור-יד במסגרת החוג במועצה ואחר כך עבר ל"מכבי רחובות", שם שיחק בקבוצת הבוגרים בליגת העל.
"בצבא התגייסתי לצנחנים, כמצופה מבן מושב," הוא מספר. "בהמשך השירות העבירו אותי למסלול 'ספורטאי פעיל' לטובת השתתפות נבחרת ישראל בכדור-יד באליפות אירופה ובאליפות העולם לנבחרות עתודה (עד גיל 21) בקטאר. כן, מסתבר שקדם למונדיאל משחק שלנו בקטאר," הוא מחייך. "גויסתי למשימה וחזרתי לשחק כדור-יד. "
לאחר השחרור אסף למד משפטים ב"מכללה למינהל" בראשון לציון. הוא התמחה במשפט אזרחי ועובד עתה בעיקר בתחום הנדל"ן במשרד משלו.
הטראומות כמניע לכתיבה
על טראומה קשה שחווה, מספר אסף: "במלחמת לבנון השנייה הייתי בן 28, שירתי כלוחם בגדוד 134 כקשר בחפ"ק סמג"ד. בשישה באוגוסט 2006 נפלו עשרות טילי קטיושה ברכס רמים, בגזרה המרכזית. אחת מהן נפלה על קבוצת חיילים בכפר גלעדי, ושנים-עשר לוחמים נפלו חלל. היינו אז בהאמר וקיבלנו הודעה בקשר: 'קבלו נפילה במיושבת כפר גלעדי.' 'מיושבת'' היה כינוי ליישוב בו אירע המקרה." הוא מסביר. "הגענו לזירה כמה דקות לאחר הנפילה. המראות שראינו שם היו קשים מנשוא. ואני יודע שרבים מהחיילים שלא נפגעו פיזית ונכחו באירוע מוגדרים הלומי קרב."
ברור שגם עבור המחלצים, ביניהם אסף, זה היה אירוע טראומתי. בעקבות האסון כתב אסף את השיר "יש מקום", בו נכללות השורות הללו: "יש מקום, אני יודע, / שם אף אחד לא רב. / ונפשי בהלם, רק מהיופי / כי לא שולחים ילדים לקרב."
"השירים והסיפורים שכתבתי," מציין אסף, "הם כנראה תיקון לטראומות שלא פתרתי, שכנראה לא התמודדתי איתן ישירות אף פעם. כמו אהבות נכזבות שלא נפתרו, גם כאן, הכול יצא בכתיבה." הוא אומר בחיוך מהול בעצב.
נקישות מצפון
אסף פרסם ספר פרוזה יחיד בשם "נקישות מצפון". זהו אוסף סיפורים שנכתבו במשך שנים למגירה. תת הכותרת שלו: "אוסף סיפורים קצרים שקרו באמת, בדמיונו של המחבר." והוא מסביר: "ברוב הסיפורים יש איזה שהוא גרעין של אמת, והשאר הוא פרי הדמיון שלי. שני סיפורים עוסקים בטראומות שחוויתי: 'חורבן' על פינוי בית הספר בימית, ו'נפילה במיושבת' על האסון בכפר גלעדי." יחד עימם יש סיפורים הומוריסטיים וספוגי אמפתיה על דמויות שונות, כגון הסיפור הנושא את שם הספר 'נקישות מצפון' על רס"ר שלימד את לשונו לדבר בשפה גבוהה והוא משבש בבלי דעת ביטויים בעברית. כל זאת כדי להישמע 'משכיל' יותר בעיני גרושתו שעזבה אותו לטובת אחר...
"כתבתי מדי פעם סיפור אחד." מספר אסף. "בתחילה לא התכוונתי לפרסם אותם כספר. כתבתי לעצמי ולמגירה. בסופו של דבר החלטתי לאגד אותם לספר אחד. לאחר הדפסתו רציתי שהספר ימשיך לעשות טוב. לכן החלטתי להקדיש את הספרים לעמותת 'משאלת לב', אשר מגשימה משאלות לילדים שחולים במחלות מסכנות חיים. אני חש שקיבלתי זכות גדולה – סיפוריי מגשימים משאלות לילדים עם מחלות קשות מאוד ובליבם משאלה. מישהו פעם שאל אותי: 'ואם הספר יהפוך לרב-מכר לא תצטער על שאינך מרוויח ממנו?' – עניתי לו: 'להיפך, אם הספר יהיה רב מכר, אשמח שנגשים יותר משאלות."
לשאלה איך הגיע לעמותה זו דווקא, מספר אסף: "כשהייתי סטודנט עבדתי במושב קדרון כמד"ב (מדריך בוגר) מטעם תנועת בני המושבים. שם הנהגנו מסורת יפה: הילדים היו מכינים יצירות, אותן מכרנו ביריד להוריהם. הכסף שהתקבל הועבר ל'משאלת לב'. מי האמין אז שעשרים שנה לאחר מכן, אפרסם ספר, שיגשים משאלות לילדים של 'משאלת לב'."
כתיבת שירים
לשאלה מתי ואיך התחיל לכתוב מילים ומנגינות לשירים, עונה אסף: "תמיד ניגנתי קצת בגיטרה וקצת בפסנתר. הייתי מנגן ושר בסתר כי התביישתי, לא הייתי בטוח שהקול שלי מספיק טוב. יום אחד, לפני כשנה וחצי, ניגנתי לעצמי בגיטרה והתחלתי לשמוע ממש מילים בתוך המנגינה הזו. זמזמתי את המילים, ולפתע נולד שיר, השיר הראשון שלי... והקלטתי אותו בסמארטפון. המשכתי לשמוע אותו מיספר פעמים, והחלטתי שהוא דווקא נשמע לא רע. באמצעות חברת ילדות הגעתי אל איל מזיג, הבסיסט של שלמה ארצי בהופעותיו והבעלים של Ur. Music, אולפן הקלטות שהפיק אלבומי מופת של חנן בן ארי, שלמה גרוניך ורבים אחרים. השיר שלי מצא חן בעיניו. ביקשתי ממננו להקליט את השיר, אבל הוא אמר לי: 'אין טעם להקליט שיר אחד. תחזור אליי עם עשרה שירים.' חשבתי לעצמי: במשך ארבעים שנה חיברתי שיר אחד, מאין אביא לו עשרה שירים? רצה הגורל," ממשיך אסף את סיפורו, "ובאותו יום נסעתי לבדי לסיני למשך שבוע. זה היה מחוץ לעונת התיירות ובתקופת פוסט קורונה. הגעתי לנואיבה אל בחור בשם מוסא. מוסא ניהל את 'מוסא קמפ'. והיינו במחנה הזה רק שנינו – מוסא ואני. ושם נבעו ממני שמונה שירים בזה אחר זה. הרגשתי שאני מין 'צינור' למוזה הזו ששרתה עליי. כמעט לא אכלתי ובקושי נכנסתי לים. רק ישבתי על החוף עם הגיטרה וכתבתי."
אסף מחבר גם את המנגינות לשיריו. לפעמים המנגינה מתחילה ממילה או משפט, כמו שקרה לו עם השיר "התרופה שלי זו את," שהוא הסינגל הראשון שלו. (ניתן לצפות בביצועו ביוטיוב).
מוסיף אסף: "אגב, כל מי ששומע את השיר מפרש זאת אחרת. במילה 'אַתְּ' יש מי שרואה את הרעייה, את הבת ואפילו את קבוצת הכדורגל שלו. כי ככה זה באמנות. ברגע שאתה משחרר את היצירה שלך, היא כבר לא ברשותך וכל אדם מוצא בה את עצמו ולפעמים מרגיש שהשיר נכתב עליו..."
הופעות בפני קהל
"בתחילה
הופעתי עם הגיטרה בבמות פתוחות." הוא מספר. "ואז, אחרי שהתחלנו להקליט באולפן של
איל את הסקיצות לקראת אלבום, בא לעזרתי מפיק בשם סתיו פרדו. הוא הסכים להפיק עבורי
הופעה בפני קהל. הוא קישר ביני לבין מתופף ונגן כלי הקשה רון אבישי, פסנתרנית וזמרת
ליווי ויויאן כהן ובנינו הרכב עימו אני מופיע כיום. המופע נקרא 'אסף חן וילדי
הקסם'. הרעיון הוא להקליט סינגל ואחריו הופעה, וכך עוד סינגלים והופעות, עד
שיושלם האלבום כולו."
חשבון נפש – האמנות והחיים
מדוע הגיע אסף לאמנות אחרי שבנה לעצמו קריירה בתחום המשפטי? "זה תמיד היה שם," הוא אומר, וכוונתו לתחום המוסיקה. "כאשר אני מביט לאחור ושואל את עצמי מדוע לא בחרתי לשרת בלהקה צבאית או ללמוד בבית ספר 'רימון'; אני חושב שהסיבה היא המסלול המצופה מ'בן מושב'. במושבים ובקיבוצים יש הסללה. לדעתי, גם אם היא לא מתבטאת בדרישה מפורשת, גם אם ההורים לא מתכוונים, יש ציפייה באוויר, במשפחה ובחברה, שצריך לבחור שירות משמעותי ומקצוע 'רציני'; והאמנות במקרה הטוב היא תחביב. אבל אני כלל לא מתחרט על הדרך שעברתי." הוא מציין. "כנראה זו העת להתעסק באמנות. אני מאמין, שבמוקדם או מאוחר אתה תחזור למה שהנשמה שלך מבקשת ממך. אין מה להאיץ את התהליך ואין לעצור אותו." אסף ממשיך בעבודתו כעורך דין, אבל בחצי משרה, כדי שיוכל להתפנות יותר למוסיקה.
במושב
לאנָה, רעייתו של אסף, היא אחות ב'קופת חולים מאוחדת'. שם היא מרכזת את הקורס העל-בסיסי לאחיות. בחלק מהזמן היא מלמדת במגמת רפואה בבתי ספר בבאר טוביה וברחובות. "היא עושה חיל, הילדים ואני גאים בה ובמקצוע שבחרה. לאחרונה השתתפה במשלחת מטעם בית חולים שיבא לאוקראינה, שם הם הקימו בית חולים שדה לסיוע לפליטי מלחמה."
לאנה ואסף הם הורים לשלושה בנים: עמית בן 12, עוז בן 10 ואביב בן 5. הם גרים במשק במישר, ואסף עוזר לאביו בטיפוח כרם הזיתים "בין שיר לסיפור..." הוא מחייך. גם שני האחים של אסף מתגוררים במושב: און ובני משפחתו בבאר טוביה, סלע ובני משפחתו בכפר מישר.
"אני מבין עכשיו שהרוב היה אצלי בראש, אותה סביבה – שכעת מאוד אוהבת ותומכת ביצירה שלי, במוסיקה, בכתיבה, מגיעה להופעות, קוראת הסיפורים, מפרגנת – היא הסביבה שכל כך חששתי להיחשף בפניה. אני מודה שהופתעתי לטובה. המסקנה שלי היא: מיותר ומתסכל להסתיר את מי שאנחנו באמת. הנשמה יודעת. היום אני יודע להקשיב לה קצת יותר."
עדינה בר-אל
* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1271, 16.2.2023.
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
מעמד האישה בכתבים האמוניים
הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשפ"ג,
המרצה – ד"ר משה גרנות
ב-8.3.2023 יצוין יום האישה הבינלאומי – הזדמנות טובה לבחון
את החוק והנוהג לגבי מעמד האישה במקרא, אצל חז"ל, בברית החדשה ובקוראן. ננסה להבין את הסיבות להפליה ולדיכוי כלפי הנשים בטקסטים האמוניים.
דף עזר יחולק למשתתפים.
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום ב',6.3.2023 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
* * *
נעמן כהן
דמוקרטיה – משטר המגן על האדם מפני מדינתו
את ההגדרה היפה ביותר לדמוקרטיה שמעתי מפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. "דמוקרטיה," הוא אמר, היא "משטר המגן על האדם מפני מדינתו." הגדרה נפלאה.
הבעיה שהוא ייחל למלחמת אזרחים בה ייכפו חוקי ההלכה.
אל תהיו חמורם של משה רפאל ווינטרופ-גפני
יו"ר ועדת הכספים מיהדות התורה, חבר הכנסת משה רפאל ווינטרופ-גפני, אמר בוועידת "יתד נאמן" כי "34 שנים אני מחכה שנוריד את הכוח של בג"ץ, מאז שנבחרתי לכנסת. 34 שנים אני מחכה לזה, והיום העברנו את פסקת ההתגברות – ומיד אחרי זה את חוק החמץ ואת חוק הבוררות על פי דין תורה."
גפני ציין כי לפני 24 שנים בדיוק היתה "הפגנת החצי מיליון" של החרדים נגד בית המשפט העליון, וכעת סמלי שהחוקים הללו עברו דווקא היום במליאת הכנסת. "אין נושא שקשור לחיים שלנו, החיים היהודיים התורניים בארץ ישראל, שבג"ץ לא התערב," תקף. "אנשים שואלים למה אנחנו מתערבים בעניין הזה. אבל אנחנו שמחים, הצרות הכי גדולות שלנו הגיעו מבג"ץ. אין תחום שהוא לא פגע בנו."
htps://m.ynet.co.il/articles/b1mxj11eas
ווינטרוב-גפני אמנם מתנאה להיות חרדי, אבל עובר על הדיבר התשיעי האוסר על שקר. על שקריו של גפני ועזרת בג"צ לחרדים ראו ב"מהצד השני" 26.2.23 של גיא זוהר:
https://www.kan.org.il/program/?catid=1416
דקה 4.04
המאבק של החרדים בבית המשפט העליון ארוך וממושך ומטרתו ביטול כוחו של בג"צ כפוסק בעניין שיוויון, כך שניתן יהיה למשל לבטל את חובת גיוס החרדים לצבא, ויתיר את הדרת הנשים. למותר לציין שהפיכה משטרית למען מטרות אלו, אינה מקובלת אפילו על ההארד קור של הביביסטים היהודים-הערבים הנאבקים להפיכה משטרית, אך לא למען החרדים, אלא למען ביבי. ודאי שהן אינן מקובלות על העורך אהוד בן עזר, ובטוחני שגם לא על יוסף גסינביץ'-אחימאיר. אם כי נראה שהוא ביחד עם יריב לוין מוכנים להרוס הכל כמו הסיקריים (הסיכנאים) מימי הבית השני (שאביו אימץ את שמם ב"ברית הבריונים") ובלבד שינקמו במקימי הדמוקרטיה הישראלית שהצילו אותה מניסיון הפוטש של אלטלנה שעשה סנדקו של יריב לוין מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, ומפקד האוניה לנקין (דודו מדרגה שנייה) כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב.
כיום שהסכנה הביטחונית עדיין עומדת יש להיזהר היטב לא להיות חמורם של משה רפאל ווינטרופ-גפני. לסיכום: רפורמה משפטית כן. ובהסכמה רחבה. הפיכה משטרית בהחלט לא.
יאיר שטרן נגד ההפיכה המשטרית
יאיר שטרן, בנו של מייסד הלח"י אברהם שטרן (יאיר), יצא במילים יוצאות דופן בחריפותן נגד ההפיכה המשטרית. לכן אני חושב שכדאי להביא אותן במלואן ללא קיצור:
"למרבה הבושה, על הכנסת השתלטה חבורת פוליטיקאים יס-מנים וקיצוניים, שהצביעה פה אחד ומפוחד בעד הרס המדינה. ביבי, ראש הממשלה, עומד לא אומר מילה, למרות האזהרות. הוא רואה את האנשים שיודעים שגונבים להם את הבית לטובת מדינת הלכה דיקטטורית. אז כל שנותר לעשות הוא להפעיל כוח כלכלי מסיבי ולשתק את המשק.
"עד היום נהגתי לכתוב הערות ותגובות קצרות בפייסבוק או בווטסאפ לגבי כתבות או פוסטים בנושא הפוליטי. אבל היום 48 שעות אחרי שחבורה של פוליטיקאים יס-מנים הצביעה פה אחד ומפוחד בעד הרס המדינה שלי, החלטתי לשבת ולכתוב. לא מאמר ארוך, אני חסיד הקיצור. אני פשוט משתגע מהחוצפה של הרבה ח"כים חדשים שזה מקרוב באו והם או חסרי תרבות שלטונית, או חסרי השכלה אוניברסלית, או חסרי השכלה בכלל – מעזים לתקוף במילים בוטות וגם בקללות ונאצות את מערכת המשפט המפוארת (אם כי לא נקייה משגיאות) שנבנתה כאן, את האליטה החיובית שנותנת לישראל את מקומה המכובד בקרב אומות העולם וגם פוליטיקאים מכובדים מהאופוזיציה שעשו הרבה למען המדינה. אלה שקוראים לבנימין בגין, או לגדעון סער שמאלן או בוגד, אלה שחושבים שרמטכ"לים כמו בוגי יעלון או אייזנקוט הם אפסים ואנרכיסטים –הם הבושה שלי.
"אני מתבייש בכך שהכנסת התמלאה בטיפוסים קיצוניים כמו בן גביר ושמחה רוטמן, ב-6-7 חיילים אלמונים בש"ס שסרים כעיוורים לגחמות של אריה דרעי, ב-30 שפנים בסיעת הליכוד הממלאים פיהם מים ומפחדים להוציא מילה נגד ביבי נתניהו או נגד ההורס של מערכת המשפט, יריב לוין. הוא המסוכן ביותר. מבייש את משפחתו – דודו אליהו לנקין, עליו השלום, היה מפקד אלטלנה. הסנדק שלו היה מנחם בגין, המתהפך היום בסאלטות בקברו. יריב לוין שואף לרשת את ביבי ומתעלם מכל תמרורי האזהרה מסביב.
"והעיקר ביבי. אפשר להגיד עליו כל דבר, אבל טיפש הוא לא. והוא רואה איך הכול נהרס מסביב ולא אומר מילה. הוא שומע את בכירי הכלכלנים בעולם מזהירים, את חברות ההשקעה הגדולות, מנהלי הבנקים הגדולים, נגיד בנק ישראל. כולם אומרים לו שתהיה פגיעה בכלכלה. כבר רואים את זה. חברות הייטק ומשקיעים מוציאים כספים מהארץ, השקל נחלש מאוד, הבורסות אדומות – והוא ממשיך את המנטרה שהכלכלה חזקה. נשיא ארצות הברית מזהיר אותו, מנהיגי אירופה מזהירים אותו, מפקדי צה"ל אומרים שצה"ל עלול להיפגע והוא בשלו. שבוי בידי יריב לוין ובידי בני משפחתו, מפחד לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהגיד, רגע חושבים. הוא הרי לא אידיוט – הוא רואה מאות אלפי ישראלים מפגינים ברחובות, עולים לירושלים עם דגל ישראל בידם, אנשים שיודעים שגונבים להם את המדינה וזו לא גחמה של השמאל. אלה אנשים מכל העדות ומכל הזרמים ומכל היישובים שחרדים לגורל הבית, שרואים שהולכת לקום פה דיקטטורה או מדינת הלכה בנוסח איראן, או שתיהן ביחד.
"זה פשוט לא ייאמן. כ-24,000 איש ואישה נפלו והקריבו את חייהם מאז מלחמת השחרור: במלחמות, במבצעים, בתאונות אימונים בפיגועי טרור, במחתרות הלוחמות לקראת מלחמת העצמאות, כולל אבי אברהם שטרן – 'יאיר'. אלה שנותרו בחיים בנו כאן מדינה מפוארת עם צה"ל חזק ואדיר, עם מערכת רפואה מהמתקדמות בעולם, תעשייה רגילה ותעשיית הייטק בחוד העולמי, מערכת חקלאות מצטיינת, מערכת חינוך נהדרת – בקיצור מערכות מופלאות כמעט בכל תחום, בזמן קצר יחסית ותוך כדי משטר דמוקרטי-ליברלי (שאינו חף משגיאות), אבל הסך הכול הוא נפלא ובבחינת נס. הנופלים היו בטוחים שהקריבו את חייהם הצעירים למען מטרות נעלות אלה.
"והנה באה חבורת אפסים, רק כך אפשר לכנות את חבורת הדגים השותקים והשפנים הפחדנים, ומצביעה בעד חוקים שהם הרס הדמוקרטיה ומשום כך הרס המדינה. לצערי הרב, מנהיגי האופוזיציה, ובעיקר שני המובילים אותה, לפיד וגנץ, חסרים את הכריזמה לסחוף אחריהם המונים או להפעיל תרגילים פרלמנטריים שיעצרו את החקיקה.
"לפיכך כל שנותר הוא הפעלת כוח. לא ירי, פצצות או אלימות. כוח במובן שקבוצות בעלות כוח כלכלי ישבשו את המשק. שביתות, סגירת בנקים, הפסקת שירותים חיוניים כמו תחבורה, רפואה, מים, חשמל ועוד. רק אלה יביאו את הממשלה ועושי דברה להתחנן להידברות ולמשא מתן שיאפשר הכנסת כמה תיקונים סבירים במערכת המשפט – אבל לא יהרסו את המדינה."
(יאיר שטרן, כלכליסט 22.2.23)
https://m.calcalist.co.il/Article.aspx?guid=hjvcxp7ai
טבעי הוא לכן שמיד קפץ מולו יוסף גסינביץ'-אחימאיר שבא לשמור על אחדות מחנה בני הפורשים לשעבר. הוא קובל על כך שבדומה ליאיר שרקי שיצא מהארון מינית, כך גם יאיר שטרן הבן יצא מהארון פוליטית: "קצת אכזרי לומר 'יצא מהארון', מטאפורית, כשמדובר ביאיר שטרן," מעיר באירוניה אכזרית גסינביץ'-אחימאיר, "ב-1942 הוצא אביו מהארון בדירה שבה הסתתר, וכדורי המרצח האכזרי מורטון פילחו את עורפו," ממשיך גסינביץ'-אחימאיר. "מחולל לח"י האלמותי הותיר אחריו שירת חירות רבת השראה, ובראש הרשימה כמובן – 'חיילים אלמונים'. באיזו התלהבות שר הקהל את ההמנון הזה ליד קברו בנחלת יצחק. והנה בנו יחידו, שאותו לא זכה לראות, נוטל את צמד המילים הכה משמעותי הזה, ומכתים אותו כשהוא קובע כי 'שישה-שבעה חיילים אלמונים בש"ס סרים כעיוורים לגחמות דרעי.' הנה מי שאולי מתהפך בקברו, כמה צר לי לומר – 'החייל האלמוני' אברהם שטרן הי"ד, שמשורה שחרר אותו רק המוות, ולבטח לא היה רוצה לראות את הקרע המסכן את שלמות 'המולדת המקודשת'."
(יוסי אחימאיר, "לא על התייצבותו של יאיר שטרן נגד הרפורמה אנו מתפלאים", "מעריב", 27.2.23).
https://m.maariv.co.il/journalists/Article-983877
יוסף גסינביץ'-אחימאיר צודק כמובן בהשערתו שאביו של יאיר שטרן הבן, אברהם שטרן "מתהפך בקברו." אברהם שטרן התנגד ובז לדמוקרטיה. הוא לא קיבל את מרות מוסדות היישוב הדמוקרטיים ופרש לארגון האצ"ל, וגם לא קיבל את מרותו ופרש ממנו והקים את ארגונו הלח"י תוך לקיחת המנון האצ"ל שהפכו להמנון הלח"י.
הוא ניסה לקיים מו"מ עם גרמניה הנאצית כאשר פינטז בעיוורון מוחלט על ברית פוליטית עם היטלר לפיה הוא ייתן יד להקמת מדינה יהודית בארץ, ויעדיף אותה על השלטון הבריטי. ועל המופתי חברו.
הנה האפולוגטיקה עליו באתר חסידי שטרן:
לגבי השפעת אבא שאול גסינביץ'-אחימאיר ו"מצבי הרוח הפשיסטיים" שלו, על אברהם שטרן איני רוצה לייגע את הקוראים ולמחזר את מה שכבר כתבתי עליו. אך שטרן חשף ב"עיקרי התחייה" שלו את תוכניתו הפוליטית האנטי דמוקרטית. (בלח"י גם רווחו הלכי רוח נגדיים של דיקטטורה קומוניסטית בולשביקית).
את הטירוף האנטי דמוקרטי אברהם שטרן הביע כפשיסט מטורף שמקורותיו באידיאולוגיה הפשיסטית, השפעת דאנונצ'ו במילות ההימנון שכתב לאצ"ל וגנב אותו מעת שפרש ממנו ללח"י, "חיילים אלמונים", בו כתב בטירוף פשיסטי: "חלומנו למות בעד עמנו," חלום המוות הפשיסטי המנוגד בתכלית לדברי טרומפלדור. אין ספק שלאור דבריו הנוקבים של הבן יאיר שטרן בזכות הדמוקרטיה הליברלית מתהפך אביו בקברו.
כשלון החינוך – מיאנוש קורצ'אק ושמואל גולן לפורץ ושודד
בידוע הוא שחינוך ואפילו חינוך טוב לא תמיד עובד. לעתים המחנך "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים."
שמואל מילק גולדשטיין-גולן (1901-1960) היה איש חינוך, מתרגם ופסיכואנליטיקאי, ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר", ממייסדי קיבוץ בית אלפא, תאורטיקן של "החינוך המשותף" ומאבותיו, ממייסדי ומכונני מפעל החינוך בקיבוץ הארצי השומר הצעיר.
גולדשיין-גולן, נולד בעיירה פודוולוצ'יסקה ליד טרנופול שבגליציה המזרחית, אוסטריה (כיום במערב אוקראינה). בילדותו קיבל חינוך מסורתי וכללי. היה ממנהיגי השומר הצעיר בגליציה, ראש קן בלבוב שבפולין, חבר "ההנהגה הראשית" של השומר הצעיר, וראש קבוצה בקן בווינה. ביוני 1920 עלה לארץ ישראל. היה חבר בקבוצת החלוצים חניכי השומר הצעיר שעבדה בביתניה עילית, ויחד עם חבריו הקים את קיבוץ בית אלפא ב-1923. גולן עבד כמורה ומחנך בחברת הילדים הראשונה בין השנים 1924-1928, וכן פעל בוועדת החינוך המשותף של הקיבוץ הארצי והיה ממייסדי מפעל "החינוך המשותף".
בשנת 1929 נשלח לברלין ללמוד את תורת הפסיכואנליזה על פי זיגמונד פרויד בפוליקליניקה הפסיכואנליטית של מקס אייטינגון, מתלמידי פרויד. עם הקמת המוסד החינוכי "שומריה" בקיבוץ, הצטרף למשמר העמק.
"המוסד החינוכי" של "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר" נבנה ע"פ הדגם הסובייטי של "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו בתוספת פסיכואנליזה ומטרתו היתה לחנך ברוח "הקולקטיביות הרעיונית" של "השומר הצעיר" לחיי קיבוץ ו"לציונות סוציאליזם לאחוות עמים."
ארנה פרידמן-דילר הייתה אשת חינוך שעבדה כעוזרת בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה, והנציחה את זכרו.
https://www.daat.ac.il/daat/chinuch/dmuto-2.htm
לאחר עלייתה לישראל, פירסמה מאמרים חינוכיים רבים בכתבי העת של התקופה, כגון "אורים להורים". ב-1939 נולד לה ובעלה צבי דילר, חברי קיבוץ עין המפרץ, בן וייקרא שמו נעמן ע"ש נחל הנעמן שעבר בסביבה.
בהיותו בן שנה, עברה אימו לקיבוץ עין החורש, וכעבור שלוש שנים הצטרפו אליה בעלה ובנה. נעמן דילר למד במוסד החינוכי של עין החורש (קיבוצו של אבא קובנר) התחנך באותה קבוצת הגיל עם המשורר והסופר אלישע יוסלביץ'-חייטוביץ'-פורת ז"ל, ומיכל לרנר-סנונית תבדל"א. וזכה ל"חינוך המשותף" הטוב ביותר שבנה בעמל רב שמואל מילק גולדשטיין גולן, חינוך לחיי קיבוץ "וציונות סוציאליזם ואחוות עמים".
המנון עין החורש
מילים: אבא קובנר. לחן: משה וילנסקי
לא לריק יצא מיטב שנותינו,
לא רדפנו רוח בחלום,
אין חלום יפה כמעשינו,
אם בנכדינו הגענו עד הלום.
כי סוף כל סוף מה זאת מולדת?
אחרי ככלות הכול מהו החזון?
אם מכתפיך יכול אחד כזה לרדת
ובעברית צלולה לומר:
אבא, אתה לא אחרון!
למרבה הצער בידוע הוא שהחינוך לא משיג תמיד את מטרתו. למרות אימו הפדגוגית, והחינוך שקיבל בהשראת מאיר ולד-יערי ב"מוסד החינוכי", לעיתים הרצון לעושר וקפיטליזם גובר גם אם לא בדרך כשרה על החינוך. תמיד יש חריגים.
ב-1956 התגייס נעמן דילר לצה"ל והתקבל לגאוות הקיבוץ לקורס טיס. במהלך הקורס, ערך תצוגת אקרובטיקה מעל קיבוצו, ובעקבות זאת הודח מהקורס ונידון למאסר צבאי. בשנת 1959 נלכד גונב מבתי החברים בקיבוץ בזמן שהתקיימה בו הלוויה, וגורש מהקיבוץ.
משנת 1960 גר אצל דודתו בתל אביב ועבד כפקיד בבנק ובחברות ביטוח. ב-1964 החל לגנוב מכוניות ולפרוץ לחנויות. באוקטובר 1967 ביצע דילר פריצה לבנק להלוואה וחיסכון בתל אביב, ששכן אז ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון.
דילר נודע בעיתונות בכינויים כמו "הקיבוצניק הפורץ" ו"הפורץ הגאון". בתקופה זו שינה דילר את שם משפחתו ל"לידור". השופטים התחשבו בבריאותו, והוא נשלח לארבע שנות מאסר. לאחר שנתיים, בפברואר 1971, שוחרר.
בחצי השנה שעברה מאז ששוחרר מהכלא, ביצע דילר עוד 23 גניבות ופריצות, בהן גניבת 12 ציורים ורכוש מביתו של הצייר ראובן רובין. כחודש לאחר מכן נעצר והורשע בעשרות פריצות, שבהן נגנב רכוש בשווי 430 אלף לירות, שלא כולו אותר. ההערכה הפסיכיאטרית במשפטו קבעה כי הוא בעל אישיות סכיזואידית ונרקיסיסטית, והוא נידון לשבע שנות מאסר עם טיפול נפשי.
דילר שוחרר ב-1976, לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו, ולאחר זמן נסע להולנד ללמוד רפואה טבעונית. דילר השיג דרכון גרמני, זייף את התמונה וגר באמסטרדם. בנובמבר 1977, לאחר שפרץ לחנות תכשיטים באמסטרדם, עצרה אותו המשטרה כשמרכבו התפתלו חוטים לעבר החנות ובידו שק תכשיטים ששוויים נאמד בלמעלה מחצי מיליון לירות. הוא קושר לפריצות נוספות, ונידון לשלוש שנות מאסר. כששוחרר, ניסה ללמוד רפואה טבעונית בשוודיה, אך חזר להולנד בגלל קשיי שפה. הוא נתפס ונפצע כשגנב מכונית, וגורש ב-1980 חזרה לישראל.
לאחר ניסיון פריצה לסניף מרמורק של בנק לאומי, הוא נתפס ונפצע במאבק עם השוטרים, ושהה כשנה בכלא.
בשנת 1983 פרץ דילר לבדו למוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים וגנב 106 שעונים נדירים בשווי עשרות מיליוני דולרים. במהלך השנים, איחסן דילר את השעונים במקומות שונים בישראל ומחוצה לה, וניסה בנסיעותיו למכור אותם לסוחרי אמנות. במשך 25 שנה, לא פוענח מקרה שוד זה, ורק בשנת 2008, ארבע שנים לאחר מותו, נחשף סיפור הפרשה.
בשנת 2003, כשנה לפני מותו, נישא דילר לנילי שמרת, שהיתה חברתו בשנות ה-60 ושמרה איתו על קשר לסירוגין, לאחר שירדה לארצות הברית ונולדו לה שני ילדים. הבן הבכור נעשה באמריקה מומחה לשעונים עתיקים.
בריאותו של דילר התרופפה עם השנים, והוא סירב להקרנות לטיפול בסרטן העור שהתפשט אצלו. ב-2004 אושפז בתל השומר ושם מת. מכיוון שלא היו לו ילדים הוא הוריש בצוואתו את רכושו לרעייתו, ומיספר שנים היו תהיות לגבי מקורו.
אימו, ארנה פרידמן-דילר, עבדה כיועצת חינוכית של עיריית כפר סבא, ושימשה בתפקיד זה במשך שנים רבות. היא זכתה לאריכות ימים והובאה למנוחות בעין החורש במאי 2012, בת 103 במותה. נטמנה ליד בעלה ובנה.
בשנות השבעים, כעשור לפני שוד השעונים. במסיבה של חברים בסלון תל-אביבי, פגשה נילי שמרת, צעירה בת 25, בחור נאה וכריזמטי בשם נעמן דילר. כשהיא שואלת חברה טובה על אודות הבחור, זו מספרת לה כי מדובר בקיבוצניק מעין החורש, שאך לפני חודש שוחרר מהכלא לאחר שהורשע בשוד בנק. כך גם זכה לכינוי "הקיבוצניק הפורץ".
ובכל זאת (ואולי בשל כך?), התפתח בין השניים סיפור אהבה גדול, שמתפרש על פני שלושה עשורים ושלוש יבשות, ומסתיים בחתונה, שנערכת זמן לא רב לפני שנעמן הולך לעולמו.
ב-2006 ניסתה שמרת, באמצעות עורך דין, להעריך את שוויים של ארבעים שעונים עתיקים מזהב ויהלומים שירשה מדילר, וכך נקשר שמו לפריצה המתוחכמת שאירעה ב-1983 במוזיאון לאמנות האסלאם, פריצה שלא פוענחה עד אז. וכך התגלה הקשר לשוד השעונים. היא החזיקה אותם בתאי דואר ברחבי העולם ושילמה עליהם.
המוזיאון בחר לשלם לה 150 אלף שקלים עבור השעונים שהחזירה למוזיאון ב-2008. אלמנתו של דילר הועמדה לדין בארצות הברית על החזקת רכוש גנוב, ונידונה לחמש שנות מאסר על תנאי ול-300 שעות עבודות שירות, ופוטרה מעבודתה כמורה לעברית.
והנה ברוח הזמן נהפכו השניים, נעמן דילר הפורץ והשודד, ושותפתו נילי (ר"ת נצח ישראל לא ישקר) שמרת, אהובתו של שודד השעונים, לגיבורי תרבות בישראל בסרטה של נילי טל, סרט דוקו "אהובתו של שודד השעונים" My Lover, the Clock Thief
https://www.youtube.com/watch?v=DcH9rgbgCKs
הצלחת החינוך
הזכרתי בדבריי את המשורר והסופר אלישע יוסלביץ'-חייטוביץ'-פורת ז"ל.
לא הכרתיו אישית. לפני שנים היו לנו כאן ב"חדשות בן עזר" כמה התכתשויות מילוליות קטנות (ויכוח פוליטי ורק לגופו של עניין), והוא כתב לי שהוא נעשה סופר בזכות אחי ישעיהו כהן ז"ל, שעוד מעט ימלאו 50 שנה לנפילתו במלחמת יום הכיפורים, ושלח לי את הסיפור שכתב על המעשה ושיר לזכרו. וגם פירסם זאת באינטרנט:
השאלה של שעיה
הייתי עם גדודי בחושנייה כשהגיעה אלינו השמועה הנוראה על ותיקי העמק מגדוד הסיור האוגדתי, שנהרגו ליד הזלדה שלהם בפריצה למובלעת הסורית. שעיה כהן מקיבוץ גבת היה ביניהם. אותו שעיה ששאלתו הנוקבת בשק"ם של אל-עריש, כמה שנים קודם לכן, שינתה את חיי. לזכרו:
שעיה כהן ואני – זה סיפור ארוך ומורכב. אנסה לתמצת. ישעיהו (שעיה) כהן, בן גילי מקיבוץ גבת, נפל בפריצה למובלעת הסורית, במלחמת יום הכיפורים. היכרנו לראשונה ביחידת הסיור של גולני, בשירות הסדיר. התיידדנו. הוא היה לגמרי שונה ממני: מעשן, מישקיסט, פולמוסן, מהיר להיפגע ועוד.
לימים הסתכסכתי עם מפקד פלוגת הסיור והוא גירש אותי בחרפה מהיחידה, במסדר "פנפילוב" לילי, באתר הנופש בעכו, ממש באמצע הלילה. אירוע טראומטי לכל דבר. רוב החברים הפנו לי עורף, נבהלו, אין לי טענות. הם היו בסך הכול ילדים מבוהלים. גם אני הייתי בהלם, ילד עם פה גדול. וכשמגיע הרגע לשלם עבור הפה הגדול, זה לא פשוט.
שעיה כהן לא הפנה לי עורף. הוא היה בין הבודדים שניגשו אליי וניסו לעזור. וגם כשהועברתי לגדודו של זוניק שחם, המג"ד האגדי של גדוד 13 – מדובר על ספטמבר 1958 – שעיה המשיך להתעניין איך היחידה החדשה, ואיך החיים בגדוד. נפגשנו מעט, במסגרות חטיבתיות, אבל הקשר נמשך.
חלפו להן עשר שנים בקירוב, של דרישות שלום וכיוצא-באלה גיחות של זיכרון טוב. פה ושם נפגשנו באיזו חתונה, מעט מאוד. ואז, בקיץ 1968, עברה החטיבה – חטיבה 9 מילואים – הסבה לחרמ"ש. בוקר חם אחד, בשק"ם הענק של אל-עריש, הוא קרא לי לפתע אל שולחנו. מסביב לשולחן ישבו כמה מחבריו. הם היו חברים טובים ומוכרים לי, חלקם מקיבוצי העמק. "נו? כמה ספרים כבר כתבת?" – פילחה שאלתו את לבי בכאב מנסר, שלא שכחתי עד היום. נערים היינו בגולני, ודיברנו בחלומות הכמוסים, וסיפרתי לו פעם על החלום הנסתר שלי לכתוב. הוא לא שכח. אני נאלמתי מחמת פתיעה מהשאלה הנוקבת הזו, והוא המשיך: תכירו, אלישע מעין-החורש, הייתי בטוח שכבר פירסמת את ספרך העשירי!...
במבט לאחור אל זיכרונותיי – לרגע ההוא בשק"ם של אל-עריש, מול שפמו המאפיר של שעיה כהן וענן העשן שריחף מעליו, יש חשיבות גדולה בחיי. לפתע הבנתי שאני בעצם מבזבז את חיי על הצדדי, על הלא-נכון, על המזדמן. בן שלושים הייתי וטרם כתבתי שורה אחת!
הכאב שעוררה השאלה היה עצום. ממש חליתי באותו הרגע. נדרתי לעצמי שזהו, נסתיימה תקופת הסתר-הפנים שלי. תמו שנות ההתחמקות מהייעוד. איך היה כל-כך ברור לו, לשעיה כהן זה, שכבר צריך הייתי לעמוד בספרי העשירי?!
חודש המילואים ההוא, על כל תהפוכותיו, התאונות, מות המג"ד זאביק איילון ז"ל מקיבוץ החותרים, שאתה רואה את האנדרטה שלו על כביש החוף מול החותרים – כל אלה נשכחו. התולעת המכרסמת ההיא, ששעיה שתל בתוכי באותו הרגע, שינתה את חיי. לימים כתבתי סיפור לזכרו, "פריעת חוב" שמו, וכינסתיו בספרי "מחיקת עוונות" (הוצאת זמורה ביתן 1991).
כמובן שבחיים תהליכים כאלה נמשכים זמן רב. חזרתי הביתה ושקעתי שוב, לכמה שנים, במשולש התובעני משק-חשק-נשק, כלומר: עבודה ללא גבול במטעי הקיבוץ, הקמת המשפחה וגידול הילדים, והתנדבות לשירות מילואים ארוך וקשה. ואפשר והייתי צולל שם לנצח, אלמלא מלחמת יום הכיפורים הארורה.
הייתי עם גדודי בחושנייה, ואני, כרגיל, מש"ק סיור זוטר – כשהגיעה אלינו השמועה הנוראה על ותיקי העמק מגדוד הסיור האוגדתי שנהרגו ליד הזלדה שלהם בפריצה למובלעת הסורית. שעיה כהן היה ביניהם. הם עצרו רק לרגע, להשתין ולפתוח קופסת שימורים. נכון, הם טעו, אבל כמה יממות אפשר להילחם ללא הפסקה? פגז שהתנפץ בסמוך לא הותיר להם סיכוי עם רסיסי הבזלת הנוראים. כמו מתכת הפוגעת במתכת. מאז אני לא מוכן לסלוח לדוח אגרנט, שאפילו תכריכי נייר לא יכול היה לתת לחבורת הידידים הללו ליד הזלדה שלהם. שהרי הדוח חסוי, ואין בו מספיק דפים.
עשרים שנה חלפו, עד סתיו 1993, עד שיכולתי לכתוב את השיר "תכריכי נייר". חייב לו המון, לשעיה. אלמלא שאלתו הנוקבת בשק"ם של אל-עריש לא היו נולדים שיריי – וזה, המוקדש לו, ביניהם.
לימים תווכה ביני לבין אלמנתו – שנישאה מחדש – חברה משותפת. שלחתי להם, אל גבת, את השיר ואת קיצור המעשה. היתה שם התרגשות גדולה. ביקשו את רשותי להביאו בעלון גבת ולקוראו ביום הזיכרון. עפר אני תחת רגליו, רציתי להשיבם, איזו רשות אתם צריכים? כולו שלכם. "איך יכולת לשתוק כל-כך הרבה זמן," שאלה אותי האישה, "ולמה לא התקשרת, אתה יודע כמה הדברים היו חשובים לנו, בעיקר בשנים הראשונות." לא ידעתי מה להשיב לה. ואם אדבר על דרכי הסתר הנסתרות של "הסתר הפנים", מה זה יגיד לה?
הנה הסיפור בקצרה. הוא עדיין מחלחל בתוכי בכל פעם שדוח אגרנט, סמל אוזלת-היד והיתמות של חיינו, עולה לדיון ציבורי.
תכריכי נייר
לזכר שעיה כהן
עשרים שנה חלפו
מליל המארב ההוא
שלא נפל לתוך השכחה.
במדרון הקדמי של התל
נחת ערפל של מוות
שנסוג לאטו עם אור ראשון.
הם ירדו מהזחל"ם רק לרגע:
להשתין;
ולפתוח קופסת שימורים.
נכון, הם טעו, אבל
יותר מדי שעות הם לחמו
ורגליהם רותכו לרצפת הפלדה.
אחרי עשרים שנה
אני רוכן עליהם
ועוטף אותם בדפים
הרחומים וחנונים,
שאני עוקר ותולש
מדוח אגרנט החסוי.
https://m.news1.co.il/Archive/003-D-67019-00.html?AfterBan=1
אלישע פורת נפטר ב-2013. יהיו הדברים הללו לזכרם.
הצלחת החינוך במוסד – עדית זרטל
עדית זילברטל-זרטל בת קיבוץ עין שמר, בתו של משה-מְיֶיטֶק זילברטל-זרטל, ממנהיגי "השומר הצעיר" בוורשה ובארץ ישראל, מבקר ספרות, עיתונאי ועורך, זכתה אף היא בחינוך זהה לדילר אבל במוסד החינוכי של "השומר הצעיר" בעין שמר. "המוסד" בעין שמר הוציא דמות מופת כאורי אילן ("לא בגדתי"), ודמות בוגדים כאהוד אדיב המרגל לטובת הפשיזם הסורי, ואסף אדיב חבר ארגון הטרור של נאיף חוותמה.
במאמר ארוך בן כ-3000 מילים כמעט על עמוד שלם של עיתון "אל-ארצ'י" כתבה זילברטל-זרטל את סיפור עליית הנאצים לשלטון.
(עדית זרטל, "הלילה שבו עלה הפרלמנט בלהבות", "אל-ארצ'י"
לשם מה זה היה נחוץ? למה הביאה את הסיפור, הרי יש ספרי היסטוריה טובים בהרבה על התקופה?
זילברטל-זרטל לא הוסיפה פירוש משלה על המאורעות ההיסטוריים, כוונתה בפרסום היתה רק שאנחנו הקוראים נחשוב על היטלר כשאנחנו חושבים על נתניהו. זה פשוט מגוחך. זו לא היסטוריה אלא מערכון קומי בסגנון "היטלר רוקד על הקרח בסרט של מל ברוקס ההיסטוריה המטורפת של העולם."
https://www.youtube.com/watch?v=ybuKQf9p5jg
אז תשאלו מה בכל זאת ההוכחה להצלחת החינוך של המוסד החינוכי של השוה"צ על זילברטל-זרטל? ההוכחה היא שזילבטל-זרטל אינה מביאה כלל דוגמה מהשלטון הטוטליטרי הבולשביקי בראשות סטלין שלאורו התחנכה במוסד. וכמובן גם לא מהדיקטטורות הפשיסטיות הערביות. עדית זילברטל-זרטל הינה דוגמה מוצלחת לחינוך של המוסד.
אחיה אדם זילברטל-זרטל למשל הינו דוגמה הפוכה. הוא מצא ליד שכם את עקבות בני ישראל ולא את עקבות הערבים (אז לא קראו להם בשוה"צ פלישתים).
מאמינים בכיבוש
למרות שיגל ז״ל טרם התגייס לצה״ל, משפחתו פנתה באמצעות ראש מוא״ז שומרון יוסי דגן לשר הביטחון יואב גלנט בבקשה חריגה שיאפשר את קבורת האחים זה לצד זה בחלקה צבאית, האישור התקבל ע"י שר הביטחון גלנט: האחים הלל ויגל יניב ית״ד ייטמנו זה לצד זה בחלקה הצבאית בהר הרצל.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783681&forum=scoops1
עצם הבקשה של המשפחה לקבור אותם בירושלים ולא בתפוח, מראה שבסתר ליבם הם מאמינים בכיבוש ערבי של תפוח וכל יו"ש.
עונש מוות כבדיחה
ביוני 2022 העלה איתמר חאנן-בן גביר, אז באופוזיציה טרלול מיותר.
הצעת חוק לעונש מוות למחבלים. ההצעה נפלה ברוב קולות, וטוב שכך. מעניין לראות את פירוט מצביעי הבעד והנגד. (תוצאות ההצבעה על עונש מוות למחבלים):
https://rotter.net/forum/scoops1/746446.shtml
החוק מיותר לחלוטין ראשית כי עונש מוות אינו ראוי ואינו יעיל, שנית כי בחוק הקיים כבר קיימת אפשרות לפסוק עונש מוות במקרים הקיצוניים בהם הוא אולי ראוי. סתם טרלול תקשורתי מיותר. השבוע עבר החוק בקריאה ראשונה. טרלול נוסף שלא יתקבל ולא יפתור שום בעייה, אלא רק יחמיר את בעיית הטרור.
היועמשי"ת גלי בהרב-מיארה, דורשת לכנס את הקבינט: "משמעות העונש היא בלתי-הפיכה." בממשלה זועמים: כינוס הקבינט אינו עניין של הייעוץ המשפטי.
חוות דעת של הייעוץ המשפטי לממשלה קובעת כי יש להתנגד לחוק עונש מוות למחבלים. "עמדת היועצת המשפטית לממשלה היא כי הצעת החוק אינה עומדת במבחנים החוקתיים," נכתב בה. "עמדתנו המקצועית היא שאין לקבוע עונש מוות לעבירת הרצח. עונש המוות אינו מרתיע וקיים חשש מפני העונש שמשמעותו היא בלתי-הפיכה."
עוד נכתב בחוות הדעת: "הצעת החוק גם מעוררת קשיים משמעותיים בהיבטי דיני זכויות האדם במשפט הבין-לאומי. ההצעה אינה צולחת את מבחני פסקת ההגבלה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל כן היא בלתי חוקתית."
לדברי הייעוץ המשפטי, "ככל שהממשלה שוקלת לתמוך בהצעת חוק זו, לעמדתנו יש מקום להביא תחילה את הנושא לדיון בקבינט, במהלכו יוצגו גם עמדות עדכניות של גורמי הביטחון, על מנת שיישקלו מלוא ההשלכות האפשריות ועצם קיומן של הצדקות לקידום הצעת החוק."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783439&forum=scoops1
והבדיחה הטובה ביותר. משרד החוץ ה'פלסטיני' תוקף בחריפות את אישור עונש המוות בממשלה בישראל וקורא לפעולה בינ''ל נגדה. וזאת בשעה שקיים ברש"פ עונש מוות. שלא לדבר על החמאס.
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783726&forum=scoops1
מה גרוע יותר?
אלמוג כהן משווה ערבים לכבשים
מוחמד משווה יהודים לחזירים ולקופים וקורא להורגם
סולימן מסוודה, כתב ערוץ 11, תושב ירושלים המזרחית כתב בצדק: "לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו: המופע של ח״כ אלמוג כהן במליאה הוא מבזה ולא ראוי למקום שבו אמורים להיות נבחרי ציבור. וזה לא משנה אם דברים האלה הופנו לח״כים ערבים או אחרים."
אז אלו הן מילים רכות מדי לדברי הגזענות הבוטה והגסה של אלמוג כהן, אבל הצביעות של סולימן מסוודה, בולטת כאן. סולימן מסוודה אינו יכול לגנות את אלמוג כהן על שקרא לערבים כבשים (גזענות) ובה בעת לא לגנות את דברי מוחמד המובאים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים, ולראות בהם מופת מוסרי.
https://twitter.com/SuleimanMas1/status/1628055187582509058?t=ztpkarbbc3ItyutV-TAyTA&s=03)
אז דברי מי גרועים יותר?
חסיד גור, האקטיביסט הפרו-איסלמי, ישראל פריי, מהלל הצעת חוק חדשה, וכך הוא כותב:
"הטרלה נפלאה: אחמד טיבי, נעמה לזימי ועופר כסיף מכינים חוק לפיו 'חבר כנסת לא ינבח ולא יפעה במליאה ובוועדות.' במידה והעובר על החוק חבר קואליציה (הי אלמוג כהן) הוא יקודם לתפקיד סגן שר תוך 30 יום כדי 'לעגן את השמעת קולות בעלי חיים כקריטריון קידום למינוי רשמי בממשלה.'"
https://twitter.com/Ahmad_tibi/status/1628724599134232577?t=vCTisRptVhNIGnfuSWwZRA&s=03)
אז יוזמתו של ח"כ אחמד כמאל אחמד א טיבי מובנת הרי גם הוא רואה בדברי מוחמד לפיהם היהודים הם קופים וחזירים שיש לרוצחם מופת מוסרי, ולכן הוא רוצה לסתום ליהודים הקופים והחזירים את הפה, אבל מה עושה בחברתו נציגת מפלגת העבודה נעמה לזימי?
בעצם זה גם לא מפתיע, הרי היא חסידת תורתו הגזענית ועלילת הדם של עוזי אזולאי. לא לחינם הלכה הזרזירה אצל העורב מפני שהיא בת מינו.
רעידת אדמה
שיסביר לנו ד"ר אבישי בן חיים, מה היא האובססיה של רבני מרוקו (ה"סובלניים" ו"המתוקים" לדבריו), נגד הקהילה הלהט"בית?
התחיל בזה האסיר המשוחרר הרב בניזרי שהסביר את רעידות האדמה בהומוסקסואליות, וכעת ממשיך הרב הראשי של ירושלים, שלמה משה עמאר, שהתייחס בשיעורו השבועי בסוף השבוע לרעידות האדמה שהורגשו לאחרונה בישראל ותלה את ההתרחשויות "בעוון משכב זכר." בדברים שאמר: "זה לא אני מפרש, זה לשון הגמרא," וציטט מהתלמוד שבו נכתב כי "אמר הקב"ה אתה זעזעת אבריך על דבר שלא שלך חייך שאני מזעזע את עולמי."
הרב עמאר, לשעבר הרב הראשי לישראל, שידוע בהתבטאיותיו הפומביות נגד הקהילה הגאה, המשיך ואמר: "היום לצערנו נלחמים להשוות את האנשים האלה ולהקל בנישואיהם, בעוון משכב זכר מגיעים הזוועות האלה, אני קורא לממשלה ולשופטים לא לאשר דבר כזה. הרי כל המומחים אומרים שעל פי הטבע צריך להיות פה רעידת אדמה, השם הראה לנו מה הוא עושה בכמה שניות, איך אפשר להיות אדישים, איפה האחריות כלפי העם?"
לאחר מכן התייחס הרב עמאר, שכיהן גם כרב הראשי לישראל, למהפכה המשפטית שמקדמת הקואליציה בימים אלה מזווית אחרת. "אני מרגיש שיש חילול השם. לצערנו כשרומסים דברי תורה אין מי שיפתח פה. תורת אלוקים חיים, רומסים אותה, על זה אין הפגנות ואין שביתות," אמר. "דנים על חמץ בפסח, על דברים חמורים שהופכים אותם לגאווה, על זה הכול בסדר? על חוקים של בני אדם נהיה כאן מלחמה. כואב לי למה על התורה אין מי שיצעק? כשפוגעים בתורה, למה לשבת עם אנשים שעושים כאלה דברים?"
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783745&forum=scoops1
הנה עוד הוכחה שיש לחייב את רבני מרוקו המתוקים (וגם את רבני אשכנז החריפים) אם לא בלימוד מדע לפחות בלימודי ליבה.
כמו במרוקו?
בפעם הבאה שישאלו למה יש לש״ס תדמית של מפלגה רקובה ומושחתת: בגלל סיפורים כאלו: מנהל בעיתון המפלגתי "הדרך", יצחק קקון, מבקש את רשימת העובדות של עיתון "הדרך" שבמקרה גם עובדות ברשת מעין החינוך התורני, כדי להוסיף להן שעות פיקטיביות דרך רשת החינוך של ש"ס וכך המדינה תממן את שכר עובדי העיתון המפלגתי של ש"ס:
https://twitter.com/akivanovick/status/1628874637156270082?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email
פרוטסט מבית הבירה במינכן
אין דבר פתטי יותר ופחות משכנע מישראלים יורדים המפגינים נגד ההפיכה המשטרית, קל וחומר יורדים לגרמניה.
רועי באר, ובן זוגו מתן אטד, ירדו לדויטשלנד לפני חמש שנים והתיישבו במינכן. מבית הבירה במינכן הם ביררו אישורים, פנו לאנשים, ויצאו להפגנה. אולם פנייתם נפלה לרוב על אוזניים ערלות. את הסיבה לכך מוצא באר בעובדה שהם גרים בגרמניה: "הפוליטיקה כאן מאוד רגישה כלפי ישראל," הוא מסביר, "כל המחנות הפוליטיים, מימין ומשמאל, לא מעזים להתבטא נגד ממשלת ישראל, ובהתאם גם הציבור הגרמני. על הקהילה היהודית בכלל אין מה לדבר, הם פשוט התעלמו מהפניות שלנו."
בני הזוג הֶר רועי באר, והֶר מתן אטד, גם התלבטו היכן לקיים את ההפגנות. הם חששו שהמיקום המתבקש, מול הקונסוליה הישראלית במינכן, יוביל לביקורת מצד הקהילה הישראלית והיהודית בעיר כיוון שהיא מוקפת בבניינים שידועים ככאלה ששירתו את השלטון הנאצי. ובכל זאת, ההפגנות יצאו לדרך מול הקונסוליה. לראשונה הגיעו 15 אנשים, אחד מהם היה הֶר רותם כנעני, שעבד בקונסוליה עד לאחרונה. לשמחתו, הוא עזב את תפקידו לפני שהחלו מהלכי הממשלה. אחרת, הוא מצהיר, היה מתפטר. "לא יכולתי לייצג ממשלה שלמעשה מפנה אצבע ישירה נגדי כאזרח," הוא מסביר. אבל עבורו, לא די בכך. "יצאתי להפגין כי אני לא מוכן להתנתק מהמדינה שלי ולחיות פה בשקט," הוא מוסיף, "אנחנו אמנם לא גרים שם, אבל דמותה של הארץ הזאת היא באמת בדמנו."
באחת ההפגנות האחרונות, הצליחו מתן אטד ורועי באר להשיג הגברה שתאפשר גם לשאת נאומים. אך רק באיחור הם הבינו שאין מי שינאם. "רותם נידב אותי, כאילו אני צ'רצ'יל, אבל נאמתי," צוחק באר. מול מפגינים בודדים, הוא סיפר על אביו שמת לפני שנה: "אבא שלי הוא יליד לוב שגדל בפריפריה, שנתן את גופו ואת נשמתו במלחמות ישראל. היום, בכאב גדול, אני אומר לעצמי – כמה טוב שהוא לא בחיים בשביל לראות את כל מה שקורה."
("'אני נלחם על האפשרות שנחזור': הישראלים שעזבו לחו"ל ומפגינים נגד ההפיכה המשטרית", "אל-ארצ'י, 23.2.23)
אז אין פתטי מזה. הֶר רועי באר, והֶר מתן אטד, ירדתם לדויטשלנד, אתם עכשיו פטריוטים גרמנים השייכים לנציון (לא לפולק) הגרמני, אז הפגינו במולדתכם החדשה דויטשלנד מול הניאו-נאצים בני עמכם החדש בעד הדמוקרטיה הגרמנית. נראה אתכם. אה כן, מן הראוי גם שהֶר באר, המתנאה בלוביותו – יפגין בלוב בעד הדמוקרטיה! נראה אותו.
לגבי המאבק בארץ – הפגנת יורדים יכולה רק להזיק. חזרה לארץ יכולה להועיל. והרי בינינו הירידה לדויטשלנד של היהודים הקוסמופוליטיים וההידבקות לפולק הגרמני לא נובעת מטעמי דמוקרטיה, אלא רק ממניעים כלכליים כמו שאפיין למרבה הצער היטלר בזמנו.
(למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?(
https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title
שיא הגועל
יותר מגעיל מהיורדים לדויטשלנד היא אמרתו של ארי שמאי שהלך בעקבות הרב עבדאללה יוסף שטען שהיהודים שנרצחו בשואה הם גלגול של נשמות חוטאות, והוא קבע שהאנשים המתנגדים להפיכה המשטרית הם צאצאים של אנשי גטו ורשה שסירבו להילחם בנאצים. (גילוי נאות סבתא שלי מתה בגטו ורשה אבל לא סירבה להילחם בנאצים פשוט לא יכלה להילחם בהם).
לא פחות מגעילה הערת הסיכום של ערוץ 14: "לא מצאנו שום בסיס עובדתי לאמירתו של ארי שמאי כאילו אנשים המתנגדים לרפורמה המשפטית הם צאצאים של אנשי גטו ורשה שסירבו להילחם נגד הנאצים."
https://twitter.com/bodkim2022/status/1628137252495757332?t=Ci2ivGWPKXhy6_G1YkQE7Q&s=03)
הנה מה טוב שבת אחים גם יחד
אני לא אח לו – הוא אח לי
ניצב המשטרה בדימוס, אריה אקסמיט-עמית, הכריז על הדתיים: "לא אחים אנחנו."
אביגדור שרון (אבא של אלרעי (רועי) שרון) שתרם כליה לאשתו של אקסמיט-עמית, מספר שכשהיה בבית החולים, שאל אריה-אקסמיט-עמית את אשתו (בלי שידע שהיא אשתו של התורם): "מי זה האידיוט שתורם כליה לאדם זר?" אשתי שאלה אותו: "למה אתה לא תורם לאשתך?" ותשובתו היתה: "שהדתיים יתרמו..."
אביגדור הוסיף: "גם אם אתה לא רואה אותי אח, אני רואה אותך אח."
https://www.youtube.com/watch?v=lHcw4fevIQo
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=783690&forum=scoops1
ועכשיו רק נותר לתהות מדוע אריה אקסמיט בחר לעצמו את השם עמית?
נעמן כהן
* * *
מנחם רהט
לי"א באדר: טוב לחיות בעד ארצנו
מאה שנה לאחר נפילת הגבורה של יוסף טרומפלדור בקרב הגנת תל חי, נחשף כי בניגוד לטענה המקובלת, ירש 'הגיבור הגידם' מתל חי את רוח הגבורה מאביו הדתי לאומי צבי טרומפלדור.
חוקרי תולדות הציונות לדורותיהם, נטו להצמיד רקע משפחתי חילוני למהדרין, לגיבור החייל יוסף טרומפלדור, אבי האמירה האלמותית 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו', שהשמיע בעת שגסס למוות בקרב הגנת היישוב תל חי הגבול הצפון בי"א באדר 1920, בדיוק לפני 103 שנה.
את ריחוקו מהיהדות הסבירו בכורח הנסיבות העגומות שבהן גדל, כבנו של 'קנטוניסט' מנותק. הקנטוניסטים היו ילדים שנחטפו במאה ה-19 בהיותם רכים בשנים מבתי הוריהם, הוכשרו הרחק מהבית לשירות צבאי ממושך, בידי קציני הצאר הצורר ניקולאי הראשון, ואגב כך נותקו מכל זיק של יהדות. לא פלא שבעת שהשתחררו מהשירות, כעבור עשרות שנים, לא עלה בידי יהודים אומללים אלה, להטמיע ניצוץ יהודי כלשהו בצאצאיהם.
לימים התברר כי על אף 'חינוכו המתבוללי בבית של קנטוניסט', כפי שתואר בהיסטוריוגרפיה הציונית, פיעמו ביוסף טרומפלדור רגשות לאומיים עזים. הוא עצמו כתב בזיכרונותיו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה ופצועה." ההכרה הציונית, כך נטען, החלה להבשיל בו רק בהיותו בן 17, ב-1897, בימי הקונגרס הציוני הראשון. בעיר מגוריו באוקראינה ייסד אז טרומפלדור חוג ציוני שבראשו עמד.
אלא שגם זה לא לגמרי מדוייק. האב זאב ואָלף טרומפלדור היה אמנם קנטוניסט, אך רחוק מאוד מהתבוללות. ההיסטוריון וההיסטוריוגרף בתחומי הציונות הדתית משה נחמני, גילה כי זאב ואלף טרומפלדור, שמר על יהדותו בגאווה רבה גם בתנאים הקשים ביותר: "האב זאב הוא זה שהוריש לבנו יוסף את גבורת הגוף ואת גבורת הרוח, כפי שבאו לידי ביטוי בקרבות הגדוד העברי בגליפולי, ובקרב תל חי."
נחמני חשף מסמך נדיר שהעלה כי רבי זאב ואלף, בנו של רבי שמואל אשר מפרצ'ב, לא היה מתבולל, אלא דווקא "יהודי נאמן לעמו ולדתו," ובמילותינו שלנו – ציוני דתי. המיסמך נכתב בידי ידידו של טרומפלדור הבן במשך שנים רבות, נתן ז'ולטי זהבי, אף הוא ממגיני תל חי לצידו של טרומפלדור. בקרב המפורסם בי"א באדר נפצעו טרומפלדור וזהבי, ושכבו אחד ליד השני. אז שמע זהבי את טרומפלדור שאמר בעת גסיסתו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו."
וכך כותב זהבי: "גבורת יוסף טרומפלדור הגיבור היא תורשה משפחתית. ר' זאב טרומפלדור [אביו] היה מן הקנטוניסטים, כשהצר הצורר ניקולאי הראשון גזר על יהודים לעבוד 25 שנה עבודת צבא... רוב הילדים שהיו חלשים בגופם לא יכלו לשאת את התלאות. רבים שכאמור היו חלשים בגופם נפלו בדרך הקשה או מרוב סבל ועבודה קשה במשך עשרים וחמש שנה. החלשים ברוחם התנצרו, ובלבד שיוקל מעליהם סבל איום זה. אבל החזקים בגופם וברוחם החזיקו מעמד ועבדו עבודה קשה והתגברו על הסבל ונשארו בחיים לאחר 25 שנות עבודה מפרכת, ונשארו יהודים נאמנים לעמם ולדתם.
"אחד מאלה החטובים והחזקים בגופם וברוחם שגבר על הסבל הרב ועבד עבודת צבא קשה ונוראה, ונשאר יהודי נאמן לעמו ולדתו, היה ר' זאב טרומפלדור ז"ל. הוא הוריש לבנו יוסף טרומפלדור את גבורת הגוף ואת גבורת הרוח כפי שראינו הן בגליפולי והן בתל חי, ועוד."
בספרו על טרומפלדור 'הגיבור הלאומי', קובע נחמני על סמך מחקריו כי "האב זאב ואלף היה אדם דתי מאוד; הוא הקפיד להתפלל שלוש תפילות ביום, שמר שבת, צם בצומות, וביקר בבית הכנסת. יש לציין כי עובדה זו לא נזכרה באף אחת מהביוגרפיות העבריות שנדפסו על טרומפלדור, שביקשו – בדרך כלל – להציג את גבורתו כמנותקת מהמסורת העברית."
המקור של נחמני, זהבי, היה גם הוא עצמו ציוני שומר מצוות. כמי שגדל בבית שומר מצוות, נשלח ללמוד אצל הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, ואחר כך אצל רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל מייסד 'המזרחי'. הכיר את טרומפלדור כשהתגייס לאחד משני הגדודים העבריים, שבראשם עמדו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, ואשר נוסדו ביוזמת פנחס רוטנברג ודב בר בורוכוב, מתוך הנחה שעצם הקמת כוח צבאי של היישוב היהודי שיסייע לבריטים בכיבוש הארץ מידי העותומנים, תקנה להם זכאות להכרת הטוב, בעת חלוקת השלל והנהגת הסדר העולמי החדש.
טרומפלדור, שתרם ללקסיקון את הצירוף ההירואי 'טוב למות בעד ארצנו', שכיום נתהפך, ובצדק, לטוב לחיות בעד ארצנו, תרם גם את המונח 'אין דבר', כביטוי להתעסקות בעיקר. החוקרת שולמית לסקוב ז"ל, שחקרה את אישיותו של טרומפלדור:
"בהספדו לטרומפלדור שנקרא 'אין דבר', עומד חברו זאב ז'בוטינסקי על גדולתו, המוצאת את ביטויה בשתי מילים אלו. כשהוא פותר כל מכשול וכל בעיה מסובכת ב'אין דבר' המפורסם שלו, ניגש טרומפלדור להתמודד עם הקשיים שהתייצבו בדרכו. כך היה כשקטעו את ידו במלחמת רוסיה-יפן... כך היה כשעמד בהנהגת הגדוד חרף ההתנכלויות, מפנים ומבחוץ. משמעות גישה זו היא הכושר לראות את העיקר מבלי שיעיבו עליו קטנות."
אולי טוב למות בעד ארצנו, אבל טוב יותר לחיות בעדה. טוב מאוד. אפילו מצויין.
מנחם רהט
* * *
אסתר ראב על טרומפלדור בדגניה
בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.
על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":
נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.
אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!
"ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."
על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פרי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.
מתוך הכרך הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפר חייה של המשוררת אסתר ראב. עם עובד. 599 עמ'. 1998.
* * *
שנת ה-75 למדינת ישראל
ישראל זמיר [1929-2014]
לכבות את השמש
רומאן
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2004
כתה י"א. יצאנו לאימוני נשק כל שבת. ידענו לירות ברובה, לפרק ולהרכיב תת-מקלע סְטֶן, לדקור בסכין, להשליך רימון, להכות במקל על ראשו של אוייב ולנוע בחשאי בלילות אפלים. היינו בטוחים כי איננו נופלים במאומה מהפלמ"חניקים שבקיבוץ. בעיתונות הופיעו ידיעות על אוניות מעפילים שהסתננו ארצה, ולא אחת שאלנו את בִּינִי, מדוע אין מצרפים אותנו לפעולות שנועדו לסייע לעולים להגיע לחופים ולחמוק מהבריטים. מדי-פעם ראינו את טנדר-הגפירים מגיע לקיבוץ ואוסף פלמ"חניקים מה"רזרבה", וידענו כי אחת מן השתיים: אוניית מעפילים בדרכה ארצה או פיצוץ כלשהו עומד לקרות.
יום אחד הועבר מסר סודי: בשעת חצות עלינו להיות מוכנים ליציאה, כשהנשק מבריק ומצוחצח.
"סוף-סוף נזכרו בנו," אמרנו זה לזה נרגשים. מישהו סיפר כי ראה את טנדר-הגפירים באותו יום עם אנשי ה"רזרבה". נאספנו בכיתה. הפקודה היתה לא להדליק אור, כדי שלא ייוודע כי נשק בידינו. אפלולית הכיתה הוארה בשני נרות גוססים. ישבנו דרוכים וצנופים, ממתינים לבִּיני. נחמה הביאה כרך של שירי נתן אלתרמן, ולאור נר דלוח קראה ברגש את שירו "לחיי הספינות שבדרך". לאחר שסיימה החלה לזמזם את "בחשאי ספינה גוששת" וכולנו הצטרפנו לזמזמת כאשר רצינות תהומית על פנינו. גשם היכה בחלונות, והרוח יללה נואשות.
בשעת חצות הגיע ביני, כשאקדח 'תוּפִּי' תחוב בחגורת מכנסיו הארוכים, ששוליהם מחותלים ב"פַּאטֶס". לגופו מעיל בריטי קצרצר ועל ראשו כובע-גרב. נמוך קומה היה, רזה, שיער שחור מקורזל, עיניים שחורות וגבות עבותות.
מִפקד יציאה נערך בכיתה. לרובנו היו רובים אוסטריים ארוכי-קנה שיצאו מפס-הייצור בימי מלחמת העולם הראשונה, רובים צרפתיים קצרי-קנה וגם כמה רובים קנדיים. בִּיני פקד למרוח בוץ על הפנים כדי שלא נבלוט בחשכה. אחדות מן הבנות רטנו. הוא עבר מחניך לחניך ואילץ אותנו לנתר על המקום ולוודא שהציוד הדוק היטב לגוף ואינו משמיע רחשים. לאחר הבדיקות הסביר שהבריטים עצבניים מאוד בימים אלה, לאחר שהפלמ"ח פוצץ להם שתי תחנות מכ"ם, בגבעת-אולגה ובסטלה-מאריס, שבלשו אחר ספינות מעפילים. ניידות בריטיות מפטרלות באזור משך כל שעות היממה, ועלינו להיות זהירים. אם הבריטים ירגישו בנו – לא יהיה מנוס מלפתוח באש.
"כאשר תשמעו 'פֶּסְסְ' אחד – עוצרים, כורעים ברך וצופים. 'פסס' כפול – היכון לפתיחה באש. יש להכניס כדור לקנה ולנצור את הכלי. פותחים באש רק בפקודה."
היינו מתוחים עד אימה, חשים את משק כנפי ההיסטוריה.
בִּיני הזחיל אותנו מתחת לגדר המערבית של המוסד-החינוכי, כך שאיש לא יראה בצאתנו. גשם כבד ירד, ומן הרגע הראשון דבק הבוץ לבגדים. חצינו את מגרש הכדורגל של חפצי-בה, הקיבוץ השכן, וכאשר קרבנו לכביש הראשי, שתי אלומות אור ניצנצו מרחוק. ג'יפ צבאי, עם שתי אנטנות לפנים, הזכיר משושיו של מקק. בִּיני השמיע "פסס" כפול וצנחנו על המגרש. מי גשמים שנאגרו על דשא המגרש נספגו במהירות בבגדינו, ורעדנו מקור.
"בעוד רגע יהיה פה קרב," לחש לאזני מֶמִיק, "ואני מקווה מאוד, שהרובה האוסטרי לא יכזיב."
"אם הוא שירת בהצלחה את הקיסרות ההבסבורגית אין סיבה שלא יישרת אותנו במלחמתנו הצודקת באימפריאליזם הבריטי," השבתי.
ברק הבריק, ורעם הרעיד את העמק. הג'יפ חלף. חצינו בריצה את הכביש ועצרנו. רוח עזה טפחה על עורנו כסדינים לחים. חשנו צמרמורת ורעדה בלתי נשלטת בכל הגוף.
משאית צבאית עצרה וחיילים בריטים ירדו. הם דילגו מעל לתעלה והתקדמו לעברנו.
"הייתכן שהיתה הלשנה?"
"פסס" כפול והשתטחנו על האדמה הבוצית. הכנסנו כדור לבית-הבליעה ונצרנו, ממתינים לפקודה "אש". האדמה פלטה צינה והקור שיתק את הגוף הרטוב. החיילים דילגו מעל לתעלה הצמודה לכביש, עצרו, פרמו את כפתורי מכנסיהם, פסקו רגליים והחלו להשתין. אד עלה מן האדמה.
"הייתי מקצץ לכל אחד מהבריטים את הזין הערל," מִלמל ממיק.
המילה "זין" החזירה אותי פתאום לעידן אחר של חיי, לכיתה גימ"ל.
כאשר הגעתי ארצה נשלחתי ללמוד בגימנסיה הדתית "מוריה" בתל-אביב. לא ידעתי עברית, ואחד הילדים "מתח" אותי, הצביע על ראשו, אמר: "זה זין" וחזר על כך פעמים אחדות כדי שאקלוט ולא אשכח.
באחד הימים נתבקשתי לקרוא מהסידור. המורה, יוצא הונגריה, העיר בכיתה שאני קורא את התפילה "כמו גוי פולני!" – והכיתה גיחכה.
לא נשארתי חייב, ומיהרתי להשיב:
"ולך יש זין הונגרי!"
הכיתה התפוצצה מצחוק. המורה הסמיק, הכניס אותי למחסן מכשירי-הכתיבה ופיצץ את גופי באגרופים.
התקדמנו מערבה. ריח הדרים חריף הלם בנחירינו. מבעד לסבכי הענפים נִגלו פיסות רקיע משובצות כוכבים, שעננים עטו עליהן. דשדשנו בבוץ, נכנסנו לשלוליות ונעלינו מלאו מים. תנים יללו, בעיניים זוהרות צפו בנו בתמיהה, כיצד זה חדרנו לתחומם? דורבן מבוהל, שנקרה על דרכנו, זקר קוצים נכון אלי קרב. בימים כתיקנם היינו יורים בו וצולים אחר-כך את בשרו. בקיבוץ אכלנו בשר רק כאשר מתו תרנגולות בלול, או כבשה בדיר ופרה ברפת נפחו את נשמתן.
נעמה שאלה בדאגה, היכן הרכב שנועד להסיע אותנו אל חוף-הים. הן אוניית המעפילים עלולה להשליך עוגן במקום שלא יהיה בו מי שיסייע לעולים לרדת לחוף.
"ייתכן שבגלל מזג-האוויר דחתה האונייה את בואה ולא נכנסה למים הטריטוריאליים," השיב לה דן גלילי.
ממיק טען כי האונייה חייבת לפרוק את העולים עוד הלילה, מכיוון שמטוסים בריטיים עלולים לגלותה עם שחר, ו"אולי אתם יכולים להסביר לי, איך אשא על גבי מעפילה צעירה כשאני גליד קרח?" הביע דאגה אמיתית.
"אל תדאג, היא תחבק אותך חזק-חזק ומייד תתחמם," הבטיח לו וָוִי.
ווי, או בשמו המלא, אפרים וינטרוב – נער רזה, קומה בינונית, פנים חיוורים, עיניים כחולות ושיער בהיר, הִרבה לחייך ולהפריח דברי הומור. רזונו הסגיר את עברו: פליט מן המחנות. חרף הדיאטות שזכה להן במוסד-החינוכי – גופו לא העלה בשר. כספורטאי היה מסוגל להיתלות על מתח ביד אחת ולהרים את גופו עד לסנטר. נמנה עם "ילדי-טהראן" שבאו ארצה בדרך עקלקלות ארוכה. בראשית 1943 הגיע לקיבוץ והתעקש להשיג את חומר הלימוד שהחסיר. שעות רבות שהה בכיתה לאחר שעות הלימודים.
זעקה קרעה את הלילה והדם קפא בעורקנו. "עצור, סיסמה!"
"פסס, פסס," השמיע ביני, והשתטחנו בליבה של שלולית.
"מהיום אתם יכולים לקרוא לי ג'מוס," מלמל דָשִׁיק, ויכולת לנחש את חיוכו בחושך.
"טוב למות בעד ארצנו," השמיע ביני סיסמה חבוטה. דמות הגיחה מן העלטה והסתודדה עימו ארוכות.
כשחזר, פקד לפרוק את הנשק.
"אני מרגישה כמו בחדר-קירור," סיננה נאווה, ילדת-חוץ מתל-אביב. שמנמונת, בהירת-פנים ובעלת אברים מעוגלים –בעודה משפשפת בידיה את גופה הקפוא.
הגחנו מן הפרדס אל שדה פתוח, ורוח רעה התנפלה עלינו ביללות ובנהימות. העור נתברווז והשיניים נקשו.
הסתדרנו בשלשות וצעדנו בסך אל מגרש-המסדרים, שהואר באור לפידים. חי"שניקים מהנפה דאגו למלא פחיות בקרעי שקים ונפט. במרכז המגרש ניצב תורן, ובקצהו ספל-פח הפוך, שבאוזנו הושחל חבל ולתחתיתו הוצמד דגל מקופל. ליד התורן ניצב שולחן-מתקפל וסביבו צבאו מפקדים עצבניים, אקדחים דבוקים למתניהם ומקלות קפא"פ מתחת לבתי-שחיים. הגשם הפך לברד.
ממעבה הפרדסים הגיחו מחלקות של נערים ונערות, רטובים ומבוצבצים, בדרכם למגרש המסדרים.
ממיק אמר שהוא נזכר בפליטי ורשה, שכאשר הגרמנים הפציצו את העיר, חצו בבהלה את גשר פראגה בדרכם לשטחי פולין שעברו לשליטת ברית-המועצות.
המחלקות נעצרו, התיישרו, התפקדו, והמפקדים דיווחו על מיספר הנוכחים. אחר-כך עלה הדגל לראש התורן, וניתנה פקודה לשיר את "התקווה". קור הקפיא את מיתרי הקול. זייפנו בלי בושה. היו שהשתעלו והיו שרק דיקלמו את המילים. במקרה הטוב היתה זו מקהלה מדברת, שהאמינה שאם ניתנה פקודה לשיר, משמע יש לכך חשיבות לאומית. המפקדים ניסו להציל את המעמד ושרו במלוא גרונם. גם ביני שר, אך לא היה ברור אם את "התקווה" או שיר אחר.
לפתע הושלך הס. המפקד שעמד ליד התורן הודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה", והרמ"א, ראש המטה הארצי, משה סנה – עומד לכבד אותם בנוכחותו, ויש להמתין לו בסבלנות. "הוא יאחר, כי יש לו עניינים חשובים, שהשתיקה להם יפה."
"ביני, אז בגלל שבועה מטומטמת סחבתם אותנו לכאן בבוץ ובגשם? חשבנו שאנחנו יוצאים ללחום בבריטים, להביא עולים לחוף ולא להשתתף באיזהמשחק-צופי!" התמרמרתי בקול-רם.
ביני התעלם.
למחרת נודע לנו ששבר-ענן הוריד על עמק-יזרעאל עשרות מילימטרים גשם, ואילו עתה, מפקדים מן הנפה הסתובבו בין השורות ושמרו שהסדר לא יופר. שעה ארוכה עמדנו קפואים וסחוטים ממתינים להוד-רוממותו הרמ"א.
מקץ שעה התברר כי לרמ"א יש דברים חשובים יותר, שהשתיקה יפה להם, ולכן לא יגיע. מי המטורף שיֵצא מביתו בליל סופה ויסע כל הדרך למעיין-חרוד כדי להשׁביע חבורה של בני שש-עשרה ל"הגנה"?
בהתייעצות מפקדים הוחלט לערוך את הטקס בלעדיו. מפקד הנפה צעד אל מרכז המגרש, כאשר מאחוריו מזדנב זוג מתופפים שנעמד בין התורן לשולחן ההשבעה. המפקד הרים את קולו כדי לגבור על הרוח ההומה, והודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה", ואם יהיה צורך נקריב את חיינו למען האומה...
והוא הלם באגרופו על לוח השולחן, האקדח והתנ"ך החליקו לבוץ ואחד המפקדים מיהר להרימם ולנגבם בחולצתו.
המפקד הבהיר כי כל אחד, בהיקרא שמו, יכתיף נשקו, ולקול הלמות התופים יצעד "באון ובגאון" לעבר השולחן, יניח ימינו על התנ"ך והאקדח, ויצהיר בקול-רם:
"הנני נכון למלא את חובתי!"
היינו כמאה חניכים ממשקי הסביבה והטקס התארך.
"מדוע אי-אפשר שכולנו נאמר במקהלה, שאנחנו נכונים למלא את חובתנו, ונגמור עסק?" שאל ממיק את ביני, וזה השיב בכעס:
"ממיק, אם תמשיך להתחצף – אדאג שלא תהיה חבר-הגנה!"
"חתיכת שמוק אחד!" סינן ממיק בקול חלוש.
"שמעתי אותך. עוד תצטער..."
ממיק, אפרים מילר, קטן-קומה, גמיש כשד ובעל גוף של אקרובט. ידיו השריריות סייעו לו להלך עליהן כנער-קרקסים. בשיעורי התעמלות שימש מדגים מקצועי, בבחינת: כזה ראה וחקה. ביצע "סלטות" לפנים ולאחור, והיה הטוב שבין ספורטאי הכיתה.
אולם עובדה זו לא סיפקה אותו. הוא ביקש להצטיין גם במקצועות ההומאניים, והתעניין בהיסטוריה, בפילוסופיה, בכלכלה, ביסודות המרכסיזם, והיה מן הבודדים שהתווכח עם המורים. מרדן בלתי נלאה, שלא היה מוכן לקבל הנחות מרכסיסטיות בבחינת: כזה ראה וקדש. כל תזה שהמחנך השמיע, ביקש ממיק להבין את מקורה והגיונה. הוא, שהגיע עם "ילדי-טהראן", נחשב למנהיגם.
וכך, חניך אחר חניך, צעדנו לקול הלמות התופים אל קו-התרועה, הניחנו ימיננו על התנ"ך והאקדח, ונשבענו ל"הגנה". רוח קרה ומטחי גשם סטרו על הפנים. רעדנו מקור ומעייפות, השיניים נקשו כמו להקת נקרים פרועה שהתנפלה על עמוד חשמל.
בטקס השתתפה גם חֶברת-נוער משדה-נחום, שלאחרונה עלו חבריה ארצה מתורכיה, והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם. משהוקרא שמו של אחד הבחורים, הוא הכתיף את נשקו, הבליט בגאווה את חזהו וצעד בגאון אל שולחן ההשבעה לקול הלמות התופים, הניח ימינו על התנ"ך ועל האקדח והצהיר בצעקה גדולה:
"הנני נכון לחבק את קרובתי!" – במקום: "למלא את חובתי!" – ככל הנראה לא קלט את הנוסח המדוייק, או אולי זה מה שחלם באותו רגע, והמתח נפרק בבת-אחת בפרץ של צחוק היסטרי בלתי ניתן לשליטה. מעמד הר-סיני שהתנפץ והתרסק לרסיסים. המדריכים קיבלו פקודה להחזיר את הסדר על כנו, הניפו מקלות, הפליאו מכות – ואנחנו צחקנו כמטורפים ובכינו מכאב. היו שנשכבו על הארץ מרוב צחוק ובכי ולא היו מסוגלים לקום.
הדרך בחזרה התנהלה בלי "פסס"' ובלי "פסס פסס". בִּיני היה הרוס. ארגון ה"הגנה" הובס, ועל-ידי מי? על-ידי נער עברי מחברת-נוער תורכית.
אגב הליכה התקרבתי אל נעמה ולחשתי לאוזנה:
"נעמה, הנני נכון לחבק את קרובתי!' – והנחתי יד קפואה על כתפה.
היא לרגע חייכה. "ממתי אני קרובתך? אתה הלא 'פּוֹילִישֶׁע דְרִיפְּקֵע' ואני תימנייה? אז בבקשה, סלק את הידיים, מישהו עלול לראות אותנו..."
כך סיננה בחצי חיוך, וחמקה ממני.
רטובים ומבוצבצים הגענו עם עלות השחר. בִּיני נפרד מאיתנו בכניסה לקיבוץ וּוִיתר על מפקד הסיום. נכנסנו למוסד-החינוכי דרך השער הראשי. אחד הילדים שמע רעש חשוד של צעדים, יצא מחדרו בפיג'מה וצפה המום בשיירה המוזרה:
"הו, הו, אני יודע איפה הייתם! השתתפתם בהורדת מעפילים לחוף, נכון?" שאל בקול צפצפני.
"איך ידעת?" השיב לו ממיק בחיקוי קול מלווה בפליאה.
ישראל זמיר
[העורך: אהוד בן עזר]
המשך יבוא
ויקיפדיה: ישראל זָמיר [1929-2014] היה סופר, עיתונאי ומתרגם ישראלי, איש קיבוץ בית אלפא, בנו היחיד של הסופר היידי יצחק בשביס-זינגר.
* * *
אהוד בן עזר
הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון
או
תפוזים במלח
רומאן
נדפס לראשונה בהוצאת ידיעות אחרונות / 1994
על הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"
מאת אהוד בן עזר
שודר ב"בוקר טוב ישראל", הטלוויזיה הישראלית, 10.4.1994
דניאל פאר: אנחנו נעבור לנושא הבא, אבל גאולה, תישארי איתנו, שמא יתחשק לך להגיד משהו. למה? מפני שאנחנו רוצים להציג לפניכם ספר חדש שיצא, במקרה או שלא במקרה, לקראת יום העצמאות, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", מאת אהוד בן עזר, בהוצאת "ידיעות אחרונות". תיאורטית הספר הזה עוסק בפעילות הטירור של אירגוני המחתרות היהודיות בתקופת המנדאט, אבל מדובר ברומאן, רומאן היסטורי, זה לא מיסמך פוליטי, וכניראה לא צריך להסתמך על הכתוב כעל חומר עובדתי. אבל למה לנו להניח השערות כאשר איתנו המחבר, אהוד בן עזר, בוקר טוב.
אהוד בן עזר: בוקר אור.
דניאל פאר: מה מציאות ומה בדייה, שהרי בסוף הספר אתה מציין, או ההוצאה: "כל קשר בין המציאות לבין הדמויות, המעשים והמקומות המתוארים ברומאן – הוא מקרי בהחלט."
אהוד בן עזר: כן. הרומאן מתרחש בלילה אחד בשנת 1947, יש בו יהודים, אנגלים וערבים, ומלחמת השחרור, מלחמת העצמאות – באופק. אבל בעצם, מה שהוא בא להראות, את האווירה שהיתה באותה תקופה – אני חושב שיש כאן גם הרבה השלכות לגבי היום – כשמצד אחד ישנם טרוריסטים יהודים, "הפורשים", הטרוריסטים – כפי שהם נקראו אז, לפני ששנות הליכוד נתנו להם רהביליטאציה, והיום שמים אותם במדרגה אחת עם "ההגנה", עם היישוב המאורגן – כיצד הם מסכְּנים, אז, את המאבק, כיצד הם לא רואים את ההיסטוריה נכונה, כיצד על גביו של היישוב המאורגן נופלת כל העבודה הקשה, כל הדאגה להעפלה, שהיא הביאה...
גאולה אבן: מה, הם הזיקו ליישוב היהודי?
אהוד בן עזר: לדעתי הם הזיקו. אני רוצה לומר שביסודו של הרומאן מונחת חוויית ילדות שלי, שהיא כמובן חווייה פרטית, אבל היא, נידמה לי, מסמלת הרבה – כשלילה אחד אנחנו מתעוררים בפתח-תקווה לקול התפוצצות עזה, ומתברר שהאצ"ל פוצץ את הקאבינט, את חדר-העבודה בביתו של ראש-העיר הציוני-כללי יוסף ספיר, כי הוא לא נתן לאנשי האצ"ל לשדוד את האיכרים למגביות שלהם. וזה רק מראה כיצד היישוב המאורגן אז, ואני חושב שזה די סמלי למצב שהיום משכיחים אותו – שימין ושמאל יחד היו אז ב"הגנה", ואילו הטרוריסטים היהודיים, או מה שנקרא "הפורשים", הם היו מחוץ לגדר. ואני מתאר את המציאות הזאת בתוך רומאן, שהוא לא היסטורי אלא הוא מעין דרמה, שיש לה אופי היסטורי, אבל היא מתרחשת בין דמויות שהן מומצאות, אבל הן על רקע של תקופה שכך היתה.
גאולה אבן: אתה בעצם קורא לגאולה כהן טרוריסטית, או לפחות היא היתה טרוריסטית, אתה אומר.
אהוד בן עזר: אני לא קורא לה, כך קראו להם אז, זה היה הנזק הגדול שהם הביאו...
דניאל פאר: בואו נקרא לנערה ונשאל את פיה...
גאולה כהן: טוב, אז קודם כל, בוודאי מה שהתחלת בו ואמרת, אז כל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט, כל קשר למגמה הזאת שכאן מובאת ומוסברת על-ידי הסופר, וההיסטוריה שהיתה, ושתיכתב עוד – כי הספר הזה נכתב, אבל אנחנו כתבנו את המציאות – אז זה מקרי בהחלט. כמובן, מי שרואה באש"ף לוחם חירות ולא טרוריסט רב-מרצחים, אז כמובן מתאר כך את לוחמי החירות שהיו... בן-גוריון, שלפי דעתי היה לו לפחות מה לומר גם באופן היסטורי, אמר – אני מרכין את ראשי בפני אברהם שטרן, יאיר. יגאל אלון עלה על קברם של עולי הגרדום, והניח זרים. הם נלמדים כגיבורים בכל בתי-הספר; אלה שהיום הוא קורא להם גם – טרוריסטים – יילמדו כלוחמי חירות בעתיד הלא-רחוק...
גאולה אבן: הוא אומר שהליכוד אשם בזה שהם הפכו לגיבורים ומלמדים אותם...
גאולה כהן: לא הליכוד אשם. הוא יקרא את בן-גוריון. שיקרא מה שאמר אשכול. שיקרא את יגאל אלון. ובכלל, אנחנו לא חיים מפיהם של מי שאומר כך ואומר אחרת. ההיסטוריה כותבת את הדברים, אנחנו מנסים למחוק דברים או לעוות אותם, אני חושבת שזה עיוות מוחלט, ואפילו חולני, לקרוא ללוחמי החירות אז – טרוריסטים. הם נקראו כך בפי מי? הם נקראו כך אפילו לא בפי היישוב היהודי, אז הם קראו להם – "פורשים", הם חשבו שהם מביאים נזק. טרוריסטים – הם נקראו על-ידי הבריטים.
דניאל פאר: בואי ניתן לאהוד לומר את דבריו.
אהוד בן עזר: אם דיברנו על בן-גוריון, אני חושב שהגדולה של בן-גוריון היתה שהוא פקד להפגיז את אלטלנה, שהוא אסר את אנשי לח"י לאחר רצח ברנאדוט, ושהוא גם פירק את הפלמ"ח. זאת אומרת...
גאולה כהן: זאת הגדולה של בן-גוריון? בזה הוא היה גדול?
אהוד בן עזר: זאת אומרת – אם האצ"ל והלח"י היו מצליחים לצבור כוח ב-1948, היינו כבר אז כמו לבנון, ולא היינו מדינה ממלכתית – והאנאלוגיות הן להיום. צר לי לומר, אבל אש"ף מנהל כיום, או ממלא כיום – תפקיד של היישוב המאורגן של אז, והחמאס – דומה לטרור היהודי. ואצלנו – אנחנו עדיין היישוב המאורגן, הרוב בארץ; ואתם – הקיצונים, ממלאים את התפקיד של הטרור היהודי של אז, וגם עתה. אם הקיצונים בשני הצדדים יצליחו, אז יהיה פה לבנון; ואם אנחנו, היישוב המאורגן, ואם בקרב הפלשתינאים יהיה משהו דומה לכך – נצליח, אז יהיה אולי צל צילו של התחלה של שלום. הרומאן שלי אינו משל. הוא מתאר תקופה שהיתה אז. אבל יש הרבה דמיון בין מה שהיה אז למה שקורה היום, כשאז הבריטים שלטו בארץ, והיום, תודה לאל, אנחנו שולטים.
דניאל פאר: תודה רבה לך, אהוד בן עזר, ותודה רבה לך, גאולה כהן.
המשך יבוא
* * *
לאורי שולביץ היקר, ברכות ליום הולדתך ה-88 החל ב-27 בפברואר! עדיין אנחנו תחת הרושם של ספרך המעולה האחרון Chance – המספר בציורים ובמילים את קורות ילדותך ונעוריך בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. מאחלים לך עוד שנים רבות של בריאות ופעילות מלאה.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ציטוט, אהוד: "כנראה בגלל השנאה לנתניהו והטמטום הכללי, לא נמצא עדיין בשום מקום, בתקשורת הכתובה והמשודרת, ציון לכך שהיחלשות השקל היא ברכה והוזלה גדולה לתיירות הנכנסת לישראל ובייחוד לקראת חג הפסח ועונת הקיץ הקרוב!"
ההערצה שלך והסגידה לביבי כנראה שיבשה את דעתך, יכול להיות שאתה מבין גדול בספרות ובשירה, אבל בכלכלה אין לך מושג וכתבת דבר שטות.
בקיצור היחלשות השקל תגביר את האינפלציה ותעלה את הריבית והנזק הכלכלי יהיה עצום (מבוא לכלכלה שנה א'). התיירות הנכנסת מבורכת אבל משקלה הכלכלי בטל בשישים. תיזכר בשנות ה-80 העליזות ב-400% אינפלציה שבגין וארידור הביאו לנו, אבל לבגין אני סולח בגלל השלום עם מצרים שהשפעותיו על הכלכלה היו עצומות.
העיקר הבריאות!
אהוד דורון
(אח של מידד ז"ל וגיס של נעמי)
אני כמובן לא מבין כלום בכלכלה, וגם לא בזרזיף התיירות הנכנסת "אשר משקלה הכלכלי בטל בשישים" כדבריך המלומדים – אבל מה בדבר הייצוא הישראלי, למשל הייצוא הביטחוני הענק – 12 מיליארד דולר רק בשנה האחרונה (לפי גיא בכור בערוץ 13) – בייחוד לאור מלחמת רוסיה-אוקראינה, כאשר מדינות רבות באירופה משחרות לפתחנו בגלל האיום הרוסי – ייצוא ביטחוני שיקבל עכשיו יותר שקלים על כל דולר וכל אירו שנכנס?
שלך, במיטב האידיוֹטיוּת וההערצה לביבי,
אהוד
* לגנץ, התומך בהפגנות המחאה המופקרות המעודדות את הטרור הפלסטיני, יש עוד החוצפה להאשים בטרור הזה את ממשלת ישראל!
* ביבי נלחם על חייו. אם ייעצר תהליך החקיקה, היועמ"שית תוציא אותו לנבצרות – וזה יהיה חורבן הדמוקרטיה בישראל!
* הרדיפה של מפגיני המחאה אחרי שרה נתניהו עד למצור על המספרה בה שהתה בערב רביעי מוכיחה שני דברים:
1. ההפגנות אינן ספונטניות אלא יש חפ"ק משוכלל וממומן היטב שמפעיל אותן, ושמפעיל גם רשת ריגול יעילה נגד משפחת נתניהו ומשפחות אחרות של שרים וח"כים מהקואליציה במטרה להמאיס עליהם את חייהם ולאיים עליהם.
2. המניע להפגנות אינו ההתנגדות לרפורמה המשפטית אלא השינאה לנתניהו ולמשפחתו והרצון להדיח אותו באופן לא דמוקרטי מראשות הממשלה!
* איזה אסון לנביאי השקר, למנבאי השחורות ולמארגני "הפגנות המחאה" שמטרתן להרוס את כלכלת ישראל: "חברת הדירוג Fitch אישרה מחדש את דירוג האשראי של מדינת ישראל ברמה של A+ והותירה את תחזית הדירוג על 'יציבה'." ["הארץ" באינטרנט, 1.3.23].
* אהוד: קיבלתי הודעה במייל מאגודת הסופרים העברים על כנס בבית הסופר תחת הכותרת:
"סיפור על מדינה וחושך, מחאת סופרים ומשוררים נגד הדיקטטורה."
ביקשתי, בתשובה למייל הזה, להוריד אותי מרשימת התפוצה של האגודה, ואינני רוצה יותר שום קשר איתה. בושה וחרפה. עד להיכן הגיעו הטיפשות והחנופה של העומדים בראשה! – כך גם במחטף שבו סירסו את שמה לצירוף הלשוני המגוחך והמופרך מבחינת הדקדוק העברי –
"אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל"!
* * *
על אחת הכרזות שהתנוססו בהפגנות-המחאה המטורפות
שיצאו מדעתן ביום רביעי האחרון, התנוסס הכיתוב:
ליל הבדולח
2023
ונשאלת השאלה – האם המפגינים רואים את עצמם כנאצים
שבאו לחולל מהומות ברחובות היהודים
והם משווים את מפקדי ומממני המחאה שלהם להיטלר?
או שהמפגינים המטורפים האלה סבורים שממשלת ישראל
היא ממשלה נאצית
והעומד בראשה כמוהו כהיטלר?
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2166 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,085 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-74 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-10– 2022-2023.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל